דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

כתובות כז ע"ב - Steinsaltz

Why would I lie in so ineffectual a manner, and deem her credible? Had she wanted to lie, she could have claimed that she hid, which is a more effective claim. Or perhaps we do not say that principle.

The Gemara asks: And in what way is this different from that incident where a certain man who rented a donkey to his colleague said to the renter: Do not go on the path of the Pekod River, where there is water, and the donkey is likely to drown. Go on the path of Neresh, where there is no water. And he went on the path along the Pekod River and the donkey died.

The renter came before Rava and said to him: Yes, I went on the path along the Pekod River; however, there was no water there. The donkey’s death was caused by other factors. Rava said: His claim is accepted based on the principle: Why would I lie. If he wanted to lie, he could have said to him, I went on the path of Neresh. And Abaye said to Rava: We do not say the principle: Why would I lie, in a situation where there are witnesses. This principle, which is a form of miggo, is effective only when his claim does not contradict established facts. In this case, since it is known to all that there is water on the path along the Pekod River, his claim is not accepted. Similarly, as it is an established fact that the women taken captive were certainly raped, her claim is not accepted even though it is based on a miggo.

The Gemara asks: How can these cases be compared? There, in the case of the donkey, there are certainly witnesses capable of confirming that there is water along that path. Here, in the case of the women, is it clearly established that she was definitely defiled? It is merely a concern, and in a situation where there is merely a concern and not an established fact we say the principle: Why would I lie, and her claim is accepted.

§ We learned in the mishna: If they have witnesses, even if the witness is a slave and even if the witness is a maidservant, they are deemed credible. The Gemara asks: And is even her personal maidservant deemed credible? The Gemara raises a contradiction from a mishna (Gittin 73a): With regard to one who divorced his wife conditionally, and the condition was not yet fulfilled, the woman may enter into seclusion with him only on the basis of the presence of witnesses, due to the concern that they will engage in intercourse. If between the drafting of a bill of divorce and its taking effect the husband and wife enter into seclusion together, the bill of divorce must be discarded and a new document drafted in its place.

And she may enter into seclusion even on the basis of the presence of a slave and on the basis of the presence of a maidservant, except for her personal maidservant, due to the fact that she is accustomed to her maidservant, and her presence will not serve as an impediment that would prevent her from engaging in intercourse. Therefore, with regard to the woman taken captive as well, the testimony of the maidservant is not accepted to establish that she was not defiled. Rav Pappi resolved the contradiction and said: With regard to a captive woman, the Sages ruled leniently. Because the prohibition against intercourse with a captive woman is based on the concern that she was violated, the Sages relied on the testimony of her personal maidservant.

Rav Pappa resolved the contradiction and said: This halakha in the case of conditional divorce is stated with regard to her maidservant, who is not deemed credible even in the case of a captive woman. That halakha in the case of the captive woman, where they said even the testimony of the maidservant is accepted, is stated with regard to his maidservant to whom the woman is not so accustomed, and therefore her presence serves as an impediment.

The Gemara asks: And is her maidservant not deemed credible? But isn’t it taught in the mishna: A person is not deemed credible to establish his status by his own testimony? From that statement it may be inferred that the woman is not deemed credible to testify about herself, but her maidservant is deemed credible. The Gemara answers: The legal status of her maidservant is like her own status. Neither is deemed credible.

Rav Ashi resolved the contradiction and said: Both halakhot are stated with regard to her maidservant, but there is a distinction between the cases. A maidservant sees what transpires and is silent, but does not testify falsely. Therefore, there, in the case of conditional divorce, where the maidservant’s silence with regard to whether her mistress engaged in intercourse renders the woman permitted, as it is sufficient for the maidservant to say merely: I was there, she is not deemed credible due to the concern lest she witnessed them engaging in intercourse and remained silent. However, here, in the case of the captive woman, where the maidservant’s silence would render her mistress forbidden, as a captive woman is presumed to have been violated and the only way to render her permitted is by saying: She was not defiled, she is deemed credible.

The Gemara asks: Here too there should be concern that she will come and lie for the benefit of her mistress. The Gemara answers: She would not perform two acts of dishonesty. Although there is suspicion that she will refrain from telling the truth, there is no suspicion that she will lie as well. Therefore, if she relates that her mistress was not defiled, she is deemed credible.

Proof that one is not suspected of both concealing the truth and lying is cited, as in that case of Mari bar Isak, and some say it was Ḥana bar Isak, where someone claiming to be his brother came to him from Bei Ḥoza’a, a district located far from the Jewish population centers in Babylonia. This brother said to him: Apportion me a share in my father’s property. Mari said to him: I do not know you. The brother came before Rav Ḥisda seeking a legal remedy. Rav Ḥisda said to him: Your brother is speaking well and his response is well founded, as it is written: “And Joseph recognized his brothers but they recognized him not” (Genesis 42:8). This teaches that Joseph left the land of Canaan without the trace of a beard and came to meet his brothers with the trace of a beard.

Rav Ḥisda said to him: Go bring witnesses that you are his brother. He said to Rav Ḥisda: I have witnesses, but they are afraid of Mari, who is a violent man, and will not testify. Rav Ḥisda said to Mari: Go bring witnesses that he is not your brother. Mari said to him: Is that the halakha? Isn’t the guiding principle in cases of this sort: The burden of proof rests upon the claimant? Let the man claiming part of my inheritance bring proof supporting his claim. Rav Ḥisda said to him: This is how I render judgment for you and for all your fellow violent men; I place the burden of proof upon them. The Gemara asks: Now too, witnesses will come and lie in fear of Mari, and what is accomplished by requiring Mari to bring the witnesses? Apparently, one is not suspected of performing two acts of dishonesty, to both conceal the truth and to lie.

The Gemara suggests: Let us say that the opinions of the amora’im with regard to the testimony of her maidservant are subject to this dispute between tanna’im. It is taught in one baraita: This testimony that a captive woman was not defiled with regard to which a man and a woman, a male child or a female child, the woman’s father, and her mother, and her brother, and her sister are deemed credible, but not her son and her daughter, and not her slave or maidservant. And it is taught in another baraita: All are deemed credible to testify with regard a captive woman, except for her and her husband.

The Gemara notes: The opinion of Rav Pappi and the opinion of Rav Ashi are certainly subject to the dispute between tanna’im, as they hold that her maidservant is deemed credible contrary to the first baraita cited. However, with regard to the opinion of Rav Pappa, who distinguishes between her maidservant, who is not deemed credible, and his maidservant, who is, do we say that it is subject to the dispute between tanna’im? Perhaps the tanna in each baraita holds that her maidservant is not deemed credible, and the baraita that deems everyone credible except for the woman and her husband could be explained in another manner, e.g., the legal status of her maidservant is like her own status.

The Gemara says: There is no proof that Rav Pappa’s opinion is contingent upon the tannaitic dispute, as Rav Pappa could have said to you: When that baraita that deems everyone credible except for the woman and her husband is taught, it is taught in a case where she is making an unconsidered, incidental remark in the context of a conversation about an unrelated matter. However, direct testimony of her maidservant is not accepted.

As in that case when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia; he said that Rav Ḥanan of Carthage relates: An incident came before Rabbi Yehoshua ben Levi for judgment; and some say that Rabbi Yehoshua ben Levi relates: An incident came before Rabbi Yehuda HaNasi, with regard to a person who was making an unconsidered, incidental remark, and said: My mother and I were taken captive among the gentiles. When I went out to draw water, my thoughts were about my mother; to gather wood, my thoughts were about my mother. We were never separated. And Rabbi Yehuda HaNasi deemed her fit to marry into the priesthood on the basis of those remarks, even though with regard to testimony about his mother, a son is disqualified as a witness. The same is true of the woman’s maidservant.

MISHNA: Rabbi Zekharya ben HaKatzav said: I swear by this abode of the Divine Presence that my wife’s hand did not move from my hand from the time that the gentiles entered Jerusalem until they left, and I know for a fact that she was not defiled. The Sages said to him: A person cannot testify about himself. The legal status of one’s wife is like his own status in this regard. Therefore, your testimony is not accepted, and your wife is forbidden to you.

GEMARA: The tanna taught in the Tosefta: And even so, despite the fact that the Sages ruled his wife forbidden to him because he was a priest, he did not divorce her. He designated a house in his courtyard for her, but did not enter into seclusion with her, and when she would go out of the courtyard she would go out before her sons so that she would not be alone in the courtyard with her husband, and when she would enter the house, she would enter after her sons, for the same reason.

Abaye raises a dilemma: What is the halakha regarding whether we have to do likewise with a divorcée? Can a priest who divorces his wife designate a house for her in the courtyard and rely on the children to ensure that the couple will not enter into seclusion? Is it specifically there, in the case of Rabbi Zekharya ben HaKatzav because with regard to a captive woman the Sages ruled leniently, since the prohibition is based on suspicion and not certainty; however here, in the case of a divorcée, where there is a certain Torah prohibition, no, he may not designate a residence for her in the courtyard? Or perhaps, the case of a divorcée is no different.

The Gemara cites proof to resolve the dilemma: Come and hear proof as it is taught in a baraita: With regard to one who divorces his wife, she may not marry and live in his immediate vicinity, i.e., his courtyard, due to the concern that because of the intimacy they once shared, her living there will lead to transgression.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

וצדדי הספק: מי אמרינן שנאמנת, משום  "מה לי לשקר", שאם היתה שקרנית הרי היתה יכולה לטעון - "נחבאתי", ומיגו שהיתה יכולה לטעון נחבאתי, נאמין לה שאמרה לא נטמאתי.

או דלמא, אינה נאמנת, משום שלא אמרינן "מה לי לשקר" בטענת "נחבאתי", כיון ש"אנן סהדי" שכל אשה שלא נחבאה בעיר נאנסה, א"כ הוי "מיגו במקום עדים", ואין מאמינים לאדם במיגו במקום שיש עדים (או אפילו רק "אנן סהדי") כנגד טענתו.

והוינן בה: מאי שנא נדון זה, מההוא מעשה - דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה [השכיר חמור לחברו] ואמר לו המשכיר: "לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא!" [אל תלך דרך נהר פקוד, שיש בו מים, לך דרך העיר נרש, שאין בה מים].

ואזל איהו [השוכר], באורחא דנהר פקוד, ומית חמרא. ותבעו המשכיר את דמי החמור.

אתא השוכר לקמיה דרבא ואמר לו: "אין! אכן באורחא דנהר פקוד אזלי, [הלכתי], מיהו לא הוו מיא בנהר באותה שעה, ומת החמור שלא באשמתי. "

אמר רבא: נאמן השוכר, משום "מה לי לשקר", שהרי אי בעי לשקר, היה אומר לו - "באורחא דנרש אזלי". ואמר ליה אביי לרבא: שאינו נאמן, כיון שדרך העולם שיש מים בנהר פקוד, הרי ש"אנן סהדי" שהיו מים בנהר פקוד אף באותה שעה, וא"כ הוי "מיגו במקום עדים", ואין מאמינים לאדם בטענת "מה לי לשקר" במקום שיש עדים או "אנן סהדי" כנגד טענתו, ולכן לא אמרינן האי מיגו.

וסברה הגמרא, שאף בנידון דידן יחלקו אביי ורבא אי אמרינן "מה לי לשקר" במקום שיש "אנן סהדי" נגד טענתה.

ודחינן: הכי השתא [מהו הדמיון ביניהם]?! והלא ודאי שיש לחלק ולומר, שדוקא התם גבי חמור אינו נאמן, משום שודאי איכא עדים [כלומר "אנן סהדי"] דאיכא מיא, אבל הכא גבי שבויה, וכי ודאי הוא שאיטמי?! הלא רק חששא הוא! ובמקום חששא אמרינן "מה לי לשקר".

שנינו במשנה, שאם יש עדים שלא נטמאה, אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין:

ומדייקינן מכך שלא חילקה המשנה: דמשמע שאפילו שפחה דידה מהימנא!

ורמינהי, הרי דין זה סותר למה ששנינו במשנה במסכת גיטין - שכיב מרע שכתב לאשתו, כדי לפוטרה מן החליצה, "הרי זה גיטך מהיום, אם אמות", לא תתייחד אשתו עמו אלא על פי עדים, שמא ימות, והרי היא פנויה מעכשיו, ואסור להתייחד עם הפנויה [158].

אך מותרת להתייחד עמו בפני כל עדים, ואפילו על פי עבד, ועל פי שפחה, מפני שבושה מהם, ולא חיישינן שיבא עליה בפניהם. חוץ משפחתה שאסורה להתייחד בפניה, מפני שלבה גס בשפחתה, וחיישינן שמא תשמש בפניה, שאינה חוששת שתספר השפחה על קלקולה.

על כל פנים חזינן, ששפחה דידה אינה מספרת על קלקול גבירתה, וא"כ קשיא אמתניתין, היאך האמנו לשפחתה שלא נטמאה?

ומתרצינן: אמר רב פפי - בשבויה הקילו, להאמין אפילו לשפחה דידה.

אך רב פפא אמר: לעולם אין מאמינים לשפחתה, ולכן - הא מתניתין דקתני שאין מאמינים, איירי בשפחה דידה, והא מתניתין דידן דקתני שמאמינים לשפחה, איירי בשפחה דידיה, היינו שפחת הבעל.

ומקשינן לרב פפא: וכי שפחה דידה לא מהימנא?! והא קתני במשנתינו, - "אין אדם מעיד על עצמו", ומדייקינן - דוקא אדם על עצמו אינו נאמן, הא שפחה דידה, מהימנא! ואכתי קשיא מהמשנה בגיטין שהובאה לעיל, שמשמע שאין לסמוך על שפחתה?

ומתרצינן: לעולם שפחתה לא מהימנא, ומה שהקשינו מלשון משנתינו שכתבה "אין אדם מעיד על עצמו", ולא כתבה נמי ששפחתה לא מהימנא? הא לא קשיא, משום דשפחתה נמי כעצמה דמי, והרי היא כלולה בלשון "אין אדם מעיד על עצמו".

עוד תירצה הגמרא: רב אשי אמר - הא והא, בין במשנתינו ובין במשנה בגיטין הנ"ל, איירי בשפחה דידה, ובאמת יש מקום לחשש ששפחה מיחזא חזיא את קילקול גבירתה ושתקה.

ברם, התם במשנה בגיטין, דעל ידי שתיקתה - הרי מתירתה, שבלא עדותה מניין לנו שנבעלה?! ולכן לא מהימנא להתייחד בפניה, כיון שאינה חוששת שתספר השפחה שנבעלה. אבל הכא במשנתינו דעל ידי שתיקתה אוסרתה, כיון ששבויה אסורה, ובאה שפחתה להעיד שלא נאסרה, מהימנא, כיון שלא חיישינן שתעיד שקר, רק שלא סמכנו שתלך להעיד מעצמה לאסור את גבירתה.

ומקשינן: השתא נמי, במתניתין גבי שבויה, ניחוש דלמא אתיא ומשקרא, מפני אהבת גבירתה?

ומתרצינן: תרתי [שני] שקרים, גם לשתוק בקלקול גבירתה, וגם להעיד שקר - לא עבדה!

ומוכיחה הגמרא, שאין הדרך לשקר בתרתי, כי הא ד [כאותו מקרה שארע ל] מרי בר איסק, ואמרי לה [ויש אומרים] שארע לחנא בר איסק, שהלך אביו למקום ששמו "בי חוזאה", והלך אחיו עמו לשם, ומת אביו באותו מקום, ובא מרי בר איסק לירש את נכסיו, ופתאום אתא ליה אדם, שטען שהוא אותו אחא מבי חוזאה שהלך עם אביו לשם, ואמר לו: "פלוג לי בנכסי דאבא" שהרי אחיך אני.

אמר לו מרי בר איסק: "לא ידענא לך" [אינני מכירך, הבא ראיה שאחי אתה!]

אתא אותו אח לקמיה דרב חסדא, לתבוע ממרי בר איסק לחלוק לו בנכסי אביו, וטען לפני רב חסדא, שטענת מרי בר איסק שאינו מכירו, נראית כטענת שקר, כיון שלא מצוי שלא יכיר אח את אחיו, ואם באמת אינו אחיו, היה על מרי בר איסק לטעון בודאי שאינו אחיו, ולא רק טענת שמא.

אמר לו רב חסדא: שפיר קאמר לך מרי בר איסק שאינו מכירך, דהרי כתיב - "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו", מלמד שיצא מאחיו בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן, ולכן לא הכירוהו, והכא נמי כיון שיצאת מכאן בלא חתימת זקן, ובאת בחתימת זקן, לכן לא הכירך מרי בר איסק.

הוסיף ואמר לו רב חסדא: אם בכל אופן תרצה לחלוק בנכסי אביך, זיל אייתי סהדי דאחוה את!

אמר לו אותו אח: אכן אית לי סהדי, ומסתפו מיניה, [אלא שמפחדים הם ממרי] משום דגברא אלמא הוא [שאדם אלים הוא] [159].

אמר לו רב חסדא לדידיה - כלומר, למרי בר איסק: זיל אייתינהו את עדים דלאו אחוך הוא!

אמר לו מרי לרב חסדא: וכי דינא הכי שעלי להביא עדים?! והלא המוציא מחבירו עליו הראיה?

אמר לו רב חסדא למרי: אכן בעלמא הדין שהמוציא מחברו עליו הראיה, אך הכי דאיננא [דנתי] לך, ולכולהו אלמי חברך, [ולכל חבריך האלימים], שעליהם הראיה, מכיון שבעלי דינם יראים מפניהם.

ומדקדקת הגמרא: והלא יש להקשות, מה הועיל רב חסדא בתקנתו, הרי אם העדים מפחדים להעיד נגד מרי בר איסק, השתא נמי, שנאמר לו שיביא הוא עדים, ניחוש דלמא אתו עדים ומשקרי, מחמת יראתו?

אלא ודאי מוכח, כדאמרן לעיל, שתרתי שקרים, לא עבדי אינשי, ולכן לא חוששים שמחמת יראתו יבוא לשקר בפועל, רק חוששים שלא יבואו להעיד.

דנה הגמרא: לימא [לכאורה אפשר לומר כי] מאי דאמרינן רב פפי ורב אשי לעיל ששפחה דידה מהימנא, הנו כתנאי, כלומר - תלוי במחלוקת תנאים שנפרש כעת:

שהנה שנינו בברייתא במקום אחד - שעדות שבויה זו עדות שהכל כשרים להעיד עליה, איש ואפילו אשה או תינוק ותינוקת, אביה, ואמה, ואחיה, ואחותה, אבל לא יעידו עליה, לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה.

ומבואר לכאורה בברייתא זו, ששפחתה אינה נאמנת לומר שלא נטמאה.

ותניא מאידך בברייתא במקום אחר - שהכל נאמנין להעיד על השבויה, חוץ מהימנה [כלומר - היא בעצמה], ובעלה.

ומשמע, שסברה האי ברייתא, ששפחתה מהימנא להעיד עליה. ואם כן נחלקו ברייתות אלו בדברי רב פפי ורב אשי.

ושקלינן וטרינן: אכן דברי רב פפי ודרב אשי, שאמרו ששפחה נאמנת להעיד על גבירתה, ודאי כמחלוקת התנאים הנ"ל, היא! ואינהו סברי, כהברייתא השנייה שסברה ששפחה נאמנת להעיד על גבירתה.

אך דברי רב פפא שאמר ששפחה אינה נאמנת, [מי] לימא תנאי היא?! [האם אף הוא לא אמר את דבריו אלא כחד תנא?!]

ואמרינן: לא! לעולם דברי רב פפא, ששפחה אינה נאמנת להעיד על גבירתה, אינם תלויים במחלוקת הברייתות לעיל.

ומאי דקשיא לך, מדברי הברייתא השנייה שמשמע ששפחה נאמנת? אמר לך רב פפא - כי תניא ההיא ברייתא שנאמנת, דווקא במסיחה לפי תומה! ולכן האמינוה. אבל בעלמא לא האמינו לשפחתה [160].

ומביאה הגמרא ראיה לכך שנאמן אדם במסיח לפי תומו לעדות שבויה: כי הא, דכי אתא רב דימי אמר: שרב חנן קרטיגנאה, היה משתעי [מספר] מעשה, שבא לפני רבי יהושע בן לוי - ואמרי לה [ויש שאמרו] - שרבי יהושע בן לוי היה מישתעי [מספר] את אותו מעשה, שבא לפני רבי - באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו ואמר: "אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים, ושמרתי כל כך על אימי, שאפילו כשיצאתי לשאוב מים, הייתה דעתי על אמי, או כשיצאתי ללקט עצים, גם כן הייתה דעתי על אמי, שלא יטמאוה העובדי כוכבים",

והשיאה רבי לכהונה על פיו של אותו אדם, ומכאן ראיה שנאמן "מסיח לפי תומו" לעדות שבויה:

מתניתין:

מעשה באשתו של רבי זכריה בן הקצב, שכהן היה, ונשבתה יחד עמו בזמן חורבן הבית, ואמר ר' זכריה בן הקצב: המעון הזה [לשון שבועה הוא] ! לא זזה ידה מתוך ידי, משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו.

אמרו לו חכמים: אינך נאמן להתירה לעצמך משום שאין אדם מעיד על עצמו [כלומר - בשביל עצמו].

גמרא:

תנא בברייתא על מעשה זה של רבי זכריה בן הקצב: ואף על פי כן, שאסרוה חכמים עליו, לא הרחיקה מעליו, אלא ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה מן החצר, והיה רבי זכריה ג"כ בחצר באותה שעה, הייתה יוצאה בראש בניה, כדי שלא תתייחד עמו, וכן כשהיא נכנסת לחצר, נכנסת בסוף בניה, ולא היו מתייחדים.

בעי אביי, מהו לעשות בגרושה כן, שיגור עמה באותה חצר ויזהר שלא להתייחד עמה?

וצדדי הספק: דלמא דווקא התם במעשה דרבי זכריה, הוא שהקלו לגור עמה באותה חצר, משום דבשבויה הקילו, אבל הכא לגבי גרושה לא. או דלמא לא שנא, ואף בגרושה מותר לגור עמה באותה חצר, ובתנאי שלא יתייחד עמה.

ופשטינן: תא ושמע מה ששנינו במסכת שמחות: דתניא - ישראל המגרש את אשתו, לא תנשא ותגור בשכונתו [כלומר - עד מרחק ג' בתים ממנו], אבל בעודה רווקה יכולה לגור בשכונתו.

הערות

[158] כך פירש רש"י במסכת גיטין, (דף עג' ע"א). וכן שיטתו שם, שלאחר מיתה יחול הגט למפרע, ולכן אסורה להתייחד עמו כעת, שמא תהא פנויה למפרע. או שמא יבא עליה לשם קידושין, ותהא צריכה גט נוסף. אך דעת רבינו תם, וכן פירש רש"י בסוגיין, שלא חל הגט למפרע, כיון שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם מיתתו, ולשיטתו אסורה להתייחד עמו משום גזירת "גט ישן", דהיינו - שגזרו חכמים שכל אדם שהתייחד עם אשתו אחרי שכתב לה את גיטה, אין פוטרים את האשה באותו גט, כדי שלא יאמרו - "גיטה קודם לבנה" ויבואו להטיל דופי ביחוסו של הבן. על פי התוספות.

[159] ומדובר, שאכן באו העדים, ואמרו שאינם מוכנים להעיד את אותה עדות שאליה הוזמנו, שאז ניכר הדבר שאינם מעידים מחמת יראתם ממרי בר איסק. אבל בעלמא, לא נאמן אדם לומר "יש לי עדים, אלא שיראים הם מפני בעל דיני", שאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, משום שלעולם יאמר הנתבע כך. תוספות.

[160] ברם, מבואר בברייתא - שנאמנות זו, של "מסיח לפי תומו", לא מועילה לבעלה ולעצמה, שהם אינם נאמנים אפילו במסיח לפי תומו! ויש להקשות הרי לעיל (דף כ"ו ע"א) הובא בגמרא שהאמינו ליוחנן שהעיד על עצמו ב"מסיח לפי תומו", שאוכל חלות היה, והעלוהו לכהונה על פיו, וא"כ מדוע לא האמינו אף כאן לעצמה ב"מסיחה לפי תומה"? ותרצו התוספות: שמעלה עשו ביוחסין, שאין מכשירים שבויה לכהונה על פי עצמה אפילו במסיחה לפי תומה.

מה לי לשקר, שאילו היתה רוצה לשקר הלא היתה יכולה לומר שנחבאה. או דלמא לא אמרינן [שמא אין אנו אומרים] נימוק זה?

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] ענין זה מההוא [מאותו] מעשה, דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה [שאדם אחד השכיר לו חמור לחבירו], אמר ליה [לו] לשוכר: לא תיזיל באורחא [אל תלך בדרך] של נהר פקוד דאיכא מיא [שיש שם מים] ועלול החמור לטבוע, ולכן זיל באורחא [לך בדרך] של נרש דליכא מיא [שאין שם מים], ואזל איהו באורחא [והלך הוא בדרך] של נהר פקוד ומית חמרא [ומת החמור].

אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, אמר ליה [לו] הנתבע: אין [כן], באורחא [בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], מיהו [אולם] לא הוו מיא [היו שם מים], והחמור מת מסיבה אחרת. אמר רבא: במקרה כזה אפשר לסמוך עליו מפני הנימוק של "מה לי לשקר" שהרי אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: באורחא [בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. ואמר ליה [לו] אביי: "מה לי לשקר" במקום עדים לא אמרינן [אין אנו אומרים]. כלומר, אין הטענה הזו של מיגו, מתוך שהיה יכול לשקר ולא שיקר, מועילה אלא כשאין עדות ודאית לגבי העובדות, אבל כאן, כיון שברור לנו שבדרך של נהר פקוד יש מים, אין לסמוך על דבריו, למרות הטיעון של "מה לי לשקר". ואם כן גם כאן אנו יכולים לומר שכיון שאנו יודעים שהנשים שנשבו ודאי נבעלו, אין סומכים על האשה מכוח מיגו.

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] ודאי איכא [יש] עדים שיכולים להעיד דאיכא מיא [שיש מים] בדרך הזו, ואולם הכא [כאן] באשה האומרת לא נחבאתי ולא נטמאתי, האם ודאי איטמי [נטמאה]? הלא רק חששא [חשש] הוא ובמקום של חששא [חשש] בלבד — אמרינן [אנו אומרים], סומכים על הנימוק של "מה לי לשקר".

א שנינו במשנה שאם יש עדים שלא נטמאו נשי העיר על ידי החיילים, אפילו היו אותם עדים עבד ואפילו שפחה — נאמנין. ושואלים: ואפילו שפחה דידה [שלה] מהימנא [נאמנת]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו: מי שגירש את אשתו על תנאי, ועדיין לא התקיים התנאי, לא תתייחד האשה עמו אלא על פי עדים, שיש לחשוש שמא יבוא עליה ואם אחר־כך יתקיים התנאי נמצא שהיתה כבר מגורשת כשבא עליה, והגט נפסל.

ואפילו על פי עבד ועל פי שפחה מותר לה להתייחד כי הם מספיקים לזה, חוץ משפחתה. וטעם הדבר: מפני שלבה גס בשפחתה, שמפני שרגילה בה וקרובה אליה, לא תימנע מלהיבעל אף ששפחתה נמצאת שם. משמע ששפחתה שלה אינה נאמנת לומר שלא נבעלה! אמר רב פפי: יש לחלק, כי בשבויה הקילו. כיון שכל האיסור אינו אלא מפני חשש, הקילו חכמים בדיני שבויה, וסמכו אפילו על עדות שפחה שלה.

רב פפא אמר, יש לתרץ באופן אחר: הא [זה] שאין השפחה נאמנת ואפילו בשבויה, הרי זה דווקא בשפחה דידה [שלה], הא [זה] שאמרו שאפילו על פי שפחה, הרי זה בשפחה דידיה [שלו], שלענין זה היא נאמנת.

ותוהים: וכי שפחה דידה [שלה] לא מהימנא [אינה נאמנת]? הא קתני [הרי שנה] אין אדם מעיד על עצמו, ומכאן נדייק: רק הוא עצמו בלבד אינו נאמן הא [הרי] שפחה דידה [שלה] מהימנא [נאמנת]! ודוחים: אפשר לומר כי שפחתה נמי [גם כן] כעצמה דמי [נחשבת].

רב אשי אמר: הא והא [זה וזה] מדובר בשפחה דידה [שלה], ויש להבדיל בין הדינים; שפחה מיחזא חזיא ושתקה [רואה ושותקת], אבל אינה מעידה שקר. ולכן, התם [שם] בענין גט ששתיקתה של השפחה מתירתה, שגם אם תשתוק ולא תספר שראתה שנבעלה — מותרת האשה על פי הגט, לכן לא מהימנא [אין השפחה נאמנת] שמא ראתה שנבעלה ולא סיפרה. אבל הכא [כאן] ששתיקתה אוסרתה, שכל עוד אינה מעידה עליה שהיא טהורה, הרי היא בחזקת בעולה — מהימנא [נאמנת].

ושואלים: השתא נמי אתיא ומשקרא [עכשיו גם כן תבוא ותשקר] לטובת גבירתה! ומשיבים: תרתי [שתי] עבירות היא לא עבדה [תעשה], שגם להעלים את האמת, וגם לספר שקר, לזה אין אנו חוששים. ולכן אם באה וסיפרה שגבירתה לא נטמאה — הריהי נאמנת. ומביאים ראיה לדבר שאין חוששים להעלמת העובדות ולשקר יחד.

כי הא [כמו מעשה זה] שמרי בר איסק, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה חנא בר איסק, אתא ליה אחא [בא לו אח] מבי חוזאה שהוא מחוז רחוק מן הישוב היהודי העיקרי בבבל, כלומר, בא אדם וטען שהוא אחיו. אמר ליה [לו]: פלוג [חלוק] לי חלק בנכסי דאבא [אבינו שמת]! שבהיותו צעיר נטלו אביו והביאו לבי חוזאה וגדלו שם, ומת שם אביו, וחזר זה לתבוע חלקו בירושת האב. אמר ליה [לו]: לא ידענא לך [איני מכיר אותך]. אתא לקמיה [בא אותו אח לפני] רב חסדא לטעון. אמר ליה [לו] רב חסדא: שפיר קאמר לך [יפה אמר לך], כלומר, טענה זו יש לה ביסוס, דכתיב [שנאמר]: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" (בראשית מב, ח), מלמד שיצא יוסף מארץ כנען בלא חתימת זקן ובא כשפגשו אותו בחתימת זקן, ולכן לא הכירוהו. ואם כן יש בסיס לטענתו שאינו מכיר אותך.

אמר ליה [לו] רב חסדא: זיל אייתי סהדי דאחוה את [לך הבא עדים שאחיו אתה] אמר ליה [לו]: אית [יש] לי סהדי [עדים], ומסתפינו מיניה, דגברא אלמא [והם מפחדים ממנו, שאדם אלים] הוא ולכן לא יעידו לטובתי. אמר ליה [לו] רב חסדא לדידיה [לו], לנתבע: זיל אייתינהו את דלאו אחוך [לך הבא אתה עדים שלא אחיך] הוא. אמר ליה [לו] הנתבע: וכי דינא הכי [הדין כך]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה וזה שרוצה להוציא ממני חלק מירושת האב, צריך להוכיח את דבריו! אמר ליה [לו] רב חסדא: הכי דאיננא לך ולכולהו אלמי חברך [כך אני דן אותך ואת כל האלימים חבריך], שאני הופך את חובת הראיה עליך. והרי יש לחשוש השתא נמי אתו ומשקרי [עכשיו גם כן יבואו העדים וישקרו מפני הפחד ממנו], אלא שיש לומר: תרתי [שתי עבירות] לא עבדי [יעשו]; גם להעלים את האמת וגם לשקר. הרי שסומכים על נימוק זה ואפילו במקום שחוששים לעדות שקר.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדבר זה, עדות השפחה, תלוי במחלוקת תנאים], ששנינו: זו העדות שהשבויה לא נטמאה — איש ואשה, תינוק ותינוקת, אביה ואמה, ואחיה ואחותה, כל אלו נאמנים בה, אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הכל נאמנין להעיד על השבויה, חוץ מהימנה [ממנה, היא עצמה] ובעלה.

ומעירים: לפי פירושם של רב פפי ושל רב אשי תנאי [מחלוקת תנאים] ודאי היא, שהרי מפורש שיש ברייתא האומרת שלא הכל נאמנים להעיד עליה. אלא שיש עוד לברר האם זו שאמר רב פפא שיש לחלק בין שפחה שלה ושלו, מי לימא תנאי [האם יש לומר שמחלוקת תנאים] היא, האם שפחה שלה נאמנת או שנאמר שאין מחלוקת בין הברייתות, וברייתא אחת מדברת בשפחה שלו וברייתא שניה בשפחה שלה.

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב פפא שאין סתירה מכאן לדבריו, כי תניא [כאשר שנויה] הברייתא ההיא שאומרת שהכל נאמנים להעיד ואפילו שפחתה, מדובר במסיחה לפי תומה שמתוך דבריה שמדברת לתומה מתברר הענין. אבל לעדות אין שפחתה נאמנת.

ומסופר: כי הא [כמו מעשה זה] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: רב חנן קרטיגנאה [מהעיר קרטגו] משתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה [ויש אומרים] שר' יהושע בן לוי מישתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני רבי באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: אני ואמי נשבינו לבין הגויים. כאשר יצאתי לשאוב מים — דעתי על אמי, וכאשר יצאתי ללקט עצים — דעתי על אמי, ולא נפרדתי ממנה כלל. והשיאה רבי לכהונה על פיו של הבן. שלא נתכוון כלל להעיד שלא נתייחדה, אלא כיון שאמר זאת לפי תומו — הרי הוא נאמן, אפילו שבדרך כלל הוא פסול להעיד לה משום קרוב. ובכגון זה גם שפחתה נאמנת.

ב משנה אמר ר' זכריה בן הקצב הכהן, בלשון שבועה: המעון הזה (מעון השכינה)! לא זזה ידה של אשתי מתוך ידי משעה שנכנסו גויים לירושלים ועד שיצאו, ויודע אני בה שלא אנסוה וטהורה היא. אמרו לו: אף על פי כן, אין אדם מעיד על עצמו, וכיון שכלל הוא שאשתו כגופו, לכן אין עדותך מתקבלת, ואשתך אסורה לך.

ג גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: ואף על פי כן, למרות שאסרו את אשתו עליו מפני שכהן היה, לא גירש אותה, אלא ייחד לה בית בחצרו שתגור בו, אבל הקפיד שלא להתייחד עמה, וכשהיא יוצאה מן הבית יוצאה בראש בניה והילדים מבדילים בינה ובינו, וכשהיא נכנסת לבית נכנסת בסוף בניה, כך שלעולם לא היו שניהם ביחידות.

בעי [שאל] אביי: מהו לעשות בגרושה כן? האם כהן שגירש את אשתו יוכל לסמוך על כך שתגור בחצירו ושהילדים יהיו נמצאים תמיד במקום באופן שלא יתייחדו? וצדדי השאלה: התם [שם] הוא בר' זכריה בן הקצב, הותר הדבר משום שבשבויה הקילו, שהרי עיקר האיסור אינו אלא משום חשש בלבד, אבל הכא [כאן] בגרושה שאסורה לכהן מן התורה — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המגרש את אשתו — לא תנשא האשה לאדם אחר בשכונתו, ותגור שם, שיש לחשוש שמפני הקירבה שהיתה ביניהם יבואו לידי עבירה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Why would I lie in so ineffectual a manner, and deem her credible? Had she wanted to lie, she could have claimed that she hid, which is a more effective claim. Or perhaps we do not say that principle.

The Gemara asks: And in what way is this different from that incident where a certain man who rented a donkey to his colleague said to the renter: Do not go on the path of the Pekod River, where there is water, and the donkey is likely to drown. Go on the path of Neresh, where there is no water. And he went on the path along the Pekod River and the donkey died.

The renter came before Rava and said to him: Yes, I went on the path along the Pekod River; however, there was no water there. The donkey’s death was caused by other factors. Rava said: His claim is accepted based on the principle: Why would I lie. If he wanted to lie, he could have said to him, I went on the path of Neresh. And Abaye said to Rava: We do not say the principle: Why would I lie, in a situation where there are witnesses. This principle, which is a form of miggo, is effective only when his claim does not contradict established facts. In this case, since it is known to all that there is water on the path along the Pekod River, his claim is not accepted. Similarly, as it is an established fact that the women taken captive were certainly raped, her claim is not accepted even though it is based on a miggo.

The Gemara asks: How can these cases be compared? There, in the case of the donkey, there are certainly witnesses capable of confirming that there is water along that path. Here, in the case of the women, is it clearly established that she was definitely defiled? It is merely a concern, and in a situation where there is merely a concern and not an established fact we say the principle: Why would I lie, and her claim is accepted.

§ We learned in the mishna: If they have witnesses, even if the witness is a slave and even if the witness is a maidservant, they are deemed credible. The Gemara asks: And is even her personal maidservant deemed credible? The Gemara raises a contradiction from a mishna (Gittin 73a): With regard to one who divorced his wife conditionally, and the condition was not yet fulfilled, the woman may enter into seclusion with him only on the basis of the presence of witnesses, due to the concern that they will engage in intercourse. If between the drafting of a bill of divorce and its taking effect the husband and wife enter into seclusion together, the bill of divorce must be discarded and a new document drafted in its place.

And she may enter into seclusion even on the basis of the presence of a slave and on the basis of the presence of a maidservant, except for her personal maidservant, due to the fact that she is accustomed to her maidservant, and her presence will not serve as an impediment that would prevent her from engaging in intercourse. Therefore, with regard to the woman taken captive as well, the testimony of the maidservant is not accepted to establish that she was not defiled. Rav Pappi resolved the contradiction and said: With regard to a captive woman, the Sages ruled leniently. Because the prohibition against intercourse with a captive woman is based on the concern that she was violated, the Sages relied on the testimony of her personal maidservant.

Rav Pappa resolved the contradiction and said: This halakha in the case of conditional divorce is stated with regard to her maidservant, who is not deemed credible even in the case of a captive woman. That halakha in the case of the captive woman, where they said even the testimony of the maidservant is accepted, is stated with regard to his maidservant to whom the woman is not so accustomed, and therefore her presence serves as an impediment.

The Gemara asks: And is her maidservant not deemed credible? But isn’t it taught in the mishna: A person is not deemed credible to establish his status by his own testimony? From that statement it may be inferred that the woman is not deemed credible to testify about herself, but her maidservant is deemed credible. The Gemara answers: The legal status of her maidservant is like her own status. Neither is deemed credible.

Rav Ashi resolved the contradiction and said: Both halakhot are stated with regard to her maidservant, but there is a distinction between the cases. A maidservant sees what transpires and is silent, but does not testify falsely. Therefore, there, in the case of conditional divorce, where the maidservant’s silence with regard to whether her mistress engaged in intercourse renders the woman permitted, as it is sufficient for the maidservant to say merely: I was there, she is not deemed credible due to the concern lest she witnessed them engaging in intercourse and remained silent. However, here, in the case of the captive woman, where the maidservant’s silence would render her mistress forbidden, as a captive woman is presumed to have been violated and the only way to render her permitted is by saying: She was not defiled, she is deemed credible.

The Gemara asks: Here too there should be concern that she will come and lie for the benefit of her mistress. The Gemara answers: She would not perform two acts of dishonesty. Although there is suspicion that she will refrain from telling the truth, there is no suspicion that she will lie as well. Therefore, if she relates that her mistress was not defiled, she is deemed credible.

Proof that one is not suspected of both concealing the truth and lying is cited, as in that case of Mari bar Isak, and some say it was Ḥana bar Isak, where someone claiming to be his brother came to him from Bei Ḥoza’a, a district located far from the Jewish population centers in Babylonia. This brother said to him: Apportion me a share in my father’s property. Mari said to him: I do not know you. The brother came before Rav Ḥisda seeking a legal remedy. Rav Ḥisda said to him: Your brother is speaking well and his response is well founded, as it is written: “And Joseph recognized his brothers but they recognized him not” (Genesis 42:8). This teaches that Joseph left the land of Canaan without the trace of a beard and came to meet his brothers with the trace of a beard.

Rav Ḥisda said to him: Go bring witnesses that you are his brother. He said to Rav Ḥisda: I have witnesses, but they are afraid of Mari, who is a violent man, and will not testify. Rav Ḥisda said to Mari: Go bring witnesses that he is not your brother. Mari said to him: Is that the halakha? Isn’t the guiding principle in cases of this sort: The burden of proof rests upon the claimant? Let the man claiming part of my inheritance bring proof supporting his claim. Rav Ḥisda said to him: This is how I render judgment for you and for all your fellow violent men; I place the burden of proof upon them. The Gemara asks: Now too, witnesses will come and lie in fear of Mari, and what is accomplished by requiring Mari to bring the witnesses? Apparently, one is not suspected of performing two acts of dishonesty, to both conceal the truth and to lie.

The Gemara suggests: Let us say that the opinions of the amora’im with regard to the testimony of her maidservant are subject to this dispute between tanna’im. It is taught in one baraita: This testimony that a captive woman was not defiled with regard to which a man and a woman, a male child or a female child, the woman’s father, and her mother, and her brother, and her sister are deemed credible, but not her son and her daughter, and not her slave or maidservant. And it is taught in another baraita: All are deemed credible to testify with regard a captive woman, except for her and her husband.

The Gemara notes: The opinion of Rav Pappi and the opinion of Rav Ashi are certainly subject to the dispute between tanna’im, as they hold that her maidservant is deemed credible contrary to the first baraita cited. However, with regard to the opinion of Rav Pappa, who distinguishes between her maidservant, who is not deemed credible, and his maidservant, who is, do we say that it is subject to the dispute between tanna’im? Perhaps the tanna in each baraita holds that her maidservant is not deemed credible, and the baraita that deems everyone credible except for the woman and her husband could be explained in another manner, e.g., the legal status of her maidservant is like her own status.

The Gemara says: There is no proof that Rav Pappa’s opinion is contingent upon the tannaitic dispute, as Rav Pappa could have said to you: When that baraita that deems everyone credible except for the woman and her husband is taught, it is taught in a case where she is making an unconsidered, incidental remark in the context of a conversation about an unrelated matter. However, direct testimony of her maidservant is not accepted.

As in that case when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia; he said that Rav Ḥanan of Carthage relates: An incident came before Rabbi Yehoshua ben Levi for judgment; and some say that Rabbi Yehoshua ben Levi relates: An incident came before Rabbi Yehuda HaNasi, with regard to a person who was making an unconsidered, incidental remark, and said: My mother and I were taken captive among the gentiles. When I went out to draw water, my thoughts were about my mother; to gather wood, my thoughts were about my mother. We were never separated. And Rabbi Yehuda HaNasi deemed her fit to marry into the priesthood on the basis of those remarks, even though with regard to testimony about his mother, a son is disqualified as a witness. The same is true of the woman’s maidservant.

MISHNA: Rabbi Zekharya ben HaKatzav said: I swear by this abode of the Divine Presence that my wife’s hand did not move from my hand from the time that the gentiles entered Jerusalem until they left, and I know for a fact that she was not defiled. The Sages said to him: A person cannot testify about himself. The legal status of one’s wife is like his own status in this regard. Therefore, your testimony is not accepted, and your wife is forbidden to you.

GEMARA: The tanna taught in the Tosefta: And even so, despite the fact that the Sages ruled his wife forbidden to him because he was a priest, he did not divorce her. He designated a house in his courtyard for her, but did not enter into seclusion with her, and when she would go out of the courtyard she would go out before her sons so that she would not be alone in the courtyard with her husband, and when she would enter the house, she would enter after her sons, for the same reason.

Abaye raises a dilemma: What is the halakha regarding whether we have to do likewise with a divorcée? Can a priest who divorces his wife designate a house for her in the courtyard and rely on the children to ensure that the couple will not enter into seclusion? Is it specifically there, in the case of Rabbi Zekharya ben HaKatzav because with regard to a captive woman the Sages ruled leniently, since the prohibition is based on suspicion and not certainty; however here, in the case of a divorcée, where there is a certain Torah prohibition, no, he may not designate a residence for her in the courtyard? Or perhaps, the case of a divorcée is no different.

The Gemara cites proof to resolve the dilemma: Come and hear proof as it is taught in a baraita: With regard to one who divorces his wife, she may not marry and live in his immediate vicinity, i.e., his courtyard, due to the concern that because of the intimacy they once shared, her living there will lead to transgression.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורמנהו לא תתיחד עמו אלא בעדים אפילו עבד אפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה. ואם תאמר מי דמי התם מפני שלבו גס בה ואינה נמנעת מלהתעסק בדבר אחר בפניה, וכאלו נתיחד עמה כיחוד דמי, אבל הכא דמשום נאמנות הוא, שפחתה מנא לן דלא מהימנא, וכדמתרץ רב אשי בסמוך. ויש לומר, דקסבר האי מקשה דהא בהא תליא, דאף היא אינה משמשת בפני מי שרואה ומספרת דבריה בין שכנותיה, ואפילו בחקירה אינה מגלה, דכל בפני מי שמגלה כבפני הכל דמי.

דרב פפא מי לימא תנאי היא אמר לך רב פפא כי תניא ההיא במסיחה לפי תרומה. ואם תאמר, מאי דוחקיה דרב פפא לאוקומה בהכי, לישניה כדשני מתניתין עבד ושפחה נמי כעצמה דמי. תירץ הנגיד רב שמואל הלוי דשאני הכא כיון דנחת לפרק חוץ מהימנא ובעלה, אלמא תו ליכא דלא מהימנא, אבל במתניתין דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו, איכא לפרושי דכל שהוא כעצמו קאמר. ורש"י ז"ל פירש, דהכי קאמר: מי לימא תנאי היא, כלום הוא דחוק לומר אנא דאמרי במתניתא קמייתא. או יכול נמי לתרץ מתניתא בתרייתא נמי כותיה, ומכל מקום שפחתה כעצמה דמי והרי הוא בכלל חוץ מהימנא, דקתני בה, או תירוצא אחרינא, עד כאדן.

ואוקמה רב פפא במסיחה לפי תרומה. ואפילו הכי היא ובעלה אינן נאמנים, דדילמא אערומי קא מערמי להראות עצמן כמסיחין לפי תומן ואינו אלא ואם תאמר והא גבי תרומה מהמנין ליה במשיח לפי תומו ומאכילין אותו על פיו, כדאיתא לעיל (כתובות כה, ב), והעלהו רבי לכהונה על פיו. ויש לומר, דשאני הכא דכיון שהיתה כשרה מתחלה ועל ידי מקרה זה אתה בא לאוסרה על בעלה או מלינשא לכהונה, דילמא מיערמא ומשקרא, אבל בתרומה לא עביד איניש לשקורי ולמימר דרך הערמה שהוא כהן והוא אינו כהן. והראב"ד ז"ל תירץ, דשאני תרומה דאקילו בה טפי מיוחסין, וצריך עיון, דהא בשבויה הקלו טפי בכל מקום, וכאן נמי בתרומה לא הימנו לקטן ובשבויה מהימן.
ולענין פסק הלכה, כתב רבינו אלפסי ז"ל דשפחתה לא מהימנא כרב פפא. ונראה שהצריכו לפסוק כן, אף על גב דרב אשי בתרא הוא, דלרב פפא מסייעא ליה ברייתא קמייתא, דקתני בהדיה ולא עבדה ושפחתה, ואידך ברייתא הא מתרצא ליה במסיחה לפי תומה, ולרב אשי אית לן לדחויא לקמייתא ולאוקמה בתנאי. והראב"ד פסק כרב אשי דהוא בתרא.

וכשהיא נכנסת נכנסת בראש בניה וכשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה. בפני בניה מיהא מותרת להתייחד, דאף על פי שהן אינן נאמנים להעידה, היינו משום דאי אנסה שבאי אתי לשקורי, לפי שהוא שייך בבושתה ופגמה. אבל היא אינה מתעסקת בפניהם מדעתה דבושה היא מהן שאין לבה גס בהן, דכל שאינה בושה היא מלהתעסק בפניהן אינן מגלין כעבדה ויש לך שאינן מגלין, ואף על פי כן בושה היא מלהתעסק בפניהם בבנה ובתה לפי שאין לבה גס בהן.

מ"ש מההיא מעשה וכו' וההוא עובדא דנהר פקוד כבר פרשנו לה בפרק המפקיד ובפרק חזקת הבתים בס"ד דכל היכא דהוה מגו במקום עדים מ"מ אפילו רבא מודה שאין אדם נאמן בשופי מגו במקום עדים אבל הכא לא היו יודעים העדים ממש כנגדו אלא שעל הרוב שכיחא תמן מים וכיון דכן סבר אביי הא הות במקום עדים ורבא סבר כיון דזימנין ליכא מגו אע"ג דמיעוטא שפיר עבדא לה מגו אי נמי דהכא מתרצה לה דבורה משום מגו דהכי קאמר לא הוה תמן מים דלאותבינהו תמן חמרא. התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי סהדי דאבהתי' היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבא מה לי לשקר במקום עדים וטעמא דרבא איבעית אימא אינך זבינתי ואכלה שני חזקה ואמר ליה אביי לרבא מה לי לשקר במקום עדם וטעמא דרבא משום דכיון דאית ליה מגו מתרצינן טעותיה דבעי לומר של אבותי שלקחו מאבותיך א"נ דסמיכי עלי בדאבהתי ואביי ורבא דלית לתרוצי לישנא כלל אחר שבאו עדי' כנגד הרגלה שבטעותו והלכתא כוותיה ולא תתייחד. מתני' איתא במס' גיטין גבי שכיב מרע שנתן גט לאשתו במעכשיו אם מתי דקתני סיפא לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. ופרש"י ז"ל טעמא משום דלא הוי גט ישן דק"ל כב"ה דאמרינן שלא תתייחד עמו מאחר שכתבו ליה וטעמא שלא יהא גיטה קודם לבנה והקשו בתוספות והא הכא ליכא גזירה דגט ישן הוא לפי שנתייחד עמה קודם שנתן לה והיא אינה מגורשת אלא מנתינתה ואילך ואם נתעברה בנתיים דאמר היום או מחר דגיטה קודם לבנה כסבורים שנהנם לה ביום שנכתב ונחתם אבל שכבר נתנה לה ואם ימות הוא מגורשת בשעת נתינה כי נתעברה אח"כ ויאמר גיטה קודם לבנה קושטא קאמרו ואם לא ימות הרי אינה מגורשת כלל והא ל"ק כלל דהא אוקימנא מתני' דהתם באומר מעתה שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם למיתתו כדי שיהיה גט מחיים ולא תפול לפני יבם וכיון שכך הרי זה כמתייחד בין כתיבה לכתיבה. ובתוספות פירשו טעמא דלא תתייחד משום יחוד של פנויה אי נמי שמא יבעול לשם קדושין וצריכא גט אחר ולא נהירא וכדפרישית בדוכתא בס"ד:

התם דשתיקתה מתירתה לא מהימנא. פירוש דהתם אינה צריכה צריכה להעיד בב"ד שלא נבעלה אלא כשתאמר אני הייתי עמה הלכך לא מהימנא אבל הכי שתיקתה אוסרתה כי צריכא להעיד בב"ד שלא נבעלה ופרכינן השתא נמי אתיא ומשקרא להעיד בב"ד שלא נבעלה כדי לחפות עליה. ומהדרינן תרתי לא עבדי פירש רש"י ז"ל תרתי לא עבדי חדא למשתקי בקלקולא ועוד דתיתי ומשקרא. ואיכא למידק דלא תרתי הוי דהא כי שתקא לא עבדי ולא מידי כי שתיקתה אוסרתה ר"מ תרתי לאו בההיא בחדא עובדא אמרי' אלא לומר אע"ג דעבדי שתיקתה כי התם למשריה לא עבדה הא דהכא לאסהוד' בשיקר' ועוד י"ל דהכא נמי אלו אמרי' חבירתה טהורה אני וזו יודעת ושותקת היינו סבורים לומר דמהימנא דשתיקותא כעדות להכי ס"ל דאפילו בהא לא מהימנא דדלמא מאהבה או מיראה שתקה אבל שאלנוה ותעיד בפירוש שהיא טהורה נאמנת דהשתא ודאי תרתי לא עבדית למשתק בקלקולא ולהעיד:

שפיר קאמר לך ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו פירש רש"י ז"ל פירש קאמר לך שאינו מכירך לפי שיצא בלא חתימת זקן יבא בחתימת זקן ע"כ ונראה מדבריהם אלו דהאח זה בא לכאן כבר וראהו מרי בר איסק אלא שאינו מכירו אם הוא זה אם לאו להכי דייק לישנא דסוגיין דאתינא עלה לישנא דהאי קרא ויכר וגו' ואיכא למידק דהתם בפרק המפקיד דאמר להו למפלג בשבחא דמשבח ואמר להו לא יהיבנא לך דאמרי לך דשפיר קאמר ולא יהיב ליה ואף על גב דאמרינן דשביחי גדולים את הנכסים השביחו דהתם הוא דידע דמחיל אבל הכא מי ידע דמחיל ופירש רש"י ז"ל מי ידע דאית ליה אחא וי"ל כי ע"י שהיה זמן גדול שהלך מכאן ולא שמענוהו ממנו סבר שהיה מת או אולי מיירי בשמע בו שמת ויש מקשים אכתי למה ליה לרב חסדא למייתי מהאי קרא ומשום שהלך בלא חתימת זקן תיפוק ליה דאפילו הלך בחתימת זקן כיון דאמר שאינו מכירו עליו להביא ראיה שהוא אחיו וכדאיתא בפרק יש נוחלין ומתרצין אין הכי נמי אלא לפי שזה צועק שזה היה רמאי והיה טוען טענות רמאות שאינו אחרי שכבר ראוהו בודאי אלא הניחו בחתימת זקן לא היה נאמן לומר אני מכירך ויש לו לטעון בבריא שאינו אחיו כיון שהוא ראוהו אותו כבר בחתימת זקן אנן סהדי שיש לו להכירו ושיקרא טעין והא דתנן התם שאם אמר אין אני יודע עליו להביא ראיה התם אמר אין אנו יודעים שלא ראינוך מעולם או אין אנו יודעין אם ראינוך אם לאו אבל השתא שהניחו בלא חתימת זקן הרי הוא נאמן לומר שאינו מכירך כדכתיב ויכר יוסף את אחיו:

הכי גרסי' זיל איתנהו כלומר הכא עדים הללו שזה אומר דמסתפי מינך והכי מוכח מהא דאמר ליה השתא נמי אתי ומשקרי ומהדרי' תרתי לא עבדי אלמא אותן העדים עצמם אמרו לו שיביאם וכן בדין שאם אתה אומר מחייבהו להביא עדים שאינו אחיו זה דבר רחוק הוא ועוד דא"כ לא שבקת חיי לכולהו עלמא שאם יתבועי תביעה על פה ויאמר התובע שיש לו עדים ומסתפי מיניה שנחייב לזה להביא עדים שהוא כדבריו וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכן פירשו תוספת. תרתי לא עבדי פירוש שימנעו מלהעיד אמת ויעידו שקר וכדפירש רש"י ז"ל וליכא למימר דתיפוק ליה דלא משתבע בשיקרא דהא ליתא הא אין העדים חיוב שבועה על עדותם אלא השביעום ואומר אחים שיש עליהם חיוב קרבן כדאיתא בקראי ובמסכת שבועות. דרב פפי ורב אשי ודאי תנאי פירוש דברייתא קמייתא פליגי עלייהו בהדיא. אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא פירוש דלפום פשטא דמתניתין פליגי עלייהו דקתני חוץ מהימנא ובעלה הא שפחתה מהימנא. וא"ת אמאי משני דשפחה היא בכלל הימנוה וכדמשני לעיל דשפחה לעצמה דמי וי"ל דשאני הכא דקתני חוץ מהימנה ובעלה כיון שהוציא בפירוש לבעלה מן הכלל ולא חתמי בכללה ולא הוציאן בפירוש בשפחה איכא למימר דשפחה במסיח לפי תומה פירוש ואפ"ה היא ובעלה אינו נאמנים ואעיג דלעיל גבי תרומה הימנוה במסיח לפי תומו התם הוא בתרומה דרבנן אבל לא ליוחסין דאסורה דאוריית' היא דחיישי' דלמא מערמי'. אעפ"כ:

יחד לה בית בחצירו פירוש אע"פ שאסורה לו התירו לו לעשות כן. פי' רש"י ז"ל כהן שגירש אשתו מה לעשות כן דהא ודאי פסול כהונה הוא או דלמא בשבוי' הקילו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת עליו ובהא הוא דאבעיא לן אבל ישראל שגירש את אשתו דכל זמן שלא נשאת לאחר אינה נאסרת עליו ואין כאן אלא משום יחוד דפנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו ואלו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר משום דפנויה בעלמא וכולי סוגין דלקמן אינו אלא בכהן שגירש את אשתו אע"פ שלא נשאת מזו ישראל שגירש את אשתו ונשאת הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו וכן פירש"י דלקמן דבכהן שגירש את אשתו מיירי ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטעה בדבר הזה:

ומה שנתגלגל כאן בההוא דאוגר חמרא לחבריה ואמר ליה לא תיזיל בארחא דנהר פקוד דאיכא מיא וכו' כבר ביארנו היוצא ממנו לענין פסק בגמרא מציעא פרק האומנין:

שכיב מרע שנתן גט לאשתו מהיום אם ימות על הדרך שיתבאר במקומו לא תתיחד אשתו עמו אלא בפני עדים שמאחר שלכשימות הוי גט למפרע נמצאת מתיחדת למפרע אחר שנתגרשה והן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה ויש מפרשין בה מטעם גט ישן ואינו כן שלא אסרו גט ישן אלא לגרש בו לכתחלה הא כל שעבר וגירשה בו מותרת לכתחלה וזו כבר נתגרשה ובא גט לידה ואע"פ שנעשה הגט ישן אין ייחודה גורם לה שום איסור ומכל מקום כל שהיה בייחודה שום אדם מותר ולא סוף דבר עדים אלא אפילו עבד אפילו שפחה ר"ל שפחה שלו שסתם הדברים אינו משמש בפניהם חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה ואינה נמנעת מלשמש בשבילה:

אף בשבויה שבמשנתנו שביארנו שאפילו שפחה נאמנת עליה כתבו גדולי הפוסקים ששפחה שלה אינה נאמנת כדעת רב פפא שתירץ הא בשפחה דידיה הא בשפחה דידה ומכל מקום נראין הדברים לפסוק כרב אשי שתירץ הא והא בשפחה דידה ושפחה מחזא חזיא ושתקה התם דשתיקותא מתרתה לא מהימנא הכא דשתיקותא אוסרתה ר"ל עד שתעיד שלא נבעלה מהימנא והילכך כל שהשפחה מעידה שלא נבעלה אף בגט מותר ולא אמרו שם חוץ משפחתה אלא לומר שאין בידיעה שהשפחה היתה שם שאין בזו חזקה שלא תשמש בפניה ושאר שפחות מותרות אע"פ שלא העידה שכל שהיא שם חזקה שלא שמשה הא כל שהעידה שלא נבעלה מותרת אף בגט ומכל מקום בשבויה ששתיקותה אוסרתה עד שתעיד שלא נבעלה אף שפחה שלה נאמנת בכך הואיל וזקוקה היא להעיד:

יראה מסוגיא זו שאף שפחה שלה במסיחה לפי תמה מיהא נאמנת הא היא ובעלה אף במסיח לפי תמו לא ואע"פ שביארנו למעלה שהמסיח לפי תמו אף על פי עצמו נאמן דוקא לתרומה אבל ליוחסין לא ובנה ובתה יראה ממשנתנו שנאמנין הם עליה להכשירה ומכל מקום יש פוסקין בהם דוקא במסיחים לפי תמם וכמעשה שהוזכר באחד שאמר לפי תמו אני ואמי נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי והשיאה ר' לכהנה על פיו:

אע"פ שביארנו שהבעל אינו נאמן בה יתבאר בפרק שלישי שהכהן הפודה את השבויה משלו מותר לנשאה חזקה אין אדם מאבד מעותיו בידים וודאי כבר בדק בה וטהורה היא הא אם לא פדאה והוא מעיד בה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה:

ומה שנתגלגל כאן מענין מרי בר איסק דאתא ליה אחא מבי חוזאי כבר ביארנוהו בשלישי של מציעא:

שבויה זו שיש בה עדי שבויה ואין לה מי שיעיד עליה לטהרה שאסרנוה על בעלה כהן אינו צריך לגרשה אלא מותר ליחד לו בית בחצרו כשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה ודוקא בשבויה שהקלו בה אבל גרושה שאסור לה להתיחד עם בעלה לא וכבר אמרו המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו שמתוך שמכירים זה את זה ברמיזות ובקריצות יש לחוש בהן ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נדון כשכונה ומי נדחה מפני מי בחצר של שכירות או של שניהם היא נדחית מפניו אבל בחצר שלה הוא נדחה מפניה וכל אלו בגרושה מן הנשואין אבל מן האירוסין לא מפני שאין לבו גס בה ומכל מקום אם ראינו אותם גיסי אהדדי אסור אלא שאם נתיחד מכל מקום אינה צריכה גט שני אלא בנתגרשה מן הנשואין כמו שיתבאר במסכת גיטין פרק זורק:

ואם יש להן עדים אפילו עבד ואפילו שפחה ואפילו שפחה דידה מהימני ורמינהו לא תתיחד עמו אלא בעדים אפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה. פי' גבי שכ"מ שנתן גט לאשתו דחיישינן שמא יבוא עליה ותהי' צריכה גט שני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואסיק ר"א הא והא בשפחה דידה ושפחתה מיחזא ושתקת התם דשתיקותא מתירתה לא מהימנא והכא דשתיקתה אוסרתה מהימנא השתא נמי אתיא ומשקרא תרתי לא עבדי. פי' חדא ששותקת מלהעיד האמת ועוד שתעיד שקר. תנא זו עדות כשר איש ואשה תינוקת ותינוק אביה ואמה אחיה ואחיותה אבל לא בתה ובנה. פי' זו עדות של שבויה כל אלו כשרין להעיד ואם הבן מסיח ל"ת ואומר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים ויצאתי לשאוב מים וללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאה ר' לכהונה על פיו. פי' מסיח ל"ת יקרא כ"ז שלא בא לפני ב"ד להעיד אלא מספר עם חבירו. והשומעים מפיו מגידים לב"ד וכ"מ שהעבד ואשה נאמנים גם הקטן נאמן ולגבי מת בעלך שעבד ואשה נאמנים כדתנן החזקנו ל?יות משיאים עד מפי עד (עד) מפי שפחה הקטן נמי נאמן כדתנן התם ר"י אומר אפילו שמע מן התינוקות אומרים הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פ' והשתא השומע מן התינוקות מעיד תינוקות עצמן לא כ"ש:

[מתני'] א"ר זכריה וכו'. תנא אע"פ. פי' אע"פ שאסורה לו לפי שהיה כהן יחד לה בית בחצירו כשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה. ופי' כדי שלא יתייחדו. בעי אביי מהו לעשות כן בגרושה. פי' לדור עמה בחצר התם בשבויה היקילו אבל הכא לא. א"ד ל"ש.

מתני' אם יש להם עדי' כו' ואפי' שפח' דידה מהימנא ורמינהו. לא תתיחד כו' עד בשפחתה. רב אשי אמר כו' עד תרתי לא עבד' אלא דר' פפא לימ' תנאי היא. פירש"י ז"ל אי מפרקי' לה כדלעי' דאמרי' שפחת' דיד' כעצמ' דמיא ה"נ כיון דאמרי' חוץ מהיא ובעלה הרי בכלל שפחת' או איכא תירוצ' אחרינ':

אבל הנגיד ז"ל תירץ דהכא ליכא לפרוקי כדעיל דקתני בכלל' סתמא ואין אדם נאמן ע"י עצמו איכ' למימ' דשפחת' כעצמ' דמי' דהא במאי דקאמ' ע"י עצמו שמעי' איהי ובעל' וכגון שכן אפשר דה"ה נמי לשפחתה אבל השתא דקאמר בהדי' חוץ מהיא ובעלה מסתמ' דהני תנן ותו לא. כי תניא ההיא במסיח' לפי תומ' ואפ"ה איהי ובעל' לא מהימנה. וכ"ת ומאי שנא מהא דאמרן לעיל שמעלין לכהונ' במסיח לפי תומו. י"ל דשאני הת' דלי' לי' חזקה לפסלו' אבל הכא דאית לה חזקה דפסלו' איהי ובעל' לא מהימני דבעינן עלה עדו' ואין אד' מעיד ע"י עצמו:

מתני' אמ' ר' זכרי' בן הקצב כו'. תנא אף על פי כן יחד לה בית כו' עד בסוף בניה וכ"ת אכתי מאי הוי והא אמרי' לעיל אבל לא בנה ובת' י"ל הת' הוא לענין עדו' שחוששין להם שלא יעידו עדו' שק' בשביל' אבל וודאי לענין יחו' אין חוששין לה שתבעול בפניהם וכי מקשי' לעי' אמתני' ממתני' דהת' דלא תתיח'. מק"ו פרכי' דהשת' הת' לענין יחו' לא מהימנ' כ"ש הכא במתני'לענין עדות דהוי דינא דלא מהימנ' בעי אביי כו' עד חצר של שניה' מהו. לאו דהוי בינייהו בשותפ' אלא כלומ' שחצ' שכל א' דר בו הו' נדח' מפניה מיבעי' לן היכא דהוי חצר שכל א' דר בו בשלו וזהו א' מן המקומו' שיש בתלמו' ל' אח' בב' מקומו' ופירשו מתחל' דהכי בעי' דמימ' חצ' שכל א' דר בו בשלו ובטלמ' דאמרי' חצי של שניה ר"ל שהי' משותפ' בין שניהם:

או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר כלומר או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר גבי הא דטענת נחבאתי אינה ברורה כל כך והיינו דאמרינן ומאי שנא מההוא מעשה וכו'. וקושיין מדאביי דהילכתא כותיה דאמר דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואע"ג דלא דמי לה ממש קס"ד דכיון שהיא סבורה דידיעא טענתה לומר בב"ד שהיא לבדה נחבאת אף ע"פ ששורת הדין שנאמנת בכך מ"מ אין לנו לומר בזה מה לי לשקר דאיהי סברה דלא אמרה נחבאתי לא מהימנא ואין לומר מגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שיאמינוהו ב"ד ושיהא נראית לטוען שהטענה ההיא היתה ברורה לו ומהדרינן דלא דמי וכו' והאי עובדא דנהר פקוד כבר פרישנא לה בפרק המפקיד גם בפרק חזקת הבתים בס"ד דכל היכא דהוו מגו במקום עדים ממש אפילו רבא מודה שאין אדם נאמן בשום מגו כנגד העדים אבל הכא לא היו עדים ממש כנגדן אלא שעל הרוב שכיחי תמן מיא וכיון דכן סבר אביי דהא הות בעדים ורבא סבר דכיון דזמנין דליכא מיא אע"ג דמיעוטא הוא שפי' עבדינן מינה מגו א"נ דהכא מתרצינן דיבוריה משום מגו דה"ק לא היו תמן מיא דלימות בהו חמרא וכדאמר התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי האי סהדי דאבהתיה היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבא מה לי לשקר איבעי אמר מינך זבנתיה ואכילתיה שני חזקה ואמרו ליה אביי ורבא מה לי לשקר במקום עדים וטעמא דרבא משום דכיון דאית ליה מגו מתרצינן טענתיה דבעי לומר של אבותי שלקחוה מאבותיך א"נ דסמיכי עלה כדאבהתי ואביי ורבא ס"ל דלית לן לתרוצי לישני' כלל אחר שבאו עדים כנגד הרגילות שבטענתו והילכתא כותייהו. הריטב"א ז"ל:
ה"ג בקצת ספרים הכא ודאי איטמי חששא הוא ומקום חששא אמרינן ופרש"י ז"ל ודאי איטמי. בתמיה. ע"כ. פי' לפירושו אין התמיה בכולי לישנא פי' וה"ק הכא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן כלומר דע"כ יש לנו לומר מ"ל לשקר במקום חששא והילכך יש לנו לומר דנפשטה בעיין דאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי טהורה ואפילו אינה מחזרת אלא אחת לכך כתב רש"י ז"ל דאין התמיה אלא במאי דקאמר ודאי איטמי ושאר הלשון דחויה היא ואינו מוכרח לומר כן. ומיהו יש ספרים דגרסי הכי השתא התם כיון דאיכא עדים דודאי איכא מיא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' דהא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן לה. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל בעי רב אשי אאם יש מחבואה אחת מחזקת כולן קאי. או דילמא לא אמרינן וכו' פי' כיון דלא נחבית הרי היא בחזקת טומאה מאחר דאיכא עדים שנשבית ובעיא ולא אפשיטא היא ופסק רבי יצחק ז"ל דטהורה היא ונראה טעמו משום דבשבויה הקלו והכי השתא לא שדיחויא היא אלא שינויא מעליא היא וראיה לדבר מהא דגרסינן במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין אמר ר' אלעא לא היו מוחזקין בו שהיה בכור ובא אחד ואמר בכור ומומו עמו נאמן ומקשי' מאי שנא מההוא דאוגר כו' ומשני הכי השתא התם ודאי איכא מיא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הכא ודאי שדיא ביה מומא חששא היא ובמקום חששא אמרינן מה לי לשקר אלמא דהכי השתא אינו דיחוי דהא התם לתרוצי מלתא דר' אלעאי אתינן והלכתא כותיה דהא מימרא היא וליכא מאן דפליג עליה ובאינה מחזקת אלא אחת נמי פסק הגאון ז"ל דמצלת על כלן. עד כאן:

ואפילו שפחה דידה מהימנא פי' מדקתני ואין אדם נאמן על ידי עצמו דאלת"ה למה לי למתנייה כלל והא מדקתני ואם יש להן עדים וכו'. הרי אלו נאמנין שמעינן דעדים מיהא בעינן ואין אדם מעיד על ידי עצמו ומדקתני נמי בסיפא אמר רבי זכריה בן הקצב וכו' שמעינן לה והילכך קשיא למה לי למתנייא כלל אי לאו להשמיענו דאפילו שפחה דידה מהימנה. ועוד נפרש זה בסמוך גבי שינויא דרב פפא בס"ד כן נראה לי:
לא תתיחד עמו אלא על פי עדים הא מתני' איתא במסכת גיטין [עב א'] גבי שכיב מרע שנתן גט לאשתו במעכשו אם מתי דקתני סיפא לא תתיחד עמו אלא על פי עדים ופרש"י ז"ל טעמא משום דלא ליהוי גט ישן דקי"ל כב"ה דאמרינן שלא יפטור אדם את אשתו בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתיחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והקשו בתוספות דהכא ליכא גזרה דגט ישן דהתם הוא לפי שנתיחד עמה קודם שנתנו לה והיא אינה מגורשת אלא מנתינה ואילך ואם נתעברה בנתים יאמרו היום או מחר דגיטה קודם לבנה כסבורים שנתנו לה ביום שנכתב ונחתם אבל הכא שכבר נתנו לה ואם ימות היא מגורשת משעת נתינה כי נתעברה אחרי כן ויאמרו גיטה קודם לבנה קושטא קאמרי ואם לא ימות הרי אינה מגורשת כלל והא לא קשיא כלל דהא אוקימנא למתני' דהתם באומר מעת שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם למיתתו כדי שיהא גט מחיים ולא תפול לפני יבם וכיון שכן הרי זה כמתיחד בין כתיבה לנתינה. ובתוספות פירשו טעמא דלא תתיחד משום ייחוד של פנויה א"נ שמא יבעול לשם קידושין וצריכה גט אחר ולא נהירא וכדפרישנא בדוכתא בס"ד. הריטב"א ז"ל:
ועוד הקשו בתוספות דמה שפרש"י ז"ל הכא משום גט ישן לא אזיל לשיטתו דפי' בפרק מי שאחזו עיין שם דלפירושו דהתם היה צריך לפרש טעמא דלא תתיחד משום חשש קידושין ואפשר לומר דלהכי פירש כאן משום גט ישן ושינה פירושו ממאי דפי' התם בגיטין משום שינוייהו דרב פפא ורב אשי שלא רצו לתרץ כדרב פפי דבשבויה הקלו דאי משום קדושין הרי התירוץ מבואר דבשבויה הקלו אבל חשש לעז בעלמא ולכך פירש שפיר ואפילו הכי משני רב פפי דבשבויה יש לנו להקל טפי כנ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל ומאי קא רמי מי דמי התם מפני שלבו גס בה ואינה נמנעת מלהתעסק בדבר אחר בפניה וכאלו נתיחד עמה כיחדו דמי אבל הכא דמשום נאמנות הוא שפחתה מנלן דלא מהימנא וכדמתרץ רב אשי בסמוך ותירץ דקסבר האי מקשה דהא בהא תליא דאף היא אינה משמשת בפני מי שרואה ומספר' דבריה בין שכנותיה ואפילו בחקירה אינה מגלה דכל בפני מי שמגלה כבפני הכל דמי. ע"כ. ובקונטריסין כתוב חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה ואין לומר דמתני' איירי במסיחה לפי תומה לכך נאמנת דלא משמע כן במתני' דאיירי במסיח מדתלינן טעמא דקאמר ואם יש עדים משמע דמטעם עדות ועוד אומר מהר"ז דלא נוכל לומר במסיח דהא אמר במתני' ואם יש להן עדים ואין עדים מסיחים לפי תומם דאינם קרויין עדים דומיא דהכי הוו אחריני. ע"כ:

רב פפא אמר הא בשפחה דידה וכו'. וקשה קצת דלשון הא והא לא שייך דהא השתא נדינן ממאי דאמרי' לעיל ואפי' שפחה דידה מהימנא ומאי הא והא דקאמר וי"ל דהא פרישנא לעיל דמכח דייתורא דמתני' הוא דאמרינן דאפילו שפחה דידה מהימנא והשתא מתרץ רב פפא דייתורא דמתני' אתא לאשמועינן אפי' דשפחה דידיה מהימנא והיינו לישנא דהא והא דקאמר דקאי עלה דמתניתין וכדפרשי'. ומ"מ פריך עלה תלמודא דאע"ג דמתרצא שפיר ייתורא דמתני' מ"מ מלישנא דמתני' דקתני אין אדם מעיד על עצמו משמע דדוקא אדם על עצמו אין אדם מעיד הא שפחה בעלמא ואפילו שפחה דידה מהימנא ומשני שפחתה נמי כעצמה דמי כנ"ל. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל שפחתה נמי כעצמה דמיא א"ת א"כ שפחה דידיה נמי כעצמו דמי יש לומר שפחתו לתועלתו מתכוונת ואם היא טמאה לא תעיד שהיא טהורה שהרי בעלה הוזהר על הפסולות והא דאיהו לא מהימן דאגב דתקיף יצריה אף על פי שהיא טמאה ישאנה אבל שפחה דידה מתכוונת לכבוד גבירתה שלא יפסלנה ואפילו הכי גבי גט האשה בושה מלשמש בפניה שאין לבה גס בה. אמי"ץ:
ויש אומרים שפחתה כעצמה לפי שרגילה עם גבירתה יותר ממה שרגילה שפחתו עמו שהנשים רגילות זו בזו ולא נהירא דהא לקמן חזינן דעבדה כשפחתה. אמי"ץ. עכ"ל שיטה ישנה. ודע שבמשניות שלנו גרסינן ואין אדם נאמן על ידי עצמו והכא בגמרין גרסינן הא קתני אין אדם מעיד על עצמו פירוש היינו לישנא דקתני בסיפא גבי הא דזכריה בן הקצב. סוף הלשון חסר:
וז"ל הרא"ה ז"ל. רב אשי אמר וכו' עד תרתי לא עבדה אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא. פי' רש"י ז"ל אי מפרקי' לה כדלעיל דאמרינן שפחתה דידה כעצמה דמיא ה"נ כיון דאמרינן חוץ מהיא ובעלה הרי בכלל שפחתה או איכא תירוצא אחרינא. אבל הנגיד ז"ל תירץ דהכא ליכא לפרוקי כדלעיל דקתני בכלל' סתמא ואין אדם נאמן ע"י עצמו איכא למימר דשפחתה כעצמה דמי' דהא במאי דקאמר ע"י עצמו שמעי' איהי ובעלה. וכיון שכן אפשר דה"ה נמי לשפחתה אבל השתא דקאמר בהדיא חוץ מהיא ובעלה מסתמא דהני תנן ותו לא. כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה ואפ"ה איהי ובעלה לא מהימנה. וכ"ת ומאי שנא מהא דאמרן לעיל שמעלין לכהונה במסיח לפי תומו. י"ל דשאני התם דלית ליה חזקה דפסלות אבל הכא דאית לה חזקה דפסלות איהי ובעלה לא מהימני דבעינן עלה עדות ואין אדם מעיד ע"י עצמו:

מתניתין אמר רבי זכריה בן הקצב וכו'. תנא אף על פי כן יחד לה בית וכו' עד בסוף בניה וכ"ת אכתי מאי הוי והא אמרינן לעיל אבל לא בנה ובתה י"ל התם הוא לענין עדות שחוששין להם שלא יעידו עדות שקר בשביל' אבל ודאי לענין יחוס אין חוששין לה שתבעול בפניהם וכי מקשי' לעיל אמתני' ממתני' דהתם דלא תתיחד מק"ו פרכינן דהשתא התם לענין יחוס לא מהימנא כ"ש הכא במתני' לענין עדות דהוי דינא דלא מהימנא. בעי אביי וכו' עד חצר של שניהם מהו. לאו דהוי בינייהו בשותפא אלא כלומר שחצר שכל אחד דר בו הוא ואיידי דתנא במתניתא ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה מיבעיא לן היכא דהוי חצר שכל אחד דר בו בשלו וזהו אחד מן המקומות שיש בתלמוד לשון אחד בב' מקומות פירשו מתחלה דהכי בעי למימר חצר שכל אחד דר בו בשלו ובעלמא דאמרינן חצר של שניהם ר"ל שהיו משותפין בין שניהם. ת"ש היא נדחית מפניו כו' עד דגייסי אהדדי. [ע"כ הרא"ה ז"ל]:
וז"ל הרא"ש דרב פפא מי לימא תנאי היא. תי' מאי קא בעי דילמא הא דקאמר חוץ ממנה ובעלה ה"ה שפחתה דשפחתה בכלל הימנה כדשני לעיל שפחתה כעצמה דמיא. ועוד אמאי לא שני הכי. ותירץ הנגיד ר' שמואל דשאני הכא כיון דנחת לפרש חוץ ממנה ובעלה אלמא דוקא קתני ותו ליכא דלא מהימנא אבל מתני' דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו איכא לפרושי דכל שהוא בעצמו קאמר. ופסק רב אלפס דשפחתה לא מהימנה כרב פפא אף ע"ג דרב אשי בתראה הוא משום דרב פפא מסייע ליה מתניתא קמייתא בהדיא ולא עבדה ושפחתה ואידך ברייתא מתרץ לה במסיחה לפי תומה וכן פסק הנגיד והראב"ד פסק כרב אלפס דהוא בתראה. במסיח' לפי תומה אפילו הכי היא ובעלה אין אף על גב דאמרינן לעיל הוא עצמו מסיח לפי תומו נאמן גבי יוחנן אוכל חלות ה"מ לתרומה אבל ליוחסין מעלה עשו. נגודי נמי מנגדינן ליה. פי' תרתי עבדי ליה דהא כל אחד מוסיף והולך. ואלו דוקא קאמר מנגדי ליה ולא יותר אם כן הוא מקיל טפי דשמתא חמירא מנגידא כדאיתא בפרק מקום שנהגו ובפרק הכל מגלחין:

וז"ל הריטב"א ז"ל שם בפרק המפקיד מרי בר איסק וכו'. פרש"י ז"ל כי מרי הלך עם אביו וראה לאחיו זה וכשמת אביו חזר לעירו והוצרך לפרש כן דהא מדמינן ליה לההוא דויכר יוסף וגו' אלמא דכבר ראה הוא בלא חתימת זקן מיהא והא דאמרינן לקמן התם ידעי ומחלי וכו' אבל יש מי שפירש כי מרי אומר היה שלא ראהו מעולם וכו' והא דאמרינן שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וגו' איכא למידק דבלאו האי טעמא נמי כיון שטוען זה שאינו מכירו המע"ה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא להפיס דעתו אמר כן שהיה טוען עליו שהוא מכירו כשהוא אומר שאינו מכירו ולכך אמר ליה אפילו לדבריך אין כאן הוכחת רמאות כיון שראה אותך בלא חתימת זקן ולפי פרש"י ז"ל פי' בתוס' דכיון שכבר ראהו ויודע שיש לו אח הו"ל להודות או לכפור לגמרי ולומר אינך אחי ושקורי משקר אבל השתא דליכא טעמא דויכר יוסף יכול היה לומר אינו מכירו ועל זה המוציא ממנו עליו הראיה שהוא אחיו וגם זה נכון ע"כ. ואני לפי שמצאתי כאן בפירושי רש"י ז"ל כתבתי מה שכתבתי לעיל. ונ"ל נכון כלשונו ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל אמר ליה אית לי סהדי ומסתפי מיניה דאיניש אלמא הוא ומיירי כגון שאמרו העדים אותו העדות שאתה שואל לנו לא נאמר לך כלום עליו דהשתא יש רגלים לדבר שמחמת אלמותו יראים להעיד הילכך א"ל זיל אייתינהו את כלומר לך והבא אותם עדים שיראים להעיד עליך ויעידו שאינו אחיך או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אם לאו ודוקא בה"ג דאיכא רגלים לדבר אבל בלאו הכי לא דאי לא תימא הכי אם כן כל אדם יאמר כן וגברא אלמא אם לא הביא עדים יפסיד ע"כ. וקשיא לשיטת התוס' דמאי קאמר זיל וכו' הרי סהדי הוו קיימי קמיה דהא כבר הביא עדים ואומרים דלא יאמרו אותו עדות וכדכתיבנא לעיל ואם היינו מפרשים שהב"ד שאלו לאותם העדים שלא בפני הבעלי דינין וכבר הלכו להם וכדמשמע מלשון התוס' שלנו לא משמע הכין ועוד דכבר אמרו העדים שלא יאמרו בזה לא הן ולא לאו ומאי קאמר ליה רב חסדא זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא. ויש לומר דה"ק ליה רב חסדא אף על גב דאותם העדים כבר אמרו שיראים ממך מכל מקום הבא אותם ואם יעידו לך אפילו שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אני אאמין אותם ומשום דמעיקרא לא רצו ליכנס בזה להכי קאמר ליה זיל שיפתה אותם שיעידו והוי להו כעדים אחרים. ומיהו קשה דאם כן מחמת יראתו שמא יעידו שקר דהא כנגדו מעיקרא לא רצו להעיד מחמת יראתו. וי"ל דהיינו דקאמר השתא נמי כיון דיראים ממנו ישקרו לומר אין הוא אחיו או שאינן יודעים אם הוא אחיו. ואכתי קשיא לשיטה זו דמשמע שמפני האלמים דחקי מפרשים לשמעתין בהכי ומה לנו לחייב האלמים והרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ובידו לחייב האלם כפי ראות עיניו וכיון שכן היכי דחקי ומוקמי שמעתין במידי דלא מפרשא בהדיא ואדרבה משמע דלא היה אלא טענה בעלמא דהוה טעין דאית ליה סהדי ומסתפו מיניה ולא שהביא העדים לפנינו. ומתרצים התוס' דע"כ יש לנו לומר דרגלים לדבר בכה"ג (חסר מעט מסוף הלשון) זו היא שיטת התוס' ז"ל. ומיהו מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא דהרגלים היינו דלא מצינו איש שיקרא למי שאינו אחיו אחי אתה וכמו שכתב נמוקי יוסף בפרק המפקיד ועוד שזה כבר הכיר שיש לו אח שהרי אביו הוליכו עמו וטענות של רמאות הויא מאי דטעין לא ידענא לך וכדכתבינן ומ"ה בגברא אלמא בכה"ג הוה דחיק ליה רב חסדא והא דקאמר זיל אייתינהו היינו עדים בעלמא ואף על גב דקאמר זיל אייתינהו דמשמע דכבר באו מעיקרא ה"ק זיל אייתינהו את להנהו סהדי המכירין אותך ויעידוך שאינו בן אביך וכדפרש"י ז"ל אבל לא קאמר ליה שיביא אותם העדים דאמר עליהם אחיו דמסתפו מיניה ומיהו איהו אהדר ליה אפילו הכי הוה רמינן מינה אמתני' מדקתני מפני שלבה גס בה ומפליג בין שפחתה לשאר עבדים ושפחות. ותירץ עלה רב פפי דאף על פי שלבה גס בה בשבויה הקלו. ר"ת. והגאון ר' יצחק ז"ל פסק כרב פפא דאמר דשפחתה לעולם לא מהימנא אפילו בשבויה ואע"ג דרב אשי דבתרא הוא משום דלרב פפא מיתרצן תרתי ברייתא ולאו תנאי נינהו. שיטה ישנה:
מתניתין לא זזה ידו על אשתו היה מעיד ואמרו אינו נאמן דאשתו כגופו ואין אדם מעיד על ידי עצמו כיון שבידוע ששלטה עליהן ידי האומות העולם:

גמרא תנא אף על פי כן ייחד לה בית וכו'. פרש"י ז"ל אף על פי שאסרוה לו היה עושה כן ואף על גב דבגרושה אסור והטעם משום דבשבויה הקלו ויש אומרים אף על פי שנשבע שלא זזה ידה מתוך ידו אסורה לו. שיטה ישנה:
וז"ל הריטב"א ז"ל אף על פי כן ייחד לה בית בחצרו פי' אף על פי שאסורה עליו התירו לו לעשות כן. ע"כ:
ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב תנא אף על פי כן שיודע בה שלא נטמאת היה מתרחק ממנה כל כך שהיתה נכנסת בסוף בניה שהבנים נכנסין תחלה והיא בסוף ויוצאה בראש בניה היא יצאה בתחלה ובניה אחריה ועומדים בחצר וכל כך כדי שלא תתייחד עמו כלל ואסורה עליו:
מהו לעשות בגרושה כן פרש"י ז"ל כהן שגירש את אשתו מהו לעשות כן דהא והא פסול כהונה היא או דילמא בשבויה הקלו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת לו ובהא הוא דאיבעיא לן אבל בישראל שגרש את אשתו כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו ואין כאן אלא משום יחוד של פנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו דאילו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר כפנויה דעלמא וכולא סוגיין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אף על פי שלא נשאת או בישראל שגרש את אשתו ונשאת הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו וכן פרש"י ז"ל לקמן דבכהן שגרש את אשתו מיירי ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטועה בדבר. הריטב"א ז"ל:
אבל בלקוטי הגאונים ז"ל כתוב והני מילי בשבויה פי' שייחד לה בית ולא מיחו בידו אבל בגרושה לא פי' לא ייחד לה בית בחצרו לא קודם שיתן לה את הגט ולא לאחר שיתן לה את הגט קודם נתינתו חיישינן משום גט ישן ולאחר נתינתו חיישינן שמא יבא עליה לשם קידושין. דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו פי' מפני שלבו גס בה ויודעת בקריצותיו וברמיזותיו כדמפרש בגמרא ולבו גס בה וחיישינן שמא יתייחד עמה אבל במבוי לא אסרינן לה להנשא דכיון דאשת איש היא לא חיישינן בה כל כך והא דקתני לא תנשא בשכונתו ולא קתני לא תדור משום דעד שלא נשאת רשאה ודאי לדור בשכונתו כדי שתהא קרובה אליו אולי יחזור ויקדש אותה ויתפייסו ואם גרושת כהן היא דאסור להחזיר גרושתו אפילו קודם שנשאת לא תדור בכל המבוי שלו דחיישינן שמא יתייחד עמה ולפיכך הרחיקו בגרושת כהן טפי מגרושת ישראל אפילו לאחר שנשאת דמעלה יתירה עשו ביוחסין. ע"כ:

בפרש"י בד"ה מי לימא כו' או יוכל לתרץ כו' למימר שפחתה כעצמה כו' עכ"ל ואולמיה ליה הכא ממתני' דמוקמינן אין אדם מעיד על עצמו ושפחתה כעצמה משום דהכא קתני הכל נאמנין כו' חוץ מהימנה ובעלה ואיכא למאן דאמר בפרק בכל מערבין דלמדין מן הכללות במקום שנאמר בו חוץ ולכך המתרץ נמי לא מוקמי לה בהכי אלא במסיח לפי תומו וק"ק אמאי לא משני נמי מתניתין במל"ת ויש ליישב וק"ל:

תוס' בד"ה במל"ת ואפ"ה היא ובעלה אין נאמנין אע"ג דיוחנן כו' עכ"ל אהך מילתא גופיה כתבו לעיל ב' תירוצים ויש לפרש דבריהם דהכא על פי תירוץ ראשון שכתבו שם וק"ל:

במתניתין המעון הזה כו'. בערוך פי' נשבע שבועה במקדש עכ"ל ועוד נראה לפרש שנשבע בשמים כדאמרינן פרק אין דורשין בשבעה רקיעים נקרא מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בלילה כו' ע"ש וק"ל:

רש"י בד"ה מי לימא תנאי היא כו' או תירוצא אחרינא. נ"ב פי' ולא נוכל לשנות שפחה נמי כעצמה דמי מדקתני כלל הכל נאמנים חוץ מהימנה משמע דדוקא קתני אי נמי (כדקמשני) [מדקתני] חוץ מהימנה ודו"ק:

תוס' בד"ה לא תתיחד כו' צריכה הימנו גט שני כו'. נ"ב ולא שייך גט ישן כלל לפי' דהתם:

בא"ד וכן משמע התם בגמ' כו'. נ"ב פי' ומה שאמר בסיפא מה היא באותן הימים כו' הוא מילתא אחריתא ולא קאי ארישא וכן לשם בתוס':

בד"ה אמר ליה כו' לא נאמר לך כלום עליו כו'. נ"ב וקשה קצת דא"כ פשיטא דאלם הוא ואין זה רגלים אלא ודאי הוא לכן היה נראה לפרש כגון שאמר אלו ואלו ידעי לי בעדות והם שתקו בפנינו ולא אמרו מידי לא יודעים ולא אין אנו יודעים וק"ל:

גמרא הא קתני אין אדם מעיד ע"ע. זה הלשון הוא במשנה דלקמן. ובמשנה זו שאנו עסוקים בה הלשון וא"נ אדם עי"ע. ואולי שכצ"ל:

גמ' שם אמר לך רב פפא כי תניא כו'. כצ"ל:

תד"ה במסיחה. אלא לעדות אשה או דרבנן. כ"נ דצ"ל עי' ב"ק (קיד ב):

אמר רבא מה לו לשקר כו'. נ"ב צ"ע הא עבר ע"ד משכיר וכל המשנה ידו על התחתונה וקשיא נמי לאביי ע' תשו' שלי כ"י (ועי' רי"ף ורא"ש בב"מ ע"ח דלא קי"ל כר"מ וכ"ד כל הפוסקים):

שם שפיר קאמר כו'. נ"ב כלומר אין לך לומר דחיה בעלמא היא. והראיה מדלא מכחיש בהדיא ולימא ידענא דלאו את אחי. ונ"מ דלייתי איהו ראיה. וא"ל ר"ח שפיר קא"ל. כלומר אינה ערמה ודחיה אלא קושטא קאמר. אדרבה משום דמסתפי למטען שיקרא. דדילמא אחוהי את אלא איהו לא קידע. שמא כענין יוסף ארע. ומספיקא לא מצית מפיק מניה. כי עליך הראיה. וע' תוס' דמוקמי לה שידוע שזה התובע נולד כאן כו' ר"ל שידע מרי שהלך אביו עם אחיו. אבל לא הכירו אם זהו. שמא אחיו מת. וזה אחר הוא שתובעו בשקר:

גמרא ושפחה מחזי חזי ושתקה.
תמיהני למאי צריכנא לכך הא אף אם לא שתקה, מ"מ אנן חיישי' שלא תתבייש מלהבעל והשפחה תעיד באמת שנבעלה והיא תהיה מגורשת בגט זה, דהא בגט ישן בדיעבד מהני וא"כ תהיה מגורשת בגט ישן, ואף דכתבו תוס' גיטין דכ"מ דבודאי נבעלה אף דיעבד תצא, מ"מ בעדות שפחה דנטמאה איך תהיה נאמנת להצריכה גט אחר:

גמרא השתא נמי אתי ומשקרה תרתי לא עבדה.
לשון זה איני מבין דבמה נקרא תרתי הא אם שותקת אין עול בידה דהא בשתיקתה אסורה כיון דליכא עדות על טהרתה, ובעדותה בשקר דטהורה לא עבדה אלא חד והו"ל למנקט דמעשה לא עבדה, אבל לשון תרתי לא עבדה לא מתיישב שפיר:

במתני' א"ר זכרי' וכו' לא זזה ידה כו' אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו.
תימא מ"ש בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי לא תצא, דודאי לאו מדין עדות אתינן עלה, ומשום דבשעה שהעיד עדיין לא היה בעלה ולא העיד על עצמו, דהא מ"מ הוי תרי ותרי ומה כח בעדותו, אע"כ משום דבספיקות אם בעלי דברים שניהם היינו היא והבעל אומרים ברי לי לא מפקינן אותה, והרי התם הוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי מ"מ מהני ברי דבעלי דברים, ומכ"ש בשבויה דהספק הוא רק מדרבנן אסור, דמדאוריי' שבויה מותרת לבעלה דיועיל ברי דידה ודהבעל, ונהי דמדין עדות ליכא, דאין אדם מעיד על עצמו מ"מ מדין ברי דידיה ודידה לא תצא מר' זכרי' כמו בתרי ותרי דבנשאת לא תצא, (אב"ה עי' מ"ש אבא מארי מ"ו זצ"ל בתשובותיו חלק א' מהפסקים):

ורמינהי לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. נראה דהי' קשה לרש"י מ"ט לא מחלק הש"ס בין דרבנן לדהתם דהוי חשש דאורייתא שמא קדשה. אע"כ הש"ס הכא קאי למ"ד דלא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה א"כ אדם עושה בעילתו בעילת זנות. לאותו מ"ד אי עברה ונתייחדה לית לן בה כמבואר שם פ"א ע"א ואפ"ה לכ"ע לא תתייחד וע"כ משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהו"ל רק חששא דרבנן בעלמא פריך שפיר שוב מצאתי קרוב לזה בפ"י:

דר"פ מי לימא תנאי הוא. ר"ל במתניתין שייך שפיר שפחתה כעצמה. דהכא לא חשיב נמי בעלה במתניתין. משא"כ בברייתא חשיב הימנה ובעלה א"כ שפחתה נמי ליחשוב. והא דלא מוקי במתניתין במסל"ת משום דלשון עדות ועדים לא משמע כן אבל נאמנים להעיד שייך גם במסל"ת ודלא כהמרש"א:

בהא דר' זכרי' בן הקצב מצאתי כתוב בשם מו"ח הגאון מה' עקיבא נ"י דקשי' לי' מ"ש משנים אומרים מת כו' דבאומרת ברי לי אם נשאת לא תצא ואמאי אמרי' הכא אין אדם נאמן ע"י עצמו. שוב נמצא ק' זו בס' קול הרמז ותי' משום שהקילו טפי בשבוי' חששו טפי למורה היתרא ע"ש. הנה גם שם הקשו תוס' הבא עלי' בחנק קאי פי' ולא תאומן. אע"ג דעכ"פ ספיקא הוה אלא מן התורה אזלי' בתר חזקה דנינן לי' כודאי אבל מ"מ אפשר שמת וכ"כ הפני יהושע ורשב"א ביבמות מ"מ פשיטא להתוספות כיון דהאי ספק אסור מודאי לא מספק לא יועיל ברי שלה על עצמה. אך יען באמת היא רק באשם תלוי מועיל ברי שאין לבה נוקפת. והכא בשבוי' קולא של שבוי' הוא חומרא דאי הוה ספק שבוי' ולא הוה תקינו רבנן מידי והוה ספיקא דאורייתא לחומרא הי' מועיל ברי שלו. אך באמת מן התורה מותר לגמרי וחכמי' החמירו משום יחוס כהונה ואסרו כוודאי אע"פ שנאסר מספק מ"מ עשאוהו כספק שיש חוקת איסור ולא יועיל ברי של עצמו להוציא מודאי איסור. ודברי' אלו רמוזי' בקיצור לשון שיטה מקובצת במתני' ז"ל ואין אדם מעיד על עצמו כיון שידעו ששלטו עליהן ידי או"ה עכ"ל ע"ש:

גמרא ומאי שנא מההיא מעשה כו' וא"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הא דס"ד דהכא נמי מיקרי מה לי לשקר במקום עדים נראה דהיינו נמי מה"ט דפרישית בסמוך דכיון דרוב עכו"ם פרוצין בעריות א"כ כל שאומרת לא נחבאתי קס"ד דהיא בחזקת שודאי נבעלה וכדאמרו לו נמי חכמים לר' יהושע בפ"ק דף י"ג ע"ב לזו יש עדים ולזו אין עדים ופרש"י שם דכיון שנשבית ביניהם ורובם פרוצין בעריות כולנו עדים שנבעלה ע"ש ובחידושינו. וקס"ד נמי דבכרקום גרע טפי משבויה דמנוולא נפשה וכדפרישית בדף הקודם דמנוולא שלא יעלה אותה בדמים א"נ בכרקום שבאו פתאום אפשר דלא שייך טעמא דמנוולא נפשה ומסיק הש"ס דאפילו הכי לא קרי במקום עדים דמאן יימר דאטמי כן נראה נ"ל:

תוספות בד"ה לא תתיחד פי' בקונטרס משום גט ישן ולא פירש לטעמיה כו' ולענ"ד יש ליישב דרש"י הוצרך לפרש כן בשמעתין דמדמי לה לשבויה ור' פפא הוצרך לדחוקי משום הך קושיא למימר דשפחתה כגופה דמיא ואמאי לא משני נמי בפשיטות דבשבויה הקילו טפי כדאשכחן האי שינוי' בדוכתי טובא שהחמירו בשאר איסורין יותר מבשבויה וה"נ אי הוי טעמא דגט משום חשש קידושין דנתבטל הגט לגמרי ואם תנשא לשוק ע"י גט זה איכא חשש איסור חמור. לכך הוצרך לפרש כאן דקס"ד דטעמא משום גט ישן לחוד דליכא אלא חשש בעלמא דהא אפילו אם יבא עליה והוי גט ישן דפסול לכתחלה משום לעז דגיטה קודם לבנה. הא קיי"ל דבגט ישן גופא אם ניסת לא תצא ואפ"ה החמירו לייחד בפני שפחתה אלמא דשפחתה כמאן דליתא דמיא שאין שום אדם בוש לבא עליה בפני שפחתה א"כ מקשה שפיר אשבויה. משא"כ לאוקימתא דרב אשי דמשמע דלאו משום שאין אדם בוש נגעו בה אלא משום דשפחתה אין נאמנת עליה וא"כ משמע טפי דמשום חשש קידושין איירי שהוא איסור חמור. אלא דרב אשי קושטא דמילתא אמר אפילו בלא טעמא דשבויה הקילו אתי נמי שפיר דתרתי לא עבדה. וא"כ רש"י בגיטין נמי ניחא ליה לפרש משום חשש קדושין שהוא איסור יותר חמור מגט ישן וכמ"ש בזה בחידושי גיטין ע"ש ודוק היטב. ובזה מדוקדק ג"כ לשון רש"י שפירש מפני שלבה גס בשפחתה ואינו בוש מלבא עליה שזה היה עיקר סברת המקשה ורב אשי הוא דחדית דנהי שאינו בוש לבא עליה אפ"ה במתניתין מהני אפילו בשפחתה מצד עדות השפחה דתרתי לא עבדה. משא"כ בגיטין דלא מהני מצד עדות דחזיא ושתקה ואינו בוש ג"כ שלבה גס בה מש"ה אסורה כן נ"ל נכון:

בגמרא דרב פפא מי לימא תנאי ופרש"י או יוכל לתרץ מתניתין בתרייתא נמי כוותיה למימר שפחתה כעצמה דמי וכו' או תירוצא אחרינא עכ"ל. ואע"ג דלמאי דלא סליק אדעתא הא דמסיח לפ"ת א"כ בלא"ה הנך תרתי ברייתא ע"כ תנאי היא. אף אם נאמר דשפחתה כעצמה דמי. דאכתי קשיין אהדדי מבנה ובתה. אלא דהכא לאו לתרוצי ברייתא איירי אלא לתרוצי מתני' דידן דלר"פ לא אתא כשום תנא מהנך דשני ברייתות דהא במתניתין משמע דבנה ובתה נאמנין ושפחתה אינה נאמנת לר"פ. ובזה נתיישב ג"כ הא דהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות מי לימא תנאי היא או דאיכא לאוקמי במסיח לפ"ת כסוגית הש"ס בכל דוכתי דקאמר כהאי לישנא מי לימא תנאי היא או דלמא כדדחי הש"ס בתר הכי אמר לך. ולמאי דפרישית א"ש דאי הוי מסיק אדעתא הא מילתא לחלק בין מסל"ת פשיטא דהוה מוקי לה בהכי לתרץ נמי קושיא דבנה ובתה אע"כ דמעיקרא לא ס"ד לחלק כלל בין מל"ת אליבא דר"פ מדלא מוקי בפשיטות נמי מתניתין דידן במל"ת כקושית מהרש"א ז"ל א"ו דלא בעי לאוקמי ברייתא במל"ת משום דא"כ אף היא ובעלה מהימני כקושית התוס'. אלא דאפ"ה מסיק הש"ס אמר לך ר"פ כי תניא ההיא במל"ת דע"כ יש לחלק דהא מייתי עובדא דריב"ל ורבי והיינו כמו שתירצו בתוס' לחלק בין תרומה לשבויה והשתא נמי מתורץ קושיית מהרש"א ז"ל דלא מוקי ר"פ למתניתין דידן במל"ת והיינו לפמ"ש במשנתינו דהא דקתני בלשון כלל ואין האדם נאמן ע"י עצמו ולא קתני בהדיא שאין האשה נאמנת ע"י עצמה או חוץ מהימנה ובעלה אע"כ שבא לכלול ג"כ לענין כהונה ותרומה דאיירי במשנה דלעיל וא"כ תו לא מתוקמא במל"ת דהא לענין תרומה נאמן ע"י עצמו במל"ת כן נראה לי נכון ודוק היטב:

תוספות ד"ה לא תתיחד וכו' ולא פירש לטעמיה וכו'. נראה ליישב דלפי הס"ד דהכא דמשמע ליה דהתם דקאמר חוץ משפחתה הוא מטעם נאמנות דאין השפחה נאמנת ואין מי שיעיד עליה. א"כ אין לומר משום חשש קידושין דס"ל כמ"ש השלטי גבורים והביאו הב"ש בסימן קמ"ט ס"ק ד' ע"ש דבשניהם מודים שלא בא עליה אינה צריכה גט אפילו נתיחד עמה משא"כ לפי המסקנא דרב אשי דהתם לאו בנאמנות עסקינן דהא אם תאמר השפחה תאומן. אלא דשמא באמת יבא עליה ולא יודע שפיר יש לפרש דאיכא חששא דקידושין כך נלענ"ד נכון וק"ל:

בגמרא רב פפא אמר הא בשפחה דידה וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלא אוקמא למתניתין במסיח לפי תומו כדמשני רב פפא לקמן בברייתא. ותו קשה דנקט במתניתין דאין אדם נאמן על עצמו ולא נקט נמי בנה ובתה דבשלמא לרב פפי ורב אשי דקאמר תנאי היא יש לומר דבהא נמי פליגי תנאי ומתניתין אתיא כתנא דמכשיר בבנה ובתה. אבל לרב פפא משמע דליכא פלוגתא כלל. ולולי דברי רש"י ז"ל היה נראה לכאורה דרב פפא סבירא ליה דשפחתה כעצמה לגמרי ולא מהני אפילו במסיח לפי תומו ומפרש באמת ברייתא לקמן דשפחתה בכלל הימנה כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה מי לימא וכו'. והא דקאמר לקמן אמר ליה רב פפא כי תניא ההיא וכו'. רצה לומר דלרב פפי ורב אשי ע"כ צ"ל תנאי היא משום שפחתה וממילא דאין צריך לתרץ משום בנה ובתה דה"נ פליגי בהו. אבל לרב פפא דאין צריך לומר תנאי היא משום דיש לומר שפחתה כעצמה כדמשני לעיל אין צ"ל נמי תנאי היא משום בנה ובתה דיש לומר במסיח לפי תומו. ולפ"ז אתא שפיר הא דלא נקט במתניתין בנה ובתה משום דנאמנים כשהם מסיחים לפי תומם ואפ"ה שפחתה כעצמה דאינה נאמנת עפילו במסל"ת ואין להקשות דמנ"ל לרב פפא להמציא מדעתו דשפחתה בעצמה כיון דאין הכרח ממתניתין דמיירי במסיח לפי תומו ע"כ מדלא נקטא בנה ובתה וא"כ גם בשפחה הוי ליה לשנויא הכי דנאמנת במסיח לפי תומו. יש לומר משום דקשה ליה מתניתין דגיטין דלא תתיחד וכו' דלא נקט התם חוץ מבנה ובתה ואדרבא משמע דמותרת להתיחד כשיש עמהן בנה ובתה כדקאמר לקמן באשתו של ר' זכריה היא ביוצאת בראש בני. בשלמא לרב פפי ורב אשי בל"ז תנאי היא בבנה ובתה. אבל לרב פפא ליכא תנאי וניחא ליה דבנה ובתה יוכלו לומר במסיח לפי תומו. משא"כ בשפחתה דאינה נאמנת אפילו במסיח לפי תומו צ"ל דכעצמה דמי. אבל כל זה אינו לפירש"י דמפרש בהדיא לקמן ד"ה אמר לך וכו' הכל נאמנים אפילו שפחה דידה במסיח לפי תומו. וצ"ל ע"כ דסבירא ליה לרש"י ז"ל דבההיא דגיטין אינו מועיל מה שתאומן במסיח לפי תומו דאין סומכין על זה להתיחד לכתחלה. והא דבנה ובתה מועיל התם כנ"ל משום דעכ"פ בושה בפניהם דאף רב פפא ורב פפי דמשמע להו מטעם שלא תהיה נאמנת אח"כ מ"מ ודאי דאי אפשר להוציא לישנא דמתניתין מפשטא דנקט בשפחתה מפני שלבה גס בה. משמע דתליא בבושה לפניהם ובשפחתה לבה גס בה ואינה בושה. אלא דרב פפי ורב פפא קשה להו דנהי דאינה בושה בפני שפחתה מ"מ הא תאומן אח"כ כמ"ש בתוס' ד"ה לא תתיחד ע"ש. אבל באמת בבנה ובתה וכן בעבדה בלא זה ליכא חשש משום דבושה בפניהם. ולפ"ז שפיר נפקא לרש"י ז"ל מדהוצרך רב פפא לומר שפחתה כעצמה ע"כ דלא מוקי למתניתין במסיח לפי תומו דאל"כ מנ"ל דשפחתה כעצמה כנ"ל וא"ל משום דכתב השלטי גבורים דאפילו נכרי נאמן במסיח לפי תומו כמשמעות ברייתא דקתני הכל נאמנים וכו'. ולפ"ז מתניתין דנקט אפילו עבד ואפילו שפחה ולא נקט לרבותא טפי דאפילו נכרי נאמן ש"מ דלא איירי במסיח לפי תומו. ודוק:

והעיקר נלפענ"ד דיש לתרץ קושיות מהרש"א דלא מוקי מתניתין במסיח לפי תומו משום דלפמ"ש לעיל במתניתין דמשמע מלישנא דמתניתין כל כהנות וכו' דהיינו שנפסלות מתרומה דביה נשא וכמו שהוכחנו במתניתין א"כ לא מצי לאוקמי במסיח לפי תומו דאפילו ע"פ עצמה נאמנת לתרומה כמ"ש התוס' ד"ה במסיח לפי תומו. ולפ"ז נלע"ד דאתא שפיר הא דקאמר שפחתה כעצמה דמי דקי"ל דנוגע בדבר כעצמו דמי וכיון דאמרה תורה וכהן כי יקנה נפש וגו' דקנין כספה אוכלין בתרומה נמצא דאם היא כשרה גם שפחתה אוכלת בתרומה והוי ליה עצמה. ר"ל כמעידה על עצמה. ובזה אתא שפיר מ"ש במתניתין הא דהוכרח רש"י ז"ל לפרש במתניתין דמיירי לבעלה משום דאי לאו הכי מאי קמ"ל בהא דאין אדם נאמן על עצמו דהיא אינה נאמנת הא מרישא שמעינן דודאי מיירי באומרת טהורה אני. ולפי שנויא דר' פפא דגם שפחתה בכלל ואין אדם נאמן על עצמו כיון דהיא נוגעת בדבר לא קשה מידי וממילא איכא לפרושי לתרומה. ולפ"ז מתורץ נמי הא דלא קתני חוץ מבנה ובתה במתניתין חדא דיש לומר דלתרומה באמת נאמנים ואין ראיה מברייתא דהתם ליוחסין דבמילי טובא עשו מעלה ביוחסין משא"כ לתרומה דקילא טובא דהא איכא תנאי דמכשרי לגמרי שבויה לתרומה כדלקמן דף ל"ו ע"ב. ותו דלא משכחת כל כך דאי בנה ובתה מישראל הא בלא זה פסלי לה מתרומה כל שיש לה זרע מישראל. ואי מכהן הא קאמר לעיל דף כ"ה ע"ב דנאמן אפילו אביו משום שיש בידו להאכילו בתרומה ואף דמשכחת בכמה גווני מ"מ אין כל כך קושיא שיאריך לאשכוחי גוונא דאין בנה אוכל ואינו פוסל. ועמ"ש לקמן בזה בסוגיא. ודוק:

שם בגמרא שפיר קאמר לך דכתיב וכו'. לכאורה אינו מובן מאי בעי רב חסדא במאמר זה. ובחידושי חו"מ סימן ע"ב כתבתי דמזה ראיה לדעת הראב"ד שם דכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כגון במודה במקצת שאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. או שטוען איני יודע נגד עד אחד. אם הוא במקום דלא ה"ל להלוה למידע פטור והיינו דקאמר רב חסדא שפיר קאמר לך דכוונתו דלא ה"ל למידע דאל"ה הוי סגי בעד אחד ורב חסדא אמר אייתי סהדי דמשמע שני עדים ולא סגי בעד אחד אע"ג דקאמר איני יודע ואינו מכחישו ואינו יכול לישבע והיינו דהקדים ואמר שפיר קאמר דלא ה"ל למידע ולא ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע אע"ג דבבבא מציעא דף מ' משמע דהיה שם קרקעות דקאמר ליפלוג ליה מפרדיסיה ובוסתני דשתליה ע"ש ואין נשבעין על הקרקעות מ"מ לשון פלוג לי בנכסי משמע נמי שהיו לו מטלטלין כדאמרינן בב"ב דנכסי כולל אף מטלטלין וקי"ל בקידושין דזוקקין לישבע אף על הקרקעות ואף להפוסקים בח"מ בסימן ע"ב דלא אמרינן בגלגול שבועה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מ"מ הקדים כן בשביל המטלטלין עצמם. ודוק:

מיהו לכאורה קשה לפמ"ש התוס' דזה שבא נולד כאן וכו' א"כ נהי דלגבי מרי בר איסק עצמו יש לומר כנ"ל דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מ"מ הא הדבר אינו נוגע למרי בר איסק לבד. אלא לאחיו בכל מקום שהוא דשמא יבא אחיו הנולד כאן ויברר ע"פ שני עדים שהוא אחיו ולמה יפסיד חלקו ממה שלקח זה דעכ"פ גזל של שניהם הוא. אך הנלפענ"ד דהכא מיירי שלא היה ידוע כלל אם יש לו אח ומה שכתבו שנולד כאן ויצא בלא חתימת זקן הכל הוא לפי דברי האח הבא לפני רב חסדא. תדע דהא משמע אם היה מודה מרי בר איסק שזה אחיו היה משלם חלקו ואמאי יהא נאמן על זה להוציא מיד אחיו האמיתי דהא קי"ל האומר זה אחי אינו נאמן וכן אם לא היה מרי בר איסק מביא העדים היה מזכה לאחיו כיון דגבר אלים היה ולמה יפסיד אחיו באלימותו דמרי בר איסק. ותו דאם היה ידוע שנולד כאן לא היה להבית דין להוריד את מרי בר איסק בקרקעות קטן דהא קי"ל דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואפילו למאי דקי"ל דבמטלטלין מורידין מ"מ הא הוי התם בוסתני ופרדיסיה אלא ע"כ דלא היה ידוע כלל שיש לו אח. ואפשר דמרי בר איסק הודה השתא שנולד לאביו בן כאן מ"מ אין הבית דין אחראין לאחיו כיון שאינו ידוע כלל לבית דין שיש לו אח והדין עם מרי בר איסק לבד:

שוב האיר ה' עיני ומצאתי ראיתי בתוס' בבא מציעא דף ל"ט ע"ב ד"ה שיצא וכו'. שדקדקו בזה דאפילו יצא בחתימת זקן מאי מועיל. ותירצו כיון שמרי בר איסק לא היה טוען ברי נראה מדבריהם ז"ל דלא נחתי להך סברא דהוי סגי בעד אחד אלא דס"ל לרב חסדא כרב הונא ורב יהודה דברי ושמא ברי עדיף היכא דהוי שמא גרוע כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ע"ב. ויותר נראה דס"ל דאף למאי דקי"ל כר' נחמן דחזקת ממון עדיף מברי מ"מ כיון שמודה מרי בר איסק שיש לו אח אזיל ליה חזקת ממון דידיה דעכ"פ אינו שלו. ומודה רב נחמן דברי עדיף וכבר כתבתי דאין אנו אחראין לאחיו כיון שאין אנו יודעין כלל שיש לו אח אלא ע"פ דברי מרי בר איסק וכיון דהוא אין לו חזקה דממונא נאמן זה בברי ועדיין צ"ע לדינא. מיהו מה שכתבו שם התוס' בקושיתם ועוד דהא תנן בפרק יש נוחלין האומר זה אחי אינו נאמן. אינו מובן. ונראה דכוונתם להוכיח כמ"ש דע"כ לא היה ידוע לבית דין כלל שיש לו אח דאל"כ אף אם יודה מרי בר איסק לא היה נאמן וא"כ למה לא יהא מרי בר איסק נאמן כשמכחישו. ועל זה תירצו שהוא לא היה מכחישו שנולד כאן אלא שאינו מכירו. ודוק:

תוס' ד"ה אמר ליה וכו' נראה לר"י וכו'. מדברי התוס' בבבא מציעא משמע דלא בעינן דוקא שיאמרו הלשון שכתבו כאן שהמשמעות שהם יראים כמ"ש הב"י בח"מ סימן כ"ח. אלא אפילו אם אינם רוצים לבא או שבאו ושתקו ואינם אומרים כלל כופים אותם שיאמרו עכ"פ אין אנו יודעין ואפ"ה מתורץ קושייתם דכל אדם יאמר כן על חבירו שהוא גברא אלמא וכו'. עוד כתב הב"י שם בשם הנימוקי יוסף וממשמעות דברי רש"י ז"ל והרמב"ם דצריכים להעיד בפירוש שאינו אחיו ולא סגי באין אנו יודעין. וקשה לי טובא חדא דמאי קאמר השתא נמי אתי ומסהדי וכי ס"ד שמחמת יראה יעידו שקר דמהיכי תיתי נחשוד אותם ברשעים דהא לעיל דף י"ח ע"ב אמרינן דה"ל רשע באנוסים היינו מחמת ממון בשלמא מה שאינם רוצים להעיד היינו כמ"ש לעיל שם דאינם מחויבים להפסיד ממונם כדי להעיד כיון דלא עבדי מעשה והוי כמו אנס שבא על ממון חבירו דאינו מחויב ליתן ממונו כל היכא דלא עביד מעשה דמאי חזית דדמא דחברי סומק טפי אבל שיעשו מעשה ויעידו שקר ויעברו על לא תענה לא חשידי. ונלענ"ד דזהו הטעם שכתב הטור ח"מ בסימן כ"ט דמועיל אמתלא בעדים שאמרו אין אנו יודעין ואין מועיל אמתלא לומר ששקר העידו דבזה שאמרו לא ידענו שייך אמתלא דבאונס ממון אין מחויבים להעיד משא"כ לשקר ולהעיד. ותו דמאי ראיה מייתי לכאן דילמא התם אמרינן תרתי לא עבדי להעיד שקר כיון דעדים כשרים הן ואינם רשעים דמה שלא רצו להעיד כבר כתבנו דזה אינם מחויבים ואין בזה רשעות וממילא לא חיישינן שיעידו בשקר דהוי ליה רשעים אבל בשפחה דאין כאן שום אונס ואפילו שתיקתה הוי ליה רשעות אלא דחשדינן לה מחמת קרבתה אליה דכעצמה דמיא עבדה איסורא ה"נ תעיד בשקר. ודוחק לומר דלפמ"ש רש"י ז"ל בד"ה השתא נמי וכו' או דדחלא מינה ה"ל כאונס ממון. ותו דאי נימא דאמרי איפכא שהרי לפי דברי האח הבא יודעים שהוא אחיו ויעידו בפירוש שאינו אחיו אין ראיה לשפחה במתניתין דכשרה להעיד דשמא אינה יודעת באמת ומעידה שיודעת דאינו הפך האמת ומאי ראיה ממרי בר איסק לדין השפחה. אלא ע"כ דתרתי דגבי מרי בר איסק היינו חדא שישתקו וחדא שיאמרו אין אנו יודעין. והיינו דכתבו התוס' בסמוך בד"ה תרתי וכו' חדא שישתקו ולא יאמרו האמת לבית דין והשני שיאמרו אין אנו יודעים שהוא שקר בפיהם דבאמת יודעים. וכן גבי שפחה כששותקת הוי חדא דהוי לה למימר אין אני יודעת והשני שאומרת טהורה וממילא מתורץ דגבי העדים נמי ליכא איסורא מחמת אונס ממון מה שאומרים שאינם יודעים ממה ששותקים דרשאים לומר אינם יודעים מחמת אונס ממון אלא תרתי לא עבדי מסתמא והוא הדין גבי שפחה. ותו קשה דלמה באמת לא כפה העדים עצמם כגון שיחרים על כל מי שיודע כדאיתא בח"מ בסימן כ"ח או להשביע אותן שבועות העדות. ולפמ"ש דבאמת אין העדים מחויבים להעיד כשיש אונס ממון א"כ לא רצה להחרים או להשביע כיון שיצטרכו להעיד שהוא אחיו והם אינם מחויבים ולא כפה רק אותן שיאמרו אין אנו יודעין. ותו קשה לי וכי שייך להביא עדים יותר ממה שטוען בעצמו שטוען לא ידענא וכמ"ש לעיל אלא ודאי העיקר כדברי התוס' דסגי בלא ידענא ודוק:

שם בגמרא דרב פפא מי לימא תנאי וכו'. כתב המהרש"א ז"ל דלא ניחא ליה למימר דשפחתה בכלל הימנה משום דקתני חוץ והוא דחוק דקי"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וכ"ש דהכא בכלל עצמה היא. אמנם לפמ"ש לעיל לפרש דהא דבכלל עצמה היא משום דשפחתה נוגעת בדבר שגם היא אוכלת בתרומה מקנין כספה משא"כ בברייתא דמיירי ליוחסין ע"כ דלתרומה הבעל נאמן כיון דאינו נוגע בזה ובברייתא קאמר חוץ הימנה ובעלה ואף דהבעל נוגע לענין יוחסין מ"מ ראוי להיות נאמן לתרומה דהא קי"ל דפלגינן דבורא אפילו בנוגע דנאמן לענין דבר שאינו נוגע כמ"ש הש"ך בח"מ סימן צ"ד סעיף כ"ו ס"ק כ"ח בשם מהרי"ק. ותו דמשמע מלשון הברייתא דאפילו הימנה ובעלה ביחד אפ"ה אינם נאמנים. וכיון דהבעל נאמן לתרומה שוב אין השפחה נוגעת כלל. ואין להקשות דאפ"ה כיון שאין הבעל נאמן להכשירה לו א"כ הוי ליה כמשתמרת לביאה פסולה דאמרינן בפרק הערל דף נ"ז דאסורה בתרומה וא"כ אכתי שפחתה נוגעת אף להתירה לבעלה. זה אינו דהא ודאי שפחת נכסי צאן ברזל קי"ל דאפילו באלמנה לכהן גדול אוכלת בשביל הבעל ואינה נוגעת כלל. ואפילו שפחת נכסי מלוג דאסורה באלמנה לכה"ג אינו אלא משום גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה כדאיתא בריש פרק אלמנה לכהן גדול. משא"כ במשתמרת לביאה פסולה כיון דלאחר מיתה תו אינה משתמרת לביאה פסולה ודאי אפילו עבדים נכסי מלוג אוכלין בשביל הבעל דהא ליכא למיגזר משום שמא תאכיל לאחר גירושין ומיתה דהא על אחר גירושין ומיתה הבעל נאמן דתו אינה משתמרת לביאה פסולה וא"כ עכ"פ אין שפחתה נוגעת כלל. וכיון דקתני בברייתא חוץ מהימנה ובעלה דהיינו אפילו שניהם אינם נאמנים א"כ ליכא למימר שפחתה כעצמה והוא בכלל הימנה. ועיין שם בריש פרק אלמנה לכה"ג דבבת ישראל אינו אלא משום לא פלוג דבת כהן. ודוק היטב. ועמ"ש בסמוך:

שם כי תניא האי וכו'. כי הא וכו'. הנה הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות אסורי ביאה וש"ע סימן ז' סעיף ב' פסקו כאוקימתא זו דשפחתה אינה נאמנת אלא במסיח לפי תומו ופסקי בסתם דקרוב נאמן ולא חילקו בבנה ובתה ופסקו דקטן אינו נאמן אלא במסיח לפי תומו. ותמהו האחרונים דנהי דנימא דבבנה ובתה לאו הלכתא משום סתם מתניתין דלא נקטא חוץ מבנה ובתה. מ"מ בהא דנקט בהך ברייתא תינוק ותינוקת דמשמע דקטן נאמן בלא מסיח לפי תומו מנ"ל לחלוק על הברייתא במילתא דלא מצינו פלוגתא. ותו נהי דהש"ס מפרש כן אליבא דרב פפא מ"מ מנ"ל לפסוק דלא כרב אשי דבתרא הוא ואיכא נמי רב פפי בהדיה. והנה לכאורה נראה דהא דפסק דקטן אינו נאמן תליא בהא דס"ל דבנה ובתה כשרים מסתם מתניתין דלא נקט חוץ מבנה ובתה דלא כברייתא ומש"ה ס"ל דמעשה דרבי שהצריך מסיח לפי תומו בבנה ע"כ דקטן הוי כמשמעות דברי הרמב"ם וש"ע שהביאו הך עובדא לענין קטן. ופסקו כן כיון דמעשה רב ובל"ז הך ברייתא דלא כהלכתא. מיהו נראה דאין אנו צריכין לזה דמוכרח דע"כ קטן פסול דלפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד ד"ה שני אנשים דמהך שנויא דמשני במסיח לפי תומו מוכח דשבויה חמירא עכ"פ מתרומה דרבנן וכמ"ש גם בשמעתין וכיון דבתרומה דרבנן אמרינן לקמן דנאמן גדול מה שראה בקטנו משמע דקטן אינו נאמן בתרומה דרבנן וכ"ש בשבויה נמצא דלהך שנויא ממילא מוכח דלית הלכתא כברייתא אף בתינוק. ולפ"ז יש לומר דס"ל להרמב"ם דע"כ הש"ס דמשני הכי להלכתא הוא דאי ליישב אליבא דרב פפא דאין צ"ל תנאי היא קשה דמאי נ"מ הא לפי שנויא דמסיח לפי תומו אכתי צ"ל כתנאי בקטן ש"מ דהש"ס ניחא לי לאוקמי הכי להלכתא כדמייתי עליה עובדא דרבי דמשמע מיניה דקטן אינו נאמן אלא במסיח לפי תומו להכי פסקו כרב פפא וכן בקטן כעובדא דרבי. ודוק:

פירש"י בד"ה בגרושה כהן שגירש וכו'. הא דלא מפרש בפנויה כפשטיה וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סימן קי"ט. לכאורה היה נראה דרש"י ז"ל פירש כן לפי גירסתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן וכו' ואי נימא דהאיבעיא בפנויה לא נפשוט מידי. וכן כתב הב"ש בסימן קי"ט. ואין לומר דפשיט מדיוקא דלא תנשא משמע דפנויה מותרת. זה אינו דלא מיבעיא למ"ש הרא"ש דשכונה גדולה ממבוי. א"כ האיבעיא דהוי בחצר אחת דומיא דשבויה א"כ לא נפשוט מידי ואפילו לפירוש התוס' דשכונה קטנה ממבוי אפ"ה ליכא למימר דפשיט מדיוקא דיש לומר דפנויה צריכה הרחקה טפי משום שהאיסור קל מנשואה דאיכא חומרא דאשת איש דהא מהאי טעמא קילא מכהן לפי' התוס'. גם יש לומר דנשואה בעלה משמרה כמ"ש הר"מ כהן והובא בר"ן. וכ"ש דאין לדייק מדיוקא דכהן אבל בישראל שרי דיש לומר דבכהן חמיר דאסור אפילו במבוי. מיהו נראה דאין לפרש כן דהא רש"י ז"ל פי' בד"ה לא תדור וכו' אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו. משמע להדיא דסבירא ליה דשכונה קטנה ממבוי דאל"כ הוי ליה למימר רבותא טפי דתדור עמו במבוי כדמוכח מדיוקא דכהן וס"ל נמי דיש לדייק מלשון לא תנשא דכל זמן שלא ניסת מותרת אפילו בשכונה. וא"כ הוי מצי למיבעי האיבעיא לענין גרושה לישראל. ונראה עיקר דס"ל לרש"י ז"ל דאין לפרש האיבעיא בגרושה סתם דפשוט הוא דאין להחמיר בפנויה ואיסורא דרבנן יותר משבויה דהא משמע דרב פפא ורב אשי שהוצרכו לעיל לתרץ רומיא דמתניתין דידן דמיירי בשבויה מההיא דלא תתייחד וכולי ולא ניחא להו לשנויי כמו רב פפי דבשבויה הקילו וקי"ל נמי דלא כרב פפי משמע כיון דפנויה ליכא כל כך חיובא לא החמירו בה יותר משבויה ותו דהא בברייתא דאבל רבתי שהביא הב"י בסוף סימן קי"ט ב"ש אומרים המגרש את אשתו לא תדור עמו במבוי ובחצר בד"א בזמן שנשאו וכו' דע"כ הא דקתני ובחצר בתר במבוי לדיוקא דבלא נשאו מותרת בחצר כמו בשבויה. ומהיכי תיתי נימא דסוגיא דידן פליגא. ואין להקשות על גירסת רש"י ז"ל לא תנשא בשכונתו דשכונה קטנה ממבוי מן ברייתא זו דנשאו אסורות במבוי. דיש לומר דנשאו ונתגרשו קאמר וכמ"ש הפוסקים דנשאת ונתגרשה דהוי ליה מחזיר גרושתו משנשאת דינה כמו בכהן דשניהם בלאו. מיהו יש לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דהתם ב"ש לשיטתיה דס"ל בגיטין דף ע"ט ע"ב פוטר אדם את אשתו בגט ישן ופירשו התוס' בשם ירושלמי דלטעמיה אזיל דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר עבירה ומזוהמת עליו לכך מיקל ביחוד. וכן כתב הרמ"א באהע"ז סימן קי"ז ס"א דהיכא דזינתה מאוסה היא בעיניו ולא חיישינן ליחוד. ולפ"ז יש לומר דמה"ט נמי מקיל בשבויה הכא יותר מגרושה ולא לעיל לרב פפא ורב אשי משום דבשבויה לענין יחוד עם בעלה כהן כיון דהאיסור הוא משום שמא נטמאה מזוהמת קצת בעיניו ולא חיישינן ליחוד כל כך כמו בגרושה שלא זינתה. משא"כ לעיל דמיירי לענין שמירה בשעה שהיתה שבויה אין לחלק. מיהו זהו דוחק קצת כיון דאנוסה היא בשבויה לא ממאסה לבעלה. וכ"ש בעובדא דר' זכריה בן הקצב דהוא העיד עליה ורוצה לקיימה הרי אינה מאוסה בעיניו. ועיין בסמוך. וק"ל:

והנה הר"מ כהן תמה על הרמב"ם דמה איסור יש בפנויה. ולכאורה קשה עליו דלא מפרש מטעם חשש קידושין כדפירש"י גבי לא תתיחד עמו בגיטין דף ע"ג ובזה אתי שפיר טפי ברייתא דאבל רבתי דב"ש מתיר כל זמן שלא נשאת משום דלטעמיה אזיל דס"ל בגיטין דף פ' במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דלא חיישינן לקידושין. מיהו יש לומר דס"ל כמ"ש לעיל דף י"ג דכשאינם מתיחדים לפני עדים לא שייך קידושין בלא עדים ובמגרש ולנה עמו בפונדק שאני דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואיכא עדים ולא חיישינן הכא כולי האי דשמא יתיחדו לפני עדים כיון דהם נזהרים שלא להתיחד כלל. והעיקר נלפענ"ד דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דפנויה אסורה מן התורה בלאו דלא תהיה קדשה. וממילא דאתיא שפיר נמי מה שדקדקנו לעיל דרב פפא ורב אשי מדמי לעיל לשבויה משום דהתם שלא נתגרשה לגמרי ליכא איסור דאורייתא. וק"ל:

הא בשפחה דידה וכו' עד סוף הסוגייא. כתבתי בענין זה בדברי המפרשים והפוסקים והאחרונים בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ז' בס"ד ע"ש באורך:

מה לי לשקר. אי בעיא אמרה נחביתי: במקום עדים. דאנן סהדי דכל שעתא איכא מיא: ודאי איטמי. בתמיה: לא תתייחד עמו. במסכת גיטין היא שכיב מרע שכתב ומסר גט לאשתו על מנת שאם מת יהא גט למפרע ולא תיזקק לחליצה לא תתייחד עמו שמא יבא עליה והוה ליה גט ישן ותנן בית הלל אוסרין לפטור בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה: ואפילו על פי עבד. דייה בעבד שהיה עמה: שלבה גס בשפחתה. ותשמש בפניה: רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה. והיינו טעמא דבמתני' מהימנא והתם לא מהימנא דשפחה דידה מיחזא חזיא בקילקול גבירתה ושתקה: התם. גבי גט: דשתיקותה מתירתה. שאינה צריכה שתעיד לומר לא שמשה אלא שתאמר אני הייתי עמה: לא מהימנא. להיות זו מותרת על ידה דאי נמי חזיא לא מסהדא: הכא. גבי שבויה: דשתיקותה. דשפחה: אוסרתה. לגבירתה דכל כמה שאינה מעידה לומר טהורה היא מחזקינן לה בטמאה כי מסהדא ואמרה טהורה היא מהימנא דלשקורי לאו אורחא אלא למשתק: השתא נמי. כיון דרחמא לה לגבירתה או דדחלה מינה אתיא ומשקרא ואמרה טהורה היא: תרתי לא עבדא. חדא למשתק בקלקולה ועוד דתיתי ותשקר: אחא מבי חוזאה. שהלך אביו שם והוליכו עמו וגדלו שם ומת אביו וחזר לעירו ותבע חלקו בנכסי אביו: א''ל. רב חסדא לההוא אחא: שפיר קאמר לך. שאינו מכירך לפי שיצאת בלא חתימת זקן [ובאת בחתימת זקן]: ויכר יוסף את אחיו. שכשפירש מהן כבר היו חתומי זקן: א''ל. רב חסדא למרי: זיל אייתינהו את. להנהו סהדי המכירין אותו ויעידוך שאינו בן אביך: השתא נמי. כיון דדחלי מיניה אתו ומשקרי: תרתי לא עבדי. חדא דשתקי מלהעיד אמת וחדא דמסהדי שיקרא: לימא כתנאי. שפחתה אי מהימנא אי לא: זו עדות. עדות זו של שבויה הכל כשרים בה איש ואשה תינוק ותינוקת: חוץ מהימנה. היא עצמה: דרב פפי ורב אשי. דאמרו לעיל שפחה דידה מהימנה: ודאי תנאי היא. על כרחך יאמרו אנן דאמרי' כי מתניתא בתרייתא מדקשיא להו קמייתא: דרב פפא. דאמר לא מהימנה: מי לימא תנאי היא. כלומר דחוק הוא לומר אנא דאמרי כי מתניתא קמייתא או יוכל לתרץ מתניתא בתרייתא נמי כוותיה למימר שפחתה כעצמה דמי והרי היא בכלל חוץ מהימנה דקתני בה או תירוצא אחרינא: אמר לך רב פפא כי תניא ההיא. דקתני הכל נאמנים ואפילו שפחה דידה במסיחה לפי תומה: רב חנא קרטיגנאה משתעי. רב חנן דמן קרטיגי היה מספר מעשה זה: מתני' המעון הזה. שבועה היא: גמ' ואעפ''כ. שאסרו עליו לפי שכהן היה: כשהיא יוצאה. והוא בחצר: יוצאה בראש בניה. שיהו הבנים עמהם שלא יתייחדו: וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה. כדי שלא יהא הוא והיא בחצר והבנים מבחוץ: בגרושה. כהן שגירש את אשתו מהו לדור עמו בחצר: לא תנשא בשכונתו. לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבואו לידי עבירה:

לא תתיחד עמו אלא בעדים. פירוש בקונטרס משום גט ישן ולא פירש לטעמיה דפירש בגיטין (דף עג.) דבמהיום אם מתי מגורשת למפרע משעת נתינה ולא תתיחד עמו משום חשש קידושין כמו המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי בית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני (שם דף פא.) [ולא שייך גט ישן כלל לפירוש דהתם] וכן משמע התם בגמרא אבל לרבינו תם דמפרש מה היא באותן הימים קאי אמהיום אם מתי ונעשה כאומר מעת שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אע''פ שאומר מהיום אלא שעה אחת לפני מיתתו הוי טעמא משום גט ישן ובתוספתא משמע כפי' רבינו תם.: שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף. זה שבא נולד כאן והלך עם אביו למדינת הים ועתה כשחזר ואמר לא ידענא לך מיחזי כשיקרא כי היה לו לידע אם הוא אחיו אם לאו כיון שמכירו קודם להכי קאמר רב חסדא דשפיר קאמר ליה שאינו מכירו כדאשכחן ביוסף: אמר ליה אית לי סהדי ומסתפינו מיניה דאיניש אלמא הוא. נראה לר''י דמיירי שהביא עדים ואומרים אותו עדות שאתה שואל לא נאמר לך כלום עליו דרגלים לדבר שהוא אלם אמר ליה זיל כו' פי' לך הבא אותם עדים עצמם שיראים להעיד עליך שיעידו שאינו אחיך או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אם לאו וקאמר השתא נמי כיון שיראים ממנו ישקרו לומר אינו אחיו או שאינן יודעין אם הוא אחיו אבל אם אין רגלים לדבר אין נראה כלל שיהא נאמן לומר דגברא אלמא הוא דאם לא כן כל אדם יאמר על חבירו שהוא גברא אלמא ויביא הוא עדים ואם לא יביא יפסיד ועוד דקאמר השתא נמי אתו ומסהדי אטו משום דמסתפו מיניה הני סהדי מסתפו מיניה כולי עלמא: תרתי לא עבדי. שישתקו ולא יעידו האמת ועוד שיאמרו שקר וכן גבי שפחה: במסיחה לפי תומה. ואפילו הכי היא ובעלה אינן נאמנין אע''ג דיוחנן אוכל חלות (לעיל דף כו.) היה נאמן על עצמו במסיח לפי תומו הני מילי לתרומה אבל . דמסיח לפי תומו אינו כשר אלא לעדות אשה דרבנן כדאמר ביבמות והכא בשבויה הקילו]:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד