כתובות לט ע"א

דף לט - א

ותמהה הגמרא על הנפקא מינה שנתבארה בספיקו של רבא, שאם יש בגר בקבר "דבנה הוי": ומי מעברא, וכי אפשר שתתעבר כשהיא קטנה או נערה, כשהיא עדיין בת קנס, ותלד כשהיא נערה!? והרי כשהיא קטנה אינה יכולה להתעבר ולילד ולד של קיימא, כי: והתני רב ביבי ברייתא קמיה [בפני] דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך, מותר להן לשמש במוך באותו מקום, ועל ידי כן נמנע עיבורן, ^[1] ואף שהן משחיתות זרע, שהוא דבר האסור בשאר נשים, ^[2] אלו מותרות משום סכנתן או סכנת העובר.

ואלו הן: א. קטנה; ב. מעוברת; ג. ומניקה.

והטעם שמותר להן לשמש במוך:

א. קטנה משמשת במוך, כי שמא תתעבר, ואם תתעבר, ודאי תמות היא ועוברה. ^[3]

ב. מעוברת משמשת במוך, כי שמא תתעבר שנית, ותעשה עוברה הראשון כמו סנדל, ^[4] כלומר: שמא ידחוק העובר השני את הראשון, ותיפחת צורת העובר הראשון.

ג. מניקה משמשת במוך, כי שמא תתעבר וייעכר חלבה ושוב אינו טוב לתינוק, ותיאלץ לגמול את בנה מלהניקו, וימות היונק.

ואיזו היא קטנה לענין היתר להשתמש במוך?

מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום אחד. כלומר: עד שתהא נערה, ^[5] שבזמן זה בלבד יש לחוש שמא תתעבר ותמות.

אבל פחות מיכן, מבת אחת עשרה שנה, שאינה מתעברת כלל, ויתר על כן, אחר שנעשית נערה שאם היא מתעברת אינה מתה, הרי זו משמשת כדרכה, בלא מוך, והולכת. ^[6]

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא יאונה לה כל רע, שנאמר: "שומר פתאים ה'".

הרי למדנו שהקטנה אינה יכולה להתעבר ולילד.

וכי תימא, שמא תאמר ליישב: לא עיברתו כשהיא קטנה, אלא דאיעברא כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה, שהיתה אף הורתו כלידתו כשהיא נערה.

כך אי אפשר ליישב, שהרי ובשיתא ירחי [בששה חדשים של נערות] מי קא ילדה [וכי יכולה היא לילד], והרי אינה יולדת אלא משנכנס החודש השביעי!?

וזו הרי אין לה אלא ששה חדשים של נערות, דהאמר שמואל: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים! ^[7] וכי תימא ליישב, שלא אמר שמואל אלא: דבציר הוא דליכא [אין אשה שיש לה פחות מששה חדשי נערות].

הא טפי יותר מששה חדשי נערות איכא, יש נשים שנמשך זמן נערותם מעבר לששה חדשים.

ואם כך היינו אומרים, הרי משכחת לה שעיברתו כשהיא נערה ומתה לאחר חדשי הריון מלאים כשהיא עדיין נערה, ובגרה בקבר. ^[8]

זה אינו, דהא: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים קאמר שמואל, ולשון "אלא" משמעותו היא, שאי אפשר בפחות מששה חדשים, ואף אי אפשר ביותר מכך!

הרי נתבאר שאין האשה יכולה לילד בעודה נערה, ונמצא, שאם מתה הבת בנערותה אז אביה הוא זה שיורשה, ושוב אין נפקא מינה בין אם יש בגר בקבר ובין אין בגר בקבר, כי בין כך ובין כך של אביה הוא. ^[9]

אלא, מכח קושיא זו, מפרשת הגמרא את הנפקא מינה בבעייתו של רבא, לפי מה דקיימא לן שאין אדם יכול להוריש את הקנס ^[10] ליורשיו. ^[11]

והכי קמיבעיא ליה לרבא, כלומר: זו היא הנפקא מינה בספיקו של רבא:

יש בגר בקבר, ואם כן פקע זכותו של אב על ידי הבגר, והיא זו שהיתה אמורה לקבל את הקנס, ומאחר שמתה ואין אדם מוריש קנס ליורשיו לא זכה האב בקנס מדין ירושה, ונפטר הבועל מלשלם את הקנס.

או דלמא אין בגר בקבר, ולא פקע אב, שהרי היא כשאר נערות שהאב מעמיד את הבועל בדין וזוכה בקנס? מר בר רב אשי בעי לה הכי, כלומר: מר בר רב אשי מפרש את ספיקו של רבא באופן אחר: ^[12]

"יש בגר בקבר", כלומר: האם מיתה [קבר] של הנערה עושה לקנס כמו שעושה לו הבגרות, שהיא מפקיעה את הכח שזיכתה התורה לאב בקנס של בתו, ואף זו כשמתה פקע זכותו של האב, והיא אינה בחיים כדי שתזכה בו כמו אחר בגרות, וגם אינה יכולה להורישה ליורשיה, ונמצא שלא ישלם הבועל קנס.

"או אין בגר בקבר", כלומר: או אין הקבר עושה בגרות, וכח האב בעינו עומד?

ומסקינן על בעייתו של רבא: תיקו.

בעי מיניה רבא מאביי: לפי דעת רבי עקיבא שבמשנתנו, ^[13] שהאירוסין מוציאין אותה מרשות אב לענין קנס, והבא על נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה - אם בא עליה ואחר כך נתארסה קודם שעמד בדין על הקנס, מהו דין הקנס, האם לאביה הוא או לעצמה?

אמר ליה אביי לרבא: מי כתיב [וכי כתוב] "ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה" עד שתדרוש: אם ארוסה היא בשעת נתינה אין הקנס לאביה!?

ולטעמיך -

תיקשי לך הא דתניא: בא עליה ונשאת קודם העמדה בדין, הרי הקנס לעצמה.

ואמאי? מי כתיב "ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה"!? אלא ודאי, הואיל ונשואין מוציאין מרשות אב, הרי הן מוציאין אותה ממנו אף אחר שבא עליה ואינו מקבל את הקנס, ואף שאין פסוק המורה על כך, וכך יש לנו לומר במי שנתארסה, שהיות והאירוסין מוציאין מרשות אב לענין קנס, הרי הן מוציאין מרשות אב אף לאחר שבא עליה. ^[14]

ומשנינן: הכי השתא, אין הנדון דומה לראיה! כי התם בנשואין, אכן מן המקרא הוא למד, וכך ילפינן: הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב, שמשבגרה שוב אין לאביה שום רשות בה. ^[15] ונישואין אף הן מוציאין מרשות אב. ^[16]

מה בגרות אם בא עליה כשהיא נערה ובגרה קודם העמדה בדין, הרי הקנס לעצמה, שהרי אמרה תורה: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה", ומלמד הכתוב שתהא נערה בשעת נתינה, אז יתן את הקנס לאביה.

אף נישואין אם בא עליה קודם שנשאת ונשאת קודם העמדה בדין, הרי הקנס לעצמה.

אלא אירוסין, מי קא מפקי מרשותא דאב לגמרי, וכי מוציאין האירוסין מרשות האב לגמרי עד שנדמה אירוסין לבגרות!?

והרי אף שמוציאין האירוסין במקצת מרשות האב לענין הפרת נדרים, שלא יפר לבדו כמו שהיפר עד אירוסיה, מכל מקום אף לאחר אירוסין עדיין היא ברשותו קצת, דהא תנן: נערה המאורסה אביה ובעלה כאחד מפירין לה נדריה.

ומאחר שאין האירוסין דומין למקרא שנאמר בבגרות, שוב אין לנו לומר מן הסברא שיוציאו האירוסין מרשות האב לאחר שבא עליה.

מתניתין:

המפתה נותן שלשה דברים, והאונס נותן ארבעה דברים.

המפתה נותן: א. בושת; ב. ופגם; ג. וקנס. ^[17]

מוסיף עליו האונס, שנותן את הצער, הרי ארבעה דברים לאונס. ^[18]

מה בין אונס למפתה? ומפרשת המשנה שלשה חילוקים ביניהם:

א. האונס נותן את הצער, ואילו המפתה אינו נותן את הצער.

ב. האונס נותן מיד קנס ואף על פי שכונסה כפי שציותה עליו התורה: "ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה לא יוכל שלחה כל ימיו".

ואילו המפתה אינו נותן קנס אלא לכשיוציא, כלומר: אם לא יכנוס, ^[19] שהרי כך אמרה תורה: "מהור ימהרנה לו לאשה. ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות", הרי שלא נצטוה לשקול קנס אלא אם לא ישאנה לאשה.

ג. האונס שותה בעציצו [בכלי שבחר לשתות בו], ^[20] כלומר: על כרחו ישאנה ולא יוציאנה עולמית וכמו שנאמר "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה ^[21] כל ימיו", וגם אם אינה רצויה לו הרי זה ישאנה, וכדמפרש המשנה ואזיל.

והמפתה אם רצה להוציא את מפותתו מוציא, והוא הדין שאם רצה אינו כונסה לכתחילה.

מפרשת המשנה: כיצד האונס שותה בעציצו?

אפילו אם היא חיגרת, ואפילו אם היא סומא, ואפילו אם היא מוכת שחין, צריך הוא לקיים "ולו תהיה לאשה" אם תרצה בכך.

אבל אם נמצא בה דבר ערוה שזינתה תחתיו אחר שכנסה ונאסרה עליו כדין סוטה, או שמתחילה אינה ראויה לבא בישראל, וכגון שהיתה ממזרת.

הרי זה אינו רשאי לקיימה, שנאמר: ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו. ^[22]

גמרא:

שנינו במשנה: מוסיף עליו אונס שנותן את הצער:

מפרשת הגמרא: צער דמאי, מה צער יש לה לאנוסה שהוא צריך לשלם עבורו? ^[23]

אמר אבוה דשמואל: צער שחבטה על גבי קרקע כדי לאונסה, הוא הצער שחייב האונס לשלם.

מתקיף לה רבי זירא:

אלא מעתה שעל צער החבטה הוא חייב, וכי אם חבטה על גבי שיראין שאין לה צער חבטה, הכי נמי דפטור, וכי יהיה הוא פטור מלשלם צער!?

וכי תימא הכי נמי, שמא תאמר: אכן אם לא היה צער של חבטה אין הוא משלם את הצער?

הרי יש הוכחה אחרת מברייתא שלא על צער זה הוא חייב! ^[24]

ומי מעברא. לרבותא קאמר, לומר דאפילו לרבנן דאמרי דקטנה יש לה קנס, ויש שהות בין אונס לבגר בימי עבורה, מכל מקום אי אפשר שתתעבר דהא קטנה לא מיעברה, כדתניא בברייתא וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, כלומר שאינה מתעברת, וכל שכן לר' מאיר דסבירא ליה דאין לקטנה קנס עד שתהיה נערה, דאי אפשר לה, דהא אין שהות בין אונס לבגר בימי עבור, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. והא דקא מקשה ומי מעברא, קא מקשה לרבנן, והא דמסיק בקושיא ואמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, קא מקשה בין לרבנן בין לר' מאיר, וזה שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל, כמו שאנו עתידין לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא.

קטנה שמא תתעבר ותמות. וקשיא לי, דהא אסיקנא ביבמות (יב, ב) שמא תתעבר ושמא תמות קאמר, ומכלל דקאמר שמא תמות אלמא איכא קטנה דמעברא וילדה והיא ובנה חיין ומאן לימא לן דרבא לא איבעיא ליה להאי לישנא.
ויש לומר, דהא אמרינן התם, אמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים, ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנין, והכי קאמר בנים הרי הן כסימנים משעת העבור, והילכך כשילדה והיא ובנה חיין, משעת לידה הרי היא כבוגרת, דאי אמרת דבנים עצמן כאילו הביאה סימנין משעת עיבור להוציאה מרשות אב, דאיגלאי מילתא למפרע שמיהרה גדלותה והרי היא כבוגרת משעת לידה, ואם כן מאי קא מבעיא ליה לרבא להאי לישנא אם יש בגר בקבר או לא, דהא מחיים פקע זכות אביה, ולאו למימרא דבנים עצמן הרי הן כסמנין דקאמר רב ספרא לומר בשעת לידה חשבינן כסימנין, אבל בשעת עבורה קטנה היתה, דהא אמרינן דתוך הזמן הזה חייבת לשמש במוך אף על פי שאינן יולדות עד זמן נערות, אלמא כל שמתעברת בקטנות אי אפשר לה ולולדה לחיות, אלא על כרחך כיון שהיא ובנה חיין, איגלאי מילתא דבשעת עבורה כנערה היא, ובשעה שילדה הרי היא כבוגרת, דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, והלכך שפיר קא פריך הכא, דאלו בעודה קטנה אינה מתעברת ויולדת אלא היא ובנה מתים, ואלו היא ובנה חיים משעת לידה הויא לה בוגרת ופקע אב מחיים.
ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בנים עדיפי מסמנים למאי נפקא מינה, דאפילו לר' יהודה דאמר (נדה נב, א) עד שירבה שחור על הלבן, בבנים מודה, ואם איתא דבנים כבוגרת משוו לה, אפילו למאן דאמר נמי בנים הרי הן כסימנין מודה ר' יהודה דמכי ילדה הא הויא לה בוגרת, ולא פליג ר' יהודה בבוגרת. ויש לומר, דנפקא מינה להיכא דמיאנה בעודה מעוברת ואחר כך ילדה והיא ובנה חיין, דלמאן דאמר בנים עדיפי מסימנין, לאו מיאון הוא, כלומר, דמשעת עבור משוי לה כבוגרת. ולמאן דאמר בנים הרי הן כסימנים, מיאונה מיאון, ואף על גב דאמרינן דבנים הרי הן כסימנים משעת עבור, ובימי עיבורה יש יותר מששה חדשים של ימי נערות, ובאותן ימים המיותרים יכולה למאן ולא משוינן לה כבוגרת אלא משעת לידה, ולא אמרינן דהוו כסימנין אלא להוציאה מרשות אב, אבל לגבי מיאון מיאונה מיאון.

שלש נשים משמשות במוך. פירש רש"י ז"ל: מותרות לשמש במוך ואינם כמשחיתות זרע. ואינו נכון, דאם כן רבנן דקאמרי משמשת כדרכה אסור לשמש במוך קאמרי, ואינו כן שהרי אפילו לרבנן אינה מתעברת כדקאמרי ומן השמים ירחמו, ומפני מה נאסר אותן הרי אין כאן השחתת זרע. אלא חייבות לשמש במוך קאמר ומשום הכי קאמרי רבנן דאינן חייבות בכך, ואינן נמנעות מלשמש בין במוך בין שלא במוך ומן השמים ירחמו. הרמב"ן נ"ר.

ומי מעברה והא תני רב ביבי קמי' דר"נ שלש נשים משמשות במוך פי' וקושיין מדקתני קטנה שמא תתעברה ותמות והכא כשבגרה בקבר ע"כ נתעברה כשהיתה קטנה שאין בין נערה לבוגרת אלא ו' חדשים בלבד והרי ילדה קודם שתמות ותבגר והתם בפ"ק דיבמות איכא בהדי' תרי לישנא חד אמר שמא תתעבר ותמות ודאי וחד אמר שמא תתעבר ושמא תמות קשיא הכי אפי' להאי לישנא שמא תמות משום דהתם אמר להאי לישנא בנים עדיפא מסימנים או כסימנים למפרע משעת העיבור. וא"כ לההיא לישנא ליכא לבעי' דרבא דכיון שילדה בנים עדיפא מסמנים והרי בגרה מחיים ואי ס"ל שמא תתעבר ותמות ודאי א"כ אי אפשר שיהא לה בן כשמתה קודם שתבגר והיינו מדפרכינן מינה סתמא וכן פירוש בתוס' בשם ר"י ז"ל. והא דאמר ג' נשים משמשות [במוך] פי' רש"י ז"ל רשאות לשמשות במוך ואף ע"פ שמשחיתות זרע בעליהן שרינן להו משום סכנה דידה או דעובר כלומר ואע"ג דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה אסורין להשחית זרע בעלה וכולן לקו בדור המבול ואע"ג דלגבי דידיה שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע כגון בקטנה או מעוברת או זקינה או עקרה ולא חשיב השחתת זרע דשאני איהו משום מצות עונה ועוד דהוה דרך תשמיש אבל להשחית זרע הראויה להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש כל זה למדנו מדברי רבן ז"ל אבל מכל מקום אין פירושו מחוור א"כ דקתני פחות מכאן משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך היא דאמרי והא אמאי שהרי אין כאן השחתת זרע ותו רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת היינו שאסורה לשמש במוך קאמר והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ה' תהא אסורה בזה ומכניס עצמה בסכנה לכך פירש בתוספתא שלש שנים חייבות לשמש במוך וחכמים אומרים משמשת כדרכה אם תרצה ואין חייבות לשמש במוך. מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל. דאע"פ דאין אשה מעוברת חזרה ומתעברת כדאיתא במסכת נדה ה"מ שאין מתעברת ולד של קיימא אבל מתעברת הוא ולד [שאינו] של קיימא ועושה את האחד סנדל שמיחו את צורתו:

איזה קטנה פירוש איזה קטנה לענין זה מבת י"א שנה דאלו פחות מכאן אינה מתעברת כלל לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת פירוש כשהביאה ג"כ ב' שערות שהיא גדולה שאם אי אתה אומר כן מצינו ממאנת למאן דאמר התם אינה בסימנים דליכא בקטנות קודם ב' שערות ותמאן אחר כך אלא וודאי כדאמרן:

מר בר רב אשי בעי לה הכא אליבא דרבא והיינו למ"ד לעיל דמלתיה דפשיטא ליה לאביי מבעיא ליה לרבא דאליבא דהאי לישנא הוא דאמרינן לה כדכתיב' לעיל כדפרש"י ז"ל:

בעי מיניה רבא מאביי בא עליה עד שלא נתארסה ואח"כ נתארסה מהו [פי'] רש"י ז"ל מי הוה קנסא לאביה או לעצמה פי' לפירושו דהאי בעי' לאו אליב' דר' יוסי הגלילי הוא דאמר נתארסה אין לה קנס דאם כן הוא ל"ה בעי' דידה אם יש לה קנס או לאו דאי אזלינן בתר שעת ביאה יש לה קנס ואי אזלינן בתר שעת העמדה בדין אין לה קנס דהוה לה נערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס וסוגיא מוכח דאנן לא אבעייא לן אלא אי הוה לעצמה דהא מייתינן עלה ההיא דבא עליה ונשא' לעצמה הלכך ע"כ האי בעי' לר"ע היא ואליבא דרבי עקיבא דמתניתן דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה דאלו לר"ע דברייתא ליכא למבעי' דלדידיה לא שאני לן בין נתארסה ללא נתארסה ולעולם קנס' לאביה אלא אירוסין מיהא נפקא מרשות האב לגמרי:

והא תנן אביה ובעלה מפירין את נדריה. פירוש דהאי ודאי אי לממון דעלמא מדמינן לה כגון מעשה ידיה וחבלותיה מדמינן ליה אירוסין ולא מפקינן ליה מרשותיה כלל ואפילו אם תמצי לומר דמדמינן דין קנס לדין הפרת נדרים הא לא מפקינן לה מרשותיה דאב לגמרי הוא קיים בהכי כדמעיקרא אלא שנוסף עליו הפרת נדרים משום שנוסיף עליו רשות אחרת:

צער דמאי. פי' ר"י ז"ל דלהכי לא משמע לן דלהוי צער דהשרת בתולים משום דאלו צער שמשעת הסרת תשמיש נוח לה מן הצער ועוד דאם כן מפותה וכ"ש נערה לאחר גמר ביאה דליכא למימר שאדם משלם צער אלא אותו שהוא בשעת חבלה ממש:

מעוברת ומניקה אע"פ שיש לחוש לתשמישן במעברת שמא תפחס צורת עובר שבמעיה ויעשה כסנדל והוא דג שבים כעין חתיכת בשר בלא צורת חלוק איברים ובמניקה שמא יתעכר החלב ותצטרך להעתיק היונק משדי אמו וימות אעפ"כ אין צריכות לשמש במוך להיות הזרע נשאב בו שלא ליקלט במקום הריונה אלא משמשות כדרכן והולכות ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתאים י"י ואין צריך לומר בקטנה שאי אפשר לה להתעבר:

ולענין ביאור סוגיא מאי דאקשי מי מיעברא מדרבנן פריך לה דאי מדר' מאיר הרי פירשו ביבמות י"ב ב' את דבריו במה שאמר שמא תתעבר ותמות שמא תתעבר ושמא תמות אלמא איפשר שמתעברת בלא מיתה או שמא מדר' מאיר ומטעם שאמרו שם בנים הרי הם כסימנין כלומר משעת עבור נעשית נערה ונמצאת בשעת לידה בוגרת שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד:

ונשוב לדברינו והוא שמאחר שביארנו שבא עליה ומתה פטור אי תפש מפקינן מיניה כך היא שיטתנו ואע"ג דרבא פליג בהדיא לפום לישנא קמא נאמרה ר"ל במה ששאל יש בגר בקבר וכו' דלפום האי לישנא פשיטא ליה דמיתה לא מפקעה הואיל ולא הגיע זמן בגרות מכל מקום הואיל וללישנא דמר בר רב אשי ספוקי מספקא ליה ניחא לן לאיפסוקי ודאי דאביי מספיקא דרבא וכל שכן דקרא קאמר וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים ומכל מקום יש פוסקים כמר בר רב אשי אליבא דרבא לדון אותה בספק ואי תפש לא מפקינן מיניה ואין הדברים נראין:

המשנה השלישית והכונה בביאור החלק השני והוא שאמר המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו האונס שהוא נותן את הצער מה בין האונס למפתה שהאונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער שהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא שהאונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא יוציא כיצד הוא שותה בעציצו אפילו היא חגרת אפילו היא סומא אפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר זמה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה שהיא ראויה לו אמר הר"ם אונס שנותן את הצער בארו בתלמוד ואמרו אינה דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ומן העקר אצלנו מפותה אין לה צער וכן לשון התורה זכר באנוסה ענוי ולא זכר במפתה והמפתה לכשיוציא ענינו כשלא יכנוס אמנם אם רצה הוא ורצה האב וכנס נותן בשת ופגם לבד ולא יתן קנס פירוש עציץ הוא כלי חרס פחות ישתמש בדברים הגרועים ומוכת שחין גבן:

יתומה שנתארסה או שנתפתתה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור לר"ם הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי נותן שלשה וכו' אבל אינו נותן צער שהמפותה אין לה צער מוסף עליו האונס שנותן בשת ופגם וקנס וצער אונס נותן קנס מיד ומפתה לכשיוציא ר"ל כשלא ירצה לכנוס והענין הוא שהמפתה אין כופין אותו לכנוס אלא כל שלא רצה לכנוס נותן קנס והולך לו וכל שכן אם לא רצה האב להשיאה לו או שלא רצתה היא לינשא לו שנותן קנסה והולך לו ואע"פ שנערה שיש לה אב הוא מקבל קדושיה ולא היא ואם כן היאך היא יכולה לעכב אחר שאביה רוצה ודאי אין מיאונה מועיל שלא תנשא לו ברצון אביה שהוא מקבל קדושיה אלא שמכל מקום מיאונה מועיל שהמפתה נותן קנס אע"פ שמקדשה אביה לו על כרחה וכן פירשוה גדולי הרבנים בשני של קדושין בסוגיית נערה המאורסה הא כל שנתרצה הוא והם לכנוס אינו נותן קנס ומכל מקום בשת ופגם נותן מיד שאפילו כנסה חייב הוא בהם אבל קנס מיהא אינו נותן אלא לכשיתברר שאינו כונס אבל האונס אע"פ שאם לא רצה האב להשיאה או שלא רצתה היא לינשא לו נותן קנס והולך מכל מקום כל שרצו האב והבת והוא אינו רוצה כופין אותו לכנוס ונותן את הקנס ושאר הדברים ומתוך כך אונס נותן מיד שהרי אף לכשיכנוס חייב ובא ללמד אחר כן שבדין האמור בכניסה שכופין בה האונס ולא המפתה כך לכשכנסו שניהם האונס איני רשאי להוציא אלא שותה בעציצו כלומר בכלי שבחר בו אפילו חגרת או סומא או מוכת שחין והמפתה אם רצה להוציא יוציא ומתוך כך אמרו בגמרא שהאונס שכנס אין לה כתבה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה ואע"פ שאם רצתה היא לצאת יוצאת אם הוא רוצה לגרשה גם כן והיה לנו לחוש שמא יקנתרה עד שתרצה לצאת אין חוששין לכך וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתבתה ומפתה הואיל ורשאי להוציא יש לה כתבה מנה ואחר כך בא ללמד שאע"פ שאמרו באונס ששותה בעציצו אם נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה חייב לגרשה וכן הדין אם אינה ראויה לו אפילו היתה מאיסורי עשה ואין אומרין יבא עשה של ולו תהיה לאשה וידחה את לא תעשה של איסור שאין אומרין כך אלא בדבר שאין שום צד לבטל את העשה כגון מילה שהיא עשה של קיימא לכל בן ברית ואין שום צד לבטלו אלא על דרך הזרות ומצד מתו אחיו מחמת מילה ואף זו לא לעולם אלא עד שיגדיל ויתחזק כחו וכל כיוצא בזה עשה דוחה את לא תעשה כל שבשעה שהלאו נעקר העשה מתקיים וזהו דין מילה בצרעת אבל עשה של ולו תהיה לאשה הואיל והיא או אביה יכולין לעכב אינו דוחה את האיסור אפילו בחייבי עשה:

יתומה שנתארסה ונתגרשה וכו' לפי מה שיתבאר בגמרא אינו ענין אחד שאם יתומה היא מה צורך לנתארסה ונתגרשה אלא פירושו יתומה או נערה שנתארסה ונתגרשה אע"פ שיש לה אב האונס חייב והמפתה פטור שמאחר שבשני אלו קנסה לעצמה אונס דבעל כרחה חייב בכלן ומפתה דמדעתה פטור ומכל מקום אין המדה שוה בהן שנתארסה ונתגרשה קנסה לבדו לעצמה ובשת ופגם לאביה ומתוך כך מפתה פטור דוקא בקנס ויתומה הכל לעצמה ומפתה פטור מן הכל וכמו שאמרו למעלה ביתומה ומפתה שכל שהיא יתומה ומפתה אין לה כלום ומכל מקום יש פוסקים שיש לה בשת ופגם ולא הופקעה אלא מן הקנס וגורסין למעלה ביתומה שוטה ומפתה ואין הדברים נראין וגדולי המחברים כתבו בשלשה דברים שהמפתה חייב שאם אין לה אב הרי הן לעצמה ולא הבנתי דבריהם ושמא פירוש הדברים שמת האב אחר המעשה קודם העמדה בדין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

תניא בא עליה ונשאת לעצמה הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב. פי' שלא מצינו שזכתה לו תורה בבתו אלא מכר בקטנותה ושאר שבח ממון כגון קנסה ומעשה ידיה בנערות כדילפי' לקמן בפ' נערה ונשואין נמי מוציאין מרשות אב. פירוש כדאשכחן בהפרת נדרים דכ"ז שלא נשאת אביה מפר נדריה ומשנשאת אין יכול להפר. מה בוגרת בא עלי' ובגרה לעצמה דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה. אם היא נערה בשעת נתינה אף נשואין בא עליה ונשאת לעצמה:

מתני' המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו אונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אין נותן את הצער האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא האונס שותה בעציצו. פי' בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר ע"כ ישאנה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו והמפתה אם רצה להוציא מוציא. פי' האונס נותן מיד ואע"פ שכונסה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה. ודרשי' תו לו אתה כופה ולא לה:

שלש נשים משמשות במוך. פירש"י ז"ל מותרות לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע. הא שאר נשים אע"ג דאינהו לא מיפקדן אפרי' ורבי' אסו' להן להשחית זרע בעליהן מיהו ליתיה להאי פירוש' דאם כן לפום האי טעמא רבנן אסרי והא מאי טעמייהו כיון דמסתכנ'. ואמרינן נמי התם ביבמות לחד לישנ' דאלו מתעברת וודאי מתה. וכיון דכן רבנן כי קאמרי מן השמים ירחמו היינו דלא מיעבר'. דאי מיעבר' לא סגיא דלא מתה וכיון דכן מאי טעמא לא שריא לה במוך. אלא וודאי חייבות לשמש במוך קאמרינן. ובלא מוך אסורות הן לבעליהן. וחכמים אומרים דאינן אסורות אבל הרשו' בידן אבל איסור לבעליהן ליכא שהרי הן אינן משחיתן. ותו משום עונה נמי מותר. וקשיא לן ומאי קושיא דהא אסיקנ' התם ביבמות דה"ק שמא תתעבר ושמא תמות. אבל איכא דמיעבר' ולא מתה. ויש אומרים דהא אמרינן עלה לפום האי לישנא דבנים הרי הן הן כסימנין. ומשום הא מפרשינן לה דה"ק בנים הרי הן כסימנים משעת עיבור. כלומר דאחר שילדה היא כנערה גמורה משעת עיבור. וכיון דכן אפי' כי מפרקי' לן הכי מאי אהני לן דהא הויא לה נערה משעת עיבור. וכיון דכן כי קא ילדה לה הויא לה בוגרת. כדקיימי לן דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. וכי תימא אם כן הא דקאמרינן התם דאיכא מאן דאמר בנים עדיפי מסימנין. ואמרינן למאי נפקא מינה דאפי' ר"י דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה. וכיון דכן לפום האי טעמא אפי' למאן דאמ' בני' הרי הן כסמני' מודה ר' יהודה דהא משעת עיבור קאמרי' וכיון דכן כי קא ילדה הא הויא לה בוגרת כדקאמרי' ובבוגר' ליכ' מ"ד דהא כולו עלמא מודה דאינה יכולה למאן. וי"ל נפקא לן מינה כגון שמיאנה כשהיא מעוברת. דלמאן דאמר בנים הרי הן כסימנין מיאונה מיאון. ולמאן דאמ' בנים עדיפי מסימנין מיאונה ולא כלו' הוא ומיהו הכא וודאי בסוגיין משמע לן דאם תתעב' תמות בוודאי קאמ' כלישנא קמ' דהת' והאי דלא שני' לי' הכי הוא כדאמרן והיכי דבא עליה ואחר כך נתארסה חייב וקנסה לאביה דאירוסין לא מפקי מרשות אבי':

מתני' המפתה נותן שלשה דברים כו'. צער דמאי ופריש אביי צער דחבטה על גבי קרקע. ואידחיה לה ופירשה רב נחמן אמר רבה בר אבוה צער של פיסוק רגלים:

וז"ל הריטב"א ז"ל ומי מעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות וכו'. פי' וקושיין מדקתני קטנה שמא תתעבר ותמות והכא כיון שבגרה בקבר ע"כ נתעברה כשהיתה קטנה שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והרי ילדה קודם שתמות ותבגר והתם בפרקא קמא דיבמות איכא בהא תרי לישני דחד אמר שמא תתעבר ותמות ודאי וחד אמר שמא תתעבר ושמא תמות וקשיין הכא אפילו לההוא לישנא דשמא תמות משום דהתם אמרינן דלההוא לישנא בנים עדיפי מסימנין אי הוו כסימנים למפרע משעת עבור ואם כן לההוא לישנא ליתיה לבעיא דרבה דכיון שילדה בנים עדיפי מסימנין והרי בגרה מחיים ואי ס"ל דשמא תתעבר ותמות ודאי אם כן אי אפשר שיהא לה בן כשמתה קודם שתבגר והיינו דפרכינן מינה סתמא. וכן פי' בתוספות בשם ר"י ז"ל. ע"כ:

משמשות במוך. פרש"י ז"ל מותרים לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע משמע ששאר נשים אסורות להשחית זרע ובריש פרק ב' דנדה לא מוכח כן דקאמר התם [יג א'] כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ומפרש בגמ' משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו פי' אינם בנות איסור הרגשה משום דאינם מצוות בפריה ורביה ואינן אסורות נמי בהשחתת זרע וכנ"ל צריכות לשמש במוך מפני הסכנה או אי נמי נוכל לפרש כפרש"י אף על פי שנשים אינן מצוות בהשחתת זרע מכל מקום אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה ולא דמי לקטנה ואיילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהם אין בו משום השחתת הזרע דשאני התם דדרך תשמיש בכך והכא נמי אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור אבל בשמעתא קמייתא דכל היד מוכח דנותנת המוך קודם תשמיש הילכך שאר נשי אסור דהוי כזורע על העצים ועל האבנים. לשון הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרמב"ן ז"ל שלש נשים משמשות במוך פרש"י ז"ל מותרות לשמש וכו'. ואיכא דקשיא ליה דכולהו נשי נמי מותרות דהא לא מפקדי אפריה ורביה ולדידי לא קשיא לי הא דמכל מקום זרע גברייהו אסור להן להשחית אלא הא קשיא לי אי מותרות קאמר ר' מאיר חכמים במאי פליגי עליו דהא ס"ל לרבנן נמי דלא מעברא כדרבי מאיר ואמאי אסרי לשמש במוך אלא ה"פ חייבות לשמש קאמר כי היכי דלא ליתו לידי סכנה ובלא מוך אסור להן ולבעליהן לשמש וחכמים אומרים הרשות בידה לשמש בלא מוך שמן השמים ירחמו. עד כאן:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו פי' רש"י ז"ל מותרות לשמש וכו'. וליתיה להאי פירושא דאם כן לפום האי טעמא רבנן אסרו והא מאי טעמייהו כיון דמסתכנא ואמרינן נמי התם ביבמות לחד לישנא דאילו מתעברא ודאי מתה וכיון דכן רבנן כי קא אמרו מן השמים ירחמו היינו דלא מעברא דאי מעברא לא סגיא דלא מתה וכיון דכן מ"ט לא שריא לה במוך אלא ודאי חייבות לשמש במוך קאמרינן וכו' וחכמים אומרים דאינן אסורות אבל הרשות בידן אבל איסור לבעליהן ליכא שהרי הם אין משחיתים ותו משום עונה נמי מותר. ע"כ:
וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל דמה שפרש"י אינו נכון דאי כרבנן דקאמרי משמש' כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו ומפני מה נאסור אותן אחר שאין כאן השחתת זרע דלא אמרינן השחתת זרע אלא כשהוא ראוי להזריע וזה כיון שאינו במקום שראוי להזריע לא קרינן ליה השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר משום סכנה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל רשאות לשמש במוך ואפילו שמשחיתות זרע בעליהן שרינן להו משום סכנה דידה או דעובר כלומר דאף על גב דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אסורה להשחית זרע בעלה וכולן לקו בדור המבול דאף על גב דלגבי דידיה שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע כגון קטנה או מעוברת או זקנה או עקרה ולא חשיב השחתת זרע שאני איהו משום מצות עונה ועוד דהוי דרך תשמיש אבל להשחית זרע הראוי להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש. כל זה למדנו מדברי רבינו ז"ל אבל מכל מקום אין פירושו מחוור חדא דאם כן כי קתני פחות מכאן משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך קאמר והא אמאי שהרי אין כאן השחתת זרע ותו רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת היינו שאסורה לשמש במוך והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ה' תהא אסורה בזה ומכניס עצמה בסכנה לכך פירשו בתוספות שלש נשים חייבות וכו'. ע"כ:

שמא תעשה עוברה סנדל. פרש"י שמא תתעבר עובר שני ויפחות השני את צורת הראשון ובפרק כל היד מוכיח דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ואפילו לנפלים ונראה לפרש שמא נתעברה תאומים ויכנס הזרע ביניהם ויפחות צורתן. הרא"ש ז"ל:
אבל הריטב"א ז"ל כתב וז"ל שמא יעשה עוברה סנדל דאף על גב דאין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת כדאיתא במסכת נדה קמ"ל שאינה מתעברת עובר של קיימא אבל מתעברת היא ולד שאינו של קיימא ועושה את הראשון סנדל שפוחת צורתו ע"כ:
איזו היא קטנה פי' איזו היא קטנה לענין זה:
מבת י"א שנה דאילו פחות מכאן אינה מתעברת כלל. לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת פירוש כשהביאה גם כן שתי שערות שהיא גדולה שאם אין אתה אומר כן מצינן חמותו ממאנת למ"ד התם דבנים אינם כסימנים דילדה בקטנותה קודם שתביא שתי שערות ותמאן אח"כ אלא ודאי כדאמרן:
מר בר רב אשי בעי לה הכי פי' להאי בעיא דרבא בעי לה הכי אליבא דרבא והיינו דאמרינן לעיל דמילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דאליבא דהאי לישנא הוא דאמרינן לה כדכתיבנן לעיל וכדפרש"י ז"ל. כל זה מהריטב"א ז"ל:
בעא מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו פי' רש"י ז"ל מי הוי קנסה לאביה או לעצמה פי' לפירושו דהאי בעיא לאו אליבא דרבי יוסי הגלילי היא דאמר נתארסה אין לה קנס דאם כן הוה לה בעיא דידיה אם יש לה קנס או לא דאי אזלינן בתר שעת ביאה יש לה קנס ואי אזלינן בתר שעת העמדה בדין אין לה קנס דהויא ליה נערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס וסוגיין מוכחא דאנן לא מבעיא לן אלא אי הוי לעצמה דהא מייתינן עלה ההיא דבא עליה ונשאת לעצמה הילכך ע"כ האי בעיא לרבי עקיבא היא ואליבא דרבי עקיבא דמתני' דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דאילו אליבא דרבי עקיבא דברייתא ליכא למבעי דלדידיה לא שני ליה בין שנתארסה ללא נתארסה ולעולם קנסה לאביה. הריטב"א ז"ל. משמע מלשונו ז"ל דצדדי הבעיא היינו אי אזלינן בתר שעת הביאה וקנסה לאביה או דילמא אזלינן בתר שעת העמדה בדין וקנסה לעצמה והיינו אליבא דר"ע דמתני'. וקשה דמשמע דלסברתו דאביי קא בעי ואיהו הא פשיטא ליה דבא עליה ומתה פטור דאלמא דלא אזלינן בתר שעת ביאה אלא בתר שעת העמדה בדין ואפילו לאפטורי נמי מקנסא לגמרי דהוה ליה חוטא נשכר כל שכן דלענין הוצאות מרשות אב מנלן למימר דניזל בתר שעת העמדה בדין ויהא קנסה לעצמה דסוף סוף הרי החוטא פורע קנסו ומה לי אם יפרע לאביה או לעצמה. והיה אפשר לפרש דרבא הא קא מבעיא ליה מאי דפשיטא ליה לאביי וכדאמרינן לעיל והילכך קא בעי נמי מאביי בא עליה ונתארסה והכי קאמר לדידי קא מבעיא לי בא עליה ומתה אי אזלינן בתר ביאה או בתר העמדה בדין ואם תמצא לומר דאזלינן בתר ביאה היינו משום שלא יהא חוטא נשכר ויפטר לגמרי אבל בא עליה ונתארסה מהו דמכל מקום הרי פורע הוא הקנס אלא דמיבעיא לן אי הוי קנסה לאביה או לעצמה. ולא נהירא האי פירושא כלל דכיון דלאביי פשיטא ליה מאי קא בעי מיניה. ועוד דהיינו טעמא דקא מיבעיא ליה בא עליה ומתה היינו משום דמספקא ליה אי מיתה עושה בגרות כו' וכדפריך לה מר בר רב אשי וכדכתיבנא והילכך דוקא במיתה הוא דמסתפקא ליה אי חשיבא כבוגרת או לא אבל אירוסין לא חשיבא כבוגרת ואפשר דקושיא זו תירצו רש"י ז"ל שכתב וז"ל מיתה עושה בגרות וכו'. עושה דין בוגרת דמפקעא כח אב כי בוגרת. ע"כ. פי' לפירושו לא מיבעיא לן אי חשיבא בוגרת דמי תלה הבוגרת במיתה אלא הכי קא מבעיא לן אי מיתה עושה דין בוגרת דכי היכי דמפקיע כח האב בבוגרת הכי נמי ליפקע כחה דאב במיתה וכיון שכן הכי נמי מצי למבעי אי פקע כח האב באירוסין כבוגרת אי לא. ומיהו ליתא להאי פירושא דהא לאביי פשיטא ליה וכדכתיבנא ואפשר לפרש דלאביי נמי קא מבעיא ליה דדוקא מיתה עושה בוגרת דכי היכי דבבוגרת יצתה מרשות אב הכי נמי במיתה יצתה מרשות אב והילכך איכא למימר דדמיא לבוגרת ופטור מקנס דכיון דפקע כח האב ואיהי הרי מתה הילכך פטור אבל אירוסין דאכתי אגידא ביה באב מי נימא דלא פקע כח האב וכיוצא בזה פירשו התוספות צדדי הבעיא וז"ל לרבי עקיבא דמתני' קא מיבעיא ליה דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דמי אמרינן כיון שיצתה מרשות האב לענין קנס יהא קנסה לעצמה או דילמא כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות האב יהא קנסא לאביה ע"כ. והיה אפשר לומר דאפילו לרבי עקיבא דברייתא קא מבעיא ליה דדוקא נתארסה ונתגרשה הוא דקאמר רבי עקיבא דחזרה לרשות אביה אבל נתארסה ע"כ הרי יצאה מרשות אביה במקצת דהא בעלה נמי מיפר נדריה ואינו מופר עד שיפירו שניהם והאירוסין הוו תחלת נשואין וכי היכי דבא עליה ונשאת קנסא לעצמה הכי נמי איכא למימר בבא עליה ונתארסה וליתא דכיון דלרבי עקיבא לעולם קנסה לאביה אין חילוק בין נתארסה ונתגרשה לבא עליה ונתארסה. ומצינן למימר נמי דלרבי יוסי הגלילי נמי בעי אי דמיא לבוגרת או לא וליתא דמילתא דפשיטא היא דלא דמיא לבוגרת דבוגרת אשתני גופה ויצאה מרשות האב אבל נתארסה לא יצאה מרשות האב דעד כאן לא מדמי בתר הכי לבוגרת אלא נשואין משום דמפקי מרשות האב אבל אירוסין דלא מפקי ליכא לספוקי במידי ואף על גב דאיהו ס"ל דלית לה קנס לאו משום מיפק מרשותיה דאב היא אלא גזרת הכתוב הוא דאין לה קנס ולא נפקא באירוסין כלל מרשות אביה דאב זכאי בקדושיה ובמעשה ידיה אף על גב דנתארסה אבל רבי עקיבא דמתני' דס"ל קנסה לעצמה ע"כ היינו טעמא דבקנסא מיהא מפקא מרשות אב והילכך לדידיה קא מיבעיא ליה וכדכתבינן ולא הוצרך לפרש בהדיא לרבי עקיבא דמסתמא אליבא דהלכתא קא בעי והלכה כרבי עקיבא מחברו:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בעא מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו כלומר לדידך דדרשת ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה משום דמיתה מוציאה מרשות אב לגמרי לרבי עקיבא דמתני' דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה בא עליה ונתארסה מהו מי אמרינן אירוסין מוציאין מרשות אב לגבי קנס במיתה וכיון שכן קנסה שלה או דילמא כיון דברשות אב נאנסה ולכל מילי לא נפקא מרשות אב קנסה לאביה אבל לר' יוסי הגלילי דאמר קנסה לאביה ולאו מטעמא דנפקא מרשות אב באירוסין אלא גזרת הכתוב היא דדריש ליה לקרא כפשטיה על כרחך בא עליה ונתארסה קנסה לאביה דברשות אביה נאנסה ואהדר ליה דבאירוסין לא מפקא לגמרי מרשות אב דהא תנן נערה המאורסה וכו':

א"ל מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה פי' אם צדדי הבעיא היינו אי אזלינן בתר ביאה או בתר שעת העמדה בדין הכי קא מהדר ליה מי כתיב ונתן וכו'. פי' דלא הוה ליה למכתב אשר לא אורשה גבי שעת שכיבה כדכתיב כי ימצא איש וגו' אשר לא אורשה וגו' דמשמע דבשעת ביאה בעינן דתהוי אשר לא אורשה והכל תלוי בשעת ביאה אלא הכי הוה ליה למכתב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה כי היכי דלשמעינן דבתר שעת נתינה אזלינן וממילא נשמע דבא עליה אחר שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והויא נמי מופנה לג"ש דלאפנויי כך לי אי כתיבא גבי שעת ביאה או אי כתיבא גבי שעת נתינה דהיינו שעת העמדה בדין ואהדר ליה ולטעמיך הא דתניא בא עליה ונשאה לעצמה וכו' פי' לטעמיך דסבירא לך דאירוסין מפקי מרשות אב ומשום דלא כתיב אשר לא אורסה גבי נתינה להכי לא אזלינן אלא בתר ביאה. מעתה תיקשי נמי הא דתניא בא עליה ונשאת לעצמה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה פירוש דהוה ליה למכתב הכין להדיא כי היכי דלא נילף מארוסה כי היכי דארוסה אף על גב דמפקא מרשות אביה אפילו הכי אזלינן בתר שעת ביאה ולא בתר שעת העמדה בדין הכי נמי איכא למימר בנשואה והילכך הוה ליה למכתב להדיא אשר לא נשואה. ומשני הכי השתא הואיל ובוגרת וכו' פירוש שניא נשואה מארוסה דנשואין מוציאין מרשות אב לגמרי ואילו אירוסין אכתי אגידא בה רשות אב והילכך ליכא למילף נשואין מאירוסין כי קא דמי לה לנישואין היינו בוגרת ומינה ילפינן לנישואין דבוגרת ונשואין כהדדי נינהו וכיון שכן לא אצטריך למכתב להדיא אשר לא נשואה אבל אירוסין אי בתר שעת העמדה בדין אזלינן הוה ליה למכתב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה כנ"ל. וניחא להאי שיטתא כמה קושיי חדא דמאי קא מהדר ליה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא אורשה והא אין דרך המקרא להאריך אלא לקצר והיינו דמבעיא לן אי אזלינן בתר שעת ביאה או בתר שעת העמדה בדין וכי כתיב ונתן לאבי הנערה הכי בעי למימר אשר לא ארוסה וסתמא כמפרש דמי ואי היינו קושיא דלא הוה ליה למכתביה גבי כי ימצא איש דהיינו שעת שכיבה אלא גבי נתינה אם כן קשיא מאי קא מהדר ליה ולטעמיך הא דתניא וכו' והא לא כתיב אשר לא נשאת כלל. ועוד מאי לשון ולטעמיך והא מיותר הוא. ועוד דהוה ליה לשנויי בקוצר מעיקרא דאירוסין לא מפקא מרשותא דאב לגמרי ולמה ליה למהדר מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה. ועוד למה ליה לאדכורי בשנויה ההיא בהפרת נדרים דסוף סוף הרי בעלה נמי אגידא בה הוה ליה למימר מי קא מפקא מרשות אב לקידושיה ולמעשה ידיה. ולקמן נאריך עוד בתירוץ קושיא זו בס"ד. ומכל מקום במאי דפרישנא ניחא הכל דוק ותשכח. והיינו אם צדדי הבעיא אי ניזל בתר שעת ביאה או בתר שעת העמדה בדין. ומיהו לשיטת התוספות לא מיישבא שפיר וכי מעיינת בה שפיר גם לשיטת התוספות אתיא שפיר דכיון דלא כתביה רחמנא להאי אשר לא ארוסה גבי שעת נתינה אלמא דקנסה לאביה כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות אב וכולה שיטתא כדפרישנא לעיל כנ"ל:

ונשואין מוציאין מרשות אב. פרש"י ז"ל כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן דלא ניסת אביה מפר ומשנשאת אין יכול להפר. ע"כ. ויש לפרש פירוש לפירושו דה"ק מצינו בבגרות דמוציאה מרשות אב לכל דיני ממונות ואשכחן בנישואין נמי דמוציאין מרשות אב לענין הפרת נדרים והילכך אית לן למילף נישואין מבגרות אף על גב דלא דמי לגמרי דהא מכל מקום הרי לענין הפרת נדרים מוציאין מרשות אב לגמרי מה שאין כן באירוסין דאפילו לענין הפרת נדרים לא מפקי מרשות אב לגמרי. וליתא דהא לגבי כל דיני ממונות קי"ל דנישואין מוציאין מרשות אב וכיון שכן ע"כ הכי בעי למימר הרב ז"ל דנישואין מוציאין מרשות אב לכל דיני ממונות דומיא דבגרות ומהפרת נדרים ילפינן לה וכן פירשו בתוספות. וקשיא להו ז"ל דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן. ותירצו דהני מילי לאוקמה ברשות אב הוא דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אב. עוד תירצו בתוספות דכיון דגלי לן דלאוקמה ברשות אב איסורא וממונא שוין ה"ה לאפוקה. וז"ל הרא"ש ז"ל הואיל ונשואין מוציאין מרשות אב היינו לענין הפרת נדרים אף על גב דלענין לאוקמי לרשות האב אמרינן בשמעתין דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות האב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דמסתבר טפי להיות יוצאה מרשות האב ממה שתהא ברשותו. ועי"ל דלענין ממון נמי אשכחן דמוציאין מרשות אב מדאמרינן בפ"ק דקידושין איש אמו ואביו תיראו כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות פי' שצריכה לעבוד את בעלה הרי מצינו כשנשאת עובדת את בעלה ואינה יכולה לעשות עוד מעשה ידיה לאביה ואף על פי שמצינו שנישואין מוציאין מרשות אב לענין ממון מכל מקום צריך ללמוד מבגרות משום שנעשה המעשה קודם נשואין דבבוגרת גופה אי לא כתיב לאבי הנערה דדרשינן מיניה ולא לאבי בוגרת הוה קנסה לאביה אף על גב דאשתני גופה אף על גב דנשואין אינם מוציאין מרשות אב לענין מאה כסף של מוציא שם רע תירץ רמ"ה ז"ל משום דהתם הוציא לעז על האב שיאמרו ארור שזה גדל ולכך נסקלת נמי על פתח בית אביה הילכך עיקר חיוב הממון הוי בשביל גנאי האב. ע"כ:
מה בוגרת בא עליה ובגרה לעצמה לשיטת רש"י דלא שמעינן דנשואין מוציאין מרשות אב לענין דיני ממונות אלא משום דילפינן לה מהפרת נדרים איכא לפרושי דלהכי צריך ללמוד מבגרות דבבוגרת מצינו להדיא שיוצאה מרשות אב לענין ממון והילכך איכא למימר בא עליה ובגרה לעצמה דהרי מצינו להדיא דיוצאה מרשות אב לענין ממון והיינו צדדי הבעיא וכמו שפירשו התוספות לעיל ולא שני לן בין נעשה המעשה קודם בגרות לנעשה אחר כך דבתר שעת העמדה בדין הוא דאזלינן. ומיהו נשואין לא מצינו להדיא דיוצאה מרשות אב אלא בהפרת נדרים ודיינו שנלמוד מהפרת נדרים דנשואין מוציאין מרשות אב אבל בא עליה עד שלא נשאת ונשאת דילמא לעולם קנסה לאביה והילכך בעינן דנלמוד אותה מבגרות כך יש מפרשים. ומיהו התוס' ז"ל לא פירשו כן דקשיא להו עלה דהאי פירושא דסוף סוף הכי נמי נשואין מוציאין מרשות אב לענין ממון ומה לי אי כתוב להדיא או דילפינן לה מהפרת נדרים וכ"ש דבבוגרת לא מצינו בהדיא שיוצאה מרשות אב לענין ממון אלא משום דלא אשכחן בבוגרת דזכתה לו תורה וכדפרש"י ז"ל לכך פירשו התוספות דבא עליה ובגרה קנסה לעצמה נפקא לן מלאבי הנערה דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת. ורש"י ז"ל כתב וז"ל לעצמה. דכתיב ונתן האיש (וגו') השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה. ע"כ. וקשה קצת ממה נפשך אם באנו לדייק מאי דכתיב ונתן האיש וגו' לאבי הנערה דנערה בעינן בשעת נתינה אם כן תלמוד בשעת נתינה בעינן ולא סגי בשעת העמדה בדין והא ודאי ליתא דאפילו ר"ש דאמר בריש פרק נערה אם לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה לגבי בוגרת מודה דבשעת העמדה בדין סגי. ואם לא נדייק לגבי שעת נתינה מעתה מנ"ל דלא סגי לן בשעת ביאה לחוד ולא תיבעי לן בע"כ אוחרי כלל. ויש לומר דכיון דכבר נתחייב בדין קרי כאן שעת נתינה ולא בעינן תו שעת נתינה כלל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בא עליה. נערה ובגרה. ע"כ. פי' דביאה לבד היתה בעודה נערה ושוב בגרה קודם שעמדה בדין כלל ולהכי אמרי' לעצמה אבל בא עליה ועמדה בדין נערה ושוב בגרה קודם נתינה קנסה לאביה דמאחר שנתחייב לתת הוה ליה כאילו כבר נתן דכל העומד לגבות כגבוי דמי וקרינן ביה שפיר ונתן לאבי הנערה דהויא לה נערה בשעת נתינה דשעת העמדה בדין הויא ליה כשעת נתינה ואם נתעכב לתת עד שבגרה אין בכך כלום כנ"ל:
אלא אירוסין מי מפקא מרשות אב לגמרי והא תנן אביה ובעלה מפירין נדריה פי' דהא ודאי אי לממון בעלמא מדמינן לה כגון מעשה ידיה וחבלותה (מדמינן לה) אירוסין לא מפקי מרשותיה כלל ואפילו תמצי לומר דמדמינן דין קנסה לדין הפרת נדרים מ"מ הא לא מפקא מרשותיה דאב לגמרי כי עדיין כחו קיים בהפרתה כדמעיקרא אלא שנוסף עליה צד הפרת בעל משום שנוסף עליה רשות אחרת. הריטב"א ז"ל:
מתניתין המפתה נותן ג' דברים תנא מניינא למעוטי שבת וריפוי דאע"ג דחלתה מחמת השרת בתולים אינו נותן אלא שלשה דברים אלו ולא דמיא לשאר חבלות:
בושת ופגם לכך הקדים בושת ופגם לקנס אע"ג דקנס מפורש בתורה בהדיא משום דאיידי דחביבא ליה וצריך לפרושי במתני' מהו בושת ופגם לכך אקדמה ואפשר דלהכי כתב רש"י בושת ופגם. במתני' לקמן מפרש להו. ע"כ. ועוד משום דגבי מפתה בושת ופגם נותן מיד וקנס לכשלא יכנוס להכי אקדמינהו כנ"ל:
מה בין אונס למפתה וכו' פי' מדלא קתני אין בין אונס למפתה אלא דהמפתה נותן בושת ופגם וקנס והאונס מוסיף את הצער כדקתני במגילה בפ"ק כמה דברים אין בין אדר ראשון וכו' אין בין מצורע מוסגר כו' אין בין תפילין וכו' אלמא דהכי נמי איכא בינייהו מידי אחריני ומדלא קתני נמי אלא הך הפרשה אלמא דאינך הפרשות לא חשיבי ולהכי קא בעי מה בין אונס וכו' ומהדר האונס נותן את הצער וכו' פי' לא מצי למתני אין בין דהא איכא כמה דברים בינייהו ולא חשיב אלא הך חילוקא דמחלק בינייהו טובא דזה נותן וזה אינו נותן אבל הדברים האחרים לא חשיבי כולי האי חילוקא דסוף סוף זה וזה נותנין קנס ומה לי אי נותן מיד או לכשיוציא ולא איירי אלא בענין תשלומין דבענין נישואיה לא קא מיירי ולהכי לא חשיבא ליה חילוקא וכיון שכן כי נחית מעיקרא למניינא לא קא חשיב אלא צער דמוסיף האונס על המפתה כנ"ל:
לכשיוציא לכאורה משמע מלישנא דמתני' דדוקא כשהעכוב אתי מחמתיה הוא דמשלם קנס אבל אי לא אתי מחמתיה אף ע"ג דלא כנס אינו משלם קנס ולהכי תני לכשיוציא והא ודאי ליתא דהכתיב אם מאן ימאן אביה וגו' אלא במאי דפריך תלמודא ומשני מתרצא נמי הא. ודע דבגמרא פריך אשתו היא ומשני אימא לכשלא יכנוס ואם נפרש דהכי פריך לכשיוציא אשתו היא ופי' דקס"ד דאחר שנשאה קאמר ולהכי פריך דאחר שנשאה אשתו היא והיכי משלם קנס לאחר שנשאת והא אין כתובתה אלא מנה ומשני אימא לכשלא יכנוס. והלכך לא מתרצינן אלא דעד שלא נשאה מיירי מעתה אכתי תקשי לן דמדקתני לכשיוציא משמע דדוקא היכא דעכוב אתי מחמתיה ומיהו אם נפרש דהכי קא קשיא ליה אטו אשתו היא פי' ולישנא בעלמא קא קשיא ליה דלישנא לכשיוציא משמע דכבר היא אשתו הלכך כי קא משני אימא לכשלא יכנוס כולה לישנא מתקנינן דהכי בעי למימר כשלא כנסה פי' דדוקא אם כונסה אינו נותן קנס ואם מאן ימאן בין היא בין אביה נותן קנס כנ"ל. וכן פרש"י ז"ל דוק ותשכח:
שותה בעציצו רוצה לומר אפי' יהיה בעציץ מאוס שאינו מועיל אלא לזרוע בו חייב לכונסה. תלמידי הר"י ז"ל:

מצא בה דבר ערוה וכו'. אינו רשאי לקיימה והא דלא קתני אינו רשאי לכונסה משום מצא בה דבר ערוה כלומר לאחר שכנסה ואינו רשאי לקיימה כולל הכל. הרשב"א ז"ל:
גמרא צער דמאי תימא מאי קא בעי תלמודא וכי לא ידע שיש צער גדול לבתולה כשהיא נבעלת תחלה הלא רוב קטנות חולות בכך וליכא למימר שאותו צער פשיטא ליה לתלמודא שאותו צער אין לה לגבות שהרי סופה להצטער תחת בעלה ופשיטא שהמשנה לא דברה בו לחייב דהאיכא תנאי בפ' הכונס דלא חיישי לכחש גופנא פירוש בדבר שסופו להיות נכחש בדבר זה ולא ה"ל למפרך כל כך בפשיטות וליכא למימר נמי דהכי פריך צער דמאי דהאי לאו צער בעילה היא כיון דמפתה פטור דאי בצער בעילה ה"ל לחייב כמו באונס דאם כן דיש צער בעילה במסקנא תבעי לך מפתה אמאי פטור ונראה לפרש דצער בעילה בשעת ביאה ליכא דאינה מרגשת מחמת הנאת תשמיש אלא אחר כך בא הצער וכל צער חבלה דמחייב היינו צער דבא לו באותה שעה אבל צער הבא לו אחר מכאן פטור דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי כיון דבשעת ביאה אינה מרגשת בצער ובצער של אחר ביאה נמי פטור אם כן איזה צער הוא שחייבתו תורה. לשון הרא"ש ז"ל וכן תירץ ר"י ז"ל בתוס'. ורבינו שמשון פי' דלא קשה דלעולם ידע דיש צער גדול בביאה ומדפטר תנא דמתני' מפתה ע"כ חייש לכחש גופנא אם כן צער דאנוסה אין זה צער הביאה דע"כ אפי' מפותה נמי אלא מדפטר מפתה ע"כ חייש לכחש גופנא ואם כן צער דאונס חייב צער דמאי ובעי למימר צער של חבטה ופריך ליה ושני רב נחמן צער של פסוק רגלים ופריך ליה אי הכי מפותה נמי דכל אשה יש לה צער של פסוק רגלים ומדקא מחייבי באונס אם כן לא חייש תנא לכחש גופנא אי הכי מפותה נמי ומשני רב נחמן בצער של ביאה ומפותות אין להם צער.לשון הרא"ש ז"ל. והתוס' כתבו פי' הר"ש בקוצר ולקמן נאריך בפירושו בס"ד:
וז"ל הריטב"א ז"ל צער דמאי פר"י ז"ל דלהכי לא משמע לן דליהוי צער של השרת בתולים משום דאילו צער שבשעת השרה ממש הנאת התשמיש נוח לה מן הצער ועוד דאם כן אפילו מפותה נמי וכל שכן צער שלאחר גמר ביאה דליכא למימר שאין אדם משלם צער אלא אותו שהוא בשעת חבלה ממש. ע"כ:

וכ"ת ה"נ והתניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש אונס אינו משלם וכו'. שסופה להצטער וכו' פירש"י ואי חבוט על גבי קרקע הוא וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה. ע"כ. ולכאורה משמע דלפירושו ז"ל הא דמייתי והתניא לא קאי לדחות הא דקאמר וכ"ת ה"נ אלא קאי לדחויי עיקר אוקמתיה דאבוה דשמואל ואין במשמע לישנא דתלמודא כן וש לפרש דה"ק וכ"ת ה"נ דאי חבטה על גב שיראין פטור והתניא ר"ש בן יהודה וכו' אלמא משמע דצער מחייבי ביה רבנן באונס היינו מידי דסופה להצטער תחת בעלה ועל גבי שיראין סופה ליחבט תחת בעלה אבל חבוט על גבי קרקע אטו סופה ליחבט תחת בעלה. ואם תאמר ואמאי לא אקשי להדיא עלה דאבוה דשמואל מדתניא ר"ש בן יהודה וכו' דאלמא דצער לאו היינו חבטה על גבי קרקע ואמאי אקדים אתקפתא דשיראין עד דהוצרך לומר וכ"ת ה"נ כדי לאקשויי מדתניא ר"ש בן יהודה וכו' ויש לומר דאי לאו אתקפתיה לא מצינן לאקשויי מהברייתא דהוה מצינן לשנויי דבהכי פליגי דר"ש בן יהודה סבר דלא מקרי צער כדי לחיובי אלא צער בעילה וצער בעילה נמי פטור מפני שסופה להצטער תחת בעלה ואהדרו ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס וכו' פי' דבנבעלת באונס איכא צער חבטה וברצון אין כאן חבטה הלכך האי צער בעי למיתב לה האונס אבל השתא דאתקיף מההיא דשיראין ולית לה פתרי אלא במאי דנימא דהכי נמי דפטור כשחבטה על גבי שיראין מעתה קשיא ליה שפיר מהברייתא דכיון דהיכא דחבטה על גבי שיראין פטור מאי אהדרו ליה רבנן לר"ש בן יהודה והרי ע"כ ר"ש בן יהודה לא איירי בחבטה ע"ג קרקע מדקאמר שסופה להצטער תחת בעלה ואי חבוט ע"ג קרקע וכי סופה ליחבט על גבי קרקע וכיון שכן מנא להו לרבנן דר' שמעון סבירא ליה דחבטה ע"ג קרקע פטור דמהדרי ליה אינו דומה נבעלת באונס וכו' דילמא לא איירי אלא כשלא חבטה על גבי קרקע דאינהו נמי מודו דפטור ואי הוה אמרינן דאפילו חבטה על גבי שיראין חייב דסוף סוף הרי יש כאן צער של חבטה ואפילו שלא יהיה על גבי קרקע ובכל אונס יש חבטה מעתה הוה אתי שפיר דמהדרי ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס וכו' משום דלר"ש בן יהודה כיון דקא פטור אונס היינו משום דלא חשיב ליה צער חבטה כדי להשתלם צער בעילה הוא דמקרי צער והא נמי פטור משום דסופה להצטער ואהדרו ליה רבנן אינו דומה וכו' ובכל נבעלת באונס איכא צער חבטה וראוי להשתלם ומיהו אבוה דשמואל לא חשיב ליה צער אלא כשחבטה על גבי קרקע אבל על גבי שיראין לא חשיב ליה צער ולהכי אתקיף עליה רבי זירא ופריך עלה מהברייתא וכדכתיבנא כנ"ל:

בפרש"י בד"ה ויתר על כן כו' אלמא בקטנות כו' דהא ותמות קתני כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הא מסיק בפ"ק דיבמות דשמא תמות אלא עיקר קושיא דבנים הרי הן כסימנים עכ"ל ויש ליישב פרש"י דלא מסיק התם הכי דשמא תמות אלא לרבה בר שמואל דמתני שכבר ילדו אבל לרבה בר ליואי דאמר התם תוך הזמן היא מתה ועוברה מת אתיא (ג) כפשטה דשמא תתעבר ותמות בודאי וכפרש"י הכא וק"ל:

בד"ה מר בר רב אשי כו' דאילו ללישנא קמא מפשט פשיטא ליה לרבא דמיתה לא כו' עכ"ל וק"ק ללישנא קמא הל"ל דמלתא דפשיטא ליה לאביי לפטור דמיתה כל זמן שלא בגרה מפקעה פשיטא ליה לרבא לאידך גיסא דמיתה לא מפקעה וק"ל:

תוס' בד"ה הואיל ונשואין כו' ואע"ג דקי"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן ה"מ לאוקמא כו' עכ"ל לקמן בפרקין דמעשה הבת לאביה לא נילף מהפרת נדרים דהיינו לאוקמא ברשות האב וק"ל:

בד"ה צער דמאי כו' וכי לא ידע התלמוד שיש צער גדול לבתולה כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו בפשיטות במתני' אמפותה דפטור מצער ואמאי הא יש צער גדול בביאה ראשונה אפילו בנבעלת ברצון דאיכא למימר דקושטא דאצער זה חייב אפי' במפותה ולא איירי בצער זה אלא כדמסיק צער פיסוק רגלים אבל אדמתמה תלמודא באונס צער דמאי קשיא להו שפיר דהא ודאי באונס ניחא דהיינו צער גדול של ביאה ראשונה ואדרבה במפותה ה"ל לתמוה אמאי פטור אהאי צערא דדומיא דרישא קתני ומיהו ק"ק לפי' רשב"א נמי דאסיפא דמפותה סמיך אמאי ל"ק ליה בסיפא במפותה ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה בא עליה ונתארסה מהו וכו' עד דמי אמרינן כיון שיצאה מרשות האב לענין קנס וכו'. דברי התוס' הללו צ"ע ליישבם והנראה לי בכוונתם שר"ל מי אמרינן כיון דאשכחן דארוסה נפקא מרשות האב לענין קנס כגון בארוסה שנתגרשה ה"ה אם בא עליה ונתארסה קנסה לעצמה אע"פ שיש לחלק ביניהם או דלמא כיון דלענין שאר דברים לא אשכחן דארוסה זו נפקא מרשות אב דהא לכל הדבדים ברשות האב היא דזכאי במציאתה ובמעשה ידיה והפרת נדריה ה"ה קנסה נמי לאביה הוא:

בא"ד ולר"י הגלילי נהי וכו' נמי לא מבעיא וכו'. פי' דפשיטא דלאביה הוא דהא דס"ל לר"י הגלילי דאין לה קנס לא משום דנפקא מרשות אב אלא גזירת הכתוב הוא אבל בא עליה ונתארסה דליכא גזירת הכתוב פשיטא דלאביה הוא דהא לא אשכחן לדידיה דארוסה נפקא מרשות האב בשום דבר:

רש"י בד"ה שמא יעשה כו' פוחת השני את צורת הראשון ודומה כו' כצ"ל. ונ"ב כאשר ' הגהתי הוא בפרש"י פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף ק"א) ע"ש וכן להדיא בתוס' דהמפלת דף כ"ה ע"ש:

בד"ה פחות כו' שנה הס"ד:

בד"ה ויתר על כן כו' דהא ותמות קתני. נ"ב ותימה הא מסיק בפ"ק דיבמות דשמא תמות אלא עיקר קשיא דבנים הרי הן כסימנין ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' ומי מעברה. פירש"י בקטנותה כו'. הך סוגיא אתיא לחכמים דס"ל בא עליה כשהיא קטנה יש לה קנס וא"ל דמשכחת בבא עליה בקטנותה וילדה בו' חדשים דבין נערות לבגרות דתיכף שמתעברה בקטנותה מתה ודאי כמ"ש תוס' [ביבמות] שמא תתעבר העיבור שמא כו' וכשתתעבר תמות ודאי מכח העיבור [שבקטנותה] בלא לידה ולא משמע ליה השמא אתמות או תמות מכח עיבור ע"י הלידה בקטנותה וק"ל. להכי לא מקשה בקצרה משמואל דאין בין וכו' [דהך סוגיא אליבא דחכמים דאפשר דבא עליה בקטנותה ונתעברה אח"כ בקטנותה] וק"ל. ומה שאמרו חכמים ומן השמים ירוחמו ר"ל שלא תתעבר לא שתתעבר ולא תמות דא"כ לא מקשה מידי וק"ל:

גמ' ולטעמיך הא דתניא כו'. ולא פשיט בעייתו מדלא קתני נתארסה דהוי רבותא טפי מנשאת י"ל דאתיא כריה"ג או כר"ע דברייתא:

גמ' הא תנן נערה המאורסה כו'. הה"נ דהומ"ל דלענין כסף קדושין הוי ברשות האב (דק') [דא"ל] מהפרת נדרים יליף דלאוקמי ברשות האב ממונא מאיסורא לא ילפינן [וכמפורש בגמ' קידושין]:

במשנה והמפתה לכשיוציא [מפרש בגמ'] לכשלא יכנוס. ואפשר דכן המפתה אם רצה להוציא מוציא נמי ר"ל שלא יכנוס אבל אין צורך דאונס שותה בעציצו ר"ל לא יכול לשלחה וכמ"ש רש"י וכדמסיים במתני' נמצא בה דבר ערוה כו' אינו רשאי לקיימה. ומ"ש רש"י שותה בעציצו כו' ע"כ ישאנה הול"ל יקיימנה רק כלל תרוייהו צריך לישאנה בע"כ ולא יגרש ג"כ [כדמסיים כדכתיב לא יוכל לשלחה] והמפתה אף אם נשאה יכול לגרשה:
בתד"ה שלש נשים משמשות במוך כו' פי' בקונטרס כו'. לפירש"י מותר לשמש כו' הא דפחות מכאן משמשת כדרכה ר"ל צריך לשמש בלא מוך ואמאי הא לא מתעברה פחות מיכן ולר"י לשיטת רש"י ניחא ור"ת הו"מ להקשות מהכא גופי'. גם בחכמים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה כו' צ"ל שצריכה לשמש כדרכה בלא מוך הא כיון דמן השמים ירחמוה שלא תתעבר מאי איסור איכא במוך וק"ל:
בתד"ה הואיל כו' ואע"ג דקי"ל כו'. וא"כ אמאי פי' הקונטרס דילפינן מהפרת נדרים דמשמע הא דגבי כל דיני ממונות מוציאין נשואין מרשות האב גופיה נפקא לן מהפרת נדרים וז"א דממונא מאיסורא לא ילפינן כדלקמן (כתובות דף מ"ו ע"ב) ע"ש דקאמר לקמן וכ"ת נילף מהפרת נדרים ממונא כו':

בא"ד ה"מ לאוקמי כו'. דעלה קאי לקמן שהוא כנגד הסברא כו' וא"כ שפיר פירש הקונטרס כדאשכחן בהפרת נדרים כו':

בא"ד כיון דגלי לן כו' ולקמן קאמר שפיר וכ"ת כו'. ממונא כו' כיון דלא גלי לן עדיין דשוין לאוקמי וק"ל:
בתד"ה צער דמאי כו' ונראה לר"י כו'. הלכך בעי צער דמאי ומשני שחבטה כו' שבא קודם תשמיש ואכתי ליכא הנאת תשמיש ומרגשת באותו צער וכן צער פיסוק רגלים עדיין קודם תשמיש משא"כ צער בתולים פטור באמת מאותו צער:

בא"ד ורשב"א מפרש כו' מדמפתה פטור. אין נראה שלא הרגיש ר"י בכך דחייש תנא לכחש גופנא מדמפתה פטור אבל הבין דצער בתולים שע"י אונס דליכא הנאת תאות תשמיש כל כך א"כ הצער גדול יותר ממה שסופה להצטער תחת בעלה וכן הסברא נותנת משא"כ מפתה דפטור שסופה להצטער תחת בעלה. אבל א"כ לא הו"ל לר"י לסתור הוכ"ת והאיכא כמה תנאי בהכונס דלא חיישי כו' דע"כ תנא דמתני' חייש מדמפתה פטור רק הו"ל לסתור הוכ"ת שזה הצער גדול יותר ודו"ק. ומ"ש מהר"ש יצ"ו הא דלא קשיא להו בפשיטות במתני' אמפותה דפטור מצער הא יש צער גדול בביאה ראשונה לא ידעתי מאי קאמר דמש"ה שפיר פטור כיון דהך צער גופיה סופה להצטער תחת בעלה וק"ל:

רש"י ד"ה מר בר"א. עי' מה שהקשה המהרש"א. ולפמש"כ רש"י בחולין (עו ב) דקי"ל כמר בר"א בכל דוכתי בר כו' וכ"כ התוס' שם ולקמן (פד ב. צו) י"ל קושייתו:

רש"י ד"ה ופקע אב. וקנס כו' כל כמה דלא גבתה. ל"ד דאפי' לר"ש דר"פ דלקמן. גבי דידה ממון הוה משעת העמדה בדין להוריש כמו שפי' בעצמו שם (מב ב) בד"ה כגון שעמדה בדין:

רש"י ד"ה שותה בעציצו. ע"כ ישאנה כדכתיב לא יוכל כו'. אולי יכוון למש"כ התוס' לקמן (מ) ד"ה מהר:

תוס' ד"ה שלש וכו' דאע"פ שאינה מצווה על פריה ורביה. עי' סנהדרין דף נט ע"ב תוד"ה והא:

גמרא והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים.
מכאן נ"ל דאף חודש עיבור נכלל בתוך הששה חדשים ועולה מן המנין דששה חדשים שאח"כ היא בוגרת, (עיין מג"א סי' תקע"א סק"ב):

גמרא ולטעמך הא דתניא בא עליה ונשאת לעצמה.
קשה איך ס"ד למפשט מזה דבא עליה ונתארסה דהקנס לעצמה הא אדרבה ההוכחה בהיפוך מדנקט ונשאת משמע דנתארסה לא, ונראה דלק"מ די"ל דבאמת הברייתא בדוקא נקט נשאת דס"ל כרע"ק דברייתא דנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה דמכ"ש בבא עליה ונתארסה או דאתיא כריה"ג דנתארסה ונתגרשה ליכא קנס כלל דלדידיה לא מצינו דאירוסין מוציאין מרשות אב מש"ה בא עליה ונתארסה הקנס לאביה כמ"ש תוס', אלא דלמד מהברייתא כמו דבבא עליה ונשאת הקנס לעצמה כיון דנשואין מוציאין מרשות אב ה"נ לרע"ק דמתני' דנתארסה ונתגרשה יש קנס וקנסה לעצמה דחזינן דענין אירוסין מוציאין מרשות אב, ה"נ בבא ונתארסה כמו בבא ונשאת לריה"ג ולרע"ק דברייתא:

רש"י ד"ה בוגרת מוציאה מרשות אביה דלא מצינו.
ק"ל דהיכן מצינו בתורה שיש חילוק בין נערות לבגרות, דאי ממה דילפינן מן לאמה דנערה מעשה ידיה לאביה דלמא באמת גם בבוגרת ומנין לנו לעשות חילוק, ואי מהפרת נדרים א"כ לנקוט בקיצור דבוגרת מוציאין מרשות אב לענין הפרת נדרים כדאמרינן בסמוך לענין נשואין ובפשוט מה בוגרת דמוציאין מרשות אב לענין הפרת נדרים אף נשואין:

בגמרא ומי מיעברא והתניא וכו' ואע"ג דבפ"ק דיבמות דף י"ב ע"ב מסקינן בההיא דרב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות ולעולם דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ"מ הא מסקינן התם דלא מצינו חמותו ממאנת ע"כ משום דבנים הרי הם כסימנים וכתבו שם התוס' דמשעת עיבור הוי כסימנים וא"כ בשעת לידה היא בוגרת והדרא קושיית הש"ס לדוכתא וכ"כ הרא"ה ז"ל בחידושיו ושמחתי שכוונתי לדעתו:

בפרש"י בד"ה משמשת במוך מותר להן לשמש עכ"ל. הא פשיטא דלפרש"י נמי צריכות לשמש במוך כיון דאיכא סכנה אלא דניחא ליה לפרש מילתא דרב ביבי דלענין דינא תנן דמותר לשמש ולא משום עצה טובה לחוד ובהכי ניחא נמי הא דקתני פחות מיכן ויתר על כן משמשת כדרכה מאי קמ"ל הא בהדיא קתני שלש נשים וקחשיב קטנה ותני עלה ואיזוהו קטנה מבת י"א עד י"ב וכו' וא"כ הא שמעינן להדיא דבאותה שנה לחוד משמשת במוך אע"כ דאיצטריך סיפא נמי לאשמעינן דפחות מיכן ויתר על כן איסורא נמי איכא ומשמשת כדרכה דוקא ואפילו בפחות מיכן דקס"ד כיון דבלא"ה לאו בת אולודי היא אין כאן איסור השחתת זרע כמ"ש התוס' קמ"ל דפחות מיכן כיתר ע"כ כנ"ל ולשיטת ר"ת ההיא דפחות ויתר מיכן ודאי קשה וצ"ע:

בגמרא אלא הכי קמיבעיא ליה יש בגר בקבר ופקע אב ופרש"י דקנס לאו ממון להורישו לבניו וכו'. וכבר כתבתי לעיל בלשון התוס' בד"ה יש בגר מה שנלע"ד בזה ועוד כתבתי בחדושי לב"ק פ' מרובה דלפמ"ש שם דהא מילתא אי מוריש קנס לבניו הוי פלוגתא דאמוראי א"כ ללישנא קמא דקס"ד דהא דבעי רבא יש בגר בקבר או לא היינו לענין ירושת הבן הוי בעי למימר דרבא ס"ל דקנס יכול להוריש. אבל למאי דמסיק דלאו בת אולודי היא וע"כ דאיבעיא דרבא היינו אי פקע אב ס"ל דלאו ממונא הוא להורישו לבניו ועוד נ"ל דלמאי דמשמע הכא דרבא לית ליה דרשא דאביי לאבי הנערה ולא לאבי המתה וכבר כתבתי דע"כ איצטריך ליה קרא דאבי הנערה למידרש ולא לאבי הבוגרת ואביי דלא איצטריך ליה קרא להכי היינו משום דמונתן נפקא לי' כדפרישית או כדמשמע מפרש"י ותוספות ר"פ נערה דמסברא פשיטא להו לרבנן דקודם שעמד בדין לא הוי ממון כלל להורישו וא"כ פשיטא דבא עליה ובגרה לעצמה כדמוכח להדיא שם מלשון התוספות בד"ה דאחין בעי מיהוי דאין לחלק בין היכא שהבת קיימת או לא. ולפ"ז מצינן למימר דרבא נמי פשיטא ליה דלאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת לא איצטריך וכיון דע"כ מייתר האי הנערה כדמוכח מריש פרקין דשיתא קראי כתיבי א"כ ע"כ מיבעיא ליה לאוקמי דממעט ולא לאבי הבוגרת דאפילו בתורת ירושה נמי לא שקיל והיינו דקמיבעיא ליה ללישנא קמא אי אמרינן דבנה הוי וללישנא בתרא לענין אי פקע אב ודו"ק:

רש"י בד"ה מר בר רב אשי וכו' ולהאי לישנא וכו' אמרו לעיל מילתא דפשיטא לאביי מיבעיא לרבא דאילו ללישנא קמא כו' עכ"ל. ולכאורה הסוגיא תמוה לפי פירושו דהו"ל למימר והוינן בה מי מיעברא ומשנינן מר בר רב אשי וכו' ולא ידעתי מי הכריחו לכך דהא ללישנא קמא נמי לא הוי מוכרח דפשיטא ליה לרבא אלא דאפשר דחדא מיגו חדא קמיבעיא ליה לרבא ואם תמצא לומר קאמר וכה"ג אשכחן טובא בש"ס. מיהו למאי דפירש ר"י לעיל בד"ה יש בגר דאבושת ופגם קמיבעיא ליה לעיל א"כ י"ל דרבא נמי אית ליה דאביי לאבי הנערה ולא לאבי מתה והא דקמיבעיא ליה הכא אי יש בגר בקבר היינו נמי לענין בושת ופגם דלא שייך למעט מלאבי הנערה ולא לאבי מתה דכתיב בקנס דלהא לא איתקש שיפטור לגמרי כשיטת ר"י ואפ"ה מיבעיא ליה אי יש בגר בקבר ופקע אב אפילו מבושת ופגם. לענין שנוטלין הבעלי חובות כמ"ש התוספות לעיל. או לענין מפותה לשיטת הסוברים דבכה"ג מהני מחילה דידה. ולפ"ז בלא"ה ע"כ הא דקאמר לעיל מילתא דפשיטא לאביי מיבעיא לרבא היינו למר בר רב אשי דוקא:

אמנם למאי דפרישית בסמוך דאפילו לרבא נמי לא מצי למימר דפשיטא ליה דלא כאביי דאיכא למימר כדפרישית. והא דקאמר מיבעיא ליה מוכח שפיר. דל"ל דס"ל לגמרי כאביי. ופשיטא ליה למאי דבעי למימר דיש בגר בקבר היינו משום דיליף לה מלאבי נערה ולא לאבי הבוגרת וא"כ תו לא מייתר ליה קרא לכדאביי ודוק היטב:

בתוספות בד"ה בא עליה ונתארסה מהו לר"ע דמתני' וכו' דמי אמרינן כיון שיצתה וכו' עכ"ל. כוונתם בזה דאע"ג דמיעוטא דאשר לא אורסה לא כתיב אלא ברישא דקרא כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורסה ושכב עמה משמע דאשעת ביאה קפיד קרא מ"מ מסברא איכא למימר דאשעת נתינה נמי קפיד כיון דיצאתה מרשות אב באירוסין לענין קנס. ואפ"ה מהדר ליה אביי דאי איתא דמשעת נתינה נמי קפיד הו"ל למיכתב בסיפא דקרא גבי נתינה אשר לא אורסה משא"כ לרבי יוסי הגלילי דאמר אין לה כלל דגזירת הכתוב הוא א"כ פשיטא דדוקא אשעת ביאה קפיד קרא מדכתיב מיעוטא ברישא דקרא דהיינו שעת ביאה ובשעת נתינה ליכא שום סברא כנ"ל בכוונתם:

ברש"י בד"ה בגרות מוציאה דלא מצינו וכו' ושאר שבח כגון קנסה ומעשה ידיה וכו' עכ"ל. ובד"ה נשואין מוציאין כתב כדאשכחן בהפרת נדרים וכו'. ולכאורה יש לתמוה אמאי לא מייתי לענין בוגרת נמי מהפרת נדרים דכתיב תרי זימני בנעוריה וליכא למימר דבבוגרת ניחא ליה לאתויי מאי דכתיב בגופה הא ליתא דהא לענין קנס בנשואה נמי כתיב מיעוטא בגופה אשר לא אורסה ואי לענין מעשה ידיה בבוגרת נמי לא כתיב מיעוטא בגופה דהא מהקישא דלאמה ילפינן לה לקמן באם אין ענין לקטנה מוקמי' לנערה ואי לאו דאשכחן בעלמא דמחלקינן בין נערה לבוגרת במעשה ידיה נמי מנ"ל לחלק. והנראה בזה דעיקר מילתא אקנס קאי דבוגרת מימעט בהדיא וכיון דהכי הוא ממילא דלענין מעשה ידיה נמי מוקמינן הקישא דלאמה בדדמי בנערה ולא בבוגרת. משא"כ לענין נשואין דפשיטא לן הכא בשמעתין דמוציאין טפי מארוסה קשיא ליה לרש"י היכא אשכחן דהא לענין קנס גופא אידי ואידי כהדדי מימעטו מאשר לא אורסה וא"כ לענין מעשה ידיה נמי מנ"ל למעט נשואה טפי מארוסה להשוות נמי נשואה לבוגרת לענין בא עליה ונשאת מש"ה הוצרך רש"י לפרש דנשואה ילפינן מהפרת נדרים וכמ"ש התוספות בד"ה הואיל ונשואין ומה שיש לדקדק בלשון התוס' עיין לקמן בחידושינו דף מ"ג במשנה דהמארס ודו"ק:

בתוס' בד"ה מה בוגרת וכו' ונראה דבא עליה ובגרה וכו' דדרשינן מלאבי הנערה ולא לאבי בוגרת עכ"ל. וכן מצאתי להדיא בספרי וע"כ בכה"ג איירי בבא עליה ובגרה דאי בגרה בשעת ביאה בהדי' כתיב נערה. מיהו יש לדקדק לפמ"ש לעיל דהא דדרש אביי מאבי הנערה ולא לאבי מתה ולא מוקי לה למעט אבי בוגרת היינו משום דבא עליה ובגרה ממעט מדכתיב ונתן דלא זכה אלא משעת נתינה. וא"כ בא עליה ונשאת נמי תיפוק ליה מהכא ואפילו בא עליה ונתארסה. ומה אולמא ליה בוגרת טפי מנשואה. ויש ליישב דנראה דודאי אליבא דאביי גופא נשואה ובוגרת שוין ותרוייהו מונתן ילפינן. משא"כ בא עליה ונתארסה לא שייך למעט מונתן כיון דלא נפקא מרשותיה לגמרי לענין נדרים ושעת ביאה גופא חידוש הוא ואין לך אלא חדושו ארוסה בשעת ביאה כדכתיב קרא והא דנקיט אביי במילתיה נשואה ובוגרת היינו לטעמא דרבא דמקשה ליה אלא מעתה נשואה ולרבא לית ליה דרשא דונתן כמ"ש לעיל ואפ"ה מודה בבוגרת מדרשא דלאבי הנערה כנ"ל ודו"ק:

משנה המפתה נותן ג' דברים וכו' מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן. אע"ג דתני לה ברישא הדר תני לה אגב גררא דאינך דברים שבין אונס למפתה ולפי מה שאפרש בסמוך דלמסקנא דשמעתין איירי נמי מצער פיסוק רגלים א"כ איכא למימר דאיצטריך לאשמעינן הא מלתא בסיפא לענין מפתה ואונס את הבעולה דאונס נותן צער פיסוק רגלים ומפתה אינו נותן דמבבא דרישא לא שמעינן הא מילתא כיון דלא איירי אלא באונס ומפתה דבתולה דהא קתני נותן קנס וק"ל:

תוספות בד"ה צער דמאי קשה לר"י וכו' דאיכא כמה תנאי דלא חיישו וכו'. הא דלא משמע לר"י לפרש בפשיטות כפירוש הרשב"א דע"כ תנא דמתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור אלא דאכתי קשיא ליה אהא דמשנינן צער פיסוק רגלים ומפתה פטור דדמי כמי שאומר קרע שיראין שלי והפטר א"כ מאי דוחקיה לאוקמי בצער פיסוק רגלים ואמאי לא מוקי בפשיטות בצער גמור דביאה ראשונה שיש להם צער גדול ושיטת הרשב"א ז"ל יבואר לקמן בדיבור הסמוך:

בא"ד ונראה לר"י וכו' אבל מה שבא לה אח"כ מיפטר דגרמא בעלמא הוא עכ"ל. משמע דלמסקנא נמי קאי הך סברא דמהאי צער אפילו אונס פטור וצער דמתניתין היינו צער פיסוק רגלים ואהא נמי מסקינן דמפותה אין לה אותו צער דפיסוק רגלים אלא כי ריבדא דכוסילתא וכמיא חמימי וכו' אף שהלשון לכאורה לא משמע כן. וזה אין לומר דמ"ש ר"י דגרמא בעלמא הוא היינו לסברת המקשה דמפתה פטור אבל למסקנא דמפותה אין לה צער מוקמינן לצער דמתניתין באותו צער גדול. הא ליתא דא"כ עיקר תירוץ דגמרא למסקנא חסר מהספר. ועוד דהא ר"י בלשון הקושיא אמר להדיא שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה וכמה קטנות חולות מזה אם כן במפותה גופא קאמר שיש להן צער גדול כמו שנראה לעינים ועל כרחך הא דאמרינן במסקנא מפותה אין לה צער אפיסוק רגלים קאי מיהו השתא דאתינן להכי לא הוצרך ר"י לפרש דמאותו צער פטור דגרמא בעלמא הוא דבלא"ה מצינן למימר דאותו צער גדול הוא בכלל הקנס דחמשים כסף כדכתיב בהדיא תחת אשר ענה כמ"ש הרמב"ם להדיא בפי' המשניות ובחבורו פ"ב מהל' נערה בתולה אלא שכתב שם דאונס חייב בצער דכתיב תחת אשר עינה ומפתה פטור דלא כתיב תחת אשר עינה וקשיא לי דא"כ הא משמע מיהו מפשטא דקרא דצער הוא בכלל החמשים כסף דעלה כתיב תחת אשר עינה ואמרינן נמי לקמן אימא חמשים מכל מילי ומשנינן אמר קרא תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם משמע דהאי דאיירי פשטא דתחת אשר עינה הוא בכלל החמשים ולא ממעטינן אלא בשת ופגם. מיהו הרמב"ם הוצרך לפרש כן כיון דמשמע ליה דמפותה אין לה צער כלל ואפ"ה נותן חמשים כסף אלמא דלבר מצער הוא אבל לשיטת ר"י דפרישית דמפתה ואונס שוין לענין אותו צער גדול א"כ שפיר מצינן למימר דהוא בכלל הנ' כסף כדכתיב באונס תחת אשר עינה וה"ה למפתה דלכולה מילתא הא ילפי מהדדי מאי דשייך בהו ודו"ק:

בגמרא ומי מעברא וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש התוס' ביבמות דף י"ג לרב זביד דאע"ג דאין בנים בלא סימנים מ"מ מיעוטא איכא א"כ אכתי משכחת. וצ"ל משום דאמרינן שם דחיישינן שמא נשרו. ואע"ג דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה ליכא למיבעי אי הוי דאבהו מחמת מיעוטא דאיכא בנים בלא סימנים דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מחזקת ממון אבל האב שאין לו חזקת ממון אע"ג דמסייע ליה חזקת הגוף שלא הביאה סימנים וכדס"ל לרבא לקמן דף ע"ה דחזקת הגוף דידה מועיל לגבי האב מ"מ הא קיימא לן רובא וחזקה רובא עדיף וא"כ פשיטא דבנה הוי. ומ"מ צ"ע דהוי מצי למימר כגון שהודה לאביה ולא לבנה או שמחל לו אביה דאי אין בגר בקבר אין הבן יכול להוציא מידו דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכ"ש הכא דמסייע חזקת הגוף דהוי דאביה. ומיהו יש לומר לפמ"ש בסוף פרק קמא דכל היכא דאזלינן בתר זה הרוב לכל מילי אזלינן בתריה אפילו במקום ממון וכיון דלכל מילי הוי גדולה לענין עונשין ושאר דברים ה"נ אמרינן ודאי דבנה הוי. ועיין באהע"ז סימן ד' שכתב שם הרמ"א בשם תשובת מהר"י מינץ אשה שנתעברה סוף סיון וילדה תחילת כסלו לא חיישינן שנתעברה קודם. והקשה החלקת מחוקק שם מסוגיא זה דא"כ משכחת שתלד קודם בוגרות. ונראה דלא קשה מידי דהתם היינו דוקא כשנשאת לבעל דאמרינן דרוב בעילות אחר הבעל ומש"ה לא חיישינן שזינתה קודם. אע"ג דהא נמי מיעוטא הוא שתלד לחמשה חדשים וב' ימים. מ"מ כיון דאיכא בהדי רוב בעילות אחר בעל וחזקת כשרות אמרינן דמבעלה נתעברה. משא"כ הכא דמיירי ע"כ שילדה בזנות דהא בא עליה ונשאת בלא"ה לעצמה כדאמרינן בסמוך. וע"כ דמיירי בזנות ולא שייך רוב בעילות אחר הבעל. ממילא מוקמינן ארובא דמסתמא נתעברה מקודם ובנים הוי לה כסימנים. או דמסתמא נשרו הסימנים וא"כ מסתמא כבר היא בוגרת ודבנה הוי. אך קשה לי טובא לדעה זו דאם כן מה הועילו חכמים בהמתנת שלשה חדשים להבחנה שמא תלד לאחר הנשואין לחמשה חדשים ושני ימים בתחלת חודש כנ"ל ואיכא לספוקי מהשני. וצ"ל דלמיעוטא כי האי לא חיישינן ועיין מ"ש בחידושי אהע"ז שם. ודוק:

תוס' ד"ה שלש נשים וכו'. אע"ג דשאר נשים אסורות וכו'. הנה לכאורה טעמא דרש"י ז"ל מדקתני פחות מכן ויתר על כן משמשת כדרכה משמע דאיכא איסורא לשמש במוך. דאי לאו הכי מאי קמ"ל דהא כבר קתני איזו היא קטנה וכו'. ולפ"ז צריך לומר דסבירא ליה לרש"י דהמוך הוא בשעת תשמיש דאיהו עביד איסורא כמו שכתב התוס' דהוי כמשמש על העצים אבל אין לפרש במוך לאחר תשמיש ומטעם דהיא נמי מצווה על השחתת זרע דאם כן אכתי לא מתרצא הא דקאמר פחות מכן דהא היא אינה בת עונשין ואין מצווים להפרישה ודוחק לומר דקמ"ל דאסור לומר לה לשמש במוך. וכן פירש"י ביבמות דף י"ב במוך בשעת תשמיש אע"ג דלעיל דף ל"ז פירש"י בד"ה משמשת במוך נותנת מוך לאחר בעילה מ"מ התירו הכא בשעת תשמיש ואין סומכין על זה. ונראה עוד דמוכח דאיכא איסורא מדאסור לרבי מאיר להנשא בתוך שלשה חדשים משום הבחנה ולא אמרינן שישמש במוך כדפריך ביבמות דף ל"ו גבי מניקה אי למ"ד במוך במוך אלא על כרחך משום דאיכא איסורא אפילו במוך שלאחר תשמיש ובמניקה דאינו רק מיעוט שמתעברת שפיר התירו אף על גב שתצטרך אחר כך לקנח במוך מ"מ אין לאסור בשביל זה. מה שאין כן בשלשה חדשים דאדרבא רוב נשים מתעברות אם כן בודאי הוי ליה איסור משום השחתת זרע. אבל בשלש נשים כיון דלא שכיחא שתתעבר אין איסור משום השחתת זרע כל כך ועיין מ"א סימן תר"ו ועיין מ"ש לקמן דף ע"ב בזה. מיהו יש לומר דתוך ג' חדשים אם ישמש במוך ויבורר שהיא מעוברת מראשון אכתי איכא איסורא דמעוברת חבירו כדמסיק שם דסתם מעוברת למניקה קיימא. מה שאין כן בלא מוך כיון דיסבור הבעל שהוא בנו ימסוס בבצים וחלב כדאמר שם במניקה דידיה וע"כ צריך משום טעמא דהבחנה וק"ל:

פירש"י ד"ה מר בר רב אשי וכו'. ולהא לישנא וכו'. כתב בספר פני יהושע לפירוש ר"י דאבעיא קמייתא לענין בושת ופגם דמורשת לבנה יש לומר דס"ל כאביי בקנס ולא לאבי מתה דכתיב גבי קנס ומיבעיא אי פקע אב לענין בושת ופגם היכא דאיכא בע"ח. ולדבריו קשה יותר דגם למר בר רב אשי מנ"ל דפליג על אביי דילמא פשיטא ליה בקנס ולא לאבי מתה ומבעיא ליה בבושת ופגם דלא מיעטה תורה אי נימא דעושה בגרות ודידה הוי ונפקא מיניה לענין בע"ח. אלא נלענ"ד דאע"ג דהתוס' כתבו לעיל דבושת ופגם לא איתקש לקנס לענין זה. היינו דוקא דאף על גב דאין מורישה קנס לבנה מ"מ בושת ופגם מורישה ודבנה הוי כיון דעכ"פ איכא חיובא דקנס אלא דאין לה כח להורישה. אבל אם נימא דמיעטה תורה קנס לגמרי במתה תו אין סברא לומר דיש בגר בקבר או מיתה עושה בגרות ודידה הוי בושת ופגם דהא ע"כ הא דבושת ופגם דידה הוי בבא עליה ואח"כ בגרה אע"ג דנתחייב בשעת ביאה דבושת ופגם ממונא הוי ואין צריך להעמדה בדין אינו אלא משום דלמי שזה ניתן זה ניתן. וכיון דמיעטה תורה קנס לגמרי מהיכי תיתי נימא דבושת ופגם דידה. מיהו אכתי יש לדקדק דמנ"ל דפליג אדאביי דילמא הכי קא מיבעיא ליה אי מיתה עושה בגרות והיינו טעמא דקרא דלאבי מתה דלעצמה ונהי דקנס אינה יכולה להוריש ולא לבע"ח כמו שכתבתי לעיל מ"מ בושת ופגם דידה הוי ונ"מ לבע"ח אי נמי דאינו עושה בגרות ומתה גזירת הכתוב לפטור וממילא דבושת ופגם לאביה. ולפי מה שכתבתי לעיל דליכא שום קרא למתה אלא קרא דבוגרת רק דאביי ס"ל דמיתה עושה בגרות ומשום דאינה יכולה להוריש קנס פטור אתי שפיר הכל דהא דפשיטא ליה מספקא ליה לרבא ודוק:

תוספות ד"ה צערא דמאי וכו'. קשה לר"י וכו'. לכאורה היה נלענ"ד דהאי קושיא הוא מדברי אבהו דשמואל עצמו (וכמ"ש התוס' בריש פרק אלו מציאות ובכמה דוכתין דכל כה"ג מדברי אמורא שאחריו) ולשיטתיה אזיל דס"ל לקמן דף נ"א ע"ב דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא סופה ברצון א"כ כיון דצער השרת בתולים היא בגמר ביאה עכ"פ וכיון דע"כ צריך לומר דמפותה אין לה צער כדמסיק באמת אם כן נהי דאין להקשות דבכל יתומה אנוסה יפטור מקנס ובושת ופגם משום שמא סופה ברצון ומחלה דזה אינו דהוי ליה כאיני יודע אם מחלת לי דקי"ל דחייב אבל לגבי צער שפיר מקשה דכיון דמפותה אין לה צער נימא שמא סופה ברצון והוי ליה איני יודע אם הלויתני דקי"ל דפטור. (ואין לומר דכיון דמודה בבושת ופגם הוי ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם זה אינו דהוי ליה מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר דמי ואין נשבעין על שיעבוד קרקעות וכ"ש לדעת הפוסקים דהיכא דלא הוי ליה למידע אין צריך לשלם כדאיתא בח"מ סימן ע"ב עיין שם בש"ך) ויותר נראה דאפילו לרבא דפליג לקמן שם על אבהו דשמואל דמותרת לבעלה אפילו סופה ברצון היינו כדקאמר טעמא שם דמשום דיצר אלבשיה וזהו הטעם שייך שמותרת לבעלה אבל לענין צערא דגופא כיון שנתרצה אין לה צער ודוק:

והנה בשו"ת חכם צבי כתב דבאמת הא דקאמר צער פיסוק רגלים היינו השרת בתולים כדמשמע מהא דקאמר אמרה לי בת רב חסדא וכו'. דמשמע דקאי על צער השרת בתולים ויש לומר דאף לפי מ"ש דהוי ליה כאינו יודע אם הלויתני משום דיש לומר שמא סופה ברצון מ"מ כיון דקי"ל כר' גמליאל לעיל דף י"ב ע"ב באומרת משארסתני נאנסתי נאמנת אע"ג דהוי ליה כאיני יודע אם הלויתני משום דמסייע לה חזקת הגוף וכבר כתבנו לעיל דהא דלא חיישינן לרצון היינו משום חזקת כשרות דמסייע לברי דידה א"כ יש לומר נמי דהא דלא חיישינן הכא לרצון נמי משום חזקת כשרות וברי דידה. והא דאבהו דשמואל לקמן יבואר שם בס"ד. ובזה היה נראה להביא ראיה לשיטת הראב"ד דפסק דצערא דידה הוא ולא אקני רחמנא לאב דהא לפי מאי דאמר רב אשי לקמן דף ע"ו ע"א רישא מנה לאבא בידך וכו' דאפילו לר"ג אינו מועיל חזקה דידה לגביה אבהו א"כ אי נימא דצערא של אב הוא הדרא קושיא לדוכתיה דנימא שמא סופה ברצון וה"ל איני יודע אם הלויתני. ולפ"ז יש ליישב מה שהקשו על הראב"ד מהא דקאמר בסמוך שלי דאבהו הוי דהתם דמקשה על ר' נחמן דס"ל דטעמא דמפותה משום דמחלה שפיר יש לומר דהוי דאב דה"ל א"י אם מחלת לי ויש לומר דהא דדחיק ר' נחמן בתחלה לומר משל דמפותה למה הדבר דומה וכו' דמטעם מחילה הוא אע"ג דמשמעות הברייתא דאמרו לו אינו דומה נבעלת באונס דמשמע דמפותה אין לה צער היינו משום דהוי ס"ד דצערא דאבהו היא והוי ליה איני יודע אם הלויתני להכי הוי סבר לומר דמפותה נמי יש לה צער אלא דמחלה והוי איני יודע אם מחלת לי דחייב כנ"ל ושפיר מקשה עליו שלי דאבהו הוי אלא ע"כ דידה הוי וא"כ יש לומר כפשטיה דמפותה אין לה צער ואפילו אם נימא דר"נ סבר דלא כרב אשי מ"מ אין קושיא על הראב"ד דפסק כרב אשי דהוא בתרא וכמ"ש הרא"ש לקמן בשם הרמ"ה ועמ"ש בסמוך בסוגיא עוד מזה. ודוק:

בא"ד ונראה לר"י וכו' בספר פני יהושע הקשה דיותר הוי ליה לר"י לפרש דצער דהשרת בתולים הוא בכלל חמשים כסף כמשמעות הכתוב תחת אשר עינה. ותמהני דאיך אפשר לומר כן והלא חמשים כסף קנס הם ואינו משלם ע"פ עצמו ואי נימא דצער בתוכו היא א"כ קשה דישלם צער דהשרת בתולים שבתוך החמשים כסף ע"פ עצמו. ותו דא"כ נצטרך לומר דגם במפותה הוא צער זה בתוך החמשים כסף א"כ קשה מאי משני לעיל דף ל"ב והאיכא צערא במפותה ופירש"י דמפותה אין לה צער אכתי איכא צער השרת בתולים. ותו דהא צריך לשלם חמשים כסף אפילו בהעראה כדאמרינן בקידושין דף י' מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמין אע"ג דליכא צער השרת בתולים. וזה פשוט:

ומי מעברא. בקטנות או בנערות כשהיא בת קנס שתלד בנערות: משמשות במוך. מותר להן לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע: שמא יעשה עוברה סנדל. שאם תתעבר עובר שני פוחת השני את צורת הראשון ודומה לסנדל שהוא דג שבים: שמא תגמול את בנה. מפני שהחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב ליונק ותצטרך להעתיקו משדים וימות: פחות מכאן. מבת אחת עשרה שנה משמשת כדרכה לפי שלא תתעבר: ויתר על כן. על בת שתים עשרה שנה משמשת כדרכה שאם תתעבר לא תמות אלמא בקטנות לא מיעברא שיבא לכלל לידה דהא ותמות קתני: וכי תימא. מבת שתים עשרה ויום אחד שהגיעו ימי הנעורים נתעברה וילדה בנערות ומתה בנערות הא נמי ליתא דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים משתביא שתי שערות הויא נערה באותן שתביא משתים עשרה שנה והלאה ומשתביאם עד שתבגור ששה חדשים ותו לא ומתניתא דקתני מבת שתים עשרה ואילך אי מעברא לא מתה במביאה שתי שערות קודם שתתעבר קאמר אבל כל זמן שלא הביאה קטנה היא והאי דנקט מנין שנים משום דבבציר משתים עשרה ויום אחד אפילו הביאה שערות אינו אלא שומא כדאמרינן במסכת נדה ובקדושין: ופקע אב. פקעה תביעת אב וזכה הלה במה שבידו שאין בעל דינו קיים וקנס לאו ממון הוא להורישו לאביה בתורת ירושה כל כמה דלא גבתיה: או אין בגר בקבר. לאפקועי תביעת אב: מר בר רב אשי. לא בעי לה בעיא דרבא משום בגר בקבר אלא אם מתה בנערותה מי פקעה כי בגרות דמחיים או לא ולהאי לישנא דמר בר רב אשי אליבא דרבא אמרו לעיל מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דאילו ללישנא קמא מפשט פשיטא ליה לרבא דמיתה לא מפקעא ודלא כאביי כל זמן שלא בגרה וכי קא מיבעיא ליה בבגר בקבר קמבעיא ליה אבל במיתה כל זמן שלא בגרה פליג אדאביי ואמר לא מפקעא וחייב: מיתה עושה בגרות. עושה דין בגרות דמפקעא כח אב כי בגרות: מהו. מי הוי לאביה או לעצמה: בגרות מוציאה מרשות אב. דלא מצינו שזיכתה לו תורה בבתו אלא מכר בקטנות ושאר שבח כגון קנסה ומעשה ידיה בנערות כדילפינן בפרק נערה (לקמן דף מו:) אבל בבגרות לא אשכחן וכיון דלא זיכתה לו תורה אנן מהיכא תיתי לן לזכותו בשלה: ונשואין מוציאין מרשות אב. כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן דלא ניסת אביה מיפר ומשניסת אין יכול להפר: בא עליה. כשהיא נערה ובגרה: לעצמה. דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה: אביה ובעלה. ואינו מופר עד שיפרו שניהם: מתני' בושת ופגם. במתני' לקמן מפרש להו: האונס נותן מיד. לאביה אע''פ שכונסה: לכשיוציא. בגמרא פריך אטו אשתו היא ומפרש לה לכשלא יכנוס דאם כנסה אינו נותן קנס כדכתיב מהר ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול אבל אונס כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה: שותה בעציצו. בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר על כרחו ישאנה כדכתיב לא יוכל לשלחה (דברים כב): גמ'

שלש נשים משמשות במוך. פי' בקונטרס מותרות לשמש במוך אע''ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע ואין נראה לר''ת. דהא קטנה ואילונית מותר לשמש בהדייהו ולא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש ומפרש ר''ת משמשות צריכות לשמש במוך אחר תשמיש ועצה טובה קמ''ל ולר''י נראה לקיים פי' הקונט' דבריש נדה (דף ג.) משמע שהמוך הוא במעיה כל שעה והוי כמשמש על האבנים ועל העצים ולא דמי למשמש קטנה ואילונית ועוד אפילו היתה נותנת מוך אחר תשמיש אסורה דאף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה מ''מ אסורה היא להשחית זרע כדמשמע בנדה (דף יג.) דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תיקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאם היו בנות הרגשה הוו אסירי ויש לדחות דלאו בנות איסור הרגשה נינהו קאמר: וכי תימא בציר הוא כו' והא בלבד קאמר. בקונטרס (בקדושין דף עט.) ל''ג ליה דבלאו בלבד משמע טפי לא.: בא עליה ונתארסה מהו. לרבי עקיבא דמתני' קא מיבעיא ליה דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דמי אמרינן כיון שיצאה מרשות האב לענין קנס יהא קנסה לעצמה או דלמא כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות האב יהא קנסה לאביה אבל לרבי עקיבא דברייתא פשיטא דקנסה לאביה ולר' יוסי הגלילי נהי דאמר אין לה קנס נמי לא מיבעיא ליה דהא דאין לה קנס לאו משום מיפק מרשותא דאב היא אלא גזירת הכתוב הוא דאין לה קנס ולא נפקא באירוסין כלל מרשות אביה דאב זכאי בקדושיה ובמעשה ידיה אע''ג דנתארסה והא דקא בעי לה סתם ולא קאמר לרבי עקיבא בהדיא מהו משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו: הואיל ונישואין מוציאין מרשות אב. פי' בקונט' דילפינן מהפרת נדרים ואע''ג דקי''ל דממונא מאיסורא לא ילפינן ה''מ לאוקמה ברשות אב הוא דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אב ור''י ב''ר אברהם פי' כיון דגלי לן קרא דלאוקמה ברשות אב איסורא וממונא שוין ה''ה לאפוקה [ור''י מפרש דנישואין מוציאין מרשות אב מדדרשינן איש אמו ואביו תיראו איש סיפק כו' אשה אין סיפק בידה לעשות ולא נהירא דמעשה ידיה אינו לבעל מן התורה]: מה בוגרת בא עליה ובגרה לעצמה. פירוש דהא מצינו בוגרת שיוצאה מרשות אב לענין ממון וקשה דה''נ נישואין מוציאין מרשות אב לענין ממון ואמאי צריך למילף מבוגרת ונראה דבא עליה ובגרה לעצמה נפקא לן מונתן לאבי הנערה דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת: צער דמאי. קשה לר''י דמאי קא מיבעיא ליה וכי לא ידע הש''ס שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה וכמה קטנות חולות מזה וכ''ת דמאותו צער פשיטא ליה להש''ס דפטור שהרי סופה להצטער בכך תחת בעלה והא איכא כמה תנאי בהכונס (ב''ק דף נט. ושם) דלא חיישי לכחש גופנא פירוש דבר שסופו להיות כן ונראה לר''י דצער בעילה משום תאות תשמיש אינו בא בשעת תשמיש אלא אחר כך וכל צער החבלה דמחייב היינו אותו צער הבא לו בשעת חבלה אבל מה שבא לו אחר כך מיפטר דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי ורשב''א מפרש דפשיטא דצער של בתולים ליכא למימר דע''כ תנא דמתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור: