שבת לג ע"ב

דף לג - ב

תנו רבנן: אסכרה באה לעולם  על העון שאינו מעשר פירותיו, ואוכלם בטבלם. משום כך נענש בגרונו משום שדרכו אכל.

רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: על לשון הרע.

אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי אמרה: מאי קראה?

דכתיב בתהלים [סג]: "והמלך ישמח באלהים, יתהלל כל הנשבע בו. כי יסכר פי; דוברי שקר". "יסכר" מלשון "אסכרה".

איבעיא להו: האם כונתו של רבי אליעזר ברבי יוסי שאסכרה היא רק על לשון הרע, ולא על שאוכל פירותיו בעודם בטבלם, וזהו דקאמר "על לשון הרע".

או דלמא: רבי אלעזר ברבי יוסי אף על לשון הרע נמי קאמר, שגם על עון זה בא עונש אסכרה.

תא שמע: כשנכנסו רבותינו לבית המדרש שהיו יושבים בו שורות שורות כמו כרם, והיה זה ביבנה. היה שם רבי יהודה, ורבי אליעזר ברבי יוסי, ורבי שמעון;.

ונשאלה שאלה זו בפניהם: מכה זו של אסכרה - מפני מה מתחלת המחלה בבני מעיים, והיא גומרת בפה?

נענה רבי יהודה ברבי אלעאי, ראש המדברים, שהיה מדבר ראשון בכל מקום, כי כן צוה המלך.

ואמר תשובה: אף על פי שכליות הם יועצות עצה לאדם ולב הוא מבין, ולשון הוא מחתך, אולם הפה הוא גומר את דיבור הלשון הרע, שממנו הקול יוצא. ולכן האסכרה מתחילה במעיים ומסיימת בפה.

נענה רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר: ההסבר מדוע היא נגמרת בפה, הוא מפני שאוכלין בה - בפה, דברים טמאין.

ותמהינן: דברים טמאים סלקא דעתך?! וכי עונש האוכל דברים טמאים הוא במיתה?

ומבארינן: אלא הכי קאמר: מפני שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים ועודם בטבלם, והאוכל טבל דינו במיתה.

נענה רבי שמעון ואמר: בעון ביטול תורה ^[101].

אמרו לו חכמים: נשים יוכיחו, שאינן מצוות בלימוד תורה, דכתיב "ולמדתם אותם את בניכם", ואף הן מתות באסכרה.

אמר להם: אף הן נענשות בעוון ביטול תורה, מפני שהן מבטלות את בעליהן מלימוד תורה.

אמרו לו: נכרים יוכיחו, שלמרות שאין להם שייכות לתורה, אף הם מתים מאסכרה.

אמר להם: הם נענשים משום שהם מבטלים את עם ישראל מלימוד תורה.

אמרו לו: תינוקות יוכיחו שאינם מבטלין מלימוד תורה ובכל זאת מתים באסכרה.

אמר להם: מפני שמבטלים את אביהן מללמוד.

אמרו לו: תינוקות של בית רבן שהם לומדים תורה ואינם מבטלים אותה, הם יוכיחו שאין העונש בא בעון ביטול תורה.

ומבארינן: התם, בתינוקות של בית רבן, כדרבי גוריון.

דאמר רבי גוריון, ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה אמרה: בזמן שהצדיקים קיימים בדור, הם הצדיקים נתפסים להענש על עון הדור.

וכשאין צדיקים בדור, אז תינוקות של בית רבן נתפסים על עון הדור. ומיתתם באסכרה היא לא על חטאם.

אמר רבי יצחק בר זעירי, ואמרי לה אמר רבי שמעון בן נזירא: מאי קראה? דכתיב: "אם לא תדעי לך היפה בנשים - צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים".

והכי פירושא דהאי קרא: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" - לשמור מצוותי כראוי.

"צאי לך", ובקשי רחמים, בזכות "עקבי הצאן", אלו האבות הקדושים שהם היו רגלי הצאן.

"ורעי", בזכות האבות,

"את גדיותיך", אלו התינוקות שלך, "על משכנות הרועים".

ואמרינן: אלו גדיים, הממושכנין, כעין משכון, על הרועים, שלא יתפסו בעון רועי הדור ופרנסיו.

ומסקינן מהא: שמע מינה, מדקאמר רבי אלעזר ברבי יוסי: מפני שאוכלין בה דברים שאינם מתוקנים, אף על עון לשון הרע נמי קאמר, שמע מינה;.

והוינן בה: ואמאי קרו ליה לרבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום?

ומבארינן: דמעשה הוה, דיתבי רבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון בר יוחאי. ויתיב יהודה בן גרים גבייהו [והיה נקרא כך על שם שהיו אביו ואמו גרים].

פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים ^[102] מעשיהם של אומה זו [רומי]. שהרי הם תקנו שווקים, ותקנו גשרים, ותקנו מרחצאות.

רבי יוסי כששמע את דברי רבי יהודה, שתק.

נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שהרומיים תקנו, לא תקנו אלא לצורך הנאת עצמן.

תקנו שווקין - כדי להושיב בהן זונות.

תקנו מרחצאות - כדי לעדן בהן את עצמן.

תקנו גשרים - כדי ליטול מהן, מהעוברים בהם, מכס.

הלך [רבי] יהודה בן גרים וסיפר בביתו את דבריהם של החכמים. ומתוך כך נשמעו למלכות רומי.

אמרו המלכות: רבי יהודה שעילה וקילס את המלכות, הוא יתעלה בשכר זה להיות ראש המדברים בכל מקום.

רבי יוסי ששתק ולא שבח, ואף לא מחה על דברי רבי שמעון, הוא יגלה לציפורי.

רבי שמעון שגינה את המלכות, הוא יהרג.

אזל הוא - רבי שמעון, ובריה - רבי אלעזר. טשו הסתתרו, בבי מדרשא.

כל יומא הוה מייתי להו דביתהו, אשתו של רבי שמעון, ריפתא, לחם לאכול, וכוזא [כד] דמיא, וכרכי, והם היו אוכלים.

כי תקיף גזירתא, שחיפשו אחריו מאד. אמר ליה רבי שמעון לבריה: מכיון שנשים דעתן קלה עליהן. חוששני, דלמא הרומאים מצערי לה בעינויים קשים שהיא לא תעמוד בהם, ומגליא לן היכן אנחנו מסתתרים.

אזלו טשו נחבאו במערתא.

ואיתרחיש להו ניסא, ואברי להו עץ חרובא שאכלו ממנו פירות ^[103], ועינא דמיא, ומעין לשתות ממנו מים.

והיו רבי שמעון ורבי אלעזר, משלחי מנייהו, פושטים את בגדיהם, כי היכי דלא ליבלו. והוו יתבי עד צוארייהו בחלא [בחול].

כולי יומא הוו גרסי, ובעידן צלויי, כשעמדו לתפילה, לבשו בגדיהם, מיכסו ומצלו, וכשגמרו תפילתם, הדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו.

איתבו תריסר שני במערתא.

לאחר שנים עשרה שנה, אתא אליהו הנביא, וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה, מי יודיע, לבר יוחאי דמית קיסר רומי, ובטיל גזרתיה?

כששמעו את דבריו, נפקו רבי שמעון ובנו, ויצאו מהמערה.

וביציאתם, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, שעסקו בחרישה וזריעה.

אמר רבי שמעון: אנשים אלו, מניחין חיי עולם, ועוסקין בחיי שעה, והיה להם לעשות עבודות אלו על ידי גויים, והקדוש ברוך הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו.

כל מקום שהיו נותנין בו את עיניהן, מיד היה נשרף.

יצתה בת קול ואמרה להם: כלום להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!

הדור אזול למערה, איתייבו בה עוד תריסר ירחא שתא.

אמרו: הרי משפט רשעים בגיהנם הוא י"ב חודש, ובודאי שאנחנו יכולים לצאת.

יצתה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! נפקו.

כל היכא דהוה מחי [מכה] רבי אלעזר, הוה מסי [מרפא] רבי שמעון.

אמר לו רבי שמעון לרבי אלעזר: בני, די לעולם שיעסקו בתורה אני ואתה.

בהדי פניא דמעלי שבתא, בערב שבת לפנות ערב, חזו ההוא סבא, דהוה נקיט תרי מדאני אסא, שתי חבילות הדסים, והוה רהיט, רץ, בזמן בין השמשות.

אמרו ליה: הני הדסים למה לך?

אמר להו: לכבוד שבת קניתים להריח בהם.

שאלוהו: ומדוע לא תיסגי לך בחד? אמר להם: חבילה חד, כנגד "זכור", וחבילה חד, כנגד "שמור";.

אמר ליה: רבי שמעון לבריה: חזי! ראה, כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו.

שמע רבי פנחס בן יאיר, דהוה חתניה, שרבי שמעון ובנו באים, ונפק לאפיה יצא לקראתם לקבלם.

עייליה לבי בניה הכניסו לבית המרחץ.

הוה קא אריך, מתקן ומנקה, לבישריה. חזי דהוה ביה פילי בגופיה, סדקים שנוצרו משהייתו בחול. הוה רבי פנחס קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה דרבי פנחס על רבי שמעון, וקמצוחא ליה רבי שמעון, שהיו הדמעות צורבות לו על פצעיו.

אמר ליה רבי פנחס בן יאיר: אוי לי שראיתיך בכך! בצער שכזה.

אמר ליה רבי שמעון: אשריך שראיתני בכך! משום שאילמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך.

ומבארינן: משום דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בר יוחאי קושיא, הוה מפרק [מתרץ] ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי.

לסוף, לאחר שובו, כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רבי שמעון בר יוחאי עשרין וארבעה פירוקי.

אמר רבי שמעון: הואיל ואיתרחיש לי ניסא, איזיל אתקין מילתא, כדרך שעשה יעקב אבינו כשניצל מידי עשיו, דכתיב: "ויבא יעקב שלם", ואמר רב: שלם בגופו - שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלם בתורתו - שלא נשתכחה לו בדרכו הארוכה.

וכתיב: "ויחן את פני העיר", אמר רב: מטבע תיקן להם [ולשון "ויחן" מתפרשת - חן ותיקון, פירוש נוסף ברש"י שזה נלמד מהמשך הפסוק: "ויקן את חלקת השדה", לשון תיקון].

ושמואל אמר: שווקים תיקן להם.

ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם.

אמר רבי שמעון בר יוחאי: האם איכא מילתא דבעי לתקוני?

אמרו ליה: אין, איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה.

בד"ה דברים טמאים כו' דבשלמא לשון הרע כו' דכתיב מלשני בסתר כו' עכ"ל דבהאי קרא מפורש לשון הרע אבל בקרא דמייתי לעיל כי יסכר פי דוברי שקר לא משמע כ"כ לשון הרע ולא מייתי לעיל אלא לסמך בעלמא דיסכר הוא לשון אסכרה וק"ל:

והמלך ישמח גו' כי יסכר פי דוברי שקר כו'. לשון הרע נופל בין אומר אמת ובין אומר שקר אבל האי קרא אדובר לשה"ר שקר קאי כהך דאמרינן פרק הערל בדואג שאמר לו לשאול על דוד עד שאתה שואל עליו אם הגון הוא למלכות שאל עליו אם הוא ראוי לבא בקהל דמרות קאתי כו' וזה שבקש דוד על עצמו והמלך ישמח באלהים שיברר שהוא כשר וראוי למלכות ויתהלל כל הנשבע בו דהיינו מי שנשבע במלך חי אדוני המלך יתהלל בו כי שפיר נשבע וכן היה דרכן לישבע בחי המלך כמפורש בכמה מקראות ואמר וזה יבורר כי יסכר וגו' דהיינו שימות דואג במיתת אסכרה שהיא מיתת בעלי לשה"ר וק"ל:

אע"פ שכליות יועצות ולב כו'. מפורש פרק הרואה ע"ש:

בעון ביטול תורה כו'. פירש"י דענוש נמי מיתה כדאמרינן מקרא נדרש לפני פניו למען ירבו ימיכם כו' עכ"ל וק"ק דא"כ תקשה מר"ש אההוא אמורא דס"ל לעיל דאין מקרא זה נדרש לפני פניו וע"כ נראה דהכא לא אצטריך לו להך דרשה דלפני פניו אלא במיתת המבטל עצמו דקיימינן הכא נפקא לן שפיר מכי הוא חייך ואורך וגו' הא אם לא תלמוד יתמעט וק"ל:

נכרים יוכיחו כו'. וא"ת תקשי נמי לנפשייהו בין למר משום לשה"ר ובין למר משום דברים שאינן מתוקנין הא הנכרים אינן מצוין על כך וי"ל דלדידהו ניחא דאע"ג דנכרים לא נצטוו על לשה"ר ועל שאינו מתוקן מ"מ שייך בהו לקיים אותן משא"כ בת"ת דהנכרי אסור בה וחייב מיתה עליה אם הוא לומד אותה כדאמרינן פרק ד' מיתות ומאשה נמי דפריך היינו נמי משום דאסורה בת"ת כדאמרינן בסוטה הלומד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות ומתינוקת דפריך נמי משום דלא שייכים כלל בת"ת דאינן בני לימוד כלל ודו"ק:

אם לא תדעי לך גו' צאי לך בעקבי וגו'. עיין פירש"י והוא דחוק ונראה לפרש הדרש זה לפי שאמרו לעיל מיניה שלמה אהיה כעוטיה גו' דהיינו בגלות כאבילה זו והשיב להם רוח הקודש אם לא תדעי לך גו' למה הוא הנני מודיעך שזה תיקונך צאי לך בעקבי הצאן דהיינו בעקבי דור המדבר דכתיב בהו נחית כצאן עמך וגו' צאי לך בעקביהן שלמדו תורה במדבר ואז רעי לך גדיותיך שהן תלמידי של בית רבן ע"ד שאמרו גדיים נעשו תיישים ואותן גדיים הן הן משכנות על הרועים ר"ל במקום הרועים שהם הצדיקים והמנהיגים שאם אינן בדור יהיו הגדיים שהם תשב"ר נתפסים תחתם על הדור וק"ל:

כמה נאים כו' תקנו שווקים כו'. לכאורה דברים אלו הם בעצמם התנצלות של האומות לעתיד ביום הדין ודברי ר"ש הם בעצמם דברי הקב"ה לאומות העולם ביום הדין לעתיד כדאיתא בהדיא ברפ"ק דע"ז וצ"ל דוודאי רבי יהודה נמי מודה כמ"ש בסוגין דהתם שהשיב להם הקב"ה מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם כו' וכדאמר ר"ש הכא שהרי לא קאמר ר"י דתקנו שווקים כו' כלום לא עשו אלא בשביל ישראל כו' כמ"ש שם שכן יאמרו או"ה לעתיד אלא ר"י סתם דבריו מפני יראת מלכות ואמר כמה נאים כו' תקנו שווקים כו' מיהו שפיר מצינן למימר שלצורך עצמם עשו כתשובת הקב"ה דהתם ודו"ק:

איתרחיש ניסא ואיברו להו חרובא כו'. אפשר דנקט חרובא דהיה נס בתוך נס דאינו טוען פירות עד שבעים שנה מנטיעתו וכאן טען פירות מיד וק"ל:

בעידן צלויי לביש ומכסי כו' לאו משום שלא יהא לבו רואה את הערוה דהא מכסי בחול הוו כפרש"י אלא משום הכון לקראת אלהיך וגו' כדאמרינן בפ"ק וק"ל:

משפט רשעים בגיהנם כו'. מפורש במס' עדיות ע"ש:

אמר ליה בני די לעולם אני ואתה כו'. פרש"י די לעולם בעוסקי תורה אני ואתה עכ"ל ויותר נראה לפרש ע"פ מ"ש פ' לולב וערבה שאמר רשב"י כי ראיתי בני עליה והנם מועטין כו' אם שנים הן אני ובני כו' ומסיק שם דהיינו דעיילי[בלא] בר ע"ש:

חד כנגד זכור וחד כנגד שמור כו'. דאע"ג דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו כדאמרינן פרק שבועות שתים מ"מ הוו תרי מילי זכור הוא עשה ושמור הוא לא תעשה כמפורש בדברי הרמב"ן וכבר הארכנו בזה פרק שבועות שתים ע"ש ומטעם זה דאחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור נהגו נמי בנר של שבת ליטול ב' נרות וכמו שבנרות זוכין לבנים חכמים כמ"ש לעיל ה"נ הדסים ע"ש בנים צדיקים שנקראו הדסים:

שלם בגופו שלם כו'. משמע ליה שלם בכל מיני השלימות שהם שלשה גוף וממון ונשמה דמנייהו מפקת עיין פירש"י הכא ובחומש הוסיף וז"ל שלם בגופו שנתרפא מצלעתו ושלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון ושלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן עכ"ל והיינו דאתרחיש ליעקב ניסא בכל אלו ג' השלימות:

ויחן את פני גו' מטבע תיקן להם כו'. נראה שדרשו כן כיון דכבר כתיב ויבא יעקב שלם עיר שכם דמשמע שבא לעיר ואח"כ כתיב ויחן את פני העיר דמשמע שלא בא עדיין ובב"ר דרשו מזה שנכנס עם דמדומי חמה וקבע לו תחומין מבע"י כו' ע"ש והכא דרש מיניה שחנן את הפנים שבעיר למר מטבע דדרך הוא לעשות על המטבע צורה ופנים של עיר וכן למר בשווקים ולמר במרחצאות שחנן פנים של עיר ורש"י פירש דדריש ויקן את חלקת וגו' מלשון תיקון עכ"ל והוא דחוק דלא מצינו לשון תיקון רק בקהלת ולא נמצא בזולת תי"ו השורש ודו"ק:

בגמ' נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר וכו' תקנו שווקים להושיב בהן זונות וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה של אומה זו ארמיים כצ"ל:

גמ' שמבטלין את אביהן כו'. נ"ב ר"ל ע"כ דברי הברייתא וק"ל:

גמרא על המעשר. עי' פירש"י וכ"מ להדיא לקמן. ומזה נראה סתירה למש"כ התוס' בבכורות (ל) ד"ה מעשרות ועמש"כ שם בהגהותי] :

שם יוסי ששתק יגלה לצפורי. הסה"ד בסדר תנאים ואמוראים אות י' הגיה דצ"ל מצפורי:

שם חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין כו'. אזיל לשיטתיה ברפ"ו דברכות דאמר אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עליה אלא כו':

רש"י ד"ה משפט רשעים כו'. מה שבתות למינוי שלהם כו'. בס"ע שלפנינו ליתא לזה. ועי' בספ"ב דעדיות בהרע"ב ותוי"ט:

היה שם ר"י וראב"י. נ"ב זם המעשה היה מאוחר למעשה דבסמוך כדמוכח מניה וביה. ולפי שבאותו מעשה הקודם ככר נגזר על ר' יוסי שיגלה לכן לא היה ר' יוסי כאן בזה המעשה אלא ר״א בנו היה ממלא מקומו:

שם הלך יהודה ב"ג וספר דבריהם. נ"ב ראיתי בסי"ו שר"י בן גרים היה מאו"א ולפי זה יתכן שנתקיים גיורא עד י' לא תבזי ארמאי קמיה (סנהדרין צ"ד):

שם אמר לו בני די לעולם כו'. נ״ב כלומר דבר על לבו שלא יעני שם עוד על שאינם עוסקים בתורה (כמ״ש דהוה מחי ר"א) כי די לעולם בנו שתורתנו אומנתנו. היא תקן על העולם כולו ואין להעניש אדם מעתה:

שם שמע רפב"י חתניה. נ"ב בשלהי אד"ר נראה שהיה רשב"י חתנו של רפב"י וע״כ האחד ט"ס. אמנם בספר הזוהר נראית סתירה בזה. כי בכ"מ מוכח שר"א בנו דרשב"י היה חתנו רפב"י:

תִּינוֹקוֹת יוֹכִיחוּ!. מקשים אמאי לא קשיא מתינוקת על ר"י ועל רבי אלעזר ברבי יוסי, ובשלמא מגוים ליכא קושיא על ר"י, משום שהם מצווים על שפיכות דמים והלשון הרע גורם שפיכות דמים, דאמרו רבותינו ז"ל לישנא תלתאי קטילת לתאי, וכיון דראוי להיות בו שפיכות דמים לכך נענשים בו, וכן על רבי אלעזר ברבי יוסי נמי לא קשיא מגוים דהם מצווים על הגזל, וכיון דאוכלים גזל בפיהם לכך לוקין, אך מתינוקות קשייא לתרווייהו? ונראה לי בס"ד, דלא קשייא לר"י ולר"א מתינוקות, דיש לומר המה לוקין בעון אביהם, וכמו שאמרו לעיל בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כשהם קטנים, שנאמר (קהלת ה, ה) וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, אלו בניו ובנותיו של אדם, אך לרשב"י הקשו מתינוקות כונתם על תינוקות של בית רבן שהם עוסקים בתורה, דאין סברה לומר שימותו בעון ביטול תורה דאבותם, מאחר שהם עצמם מקיימים עסק התורה ואדוקים בו, אבל בשביל עון אחר אפשר שימותו בעון אביהם, מאחר שהם קטנים ועודם ברשות אביהם, אך רשב"י חשב כונתם להקשות מן תינוקות הקטנים ביותר שאין הולכים לבית הספר, כי באלו שכיחה מיחה טפי, ולכך השיב להם דמבטלים אביהם, ועתה חזרו והקשו לו בפירוש מתינוקות דבית רבן, והשיב זו גזרת מלך דאף על פי שעוסקים בתורה ימותו בעון ביטול תורה של אביהם.

גּוֹיִם יוֹכִיחוּ. קשא והלא כבר הקשו נָשִׁים יוֹכִיחוּ, ואותה תשובה שייכה כאן גם כן? ונראה לי בס"ד דסבר המקשה אין הגוים מבטלים ישראל מתלמוד תורה, אלא רק המלך והשרים שלוקחים אותם לעבודת המלך, אבל גוים עמא דארעא אין מבטלים את ישראל, והשיב דעם כל זה יתחייבו גם גוים עמא דארעא בשביל ביטול שעושין השרים שלהם.

רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם. נראה לי בס"ד אף על גב שהיה דבר זה על פי גזירת המלך בשביל כבודם הנה גם מן השמים היה רצון בדבר זה, כי ראוי היה לכך מצד בחינתו ושרשו, והוא על פי מ"ש לעיל בדף כ"ה בשם רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים עמ"ש ברבי יהודה בן אלעאי שהיה דומה למלאך יעוין שם, ונמצא כי בצד שרשו ובחינותו ראוי להיות ראש המדברים, הא' כי הוא משורש קין שהוא הבכור, ועוד שזכה לבחינת נפש דאצילות שהיא בסוד הדיבור שהדיבור הוא בנפש, לכך יהיה הוא רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים, וגם בְּכָל מָקוֹם יען כי זכה לבחינת הנפש דאצילות שכוללת גם בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה], לכן הוא רֹאשׁ בְּכָל מָקוֹם.

גְּשָׁרִים, לִטֹּל מֵהֶם מְכָסִים. יש להקשות אמאי רבי יהודה נקיט גְּשָׁרִים קודם מֶרְחֲצָאוֹת ורבי שמעון נקיט להפך? ונראה לי בס"ד דרבי יהודה אתא לשבוחי, ובגשרים יש לישראל צורך טפי מן מֶרְחֲצָאוֹת, דאם לא יש מרחץ לא איכפת להו, כי הם בגלותם אין מתנהגים בתענוגי הגוף ודי להם להחם חמין לרחוץ פניהם וידיהם, אבל גְּשָׁרִים צריכין להם מאד, דאם לא יש גשר צריך לעבור במעברות, ומלבד סכנת המים בזמן שיש רוח קשה, עוד גם כן יזדמן שאדם נחפז ללכת ולא ימצא לו מעבורת שילך במהרה, מה שאין כן גשר מוצל מסכנה והוא מוכן ועומד כאדם ההולך ברחוב העיר. אך רבי שמעון בן יוחאי שבא לגנותם לומר שהם מתכוונים לצורך עצמן, נקיט מֶרְחֲצָאוֹת ברישא שיש בהם צורך עצמן יותר יען כי נעשים להתענג בהם גופם, אבל גְּשָׁרִים ההרווחה מהמכס היוצא להם משם הכל הולך לחייל ולשומרי העיר, ובזה יש תועלת גם לישראל, דאם לא יש חיילות ושומרים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. ומ"ש תִּקְּנוּ שְׁוָקִים, לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, אף על גב דשווקים הוא מקום שמוכרין שם מאכל ומשתה ומלבושים? אפשר כי היה דרכם להושיב בחניות נשים ואומר כי לעבירה נתכוונו בזה, כדי שיהיה בזה פתחים לנאף זה עם זה, כמו עצת בלעם שיעץ לבלק בשיטים.

אִתְרָחִישׁ נִיסָא, אִיבְרִי לְהוּ חֲרוּבָא וְעֵינָא דְּמַיָּא. נראה לי בס"ד רמזו בזה מן השמים על מיתוק הגבורות בחסדים אשר יהיה על ידי עסק תורתם, והיינו חָרוּב [216] בגימטריא גְּבוּרָה [216], ומים הם חסדים, גם רמזו להם שיקבלו היסורין בשמחה כדי שבזה יתמתקו הגבורות. ועוד נראה לי בס"ד, נעשה הנס בחרוב ובמים שהם ראשי תיבות מ"ח, כנגד מ"ח מעלות של התורה, כדאיתא בברייתא דאבות התורה נקנית במ"ח מעלות, ובזכות שזכו לתורה בשלימות זכו לנס זה שהוא בחרוב ובמים.
ומה שהיו יושבים עד צוארם בחול, נראה לי בס"ד מלבד טעם הפשטי עוד כוונו בזה לתקן חטא אדם הראשון שפגם בתואר אדם, שהפריד האל"ף והביא דם לעולם, והמה עתה עסקו בתורה הרמוזה באלף לשון אַלּוּף, בהיותם יושבים תוך ה'חול' [44] שהוא מספר דם [44], ובזה חיברו אות אל"ף באותיות דם ונשלם שם 'אדם' ומ"ש לָבְשׁוּ מִיכְסוּ וּמַצְלוּ לכאורה תיבת מכסו לשון יתר? אך נראה לי בא לומר שהיו מדקדקים ללבוש חלוקם בעודם מכוסים בחול כדי שלא יקומו בהיותם ערומים, והא דיתבו תְּרֵיסַר שְׁנֵי, נראה לי כנגד י"ב שבטי ישראל, שעשו בישיבתם תיקון לי"ב שבטי ישראל, ולהיות ששבט יוסף נחלק לשני שבטים, לכך נתגלגל הדבר וישבו עוד שנה אחת ונשלמו י"ג שנים.

אָתָא אֵלִיָּהוּ וְקָם אַפִּתְחָא דִּמְעַרְתָּא, אָמַר: מַאן לוֹדְעֵיהּ לְבַר יוֹחַאי דְּמִית קֵיסָר, וּבָטִיל גְּזֵירְתֵּיהּ?. קשא והלא אליהו זכור לטוב היה בא אצלם בכל יום ועוסק בתורה עמהם ולמה לא אמר לו דבר זה פה לפה? ונראה לי בס"ד שבאמת הם היו צריכין לישב שם י"ג שנים מכמה טעמים כמוסים, אמנם השם יתברך יודע שביציאתם יעשו נזק לבריות כשרואים אותם עוסקים בעולם הזה ומניחים עסק התורה, כי מחמת זכות חומרם חושבין שכל העולם ראוי להם להיות כמותם, וכאשר עשו כן ביציאה ראשונה, לכך לא בא אליהו זכור לטוב לומר להם בפירוש שיצאו, מפני שרצה השם יתברך שהם יצאו מעצמם בהשמעת דברים אלו שהשמיע אותם אליהו, ואחר שיצאו ויעשו נזק בעולם אז תצא בת קול ותאמר להם לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם! ובזה ידעו שאין אשמה על אישי ישראל שעוסקים במלאכתם ואין נוהגים כמותם, ואז אחר שיושלם זמן העקרי של שנת י"ג תצא אז בת קול בפירוש ותאמר להם צְאוּ מִן מְּעָרַתְכֶם!, ותהיה יציאתם בכבוד יותר שלא על ידי מלאך אלא על ידי בת קול, ואז אחר שכבר נודע להם מיציאה ראשונה שיש זכות לישראל שעוסקים במלאכת לא יצא נזק מזה, וכדהוה הכי באמת דְכָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מַחְיֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, ולכן משום דיציאה ראשונה לא היתה בזמנה, אלא רק היתה להודיעם מה שראוי להיות כמנהג העולם לכך לא רצה השם יתברך לומר לאליהו זכור לטוב שיודיעם לצאת, או שיצאו על ידי בת קול, ורק כשהגיע זמן יציאתם האמיתי אז הודיעם על ידי בת קול שהוא יותר כבוד להם. ומ"ש מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנֹּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, פירוש כיון דאפילו רשעים די להם בי"ב חודש, אם כן אנחנו אם חטאנו בדבר זה לשרוף כל מקום שהיינו רואין, ודאי די לנו צער י"ב חדש לכפר עלינו.

וְתִסְגֵּי לָךְ בְּחַד?. יש להקשות תיבת 'לָךְ' לשון יתר? ועוד קשא מה דְאָמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: חָזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל, הוה ליה למימר דבר זה קודם שאמר לאותו סבא וְתִסְגֵּי לָךְ בְּחַד, דאחר שאמר להם חַד כְּנֶגֶד 'זָכוֹר', וְחַד כְּנֶגֶד 'שָׁמוֹר' מה הוסיף חיבוב בכך? ועוד יש להקשות למה הוצרך בעל המאמר להגיד לנו שאותו האיש היה זָקֵן ודי לומר חָזוּ חַד גַּבְרָא? ונראה לי בס"ד דידוע כמו שאמרו בזכות אזהרת שתי נרות שבת יזכו האיש והאשה להוליד בנים חכמים, (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, כן בזכות שתי אגודות הדס יזכו האיש והאשה שהם כנגד ב' האגודות להוליד בנים צדיקים, כי הצדיקים נמשלו להדסים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (זכריה א' ח') וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים, וכן אמרו רבותינו ז"ל על אסתר שנקראת הֲדַסָּה שהיתה צדקת, וכן כתב מהרש"א ז"ל כמו שבזכות הנרות זוכין לבנים חכמים, כן בזכות אגודות ההדס זוכים לבנים צדיקים יעוין שם. ולכן יש בעיניים שתים ובחוטם שתי נחריים, נמצא לפי זה שתי אגודות ההדס שהם א' כנגד האיש, וא' כנגד האשה מסוגלים להוליד בנים צדיקים. ובזה מובן המאמר היטב כי תחלה כששאלו על ההדס לָמָּה לָךְ, והשיב בשביל כבוד שבת לא אמר לרבי אלעזר חָזִי כַּמָּה מִצְווֹת חֲבִיבִין עַל יִשְׂרָאֵל, דיש לומר לא טרח ויגע להביא ההדס לכבוד שבת בשביל חבוב המצוה אלא בשביל הסגולה שלה, מפני שבזכות מצות ההדס לכבוד שבת זוכין לבנים צדיקים, ואם כן זה אפשר מתכוין לטובתו והנאתו, כי האב והאם מתכבדין בבן צדיק ומתבזין בבן כסיל, ולכן חזר ואמרו ליה תִסְגֵּי לָךְ בְּחַד, 'לָךְ' דייקא, שאתה זקן ואינך ראוי להוליד בנים, ואם כן למה לך שתי אגודות שהם אחד כנגד האיש, ואחד כנגד האשה, שבזה יהיו זוכין שיוולד משניהם בנים צדיקים? והשיב לו וכי אתה חושב שאני לקחתי שתי אגודות אחת בשבילי ואחת בשביל אשתי כדי שנוליד בנים צדיקים, אין זה כונתי, אלא כונתי לחבוב המצוה ביותר, ולקחתי שתים א' כְּנֶגֶד 'זָכוֹר', וא' כְּנֶגֶד 'שָׁמוֹר' ואז עתה אמר לו לרבי אלעזר בנו חָזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל, ובזה מובן ממילא מה שהוצרך בעל המאמר ללמדינו שהיה אותו גברא 'זָקֵן'.

הֲוָה קָא אָרִיךְ לֵיהּ לְבִישְׂרֵיהּ. קשא בשלמא הוא בעצמו לא יכול לרחוץ ולנקות כל גופו מאחריו היטב, שיש מקום שלא תגיע ידיו אליו וגם אין רואהו, אך למה הוצרך לעשות דבר זה על ידי חמיו, והיה להניח לרבי אלעזר בנו לרחוץ לו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל דהבן לא ירחץ עם אביו במרחץ משום הרהור, והוא הדין אדם עם חמיו, וכתב מור"ם (בי"ד סימן רמ"ב) דהאידנא נהגו לרחוץ מפני שאין דרכם לעמוד ערומים לגמרי עיין שם, ולכן רבי אלעזר כיון שהוא עצמו צריך לרחיצה נכנס למרחץ ערום, וכיון שנכנס ערום לגמרי ואביו גם כן היה שם ערום לגמרי לא הוה אפשר שירחצהו רבי אלעזר בנו, ולכן נכנס רבי פינחס בן יאיר חמיו במלבוש אחר כי הוא לא היה צריך לרחוץ, והרחיץ את חתנו דבזה מותר, כי דוקא החתן לא יראה את חמיו ערום, אבל חמיו שרי לראות את חותנו ערום כנודע. וּמַה שֶׁאָמַר לֵיהּ: אַשְׁרֶיךְ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, היינו כי במעלה שלי גם אתה תתעלה, וכמו שאמרו בריש אדרא דבהאי יומא אעטרו לרבי פינחס בן יאיר חמוך חמשין עטרין בשביל אורייתא דילך, ואם כן 'אוֹי' [17] שאמרת הוא מתהפך למספר 'טוֹב' [17]. ומה שאמרו הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פֵּירוּקֵי הוא כנגד עשרים וארבעה צירופי שם 'אדני' אבל י"ב פירוקי דר' פנחס בן יאיר הם כנגד י"ב צירופי 'הוי"ה' ולכן של ר' שמעון בר יוחאי עדיף טפי, כי אלו הקושיות והתירוצים הם תורה שבעל פה שהיא בחינת שם 'אדני' והמספר מכוון לבחינת הלימוד היטב.
ובאופן אחר נראה לי דר' פנחס בן יאיר הוא היה רוצה בחזקת היד לקיים מצוה גדולה זו להרחיץ את ר' שמעון בר יוחאי הקדוש וכמו שאמרו במדרש פרשת בהר מה שאמר הלל הזקן בשבח הרחיצה שהוא מצוה גדולה להרחיץ האדם שנברא בצלם אלהים והבאתי דברי המדרש לקמן על דף נו"ן יעויין שם.

הוֹאִיל וְאִתְרָחִישׁ נִיסָא, אֵיזִיל אַתְקִין מִלְּתָא. יש להקשות מאי תלייא הא בהא? ונראה לי בס"ד דידוע דאמרו רבותינו ז"ל אם אדם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, אך יש צדיקים שיעשה להם כמה נסים ואינו מנכה להם כלום, אלא עושה עמהם הנסים בתורת 'צדקה' וכמו שכתבתי בס"ד על פסוק (תהילים כד, ה) יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת הֳ' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ, אמנם זה תלוי בדבר אחד שאם אותו צדיק אוהב לעשות חסד חנם עם הבריות שעושין להם טובה, שאין לו הנאה ממנו אז מדה כנגד מדה, יעשה לו הקב"ה נסים בתורת צדקה ומתנת חנם שאין מנכה לו מזכיותיו כלום! וזה שאמר כיון דאתרחיש ניסא בבריאת החרוב והמים ובשמרתי במערה, אז בכדי שלא אהיה בכלל העושין לו נס מנכין מזכיותיו לכן אתקין מלתא שהוא דבר הנאה לבריות שאין לעצמו הנאה ממנו, ואז ממילא גם הקב"ה יתנהג עמי במדת החסד ולא ינכה מזכיותי בעבור הנסים, ולכן תיקן דבר טוב לבני אדם בנקיות המקום מן הטומאה, והוא לא היה צריך לזה כלל, כי לא היה גר שם, וגם לא היה כהן. ובזה יובן בס"ד לתרץ קושיא אחריתי, דלמאי הוצרך להביא האי דרשה ד'שָׁלֵם' בְּגּוּפוֹ וכו' דלא שייכה לענין, ודי להביא דרשה של (בראשית לג, יח) וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר, ולפי האמור מובן היטב, דהביא דרשה ד'שָׁלֵם' בְּגּוּפוֹ להוכיח דלא היה יעקב אבינו ע"ה צריך לתיקונים אלו של מַטְבֵּעַ וְשְׁוָקִים וכיוצא, ולא עשה זאת אלא בשביל אנשי העיר, והיינו כי היה שָׁלֵם בְּגּוּפוֹ שהיה בריא אולם ואין לו שום מיחוש ולא היה צריך למרחץ כלל. ולמאן דאמר מַטְבֵּעַ תִּקֵּן לָהֶם מפורש בשם הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל דודאי היה להם מַטְבֵּעַ ורק חידש להם שיעשו את המטבע עגול ולא מרובע, כדי שבזה יזכור בעל הממון שגלגל הוא שחוזר בעולם ולא יתגאה בממונו, על דרך שאמרו למה נקראו זוזים שזזים והולכים מזה לזה, ועל כן היה אפשר לומר שבזה התיקון כיון לטובת עצמו, לעשות לעצמו מזכרת על ידי צורת המטבע בעיגול כדי שלא יתגאה חס וחלילה בממון שלו, ואז פרח יפרח מידו*, לזה אמר 'שָׁלֵם' בְּמָמוֹנוֹ רצונו לומר שלם הוא מצד ממונו, שלא היה ממונו יוכל להיות לו סיבה להביאו לידי גאוה חס וחלילה, ואם כן לא היה צריך לעצמו בתיקון ומזכרת זה שעשה להם במטבע. ולמאן דאמר שְׁוָקִים תִּקֵּן לָהֶם, גם כן היה אפשר שיאמר אדם כיון לטובתו כדי שישבו בחניות בניו ובני ביתו ויסחרו את הארץ וירויחו, ולזה אומר 'שָׁלֵם' בְּתוֹרָתוֹ שהיתה תורתו אמנותו לקבוע ישיבה בעסק התורה ללמוד וללמד, ומאחר שהיו בני ביתו מחובשי בית המדרש אין להם עסק בחניות שבשווקים, ולזה אמר 'שָׁלֵם' בְּתוֹרָתוֹ ובשלימות היא ללמוד וללמד לבניו ולבני ביתו ואין להם צורך בשווקים כי אין להם פנאי לכך, ונמצא כל מה שתיקן הוא לטובת אחרים, והיינו כדי שעל ידי כן לא ינכה לו הקב המזכיות שלו, שיעשה עמו נסים בחנם מדה כנגד מדה. [*ואעתיק מתק לשונו של בעל הנודע ביהודה זצ״ל בספרו ׳אהבת ציון׳ (דרוש חמישי, ד״ה עוד י״ל מטבע): הנה כל המטבעות חֲדָשִׁים וְגַּם יְשָׁנִים אשר הם עובר לסוחר כולם הם עגולים, ואפשר הוקבע מתחלה מקדמת דנא לעשות המטבעות עגולים, לא על תמונה אחרת, לרמז דבר עגול מתעגל ומתגלגל, ואין לו תקומה במקום אחד, והוא גלגל החוס״ר החוזר בעולם, לרמוז שלא יהיה עיקר בטחונו של אדם על עושרו, וְעֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ, כאשר אנו רואים בעינינו כמה עשירי עם ירדו מנכסיהם, וכל זה הוא כי מתחילה היה קניינם שלא ביושר, וגזילת המס, שכל אחד עושה תַּחְבֻּלוֹת רֶשַׁע להקל מעל עצמו ולהכביד על אחרים, וזה דבר המסור ללב ונאמר בו ׳ויראת מאלהיך׳ ויעלה על זכרונם כמה עשירים מדורות שלפנינו מה עלתה בהם, ובניהם מחזרים על הפתחים, וכל זה לדעתי עבור גזילת המס!]

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" (בראשית לג, יח), וְאָמַר רַב: 'שָׁלֵם' בְּגּוּפוֹ, 'שָׁלֵם' בְּמָמוֹנוֹ, 'שָׁלֵם' בְּתוֹרָתוֹ. יש להקשות הוה ליה להקדים 'תוֹרָתוֹ' ולמה הזכירו באחרונה? ונראה לי בס"ד, כי מי שיש לו מחושים ומכאובות בגופו אינו יכול להיות שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ, כי יסורי גופו יעשו לו ביטול תורה, וכן מי שאינו עשיר או יש לו עושר ורואה בו הפסדות אין לו דעת צלולה ללימוד התורה, לכן הקדים שתים אלה, לומר מאחר שהיה שָׁלֵם בְּגּוּפוֹ שאין לו שום מיחוש ומכאוב, וגם שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ שהיה עשיר ולא היה לו שום הפסד ונזק בממונו לכך היה שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ. או נראה לי בס"ד לפרש שָׁלֵם בְּגּוּפוֹ שהיה בריא אולם ואין לו שום מיחוש, ואל תחשוב שבריאות שלו בגופו באה לו מצד שהיה מפזר ממון הרבה על עצמו באכילה חשובה ושתיה מרובה ומלבושים טובים, לכך היה בריא אולם, לזה אמר שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ שלא היה מפזר מן ממונו יותר מדרך העולם כלל, שהוצאות שלו לא היה מרובים ועם כל זה היה שָׁלֵם בְּגּוּפוֹ. ואל תחשוב כיון שלא היה מפזר ממונו בהוצאות היה ממונו חביב עליו, ולכך היה מאבד זמן בשמירת ממונו ובהרווחתו, שהיה עושה משא ומתן להרבות ממון ואז היה בטל מעסק התורה, לזה אמר שהיה שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ שעוסק בתורה ימים ולילות ואינו בטל, ו עם כל זה היה ממונו נשמר ומרויח הרבה. אך יש להקשות בשלמא גופו נזכר להדיה בכתוב דכתיב (בראשית לג, יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, והשלם קאי על הגוף אך תורתו וממונו מנא לן? ונראה דנרמזו בתיבת שָׁלֵם שהוא ראשי תיבות שלם לימודו ממונו.

מַטְבֵּעַ תִּקֵּן לָהֶם. נראה לי כי הם היו משתמשים במטבע של מלכים אחרים ולא היה להם מטבע על שמם, והוא יעץ אותם לשבר המטבעות שבידם ולעשות מטבע חדש על שמם, וזה יהיה להם לכבוד ולתפארת כאחד המלכים. ונראה לי כי מאת ה' היתה זאת להגדיל שמם במטבע כדי להשוותם עם שאר מלכיות, שאז אחר כך כאשר יהרגו השבטים אנשי שכם ומלכה יצא להם שם גדול שאבדו עיר מלוכה.

אַשְׁרֶיךְ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא רְאִיתַנִי בְּכָךְ, לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ. נראה לי בס"ד, על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דרוש נפא, דף מח ע"ג), שהמוסר עצמו על קדוש השם עושה שני זווגים, שהם זווג עליון של חו"ב [חכמה ובינה] בסוד ך' פשוטה, וזווג תחתון של תפארת ומלכות שהוא בסוד כ' כפופה. ובזה פירש סוד המאמר (מנחות כט.) שאמר השי״ת למשה רבינו על רבי על רבי עקיבה 'שתוק כך עלה במחשבה' שזכה לקיים שני זווגים של 'כך' עיין שם.
וכן רשב"י עליו השלום באותו צער מערה, זכה לעשות תמיד ב' זווגים של חכמה ובינה הרמוז באות ך' פשוטה, ושל תפארת ומלכות שרמוז באות כ' כפופה, שהם אותיות 'כך'. ולזה אומר אַשְׁרֶיךְ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ דהיינו יסורין קשים אלו, לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ, רוצה לומר בזווג של 'כָּךְ' שהם עליון ותחתון שעושים על ידי תמיד.

שם א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן. עי' מג"א סס"י קנ"ו:

שם בעידן צלויי לבשו. עיין לעיל דף יא ע"א תוס' ד"ה כגון רשב"י:

גמ' במערתא אתא אליהו. בירושלמי פ"ט דשביעית הוא בענין אחר ועוד שם ענינים נפלאים מרשב"י: