כתובות ל ע"ב

דף ל - ב

דין ארבע מיתות - לא בטלו.

כלומר, עונש הדומה לארבע מיתות לא בטל. ^[1] והיינו:

א. מי שנתחייב סקילה, ומן הדין יש להפילו מגג בית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות, הרי סופו שהוא -

או נופל מן הגג, ונהרג מהנפילה.

או חיה מפילה אותו על הארץ, ודורסתו [הורגתו בדריסה].

ב. ומי שנתחייב שריפה, על ידי יציקת עופרת רותחת אל תוך גרונו. סופו שהוא -

או נופל בדליקה.

או נחש מכישו, וארס הנחש שורפו.

ג. ומי שנתחייב הריגה בסייף, סופו שהוא -

או נמסר למלכות, והן מתיזין את ראשו בסייף, כמנהגם.

או ליסטים באין עליו, והן ממיתין אותו בסייף, כמנהגם.

ד. ומי שנתחייב חנק. סופו שהוא -

או טובע בנהר, ומיתתו באה על ידי חנק.

או מת בסרונכי [מחלת האסכרה] שהיא חונקתו בגרון מבפנים. ^[2]

הרי מבואר שארי הבא על האדם, הוא במקום סקילה, וגנבים הבאים על האדם הוא משום שנתחייב סייף, ולכן לסטים [גנבי] באים עליו, ואם כן אלו הן בידי שמים.

אלא איפוך את דברי רב אדא בר אהבה, וכך הוא שהקשה:

ממאי דכי מזהר יעקב לבניה על אריא וגנבי, דבידי שמים נינהו, דילמא על צינים פחים דבידי אדם נינהו.

ונמצא שה"אסון" של יעקב הוא אסון בידי אדם, ולא תלמד ממנו לאסון בידי שמים שהוא פוטר מן הממון.

רבא אמר: טעמא דרבי נחוניא בן הקנה - הפוטר חייבי כריתות מן התשלומין - הוא מהכא, מהפסוק הזה הוא נלמד:

"ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך [ולא ימיתוהו כדינו], ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והכרתי אותו" -

אמרה תורה: כרת שלי - היא כמיתה שלכם! במקומה של המיתה הוא בא, והרי הוא חילופה.

מה מיתה שלכם, מי שנתחייב בה, הרי הוא פטור מן התשלומין, אף כרת שלי, מי שנתחייב בו, הרי הוא פטור מן התשלומין.

א. הגונב או הגוזל דבר מחבירו, הרי הוא חייב להשיבו. ואם אינו משיבו, כגון שנאבד, הוא חייב לשלם את דמיו.

ב. חובת התשלום של דמי החפץ הנגנב, היא רק כאשר עשו הגנב או הגזלן "מעשה קנין" בחפץ הנגנב. כגון, שהגביהו את החפץ ממקומו, כדי לגונבו או לגוזלו, וכוונו בהגבהתו של החפץ לקנותו לעצמם.

אך גניבת חפץ על ידי הוצאתו מרשות הבעלים גרידא, בלי עשיית מעשה קנין, היא רק מעשה איסור, אך אין היא מחייבת את השבת הדמים [אלא שאם החפץ קיים, יש חובה להשיבו היות והוא עדיין שייך לבעליו].

"מעשה הקנין" של הגנב או הגזלן בחפץ הנגנב, יש לו שתי משמעויות, האחת כלפי זכותו של הגנב, והשניה לגבי חובתו:

המשמעות האחת שבמעשה הקנין, היא יצירת זכות מסוימת של בעלות הגנב בחפץ. וכגון, אם יחול שינוי בחפץ, יהיה הגנב לבעליו המוחלט, ללא מעשה קנין נוסף מצדו.

והמשמעות השניה שבמעשה הקנין, היא לחובת הגנב, שהוא חייב בתשלום דמי החפץ הנגנב על ידו אפילו אם נאבד ממנו החפץ באונס. כי נחשב הדבר, מכח קנייתו של הגנב בחפץ, שהחפץ הנגנב הוא שלו, ואינו יכול להפטר בטענה שאבד החפץ של הבעלים באונס.

ג. האוכל דבר של חבירו, באופן שאין לחייבו על הזיקו או על גזילתו [מטעם כל שהוא], הרי הוא חייב לשלם את ערך הנאתו מן האוכל, הואיל ו"נהנה" מדבר של חבירו.

חיוב זה חל כשנהנה גרונו ומעיו.

ד. זר האוכל תרומה במזיד, חייב מיתה בידי שמים.

ואם אכל תרומה של חבירו -

אם גנב אותה ו"קנה" את התרומה בהגבהה ובכיוצא בזה לפני שאכלה, הוא חייב כדין גזלן. ואם אכלה בלי לעשות בה "מעשה קנין" של גניבה, אז הוא חייב כדין נהנה מכילוי ממון של חבירו, שצריך לשלם לו את דמי הנאתו. ^[3]

ומפרשת הגמרא: מאי איכא בין רבא, הלומד שכרת פוטר מן התשלומין מ"כרת שלי כמיתה שלכם", לאביי, הלומד דין זה מ"אסון אסון"?

איכא בינייהו חיוב מיתה בידי שמים, האם הוא פוטר מן התשלומין לדעת רבי נחוניא בן הקנה -

וכגון זר שאכל תרומה של חבירו במזיד, שהוא חייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה!

לאביי - הלומד כל אסון בידי שמים מגזירה שוה של אסון בידי אדם - הרי הוא פטור מלשלם על גזילת התרומה, היות ונתחייב מיתה בידי שמים.

ואילו לרבא - שלא נתרבה מהכתוב אלא רק עונש כרת, להיות כמיתת בית דין ולפטור מן התשלומין - הרי הוא חייב לשלם על הגזילה, לפי שאין חיוב מיתה בידי שמים, פוטרו מן התשלומין. ^[4] ותמהה הגמרא: וכי לאביי אכן פטור זר האוכל תרומה של חבירו מלשלם לו את דמי הגזילה!?

והאמר רב חסדא: מודה רבי נחוניא בן הקנה, הפוטר חייבי כריתות מן התשלומין, ^[5] בגונב חלבו של חבירו, ואכלו - שהוא חייב בתשלומי הגניבה, אף שנתחייב כרת על אכילת החלב.

ואין כאן את הפטור של קים ליה בדרבה מיניה, לפי שלא נעשו שני המעשים באותה שעה, היות שכבר נתחייב בשעת הגבהתו בתשלום דמי הגניבה - עוד קודם שבא לידי עונש על איסור אכילת חלב, שאינו חייב עליו אלא בשעת הנאת גרונו ומעיו.

אלמא, הרי מוכח, כיון דמעידנא דאגביה - קנייה [משעה שהגביה את הדבר הגנוב קנאו להתחייב בתשלומיו]. ואילו מתחייב בנפשו בחיוב כרת לא הוה עד דאכיל ליה. ונמצא שלא באו עליו שני החיובים כאחת, ולכן אין הכרת פוטר את הממון.

ואם כן, הכא - בגונב תרומתו של חבירו ואכלה - נמי יש לנו לומר שלא תפטור המיתה את החיוב שהוא מתחייב על גזילתה, היות ואף כאן, בעידנא דאגביה לתרומתו של חבירו, קנייה להתחייב בתשלומיה. ואילו מתחייב בנפשו לא הוי, עד דאכיל ליה.

ותיקשי מה שאמרנו לדעת אביי שזר האוכל תרומה, הרי הוא פטור מתשלומי גזילת התרומה מחבירו!?

ומשנינן: הכא, במאי עסקינן, כגון שתחב לו חבירו את התרומה לתוך פיו, ולא הגביה האוכל את התרומה להתחייב על גזילתה על ידי קנין הגבהה, ואין הוא חייב אלא רק על ש"נהנה" מתרומתו של חבירו כשבלעה.

ומאחר שכל חיובו הוא על הנאת מעיו, הרי על אותה הנאה מתחייב הוא באותה שעה מיתה בידי שמים [שחייב זר האוכל תרומה], ולכן פוטרת אותו המיתה מחיוב "נהנה" על אכילת התרומה.

ועדיין תמהה הגמרא על שאנו פוטרים זר שאכל תרומה בצורה שכזאת מחיוב תשלומין מדין גזלן:

סוף סוף, אף אם תחב לו חבירו לתוך פיו, כיון דלעסיה - קנייה. כיון שלעס את התרומה קנה אותה אז להתחייב בתשלומיה ^[6] -

ואילו מתחייב בנפשו על אכילת תרומה, לא הוי עד דבלעה לתרומה, כשנהנו גרונו ומעיו מן התרומה, שהרי הלעיסה כשלעצמה אינה נחשבת עבירה של אכילת תרומה.

ואכתי תיקשי, האיך יפטור חיוב המיתה המאוחר, את חיוב הגזילה הקודם לו!?

ומשנינן: כאן מדובר בכגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה, וכמו שממשיכה הגמרא ומבארת.

היכי דמי? באיזה אופן, ועד איזה מקום בבית בליעתו תחבו לו חבירו? אי דמצי לאהדורה, אם גם לאחר שתחבו חבירו לבית בליעתו יכול הוא להחזיר את התרומה ולהקיאה מבית בליעתו -

אם כן תיקשי: ניהדר [יחזירנה]!

כלומר: היה לו להחזירה ולא לבולעה, ואם בלעה, הרי נתחייב בתשלומיה. ^[7] ואי מדובר בכגון שתחב לו חבירו עמוק לתוך בית בליעתו עד שלא מצי לאהדורה [אין יכול האדם להחזירה], ובעל כרחו נבלעת היא במעיו, ולכן אין אתה יכול לחייבו ממון על כך שלא החזירה, אלא אתה מחייבו ממון על הנאת גרונו ומעיו, ועל הנאה זאת הוא חייב גם מיתה בידי שמים.

תיקשי: אמאי חייב הוא עונש מיתה בידי שמים על הנאתו הזאת? והרי באונס נבלעה התרומה במעיו, ו"אונס - רחמנא פטריה"!

וכיון שהוא פטור מן המיתה בידי שמים, הרי לכולי עלמא אין כאן קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מן התשלומין על הנאת גרונו ומעיו מהתרומה. ^[8]

ומשנינן: לא צריכא, כלומר: קיימת אפשרות שיתחייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה, ולא יתחייב על שגזלה ולא החזירה, בכגון שתחב לו חבירו את התרומה לתוך בית בליעתו, עד מקום דמצי לאהדורה [יכול האוכל להחזירה] רק על ידי הדחק -

ובמקום זה, שאך בקושי יכול הוא להחזירה, כבר נמאסה התרומה, ואין הוא חייב ממון על שבלעה ולא החזירה. ומיהו, כיון שסוף סוף יכול הוא להחזירה, אין הוא נחשב אנוס על בליעתה, וחייב הוא מיתה בידי שמים.

ומאחר שלא נתחייב מדין גזלן או מזיק קודם שנהנו מעיו מן התרומה, ואין אתה יכול לחייבו אלא מדין "נהנה", בשעה שנהנו מעיו מן התרומה, לכן פוטר חיוב המיתה [שבא גם הוא כאשר נהנו מעיו] את חיוב התשלומין. ^[9]

רב פפא אמר, כך יש ליישב שלא תיקשי מדברי רב חסדא בגונב חלבו:

אין הבדל בין אביי לרבא בזר "שאכל" תרומה, אלא רק בזר ששתה משקין של תרומה. ולא תיקשי לך "מדאגבייה קניה, ואילו מתחייב בנפשו לא הוה עד ששתי לה" -

כי מדובר בכגון שלא הגביה תחילה את התרומה, אלא שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו, ואף שלא הכניסם עמוק לתוך בית בליעתו - כי היות והמשקין נמאסים מיד כשבאים לתוך פיו, שוב אין לחייבו על שלא החזירם, ואינו חייב אלא כשבאו לתוך מעיו מדין "נהנה" [וכדין אוכל שתחב לו חבירו למקום דלא מצי לאהדורה אלא על ידי הדחק], והרי בשעת הנאתו מתחייב הוא מיתה בידי שמים, והיא פוטרתו מחיוב התשלומין.

רב אשי אמר ליישב, כדי שלא יקשה מדברי רב חסדא:

איכא בינייהו בזר שאכל תרומה משלו - שירש אותה מאבי אמו הכהן, ואין אנו דנים על תשלומי התרומה, כי שלו היא, אך נתחייב מיתה בידי שמים היות והוא זר.

אלא איפוך, ארי וגנבי בידי שמים. דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים, וצנים פחים בידי אדם, שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן, דאם אסון יהיה בידי שמים הוא מעתה בארי וגנבי. יש לומר, דאביי אליבא דר' נחוניא לא מפרש אסון ממש, אלא דין אסון, ומיתת בית דין בידי שמים וכן פירש רש"י ז"ל.

מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב. ואי קשיא לך, מאי למימרא, פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לר' נחוניא משבת לרבנן. יש לומר, דהא קא משמע לן, דהואיל ואפשר דגחין ואכיל, לא אמרינן הגבהה צורך אכילה וכבת אחת דמי,וכדאיתא בסמוך, הרמב"ן נ"ר.

אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב. פירש רש"י ז"ל: אמאי חייב כרת, אנוס הוא. ולפי פירושו, הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו. ולי נראה לפרש, אמאי חייב בתשלומין לרבא, והכי קאמר: אי דמצי לאהדורי ניהדרה ואמאי פטור לאביי, ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב לרבא.

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו. פירוש: שאכל אפילו תרומה שלו. וכתב רש"י ז"ל: ואף על גב דמיתה לאו משום ממונא דניזק הויא ליה, מפטר, דסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ופלוגתא היא. ואינו מחוור דאם כן דהא שייכא בההיא פלוגתא למאן דמחייב, תקשי ליה ההיא דתנן בבא קמא (לד, א) הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. ורבא נמי דאית ליה הכי בפרק קמא דסנהדרין (י, א) פלוני בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין מיתה לזה ותשלומין לזה, לותביה מההיא מתניתין. ועוד, דאם כן מאי האי דאמרינן לאביי פטור לרבא חייב, דמשמע הא בחלב כי האי גוונא אפילו לרבא פטור, והא רבא אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב, סבירא ליה כדאיתא התם בסנהדרין.
ואלא ודאי הא דהכא ומתניתין דבבא קמא לא שייכי כלל בפלוגתא דמיתה לזה ותשלומין לזה, דכל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הניזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחד דמי, לפי שאותו בעל הממון מחויב בהריגתו, ואין לך מי שמחויב בו יותר מחבירו, והלכך כמיתה ותשלומין לאחד דמי,והכא נמי כרת או מיתה מחמת איסור שעשה לשמים באלו וכמיתה ותשלומין לאחד דמי, הא מיתה שבאה לו מחמת שהרג את חבירו או שזמם להרוג את חבירו, בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב.
והא דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א) רודף אחר חבירו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור, לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה שהרי ניתן להצילו בנפשו ומתחייב נפשות הוא לכל אדם וכמאן דנתחייב ממון ונפשות לבעל הכלים. והיינו דאמרינן בבבא קמא (שם) לא צריכא דגדי דחד ועבדא דחד דפטור, משום דכיון דניתן להצילו בנפשו הוה ליה כמיתה וממון לבעל הגדי.

ומי שנתחייב סקילה כו' או חיה דורסתו ואע"ג דאמרי' בפרק השוכר את הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהוא בסקילה אפ"ה לא מת אלא בתלוי' דהיינו חנק וי"ל דדילמא לא הי' נידון על אותה עבירה בעה"ז עברה אחת שהיא בחנק ויש מתרצין דסבירא לן הכא כמ"ד כל הנסקלין נתלין וא"צ:

אי רוצים לאהדורי מהדרי' פי' וכיון דלא אהדרי נעשה עליו גזלן לאלתר ומחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב אנוס הוא ובדין הוא דמצי לאוקמי כשתחב לו בגרונו חבירו לרצונו אלא דניחא ליה לתרוצי לפום אוקימת' דהא ודאי לישנ' דתחב לו חבירו לא לאונסו משמע: לא צריכ' דמצי לאהדורי ע"י הדחק פירוש ואי מהדר ליה מאיס ולא חזי למידי הלכך אין לחייבו משום גזל אלא על הנאת גרונו ובני מעיו וה"ל מיתה ותשלומין הבאים כאחד כן פירש רש"י ז"ל וא"ת אפילו על הנאת גרונו ובני מעיו ליכא לחייבו כלל ואפילו לרבא וכיון דמאיס ולא חזי לבעלים ה"ל זה נהנה וזה לא חסר שפטור תרצו התוספת דמ"מ חזו לכלבים ומגו דמחייב להאי פורתא מחייב לכולהו הנאה כדאמרינן בפ' כיצד גבי הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו כיון דחסרי דשוואתו מגלגלין עליו את הכל ויש מפרשים דקא איירי באוכלין דלא מאיסי ואפ"ה כיון דלא מצי לאהדורי אלא בצער וע"י הדחק לא הוי גזלן וחייבו על הנאת גרונו בלבד דהוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר הלכך לרבא חייב:

רב פפא אמר כגון שתחב לו משקין בבית הבליעה פירוש דכיון דהכניסן לתוך פיו נמאסו ואין כאן גזל ואין חיוב אלא הנאת גרונו והא אתי' כפי' רש"י ז"ל לעיל דהכא ודאי זה אינו חסר הוא:

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וא"ת א"כ היאך פטור הוא הא הוי מחייב לזה ולתשלומין לזה היא דכיון שהוא חייב מיתה בידי שמים כאחד חשיבא לאפוקי שחייב לזה מיתת ב"ד ולזה ממון שהוא חייב כדאמרינן במכות בפ"ק הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים שהזימו לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ומשלמין ממון ומיתה לעידי הבעל וממון לבעל שהפסיד כתובת' והא דאמר בפרק בן סורר ומורה רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו ושבר את הכלים בין של הנרדף ובין של כל אדם פטור שאני התם דרודף חייב מיתה לכל העולם שניתן להם להציל נפשו של נרדף בנפשו של רודף והכי מפרשי ההיא דאמרינן בב"ק גדיש דחד ועבד דחד וכדפרישית התם בס"ד:

מכיון שביארנו שהכרת אינו מפקיע תשלומין אין צריך לומר שמיתה בידי שמים אינה מפקעת תשלומין מעתה זה שאכל תרומה במזיד שהוא במיתה בידי שמים משלם ולא סוף דבר בשהגביהה ואכלה שהרי כל שהוא כן מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה והרי אף במיתת בית דין כל שאין מיתה ותשלומין באין כאחד חייב אלא אף בשלא הגביהה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו ולא סוף דבר לתוך פיו ממש שהרי הואיל והיה יכול להחזירה ולא החזירה קנאה לשלם את כלה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעא ונמצא שאין מיתה ותשלומין באין כאחד אלא אף בשתחב לו בבית הבליעה שאין לו עוד להחזירה וחייב התוחב אלא שזה משלם בכדי מה שנהנה גרונו ומעיו וחייב מיתה ומכל מקום דוקא בשיכול להחזירה על ידי הדחק שאם אין יכול להחזירה אף על ידי הדחק אין לו חיוב מיתה שהרי אנוס הוא ויש גורסין בסוגיא זו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה ואין צורך בכך שהרי פיו קונה לו אף בלא לעיסה אלא שהם מפרשים שעד שלא לעסה אין מחשבתו נכרת אם רוצה לקנותה אם לאו וכן אם תחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו הואיל ומשקין מיהא אין דרך לחזרתם והתוחב חייב מכל מקום לכשיבלעם חייב זה בכדי הנאת גרונו ומעיו אע"פ שחייב במיתת שמים באותה שעה:

זר שאכל תרומה שלו שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וקרע שיראין של חברו באכילתו כגון שהיתה התרומה כרוכה בשיראין וקרעם בלעיסתו אין צריך לומר שהוא חייב שהרי אף במיתת בית דין כיוצא בה חייב שמיתה לזה ותשלומין לזה הוא:

ולענין ביאור מה שתירץ רב אשי בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו הוא מפני שהוא סובר שמיתה לאחד ותשלומין לאחד פטור וגדולי המפרשים כתבו שכיוצא בה במיתת בית דין פטור שמיתה ותשלומין לאחד הוא שהרי איסור התרומה אין בעליה גורמין אותה ואין לנו אם היא של בעל השיראין אם היא של אחר:

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו פירש"י ז"ל וקסב' מית' לזה וממון לזה פטור. ובמסכ' סנהדרין בפ"ק אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדי' והזימום לעידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון. חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה דהיינו בעל. ונפשות לזה לעידי הבעל שהיו באין להרגן. פירש"י ז"ל דקסבר רב יוסף מיתה לזה וממון לזה חייב אלמא קסבר דפלוגתא היא. והכי נמי התם בפרק בן סורר ומורה דאמרינן ר' יוחנן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו. מאי טעמיה דר' יוחנן בן שאול. דכתי' כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר. וכתיב בתריה אם אסון יהיה. ואפי' הכי אמר רחמנא לא יהיה אסון יענש. אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו. הכא נמי משכחת לה יענש ביכול להציל באחד מאיבריו. אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאיבריו נמי ניתן להצילו בנפשו אמאי יענש. ואמרי' דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה. כלומר והיינו טעמא דחייב. ומהדרי' לא שנא דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו כו'. הא דאמרינן לא שנא ופשטינן ליה מדרבה דהוא רבה בר נחמני פליג' אדרב יוסף וקסבר רבה מיתה לזה ותשלומין לזה פטור וליתא דהא מתני' היא דתנן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו. כיצד שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו. והא התם דמיתה לחד ותשלומין לאח' שהוא חייב תשלומין לבעל הגדיש וחייב מיתה לשמים לפי שהדליק בשבת שהרי היה אפשר להזיק זה בשאר ימים ולא ידליק בשבת. מה שאין כן בתרומה שאי אפשר להזיק' באכילה שלא יתחייב מיתה ולא להתחייב מיתה עליה אלא במזיק' באכילה. ואם כן בפלוגתא דאמוראי תיהוי הא תיובתיה דרב יוסף. ותו תיובתיה מההיא דתנן היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והא התם דמיתה לזה וממון לזה שהוא חייב מיתה לעבד ותשלומין על הגדיש ואמרינן דפטור. ורבינו תם ז"ל פירש דוודאי בכל התורה כול' מיתה לזה וממון לזה פטור. דהא קרא הוא דכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש. הא אם יהיה אסון לא יענש. והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לאשה ותשלומין לבעל ואפי' הכי פטור. ודקא קשיא לן ההיא דהתם דרב יוסף דמתחייב. שאני התם גבי עדים זוממין דהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמ' לעשות לאחיו ואי אפשר לקיים בהם כאשר זמם לזה ולא לזה. דמה חזית והם מחייבין ממון לבעל ונפשו' לעידי הבעל וצריך לקיים בהם כאשר זמם על שניהם. ואע"ג דברישא בעידי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון. דשאני התם דעלה דידה בלחוד הוא דמיחייבי הני תרתי הוי מיתה וממון לאחד. וכיון דמקיימינן בהו כאשר זמם בעיקר העדות דהיינו מיתה בהכי סגי לן. אבל בסיפא דהוי מיתה לזה וממון לזה בעינן לקיומי בהו כאשר זמם לעשות לאחיו בכל חד וחד. ושתי תשובות בדבר חדא דמאי שנא עדים זוממי' אטו בקרא כתיב לקיים תרווייהו ואי לא אפשר לקיומי בהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו תיהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה ותיבטל. ומאי דקאמר נמי דמקרא שמעינן לה הא ליתה דאם כן כי קא מקשינן התם בפרק בן סורר דלמא שאני התם דמיתה לזה וממון לזה. ואמרינן לא שנא ומייתינן ראיה מדרבה. אדמייתי ליה מדרבה לייתי ליה מקרא ועדיפא לי'. אלא כלך לדרך זה דאדרב' בכל התורה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב כדרב יוסף. מיהו לא חשבינן מיתה לזה וממון לזה אלא כי הא דהתם דעדים זוממין שהם חייבין מיתה לעידי הבעל שהיו באין להרגן וממון לבעל. אבל כשהוא מתחייב מיתה לשמים הא מיתה וממון לאחד חשבינן לה. והיינו הא דרב אשי דהכא דהיא מיתה לשמים. ומתני' דשורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק הגדיש בשבת פטור. וההיא דהתם דבן סורר ומורה דאמר רבה רודף שהיה רודף כו'. ההיא כמית' ותשלומין לאחד חשבינן לה. שהרי ניתן להצילו בנפשו וכל הקודם להרגו זכה. וכיון שכן הרי הוא חייב מיתה לכל העולם. ולא גרסינן עלה התם ולא שנא לן. דמשמע דלא שני לן מיתה וממון לאחד. למיתה לזה וממון לזה למימרא דדא ודא אחת היא. דהא ליתא אלא ולא היא דגרסינן כלומר ולא היא דהא לא הויא מיתה לזה וממון לזה אלא מיתה ותשלומין לאחד לפי שהוא רודף כדפרי' ומייתי ליה מדרבה. ומתני' נמי דהתם דהיה גדי סמוך לו ועבד כפות לו ונשרף עמו פטור היינו טעמא נמי לפי שהוא רוצח והוא מתחייב מיתה לכל העולם והיינו דחשיב לן מיתה וממון לאחד. ומאי דקא מסתייע מקרא מדכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש הא אם יהי' אסון לא יענש. והא התם ממון לזה ונפשות לזה אע"ג דהוא רוצח דהא מוקמת לה ביכול להציל באחד מאיבריו וכי אתית למימר דיכול להציל באחת מאיבריו ניתן להצילו בנפשו. יש לומר התם נמי כיון דאשה וולדות חד גופ' הוא כמית' ותשלומין לאחד חשיב והיינו דכי איכא אסון דאש' מיפטר. והא דאמרינן עלה התם דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה. לאו משום אשה אלא משום חבירו שמתעצם עמו. דהא אנן קשיא לן עלה התם כי ליכא אסון דאש' נמי כיון דמתעצם עם חבירו להרגו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר ליפטר שהרי ניתן להצילו בנפשו והרי מתחייב בנפשו אלא לאו וודאי תיפשוט מינה דיכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו. והתם אמרינן ביכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו ועלה אתינן למידחי מאיבריו והיינו דלא ניתן להצילו בנפשו. ועלה אתינן למידחי דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה. דגבי ההוא גברא דקא מינצי בהדי' ממון לאחד ונפשות לאחר הוא. אבל כי איכא אסון דאשה אע"ג דיכול להציל באחד מאיבריו ולא ניתן להצילו בנפשו. לגבי אשה וולדות נפשות וממון לאחד חשבינן לה. וכי תימא וכי איכא אסון אמאי יענש שהרי רודף אחר חבירו הוא. יש לומר לר' יונתן בן שאול ביכול להציל באחד מאיבריו. ולרבנן נמי אפשר דלית להו לר' אלעזר דאמר התם במצות שבמית' הכתוב מדבר. אלא לאו איכא אסון דאש' אף על פי שאינו חייב מית' שהרי לא נתכוןלהרוג כלל פטור והו' לי' חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ופטור כך פירשו בתוספות:

מי שנתחייב סקילה וכו'. ואף על גב דאמרינן בפרק הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהיא בסקילה ואפילו הכי לא מת אלא בתליה דהיינו חנק יש לומר דדילמא לא היה נידון על אותה עבירה בעוה"ז אלא על עבירה אחרת שהיא בחנק. ויש מתרצים דסבירא לן הכא כמאן דאמר כל הנסקלין נתלין ואין צורך. הריטב"א ז"ל:
אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים איכא דקשיא ליה אי אריא וגנבי בידי שמים אסון בידי אדם היכי משכחת לה וכבר פרש"י ז"ל ולא יהיה אסון משתעי במיתת ב"ד למימרא דהיכא דליכא מיתת ב"ד משלם דמי ולדות ע"כ. ואף על גב דלקמן אסיקנא אסון ממש ולא דין אסון אביי אליבא דר' נחוניא כדין אסון מפרש לה וראיתי מי שתירץ דכי אמרינן אריא וגנבי בידי שמים ה"מ דבאו עליו וגנבו כעין גנבי כלומר דלאו אדעתיה אבל היכא דקא מנצו בתרי וקטיל חד לחבריה בידי אדם הוא. ודברי הבאי הם. הרמב"ן ז"ל:
וכן תירץ הרא"ה ז"ל דדוקא אריא וגנבי דלאו בידו הויא בידי שמים אבל מיתת ב"ד שהוא בידו שלא יבא לכך או שלא יעשה בפני עדים וקבל התראה ודאי היינו בידי אדם דהיינו כצינים פחים. עד כאן:
וז"ל הרשב"א ז"ל אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים אבל הצינים פחים בידי אדם שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן דאם אסון יהיה בידי שמים היא מעתה באריא וגנבי. ויש לומר דאביי אליבא דרבי נחוניא לא מפרש אסון ממש אלא דין אסון ומיתת ב"ד בידי שמים הוא וכן פרש"י ז"ל ע"כ. וכן תלמידו תירץ דהכא אליבא דרבי נחוניא לא מפרש אסון ממש אלא דין אסון ומיתת ב"ד ביד אדם היא וכיון שבטלה מיתת ב"ד חזר בידי שמים. ע"כ:
ובשיטה ישנה כתוב וז"ל אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים דעתיה דתלמודא דכל דבר שבא מאת הקב"ה אף על פי שנעשה בידי אדם בידי שמים מיקרי. ואם תאמר אם כן אסון דקרא דגבי אשה בידי שמים הוא שהקב"ה שלח אנשים להרוג אשה זו. יש לומר אין פי' אסון מיתת האשה אלא פירושו מיתת זה ההורג שב"ד הורגין אותו וה"ק ולא יהיה אסון באיש כגון שלא הרג את האשה הא יהיה בו אסון שהרג את האשה וב"ד הורגין אותו לא יענש ממון כך מצאתי בשם ה"ר משה בר יוסף ז"ל ולפירוש זה לאו מלא יהיה אסון דרשינן ג"ש דהא מפרשים ביה לקמן אסון דאשה אלא מאם אסון יהיה דריש לה דודאי פירושו דין אסון. ותימא הוא אם כן אמאי לא חזינן לה מגזרה שוה דאסון דאשה ואסון דהורג ואמאי אצטריך למגמר ג"ש מאסון דיעקב. ויש לומר דאין הכי נמי דהשתא מאסון דאשה ואסון דהורג גמר ג"ש. ואם תאמר היכא דיש אסון אמאי לא יענש על ולדות והא הוה ליה מיתה לאשה ותשלומי דמי ולדות לבעל וקי"ל דחייב יש לומר כיון דעובר ירך אמו הרי זה במיתה ותשלומין לאשה. ע"כ:

רבא אמר מהכא ואם העלם יעלימו וכו'. ואיכא למידק אמאי לא מייתי מדכתיב לעיל מהאי קרא ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי וגו' דהא ודאי לא מיירי באותו שרגמוהו כבר אלא במי שלא רגמוהו אלמא שהכרת במקום מיתה. ויש לומר דכיון דפירשו המפרשים ז"ל דמאי דכתיב ואני אתן את פני וגו' מיירי כשעבר בלא עדים והתראה כיון שכן אין הכרת במקום מיתה ממש שהרי לא נתחייב עדיין מיתה לכך מייתי מדכתיב ואם העלם יעלימו וגו' דמיירי שהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה כבר ולא מיירי שהעלימו עיניהם שלא יבא לב"ד ויתחייב מדכתיב לעיל עם הארץ ירגמוהו ושוב כתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' אלמא דהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה בב"ד מעתה שמעינן שפיר דכרת במקום מיתה וזהו שכתב רש"י ז"ל מן האיש ההוא. שהוא חייב מיתת ב"ד. ע"כ. ואם תאמר אכתי מאי מייתי דילמא משום דכתיב ושמתי אני את פני וגו' ובמשפחתו והכרתי אותו וגו' דהיינו כרת גדול דהוא ומשפחתו הוא דהויא במקום מיתה אבל כרת דידיה לחודיה מנלן דהויא במקום מיתה. ויש לומר דהמשפחה אינו בהכרת כמו שכתב רש"י ז"ל בפי' החומש הילכך שפיר מייתי ראיה דוהכרתי עליה דידיה בלחודיה קאי ואפשר דלהכי קצר רש"י ז"ל הכתוב וכתב ושמתי אני את פני והכרתי וגו' ע"כ. ודע דהא דאמרינן אמרה תורה כרת וכו' אינו מאמר התורה דקרא לא איירי לענין תשלומין כלל אלא אנחנו שלמדנו כן וכן פרש"י ז"ל. והלימוד היינו מדאיירי קרא בעונשיה ולא באונס המעלימים עיניהם אלמא דלא הפסידו כלום במה שהעלימו עיניהם דהכרת הוא במקום המיתה ממש וחלופה כנ"ל:

זר שאכל תרומה לאביי פטור מתוך פרש"י ז"ל התם בפרק כל שעה [פסחים כט א'] משמע דכי אמרינן גבי כרת קלב"מ הני מילי במזיד אבל בשוגג לא דכתב שם גבי הא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה וכו'. וכתב ז"ל יש טועים דקשיא להו כי פטר רבי נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהיא של הקדש ע"כ. אלמא משמע דסבירא ליה דדוקא במזיד אמרינן קלב"מ ולא בשוגג ואף על גב דלקמן תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגגים למזידין דמקיש מכה אדם למכה בהמה וליכא מאן דפליג עליה דהא לקמן פריך תלמודא מי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה מכל מקום איכא למימר דכי מקיש תנא דבי חזקיה למכה בהמה ה"מ מכה אדם דהויא מיתת בית דין אבל כרת לא מקיש הילכך לא פטור כרת מתשלומין אלא במזיד אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן התם בפרק כל שעה דאין חילוק בין כרת למיתת בית דין אליבא דרבי נחוניא וכי היכי דבמיתת בית דין קי"ל כתנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד הכי נמי לפטור משום כרת בפסח דאפילו בשוגג נמי אמרינן דקלב"מ כדאמרינן לקמן בפרקין כדכתיבנא אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ וה"ה נמי כי איכא כרת ומעתה קשיא דתניא נמי בפרק כל שעה [פסחים כט א'] האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן י"א רבי נחוניא והא כיון דגלי רחמנא גבי קדש לא אמרינן קלב"ם ה"ה נמי כי איכא כרת ואמאי פטור ליחייב ויש לתרץ דההיא דהאוכל תרומת חמץ מיירי בשוגג בשניהם בתרומה ובחמץ ולהכי אמרינן כיון דגלי רחמנא בשוגג דתרומה דלא אמרינן קלב"מ ה"ה נמי בשוגג דחמץ בפסח אבל אידך דהאוכל חמץ של הקדש מיירי (שוגג) דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא וכן פרש"י ז"ל וכדכתיבנא ואיברא דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ ודלא כפירוש רש"י ז"ל. ומיהו לא אמרינן כיון דגלי רחמנא בחדא דפטור משום דקלב"מ דה"ה באידך אלא כששניהם שוים אבל משוגג למזיד לא אמרינן והילכך בההיא דהאוכל תרומת חמץ כיון דהויא שוגג בשניהם להכי אמרינן משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה בשוגג דכרת דחמץ לא אמרינן קלב"מ אבל בההיא דהאוכל חמץ של הקדש לא אמרינן משום דגלי רחמנא בשוגג דקדש דלא אמרינן קלב"מ דה"ה במזיד דחמץ לא אמרינן קלב"מ דיפה כח המזיד לגבי הכי דלא ליתי השוגג וליבטליניה לדינא דמזיד הילכך דיניה דמזיד בדוכתיה קאי ואמרינן ביה קלב"מ אף על גב דגלי רחמנא בשוגג דקודש דלא אמרינן ביה קלב"מ ולהכי האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דס"ל לר' נחוניא כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה הא קמן דאפילו במזיד גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ דהא לאביי מיתה בידי שמים פוטרת ואפילו הכי משלם מה שפגם וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מעילה ואין לך לומר דלא פסק הרב ז"ל כן אלא משום דקי"ל דלא כרבי נחוניא דהא בפרק ששי מהלכות תרומות פסק הרב ז"ל זר שאכל תרומה בזדון וכו' חייב מיתה בידי שמים ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל וכו'. ואילו בפרק א' מהלכות מעילה פסק הרב ז"ל וז"ל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש וכו' ע"כ. אלמא דאפילו גבי מלקות דקיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם גזר הכתוב וגלי במעילה דישלם וילקה וכ"ש גבי מיתה בידי שמים אפילו תימא דאמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה. ומעתה קשיא אי רבי נחוניא ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה אפילו תימא דהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד דמיירי בשוגג בששגג על הקדש והזיד על החמץ מכל מקום כיון דגלי רחמנא דאפילו אי הזיד נמי על הקדש דישלם מה שפגם וכדכתיבנא ולא שייך קלב"מ דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש אם כן בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב דממזיד למזיד שפיר אמרינן כיון דגלי גלי דכיון דאלימא כח תשלומי ההקדש דלא יפטרנו המיתה בידי שמים ה"ה נמי הכרת וכ"ת דלאו משום עדיפותיה דתשלומי ההקדש הוא דאמרינן דלא פטריה המיתה בקלב"מ אלא משום דגריע כח המיתה של הקדש ולכך לא יפטור התשלומין ומעתה יש לנו לומר דבמיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא אם כן הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמרא במזיד פטור דקלב"מ כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי לפטור משום כרת דפסח דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה כי איכא כרת ואין לחלק כדכתיבנא לעיל דכך לי מזיד כמו שוגג ושוגג כמזיד כנ"ל קושית התוספות ז"ל ואם לא תפרש כן היה להם להקשות בקוצר מההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא לההיא דאמרינן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כיון דאית ליה לאביי דמיתה בידי שמים פוטר ואין חילוק בין שוגג למזיד ואית ליה לרבי נחוניא כר' דהזיד במעילה במיתה ובמאי דכתיבנא ניחא. ותירצו בתוספות דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומי כפרה ולא ממונא וכו' ככתוב בתוס' ועוד תירץ ר"י התם בפרק כל שעה דההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל אתיא כרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה ואם תשאל אכתי איכא לאקשויי כיון דגלי רחמנא גבי קדש דאפילו היכא דלקי ממש לא מפטר מתשלומין וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מעילה גלי נמי דאפילו בכרת לא מפטר. תשובתך אין לדמות מלקות לכרת אבל למיתה בידי שמים אם איתא דפוטר לרבי נחוניא כמו כרת שפיר מדמינן להו אהדדי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא הכל דשוגג דכרת לא פטר כלל וכן מיתה בידי שמים לדעת אביי וכדכתיבנא לעיל וההיא דמתניתין האוכל חמץ של הקדש מיירי בדהזיד בחמץ של פסח וכדפרישנא לעיל התם וההיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח מיירי בשוגג בשתיהן בתרומה ובחמץ והראשונים דחו כל זה דע"כ צריכין אנו לטעמי דתשלומי תרומה כפרה דהא לרבא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי' קלב"מ א"כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב כרת כיון דאיכא לפטור דלא שייך למימר כיון דמיתה בידי שמים שלה אינו פוטרו הכי נמי כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום ואין לך לחייבו מטעם שוגג דשוגג דכרת אינו פוטר וכשיטתו של רש"י ז"ל דהא לרבא כיון דגמר ליה מדכתיב ושמתי אני את פני וגו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם וכו' אם כן יש לנו להשוות כרת למיתת בית דין וכי היכי בע"כ חייבי מיתות שוגגים פטורין הן מן התשלומין וכדתני דבי חזקיה הני חייבי כריתות הילכך אין לנו לומר לדעת רבא אלא משום דתשלומי תרומה הוי כפרה ומעתה אף לאביי תתרץ כן זאת היא מסקנת התוספות ז"ל. וה"ר שמשון בעל תוספות שאנ"ץ ז"ל דחה זה עיין במסכת תרומות ובפ"ז דקידושין:

ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו'. ואם תאמר לרבא נמי קשיא דדוקא בתרומה חייב אבל בחלב פטור והא מדאגביה וכו' ליתא דלרבא בכרת פטור היכא דאתו כאחת כגון מדליק גדיש ביום הכפורים והרבה חייבי כריתות דשייכי בהו תשלומין כאחת. שיטה ישנה. ועוד איכא למידק ומאי פריך מרב חסדא אטו גברא אגברא קא רמית ונראה דלכך כתב רש"י ז"ל ולאביי פטור. בתמיהה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר הא כיון דאגבהה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה. ע"כ. פי' לפירושו ז"ל דהא דפריך תלמודא ולאביי פטור וכו' לאו לאביי פריך דהא לאביי איכא למימר שפיר דמיתה פוטרת מהתשלומין ונפקא מינה למידי אחרינא דמצינן לתרוצי מתניתין דפרק כל שעה דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש וכו' אפילו לרבי נחוניא והיינו דכיון דגלי דמיתה בידי שמים אינה פוטרת גבי תרומה אף על גב דפוטרת בעלמא ה"ה כי איכא כרת אבל לרבא דסבירא ליה דמיתה בידי שמים אינה פוטרת ע"כ פירוש דמתניתין דפרק כל שעה לא תתפרש כן ויש לנו לפרש דס"ל לפי מדה משלם עיין בפרש"י ז"ל בפירושו על המשנה פרק ז' ממסכת תרומות וכיון שכן אי הוה קאמר תלמודא מיתה בידי שמים פוטרת איכא בינייהו לאביי פוטר לרבא אינו פוטר לא הוה קשיא לן ולא מידי אבל השתא דקאמר זר שאכל תרומה לאביי פטור וכו' קשיא ליה לאביי פטור והא אמר רב חסדא וכו' כנ"ל. ועוד איכא למידק מאי פריך מחולין לתרומה דילמא שאני חולין דכיון דאשתני אשתני ומ"ה מעידנא דאגבהיה קנייה דכיון דיצא מרשות בעליו ונכנס ברשות אחר הרי הוא באחריותן של אחר אבל תרומה איכא למימר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ואפילו אגבהיה לא יצא שם תרומה מעליה והרי היא בקדושתה ולכך לא יתחייב עד שהוא אוכלו ואז ודאי תשלומין ומיתה באים כאחד. ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר וכו' פירוש דלא אמרינן כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה אלא בקדש אבל בתרומה דיש לה בעלים דהכהנים הם בעליהם שפיר מיקרי גזולה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף כנ"ל. ומצאתי תוספת לשון ברש"י ז"ל כתב יד ישן וז"ל ואף על גב דלענין הקדש לא קאי ברשותיה כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינם שלו וזה לפי שאינם ברשותו מיהו מתחייב משעת הגבהה באחריותה ע"כ. וכל זה רמוז בלשונו הקצר הכתוב בפירושנו וז"ל הא כיון דאגבהיה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף וכו'. ועוד איכא למידק ומאי פריך והא בקל יש למצא שיבא מיתה ותשלומין כאחד כדאיתא בגמרא וי"ל דמ"ה פריך הכי משום דאין התשלומין שוין דמעיקרא סברינן למימר דלרבא משלם דמי תרומה מעליא כאשר גזלה ולאביי פוטר דמיתה בידי שמים דאית ביה דקלב"מ מתרצינן לה אין לה כאן תשלומין גמורים ואינו משלם אלא דמי הנאות מעיו וזה הוא שכתב רש"י ז"ל בסמוך שתחב לו חבירו. דלא אגבהיה ולא קנייה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבלעתו וכו' כנ"ל:

מודה רבי נחוניא וכו'. קשיא לי מאי קא משמע לן אטו ר' נחוניא מחמיר ביום הכפורים טפי ממאי דמחמרי רבנן בשבת הא יום הכפורים כשבת לדברי חכמים קאמר ולגבי שבת תניא לקמן הגונב כיס בשבת חייב משום האי טעמא דכיון דאגבהיה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה. ואפשר דקא משמע לן דהואיל ואפשר דגחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וההוא דלקמן הא אוקימנא כבן עזאי או כשעמד וטעמא אחרינא הוא דהגבהה ראשונה לאו מההוא הוצאה היא כלל ומ"מ הוה ליה לאשמועינן בשבת לרבנן אלא דרבי נחוניא ודאי מיקל בתשלומין טפי מרבנן ולהכי נקט אליביה. א"נ דפשיטא ליה מלתא. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מודה ר' נחוניא כו'. תימא מאי שנא רבי נחוניא דנקט אפילו רבנן הוה מצי למינקט דהא לכ"ע ואפילו לרבנן דסברי דאין אדם מת ומשלם הכין הוא דינא ואם כן לימא מודה רבנן דלא אמרינן אין אדם מת ומשלם אלא היכא דבאין כאחד אבל היכא דלא באין כאחד חייב. ויש לומר דרבי נחוניא עדיפא ליה למימר דאפילו רבי נחוניא דהוה מיקל בתשלומין דקא סבר אין אדם נכרת ומשלם אית ליה דהיכא דלא באין כאחד חייב וכ"ש לרבנן והאי דנקט חלב קמשמע לן טעמא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל א"נ טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ:
וזה לשון (הריטב"א) [הרשב"א] מודה רבי נחוניא ואי קשיא לך מאי למימרא פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לרבי נחוניא משבת לרבנן ויש לומר דהא קמשמע לן דהואיל ואי בעי גחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וכבת אחת דמי וכדאיתא בסמוך. הרמב"ן ז"ל ע"כ. ולקמן בשמעתין נאריך בתירוץ קושיא זו בס"ד וכתבו בתוספות ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו' הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטור מן התשלומין לפי מה דאוקימנא לה כרבי נחוניא פי' אזלי לשיטתן דסבירא ליה דהך אוקמתא דרבי נחוניא אתיא בין לרבא בין לאביי ולכך הוצרכו לחלק דתשלומי תרומה משום כפרה וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל והילכך קשיא להו דהתם בפרק כל שעה הוה נמי מצי לאקשויי אההיא מתני' אבל הרב ז"ל פירש בפירושיו לסדר זרעים בפרק ז' ממסכת תרומות דההיא אוקמתא לא אתיא כרבא אלא כאביי דרבא מפרש לאותה משנה בענין אחר דסבירא ליה לפי מדה משלם עיין שם וכיון שכן ניחא דלא אקשי אלא הכא משום דהיינו עיקר פלוגתא דאביי ורבא ולא הוצרך לאקשויי התם דההיא אוקמתא נמי לאביי היא ולא לרבא כן נראה לי. וכתבו בקונטריסין דהיאך שייך לומר גבי חמץ כיון דאגבהיה קנייה כיון שאסור בהנייה מאי קנייה ומה זכייה שייך בו ותירצו דהכי קאמר התוספות ז"ל דהוה מצי לאקשויי אליבא דרבי יוסי הגלילי דסבירא ליה דחמץ בפסח מותר בהנאה ע"כ. ואין צורך לכל זה דהאי אוקמתא דרבי נחוניא עלה דרבי יוסי הגלילי קאי עיין שם:

אלמא מעידנא דאגבהיה קנייה וכו'. פירוש קשיא ליה לתלמודא דמאי פירכא היא זו הא כיון דאמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב וכו' ולא קצר ואמר מודה רבי נחוניא באוכל חלבו של חבירו וכו' אלמא דהכי קאמר דמעיקרא גנב החלב ומשך אותו לרשותו ושוב נמלך ומעתה אין כאן קושיא דשאני ההיא דכיון שמשך אותו לרשותו הרי נתחייב בתשלומין ושוב כשנמלך ואכלו לא נפטר מהתשלומין שקדם לו זמן רב אבל הכא שמעולם לא נתחייב בתשלומין אלא השתא שאכלו לא אמרינן מכי אגבהיה קנייה וכו' לכך האריך תלמודא וקאמר אלמא דמעידנא דאגבהיה קנייה וכו' פירוש אף על גב דמהדרי וקאמר בגונב חלבו של חבירו ואכלו וכו' לא שמעינן הכי וכדכתיבנא. מכל מקום מדיהיב טעמא למילתיה שכבר נתחייב בגניבה וכו' משמע הכין דאי מעיקרא גנב החלב ומשך אותו ושוב נמלך ואכלו וכדכתיבנא לא היה צריך להאי טעמא כלל כנזכר לעיל:

הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו וכו'. יש מקשים דהוה ליה לתרוצי כדלקמן כגון דגחין ואכיל ליה דלמטה הוי כלבוד. והרא"ה ז"ל תירץ דליכא לתרוצי הכין דאכתי איכא טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ. פירוש לפירושו דמעיקרא כי משני כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו אמסקנא סמיך. סוף סוף כיון דעלסיה קנייה וכו' הוצרך להאריך ולומר סוף סוף וכו' לרמז דאפילו תימא שתחב אותו לתוך פיו לתוך בית הבליעה סוף סוף אכתי קדים קנייה למיתה וכדכתיבנא וכדקתני בתר הכי אי דמצי לאהדורי נהדר וכדבעינן למהדר למכתב בס"ד ושייך שפיר לשון עליסה אכסיסה דבית הבליעה כן נראה לי:
אי דמתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה א"ת כיון דלעס התרומה היאך מתחייב מיתה על בליעה הרי כבר נתחלל התרומה כדתני' בפ"ק דכריתות [ז א'] כהן שסך שמן של תרומה בן בנו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש ויש לומר דהתם נתחללה על ידי סיבה לפי שכבר נגמרה כל ההנאה אבל הכא לא נגמרה כל ההנאה בלעיסה. הרא"ש ז"ל:
אי דמצי לאהדורה נהדריה פרש"י איבעי ליה לאהדורה וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עבד ולא יתחייב לכהן כלום. ע"כ. פירוש לפי' קשיא ליה לרש"י ז"ל אף על גב דנתחייב זה בדמי התרומה משום דלא אהדרה אכתי שפיר דשניהן באים כאחד התשלומין והמיתה דבשעה שנכנס המאכל לתוך בית הבליעה הרי נהנה גרונו ונתחייב מיתה ובהאי שעתא נתחייב בתשלומין כיון דלא אהדרה והילכך אתי שפיר הא דקא פטר ליה אביי. ותירץ ז"ל דחיוב התשלומין קדמי דמשעה דמצי לאהדורה ולא אהדרה הרי נתחייב בתשלומין דמההיא שעתא איהו מזיק ליה וכבר נסתלק חיובו של ראשון דלאו מידי עבד וחיוב מיתה לא אתי עד שיכניסנה במקום דלא מצי לאהדורה והוקשה להם לתוספות ז"ל על זה דאכתי קשיא דהא ודאי כל אימת דמצי לאהדורה אכתי לא נתחייב דהא מצי לאהדורה ולא נתחייב עד שהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה וההיא שעתא נתחייב מיתה נמצאו שניהם באים כאחד ואפי' תימא דנתחייב קצת בשעה דהוה מצי לאהדורה מכל מקום לא נגמר חיובו עד שהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה ולגבי אותו קצת חיוב שנתחייב בשעה דלא מצי לאהדורה שייך שפיר הא דפטר אביי ואם כן מאי פריך תלמודא ותירצו בתוספות דאיברא דלא נתחייב בתשלומין עד שיכניסנה בדוכתא דלא מצי לאהדורה מכל מקום לא פטרה ליה מיתה דחיוב מיתה לא אתיא עד דבלע לגמרי דאהנאת מעיו חייביה רחמנא והשתא ניחא נמי מה דפירש ריצב"א לקמן דכי משני דמצי לאהדורה על ידי הדחק מיירי אפילו באוכלין דלא מאיסי ואף על גב דקדים קצת התשלומין כיון דמיד דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באין כאחד ומעתה אם תפרש דחיוב מיתה אתיא מיד דהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה הוה לן לאחשובי נמי באין כאחת אפילו אי מצי לאהדורה שלא על ידי הדחק כיון שתחב לו בבית הבליעה וכדמשני כנ"ל וקל להבין. ומכל מקום לדעת רש"י ז"ל משעה דלא אהדרה אף על גב דהוה מצי לאהדורה נתחייב בתשלומין ונגמר נמי חיובו ואפילו הוי אנוס דמההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לא מידי עבד ולא נתחייב בתשלומין והיינו דכתב רש"י ז"ל וכי לא אהדרה מההיא וכו' ולדעת התוספות ז"ל משעה דלא מצי לאהדורה נתחייב וזה הוא שכתבו התוספות ז"ל וכי לא מהדר חייב וכו' פירוש דלא מצי לאהדורה כנ"ל:
ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב פירש רש"י ז"ל אמאי חייב מיתה אנוס הוא והקשה הרא"ש ז"ל נהי דאנוס הוא ולא מצי לאהדורי בהא לא הוי אנוס שאם היה רוצה לעכב את חבירו לא היה תוחבו לתוך פיו ומלתא דפשיטא היא שאם האכילוהו לאדם דבר אסור חייב כאילו הוא בעצמו היה אוכלו ונהנה. וא"ת שתחב לו באונס לוקמיה בשאינו אנוס בתחיבה זו וכן נמי הקשו בתוספות דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב ותירצו בשיטה ישנה דאף על פי כן היה פטור ממיתה כגון שחבירו הניחה ותחבה במקום שלא היה בידו אחר כך להחזירה ואנוס נמי הוא שהוא לא היה חושב שיתחבנה לו חבירו במקום שלא יוכל להחזירה אף על פי שהוא אמר לו. ולא נראה להם לתוספות ז"ל לומר כן דכיון דמרצונו עשה הא ודאי חייב מיתה אף על גב דלא מצי לאהדורי. ואין לך לומר דלא מצי לאוקמי הכין דאם כן כבר נתחייב בהגבהת חבירו וכן פירשו בשם רבינו אפרים ז"ל ואדבעינן למכתב קמן בס"ד דהא ודאי ליתא דהגבהת חבירו לא מהני לדידיה ואף על גב דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מכירה אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחר להגביה או למשוך או להחזיק לו הרי זה זכה לו ע"כ. היינו דוקא כשאמר לחבירו שיגביהנה לו ויזכה לו בהגבהתו אבל הכא אף על גב דתחב לו מרצונו לא אמר לו שמשעה שיגביהנה יזכה לו. ואנו מדעתנו לא נאמר בעידנא דאגבהיה קנייה אף על גב דבדידיה גופיה אמרינן הכי הילכך ודאי לא אתי ליה חיוב ממון עד שיהנה ולא מקודם זה כלל ודלא כריצב"א וכדבעינן למכתב בס"ד הילכך ודאי שפיר איכא למימר קלב"מ ומעתה קשיא אמאי לא אוקי ליה בהכין ואין לך לתרץ דאין כאן חיוב ממון כלל וכמו שכתב הרב ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד דא"כ אמאי פי' רש"י ז"ל דקשיא ליה לתלמודא אמאי חייב אממונא נמי הוה ליה לאקשויי אלא ודאי משמע דסבירא ליה לרש"י ז"ל דאפילו באונס חייב ממון דהרי נהנה וחייב לשלם דמי הנאתו וכ"ש מרצונו. וז"ל של הקונטרס נראה שדעת רש"י אף על פי שהוא בעל כרחו מכל מקום הנאת הממון נתחייב ולכך פי' שהספר מקשה על המיתה אמאי חייב מיתה ולהכי קשיא להו לתוספות לפי דבריך שהממון הוא חייב אבל מיתה אינו חייב כיון שהוא אנוס יעמיד שהוא מרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה וכו' ע"כ. ור"י ז"ל פירש דהכי פריך אמאי חייב ממון פי' אפילו יהא ברצונו היה לנו לפוטרו מממון דהוא לא גזלו ואף על פי שצוה לו לתחוב לא היה סבור שיעשה דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. ומיהו מיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חבירו בתחיבה וא"ת אממון נמי אמאי אינו חייב והא אמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה וכו' ותירצו בתוספות דהיינו דווקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה השני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדורה אין לו על השני כלל. וריצב"א מפרש בשיטת רש"י ז"ל ופשיטא ליה לתלמודא דאיירי בשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדריה קנא' מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואחר כך תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אף על גב דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין הגט אמרינן כן אבל לענין זכייה אשכחן בפרק קמא דבבא מציעא טלית חציה על גבי קרקע וכו' וכיון שאינו זוכה מטעם דאינו מגרע זכיית האחד שהוא מונח בתוך פיו או בתוך ידו מטעם זה ועוד אפילו תימא דיפה נמי כחו של זה דיכול לנתקו ולהביאו אצלו וזוכה נמי כמו זה שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מ"מ לכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה פירוש שמפני שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה לפיכך יחלוקו ואינו קונה אלא מחצה ומיהו לא בעי למימר שזה שמונח בתוך פיו קונה מחצה וזה שיכול לנתקו ולהביאו אצלו קונה מחצה דאם כן כשיבלענו כולו ולא יוכל זה לנתקו ולהביאו אצלו יגמור זה קנייתו ויקנה המחצית האחד ולגבי המחצית הזה הרי באין כאחד ויתקיימו דברי אביי בזה המחצית ומאי פריך אלא ודאי כדכתיבנא שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה ולפיכך בעלמא קונה מחצה והכא כשבלע אותו לגמרי הרי למפרע איהו קנאו מעיקרא וקל להבין. ואם תאמר אמאי פשיטא ליה לתלמודא טפי דבאונס מיירי מברצונו והרי באונס נמי קשיא ליה אמאי חייב מיתה. ויש לומר דעלה דברצונו קשיא קושיא דמעיקרא דחיוב הממון קדים ושוב לא פטר ליה מיתה אבל עלה דאונס קשיא ליה קושיא מחודשת ולכך פשיטא ליה לתלמודא דבאונס מיירי ולא שקיל וטרי נמי אי ברצונו כיון דנכנסה לתוך פיו וקנאה וכו'. ואם תאמר והיאך נוכל לפרש פירושו של רש"י ז"ל כן והא רש"י ז"ל לא נקט אלא מיתה אלמא דממונא מחייב ואי איירי באונס גמור דתוחב לו בעל כרחו אממונא מפטר דמאי הוה ליה למעבד ואם הוה מפרשים פירוש של רש"י ז"ל דמיירי מדעתו ואפ"ה מיקרי אנוס דלא חשב שיתחבנה לו במקום שלא יוכל להחזירו וכדכתיבנא לעיל הוה ניחא דנקט מיתה ולא ממון אבל כפי מאי דפירש ריצב"א ז"ל קשיא ותירצו בתוס' דרש"י ז"ל הכי קאמר אנוס הוא ופטור ממיתה וממון ולרוב פשיטותו לא הזכיר ממון להדיא דפשיטא דפטור מממון ואין לך לומר דסוף סוף הרי נהנה דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור כנ"ל פירוש לפירוש התוספות ז"ל. ואכתי צריך ליישב לפירוש ריצב"א דקאמר בסמוך אי בעי גחין ואכיל ולקמן נבאר אותו בס"ד. והריטב"א ז"ל תירץ דהא דהוא מצי לאוקמה בשתחב לו חבירו ברצונו אלא דעתה ניחא ליה לאוקמי ולתרוצי לפום אוקמתיה דהא ודאי לישנא דתחב לו חבירו באונס משמע. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב פרש"י ז"ל אמאי חייב כרת הא אנוס הוא ולפי פירושו הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו ולי נראה לפרש אמאי חייב בתשלומין לרבא והכי קאמר אי דמצי לאהדורי נהדריה ואמאי פטור לאביי ואי דלא מצי לאהדוריה אמאי חייב לרבא. ע"כ. ובחנם דחק לפרושי דקאי קושיין עלה דרבא דשפיר מצי לאקשויי תרווייהו עלה דאביי דאם אין כאן חיוב תשלומין מעיקרא אמאי קא פטר מיתה ולמה ליה למימר קלב"מ אלא ע"כ בין לאביי בין לרבא צריכין אנו למצא צד חיוב ממון שיבא המיתה ויפטרנו לדעת אביי וכן הקשו בתוספות ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ומפרש רבינו תם ז"ל אמאי חייב בתשלומין אנוס הוא הואיל ולא מצי לאהדורי דנהי דמיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חברו בתחיבה מיהו לענין ממון היה לנו לפוטרו אע"ג שצוה לו לתחוב לא היה סבור שיעשה דברו ודברי הרב ודברי התלמיד וכו' וכיון שתחב לו במקום שאינו יכול להחזירו אנוס הוא ואפי' בהנאת גרונו לא ליחייב או א"נ י"ל אמאי חייב לא מיתה ולא ממון אנוס הוא כיון דלא מצי לאהדורי ואהנאתו לא מחייב משום דליכא שום הנאה כשתוחבין לאדם בתוך בית הבליעה עד מקום שאינו יכול להחזיר אף ע"ג דגבי בהמה מצינו המראה והלעטה במקום שאינו יכול להחזיר בפרק מי שהחשיך באדם אין לו הנאה בזה הענין. ועוד אפילו אם תמצא לומר דנהנה לא מחייב ממון אהנאתו ואף ע"ג דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהגזלה בעולם בשעה שהשני אוכלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו היה אבוד מן העולם כיון דלא מצי לאהדורי אין לו לשני כלום. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו וכו'. אי דמצי לאהדוריה כי לא אהדריה לאלתר מיחייב בכולה גזלה דחבירו לא עשה ולא כלום ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע ליה אי דלא מצי לאהדוריה אנוס הוא ומיתה לא מיחייב נמי ואם תאמר והא הוה ליה חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר דפטורי יש לומר חייבי מיתות שוגגין פטירי אבל חייבי מיתות אנוסין ודבר אחר מחייב כגון הכא שהוא אנוס שחבירו תוחב לתוך פיו דחייבי מיתות שוגגין מהיכא נפקא לן דפטירי ממכה בהמה ישלמנה דמה מכה בהמה אף בשוגג אף מכה אדם לא תחלוק בפיטורו ובמכה בהמה הרי אתה חולק בחיובו באונס כדאמרינן בפרק המניח גבי נשברה כדו מחייב הוה ר"מ אפי' אזנה בידו ומקשי' ואמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה וכו'. ע"כ:

ולפי שיטתו של רש"י ז"ל דס"ל דלרבי נחוניא אין השוגג פטור דדוקא מיתה בידי אדם הוא דפוטר השוגג שלו ולא כרת ומיתה בידי שמים וכדכתיבנא לעיל אין כאן קושיא דמעיקרא כלל ועוד כתוב בשיטה ישנה לא צריכא דמצי לאהדוריה על ידי הדחק דלענין מיתה חייב כי בלע לה מדלא אהדרה ולענין תשלומין כי לא אהדרה לא מחייב דאי (לא) אהדרה נמי היתה נפסדת ומאוסה מיהו כי בלע לה חייב מן הדין על הנאת גרונו ואף ע"ג שחבירו המאיס אותה דתחבה בבית בליעתו דאי אהדרה היתה נפסדת איהו נמי קא איתהני ולדידיה לא היתה מאוסה ולמאי דאיתהני מחייב ואתיא מיתה ופטרה ליה לדברי אביי ואף על גב דראשון נמי חייב על הכל אם ירצה בעל התרומה ליטול ממנו כדאמרינן בפ' הגוזל זוטא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא חבירו ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומיהו אם ירצה לגבות מזה האוכל הנאת גרונו ואשמעינן אביי דפטור ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאי אהדריה נמי היתה נפסדת והא אמרינן בפרק בהמה המקשה גבי טומאה בלועה נהי דלא חזי לגר בפניו שלא בפניו מיהא חזיא ליה וליתא דלמכור אינה ראויה ועוד שיש דברים שנפסדין לגמרי ויש שאינם נפסדים כל כך ואם תאמר ולישני ליה כגון דלא מצי לאהדוריה ודקאמרת אמאי חייב כגון שתחבה לו חבירו במצותו וברצונו יש לומר אע"פ כן היה פטור ממיתה כיון שחבירו הניחה לו ותחבה לו וכו'. וכדכתיבנא לעיל זה דרך פרש"י ז"ל ורב פפא אוקמה כגון שתחב לו משקין דאפי' אי אהדריה אע"פ שלא תחבה לו אלא בפיו היו נפסדים מיהו אהנאת גופו וגרונו קא מחייב. ורבינו אפרים ז"ל פירש כגון שתחב לו חברו תרומה שלו שלא הגיעה עדיין ליד כהן ותנן האוכל תרומה במזיד משלם את הקרן פי' אע"פ דמדאורייתא אינו חייב בתשלומין אלא בשוגג דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה רבנן הם הקונסים באוכל במזיד שישלם את הקרן הילכך זה שתחב אינו חייב בתשלומין דהא לא עבד איסורא והך דעבד איסורא ואכל קנסוהו רבנן ודלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן ומקשינן אי דמצי לאהדריה נהדריה ולאלתר מיחייב משום דלא אהדריה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לה וכו' כגון דמצי לאהדוריה ע"י הדחק ואע"ג דהוה מצי לאהדוריה כיון דלא הוה מצי לאהדורי אלא על ידי הדחק הוו להו מיתה ותשלומין באין כאחד ופטור מיהו לא חשבינן ליה אנוס כיון דאי בעי מצי לאהדורי. כגון שתחב לו משקין ומכי מטו לפומיה ממאסו דכנבלעין דמו ואע"ג דאי הוה שדי להו היה פטור הכא דלא שדנהו ובלע להו מיחייב דהא איתהני ופטור מן התשלומין דכמיתה ותשלומין כאחד דמי והא דלא אוקמה בשתחב לו לעצמו דכיון דסוף סוף אכיל להו מחייבינן ליה בתשלומין משעת הגבהה והא דלא אוקמה בשתחב לו תרומה ולא מצי לאהדורה אבל ברצונו תחבה לו ובמצותו אפשר שא"כ כבר נתחייב בהגבהת חבירו א"נ דהוא הדין דאנוס הוא כדכתבינן לעיל ע"כ. ולקמן גבי הא דמשני תלמודא דאי בעי גחין כתב נמי הרא"ה ז"ל בזה והתם בדוכתיה אכתוב לשונו ז"ל בס"ד:
לא צריכא דמצי לאהדוריה ע"י הדחק קשיא להו לתוספות ז"ל שלפי שיטתם ז"ל ממה נפשך אי מצי לאהדוריה ולא ממאיס חיוב ממון יש כאן וקדים לחיוב מיתה והדרא קושיא לדוכתיה ואי ממאיס הדרינן נמי למימר דאין כאן חיוב ממון כלל דהרי הוא לא גזלה ואהנאתו לא מחייבינן כיון דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא נמאס כבר וכמו שכתב ר"י ז"ל לעיל ותירצו בתוספות דאיברא ודאי דאין כאן חיוב ממון דאין מרויחין כלל הבעלים אי אהדרה דכבר נמאס ומיהו הנאת מיעיו יש כאן וחייב לפרוע דמי הנאתו ואז באין כאחד ואע"פ שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה והקשו בתוספות דחיוב ממון נמי יש כאן דשלא בפניו מיהא חזיא וא"כ אי הוה מהדר ליה הויא חזיא וכיון שכן קדים חיוב ממון למיתה והדרא קושיין לדוכתיה ותירצו בתוספות כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינו שוה פרוטה ואם תאמר אם כן אפי' בלא חיוב מיתה אמאי חייב ממון בהנאתו הואיל ולבעלים לא שויא מידי דמעיקרא לא הוי שויא אלא פרוטה ועתה בשעת הנאתו הויא ליה זה נהנה וזה אינו חסר ויש לומר אעפ"י שאינו שוה פרוטה אם מקיאו לחוץ מ"מ חזיא קצת לכלבו הואיל דאיכא חסרון לבעלים בכל דהו מחייב בכוליה כדאמרינן התם בפרק כיצד הרגל א"ל את גרמת לי היקיפא יתירא או משום שחרוריתא דאשיאתא ומשום אותו החסרון מחייב בכוליה אפי' למ"ד זה נהנה וזה אינו חסר פטור. וריצב"א פירש דמיירי אפילו באוכלין דלא מאיס וחיוב ממון יש כאן וחשיב ליה באין כאחת כיון שתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד אבל הכא דמצי לאהדריה שלא ע"י הדחק קדים טובא חיוב הממון לחיוב המיתה ומיהו היכא דלא מצי לאהדורי שלא ע"י הדחק חשיב באין כאחת אע"פ שאין באין כא' ממש כדאשכחן בסוף ד' אחין דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע"פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך והתוס' ז"ל כתבו שם בפ"ד אחין כגון שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון דכשנוגע בו הסכין נטמא ונעשה בעל מום ודוחק. ועוד דאם הוא משהו ממש הרי הוא בעל מום ואע"ג דלא נחתך לגמרי ואם יש בו ממשות כדי לעלות ארוכה ע"כ אי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך כנ"ל. ור"ח פירש אפי' במקום דלא מצי לאהדורה אלא ע"י הדחק כבר נהנה ממנו ובאין כאחת ואם תאמר והיאך יתחייב ממון כיון שתחב לו באונס. וי"ל כיון דמצי לאהדורי על ידי הדחק ולא אהדריה ניחא ליה בהנאה זו. כן כתוב בגליון תוספות ז"ל. ויש מפרשים דמיירי באוכלין דלא מאיסי ואפי' הכי כיון דלא מצי לאהדורה אלא בצער וע"י הדחק לא הוי גזלן וחיובו על הנאת גרונו בלבד דהוה ליה זה נהנה וזה חסר הלכך לרבא חייב. הריטב"א ז"ל:
רב פפא אמר כגון שתחב לו משקין של תרומה פי' דכיון שהכניסן לפיו נמאסו ואין כאן גזל ואין חיובו אלא על הנאת גרונו והא אתיא כפי' רש"י ז"ל דלעיל דהכא ודאי זה נהנה וזה אינו חסר הוא. הריטב"א ז"ל:
ה"ג בכל הספרים רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקשיא למה לי דנקט משלו אפי' בתרומה דעלמא נמי מצי לאוקומי וכגון שקרע שיראין של חבירו דחיוב הממון דפטריה המיתה אינו אלא דמי השיראין. והרשב"א ז"ל כתב בזר שאכל תרומה משלו פי' שאכל אפילו תרומה שלו. וכן כתב בשיטה ישנה וז"ל פי' אפי' תרומה משלו אבל שיראין של חבירו קרע כלומר אין התשלומין אלא על השיראין ע"כ. ויש לפרש דלהכי נקט רב אשי באוקמתיה תרומה משלו משום דקשיא ליה לאוקמתיה והא דלא הזכיר לעיל בתירוציה אלא זר שאכל תרומה משמע ליה תשלומין היינו דמי התרומה דשיראין מאן דכר שמייהו להכי קאמר דכיון דסתים וקאמר בזר שאכל תרומה אלמא דאפי' בתרומה שלו מיירי והלכך תרומה שלו ע"כ מיירי כגון דקרע שיראין והוה ליה כמאן דמפרש להדיא כנ"ל:

בד"ה דין ד' מיתות כו' והא בר נחש הוא לפי שהחמיר עליו יותר עכ"ל דלא היה עליו אלא דין הריגה דקילא מהכשת נחש שהוא חיוב שריפה וק"ל:

בד"ה זר שאכל כו' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה כו' דחייב גזירת כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור מאי קשיא להו משוגג דתרומה לאביי דהא לא פטר אביי אלא מזיד דמיתה משום דקלב"מ וכן מאי קשיא להו הזיד במעילה לרבי כו' דחיוב דמעילה נמי אינו אלא בשוגג כדמוכח סוגיא דפרק כל שעה אבל סמכו עצמם בזה אמה שכתבו לקמן בדבור זה דאפילו בשוגג אמרינן דקלב"מ כו' כדאמרינן לקמן דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין כיון שבמזיד קלב"מ ואהא קשיא להו לאביי דקאמר לרבי נחוניא דחיוב מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין כמו מיתת ב"ד ליפטור נמי בשוגג דתרומה מה"ט וכן לרבי דהזיד במעילה במיתה לא ליחייב נמי אשוגג ואהא תירצו דגזירת הכתוב בהו שיהיה שוגג חייב בהו בתשלומין דגלי בהו קרא חיוב תשלומין וע"כ דלא שייך קלב"מ בשוגג דידהו כמ"ש לקמן דאל"כ לא תמצא מעילה בהקדש וכן חיוב תשלומין בתרומה כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד א"כ הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וה"ה דקשה מתניתא דהאוכל חמץ של הקדש כו' אמתני' דהאוכל תרומת חמץ אי ר' נחוניא סבר כרבי עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהא קושטא הוא דהתוס' הקשו כן ומה שיש לדקדק בזה דמאי קשיא להו מהך דהקדש דלא מעל דאימא דאיירי בהזיד בכרת דחמץ אבל הך דהאוכל תרומת חמץ איירי דשגג גם בכרת דחמץ ושפיר נימא כיון דגלי במיתה גלי נמי בכרת וכן נראה מפרש"י שם כתבנו בזה ליישב בחדושנו בפ' כל שעה ע"ש ודו"ק:

בד"ה לא צריכא כו' ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור כו' כדאמרינן התם משום דא"ל את גרמת כו' עכ"ל ר"ל דזה נהנה דבמעיו נהנה מהם פרוטה אלא שזה לא חסר פרוטה דהא אי אהדרי' ע"י הדחק לא היה שוה פרוטה צריך זה לשלם כל הנאתו כדאמרינן התם בפרק כיצד הרגל במקיף את חבירו מד' רוחותיו דמשום היקפא יתירה צריך לשלם לו ההנאה כפי' התוס' שם וכן בדר בבית חבירו שלא מדעתו בבית דלא עביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר אלא משום דחסר ממנו שחרירותא דביתא צריך לשלם כל הנאה מיהו יש לגמגם בראיה זו התם חסר מיניה מיהת פרוטה ולכך צריך לשלם לו כל ההנאה משא"כ הכא שהרי לא חסר ממנו פרוטה כלל ודו"ק:

בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא כו' פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובתה ונפשות לזה שאומרים שבא עליה כו' עכ"ל כצ"ל וכפרש"י התם דבנערה מאורסה איירי וה"ל ממון לזה לאב דכל שבח נעוריה לאביה ונפשות לזה דבועל ונערה מקטלו אבל בנשואה כיון דעלה מיקטלי לא משלמי לה ממון מיהו ק"ק למה נקטו התוס' נפשות לזה שאומר שבא עליה ה"ל למנקט נמי נפשות לזה משום הנערה דמקטלה ויש ליישב דלא פסיקא ליה דמיירי בנערה אלא ה"ה בקטנה מאורסה שקיבל אביה קדושין דלא מיקטלה ולא הוה נפשות לזה בקטנה אלא לזה שאומר שבא עליה מיהו בבוגרת ע"כ דליכא לאוקמא כיון דעלה מיקטלי לא הוה משלמי לה ממון דמה"ט לא איירי בנשואה כפירוש רש"י שם ואהא שכתבו התוס' ופליג אדרבא כו' כתב מהרש"ל ותימה א"כ מאי איכא בין רבא לאביי מאחר דס"ל לרבא ממון לזה ונפשות לזה דחייב כו' וצ"ל דא"ב אליבא מאן דס"ל ממון לזה ונפשות לזה פטור כמו לרבה כו' עכ"ל והוא דתוק דרבא יהיה פליג לפי סברת רבה בפרק בן סורר ולא לפי סברתו אבל הנראה דאף לשיטת רש"י דוקא בכה"ג שאכל תרומה. שלו וקרע שיראין של חבירו מקרי נפשות לזה וממון לזה משום דחיוב מיתה לא בא לו משל חבירו אבל אם אכל תרומה של חבירו (א) וקרע ג"כ שיראין של אותו איש מקרי שפיר ממון ונפשות לחד דמשל אחד בא לו חיוב נפשות וחיוב ממון וה"ל כגונב חלבו של חבירו ואכלו דמקרי ממון ונפשות לחד אע"ג דמיתה לשמים הוא וכה"ג קאמרינן לקמן [כתובות דף לה ע"ב] בהדי דמחייה קרע שיראים דיליה והשתא בכה"ג באכל תרומה של חבירו וגם קרע שיראין של אותו איש דהוה לכ"ע ממון ונפשות לחד פליגי אביי ורבא אף לפי סברת רב' דלאביי הוא פטור דקלב"מ לרבי נחוניא ולרבא חייב ורב אשי דנקט בכה"ג דממון לזה ונפשות לזה לרבותא נקט לה דאפילו בכה"ג פטור לאביי לר' נחוניא משום דנפשות לזה וממון לזה פטור ס"ל ודו"ק: בא"ד (דף לא ע"א) וריב"א אומר דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו וכו' עכ"ל ולפירושו צריך לומר הך דהדליק את הגדיש ודשמעתין דקרע שיראין דפטור היינו משום דלא מקרי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון דהמיתה לשמים ולא בשביל אדם כמ"ש התוס' לעיל אבל לפי' ר"ת ניחא הך דהדליק הגדיש ודשמעתין בלא"ה וק"ל:

דין ארבע מיתות לא בטלו כו'. כתבו התוס' אבל קשה דחזינן כמה עבריינים ועע"ז שמתים על מטתן וי"ל דע"י כו' או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחיים כו' עכ"ל ע"ש וכן י"ל בהיפך דחזינן כמה צדיקים גמורים כמו ר"ע שמתים במיתות משונות דנפרע ממנו מיעוט עבירותיו בחייו כדי לזכותם לעוה"ב וק"ל:

תוס' ד"ה דין ארבע מיתות וכו' עד שהחמיר עליו יותר. פירוש מיתתו היה בסייף ונחש במקום שריפה א"כ נידון במיתה חמורה יותר ממה שהיה חייב:

ד"ה לא צריכא כו' עד את גרמת לי הקיפא יתירה. קאי אמי שד' שדות של חבירו מקיפים שדהו מד' רוחות וגדר החיצון סביב מד' רוחותיו שגם אותו הפנימי חייב לשלם לו אע"פ שזה נהנה וכו' משום דא"ל חסר אני שאתה גרמת לי במה ששדך באמצע הקיפא יתירה ולכך חייב לשלם כל מה שההנהו או משום שחרוריתא דאשיתא קאי אחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר דאי מחסר ליה בשחרורי הכתלים חייב לשלם כל השכירות משלם:

רש"י בד"ה ע"י הדחק כו' ולא אחזיא לבעלה כו'. ונ"ב ס"א לבעלים:

בא"ד אהנאת גרונו ומעיו כצ"ל:

תוס' בד"ה זר שאכל תרומה כו' לרבי דאמר במיתה דחייב כו'. נ"ב פי' במזיד אפ"ה בשוגג מעל ודחייב דקאמר התוס' קאי על שגגי תרומות ושגגי הקדש וק"ל:

בא"ד דתנן התם האוכל תרומה כו'. נ"ב והוא הדין דקשה מתניתא דהאוכל חמץ של הקדש כו' אמתני' דהאוכל תרומת חמץ אי ר' נחוניא סבר כרבי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה לא צריכא כו' דשלא בפניו מיחזא חזייא כו'. נ"ב פי' כשלא ראה שבלעה אינה מאוסה לפניו אח"כ אם מחזירה וחזיא הוא וק"ל:

בד"ה רב אשי אמר כו' ופליג אדרבא כו'. נ"ב ותימה א"כ מאי איכא בין רבא לאביי מאחר דס"ל לרבא ממון לזה ונפשות לזה חייב ובפ"ק דסנהדרין גרסי' להדיא רבא כמו הכא כמו שכתבו התוס' לקמן וצ"ל דא"ב אליבא מאן דס"ל ממון לזה ונפשות לזה פטור כמו לרבה בפ' בן סורר ומורה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' סוף סוף כיון דלעסיה קנייה. לאו לעסיה דוקא רק ר"ל כיון דלא מהדריה והולך ולעסיה קנייה ודו"ק:
בתד"ה דין כו' וי"ל דע"י תשובה כו'. ובזה מתורץ נמי קושיא הראשונה ודו"ק:
בתד"ה זר וכו' ואוכל תרומה בשוגג. דמיחייב בתשלומין אע"ג דבמזיד חייב מיתה וקי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מדתנא דבי חזקיה מכה אדם כו' לא חילקת כדלקמן וכן הזיד בדבר ששגגתו מעילה דהיינו אוכל קודש בשגגה דחייב בתשלימין כדכתיב בקרא אע"ג דבמזיד במיתה לרבי דיליף קודש קודש מתרומה. גזירת הכתוב הוא דחייב ממון בשוגג.

בא"ד והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש כו'. לפירש"י שם לא קשה מידי שפירש יש אומרים לא מעל דאיירי ודאי באוכל קודש בשגגה לענין הקדש מדקתני לא מעל דמעילה לא שייך אלא בשוגג אבל לענין חמץ הוא מזיד וחייב כרת בשביל אכילתו חמץ בפסח ודאי גלי קרא גבי שוגג דתרומה והקדש דלא פטרי להו הא דקים לי' בדרבה מני' במזיד אבל במזיד ודאי פטור מתשלומין כדקאמר לאביי פטור וה"ה אם קים ליה בדרבה מניה מחמת דבר אחר שאוכל חמץ במזיד והאי דהאוכל תרומת חמץ בפסח דבשוגג משלם קרן וחומש איירי בשגג בתרוייהו אף לענין חמץ וכפירש"י שם בהדיא אבל להתוספות נראה לפרש בענין אחד בשוין [אוכל תרומת חמץ ואוכל חמץ של הקדש] וק"ל. ומה שלא הקשו בפשיטות הך מתני' דאוכל תרומת חמץ בפסח לחודיה לרבא אמאי בשוגג משלם קרן וחומש וכותדע דבסמוך (ל) וק"ל:
בתד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' בסוף הדבור והכי פירושו אנום הוא ופטור ממיתה וממון כו'. אפ"ל הא דמפרש דפטור מממון דאנן סהדי כו' דאל"כ קשה מאי פסיקא ליה דאיירי בדלא מצי לאהדורי ע"י אונס ומקשה אתרוייהו במה דאמר פטור מממון משום דקים ליה בדרבה מני' אדרבה אמאי חייב מיתה ליהוי פטור ממיתה דאנוס הוא ויהיה חייב ממון אהנאה דלמא בלא מצי לאהדורי ומניח לו מרצונו דהשתא ניחא דחייב מיתה כיון שמניח לו לתחוב מרצונו ולא קשה רק אמאי פטור ממון דתיכף כשמניח לו בפיו ולא אהדרה קנאו להתחייב לכן פירש אנוס הוא ופטור מתרוייהו דהשתא פסיקא ליה להש"ס לפרש בע"כ דניחא הדין דסוף סוף פטור [מממון] רק הקושיא הוא בלא קים ליה בדרבה מני' פטור אבל אי איירי במרצונו קשה טפי אמאי פטור חייב מבעיא ליה וק"ל:
בתד"ה לא צריכא כו' דכבר נמאסו כו'. ואורחא דמלתא נקיט שאם תחב לו כל כך עד דלא מצי למיהדר כי אם ע"י הדחק מסתמא נמאס:

בא"ד ואע"ג שחבירו גזלו כו'. זה לפירוש ר"י דלעיל דפריך אנוס הוא ואמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו כו' וק"ל. משא"כ לפירש"י לא קשה מידי דסוף סוף חייב לשלם כיון שנהנה:

בא"ד או משום שחרוריתא דאשיתא כו'. אע"פ שיש לחלק קצת דהתם מחסר ממנו שוה פרוטה לכך מגלגלין עליו הכל משא"כ הכא אף דההנאה לגבי דידי' הוא שוה פרוטה מ"מ לזה לא מחסר פרוטה וק"ל:
בתד"ה רב אשי אמר כו' פ"ה כו' ופליג אדרבא כו'. הקשה בח"ש מאי בינייהו הא אף אם רבא הוי יליף אסון אסון כאביי היה חייב לרבא משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה דמחייב רבא וע"כ רבא גרסינן כמ"ש התוס' בסמוך. ואינו קושיא כ"כ דמ"מ נ"מ לאביי דלא יליף מואם העלם יעלימו דא"כ היה חייב והגמ' לא מתרץ השתא רק אהא דאמר ולאביי פטור כו' ודאי דאיכא לאשכוחי טפי חייבי מיתה בידי שמים באופן דהוי מיתה ותשלומין לחד (מ) וא"ל דתלמודא קאמר זר שאכל תרומה איכא בינייהו והגמ' הבין בתחלה דפטור מתשלומין אף אתרומה ומקשה מגונב חלב כו' ואתי רב אשי לשנויי דודאי אתרומה חייב והפטור דתשלומין קאי אשיראין דקרע בהדי דאכיל וכוונת הגמ' תרומה של חבירו ושיראין של חבירו דהוי מיתה ותשלומין לחד כיון דבא הכל ע"י ממון של חבירו רק רב אשי דנקיט תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו משום דס"ל לדידיה הדין כן דפטור אף בכי האי גוונא ולשנויי ולאביי פטור קאתי ונקיט אף בכה"ג ולרבא חייב אף באכל תרומה ושיראין של חבירו [וכ"כ מהרש"א] דז"א דא"כ מאי מקשי מגדיש שאני התם שהחיוב מיתה ותשלומין בא הכל ע"י ממון של חבירו (נ) ודו"ק. ועיין לקמן בהא דבא על בת בתו פטור מטעם דקים ליה בדרבה מיניה אף דהוה ממון לחתנו ומיתה לבת בתו עיין [דלפום סברת התוס' דהשתא הו"ל לאקשויי ארבא ממתני' דהכא] ומהא דגונב חלבו כו' דמשמע דאם היו באין כאחד פטור אע"ג דחלב נמי חייב כרת לשמים אפשר דס"ל לרב חסדא ממון לזה ונפשות לזה פטור (ס):

בא"ד פירוש ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובה ונפשות לזה שאומר שבא עליה ולפ"ז צ"ל דאיירי שנאנסה וכן משמע הלשון בא על בת פלוני משא"כ במימרא דרב יוסף בסמוך קאמר שזינתה משמע ברצון וכן משמע ממ"ש בסמוך שהיו יכולין להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו דמשמע בת בלא עליו לא הוי אלא ממון לא נפשות [וע"כ דאיירי באונס] אע"ג דנקטו לישנא פלונית זינתה. אבל זה לא יתכן דא"כ אמאי רצו להפסידה כתובתה הא אפילו אשת כהן לא מפסדא כתובתה באונס כמו שכתבו התוס' פ"ק דף ט' בד"ה אי למיתב לה כתובה ולכן צ"ל כפירש"י שם בסנהדרין ממון לאב דבנערה איירי שהכתובה לאביה. ולפי"ז מ"ש ונפשות לזה שאומר שבא עליה אע"ג דהוי נפשות משום דידה נמי כיון שזינתה ברצון מ"מ זה מקרי קצת ממון ונפשות לאחד אע"פ שהתשלומין לאב ומיתה לדידה מ"מ הכל בא על ידה וכן בסמוך צ"ל ליישוב ר"י כיון דבלאו דידה נתחייבו מיתה ע"י עדותן אדידיה דהיינו פלוני בא כו' אע"ג דעל ידה נמי קים ליה בדרבה מני' מ"מ מחייבי' להו ממון בשבילה ודו"ק (ע):

בא"ד והוא שהדליק את הגדיש כו'. בלא פירש"י לא קשה מגדיש ארבא דסנהדרין דהתם הוי מיתה בשביל שמים וחשיב הכל לאחד אבל לפירש"י דכתב וס"ל לרב אשי מיתה לזה כו' משמע דמיקרי הכא מיתה לזה ותשלומין לזה ורב אשי הוא דס"ל כן אבל רבא פליג וק"ל:

בא"ד והתם על הזמה אחת בא להם הכל. שהזימו עידי האב לעידי הבעל:

בא"ד דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר כו'. מבואר היטב בעיונך שם בגמרא וק"ל:

בא"ד וריב"א אומר כו'. והכא ובגדיש מקרי הכל לאחד כיון דמיתה לשמים ולכך פטור ודו"ק:

תד"ה זר (בסופו). ולפ"ז צ"ל דהכפרה תלויה בהפרשה כו'. לכאורה ה"נ דזה תלוי בפלוגתת רבי וראב"ש בתו"כ ובירושלמי אי הפרשה מקדשה או נתינה דוקא. הביאם הר"ש ברפ"ו דתרומות ע"ש. אבל ק"ל ע"ד דהרי מצינו בבכורות ספ"ק דס"ל לר"א שם במשנה דאם מת הפטר חמור אחר הפרשת השה טרם נתינתו לכהן יקבר. הרי דס"ל דאינו פדוי עד שתגיע השה ליד כהן ואפ"ה ס"ל התם בברייתא בספק פ"ח דמפריש טלה והוא שלו. וא"כ ה"נ איכא למימר אף דבודאי זר אינו מתכפר עד שיתן ליד כהן מ"מ בספק סגי ליה בהפרשה בעלמא. לכן נ"ל דכרוך ותני וכוונתם דסגי בהפרשה. ונ"מ דלאחר הפרשה יכול הכהן למחול. ולפ"ז אתיא ככ"ע דאף למ"ד דאינה מתקדשת עד שתגיע ליד כהן מ"מ היכא דא"צ ליתנה לכהן כגון דמחל או בספק. מתקדשת מיד בהפרשה דומיא דפ"ח:

תד"ה ואי דלא. אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קלב"מ. וכן פרש"י בד"ה ע"י הדחק. ועי' בשלהי פרק גיד הנשה פלוגתת ריו"ח ור"ל ותבין כוונתם:

תד"ה לא צריכא. וריצב"א פי' כו' וכיון כו' ונהנה מיד חשיב באין כאחת כו'. בסברא זו לכאורה י"ל מה שגמגמו התוס' בבכורות (יח) בסד"ה אפשר לצמצם בהא דיצאו שנים בעשירי כו' דאי אמרת א"א לצמצם לא א"ש ע"ש. אבל ז"א דא"כ לא א"ש מאי דקאמרי חכמים במשנה שם א"א לצמצם. אלא כוונת הריצב"א משום דצורך בליעה היא (כדלקמן שעקירה צורך הנחה היא) וכן ההיא דפ' ד' אחין הנגיעה צורך החיתוך היא. דא"א לחיתוך בלא נגיעה:

תד"ה רב אשי. פירוש ממון לאב כו'. כן הגיה המהרש"א. אולם מש"כ דהא דלא כתבו נפשות לזה משום הנערה דלא פסיקא להו כו' אלא ה"ה בקטנה מאורסה כו'. תמוה דהא פיתוי קטנה אונס הוא. וא"כ לא הוו מפסדי הכתובה דאנוסה יש לה כתובה אפי' באשת כהן:

ומש"כ עוד דגם לשיטת רש"י בקרע שיראין של בעל התרומה מיקרי ממון ונפשות לחד דה"ל כגונב חלבו של חבירו ואכלו. לכאורה ג"כ תמוה דא"כ מאי מקשו התוס' ממדליק גדיש בשבת. אבל י"ל דבתרומה ובחלב האיסור הוא מצד עצמם לבד. אבל בגדיש אין האיסור אלא בהצטרפות השבת ולכן מיקרי מיתה לזה היינו משום שבת. ותשלומין לזה לבעל הגדיש ודו"ק:

בא"ד (בד' הסמוך) דהא אר"י בפ"ק דסנהדרין כו' פי' לבעל שרצו להפסידו כתובה. ומפרש"י שם משמע דהיינו מאה כסף שרצו לחייבו:

בא"ד וריב"א אומר דבכ"מ מיתה לזה כו'. בב"ק (כב ב) בד"ה בגדי הביאו זה בשם הרר"י בר מרדכי:

בא"ד וחייב מיתה לכה"ע אף לבעל הגדי כו'. כ"נ דצ"ל וע"ש בתוס'. ולמהר"ם שם בתוס' אישתמיטו דברי התוספות שלפנינו. ואנכי קיימתים שם מסברא:

תד"ה דין כו' או זכות כו' נ"ב ראיה מתלמידו של ר"א שנתחייב שרפה ואמרו הניחו לו אדם גדול שמש (עירובין נ"ד א'):

תוס' ד"ה ואי וכו' דדוקא לענין הגט. תמוה לי הא להדיא איתא כן בב"מ ז ע"א וצלע"ג:

ד"ה לא צריכא וכו' מ"מ כיון דשוין כל שהוא. עי' בב"ק דף כ ע"ב תוד"ה הא איתהנית:

גמרא ולאביי פטור והאר"ח מודה רנב"ה כו' שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב.
מיהו לא הוי מצי לאקשויי על מתני' דהאוכל תרומת חמץ אמאי פטור במזיד דאפשר לומר דמהתם ליכא קושי' דאם נאמר דחייבי מלקות פטורין מתשלומין א"כ בשעה שהגביה עבר על בל יראה ויש בו חיוב מלקות כמו בקנה חמץ להרמב"ם ופטור מתשלומין וכשאכלי' דאזדא חיוב מלקות דבל יראה בא חיוב כרת מש"ה פטור:

גמרא ה"נ בעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשיה לא הוי עד דאכיל.
קשה לי דהא משכחת שכהן אחד הפקיד תרומה ביד אביו והיורש בא לירש ולא ידע מהפקדון והיה הכל בחזקת אביו דבזה לא מחייב מטעם שומר ומזיק רק מה שנהנה, כדאיתא לקמן (דף לד ע"ב) היתה לו פרה שאולה וכו' כסבורים של אביהם משלמין דמי בשר בזול והיינו מה שנהנה ושפיר פטור משום קים לי' בדרבה מיני'.

גמרא היכי דמי אי דמצי לאהדורי נהדרי.
פירוש ומהאי שעתא כבר נתחייב בממון ואף דהראשון דנטלי' ותחבו לתוך פיו של זה נעשה עליו גזלן ונתחייב מ"מ הא יכול לתבוע גם מהשני כדאמרינן במס' בבא קמא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה ורמ"ג.
ורש"י ז"ל כתב וז"ל מהאי שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב לכהן כלום, ואיני מבין כלל, דהא ודאי גם הראשון נעשה עליו גזלן ונתחייב.
והתוס' (ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי) כתבו דאע"ג דאמרינן בב"ק גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' רמ"ג ורמ"ג היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גזלו, אבל הכא בשעה שזה נהנה כבר אבד מן העולם עכ"ל.
וגם זה תימא בעיני דמה להם להקשות מבב"ק, והא זהו ממקומו מוכרח מדקאמר אי דמצי לאהדורי, והו"ל למנקט ואע"ג דבמצי לאהדורי חייב היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם כו':

תד"ה ואי כו', דדוקא לענין הגט.
אב"ה עמ"ש אאמ"ו לתמוה בזה בחלק א' מפסקי' סי' צ"ז).

רש"י ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה אנוס הוא.
היינו דגם לאביי יהא חייב בתשלומין כיון דאינו מחויב מיתה, ואפשר דרש"י כ"כ לשיטתיה דדוקא חייבי מיתות שוגגים פטורים אבל לא א"כ שוגגים כמ"ש המהרש"א בפסחים (דף לב) בכוונת רש"י עיי"ש (ולפי דבריו מיושב דברי רש"י דלעיל במה דאמרינן ולאפוקי מדרנב"ה דקאי על מתני' ולא ניחא לפרש כפי' תוס' דקאי על ר"ח דאמר הכ"מ בבא על הנדה, היינו דדלמא מיירי בשוגג דבכה"ג חייב גם לרנבה"ק אבל על מתני' דייקא שפיר כיון דקתני שהן בכרת משמע אפילו מזיד), או די"ל דאף אם ח"כ שוגגים פטורים מ"מ באנוס לאו דין איסור מיתה יש בו דאונס מן התורה מותר ולא עבר כלום, ונ"מ לדידן בחייבי מיתות אם עושה באונס וקרע אז שיראי' של חבירו, וצ"ע לדינא:

תד"ה ר"א אמר, א"כ תקשי לרבא הא דתנן בהמניח והוא שהדליק את הגדיש כו'.
קשה לי איך הי' ס"ד לתוס' לפרש כוונת רש"י דכל מיתה לשמים מקרי ממון לזה ומית' לזה אף בחד מעשה, הא רש"י עצמו לא כתב הכי. רק על אוקימתא דר"א באוכל תרומה וקרע שיראין אבל באוקימתא הראשונה דמיירי בתשלומי דאכילת תרומה לא כתב רש"י הכי דסבר מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, וע"כ משום דבחד מעשה מקרי מיתה ותשלומין לחד.
וי"ל דהי' ס"ל לחלק דדוקא באכילת תרומה על שנהנה גרונו דבהך חפץ דהיינו התרומה לא משכחת הנאת גרונו בלא חיוב מיתה וכיון דתמיד בהדדי נינהו מקרי לחד אבל בהדלקת הגדיש דתשלומי דליקת זה הגדיש משכחת בלא מיתה במדליק בחול זה לא מקרי לחד, ועיין בהרא"ה.
בא"ד שהיו יכולים להעיד עליו בלא הבת.
תמוה לי הא בסוגי' דסנהדרין מבואר דבארוסה דכתובה לאביה נהרגין ומשלמין אבל בנשואה דכתובה לה נהרגין ולא משלמין א"כ מיירי דמעידין שהתרו אותה, ונתחייבו מיתה עבורה, ובזה מקשי דכה"ג בארוסה אמאי נהרגין ומשלמין הא מ"מ העדות לחייב אותה מיתה עם ההפסד ממון לאביה הוי מעשה חד דכל שמעידים דזינתה ברצון לחייבה מיתה ממילא נפסד הכתובה, וצריך תלמוד:

ושמתי אני את פני וגו'. י"ל רבנן מוקי קרא בניתן להצילו בנפשו בהריגת בנו למולך וקמ"ל דאע"ג שיכול להציל בא' מאיבריו פטור. ורנבה"ק ס"ל כר"י בן שאול דיכול להציל בא' מאיבריו חייב ומוקי לקרא בכרת. ובזה מיושב דאמרי' לקמן דרב אסי אמר זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראי' של חבירו א"ב וס"ל ממון לזה ומיתה לזה פטור דלא כרבא והקשה מהרש"ל א"כ אכתי תיקשי לרבא מאי בינייהו. והא"ש דנהי דרבא ס"ל להלכתא דממון לזה ומיתה לזה חייב והיינו מקרא דאם לא יהי' אסון. מ"מ ר"י בן שאול דס"ל יכול להציל בא' מאיבריו אין ניתן להצילו בנפשו וחייב בתשלומין מוקי לקרא דלא יהי' אסון ביכול להציל כו' ולעולם ממון לזה ומיתה לזה פטור ורנבה"ק כוותי' ס"ל וא"כ לדידי' א"ש דקרע שיראי' של חבירו איכא בינייהו וק"ל:

איכא בינייהו זר שאכל תרומה. והיינו בלא אתרו בי' למלקות דאילו אתרו בי' לוקה ומיפטר מטעם מלקות וכן פסק רמב"ם פ"ו מתרומות. והתימה אש"ס דסנהדרין פ"ג ע"ב דא"ל ר"כ ור"א לרב לימא מר במיתה ומאי קושי' דרב באתרו בי' ולוקה ומיפטר ממיתה ככל חייבי כריתות שלקו וברייתא בלא אתרו בי' למלקות ואז חייב מיתה ולא לקי וצ"ע לכאורה. ואולי י"ל דבמגילה אין בין יוה"כ לשבת אמר רבא התם אמרי בי רב חנינא כו' היינו בי רב ממש הרי קמן דס"ל לרב דחייבי כריתות שלקו לא נפטרו וה"ה חייבי מיתה בידי שמים ושפיר הקשו לימא מר נמי דחייב מיתה עם המלקות וצ"ע:

זר שאכל תרומה כבר כתבתי לעיל דרמב"ם מוקי לפסחי' תרומת חמץ משום לאו דחמץ ובארתי טעמו לעיל ע"ש. והנה רש"י מייתי בפסחים גבי חמץ של הקדש יש טועים מקשי' נ"ל דהני לא ס"ל לשנויי כמ"ש תוס' כחזקי' דחייבי כריתות שוגגי' פטורי' דא"כ תיקשי להו קו' תוס' דשמעתין לימא כיון דגלי גלי ולא ס"ל כתי' תוס' דשמעתי' דכפרה שאני וע"כ דלא כחזקי'. ולא ס"ל נמי כתי' רש"י דהזיד בחמץ דס"ל אי הי' מזיד על החמץ דבכרת א"כ אינו שב מידיעתו גם על המעילה ולא שייך קרבן. דאפי' למ"ד מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם היינו מפני שהוא דבר אחר שאינו תאב לו ואיכא למימר לחלב נתאוה ולא לדם. משא"כ הכא שנתאוה לחתיכה זו שיש בה כרת ה"נ הי' אוכלה אי הי' יודע שיש בה מיתה משום מעילה וע"כ בשגג נמי בחמץ ויפה הקשו:

ולאביי פטור והאר"ח הגונב חלבו כו'. הקשו בתוס' דה"ל לאקשויי הכי אמתני' דפסחי' ואולי י"ל דנהי דאתי' כריה"ג דמותר בהנאה מ"מ מודה הוא דעובר בבל יראה והקונה חמץ בפסח לוקה אלא שבשעת ביעורו מתהני מיני' אבל אסור לקנות חמץ בפסח. וכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובשוגג אפי' אביי מודה דל"מ כמ"ש תוס' בתמורה. נמצא בשגג בחמץ לא קנאו מדאגבה ולק"מ קו' הש"ס אמתני' דפסחים. ובדרושי בסוגי' דתרומת חמץ הארכתי בזה בתכלית הביאור בעזהי"ת וכאן אין להאריך יותר:

הגונב חלבו כו'. יל"ד דהו"ל למימר הגונב לחמו של חברו ביום הכיפורים ואכלו. דהרי מיוה"כ מיירי פלוגתתם שרנבה"ק עושה יה"כ כשבת. והל"ל בגונב לחם ביוה"כ. וי"ל דהנה רש"י פי' בשמעתין דהחיוב בא אהנאת גרונו ומעיו ובאמת פליגי בהא ר"י ור"ל בחולין ס"פ ג"ה דלר' יוחנן כל חייבי האיסורי' בא על הנאת גרון. ומשו"ה אם עבר מקום הגרון והקיאו וחזר ובלעו חייב שתים. ולר"ל הנאה במעיו בעי'. וא"כ כוונת רש"י דשמעתין גרונו לר' יוחנן ומעיו לריש לקיש. ואנן קיי"ל כר"י כי כן פסק הרמב"ם. ולכאורה יש מקום לומר דלענין חיוב יוה"כ לכ"ע אכילה במעיו בעי'. דהא נשתנה בשיעורו מכל איסורי תורה שהם בכזית ואוכל ביוה"כ בכותבת משום דבעי' יתובי דעתא א"כ ה"נ י"ל בעי' אכילה במעיו דוקא. ומצאתי ס' זו במפרש לירושלמי פ"ח דתרומו' דהוה ס"ד לחלק בין יוה"כ לשארי איסורי' מטעם הנ"ל. וי"ל ש"ס דילן ס"ל להאמת כן דהרי ביומא ע"ט רצה להשוות שיעור בהמ"ז ליוה"כ ומבואר בתשו' מהר"ם א"ש ח"ב תשו' כ"ז דבהמ"ז ותעני' אכילה במעיו בעי' ע"ש ברא"ש דברכו' דסמיך עליו הגאון הנ"ל. והשתא אי הוה אשמועי' בגונב לחמו של חבירו ביה"כ חייב ה"א לאו משום דאגבהי' קניא דליתא. דהרי מצי לאהדורי. אלא משום דבבליעתו קני' וחיובא לא מחייב אלא במעיו. משא"כ אוכל חלבו של חברו או זר שאכל תרומה תרוויי' בהדדי קאתי. לכן קמ"ל ר"ח אפי' באוכל חלבו משום דמדאגבי' קניא להתחייב באחריות אונסי' אע"ג דהו"מ לאהדורי מ"מ כיון דסוף סוף לא אהדרי' מתחיל החיוב תשלומי' משעת הגבהה. ועיי' לקמן ל"ד ע"ב היתה פרה שאולה לו כו' ועמ"ש מג"א סי' תקפ"ו סק"ה. ומ"ש שם וכן מצינו בחמץ הוא לכאורה ראי' לסתור. דהתם איצטריך קרא להכי לא ימצא עיי' בפסחים ה' ע"ב אמר מר יכול יטמין כו' עד סוף שמעתין וצ"ע ואין כאן מקומו:

כגון שתחב לו חבירו כו'. בפסחים כ"ט ע"א יליף שאור דאכילה משאור דראי'. הקשו תוס' דהא מדאגבי' קני'. הנה לכאורה א"א לומר שתחבו לו העכו"ם בעל כרחו לתוך בית בליעתו היכי דלא הו"מ לאהדורי דז"א דבלא"ה פטור דאונס הוא. אך משכחת לי' שתחבו לו ברצונו. ואפי' לפמ"ש תוס' דקנאו באויר פיו. י"ל דקנאו מהעכו"ם בכסף ולא נתן לו כסף ולמ"ד ישראל מעכו"ם בכסף ולא במשיכה. א"כ אין הישראל קנאו באויר פיו דלא נתן כסף. ואי לאו דשל אחרי' אתה רואה ואוכל הי' חייב בהנאת גרונו והשתא לא מחייב. אבל מ"מ לא נ"ל. דנהי דכ' תוס' ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' דבשעה שזה נהנה כבר הוא אבוד מן העולם כו' עכ"ל היינו שלא יתחייב ממון לבעליו שכבר הוא אבוד מהם ומכל אדם. אבל עכ"פ הוא קנאו להיות שלו ונמצא אוכל חמץ של עצמו. הגע עצמך הזורק דבר לים ובא בר אמוראה והצילו לעצמו באופן דאינו צריך להחזירו לבעליו. מ"מ הוא קנאו ושלו הוא. ע"כ הי' נ"ל דא"א ליישב קו' תוס' דפסחים בהכי. שוב מצאתי שעמד בזה הראב"ד בס' תמים דעים סי' רמ"ה. והבנתי מדבריו דמיירי שהעכו"ם תחבו לו בע"כ למקום דהו"מ לאהדורי ע"י הדחק ומיקני' לא קני' בע"כ. ואי משום דלא אהדרי' איננו מחויב לדחוק עצמו להוציא בלעו מפיו בשביל ממונו של זה. ומ"מ משום אי' חמץ הי' חייב להוציאו ע"י הדחק. וכיון דשל עכו"ם אתה רואה פטור אף על זה. ועדיין צ"ע דמרש"י ותוס' דשמעתין משמע דמחויב להחזיר ממונו של חבירו אפי' היכי דמצי לאהדורי ע"י הדחק ורק משום דממאס ולא שוה פרוטה לא מחייב לשלומי. ומ"מ כיון דלא אהדרי' קנאו הוא והו"ל חמץ שלו וצ"ע:

ואי דלא מצי לאהדורה כו'. עיי' תוס' דעת ריצב"א עפ"י שיטת רש"י דפטור גם מממון משום דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור עיי' סמ"ע סי' רל"ד סק"ד ועיי' מג"א סי' ר"ד ס"ק כ"ו. ומ"מ נ"ל בעבריין לאכול איסורי' בלא"ה ליתא להנ"ל ומחייב ממון רק מיתה פטור. ומשו"ה לא פסיקא לי' לרש"י לפרש פטור מממון. והנה בתי' הש"ס דמצי לאהדורי ע"י הדחק אית כאן ג' שיטות. תוס' ס"ל מקום חיוב ממון בא לו במקום הנאת מעיו שהוא מקום חיוב האיסורי' ג"כ ולאו דוקא מעיו שהוא שיטת ריש לקיש ספג"ה אלא לאפוקי מקום בליעת הדחק. אלא היכי דלא מצי לאהדורי כלל שם הוא חיוב שניהם. וריצב"א ס"ל דמיירי שפיר באית בי' טפי משוה פרוטה והוי חיוב ממון במקום בליעת הדחק ומקום חיוב האיסורי' הוא כמעט אחר זה המקום ומ"מ מקרי בת א'. ור"ת שבגליון תוס' ס"ל גם מקום חיוב האיסורי' הוה במקום בליעת הדחק דהנאת גרונו שם הוא והיינו כר' יוחנן ס"פ ג"ה הנ"ל ועיי' לשון גליון משמע אפי' אינו שוה מתחילה אלא פרוטה מצומצם ועכשיו נתמעט מפרוטה חייב משום תחלתו באונס וסופו ברצון עמג"א הנ"ל:

בזר שאכל תרומה משלו כו'. בדרוש אמרתי דלרבא דמפיק לי' ממולך היכן רמיזא התם תשלומי ממון בשלמא אביי יליף אסון אסון והתם מיירי מדמי ולדות אבל לרבא גבי מולך מאי שייכי' דממון התם. אלא קרא כתי' כי יתן מזרעו למולך ודרשי' זרעו בן בנו. ומשכחת שהזקן העביר נכדו באש למולך ונשרפו בגדיו באש ומחייב ליורשי נכדו לשלם השיראי' ומחייב נמי מיתה משום ע"ז מולך ואמרה תורה והכרתי אותו במקום מיתה שלכם מה מיתה שלכם הי' פטור מתשלומי שיראי' ה"ה בכרת שלי כנלע"ד. ולפ"ז אע"ג דבעלמא ס"ל לרבא מיתה לזה וממון לזה חייב מ"מ אליבא דרנבה"ק מודה ומיושב קו' תוס':

בגמרא רבא אמר טעמא דר' נחוניא בן הקנה מהכא וכו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם ואע"ג דהאי קרא גבי מולך כתיב דלא שייך ביה חיוב ופטור תשלומין אפי' במיתות ב"ד. אפ"ה בע"כ הקישן הכתוב לאותה מיתת ב"ד דשייך תשלומין. ויותר נ"ל דהקישא דקרא היינו כגון שבשעה שהעבירו למולך קרע שיראין של חבירו וכשינויא דרב אשי בסמוך. או אפי' בשרף שיראין של בנו ועודו חי כדאיתא בסנה' גבי משוורתא דפוריא ע"ש ברש"י. או שהעביר בן בנו וכשיטת התוס' בסמוך דלא שני לן בין שיראין של אותו אדם עצמו ובין שיראין של אחרים כמו שאבאר באריכות. ואין להקשות א"כ מנ"ל דפליגי אביי ורבא כלל דלמא רבא נמי אית ליה דאביי דיליף מאסון אלא דאיצטריך ליה דרשא דהכא לחייב אפי' היכא דדמי למיתה לזה ותשלומין לזה בהאי עניינא דמודה רבא כמ"ש התוס' בסמוך אלא דא"א לומר כן דא"כ היא גופה מנ"ל לרבא דר' נחוניא יליף האי דרשא דכרת שלי כמיתה שלכם דהא ליכא למימר דרבא סובר דדרשא פשוטה הוא דהא לרבנן דפליגי אדר"נ ע"כ ל"ל האי דרשא אע"כ דרבא ל"ל כלל דרשא דאסון אי משום דג"ש לא שמיעא ליה כלל אפי' לר"נ ואפי' את"ל דפשטא דקרא הכי משמע מדכתיב בל' אסון אפ"ה סובר רבא כאתקפתא דר' אדא לעיל דאיכא למימר דיעקב לא אזהר במידי דבידי שמים כדפרישית לעיל דע"כ ה"נ סברי רבנן דפליגי אדר' נחוניא וכה"ג צ"ל נמי אליבא דאביי מנ"ל דטעמא דר' נחוניא מאסון ופטור אפי' במיתות בידי שמים דילמא ר' נחוניא לית ליה האי דרשא דאסון כמו רבנן וטעמא דר' נחוניא כדרבא אע"כ דאביי לא משמע ליה כלל דרשא דרבא כנ"ל והוצרכתי להאריך לאפוקי מהשגת מהרש"א על מהרש"ל שאפרש בסמוך בלשון תוספות בד"ה רב אשי:

בתוספות בד"ה זר שאכל תרומה וכו' ואוכל תרומה בשוגג וכו'. מכל דברי תוספות בזה הדיבור מבואר דפשיטא להתוספות דלרבי נחוניא פטור מתשלומין אפי' בשגגת כרת ושגגת מיתה בידי שמים דלגמרי משוה יוה"כ לשבת ובשבת פשיטא לן לכ"ע דל"ש בין שוגג למזיד מדתנא דבי חזקיה וכ"כ בעל המאור אבל כבר כתבתי לעיל בשמעתין שאין זה שיטת רש"י דלהדיא כתב בפסחים דף כ"ח דר' נחוניא מודה בחייבי כריתות שוגגין דחייבים בתשלומין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ויותר מבואר בל' רש"י בפסחים דף ל"א דמוכח להאי סברא ממתני' גופא דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב בתשלומין ומדלא קתני בחמץ גרידא ע"כ דמשום סיפא נקט דבמזיד פטור אפילו שגג בחמץ ולאשמעינן דמיתה בידי שמים נמי פטור לרבי נחוניא והיינו אליבא דאביי דהתם נמי אביי נקיט לה כמ"ש הרא"ה ז"ל ואם כן ודאי ממילא שמעינן דמשום שגגת חמץ לא מיפטר משום דר' נחוניא דלא איירי אלא במזיד. ובאמת שיטת הרמב"ן צ"ע דאיהו נמי קאי בשיטת רש"י דמפרש לההיא דפסחים דף ל"א אליבא דרבא דמיתה בידי שמים חייב בתשלומין התם משום מזיד דחמץ איירי וא"כ קשה ליתני חמץ בעלמא ולשיטת התוס' דהכא דר' נחוניא פוטר אפילו בשוגג א"ש טפי דקתני התם בתרומת חמץ ולא בחמץ גרידא דאתא לאשמעי' דאע"ג דבעלמא שוגג פטור לר' נחוניא אפ"ה מודה בחמץ של תרומה דכיון דגלי גלי ולמסקנת התוספות בסוף הדיבור משום דשגגת תרומה משום כפרה ודוק ובעיקר הטעם לשיטת רש"י וסייעתו דמודה רבי נחוניא בשוגג דחייבי כריתות לא ראיתי לשום מפורש טעם מספיק אמאי הא ילפינן אסון אסון ונלע"ד דההיא דאסון אסון לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא כדפרישית דל' אסון משמע אפי' מיתה בידי שמים וכן משמע להדיא מל' רש"י בפסחים דף כ"ח והשתא א"ש דהא בהאי קרא דאם יהיה אסון לא איירי אלא במזיד משא"כ שוגג דאפי' בחייבי מיתות ב"ד לאו מקרא דאסון ילפינן אלא מדתנא דבי חזקיה דיליף מכה אדם ומכה בהמה וכו' והתם ודאי לא איירי אלא ממיתת ב"ד וא"כ כרת ומיתה בידי שמים מנ"ל לפטור בשוגג כנ"ל נכון. אלא תינח לאביי אבל לרבא דיליף טעמא דרבי נחוניא מכרת שלי כמיתה שלכם משמע דלגמרי איתקש אפי' בשוגג ואם נאמר דרש"י לא פירש כן אלא אליבא דאביי דאליביה מוקמינן הסוגיא דפסחים דף כ"ח ודף ל"א אם כן תיקשי מאי אמרינן הכא מאי בינייהו. הא איכא שגגת חייבי כריתות דלאביי חייב ולרבא פטור. וכן אם נאמר דשיטת רש"י וסייעתו דלר' נחוניא בשגגת כרת ומיתה בידי שמים חייב דילפינן כולהו משגגת תרומה בבנין אב דהא נמי קשה הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר וכדפרישית והנראה מזה דלרבא נמי כיון דכתיב ואם העלם יעלימו וכו' והכרתי אותו אלמא דלא איירי האי קרא אלא במזיד וההיא איתקש למיתה בידי אדם משא"כ שוגג לא איתקש כן נ"ל נכון:

בא"ד וא"ת לאביי וכו' אי ר' נחוניא ס"ל כר' וכו' עכ"ל. ולכאורה משמע דלאביי ר' נחוניא לא ס"ל כרבי דאלת"ה אדדחיק בשמעתין לאשכוחי מאי בינייהו דלא משכח לה בזר שאכל תרומה דמשום דמעידנא דאגבהיה קני ואמאי לא קאמר דאיכא הזיד במעילה והיינו ממש האי ברייתא דפסחים דף כ"ח ובהזיד במעילה שפיר אשכחן דחיוב מיתה ותשלומין באין כא' דמעידנא דקניה נתחייב במעילה כמבואר במסכת מעילה אלא דעיקר קושית התוספות דלקושטא דמילתא הא מוקמינן לענין הקדש בפסחים דף כ"ח אליביה דר' והיינו כאביי וכן מתני' דפסחים דף ל"א ע"כ מיתוקמא כר' לסברת התוספות עכשיו כדפרישית דמדנקט תרומת חמץ ולא נקט חמץ גרידא ע"כ דאתא לאשמעינן דכיון דגלי קרא בשגגת תרומה דחייב גלי נמי דבכל ענין אפי' בדאיכא בהדה שגגת חמץ וכיוצא בו. ולפ"ז ממילא מוכח דאתיא כאביי. וא"כ מקשו שפיר. ונראה לי ברור שלזה נתכוין מהרש"ל שכתב דבפשיטות מצי לאקשויי מתניתין דתרומת חמץ אברייתא דחמץ הקדש וכתב ע"ז מהרש"א ז"ל שדבריו אינן מובנים ולמאי דפרישית א"ש דעיקר כוונתו על מ"ש התוספות כאן לאביי אי ס"ל כרבה ע"ז כתב מהרש"ל דבפשיטות מצי לאקשויי אוקימתא דמתני' אאוקימתא דברייתא דהתם מוכח להדיא דר' נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי וכאביי כן נ"ל ודוק היטב:

בד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי לאקשויי אמתני' דכל שעה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאמתני' לא מצי לאקשויי כיון דמתני' איירי בשוגג דחייב. א"כ איכא לאוקמי דאיירי שהוא שוגג בתרומה וכסבור שהם חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקניא בהגבהתו כיון שהוא שוגג ולא נתכווין לקנותו דהתירא ניחא ליה דליקני ולא שייך לומר נמי כיון דגזליה ע"כ קאי ברשותו לענין אחריו' שאם תשרף יתחייב באחריות דמהיכי תיתי הא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג ובהדיא אמרינן לקמן כסבורין של אביהם היא וטבחוה אין משלמין אלא דמי בשר בזול וה"נ דכוותיה משא"כ לאביי דאיירי במזיד מקשה שפיר כנ"ל:

בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא עכ"ל. וכתב מהרש"ל יש לתמוה דלמאי שכתבו התוס' בסוף הדיבור דגרסינן רבא בפ"ק דסנהדרין וא"כ לרבא חייב בכה"ג בתשלומין דהו"ל מיתה לזה לפרש"י וא"כ מאי איכא בין אביי לרבא ותירץ דאיכא בינייהו למאן דלית ליה דרבא ומהרש"א תמה עליו דרבא יחלוק על אביי אליבא דמאן דלא ס"ל כוותיה ולמאי דפרישית לעיל אין כאן קושיא שכתבתי דבלא"ה ע"כ לית ליה לרבא כלל האי דרשא דאסון ולכך הוצרך לומר דטעמא דר' נחוניא מקרא אחרינא אף אם לא יהיה שום נפקא מיניה אלא דסתמא דתלמודא בעי לאשכוחי שום נ"מ לדינא לדידן למאן דלית ליה האי דרבא פ"ק דסנהדרין. ובעיקר דברי התוס' שכתבו לדקדק מלשון רש"י מדכתב וס"ל לר' אשי כו' דבעי למימר לאפוקי מדרבא דפ"ק דסנהדרין מתוך כך הקשו עליו. ולא ידעתי מנא להו דהא מצינן למימר דמ"ש רש"י ז"ל ורב אשי ס"ל כו' היינו לאפוקי ממאי דמקשה הש"ס בפרק בן סורר דף ע"ד אמילתא דר' יונתן בן שאול דלמא שאני התם דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה ועוד דלכאורה משמע דרבנן דפליגי אדרבי יונתן ב"ש היינו משום דס"ל דלא מצינן למילף מהאי ילפותא דיליף ריב"ש. משום דשאני התם דהוי מיתה לזה וכו' וס"ל דחייב. ואף שאין זה מוכרח כ"כ אכתי הוצרך רש"י לפרש דרב אשי ס"ל הכי וצ"ע:

שם ופליג אדרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין פלוני וכו' הא דלא משמע להו כוונת רש"י דר"א פליג אדרב יוסף שהביא רשב"א בזה הדיבור. דאיתמר נמי בפ"ק דסנהדרין מקמי האי מימרא דרבא. נראה לכאורה דהא פשיטא להו להתוס' עכשיו דההיא לא דמי כלל לדרב אשי דההיא דרב יוסף איירי בשחזר הבעל והביא עדים והזימו לעידי האב ונתחייבו העדים ממון ונפשות בשביל שני בני אדם שהמה בעלי דינים נפרדים שעדי הבעל תובעים עסקי נפשות והבעל תובע עסקי ממון מעדי האב שבאו להזים העדים שהביא הוא וע"י כך רצו להפסידו. משא"כ בדרב אשי שעל אכילת תרומה אין לו שום בעל דין שמתחייב מיתה על ידו וא"כ לא משמע דפליג רב אשי אדרב יוסף ומדכתב רש"י ורב אשי ס"ל כו' ע"כ משמע להתוספות שכוונת רש"י דר' אשי פליג אדרבא דהתם נמי אין לו שני בעלי דינים שהרי אין להם עסק עם האב כלל לפי מה שהגיה מהרש"א דממון לזה היינו לאב ואפ"ה קרי להו ממון לזה כיון שאינו נותן הממון לזה הבעל דין שנתחייב מיתה על ידו א"כ כ"ש בההיא דרב אשי יש לו לחייב מה"ט ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ממון לזה ונפשות לוה פי' ממון לבת שרצו להפסידה כתובתה כו' עכ"ל. כן הוא בספרים שלפנינו ומהרש"א הגיה פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובה וכתב שכן מפורש בל' רש"י בסנהדרין בפ"ק ולפ"ז קשיא לי טובא אי מקרי כה"ג ממון לזה ונפשות לזה אע"ג דנתחייב מיתה וממון בשבילה כיון שאביה נוטל הממון כדמסיק מהרש"א להדיא א"כ קשיא מתני' דלקמן דפטור בבא על בת בתו ובת בנו ובת אשתו דקפסיק ותני אפי' היכא שיש לה אב וקנסה לאביה אפ"ה פטור משום דקי"ל ב"מ וכה"ג כל השקלא וטריא בסוגיא דלקמן דמקשה הש"ס והא קי"ל דאין לוקה ומשלם ומאי קושיא והא מצינן לאוקמי מתניתין בדיש לה אב דקנסה לאביה ונהי דלמסקנת התוס' כאן לפי' ר"י א"ש דמחלק בין מעשה א' לשני מעשים ולפר"ת נמי א"ש דדוקא גבי עדות מיקרי כה"ג ממון לזה מ"מ לסברת התוס' עכשיו בשיטת רש"י כפי הגהת מהרש"ל קשיא לרבא פ"ק דסנהדרין סוגיא דהכא לענין קנס נערה לכך היה נ"ל לכאורה ליישב גירסת הספרים שלפנינו דלשיטת התוס' עכשיו בכוונת רש"י ע"כ היו צריכין לפרש ההיא דפ"ק דסנהדרין דלאו משום שהממון לאביה מיקרי ממון לזה. אלא אפילו אם דמי הכתובה שלה נמי מיקרי ממון לזה ונפשות לזה כיון דבלא דידה נמי היה חיוב נפשות בשביל הבועל שאומרים העדים שבא עליה וא"כ כ"ש שיש לחייב ממון בההיא דרב אשי לבעל השיראין כיון דבלא"ה חייב נפשות כך אפשר לפרש. ומ"ש רש"י בסנהדרין דממון לזה היינו משום שהאב נוטל הממון היינו למסקנת ר"י בשיטת רש"י דתלוי הכל בשני מעשים כגון פלוני בא על בתו דהו"ל כשני עדות וא"כ בקנס דנערה שבא ע"י מעשה א' ליכא למ"ד דמיקרי ממון לזה אף שנוטל האב. כך היה נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע. ובלא"ה קשיא לי להאי פירושא דממון לזה דסנהדרין היינו לאב שרצו להפסידו כתובתה ומה זכות יש לו לאב בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש בעודה ארוסה דהא באירסה אביה ונשאת קי"ל דלעצמה דבתר גוביינא אזלינן ויותר מזה נ"ל פשוט דרשות ביד הבת בעודה ארוסה למכור כתובתה בטובת הנאה שלה והממון שלה כדמוכח בב"ק דף פ"ט דאפי' לגבי הבעל שזוכה בפירות אין לו במעות טובת הנאה דהו"ל פרי דפרי כ"ש באב שאין לו פירות וצ"ע:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה רב אשי אמר ופליג אדרבא כו' בפ"ק דסנהדרין בממון לזה ונפשות לזה ופרש"י שרצו להפסיד כתובה לאב והקשיתי דאין לאב זכות בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש מן האירוסין ואף שיש ליישב קצת דמצי למכור זכות שלו וטובת הנאה אם תתאלמן ותתגרש מן האירוסין אפ"ה שינוייא דחיקא הוא דלא שכיח כלל ועיין בזה בל' הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות עדות שמפרש ג"כ הא דממון לזה בפ"ק דסנהדרין בענין אחר לענין קנס וכתב שם בעל לחם משנה דלא ניחא ליה לפרש לענין כתובה כיון דארוסה אין לה כתובה והימנות' בידן דבתחלת העיון היה נ"ל להקשות כן אלא דאכתי איכא לאוקמא שפיר בדכתב לה כדמוקמינן כמה משניות וברייתות בהכי פ"ק דמציעא אבל למאי דפרישית נתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל טפי בפשיטות אלא דהעיקר פירושו לענין קנס צריך פירוש לפירושו ואין כאן מקומו:

בא"ד ואין נראה וכו' תיקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור עכ"ל. פירוש שאם נאמר דרבא דפ"ק דסנהדרין פליג אדרב אשי וס"ל דבאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו חייב דמיקרי ממון לזה אע"ג דבאכילת תרומה לא נתחייב מיתה בשביל שום אדם אלא רע לשמים מיקרי ואפילו אכל תרומה של חבירו נמי לא איכפת ליה לבעל התרומה באכילת איסור דכך לו תביעת ממון חולין כמו תביעת תרומה א"כ בהדליק הגדיש נמי ליחייב דהו"ל ממון לזה ונפשות לזה כיון שלא נתחייב מיתה בשביל תביעת אדם דלא איכפת ליה לבעל הגדיש אם הדליק בשבת או בחול אע"כ דאפ"ה פטור דלא שייך לחלק בכה"ג אלא דלא מחייבינן משום ממון לזה ונפשות לזה אא"כ נתחייב מיתה בשביל שום אדם בדבר שבינו לחבירו ונתחייב ממון לאדם אחר כגון ההיא דרבא פ"ק דסנהדרין או כפי' מהרש"א או כפירושי שכתבתי בסמוך וא"כ שפיר מודה רבא בהא דרב אשי באכל תרומה ל"ש שלו ול"ש של חבירו וקרע שיראין ל"ש של בעל התרומה ול"ש של אדם אחר בכל ענין מודו כ"ע דפטור דלא קרי נפשות לזה כיון דאכילת תרומה לאו מדברי' שבינו לחבירו הוא אלא רע לשמים ולא קרינן בכה"ג נפשות לזה וא"כ מקשו שפיר לרש"י דכתב וס"ל לרב אשי כו' ולדידהו כ"ע מודו. כ"ז נראה מבואר מל' התוס' דמדמו הדליק הגדיש לאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו אע"ג דהכא תרי גברי נינהו והתם איסור שבת נעשה בממון של בעל הגדיש אפ"ה אין לחלק בזה בשום ענין ודלא כמו שעלה בדעת מהרש"א לחלק בין תרומה שלו או תרומה של בעל השיראין וכ"כ התוס' להדיא בב"ק דף כ"ב גבי גדי דחד ועבדא דחד דלא ידע ר"י לחלק מאי רבותא יש בין עבד שלו בין של אדם אחר או לשני בני אדם והיינו כדפרישית ואף אם יש איזה רבותא לחלק אפ"ה לענין תרומה דלא איכפת ליה לבעל התרומה בין אכילת איסור לאכילת היתר לא שייך לחלק ביניהם ולומר דבכה"ג מיקרי ממון ונפשות דחד ודוק היטב:

תוספות ד"ה דין ד' מיתות וכו'. לכאורה היה נראה מדקאמר אע"פ שבטלו ד' מיתות משמע דוקא במקום שאם היה בית המקדש קיים היה חייב מיתה כגון בעדים והתראה אבל בלא התראה לא דאל"כ הוי ליה למימר אף בזמן שבית המקדש קיים בלא התראה דחייב דין ד' מיתות. וכן משמע מפשטיה דקרא בכל חייבי מיתות בית דין דבמזיד בלא התראה נידונין בכרת. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' דחזינן כמה עובדי ע"ז וכו' דהא האידנא ליכא התראה. מיהו זה אינו כדמוכח מהאי דפרק אחד דיני ממונות דלא היה עדים והתראה. וכן כתבו התוס' שם בהדיא. ולפ"ז צ"ל דבכל כריתות דכתב גבי חייבי מיתות היינו שמת בחמשים כדין כרת או לפירש"י דכל כרת הוא ערירי. אבל עכ"פ נידון בדין ד' מיתות. ולפ"ז נראה דאתי שפיר טפי הא דקאמר לקמן דאיכא בינייהו בין אביי לרבא מיתה בידי שמים דלרבא מיתה בידי שמים אינו פוטר היינו דמוכח כן לדידיה מדכתבה רחמנא במולך דכרת פוטר מתשלומין אע"ג דאיכא נמי דין ד' מיתות דהוא בידי שמים אינו פטור אלא משום כרת. ובזה אמרתי פירוש הפסוק בהושע סימן י"ד תאשם שומרון כי מרתה באלהי' בחרב יפולו עולליהם ירטשו וגו' דשומרון היה לה דין עיר הנדחת דדינו בסייף וכיון דנתחייבו בדין ד' מיתות ובכרת דהיא ערירי לכך בחרב יפולו במקום סייף ועולליהם ירטשו בדין ערירי. וק"ל:

בגמרא מאי איכא וכו' המ"ל דאיכא בינייהו כרת ומלקות דמצריך הש"ס לקמן דף ל"ז תרי קראי למיתה וממון ומיתה ומלקות א"כ לאביי דיליף אסון מאסון דכתיב גבי תשלומין. לכאורה ליכא למילף מיני' מיתה בידי שמים ומלקות או כרת ומלקות אבל לרבא דיליף מכרת שלי כמיתה שלכם אין חילוק כלל. וא"כ בכל חייבי כריתות דאית בהו מלקות איכא בינייהו אי לקי או לא ואפילו אי נימא דס"ל לר"נ בה"ק כר' יצחק דחייבי כריתות לאו בכלל מלקות כדמשמע מסוגיא דמגילה דף י"ז ע"ב וכמ"ש לעיל אפ"ה נ"מ אם נתחייב מלקות משום דבר אחר בשעה שנתחייב כרת. ואפשר דלאביי נמי דיליף אסון אסון אפ"ה אין גזירה שוה למחצה. א"נ יש לומר דלפי הצריכותא לקמן דמלקות ומיתה דהוי אמינא לחייב מלקות ומיתה משום דהוי כמיתה אריכתא לא שייך הכא סברא זו בכרת או במיתה בידי שמים ושפיר ילפינן דפטור ממלקות כמו בכרת ותשלומין. אך לפ"ז אכתי למה הוצרך לדחוקי לאשכוחי חיוב מיתה וממון כאחד בתחב לו חבירו כדלקמן בסמוך הוי ליה לאשכוחי במלקות ומיתה כאחד דלא שייך מדאגביה קניא לגבי מלקות ומשכחת גווני טובה כגון זר שאכל מליקה כדאמרינן ביבמות דף ל"ג או תרומת חמץ לפני זמנו דהוא בלאו וכיוצא בו. וצ"ע.

תוס' ד"ה זר שאכל תרומה וכו' והשתא בשוגג נמי לפטור וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלפענ"ד לתרץ דהתם מוקמינן למתניתין כר' יוסי הגלילי ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור אפילו באיסור מוסיף לפירש"י בחולין דף ק"א ע"ב א"כ יש לומר דלא חל איסור חמץ על איסור תרומה דע"כ ל"ל שנתחמץ קודם ואחר כך הפרישו לתרומה לא מיבעיא לר' הונא בריה דר' יהושע בפסחים דף ל"ג דאין חל עליה שם תרומה כלל משום דאין שיריה ניכרים ואפילו לר' נחמן דס"ל דהיכא דלא אחמיץ במחובר חל שם תרומה מ"מ אי אפשר לומר דמיירי בהכי דא"כ איך חל אחר כך איסור תרומה שיתחייב חומש על איסור אכילת חמץ ובמתניתין שם תנן בשוגג משלם קרן וחומש וגם אין לומר דבתחלה לא חל איסור חמץ על איסור טבל וכשהפריש תרומה חל איסור חמץ ואיסור תרומה בבת אחת דהא משמע בחולין שם דריה"ג ל"ל אפילו איסור בבת אחת ועל כרחך מיירי שנתחמץ לאחר שהפריש תרומה ואם כן לא חל איסור חמץ וליכא למיפטר משום שגגת כרת דחמץ ובמזיד פטור שם משום מיתה בידי שמים דתרומה כפירש"י שם ואפילו לשיטת התוס' בחולין דמודה ר' יוסי הגלילי באיסור מוסיף מ"מ הכא אין לומר דחמץ הוי איסור מוסיף לכהנים דהא מתניתין שם מיירי בתרומה טמאה כדקתני ומדמי עצים כפירש"י שם א"כ אסורה אף לכהנים וליכא איסור מוסיף ולא נקט חמץ אלא לאשמעינן היתר הנאה בחמץ כפירש"י שם. ודוק:

עוד נלענ"ד דהא צריך להבין מ"ש התוס' דהטעם בתרומת חמץ דחייב בשוגג משום דגלי גלי דהיכא גלי קרא הא אמרינן בסמוך דלא משכחת זר שאכל תרומה אלא בתחב לו חבירו ומצי לאהדורי על ידי הדחק דאל"ה כיון דאגביה קניה א"כ דילמא קרא דמחייב אוכל תרומה בשוגג היינו בלא תחב לו דמדאגבהי קניה. אבל בתחב לו חבירו דילמא באמת פטור משום חייבי מיתות שוגגין. ואין לומר דמוכח דגלי קרא בחומש דאינו מתחייב חומש אלא בשעת אכילה זה אינו דיש לומר דחומש שאני משום דבמקום קרבן קאי כדאמרינן בשבת דף ס"ט ע"ב ונראה דלפמ"ש לקמן בתוס' ד"ה ולאביי וכו' דבמפריש תרומה משלו ועדיין לא נתנו לכהן לא שייך מדאגביה קניה וכמו שיבואר בס"ד. א"כ מדילפינן בב"מ דף נ"ו מקרא דאפילו חומשא דחומשא משלם מדכתיב חמישיתיו על שם שמשלם חמישיות הרבה הרי דמשמע שעדיין לא נתן לכהן החומש כשאוכלו ולא שייך מדאגביה קניה כיון דלא זכה בו הכהן עדיין ואפ"ה מתחייב ושפיר מוכח דגלי קרא. ולפ"ז יש לתרץ קושיות התוס' דהא דלא אמרינן באוכל חמץ הקדש כיון דגלי גלי דבהקדש שפיר שייך לומר כיון דאגביה קניה ולא אתי כאחד. משא"כ התם בפסחים דף כ"ט מיירי באמת ע"כ שתחב לו חבירו שבא בבת אחת. ודוק:

וראיתי בספ"י שכתב דלפמ"ש התוס' דרבי נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי א"כ המ"ל דאיכא בינייהו הזיד במעילה דמעידנא דאגביה נתחייב במעילה כדאיתא במסכת מעילה. ותמהני מאוד דהא כתבו התוס' בפסחים דף ל"ג בהדיא דלרבי דס"ל חיוב מיתה במעילה אינו אלא באכילה דומיא דתרומה א"כ אכתי קשה דמעידניה דאגביה קניא ואף לפמ"ש שם בחידושיו דרש"י ל"ל סברת התוס' שם מ"מ על התוס' לא קשיא מידי. וק"ל:

תוס' ד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי וכו'. לולי דבריהם היה נראה לעניות דעתי לתרץ דהא הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות חמץ דהקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה א"כ לא שייך לומר מדאגביה קניה וכבר נתחייב משעת הגבהה דאין לחייבו על ההגבהה משום דאיכא מלקות דבל יראה בשעה שקנאו רק דבשעת אכילה כבר הוי ליה בל יראה לאו שאין בו מעשה כמ"ש הרמב"ם שם וכדאיתא בפסחים דף צ"ה והכי ס"ל לר' יוסי הגלילי בסוף מכות דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה אלא דפטור מטעם מיתה דתרומה כרבי נחוניא בן הקנה. ונראה דס"ל להתוספות דע"כ מיירי שהוא שוגג על החמץ דאל"ה למה ליה למימר כרבי נחוניא בן הקנה ומשום מיתה דתרומה כפירש"י שם תיפוק ליה משום מלקות דחמץ. ודוחק לומר שהוא שוגג באיסור אכילה דחמץ והזיד באיסור דבל יראה. אך זה הוא לפי שיטתם דלעיל אבל לפמ"ש לעיל דלר' יוסי הגלילי שם דמוקי מתניתין כותיה לא חל כלל איסור חמץ על איסור תרומה טמאה שפיר יש לומר דהזיד בחמץ ונהי דלענין אכילה לא חל על איסור אכילה דתרומה אבל אכתי איכא משום בל יראה בשעת הגבהה (ואין לומר דע"כ רבי נחוניא בן הקנה ס"ל כריש לקיש דלוקה ומשלם דאל"כ למה ליה לפטורי מטעם כרת תיפוק ליה מטעם מלקות. זה אינו חדא דלר' יוחנן דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין אין הכרח דיש לומר בשוגג א"נ דס"ל כר' יצחק דליכא מלקות בחייבי כריתות. וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דלרבי נחוניא בן הקנה כי היכא דפוטר כרת מתשלומין הכי נמי פוטר כרת ממלקות וליכא מלקות כלל) ודוק 

ובזה נלענ"ד דאתא שפיר טפי דלפי דבריהם ז"ל דצ"ל בפסחים שם נמי שתחב לו חבירו וכו' דאינו מחייב רק על הנאת מעיו קשה דהא קי"ל בי"ד סימן קי"ט דבאיסור דאורייתא אינו משלם הנאת מעיו דלא חשיב הנאה בשלמא הכא דמוקי שתחב לו חבירו ע"כ צ"ל משום דמזיד שאני דניחא ליה בהנאה זו אבל בפסחים דמיירי נמי בשוגג אי ס"ד דמיירי שתחב לו חבירו ליכא הנאה כלל ודוחק לומר דתשלומין תרומה בשוגג שאני דכפרה הוא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהתם אין צ"ל כלל דמיירי בתחב לו חבירו ודוק:

עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש הראב"ד בפ"ו מהלכות מעילה דכל אדם שהקדש שלו תחת ידו הרי הוא כגזבר ולא מעל אע"ג דנתכוין לגזול עד שיוציאו מתחת ידו א"כ מאי מקשה הש"ס מדאגביה קניא דשפיר המ"ל בתרומה שהפריש ולא נתן עדיין לכהן דכיון שעדיין ברשותו לא שייך לומר מדאגביה קניא. וצ"ל דפשיטא ליה דלא מיירי בהכי דא"כ כיון דלא זכה בו כהן א"כ הוי ליה ממון שאין לו תובעים וע"כ לא שייך ביה חיובא אלא בבא לצאת ידי שמים ובזה לא מיפטר מטעם קים ליה בדרבה מיניה כדס"ל לרבא עצמו בב"מ דף צ"א דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דהיינו לצאת ידי שמים. א"כ לא שייך איכא בינייהו אליבא דרבא דאפילו אי הוי ס"ל הכא כאביי לא שייך קים ליה בדרבה מיניה. א"כ יש לומר דבפסחים שם דאזיל הסוגיא התם אליבא דאביי דס"ל התם לפי דמים משלם ואביי גופיה פליג התם על רבא בב"מ שפיר יש לומר בתרומה שלא נתנו עדיין לכהן וכדמשמע שם לישנא דברייתא בד"א במפריש תרומה והחמיצה וכו'. ודוק:

ואפשר לומר דס"ל להתוספות דאפילו בתרומה שלו אכתי שייך קושיא שניה כיון דלעסיה קניה דאפילו בתחב עצמו לתוך גרונו מ"מ כיון דממאיס כפירש"י הכא א"כ כבר נתחייב לשלם כדין מזיק תרומה. ובזה נכון נמי מה שיש לדקדק דלא הקשו התוספות מאוכל חמץ של הקדש בפסחים דף כ"ט דקאמר שם דפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דהתם יש לומר בגיזבר דלא קניה בהגבהה והתם לא שייך לומר דנתחייב כשלעסו מטעם מזיק דקי"ל מזיק הקדש דפטור. וק"ל: ובחידושי פסחים הארכנו בזה:

תוס' ד"ה ואי לא וכו' קשה לר"י דלוקי וכו'. צריך להבין הא דפסיקא להו דאף דלא עביד מידי כיון שתחבו מרצונו חייב על הנאתו ועמדו בזה המפרשים ז"ל. ונלע"ד טעמם משום דהרי בכל העריות מוזהרין הנשים כאנשים אף דאשה קרקע עולם ולא עבדה מידי אלא כיון דברצונה נעשית קרינן בה הנפשות העושות. וה"נ ממש הכא אע"ג דלא עביד מידי מ"מ כיון דברצונו הוא חייב. מיהו הא קשה לי דמשמע דאלו היה התחיבה באונס אפילו אם ברצונו בלעו אין בו חיוב כיון דאי אפשר לאהדורי וכן הוא באמת לתירוץ ריצב"א הא אמרינן בפסחים דף כ"ה ע"ב דכל היכא דלא אפשר וקא מכיון אסור לר"ש ואפילו לר"י דפסחים שם ואפילו ללישנא בתרא לרבא ומשמע דאסור וחייב קאמר. א"כ מה בכך דלא מצי לאהדורי מ"מ כיון דמכוין לבלעו ברצון חייב ואי אפשר לחייבו ממון דיכול לומר שברצון בולעו וקים ליה בדרבה מיניה. וכ"ש לפמ"ש דעיקר הקושיא הוא לרבא כנ"ל וס"ל שם דאזלינן בתר כוונה. וצ"ל דס"ל להתוס' דמשום כוונה לחוד אינו חייב מיתה וצ"ע:

בא"ד דאע"ג דאמרינן גזל ולא נתייאשו וכו'. לא הבנתי דבריהם בזה דלמה לא הוי ליה יאוש כיון דלא מצי לאהדורי הוי ליה כזוטו של ים ולאחר יאוש בודאי פטור כדאיתא בריש פרק הגוזל ומאכיל. ואפשר דס"ל דכיון דאין הבעלים שם הוי ליה יאוש שלא מדעת דקי"ל דלא הוי יאוש והכי ס"ל לאביי גופיה. אך לפמ"ש לעיל דעיקר הקושיא לרבא דלאביי הוי מצי למימר במפריש תרומה משלו ולא נתנו עדיין לכהן א"כ הא רבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ושפיר יש לומר דהוי לאחר יאוש ופריך שפיר. ואפשר דזה בכלל דבריהם שכתבו דבשעה שזה נהנה כבר אבוד מן העולם ולשיטתייהו אזלי שכתבו בב"מ דף כ"ב ע"ב ד"ה איסורא וכו' דבכה"ג אפילו לאביי הוי יאוש אפילו שלא מדעת ע"ש. מיהו הא קשה לי דלמה ליה לאוקמי כלל בגזל הוי ליה לאוקמי במכירה דהא אמרינן בפרק מרובה דף ע' באומר עקוץ לך תאינה וכו' דפטור מלשלם כיון דנתחייב מיתה א"כ משכחת בישראל שאמר לכהן מכור לי תרומה ויתחבנה בגרונו נמצא בתחיבה בלא מצי לאהדורי פטור מלשלם משום חיוב המיתה. ונלענ"ד דצ"ל דס"ל להתוס' נמי כסברת ריצב"א דאף שאגדו בידו כבר קנהו כשהוא בפיו אלא דס"ל דאפ"ה לא מחייב מחמת גזל כיון דלא עביד מידי קודם הבליעה ואין לחייבו אלא משום שנהנה כמ"ש התוס'. משא"כ במכר לו תרומה קנהו מיד ומתחייב בממון קודם חיוב המיתה דאינה אלא בשעת הנאה ובליעה. מיהו אכתי קשה דהוי ליה לאוקמי במכירה והתנה עמו בפירוש שלא יקנה עד שעת הבליעה. ובזה הוי עדיף טפי דלא הוי צריך לומר כלל שתחב לו אלא שמכרו לו והתנה שלא יקנה עד שעת הבליעה. ואפשר לומר דבכה"ג שאין המכירה חלה אלא א"כ עביד איסורא באכילת האיסור א"כ הוי ליה מקח שנעשה באיסור דאינו מועיל לרבא דס"ל בריש תמורה כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכבר כתבתי דעיקר הקושיא הוא לרבא. ועיין בתוס' ריש תמורה ובש"ך סימן ר"ט ודוק:

בד"ה לא צריכא וכו' כדאשכחן בסוף ארבעה אחין וכו' שחתך אצבעו וכו'. והתוס' ביבמות שם כתבו דמשכחת שהיה אצבעו חתוכה עד משהו האחרון ע"ש ונראה דאפ"ה אתי שפיר הוכחת הריצב"א משום דאי אפשר שלא יגע הסכין משהו קודם שנחתך. אמנם לולי דבריהם היה נלענ"ד הא דקאמר הש"ס שם דוקא שחתך אצבעו ולא נקיט שאר מומין כגון פגם באזנו או בעינו או בשפתו. ותו קשה דלמה ליה למימר בסכין טמאה הא קי"ל דאבר מן החי מטמא א"כ ממילא נטמא מן האבר בשעת פרישתו דהא שם קאמר דמשכחת איסור בבת אחת אליבא דר' יוסי ושמעינן לר' יוסי עצמו בפרק בהמה המקשה דף ע"ג ע"ב דס"ל הכי שבשעת פרישתו נטמא אם לא בניתז בכל כחו ע"ש וא"כ שפיר בא לגמרי בבת אחת. אלא שהתוס' כתבו שם בד"ה שבשעת פרישתו וכו' דכשהסכין מפסיק לא נטמא בשעת פרישתו אך זהו כשהסכין לאו בר קבולי טומאה אבל כשהסכין בר קבולי טומאה כדאיתא בריש חולין נטמא הסכין ונטמא הוא מן הסכין. ולפ"ז יש לומר דבאמת הא דקאמר שם שחתך אצבעו בסכין טמאה היינו סכין שהוא בר קבולי טומאה (וכדמצינו בכמה דוכתין לשון זה בפרק במה אשה בירית טהורה וכבלים טמאים דהיינו שהם בני קבולי טומאה ובפרק ר' עקיבא מנין לספינה שהיא טהורה) ולא שהיה טמא מקודם וא"כ שפיר באים בבת אחת דבשעת פרישתו נטמא הסכין ונטמא האדם ונעשה בעל מום בבת אחת והיינו דנקיט אצבעו שהוא אבר שלם ומטמא. ועוד נלענ"ד דנכון בזה דעת הראב"ד בהשגות בהלכות טומאת מת פרק חמישי דאינו חייב על ביאת מקדש ושימש בטומאה אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליו ולא על כלים הנוגעים במת. וצ"ל בדוחק לדידיה דהא דקאמר שם בסכין טמאה חייב משום טמא ששימש היינו לאו דוקא חיובא אלא דעכ"פ איסורא איכא ולפמ"ש אתי שפיר דבחבורין אף הראב"ד מודה כמ"ש שם המשנה למלך וה"נ נטמא האדם מן האבר ע"י הסכין בחבורין ודוק:

בד"ה רב אשי וכו' ופליג אדרבא וכו'. עיין מהרש"א שהקשה דא"כ מאי איכא בינייהו בן אביי לרבא. וכן הקשה בספר שיטה מקובצת בשם הרשב"א ז"ל וכ"ש לפמ"ש לעיל דע"כ קושיות הגמרא מאי בינייהו הוא לרבא דוקא א"כ יותר קשה דלא משני רב אשי מידי אליבא דרבא. ונלענ"ד ליישב לפמ"ש התוס' בסמוך בסוף הדיבור בשיטת ר"י דמוכח דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב והוא מפרק בן סורר ומורה דבעי לחייב כשאין אסון באשה אע"ג דהוי ליה רודף משום דהוי ליה מיתה לזה שרצה להרגו ותשלומין לבעל. ויש לומר דמזה נפקא ליה לרבא באמת דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב א"כ הוכחה זה אינו אלא למאי דקי"ל דהיכא דניתן להצילו בנפשו פטור מתשלומין אע"ג דלא נהרג משום דקי"ל דאפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין כמו שפירש"י להדיא בסנהדרין דף ע"ג ע"ב א"כ לפמ"ש לעיל דרבי נחוניא בן הקנה ע"כ ס"ל דחייבי מיתות שוגגין חייבין. כדמוכח מילפותא דאביי דאסון אסון דס"ל דאי אסון ממש ליכא למילף כלל. כמ"ש לעיל בשם הרשב"א והרא"ה זלה"ה ולמ"ד דין אסון ע"כ חייבי מיתות שוגגין חייבין כדלקמן א"כ ממילא דברודף לא שייך כלל קים ליה בדרבה מיניה וליכא הוכחה דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב. וממילא דאיכא בינייהו דאי הוי אמר כאביי הוי פטור במיתה לזה ותשלומין לזה לרבי נחוניא בן הקנה וכ"ש לפמ"ש לעיל דגם לטעמא דרבא דיליף מואם העלם יעלימו וכו' מוכח ג"כ ע"כ דסבירא ליה לר' נחוניא בן הקנה דחייבי מיתות שוגגין חייבין. א"כ אליבא דרבי נחוניא בן הקנה שפיר קאמר רב אשי דאיכא בינייהו בקרע שיראין של חבירו. ועמ"ש לקמן ישוב אחר יותר מרווח לענ"ד. ודוק:

בא"ד ממון לזה וכו' פי' ממון לבת וכו'. הנה מהרש"א ז"ל הגיה ממון לאביה כפירוש רש"י בסנהדרין. ובספר פני יהושע מקשה דמאי זכות לאב מאן יימר שתתגרש מן האירוסין או תתאלמן. ולע"ד נראה דלא קשה מידי דאיכא למימר שכבר נתגרשה והעדים מעידים שזינתה קודם הגירושין והצריכו האב להחזיר הכתובה או כשעדיין לא גבה. ותו דנראה לי דאפילו לא נתגרשה עדיין יכול האב למכור זכותו בטובת הנאה אם תתגרש כיון דזכות בתו דידיה הוא. גם מ"ש שם בספר פני יהושע דהיא יכולה למכור זכותה בטובת הנאה אם לא תתגרש עד לאחר הנשואין צ"ע כיון דבשעת אירוסין אינו שלה עדיין כדקאמר לקמן דף ל"ט ע"ב שלי דאבהו הוי וה"ל כמו מוכר דבר שלא בא לעולם דלא מהני וכן משמע לעיל בר"פ בתוס' ד"ה ועל אשת אחיו וכו'. מיהו בירושלמי מוקי כשבא עליה עד שלא מת וכו' הרי דס"ל דלא מועיל המחילה במפותה כיון דבשעה שבא עליה לא היה שלה ואם נימא דהיא יכולה למכור בטובת הנאה הוא הדין דהוי מועיל המחילה והדרא קושיות התוס' שם לדוכתיה דאי לעצמה תקשי ליה דמחלה וממ"נ וכו'. ואין להביא ראיה ממ"ש התוס' לקמן דף מ"ג ע"ב ד"ה ומגבא וכו' דמהני מחילתה קודם נשואין היינו דתקנת חכמים היה כן דבשעת נשואין יכולה לימחול. אך נראה דאכתי יש לקיים הגירסא ממון לבת כגון שהיתה יתומה שמת אביה לאחר שקדשה ואפילו למ"ש מהרש"א דהיכי דחייב נמי מיתה בשבילה פטור מתשלומין אם הוא שלה מ"מ יש לומר בקטנה ויתומה דלא רצו לחייבה מיתה כמ"ש מהרש"א. אך לע"ד צ"ע דאם נימא דמיירי בקטנה כמ"ש מהרש"א א"כ הרי קי"ל פיתוי קטנה אונס הוא ולא הפסידה כתובתה ולשיטת הרמב"ם דס"ל להלכתא דפיתוי קטנה לאו אונס הוא אתי שפיר אך אין זה שיטת התוספות לעיל דף ט"דס"ל דפיתוי קטנה אונס הוא. וצ"ע. והנה בספר פני יהושע הקשה לפי גירסת מהרש"א בשיטת רש"י בסנהדרין דאף שהמיתה בשבילה כיון שהאב זוכה בממון הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה. א"כ בסיפא דמתניתין בחייבי מיתות דפטור מתשלומין אמאי הא הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה. ודוחק לאוקמי סיפא דמתניתין ביתומה או בנתארסה ונתגרשה דקנסא לעצמה כמ"ש התוס' לעיל בר"פ ד"ה והבא על אשת אחיו וכו'. וכ"ש לרב פפא דאוקמי במפותה דמחלה וע"כ דקנסא לאביה. ותו קשה הא דלא הקשו התוס' על רש"י דמיתה לשמים הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה דבחייבי מיתות נמי דבסיפא הוי ליה מיתה לשמים ואמאי פטור מתשלומין. ונלענ"ד לתרץ דבאמת הא דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב אע"ג דה"ל לגבי ממון עדות שאי אתה יכול להזימן דלגבי עדים שיצטרכו לשלם לו כשיוזמו הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד ויפטרו מתשלומין. אלא דזה אינו דבממון לא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימן דלא בעינן כלל דרישה וחקירה. ועיין בש"ך ח"מ סימן ל"ח א"כ ממילא בקנס דבעינן דרישה וחקירה ועדות שיכול להזימן ע"כ פטור מקנס אף במיתה לזה וקנס לזה דמ"מ לגבי העדים יהיה מיתה וממון לאחד וכיון דאינהו פטורין איהו נמי פטור מקנס ודוק: