כתובות לו ע"ב

דף לו - ב

ומשנינן: אי דקא טעין בעלה של הבוגרת טענת דמים, שלא מצא לה דם בתולים, הכי נמי, אכן נאמן הוא להפסידה כתובתה, כי אף הבוגרת לא כלו דמיה.

אבל הכא - בברייתא ששנינו בה בוגרת שאין לה טענת בתולים - במאי עסקינן, דקטעין הבעל טענת "פתח פתוח מצאתי". ^[1]

ואולם אצל בוגרת אין זו טענה, כי היות ואין רחמה צר כבתחילה דומה הוא לו כאילו פתחה פתוח. והרי אין לו ראיות, אלא על פי עצמו הוא אומר, והוא טועה אצל בוגרת.

עוד שנינו בברייתא שהובאה לעיל: סומכוס אומר משום רבי מאיר: סומא אין לה טענת בתולים:

ומפרשינן: מאי טעמא דסומכוס?

אמר רבי זירא: מפני שהסומא נחבטת בנפילתה על גבי קרקע, ונושרים בתוליה, וכדמפרש ואזיל.

ומקשינן: והרי כולהו נשים נמי חבוטי מיחבטי [אף שאר נשים נחבטות], ומה בין סומא לשאר נשים!?

ומפרשינן: חילוק יש בין שאר הנשים שאף הן נחבטות לסומא:

כי כולהו נשים, רואות דם כשבתוליהן נושרים על ידי החבטה, ומראות הן לאמן, המסבירות להן שבתוליהן נשרו, ונמצא שאם אכן נשרו בתוליה מודעת היא לכך, והיה עליה להודיע על כך לבעלה, וכשלא הודיעה סמך הוא שלא נשרו בתוליה, וכיון שאכן נשרו, מקח טעות הוא. ^[2]

אבל זו הסומא, אינה רואה את הדם כשנושרים בתוליה, ואינה מראה אותו לאמה. ונמצא, שאף אם נשרו הבתולים, אין היא מודעת לכך, ולא היה לה להודיעו, והוא עצמו, בחזקת אשה שהושרו בתוליה נשאה.

ד. עוד שנינו בברייתא: והיוצאת משום שם רע, אין לה לא קנס ולא פיתוי:

סתם יוצאת משום שם רע, היא האשה שהוציא עליה בעלה שם שלא מצא לה בתולים, ואף אומר שחקר על הדבר, ומצא עדים שהעידו עליה שזינתה בעודה ארוסה, ואף הביאם לבית הדין, והעידו על כך, ופסק בית הדין עליה שהיא סוטה וצריכה לצאת מבעלה.

וקא סלקא דעתין שביוצאת משום שם רע כזאת עוסקת משנתנו, שאם אנס אותה אדם או פיתה אותה, אחר שיצאה מבעלה בעקבות השם הרע, אין לה קנס היות שבעולה היא.

ולפיכך תמהה הגמרא: הרי היוצאת משום שם רע - בת סקילה היא כדין נערה המאורסה שזינתה, ופשיטא שאינה בת קנס, שהרי ודאי הוא שנבעלה, עד שאנו מוציאים אותה לסקילה על כך!?

אמר רב ששת: הכי קאמר התנא בברייתא: מי שיצא עליה שם רע בילדותה ^[3] שזינתה כשהיא פנויה, שוב אין לה לא קנס ולא פיתוי, שבחזקת בעולה היא.

אמר רב פפא: שמע מינה, מכך שאנו אומרים שהאשה בחזקת בעולה מחמת קול שיצא עליה, כי האי שטרא ריעא [שטר חוב רע], שיצא עליו שם שהוא מזויף, והעדים החתומים בו לא חתמו עליו מעולם, לא מגבינן ביה, היות ואנו חוששים שאכן מזויף הוא.

ומקשה הגמרא: היכי דמי? באיזה אופן של קול אודות זיוף יש ללמוד מהברייתא שיש לחוש לו?

אילימא דנפק קלא עליה דשטרא דזייפא הוא, אם כוונתך לשטר שיצא עליו קול בעלמא שהוא מזויף, ואותו אתה מדמה למקרה של משנתנו.

אם כן, בהכרח, דכוותה הכא, בדומה לכך, בדברי התנא בברייתא, עליך להעמידם, בכגון דנפק עלה קלא דזנאי. שיצא עליה קול בעלמא של זנות בילדותה, ועל זה שנינו שאין לה קנס ולא פיתוי.

והרי כך אי אפשר לפרש. שהרי -

והא אמר רבא: מי שיצא לה שם "מזנה" בעיר - אין חוששין לה, שמא נפסלה, והרי היא מותרת אפילו לכהונה, היות ואין מתחשבים בקול היוצא, כדי להוציאה מחזקת כשרות שיש לכל בת ישראל.

ובהכרח שאין הברייתא מדברת בקול שכזה, ואם כן, אי אפשר ללמוד מכאן לשטר שיצא עליו קול של זיוף שחוששין לו לומר שהשטר מזויף!?

אלא, שמא תאמר שהברייתא עוסקת בכגון דאתו בי תרי, שבאו שני עדים, ואמרי: לדידהו תבעתנהי באיסורא [אותנו תבעה אשה זו להיבעל לנו, ולא שמענו לה], ומתוך כך יש לחוש שמא הפקירה את עצמה גם לאחרים שנשמעו לה.

עדיין יקשה הדמיון בין קול זה, לבין קול היוצא על השטר.

שהרי לפי אוקימתא זו, בהכרח דכוותה הכא, שבדומה לכך בענין שטר, מדובר בכגון דאתו בי תרי, שבאו שני עדים, ואמרי: לדידהו [כלומר: לנו] אמר להו, "זייפו לי". מאתנו ביקש שנחתום בשקר, ומתוך כך יש לנו לחשוש שמא ביקש זאת גם מאנשים אחרים, ונענו לו, וחתמו שקר.

ואם כן, אין נידון זה דומה לאמור בברייתא.

כי בשלמא התם - במי שיצא עליה שם רע - שכיחי פרוצין, יש אנשים שהם פרוצים ומצויים הם לה, ויש לחוש שאחד מאלו נענה לה.

אלא הכא - גבי עדות שקר - אם הוא "המלוה" אכן הוחזק לשקר מאחר שראינוהו מחפש עדי שקר, הרי כל ישראל מי הוחזקו להיות שקרנים ולהיענות לחתום עדות בשקר על שטר. ולא היה לנו לפסול את השטר, כי מהיכי תיתי לומר שיש מי שנענה לו!? ^[4]

ומשנינן: הכא גבי שטר נמי, אין אנו חוששים שחתמו לו עדים אחרים, כי אכן למה נחשוד בהם. אלא החשש הוא, כיון דקא מהדר אזיופא [מאחר שידוע לנו כי הוא משתדל לזייף שטר] שהרי מתחילה ביקש לעדים שיחתמו שקר, אם כן אימר זיופי זייף וכתב, שמא זייף בעצמו חתימות עדים שלא חתמו לו. ואף שקיימנום לחתימות, שמא לא היה הקיום נכון. ^[5]

מתניתין:

ואלו שאין להן קנס:

א. נשים שבחזקת בעולות הן:

הבא על הגיורת, ועל השבויה, ^[6] ועל השפחה, שדרכן להיבעל בגיותן ובעבדותן, או על ידי השבאים -

שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו כשהן יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד. כיון שהיו ראויות לביאה, בחזקת הפקר הן, שנבעלו, ושוב אין להן קנס.

רבי יהודה אומר: שבויה שנפדית, הרי היא בחזקת קדושתה, אף על פי שגדולה היתה בשעת הפדיון [דהיינו, יתירה מבת שלוש שנים ויום אחד], וכפי שיתבאר טעמו בגמרא.

ב. נשים שחייב עליהן מיתת בית דין:

הבא על בתו, ^[7] על בת בתו, על בת בנו, על בת אשתו, על בת בנה, על בת בתה אין להן קנס, מפני שמתחייב בנפשו - שמיתתן של אלו העריות בידי בית דין היא. ^[8] וכל המתחייב בנפשו, אין משלם ממון.

שנאמר: "ולא ^[9] יהיה אסון באשה שנגף, שלא מתה, שאז - ענוש יענש הנוגף לשלם את דמי הולדות".

הא אם יהיה אסון באשה - שמתה על ידי הנוגף - הרי זה לא יענש בדמי ולדות היות והוא חייב מיתה.

גמרא:

אמר רבי יוחנן: רבי יהודה שבמשנתנו, ורבי דוסא - אמרו דבר אחד, שאין חוששין לשבויה שמא נבעלה.

ומפרשת הגמרא: רבי יהודה - הא דאמרן במשנתנו: שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה.

רבי דוסא, דתניא: כהנת, או אשת כהן, שהיתה שבויה, הרי היא אוכלת בתרומה, ואין חוששין לביאת שבאי נכרי, הפוסלה מן התרומה, דברי רבי דוסא. ^[10]

אמר פירש רבי דוסא את טעמו: וכי מה עשה לה ערבי ^[11] הלז בהיותה בידו בשביותה? ! וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה?!

כלומר: אין לנו לחוש שינהגו בהן הפקר לאונסן בבעילה, אלא משחקים הם עמהן.

אמר דחה רבה: דלמא לא היא כאשר אמרת, שרבי יהודה ורבי דוסא הם שיטה אחת. כי יש לומר: עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא, שאין אנו מחזיקים את השבויה בחזקת בעולה, אלא לגבי זה שלא יהא חוטא שבא עליה באונס או פיתוי משנשתחררה - נשכר. ^[12]

אבל התם, לענין איסור תרומה, יש לומר שרבי יהודה כרבנן סבירא ליה, שחוששין אנו שמא נפסלה לתרומה על ידי ביאת השבאי הנכרי.

אי נמי, יש לחלק בין דברי רבי יהודה לדברי רבי דוסא באופן אחר:

עד כאן לא קאמר רבי דוסא התם, שאין חוששין לפוסלה מן התרומה, אלא בתרומה ^[13] דרבנן. כי מאחר שאיסורה באכילת תרומה דרבנן אינו אלא מדרבנן, לא גזרו עליה איסור במקום ספק.

אבל קנס דאורייתא, להוציא ממון מן האונס במקום שיש ספק, שהוא ענין דאורייתא, ^[14] יש לומר שרבי דוסא כרבנן סבירא ליה, ואין הבועל חייב קנס מספק, כי שמא כבר בעולה היא.

אמר ליה אביי לרבה: וכי טעמיה דרבי יהודה הכא, משום "שלא יהא חוטא נשכר" בלבד הוא, ולא אמרה אלא לענין קנס ולא לשאר דברים, כאשר אמרת!?

והא תניא: רבי יהודה אומר: שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה, ואפילו אם היא בת עשר ^[15] שנים כשנשתחררה - כתובתה מאתים, כשל בתולה, ולא מנה כשל אלמנה.

והתם - גבי כתובה - מאי "שלא יהא חוטא נשכר" איכא?

ומשנינן: התם נמי יש טעם אחר שלא להחזיקה בחזקת בעולה, דלמא מימנעי אפילו ישראליים ולא נסבי לה [שמא יימנעו מלשאתה].

ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה שהשבויה בקדושתה קיימה, וכמבואר במשנתנו!? ^[16]

הנבעלת לגוי, כשם שהיא נפסלת לתרומה, כך היא נפסלת לכהונה, ואסור כהן לשאתה. ונמצא שדין שבויה לגבי תרומה ולגבי כהונה שוין הן.

והתניא: כהן הפודה את השבויה, הרי זה ישאנה, ואף על פי שאין עדות עליה שהיא טהורה. אבל אם מעיד בה שהיא כשירה ולא נבעלה, הרי זה לא ישאנה.

כך סברה הגמרא בפירוש הברייתא, ומפרש לה ואזיל.

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך לא ישאנה הכהן.

ומפרשת תחילה הגמרא את הברייתא: הא גופה קשיא!

אמרת: כהן הפודה את השבויה הרי זה ישאנה, ואינו צריך להעיד.

והדר ואילו לאחר מכן ממשיך התנא, ואומר: ואם מעיד בה, בנוסף על הפדיון, לא ישאנה.

וכי משום דמעיד בה שהיא כשירה, לא ישאנה!?

הא לא קשיא, ולעולם שבויה אינה כשירה לכהונה אלא אם כן יש מי שמעיד בה שהיא כשירה. ומה ששנינו בברייתא שאם "מעיד בה, לא ישאנה", לא מדובר בעדותו של הפודה בעצמו, אלא הכי קאמר: כהן הפודה את השבויה, ומעיד בה, הוא עצמו, שהיא כשירה, הרי זה ישאנה, אף שנמצא כי לצורך עצמו הוא מעיד, שהתכוון לשאתה.

שהיות והוציא ממון כדי לפדותה, יודע הוא בבירור שהיא לא נבעלה, היות ואם היא כן נבעלה, הוא לא היה מוציא את ממונו על חינם, שהרי פדה אותה כדי לשאתה בכשרות.

אבל אם לא פדה אותה, והוא מעיד בה כדי, בלבד, שמעיד עליה שהיא כשירה, הרי זה לא ישאנה, כי חיישינן שמא עיניו נתן בה, ובשקר הוא מעיד.

רבי יהודה אומר: בין כך - שהעיד בה הנושא ולא פדאה, ובין כך - שהוא עצמו פדה אותה לא ישאנה. כי לעולם חיישינן שמא עיניו נתן בה, ואין עדותו עדות.

ואחר שנתבארה הברייתא, שבה הגמרא לקושייתה:

מכל מקום, קשיא מברייתא זו, שאמר בה רבי יהודה "בין כך ובין כך לא ישאנה", לרבי יהודה, שאמר במשנתנו שהשבויה בקדושתה היא עומדת, ואינה צריכה עדות כלל!?

אמר רב פפא: אימא, יש לך לשנות את לשון הברייתא כך: רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך ישאנה. היות והשבויה בקדושתה קיימא, ואין אנו צריכים לעדותו כלל. ^[17] רב הונא בריה דרב יהושע אומר: לעולם כדקתני בברייתא: בין כך ובין כך לא ישאנה. אלא שרבי יהודה - לדבריהם דרבנן, קאמר להו: לדידי - שאני סובר שבויה בקדושתה קיימא - בין כך ובין כך ישאנה. ^[18]

אלא לדידכו, שאתם חוששים שמא נבעלה, בין כך ובין כך לא ישאנה מבעי ליה. שהרי אין לנו לסמוך על עדותו שמא עיניו נתן בה, ואפילו כשפדאה הוא עצמו.

ורבנן, מה הוא טעמם שלא חששו ל"שמא עיניו נתן בה" כשהוא עצמו פדאה!?

ומפרשינן: הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה, כי לא שדי איניש זוזי בכדי [אין אדם מוציא מעותיו על חנם], ואמת היתה בפיהו שהיא כשירה. ^[19]

אבל אם מעיד בה כדי, ללא שהשקיע את ממונו בפדיונה, הרי זה לא ישאנה, כי חיישינן: שמא עיניו נתן בה.

רמי ליה רב פפא בר שמואל לרב יוסף: ^[20]

הכי גרסי ר"ח דאי דקא טעין טענת פתח פתוח, הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים. לומר דבוגרת אין לה דמים כדאמרינן ביבמות (נט, א) בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה, והא דרב דאמר נותנים לה לילה הראשון, משום דאיכא מקצת בוגרות דיש להן דמים וחששא דרבנן היא, ולפיכך נתנו לה לילה הראשון, ותלינן בדם בתולים במקצת בוגרות דיש להן, ולגבי כתובה אוקי אתתא אחזקה דכשרות ומאותן שאין להן היא, ואינו מחוור, דאם כן למה לן למימר דאי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי, דפתח פתוח מאן דכר שמיה,ולא הוה ליה למימר אלא איכא בוגרת דיש לה ואיכא בוגרת דלית לה. וגירסת רש"י ז"ל נכונה יותר, דגריס איפכא, אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח. כלומר, דכולהו בוגרות פתחן פתוח אבל דמים יש להן, והיינו דרב דנותנין לה לילה הראשון, וברייתא דקתני אין לה טענת בתולים בטוען טענת פתח פתוח. וכן אמרו בירושלמי (כתובות פ"א ה"א) בוגרת כחבית פתוחה, וזה מפורש כדברי רש"י ז"ל, ולפי גירסא זו הא דאמרינן ביבמות (שם) פרט לבוגרת שכלו בתוליה, לאו דמיה קאמר אלא שאינה כשאר הבתולות, שכל בתוליה קיימין דהיינו שפתחן צר וזו פתחה פתוח, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מאישות הי"ג) ואמר שטעות היה בנוסח הגאונים ומיהו בירושלמי מצאתי ביבמות פרק הבא על יבמתו (פ"ו ה"ב) כדברי הגאונים ז"ל דגרסינן התם בוגרת כלו בתוליה במעיה. מוכת עץ יצאו בתוליה לחוץ.

הא רבן גמליאל הא ר' יהושע. כך היא גירסת הספרים, ופירשו ההיא דקתני החרשת אין לה טענת בתולים, רצה לומר בלחוד הוא דמיקל לגבי דידה ומהימן לה בטענת מוכת עץ או דרוסת איש אני תחתיך, ולא ר' יהושע דלא מהימן לה, הלכך הכא נמי דלא ידעה למטען דחרשת טענות לה אנן דאלו היתה יודעת לטעון הות טענה, והלכך אם קידש וכנס לאחר זמן טענינן לה דדרוסת איש היא תחתיו וכתובתה מאתים, ואם קידש ובעל לאלתר טוענין לה דמוכת עץ היתה וכתובתה מנה, אבל אידך דקתני החרשת יש לה קנס אפילו ר' יהושע, משום דמוקמין לה אחזקתה, והוא הדין לרבן גמליאל, דהא רבן גמליאל אית ליה חזקה דגופה. ור"ח ז"ל גריס הא ר"ג היא. וזו גירסא יותר נכונה ועולה לטעם זה.

והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה. כלומר, ואפילו להשיאה לכהונה, דמשום קלא לא מרעי לה לחזקיה, והלכך קנס נמי יש לה.

התם נמי כיון דקא מהדר אימור זיופי זייף. כלומר, הוא לעצמו, אבל עדים לא, דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו. והלכך אי אתו סהדי גופייהו ואמרי כתב ידינו הוא זה ובפנינו הלוה לו, או זכורין אנו שקנינו מידו כשר ומגבינן ביה, ואפילו לא אתי סהדי דחיישינן ליה, ה"מ לההוא שטרא דהוה מהדר לזיופיה, כגון דאמרי עדים לדידן אמר לן זייפו לי כך וכך על ראובן שטר שיש לו על ראובן מאותו סך ידוע, אבל על אינש אחרינא, א"נ על ראובן וממונא אחרינא וכן נראה מדברי ר"ח שפירש אי אתו תרי סהדי ואמרי לדידן אמר זייפו לי כי האי שטרא איתרע ההוא שטרא, עד כאן.

אמר רבא ודלמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה הכא אלא שלא יהא חוטא נשכר. ואף על גב דמשמע דרבא (לעיל כתובות יא, א) לית ליה ההוא טעמא דלא יהא חוטא נשכר, מדאמרינן בפרק קמא (שם) גבי גר קטן אביי לא אמר כרבא, התם כדי שלא יהא חוטא נשכר דאלמא לרבא לא אמרינן שלא יהא חוטא נשכר. יש לומר, דהכא לר' יהודה דקאמר. אי נמי התם הוא דלית ליה, דכולי האי לא קנסינן ליה דניתן לה לגיורת דלכי גדלה ממחיא ונפקא ואזלה ואכלה בגיותה, אבל בבת ישראל קנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא ולי נראה דקושיא זו מעיקרא ליתא, דאדרבא, כל שאתה אומר טעמא דרב יהודה משום שלא יהא חוטא נשכר, היא הנותנת לרבא לומר דטעמא דכותית דמתניתין, לאו משום ההוא טעמא הוא, דהא רבנן פטרי בשבויה ומחייבי בכותית דאלמא לית להו לרבנן ההיא טעמא.

והא תניא ר' יהודה אומר שבויה שנשבית אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים, דבקדושתה קיימא. ותמיה מילתא מפני מה לא נחלק בפרק קמא (לעיל כתובות יא, א) דקתני השבויה שנפדית יתירה על בת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה. וכן בפרק האשה שנתארמלה (לעיל כתובות כב, א) דקתני ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת, ובבא דוכן שני כהנים (לעיל כתובות כג, ב) פליג בה ר' יהודה, מאי שנא דפליג בהא ושבקיה לאידך, וצריך עיון.

גרסת רש"י ז"ל והיא הנכונה. אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דטעין טענת פתח פתוח. פי' דטענות פתח פתוח אין לטעון עלי' לפי שפתח פתוח קצת וכן אמרו בירוש' בוגרת רחב' והרי ודאי מוכיח בתלמוד דילן בפ"ק כדכתיב' התם בס"ד. ואי קשיא לן דהכא אמר בבוגרת יש לה בתולים ואלו ביבמות אמרי' פרט לבוגרת שכלו בתולי' וי"ל דהתם הכי קאמר שכלו בתולי' קצת ואין כל בתולי' קיימין וכן פי' הרמב"ן ז"ל. ויש גורסין אי דטען פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דטען טענת דמים כלומר אין דמים לבוגרת על הרוב ומשום דאיכא מעוט בוגרת שיש להם בתולים אמר רב שנותנים לה לילה ראשון. והאי גופא לא נהירא כלל דאנן הכי הוה מוקמינן בטענת דמים ומינה פרכינן והא הכי הוה לן לתרוצי דהא דרב שיש לה דמים לפי גרסא וכל התירוץ חסר מן הספר:

מפני שנחבטה על גבי קרקע. פי' רש"י ז"ל בתולי' נושרין ופרכינן כולהו נמי מחבטין כלומר וא"כ לא יהיה לכולם טענות בתולים ופרקינן כלום רואות אם נשרו בתוליהן ומראות לאמם ופוסקת עליהן שאינן בתולות ואם לא הודעתו הטעתו וזו אינה רואה ואינה מראה לאמה דבחזקת נחבטה כנסה ולאו טענה היא. והקשו ר"ת ז"ל דבכולהו אם לא הודעתו מאי טענה איכא דהא לר"מ קתני לה ולר"מ ליכ' קפיד' במוכת עץ אפי' לא הכיר בה כתובתה מאתיים ועוד כי מה שפירש דהכ' אינה מראה לאמה ובחזקת מוכת עץ כנסה א"כ יש לה מנה בלבד לפום שיטתיה וכל היכא דאמר אין להם טענת בתולים היינו שיש להן מאתיים כגון בטענות בתולים ביהודא. לכך פי' פי' ר"ת ז"ל דכלהו רואות ומראות לאמן וכיון שיודעת בדבר הן טענות על עצמן הלכך כי לא טענה איהי אנן לא טענינן לה אבל זו אינה רואה ואינה מראה לאמה ואינה יודעת לטעון הלכך אנן טענינן לה דמוכת עץ היא ויש לה מאתיים לר"מ. ואיכא למידק דמכל מקום תפשוט מהכא דכולהו נמי מחבטין וכיון דכן מוכת עץ שכיח ואלו אנן פי' ר"י בפ"ק דמוכת עץ לא שכיח וכדאי' בירושלמי. וכי תימא דחבטה דהשרת בתולים שכיח אבל מוכת עץ לא שכיח מכל מקום ניחוש לנחבטה. וי"ל דכיון רואות ומראות לאמן כי שכיח קלא אית לה למלת' (ופי') [ור'] פנח' הלוי אחיו של רבינו ז"ל פי' דתרתי קאמ' ולא שכי' ליה חבט' כי יש להם עיני' לראות ולהשמר וכשנופלת מראות לאמן ואית לה קלא למלתא אבל זו אינו רואה ושכיח בה חבטה ואינה מראה לאמה ולית ליה קלא:

יוצאה משום שם רע בת סקילה היא. יש שפי' משום דבת סקילה היא פשיטא שאין לה קנס דקים ליה בדרבה מיניה והקשו בתוספת דמאי קושיא דהיא גופא קמ"ל דאין אדם מת ומשלם קנס וכדתנן הבא על בתו לכך פירש בת סקילה היא ובחזקת בתולה עומדת שהרי כבר זנתה ונבעלה:

והא אמר רבא יצא עליה וכו'. פירוש אפילו לפוסלה מכהונה וכדפי' רש"י ז"ל ואפי' בקלא דאתחזק נמי דפריצות בעלמא הוא דחי בה וכדאיתא במסכת גיטין וכיון שכן קנס נמי אית לה:

כיון דמהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב כלומר דזייף הוא עצמו כתב העדים הלכך אע"פ שנתקיים כבר בב"ד ואפי' העדים עצמן אומרים כתב ידינו הוא זה איכא למיחוש לזיופי כההיא דאמר אין חתימות ידי דידי הוא בפרק גט פשוט ומיהו אי אתו סהדי גופייהו ואמרו דדכירו דחתמו השטר הרי זה כשר ויש מרבותינו שהיו אומרים דלא חיישינן לזיופא אלא לההיא שטרא גופי' דהוה מהדר אזיופא כגון דאמרי העדים לדידן אמר זייפא ליה שטרא כך וכך על ראובן כי השטר שהוציא על ראובן מאותו סך שידע אבל אינש אחרינא או על ראובן ומסך אחר כשר וכן נראה מדברי רבינו חננאל שפירש שאתו תרי סהדי ואמרי לדידן אמר זייפא לי האי שטרא אתרע האי שטרא ע"כ ואף לפ"ז כל היכא שהעדים אומרים לדידן אמר זיופא לי שטרא ולא פירוש כל שטרא דמפיק הוא ריעי והכי דייקינן לישנא בגמ' דאמר לדידן אמר זיופא שטרא כלומר כיון דאמר הכי הוה שטרא בהאי ריעי ואתיא כדפרישית אבל דעת הרב מורי ז"ל דאפילו מהדר אזיופא על ראובן נעשים על שמעון וה"ה על ראובן מסך אחר דכיון דמהדר אזיופא מזייף ואזיל אנפשייהו כן הדעת הנותנת:

אמר רבא דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' יהודא אלא שלא יהא חוטא נשכר. איכא דקשיא ליה דהא רבא גופ' לית ליה האי סברא בפ"ק. ולא קושי' חדא דהכא לר' יהודא קאמר והתם איכא למימר לרבנן דפליג עליה דר' יהודא הכא ולא חיישינן לטעמא דידיה ואביי דחייש התם להאי טעמא אליבא דרבנן משום דס"ל דלאו האי טעמא דרבי יהודא הכא ובהא לא אמרי הכא כלל ועוד דהכא יהבינן קנס לבת ישראל כדי שלא יהא חוטא נשכר:

ר' יהודא אומר שבויה שנשבית והרי היא בקדושתה ואפילו בת עשר שנים כתובתה מאתיים והא דאמרינן בפ"ק שבויה שנשבית יתירה על בת ג' שנים כתובתה מנה הוי' דלא כר' יהודא וכן בפ' האשה שנתארמלה ואם יש עדי' שנשבית אינה נאמנ' כולהו דלא כר' יהודא ולא ידעינן הכי דלפליגי עלה דר' יהודא. וכדפליג התם בב' כהני' לענין שאין מעלין מתרומה לתרומ' ע"פ עד א':

ר' יהודא אומר בין כך ובין כך ישאנה. תמיה לי והא לא ישאנה קתני וכדפרכינן דכוותה בפ"ק אימא והא כל שלא נהג קתני ושמא נאמר דהכא בתמיה קתני לה וכי בין כך ובין כך לא ישאנה דהכי איכא בפ"ק המוכר את הבית גבי סנטר מוכר בנקלוס אינו מוכר כדפרישית בס"ד:

והבוגרת יש לה טענת פתח פתוח אבל לא טענת דמים ואע"פ שיש מהן שיש להם דמים והוא שאמרו כאן אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים ומכל מקום יש פוסקין בהפך וגורסין אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח וכבר ביארנוה בפרק ראשון דף ט' ע"א ובבועל את הבתולה אע"פ שמדין התלמוד היה לנו לדון את דמה כדם בתולים עד ארבעה לילות כתינוקת כבר גמרו שאף בתינוקת בועל בעילת מצוה ופורש ואין צריך לומר בבוגרת שהדין בה כן כמו שביארנו בפרק ראשון:

אשה שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס ולא שיצא עליה קול שזינתה שכל שיצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אפילו לכהנה אלא שבאו שנים והעידו שתבעתם באיסור וכל כיוצא בזו אין לה קנס חזקתה שנזדמן לה כיוצא בה:

כיוצא בו שטר שיצא עליו קול שהוא מזוייף אין נמנעין מלהגבותו שאין חוששין לקלא בעלמא אבל אם רננו הנתבעים בכך ויצאו עדים שהעידו שהיה מחזר אחריהם לחתום לו כך וכך חוששין לשטר זה ואין מגבין בו אפילו אמרו העדים זהו כתב ידינו ולא שנחוש לעדים החתומים שאם הוא הוחזק לחזור אחר עדי שקר לא הוחזקו האחרים להיות שומעין לו אלא שיש לחוש שמתוך שלא מצא למד הוא עצמו לכוין כתב הדומה לכתב ידי עדים שהחתים בו הא כל שבאו עדים עצמן והעידו ודאי נאמנין כמו שביארנו בראשון של מכות ומכל מקום דוקא אותו שטר אבל שאר שטרותיו אין פוסלין אותם בכך ומכל מקום קצת רבותי כתבו שאם אמר זייפו לי שטר אחד חוששין לכל שטרותיו:

המשנה השנית והכונה בה גם כן לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו שאין להן קנס הבא על הגיורת על השבויה על השפחה שנתגיירו שנפדו שנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד ר' יודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אע"פ שהיא גדולה הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו על בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה אין להן קנס מפני שהוא מתחייב בנפשו שמיתתו בידי בית דין שכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר לא יהיה אסון ענוש יענש נערה שנתארסה ושנתגרשה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר' עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה של עצמה אמר הר"ם פי' אמר השם ולא יהיה אסון ענוש יענש ענינו ולא יהיה אסון בין שני אנשים הנצים ענוש יענש הנוגף ואם אסון יהיה בין שני אנשים הנצים ר"ל שימות אחד מהם הנה יהרג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אמרו ונתת נפש תחת נפש יסור העונש מהם לפי שאין אדם מת ומשלם ואע"פ שיהיה שוגג אשר לא תחייבהו מיתה ר"ל חטא שיהיה בו מיתת בית דין הנה לא יחוייב לו ממון בו ואפי' בשוגג וזהו ההפרש אשר בין מחוייבי מלקות ומחוייבי מיתת בית דין ואין הלכה כר' יהודה והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד שחזקתן שנבעלו בגיותן ובשבייתן ובשפחותן ר' יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדשתה אע"פ שהיא גדולה ויש לה קנס ואם היא בת כהן אוכלת התרומה וכן אם היא אשת כהן מותרת לו ואין הלכה כר' יהודה אלא כל שבויה בחזקת שזינתה אלא אם כן יש בה דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר או יש לה עד לטהרה כמו שהתבאר כ"ב א' ואינה אוכלת בתרומה ואם היא אשת כהן נאסרה לו וכן אם נשאת אין לה אלא כתבת מנה ואחר כך הזכיר שכל שבחייבי מיתות אין להם קנס ואפילו לא היה שם מיתה כגון שלא התרו בו הואיל ויש שם דין מיתה והוא שאמר הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה אין לה קנס ושמא תאמר הבא על בתו מיהא מה הוצרכה ללמדה והיאך אתה מחייבו קנס והלא קנסה לאביה איפשר בנתארסה ונתגרשה שקנסה לעצמה או שבא עליה כשהיא נערה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה שקנסה לעצמה ובתלמוד המערב פירשוה במת אביה שגובה קנסה מנכסיו ומכל מקום אמר על כל אלו פטור מן הקנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתו ביד בית דין וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יש אסון לא יענש ושמא תאמר והלא מיתה לאשה ותשלומין לבעל הם וכל שמיתה לזה ותשלומין לזה חייב פירשוה מפני שהרוצח הוא רודף אחר האשה ורודף ניתן לבעל להצילו בנפשו כשאר כל אדם ונמצא שמיתה וממון לבעל וכן שמא תאמר והלא אין מיתה ותשלומין באין כאחד שמשהערה חייב מיתה וקנס ליכא עד שיכניס האבר והרי מכל מקום מיתה קודמת יראה כל שמיתה קודמת אין תשלומין חלין עליה מצד אותו מעשה בעצמו ועוד שהרי חיוב מיתה כל שעת הביאה היא ונמצא בגמר ביאה מיתה ותשלומין באין כאחד נערה שנתארסה ונתגרשה ונאנסה או נתפתתה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס שנאמר אשר לא אורסה הא כל שכבר אורסה אין לה קנס אע"פ שהיא עדין נערה ור' עקיבא אומר שמאחר שלא נשאת יש לה קנס אלא שקנסה לעצמה והכי דרשינן אשר לא אורשה לאביה הא אם כבר אורשה לעצמה והלכה כר' עקיבא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כהן הפודה את השבויה ואומר טהורה היא נאמן וישאנה שמאחר שנתן בה מעותיו ודאי חקר עליה ומצאה טהורה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי אבל אם העיד בה כדי לא ישאנה שמא עיניו נתן בה וכבר ביארנוה בפרק שני:

ת"ר יצא עליה ש"ר בילדותה אין לה לא אונס ולא פיתוי אמר ר"פ ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן בי' פי' שיצא עלי' שם זיוף ה"ד אי נימא דנפיק עלי' קלא דשטר זייפא הוא דכוותה הכא נמי דנפיק עלי' קלא דזנאי והא"ר יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אפי' לכהונה אלא דאתי בי תרי ואמרו לדידהו תבעתנהי באיסורא פי' אלא יצא עליה ש"ר ה"ד כגון בעדים לא שאמרו נבעלה דא"כ מאי למימרא הא לאו בתולה היא אלא אמרי לדידהו וכו' פירוש והפקירה עצמה לכך ולא שמענו לה דכותה התם דאתי בי תרי ואמרו לדידהו אמר זייפו לי. בשלמא הכא שכיחי פריצות פי' היכא גמר ר"פ מינה דלא מגבי' בשטרא כי האי התם שכיחי פרוצות וכיון שיש עדים שהיתה מחזרת אחר זנות הרבה מצאה לה מ"ה אין לה קנס לאחר זמן דלאו בחזקת בתולה הואי אלא התם אם הוא מוחזק כל ישראל מי הוחזקו פי' גבי שטר אם הוא מוחזק לחזר אחר עידי שקר כ"י מי הוחזקו להיות שומעי' לו לזייף. התם נמי כיון דמהדר אזייפא אימור זיופי' זייף וכתב פי' הוא עצמו למד לכוין כתב הדומה לכת"י העדים שחתום בו. והילכך אפי' יש עדים המכירים החתימה ואומרים שחתימות יד העדים הוא לא מגבי' ביה:

מתני' ואלו שאין להן קנס. הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות ג"ש ויום א'. פי' שכיון שראויה לביאה בחזקת הפקר הן ונבעלו בגיותם ר"י אומר שבויה שנשבית ה"ה בקדושתה אע"פ שגדולה. הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו ועל ב"א על בת בתה ועל בת בנה אין להם קנס מפני שנתחייב בנפשו שמיתתו ע"י ב"ד וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש פי' הא אם יהיה אסון לא יענש ובגמרא פריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא פי' מכדי רשעתו. משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום ב' ומשני חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון וצריכי וכו' ואין הל' כר"י:

ת"ר הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה דלא שדא איניש זוזי בכדי. מעיד בה כדי לא ישאנה פי' אם הוא כהן חיישינן שמא עיניו נתן בהו לעלמא שריא:

מתני' הבא על בתו ועל בת בתו כו' קשיא לן ולמה לי טעמא דמתחייב בנפשו תיפוק לי' דקנסה דידיה הוא. ולמאן קאן משלם. ואיכא מ"ד מתני' בנתארס' ונתגרשה ואליבא דר' עקיבא דמתני' דאמר יש לה קנס וקנס' לעצמ'. וקשיא להאי סברא דהא וודאי דכוותה נמי אי' לן לאוקומי ההיא דלעיל דקתני הבא על אשת אחיו בנתארס' ונתגרשה דאי לא הא איכא מיתת ב"ד דאשת איש אלא וודאי בנתארסה ונתגרשה. וי לר' עוקבא דמתני' דקסבר קנס לעצמ' הא מוקמינן לה במסכת סנהדרין לרב פפא במפותה דאי באנוסה ניתן להצילו בנפשו ומיתת ב"ד איכא. וכיון דהכי אמאי אית לה קנס דהא אוקימנא בנאתרסה ונתגרשה דהוי לעצמה וכיון דמפותה הא קא מחלה. ואיכא דאמרינן רישא לאו ר' עקיבא דמתני' אלא ר' עקיבא דברייתא דאית ליה יש לה קנס וקנסה לאביה. הילכך אע"ג דמפותה לית לה למחול כלל אבל הך מתני' אית לה דר"ע דמתני' דקסבר קנסה לעצמה. וליתיה דהך מתני' נמי אית לן לאוקמה במפותה דאי באנוסה מאי שנא הני דחייבי מיתות אפי' הכי דלעי' דחייבי כרת כיון דאנוס' הוי להו כחייבי מיתו' ב"ד דהא ניתן להצילו בנפשו. אלא וודאי במפותה וכיון דאמרת דסבר לה כר' עקיבא והוי לעצמה כיון דמפותה למה לי טעמא דמיתתו בידי ב"ד תיפוק ליה דהא קא מחלה. ואפשר לומר דכולה כר"ע דמתני' ובשוטהומפותה. שוטה דלאו בת מחילה היא. ומפותה דתו לא ניתן להצילה בנפשו. ובתוספת מתרצים דאפי' בלאו שוט' נמי רישא היינו טעמא דאית לה קנס. אע"ג דמפות' משום דקנס לאו ממונא הוא למחלו שאין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין. והא דאמרינן לקמן בפרק נערה שנתפתתה לאביה נמי פשיט' מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפת' מדעתה עבד'. מבשת לאביה משום קנסא דאיכא. יש לומר הא נמי פשיטא דהא בקנס ופג' הוא דקאמר דהא וודאי ממונ' הוא ומחלה. וכי תימא תנא לאביה משום קנסא דאיכא יש לומר הא נמי פשיטא דהא בקנס קרא כתיב בהדיא. וליתה כדבעינן למימר קמן. ויש אומרים דהכא במאי עסקינן כגון שבגר' קודם שעמד בדין או שמת אביה דקיי"ל דהויא לעלמא קמ"ל דלא יהבי ליורשיו. ובירוש' אמרינן אלו אחר בא עליה קנסה לא של אביה הוא. ובירוש' אמרינן אלו אחר בא עליה קנסה לא של אביה הוא. תפתר כגון שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר' יוסי הגלילי. ברם כר' עקיבא יש לה קנס וקנס' לעצמה. כלומר אליבא דר' יוסי הגלילי בעינן למימר האי תירוצא דבא עליה בחי אביה. אבל לר' עקיבא בלאו הכי נמי אתיא שפיר דהא אית לי' דיש לה קנס וקנסה לעצמה כלומר וכדפרי' בשוטה ומפותה או משום דקנס לא יכלה מחלה:

מפני שנחבטת על גב קרקע פי' רש"י ובתוליה נושרין ופרכינן כולהו נמי חבוטי מחבטן כלומר ואם כן לא יהיה לכולן טענת בתולים ופרקינן כולהו רואות ומראות לאמן זו אינה רואה ואינה מראה לאמה פרש"י כולהו רואות אם נשרו בתוליהן ומראות לאמן ופוסקות עליהן שאינן בתולות ואם לא הודיעתו הטעתו וזו אינה רואה ואינה מראה לאמה ובחזקת נחבטה כנסה ולאו טעות הוא. והקשה ר"ת ז"ל בכולהו שלא הודיעתו מאי טעות איכא דהא לר"מ הוא דתני לה ולר"מ ליכא קפידא במוכת עץ ואפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים ועוד כי מה שפירש דהכא אינה מראה לאמה ובחזקת מוכת עץ כנסה אם כן יש לה מנה בלחוד כפום שיטתייהו כל היכא דאמרינן אין להם טענת בתולים היינו שיש להם מאתים כגון בטענת בתולים דיהודה לכך פר"ת ז"ל כולהו רואות ומראות לאמן וכיון שיודעות בדבר הן טוענות על עצמן הילכך כי לא טענה איהי אנן לא טענינן לה אבל זו אינה רואה ואינה מראה לאמה ואינה יודעת לטעון הילכך אנן טענינן לה דמוכת עץ היא ויש לה מאתים וכר"מ. ואיכא למידק דמכל מקום נפשוט מהכא דכולהו נשי מחבטן וכיון דכן מוכת עץ שכיח ואלו אנן פרשינן בפ"ק דמוכת עץ לא שכיח כדאיתא בירושלמי וכ"ת דחבטה דהשרת בתולים שכיח אבל מוכת עץ לא שכיח מכל מקום התם ניחוש לחבטה. ויש לומר דכיון דרואות ומראות לאמן כי שכיח קלא אית לה למילתא. והרב ר' פנחס הלוי ז"ל אחיו של רבינו ז"ל פירש דתרתי קאמר כולהו רואות ולא שכיח להו חבטה כי יש להם עינים לראות ולהשמע וכשנופלות מראות לאמן ואית ליה קלא למילתא אבל זו אינה רואה ושכיח בה חבטה ואינה מראה לאמה ולית לה קלא. הריטב"א ז"ל:
היוצאת משום ש"ר בת סקילה היא שזינתה אם כן פשיטא דלאו בת קנס היא דהא בעולה היא אבל אין לפרש היוצאת משום ש"ר כגון המאנס ומפתה את הארוסה שעתה היא יוצאה מתחת בעלה משום ש"ר ופריך בת סקיל' היא והואיל ואיכא אונס סקילה פשיטא דלא שייך בה קנס ולא אצטריך ליה למתניא דהא קתני במתניתין הבא על בתו. לשון הרא"ש ז"ל. ויש לתרץ דלא קשיא אמתני' דקתני הבא על בתו דמתניתין אשמועינן רבותא טובא דאפילו בשוגג נמי פטור ומיהו מדקתני היוצאת משום ש"ר פי' שבשבילו יצאה זו משום ש"ר וכמו שכתב הרא"ש ז"ל אלמא דבמזיד ובהתראה מיירי ואי הכי פשיטא דבת סקילה היא וקלב"מ. ומיהו אכתי קשיא דקתני בברייתא גופא עריות ואי מיירי בשוגג הא קמן דאפילו בשוגג אין להם קנס אם כן ע"כ הא דקתני היוצאת משום ש"ר לא מצינו למימר דבמזיד ובהתראה דוקא מיירי ואי אמרת דהיוצאת משום ש"ר לאו דוקא אלא כלומר דאיכא אונס סקילה אף על גב דהוה בשוגג ואפילו הכי פריך פשיטא דקלב"מ א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהא במתני' קתני הבא על בתו ולא פרכינן עלה פשיטא ולא תקשי מברייתא גופא דקתני עריות ולא פרכינן עלה פשיטא דדילמא בכלל עריות חייבי כריתות והיינו רבותיה אבל הכא דלא קתני אלא היוצאת משום ש"ר דהיינו חייבי מיתות ב"ד להכי פריך פשיטא דקלב"מ להכי התוס' ז"ל קשיא להו מתרווייהו שכתבו ז"ל דהא קתני במתני' הבא על בתו ולעיל נמי קתני עריות בברייתא כנ"ל. ומכל מקום פירושא קמא עיקר וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל יוצאת משום ש"ר בת סקילה היא קס"ד דיוצאת משום שם רע ר"ל שיוצאת בעדי טומאה ולפיכך פריך אמאי אצטריך למימר דאין לה קנס פשיטא דכיון שאנו מאמינים לעדים שמעידים שנבעלה כדי לחייבה סקילה כל שכן שיש להאמינה גבי הקנס שנדון אותה בעולה ולא יהיה בה קנס עד כאן:
ורש"י ז"ל כתב לעיל בברייתא והיוצאת משום שם רע. קס"ד שלא מצא לה בעלה בתולים ולקמן פריך בת סקילה היא ע"כ. וכבר פרישנא לעיל פי' לפי' ז"ל:
יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה פי' אפילו לפסלה לכהונה וכדפי' רש"י ז"ל ואפילו בקלא דאתחזק נמי דפריצות בעלמא הוא דחזו בה וכדאיתא בשילהי מסכת גיטין וכיון שכן קנס נמי יש לה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה וז"ל האי שטרא ריעא וכו'. פירוש הדברים כי השטר הרעוע אין בית דין מגבין בו וחקרו לומר איך יהיה השטר הרעוע שאין מגבין בו. אם תאמר שיצא עליו קול כי מזויף הוא כיוצא בו אשה שיצא עליה קול שזינתה כשם שתשים את השטר רעוע ותחוש לו כך תחוש לאשה לאוסרה על בעלה ואי אתה יכול לעשות כך שהרי רבנן אמרי יצא עליה קול מזנה בעיר אין חוששין לה ואף שטר שיצא עליו קול כי מזוייף הוא אין חוששין לו. ע"כ:

ואלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעה מינייהו באיסורא וכו'. ולא בעי לאוקמי כגון דאתו בי תרי ואמרי אנו שמענו כשתבעה לחד באיסורא ולא שמע לה דמשום שתבעה לאחד באיסורא לא מחזקינן לה כמופקרת דדילמא איקרי דקא תבעה לחד ושוב חזרה בה אבל כשתבעה לשנים הרי הפקירה עצמה לכך ומשום הכי אין לה קנס ואין לפרש דה"ק לדידהו תבעתינהו באיסורא פי' לכל חד וחד באפי נפשיה והילכך אשמועינן רבותא דאף על גב דאין כאן תרי סהדי בבת אחת אפילו הכי מחזקינן לה במופקרת וכל שכן דאתו בי תרי ואמרי קמי דידן תבעה לחד באיסורא דהא איכא תרי סהדי בבת אחת דליתא דהא אי לאו דקשיא לן מאי למימרא הוה מוקמינן לה בשנים שהעידו שראוה שנבעלה אלא משום דקשיא לן מאי למימרא הוא דלא מפרשינן לה הכי הילכך כיון שאינם מעידים שראוה שנבעלה בהכי סגי הרי דאשמועינן רבותא אף ע"ג דשניהם מעידים דלדידהו תרווייהו בבת אחת תבעתינהו באיסורא ובהכי ניחא לאוקמה דתפסת מועט תפסת ואין לך לאחזוקי בבעולה אלא בדברים הקרובים ובעדות ברור קרוב לראוה שנבעלה. ואפשר שזהו מה שכתב רש"י ז"ל אלא. יצא עליה שם רע ה"ד כגון בעדים ולא שאמרו נבעלה דאם כן מאי למימרא הא לאו בתולה היא אלא אמרי לדידהו תבעתינהו לאיסורא והפקירה עצמה לכך ולא שמענו לה. ע"כ. וע"כ יש לך לפרש כן דדכותה בשטרא אין לך לאחזוקי בזיופא אלא בדברים הקרובים אל השכל דאמר זיופי זייפי כנ"ל:

בשלמא התם שכיחי פרוצין וכו'. ואם תשאל דפליג תלמודא מדידיה אדידיה דמעיקרא אקשינן אלמא דנפק קלא עלה דשטרא זייפא וכו' דכותה הכא דנפקא כו' הא אמר רבא יצא עליה שם מזנה בעיר וכו' דאלמא דלגבי שטרא ניחא דבקלא בלחוד לא מגבינן ביה אלא דקשיא לן עליה דידה לגבי קנסא אמאי אין לה קנס ושוב כי אמרינן ואלא דאתו בי תרי וכו' דברירא טפי מקלא לחודיה ניחא דמשום הכי בלחוד לא מגבינן בהאי שטרא כ"ש בכגון האי דריע טפי דמקנסא נלמוד דמשום קלא לא אתרעאי ומשום כגון האי איתרעאי.תשובתך איברא אי הוה קשיא לן דלא מסתברא לאורועי שטרא משום הכי ואפילו אי אמרה רב פפא מסברא דנפשיה שפיר קא מקשה מיהו אנן השתא לא קשיא לן אלא היכי גמר רב פפא מינה דלא מגבינן בשטרא כי האי והכין דייק רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו בשלמא התם וכו'. היכי גמר רב פפא מינה דלא מגבינן בשטרא כי האי בשלמא התם שכיחי פרוצים וכו' עד דלאו בחזקת בתולה הואי. ע"כ כנ"ל. ומלשונו של רש"י ז"ל שמענו דלהכי אין לה קנס לזו שיצא עליה קול שם רע בילדותה לפי שאינה בחזקת בתולה כיון שהיתה מחזרת אחר זנות בהא שכיחי פרוצים אבל הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות נערה לא פירש כן אלא דהיינו טעמא לפי שהיא בחזקת שהפקירה עצמה לזה ברצונה ולא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך הרי זו קדשה ואין בה דין קנס. והקשה עליו הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דאינו מחוור לטעמו מאי דאמרינן בגמרא בשלמא התם שכיחי. ונ"ל דהוקשה לו להרמב"ם ז"ל דאין לנו להחזיקה בבעולה כיון שלא העידו העדים בכך והרי היא בחזקת בתולה עד שיודע לנו בעדות ברור שנבעלה ומיהו כיון שהעידו דלדידהו תבעתינהו לאיסורא הרי היא בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה והיא קדשה ואף על גב דבא עליה באונס כיון שהוחזקה בקדשה אית לן למימר אלו לא הקדים הוא ואנסה היתה היא שוכרתו ומכל מקום אילולי טעמא דשכיחי פרוצין הוה לן למימר דאף על גב דלדידהו תבעתינהו באיסורא דילמא שוב חזרה בה כיון דהני לא שמעו לה והרי היא בחזקת כשרה ולא קדשה ואין לך עדות ברורה שהפקירה עצמה לזה ברצונה דדילמא בשעה שזה אנסה חזרה בה ולא היתה קדשה ואונסה תוכיח עליה אבל השתא דאיכא סהדי דתבעה אותם לזנות עמה ושכיחי נמי פרוצין דאין מניחין אותה לחזור מפריצותה הילכך הויא לה בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה כנ"ל:
כיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב כלומר שזייף הוא עצמו כתב העדים הילכך אף על פי שנתקיים בב"ד ואפילו העדים עצמן אומרים כתב ידינו הוא זה איכא למיחש לזיופא כההוא דאמר אין חתימות ידי דידי היא בפרק מי שמת. ומיהו אי אתו סהדי גופייהו ואמרי דדכירי דחתימו בשטרא או דאתו סהדי ומסהדו דחזינוהו דחתמו בשטרא הרי זה כשר. ויש מרבותי שהיו אומרים דלא חיישינן לזיופא אלא לההוא שטרא גופיה דהוה מהדר לזיופיה כגון דאמרי עדים לדידן אמר לן זיפו לי שטר כך וכך על ראובן כי השטר שיוציא על ראובן מאותו סך ריע אבל על אינש אחרינא או על ראובן ומסך אחר כשר. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שפי' דכי אתו תרי סהדי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא איתרע ההוא שטרא ע"כ. ואף לפירוש זה כל היכא שהעדים אומרים לדידן אמר לן זייפו שטרא ולא פירשו יותר כל שטרא דמפיק הוי ריע והכי דייק לישנא דגמרא דאמר לדידן אמר לן זייפו שטרא דילמא כיון דאמר הכי האי שטרא דאתרע ואתא כדפרי'. אבל דעת מורי הרב ז"ל דאפילו הוה מהדר בזיופא על ראובן חוששין לשמעון והוא הדין לראובן מסך אחר דכיון דמהדר אזיופא מזייף ואזיל אנפשיה וכן הדעת נותנת. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב אלא. לגבי שטר ע"כ. משמע דבעי לפרושי כלישנא קמא:

מתניתין אלו שאין להם קנס הגיורת והשבויה וכו'. תימא דבכל דוכתא אמרינן בשבויה הקלו משום דמדאורייתא חשבינן לה כבתולה אלא חומרא בעלמא הוא שאסרוה לכהן וכיון דמדאורייתא אינה בחזקת בעולה אמאי אין לה קנס. ויש לומר משום גזרה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. לשון הרא"ש ז"ל. וכן כתוב בתוספות ונראה דאלו בחזקת הפקר הן ונבעלו בגיותם והשבויה בשביותה וכדפרש"י ז"ל. ומיהו היינו דוקא לגבי קנסא משום דלא מפקינן ממונא אלא בראיה ברורה והני אתרע חזקתייהו וכדכתיבנא וחזקת ממונא עדיפא דאוקי ממונא בחזקת מריה אבל בשאר דוכתי אמרינן שפיר בשבויה הקלו כיון דלא ברירא גבן אי נבעלו בודאי כנ"ל:
הבא על בתו מפני שמתחייב בנפשו היל"ל עלה למה לי האי טעמא השתא אלו בא עליה אחר דאביה הוי בא עליה הוא משלם קנס ואיכא למימר דילמא תנן סתמא דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה ומתני' כגון שנתארסה ונתגרשה סד"א ליתיב לה קמ"ל (כר' עקיבא) דמתחייב בנפשו הוא ומשום הכי פטור ואיכא למידק אי הכי קשיא רישא דקתני אשת אחיו והתם כגון שנתארסה ונתגרשה או שמת אחיו דאי בחיי אחיו אשת איש היא ומתחייב בנפשו הוא ואוקימנא בבן סורר רב פפא אמר במפותה וכיון שאמרנו שקנסה לעצמה מפותה האיך יש לה קנס מדעתה עבד ואיכא דסבר לההיא אוקמתא דאוקימנא התם במפותה ודברי הכל מתניתין תרי תנאי תנו לה רישא כמאן דאמר קנסה לאביה וסיפא כמאן דאמר קנסה לעצמה ולהנהו אוקמתא אחריני דאוקימנא התם אפשר דאתיא אליבא דחד תנא ולא דייק לה דסיפא גופא קתני שמיתתו בידי ב"ד וצריך רב פפא לאוקמה במפותה דאי לאו הכי בלא מיתת ב"ד נמי פטור מפני שמצילין אותם בנפשן אלא אי דייקת עלה איכא למימר לההיא אוקמתא גופא רישא בשוטה מפותה דפתויה אונס הוא דאין מצילין אותה בנפשו שכיון שרוצה לזנות אין אפטרופוס לעריות ויש לה קנס ומצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים שאמרו לעולם כרבי עקיבא דאמר קנסה לאביה וסיפא משכחת לה כגון שבא עליה אביה ולא הספיק לעמוד בב"ד עד שמת או שבגרה סד"א ליחייבו יורשין א"נ הוא, ליתן קנסה קמ"ל דפטור מפני שמתחייב בנפשו וגם אפשר לומר דכולה רבי עקיבא היא דאמר קנסה לעצמה. ואם תאמר הרי מחלה שהרי במפותה אוקימנא לא כל הימנה שתמחול קנסה וכי קא אמרינן בריש פרק נערה שנתפתתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד בבושת ופגם נאמרו הדברים כלומר פשיטא דבושת ופגם של אביה מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה ואי משום קנס לא הוה צריך למיתני דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ועוד דמבושת ופגם אתה למד לקנס וטעמא דמילתא דקנסא לא זכתה לה תורה אלא משעת העמדה בדין הילכך לאו כל הימנה למחלו ולא דמי לאומר קרע את כסותי דפטור דהתם כסותו שלו הוא וכמאן דיהביה ניהליה דמי אבל הכא אין קנסא שלה שלא זכתה בו. ואלה הדברים אין דעתי נוחה מהם אבל מה אעשה שהרי מפורשים הם בירושלמי וכך מצאתי שם אלו אחר בא עליה קנסה לאו של אביה הוא דבתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כרבי יוסי הגלילי ברם כרבי עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה פי' דלרבי יוסי הגלילי דלא משכחת לה קנס אלא לאביה צריך אתה להעמידה כשמת סד"א ליחייבו יורשים שלא זכה אב עד שעת העמדה בדין קמ"ל דפטורי משום דמתחייב בנפשו אבל לר' עקיבא דאמר שיש לנערה קנס וקנסה לעצמה כגון שנתארסה ונתגרשה מתני' נמי בנתארסה ונתגרשה כדכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל. ותו גרסינן התם אפסקא דמתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה וכו' אמר רבי יוחנן אתיא דרבי אלעזר בשטת ר' עקיבא רבו כמו דר' עקיבא אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה כן ר' אלעזר אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה. ומעתה אפילו במפותה אמר רבי ירמיה בשם אלעזר תפתר כשמחלה ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו תפתר ביתומה ותני דבית רבי בן היתומה רבי אלעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ומה שאמרו ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו נראה לי שעל בושת ופגם קאמר כלומר אפילו שר' אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו אמר דאמר קנסה לעצמה מכל מקום בושתה ופגמה לאביה שהרי לא יצאה מרשותו ואי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומפרקינן ביתומה ממש היא משנתנו שהכל שלה ואקשינן התם ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו פי' והאיך יכולה למחול קנסא שלא זכתה בו עד שעת העמדה לדין נשמיענה מן הדא דאמר רבי בן בר חייא בשם ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין אם אומר את כן קנס משעה ראשונה הרי הן של אחין משעה ראשונה פירוש אם אתה אומר שאדם זוכה בקנס משעה שבא עליה אף על פי שלא עמדה בדין מת האב הרי הוא של אחין מדבעינן העמדה בדין ש"מ שלא זכתה תורה אלא עד שעת נתינה הילכך לא כל הימנה שתמחול ואם כן המפתה אמאי פטור אפילו ביתומה ומפרקינן רבא בר חסדאי בבושת ופגם היא מתני' ואקשינן מה' דר' נחוניא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל פירוש מה זה שאתה אומר בבושת ופגם היא מתניתא והא ר' מונא אמר חייב בכל ופטור מן הכל ומפרקינן ר' אבין אמר רבי שמאי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והיא רבי עקיבא. זה מצאתי בירושלמי ואם הגמרא שלנו מסכמת עמה יש לנו לפרש הא דתנן רבי אליעזר אומר המפתה פטור מן הבושת ומן הפגם והא דאמרינן בגמרא יתומה שנתארסה ונתגרשה פשיטא כלומר למה לי למתני נתארסה ונתגרשה אפילו לא נתארסה כיון שהיא יתומה הכל שלה אלא ה"ק האשה שנתארסה ונתגרשה כיתומה היא לענין הקנס וזהו שאמר ר' אלעזר בשיטת ר"ע רבו וחזר ואמר בשיטה אחרת לדברי הכל ומהו דינה של יתומה שהאונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם אבל בנערה שנתארסה ונתגרשה ודאי המפתה חייב בכל דמשלם בושת ופגם לאביה וקנס לעצמה שאין יכולה למחלו ומאי יתומה דקתני יתומה ממש ודברי הכל. ואף על פי כן נראין הדברים שיתומה מפותה אין לה קנס יכולה היא למחול קנסה אף ע"פ שלא זכתה לו עדיין הא למה זה דומה לאומר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותך שאם מתה אינו יורשה מפני שאמרו ירושה הבאה לו לאדם ממקום אחר פירוש שעכשיו אין ראוי לה כגון ארוסה זה אדם מתנה עליה שלא ירשנה ולא כדברי המפרש שם כגון זו שהיא מדרבנן אלא אפילו בשל תורה קודם שיהא ראוי ליורשה מתנה הוא עליה והא נמי להא דמיא ועוד קרע שיראין שלי והפטר הוא שלא הקנס בלבד מחלה לו אלא גופה מסרה לו לעשות בה כרצונו והיא שגורמת ועושה הכל הילכך הלכתא כר' מונא דאמר המפתה פטור מן הכל ושמעתא דגמרא דילן כדברי רש"י ז"ל. הרמב"ן ז"ל (בזה). וכבר כתבנו לעיל בריש פירקין על מאי דכתבו התוס' לעיל עיין שם:
וז"ל הרשב"א ז"ל הבא על בתו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דקנסה דידיה הוא [השתא אלו בא אחר עליה קנסה לאביה בא עליה אביה משלם קנס]. יש לומר בנתארסה ונתגרשה ורבי עקיבא דמתניתין היא דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה אי נמי אפילו רבי יוסי הגלילי דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס דהכא בשבא עליה אביה ומת דקנסה לעצמה וכדתנן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד לדין עד שמת אביה וכו' והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם אילו אחר בא עליה לא קנסה לאביה תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר' יוסי הגלילי פי' אפילו כר' יוסי הגלילי ברם כרבי עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה. פי' ברם כרבי עקיבא אפילו לא מת אביה ומשכחת לה כשנתארסה ונתגרשה מיהו ניחא לי טפי כרבי עקיבא דאילו לרבי יוסי תמיה לי האיך אפשר שיהא לה קנס מאב דהא בשעה שבא עליה לא חל עליו שום חיוב והרי זו כמפותה יתומה דכיון דמדעתה עביד לית לה והכא נמי מאי שנא דהא אב לא מחסר העמדה בדין דלא שייך ביה ואולי דעת הירוש' כן דכיון דאין לאב עד שעת העמדה בדין גם הוא אינו פטור לעולם ואם מת אי נמי שבגרה קודם שמת קנסה לעצמה ודין זה שמענו מן הירושלמי הזה שלא שמענוהו מן הגמרא גם לדעת הירושלמי אפשר שאם עמד האב ונתן לה כסף קנסה אחר כך חוזר וזוכה בה שהוא יכול לכופה לעמוד עמו בדין ולתובעו כדי שיזכה הוא בקנס כדרך שהוא יכול לכופה לדון עם אחר דלעולם מחמתה הוא זוכה והיא היא שעומדת בדין והיינו דתנן עמדה בדין [עד שלא מת האב, לא הספיקה לעמוד בדין, ולא תנינן עמד בדין] ולא הספיק לעמוד בדין וצ"ע. ע"כ:
ועל בת אשתו כתבו התוספות ז"ל הוה מצי למתני אשת אביו וכלתו דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קדושין אלא תנא ושייר. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל תימא אמאי לא חשיב אשת אביו וכלתו דהא חשיב עריות שעל ידי קדושין כמו בת אשתו ע"כ. ויש לתרץ דלא חשיב אלא בתולות שלא נתארסו לאשמועינן דאפילו הכי אין לה קנס מפני שמתחייב בנפשו ואילו אשת אביו וכלתו ע"כ מיירי כשנתארסו ולרבי יוסי הגלילי דלקמן דבמתניתין דלעיל קא חשיב אשת אחיו ואשת אחי אביו היינו לאשמועינן רבותא דאפילו הכי יש להן קנס וכמ"ד יש להן קנס ומיהו הכא במתניתין דקא מני הני דאין להם קנס לא בעי חשיב אלא הני דאית בהו רבותא טפי כך היה נראה לתרץ. ומיהו התוספות לעיל ניחא להו לאוקמי ההיא דבתו בנתארסה וכמ"ד קנסה לעצמה אי לאו משום דקשיא להו למאן דמוקי מתני' במפותה והילכך אין לך לתרץ אלא תנא ושייר וכמו שתירצו התוספות ודוק שהתוספות חזרו וכתבו כאן במתניתין הבא על בתו למאי דמוקי מתני' בפרק בן סורר במפותה צריך לאוקמי וכו' ולא קצרו לומר כבר פירשנוה לעיל כדרכם ואם תשאל ולמה ליה לתנא לממנינהו כלל עד דנימא תנא ושייר ליתני בקוצר הבא על אחת מחייבי מיתות ב"ד והכל יהיו בכלל. תשובתך דע"כ הוצרך לשנות בתו להדיא לאשמועינן בא עליה ובגרה קנסה לעצמה וע"כ צריך לאוקמה בהכין וכמו שכתבו התוספות ובזה יתורץ גם כן אמאי הצריכו התוס' לחזור להאריך כן כנ"ל:
וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין איכא למידק והלא אין מיתה וממון באין כאחד דמכי הערה בה נתחייב מיתה ומתחייב בממון לא הוי עד גמר ביאה כדאמרינן בפרק בן סורר בסופו [עג ב'] גבי חטא אלו חייבי כריתות כלומר דחייבי כריתות נמי ניתן להצילן בנפשו ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו כלומר אלמא מדמשלם לא ניתן להצילו בנפשו אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא אמר להו משעת העראה דפגמה איחייב ליה קטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה. ויש לומר דהתם הוא דמכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילו בנפשו דאפגימה קפיד רחמנא כדאיתא התם אבל הכא אף על גב דמשעת העראה איחייב מכל מקום כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה. וכענין הזה אמרו בירושלמי בפירקין תני החוסם את הפרה משלם ששה קבין לפרה וארבעה קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה אמר רבי מונא מפתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה חזר ואמר גבי אחותו חלו עליו מיתה ותשלומין כאחת ברם הכא מכיון שרושם נתחייב מכות מכאן ואילך בתשלומין התיב רבי זעירא קומי רבי מונא הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שבלת ראשונה נתחייב מיתה [מכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שיבולת ושיבולת יש בה התריית מיתה] והנה על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות ומשני לה רבי יוסי בר בון אמר תרי אמוראין וכו' מכל מקום למדנו ממנה דאף על גב דנתחייב מעיקרא נפשות כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין. הרשב"א ז"ל. וכן תירצו בשיטה ישנה דשאני ההיא דפרק בן סורר דכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילה בנפשו אבל הכא אף על גב דמשעת העראה אחייב בתר הכי נמי עביד כל שעתא ושעתא חיוב מיתה עד גמר ביאה. עד כאן:
ה"ג בקצת משניות שנאמר אם לא יהיה אסון ענוש יענש ואיכא למידק דקרא לאו הכין כתיב אלא ולא יהיה אסון גו'. וי"ל דתנא הא אתא למימר דהכי דייקינן ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש ולהכי נקט אם לא יהיה אסון ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ולא יהיה אסון ענוש יענש. הא אם יהיה אסון לא יענש. פירוש לפי' בקרא לא כתיב אלא ולא יהיה אסון ולהכי נקט תנא אם לא יהיה אסון לאשמועינן דהכי דייקינן ברישא דקרא הא אם יהיה אסון לא יענש פי' דדיוקיה דקרא לאו היינו מאי דכתיב בתר הכי ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש חדא דאי הכי הוה ליה לתנא לאתויי דכתיב ואם יהיה אסון ונתת נפש תחת נפש ועוד דאין מכאן שום ראיה דדילמא קרא הכי קאמר ולא יהיה אסון לא תתן נפש תחת נפש אלא ענוש יענש אבל אם יהיה אסון ונתת נפש וגו' ומנין לנו שלא יענש גם כן ועוד דהא לרבי ונתת נפש תחת נפש היינו ממון וכדאמרינן לעיל כדאיתא בפרק הנשרפין אלא ודאי דיוקיה דקרא דמייתינן מיניה ראיה דכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון היינו רישא דקרא דדייקינן ולא יהיה אסון יענש הא אם יהיה אסון לא יענש ולהכי דייקינן לה הכין משום דמייתרא קרא דלמה ליה למכתב ולא יהיה אסון לכתוב ויצאו ילדיה ענוש יענש כאשר ישית עליו וגו' ואם אסון יהיה וגו' אלא ודאי להכי כתב ולא יהיה אסון לדיוקי הא אם יהיה אסון לא יענש כנ"ל פירוש לפי' רש"י ז"ל:

ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה וז"ל מה שנאמר ולא יהיה אסון עניינו שלא יהיה אסון בין שני האנשים הנצים ענוש יענש הנוגף ואם אסון יהיה בין שני האנשים הנצים רוצה לומר שימות אחד מהם יהרג ההורג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אומרו ונתת נפש וגו' ויסתלק מן התשלומין לפי שאין אדם מת ומשלם ואפי' היה שוגג וכו'. ע"כ. פירש הרב ז"ל מתני' כרבנן דמפרשי נפש ממש משום דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ולפי מאי דפרישנא אנן לשיטת רש"י ז"ל אתיא שפיר מתניתין אפילו כרבי דאמר נתכוון להרוג את זה והרג א"ז פטור ומאי ונתת נפש ממון דמרישא דקרא דייקינן הא אם יהיה אסון לא יענש בדמי ולדות וע"כ יש לך לפרש דאתיא מדיוקא דרישא דקרא וכדכתיבנא. וכן פירש הרב ז"ל עצמו בהלכות נערה פרק ראשון והכין איכא לפרושי מה שכתב ז"ל בפי' המשנה כנ"ל:

רבי יהודה אומר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה. תימה אמאי לא פליג בפרק קמא דקתני השבויה שנפדית יתירה על בת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה ובהדיא פליג רבי יהודה לקמן דקתני כתובתה מאתים וכן בפרק האשה שנתאלמנה דקתני ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת. ויש לומר דנטר להו לרבנן עד לבסוף ופליג על כל מילתייהו. הרא"ש ז"ל:
ועוד הקשה הרשב"א ז"ל דאמאי לא נחלק בפרק האשה שנתאלמנה דקתני ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת ובבבא דוכן שני כהנים פליג בה רבי יהודה מאי שנא דפליג בהא ושבקה לאידך וצריך עיון. עד כאן:
וכן הקשה הריטב"א ז"ל וז"ל ולא ידענא היכי לא פליג רבי יהודה בפרק האשה שנתאלמנה עלה מאי דתנן ואם יש עדים שנשבית כי היכי דפליג התם בשני כהנים לענין שאין מעלין לתרומה על פי עד אחד. וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל דלרבי יהודה השבויה בקדושתה עומדת ומותרת לכהן ויש להם קנס ולית הלכתא כותיה ע"כ. ולמאי דכתבו התוספות לעיל היה נראה לומר דכיון דרבנן לא אמרו אין להם קנס אלא משום גזרה הילכך איכא למימר דר' יהודה נמי דוקא לגבי קנסא הוא דקאמר דיש להם קנס ומשום דלא גזר. ומיהו הוה ליה למימר רבי יהודה אומר השבויה יש לה קנס אבל מדקאמר הרי היא בקדושתה משמע דלא ריע חזקתה כלל והרי היא כשאר בנות ישראל הכשרות כנ"ל:
גמרא אמר רבא דילמא ע"כ לא קאמר רבי יהודה הכא אלא שלא יהא חוטא נשכר אף על גב דמשמע בפרק קמא דרבא לית ליה האי טעמא דקאמר התם אביי לא אמר כרבא התם היינו טעמא שלא יהא חוטא נשכר אלמא דרבא לית ליה י"ל דהכא לרבי יהודה קאמר ומיהו בלאו הכי גרסינן הכא רבה שהרי נזכר קודם אביי. הרא"ש ז"ל:
והתוספות ז"ל תירצו לעיל בפ"ק דמ"ה אית ליה לרבא הכא טעמא דלא יהא חוטא נשכר [משום דמוקמי לה בקדושתה. והרשב"א כתב וז"ל אע"ג דרבא לית ליה טעמא דלא יהא חוטא נשכר] מדאמרינן בפ"ק גבי גר קטן אביי לא אמר כרבא התם כדי שלא יהא חוטא נשכר דאלמא לרבא לא אמרינן לא יהא חוטא נשכר יש לומר דהכא לר' יהודה קאמר א"נ התם הוא דלית ליה דכולי האי לא קנסינן ליה דנותן לה קנס לגיורת קטנה דלכי גדלה ממחייה ונפקא ואזלא ואכלה בגיותה אבל בבת ישראל קנסינן לה כדי שלא יהא חוטא נשכר. ולי נראה דקושיא זו מעיקרא ליתא דאדרבה כל שאתה אומר טעמא דר' יהודה משום שלא יהא חוטא נשכר היא הנותנת לרבא דטעמא דכותית דמתני' לאו משום ההוא טעמא הוא דהא רבנן פטרי בשבויה ומחייבי בכותית דאלמא לית להו לרבנן ההוא טעמא. ע"כ:
וז"ל תלמידו ז"ל י"ל דלרבי יהודה קאמר רבה וליה לא ס"ל הכי אלא כרבנן דמתניתין דלית להו טעמא דחוטא נשכר אלא בכותית דהא בשבויה פטרי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל איכא דקשיא ליה דהא רבה גופיה לית ליה האי טעמא בפ"ק ולאו קושיא היא חדא דהכא לרבי יהודה קאמר והתם אמר לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה הכא ולא חיישינן לטעמא דידיה ואביי דחייש התם להאי טעמא אליבא דרבנן משום דסבירא ליה דלאו היינו טעמא דרבי יהודה הכא ובהא לא איירי הכא כלל ועוד דהכא דיהבינן קנס לבת ישראל כדי שלא יהא חוטא נשכר אתיא שפיר אבל התם לא יהבינן לה דאזלא ואכלה בגיותה משום טעמא דלא יהא חוטא נשכר. ע"כ:
ע"כ לא קאמר ר' דוסא אלא בתרומה דרבנן פרש"י ז"ל בתרומה בזמן הזה דרבנן והקשה רבינו מאיר א"כ הוה ליה למימר בהדיא בתרומה בזמן הזה ופי' דה"ק אלא בתרומה דליכא למיסר אלא מדרבנן משום דשבויה ספק נבעלה ספק לא נבעלה כיון דספק הוא אית לן למימר אוקמה אחזקתה ומותרת לתרומה מדאורייתא הלכך מאן דאסר בתרומה לא אסר אלא מדרבנן ורבי דוסא האי חומרא לית ליה אבל קנס דאורייתא פירוש דת"ק דרבי יהודה אית ליה דמדאורייתא לית לה משום דספק נבעלה ספק לא נבעלה אע"ג דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה האיכא חזקת ממון דקיימא כנגדה וכיון דספק הוא והדבר שקול מספק לא מפקינן ממונא כיון דמדאורייתא אסור לאפוקי מיניה אימא דמודה ר' דוסא דמשום שלא יהא חוטא נשכר לא מפקינן ממונא כיון דמדאורייתא אסור לאפוקי מיניה והשתא ניחא טעמא דת"ק דרבי יהודה דמתניתין ולא נצטרך לדחוק ולפרש טעמא משום גזרה כמו שפירשתי לעיל במתניתין. הרא"ש ז"ל:
ואיכא למידק לשיטה זו כיון דאיכא בקנס חדא לטיבותא דהיינו שלא יהא חוטא נשכר וחדא לריעותא דהיינו קנס דאורייתא דאמרי' הכי והכי נמי בתרומה איכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא אם כן שקולין הן שפיר קאמר רבי יוחנן דרבי יהודה ורבי דוסא אמרו דבר א' דשקולין הן קנס ותרומה אבל לשיטת רש"י ז"ל אין כאן שקול כנ"ל דוק ותשכח ולכך אתי שפיר כנ"ל:

הא גופה קשיא אמרת הפודה וכו'. פי' רש"י ז"ל מעיד בה. קס"ד דאפודה קאי שאם היה מעיד בה שלא נבעלה לע"ג לא ישאנה אם כהן הוא. משום דמעיד בה וכו' והא אמרינן הפודה את השבויה ישאנה. ע"כ. פי' לפי' דמאן דפריך לא אסיק אדעתיה דכי קתני הפודה את השבויה ישאנה דהיינו בלא עדות דידיה דהא לא מצינו לשום תנא דסבירא ליה דשבויה כשרה לכהונה אלא רבי יהודה אי מפרשינן ליה דהא דקאמר הרי היא בקדושתה מיירי לכל מילי והלכך לית לן למימר דכי קאמר הפודה היינו בלא עדות ועוד דאי הכי למה ליה למנקט הפודה כלל לימא השבויה כשרה לכהונה אלא היינו דסלקא דעתיה דכי קתני מעיד בה דאפודה קאי וה"פ דברייתא לפום מאי דקס"ד הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה פי' דפדאה ושוב העיד בה אבל אם היה מעיד בה כבר שלא נבעלה לע"ג ושוב פדאה לא ישאנה דמשעה שהעיד בה כבר איתסרא עליו דדילמא עיניו נתן ולכך אפי' אם שוב פדאה לא ישאנה ולהכי אסיק אדעתיה הכין משום דהשתא לא מחסרא בברייתא כלל ורישא וסיפא שוין דברישא מיירי בפדייה ועדות אע"ג דלא נקט אלא פדייה וסיפא נמי איירי בעדות ופדייה ותחלת הדבר נקט בין ברישא בין בסיפא דברישא דקדים פדייה נקט פדייה ובסיפא דקדים עדות נקט עדות ועוד דלשון מעיד בה משמע דאפודה דרישא קאי ופריך תלמודא כיון דסוף סוף הרי יש כאן פדייה ועדות בין ברישא בין בסיפא הרי שניהם שוין דאין לחלק בהכין כלל וקשיא רישא אסיפא דאטו משום דמעיד בה קודם לא ישאנה הרי פדאה לבסוף ולא שדי איניש זוזי בכדי ומשני הא לא קשיא ה"ק הפודה את השבויה ומעיד וכו' פירוש לא קאי דמעיד בה וכו' אפודה דמעיקרא כי קתני רישא הפודה את השבויה ישאנה פירושו עם עדות בין שהיה עדות קודם או לבסוף וה"ק הפודה את השבויה ומעיד בה פירוש אינו כדאסיק אדעתין מעיקרא הפודה ושוב העיד לאחר כך בדוקא דה"ה העיד קודם דלא שני לן בהכי כלל ושוב קתני סיפא מעיד בה פירוש מעיד בה כדי בלא פדיון כלל לא ישאנה והיינו טעמא דהיכא דאיכא תרתי פדייה ועדות ישאנה משום דאי לאו דקים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי שהרי לישאנה פדאה והלכך אדרבה כי העיד בה ושוב פדאה איכא למימר טפי דישאנה מפדאה ושוב העיד בה דדילמא מעיקרא כי פדאה לשם מצוה בעלמא פדאה ואין כאן טעמא דלא שדי זוזי בכדי.ומיהו קושטא דמילתא דבין כך ובין כך ישאנה כיון דיש כאן פדיה ועדות דדוקא מעיד בה כדי לא ישאנה דשמא עיניו נתן בה אבל כשיש כאן חסרון כיס אמרינן לעולם דישאנה דלא שדי זוזי בכדי ופריך תלמודא מ"מ קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה פי' בין למאי דקס"ד מעיקרא בין למאי דתריצנא קשיא אפי' לרבא דהא רבא לית ליה טעמא דחוטא נשכר אלא הכא משום דאיכא נמי טעמא דמוקמי לה בקדושתה וכמו שכתבו התוספות ז"ל בפ"ק וכדכתבינן לעיל דעיקר טעמא דרבי יהודה היינו משום דבקדושתה קיימא וכדקתני במתני' אלא דמסייעי' ליה בטעמא אחרינא אי משום שלא יהא חוטא נשכר אי משום דילמא ממנעי ולא נסבי והכא נמי הא איכא טעמא רבה דלא שדי איניש זוזי בכדי כיון שפודה אותה ומעיד בה והלכך אי אית ליה לרבי יהודה טעמא דבקדושתה קיימא כלל הוה ליה למימר הכא דישאנה כשיש פדייה ועדות והיינו דמקושר יפה הא דפריך תלמודא וסבר רבי יהודה בקדושתה קיימא עם מאי דלעיל מיניה דמעיקרא הוה אמרינן דעיקר טעמיה דר' יהודה היינו משום שלא יהא חוטא נשכר והלכך לא תיקשי לרבא ולא מידי אבל השתא דאמרינן נמי טעמא דדילמא מימנעי ולא נסבי מעתה עיקר טעמיה דר' יהודה היינו משום דבקדושתה קיימא אלא דמסתייעי' נמי בטעמא אחרינא בכל טעמא דליהוי והלכך קשיא דהכא נמי הא איכא טעמא דלא שדי איניש זוזי תדע דבר פלוגתיה דרבי יהודה אע"ג דסבירא ליה דשבויה אין לה קנס אפ"ה סבירא ליה דפודה ומעיד בה ישאנה משום טעמא דלא שדי איניש זוזי בכדי ולא מצינן שום תנא דמיקל בשבויה אלא רבי יהודה בלחוד כנ"ל לפי שיטתו של רש"י ז"ל. ודוק שרש"י ז"ל פי' הכא בתירוץ מאי דפריש תלמודא להדיא לקמן שכתב וז"ל הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה. דאי לאו דקים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי שהרי לישאנה פדאה. מעיד בה כדי לא ישאנה. שמא עיניו נתן בה. ע"כ. כל זה כתב בתירוץ דתרצינן הברייתא כי היכי דלא תקשי אפילו לרבא וכדכתיבנא וסיים נמי ופירש מעיד בה כדי וכו' משום מאי דכתיבנא לעיל דבין פודה ואח"כ מעיד בין מעיד ואח"כ פודה ישאנה דדוקא מעיד בה כדי משום טעמא דשמא עיניו נתן הוא דלא ישאנה וכדכתיבנא. ומיהו לרב הונא בריה דרב יהושע ע"כ אית לך למימר דמעיקרא לא הוה ידעינן האי טעמא דלא שדי איניש זוזי וכו' דאם כן מאי פריך עלייהו ר' יהודה לדידכו בין כך ובין כך לא ישאנה מבעיא ליה וכדקאמר דלדבריהם קאמר להו ולכך לדידיה נצטרך שוב להקשות ורבנן וכו' וכדפריש עלה תלמודא כנ"ל וקל להבין:

והתוספות ז"ל מפרשים שמעתין בענין אחר דמעיקרא כי פריך הא גופא קשיא וכו'. קס"ד הפודה את השבויה ישאנה בלא עדות קאמר והלכך הא דקתני סיפא מעיד בה לא ישאנה לעולם קשיא בין אם נפרש מעיד בה כדי בין אם נפרש מעיד בה ופודה דאטו משום דמעיד בה לא ישאנה דהא ודאי עדיפא טפי מעיד בה כדי מפודה בלא עדות ואי מעיד בה ופודה קאמר הא ודאי דקשיא טפי ואתיא שפיר לישנא דתלמודא דקאמר משום דמעיד בה לא ישאנה. ולשיטת רש"י ז"ל לא ניחא כולי האי והא דלא פריך תלמודא לפום מאי דקס"ד דפודה בלא עדות קאמר ממה נפשך אי לא סבירא ליה בקדושתה קיימא אמאי ישאנה ואי סבירא ליה דהשבויה כשרה לכהונה משום דבקדושתה קיימא למה לי פודה אפשר דס"ל דכיון דלישאנה פדאה אי לאו דקים ליה בגווה דכשרה היא לא הוה שדי זוזי בכדי ואע"ג דאינו יודע עדות ברורה פודה (אפשר דס"ל דכיון דלישאנה פדאה אי לאו דקים ליה בגווה) ולהכי קתני הפודה את השבויה ישאנה ומ"מ קשיא ליה דמעיד בה אמאי לא ישאנה דהא ודאי עדיפא טפי מעיד בה מפודה בלא עדות ומשני ה"ק הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה מעיד בה כדי לא ישאנה ופריך מ"מ קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה פי' בין למאי דקס"ד מעיקרא בין למאי דתריצנא השתא וקשיא לשיטת התוספות ז"ל כיון דסבירא ליה דס"ד דפודה בלא עדות קאמר מאי קשיא ליה לרבא והא לדידיה ע"כ לא קאמר רבי יהודה בקדושתה קיימא אלא בדאיכא בהדיה טעמא אחרינא כגון שלא יהיה חוטא נשכר א"נ דילמא ממנעי ולא נסבי אבל פודה את השבויה בלחוד בלא עדות אין כאן טעם הגון להתיר ולהכי קאמר רבי יהודה לא ישאנה והלכך מאי קשיא ליה לפי הקס"ד ולשון מ"מ קשה משמע דלפי הקס"ד נמי קשיא ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דלפי הקס"ד נמי פודה ומעיד קאמר והלכך טעמא רבה איכא למשרי ואפ"ה פליג רבי יהודה וקאמר דלא ישאנה אבל לשיטת התוספות קשיא ותירצו בתוספות דאליבא דרבי יוחנן פריך וכן כל הני פירכי דלקמן אבל לרבה דאמר דטעמא דרבי יהודה שלא יהא חוטא נשכר לא קשיא מידי כנ"ל. ודוק שהתוס' ז"ל תפסו הדיבור גבי מ"מ קשה ולא פירשו כן לעיל גבי הא דפריך וסבר רבי יהודה בקדושתה קיימא. אבל הרא"ש ז"ל כתב וז"ל וסבר רבי יהודה בקדושתה קיימא אליבא דרבי יוחנן פריך דלא מפליג בדברי רבי יהודה אבל ארבא לא פריך מידי דשאני הכא שלא יהא חוטא נשכר. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה והתנא הפודה את השבויה וכו'. אדרבי יוחנן מקשינן בכלה שמעתין דאמר רבי יהודה ורבי דוסא אמרו דבר אחד ולא מפרש טעמא דרבי יהודה שלא יהא חוטא נשכר דהא דאמר רבא דילמא דמחייה בעלמא היא. ע"כ:

אימא רבי יהודה אומר בין כך ובין כך ישאנה. פירוש בין הפודה את השבויה ומעיד בה בין מעיד בה כדי וה"ה דלא מעיד כלל כדקתני מתני' רי"א הרי היא בקדושתה. הרא"ש ז"ל. והקשה הריטב"א ז"ל והא לא ישאנה קתני וכדפרכינן דכותה בפ"ק והא כל שלא נהג קתני ותירץ דשמא הכא באתמהא תני לה וכי בין כך ובין כך לא ישאנה ודכותה איכא בפ' המוכר את הבית גבי סנטר מכור אנקלמוס אינו מכור כדפרישנא התם בס"ד. ע"כ:

בד"ה אי דקא טעין כו' א"כ בחנם דוחק לשנויי הא ר"ג והא ר"י דה"מ כו' עכ"ל היינו לפר"י דלעיל דמוקי הנהו ברייתות בפלוגתא דרבן גמליאל ור"י במוכת עץ וק"ל:

בד"ה משום דמעיד בה לא ישאנה קא סלקא דעתך הפודה את השבויה ישאנה בלא כו' עכ"ל הוצרכו לזה דארישא דמלתא הפודה כו' דישאנה בלא עדים לא תקשי ליה אמאי ישאנה דאימא דס"ל הרי היא בקדושתה כדסבר ר"י ואסיפא דמלתא מעיד בה לא ישאנה למאי דסבר דקאי אפודה כפרש"י נמי ודאי דלא קשיא ליה בפשיטות אמאי לא ישאנה דהא לאו פשיטא היא לפי סברא דהשתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דלא שדי איניש זוזי בכדי כדפריך ורבנן אבל הכא קפריך דקס"ד ברישא הפודה את השבויה ישאנה בלא עדות דבקדושתה קיימא ועלה מתמה בסיפא דמלתא ומשום דמעיד בה הפודה יגרע ולא ישאנה כיון דלא בעי עדות כלל וק"ל:

בד"ה כולהו רואות ומראות וכו' עד אבל סומא תלינן וכו'. פי' החילוק שבין סומא לאחרים הוא זה דבכולהו אם לא אמרה ולא מצא לה בתולים לא תלינן במוכת עץ אלא אמרינן בעולת איש היא ואין לה כתובה כלל אבל בסומא תלינן במוכת עץ:

בד"ה היוצאת משום שם רע וכו' דהא בעולה ודאי היא. נ"ל דה"פ דהא כשיוצאת משום שם רע דהיינו כשלא מצא לה בעלה בתולים שדינה בסקילה כדין תורה הוא ע"כ כשיש עדים שזינתה ברצון באירוסין ופשיטא שאם אנסה אחר אח"כ אין לה קנס אפילו קודם שנשאת שאם נאנסה קודם שזינתה אין לה דין סקילה דנערה בתולה כתיב ולא בעולה אלא ודאי צ"ל שנאנסה אחר כך פשיטא שאין לה קנס אבל אין לפרש הואיל ויש חיוב סקילה וכו' ד"ל דהא על כרחיך צ"ל דנאנסה קודם שנשאת ואז היתה ארוסה ולכך מקשה המקשן בת סקילה היא פי' ששייך בה דין סקילה והבא עליה בין באונס או ברצון הוא חייב סקילה וא"כ ל"ל דפטור מן הקנס פשיטא דהא קים ליה בדרבה מיניה זה אינו דהא קתני במתניתין וכו' כך צ"ל הצעת וכוונת התוס' אבל אין נ"ל לפרש כוונתם במה שאמרו דהא בעולה ודאי היא ר"ל דכשבא עליה המאנס אחר שיצאה מבעלה משום שם דע ודאי בעולה היא ופשיטא שאין לה קנס וזה יהא כוונת המקשן במה שאמר בת סקילה היא דהא אז אין בה דין סקילה אלא דין חנק כאשת איש וגם אין סברא שיעלה על שום דעת שיהא בה אז דין קנס דהא אשת איש גמורה היא וק"ל:

רש"י בד"ה אלא יצא כו' ולא שאמרו עליה שנבעלה דאם כו' כצ"ל:

בד"ה בשלמא כו' הואי אלא לגבי שטר אם כו' הד"א:

בתד"ה אי דקטעין כו' ק"ק לפיר"ח כו'. ולשיטת ר"י לעיל דוקא דטעמא משום שהיא בחזקת מ"ע אבל לשיטת רש"י משום דטענינן בשבילה משארסתני נאנסתי לא קשה מידי גם דוקא לפיר"ח דלרש"י י"ל מ"ע אין לה דמים ופ"פ וק"ל ולכן כתבו ק"ק די"ל דר"ח ס"ל כשיטת רש"י דהטעם דטוענין משארסתני נאנסתי לא מטעם שהיא בחזקת מ"ע וק"ל:
בתד"ה משום דמעיד כו' קס"ד כו'. דלא ניחא להו כפירש"י דס"ד דאפודה קאי כו' דממ"נ אם נאמר שהמקשה הבין הרישא דהפודה ומעיד בה ישאנה א"כ הול"ל ולמפרכא כפשוטו כיון דס"ד דמעיד אפודה קאי הא קתני ברישא הך בבא גופא פודה ומעיד ישאנה ולמה לי' משום דמעיד בה כו' אע"כ הבין הרישא פודה בלא מעיד ולהכי מקשה למאי דס"ד סיפא אפודה דרישא קאי אמאי גרע משום דמעיד כו' א"כ יש לך קיצור למה נאמר שהבין דאפודה קאי אף אם ידע דלא קאי אפודה מ"מ פריך שפיר דהא קתני ברישא פודה ישאנה אף שאינו מעיד בה ולא ידע אם זינתה או לא ע"כ מטעם דבקדושתה קאי מסתמא ולמה מעיד בה בלא פודה לא ישאנה למה גרע משום דמעיד בה הא אף בלא עדות היה יכול לקחת אותה דכיון שאינו מעיד ליכא עדיפות משום דפודה דהא אינו יודע מאומה וק"ל:

במשנה שנאמר ולא יהיה אסון כו'. כצ"ל:

גמרא רי"א שבויה כו' אפי' בת עשר שנים כו'. נראה דנקט בת עשר לפי דאיתא בקדושין (פא ב) על הא דתנן הגדילו זה ישן בכסותו כו' וכמה כו' תינוקת בת תשע שנים ויום א'. דהיינו שנת עשר. וגם דרך חז"ל לנקוט מספר עשרה על הפלגה וה"ה יותר כמש"כ במ"ר ס"פ צו בס"ד וכן נמי בלשון המקרא לא יבא ממזר כו' גם דור עשירי כו' ור"ל עד עולם כדאיתא ביבמות (עח ב):

רש"י ד"ה שבויה בת כהן. נ"ב או אשתו:

תד"ה וכי. נקט ערבי. נ"ב לרבותא (וכ"ה בתוס' דגטין):

גמרא אלא דאתו בי תרי ואמרו לדידהו תבעתנהו באיסורא.
לפ"ז יהיה הדין דבכה"ג בעדים מעידין שתבעתנהו לבעול תהיה אסורה לכהונה שניחוש שמא נבעלה לפסולי כהונה ואף דבודקת ומזנה ואינו רוצה לבעול לפסול דהא ביותר מזה אמרי' דבנבעלה בודאי לכשר להרבה פוסקים לא חיישי' למדאפקרי' וכשרה לכהונה, מ"מ בתבעתה לפסולי' לה תאסר לכהן וזה לא מצינו:

תד"ה אי דקא טעין כו' ושמא לית ליה חזקה וכו' תמוה לי דהא בלא"ה החזקה מהני רק לענין כתובה דרבנן, אבל למ"ד כתובה דאורייתא א"נ. וא"כ בחרשת ושוטה דלית לה כתובה אא"כ כ' לה והוי חיוב דאורייתא א"נ כלל מכח החזקה. וצע"ג, ות"ל מצאתי שתמה כן הגאון בס' כתובה ושמחתי מאד שכוונתי לדעתו הגדולה.
גם יש לע'. דע"כ קושי' תוס' היה דלוקמי הברייתא בא"כ. דהא באשת ישראל ל"ש כלל החזקה דהא אינו מפסיד הכתובה דהא רשאי לקיימה דבחרשת ושוטה ל"ש רצון. ואסור לשהות בלא כתובה ג"כ ל"ש הכא דהא ר"ש ס"ל דכנסה בחזקת בתולה וכו'. יש לה מנה. ובלא"ה הא בחרשת לא תקנו כלל כתובה ואינו בכלל אסור לשהות, אע"כ דקושי' תוס' דלוקמי בא"כ דאסור לקיימה משום ס' תחתיו ושייך חזקה דא"א טורח בסעודה. ולפ"ז יש לע' בהיפוך לפי גירסתנו אי דקטעין ע"ד ה"נ ואם כן הברייתא מיירי בפ"פ וממילא גם בחרשת ושוטה מיירי כן דכייל הכל בחד בבא. ותקשי בהיפוך למה קתני דאין לה ט"ב. הא בלא"ה מה"ת להאמין להבעל בטענת פ"פ הא ל"ש חזקה. ואי דמיירי בא"כ, הא מ"מ תהי' מותרת לו מכח ס"ס. ס' מכ"ע וס' אינה תחתיו. דל"ש תי' תוס' לעיל מדלא טענה. דבחו"ש ל"ש כן. ואף אם נדחוק דמיירי בא"כ וקבל אבי' קדושי' פחות מבת ג'. מ"מ בספיקא דמכ"ע לחודיה תשתרי מכח חזקת היתר ובלא"ה הא בכה"ג פשיטא דליכא ט"ב כיון דודאי תחתיו היה ובאונס, דפיתוי דחו"ש גם אונס הוא. ואם נדחוק דאין לה ט"ב היינו באמת מה"ט גופא דאין מאמינים ליה דליכא חזקה. תקשי מה פריך הש"ס הברייתות אהדדי. הא בברייתא השניי' דמיירי בטענת פ"פ מדכייל בבבא דבוגרת. מש"ה אין לה ט"ב דאין מאמינין ליה כיון דליכא חזקה וכנ"ל והברייתא י"ל דמיירי בטענת דמים ומברר טענתו. אע"כ דהלשון אין לה ט"ב משמע דנאמן בטענתו אלא דאנן מתרצין אותה וטוענין עבורה. וא"כ תקשי כנ"ל הא באמת בלא"ה מדינא א"נ. ולזה נלענ"ד דלגירסתנו י"ל דהא דבעי' חזקה דא"א טורח כו' היינו בטוענת ברי. אבל בחו"ש דליכא ברי והוא טוען ברי והוי ברי ושמא וחזקת ממון. בלאו חזקה לא מפקי' ממונא מיניה. ובזה אמרתי דרך נכון בפירכת הש"ס רומי' דקנס אטענת בתולים. דלכאורה אינו ענין זה לזה כמ"ש מהרש"ל ומהרש"א. והיינו דפירכת הש"ס מדקתני ואין לה ט"ב דמיירי בפ"פ מדכייל בהדי בוגרת. וא"כ משמע דאין לה ט"ב משום דחזקת מכ"ע נשאת. אבל אם לא היה נשאת בחזקת מכ"ע היה הבעל נאמן אף דבפ"פ דאינו מברר טענתו. וגם בחו"ש ליכא חזקה דא"א טורח כו' מ"מ הי' נאמן. וע"כ דברי ושמא וחזקת ממון הוא נאמן. אף דלפנינו ליכא ריעותא דהא אינו מברר טענתו. וא"כ גם בקנס יהא נאמן בחו"ש כיון דהיא טוענת שמא והוא ברי. וממילא אף במודה הוי מודה בקנס. ולזה משני הא ר"ג דס"ל מכ"ע שכיח. מש"ה היה הבעל נאמן מכח ברי ושמא אם לא היינו דנין דבחזקת מכ"ע נשאת. והא ר"י דמכ"ע ל"ש מש"ה א"נ הבעל לערער היכא דליכא ריעותא לפנינו דבחזקת בתולה שלמה היא מש"ה יש קנס. ומיושב ג"כ היטב מה דהקשו האחרונים דלר"ג דחו"ש אין לה קנס. גם נערה דעלמא אמאי יש לה קנס הא כולהו חבוטי מחבטן ובזה ל"ש מדלא טענה. ומה שתירץ המהר"ם שיף דנאמנת בברי זהו מספיק קצת לענין קנס דאינו מכחישה. ומ"מ לא הוי מודה בקנס כיון דמעצמו בלא טענתו כ"ז שאינו מכחישה חייב כמ"ש המ"ל.
אך מ"מ תקשי לענין כתובה דמשמע דבלאו חזקה דא"א טורח כו' א"נ כלל, ואמאי הא לענין להפסיד מנה בלא"ה איכא חששא טובה דמכ"ע היא דכולהו חבוטי מחבטן ואף דהיא טוענת ברי הא הוי ברי וברי דהבעל מכחישה. וא"כ לענין הפסד מנה יהא נאמן מדינא. ולפי דברינו ניחא דאף דחזקת מכ"ע נשאת היינו דדעתו של אדם כן. אבל מ"מ הב"ד אין מחזיקים שום ריעותא לחוש למכ"ע. ומה דפריך הש"ס מקנס היינו כדברינו. כיון דמוכח מהברייתא דהבעל היה נאמן בטענת פ"פ ה"נ יהא נאמן לענין קנס. ואף דמודה הבעל הוי מודה בקנס. וא"כ י"ל בפשוטו דהך גופא דנאמן לענין כתובה ולקנס היינו מכח צירף ברי דהבעל ושמא דידה וכנ"ל. מש"ה נערה דעלמא דהוי ברי וברי מדינא הבעל א"נ. דאין הב"ד מסתפקים בדבר אם לא מחמת ברי ושמא דמסייע לחזקה ממון. ומיושב ג"כ היטב קושי' הרשב"א. דלא הו"מ הש"ס לאוקמי הכל כר"ג והא ר"מ והא רבנן. דע"כ הברייתא לא מתוקמא כר"מ. והיינו די"ל דמ"ש דאם מסייע להבעל ברי ושמא נאמן בטענת פ"פ בלא חזקה דא"א טורח כו' היינו כיון דמכ"ע שכיח קצת. וא"כ א"א לאוקמי הברייתא כר"מ, דא"כ תקשי כנ"ל למאי קתני ואין לה ט"ב משום דטוענין לה מכ"ע הא בלא"ה אף אם לא נטעון מכ"ע לא יהא הבעל נאמן בטענת פ"פ כיון דבחו"ש ל"ש חזקה כנ"ל. ועיקר נאמנותו לענין מכ"ע בצירוף ברי ושמא ושכיח קצת. וכיון דלר"מ מכ"ע כתובתה מאתים פשיטא דאין לה ט"ב. אע"כ דאתי' כרבנן. ומדינא ראוי להאמין הבעל בטענת פ"פ מכח ברי ושמא ושכיח קצת. וקמ"ל דמ"מ אין לה ט"ב דאמרי' בחזקת מכ"ע נשאת והוי כהכיר בה ואדעתא דהכי כתב לה. ודוק היטב בכל זה:

בד"ה אי דקא טעין וכו' קצת קשה לפי' ר"ח וכו' דהו"מ לשנויי הא דקטעין עכ"ל. וביאור קושייתם לפר"י דלעיל דחרשת ושוטה אין להם ט"ב משום דבחזקת מ"ע נינהו משא"כ לפרש"י אין מקום לקושיא זו וא"כ איכא למימר דר"ח מפרש כפרש"י דהא ר"י גופא הביא ראייה לפי' הקונטרס מכ"ש למאי דפרישית לעיל דפירוש ר"י גופא אינו אלא למאי דס"ד מעיקרא ומכ"ש לאותה גירסא שהביאו התוס' לעיל בסמוך דמקנס אבתולים רמי אהדדי א"כ ודאי לא מצי לשנויי הכי דהא מדקתני באידך ברייתא אין להם ט"ב משום דבחזקת מ"ע נינהו וא"כ אמאי קתני בברייתא קמייתא דיש להן קנס. ואפי' לפי גרסת הספרים שלנו אם נאמר דמדמה קנס לבתולים אכתי לא הוי מצי לשנויי הכי דמ"מ תיקשי מקנס מש"ה הוצרך לשנויי הא ר"ג הא ר' יהושע דפליגי אי מ"ע שכיח או לא וכדפרישית וא"כ קושית התוס' אין לה מקום אלא לפר"י וכגרסא שלנו ולא מדמה קנס לבתולים והיינו כפירוש מהרש"ל ז"ל מיהו יש לקיים קושית התוס' לפר"ח אפילו לפרש"י דמשמע להתוס' דהא דקאמר ר' יהושע במשארסתני נאנסתי דאינה נאמנת משום דחזקה גרועה היא דהרי בעולה לפניך וכמו שהקשה ר"י לעיל בסמוך דחזקה דגופא איתרע משא"כ במ"ע מודה ר' יהושע דהאיכא חזקה מעלייתא חזקת הגוף שלא נבעלה וכדפרישית נמי לעיל דף י"ב וי"ג והא דקאמר ר' יהושע במ"ע דאינה נאמנת היינו נמי משום דטענה גרועה היא משום דרואות ומראות לאמן ופוסקות עליהן כמו שפרש"י גופא בסמוך וא"כ בחרשת ושוטה דלא שייך האי טעמא דמגידות לאמן מצי לאוקמי ככ"ע והא דקטעין טענת פ"פ והא דקטעין טענת דמים כנ"ל ודוק היטב:

קונטרס אחרון
כולהו נמי חבוטי מיחבטן כולהו רואות ומראות לאמן והוכיחו התוספות בפ"ק בסוגיא דפ"פ דמ"ע שכיח אלא דלעיל בק"א (סימן ל') כתבתי בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דלסומכוס לחוד הוא דאמרינן הכי אבל לרבנן דסומכוס לעולם דמ"ע לא שכיח והביאו ראייה מהירושלמי דריש פרק האשה שנתארמלה וכתבתי שם דמהירושלמי ליכא ראיה כלל ומלבד זה אין שום סברא לומר דפליגי סומכוס ורבנן בסברות הפוכות דאליבא דסומכוס מקשינן בפשיטות כולהו חבוטי מיחבטן והחבטה גורם להיות מ"ע ולרבנן נאמר דלא שכיח כלל ולפ"ז נראה יותר לומר דתלמודא דידן ודאי סובר בפשיטות דמ"ע שכיח דמדסומכוס נשמע לרבנן אלא דהירושלמי דשמעתין לא ניחא ליה בהכי ומש"ה מפרש טעמא דסומכוס בענין אחר דסומא אין לה ט"ב שתולה לומר מצא ואיבד ע"ש. ולפ"ז נראה יותר מה שכתבתי בחיבורי בסוגיא דפ"פ דמה שכתב הר"ן והרב המגיד ז"ל דמ"ע לא שכיח היינו מה"ט גופא כיון דכולהו רואות ומראות לאמן ופוסקים עליהן ויש להן קול וא"כ אותן שאין להן קול ולא נישאו בחזקת מ"ע לא שכיח ובכך יש לפרש ג"כ שיטת הירושלמי דר"פ האשה שנתארמלה אע"פ שאין צורך לכך דבלא"ה פירשתי יפה בפשיטות מ"מ בהכי ניחא לי נמי ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל ממה שהקשה עליו בספר מש"ל דבפ"ק כתב הרמב"ן ז"ל דמ"ע לא שכיח והביא ראיה מהירושלמי וכאן לענין פירושא דשמעתין כתב בחידושיו דטענינן לחרשת ושוטה דמ"ע נינהו ולפמ"ש לא קשה מידי ודו"ק:

ברש"י בד"ה כולהו רואות ומראות לאמן ופוסקות עליהן עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דאכתי כולהו מצי למימר מ"ע אני תחתיך בשלמא לפר"י א"ש דאין ה"נ דאי טענה מהימנא כר"ג והכא בדלא טענה איירי. משא"כ לפרש"י תקשי ואפשר דלא שייך חבוטי מיחבטן אלא בקטנות ממש ואין רגילות להתארס בקטנות ואפשר עוד דמ"ש רש"י ופוסקות עליהן היינו קודם נשואין להוציאן מידי חשד וע"ז כתב רש"י שפיר ואם לא הודיעתו הטעתו לפי שאין מאמין לה עוד ומסתמא בעולה היא והרי הטעתו ובזה נתיישב ג"כ קושיית התוספות אלא דאכתי יש לדקדק לפרש"י מ"ט דר"ג דאמר נאמנת כשאומרת מ"ע אני. ואפשר דסומכוס משמיה דר"מ כר' יהושע ס"ל ור"ג לית ליה כלל האי סברא. ופר"י הוי איפכא דסומכוס ע"כ כר"ג ולא כר"י אלא דאכתי קשה לפרש"י כיון דאוקימנא לתנא קמא דסומכוס דאמר בחרשת ושוטה דאין לה ט"ב כר"ג וא"כ אי ס"ד דסומכוס כר"י אדמפלגי בסומא דאין לה ליפלוג בחרשת ושוטה ולימא דיש לה ט"ב כיון דלפרש"י בחרשת ושוטה לאו בחזקת מ"ע נשאה. והיינו ע"כ דשייך בהו נמי מראות לאמן ואנן נמי לא טענינן להו כיון דלרבי יהושע אינן נאמנות לא בטענת משארסתני נאנסתי ולא בטענת מ"ע הייתי כ"ש דאנן לא טענינן להו ויש ליישב דהא לפרש"י בחרשת ושוטה לאו בחזקת מ"ע נשאה מדאיצטריך לאוקמי כר"ג היינו משום דת"ק דסומכוס לא משמע ליה האי סברא לחלק בין מראות לאמן או לא משא"כ לסומכוס ודאי חרשת ושוטה כסומא דמי כנ"ל ודוק ועי"ל דהא דמקשינן הכא כולהו חבוטי מחבטי לאו בדטענה מ"ע אני איירי דאה"נ דמהימנא כר"ג אלא בדלא טענה מקשה דאנן נטעון. וע"ז משני כולהו רואות ומראות לאמן ולאו דוקא כולהו אלא רובייהו. ומש"ה לא טענינן דהו"ל מלתא דלא שכיחא אבל בדטענה מהימנא. ועי"ל דמהימנא במיגו דמ"ע אני תחתיך אם נאמר דלאח"כ לא שייך לומר דמראות לאמן ופוסקות עליהן כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה ואלו שאין להם קנס וכו' אע"ג דמדאורייתא שבויה לא הוי בחזקת בעולה כו' מ"מ אין לה קנס דמשום גזירה וכו' עכ"ל וזה דוחק. ולא ידענא מאי קשיא להו דנהי דמדאורייתא מותרת לכהונה. היינו משום דאע"ג דרוב גו' אפ"ה המועט מסייע לחזקת היתר ואיכא נמי ברי ושמא ומש"ה מותרת כדאיתא בפ"ק בסוגיא דראוה מדברת ע"ש בתוספות ובחדושינו משא"כ הכא לענין קנס דהרוב מסייע לחזקת ממון ובכה"ג כ"ע מודו דהולכין בממון אחר הרוב ואיתרע לה חזקת שלא נבעלה וכן נראה להדיא מל' רש"י בסמוך בד"ה אלא בתרומה ע"ש וצ"ע:

תוספות בד"ה מ"מ קשיא אליבא דר' יוחנן פריך וכו' אבל לרבה עכ"ל. לכאורה לרבה נמי פריך דהא ודאי ר' יהודה מודה בודאי נבעלה דאין לה קנס ולא אמרינן שלא יהא חוטא נשכר אע"כ דעיקר טעמא דר"י דמשום האי טעמא דשלא יהא חוטא נשכר אמר דיש קנס לשבויה דאינה מחזיקה כ"כ בחששא דנבעלה כמו לרבנן דחיישי בהא טפי לחששא דנבעלה ופטרי ליה מקנס והתם גבי מעיד בה הוי איפכא דר"י מחמיר טפי מדרבנן בחששא דשבויה לשמא נבעלה וכה"ג כתבו התוספות בדוכתי טובא וק"ל:

תוס' ד"ה אי דקטעין וכו'. דהוי מצי לשנויא הא דקטעין וכו'. לכאורה לפמ"ש הב"ש בסימן ס"ז ס"ק ז' דהא דקאמר הכא דחרשת ושוטה יש לה טענת בתולים מיירי ע"כ בדכתב לה כתובה דלא תיקנו כתובה לחרשת ושוטה כדאמרינן ביבמות דף קי"ג א"כ לפמ"ש הרא"ש לעיל דבתוספת אינו נאמן לומר פתח פתוח מצאתי דלא המנוהו לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דכתובה תקנת חכמים היא והם אמרו והם אמרו כדאמרינן לעיל וא"כ אי אפשר לפרש בחרשת ושוטה בפתח פתוח דאינו נאמן. מיהו יש לומר דהא דהוצרך לעיל לטעמא דהם אמרו והם אמרו היינו דוקא כשהיא מכחשת אותו אבל בחרשת ושוטה גרע טפי כיון דאינה מכחשת בברי וכ"ש דאתא שפיר טפי לפמ"ש לעיל ליישב קושיות הרא"ה דלמאי הוצרך לטעמא דהם אמרו והם אמרו כיון שטוען ברי. ותירצנו לעיל שם דבאמת במנה ראשונה נאמן כשטוען ברי והא דהוצרך להם אמרו היינו להפסידה מנה שניה אפילו למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה מטעם שמא ברצון זינתה. א"כ הכא בחרשת ושוטה דבל"ז פיתויה אונס הוא וע"כ שרוצה להפסידה רק מנה בזה נאמן בלא טעמא דהם אמרו. מיהו לפ"ז לא אתא שפיר נמי מה שתירצו התוס' דלית ליה חזקה דאין אדם טורח דהא לפמ"ש א"צ כלל לאדם טורח. וצ"ל דלית להו סברא זו וכמו שתירץ הרא"ה שם ע"ש א"כ נוכל לתרץ קושייתם כנ"ל. ודוק: ועיין בקונטרס אחרון סימן ס"ח .

שם בגמרא בת סקילה היא וכו' אמר רב ששת וכו'. צריך להבין לשון הברייתא והיוצאת וכו'. תו יש לדקדק דלשון בילדותה מיותר ותו הא דמקשה מרבא דאמר יצא עליה שם מזנה בעיר. ומה ענין זה לקנס ומנ"ל לדמות ממונא לאיסורא. ועמ"ש לקמן בתוס' ד"ה ואלו וכו'. ונראה לפרש דהא דמקשה מעיקרא בת סקילה היא ומאי קמ"ל היינו משום דע"כ צ"ל שנתברר השם רע ע"פ עדים דהא קי"ל קלא דבתר נשואין או אירוסין לא חיישינן כדאיתא בגיטין דף פ"ט וכיון דע"כ איכא עדים בת סקילה היא ופשיטא. ומשני דהכי פירושא שיצאה מבעלה על ידי קלא דקודם נשואין והיינו דקאמר בילדותה. ר"ל קודם אירוסין ונודע להבעל אחר אירוסין והוציאה בעלה. והיינו דמקשה והא אמר רבא דהוא מילתא דרבא ממש דאין חוששין לשם מזנה להוציאה מבעלה אפילו בקלא דקודם אירוסין כדאיתא שם. ובזה נלענ"ד לתרץ הא דקשה לי טובא דמאי מקשי מרבא הא התם בגיטין קאמר אמימרא דרבא כתנאי אכלה בשוק וכו' ר"מ אומר תצא ר"ע אומר וכו' א"כ לא מיבעיא לשינויא דרפרם דממאנת הראויה למאן א"כ אתיא כר"מ ור"מ לית ליה דרבא ואפילו לשנויא קמא דילמא ס"ל כר"מ דאמר תצא. ולפמ"ש יש לומר כיון דע"כ יוצאת משום שם רע היינו בנתארסה ונתגרשה וע"כ דאתי כר"ע דאמר נתארסה ונתגרשה יש לה קנס ור"ע פליג התם על ר"מ וקאמר התם דלא תצא משום שם רע אלא משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה והאי שיעורא אינו בכלל שם רע דמסתמא לא פליג רבא על ר"ע דהלכה כר"ע מחבירו וצ"ע עדיין בזה. וק"ל:

עוד נלע"ד ליישב לשון בילדותה דהרמב"ם כתב בסוף הלכות נערה דהא דאמרה תורה בכל מפותה דמשלם קנס ואינו לוקה משום לא תהיה קדשה ויפטור מקנס. משום דאינו לוקה אלא אם הפקירה עצמה ולא בפיתוי דרך מקרה ומסיים לפיכך אמרו חכמים היוצאת משום שם רע בילדותה וכו' שהרי זו בחזקת שהפקירה. ולכאורה משמע דמפרש הטעם משום דלוקה ואינו משלם כדמשמע מלשונו בריש דבריו. ולפ"ז קשיא טובא חדא למאי דקי"ל חייבי מלקות שוגגין א"כ האיך נקט ברייתא סתמא הא בלא התרו בו חייב קנס. תדע דהא קתני באותו ברייתא עריות ושניות ומפרש הש"ס כר"ש בן מנסיא וכשמעון התימני משמע הא דלא קאמר משום מלקות משום דמשכחת בלא התרו לר' יוחנן וכ"ש לעולא דס"ל משלם ואינו לוקה א"כ איך מפרש בסיפא מטעם מלקות. ותו דלרפרם דמוקי הך ברייתא כר' מאיר ור"מ הא ס"ל לוקה ומשלם. ותו דבאונס דקתני ברייתא ולא קנס לא שייך ביה לאו דלא תהיה קדשה. ונראה דמטעם זה נדחק הר"ן לפרש דברי הרמב"ם משום דלא חייבה התורה קנס אלא באונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך הרי זו בחזקת קדשה דאין לה דין קנס. מיהו אפילו אם נדחק כן אכתי לא מתיישב הא דאין לה קנס דהיינו באונס לא שייך שהכינה עצמה לכך. ותו תמוה דהוא נגד משמעות הש"ס דיליף מהא לשטרא ריעא משמע דהטעם משום דבחזקת בעולה היא וכן הקשה עליו הר"ן. ונלענ"ד דבאמת הא דקאמר שיצא שם רע בילדותה היינו משום דעיקר טעמא דברייתא הוא משום דהיא בחזקת בעולה ולכך אין לה קנס אפילו באונס וכיון דקתני בברייתא ג"כ ולא פיתוי ואם היא מופקרת לזנות לא שייך ביה טעמא דהיא בחזקת בעולה כמו בקנס דאונס דהא בל"ז לא שייך בה קנס או מטעם שכתב הר"ן או מטעם מלקות כשהתרו בו לכך מפרש ר' ששת בילדותה ר"ל דעתה אינה מופקרת אלא שיצא עליה שם רע בילדותה אלא דכבר היא בחזקת בעולה מאותו זמן. גם יש לומר דבילדותה היינו בקטנותה וכיון דקי"ל פיתוי קטנה אונס הוא אינה בחזקת מופקרת כשנעשית גדולה. ולפ"ז יש לפרש דברי הרמב"ם לפיכך אמרו חכמים היוצאת עליה שם רע בילדותה. רצה לומר דמש"ה אמרו בילדותה משום שהרי זו בחזקת שהפקירה ובל"ז אין קנס בפיתוי לכך אמרו בילדותה כנ"ל. ודוק:

במתניתין שנאמר ולא יהיה אסון וכו'. לכאורה קשה לפי מאי דעביד לקמן צריכותא במיתה וממון משום דחמיר איסורא ה"א דעבדינן תרתי א"כ לפי מאי דאמרינן לעיל דף ל"ג דליכא למילף מחובל אי ממונא לקולא משום דהותר מכללו בבית דין א"כ איך יליף מלא יהיה אסון דמיירי ברוצח הא יש לומר דרוצח שאני דהותר הכללו בבית דין במיתת בית דין ומנ"ל לשאר חייבי מיתות. ולכאורה היה נראה דאכתי בכל מיתות בית דין ממילא דפטורין מקנס דהא בקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמ"ש לעיל בדף ל"א ולגבי עדים שרצו לחייבו מיתה בבית דין א"כ הרי הוא עצמו הותר מכללו בבית דין ושפיר ילפינן מרוצח דפטורין וכיון דאינהו פטורין ממילא הבועל נמי פטור אלא דאכתי קשה הא תינח בקנס או בממון למ"ד דמדאורייתא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה. אבל למ"ד דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה קשה הא כללא הוא בכל הש"ס דאינו מת ומשלם ממון. ותו קשה לר' יוחנן דמוקי מתניתין בלא אתרו לא שייך טעמא דעדות שאתה יכול להזימה דלגבי עדים לא יהיה מיתה כלל וצ"ע:

עוד יש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל בריש פרקין בד"ה ועל אשת אחיו דע"כ מתניתין אתיא כר"ע דברייתא דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסא לאביה ואם כן הא אמרינן לקמן דף ל"ח ע"ב דלר' עקיבא דברייתא פשטא דקרא אשר לא אורסה היינו דארוסה פטורה מלשלם משום דבת סקילה היא אם כן יותר הוי ליה להביא הך קרא דכתיב גבי קנס עצמו. ואפשר דכיון דאוקמי רב פפא להאי מתניתין במפותה דאין הפטור משום דניתן להצילה בנפשו אלא משום מיתת בית דין א"כ אין להביא ראיה מקרא דאשר לא אורסה דכתיב גבי אונס דיש לומר דהתם הטעם משום דניתן להצילה בנפשו וליכא למילף מיניה למיתת בית דין כדעביד צריכותא לעיל דף ל"ד ע"ב גבי מחתרת דאי אשמעינן מחתרת הוי אמינא משום דמחתרתו זו היא התראתו לכך צריך לאתוי קרא דאם לא יהיה אסון דאמרינן בסנהדרין דף ע"ד דהא דענש יענש אע"ג דהוי ליה רודף משום דמיירי קרא ביכול להצילה באחד מאבריו דליכא משום רודף. ובזה יש ליישב גם קושיא קמייתא דיש לומר דילפינן במה הצד ועדיין צ"ע:

תוס ד"ה ואלו וכו' אע"ג דמדאורייתא וכו'. הקשה בספר פני יהושע דמאי קשיא להו דילמא לעינן ממונא חזקה דממונא עדיפא דהא אמרינן לעיל דרוב נכרים פרוצים בעריות והניח בצ"ע. ולכאורה יפלא באמת דהא אמרינן לעיל דף י"ב ע"ב דע"כ לא קאמר ר"ג ברי ושמא ברי עדיף אלא משום דאיכא חזקה א"כ הכא דאיכא רוב נגד חזקה דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף א"כ ממילא הוי ליה כברי ושמא דקי"ל חזקה דממונא עדיפא. ונראה דלפמ"ש הב"ח והב"ש בסימן ז' דהא דשבויה אסורה לכהן אע"ג דנמצאו לה בתולים היינו משום דחיישינן שמא הערה בה אבל אין לתלות בדם נדה או בדם לילות או דם צדדין משום דלא שכיחא כמ"ש הב"ש בריש סימן ס"ח. א"כ יש לומר דלענין קנס דקי"ל דאפילו באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן משלמין קנס וכן לענין כתובה כמ"ש התוס' בדף ל"ט ע"ב בד"ה טעמא וכו'. א"כ בנמצאו לה בתולים דאזיל לה רוב דנכרים פרוצים א"כ ודאי ראויה להיות לה קנס וכתובתה מאתים. וע"כ צ"ל כתירוץ התוס' דמשום גזירה שלא תנשא לכהן וכו'. גם יש לומר דאפילו אם אינו ידוע אם מצא לה בתולים מ"מ אין לדמות למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור דכיון דעכ"פ חייב בבושת ופגם הוי ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דחייב לשלם. ואפילו לדעת הפוסקים דהיכא דלא הוי ליה למידע פטור מ"מ לפמ"ש דהיכא דנמצאת בתולה דחייב מן התורה א"כ שפיר הוי ליה למידע אם היתה בתולה. וכ"ש דקשה קושיות התוס' לרב הונא ורב יהודה דס"ל ברי ושמא ברי עדיף אפילו במקום חזקה דממונא. ואף שכתבו התוס' לעיל דף י"ב ע"ב דהיכא דלא הוי ליה למידע מודים מ"מ לפמ"ש דהוי ליה למידע אם כן חייב מן התורה. ועוד נראה דלפמ"ש לעיל דף י' ע"א בשם הרא"ה בטוען פתח פתוח מצאתי דאינו נאמן מן התורה אע"ג דטוען ברי משום דרוב נשים בתולות נמצאות וכתבנו שם דמוכח מהא דחייבה תורה קנס ולא מהימן לומר לא מצאתי בתולים משום רוב זה א"כ יש לומר דאע"ג דאמרינן דרוב נכרים פרוצים בעריות מ"מ כיון דאיכא נמי דרוב נשים בתולות נמצאות איתרע ליה רובא והדר הוי ליה ברי וחזקה דעדיף מחזקת ממון. ודוק:

בגמרא עד כאן לא קאמר ר"י וכו'. הוא הדיו דהוי מצי למימר דהכא בבתולה איכא נמי חזקת הגוף שלא נבעלה משא"כ בשבויה דר' דוסא דמיירי בכל ענין אפילו היתה כבר בעולה קודם שנשבית. מיהו יש לומר דלרב אשי לקמן דף ע"ו דס"ל רישא מנה לאבא בידך דלא מהני חזקתה לגבי אביה א"כ במתניתין דקנסא לאביה. וכן בכתובה דס"ל לר' יהודה כתובתן מאתים הא ס"ל לר"י לקמן דף מ"ג דאפילו נשאת כתובתה ראשונה של אביה ולא מהני חזקת הגוף דידה. אך לפי הגירסא לקמן דף ע"ה ע"ב רבה אמר רישא כאן נמצא וכו'. משמע דרבה ל"ל שנויא דרב אשי שם. ונראה דכיון דאיכא הכא חזקת ממון עדיפא טפי מחזקה דגופא כמ"ש בסמוך וע"כ צ"ל משום ברי דידה א"כ ה"נ לענין איסורא וק"ל:

תוספות ד"ה משום דמעיד בה וכו' קס"ד וכו'. לכאורה הוא מילתא דתמיה וכי משום דפדאה תהיה שבויה מותרת לכהן. ונראה דהוי מצי למימר לפמ"ש לעיל דף כ"ב באומרת נשביתי וטהורה אני ואיכא עד אחד שנשבית דנאמנת משום הפה שאסר משום שהיתה יכולה להכחישו. א"כ יש לומר דהכא נמי מיירי שאין עדים שנשבית ונאמנת. וקמ"ל דאפילו אותו שפודה אותה דלגבי דידיה ליכא מיגו דאם תאמר לו לא נשביתי אע"ג שהיתה יכולה להכחישו כיון דאינו אלא עד אחד מ"מ היתה אסורה לו אפ"ה ישאנה. והא דלא אשמעינן סתמא בעד אחד שנשבית. דיש לומר דזה רבותא טפי כיון שהוא פדה אותה כדי שישאנה אי לאו דאמרה ליה טהורה אני לא היה פודה אותה. משא"כ בעד דעלמא דעכ"פ יש לה מיגו דלא נשביתי ותהיה מותרת לעלמא יותר סברא דנאמנת לומר טהורה אני אפילו לאותו עד אלא דעל זה מקשי הש"ס בסיפא דקאמר מעיד בה לא ישאנה דמשמע דומיא דרישא ואי באמרה נשביתי וטהורה אני משום דמעיד בה לא ישאנה אדרבא מותרת יותר וק"ל:

ה''ג אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הב''ע דקטעין טענת פתח פתוח. אי דקאמר בעלתי ולא מצאתי דם ודאי טענה מעלייתא היא והכא דקתני אין לה טענת בתולים דקטעין ואמר פתח פתוח מצאתי ודם לא בדקתי אם נמצא בה אם לאו בנערה וקטנה טענה היא כדאמרינן בפ''ק ואע''פ שאין יכול לברר דבריו בפנינו אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל משבגרה אין רחמה צר כבתחילה ודומה לו כאילו פתח פתוח: שנחבטה. ובתוליה נושרין: כולהו רואות. אם נשרו בתוליהן [רואות דם]: ומראות לאמן. ופוסקות עליהן שאינן בתולות ואם לא הודיעתו הטעתו: וזו אינה רואה ואינה מראה לאמה. וזה שכנסה בחזקת נחבטת כנסה ואין אדם פוסק עליה ולאו טעות הוא: ריעא. שיצא עליו שם זיוף: אין חוששין לה. אפי' לכהונה: אלא. יצא עליה שם רע היכי דמי כגון בעדים ולא שאמרו עליה שנבעלה דא''כ מאי למימרא הא לאו בתולה היא אלא אמרי לדידהו תבעתנהו לאיסורא הפקירה עצמה לכך ולא שמענו לה: בשלמא התם כו'. היכי גמר רב פפא מינה דלא מגבינן בשטרא כי האי בשלמא התם שכיחי פרוצין וכיון שיש עדים שהיתה מחזרת אחר הזנות הרבה מצאה לה משום הכי אין לה קנס לאחר זמן דלאו בחזקת בתולה הואי: אלא. לגבי שטר: אם הוא הוחזק. לחזור אחר עידי שקר: כל ישראל מי הוחזקו. להיות שומעין לו לזייף: אימר זיופי זייף. הוא עצמו למד לכוין כתב הדומה לכתב ידי עדים שחתם בו: מתני' יתירות על בנות שלש שנים. דכיון דראויות לביאה בחזקת הפקר הן ונבעלות בנכריותן והשבויה בשבויתה: ולא יהיה אסון ענוש יענש. הא אם יהיה אסון לא יענש: גמ' שבויה. בת כהן: אוכלת בתרומה. ולא מחזקינן לה בחזקת בעולה לפסול לה המחללה בביאתו: מפני שמיעך לה. כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאונסן בבעילה אלא לשחק עמהן: [רבנן. פליגי אדרבי דוסא ואמרו יש שבויה אוכלת ויש שאינה אוכלת כיצד האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני אוכלת ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה אוכלת במסכת עדיות]: אלא בתרומה בזמן הזה דרבנן. דכיון דאפילו נבעלה איסורא דרבנן בעלמא הוא לא גזרו על ספיקה אבל קנס דאפוקי ממונא הוא אימא לך ספק בעולה היא ומספיקא לא מפקינן ממונא: דלמא ממנעי ולא נסבי לה. אי פחתת כתובתה משוית לה בחזקת בעולה ומרחקי לה אפילו ישראל: מעיד בה. קא סלקא דעתין דאפודה קאי שאם היה מעיד בה שלא נבעלה לעובד כוכבים לא ישאנה אם כהן הוא: משום דמעיד בה וכו'. והא אמרו הפודה את השבויה ישאנה: הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה. דאי לאו דקים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי שהרי לישאנה פדאה: מעיד בה כדי לא ישאנה. שמא עיניו נתן בה:

אי דקא טעין טענת דמים ה''נ כו'. כך גרס בקונטרס ור''ח גריס איפכא. כמו שהיה כתוב בספרים אי דקא טעין טענת פתח פתוח ה''נ כו' ולעיל בפ''ק (דף ט. ד''ה האומר) פירשתי קצת קשה לפי' ר''ח דמפרש דמוכת עץ אין לה דמים אבל פתחה נעול אם כן בחנם דחק לשנויי הא ר''ג והא רבי יהושע דה''מ לשנויי הא דקא טעין פתח פתוח הא דקא טעין טענת דמים ושמא לית ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא מהימן בפתח פתוח להפסידה כתובתה אע''ג דקאמר אי דקא טעין פתח פתוח הכי נמי דמשמע דנאמן שמא היינו לאוסרה עליו אבל ברייתא דלעיל משמע דיש להן טענת בתולים לענין כתובה דומיא דקנס: כולהו רואות ומראות לאמן: פירש הקונטרס ופוסקות עליהן שהן בעולות ואם לא הודיעתו הטעתו וקשה לפירושו דהא אליבא דר''מ קיימינן ור' מאיר אית לי' בפ''ק (דף יג.) דמוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים ונראה לר''י דה''פ כולהו רואות ומראות לאמן ויודעות שהן מוכת עץ שאמותיהן מגידות להן ולהכי [כשהוא אומר לא מצאתי לבתך בתולים והיא אומרת בתולה הייתי אין לנו לתלות במוכת עץ שא''כ היתה אומרת מוכת עץ אני] וכי לא אמרה מוכת עץ אני יש לה טענת בתולים אבל סומא תלינן שהיא מוכת עץ אע''ג דלא אמרה דאינה יודעת לפי שאינה רואה ואינה מראה לאמה ואין אמה מגדת לה: היוצאת משום שם רע בת סקילה היא. ופשיטא דלאו בת קנס היא דהא בעולה ודאי היא אבל אין לפרש הואיל ויש חיוב סקילה לבא עליה פשיטא דאין לה קנס דקם ליה בדרבה מיניה דהא קתני במתניתין הבא על בתו ולעיל נמי קתני עריות בברייתא: ואלו שאין להן קנס הגיורת והשבויה כו'. אף על גב דמדאורייתא שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרינן בכל דוכתי דבשבויה הקילו מ''מ אין לה קנס דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה: וכי מה עשה לה ערבי זה. נקט ערבי לפי שהם שטופים בזימה כדאמר בקדושין (דף מט:) עשרה קבין זימה ירדו לעולם ט' נטלו ערביים: משום דמעיד בה לא ישאנה. קס''ד הפודה את השבויה ישאנה בלא עדות קאמר: מכל מקום קשיא. אליבא דרבי יוחנן פריך וכן כל הנך פירכי דלקמן אבל לרבה דאמר דטעמא דרבי יהודה שלא יהא חוטא נשכר לא קשיא מידי: