כתובות כט ע"ב

כתובות כט ע"ב - Steinsaltz

There is a fine even in a place where there is sale. That is, not only can a minor girl from the age of three be sold until she matures, but she also receives payment of the fine.

§ The Gemara questions the basic halakha that one who rapes young women of flawed lineage is liable to pay the fine: And are these young women entitled to the fine? But why? I read here with regard to a rapist: “And to him she shall be as a wife” (Deuteronomy 22:29), from which the Sages derived that only a wife who is suitable for him is eligible to receive payment of a fine from a rapist. Reish Lakish said that one verse states: “If a man finds a young woman” (Deuteronomy 22:28), and another states: “And he shall give to the father of the young woman” (Deuteronomy 22:29). This is tantamount to three mentions: Young woman, young woman, the young woman, as the superfluous definite article is interpreted as a third mention of the term. One mention is required to teach the matter itself, that one who rapes a young woman is liable to pay a fine; and one is to include payment of a fine to those young women for whose rape one is liable for violating prohibitions; and one is to include payment of a fine to those young women for whose rape one is liable to receive karet.

Rav Pappa said: This is derived from the halakha of the seducer, as the verses state: “And if a man seduce a virgin…he shall weigh money like the dowry of the virgins” (Exodus 22:15–16). This is tantamount to three mentions: Virgin, virgins, the virgins. One mention is required to teach the matter itself; and one is to include those young women for whose rape one is liable for violating prohibitions; and one is to include those young women for whom one who rapes them is liable to receive karet.

The Gemara asks: And Rav Pappa, what is the reason that he did not cite the source as Reish Lakish did? The Gemara answers: That derivation from the three instances of the term young woman is required by him to teach in accordance with that which Abaye said, as Abaye said: If one engaged in forced intercourse with a young woman and she died before he stood trial, he is exempt from paying the fine, as it is stated: “And he shall give to the father of the young woman” (Deuteronomy 22:29). From the fact that the verse does not simply say: To her father, it is inferred: To the father of the young woman and not to the father of a dead woman. He is liable only if the young woman is still alive.

The Gemara asks: And Reish Lakish, what is the reason that he did not cite the source as Rav Pappa did? The Gemara answers: That derivation from the three instances of the term virgin is required by him to derive a verbal analogy, as it is taught in a baraita that it is written with regard to a seducer: “He shall weigh [yishkol] money like the dowry of the virgins” (Exodus 22:16), from which it is derived that this fine of a seducer should be a sum of fifty sela like the dowry of the virgins specified in the case of a rapist; and the dowry of the virgins must be paid in sela like this fine of the seducer. Therefore, Reish Lakish holds that no additional matters may be derived from the term virgins. The Gemara asks: And for Reish Lakish too, isn’t it required by him to teach in accordance with that which Abaye said? And similarly, for Rav Pappa, isn’t it required by him to derive a verbal analogy?

Rather, there are six verses written, and both Reish Lakish and Rav Pappa derive matters from all of them. In the two passages discussing the rapist and the seducer, it is written: Young woman, young woman, the young woman; virgin, virgins, the virgins. Two mentions are required to teach the matters themselves, the basic halakhot of a rapist and a seducer; one mention is needed to teach in accordance with that which Abaye said; and one mention is necessary to derive a verbal analogy with regard to the dowry of virgins. Two mentions of the term remain for him; one is to include those young women for whose rape one is liable for violating prohibitions, and one is to include those young women for whom one who rapes them is liable to receive karet. Reish Lakish and Rav Pappa do not disagree; the derivation of each complements that of the other.

§ The Gemara comments: And the mishna comes to exclude the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that it is written: “And to him she shall be [tihye] as a wife” (Deuteronomy 22:29). Shimon HaTimni says: This is referring to a woman for whom there is betrothal [havaya]. If one betroths a woman with whom relations are punishable by karet, the betrothal does not take effect. Rabbi Shimon ben Menasya says: This is referring to a woman who is suitable for him to sustain, whom he need not divorce due to her flawed lineage.

The Gemara begins its analysis of the baraita with the question: What is the practical difference between the statements of Shimon HaTimni and Rabbi Shimon ben Menasya? The Gemara explains that Rabbi Zeira said: The difference between their opinions is with regard to a mamzeret or a Gibeonite woman, or any other woman who is forbidden but for whom betrothal takes effect. According to the one who said that the criterion is whether there is betrothal, for this woman there is also betrothal. If a Jewish man betroths a mamzeret or a Gibeonite woman, although it is prohibited to do so, the betrothal takes effect. However, according to the one who said that the criterion is whether the woman is suitable for him to sustain, this woman is not suitable for him to sustain, since due to the prohibition he is obligated to divorce her.

The Gemara asks: And according to Rabbi Akiva, who said: Betrothal does not take effect for women for whose rape one is liable for violating prohibitions, what is the difference between them? According to his opinion, betrothal of a mamzeret does not take effect either. The Gemara answers: The difference between their statements is the case of a widow raped by a High Priest, in accordance with the opinion of Rabbi Simai, as it is taught in a baraita that Rabbi Simai says: Rabbi Akiva deems children from all illicit relations mamzerim, except for a child born from a widow to a High Priest, as the Torah said: “A widow and a divorcée he shall not take…and he shall not profane [yeḥallel] his seed among his people” (Leviticus 21:14–15), from which it is derived: If he has a child with a widow he creates ḥillulin, i.e., the male offspring of those relations is a ḥalal, disqualified from the priesthood, and the female offspring is a ḥalala, unfit to marry a priest, but he does not create mamzerim. Apparently, in that case, the betrothal does take effect.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yeshevav, who said: Come, let us scream at Akiva ben Yosef, who is proliferating mamzerim, as he would say: With regard to anyone who does not have the possibility of permitted relations in the Jewish people, including a widow with a High Priest, the offspring is a mamzer, what is the difference between their opinions, between the one who said that a fine is paid to women with whom the betrothal takes effect and the one who said that a fine is paid to women suitable for one to sustain? Rabbi Yeshevav maintains that betrothal does not take effect even in the case of a widow to a High Priest. The Gemara answers: There is a difference between them with regard to

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

ומשנינן: אימא אף קנס ^[1] יש לה במקום מכר.

ותמהה הגמרא על דין משנתנו, המחייבת קנס למי שבא על הפסולות:

וכי הני נערות פסולות - בני קנסא נינהו [בנות קנס הן]!? ואמאי!?

והרי איקרי כאן בפרשת אונס את הבתולה: "ולו תהיה לאשה", ומשמע שהתורה מדברת במי שבעל אשה הראויה לו, שהוא יכול לקיים בה את המצוה לקחתה לאשה. ואילו פסולות, הרי אינן ראויות לו, ואם כן מנין לנו שחייב עליהן קנס!? ^[2]

אמר ריש לקיש: כתוב בפרשת אונס "נערה - נערה - הנערה".

א. "כי ימצא איש נערה בתולה".

ב. "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".

ולא היה לו לכתוב לומר אלא "ונתן לאביה חמשים כסף".

וכיון שחזר ואמר הכתוב " [ה] נערה" פעם שניה, הרי מקור ללימוד אחד.

ג. ובאותה פעם שניה היה לו לומר "נערה" גרידא.

וכיון שהוסיף הכתוב את האות ה"א, ואמר "הנערה" - הרי מקור ללימוד שני.

וכך עלינו ללמוד:

א. חד - "נערה" הראשון - בא לגופיה, ללמד חיוב קנס באונס נערה כשירה.

ב. וחד - "נערה" השני, שהוא מיותר - לאתויי, להביא שהוא חייב קנס אף על חייבי לאוין, על אף שאין היא ראויה לקיימה. ^[3]

ג. וחד - יתור האות ה"א ב"הנערה" - לאתויי חייבי כריתות.

שאף על פי שהיא אסורה עליו, ואם יקדשנה לא יתפסו הקדושין [כי אינן בני הויה] כדין חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהם, מכל מקום חייב הוא קנס. ^[4]

רב פפא אמר, הריבוי לחייבי לאוין וחייבי כריתות נלמד מכתוב אחר, בפרשת מפתה: "בתולה - בתולות - הבתולות".

א. "וכי יפתה איש בתולה".

ב. "כסף ישקול כמוהר הבתולות".

והיה יכול הכתוב לומר "כמוהר" בלבד, ולהסתמך על לשון "בתולה" שכבר נזכר קודם לכן. וכיון שאמר הכתוב "כמוהר [ה] בתולות", הרי ריבוי אחד.

ג. והוסיף הכתוב את האות ה"א בתחלת המילה, ואמר "הבתולות", הרי ריבוי שני.

ויש לנו ללמוד:

חד - "בתולה" ראשונה - לגופיה הוא נצרך לנערה כשירה.

וחד - "בתולות" השני - לאתויי חייבי לאוין שאינן ראויין לקיימן.

וחד - תוספת הה"א שאמר "הבתולות" - לאתויי אף חייבי כריתות שאינן בני הויה וקדושין.

והוינן בה: ורב פפא - הלומד דין זה מ"הבתולות" - מאי טעמא לא אמר כריש לקיש הלומד דין זה מ"הנערה"?

ומשנינן: ההוא - מקרא ד"הנערה" - מיבעי ליה לרב פפא ללמוד ממנו לכדאביי.

דאמר אביי:

בא עליה על הנערה או הקטנה באונס או פיתוי, ומתה קודם שהעמיד האב בדין את הבועל, הרי זה פטור מלתת קנס לאביה -

כיון שנאמר: "ונתן לאבי הנערה חמשים כסף" -

מלמד הכתוב "לאבי הנערה", שדוקא לאבי נערה, כשהיא קיימת, יתן הבועל קנס, ולא לאבי נערה שכבר מתה.

וריש לקיש - המרבה חייבי לאוין וחייבי כריתות מ"הנערה" - מאי טעמא לא אמר כרב פפא, המרבה אותן מ"הבתולות"?

ההוא קרא ["הבתולות"] מיבעי ליה לריש לקיש כדי ללמוד על ידו גזירה שוה, מלשון "בתולה" הנאמר בפרשת אונס, השווה ללשון "בתולה" האמור במפתה.

ואם לא היתה מלת "הבתולות" מיותרת, כדי להיות "מופנית" לגזירה שוה, לא היינו למדים את הגזרה שוה.

דתניא: נאמר במפתה [שמות כב טז] "כסף ישקול [המפתה, לידי אבי הנערה] - כמוהר הבתולות". דהיינו שישלם המפתה לאבי הנערה כסף שקלים. אך לא נאמר כאן איזה סכום שקלים הוא "מוהר הבתולות", ואנו למדים זאת מחמשים כסף האמורים באונס.

הרי לשון "בתולה" בפרשת מפתה.

ונאמר בפרשת אונס "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, ותפשה ושכב עמה, ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף". אך לא נאמר איזה סוג של מטבע יהיו אותם חמשים כסף.

הרי לשון "בתולה" בפרשת אונס.

ולמדנו בגזירה שוה, המשווה בין אונס למפתה, שמשמעות הכתוב "כסף ישקול - כמוהר הבתולות", הוא כך:

שיהא זה - סכום השקלים שמשלם המפתה - כ"מוהר הבתולות", האמור באונס, שהוא חמשים כסף.

ומצד שני מלמד הכתוב, שיהא "מוהר הבתולות" - הקנס של חמשים כסף האמור באונס, שלא נאמר בו באיזה מטבע של כסף מדבר הכתוב - כזה, כמטבע של מפתה, שנאמר בו "ישקול", ומשמעתו מטבעות של "שקלים", ולא מעות כסף.

ושבה הגמרא ותמהה:

וריש לקיש, נמי, הלומד מ"הנערה" לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות, הרי מיבעי ליה ל"הנערה" לכדאביי, ללמוד מלשון זו שאם מתה הנערה קודם העמדה בדין לא ישלם לאביה קנס!?

ורב פפא, נמי, הלומד מ"הבתולות" לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות, הרי מיבעי ליה לקרא "הבתולות" כדי שיהיה פנוי לגזירה שוה, שאם לא כן לא היו למדים גזירה שוה!?

ומכח קושיות אלו, מבארת הגמרא שרב פפא וריש לקיש לא נחלקו, אלא יש לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות לקנס - משני המקראות גם יחד:

אלא, שיתא קראי כתיבי [ששה מקראות כתובים]:

א. נערה ב. נערה ג. הנערה ד. בתולה ה. בתולות ו. הבתולות.

תרי - שני מקראות, דהיינו "נערה" ו"בתולה" - לגופייהו, ללמד על אונס ועל פיתוי של נערה כשרה.

חד - היינו לשון "ונתן לאבי [ה] נערה" - ללמד לכדאביי, שתהיה הנערה חיה בשעת העמדה בדין.

וחד לשון " [ה] בתולות" - לגזירה שוה, להשוות את התשלומים באונס ומפתה.

אייתרו ליה תרי, נשארו שני ריבויים, תוספת האות ה"א למילה "הנערה" [בפרשת אונס], ולמילה "הבתולות" [בפרשת מפתה], כדי ללמד:

חד, לאתויי חייבי לאוין שהוא חייב עליהן קנס.

וחד, לאתויי חייבי כריתות, שאף עליהן חייב הוא קנס. ^[5]

ועתה מבארת הגמרא שמשנתנו חלוקה על התנאים שבברייתא:

ומשנתנו, המחייבת קנס את מי שבא על חייבי לאוין וחייבי כריתות, באה לאפוקי מהאי תנא, להוציא משיטתו של התנא הזה, דהיינו, משני התנאים שנזכרו בברייתא להלן! ^[6]

דתניא: כתוב בפרשת אונס את הבתולה: "ולו תהיה לאשה":

ונחלקו שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא בדרש הפסוק הזה: שמעון התימני [ממקום הנקרא "תמנת", ומשום שלא נסמך, לא נקרא "רבי"] אומר:

היות ואמר הכתוב לשון "תהיה לאשה", שהוא לשון הויה וקדושין, מלמד הכתוב שאין חיוב קנס אלא באשה שיש בה לאונס הויה וקדושין.

אבל נשים שאין לבועל בהן תפיסת קדושין, אין חייב עליהן הבועל קנס.

ואילו רבי שמעון בן מנסיא אומר: מלמד הכתוב שאין חיוב קנס אלא על הבא על אשה הראוייה לקיימה, אבל אשה שאינה ראויה לקיימה כי אסורה היא לו, אפילו אם יש לו בה תפיסת קידושין, הרי הוא פטור מן הקנס. ^[7] ואילו משנתנו, המחייבת קנס בין בחייבי לאוין ובין בחייבי כריתות, חולקת על שני התנאים האלו.

ומפרשת הגמרא את מחלוקתם של שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא:

מאי בינייהו, איזו נפקא מינה לדינא יש בין שתי השיטות?

אמר רבי זירא: ממזרת ונתינה ^[8] - שהבא עליהן אינו עובר אלא בלאו, אבל קדושין תופסין לו בהן - איכא בינייהו.

כי למאן דאמר [שמעון התימני] שאינו מצריך לענין תשלום הקנס אלא שתהא אשה שיש בה הויה, הא נמי - ממזרת ונתינה,, על אף שהיא אסורה לו - יש לו בה הויה, שהרי תופסים לו בה קידושין. ולכן לפי שיטתו חייב הבועל עליה קנס.

ואילו למאן דאמר [רבי שמעון בן מנסיא] המצריך שתהא אשה הראויה לקיימה, הא - ממזרת ונתינה - אינה ראויה לקיימה. ולכן לפי שיטתו אין הבועל חייב עליה קנס.

ודנה הגמרא עוד:

ולרבי עקיבא, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ונמצא כי אף אם נדרוש "אשה שיש בה הויה", נתמעטו בכך לרבי עקיבא כל חייבי לאוין, שהרי לדעתו בכולן אין בהן הויה - מאי בינייהו - בין משמעות הכתוב לפי רבי שמעון בן מנסיא לבין משמעות הכתוב לשמעון התימני, והרי לפי רבי עקיבא בכולן אין תפיסת קידושין? ^[9]

איכא בינייהו, בין דרשת "אשה הראויה לקיימה" ל"אשה שיש בה הויה", לגבי קנס במקום איסור של אלמנה ^[10] לכהן גדול - שיש בה הויה אפילו לרבי עקיבא, ואולם אין ראוי לו לקיימה.

וכרבי סימאי.

כל הבא על אשה שאין קדושין תופסין לו בה, הרי הולד ממזר. וכל אשה שקדושין תופסין לו בה, הרי הולד כשר [אפילו אם בא עליה בלי קדושין]. ^[11] דתניא: רבי סימאי אומר: מן הכל - ואפילו מחייבי לאוין - עושה רבי עקיבא ממזרין [ואין קדושין תופסין בה], חוץ מאלמנה לכהן גדול, שאף על פי שהיא אסורה עליו בלאו, אם בא עליה אין הולד ממזר [וקדושין תופסין לו בה] -

שהרי אמרה תורה גבי כהן גדול באלמנה: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה] לא יקח", וסמך לו הכתוב: "ולא יחלל" זרעו בעמיו" -

ובא הכתוב ללמד: רק חילולין [בנים חללים] הוא [הכהן הגדול או ההדיוט הבאים על אשה הפסולה לכהונה] - עושה בזרעו.

ואין הוא עושה ממזרין מזרעו. ^[12]

וממשיכה ודנה הגמרא:

ולרבי ישבב - החולק על רבי סימאי - דאמר:

בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף [הוא רבי עקיבא] על שהוא מרבה ממזרים בישראל חינם, שהיה אומר רבי עקיבא: כל שאין לו ביאה בישראל - ואפילו אלמנה לכהן גדול - הולד ממזר.

אם כן לשיטתו של רבי ישבב, חוזרת הקושיה למקומה: מאי בינייהו!?

כתוב בתורה [דברים כג ח ט]: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם, דור שלישי, [אחר גירות הסב] יבוא להם בקהל ה'".

וכיון שאמרה תורה "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", אנו לומדים מכאן שהדור הראשון והשני [של גרים] של אדומי ומצרי לא יבוא להם בקהל ה', בין זכרים ובין נקבות.

ואם באו בקהל ה', עברו באיסור עשה, דקיימא לן: לאו הבא מכלל עשה - עשה.

דהיינו, איסור שאתה לומד אותו בלימוד של "מכלל הן אתה שומע לאו" - אינו אלא איסור עשה, ואינו איסור לאו ללקות עליו.

הערות

^[1] א. כלומר: עד שתביא שתי שערות יש לה "אף קנס". והוא הדין מכר. ומשתביא שתי שערות עד שתיבגר, יש לה קנס ואין לה מכר. ביאר רש"י: מה ששנינו בברייתא "קטנה מבת שלש שנים", היינו משום קנס, אבל מכר יש לה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות. ומה שכתב רש"י "מבת יום אחד" הוא על פי הברייתא לקמן מ ב; וראה במנחת חינוך ריש מצוה מג, שלדעת הרמב"ם יכול האב למכור את בתו משהוכר העובר, וראה בקובץ שעורים אות עט.

^[2] כתב הריטב"א, שאין כוונת הגמרא לומר שמ"ולו תהיה לאשה" נתמעטה אשה שאינה ראויה לו, שהרי בגמרא לקמן מ א מבואר, שאף באשה שאינה ראויה לו היה מקום לדון שהעשה ד"ולו תהיה לאשה" ידחה את הלא תעשה, [אלא שאינו דוחה מן הטעם המבואר שם], אלא אסמכתא בעלמא היא שמסתמכת הגמרא על הפסוק, ועיקר כוונתה לומר, שהיות ואי אפשר לקיים "ולו תהיה לאשה" באשה שאינה ראויה לו, אם כן לא יתחייב אף קנס, [וראה היטב לשון התוספות בד"ה וחד]. ודעת הרמב"ם אינה כדעת הריטב"א, אלא אשה שאינה ראויה לו נתמעטה מ"ולו תהיה לאשה" שלא ישאנה [אבל לא לענין קנס], ראה דבריו בפרק א' מהלכות נערה בתולה ובנושאי כלים שם. ובפני יהושע נתקשה, מנין לגמרא שאם אינו יכול לקיים "ולו תהיה לאשה" הרי הוא פטור מקנס! ? וראה שם. ובהגהות מצפה איתן כתב ליישב, דקושיית הגמרא היא מאחר שמשנתנו כרבי מאיר שאינו מחייב קנס אלא בנערה, וטעמו משום דכתיב "ולו תהיה לאשה" במהוה עצמה הכתוב מדבר, וכמבואר בגמרא להלן מ ב, ולכן מקשה הגמרא דאם כן יתמעטו גם הפסולות, שאינן בכלל "ולו תהיה לאשה".

^[3] ואין להקשות, אולי אין בא הפסוק לרבות אלא חייבי עשה ולא חייבי לאוין, כי היות ובשתיהן תופסים קדושין, אין צורך לשני ריבויים כדי לרבותם, שאין אנו צריכים לרבות אלא אשה שאינה ראויה לקיימה - דהיינו חייבי עשה וחייבי לאוין - מריבוי אחד, וריבוי שני לאשה שאין בה הויה, דהיינו חייבי כריתות, תוספות.

^[4] ואף חייבי מיתות בית דין יש לרבותן. כי היות וגילתה התורה שאף באלו שאין קדושין תופסין הרי הוא חייב קנס, ממילא גם חייבי מיתות בכלל. שהרי אין אנו צריכים ריבוי מיוחד לחייבי כריתות אלא משום שאין קדושין תופסים בהן, אבל משום חומרת חייבי כריתות או מיתות בית דין אין צורך לריבוי מיוחד. אלא, שחייבי מיתות בית דין פטורים מן הקנס משום "קים ליה בדרבה מיניה", וכמבואר במשנה הבאה.

^[5] ביארו התוספות, שאין לומר שפסוק אחד האמור באונס בא לרבות חייבי לאוין באונס, ופסוק שני האמור במפתה בא לרבות חייבי לאוין במפתה, ולא נחייב קנס לחייבי כריתות. משום, שאחר ריבוי הכתוב באחת הפרשיות, שוב אין צורך ללמד כן גם בפרשה השניה, מאחר שיש גזירה שוה בין שתי הפרשיות.

^[6] כתבו בתוספות ישנים: ולאפוקי מהאי תנא, פירוש תנא דברייתא, אבל מפיק מתרווייהו תנאי שמוזכרים בברייתא.

^[7] האחרונים [ראה קובץ שעורים וקונטרס "יונת אלם"] כתבו לבאר בשני אופנים את הטעם שאין הוא חייב קנס כשאין האשה בכלל "ולו תהיה לאשה": האחד: היות ולא יתכן שיתקיים בה "ולו תהיה לאשה", לכן אינו חייב קנס לדעת התנאים שבברייתא, והיינו שמצות "ולו תהיה לאשה" שאינה ראויה להתקיים היא ה"סיבה" לפטור הקנס. השני: כשם שנתמעטו נשים אלו ממצות "ולו תהיה לאשה" כך נתמעטו לענין חיוב קנס, ולא משום שאין אפשר לקיים בהן "ולו תהיה לאשה", והיינו ד"ולו תהיה לאשה" הוא "סימן" לנשים שחייבים עליהן קנס; ולקמן יתבאר מזה עוד בהערות.

^[8] א. לאו דוקא ממזרת ונתינה, אלא הוא הדין שאר חייבי לאוין, ואף שבחייבי לאוין דכהונה הדבר תלוי במחלוקת המבוארת בגמרא בסמוך, מכל מקום יש נפקא מינה בעמוני ומואבי שבאו על בת ישראל שאין ראויים לקיים את בת ישראל, אבל קדושין תופסין להם בה. ואין לומר שלכולי עלמא לא נתמעטה אלא אשה שמצד פסולה שלה אינה ראויה לקיימה או שאינה בת הויה, אבל במקום שהפסול הוא מצד הבועל לא נתמעט מחיוב קנס, שהרי מבואר בלשון הגמרא לקמן שמצרי ואדומי נתמעטו משום שאין ראויים לקיימה. ב. לפי השיטות שאיסור הנתינה אינו איסור דאורייתא אלא מגזירת דוד המלך נאסרו הנתינות [ראה הערה במשנתנו], בהכרח לכאורה שלשון "ונתינה" הנאמר כאן אינו בדוקא, שהרי אנו באים לפרש את המקראות ואילו איסור נתינה אינו מן התורה; ולא נאמר נתינה אלא אגב ממזרת, ראה היטב תוספות ריש פירקין ד"ה אלו; ואולם השיטה מקובצת כתב בדעת רש"י, שאף נתינה האסורה מדרבנן נתמעטה מקנס, ראה שם; ויש לתלות את סברתו במה שדנו האחרונים [ראה הערה לעיל] אם איסור הקיום הוא "סיבה" לפטור הקנס או "סימן".

^[9] כתב רש"י, ששמעון התימני חולק בהדיא על רבי עקיבא בפרק החולץ ביבמות, אלא שכאן מקשה הגמרא לפי רבי שמעון בן מנסיא - אם תמצי לומר שהוא סובר כרבי עקיבא - מה הפרש יש בין משמעות לשון "קיום" שאמר רבי שמעון בן מנסיא למשמעות הכתוב לפי שמעון התימני, שהרי אף אם משמע לו לרבי שמעון בן מנסיא לשון "הויה", הרי גם אז מתמעט הממזר, ומה בין ראויה לקיימה לאשה שיש בה הויה; [ובלשון התוספות: "מאי בינייהו, פירוש, בינו לרבי שמעון התימני, דמדנקט ראויה לקיימה ולא נקט שיש בה הויה משמע דיש שאין ראויה לקיימה ויש בה הויה"].

^[10] א. וכגון שהיתה אלמנה מן האירוסין, שאם לא כן אין חייב עליה קנס. ב. לאו דוקא אלמנה לכהן גדול אלא הוא הדין גרושה לכהן הדיוט, רש"י; והוא הדין כל שאר פסולי כהונה, וכגון חללה, דהיינו בת חלל שעדיין לא נבעלה. ג. הקשו האחרונים: לפי המבואר בתוספות ביומא יב ב ד"ה כהן, שאפשר להעביר כהן גדול מכהונתו ויהיה דינו כהדיוט, אם כן, למה אלמנה לכהן גדול נחשבת "אינה ראויה לקיימה", והרי כיון שיכולים להעביר אותו מכהונתו ותהיה האלמנה מותרת לו, נמצא שאף אם לא יעבירוהו הרי היא ראויה לו, ואם כן יתחייב קנס, [על פי חת"ם סופר לקמן ל א גבי בעולה לכהן גדול, וראה שם]! ? וקושיא זו תלויה בחקירה שחקרו האחרונים, אם טעם המיעוט מקנס הוא מפני שאין יכול לקיים מצות "ולו תהיה לאשה", או שהוא לימוד על גוף הקנס, כי לפי הצד השני אין מקום לקושיית החת"ם סופר, שהרי בשעת ביאה אינה ראויה לקיימה, וראה מה שנכתב בענין זה בהערות לקמן ל א גבי בעולה.

^[11] כן היא משמעות הסוגיא כאן, והתוספות כאן האריכו בענין זה.

^[12] בחזון איש [אהע"ז טו יח] כתב לפרש את הדרשה, שבממזר לא שייך ענין של פסול "חללות", היות והממזר מחולל מהכהונה הוא. ומכאן הוכיח כשיטת הסוברים שממזר כהן הרי הוא כזר לכל דבריו.

אף קנס במקום מכר, כלומר, לא רק שיש לה מכר, אלא מבת שלוש עד הבגרות יש לה גם קנס.

א לאחר בירור דיוקי הלשון, פונים לעסוק בגוף המשנה שיש בה רשימה של נערות פסולות, שלכולן חייב לשלם קנס אם אנסן. שואלים: והני בני קנסא נינהו [ואלה הנערות הפסולות הללו בנות קנס הן]? ואמאי [ומדוע]? איקרי [אקרא] כאן את הכתוב האמור באונס: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט), שמכאן למדו שמדובר כאן רק באשה הראויה לו, ואם אנס אדם אשה האסורה לו — אינו חייב לשאת אותה, ושמא יהא מטעם זה פטור באלה גם מקנס! אמר ריש לקיש, נאמר בכתוב: "כי ימצא איש נערה" (דברים כב, כח), ונאמר: "ונתן האיש השוכב עימה לאבי הנערה" (דברים כב, כט), והרי זה כאילו חזר על אותו ביטוי שלוש פעמים "נערה", "נערה" (שבתוך המלה "הנערה"), וגם ה־ה' היתירה של "הנערה", משלושה אלה אנחנו למדים: חד לגופיה [אחד ללמד לגופו], לעצם הענין, ובנערה כשירה. וחד לאתויי [ואחד להביא, להוסיף], גם חייבי לאוין, שאף אם יש חיוב לאו בביאתו על הנערה הזו ואינו רשאי לשאתה — מכל מקום אינו נפטר מהקנס. וחד לאתויי [ואחד להביא, להוסיף] אפילו נערה שהיא חייבי כריתות, שגם מי שאנסה חייב בקנס.

רב פפא אמר: דבר זה נלמד מדין מפתה האמור בספר שמות, שנאמר שם: "וכי יפתה איש בתולה" (שמות כב, טו), וכן: "כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כב, טז), אם כן יש "בתולה" "בתולת" "הבתולת": חד לגופיה [אחד לגופו], לעצם ההלכה, וחד לאתויי [ואחד להביא] חייבי לאוין, וחד לאתויי [ואחד להביא] חייבי כריתות.

ושואלים: ורב פפא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש ומדוע הוצרך ללימוד אחר? ומשיבים: את הריבוי ההוא של "נערה" "הנערה", מיבעי ליה [הוא צריך] ללמוד ממנו אותה הלכה שקבע אביי בענין זה. שאמר אביי: בא עליה על נערה, ומתה לפני שהעמידו האב בדין — פטור מלשלם קנס, שנאמר: "ונתן לאבי הנערה" (דברים כב, כט) וממה שאמר "לאבי הנערה" ולא "לאביה" הכוונה להדגיש: לאבי נערה, ולא לאבי מתה, שאין משלם קנס אלא בחיי הנערה.

ושואלים עוד: וריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא, ללמוד מהריבוי "בתולה" "בתולות"? ומשיבים: הריבוי ההוא מיבעי ליה [צריך, נדרש לו] לגזירה שוה. כיצד? דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר במפתה: "כסף ישקל כמהר הבתולת", מכאן אנחנו למדים שיהא זה סכום הקנס במפתה כמוהר הבתולות, כלומר, חמישים שקל, כאמור בפרשה של אונס שנותן כשנושאה לאשה. ומוהר הבתולות כזה. מכאן אנחנו למדים הן לענין הסכום המדוייק של הקנס והן לגבי מוהר הבתולות, ואם כן אי אפשר ללמוד מכאן דברים אחרים. ושואלים: וריש לקיש נמי מיבעי ליה [גם כן הרי צריך לו] ללמוד מן הפסוק אותו דבר שלמד אביי, שאינו נותן לאבי המתה, וכן רב פפא נמי מיבעי ליה [גם כן צריך לו] את הפסוק שהוא למד ממנו לגזירה שוה!

אלא יש לומר כך: שיתא קראי כתיבי [ששה כתובים נאמרו] ומכולם אנו למדים. כיצד? נאמר בפרשיות של אונס ומפתה "נערה" "נערה" "הנערה" "בתולה" "בתולת" "הבתולת", תרי — לגופייהו [שניים לעצמם], כלומר, לצורך משמעות הדברים באונס ובמפתה. חד [אחד] ("הנערה") — למה שאמר אביי, וחד [ואחד] ("הבתולות") — לגזירה שוה לגבי מוהר הבתולות. אייתרו ליה תרי [נשארו להם עוד שני כתובים]; חד [אחד] — לאתויי [להביא, לרבות] חייבי לאוין, וחד [ואחד] — לאתויי [להביא, לרבות] חייבי כריתות. וריש לקיש ורב פפא לא נחלקו, אלא מדברי שניהם משלימים מדרש זה.

ב ומעירים: משנתנו האומרת כי יש קנס לממזרת ולאחותו, באה לאפוקי מהאי תנא [להוציא מדברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט), שמעון התימני אומר: אשה שיש בה הויה (קידושין). כלומר, דין זה נאמר דווקא באשה שיכול להיות לו בה קידושין. ואם היתה אסורה עליו באיסור כרת, שאז אין קידושין תופסים בה — ממילא לא חלים עליה כל דיני נערה אנוסה. ר' שמעון בן מנסיא אומר: אשה הראויה לקיימה ואינו צריך לגרשה מחמת הפסול שבה.

ותחילה מבררים מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין שיטת שמעון התימני ושיטת ר' שמעון בן מנסיא, למעשה? ומשיבים: אמר ר' זירא: לגבי ממזרת ונתינה ושאר איסורי לאוין איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי דווקא לאשה שיש בה הויה, וזהו הצד הקובע — הא נמי [זו גם כן] יש בה הויה. שאם מקדש אדם מישראל ממזרת או נתינה, אף שאסור לו לעשות כן, מכל מקום יש בה "הויה", והקידושין חלים. ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שראויה לקיימה, הא [זו] אינה ראויה לקיימה כי הוא חייב לגרש אותה.

ושואלים, ולדעת ר' עקיבא שאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, אם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] שלדעתו אף בממזרת אין הויה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למעשה לגבי אלמנה שנבעלה באונס לכהן גדול, וכשיטת ר' סימאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' סימאי אומר: מן הכל, מכל הוולדות שנולדו בביאות אסורות עושה ר' עקיבא ממזרין, חוץ מוולד הנולד מנישואי אלמנה לכהן גדול. ומדוע? שהרי אמרה התורה: "אלמנה וגרושה... את אלה לא יקח... ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, יד-טו), ומכאן אנו למדים: חילולין הוא עושה, שאם בא על נשים אלו הילדים הנולדים נקראים חללים, אבל אין הוא עושה בכך ממזרין, ומכאן שאף קידושין תופסין בהן ויש בהן הויה.

ושואלים: ומה נאמר לפי דברי ר' ישבב, שאמר: בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף שמרבה ממזרים, מפני שהיה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל, שכל ביאה שיש בה איסור (ואף אלמנה לכהן גדול) — הולד ממזר לר' עקיבא. אם כן לשיטה זו מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין האומר שיש בה הויה ובין האומר שחייב בקנס רק בזו שראויה לקיימה? שהרי לדברי ר' ישבב בשיטת ר' עקיבא אפילו אלמנה לכהן גדול אינה בת הויה. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There is a fine even in a place where there is sale. That is, not only can a minor girl from the age of three be sold until she matures, but she also receives payment of the fine.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי גרס רש"י ז"ל: נער נערה הנערה. וכן הוא במקצת ספרים, ופירושו: גבי אונס כתיב (דברים כב, כח) כי ימצא איש נערה בתולה, וכתיב (שם, שם כט) ונתן לאבי הנערה, ודרשינן נערה וה"א יתירה דהנערה הא תלתא. ואינו מחוור, דמאי נער דקאמר, אי משום דכתיב נער חסר, הנערה נמי חסר הוא ולא כתיב אלא הנער, והוה ליה למימר נער נער הנער, ואי מקרא קאמר כולהו קרי' הנערה. והגירסא הנכונה נער נער הנער, ולישנא דמסורת נקט, והיא במקצת נוסחאות ספרדיות. ויש מי שפירש לפי הגירסא הראשונה דכולהו מונתן לאבי הנערה קא דריש, ודריש מקרא ומסורת, נער כמו שהוא במסורת ונערה קדקרינן, וה"א דהנערה חד לגופיה לומר לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת, שאם בגרה עד שלא עמדה בדין אינו נותן לאביה אלא לעצמה. ותרי, חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. וכן נמי בתולה בתולות הבתולות, כולהו מכמוהר הבתולות קא דריש להו, וחד לגופיה דאי כתב כמוהר לחודיה לאו כלום הוא, אלא על כרחך איצטריך למכתב באיזה מוהר, והילכך חד מינייהו איצטריך לגופיה לומר כמוהר הבתולות, וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. והראב"ד ז"ל גריס נערה נערה הנערה, ופירש כפירושו של רש"י ז"ל, וגם זה נכון.

ורב פפא נמי מבעי ליה לגזרה שוה. ואם תאמר, לישני ליה, נפקא ליה מואשר לא אורסה כדאמרינן לקמן בפרקין (כתובות לח, ב), אליבא דר' עקיבא וקיימא לן כוותיה, ומתניתין נמי רבי עקיבא היא דקתני הבא על אשת אחיו ועל אשת אחי אביו, וההיא בנתארסה ונתארמלה או שנתגרשה ור' עקיבא, דאלו לר' יוסי הגלילי (לקמן כתובות ח, א) כיון שנתארסה שוב אין לה קנס. יש לומר, כיון דלר' יוסי הגלילי האי אשר לא אורסה פרט לנתארסה ונתגרשה, ונפקא ליה גזירה שוה מכמוהר הבתולות ניחא ליה לתרוצי אליבא דכלהו תנאי לרווחא דמלתא, ואמר דשיתא קראי כתיבי, וריש לקיש ורב פפא לא פליגי אלא מר אייתי לחייבי לאוין ומר לחייבי כריתות, ור' עקיבא דיליף גזירה שוה מואשר לא אורסה, ה' דהנערה לא דריש.

ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסים בחייבי לאוין מאי בינייהו. כלומר, אי סבירא להו כר' עקיבא, ואם תאמר, הא ודאי ר' שמעון התימני לית ליה כר' עקיבא, כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מד, א), דתנן התם: איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא, שמעון התימני אומר כל שחייבים עליו מיתה בידי שמים. יש לומר דלר' שמעון בן מנסיא קאמר אי סבירא ליה כר' עקיבא לי אשה הראויה דנקט, לימא אשה שיש בה הויא כדאמר ר' שמעון התימני אפילו הכי לדידיה לא משום קנס בחייבי לאוין, וכן תירץ הראב"ד ז"ל.

ולר' ישבב דאמר בואו ונצווח על ר' עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. ואין חלל אלא מחייבי עשה, דהיינו בעולה לכהן גדול.

אקרי כאן ולא תהיה לאשה [אשה] הראויה לו. פי' לאו דמשמע לישנא דקרא הכי דהא לקמן פרכינן בהדי' וליתי עשה דלו תהיה לאשה ולדחי לאו דלא יבא ממזר ואם איתא דהכי משמע לישנא דקרא היכי דחה לה אדרבה מקיים ליה אלא משום דקי"ל לקמן דהכי דינא דכל שהיא אסורה לו אינו רשאי לכונסה משום הכי אמרי' וסמכינן ליה אקרא ודכוותיה בתלמודא:

גרסינן אמר קרא נער הנער הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ופירש רש"י דתרי נער' כתיב בפרשה כי ימצא איש נערה וכתיב ונתן לאבי הנערה ובתרא מיותר דה"ל למכתב ונתן לאביה הנערה למה לי ודרשינן נערה יתירה וה"א יתיר' ותרתי משמע הנער' חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והקש' עליו למה נערה נערה הנערה אי נגרסינהו כולהו נערה אלא כדקרי או נגרסינהו נערה נער' חסרי' כדכתיב ואע"פ שרז"ל כתב נערה נערה הנערה הא ליתא בנוסחאי דיוקנאי ועוד וכי מצי למכתב ונתן לאבי הנערה דהא מבעי ליה לקמן למאי דקאמר בגרה עד שלא עמדה בב"ד אין לה קנס דכתיב ונתן לאבי הנער' שתה' נערה בשעת נתינה ויש לתרץ משום דריש לקיש דריש לקמן נער חסר כתיב לדרשא ובאידך לא עבדינן ביה דרשא להכי נקטינן הכא נער נער הנערה וההיא דלקמן דכתיב ונתן לאביה משמע נמי לאבי הנערה כיון דבריש' דקרא כתיב נער ולא דמי להאי דאמר בסמוך דאיצטריך למכתוב הנערה לכדאביי והיכי דבא עליה ומתה דפטור דהתם ודאי כתוב לאביה דאפילו אבי' מתה משמע דאף בקבר נקרא אבי' ואיצטריך יתיר' דאבי הנערה למעטי ויש מפרשי' הסוגיא בפנים אחרים ואינם נכונים:

רב פפא אמר בתולה בתולה הבתולות פירש רש"י ז"ל דכתיב ברישא דקרא כי יפתה איש נערה בתולה מסתיי' דלכתיב בסיפ' כסף ישקול כמוהר למה ליה למכתב הבתולות אלא ודאי מיותר הוא לדרשא וש"מ תרתי אבל בתולה בתולה הבתולות לא דריש דאורחא דקרא הוא זימנין משתעי בלשון רבים:

חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והא דלא אמר חד לאתויי חייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל חייבי כריתות אין להם קנס היינו טעמא משום דלרבנן קדושין תופסין בחייבי לאוין כמו בחייבי עשה כולהו כחדא קרא חשיבי ומההיא קרא נפק':

ההיא מבעיא ליה לג"ש פירוש להקיש אונס למפתה שיהא זה כזה לענין חמשים שקלים ונפקא ליה מג"ש דכתיב הכא וכתיב התם הבתולה ודאי בתול' מופנה הוא לג"ש ואע"ג דאידך בתולה איצטריך למעוטי בעולה דכל היכי דלא ילפינן ג"ש לא הוי יליף חד מחבריה אי נמי מופנה מצד אחד הוא סגי לענין זה וקמ"ל מופנה מצד אחד למדין ומשיבין וכאן אין להשיב. ומיהו ודאי קשיא כיון דכתב מג"ש דהבתולה דאונס לבתולה דמפתה למה לי בתולה במפתה דרישא דקרא לילף מאונס ותירץ הרמב"ם ז"ל דלא איצטריך אלא משום דאורח' דקרא הוא דלא מצי למכתב כי יפתה איש אשר לא אורשה וכיון דמצי למכתב כי יפתה איש או אשה או נערה כתב בתולה ורב פפי מבעי נמי לגזרה שוה ואף על גב דלר' עקיב' עביד גזרה שוה אחריתי מאשר לא אורשה כדלקמן סוגין כמאן דלית ליה גזרה שוה ההיא דהנערה ל"ל אלא שתי קראי כתיבי פירש דרב פפא ור"ל לא פליגי חד לג"ש. וא"ת לר"ע דעביד ג"ש מאשר לא אורשה שתי קראי ל"ל וי"ל דאיהו לא דריש ה' דהבתולו' וליכא אלא חמש' קראי וא"ת לא דריש נמי ה' דהנערה וליכא אלא ד' קראי ואנן חמש בעינן וי"ל דאיהו דריש בתולה בתולת ושמעון התימני ור"ש בן מנסיא לא דריש להו ה' ולא בתולה ולא הבתולת הלכך הוה להו ד' תרי לג"ש חד לגופי' וחד כדאביי וג"ש דר"ע לית להו:

אלא ר"ע מאי בינייהו פירש בתוס' דקדושין דקושיין אליבא דר"ש בן מנסי' אמאי לא דריש אשה שיש בה הוי' דשמעון התימני אבל לא פרכינן כלל ושמעון התימני דהא ניהו לית לי' דר"ע ומפליג פליגי עליה בהדיא במסכת יבמות איזה הוא ממזר כל שהוא שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים וכ"כ במקצת פירש רש"י דבעולה לכ"ג איכא בינייהו פירש רש"י ז"ל כגון שהיה נבעלה שלא כדרכה ובא כהן ואנס אותה כדרכה ואמרינן באו עליה עשרה בני אדם שלא כדרכה ואחד כדרכה האחד משלם קנס ואין כהן גדול רשאי לקיימה כמאן דאמר אפילו בעולה שלא כדרכה פסולה לכהן גדול והקשו בתוספת חדא דהל"ל הניחא למאן דאמר בעולה שלא כדרכה פסולה לכהונה אלא למאן דאמר כשרה לכהונה מאי בינייהו והא דאמר הניחא לרבנן והניחא לרבי ישבב ועוד דכיון דנקט תלמודא סתמא בעולה משמע בעולה כדרכה לכך פי' כרבינו חננאל ז"ל בעולה לכהן גדול איכא בינייהו בעולת עצמו דכיון דאנס או פתה אותה אסורה לו ואסור לקיימה משום בעילת עצמו הא דתני התם אנוסת עצמו לא יקח ואם נשא נשוי הא פרישנ' בדוכתא דלמאן דרשאי לקיימה אלא לומר דאינו משלם קנס דמפותה ויש ראי' לפירוש זה במסכת יבמות דאמר ולו תה' לאשה אשה הראוי' פרט לאלמנה לכהן גדול ופרכינין היכי דמי אי דבא עליה כהן כדרכה תיפוק לי' דהוה בעולה לכ"ג כלומר אלמא למעוטי כשהי' אלמנה אפ"ה היתה בתולה שלימה אין לה קנס דהוה לי' כבעולה לכ"ג כלומר משו' בעולת עצמה דהוה לי' עשה שאינו שוה בכל פירש רש"י ז"ל אבל משום זונה ליתא דלא זנה אלא שלא נבעלה לפסול לה דלא אשכחן מאן דאית לי' לדר"א פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה פירוש דלא אשכחן בהכי להני תנאי אבל איכא תנא בפרק ארבע מיתות דסבר לה כוותי' וכן שם פרשתי יפה בס"ד:

בא עליה ומתה פטור מן הקנס שנאמר ונתן לאבי הנערה ר"ל שהיא קיימת ולא לאבי המתה ובלבד כשמתה קודם העמדה בדין:

חמשים שקל שהזכרנו בקנס זה אע"פ שלא נתפרשו בתורה להדיא אלא באונס כך הדין במפתה שהרי נאמר בה כמוהר הבתולות ור"ל כמהר הבתולות האמור באונס וכן אע"פ שבאונס לא הוזכרה בלשון שקלים וכדכתיב חמשים כסף מכל מקום שקלים הם מדכתיב במפתה ישקול והוא שאמרו שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מה להלן חמשים אף כאן חמשים ומה כאן שקלים אף להלן שקלים:

אע"פ שהפקענו מה שדרשו בולו תהיה לאשה הראויה לו בדין הקנס לומר שאף בשאינה ראויה משלם קנס כמו שביארנו לענין נשואיה מיהא במקומה עומדת והענין הוא שהמפתה כל שרצתה היא ואביה וכן שנתרצה להם המפתה לכנסה כונסה ופטור מן הקנס וכל שלא רצתה היא או אביה או שלא נתרצה להם המפתה משלם קנס ובאונס כל שרצו היא ואביה אם לא רצה האונס כופין אותו וכונס ומשלם קנס ומכל מקום כל שהיא אסורה לו אפילו בחייבי עשה כגון מצרית שניה או בעולה לכהן גדול אינו כונסה ואם כנס יוציא שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו:

מכיון שביארנו שאף חייבי כריתות וחייבי לאוין משלמין קנס ואין הלכה כדברי האומר אשה שיש לו בה הוייה ולא כדברי האומר אשה הראוייה לקיימה אין צריך לומר בחייבי עשה כגון שבא על מצרית שניה:

ומקשינן אמתני' קרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראוי' לו. פי' באשה הראויה לו יתן קנס דמקיים בה ולו תהיה לאשה. אבל באשה שאינה ראויה לו דלא מקיים בה ולו תהיה לאשה גם מן הקנס יהא פטור. אר"ל נער נערה הנערה. חד לגופיה. פי' לכשירה. וחד לאתויי חייבי לאוין. וחד לאתויי חייבי כריתות. פי' גבי אונס כתיב וכי ימצא איש נערה בתולה. וכתיב בתרי' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה דהו"ל למיכתב לאביה וקרא יתירה הוא. ודרשי' נערה וה' דהנערה תרי קראי יתירי חד לרבויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. ואי קשיא והא בפ"ב דיבמות תנן כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה (קדושה) לא חולצת ולא מתיבמת עד אסור קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט [חולצת ולא מתייבמת]. ומקשה בגמ' ואמאי אין מתייבמת ליתי עשה וידחה את ל"ת. ותירץ רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. ותנ"ה אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימם בביאה שניה. ופי' אלא מוציא בגט שכבר פרחה מצות יבמה בביאה ראשונה. ואע"ג דמצי למיחלץ. אמרי' התם חליצה במקום ייבום אינה מצוה. והתם נמי כתיב ולקחה לו לאשה ויבמה. דאיכא למימר באשה הראויה לו. ואפ"ה אתי עשה ודחי את ל"ת וה"נ ליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי את ל"ת ואע"פ שהיא ממזרת יקחנה לו לאשה דהאי ולו תהיה לאשה עשה הוא כדאמרי' בפ' אלו הן הלוקין בהלכה זר טמא שאכל את הקודש אונס שגירש. אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה. והוי לאו שניתק לעשה דהאי ולו תהיה לאשה קאי אכל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזר קאי. וכיון דעשה הוא ליתי ולדחי את ל"ת ואמאי דרשי' אשה הראויה לו. ולקמן בפירקין [דף מ ע"א] מקשה לה ר"כ ומתרץ לה:

אמר ריש לקיש גרי' נער הנערה חד לגופיה וחד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות פירש"י ז"ל בחד קרא כתי' כי ימצא איש נער' בתול' ובאידך כתי' ונתן לאבי הנער' ותרווייהו כתיבי נער וקרינן נערה חד לגופיה כלומר קרא קמא דכתיב כי ימצא איש נער' איצטרי' לגופיה אידך לא הוה צריך למיכתב הנערה דהא הוה יכול למיכתב ונתן לאביה ותו נמי דלא הוה לי' למיכתב הנערה אלא ונתן לאבי נער' הוו להו תרי ותורי חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ובהא דאמר רב פפא נמי בתולה בתולות הבתולו' חד לגופיה כו' פירש"י ז"ל דתרי קראי כתיבי חד קרא כתיב כי יפתה איש נערה בתולה ובאידך כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות חד לגופיה כלומר דקרא קמא לגופיה דהא איצטריך לי' למיכתב נערה בתולה אידך הוה מצי למיכתב כסף ישקול כמוהר ותו לא ותו נמי הוה יכול למיכתב כמוהר בתולות מאי הבתולות ש"מ תרתי אבל בתולה בתולת לא דריש לי' דלא קפיד קרא בהכי כלומר אי נקיט בלשון רבים:

חד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאיתויי חייבי כריתות ואיכא דקשיא לי' להאי פרושא לריש לקיש נער נערה הנערה דמפרשי' דהוה יכול למיכתב ונתן לאביה ולא ליכתוב נערה כלל והא ליתא דהא מיבעי לן בבגרה עד שלא עמדה בדין שאין לה קנס דבעינן נערה בשעת נתינה והכי דרשינן לקמן ותו דלא הוה לן למימר הכי נער נערה הנער' דהא תרוייהו כתיבי נער וקרינן נער' ובכולהו הוה לן למימ' נער נער הנער או נערה נער' הנער' ומפרשי' דנפק' מחד קרא דה"ל למיכתב נער וכתיב נער' בה' הנער' וזה דחוק.

אלא עיקר פירוש' כדפרש"י ז"ל ודקא קשיא להו דלא יכול למיכתב ינתן לאביה דקא מיבעי לן למכתב הנערה לאפוקי בגרה עד שלא עמד' בדין לית' דאי כתב נמי לאבי הכי מידרש דלהביה נמי הכי משמע דאנער' דלעיל קאי מדלא כתב לאב ואידך נמי דקשי' להו מנוסח' דסיפרי נוסחי דוקאני דגאונים ז"ל לאו הכי איתנהו אלא בכולהו גרסי' נער נער הנערה ודר"פ נמי שפיר הוה אתי' אלו כתיב כסף ישקול כמוהר ותו לא ומאי דקא אמרי אינהו בפירושם לאו מילת' היא.

והשתא אתיא לה שפיר להאי פירוש' כול' סוגיין היינו דקאמרי' ורב פפא מאי טעמ' לא אמר כריש לקיש ומפרקינן ההו' מיבעי לי לכדאביי דאמר בא עליה ומת' פטור שנ' ונתן לאבי הנער' ולא לאבי המת'. דהא דאביי וודאי לא הוה נפק' לן מלישנא דאביה וכל היכא דאית' אביה ואיצטריך נער' לאפוקי מתה וריש לקיש מאי טעמ' לא אמר כרב פפא ההוא איבעי לי' לג"ש כלומר ואליב' דר' יוסי הגלילי דאי לר' עקיב' הא נפקא לי' מדוכת' אחריתי מאשר לא אורשא לא אורש' כדאי' לקמן.

ואסיקנ' אלא שיתא קראי כתיבי נער נער הנער' בתול' בתולו' הבתולות תרין לגופי' כלומר נער דקרא קמא דכתיב כי ימצא איש נער' ובתול' נמי דקרא קמא דכתיב כי יפת' איש נער' בתול' הני תרין לגופייהו פשו להו ארבע' נער הנער בתולות הבתולות. חד לכדאביי דאמר בא עליה ומתה פטו' מדלא כתיב ינתן לאביה ולא ליכת'נער' כלל וחד לג"ש דמקשינן אונס למפת' מדכתיב התם בתול' והכא בתולו' ולא כתי' כמוהר ותו לא ומיהו בתולה בתולות לא מדריש לן איתרו להו תרי ריבויא דה' דהנער וה' דהבתולות חד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאיתויי חייבי כריתות ולר' עקיבא דלית לי' ג"ש דבתולי' דנפק' לי' מאשר לא אורש' לא אורש' איכא למימר דה' לא דריש וכיון דכן לא הוו להו אלא ארבעה ולפום הא לית ליה נמי דאביי ואפשר דלרבי עקיבא דרשינן בתולה בתולות ושיתא קראי כתיבי כו':

והשתא רב פפא וריש לקיש לא פליגי אהדדי אלא דמר מייתי לי' קרא לחייבי לאוין וחייבי עשה דחד טעמ' הוא דליכא לאפרושי בינייהו ומר מייתי לי' קרא לחייבי כריתות ולמימר' דלא בעינן אשה הראוי' לקיימ' ואפי' אשה שיש לו בה הויה נמי לא בעינן וכיון דכן הוא הדין נמי לחייבי מיתות אלא דקם ליה בדרבה מיניה.

ולר' עקיב' דאמר אין קידושין תופשין בחייבי לאוין מאי בינייהו תמ' דהא שמעון התימני לית לי' דר' עקיבא והכי אית' התם בהדיא ביבמות דאמרינן התם איזה ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר' עקיבא שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים וכיון דכן מאי קושיא דהא טובא איכא בינייהו ואפשר לומר דלר' שמעון בן מנסיא פרכא ולאו מאי בינייהו בעיק' דינא קאמרי'. אלא לענין דרשא דקראי כלומר ר' שמעון בן מנסיא אם אית' דסבר לה כר' עקיבא אמאי לא מדריש לי' כשמעון התימני דלימא אשה שיש לו בה הויה דהא לא נפקא לי' מינא מידי דהא ליכא אינ' ראוי' לקיימא דיש לו בה הוי' ויש כיוצא בזו ביבמות בפרק יש מותרות אי נמי איכ' לפרושי דלאו לדידהו פרכינן מאי בינייהו אלא לר' עקיבא אי נמי לדידן אי סבירא לן כר' עקיבא מי נפקא לן מינה מידי בדרשא דקרא אי אשה שיש בה הוי' או הראוי' לקיימ' ומאי ביניהו דקאמרי' לאו אתנאי אשמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא אלא אדרשי מאי בינייהו מאי איכא למימר בין האי דרשא לאידך. וזה נכון מ"א נ"רו:

והני בני קנסא נינהו וכו'. פי' אי אמרת בשלמא דמתניתין לא איירי בקנסא דאורייתא דלא קניס רחמנא אלא מאן דפגם אשה הראויה דקנסא דאורייתא משום כבודה דידה היא והני לאו בני כבוד נינהו אבל רבנן קנסו אפילו בהני נערות דמתני' כדי שלא יהא חוטא נשכר ומתני' בדרבנן מיירי ונפקא מינה בין קנסא דרחמנא דהיינו משום לתא דידה דהויא בת קנסא ובין קנסא דרבנן כדי שלא יהא חוטא נשכר דקנסא דאורייתא אם מת משלמין היורשין וכדמוקי לה בירושלמי הדא דבא על בתו כשבא עליה עד שלא מת ומת וכו' כתבו התוספות ז"ל לעיל במתניתין וכדכתבינן לעיל וקנסא דרבנן היינו כדי שלא יהא חוטא נשכר לדידיה קנסו ולא לבריה והילכך אי מתני' מיירי בדרבנן ניחא דקתני אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת וכו' ולא קתני הממזרת וכו' אלא דהכי קאמר דוקא הבא הוא דחייב ולא היורשין וניחא נמי דלא קתני כשרות דבדרבנן איירי וכדקתני הבא וכו' וכדדייקינן ולא מיירי בדאורייתא וה"ק אלו נערות שקנסן מדרבנן לבד ודוקא הבא חייב ולא היורשין. וכי קתני מתניתין ה"ה קטנות דכיון דטעמא כדי שלא יהא חוטא נשכר אין חלוק בין נערות לקטנות ואפי' ר"מ יודה דלא פליג אלא בטעמא דקרא דכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר כדאמרינן לקמן גבי מתני' דכל מקום שיש מכר וכו' והא דקתני נערות לא אתא למעוטי אלא בוגרת וכמו שהקשו בתוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל וליכא למימר דאסיפא דמתניתין סמיך דתנן כל מקום שיש מכר וכו' דמתני' דלקמן מיירי בדאורייתא ומתני' דהכא מיירי בדרבנן וכדכתיבנא ואין להקשות דכיון דטעמא כדי שלא יהא חוטא נשכר אפילו בוגרת נמי דבוגרת מעטיה קרא להדיא ולא תקון רבנן אלא כעין דאורייתא ובמאי דמעטיה קרא להדיא לא תקינו בה מידי. כך היינו יכולים לפרש מתניתין ולא תקשי ולא מידי אבל השתא דתריצנא דה"ק אלו נערות פסולות וכו' ונערה אין קטנה לא וכדרבי מאיר אלמא דמתניתין בדאורייתא מיירי משום דאינהו בני קנסא נינהו קא נגעי בהו ולא משום שלא יהא חוטא נשכר ומעתה קשיא חדא מסברא דאמאי יש להן קנס לפסולות ועוד דאקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' כנ"ל. והיינו יכולין להקשות קושיא זו בענין אחר דר"מ קא דריש ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר ודע דמ"ה דרשינן ולו תהיה לאשה וכו' דמתלא תליא בקנסא ולאו מילתא באפי נפשה קאמר משום דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וע"כ תחת אשר ענה קאי אחמשים כסף דלקמן עלה דמתני' דתנן איזהו בושת קאמר אביי אמר קרא תחת אשר ענה הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם ופי' רש"י ז"ל תחת אשר ענה. גבי חמשים כסף כתיב. ע"כ. ומעתה קשיא דה"ל למיסמך תחת אשר ענה גבי חמשים כסף ממש ולא לאפסוקי בינייהו ולו תהיה לאשה לכך דריש ר"מ דאתא לאשמועינן דדוקא מהוה עצמה יש לה קנס ולא קטנה א"נ דרשינן לה גבי אשה ראויה דוקא אשה ראויה יש לה קנס ולא שאינה ראויה והשתא דאמרינן דתנא דידן ס"ל דסמיכותיה דולו תהיה לאשה אתא למעוטי קטנה מקנסא וכדרבי מאיר ולא למעוטי פסולות ולהכי פריך דאדרבה איפכא מסתברא דסמיכותיה דולו תהיה לאשה אתא למעוטי פסולות מקנס דכך הדין נותן דלא ניתן להו לפסולות קנס משום דלאו בני קנסא נינהו אבל לגבי קטנה אין חלוק כלל לענין קנסא ובין נערה בין קטנה יש להן קנס אלא לגבי נשואין לבד קממעט קרא לקטנה דדוקא נערה שותה בעציצ' ולא קטנה כדכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר כך היה נראה לפרש והיינו דקאמר תלמודא והני בני קנסא נינהו ואמאי אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' פי' לגבי קנסא יש לך לקרות ולו תהיה לאשה כיון דלאו בני קנסא נינהו ולזה הפי' הקושיא היינו מאי דקאמר והני בני קנסא נינהו ואמאי אבל אקרי כאן אינו קושיא וקל להבין. ורש"י ז"ל לא פירש כן שכתב וז"ל ואמאי. יש להן קנס לנערות פסולות. איקרי כאן וכו'. אמתני' מקשי. ע"כ. ודע שבגמרות קלף הישנות לא גרסי אלא ואמאי אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' ולא גרסי והני בני קנסא נינהו וזאת היתה נוסחת רש"י ז"ל והיא המדויקת דגירסת הדפוס לא דייקא שהיא מכופלת אריכות לשון ללא צורך. ועוד אכתוב בלשון רש"י ז"ל לקמן בסמוך בס"ד:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פי' לאו דמשמע לישנא דקרא הכי דהא לקמן בפרקין מוליתיה עשה דולו תהיה לאשה ולידחי לאו דלא יבא ממזר ואם איתא דהכי משמע לישנא דקרא היכי דחי ליה אדרבא מקיים ליה אלא משום דקי"ל לקמן דהכי דינא דכל שהיא אסורה לו אינו רשאי לכונסה מ"ה אמרינן הכי וסמכינן ליה אקרא ודכוותא בתלמודא ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י איקרי כאן וכו'. אמתניתין קשה. פי' מתני' מסתברא כן ודריש לקרא הכי כדתנן לקמן להדיא הוא דמקשה עלה. וכבר פרישנא ליה שפי' דמדסמיך האי קרא דולו תהיה לאשה אונתן האיש וגו' הוא דקא פריך וכדכתיבנא כנ"ל. ועיין לקמן בפרקין גבי הא דפריך תלמודא וניתי עשה וגו'. הרא"ה ז"ל:
אמר ר"ל נער נערה הנערה זו גירסת הספרים ושל רש"י ז"ל ופי' דגבי אונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ומצי למיכתב ואביה ודרשינן נערה וה' דהנערה ותימא הוא מאי נער נערה דקאמרינן הא תרווייהו נערה קרינן בהו ואי משום דכתיב נער חסר הכי נמי כתיב לאבי הנער חסר וה"ל למימר בלישנא דגמרא או נערה נערה הנערה כדקרינן או נער נער הנער כדכתיב ומצאתי נוסחא ספרדית שכתוב בה נער נער הנער ורב פפא אמר בתולה בתולות הבתולות פי' דגבי מפתה כתיב כי יפתה איש בתולה לגופיה וכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ומצי למיכתב רחמנא כמוהר ולשתוק ודרשינן בתולות וה' דהבתולות. ויש לפרש דלאבי הנערה איצטריך לומר שאם בגרה עד שלא עמדה בדין אינו נותן לה אלא דייק נער ונערה מקרא ומסורת והנערה חד לגופיה כדאמרן וכן בתולה בתולות הבתולות מחד קרא נפקי להו חד לגופיה דכמוהר הבתולות אצטריך דכמוהר לחודיה לא כלום הוא. [הרמב"ן ז"ל:]

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ה"ג רש"י ז"ל נער נערה הנערה וכן הוא במקצת הספרים ופי' וכו'. ואינו מחוור דמאי נער קאמר אי משום דכתיב נער חסר הנערה נמי חסר וכו' ואי מקרא קאמר כלהו קרינן נערה והגירסא הנכונה נער נער הנער ולישנא דמסורת נקט והוא במקצת נוסחאות ספרדיות ויש מי שפי' לפי הגירסא הראשונה דכולהו מונתן לאבי הנערה קא דריש ודריש מקרא ומסורת נער כמו שהוא במסורת ונערה כדקרינן וה' דהנערה חד לגופיה לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת שאם בגר' עד שלא עמדה בדין שאין נותן (אלא) לאביה ולא לעצמה ותרי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות וכן נמי בתולה בתולות הבתולות כלהו מכמוהר הבתולות דריש להו וחד לגופיה דאי כתב כמוהר לחודיה לאו כלום הוא אלא ע"כ איצטריך למיכתב באיזה מוהר והילכך חד מינייהו איצטריך לגופיה לומר כמוהר הבתולות וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. והראב"ד ז"ל גריס נערה נערה הנערה ופי' כפירושו של רש"י ז"ל וגם זה נכון ע"כ. ובפירושי רש"י ז"ל שלנו ה"נ גריס רש"י ז"ל:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל נ"ה אמר קרא נער נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וכו'. ופרש"י דתרי נערה כתיבי בפרשה כי ימצא איש נערה וכתיב ונתן לאבי הנערה ובתרא מיותר דהוה מצי למיכתב לאביה ואכתי לכתוב לאבי הנערה למה לי למיכתב הנערה אלא תרתי דרשינן מינה נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והקשו עליו דאם כן אמאי גרסינן נער נערה הנערה או נגרסינהו כולהו נערה מלא כדקרינן או נגרסינהו נער נער הנערה חסרים כדכתיב ואעפ"י שרבי' ז"ל כתב דגרסינן נערה נערה הנערה הא ליתא בנוסחי דוקני ועוד היכי מצי למכתב ונתן לאביה דהא מבעי ליה למאי דאמרינן לקמן בגרה עד שלא עמדה בדין אין לה קנס וכתיב ונתן לאבי הנערה שתהא נערה בשעת נתינה ויש לומר דמשום דר"ל דריש לקמן קמא דכתיב חסר לדרשא ובאידך לא עבדינן ביה דרשא להכי נקטינן הכא נערה נערה הנערה וההיא לקמן אי כתיב ונתן לאביה הוה משמע לאבי הנערה כיון דברישא דקרא כתיב נערה ולא דמי להא דאמר בסמוך דאיצטריך למכתב הנערה להיכא דבא עלה ומתה דפטור דהתם ודאי אי כתיב ונתן לאביה אפילו אבי המתה דמשמע דאפילו בנקברה נקרא אביה ואיצטריך יתור' דהנערה למעוטי וי"מ הסוגיא בפנים אחרים ואינם נכונים. ע"כ:
וכתב עוד ז"ל וז"ל רב פפא אמר בתולה בתולות הבתולות פרש"י ז"ל דכיון דכתיב ברישא דקרא כי יפתה איש נערה בתולה מסתייה דלכתוב סיפא כסף ישקול כמוהר למה לי למכתב הבתולות אלא ודאי מיותר הוא לדרשא וקרי ביה נמי בתולות הבתולות דיתור' דה"א לדרשא אתי וש"מ תרתי אבל בתולה בתולות לא דריש דאורחא דקרא הוא דזימנין דמשתעי בלשון רבים. ע"כ:
וגם הרא"ה ז"ל תפס לו עיקר כפרש"י ז"ל וז"ל ודקא קשיא להו דלא יכול למכתב ונתן לאביה דהא מבעי ליה למכתב הנערה לאפוקי בגרה עד שלא עמדה בדין ליתא דאי כתב נמי לאביה הכי מדריש דלאביה נמי הכי משמע דאנערה דלעיל קאי מדלא כתיב לאב ואידך נמי דקשיא להו מנוסחא דספרי נוסחי דוקאני דגאונים ז"ל לאו הכי אתניהו אלא בכולהו גרסינן נער נער הנערה. ודרב נמי שפיר הוא אתיא אלו כתיב כסף ישקול כמוהר ותו לא ומאי דקאמרי לאו מילתא היא והשתא אתיא לה שפיר להא פירושא כולא סוגיין והיינו דקאמרינן ורב פפא מ"ט לא אמרה כר"ל. ומפרקינן ההוא מבעי ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה וכו' דהא דאביי ודאי לא הוה נפקא לן מלישנא דאביה דכל היכא דאיתא אביה הוא ואצטריך נערה לאפוקי מתה. ע"כ:
והר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות אזיל כשיטת הרמב"ן ז"ל ע"ש. וז"ל שיטה ישנה גר"ח ז"ל נער נערה הנערה פי' שלשתם נדרשים מלשון הנערה שהוא מלא וה"ל למכתב הנער חסר וה"מ למכתב נמי נער בלא ה' דרישא ובלא ה' דסיפא. וליתא דהא אמרי' בסוף פירקין במוציא שם רע כאן נערה הא כל מקום שנאמר חסר אפילו קטנה במשמע וגמר מינה דבאונס נערה ואפילו קטנה אלמא דלא כתיב באונס נערה חסר אלא ה"ג נערה נערה הנערה פי' כי יהיה נערה חד ונתן לאבי הנערה דרשינן בתרי נערה הנערה חד לגופיה לנערה ולא בוגרת וחד לאתויי וכו'. ע"כ:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל אמר קרא נער וכו'. חד לגופיה וכו' כלומר מן הדין היה שאשה שאינה ראויה לקיימה לא יהיה לה קנס אלא דמרבוי נער נערה הנערה מרבינן כלהו ואף על גב דלא אשכחן בתורה אלא תרי בלחוד חד כי ימצא איש נערה בתולה ואידך ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אפילו הכי דיינינן להו תלתא דמדהוה מצי למכתב ונתן לאביה וכתב לאבי הנערה שמעינן דכוליה הוי מיותר ושמעינן מיניה תרי זמני דהנערה הוי רבוי אחד והה"א רבוי אחר ומתני' תלתא חד אצטריך לגופיה לאשמועינן דאפילו בכשרות בנערה חייב קנס ולא בבוגרת וחד לאתויי חייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה דאיתנהו בלאו דלא יבא ממזר ולא תתחתן בם. ע"כ:
ועוד הקשה בתוספות על פר"ח דמה צריך חד לגופיה הא איכא נערה אחרינא בפרשה. ותירצו בקונטריסין דאי הוה כתיב ונתן לאביה הרי אנו צריכין ה' בשביל אביה מעתה לא נשארו אלא שני יתורין ולכך צריך ההוא קרא אחרינא דכי ימצא איש נערה לגופיה וכן גבי בתולות צריך הה"א שהל"ל כסף ישקול כמוהר ונשארו שני יתורין ולכך צריך יתורא אחרינא לגופיה. ע"כ:

וז"ל הקונטריסין אחרים נערה פרש"י ז"ל דהוה מצי למכתב ונתן לאביה וכו'. וכתב נערה ואי כתיב לאבי נערה הוי חד יתורא מדלא כתיב לאביה וכתב הנערה הוי ב' יתורא ואדרבה פי' ר"ח הוא מיושב מדחזו דהוה מצי למכתב ונתן לאביה כי מה שפי' דמחד הנערה דריש כולה מילתא פי' כל היתורין שהם ג' דהא גם ר"ח ידע שכתוב בתחלה נערה אלא אומר מהנערה לבד הוא ג' נער נערה הנערה והוה מצי למימר ונתן לאב ואתא נער לבד הקריאה של ה' אחרונה הוא יתיר חד והקריאה של ה' אחרונה הרי ב' וה' ראשונה של הנערה הרי ג' מעתה אפילו אם תחלק אותה הה"א מפני ה' של אביה הרי עדיין נשארו שני יתורין וגם רש"י ז"ל הוא מיושב דה"מ למכתב ונתן לאב ואמרו התוספות והקשה ר"י מה צריך חד לגופיה הא איכא נערה אחרים בפרשה. ויש לומר דאצטריך לגופיה דאי ליכא אלא נערה קמא הייתי אומר אפילו קטנה במשמע כדקאמרינן לקמן כל מקום שנאמר נער חסר אפילו קטנה במשמע להכי אצטריך נערה אחרינא למעוטי קטנה דהא אוקימנא מתניתין כר' מאיר דקטנה אין לה קנס. עוד כתבו בתולה הבתולות אומרים התוספות כאן נמי פר"ח בתולה קריאה הבתולה ה"ה. ואם תאמר אם כן יתיר חד דהא ברישא דקרא כתיב כי יפתה איש בתולה. ויש לומר חסי' דבתולות דאין בו ייתור דחסר ואו כתיב כי יפתה איש בתולה ואומר גם כן שמיושב חד לגופיה לפר"ח בזה. ע"כ:

וחד לאתויי חייבי לאוין. הקשו בתוספות אכתי נימא חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין ואכתי חייבי כריתות מנלן ואפילו לפי' ר"ח ז"ל דלא צריך חד לגופיה וכמו שהקשו התוספות ז"ל ליכא לשנויי דההיא דמיותר אתא לאתויי חייבי עשה דאכתי קשיא דלישנא דגופיה משמע דלא אתיא אלא לכשרות לגמרי ולא לחייבי עשה והילכך ה"ל למימר חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד וכו' אבל השתא דקאמר חד לגופיה משמע דלא צרכינן לרבויי אלא חייבי לאוין וחייבי כריתות. וקשיא דחייבי עשה נמי צרכינן לרבויינהו וכיון שכן נימא לאתויי חייבי עשה וכו' ותירצו בתוספות איברא ודאי אם הסברא מבחוץ היתה נותנת שלא יהיה להם קנס לפסולות הא ודאי הוה צרכינן רבויא לכל חד מהני פסולי לחייבי עשה לחוד ולחייבי לאוין לחוד אבל מדפריך תלמודא מדכתיב ולו תהיה לאשה אלמא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע אשה שיש בה הויה וראויה לקיימה לא הוה צריך קרא לרבויינהו דמסברא הוה מחייבינן כלהו אי לאו ולו תהיה לאשה וכיון דרבינן חייבי עשה מחד קרא אלמא לא בעינן ראויה לקיימה אם כן נתרבו נמי חייבי לאוין דהא אית בהו הויה ואכתי צריך חד קרא לאתויי חייבי כריתות לומר דלא בעינן אית בה הויה ולמאן דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוי חד רבויא לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין ולחייבי כריתות. והשתא ניחא קושיא אחריתי דתנן לקמן הבא על בתו וכו' אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו וכו' שנאמר ולא יהיה אסון ותיפוק ליה משום דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ולא מרבינן מנערה הנערה אלא חייבי לאוין וחייבי כריתות לא. והקשו התוספות ז"ל זאת הקושיא דעדיפא להו לאקשויי אמאי דקתני להדיא דיש להן קנס דההיא איכא לשנויי חד מתרי טעמא נקט וכדכתיבנא לעיל בדבור על ואשת אחיו וכו'. והקשו התוספות על שיטה זו דאם כן לשתוק מולו תהיה לאשה ולא יצטרך להנך רבויי. ותרצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה. והקשו בקונטריסין אם כן לקמן דקאמר בגמרא אמתניתין דומצא בה ערות דבר או שאינה ראויה לבא בישראל וניתי עשה וידחה לא תעשה אם כן למאי הוו צריכי הריבוי. ותירץ לחייבי כריתות ולמצרי ואדומי דהוי עשה ואין עשה דוחה עשה. ואם תאמר והאיך שואלים ולשתוק וכי אינו צריך לעשה. ויש לומר שפי' לשתוק פי' מן המשמעות של תהיה דממנו ממעט חייבי לאוין וחייבי כריתות ויכתוב משמעות אחר דלא יהיה משמע מיעוט כגון וישאנה ומתרצים לשון תהיה צריך למדעתם ע"כ. ורש"י ז"ל כתב אמאי יש להן קנס לנערות פסולות. איקרי כאן וכו' אמתני' מקשה ע"כ. ומשמע לי מתוך לשונו ז"ל דס"ל דהסברא מבחוץ נותנת דלא ישלם אדם שום קנס אפילו לכשרות אי לאו דקנסיה קרא וזהו שכתב רש"י ז"ל לקמיה חד לגופיה. לכשרה. דלשון קנס משמע דבר שאין הסברא נותנת. וכיון שכן השתא דקניס קרא איכא למימר דלכשרות דוקא קניס ולא לפסולות דפסולות לאו בני קנסא נינהו והסברא נותנת שלא יהיה להן קנס והיינו דפריך תלמודא ואמאי ופי' רש"י ז"ל ואמאי יש להן קנס לפסולות והא דפריך שוב איקרי כאן וכו' היינו משום דבעי לאקשויי אמתני'. ואין להקשות אמתני' מסברא דמתני' ידעה שפיר הסברא ומה שהיא סוברת היא הסברא ההגונה לכך פריך נמי מקרא וזהו שכתב רש"י ז"ל אקרי כאן וכו' אמתניתין מקשה. ומיהו מעיקרא פריך מסברא אמאי דקסבר סוגיא דתלמודא דלעיל וכדכתבינן לעיל קשה קושיא אדסמיך ליה והשתא ניחא דליכא לאקשויי ולשתוק וכו'. ומיהו קשיא מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל דדילמא חד לאתויי חייבי עשה. והריטב"א ז"ל תירץ בקוצר דכיון דלרבנן קידושין תופסין בחייבי לאוין כמו בחייבי עשה כלהו כחדא חשיבי ומחד קרא נפקי ע"כ. פי' דאפילו תימא דהסברא מבחוץ נותנת דלא יהיה להם קנס מכל מקום מאחר דרבי קרא חדא מינייהו מסתברא דהא כל מאי דדמו להו וחייבי עשה וחייבי לאוין כחדא חשיבי למ"ד קדושין תופסין בחייבי לאוין כנ"ל:
וז"ל שיטה ישנה. ואם תאמר לדרוש חדא לאתויי חייבי עשה וכו'. ויש לומר מקרא דולו תהיה לאשה שמעינן תרי מילי מולו דרשינן אשה הראויה לו ותהיה דרשינן מינה אשה שיש לו בה הויה ואי מרבינן מנערה חייבי עשה וחייבי לאוין ממילא אתרבו דכיון דמרבינן חייבי לאוין ממילא שמעינן דלא דרשינן אשה הראויה לו וכי מרבינן מהנערה חייבי כריתות דלית בהו הויה אתה למד דלא דרשינן תהיה אשה שיש לו בה הויה והרי חייבי מיתות ב"ד לא מצית למעוטינהו תו מהאי קרא אי לא דאמעיט מלא יהיה אסון. ואם תאמר היכי מצית אמרת דלא דרשינן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והא תנן נמצא בה ערות דבר או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו יש לומר אנן הוה ס"ד למדרש אשה שאינה ראויה לו לגבי קנס נמי אף ע"ג דעיקר קרא למד דאונס שותה בעציצו דהוה משמע לן דכל היכא שאינו יכול לשתות בעציצו ולא מצית לקיומי לו תהיה לאשה קנס נמי לא חייבה עליו תורה ומנערה הנערה אתרבו חייבי לאוין וחייבי כריתות גבי קנס הילכך לא מצית תו למדרשיה אלא לענין שותה בעציצו בלבד דהיכא דאינה ראויה לבא בישראל אינו שותה בעציצו ואפילו הכי יש לה קנס דלאו הא בהא תליא ע"כ. ואזיל כשיטת התוספות ז"ל דוק ותשכח:
ורב פפא מאי טעמא לא אמר כר"ל פי' דעיקר מעוטא דפסול באונס כתיב דהתם הוא ולו תהיה לאשה ומעתה מסתברא כר"ל דגבי אונס הוא דבעינן לרבויינהו והתם הוא דכתיב נער נערה הנערה. כנ"ל:

וכתבו הקונטריסין לעיל וז"ל אמאי איקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו'. ואם תאמר ומנ"ל במפותה. ויש לומר דמפותה הוי מכ"ש דאין לה קנס דלא חטא כל כך וכשמתרץ מכח רבויי דאונס הוי כמו כן מכ"ש דיש קנס למפותה מדלא כתיב בה ולו תהיה לאשה ובזה הוא מתורץ דלא תקשי לרב פפא היכי מצי למילף אונס מבתולה בתולות הבתולות דכתיב גבי מפתה ולא נצטרך לומר דסמיך אג"ש גם מתחלה וצ"ע. ע"כ:

עוד כתוב בקונטריסין רב פפא אמר בתולה וכו'. הקשה מ"ה לרב פפא מה צריך רבויי על מפתה והלא אין שם מיעוט דולו תהיה לאשה גבי אונס כתיב ואין לומר דאג"ש סמיך דאכתי לא ידעינן לג"ש עד לבסוף דקאמר חד לג"ש. ותירץ דמוקי לה באם אינו ענין למפתה דלא כתיב ביה מיעוט תנהו ענין לאונס ע"כ. ולקמן נאריך בזה בס"ד:
עוד כתוב בקונטריסין רב פפא מאי טעמא לא אמר כר"ל תימא משם גדול דגבי אונס הוה רודף וניתן להצילה בנפשו וקלב"מ ותירץ ביכול להציל באחד מאבריו ע"כ. ודאי דאף על גב דרב פפא מוקי לה ההיא דכריתות במפותה כדאיתא בפרק בן סורר וכדכתיבנא לעיל מכל מקום רישא דמתני' דאיירי בחייבי לאוין שפיר מיירי באונס וכן פרש"י ז"ל במתניתין. ומכל מקום קשיא דהיכי מצינן לרבויי חייבי כריתות באונס דהא גבי אונס הוי רודף וניתן להצילו ונצטרך לתרץ ביכול להצילו באחד מאבריו וכמו שכתבו בקונטריסין. ומיהו אין תירוצם עולה כהוגן דרב פפא לא בעי לאוקמיה מתניתין דאחותו ביכול להציל באחד מאבריו ואביי הוא דמוקי לה בהכי. עיין שם בפרק בן סורר:

ההוא מבעי ליה לכדאביי. וקשה לפי קס"ד עתה שאינו רוצה לומר שיתא קראי כתיבי תיקשי לרב פפא למה כתיב הנערה דהוי תרי רבויי לא לכתוב אלא נערה בלא ה' דהוי רבוי ומינה שמעינן דרשא דאביי. ורש"י ז"ל כתב לאבי הנערה. משמע שהיא קיימת. ע"כ. משמע לכאורה דבעי לפרושי דעתה קס"ד דמשמע ליה לרב פפא דכוליה קרא בעינן לדאביי דלא משמע למעוטי המתה אלא משום דכתיב הנערה בה"א דהא לקמן אמרינן שיתא קראי כתיבי ודרשינן נערה לדאביי וה' לרבות חייבי לאוין. ועוד הקשו בקונטריסין דאם כן תיקשי לרב פפא גופיה מנ"ל לרבות חייבי כריתות דהבתולות נמי לא יהא אלא חד רבויא כמו הנערה ונוקמה הרבוי בדמסתבר דהיינו חייבי עשה ומנ"ל חייבי כריתות. ואין זו קושיא דאין הסברות שוות דלאביי בעינן הנערה אבל לרבות חייבי לאוין בבתולות סגי ומיהו מאי דאקשינן אנן הויא אלימתא ויש לי לתרץ דלכך כתב רש"י ז"ל במקצת נוסחאות ההוא מבעי ליה ההוא נערה הא דלא כתיב ונתן לאביה מבעי לדאביי וכו'. פי' לפיכך אין כאן יתור אלא נערה דה"א לא מייתרא דהא אי לא הוה כתיב אלא לאביה הרי צריך אתה לה"א הילכך קס"ד השתא דבחד רבויא דאביי סגי לתרוצי יתורא דקרא ולקמן משנינן שיתא קראי כתיבי וכו' פי' דלבתר דכתיב נערה לא צריכנא לה"א אלא לרבויא דחייבי לאוין וכדתריצנא לעיל בשם הקונטריסין כנ"ל:
ור"ל מאי טעמא לא אמר וכו' ולא אקשינן ואידך כדרך התלמוד בכל דוכתא משום דדילמא לא סבר לה לר"ל להא דאביי כנ"ל:

ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא כסף ישקול וכו'. ופרש"י ז"ל מבעי לג"ש. בתולה דכתיב גבי מפתה מבעי ליה לג"ש בתולה בתולה לגזרה שוה הא כסף האמור באונס וכו'. כמוהר הבתולות. חמשים כסף המפורשים באונס את הבתולה. שיהא זה. חמשים כמוהר הבתולות כו' ע"כ. ואיכא למידק דמעיקרא קאמר מבעי ליה לג"ש ומשמע דבעי למילף בתולה בתולה וכדפרש"י ז"ל. ושוב מייתי מדתניא דלא מייתי לה מג"ש אלא מהיקשא ואף על גב דלגבי הא דפריך תלמודא בפרק הפועלים והא אמרת קמה קמה לג"ש כתבו הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל דלאו גזרה שוה ממש היא אלא כעין מה מצינו וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות מסכת קדושין (דף תרל"א ב') והכא נמי אפשר לומר דלהיקש תני ליה גזרה שוה מכל מקום הרי רש"י ז"ל כתב לה בלשון ג"ש דקאמר בתולה בתולה לג"ש ולדידיה קשיא. ויש לומר דלא מייתי מדתניא אלא דבעינן חמשים שקלים ומיהו איהו מייתי לה מג"ש וברייתא מייתי לה מהיקשא אם כן יש לומר דלהכי קרי לה ג"ש דהא אי לאו דכתיב בתולה גבי אונס לא הוה דרשינן כמוהר הבתולות דקאי עלה דאונס אלא הוה דרשינן לה לגבי כתובה וכדדרשינן לעיל בפ"ק לשיטת הרא"ש והרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל הילכך הוה ליה כמו ג"ש דדרשינן בתולות דהכא דקאי אאונס משום מאי דכתיב בתולה גבי אונס וזהו שכתב רש"י ז"ל כמוהר הבתולות. חמשים כסף המפורשים באונס את הבתולות. ע"כ. פי' משום דמפרש בהדיא חמשים כסף באונס את הבתולות דכתיב שם כי ימצא איש נערה בתולה להכי דרשינן דכמוהר הבתולות קאי עלה. ומצאתי לקמן בגליון פרש"י ז"ל ישן וז"ל שיתא קראי כתיבי בתולה דכתיב באונס דהא כתיב כי ימצא איש נערה בתולה לא קא חשיב דאצטריך להיקשא דכמוהר הבתולות במשמע שיהא זה כמוהר הבתולות הנזכרת גבי אונס ואי לא הוה כתיב ביה בתולה לא הוה ידעינן אאיזו בתולה קאי. ע"כ. והריטב"א ז"ל חולק על זה ומסתברא כותיה וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד:

וכתוב בשיטה ישנה ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא כסף ישקול וכו'. ואם תאמר והא לתנא דמתני' ודאי לא דרשינן גזרה שוה מכמוהר הבתולות דר' עקיבא חמשים שקלים בג"ש דאשר לא אורסה מייתי להו בתרווייהו דאייתר ליה אשר לא אורסה דלא מצי למדרשיה לפשטיה פרט לנתארסה ונתגרשה דאיהו ס"ל דנתארסה ונתגרשה אית לה קנס וכדאיתא לקמן ותנא דהא מתני' ודאי כרבי עקיבא וכו' ס"ל מדקתני ועל אשת אחיו דפי' אשת אחיו שנתארסה ונתגרשה דאלו אשת אחיו ממש תיפוק ליה משום דאשת איש היא ומיתת ב"ד אית בה יש לומר לאו דוקא לג"ש אלא או לג"ש או למדרש מיניה כתובת אשה מן התורה וא"ת מנ"ל דר"ע דריש מינה כתובת אשה מן התורה דילמא בתולה הבתולות דריש ולא דריש מינה כתובת אשה מן התורה יש לומר מנ"ל נמי למדרש מיניה חייבי לאוין וחייבי כריתות דילמא אתא לאשמועינן דכתובת אשה מן התורה. ועוד גופיה דקרא דכמוהר הבתולות מאי פרושיה אי לאו דמפרשת ביה כמוהר הבתולות הנשואות דכתובתן מאתים דהא לר"ע לא מפרשינן כמוהר הבתולות דאונס דהיינו חמשים דבג"ש דלא אורסה מייתי לה. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ההוא מבעי ליה לג"ש פי' להקיש אונס למפתה שיהא זה כזה לענין חמשים שקלים ונפקא ליה מג"ש [דכתיב הכא בתולה וכתיב התם בתולות והאי בתולות מופנה הוא לג"ש] ואף על גב דאידך בתולה אצטריך למעוטי בתולה דכל היכא דלא ילפינן גזרה שוה לא הוה יליף חד מחבריה מופנה מצד אחד סגי לענין זה דקיימא לן מופנה מצד אחד למדין ומשיבין ומכאן אין להשיב. ומיהו הא ודאי קשיא כיון דכתיב ג"ש מבתולה דאונס לבתולות דמפתה למה לי למכתב בתולה במפתה דרישיה דקרא ליליף מאונס. ותירץ הר"מ ז"ל דלא אצטריך אלא משום דאורחיה דקרא הוא דלא מצי למכתב כי יפתה איש אשר לא אורסה וכיון דאצטריך למכתב כי יפתה (וכו') איש אשה או יפתה איש נערה כתב בתולה. ע"כ:
ורש"י ז"ל לקמן גבי שיתא קראי כתיבי כתב וז"ל חד לג"ש. ותהי מופנה מצד אחד ולמידין הימנה. ע"כ. הוקשה לו דאמאי אצטריך חד לג"ש דהא מבתולה דברישא דקרא שהוא לגופיה יוכל לילף הג"ש לפרש"י ז"ל. ותירץ דההוא בתולה דאצטריך לגופיה פי' למעוטי בעולה לא הוה מופנה וג"ש שאינה מופנה כלל אין למידין ממנה להכי מייתר חד רבויא דהיינו בתולות כי היכי דתהוי מופנה מצד אחד ולמידין ממנה. ורש"י ז"ל לא כתב למידין ומשיבין כמו שכתב הריטב"א ז"ל ואפשר דס"ל כמו שכתבו התוספות חצוניות במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין דלא אקשינן הניחא למ"ד מופנה מצד אחד למידין ואין ומשיבין וכו' אלא היכא דאיכא לאוקמי ההפנאה לדרשה אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכה לשום דרשה הוי ייתור למידרש ג"ש אף על גב דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד כן כתבו התוס' שם ואפשר דרש"י ז"ל נמי הכי ס"ל ולכך אין להשיב הכא כלל וכך נראה דבקל נוכל למצוא פירכא מהאונס למפתה דוק ותשכח ודלא כהריטב"א ז"ל. ומיהו קשיא לי אמאי כתב רש"י ז"ל דלא הוה מופנה אלא מצד אחד דהא משני צדדין נמי הויא מופנה דהא באונס נמי כתיב כי ימצא איש נערה בתולה והא כתיבנא לעיל בשם גליון רש"י ז"ל דלהכי כתיב גבי אונס בתולה כי היכי דנדע דהיקשא דהבתולות דכתיב הכא גבי מפתה קאי עלה ואי לא הוה כתיב באונס בתולה לא הוה ידעינן אאיזו בתולה קאי. ומעתה כיון דלא אצטריך בתולה דאונס אלא אהכי אי נלמוד בתולה מבתולות בג"ש הויא לה מופנה משני צדדין דבתולה נמי דאונס מיותר ולשיטת הריטב"א ז"ל ניחא דכתב וז"ל דאונס אצטריך למעוטי בעולה ובתולה דמפתה ברישא דקרא לא אצטריך אלא משום דאורחיה דקרא וכו' וכדכתיבנא לעיל אבל לפי הגירסא דכתיבנא לעיל קשיא וע"כ לשיטת רש"י צריך אתה לפרש בפירוש דגליון דאי בשיטת הריטב"א ז"ל קשיא אמאי לא קחשיב אלא שיתא קראי הא ז' הוו כיון דקא חשיב תרי דלגופייהו לחשוב נמי בתולה דאונס דהויא נמי לגופיה למעוטי בתולה ולימא תלתא לגופייהו. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דכולהו שיתא קראי לא הוו אלא הנערה והבתולות והא לא קא חשיב כלל לא נערה בתולה דכתיב ברישא דקרא באונס ולא בתולה דכתיב ברישא דקרא דמפתה. אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא ואפשר דלא קא חשיב אלא קראי דאיירי בהו ר"ל ורב פפא מעיקרא אי נמי דבתולות דמפתה ובתולה דאונס כחדא קרא חשיבי כיון דתרווייהו אתו לדרשא חדא דהיינו לג"ש להכי לא חשיב אלא שיתא. ובשיטה ישנה כתוב שיתא קראי כתיבי וליכא למימר שבעה קראי דבאונס כתיב בתולה ולא אצטריך דמג"ש דמפתה הוה מצית לאתויי דכל היכא דכתיב קרא מילתא בדידיה לא אמרינן בג"ש הוה מצית לאתויי מאחר דאתיא ג"ש לדברים אחרים ע"כ. ואכתי יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל אמאי נטר לפרושי הכין עד לקמן גבי שיתא קראי וכו' ולא פירש כן הכא דע"כ הכא נמי דאמרינן ההוא מבעי ליה לג"ש ולא ילפינן מבתולה דרישא דקרא היינו משום דבעי למיתני ג"ש מופנה וכמו שכתב הריטב"א ז"ל הכא וכיון שכן הא ודאי איכא לדיוקי אמאי נטר רש"י מלפרושי כן עד לקמן ונ"ל דמעיקרא כי אמרינן ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא וכו' הוה סברינן דהג"ש היינו בתולה בתולה דהשתא דקרא דאונס ומפתה דמבתולות לא מייתינן ג"ש דהא בתולות באונס מיירי כדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות פי' חמשים כסף המפורשים באונס אלמא דהבתולות מיירי באונס ומעתה היכי מייתינן גזרה שוה ממפתה לאונס ממאי דכתיב באונס אלא ודאי בתולה בתולה גמר דהיינו כי יפתה איש בתולה וכי ימצא איש נערה בתולה ובתולות אתיא להיקשא ולא סגי לן היקשא דכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות וכדאמרינן בפרק כל שעה [פסחים כה ב'] גבי נערה המאורסה דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו וגו' דדרשינן בא ללמד ונמצא למד דבשלמא התם כתיב להדיא רוצח אצל נערה המאורסה וקשיא לן מה ענין רוצח אצל נערה והלא כבר פי' הכתוב דאונס פטור כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא בא ללמוד ונמצא למד והא כרוצח כנערה המאורסה שניהם שוין כמו כעם ככהן כדפרש"י ז"ל התם אבל הכא לא כתיב גבי מפתה אונס להדיא ואיכא למימר דכמוהר הבתולות מידי אחרינא הויא תדע דאי כמאן דאמר דמוהר הבתולות מיירי לענין כתובה הילכך בעינן בתולה בתולה לאורויי דהיקשא היינו לגבי אונס ומפתה דה"ל כאלו כתוב כאן אונס להדיא והילכך יש לנו לומר בא ללמד ונמצא למד כדאמרינן גבי נערה המאורסה ואלולי כן אף על גב דהוה ידעינן דהבתולות היינו לגבי אונס מדלא כתיב כמוהר לחודיה ושפיר הוה ילפינן מפתה מאונס אכתי לא הוה ילפינן אונס ממפתה והוה אמרינן דדוקא גבי מפתה הוו חמשים שקלים. ואם תאמר הא הוא ק"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד קנסו ליה חמשים אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן שקנסה שקלים ולא מעות וכדאמרינן לקמן בפרקין גבי בין היא בין אביה יכולין לעכב. ויש לומר דבשלמא גבי עכובא דאביה לענין נשואין שייך שפיר האי קל וחומר אבל לאפושי קנסא אין זה טעם דהא אין הקנס לעצמה אלא לאביה ודעת אביה הוא העיקר וכו' שוין הן אונס ומפתה ואדרבא איכא טעמא לאפושי קנסא במפתה כיון דמניחה והולך לו ואינו שותה בעציצו אבל אונס דכיון דשותה בעציצו יש לנו להקל בקנסיה תדע דאיכא מ"ד דאונס אין לה כתובה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מה' נערה וכיון שכן שפיר הוה מצינן למימר במפתה יש לה שקלים ואונס לא אבל השתא דילפינן בתולה בתולה בג"ש ה"ל כאלו כתוב כאן בהדיא באונס ובא ללמד ונמצא למד כי היכי דאמרינן גבי נערה המאורסה וזהו שכתב רש"י ז"ל מבעי ליה לג"ש. בתולה דכתיב גבי מפתה מבעי ליה לג"ש בתולה בתולה לג"ש מה כסף וכו' ע"כ. הא קמן דלא נקט רש"י ז"ל בתולות בלשון הג"ש והיינו משום דלא כתיב גבי מפתה וכדכתיבנא דלא מג"ש לחודא בלא היקשא דג"ש זו אינו מופנה וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ואפילו תהיה מופנה מצד אחד הא איכא מ"ד דמשיבין ואלו על ההיקש קי"ל על ההיקש אין משיבין. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק השואל (דף צח ע"א) ובפרק קמא דזבחים (דף ה' ע"ב) ועוד דג"ש זו לא נתקבלה. וכן כתב בנמוקי יוסף בפרק החובל דאף על גב דאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קבלה מרבו כל דבר שיודעין בו שכן האמת אבל לא נתברר לנו סמך מן הכתוב רשות ביד כל אדם לדרכו ולהביאו בג"ש והכי איתא בירוש' כל מילתא דלא מיחוורא מייתינן מאתרין סגיאין ע"כ. הילכך הכא נמי כיון דאיכא היקשא קמן אלא דלא ידעינן למאן אקשינהו נדון כג"ש לדעתנו לפרושי ההיקש ונמצא לפי זה דהשתא סברינן למימר דכולהו תלת בתולה בתולות הבתולות אצטריכו לאשמועינן חמשים שקלים באונס ומפתה. וכ"ת אכתי למה לי הבתולות לכתוב בתולות. ויש לומר דה"א דהבתולות לא דריש דאף על גב דדריש ה"א דהנערה היינו משום דהתיבה מיותרת ולהכי דרשינן לה כולה כיון דאתיא לדרשא וכמו שכתב הר"ן ז"ל בהלכות הבא בשמעתין אבל ההיקש ה"ל כאילו מגופיה דקרא למדנו ולאו ייתורא מקרי ולכך לא דריש ה"א דהבתולה והבתולות משמע דה"ק המפורשים באונס את הבתולה וכן כתב רש"י ז"ל. כך הוה סברינן מעיקרא ופריך ור"ל נמי מיבעי ליה לכדאביי פי' דהא לא פליג עלה דכי שיילינן מ"ט לא אמר כרב פפא לא מהדר משום דלא ס"ל כאביי אלא דקא מהדר משום דמבעי ליה לג"ש אלמא דהכי ס"ל ורב פפא נמי מבעי ליה לג"ש דהא לא פליג עלה דברייתא דבעינן חמשים שקלים. וכתב הרמב"ן ז"ל והא דאקשינן והא דרב פפא מבעי ליה לג"ש בדין הוא דהוה ליה לתרוצי ג"ש נפקא ליה מאשר לא אורסה כדאמרינן בפרקין אליבא דר"ע דהלכתא כוותיה וסתם מתניתין כוותיה דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו אלא משום דלר' יוסי הגלילי אצטריך ג"ש מהאי קרא קא מתרץ לרווחא דמילתא דשיתא קראי כתיבי. ע"כ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל דכיון דלרבי יוסי הגלילי האי אשר לא אורסה פרט לשנתארסה ונתגרשה ונפקא ליה ג"ש מכמוהר הבתולות ניחא ליה לתרוצי אליבא דכולהו תנאי לרווחא דמילתא ואמר דשיתא קראי כתיבי וכו'. ע"כ:
והקשה עליו תלמידו ז"ל דהשתא מיהא לאו ככולהו תנאי אתיא דבשלמא לרבי יוסי הגלילי דלא דריש אשר לא אורסה כלל לג"ש אתיא שפיר ג"ש דרב פפא ומההוא נפקא ליה אלא לר' עקיבא דדריש אשר לא אורסה לג"ש אייתר ליה כמוהר הבתולות דתרתי לג"ש לא דריש אם כן לא אתיא כותיה ומאי כ"ע דקאמר וכ"ת הוא ס"ל דקושיא מעיקרא ליתא דאנן קי"ל כרבי עקיבא דמתני' דנערה שנתארסה לקמן ואיהו לא דריש ג"ש מאשר לא אורסה אלא מכמוהר הבתולות וכמו שיכתוב לקמן בשם הראב"ד ז"ל. ולי עיקר מה שפירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ותלמידם ז"ל לא הבין דבריהם דתלמודא הכי פריך לרב פפא נמי מבעי ליה לג"ש פי' לרבי יוסי הגלילי והכי קאמר בשלמא לרבי עקיבא יליף שפיר רב פפא בתולה בתולות ומייתי חייבי לאוין וחייבי כריתות מהכא דהא מאשר לא אורסה קא יליף ג"ש אבל לרבי יוסי הגלילי דלא קא יליף מאשר לא אורסה וקא יליף לה מהכא מ"ל לאתויי חייבי לאוין וחייבי כריתות וה"מ לשנויי דאה"נ דאיהו כר"ע ס"ל ואליביה דידיה קאמר אלא דבעי לתרוצי לרווחא דמילתא דאפילו לרבי יוסי הגלילי שפיר מייתי לה מהכא דשיתא קראי כתיבי כנ"ל. והרא"ה ז"ל כתב לעיל וז"ל ר"ל מ"ט ל"א כרב פפא מ"ל לג"ש כלומר ואליבא דר' יוסי הגלילי דאי לא רבי עקיבא הא נפקא ליה מדוכתא אחריתי מאשר לא אורסה ע"כ. ומשמע לי דלדידיה נמי פריך תלמודא ורב פפא נמי מבעי ליה לג"ש. וכמו שפרשתי לדברי רבו הרמב"ן ז"ל. וכבר כתבתי לעיל מה שכתוב בשיטה ישנה גבי הא דקאמר ההוא מבעי ליה לג"ש וכו' נחזור לפרש שיטתנו השתא דקא משני שיתא קראי כתיבי מג"ש היינו בתולות מבתולה ולאו בתולה בתולה כדסברינן מעיקרא דהא בעינן למימר דרב פפא ור"ל לא מפלג פליגי. וכן פי' הרמב"ן ז"ל וז"ל שיתא קראי כתיבי פי' ורב פפא ור"ל לא מפלג פליגי אלא מר אייתי קרא לחייבי לאוין וחייבי עשה בכללן ומר אייתי קרא לחייבי כריתות וחייבי מיתות בכללן דתרווייהו לא קרינן בהו אשה שיש לו בה הויה מ"ה צריך למיפטריה במתניתין משום דקלב"מ ע"כ. ואפשר דר"ל דקדים טפי ומייתי לה מקראי דאונס סמיך אמאי דכתיב במפותה דקראי דאונס כתיבי בכי תצא וקראי דמפתה כתיבי במשפטים ואיהו קראי בתראי וסמיך אמאי דכתיב בפ' משפטים ורב פפא דאיהו בתרה קא מפרש דברי ר"ל דלא תימא דחייבי לאוין וחייבי כריתות מקראי דאונס בלחודייהו נפקי אלא מקראי דמפתה נמי צריכי להכי וראיתי מי שהקשה בתשובותיו דמאי קא משני אלא שיתא קראי כתיבי וכו' דהא אינהו לאו הכי קאמרי דר"ל קאמר נער נערה הנערה חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ור"פ נמי קאמר בתולה בתולות הבתולות חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ובמאי דכתיבנא ניחא ומכל מקום מוקי תלמודא דלכ"ע דרשינן בתולה בתולות הבתולות לאתויי פסולין ומעתה ע"כ נצטרך לומר דג"ש היינו מבתולות לבתולה וכן כתבו כל המפרשים ז"ל דאזלי כשיטת רש"י ז"ל דהכי מדרשי הני שיתא קראי תרין לגופיה פי' נער דקרא קמא דאונס דכתיב כי ימצא איש נערה ובתולה דקרא קמא דמפתה דכתיב כי יפתה איש בתולה הני תרין לגופייהו פשו להו ארבעה נער הנערה בתולה הבתולה חד לכדאביי מדלא כתיב ונתן לאביה וכתב נערה כלל וחד לג"ש דמקשינן אונס למפתה מדכתיב התם בתולה והכא בתולות ולא כתיב כמוהר ותו לא ומיהו בתולה בתולות לא מדריש לן וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל אייתרו להו תרי ריבויי ה"א דהנער וה"א דהבתולות חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ואף על גב דאי דרשת היקשא דבא ללמד ונמצא למד הבתולות מיירי באונס מכל מקום מייתי ג"ש מינה כיון דמייתר ואתיא לדרשא ואם תשאל השתא דדרשתם ג"ש מבתולות דהויא לה מופנה למה לי היקשא כלל לא לכתוב קרא אלא ישקול כבתולות תשובתך אף על גב דילפינן מהכא קנס חמשים שקלים דאונס ומפתה הכי נמי ילפינן לענין כתובה מדקרי לה מוהר כמו שכתב רש"י ז"ל בפ"ק בסוף שמעתא דפתח ע"ש במאי דכתבינן בס"ד כנ"ל פי' שמעתא זו לשיטת רש"י ז"ל וניחא כמה קושיות דוק ותשכח. וכתוב בקונטריסין חד לג"ש פ"ה לאפנויי צד אחד בג"ש פי' דצד אחד הוא מן היתורין והצד השני הוא מאותם שנים דאתו לגופייהו וק' אם יש להשיב הרי איכא מאן דאמר משיבין ואם אין להשיב מה צריך הפנאה ואי אמרת דהפנאה מגלה דג"ש נתקבלה אכתי לילף במה מצינו אי ליכא פירכא ע"כ. ובמאי דכתיבנא לעיל בשם תוס' חצוניות שבפ' פסולי המוקדשין ניחא:

אייתרו להו תרי וכו'. הא פרישנא לעיל בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שיטת ר"ח ז"ל דלשיטתו כלהו שיתא קראי היינו בתיבת הנערה ובתיבת הבתולות ותרי לגופייהו היינו דמנערה דרשינן ולא לאבי בוגרת ובתולות אצטריך לגופיה דאי כתיב כמוהר לחודיה לאו כלום הוא דע"כ איצטריך למכתב באיזה מוהר וכדכתיבנא לעיל וניחא לפי' זה דלתנא דדרשינן ג"ש בעי תרי לגופיה דהא לא שוו הני תרי לגופייהו דלגופא דנערה איצטריך לדרשא וקרו ליה לגופיה משום דדרשא הויא מעניינא דקרא וממאי דכתיב בגופיה דבתולות לא אתיא לדרשא אלא דאי אפשר למכתב בלאו הכי מעתה אין להקשות אמאי אצטריך תרי לגופיה אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא וכבר תירצה הריטב"א ז"ל שפיר וכדכתיבנא לעיל. ומיהו אכתי קשיא דבשלמא לשיטת ר"ח ז"ל דתלתא הבתולות היינו מתיבת בתולות היינו דכי אמרינן אייתרו להו תרי הויא ליה כמאן דכתיבנא תרווייהו באונס דהא ה"ק כסף ישקול כמוה' הבתולו' פי' כמוהר הבתולו' ה"נ דאונס והלכך מלת הבתולות באונס מיירי ומהג"ש שמעינן לה דהבתולו' היינו דאונס וכל מאי דדרשינן מיניה כאלו כתיבא גבי אונס דמי אבל לשיטת רש"י ז"ל דתרי לגופייהו היינו בתולה דרישא דקרא דמפתה דכתיב כי יפתה איש בתולה ונערה דרישא דקרא דאונס דכתיב כי ימצא איש נערה הלכך אף ע"ג דההיא דאביי ע"כ מהנערה נפקא וג"ש מהבתולות כמו שכתב רש"י ז"ל ע"כ אית לך למימר דהני תרי דאייתרו לא מסיימי דהיינו ה"א דהבתולות וה"א דהנערה דהא איכא לאקשויי לימא הנערה והבתולות ולמה ליה למיכתב בתולה דרישא דקרא דמפותה ונערה דרישא דקרא דאונס ומאי אית לך לתרוצי דהוה אמינא דלגופייהו אתו דלא הוה ידעינן חייבי לאוין וחייבי כריתות מעתה מבינייהו דהני ד' קראי אייתרו להו תרי ולא מסיימי הני דלגופייהו מהני דאתו לריבויא וכיון שכן ע"כ יש לך לומר דחד רבויא כתיב באונס וחד במפתה וכן כתבו בתוספות דאזלי בשיטת רש"י ז"ל ודחו פי' ר"ח ז"ל בשתי ידים ואקשו בתוספות לפי שיטה זו דמנא לן דחד לאתויי חייבי כריתות אימא דתרוייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד באונס וחד במפותה פי' לפי' משמע להו דתרי דלגופייהו אתו לדרשא דנערה דכתיב גבי אונס אתא למעוטי בוגרת ובתולה למעוטי בעולה דה"נ בתולה דכתיב ברישא דקרא דמפותה אתא למעוטי בעולה דלא ילפינן מהדדי ולא איצטריך למיכתב נערה דמפותה דאי נערה ולא בוגרת פשיטא דהא מפותה מדעתה הוא ואין לתת לה כלום אלא לאביה ובוגרת הרי יצתה מרשות אביה ואי לנערה ולא קטנה פתוי קטנה אונס הוא והרי כתב באונס נערה ולא קטנה וכן כתב הרב רבינו יונה ז"ל וכיון שכן קשיא לתוס' ז"ל דכי היכי דלתרי דלגופייהו אצטריכו דלא ילפינן אונס ממפותה ה"נ נימא דתרוייהו אתו לרבויי חייבי לאוין. הכין משמע לי:
שוב מצאתי בקונטריסין שהקשו כן וז"ל הקשו בתוס' כיון דצריך תרי לגופיי' ולא תועיל הג"ש שיספיק חד לגופיה הכי נמי נימא דלא יספיק לחייבי כריתות אלא נימא חד לאונס וחד למפותה ודוקא בחייבי לאוין. ע"כ:

ומיהו קושיא לקונטריסין דכיון דהשתא אסיק אדעתייהו דתוספות ז"ל דהג"ש לא תועיל אם כן למה לי רבויא במפותה והא לא צריך רבויא אלא משום דכתיב ולו תהיה לאשה וכמו שכתבו התוס' לעיל וכי כתיב ולו תהיה לאשה באונס הוא דכתיב וכיון שכן למה לי רבויא במפתה אי לאו לאגמורי אאונס ומעתה מה קשיא להו לתוס' ז"ל ותירצו ז"ל שכך הוא דעת התוס' דע"כ ההיא דמפתה לא איצטריך לגופיה ואלא למה בא לעשות ממנו מדאצטריך וכך הפי' מדאיצטריך לכתוב רבוי גבי מפתה ולגופיה לא איצטריך לרבות מפתה לקנס דמהי תיתי למעט אלא בא למעוטי חייבי כריתות במפתה ואם כן גם באונס לא יתחייבו וחזרו והקשו דלפי זה קשיא אמאי דכתבו לעיל עלה דרב פפא דאם אינו ענין וכו'. וכדכתיבנא לעיל דאמאי דילמא אתא למעוטי חייבי כריתות מדאצטריך למכתבינהו להני רבויי גבי מפתה ותירצו דלפיכך לא נאמר אם אינו ענין אלא כך כיון שיש ייתורי ע"כ יותר סברא שנעמיד לגופיה ממה שנעשה מדאיצטריך. ואם תאמר ומה צריך לגופיה הלא לשם אין מיעוט ויש לומר דהייתי ממעט מפתה מקנס מק"ו מאונס כמו שאמר בגמ' לקמן ומה אונס שעבר על דעת אביה ועל דעתה פטור משום מאי דכתיב ולו תהיה לאשה למעוטי פסולות מפתה שלא עבר כ"א על דעת אביה לבד לכ"ש שיהי' פטור מעתה אצטריך הכתוב לגופיה למעוטי חייבי לאוין גבי מפתה דלא נילף מק"ו מאונס ע"כ. ואנן הא כתיבנא לעיל דהאי ק"ו אינו ענין אלא למאי דקאמר לה תלמודא לקמן היינו לענין בין היא בין אביה יכולין לעכב אבל אינו ענין כלל לפטור קנס או לחייב. ומאי דקאמרי נמי מדאצטריך ייתורי דאתו למעוטי פסולות מקנס הא ודאי ליתא דהני ייתורי משמע דאתו לרבויי ולא למעוטי דרבוי נשים יש כאן מדכתיב בתולה בתולות הבתולות ואיברא דה"א דהבתולות וה"א דהנערה היה אפשר לומר דאתא למעוטי דה"ק הנערה הידועה דהיינו הכשרה וה"נ ה"א דהבתולות ומיהו כי מעיינת בה שפיר הא נמי ליתא דוק ותשכח ועיקר קושייתם ליתא דאי הוה כתיב רבויא במפתה ה"א דהסברא נותנת דלא כתיב קנסא לפסולות ולהכי איצטריך סברא רבויא וכולה קרא דולו תהיה לאשה מסברא הוה ממעטנא להו וקרא מלמד לנו מה היתה הסברא מבחוץ ומאי דמסתבר ליה לקרא היא הסברא הנכונה ומשום דמצינו מעוטא דולו תהיה לאשה ושוב רבינהו קרא הוא דכתבו התוספות ז"ל לעיל דסברא מבחוץ היינו דיהיה קנס לפסולות ומיהו אי הוה אשכחן רבויא גבי מפתה נימא דהסברא הוי אפכא דהפסוק הוא המלמד לנו הסברא דמסברתנו נוכל לומר דבר והפכו והפסוק קובע בה מסמרים והלכך קשיא להו לתוספות דחייבי כריתות מנ"ל דילמא תרווייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד לאונס וחד למפתה דסברא מבחוץ יהיה דלא ניסיב לפסולות קנסא ואצטריך קרא לרבויינהו ועוד אפילו תימא דאלולי קרא דכתיב ולו תהיה לאשה ה"א מסתברא דאית להו קנסא לפסולות מיהו דבתר דגלי קרא ולו תהיה מסתבר דלא ניסיב להו קנסא דהא קרא גלי לן דהכי מסתבר מדכתיב מעיקרא ולו תהיה והדר רבינהו הלכך אע"ג דלא כתיב מעוטא גבי מפתה אצטריך רבויא דהא למדנו באונס דהסברא נותנת דלא ניסיב להו קנסא דה"ל כאלו אומר קרא מסתבר דלא ניתיב להו קנסא כדכתיב ולו תהיה ומ"מ נרבינהו ומעתה שפי' אצטריך רבויא גבי מפתה והג"ש לא תועיל לזה כי היכי דלא מועיל לענין לגופייהו דבעינן תרי לגופייהו וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דאע"ג דלא מהניא הג"ש לגופייהו ובעי' תרי קראי להא לא צריך דמג"ש ילפינן אונס ומפתה מהדדי פי' דתרי קראי דלגופייהו היינו בתולה ונערה דכתיב ברישא דקרא עד לא אתא קרא דג"ש הילכך איכא למימר דלהא לא נתקבלה וכן כתבו התו' בפ"ק דב"ק גבי שור רעהו וז"ל ובג"ש דתחת נתינה ישלם כסף לא ילפינן דלא נתקבלה אלא לענין תשלומי מיטב דאי לכל מילי לפוטרי כולהו מממון וכו' ע"ש אבל לאתויי חייבי לאוין דהיינו מהתיבה עצמה דנתינה לג"ש דהיינו הבתו איכא למימר דלכל מאי דרבינן להאי תיבה ילפינן בג"ש אונס ומפתה מהדדי וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל ריש פרק איזהו נשך דלא ילפינן ג"ש אלא מההוא דכתיב ביה הג"ש ולא מההיא עניינא ומייתי ראיה מקדושין דילפינן עריות בדבר דבר מממון ומינה אמרינן דאפי' קדשה בעד אחד ושניהם מודים אינה מקודשת דילפינן דבר דבר מממון כתיב הכא כי ימצא בה דבר ערוה וכתיב התם ע"פ שנים עדים יקום דבר ואלו עריות מענין ממון ממון גמרינן כששניהם מודים אמאי אינה מקודשת דהא גבי ממון דהודאת ב"ד כמאה עדים אלא דהתם לא ילפינן עריות מענין ממון אלא ממקום שנאמר בממון דבר דהיינו ע"פ שנים עדים והתם במקום הכחשה וכו' ע"ש. והכא נמי דכותא אע"ג דלא דמי ההיא דהכא להתם כולי האי מ"מ הסברא נותנת דממאי דאתרבי בתיבה עצמה שנתנה לגזרה שוה דלילף מהדדי ואין להקשות דהא אמרינן דלא מסיימי הנהו קראי דלגופייהו ואינהו ריבויי דהא דלבתר דכתיב קראי ע"כ קראי דברישא לגופייהו דהיינו כי ימצא איש נערה וכי יפתה איש בתולה ורבויי דבתולות והנערה לאתויי חייבי לאוין וחייבי כריתות. ועוד יש לי לומר דבשלמא מאי דכתיב בקרא להדיא איכא למימר מילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא כדאיתא בפ' איזהו נשך ולהכי כתיב תרי קראי לגופייהו אע"ג דאתו מג"ש אבל מאי דלא אתיא אלא מרבויא דלא כתב להדיא לא אמרינן הכי וכיוצא בזה כתב הרא"ה ז"ל בפ"ק דקדושין וז"ל אע"ג דאמרינן בעלמא מילתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא ה"מ כי כתיב לה בהדיא אבל בג"ש לא אמרינן הכי שהרי זו וזו מדות הן בתורה ומאי אולמיה דג"ש מק"ו דטרח למכתביה. ע"כ. והכא נמי דכותא דמאי אולמיה ברבויא מהג"ש זו וזו מיתורא נפקי כך היה נראה לומר ומיהו אין זה רמוז בלשון התוס' ז"ל ומאי דכתיבנא לעיל מובן יותר בלשון התוס':

והרא"ש כתב וז"ל אייתרו להו תרי כו'. תימא דחד מהני רבויי כתיבי באונס ואידך במפתה ואם כן מנ"ל דחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות תרווייהו צריכי שפיר לאתויי חייבי לאוין חד באונס וחד במפתה וכל כמה דצריכינן ליה לגופיה לא מייתר לג"ש ניחא לר"ע דדריש לקמן אשר לא אורסה ואף ע"ג דאמר חד לג"ש היינו לאשמועינן כתובה דאורייתא שיהא זה כמוהר הבתולות אלא לרבי יוסי הגלילי מאי איכא למימר ונ"ל דלא קשה דמקובלים היו הג"ש הלכך יש לדרוש הג"ש תחלה ואייתר ליה תרי קראי והכי משמע לישנא ההוא מבעי ליה לג"ש כלומר ולא לדרוש ממנו לאתויי חייבי לאוין ע"כ. ודבריו ז"ל רחוקים מלשון התוס' דאין במשמעות לשונם כן ואיפשר דפלפול עצמו הוא ולא לפרש התוס' בא. וכתבו הקונטריסין וז"ל כתבו התוס' חד לאונס וחד למפתה והשתא ניחא מה שקשה דלא נכתוב בקרא אלא חמשה רבוים וחד לגופיה לא אצטריך דמג"ש לא ילפינן ליה דודאי היינו מעמידים לגופיה יותר בטוב ממה שהיינו אומרים לג"ש כך נראה. עוד כתבו התוס' דמג"ש ילפינן אונס וכו' וק"ל דאכתי נימא דאתי תרי לגופיה וחדא לדאביי וחדא לחייבי לאוין דאונס וחד למפתה וחד לג"ש וי"ל דלעולם היינו אומרים דייתורי הראשונה אתיא לג"ש קודם שהיינו אומרים שום ייתור לחייבי לאוין. ע"כ:

ובזה נפרש לשון התוספות ז"ל דמעיקרא קשיא להו לתוספות דמנ"ל חד לאתויי חייבי כריתות וכו'. דלא ילפי' מג"ש כי היכי דלא ילפי' לה לענין תרי דלגופייהו והיינו משום דאי לא כתיב לגופייהו היינו מעמידים ריבויא לג"ש בהכי ולא היינו לומדים הג"ש והכי נמי איכא למימר דתרוייהו בחייבי לאוין וחד באונס וחד במפתה ואף ע"ג דאיכא קמן ג"ש איצטריך ריבויא לחייבי לאוין באונס ומפתה כדי לדרוש הג"ש ואי לאו הכי הוה מוקמינן הייתור לחייבי לאוין ולא הוה דרשינן הג"ש ומתרצים התוספות דאיברא ודאי דלגופייהו מדריש קודם הג"ש ולהכי איצטריך תרי דלגופייהו וכדכתיבנא מיהו רבויא דחייבי לאוין לא מדריש אלא לבתר דדרשינן הג"ש דאשמועינן גוף הקנס כמה הויא והויא לה כלגופייהו דהא כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דדרשא דנערה ולא בוגרת מיקרי לגופייהו והכי נמי לידע כמה הויא הקנס מקרי לגופייהו אבל לרבות חייבי לאוין הוא דבר חיצוני וכיון שכן מעיקרא דרשינן לג"ש ושוב דרשינן לאתויי חייבי לאוין וכיון שכן ע"כ לא צריך להם חד לאונס וחד למפתה דהא כבר ילפינן ג"ש אונס ומפתה מהדדי כנ"ל. ובקונטריסין אחרים כתוב עוד וז"ל כתוב בתוספות חד באונס וחד במפתה קשה והא אין צריך ריבויא במפתה דולו תהיה לאשה גבי אונס כתיב. ויש לומר שכך מקשים התוספות ומדאיצטריך לכתוב ריבויים במפתה גופיה דלא צריך דהא לא כתיב מיעוט אולו תהיה גבי מפתה גלה לי על אונס בחייבי כריתות אינו חייב קנס בהם. ויותר מסתבר לומר מדאצטריך כדפי' ולא נאמר אם אינו ענין למפתה תנהו ענין לאונס דלא יתחייב בהם כריתות דכיון דהריבוים אינם צריכים למפתה כלל ואין לומר אם אינו ענין כי אין אנו אומרים אם אינו ענין אלא היכא שהיה צריך ריבוי ויש לי ממקום אחר דאנו אומרים מה שכתוב בגוף מפתה אא"ע לו שהרי יש לו ממקום אחר תנהו ענין לגלות לאונס דלא מחייב ביה כריתות אבל השתא גבי מפתה אין צריך ריבוים כלל שהרי הפסולים הם בכלל כיון שאין בהם מיעוט א"כ יותר טוב שנאמר מדאצטריך כדפי' וכל זה אנו צריכין לתרץ לפי התוספות שהוצרכו לתרץ דמג"ש ילפינן אונס ומפתה אבל אמרינן דבלא ג"ש אנו לומדים דהמיעוט של ולו תהיה קאי גם המפתה מק"ו ומה אונס שלא עשה איסור אלא אחד נתמעטו בו פסולין מפתה שעשה איסור שניהם אינו דין שיתמעטו בו פסולין וכיון שהמיעוט קאי אתרוייהו א"כ צריך הריבוים בשניהם. גם שמעתי ק"ו בע"א ומה אונס שעבר על דעת האשה ועל דעת קונו נתמעטו בו שאינו חייב על הפסולין מפתה דלא עבר אלא על דעת קונו אינו דין שיתמעטו הפסולין. והתוספות אינם רוצים זה הק"ו דאם לא כן למה תירצו מכח ג"ש היה להם לתרץ דהמיעוט קאי אמפתה מכח זה הק"ו אלא ודאי אינן סוברים זה הק"ו ע"כ. וכבר הארכתי בכל זה לעיל וכתבתי זה כדי שילמדו התלמידים:
והקשה הריטב"א ז"ל לר"ע דעביד ג"ש מאשר לא אורסה שיתא קראי למה לי ותירץ דאיהו לא דריש ה"א דהבתולות וליכא אלא חמשה קראי ואם תאמר לא ידרוש נמי ה"א דהנערה וליכא אלא ארבעה קראי ואנן חמשה בעינן ויש לומר דאיהו דריש בתולה בתולות והוו להו חמשה ור"ש התימני ור"ש בן מנסיא לא דרשי לא ה"א ולא בתולה בתולות הלכך הוו להו ד' תרי לגופייהו חד לכדאביי וחד לג"ש וג"ש דרבי עקיבא לית להו. כן כתב הריטב"א ז"ל:

ולאפוקי מהאי תנא וכו'. איכא למידק דהוה ליה למימר מתני' דלא כי האי תנא ועוד מאי ולאפוקי בוא"ו דמשמע דמקושר אדלעיל ועוד דלא הוה ליה למימר אלא לאפוקי מהני תנאי. והרא"ש ז"ל תירץ זה דכתב וז"ל ולאפוקי מהאי תנא כלומר מהך תנא ששונה הברייתא זו מחלוקת דר"ש התמני ורבי שמעון בן מנסיא ודלא כתרוייהו אתיא. ע"כ:
ויש מי שפירש דקאי אריבויי דלעיל מיניה ולאפוקי משמעון התימני קאמר דלשמעון התימני אינו צריך אלא חד ריבוי היכא דאין בה הויה אבל לר"ש בן מנסיא דריש שאינה ראויה לקיימה הרי המעיטו להו חייבי לאוין וחייבי כריתות וצריך תרי ריבויי. משמע לפי' זה דלא פליגי שמעון התימני ור"ש בן מנסיא אלא במשמעותיה דקרא אבל לכ"ע יש קנס לפסולות ואם כן קשיא טובא דקא בעי תלמודא מאי בינייהו ואין להקשות דדילמא היינו פלוגתא דתנאי אי צריכין תרי ריבויי אי סגי בחד ריבויא ולא פליגי לענין דינא כלל דלכ"ע יש להן קנס וא"כ מאי בעי תלמודא מאי בינייהו דאין זו קושיא כלל דלא משתמע דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולא נקטו ריבויא כלל בלישנייהו דהיינו (ק') עיקר פלוגתייהו אלא ודאי משמע דלענין דינא פליגי הלכך אין לפרש האי פירושא כלל דהא ודאי מתני' דס"ל שיש להן קנס צריך ריבויא לרבויינהו אבל הני תנאי פליגי בעיקר דינא. ויש מי שפי' דהא דאמרינן לעיל וחד לחייבי כריתות היינו אליבא דר' שמעון התימני דאית ליה ולו תהיה לאשה שיש בה הויה והילכך לא צריך שום ריבויא לחייבי עשה דמהי תיתי למעט ואם כן מרבינן מתרי ריבויי חד לחייבי כריתות וחד לחייבי לאוין ואם תאמר ולחייבי לאוין נמי למה לי ריבויא דמהי תיתי למעט דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין ויש לומר דמאי דנקט תלמודא חד לחייבי לאוין היינו אליבא דר' עקיבא דסבר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"נ היינו יבמה לשוק דאין קידושין תופסין בה לכ"ע אליבא דרב"י הלכך הא דמרבינן לחייבי כריתות היינו אליבא דרבי שמעון התימני אבל אליבא דר' שמעון בן מנסיא ודאי לא מצינן לרבויי חייבי כריתות דהא אימעיט חייבי עשה מולו תהיה לאשה דמשמע אשה הראויה לו וכיון שכן מתני' דקתני דיש קנס לחייבי כריתות הויא דלא כר' שמעון בן מנסיא דלדידיה ע"כ אין קנס לחייבי כריתו' דמהי תיתי דהא איצטריך חד לרבות חייבי עשה וחד לחייבי לאוין. והשתא ניחא מאי דקשיא ליה לריב"ם ז"ל כמו שכתבו התוס' וכדכתיבנא לעיל וניחא נמי קושיא אחריתי דהני תנאי דרשי הנערה ולא נצטרך לדחוק דלא דרשי ה"א דהנערה וכדכתב הריטב"א ז"ל כדכתיבנא לעיל וליתא להאי פירושא כלל דהא תלמודא שקיל וטרי טובא לאשכוחי מאי בינייהו ולהאי פירושא טובא איכא בינייהו בהא חייבי כריתות ותלמודא ס"ל דליכא לאוקמי פלוגתייהו בהכי כלל דכיון דאמר שמעון התימני אשה שיש בה הויה משמע דס"ל דאין שום קנס אלא לאשה שיש בה הויה דאי דריש הנערה היה לו לומר היאך דורש אותה כי היכי דלא נטעי לומר דלית ליה דרשא דהנערה אלא ודאי מדנקט סתמא ודאי לא דריש הנערה כלל וס"ל דליכא קנס אלא לאשה שיש בה הויה והכי נמי לר' שמעון בן מנסיא ועוד דע"כ צריכין אנו לתירוצו של ריב"ם ז"ל כמו שתירצו התוס' ז"ל דהא מעיקרא הכי פרכינן איקרי כאן ולו תהיה לאשה הראויה לו דהיינו כלישנא דרבי שמעון בן מנסיא ועלה קא משנין חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ומעתה פריך שפיר הריב"ם ז"ל דחייבי כריתות מנין דולו תהיה לאשה אימעיט נמי חייבי עשה ואיצטריך קרא לרבויינהו ומצאתי בקונטריסין שדחו פי' זה וכתבו וז"ל ע"כ תרווייהו ס"ל שאין לדרוש הריבוים שאם היו דורשים הריבוים אם כן כשהקשה הספר איקרי כאן אשה הראויה לקיימה היה לו להזכיר נמי לישנא דשמעון התימני איקרי כאן אשה שיש בה הויה ומה שהזכיר לשון של רבי שמעון בן מנסיא משום דאינה ראויה לקיימה הוי אפי' בחייבי עשה והוי לכ"ע אינה ראויה לקיימה אבל הויה אינו לכ"ע דהא יש עשה דיש בה הויה וכן לאוין אליבא דרבנן יש בה הויה. ומ"מ הנכון כמו שפרש"י ז"ל דה"ק ולאפוקי מהאי תנא. דמתני' דקתני יש קנס לממזרת ולאחותו לאפוקי מהאי תנא. ע"כ. פי' לפירושו איברא דלענין דינא מתני' דקתני דיש קנס לחייבי כריתות מפקא מכולהו תנאי דבין לשמעון התימני ובין לרבי שמעון בן מנסיא לית להו קנס ומיהו לענין פירושא דקרא משמע לן ממתני' דבעי לפירושי תהיה לשון קיום דאי ס"ל דתהיה לשון הויה קידושין לא הוה ליה למתניתין למנקט ממזרות כלל כי היכי דלא תני כשרות דמהי תיתי למעוטינהו עד דיצטרך קרא לרבויינהו ותנא לא נקיט אלא מאי דאצטריך קרא לרבויינהו אלא ודאי משמע דלענין פירוש המקרא כר"ש בן מנסיא סבירא ליה ולהכי נקט ממזרת וחייבי כריתות לאפוקי מיניה לענין דינא דאע"ג דפירוש המקרא דייקא כוותיה מ"מ הא איכא ריבוים דרבינהו מעתה ניחא דנקט ולאפוקי מהאי תנא ולא נקט מהני תנאי ולהכי נמי נקט ולאפוקי כו' וק"ל. ודוק שכתב רש"י ז"ל ולאפוקי כו' יש קנס לממזרת כו' דלמה ליה למנקט ממזרת כלל דהא במאי דקתני יש קנס לאחותו מפקא מכולהו תנאי כנ"ל. ובשיטה כתוב וז"ל ה"ג ולאפוקי מהני תנאי דבין מדר' שמעון בן מנסיא בין מדרבי שמעון התימני מפקא מתני' דהא קתני בחייבי כריתות דאית להו קנסא אעפ"י שאין בהם הויה ע"כ. ואכתי קשיא לי טובא מאי סבירי להו להני תנאי בענין גופיה דקרא דמיירי לענין שותה בעציצו אי פליג נמי שמעון התימני וקאמר דלא ישתה בעציצו אלא באשה שיש בה הויה אבל כל שיש בה הויה אע"ג דאינה ראויה לקיימה שותה בעציצו ור"ש בן מנסיא פליג דכל שאינה ראויה לקיימה לא ישתה בעציצו א"כ מנלן דפליגי לענין קנסא דילמא לכולי עלמא אית להו קנסא מכח הני רבויי וכדקתני מתניתין ואמאי קאמר תלמודא ולאפוקי מהני תנאי ואי לכ"ע כל שאינה ראויה לקיימה לא ישתה בעציצו וכדפריש תלמודא טעמא לקמן דלא אמרינן ניתי עשה ונידחי לא תעשה כל היכא דאפשר לקיומי לעשה אם כן קשיא טובא לשמעון התימני דהיכי אפשר דלענין מאי דאיירי גופיה דקרא דהיינו לענין שותה בעציצו פי' תהיה לשון קיום ולענין קנס הוי פירושו לשון הויית קידושין ואמאי נדרשיה לקרא בחדא גוונא לענין שותה בעציצו ולענין קנסא. ואפשר לומר דייתור לשון דולו תהיה לאשה לא אתיא אלא לענין קנסא דאי לענין מצות עשה דשותה בעציצו לא הוה ליה למכתב אלא וישאנה ולמה ליה למכתב ולו תהיה לאשה הלכך דרשינן לה לענין קנסא ולא לענין שותה בעציצו. ואם תאמר והא צריך למכתב ולו תהיה למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וי"ל דמכל מקום הוה מצי למכתב ותנשא לו ומדאקדים נמי וכתב ולו תהיה לאשה קודם מאי דכתיב תחת אשר עינה שמעינן דלענין קנסא מיירי וכדכתיבנא לעיל ובמאי דאסיק תלמודא דאיכא בינייהו בעולה לכהן גדול אין תימה לומר דלענין שותה בעציצו נמי סבירא ליה לר' שמעון התימני דכיון שיש בה הויה תנשא לו דאין כאן אלא עשה דאינו שוה בכל וכדאסיק תלמודא ובמאי דפירש ר"ח ז"ל בעולה לכהן גדול דהיינו בעולת עצמו כדלקמן ניחא טפי כנ"ל:
ממזרת ונתינה איכא בינייהו הא פרישנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל דנתינים דוד גזר עליהם היכי נקט הכא נתינה דמשמע דבקראי פליגי ומכל מקום אכתי קשה לפי' שיטתו אמאי לא תירץ תלמודא דלר' עקיבא נתינה לחודיה איכא בינייהו ונראה דמאי דתריצנא לעיל לא שייך אלא כדנקיט נתינה בהדי ממזרת אבל כדנקיט נתינה לחודיה לא שייך לתרוצי הכין:

ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין וכו'. ואם תאמר הא ודאי שמעון התימני לית ליה דר' עקיבא דתניא בפרק י' יוחסין איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע ר' שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים הלכך ודאי איכא בינייהו ממזרת ונתינה דלשמעון התימני מדרשא דאשה שיש בה הויה לא נפקי ממזרת ונתינה ולרבי שמעון בן מנסיא מדרשא דאשה הראויה לקיימה נפקי י"ל אכתי שייך לאקשויי אי ר' שמעון בן מנסיא כר' עקיבא סבירא ליה לא הוה צורך למדרש אשה הראויה לקיימה אלא הוה דריש מיניה אשה שיש בה הויה והוו נפקי ממזרת ונתינה. שיטה ישנה:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ולר' עקיבא דאמר וכו'. תימא דהא ר' שמעון התימני לית ליה דר' עקיבא והכי איתא התם בהדיא ביבמות דאמרינן התם איזהו ממזר כל שאר בשר בלא יבא דברי רבי עקיבא רבי שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים וכיון דכן מאי קושיא דהא טובא איכא בינייהו ואפשר לומר דרבי שמעון בן מנסיא פריך ולאו מאי בינייהו בעיקרי דינא קאמרינן אלא לענין דרשא דקראי כלומר רבי שמעון בן מנסיא אם איתא דסבר ליה כר"ע אמאי לא מדריש ליה כשמעון התימני דילמא אשה שיש לו בה הויה דהא לא נפקא ליה מיניה מידי דהא ליכא אינה ראויה לקיימה דיש לו בה הויה ויש כיוצא בזו ביבמות בפרק יש מותרות. א"נ איכא לפרושי דלאו לדידהו פרכינן מאי בינייהו אלא לרבי עקיבא אי נמי לדידן אי סבירא לן כר' עקיבא מי נפקא לן מינה מידי בדרשא דקראי אם דרשינן אשה שיש בה הויה או הראויה לקיימה ומאי בינייהו [דקאמרי' לאו אתנאי אשמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא אלא אדרשי מאי בינייהו] מאי איכא למימר בין האי דרשא לאידך וזה נכון. מאחי נר"ו. ע"כ:

והרמב"ן ז"ל פי' בלישנא קמא וז"ל כתב הרב אב בית דין ז"ל לא מקשי לר' שמעון התימני דהא קי"ל דר"ש התימני לא ס"ל כר' עקיבא כדתנן בפ' החולץ איזהו ממזר כל שאר בשר וכו'. אלא לר"ש בן מנסיא קא מקשי כלומר אי סבירא ליה לרבי שמעון בן מנסיא כרבי עקיבא מאי טעמא לא אמר אשה שיש בה הויה למעוטי חייבי לאוין. עד כאן. וזו הסוגיא תמה היא אלא שיש לנו כיוצא בה בפרק יש מותרות דאקשינן בכה"ג מאי איכא בין רבי אלעזר ממזרת ונתינה איכא בינייהו ולר"א דאמר הרי זה עבד וממזר מאי בינייהו כולה סוגיא כדאיתא התם דמיא להא. ע"כ:
ודע שהתוספות ז"ל בקידושין בפ' האומר בסופו כתבו דהא דקאמרינן דרבי עקיבא סבר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא ידעינן ליה אלא משום דשמעינן ליה לר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכיון דיש ממזר דין הוא דלא תפסי בה קידושין ומיהו רש"י ז"ל כתב הכא בשמעתין דשמעינן לה לרבי עקיבא דאמר הכין בהחולץ בברייתא המחזיר גרושתו רבי עקיבא אומר אין לו בה קידושין ע"כ. ואיכא למידק למה לי' לאתויי מברייתא דהא במתניתין התם בהחולץ שמעינן ליה להדיא דאמר המחזיר גרושתו וכו' יוציא והולד ממזר דברי רבי עקיבא וכיון שכן ה"ה ודאי דלא תפסי בה קדושין תדע דהא קשיא ליה לרש"י ז"ל בסמוך דלשמעון התימני לא פריך מידי דהא שמעינן ליה דפליג עלה דרבי עקיבא בהא דתנן איזהו ממזר כל שאר בשר וכו' ר' שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת וכו' אלמא דס"ל דהא בהא תליא דהא שמעון התימני לענין ממזר מיירי מעתה למה ליה לרב ז"ל לאתויי מברייתא ממתני' מצי לאתויי וכדכתיבנא. ואפשר דס"ל לרב ז"ל דאף ע"ג דס"ל לר"ע דהולד ממזר אכתי איכא למימר דתפשי בה קידושין תדע דאף ע"ג דקתני בהדיא גבי מחזיר גרושתו דהולד ממזר הוצרך לאפלוגי נמי בברייתא גבי קידושין ולמימר דלא תפשי בה קידושין אלמא דאלימי קידושין למתפס אף על גב דהולד ממזר ולכך מייתי מברייתא דקתני רבי עקיבא להדיא דלא תפסי בה קידושין ומיהו אי אמרי' דאין הולד ממזר פשיטא ודאי דכ"ש דאמרינן דתפשי בה קידושין דהא אע"ג דהוה אמרינן דהולד ממזר הוא ס"ד דתפסי בה קידושין משום דאלימי למתפס וכדכתיבנא אם כן כ"ש כדאמרינן דלא הויא הולד ממזר דדין הוא דתפשי בה קידושין והיינו דשמעינן מר' שמעון התימני וכיון דפליג ואמר דאין הולד ממזר כ"ש דס"ל נמי דקידושין תפסי בה והשתא ניחא דלקמן מוכיח מדקאמר ר' סימאי חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרין דה"ה דתפסי בה קדושין ולקמן נאריך בזה בס"ד. ועוד יש לי לומר דאה"נ דס"ל לרש"י ז"ל דלאו הא בהא תליא כלל ולקמן נתרץ לדידיה ז"ל הא דר' סימאי ומ"מ קשיא ליה ז"ל דמאי בעי ולר"ע וכו' מאי בינייהו דכיון דשמעינן ליה לר' שמעון התימני דפליג עליה דר"ע בהדיא בחדא דהיינו לענין ממזר הכי נמי איכא למימר (לא) פליג עליה באידך לענין קדושין ומאי קשיא ליה לתלמודא לכך פירש ז"ל דמשום רבי שמעון בן מנסיא פליג על רבו רבי עקיבא כמו שאומרים התוספות לקמן הלכך ליכא למימר דבהכי פליגי והלכך שיילינן אפי' לר' שמעון התימני משום רבי שמעון בן מנסיא. כך נראה לי פי' לפירש"י ז"ל והכין דייק לישניה ז"ל דוק ותשכח. ומה שכתב בדפוס בפירושי הרב ז"ל אלא לרבי שמעון בן מנסיא קא בעינן לה אי סבירא כרבי עקיבא וכו' עד סוף הלשון אינו מלשון הרב ז"ל אלא גליון היה כתוב מבחוץ והכניסוהו המדפיסי' בפנים ומיהו בספרי היד המדוייקים אינו כתוב כי אם לשון זה מאי בינייהו משום ר"ש בן מנסיא קא פריך לה דאילו שמעון התימני שמעינן ליה ביבמות דפליג עליה דרבי עקיבא בהא דתנן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא ר' שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים ע"כ. והפי' הוא כדכתיבנא תדע דלקמן כתב הרב ז"ל שפיר. מצינן למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא חייבי עשה ע"כ. וכפי זה הלשון הכתוב בספרי הדפוס לא יתיישב כלל. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלא לרבי עקיבא מאי בינייהו פירשו בתוספות דקושיין אליבא דר"ש בן מנסיא אמאי לא דריש אשה שיש בה הויה כשמעון התימני אבל לא פרכינן כלום לשמעון התימני [וכו'] וכן כתוב במקצת פירושי רש"י ז"ל ע"כ. והנוסחא הכתובה בפרושי רש"י ז"ל כתיבת יד היא המדוייקת וכדכתיבנא כנ"ל:

אלמנה לכ"ג כר' סימאי לכך האריך וקאמר כר' סימאי ולא קצר ונקט אלמנה לכ"ג דתניא וכו'. משום דבעינן לאשמועינן דה"ה גרושה לכהן הדיוט וה"ל כאילו קאמר אלמנה לכ"ג ולהכי נקיטנא אלמנה לכ"ג משום דר' סימאי לא נקט כמתני' אלא אלמנה לכ"ג משום דכתיב לא יקח ולא יחלל ומיהו ה"ה גרושה לכהן הדיוט ואפשר שזה הוא שכתב רש"י ז"ל אלמנה לכהן גדול. דמודה בה רבי עקיבא וכו' וכרבי סימאי וה"ה גרושה לכהן הדיוט. דוק ותשכח:
לא יקח ולא יחלל קשיא לרש"י ז"ל ומנ"ל דאלמנה לכהן גדול אין עושה ממזרים דילמא ולא יחלל קאי אמאי דכתיב בסמוך ליה כי אם בתולה מעמיו וגו' דהיינו דוקא בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואהא קאי ולא יחלל ולכך כתב רש"י ז"ל לא יקח. וסמיך ליה ולא יחלל וכו'. פי' כי כתיב ולא יחלל אמאי דכתיב בהדיא בסמוך לו ולא יקח קאי ולא קאי דוקא אמאי דאתי מכללא ואפשר נמי שרש"י ז"ל תירץ קושיא אחריתי דקשיא להו לתוספות ז"ל דמהיכן שמעינן דקדושין תופסין באלמנה לכ"ג דילמא ר' סימאי דוקא ממזרין הוא דאינו עושה ומיהו קידושין לא תפסי בה לרבי עקיבא ומנ"ל דיש חילוק בינייהו לרבי עקיבא משאר לאוין לענין קידושין ותירץ רש"י ז"ל דאיברא אי הוה ילפינן לה מדכתיב ולא יחלל זרעו בלחוד אה"נ דהוה אמרינן הכי מיהו השתא דילפינן לה מדכתיב לא יקחו וסמיך ליה ולא יחלל משמע דה"ק דאין לך בהו ליקוחין היינו לענין חלול זרעו אבל לכל מידי יש לך בהו ליקוחין אלמא שמעינן מינה דקדושין תופסין בה. כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל:
והתוספות ז"ל בפרק קמא דתמורה פירשו דמייתורא דלמ"ד שניה דלא יחלל קא דריש דלא תפסי בה קידושין דאם אינו ענין לממזרות תנהו לענין תפיסת קידושין ומייתי ראיה מדקאמר התם בתמורה ולאביי א"כ נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל זרעו עיין שם בתוספות דתמורה פרק קמא (דף ו' ב') והתוספות ז"ל כאן כתבו דהא בהא תליא דכיון דלא הוי ממזר קידושין תופסין וקשיא להו דהא רבי יהושע אע"ג דאי' ליה דאין ממזר מחייבי כריתות כדיליף בשילהי החולץ מודה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ותירצו דלרבי שמעון התימני ולרבי עקיבא הא בהא תליא דליכא מידי דלא תפסי בה קידושין והולד כשר אלא לעולם בעינן שיהא דומה לאשת אב דמהתם ילפינן עיקר ממזרת כדאיתא בסוף פרק החולץ וכי היכי דאשת אב לא תפסי בה קידושין והולד ממזר הכי נמי בכולהו היכא דלא תפסי קידושין הולד ממזר. ומצאתי בקונטריסין כתוב בתוספות רק שהוא דומה לאשת אב פי' כמו שמפרשים התוספות לקמן דאשת אב אין לה היתר ע"כ. והנכון כמו שכתבתי ודוק בלשון התוספות ז"ל ובתוספות פרק החולץ כתבו וז"ל לרבי שמעון התימני ולרבי עקיבא משום דגלי לן קרא שיש ממזר מחייבי כריתות כדילפינן בסוף פרק החולץ וגלי לן נמי דלא תפסו בהו קידושין כדאמרינן בסוף האומר משום הכי אית לן למימר דהא בהא תליא. אבל לרבי יהושע דיליף דלא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד כדאיתא בסוף החולץ וע"כ אית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות כדילפינן בסוף האומר הילכך לדידיה לאו הא בהא תליא והקשו עוד דא"כ לרבי יהושע דאין קדושין תופסין באלמנה לכ"ג לרבא דאמר בתמורה כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהתם פריך ליה והאי אלמנה לכ"ג וכו' ומשני אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא לא יחלל חילולין עושה ואינו עושה ממזרים ולר' יהושע ליכא לאוכוחי מידי דתפיסי קידושין מדלא הוי ממזר ומעתה קשיא אמאי לא פריך תלמודא נמי ולרבי יהושע דלא תפסי בה קידושין מאי איכא למימר ומיהו לקמן כתבו התוס' דלא פריך אלא מדרבי עקיבא כדי לאוקמי רבי שמעון בן מנסיא שהוא בתרא כרבי עקיבא שהוא רבו ומכל מקום קשה לומר דמאי דתנן התם בפרק האומר בקידושין [סו ב'] כל מקום שיש קידושין וכו' דהיינו הלכתא פסיקתא דליהוי דלא כר' יהושע והקשו בקונטריסין לרבי יהושע דאית ליה באלמנה לכ"ג דאינו ממזר ואפ"ה אין קדושין תופסין מה צריך לא יחלל השתא חייבי כריתות אינו ממזר אלמנה לכ"ג דלא הוי אלא לאו ואינו שוה בכל לכ"ש דאינו ממזר ותירצו דצריך לא יחלל לר' יהושע לגלות דאפילו למ"ד כל דאמר רחמנא לא תעביד וכו' קידושין תופסין באלמנה לכ"ג דלממזר לא אצטריך כדפי' א"נ רבי יהושע דריש לא יחלל לדרשא אחריתי ע"כ. והיה נראה לחלק ולומר דגבי כריתות דוקא הוא דאמרינן דאע"ג דלא הוי ממזר מ"מ מתוך חומרתו לא תפסי בה קידושין אבל חייבי לאוין איכא למימר דכיון דלא הוי ממזרים מנא תיתי עוד למימר דלא תפסי בה קידושין. ומיהו אכתי קשיא דבקדושין פרק האומר עלה דמאי דתנן כל שאין לבעליו קידושין וכו' בעי תלמודא מנא הני מילי ופירשו בתוספות דלא בעי מה"מ דהולד ממזר דהא ביבמות מוכח ליה מלא יגלה כנף אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר וכו' אלא בעי מנא לן דאין קידושין תופסין בהן ואפ"ה כי משכח דלא תפסי קדושין באשת אב אכתי פריך התם ואימא תרווייהו באשת אב הא לכתחילה וכו' פי' ולא בעי למילף שאר כריתות מיניה ואמאי כיון דאמרינן דלגבי כריתות הא בהא תליא אמאי לא יליף מיניה דכל היכא דהוי ממזר לא תפסי בה קידושין דהא אמרינן דלא סגי לענין ממזר אלא קדושין ותירצו בתוס' דאכתי לא אשמועינן ממזרות בשאר חייבי כריתות וכו' עיין בתוס' כנ"ל:

ולר' ישבב דאמר בואו ונצווח וכו'. ואיכא למידק מאי פריך בשלמא מר"ע שפיר פריך כדי לאוקמה לר"ש בן מנסיא כר' עקיבא שהיה רבו וכמו שכתבו התוספות לקמן וכדכתיבנא לעיל אבל מר' ישבב מאי פריך דילמא רבי שמעון בן מנסיא כר' סימאי ס"ל דלרבי עקיבא נמי לאוין דכהונה אין הולד ממזר וי"ל דכיון דאמר ר' ישבב בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף וכו' משמע דשמע מיניה דאמר הכי להדיא והיינו דקאמר שהיה אומר וכו' ולהכי קא מקבץ קבוצים ומצוח עליו אבל ר' סימאי אימא איכא למימר דלא שמע מדרבי עקיבא להדיא אלא מסברא דנפשיה קאמר לה דיודה רבי עקיבא בלאוין דכהונה שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל וכו' וכיון שכן פריך שפיר מר' ישבב דלא שבקינן מאן דשמע מיניה דר"ע להדיא משום מאן דמפיק ליה מסברא דנפשיה ועוד דר' ישבב חברו של רבי עקיבא ובר פלוגתיה הילכך בריר ליה דרבי עקיבא קאמר הכין להדיא כנ"ל. ובסמוך נמי קאמרינן לאפוקי מטעמא דר' סימאי ולא אמרינן לאפוקי מדר' סימאי וקל להבין:

בפרש"י בד"ה אף קנס במקום כו' ומשום קנס נקט בת שלש אבל למכר מבת יום אחד כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל ומשום קנס נקט עד שתיבגר אבל למכור עד שתביא שתי שערות אלא דחדא מינייהו וקמא נקט וק"ל:

תוס' בד"ה חילולין כו' ותימה דלר"י אע"ג דאין ממזר כו' מודה דאין קדושין כו' עכ"ל ק"ק (ב) אמאי לא תקשי להו מיבמה לשוק אע"ג דאין ממזר ממנה לחכמים דפליגי אדר"ע בפרק האשה רבה ס"ל דאין קדושין תופסין בה כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד וא"ת בקדושין כו' אמאי לא יליף מינה דכל היכא דהוי ממזר לא תפסי כו' עכ"ל ובתוספות בפרק האומר כתבו לתרץ דאליבא דר"י דאין תולה זה בזה פריך התם וק"ל:

תוס' בד"ה חילולין הוא עושה כו' כי משכח דלא תפסי קדושין באשת אב כו'. נ"ב פי' ובעי לאשכוחי עוד קרא אחרינא בשאר עריות כדי דתילף מיניה דאין קדושין תופסין בעריות ופריך כו':

בא"ד לא יליף מיניה. נ"ב ס"א הכי:

גמרא לאבי נערה ולא לאבי מתה. פי' דפטור לגמרי. והא דדרשינן ג"כ מזה ולא לאבי בוגרת כמש"כ התוס' לקמן (לט) בד"ה מה בוגרת וכן פרש"י שם. ואפ"ה לא מיפטר לגמרי אלא דידה הוה. גבי מתה נמי דידה הוה אלא היא אינה בחיים וקנס לאו ממון הוא להורישו כדפרש"י לקמן (לט) בד"ה ופקע אב. וע"ש בתד"ה יש בגר:

גמ' שם אלא שיתא קראי כו' בתולה בתולות הבתולות. כצ"ל:

גמ' שם שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה. וצ"ע מי פליג ג"כ על מתניתין דלקמן (לט) נמצא בה דבר ערוה כו' שנאמר כו' אשה הראויה לו. ואולי גם הוא דורש אשה הראויה לו (ודלא כמשמעות פרש"י) רק דלא מייתר ליה מהני שיתא קראי אלא חד ומוקי ליה לאינה ראויה לקיימה עי' תד"ה וחד:

רש"י ד"ה מאי בינייהו. א"נ משמע ליה לר"ש ב"מ לשון הויה אימעיטא לה ממזרת. כצ"ל. ושביק נתינה מפני שיטתו דאינה אלא מגזירת דוד ועי' בתוס' לעיל במתניתין ובמש"כ שם:

תד"ה וחד. וא"ת לישתוק מולו תהיה לאשה כו'. לכאורה הא איצטרך לאשה הראויה לו דאם א"ר אסור לקיימה. ואולי יש לכוון זה בתירוצם. עי' לקמן (מ) תד"ה ניתי עשה:

תד"ה אייתרו. וא"ת כו'. הגרע"א בחדושיו הקשה דהא במפותה לא כתיב ולו תהיה כו' ע"ש. ול"נ דמהר ימהרנה לו לאשה דכתיב גבה משמע גם כן אשה הראויה לו:

גמרא חד לגופי' וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות.
וא"ת ולשתוק מולו תהיה לאשה ולא יהי' צורך לרבות ובתוס' הקשו כן.
וי"ל דנו תהיה אצטריך למעט קטנה דבמהוה עצמה מדבר, דמה"ט ס"ל למתני' שהוא ר"מ דקטנה אין לה קנס כדאיתא לקמן (דף מב ע"ב) ואף לרבנן דס"ל דקטנה יש לה קנס מ"מ צריך למעוטי שפחה, וכמש"ל על התוס' ד"ה על הנתינה:

גמרא ור"ל נמי מבעי ליה לדאביי.
תמוה לי דאמאי פריך ממימרא דאביי דרבא חולק לקמן בזה ויש מקום לומר דר"ל לא סבר לדאביי אמאי לא פריך יותר דהא מבעי לי' למה דאיתא במתני' לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה אף דהקנס על מעשה הביאה שהיא בנערותה והיינו משום דכתי' ונתן לאבי הנערה דבשעת נתינה צריך אבי הנערה ולא אבי בוגרת וכמ"ש רש"י לקמן (דל"ט ע"א) ובתוס' שם ד"ה מה בוגרת אלא דאביי ס"ל דלא מקרי אבי הנערה אלא כשהיא בחיים ולא לאבי מתה ורבא פליג בזה אבל לכ"ע דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת וא"כ הו"ל למפרך דמבעי לי' להכי וצריך תלמוד:

גמרא אייתרי ליה תרי חד לאתויי ח"ל וחד לאתויי ח"כ פירשו בתוס' וחד לאונס וחד למפותה.
וקשה לי הא במפותה לא כתיב ולו תהי' ולא אצטריך לריבוי אלא משום דהיינו למידים בגזירה שוה דפיתוי מאונס וא"כ בריבוי חד גבי אונס סגי דמה דמרבי' גבי אונס חייבי לאוין דלא בעי ראוין לקיימה ממילא גם במפותה כן ואין התחלה לקושייתם וצריך תלמוד:

נערה אין קטנה לא עיי' לעיל י"א ע"א ד"ה לכי גדלה כו' ובתוס' נדה מ"ד סוף ע"ב וכבר כתבתי בזה לעיל:

והני בני קנסא נינהו ואמאי איקרי כאן ולו תהי' לאשה. י"ל בל"ז הוה ידוע דבתולה מיותר. אך השתא אתי' מתני' כר"מ דס"ל כתובה דאוריי' ואצטריך חד בתולה לגז"ש דכתובה דאוריי' כמ"ש הרא"ש פ"ק סי' י"ט ע"כ הקשה ומשני דשיתא קראי כתיבי. ועיי' יבמות נ"ט ע"א תוס' ד"ה אפי' כו' ומיהו קשה לר"י כו' וק"ל. ולזה עוררני תלמידי הותיק מה"ו ברוך קאלאבני ועוד ישבתי באופנים שוני' ואין להאריך:

שמעון התימני אומר אשה שיש בה הוי'. עיי' מכות ט"ו ע"א דבתחלה הוה בעי למימר ולו תהי' לאשה דמוציא שם רע אייתר ובאם אינו ענין אתי' לנתק לאו דאונס ע"ש ולבסוף מסיק רבא וכן ר' יוחנן דנתוקי לאווי אתי' מכל ימיו ואייתר ולו חהי' דמוציא שם רע ולא נמצא שום תי' בזה בש"ס. ובירושלמי דפרקין הלכה וי"ו פליגי בהו ר' ירמי' בשם ר"ל ס"ל דאתי' למילף מיני' מה מוציא שם רע ע"כ מיירי באשה המותרת שבודאי לא נשא תחלה אשה האסורה לו ה"נ במותרת לו ור' זעירא מפיק לקרא לכס"ד דמכות הנ"ל לנתוקי לאוי ע"ש. ולכאורה ר"ל וזעירא לטעמי' אזלי דבר"פ בירושלמי מפיק ר"ל ריבוי מבתולות הבתולות ריבה ור' זעירא פליג ומפיק לי' מדתני דבי חזקי' ואם מאן ימאן א' מיאון אבי' וא' מיאון השמים ע"ש וי"ל לר"ל סד"א דקרא הבתולו' מרבה נמי להיתר לישא את הפסולו' אצטריך גז"ש ממוציא שם רע שאסור לישא אותן וריבוי' לא אתי' אלא לשלם קנס ולר' זעירא יליף לי' מימאן מיאון שמים והתם ה"א כתי' דמיאון שמי' ליתנו לו רק כסף ישקול א"כ מה"ת להתיר שישא את הפסולו' ולא איצטרך קרא דמוציא שם רע אלא לנתוקי ללאוי. ולכאורה נראה דהאי תנא דברייתא דשמעון התימני ודבן מנסיא לית לי' כלל שום דרשא דנערה ודבתולו' ורק שמעון לית לי' גז"ש ממוציא ש"ר דאיצטרך קרא לאנתוקי ללאו. וא"כ מולו תהי' לא ממעטי' אלא לית בה הוי' כמשמעות לשון תהי' בכל מקום אבל אינו ראוי לקיימה נהי מסברא נדע דלא הותרה לו כדלקמן משום דאי אמרה לא בעינא ליכא מצוה מ"מ משו"ה לא תפסיד קנס שלה כיון שאמרה לא בעינא לי'. ור"ש בן מנסי' אית לי' גז"ש ממוציא שם רע והתם אפי' אינה ראוי' לקיימה נמי דהרי בודאי לא נשא בתחלה אשה האסורה לו ומשו"ה פוטר מקנס אפי' אינה ראוי' לקיימה:

בגמרא והני בני קנסא נינהו איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ויש לדקדק מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות הכי לפמ"ש התוספות דולו תהיה לאשה ע"כ לאו יתורא הוא דא"כ לא הוי משני מידי אע"כ דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה ומפשטא דקרא דמשמע אשה הראויה לו ודאי לא מצי לאקשויי דנהי דאינו רשאי לקיימה אם אינה ראויה לו אכתי מנ"ל דפטור נמי מקנס בשלמא אי מיתורא דקרא מקשה א"ש דלענין דאינו רשאי לקיימה לא איצטריך קרא יתירא כדאמרינן לקמן דלית לן למימר אתי עשה ודחי ל"ת כיון דבעינן מדעתה אבל לסברת התוספ' דליכא שום יתורא קשה. ודוחק לומר דמשמע לתלמודא בפשיטות דהיכא דלא קרינן ולו תהיה לאשה לא קרינן ונתן לאבי הנערה חמשים כסף דלאו מילתא פסיקא הוא והיכא דאיתמר איתמר וכל כה"ג לא הוי שתיק הש"ס לפרושי בהדיא. ועוד דלקמן בסמוך בפלוגתא דר"ש התימני ור"ש בן מנסיא משמע להדיא דמייתורא דקרא קא דרשי דאי מפשטא דקרא כדפרישית א"כ פשיטא דבעינן אשה הראויה לקיימה כדכתיב בהדיא לא יוכל לשלחה כל ימיו אע"כ דמלו תהיה דמיותר לדרשא פליגי במשמעות דורשין לכך נראה דודאי הנך תנאי דבסמוך מיתורא דקראי ילפי דלא איצטריכו להו למידרש ולו תהיה מדעתה דשפיר ידעינן מק"ו דמפותה כרבא לקמן דף ל"ט ע"ב או מסברא כאביי והיינו דמקשה הש"ס נמי הכי בפשיטות איקרי כאן ולו תהיה לאשה היינו מיתורא ומשני ר"ל ור"פ דשיתא קראי כתיבי וע"כ דחקינן למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא אלא דאכתי לפמ"ש התוס' לקמן דף ל"ט דולו תהיה לאשה לא מייתר כלל ודאי קשה וצ"ע:

שם ההוא מיבעי ליה לכדאביי. וכו' ומסקי' נמי חד לכדאביי ואע"ג דלקמן דל"ט אמרינן דלרבא מספקא ליה אי איתא לדאביי וללישנא קמא משמע דרבא לית ליה הא דאביי וכפרש"י שם מ"מ נראה דלרבא נמי איצטריך ליה חד קרא למידרש מיניה לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת כמ"ש שם התוספות בד"ה מאי בוגרת ולאביי לא איצטריך ליה קרא להכי כמו שאפרש שם ונקט הכא לכדאביי משום דהלכתא כוותיה דלא שבקינן פשיטותא דאביי משום ספיקא דרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

קונטרס אחרון
ע"ב ההיא מיבעיא ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה פטור ונראה דמה"ט פסק הרמב"ם ז"ל כאביי אע"ג דמשמע לקמן דף ל"ט דללישנא קמא רבא פליג אדאביי אפ"ה מדקאמר סתמא דתלמודא ההיא מיבעיא ליה לכדאביי ומסיק נמי חד לכדאביי אלמא דהכי הלכתא:

בתוספות בד"ה וחד לאתויי חייבי לאווין הקשה ריב"ם וכו' ותירץ דלחייבי לאווין ועשה לא צריך אלא חד קרא וכו' עכ"ל. והיינו משום דלר"ל לא איצטריך לרבויי חייבי לאווין דלוקה ומשלם דהא ר"ל מוקי למתני' כר"מ דבכל דוכתי אית ליה דלוקה ומשלם ומוקי לקרא דכדי רשעתו למיתה ומלקות כדלקמן ולר"פ נמי ע"כ מוקי למתניתין כעולא דיליף מג"ש דתחת תחת דמשלם ואינו לוקה או דס"ל לרב פפא כר' יוחנן דמוקי למתני' בלא אתרו ביה דבכל דוכתא משלם וק"ל ועיין בסמוך:

גמרא ור"פ נמי מבעי ליה לג"ש. ויש לדקדק מאי פשיטות דר"פ איצטריך ליה קרא לג"ש דלמא יליף ג"ש מאשר לא אורסה כר"ע דברייתא לקמן דף ל"ח ול"ל דאכתי תקשי להנך תנאי דפליגי אר"ע דברייתא ולית להו ג"ש דאשר לא אורסה ואיצטריך קרא לג"ש דבתולה א"כ מנ"ל לרבויי חייבי כריתות הא ליתא דהא לקושטא דמלתא הא דחייבי כריתות יש להן קנס פלוגתא דתנאי היא בסמוך וא"כ דלמא מאן דפליג אר"ע דברייתא כר"ש ב"מ ושמעון התימני ס"ל. ותנא דמתני' מוקי כר"ע דברייתא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה ועל אשת אחיו דלר"פ ע"כ מוקי למתני' כר"ע דברייתא. ונלע"ד ליישב משום דלר"ע דברייתא לא איצטריך ליה לר"פ לרבויי חייבי לאווין וחייבי כריתות מקראי דבתולה הבתולה דהא לקמן דף ל"ח ע"ב מסקינן דלר"ע דברייתא ע"כ פשטא דקרא קרינן ביה אשר לא אורסה ולאשמעינן דבא על נערה המאורסה פטור מקנס דלא תימא חידוש הוא שחדשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם וא"כ ממילא שמעינן מדאיצטריך קרא למעוטי נערה המאורסה אע"ג שאינה ראויה לקיימה אע"כ דלא בעינן ראויה לקיימה ולא איצטריך ליה לר"פ לרבויי מקרא דבתולה הבתולה אלא להנך תנאי דפליגי אר"ע דברייתא ולאשמעינן דמודו בעיקר דינא דמתני' דשייך קנס בחייבי לאווין וחייבי כריתות וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאכתי להנך תנאי לא שמעינן חייבי כריתות דאיצטריך חד קרא לג"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

בתוספות בד"ה אייתרו ליה וכו' וא"ת ומנ"ל וכו' וי"ל דלהא לא צריך דמג"ש ילפינן אונס ומפתה מהדדי עכ"ל. ואע"ג דאליבא דר"פ קיימינן ואיהו מוקי למתני' דהכא בפ' בן סורר במפותה דוקא אבל באונס פטור מתשלומין בחייבי כריתות דקלב"מ כיון דניתן להצילו בנפשו ולא ילפינן בג"ש אונס ממפתה. היינו דבכה"ג לא שייך ג"ש. דאונס נמי הא דפטור היינו דא"א משום דקלב"מ אבל היכא דשייך האי ג"ש ילפינן שפיר. אבל אכתי קשה לי על תירוץ התוס' דא"כ מנ"ל לדרוש האי ג"ש דלמא לא מופנה כלל דהני תלתא בתולה דכתיבי במפותה אימא חד לגופא וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות וחד נערה דמייתר באונס אימא דלרבויי חייבי לאוין לחוד אתא ונהי דלא קשיא לן חייבי כריתות באונס מנ"ל משום דאליבא דר"פ קיימינן ואיהו אית ליה בפ' בן סורר דאין ה"נ דאונס בחייבי כריתות פטור משום דניתן להצילו בנפשו אלא דאכתי ג"ש מנ"ל וכ"ש דקשה לאינך אמוראי בפ' בן סורר דא"כ באונס נמי חייבין מנ"ל דלמא לא ילפינן ג"ש כלל דהא לא מייתר קרא ול"ל דאכתי בתולה דכתיב באונס מיותר ומופנה לג"ש הא ליתא דהא אי לא ילפינן ג"ש איצטריך בתולה באונס לגופה וכן מוכרח מפרש"י. והנלע"ד ליישב דודאי אי לא ילפינן ג"ש אונס ממפותה א"כ לא איצטריך לן שום קרא במפותה לא לחייבי לאווין ולא לחייבי כריתות דמהיכי תיתי נפטרו מתשלומין הא ולו תהיה לאשה לא כתיב אלא באונס לחוד וא"כ במפותה לא בעינן אשה הראויה לו וכדי רשעתו נמי לא שייך להנך אמוראי כדפרישית אע"כ משום דילפינן ג"ש וא"כ ולו תהיה לאשה דכתיב באונס שייך נמי במפותה ומש"ה איצטריך קרא יתירא במפותה לרבויי חייבי כריתות והשתא א"ש נמי דלא תיקשי השתא נמי דאית לן ג"ש אכתי חייבי כריתות מנ"ל דלמא במפותה נמי איצטריך קרא יתירא לחייבי לאווין אע"ג דאתיא בג"ש מ"מ אי לאו האי קרא יתירא במפותה לא הוי דרשינן כלל ג"ש אלא הו"א דלא אתי קרא אלא לחייבי לאוין גופא ולמאי דפרישית א"ש דלא איצטריך קרא כלל במפותה אלא לבתר דקים לן הילפותא דג"ש כנ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן גבי ג"ש דתחת תחת ודו"ק:

שם בגמרא ולאפוקי מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה. והא דלא קאמר לאפוקי מהני תנאי נלע"ד ליישב דלא פסיקא ליה לתלמודא דאתא מתני' לאפוקי משמעון התימני דכיון דלא ממעט מהאי קרא אלא חייבי כריתות לחוד ומצינן לאוקמי מתני' כוותיה והא דמחייב במתני' בחייבי כריתות היינו במפותה דלא כתיב בה ולו תהיה לאשה ור"ש התימני דממעט ליה היינו באנוסה ואע"ג דילפינן ג"ש אונס ומפתה מהדדי מ"מ שאני הכא דאיכא קרא באונס ולו תהיה לאשה ובמפותה מרבינן מבתולה חייבי כריתות ומפיק מג"ש והשתא שפיר סבר שמעון התימני כולהו שיתא קראי כתנא דמתני' אבל לר"ש ב"מ דממעט נמי חייבי לאווין אלמא דלא דריש ה"א דהנערה באונס וממילא דלא דריש נמי ה"א דהבתולות ואפי' אי דרשה אכתי חייבי כריתות מנ"ל דלמא לא מפקינן מג"ש אלא חייבי לאווין אבל לענין חייבי כריתות ילפינן שפיר בג"ש מפתה מאונס לענין דרשא דולו תהיה לאשה כנ"ל:

בתוספות בד"ה חילולין הוא עושה וכו' משמע דהא בהא תליא כו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בזה בתכלית הביאור בקדושין סוף פ' האומר ע"ש וכאן לא באתי אלא בשביל מה שנתחדש דבהחולץ דף מ"ה ע"ב דרשינן דומיא דאשת אב דלא תפסי בה קדושין וה"מ כו' וכבר פירשתי שיחתי בפרק האומר דהיינו דוקא לרבנן ולר"ע דדרשי סמוכים לענין ממזר בפרק החולץ מקרא דלא יגלה. וא"כ סמוכין דלא יקח את אשת אביו קשיא לו ליכתבו גבי עריות כדדייקינן בריש יבמות דמה"ט הוי סמוכין דמוכח. ועוד אמאי כתבי' רחמנא בל' לא יקח אע"כ דגלי סמיכות דלא יקח דהא דמרבינן ממזרות מסמוכין דלא יגלה. היינו דוקא הנך דדמיין נמי לאשת אב לענין לא יקח דהיינו תפיסת קדושין ולאפוקי נדה למעוטי ולרבויי דעכו"ם ועבד לכל חד כדאית ליה. משא"כ לרבי יהושע דלא דריש סמוכין דלא יגלה אלא מלא יקח עד לא יגלה כדאיתא ס"פ החולץ וא"כ לא משמע ליה בשום ענין דממזרות תליא בתפיסת קדושין. אלא דבעינן דומיא דאשת אב לענין חייבי מיתות גופא. ולפ"ז ממילא נתיישבה קושיית התוס'. אלא דלכאורה אדרבא מסוגיא דהכא יש סתירה לדברי דא"כ מהיכא יליף רבי סימאי דלר"ע קדושין תופסין באלמנה לכ"ג דנהי דלענין ממזרות ממעט ליה קרא מדיוקא דלא יחלל אכתי לענין תפיסת קדושין איכא למימר דאין תופסין כמו שאר חייבי לאוין. אמנם לאחר העיון נלע"ד דבלא"ה האי דרשא דחילולין עושה ואין עושה ממזרין לאו מייתורא דקרא דריש ר' סימאי דלא מייתר דאיצטרי' ללאו ואיצטריך נמי לכתוב שני למדין לשני חלולין אחד לו וא' לה כדאיתא בתמורה וע"ש בתוס' שנדחקו. ועוד דבלא"ה לא איצטריך קרא לרבי סימאי דלא הוי ממזר מאלמנה לכה"ג דמהיכי תיתי הא לא מרבינן מריבוי' דלא יגלה אלא חייבי לאוין השווין בכל כמו עשה לרבי ישבב. ועוד דבס"פ האומר מרבינן מקרא דכי תהיין דלר"ע תפסי קדושין באלמנה לכ"ג לר"ס אע"כ דהאי דרשא דלא יחלל דמייתי רבי סימאי היינו לדחות לגמרי מילתא דר' ישבב דבשום ענין א"א לומר דהוי ממזר מאלמנה לכ"ג מפשטא דקרא דכתיב לא יחלל משמע דגלי לן קרא דהוי חלל ואי ס"ד דהוי ממזר חלל מיבעיא. וסברת ר' ישבב מבואר בסמוך וא"כ מהאי מילתא גופיה מייתי סתמא דתלמודא בשמעתין דלר' סימאי אליבא דר"ע תפסי קדושין באלמנה לכ"ג מקרא דכי תהיין או מסברא דלא דמי לשאר חייבי לאוין דממעטינן מק"ו מיבמה לשוק משא"כ באלמנה איכא למיפרך דלאו שאין שוה בכל הוא ומוכח לכולה מילתא מפשטא דקרא דלא יחלל דאי ס"ד דאין קדושין תופסין כר' ישבב א"כ הוי דומיא דאשת אב לענין לא יקח וממילא דהוי ממזר ומקרא דלא יחלל משמע דלא הוי אלא חלל אע"כ דלא הוי דומיא דאשת אב לא לענין ת"ק ולא לענין ממזרות כנ"ל נכון וברור בעזה"י דקרא דלא יחלל לאחמורי עליה אתא ולא להקל וכמ"ש נ"ל מלשון הירוש' ס"פ החולץ ודו"ק היטב ועיין בסמוך. ומורי זקיני בספר מג"ש האריך מאד ע"ש:

בא"ד אבל קשה דא"כ לרבי יהושע וכו' לרבא דאמר בפ"ק דתמורה עכ"ל. ולכאורה נראה דאין זו קושיא כ"כ דבלא"ה פלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דתמורה לענין דאי עביד מהני פלוגתא דתנאי היא כדמסקינן התם וממקומו הוא מוכרע דאלת"ה מאי משני רבא התם שאני התם דכתיב לא יחלל דאכתי תיקשי לר' ישבב דלית ליה האי דרשא וס"ל דלרע"ק הוי ממזר מאלמנה לכה"ג א"כ לר' ישבב אליבא דרבנן מהיכא ילפי דתפסי קידושין באלמנה הא כתיב לא יקח ולרבא לא מהני אע"כ דתנאי היא מיהו אף לסברת התוס' דבעו לאוקמי האי שינויי' דתמורה לרבא אליבא דכ"ע נמי א"ש דבאמת לא מייתי הש"ס בתמור' האי דיוקא דאין עושין ממזרין אלא פשטא דקרא דלא יחלל ודרשינן התם שני חילולין אחד לו וא' לה ונ"ל דהיינו טעמא דרבי ישבב דלעולם דהולד ממזר אלא דעיקר קרא אלא יקח מהדר כדדרשינן בפרק עשרה יוחסין לרבא גופיה מ"ט לא יקח משום לא יחלל והיינו שעושין שני חילולין ומשום לתא דידה דחללה גרידא היא מפיק קרא לכולא מלתא בל' לא יחלל וא"כ מהא מילתא גופא מסיק רבא בתמורה דע"כ לכ"ע תפסי קדושין דאי ס"ד דלא תפסי א"כ הוי זונה כדאיתא בסוף תמורה דף ל' הובא בתוס' בכמה דוכתי בפשיטות דלכ"ע מהנך דלא תפסי קדושין הוי זונה וא"כ מהא מילתא גופא מסיק רבא בתמורה דע"כ לכ"ע תפסי קדושין דאי ס"ד דלא תפסי קדושין א"כ היא זונה א"כ לפ"ז משום לתא דידה נמי לא איצטריך ל' לא יחלל דאפילו זונה הוי אע"כ דתפסי קדושין ולא הוי זונה אלא חללה ולפ"ז יתיישב טפי שם משום מילתא דאביי דמסיק נמי דרשא דשני חלולין והמשכיל יבין מדעתו ואין להאריך כאן. ועוד נ"ל דהא דמשנינן בתמורה אליבא דרבא שאני התם דכתיב לא יחלל היינו משום דמעיקרא לא קשיא להו מאלמנה לכ"ג טפי משאר חייבי לאוין אלא מדכתיב בל' לא יקח דמשמע לשון קדושין וע"ז משני רבא דע"כ האי לא יקח לאו לשון קדושין גרידא הוא דהא כתיב בתריה לא יחלל ודרש רבא גופיה בפרק עשרה יוחסין מ"ט לא יקח משום לא יחלל ולא לקי משום לא יקח אלא כשבעל וא"כ האי לא יקח לאו איסור קדושין הוא אלא איסור ביאה שלא ישאנה שהוא המביא לידי חילול כנ"ל נכון:

גמרא והני בני קנסא נינהו וכו' הקשה בספ"י דהא קרא לא מייתרא דאיצטריך ולו תהיה לאשה מדעתה כמ"ש התוס' בד"ה וחד לחייבי לאוין וכו'. ולכאורה אין זו קושיא כל כך דיש לומר דמשמע יותר הך דרשה אשה הראויה לו ולמאי דמשני דליכא למימר אשה הראויה לו ע"כ מייתרא קרא למדעתה. אלא דלע"ד אכתי קשה דאי אפשר לומר כן דהא מקשה לקמן דף מ' וניתי עשה ונדחי לא תעשה ומשני דלא דמי לכלאים בציצית דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל נמצא אי אמרינן אשה הראויה לו ע"כ צ"ל נמי דמדעתה ואי היא אמרה לא בעינא ליתיא לעשה כלל. דאל"ה ניתי עשה ונדחי לא תעשה וא"כ קשה דמאי פריך אקרי כאן וכו' מנ"ל תרווייהו דילמא רק למדעתה. ונלענ"ד דבאמת אין הקושיא רק על חייבי כריתות דאין עשה דוחה לאו שיש בו כרת ומנ"ל מדעתה. ואין להקשות באמת למה איצטריך תרי קראי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות הא על חייבי לאוין ליכא למיטעי כלל ובחד מיעוטא הוי ידעינן דקאי על חייבי כריתות. זה אינו דבאמת איצטריך נמי על חייבי עשה דאין עשה דוחה עשה וכמ"ש התוס' ואי כתיב חד קרא לא הוי ידעינן חייבי כריתות דה"א דקאי על חייבי עשה והא דקאמר הש"ס חד לחייבי לאוין היינו משום דבתר דכתיבי הני תרי רבויא ע"כ לו תהי' לאשה מדעתה וממילא דלא דחי חייבי לאוין דאי אמרה לא בעינא וכו' וממילא אתרבא חייבי לאוין בקרא דחייבי עשה כמ"ש התוס' בד"ה וחד לאתויי וכו' ועיין לקמן דף ל"ב ע"ב מה שתרצנו בזה. אך אכתי לא אתיא ברווחא שפיר דלשון הש"ס משמע דמקשה נמי על חייבי לאוין כדקאמר אשה הראויה לו משמע שהיא מותרת לו לגמרי. ונלענ"ד דא"ש לפמ"ש לקמן דקשה אהא דמקשה לקמן וניתי עשה ונדחי לא תעשה הא היא נמי מוזהרת עליו ולגבי דידה ליכא עשה. וכן כתבו התוס' ישינים בדף מ' לפרש שנויא דש"ס באמת כן. אך אין הלשון משמע שם באורך א"כ הכא דלר' מאיר קיימינן פריך שפיר והיינו דמקדים בתחלה דמתניתין ר' מאיר היא ובנערה אפילו נימא דלאו מדעתה מ"מ אינה ראויה לו משום שהיא מוזהרת עליו. ודוק:

ונראה לע"ד דיש לומר דלהכי קאמר ר' שמעון בן מנסיא בסמוך אשה הראויה לקיימה למעט חייבי לאוין ולא קאמר לשון הש"ס דהכא אשה הראויה לו דהיינו דמותרת לו משום דהוא סבר באמת כרבנן ואפילו קטנה במשמע. ולפי סברת התוס' ישינים דטעמא דלא דחי הוא באמת משום דהיא מוזהרת עליו א"כ בקטנה דהיא אינה באזהרה לא שייך האי אלא משום דאינה ראויה לקיימה אצלו משתגדל ולא מקיים קרא דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו דמשתגדל היא באזהרה עמ"ש לקמן דף מ'. ודוק

תוס' ד"ה נערה וכו' דלא כתיב נערה מלא וכו' נלענ"ד ליישב קצת פי' ר"ח דהוי מצי למימר נער וכתיב הנער הרי יתירא חדא ומדהוי ליה למכתב היתורא לבסוף דהיינו נערה בה"א לבסוף וכתב בתחלה ילפינן עוד רבויא אבל זה אינו אלא לר' מאיר דמתניתין אתיא כותיה. אבל לרבנן דס"ל נער אפילו קטנה במשמע. א"כ אי אפשר למיכתב ה"א לבסוף דא"כ הוא ממעטינן קטנה מיהו כבר כתבנו דהקושיא אזלא בל"ז אליבא דר' מאיר. ולפ"ז יש לתרץ נמי קושיא שניה של התוס' דלר"מ צריך תרי קראי לגופיה דהיינו כי ימצא איש נער והדר כתיב ונתן לאבי הנער דדרשינן לקמן ונתן לאבי הנער ולא לאבי בוגרת דהיינו בבא עליה כשהיא נערה ובגרה כמ"ש רש"י ותוס' לקמן דף לט' ע"א וע"כ הא דקאמר הכא דסגי בחד לגופיה היינו דלא לכתוב כי ימצא איש נערה בתולה ברישא אלא כי ימצא איש בתולה וכיון דכתיב נערה ולא בוגרת כ"ש בשעת ביאה. משא"כ לר"מ דדריש למעט קטנה אף דמחד נער ממעטינן קטנה ובוגרת. מ"מ כיון דע"כ בעי קרא למיכתב גבי נתינה למעט בוגרת בשעת נתינה לא הוי ידעינן למעט קטנה בשעת ביאה ואיצטריך תרווייהו. וממילא דאתי שפיר לרבנן דלדידהו לא מצי למיכתב ה' לבסוף דהוי ממעטינן קטנה אכתי איכא תרי ריבויא מנער דרישא דמיותר לגמרי ומה"א דאבי הנער וסוגיא זו דאזלא אליבא דר"מ שפיר פי' ר"ח. ודוק:

תוס' ד"ה חלולין וכו' אבל קשה א"כ לר"י וכו'. נלענ"ד דיש לומר דלרבא דס"ל בסוף קידושין דף ע"ח דאינו לוקה משום לא יקח אלא במקדש ובעל וע"כ הא דמקשה הש"ס דנימא אי עביד לא מהני היינו דאינו לוקה אלא בדרך קידושין אף דלא מהני משום דאמר רחמנא לא תעביד כדאיתא כה"ג במסכת ע"ז דף ל"ו גבי לא תתחתן בם דדרך חתנות אסרה תורה וכמ"ש לעיל בריש פרקין וכיון דלאו יחלל דחייב רחמנא היינו אף בלא קידושין כדאיתא בקידושין שם ומודה רבא וכו' (וכן נראה לע"ד דמוכרח לומר כן לרבא דס"ל בקידושין דף נ"א דקידושין שאין מסורין לביאה אינן קידושין. וכתבו התוס' שם דבחייבי לאוין דתפסי קידושין משום דבעינן שלא תיאסר הביאה אלא על ידי קידושין אם כן קשה דהא לרבא באלמנה לכהן גדול אינו עובר על הביאה משום לא יקח אלא על ידי קידושין. א"כ לא יתפסו הקידושין כלל. וע"כ צריך לומר משום דאסורא קודם דהא לאו יחלל הוא קודם קידושין גם כן). ולפ"ז יש לומר דממילא מוכח דקידושין תופסין דאל"ה קשה האיך חל איסור דלא יקח דאינו אלא דרך קידושין כמו שכתבתי לעיל על איסור דלא יחלל דחל מעיקרא אפילו קודם קידושין כנ"ל הא קי"ל אין איסור חל על איסור אלא ודאי דתפסי קידושין והוי ליה איסור מוסיף דהואיל וניתוסף איסור על כל העולם משום אשת איש ניתוסף גם עליו משום כי יקח. ולפ"ז הוי אפשר לפרש באמת פירוש הש"ס כן בתמורה שאני הכא דאמר קרא לא יחלל דמזה מוכח דתפסי קידושין אלא דפשטא דלישנא לא משמע הכי שם אלא כמו שפירשו רש"י ותוס' שם דמגופיה דקרא קאמר דלא יחלל משמע דחלולין הוא עושה ואין עושה ממזרים וכן משמע להדיא מהא דקאמר שם ולאביי נימא קרא לא יחל וכו'. מ"מ נראה דנהי דלא משני כנ"ל היינו משום דיש לומר דהוי מצי למידחי דשפיר חל משום דאמרינן שם בקידושין אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים משום לא יקח ולא יחלל ומקשי ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו ע"ש פירש"י נמצא לפ"ז אי הוי אמרינן דלא יחלל אינו אלא חילול זרעו לא הוי איסור אלא בגמר ביאה וכיון דלא יקח הוא אפילו בהעראה כדקי"ל בר"פ הבא על יבמתו מגזרה שוה דקיחה קיחה א"כ שפיר חל איסור דלא יקח דאסורה אפילו בהעראה ולא מוכח מידי אבל למאי דמסיק דלא יחלל אחד לה ואחד לזרעה ועל חילול דידה הוא לוקה בתחלת ביאה כדאיתא בקידושין שם כפירש"י שם דלא מחלק בין ביאה לביאה א"כ ממילא מוכח דקידושין תופסין דאל"כ איך חל איסור דלא יקח על איסור דלא יחלל. ובהא ניחא דלא פריך שם בתמורה לבתר דמשני לאביי אחד לה ואחד לזרעה על רבא דאיצטריך להא דאחד לה ואחד לזרעה ומנ"ל דתפסי קידושין. ולפמ"ש דמוכח ממילא כנ"ל אתא שפיר. ונראה עוד דלפ"ז יש לומר דלא קשה נמי איפכא לרבא דילמא קרא רק לתפיסת קידושין הוא דאתא דחילולין הוא עושה וכו' ומנ"ל אחד לה ואחד לזרעה משום דלרבא מוכח דהיא נמי מחוללת מדכתבה רחמנא לא יחלל אפילו אם נדרוש מיניה חלולים הוא עושה וכו' לפמ"ש לעיל דלרבא דס"ל קידושין שאין מסורין לביאה אינן קידושין ע"כ הא דתפסי קידושין אף דעל ידי זה נאסר משום לא יקח היינו משום דבל"ז אסורה משום לא יחלל ואי ס"ד דלא יחלל אינו אלא משום חילול זרעה. א"כ אינו אלא בגמר ביאה הדר הוי ליה קידושין שאין מסורין לביאה דעל ידי קידושין נאסרה בהעראה. נמצא לרבא ממ"נ אי אמרינן דקרא דלא יחלל היינו דחלולים הוא עושה וכו' דהיינו דאתי קרא לאורויי דתפסי קידושין ממילא נשמע דהיא נמי מחוללת ואי אמרינן דקרא לאחד לה ואחד לזרעה ממילא נשמע דתפסי קידושין דאם לא כן איך חל איסור לא יקח על איסור לא יחלל נמצא דלרבי יהושע דליכא למידרש חלולין הוא עושה אין עושה ממזרים דהא ס"ל דאין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין וע"כ דקרא לאחד לה ואחד לזרעה. וממילא נשמע דתפסי קידושין כנ"ל. ודוק היטב ועיין בחידושי קידושין שם שהארכנו בס"ד:

אף קנס במקום מכר. ומשום קנס נקט בת שלש אבל למכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות: ואמאי. יש להן קנס לנערות פסולות: איקרי כאן כו'. אמתני' מקשי: ה''ג נערה נערה הנערה. באונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב בתריה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ודרשינן נערה יתירה וה''א יתירה דהנערה דמצי למיכתב ונתן לאביה: חד לגופיה. לכשרה: בתולה בתולות הבתולות. במפתה כתיב וכי יפתה איש בתולה וקרא אחרינא בתריה כסף ישקול כמוהר הבתולות ומצי למיכתב כמוהר בתולות הא תלת דדרשינן ה' יתירה ובתולות דמצי למיכתב כמוהר ולשתוק: ההוא מיבעי ליה. ההוא הנערה הא דלא כתיב ונתן לאביה מיבעי ליה לכדאביי שאם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה פטור: לאבי הנערה. משמע שהיא קיימת: מיבעי ליה לג''ש. בתולה דכתיב גבי מפתה מיבעי ליה לג''ש בתולה בתולה לג''ש מה כסף האמור באונס חמשים אף מפתה חמשים ומה מפתה שקלים דכתיב ביה ישקול אף חמשים של אונס שקלים קאמר: כמוהר הבתולות. חמשים כסף המפורשים במאנס את הבתולה: שיהא זה. חמשים כמוהר הבתולות: ומוהר הבתולות. יהיו שקלים כזה: וחד לג''ש. ותהי מופנה מצד אחד ולמידים הימנה: ולאפוקי מהאי תנא. מתני' דקתני יש קנס לממזרת ולאחותו לאפוקי מהאי תנא: שיש בה הויה. שקדושין תופסין לו בה פרט לאחותו ולכל חייבי כריתות דילפינן בקדושין שאין קדושין תופסין בהן בפרק שלישי (דף סז:) ומשמע ליה תהיה לשון הוית קדושין ור''ש בן מנסיא משמע ליה תהיה לשון קיום: הא נמי אית בה הויה. דקדושין תופסין בחייבי לאוין והתם יליף לה: ולר''ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ביבמות בהחולץ (דף מד:) בברייתא המחזיר גרושתו ר''ע אומר אין לו בה קדושין: מאי בינייהו. משום ר''ש בן מנסיא קא פריך לה דאילו שמעון התימני שמעינן ליה ביבמות (דף מט.) דפליג עליה דר''ע בהא דתנן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר''ע שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים אלא לר''ש בן מנסיא קא בעינן לה אי ס''ל כר''ע מאי איכא בין משמעותא דתהיה לשון קיום למשמעות דשמעון התימני אי נמי משמע ליה לר''ש בן מנסיא לשון הויה אימעיטא לה ממזר ומה בין ראויה לקיימה ליש בה הויה: אלמנה לכהן גדול. דמודה בה ר''ע שקדושין תופסין לו בה ואע''פ שהיא בלאו וכרבי סימאי והוא הדין גרושה להדיוט: מן הכל. כל הנולדים מחייבי לאוין: לא יקח. וסמיך ליה ולא יחלל זרעו מדין כהונה הוא מחללו ולא שם ממזרים עליהם: בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף. שמרבה ממזרים בישראל חנם: שהוא אומר כל שאין לו ביאה בישראל. הבא על אשה שאין לו בה היתר ביאה הולד ממזר אפי' אלמנה לכ''ג נמי:

נערה נערה הנערה. פי' רבינו חננאל דמחד נערה דריש כולה מלתא נער נערה הנערה ואין נראה לר''ת דלא כתיב נערה מלא בה''א אלא ההוא דמוציא שם רע לחודיה כדמוכח בסוף פרקין ועוד הקשה רבינו יצחק מה צריך חד לגופה הא איכא נערה אחרינא בפרשה אלא פי' הקונטרס עיקר: בתולה בתולות הבתולות. כאן נמי פר''ח דמחד קרא נפקי כולהו ואין נראה דלא צריך חד לגופיה דבתולה אחרינא כתיב: וחד לאיתויי חייבי לאוין. הקשה ר''י בן רבינו מאיר אכתי נימא חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין ואכתי חייבי כריתות מנא לן ותירץ דלחייבי לאוין ועשה לא צריך אלא חד קרא דהא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע שיש בה הויה וראויה לקיימה לא הוה צריך קרא לרבויינהו הלכך מחד ריבויא מרבינן אין ראויה לקיימה דהיינו חייבי עשה וחייבי לאוין כיון דאית בהו הויה ואידך ריבויא לחייבי כריתות ולמאן דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוי חד ריבויא לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין וחייבי כריתות וא''ת ולשתוק מלו תהיה לאשה ולא יצטרך להנך ריבויי וי''ל דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה.: אייתרו להו תרי כו'. וחד ריבויא כתב באונס וחד במפתה וא''ת ומנא לן דחד לאתויי חייבי כריתות אימא דתרוייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד לאונס וחד למפתה וי''ל דלהא לא צריך דמגזרה שוה ילפינן אונס ומפתה מהדדי: ת''י [ולאפוקי מהאי תנא. פי' תנא דברייתא אבל מפיק מתרוייהו תנאי שמוזכרים בברייתא]: ולרבי עקיבא דאמר כו'. ואף ע''ג דר''ש התימני פליג בהדיא אר' עקיבא בהחולץ (יבמות דף מד. ודף מט.) הכא לר''ש בן מנסיא פריך דאי סבר כר''ע מאי בינייהו פי' בינו לר''ש התימני דמדנקט ראויה לקיימה ולא נקט שיש בה הויה משמע דיש שאין ראויה לקיימה ויש בה הויה: חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים. משמע דהא בהא תליא דכיון דלא הוי ממזר קדושין תופסין וכן משמע בפרק החולץ (שם דף מה:) מה אשת אב דלא תפסי בה קדושין והוולד ממזר כו' [ור''ע נמי משום דיליף בהחולץ דיש ממזר מחייבי לאוין קאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין] ותימה דלרבי יהושע אע''ג דאין ממזר מחייבי כריתות כדיליף בשילהי החולץ (שם דף מט.) מודה דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות כדפריך ס''פ ר''ג ביבמות (דף נג. ושם) איצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות ובפ' החולץ (שם דף מד: ושם) קאמר דלרבי יהושע פגום מיהא הוי מחייבי כריתות משום דעשאה זונה וזונה לא הויא אלא מהנהו דלא תפסי בה קדושין כדמוכח בתמורה (דף כט: ושם) וקאמרינן נמי בהחולץ (יבמות דף מד: ושם) הכל מודים בכותי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני דאע''ג דאמר אין ממזר מחייבי לאוין ה''מ חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין אבל כותי ועבד כו' ולא קאמר מאן הכל מודים ר' יהושע דאע''ג דאמר אין ממזר מחייבי כריתות ה''מ חייבי כריתות דתפסי בהו קדושין כו' אלמא דלר' יהושע אין קדושין תופסין בחייבי כריתות ואפ''ה לא הוי ממזר ולהכי לא מצי למימר דמודה בכותי ועבד ויש לומר דלר''ש התימני ולר''ע ודאי הא בהא תליא דליכא מידי דלא תפסי בה קדושין והוולד כשר רק שהוא דומה לאשת אב אבל לר' יהושע אע''ג דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות כדילפי' בסוף האומר (קדושין סח. ושם) לא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד כדיליף ר' יהושע בסוף החולץ (יבמות מט. ושם) אבל קשה דא''כ לר' יהושע אין קדושין תופסין באלמנה לכ''ג לרבא דאמר בפ''ק דתמורה (דף ד: ושם) כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהתם. פריך ליה והרי אלמנה לכ''ג דקאמר רחמנא לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון אלמנה לכ''ג כו' ומשני אמר לך רבא שאני התם דא''ק לא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים ולר' יהושע ליכא לשנויי הכי וא''ת בקדושין בסוף האומר (דף סז: ושם) כי משכח דלא תפסי קדושין באשת אב מאי פריך התם ואימא תרוייהו באשת אב הא לכתחלה הא דיעבד אמאי לא יליף מינה דכל היכא דהוי ממזר לא תפסי בה קדושין כיון דהא בהא תליא כדפירשנו וי''ל דאכתי לא שמעינן ממזרות בשאר חייבי כריתות כל כמה דלא מייתי התם היקישא דר' יונה דמלא יקח ולא יגלה דאיירי באשת אב ובשומרת יבם של אביו לא שמעינן מינה ממזרות באשת איש ובאחות אשה דיש היתר לאיסורן וכל דכוותייהו אבל לבסוף דמייתי היקישא דרבי יונה התם איכא למילף בעלמא כדפירשנו: (וכן משמע בפרק ד' מיתות דליכא מאן דפליג דבחייבי כריתות לא תפסי קדושין וט''ו נשים דפוטרות צרותיהן מן החליצה ואי קדושין תופסין בחייבי כריתות א''כ היו עולין לחליצה כמו חייבי לאוין כדאמר התם בפ''ב מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין ולכך עולין לחליצה וההיא מתני' אתיא ככ''ע דהא קאמר עלה דבפלוגתא לא קא מיירי: מאי בינייהו. תימה אמאי לא קאמר איכא בינייהו סוטה שאירסה וזינתה תחתיו שלא כדרכה וגירשה דאית בה הויה לכ''ע כדאמרינן בסוף החולץ הכל מודים בבא על הסוטה שאין הוולד ממזר):

כתובות כט ע"ב