דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

כתובות כד ע"ב - Steinsaltz

Here too, it is referring to a case where the second donkey driver comes with the tools of his trade in his hand, clearly indicating that he too came to sell his produce. Therefore, when the other driver praises his produce, there is room for concern that there was collusion and that in the next city their roles will be reversed. However, when there is no proof of collusion, the Rabbis were not concerned.

The Gemara asks: And where is the solution of Rabbi Ḥama bar Ukva stated? It is stated concerning that which we learned in a mishna (Teharot 7:1): In the case of a potter who fashioned his vessels in ritual purity, and abandoned his pots, and descended to drink water from the river, there is concern that in his absence ritually impure people came into contact with his pots. The inner pots are pure, and the outer pots are impure.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: Both these inner pots and those outer pots are ritually impure? Rabbi Ḥama bar Ukva said: That baraita is referring to a case where the tools of the potter’s trade are in his hand, indicating that he intends to sell his pots. Since all potential buyers touch pots when examining them before purchase, the concern is that among those people there is one who is ritually impure.

The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: Both these inner pots and those outer pots are ritually pure? Rabbi Ḥama bar Ukva said: That baraita is referring to a case where the tools of the potter’s trade are not in his hand, indicating that he does not intend to sell his pots. Therefore, strangers will not touch them at all.

The Gemara asks: But if so, the ruling in the mishna: The inner pots are pure and the outer pots are impure, under what circumstances can this case be found? When the tools of the potter’s trade are in his hand, all the vessels are impure, and when the tools of the potter’s trade are not in his hand, all the vessels are pure.

The Gemara answers: The tanna of the mishna is referring to a case where the tools of the potter’s trade are not in his hand. However, he leaves his pots adjacent to the public domain, and in an area demarcated from the public domain due to the stakes or other objects that are placed on the sides of the public domain to distance passersby from the walls of the private domain, and due to crowding, people will be pushed to the sides and inadvertently render the outer pots impure. They do not pass close to the inner pots and will not touch the pots to examine them, because they are not for sale.

The Gemara proceeds to cite an additional resolution to the contradiction between the opinions of Rabbi Yehuda and the Rabbis, with regard to collusion in terms of the presumptive status of priests and in terms of produce merchants. And if you wish, say instead that the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis in the matter of presumptive priestly status is unrelated to collusion. Rather, it is with regard to whether one elevates one who eats teruma to the presumptive status of priesthood for the purpose of lineage that they disagree. Rabbi Yehuda holds that one elevates from teruma to lineage and therefore requires full-fledged testimony by two witnesses to enable the person to partake of teruma. The Rabbis maintain that one does not elevate from teruma to lineage, and each matter is considered separately. For the purpose of partaking of teruma, any testimony is sufficient; for the purpose of lineage, full-fledged testimony by two witnesses is required.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to elevating from documents indicating that one is a priest, to priestly lineage? The Gemara asks: What are the circumstances? If you say that it is written in the document: I, so-and-so, a priest, signed as a witness, in that case who is testifying about him that he is a priest? He is the only source asserting his priesthood.

The Gemara answers: No, this halakha is necessary in a case where it is written in the document: I, so-and-so, a priest, borrowed one hundred dinars from so-and-so, and witnesses signed the document, what is the halakha? Do the witnesses testify only concerning the loan of one hundred dinars in the document? Or, perhaps they testify concerning the entire matter and confirm with their signatures that every detail written in the document is true, including the fact that the borrower is a priest. With regard to the halakhic ruling, there is a dispute between Rav Huna and Rav Ḥisda. One said: One elevates from documents to priestly lineage, and one said: One does not elevate.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to elevating from the lifting of hands for the Priestly Benediction to priestly lineage? Is the presumptive status of a person who recites the Priestly Benediction in the synagogue that of a priest in terms of lineage as well? The Gemara notes: Raise the dilemma according to the one who said: One elevates from teruma to lineage; and raise the dilemma according to the one who said: One does not elevate from teruma to lineage.

The Gemara notes: Raise the dilemma according to the one who said: One elevates from teruma to lineage. In his opinion, perhaps this applies only to teruma, where a non-priest who partakes of teruma performs a transgression whose punishment is death at the hand of Heaven. One would not partake of teruma and risk that punishment if he were not a priest. However, with regard to the Priestly Benediction, where a non-priest who recites it violates a prohibition stated as a positive mitzva, no, one cannot be certain that one would not recite the blessing if he were not a priest. Therefore, one does not elevate from the lifting of hands to priestly lineage. Or, perhaps there is no difference, and in both cases because there is a transgression involved one can assume that he would not risk performing a transgression were he not a priest.

Raise the dilemma according to the one who said: One does not elevate from teruma to lineage. In his opinion, perhaps this applies only to teruma that is eaten in private. Therefore, a non-priest might partake of teruma when he believes that no one is watching. However, with regard to the lifting of hands, which is recited in public [parhesya], if one is not a priest, he would not be insolent to the extent that he would comport himself like a priest in public. Therefore, although partaking of teruma is not a clear indicator that he is a priest, reciting the Priestly Benediction is a clear indicator. Or perhaps, there is no difference, and due to the concern lest a non-priest partake of teruma in private and recite the Priestly Benediction in public, neither action can facilitate elevating the person to the presumptive status of a priest in terms of lineage.

There is a dispute with regard to the halakhic ruling between Rav Ḥisda and Rabbi Avina. One said: One elevates from the Priestly Benediction to lineage, and one said: One does not elevate. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: What is the halakha with regard to elevating from the lifting of hands to lineage? Rava said to him: There is a dispute between Rav Ḥisda and Rabbi Avina.

Rav Naḥman bar Yitzḥak asked Rava: What is the halakha? Rava said to him: I know and base the halakhic ruling on a baraita, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Great is the legal authority of presumptive status, as one may rely upon it in determining halakhic practice, as it is stated: “And of the children of the priests: The children of Habaiah, the children of Hakkoz, the children of Barzillai, who took a wife of the daughters of Barzillai the Gileadite, and was called after their name. These sought their register of the genealogy, but it was not found; therefore were they deemed tainted and put from the priesthood. And the Tirshatha said unto them that they should not partake of the most sacred items, until there stood up a priest with Urim VeTummim” (Ezra 2:61–63).

Rabbi Yosei explains: Nehemiah said to the priests whose status was uncertain: You maintain your presumptive status. Of what did you partake in the Babylonian exile? It was the consecrated items eaten in the outlying areas, i.e., teruma. Here too, you may continue to partake of the consecrated items eaten in the outlying areas, but you may not partake of offerings, with regard to which you have no presumptive status of priesthood. The Gemara asks: And if it enters your mind to say that one elevates from the lifting of hands to lineage, they will come to elevate those priests whose status was uncertain to priestly status in terms of lineage, since they lifted their hands and recited the Priestly Benediction in exile.

The Gemara answers: Here it is different. There was no concern lest they elevate them to lineage because their presumptive status was undermined by the fact that they did not partake of offerings like the other priests. As, if you do not say that one relies on the fact that their status was undermined, according to the one who said: One elevates from teruma to lineage, since they partake of teruma, there should be concern lest they come to elevate them to lineage. Rather, is the reason that this is not a concern not due to the fact their presumptive status was undermined, and it is clear to all that there is uncertainty with regard to their status as priests? However, one may not infer from the time of Nehemiah to a time when all priests eat teruma and recite the Priestly Benediction, and there is no factor that indicates that they are anything less than full-fledged priests. Perhaps, then, one elevates from teruma and from the lifting of hands to lineage.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

והכא נמי נעמיד משנתינו, בחמר שכלי אומנותו בידו, וניכר הדבר שהולך ממקום למקום למכור תבואה, ולכן חיישינן לגומלין, אבל בעלמא לא חיישינן לגומלין [123].

ומבארינן: והיכא אתמר הא דרבי חמא בר עוקבא דאיירי באומן שכלי אומנותו בידו?

אהא דתנן במסכת טהרות - "הקדר היוצר קדירות חרס, שהוא "חבר" שנזהר בכליו שלא יטמאו, שהניח קדירותיו ברשות הרבים, וירד לשתות, וחושש שמא נגעו בגדיהם של עמי הארץ בקדרותיו וטימאום, משום שגזרו חכמים טומאה על בגדי עמי הארצות, - הקדירות הפנימיות שאינן סמוכות לרשות הרבים ממש - טהורות, שודאי לא נגעו בהם בגדיהם של עוברי רשות הרבים. והחיצונות הסמוכות לרשות הרבים - טמאות, שמא נתחככו בהם בגדי עוברי רשות הרבים בהליכתם".

ונתקשינו: דהא תניא בברייתא - ד"אלו - היינו הפנימיות, ואלו - היינו החיצוניות, טמאות", ודלא כמתניתין דלעיל שחילקה בין הקדירות הפנימיות לחיצוניות?

ולגבי קושיא זו אמר רבי חמא בר עוקבא: דברייתא דתני "אלו ואלו טמאות" איירי באומן שכלי אומנותו בידו, וניכר שמתכוין למכור את קדירותיו, ולהכי מטמאינן להו - מפני שיד הכל ממשמשת בהן ובודאי נגעו בהן עמי הארץ.

ונתקשינו: דהא תניא בברייתא - ד"אלו ואלו היינו - הפנימיות והחיצוניות, טהורות", ודלא כברייתא דלעיל דתני דאלו ואלו טמאות?

אמר רבי חמא בר עוקבא: ברייתא דתני "אלו ואלו טהורות" איירי באומן שאין כלי אומנותו בידו, ולכך לא חיישינן שמא נגעו בהן עמי הארץ.

ואכתי קשיא לן - אלא הא דתנן במתניתין דטהרות דלעיל - "הפנימיות טהורות, והחיצונות טמאות. " היכי משכחת לה? והא אי איירי באומן שכלי אומנותו בידו, הרי בין כך ובין כך טמאות, ואי איירי באומן שאין כלי אומנותו בידו, בין כך ובין כך טהורות.

ומשנינן: לעולם איירי כשאין כלי אומנותו בידו, ודקשיא לך, אם כן מדוע החיצונות טמאות? תשובתך - משום דאיירי הא מתניתין כשסמיכא חנותו של הקדר לרשות הרבים, ומניח את קדרותיו בתוך רשות הרבים ולכך טימאו את החיצונות - משום חיפופי [חיכוך] עוברי רשות הרבים, אבל הפנימיות שאין מתחככים בהם עוברי רשות הרבים - טהורות.

וחוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת רבי יהודה ורבנן, אי נאמן אדם לומר על חברו "כהן הוא" כדי להתירו בתרומה:

ואיבעית אימא: רבי יהודה ורבנן, במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי. כלומר - לעולם טעמו של רבי יהודה לאו משום דחייש לגומלין.

אלא דסבר, שאין מאמינים לעד אחד אפילו לענין תרומה לחודה, משום דחיישינן שמא אדם אחר שיראה אותו אוכל בתרומה יאמר שודאי כהן הוא, ויעיד עליו במקום אחר ויבואו להכשירו אף ליוחסין.

ורבנן סברי: דלא חיישינן להכי, ולכן נאמן עד אחד להתירו בתרומה לחודיה. [124] ואם תאמר - דאכתי קשיא לרבנן אמאי לא חיישינן לגומלין, כמו גבי דמאי, דהתם חיישי רבנן לגומלין?

צריך לומר - דלרבנן עדיין בעינן לתירוץ הקודם של הגמרא - דהתם איירי באומן שכלי אומנותו בידו, ולהכי חיישינן לגומלין. תוספות.

נסתפקו האמוראים בבית המדרש:

איבעיא להו: שטר חוב הבא לפני הדיינים וכתוב בתוכו התואר "כהן" על אחד מהנדונים, מהו להעלות את הנדון, לחזקת כהונה, מכח העדות שבשטרות, ולהתירו להנשא ליוחסין?

ושקלינן וטרינן: היכי דמי דאיכא עדות בשטר לענין כהונה?

אילימא דאיירי דכתיב ביה [בשטר] "אני פלוני כהן חתמתי עד" - דהיינו שאחד מעידי השטר כתב על עצמו את התאר "כהן", ובזה מספקא לן אי מעלין מעדות זו ליוחסין.

בהא ודאי אין לומר שנעלה מהשטר לענין יוחסין, משום דמאן קא מסהיד עילויה? - מיהו המעיד עליו שכהן הוא, להעלותו מכח עדות זאת ליוחסין? אלא לא צריכא, דאיירי דכתיב ביה [בשטר] "אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני", וחתימו סהדי לעדות על שטר זה. ובזה מספקא לן - מאי? האם אמנה שבשטר קא מסהדי עידי השטר, אבל על יחוסו של הלווה אינם מעידים, [125] או דלמא, אכולה מילתא קא מסהדי, ואיכא עדות אף לגבי יחוסו של הלווה, ואפשר להעלותו ליוחסין מכח עדות זו?

ונחלקו בספק זה רב הונא ורב חסדא.

חד אמר: מעלין משטרות ליוחסין, וחד אמר: אין מעלין משטרות ליוחסין, ולא איתברר לן מאן סבירא מעלין, ומאן סבירא אין מעלין.

עוד נסתפקו האמוראים בדין "מעלין":

איבעיא להו: אדם הבא לפנינו ואין ידוע לנו יחוסו, ובא עד אחד ומעיד בו שכהן הוא, מהו שישא את כפיו? האם חיישינן שמא יבואו אח"כ להעלותו מחזקת נשיאות כפים, ליוחסין, או לא?

והוינן בה: תיבעי ספק זה - למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, [היינו רבי יהודה דלעיל] ותיבעי אף למ"ד אין מעלין מתרומה ליחוסין. [היינו רבנן דלעיל]

ומפרשת הגמרא:

תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין, שמא אף על גב דמתרומה מעלין ליוחסין, [כלומר דחיישינן שמא אחר הרואהו אוכל תרומה יעיד עליו לכהונה], דלמא הני מילי תרומה, חיישינן להכי, משום דעון מיתה היא, והרואה אומר, אילולי שהיה כהן לא היה אוכל בתרומה. אבל נשיאות כפים דרק איסור עשה יש בהן, [126] לא חיישינן שמא יבואו להעלותו ליוחסין. או דלמא לא שנא ואף כאן יש לחוש שמא יעלוהו ליוחסין.

וכמו כן תיבעי למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין, שמא הני מילי דלא חיישינן שמא הרואה יבוא להעיד עליו דכהן הוא דווקא בתרומה, דמיתאכלא בצנעא, ולא יראוהו אוכל בתרומה, אבל גבי נשיאות כפים דבפרהסיא הוא נושא את כפיו, חיישינן שמא הרואה יאמר - "אי לאו כהן הוא, כולי האי לא מחציף אינש נפשיה לישא את כפיו כשאינו כהן" ויבא להעיד עליו שכהן הוא.

או דלמא, לא שנא, ואף בנשיאות כפיים לא חיישינן, ומתירים לו לישא כפיו על פי עד אחד.

ואמרינן בגמרא, דנחלקו בספק זה רב חסדא ורבי אבינא.

חד אמר: מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין, ולכך אין להתירו לישא את כפיו אלא בשני עדים. וחד אמר: אין מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין, ומתירים לו לישא כפיו על פי עד אחד.

ובעניין זה - אמר לו רב נחמן בר יצחק לרבא: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין? - האם חיישינן שהרואה אדם נושא כפיו יבוא להעיד עליו שכהן הוא, כנ"ל.

אמר לו רבא לרב נחמן בר יצחק: והלא דבר זה הוא פלוגתא דרב חסדא ורבי אבינא, דלעיל.

אמר לו רב נחמן לרבא - אכתי הלכתא מאי?

אמר לו רבא - אנא, מתניתא שמבואר מתוכה כמאן הלכתא ידענא.

ואיזו היא: דתניא - רבי יוסי אומר: גדולה חזקה! - יש לסמוך עליה יפה. רש"י. ומנין? שנאמר (עזרא ב') - גבי מנין העולים ארצה בימי עזרא - "ומבני הכהנים שעלו ארצה: בני חביה, בני הקוץ, בני ברזילי, אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה, ויקראו בניהם על שמם, אלה הכהנים בקשו כתבם המתיחשים [כתב ייחוסם לכהונה] ולא נמצאו, ויגאלו [נפסלו] מן הכהונה, ויאמר התרשתא [הוא נחמיה בן חכליה] להם: מה יהיה דינם - אשר לא יאכלו מקדש הקדשים - היינו מקדשי המקדש, עד עמוד כהן לאורים ותומים, כלומר - עד ביאת המשיח, אבל בתרומה שהיו רגילים לאוכלה בגולה לא אסרם. "

ומבארת המשנה - אמר להם נחמיה - הרי אתם בחזקתכם! במה הייתם אוכלים בגולה, בקדשי הגבול! כלומר בתרומה שנוהגת גם מחוץ למקדש וירושלים, אף כאן, כשתעלו ארצה, אף על פי שלא מצאתם את כתב ייחוסכם לכהונה עדיין תאכלו בקדשי הגבול, משום דסמכינן על חזקתכם שאכלתם עד היום. ומכאן שגדולה חזקה. עד כאן המשנה.

ומכאן הוכיח רבא לרב נחמן, שנפסקה ההלכה שאין מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין, משום דאי סלקא דעתך, דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין, והלא הני הכהנים בני ברזילי כיון דפרסי ידייהו, שהרי השאירם נחמיה בחזקתם, ובגולה היו נושאים כפיהם, אתי לאסוקינהו ליוחסין, ומה הואיל נחמיה בתקנתו שאסרם בקדשי המקדש, והלא הרואה אותם נושאים כפיהם יעיד עליהם שכהנים הם?! אלא ודאי שלא חיישינן שיעלו מנשיאות כפיים ליוחסין.

ודחינן: לעולם חיישינן שיעלו מנשיאות כפיים ליוחסין, אלא דגבי הכהנים בני ברזילי לא חיישינן משום דשאני הכא, דריע חזקייהו, - הורעה חזקתם, כיון שהכל רואים ששאר כהנים אוכלים מקדשי המקדש ואלו אינם אוכלים, ולכן לא חיישינן שיעלום מנשיאות כפיים ליוחסין.

ומוכחינן כתירוץ זה - דאי לא תימא הכי, דשאני הכא דריע חזקייהו, יקשה לך אף למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, והלא כהנים אלו אוכלים בתרומה וכיון דאכלי בתרומה אתי לאסוקינהו, דהלא לשיטתו מעלין מתרומה ליוחסין, ומה הועיל נחמיה בתקנתו?

אלא לאו, כדתריצנא לעיל, דשאני הכא משום דריע חזקייהו כיון שניכר שיש בהם צד פסול [127] לא חיישינן שיעלום ליוחסין.

הערות

[123] כך פירש רש"י. אך רבינו חננאל פירש באופן אחר: דלעולם חיישי רבנן לגומלין, ומה שנתקשינו במתניתין, דגבי תרומה לא חיישי רבנן לגומלין, והאמינום להעיד אחד על חבירו, ולהתירם בתרומה? הא לא קשיא. כיון דאיירי שהמעיד יש בידו כלים שמשמשים בהם בטהרה, כגון כלי אבנים שאינם מקבלים טומאה, וכל הרואה כלים אלו בידו מתרחק ממנו, כדי שלא יטמאנו, וניכר שהוא כהן לפי זה אף בלא עדותו של חבירו, ולכך האמינוהו חכמים ולא חששו לגומלין.

[124] ובתוספות הקשו - מה היתה ההוה אמינא של הגמרא לומר שנחלקו רבנן ורבי יהודה בגומלין, והלא לקמן (דף כח' ע"ב) מבואר להדיא שטעמו של רבי יהודה הוא משום דסבר ש"מעלין בתרומה ליוחסין", דאמרינן - "אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דברי רבי יהודה:. " ובגמרא שם מבואר שטעמו של רבי יהודה הוא משום שבמקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין. וא"כ מה ההוה אמינא בסוגיין לומר דטעמו של רבי יהודה משום דחיישינן לגומלין? ותירצו התוספות - שבהוה אמינא סברא הגמרא ש"מעלין מתרומה ליוחסין" פירושו - שבי"ד מעלין מי שבא לפניהם ומוחזק כאוכל תרומה, להשיאו אשה מיוחסת ככהן. ולכן ודאי שאילולי חייש רבי יהודה לגומלין לא היינו מפסידים את הכהן מלאכול בתרומה, והיינו מתקנים רק ש"אין מעלין מתרומה ליוחסין", ותו ליכא למיחש למידי, שאף אם יאכל בתרומה לא יעלה ליוחסין. ומה שאמר רבי יהודה לגבי עבד שאינו אוכל בלא רבו, ולא תיקן ש"אין מעלין מתרומה ליוחסין" - רק בעבד הדין כן, משום שאין לו כל כך הפסד אם יאכל עם רבו. ובמסקנא הבינה הגמרא - שמעלין מתרומה ליוחסין פירושו - שחיישינן שמא אחר הרואהו אוכל בתרומה יעיד עליו ליוחסין. ולכן ודאי שאף בסוגיין - גם בלא טעמא ד"גומלין", סובר רבי יהודה שאינו אוכל בתרומה.

[125] ומבואר - שיכולים העדים לחתום על השטר, אף על פי שאינם יודעים, האם אכן כהן הוא החותם הלווה או לא. ברם - כל זה דווקא אם לא הוחזקו באותה העיר שני אנשים ששמם שווה ואחד מהם כהן, אך אם הוחזקו באותה העיר, אין להם לחתום עד שיבררו האם הלווה הוא אכן הכהן אם לאו. תוספות.

[126] שנאמר - "כה תברכו" (במדבר ו') - אתם מברכים ולא זרים מברכים, ולאו הבא מכלל עשה - חשיב כעשה. - רש"י. אך יעויין בתוספות (שבת קיח' ע"ב ד"ה אילו) שכתב בשם ר"י, וזה לשונו - "לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה: ". ותמהו עליו האחרונים - והא איכא לאו הבא מכלל עשה ד"כה תברכו", כמו שכתב רש"י? ויש שתירצו - (דרכי משה, או"ח סי' קכח'. ועוד.) דאיסור זה אינו אלא כשנושא את כפיו לבדו, אבל כשנושא כפיו ביחד עם כהנים אחרים אינו עובר. והחתם סופר (בסוגיין דף כא' טור ד' ד"ה ואמנם) באר חילוק זה - משום דקיימא לן דהחיוב לכהן לעלות הוא רק אם קראו לו לעלות, אך בלאו הכי אינו מחוייב, והאיסור לזר הינו רק היכא שאצל הכהן הוא חיוב, ולכן כאשר ישנם כהנים נוספים, והחזן אומר - "כהנים", ודאי שכוונתו לקרא רק לכהנים ולא לישראלים, ולכן אינו עובר משום "כה תברכו", אך היכא שאין כהן אחר אלא הוא, ומטעה את החזן שכהן הוא, נמצא שקראו לו לעלות ועובר משום "כה תברכו".

[127] רש"י פירש - דריע חזקייהו משום שהכל רואים ששאר כהנים אוכלים בתרומה ואלו אינם אוכלים. אך התוספות פרשו דריע חזקייהו משום שמפורסם שנתייחסו אחרי בני ברזילי הגלעדי, וידוע לכל שבקשו את כתב ייחוסם ולא מצאו, ולכך ליכא למיחש למידי.

הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שהחמר השני בא גם הוא באופן שכלי אומנותו (של מוכר תבואה) בידו, שניכרים הדברים שגם הוא בא למכור את תבואתו, ואף שמגנה את תבואתו, כיון שנראים הדברים שכוונתו בסופו של דבר למכור את תבואתו, וגם הוא משבח את תבואתו של חבירו — יש לחשוש לגומלין, שבעיר אחרת הם הופכים את הדברים, וחבירו משבח את תבואתו שלו, אבל כשאין ראיה לדבר, אין חכמים חוששים לגומלין.

ומעירים: והיכא אתמר [והיכן, על מה נאמר] התירוץ של ר' חמא בר עוקבא — אהא [על זו], דתנן [ששנינו]: הקדר שהוא חבר ועושה כליו בטהרה שהניח קדירותיו וירד לשתות מים מן היאור, ויש לחשוש שבינתיים נגעו אנשים טמאים בקדירות — הקדירות הפנימיות טהורות, והחיצונות טמאות.

ושאלו, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אלו ואלו, הפנימיות והחיצוניות טמאות! אמר ר' חמא בר עוקבא: שם באותה ברייתא המטמאת את הכל, מדובר בשכלי אומנותו של הקדר בידו, ומזה רואים הכל שהוא רוצה למכור עתה את הקדירות, ומפני שיד הכל ממשמשת בהן, שבאים לבדוק הקדירות לפני קנייתן, יש לחשוש שבין הנכנסים לבדוק את הקדירות היה גם אדם טמא.

ושואלים: והתניא [והרי שנויה עוד ברייתא] האומרת: אלו ואלו טהורות! אמר ר' חמא בר עוקבא: שם מדובר בשאין כלי אומנותו בידו שניכר שאינו עסוק עתה במכירה, וכיון שכך אין אנשים זרים נוגעים בהן כלל.

ושואלים: אם כן, ואלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות. היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? שהרי כפי שאמרנו אם כלי אומנותו בידו — הכל טמא, ואם אינם בידו — הכל טהור!

ומשיבים: מדובר במקרה שאין כלי אומנותו בידו, אלא דסמיכא [שסמוך] המקום שבו הניח את הקדירות לרשות הרבים, ומשום חיפופי (צידי) רשות הרבים. שסמוך לרשות הרבים יש מקום שבו מניחים המוכרים את סחורתם, ופעמים שיש אנשים רבים ברשות הרבים ונדחקים ונכנסים לצדדים, ותוך כדי הילוכם נגעו בקדירות החיצוניות. אבל למקום הקדירות הפנימיות אין נכנסים, שהרי לא גילה שדעתו למכור אותן. עד כאן תירוץ אחד לסתירה שבין מחלוקת ר' יהודה וחכמים בדיני חזקת כהונה ובדיני חמרים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי מחלוקת ר' יהודה ורבנן [וחכמים] אינה בשאלה אם חוששים לגומלין, אלא בשאלה האם מעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי [חלוקים] הם. שלדעת ר' יהודה כל מי שאוכל בתרומה מעלים אותו על סמך זה לכהונה גם לענין יחוס, ולכן נחוצה לדעת ר' יהודה עדות גמורה גם לגבי תרומה. ואילו חכמים סבורים שאין מעלים מתרומה ליוחסין, ומשום כך לגבי תרומה די בעדות כלשהי, ולגבי יוחסין יצטרכו עדות שלימה.

א איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: מהו להעלות משטרות ליוחסין? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דכתיב ביה [אם נאמר שכתוב בו, בשטר] "אני פלוני כהן חתמתי עד" — אולם במקרה כזה מאן קא מסהיד עילויה [מי מעיד עליו] שהוא כהן? הלא הוא עצמו כתב מה שכתב, ואין כאן עדות כלל!

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דכתיב ביה [שכתוב בו] בשטר "אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני" וחתימו סהדי [וחתמו עדים], והשאלה היא מאי [מה]? האם על המנה, הכסף שבשטר קא מסהדי [הם מעידים], שאין עדותם אלא על עיקר הדבר — על ההלוואה שהיתה שם, או דלמא אכולה מילתא קא מסהדי [שמא על כל הדבר הם מעידים] ומאשרים כל פרט הכתוב בשטר, ואם כן בין השאר הם מעידים גם שהוא כהן. להלכה נחלקו בכך החכמים רב הונא ורב חסדא; חד [אחד מהם] אמר: מעלין משטרות ליוחסין, וחד [ואחד מהם] אמר: אין מעלין.

כיוצא בזה איבעיא להו [נשאלה להם]: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין? שאם ראו אדם שנושא את כפיו ומברך את הציבור בבית הכנסת ככהן, האם אפשר לסמוך על כך גם לגבי יוחסין? ומעירים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לשיטת מי שאומר] מעלין מתרומה ליוחסין, ותיבעי למאן דאמר [ותישאל גם לדעת מי שאומר] אין מעלין.

ומסבירים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] מעלין מתרומה ליוחסין, שכן אפשר לומר: הני מילי [דברים אלה] אמורים בתרומה, כי אכילת תרומה על ידי זר (שאינו כהן) עון מיתה היא שעונשה מיתה בידי שמים, ואין לחשוד באדם שיעבור עבירה חמורה זו, ולכן נראה שהוא אכן כהן, אבל נשיאות כפים, שאיסור עשה, שזר הנושא את כפיו אינו עובר אלא באיסור עשה, שהרי חובת הכהנים לשאת כפיהם בברכה נאמרה כמצוות עשה, ומכלל העשה נובע גם איסור לזרים לעשות כן, לא, אין אנשים מקפידים כל כך, ויש לחשוש שמא בשל קולתו היחסית של הדבר, יבוא לרמות וישא כפיו אף שאינו כהן, ולכן לא אף יש לחשוש לכך ולא להעלותו על סמך זה ליוחסין. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], שמאחר שיש בכך עבירה, אין לחשוד באדם שעובר עבירה, ובודאי יש לומר שכהן הוא.

וכן מצד שני תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] אין מעלין מתרומה ליוחסין, שאפשר לומר: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בתרומה דמיתאכלא בצנעא [שנאכלת בצינעה], שייתכן שאדם זה אינו כהן, אבל כיון שהוא עושה את הדבר בצינעה — אינו מתבייש בכך, אבל נשיאות כפים שהיא נעשית בפרהסיא, אי לאו [אם לא] כהן הוא — כולי האי לא מחציף אינש נפשיה [כל כך אין אדם מחציף עצמו] לעבור עבירה בפני הרבים, ואם נשא כפיו משמע שכהן הוא. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], שאם אדם עובר עבירה אינו מקפיד אם זה בצינעה או ברבים, וגם כאן אין לסמוך על מעשהו, כשם שאין סומכים על אכילת תרומה.

ואף בכך נחלקו להלכה רב חסדא ור' אבינא; חד [אחד מהם] אמר: מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, וחד [ואחד מהם] אמר: אין מעלין. ובאותה שאלה אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין? אמר ליה [לו] רבא: דבר זה הוא פלוגתא [מחלוקת] רב חסדא ור' אבינא.

וחזר ושאל רב נחמן בר יצחק: הלכתא מאי [והלכה מה היא]? אמר ליה [לו]: אנא מתניתא ידענא [אני משנה, ברייתא, יודע אני] ועליה אני סומך; דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: גדולה היא החזקה שסומכים עליה, ואין משנים ממנה. שנאמר: "ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהנה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים" (עזרא ב, סא-סג). שמאחר ובגולה נישאו חלק מן הכהנים לבנות הגויים והיו בניהם חללים, לכן משחזרו לארץ והוקם בית המקדש השני, היו צריכים כל הכהנים להוכיח את ייחוסם כדי שיוכלו לשרת בו. ואותם כהנים שלא היה ברשותם אפשרות להוכיח, נדחו מן הכהונה. ונחמיה הוא שמצא פתרון חלקי לבעייתם.

ומפרש ר' יוסי את דבריו: אמר להם נחמיה לאותם כהנים מסופקים: הרי אתם בחזקתכם. במה הייתם אוכלים בגולה כשהייתם בבבל — בקדשי הגבול, כלומר, בתרומה, אף כאן תמשיכו לאכול בקדשי הגבול. אבל לא תאכלו בקדשי הקדשים, כלומר, מן הקרבנות, שהרי לכך אין לכם חזקה, שהרי לא אכלתם קרבנות בגולה. ומכאן נלמד לענייננו, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמעלין מנשיאות כפים ליוחסין, הני [הכהנים הללו] כיון דפרסי ידייהו [שהם פורסים את כפיהם] בברכה — אתי לאסוקינהו [יבואו להעלותם] גם ליוחסין!

ודוחים: שאני הכא דריע חזקייהו [שונה כאן שהורעה חזקתם], שכיון שרואים שאינם אוכלים בקדשי המזבח כשאר הכהנים, יודעים בהם שאינם כהנים ודאיים. ומוסיפים: דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שסומכים על טעם זה שהורעה חזקתם, אזי הרי למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי מעלין מתרומה ליוחסין אפשר היה להקשות עליו מכאן: כיון דאכלי [שהם אוכלים] בתרומה — אתי לאסוקינהו [יבואו להעלותם] ליוחסין! אלא לאו [האם לא] מפני שיש לומר שאין לחשוש לדבר משום דריע חזקייהו [שהורעה חזקתם] מתוך שאינם אוכלים בקדשי קדשים, והכל יודעים בהם שאינם כהנים ודאיים. ולכן אין ללמוד מכאן הלכה לזמן הזה, כאשר כל הכהנים אוכלים רק בתרומה, שאז יתכן שמעלים מתרומה ליוחסין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Here too, it is referring to a case where the second donkey driver comes with the tools of his trade in his hand, clearly indicating that he too came to sell his produce. Therefore, when the other driver praises his produce, there is room for concern that there was collusion and that in the next city their roles will be reversed. However, when there is no proof of collusion, the Rabbis were not concerned.

The Gemara asks: And where is the solution of Rabbi Ḥama bar Ukva stated? It is stated concerning that which we learned in a mishna (Teharot 7:1): In the case of a potter who fashioned his vessels in ritual purity, and abandoned his pots, and descended to drink water from the river, there is concern that in his absence ritually impure people came into contact with his pots. The inner pots are pure, and the outer pots are impure.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: Both these inner pots and those outer pots are ritually impure? Rabbi Ḥama bar Ukva said: That baraita is referring to a case where the tools of the potter’s trade are in his hand, indicating that he intends to sell his pots. Since all potential buyers touch pots when examining them before purchase, the concern is that among those people there is one who is ritually impure.

The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: Both these inner pots and those outer pots are ritually pure? Rabbi Ḥama bar Ukva said: That baraita is referring to a case where the tools of the potter’s trade are not in his hand, indicating that he does not intend to sell his pots. Therefore, strangers will not touch them at all.

The Gemara asks: But if so, the ruling in the mishna: The inner pots are pure and the outer pots are impure, under what circumstances can this case be found? When the tools of the potter’s trade are in his hand, all the vessels are impure, and when the tools of the potter’s trade are not in his hand, all the vessels are pure.

The Gemara answers: The tanna of the mishna is referring to a case where the tools of the potter’s trade are not in his hand. However, he leaves his pots adjacent to the public domain, and in an area demarcated from the public domain due to the stakes or other objects that are placed on the sides of the public domain to distance passersby from the walls of the private domain, and due to crowding, people will be pushed to the sides and inadvertently render the outer pots impure. They do not pass close to the inner pots and will not touch the pots to examine them, because they are not for sale.

The Gemara proceeds to cite an additional resolution to the contradiction between the opinions of Rabbi Yehuda and the Rabbis, with regard to collusion in terms of the presumptive status of priests and in terms of produce merchants. And if you wish, say instead that the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis in the matter of presumptive priestly status is unrelated to collusion. Rather, it is with regard to whether one elevates one who eats teruma to the presumptive status of priesthood for the purpose of lineage that they disagree. Rabbi Yehuda holds that one elevates from teruma to lineage and therefore requires full-fledged testimony by two witnesses to enable the person to partake of teruma. The Rabbis maintain that one does not elevate from teruma to lineage, and each matter is considered separately. For the purpose of partaking of teruma, any testimony is sufficient; for the purpose of lineage, full-fledged testimony by two witnesses is required.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to elevating from documents indicating that one is a priest, to priestly lineage? The Gemara asks: What are the circumstances? If you say that it is written in the document: I, so-and-so, a priest, signed as a witness, in that case who is testifying about him that he is a priest? He is the only source asserting his priesthood.

The Gemara answers: No, this halakha is necessary in a case where it is written in the document: I, so-and-so, a priest, borrowed one hundred dinars from so-and-so, and witnesses signed the document, what is the halakha? Do the witnesses testify only concerning the loan of one hundred dinars in the document? Or, perhaps they testify concerning the entire matter and confirm with their signatures that every detail written in the document is true, including the fact that the borrower is a priest. With regard to the halakhic ruling, there is a dispute between Rav Huna and Rav Ḥisda. One said: One elevates from documents to priestly lineage, and one said: One does not elevate.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to elevating from the lifting of hands for the Priestly Benediction to priestly lineage? Is the presumptive status of a person who recites the Priestly Benediction in the synagogue that of a priest in terms of lineage as well? The Gemara notes: Raise the dilemma according to the one who said: One elevates from teruma to lineage; and raise the dilemma according to the one who said: One does not elevate from teruma to lineage.

The Gemara notes: Raise the dilemma according to the one who said: One elevates from teruma to lineage. In his opinion, perhaps this applies only to teruma, where a non-priest who partakes of teruma performs a transgression whose punishment is death at the hand of Heaven. One would not partake of teruma and risk that punishment if he were not a priest. However, with regard to the Priestly Benediction, where a non-priest who recites it violates a prohibition stated as a positive mitzva, no, one cannot be certain that one would not recite the blessing if he were not a priest. Therefore, one does not elevate from the lifting of hands to priestly lineage. Or, perhaps there is no difference, and in both cases because there is a transgression involved one can assume that he would not risk performing a transgression were he not a priest.

Raise the dilemma according to the one who said: One does not elevate from teruma to lineage. In his opinion, perhaps this applies only to teruma that is eaten in private. Therefore, a non-priest might partake of teruma when he believes that no one is watching. However, with regard to the lifting of hands, which is recited in public [parhesya], if one is not a priest, he would not be insolent to the extent that he would comport himself like a priest in public. Therefore, although partaking of teruma is not a clear indicator that he is a priest, reciting the Priestly Benediction is a clear indicator. Or perhaps, there is no difference, and due to the concern lest a non-priest partake of teruma in private and recite the Priestly Benediction in public, neither action can facilitate elevating the person to the presumptive status of a priest in terms of lineage.

There is a dispute with regard to the halakhic ruling between Rav Ḥisda and Rabbi Avina. One said: One elevates from the Priestly Benediction to lineage, and one said: One does not elevate. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: What is the halakha with regard to elevating from the lifting of hands to lineage? Rava said to him: There is a dispute between Rav Ḥisda and Rabbi Avina.

Rav Naḥman bar Yitzḥak asked Rava: What is the halakha? Rava said to him: I know and base the halakhic ruling on a baraita, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Great is the legal authority of presumptive status, as one may rely upon it in determining halakhic practice, as it is stated: “And of the children of the priests: The children of Habaiah, the children of Hakkoz, the children of Barzillai, who took a wife of the daughters of Barzillai the Gileadite, and was called after their name. These sought their register of the genealogy, but it was not found; therefore were they deemed tainted and put from the priesthood. And the Tirshatha said unto them that they should not partake of the most sacred items, until there stood up a priest with Urim VeTummim” (Ezra 2:61–63).

Rabbi Yosei explains: Nehemiah said to the priests whose status was uncertain: You maintain your presumptive status. Of what did you partake in the Babylonian exile? It was the consecrated items eaten in the outlying areas, i.e., teruma. Here too, you may continue to partake of the consecrated items eaten in the outlying areas, but you may not partake of offerings, with regard to which you have no presumptive status of priesthood. The Gemara asks: And if it enters your mind to say that one elevates from the lifting of hands to lineage, they will come to elevate those priests whose status was uncertain to priestly status in terms of lineage, since they lifted their hands and recited the Priestly Benediction in exile.

The Gemara answers: Here it is different. There was no concern lest they elevate them to lineage because their presumptive status was undermined by the fact that they did not partake of offerings like the other priests. As, if you do not say that one relies on the fact that their status was undermined, according to the one who said: One elevates from teruma to lineage, since they partake of teruma, there should be concern lest they come to elevate them to lineage. Rather, is the reason that this is not a concern not due to the fact their presumptive status was undermined, and it is clear to all that there is uncertainty with regard to their status as priests? However, one may not infer from the time of Nehemiah to a time when all priests eat teruma and recite the Priestly Benediction, and there is no factor that indicates that they are anything less than full-fledged priests. Perhaps, then, one elevates from teruma and from the lifting of hands to lineage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי בעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי. כלומר, וכולהו סבירא להו דלא חיישינן לגומלין, ומכל מקום מתניתין דהחמרין לדרבנן בשכלי אומנותו בידו הוא, דבהא רבנן לחומרא ורבי יהודה לקולא, דאפילו בכי הא לא חייש לגומלין, ושאני התם דבדמאי הקלו. וקשיא לי, לרבנן דחיישי לגומלין בשכלי אומנותו בידו, וכי יש לך כלי אומנות גדול ממתניתין דשתי נשים ושני אנשים שזה אומר אני כהן וחברי כהן וזה אומר אני כהן וחברתי כהן, וכן שתי נשים שנשבו זאת אומרת אני וחברתי טהורות וזאת אומרת כן. ויש לומר, דלא קרו רבנן כלי אומנותו בידו אלא כשהתועלת שהן רוצין להועיל בו בפנינו, דהשתא איכא חששא יתירא בזה שנושא כלי אומנות שמראה שרוצה למכור פירותיו, אבל זה אומר אני כהן וחברי כהן השתא מאי נפקא להו מינה והא אין כאן תרומה בפנינו שנחוש שעליה נתנו עיניהם ליטלה, וכן שתי נשים מה איכפת להן עכשו התהיינה הלילה לאיש ולכהן, ואי משום מה שעתיד להעיד שקר עכשיו על מה שאיפשר שלא יעלה בידם לא חיישינן, ולפי זה אם בשעת מעשה אמרו אין שומעין להן, כן נראה לי.

לא צריכה דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וכו'. ומסתברא דבכי הא הוא דמבעיא להו, אבל אם כתבו בו העדים איך פלוני כהן לוה מפלוני מנה, כדרך שאנו כותבין מעלין על פיהם, דעדים בכי הא מסתמא אכולה מילתא מסהדי, ועד דמוחזק להו דכהן הוא לא כתבי הכין. אבל כשהוא כותב על עצמו אני פלוני כהן והן חתמו מלמטה, איכא למימר שהן לא חתמו אלא על עיקרן של דברים שהיא המנה שבשטר, ולא היה להם לחקור זה שקורא עצמו כהן אם הוא כהן אם לאו, כיון שאינו צריך לעיקר המלוה, דבין כהן בין אינו כהן מנה לוה זה מזה ודי להם בכך. ואיכא למימר דאכולה מילתא נמי מסהדי, ופליגי בה רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין דאכולה מילתא מסהדי, וחד אמר אין מעלין דלאו אכולה מילתא קא מסהדי.
ולמאן דאמר לאו אכולה מילתא קא מסהדי, לא דמי לעורר על השדה ועשאה אחד סימן לאחר והוא חתום עליה בעד דאיבד את זכותו (לקמן כתובות קט, א). כדאיתא בירושלמי (במסכתין פי"ג ה"ו), דאלמא אכולא מילתא קא מסהדי, דשאני התם, דכיון שהוא עצמו עורר עליה ולפי דבריו גזולה היא ביד זה לא היה לו לחתום בשטר שנקראת בו על שמו בשקר, אבל אלו שאינן יודעין שהוא שקר, אלא שהדבר להן בספק לא היה להן לחקור כיון שאין זה עיקרו של עדות, ותדע לך, דאף בשדה כן, דאלו עשאה אחר סימן לאחד ועדים חתומים עליה לא איבד זה את זכותו, וטעמא כדאמרן, דכיון שאין זה עיקרו של עדות אין להם לעדים לחקור אם שדה זו של זה או של אחרים.
ולמאן דאמר אכולה מילתא קא מסהדי לא דמי לעשאה אחר סימן לאחר ועדים חתומים על שדה מקח דלא אבד זה את זכותו, דהתם כיון שאלו רואין שדה זו מוחזק ביד זה מה להן להחזיק אותו בחזקת שאינו שלו. ועוד, דאחזוקי אינשי דגזלני לא מחזקינן. אבל זה שקורא עצמו כהן אם לא שהעדים יודעין בו שהוא כהן לא היו חותמין עליו, דדילמא נפיק מיניה חורבא דילמא אינו כהן ואסוקי הוא דאסיק שמיה כהן, וכי מפיק עליה האי שטריה אמר לאו אנא ניהו, דלאו כהן אנא. אי נמי, דילמא איכא יוסף בן שמעון אחרינא,וכתב האי כהן כדאמרינן בבבא בתרא (קעב, א) כיצד יעשדו אם היה אחד מהן כהן יכתוב כהן, ושמא סמכו אלו על זה, וכיון שכן נמצא כהן מעיקרו של עדות, והילכך אכולה מילתא קא מסהדי. וזו היא מחלוקתן של רב הונא ורב חסדא. כן נראה לי.
אבל הרמב"ם ז"ל, נראה שדעתו לומר דבין כך ובין כך אמרינן לאו אכולה מילתא קא מסהדו, שכך כתב, וזה לשונו (איסו"ב פ"כ ה"ט): אין מעלין משטרות לכהונה, כיצד, הרי שכתב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני והלוהו כך וכך ועדים מלמטה אין מחזיקין כהן זה שיהא מיוחס שמא לא העידו אלא על המלוה. עד כאן.

איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. כלומר, אם תמצא לומר מעלין אף היא צריכה שנים, ועד שלא מעידין עליו שנים אינו נושא את כפיו, וכדאמרינן בתרומה דלרבי יהודה דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין אין מעלין אותו לתרומה על פי עד אחד. ואם תמצא לומר אין מעלין נשיאות כפים אינו צריך אלא עד אחד ככל שאר איסורין דעד אחד מהימן, אבל ליוחסין שנים בעידן, והא דאמרינן הני מילי תרומה דעון מיתה, הכי קאמר: כיון שהיא חמורה כל כך דין הוא שנעלה ממנה ליוחסין, וכיון שמעלין ממנה ליוחסין דין הוא שאף היא תיבעי שנים.

כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו. כלומר, ומאי ויגאלו מן הכהונה (עזרא ב, סא).

ופרקינן דשאני התם דריע חזקיהו. דכיון דחזו דאכלי בקדשי הגבול, ובקדשי קדשים גופייהו לא מסקי להו משום האי קלא דנפיק עלייהו, משום דריע חזקייהו דבמקום שנוהגים קדשי הגבול וקדשי קדשים מקדשי הגבול בלחוד אכלי ובקדשי קדשים לא והא דחייש רבי יהודה במתניתין דדלמא אתי לאפוקי מתרומה ליוחסין, היינו בזמן הזה דליכא קדשי קדשים ולא ריע חזקיה.

ואיבעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלי' מתרומה ליוחסין קמפלגי פי' וטעמא דר"י לאו משום גומלין הוא אלא משום דסבירא ליה מעלין מתרומה ליוחסין וכיון דכן י"ל אסוקי לתרומה אסוקי ליוחסין הוא ובעי תרי ורבנן סברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הלכך בתרומה בחד סגי דעד אחד נאמן באסורין. ואם תאמר מכל מקום שמעת מינה דרבנן נמי משנינן כדאמרי' כשכלי אומנתו בידו נמי לא חייש לגומלין בחד ותקשה דרבנן אדרבנן וי"ל דלרבנן משנינן כדקאמר כשכלי אומנתו בידו ולא אתי' השתא אלא לשנוי מדר"י אדר"י דלא מצרכינן למימר כדשנינן לעיל בדמאי הקילו:

אבעי' להו מהו להעלות משטרות ליוחסין פי' נקטינן יוחסין משום דכל היכא דסמכינן אשטר' ונימא אכולא מלתא קא מסהדי הרי הוא כשר אפילו ליוחסין ומיהו דכלל בעיין הוא אם מעלין משטרות ליוחסין ואם מעלין משטרו' לתרומה דכל היכא דאמרת דאמנה שבשטר קא מסהדי אף הוא ודאי דאפילו לתרומה אין מעלין אותו:

דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי וחתומי סהדי מאי וכו' ודוקא בזה אבעיא לן אבל דשטר שכתוב בו בלשון עדים פלוני כהן לוה פשיטא אכולא מלת' קא מסהדי להו והא דאמרינן בפ' בתרא דמכילתין העורר על השדה וכו' עשהו חבירו סימן באחר והוא חותם עליו דהוא אבד זכותו ההוא בפירו' כתוב בו בשטר בלשון בעל דבר דכיון דממונא דידי' ועביד ביה חברא מעשה וחתם עליה הוא ודאי אודי ליה ולא דמיח להא דהכא וכיון דכן איכא למימר דלא קפדי אלשון בעל דבר דאיהו אמנה שבשטר קא מסהדי ומאי דדמי להכא דהכא היינו כגון שיש בשטר אחד קרקע ממכר לשם ראובן בשטר זה ראיי' שהשטר שלו מי אמרינן אמכירת קרקע השטר קא מסהדי או דלמא אכולה מלתא קא מסהדי ואע"פ שכתוב בלשון בעל דבר ונראין דברים דלאו סהדותא הוא דע"כ לא אבעי' לן הכא אלא מדברי שהוא משמו של בעל דבר דאפשר דדייקי עדים אמכירתו אבל בההיא דהתם למה להו למידק והיינו דקתני התם והוא חתם עליו עד איבד את זכותו הא אין עצמו חתם עליה אין איבד את זכותו ודוק' כשתובע בלשון בעל דבר אבל כותב בלשון עדים אכולא מלתא קא מסהדי ואי לא ידעו דדידיה היא לא הוה כתבי הכא וכן היה אומר מורי ז"ל אלא שהיה אומר הא מילתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למידין ממנו נראה לי' גבי תרומה ליוחסין הא דמייתי' לראי' דאפילו בעדים מסיחי' לפי תומם מסקינן מתרומה ליוחסין אבל לענין עדות בס"ד בעינן או שטר גמור אבל עדות זה שכתוב אגב גררא אינו נידון בשטר לענין זה ואין מוציאין בי' ממון מרשות אחרים והא דאמרינן אילימא דכתב אני כהן עד מאן מסהיד עלי' פי' בתוספות מ"מ לא גרע ממסיח לפי תומו שמעלין אותו לתרומה וכדלקמן ונראין הדברים ומיהו ההיא דלקמן אינו אלא לתרומה דרבנן דהא אמרינן בפרק הגוזל אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד ופרכינן מהא דלקמן ואוקמינן בתרומה דרבנן וכיון דכן ליכא למיחש בהא דלמא מסקינן מתרומה ליוחסין דלכ"ע מתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין וכדאיתא לקמן:

אבעי' להו מהו לעלות מנשיאות כפים ליוחסין תיבעי למ"ד וכו' הקשו בתוספות מאי קא מבעי' לן דהא כולה מילתא תליא בהעלאה לנשיאת כפים גופא בכמה ואי אמרינן לנשיאות כפים ע"פ עד אחד מנשיאות כפים ליוחסין ותו הא אמרינן תבעי לך למ"ד מעלין מתרומה וכו' הני מילי תרומה בעון מיתה וכו' מאי קאמר הא ודאי אין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד אפילו יש בו עון מיתה אין מעלין ממנו ליוחסין ואי מעלין לתרומה ע"פ שנים אפילו אין בו אלא איסור עשה אין מעלין ממנו ליוחסין יש שפירש דהכא קים לן ששורת הדין להעלות לנשיאו' כפים על פי עד אחד דמיירי דמפרסם ולית לי' הנאה במלתא ומינה שאין מעלין ממנה ליוחסין אין מבעי לן אם יש לנו לחוש דטעי ומסקי לי' ליוחסין וכיון דכן נחמיר דזה השתא תיבעי תרי או לא חיישינן להאי ונוקמא אדינ' וליסגי בחד ותיבעי למ"ד מעלין מתרומ' ליוחסין אם יבואו העולם ללמוד מתרומה שמעלין ליוחסין לנשיאת כפים או לא והפירוש הזה היה נכון אלא דלישנא דמהו לעלות לא משמע אלא דדינא ממש מיבעיא לן וכי אמרינן נמי חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין הכי משמע והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דהכא עיקר (בעינן) [בלאן] אם מעלין לנשיאת כפים עפ"י עד אחד או לא ומינה שמעינן אם (טעמא הוא דאידך ובדידיה תלי') מעלין מנשיאת כפים ליוחסין דהא בהא תליא ונקטינן הא בידו משום דעיקר טעמא הוא דאידך ובדידיה תלי' ומשום דבעינן לומר תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין והא דאמרינן תיבעי למ"ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה וכיון דחמירא כולי האי בעי תרי משום הכי מעלין ממנה ליוחסין אבל נשיאת כפים דאיסו' עשה בחד סגי לאפוקי לדידיה ומינה אין מעלין ממנה ליוחסין ותיבעי למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכלי בצנעא וכיון דכן לא מפקינן מינה ליוחסין והיא נותנת שמעלין ליה ע"פ עד אחד אבל נשיאת כפים דבפרהסיא הא ודאי ראוי להעלות ממנה ליוחסין והא הנותנת שמעלין ע"פ עד אחד דתבעי תרי סהדי לאפוקי לכהונה עד עמוד הכהן לאורים ותומים שזה אחד מחמשה דברים שחסרו בבית שני כדאיתא במסכת יומא הכא במילתא בעלמא אוקימנא כאדם האומר לחבירו עד שיבא משיח:

שאני הכא דרעי חזקייהו פי' רש"י ז"ל דלא אכלו בקדשים והקשה ר"ת ז"ל דהא איכא למיחש דמסקי לקדשים כיון דמעלין ממנה אפילו ליוחסין לכן פירש ר"ת ז"ל דרעי חזקייהו שאבד כתב היחוס שלהם וכל העולים מרעי' עליהן כדכתיב ויגלו מן הכהונה ועיין בתו' שלנו בד"ה שאני הכא וכו' ויובן לך. וא"ת ואדקאמר לה היכא דלא חזו דרעי חזקייהו. וי"ל דאיהו סבר דהיה לנו למיח' דלדורות ישתכח העוות הזה וישתכח ואתא לאסוקינהו:

קדר חבר שהניח קדרותיו וירד לנהר לשתות אם הניחם סמוך לרשות הרבים עד שהדבר מצוי להיות עוברים ושבים נוגעים שם אע"פ שלא היו שם דברים המוכיחים שלמכירה הם עומדות כגון שאין לשם כלי האמנות שמסדרין שם את הקדרות למכור החיצונות מכל מקום טמאות מפני שעוברים ושבים נוגעים בהם בשעת הליכה אבל הפנימיות טהורות היו רחוקות מרשות הרבים אם כלי אמנותו בידו הואיל והדבר מוכיח שלמכירה עומדות שם כלן טמאות מפני שיד הכל ממשמשת בהם לבדוק וליקח ואם אין שם כלי אמנותו כלן טהורות חזקה שלא נגעו בהן בני אדם:

כשם שאין מעלין מתרומה ליוחסין כך השטרות אין מעלין מהם ליוחסין ולא סוף דבר במי שראינוהו חתום אני פלוני כהן שאין מעלין אותו על פי חתימתו שהרי אין כאן אחר מעיד עליו ולא כל הימנו אלא אפילו ראינו בכתב חתימתו אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה והעדים חתומים עליה אין מעלין אותו שאין העדים חותמין אלא על מנה שבשטר ולא שיהיו מדקדקים אם כהן הוא אם לאו ומכל מקום נראה לי דוקא בדרך זה שהוא קורא עצמו כהן אבל אם היה טופס השטר בלשון העדים ר"ל יודעים אנו עדים וכו' שאמר לנו פלוני הכהן היו עלי עדים נראה שאף על זו הם מעידים אלא שיש לפקפק בה:

כשם שאין מעלין משטרות ליוחסין כך אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ומה שאמרו אין בודקין מן הדוכן ולמעלה לא מדוכן של נשיאות כפים ולענין כהונה אלא מדוכן של שיר ולענין לויה כמו שביארנו באחרון של קדושין וכן אין מעלין ליוחסין מחלוק תרומה בבית הגרנות ולא מקריאה בתורה ראשון ומכל מקום כל אלו שביארנו שאין מעלין מהן ליוחסין ר"ל להשיא בנותיהן לכהנה ומכל מקום מעלין אותן מהם לתרומה שמדברי סופרים ובחלה שמדבריהם גם כן וכן מה שביארנו שאין מעלין מתרומה ליוחסין דוקא מתרומת סופרים אבל מי שראוהו אוכל תרומה של תורה מעלין ממנה ליוחסין וחלה ותרומה בזמן הזה אינה מן התורה אף בארץ ישראל:

ומה שנאמר כאן בשמועת גדולה חזקה וסוגיא שבה כבר ביארנוהו בפרק יוחסין:

איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין. פי' אילימא דכתיב בי' אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קמסהיד עלויה. לא צריכא דכתיב בי' אני פ' כהן לויתי מנה מפלוני וחתימו סהדי אמנה שבשטר קא מסהדי א"ד אכולה מילתא מסהדי. ר"ה ור"ח ח"א מעלין וח"א אין מעלין והלכתא כדברי המיקל. ואילו כתבו שני עדים פ' כהן לוה מפלוני דליכא מאן דפליג דודאי מעלין. דהא עדים מעידים כי הוא כהן . איבעי' להו מהו להעלות מכהונה ליוחסין.

ופרישנא דר' יהוד' ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי לאו אדינא פליגי כלומר אי דינא לאסוקי מתרומה ליוחסין דאם כן אשתכח דבלא כלום פליגי. אלא בהא פליגי דר"י סבר דחיישי' דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ולאו מן דינא אלא דמאן דחזי ליה דאכיל תרומה מחזיק ליה בכהן כשר ומיוחס ויבא להעיד עליו ליוחסין הילכך כל אסוקי לתרומ' נמי כאסוקי ליוחסין דמי. וכיון דכן לאסוקי לתרומה נמי בעינן שנים. ורבנן סברי אין מעלין דקסברי דלא חיישי' דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין הילכך לאסוקי לתרומה בעד אח' סגיא לן. והא דאמרינן היכי דמי אילימאדכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עילויה. פירשו בתוספת' דדווק' ליוחסין הוא דאמרי' האי טעמ' אבל לתרומה מהימן דלא גרע ממסיח לפי תומו ואליב' דרבנן דסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו לרבי כיון דליוחסין לא מסקי' ליה הוא הדין לתרומ':

איבעי' להו מהו לעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימ' דכתי' ביה הכי אני פלוני כהן עד מאן מסהיד עילויה. לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וחתימי סהדי מאי. אמנה שבשטר מסהדי או דילמ' אכולה מילת' מסהדי. רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין. פירו' האי דמספק' לן דווק' בלישנ' דידיה כי האי דאמ' אני פלוני כהן. אבל בלישנ' דמסהדי וודאי מהני, וכי מספק' לן נמי דווק' בהך דשייך למידק בשמא דידיה אבל אידך מילי דמיתמרי בשטר' משמא דחד ובלישנ' דידי' הא וודאי לא לאסהודי סהדי אתא אלא דאינהו אמר להו הכי:

איבעיא להו מהו לעלות מנשיאת כפי' ליוחסין. כלומר אי חיישינן דילמ' אתי לאסוקי ליוחסין. תיבעי למ"ד מעלין הני מילי תרומה דעון מית'. כלומר דכיון דחמיר' כולי האי דינא הוא דניחוש דילמ' אתי עצמ' למיטעי לאסוקי מינה ליוחסין אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא. וכיון דכן מעלין לנשיאות כפים בעד אחד. או דילמ' אפי' למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכל' בצינע' אבל נשיאות כפים דבפרהסי' כולי האי לא מחציף איניש:

ובהא וודאי דינא הוא דחיישי' דילמ' אתי למיטעי עלמ' בתריה לאחזוקי בכהן גמיר לאסוקי' ליוחסין. וכיון דכן לא מסקינן לנשיאות כפים אלא בשני עדים דומי' דיוחסין לאסוקי לנשיאות כפים כאסוקי ליוחסין דמי כדאמרן. והיינו נמי בעיין מעיקר' אם מעלין מנשיאו' כפים ליוחסין אי בעי' להעלותו לנשיאות כפים שנים או מעלין ע"פ עד אחד דהא בהא תליא כדפי':

כיון דפרסי ידיהו אתו לאסוקינהו דמשמע לן דבבבל בכל דיני כהונה היו נוהגין בכל מה שאיפש' בחוצה לארץ והיינו דקשיא לן ניחוש דילמ' אתי לאסוקינהו. וכ"ת ואמאי לא קשי' ליה היא גופ' כיון דפרסי ידייהו אמאי לא אסקינהו. י"ל דהא ל"ק ליה דעזר' לפי מה שראה בבבל חזקתן בכל אחד נהג בהן איהו ידע טעמ' אמאי לא אסקינהו דלא הוי מוחזקין גבי' במעלי, אבל הא אכתי קשי' לן כיון דהכי הו' אמאי לא חאיש עזר' דילמ' אתי לאסוקינהו כיון דפרסי ידיהו אם אית' דקיימ"ל דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין. ומהדרינן שאני הכי דריע חזקתייהו. ומסתבר' לפרושי לפי שאבד כתב היחוס שלהן חוששין שמא נאבד לדעת ודבר מפורסם הי' וידוע לכל. ורבי' שלמה ז"ל כת' דריע חזקתייהו כיון שלא היו אוכלים בקדש קדשי' והראשון מחוור יותר:

וז"ל הרמב"ן ז"ל. מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. הך בעיא הכי פירושא אם תמצא לומר מעלין צריכין שנים להעיד עליו לנשיאות כפים ואם תמצא לומר אין מעלין בעד אחד סגי כדאמרינן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי דבכל שאר איסור עד אחד במילתא דעבידא לאיגלויי מהימן אבל ביוחסין בדוקין כגון מזבח ודוכן שנים בעי' דבעד אחד אינו בדיקה והא דאמרי' ה"מ תרומה דעון מיתה ה"נ קאמר דכיון דעון מיתה הוא דין הוא שנעלה ממנה ליוחסין ומיהו כיון שמעלי' צריכין שנים לתרומה תחלה. ור"ת פי' בספר הישר דכיון דעון מיתה הוא צריך שנים וכיון שעל פי שנים מעלין או דילמא התם דבצנעה אין מעלין ליוחסין כיון שעל פי עד אחד אבל בנשיאות כפים כיון דבפרהסיא אעפ"י שעל פי עד אחד מעלין ממנו ליוחסין. דכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עלויה. פי' בתוספות דה"מ ביוחסין אבל לתרומה מסיח לפי תומו הוא ונאמן כדלקמן. הכי נמי כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו. פי' ומיהו שאמר הכתוב ויגואלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו בקדש הקדשים דמשמע שלא העלם ביוחסין וזהו ויגואלו ופסלם עוד מלאכול בקדשי הקדשים ולא קשיא ליה אמאי לא העלם ליוחסין דהתם הוראת שעה היתה לפי מה שראה שחזקתם שבבבל אינה חזקה כל כך להעלותם לכהונה בשבילה ומפרקינן שאני הכא דריע חזקייהו משום דלא אכלי בקדש הקדשים. ולקדשי קדשים גופייהו לא אתו לאסוקינהו דכיון דאמר להו שלא יאכלו מקדש הקדשים קלא איכא עלייהו בהכי אבל ביוחסין איכא למיחש דילמא גלי ואתו לאסוקיה בעדים דקא חזו דאכיל בתרומה ואקשי' אלא מאי גדולה חזקה פי' בעיא דתלמודא היא ולא מאן דמקשה מעיקרא קשיא ליה הכי אלא דגמרא קשיא לה אי אמרת בשלמא מעלין מתרומה ליוחסין היינו דגדולה חזקה דאע"ג דאיכא למימר לא ניכלו כי היכי דלא ניסקינהו ליוחסין כיון דמעיקרא אכלי לא חיישינן אלא אי אמרת אין מעלין אי נמי משום דריע חזקייהו הכא מאי גדולה חזקה. דמשמע דאע"ג דהשתא אית לן למימר מדינא דלא ניכול משום חששא דאיתיה לידא בה לא חיישינן להכי. ולאו היינו תבריה דמאן דמקשה ואין פי' זה נכון. ורש"י ז"ל פי' כן מאי גדולה חזקה מה לנו להשבית חזקה ושלא להעמידן על חזקתן ומפרקי' דאף על גב דאיכא למגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור. ואיכא דאמרי הכי קשיא ליה אלא מאי גדולה חזקה. אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה היינו דגדול' חזקה דמוקמי' להו בחזקתייהו אלא אי אמרת מעלין אי הכי בבבל היתה להם חזקה שהיו ראוין לעלות ממנה ליוחסין וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל גרע חזקתם לפי מה שראה בדורו. ואמר דלא אכלי בקדשי הקדשים ואין מעלין אותן ליוחסין א"כ מאי גדולה חזקה הא מיגרע גרעה לה והיאך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה והרי אם היו מעמידין אותן (ונ"ל) על חזקתן היו מעלין אותן ואדרבה מכאן נראה שאינה גדולה וכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר החזקה ומיהו הא לא מקשי' אמאי לא העלם שהוראת שעה היתה כדאמרן ומפרקינן אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין ועדיפא דאכלי בתרומה ואע"ג דאיכא למגזר וזהו פי' נכון:
וז"ל הרא"ש ז"ל. אי בעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי. האי אב"א לא קא מתרץ אלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. הקשה ר' שמואל מורדוס היכי בעי למימר מעיקרא דטעמא דרבי יהודה משום גומלין הא ע"כ בלא טעמא דגומלין נמי סבר רבי יהודה בהדיא ומעלין מתרומה ליוחסין כדאיתא בסוף פרקין דרבי יהודה סבר דאין חולקין תרומה לעבד אלא א"כ רבו עמו. וי"ל דס"ד מעיקרא אי לאו טעמא דגומלין לא היינו מפסידין לכהן זה תרומתו שראוי לחלוק לו על פי חברו כדי לומר מעלין אדרבה היה לנו לומר דאין מעלין כדי שלא יפסידוהו תרומתו. ואע"ג דגבי עבד אמרינן לקמן דרבי יהודה דאין חולקין לו תרומה משום דאין מעלין ולא אמרי' יחלקו לו ולא יעלו דאין כל כך הפסד אם לא יחלקו בלא רבו. במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי. תי' מאי פלוגתא שייך בה ובאיזו סברא נחלקו נימרו תרווייהו מעלין ולא צריכי בתרומה שני עדים או נימרו תרווייהו אין מעלין ולא היה צריך אלא עד אחד בתרומה. וי"ל דבהך סברא פליגי מר סבר חיישינן שמא יעלו מתרומה ליוחסין לפי' מצריך שני עדים. ומר סבר לא חיישינן. מאי אמנה שבשטר קא מסהדי. תי' אי לא מסהדי אכולה מילתא ולא ידעי אי כהן הוא א"כ הא דתנן בגט פשוט גבי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אם היו משולשין יכתבו כהן. והיכן מפקינן ממונא מכהן כיון שאין העדים מעידין עליו יש לחוש שמא ישראל הערים וכתב שטר בשם חברו כהן. י"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון פשיטא דאכולא מילתא קא מסהדי והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין. כי קא מיבעיא ליה היכא דלא הוחזקו. חד אמר מעלין. וא"ת אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דתנן בעשרה יוחסין אין בודקין מן המזבח ולמעלה וי"ל משום דפשיטא היא דהיינו עדים גמורים ועדים לא קא חשיב. וא"ת אמאי לא חשיב תרומה ונשיאות כפים למ"ד מעלין. ואומר ר"ת דתרומה בכלל מזבח נשיאות כפים בכלל דוכן אע"ג דדוכן דהתם מיירי בשיר כדמשמע בגמרא מאן דאמר מעלין מוקי לה בדוכן דכהנים בגבולין:

מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. פי' חיישינן שמא יעלו מנשיאות כפים ליוחסין עוד שמעידין עליו שנים לא ישא את כפיו או לא. שאני הכא דריע חזקייהו פרש"י שהכל רואין ששאר כהנים אוכלין קדשי מזבח והם לא אכלי. וקשה לפירושו דאכתי תיקשי למ"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין מאי איכפת לן אם לא מצאו כתבם הא הוו פרסי ידייהו בגולה וליסוקינהו מנשיאות כפים ליוחסין. ומפר"ת דהיינו דריע חזקייהו כיון שנקראין בני ברזילי הגלעדי ולא מצאו כתבם משמע דזרים נינהו. מיהו קשה מעיקרא קודם שידע דריע חזקייהו אמאי פריך אתי לאסוקינהו הוה ליה למפרך ליסקינהו ואמאי נגואלו מן הכהונה. וי"ל דלאו פירכא היא מעיקרא דבגולה לא הפרישו הפסולין עד שעשאם עזרא כסולת נקייה. ואף המחזיקין עצמן בחזקת כשרות פסל כדכתיב ויגאלו מן הכהונה. הילכך פשיטא ליה דאותה חזקה של נשיאות כפים בגולה לא הועילה להם ליוחסין דאף אותם שנתערבו בע"ג היו מחזיקין עצמם בחזקת כהנים עד שפסלם עזרא. אלא הכי פריך אתי לאסוקינהו ע"י נשיאות כפים של עכשו הואיל והפריש הפסולין ומשני דריע חזקייהו כדפרשי'. [ע"כ הרא"ש ז"ל]:
וז"ל הרא"ה ז"ל. איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. כלומר אי חיישינן דילמא אתי לאסוקי ליוחסין. תיבעי למ"ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה כלומר דכיון דחמירא כולי האי דינא הוא דניחוש דילמא אתי עלמא למיטעי לאסוקי מינה ליוחסין אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא. וכיון דכן מעלין לנשיאות כפים בעד אחד או דילמא אפי' למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכל' בצינע' אבל נשיאות כפים דבפרהסיא כולי האי לא מחציף איניש ובהא ודאי דינא הוא דחיישינן דילמא אתי למיטעי עלמא בתריה לאחזוקי בכהן גמור לאסוקי ליוחסין וכיון דכן לא מסקינן לנשיאות כפים אלא בשני עדים דומיא דיוחסין לאסוקי לנשיאות כפים כאסוקי ליוחסין דמי כדאמרן והיינו נמי בעיין מעיקרא אם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין אי בעינן להעלותו לנשיאות כפים שנים או מעלין ע"פ עד אחד דהא בהא תליא כדפי'. כיון דפרסי ידייהו אתו לאסוקינהו דמשמע לן דבבבל בכל דיני כהונה היו נוהגין בכל מה שאיפשר בחוצה לארץ והיינו דקשיא לן ניחוש דילמא אתי לאסוקינהו. וכ"ת ואמאי לא קשיא ליה היא גופא כיון דפרסי ידייהו אמאי לא אסקינהו. י"ל דהא ל"ק ליה דעזרא לפי מה שראה בבבל חזקתן בכל אחד נהג בהן ואיהו ידע טעמא אמאי לא אסקינהו דלא הוי מוחזקין גבי' במעלי. אבל הא אכתי קשיא לן כיון דהכי הוא אמאי לא חייש עזרא דילמא אתי לאסוקינהו כיון דפרסי ידייהו אם איתא דקיימ"ל דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין. ומהדרינן שאני הכא דריע חזקתייהו. ומסברא לפרושי לפי שאבד כתב היחוס שלהן חוששין שמא נאבד לדעת ודבר מפורסם היה וידוע לכל. ורבינו שלמה ז"ל כתב דריע חזקתייהו כיון שלא היו אוכלים בקדש קדשים. והראשון מחוור יותר:
וז"ל הריטב"א ז"ל. אי בעית אימא ר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין פי' וטעמא דר"י לא משום גומלין הוא אלא משום דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין וכיון דכן כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין ובעי תרי ורבנן סברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הלכך לתרומה בחד סגי דע"א נאמן לאיסורין וא"ת מ"מ ש"מ נמי דרבנן לא חיישי לגומלין בחד ותיקשי רבנן אדרבנן וי"ל דלרבנן משנינן כדאמר כשכלי אומנתו בידו ולא אתיא השתא אלא לשנויי מדר"י אדר"י דלא מצטרכי לומר כדשנינן לעיל דבדמאי הקלו. איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין פי' נקט יוחסין משום דכל היכא דסמכינן אשטרא ונימא דאכולה מלתא קא מסהדי הרי הוא כשר אף ליוחסין ומיהו בכלל בעיין הוא אם מעלין משטרות לתרומה דכל דאמרת דאמנה שבשטר בלחוד מסהדי אף הוא ודאי אפי' לתרומה אין מעלין אותו. דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי וחתימי סהדי מאי וכו' דוקא בהא הוא דמבעיא לן אבל בשטר שכתוב בלשון פלוני כהן לוה פשיטא דאכולא מלתא מסהדי והא דתנן לקמן בפרק בתרא דמכילתין העורר על השדה וכו' עשאה חברו סימן לאחר והוא חתום עליה בעד אבד את זכותו ההיא אפי' כתוב השטר בלשון בעל דבר דכיון דממונא דידיה ועבד ביה חבריה מעשה וחתם עליה הא ודאי אודי אודוי ליה ולא דמיא להא דהכא ולא שייכי עדים במלתא וליכא דררא דממונא גבייהו וכיון דכן איכא למימר דלא קפדי אלשון בעל דבר דאינהו אמנה שבשטר מסהדי ומאי דדמיא להא דהכא היינו כגון שיש בשטר א' קרקע ממונא לשם ראובן אם יש ראיה לראובן בשטר זה שהשדה שלו מי אמר כן אמכירת קרקע בשטרא מסהדי או דילמא אכולה מילתא מסהדי ואף על פי שכתוב בלשון בעל דבר ונראין דברים דלאו סהדותא היא דע"כ לא אבעיא לן הכא אלא בדבר שהוא משמו של בעל דבר דאפשר דדייקו עדים אמכירתו אבל בההיא דאתי למה להו למידק והיינו דקתני התם והוא חתום עליה עד אבד את זכותו הא אין עצמו חתום עליה לא אבד את זכותו ודוקא כשכתוב בלשון בעל דבר אבל כתוב בלשון עדים אכולה מלתא מסהדי ואי לאו דידעי דדידי' היא לא הוו כתבי הכי וכן היה אומר מורי ז"ל אלא שהוא אומר דכי הא מלתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למדין ממנו לגבי תרומה ויוחסין היא דמייתי' לראיה דאפי' בעדים מסיחין לפי תומם מסקינן לתרומה ויוחסין אבל לענין ממונא עדות בע"פ בעינן או בשטר גמור אבל עדות זו שכתב אגב גררא אינו נדון בשטר לענין זו ואין מוציאין בו ממון מרשות אחרים והא דאמרינן אילימא דכתוב אני פ' כהן עד מאן מסהיד עליה פי' בתוספות דמ"מ לא גרע ממסיח לפי תומו שמעלין אותו לתרומה כדלקמן ונראין הדברים מיהו ההיא דלקמן אינו אלא לתרומה דרבנן דהא בפרק הגוזל אמרינן אין מל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד ופרכי' מהא כדלקמן ואוקימנ' בתרומה דרבנן וכיון דכן ליכא למיחש בהא דילמא מסקי ליה ליוחסין דלכ"ע מתרומה דרבנן לא מעלין ליוחסין וכדאיתא לקמן:

איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין תבעי למ"ד וכו'. הקשו בתוס' מאי קא מבעיא ליה דהא כולה מלתא תליא בהעלאה לנשיאות כפים גופיה בכמה ואי אמר מעלין לנשיאות כפים ע"פ ע"א אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ותו הא דאמר תבעי למ"ד מעלין מתרומה ה"מ תרומה דמתאכלה בצנעה וכו' מאי קאמר דהא ודאי אין מעלין לתרומה ע"פ ע"א אפי' יש בו עון מיתה אין מעלין ממנה ליוחסין ואין מעלין לתרומה ע"פ ב' ואפי' אין בו איסור עשה מעלין אותו ליוחסין. ויש שפירשו דהכא קים לן ששורת הדין להעלות לנשיאות כפים ע"פ א' כיון דמיירי דמפרסם ולית לה הנאה במלתא וממילא שאין מעלין ממנה ליוחסין אבל אנן מבעיא לן אם יש לנו לחוש דטעי ומסקי ליה ליוחסין וכיון דכן נחמיר ביה השתא דלבעי תרי או לא חיישינן להאי ונוקמיה אדיניה ולסגי ליה בחד ותבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אם יבואו העולם ללמוד מתרומה ליוחסין לנשיאות כפים או לא והפי' הזה היה נכון אלא דלישנא דמהו להעלות לא משמע אלא דדינא ממש מבעיא לן. וכי אמרינן נמי חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין הכי משמע והנכון כמו שפי' ר"ת דהכא עיקר בעיין אם מעלין לנשיאות כפים ע"פ ע"א או לא ומינה שמעינן אם מעלין ממנה ליוחסין דהא בהא תליא ונקטי' הא בידן משום דהיא עיקר טעמא לאידך ובדידה תלי ומשום דבעי לומר תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין והא דאמר תבעי למ"ד מעלין ה"מ תרומה דעון מיתה וכיון דחמירא כולי האי בעיא תרי ומ"ה מעלין ממנה ליוחסין אבל נשיאות כפים דאיסור עשה בחד סגי לאסוקי לדידיה ומינה אין מעלין ממנה ליוחסין ותבעי למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכלה בצנעא וכיון דכן לא מסקינן מינה ליוחסין והיא הנותנת שמעלין לה ע"פ ע"א אבל נשיאות כפים דבפרהסיא הא ודאי ראויה להעלות ממנה ליוחסין והיא הנותנת ותבעי תרי סהדי לאסוקי לכהונה. עד עמוד כהן לאורים ותומים פי' אע"ג דבבית שני לא הוו אורים ותומים שזה מה' דברים שחסרו בבית ב' כדאיתא במסכת יומא הכא במלתא בעלמא אוקמינהו כאדם שאומר לחבירו עד שיבא משיח. שאני הכא דריע חזקייהו פרש"י דלא אכלי בקדשים והקשה ר"ת דהא איכא למיחש דמסקי להו לקדשים כיון דמעלין ממנה אף ליוחסין לכך פי' ר"ת דריע חזקייהו שאבד כתב היחוס שלהם וכל העולם מרננין עליהם כדכתיב ויגואלו מן הכהונה וא"ת ודקארי לה היכי לא חזי דריע חזקייהו וי"ל דאיהו סבר דהיה לנו לחשוב לדורות ישתכח ריעותא זו ואתו לאסוקינהו. ואלא מאי גדולה חזקה פשיטא דמספיקא לא מפקינן להו מחזקתייהו וא"ת אי אין מעלין הא ליכא למיחש למידי ואם כן מאי גדולה חזקה ויש שפי' האי קושיא דתלמודא היא דפריך לכ"ע ולא דייק הכי לישנא דאמרינן ואלא. ה"פ בשלמא לדידי לית לי טעמא דריע חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אילו היו יכולין היו מורידין אותם שהכל הוא ישתכח וכיון דכן אעפ"י דמדינא אין מעלין איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין אי לאו משום דגדולה חזקה אלא לדידך דאמרת דריע חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אילו היו יכולין היו מורידים אותם מחזקתם וכמו שעשו בימי עזרא אי לאו דאוקמינהו עזרא בחזקתייהו וא"כ מאי גדולה חזקה. ואי בעית אימא בתרומה דרבנן וכו' וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הא ודאי לא הוה צריכין לומר השתא כי מסקינן מתרומה ליוחסין אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא דאפ"ה ליכא למימר הא דאמר לעיל למ"ד מתרומה כיון דאכלי תרומה אתו לאסוקינהו וליכא לאכרוחי מינה דריע חזקייהו [כדאמרי' לעיל, ואע"ג דקושטא דמילתא דריע חזקייהו] למ"ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין מ"מ בעינן למימר קושטא דמלתא דליכא לאוכוחא מתרומה כדמוכרח לעיל והכי אורחא דתלמודא בדוכתי טובא. אכילת חלה גופה לתרומה דאורייתא פי' וס"ל להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומסקינן מחלת דרבנן לתרומה דאורייתא וא"ת כיון דחלה דרבנן היא מאי איריא סוריא אפי' בבל נמי דבשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא מש"ה נקט סוריא משום דס"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש וחלה דידיה דאורייתא ויש לומר דאף ע"ג דחלה בזמן הזה דרבנן אפי' בארץ מ"מ חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים משום דכבוש יחיד שמיה כבוש וכן יש לנו לפ' באידך מתניתא דבסמוך קתני חלוק גרנות בא"י ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפ"ה דוקא בא"י חמירא דאית ליה עיקר דאורייתא משא"כ בסוריא דקסבר האי תנא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש וכן פרש"י ז"ל. [ע"כ הריטב"א ז"ל]:

בד"ה ואיבעית כו' וא"ת ובאיזו סברא פליגי לימרו תרוייהו כו' עכ"ל ר"ל למסקנא דלא חייש נמי ר"י לגומלין אלא דטעמיה משום דמעלין מתרומה וק"ל:

בד"ה שאני הכא כו' וי"ל דשפיר הוה ידע דריע חזקייהו כו' אלא דהוה ס"ד כו' איכא למיחש כו' עכ"ל וק"ק דמאי משני ריע חזקייהו דהא נמי ידע המקשה ואם נאמר דמשני ליה דמ"מ משום דריע חזקייהו ליכא למיחש דלמא אתי לאסוקינהו לבסוף עיקר חסר מן התירוץ ולולי דבריהם היה נראה השתא לקיים פרש"י והמתרץ נמי הניח סברת המקשה דאע"ג שהיו מתייחסים אחרי ברזילי ולא מצאו כתבם איכא למיחש דלמא אתי לאסוקינהו לבסוף אלא דמשני ליה דריע חזקייהו שכל כהנים אוכלים כו' כפרש"י ודו"ק:

גמ' בריש העמוד בשכלי אומנותו בידו הכא נמי נמחק:

רש"י ד"ה בשכלי אומנותו בידו כו' שלמוכרה הביאה כו'. נ"ב נ"ל דה"פ ששואלין אותו אם מוכר תבואה אומר חדש הוא ורע הוא ואינו רוצה למכור אותו וכלי אומנתו הוא בידו א"כ מוכח להדיא שרוצה למכור במקום אחר שחבירו יעיד עליו להיפך ודו"ק דאי לאו הכי מאי גילוי מילתא איכא דגומלין דלמא מודה האמת וק"ל:

בד"ה אף כאן כו' בגבולין ואי סלקא דעתך כו' הד"א:

גמרא במה הייתם אוכלין בגולה בקדשי הגבול כו'. ולקמן בל"ק אסיק דאפי' תרומה דאורייתא התיר להם. וק"ק דתרומה דאית בה מיתה לזר האוכלה התיר להם. וקדשים דאין בהם אלא איסור לאו (עי' תוס' יבמות סוף ד' עג) אסר להן. וי"ל דמעלה עבוד בקדשים:

רש"י ד"ה בקשו כתבם. שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו כו' והם חללים. טפי ה"ל לפרש דהוו עובדי כוכבים דולד עובדת כוכבים ה"ה כמוה:

רש"י ד"ה מקדש הקדשים. כצ"ל:

תד"ה ואב"א. אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ בשכלי אומנתו בידו. והתוי"ט כתב לדעת הרמב"ם דלוהאב"א טעמא דרבנן הכא דלא חיישי לגומלין משום דלא מפסידין להו אכילת תרומה שנמכרת בזול. ולא מחוור דהתם נמי יש הפסד החמרים. ול"נ דטעמא דרבנן שם משום דהחשוד עה"ד לא דנו ולא מעידו כדכתב התוי"ט שם מ"א ומ"ו ועי' לשון רש"י כאן ד"ה אינו נאמן. ואף דלא פסק כן הרמב"ם מ"מ כיון דאיכא נמי טעמא דגומלין חיישינן טפי:

בא"ד ותירץ ר"י דמעיקרא ס"ד כו'. קשה דמ"מ יקשה איך סובר ר"י דמעלין מתרומה ליוחסין כיון דהיכא דליכא חששא דגומלין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד:

תד"ה אמנה. וה"ה יכול להערים ולכתוב שטר בשם חבירו כהן כו'. כצ"ל:

תד"ה חד. ואור"ת דתרומה בכלל מזבח. אולי יכוין להא דבפסחים (ריש דף עג) קרא ר"ט לאכילת תרומה עבודה:

בא"ד כגון הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים כו'. ל"י מדוע שבקי לשחיטה. ובקדושין שם כתבוה והשמיטו ניתוח. ועמש"כ בברכות (כח. לא ב):

תוס' סד"ה חד כו' אלא למיוחסין. נ"ב בחזקיהו כתיב (דה"ב כט) ויחזקום אחיהם הלוים וכן בפסח יאשיהו (שם לה) והלוים מפשיטים:

שם ד"ה שאני ועוד שלא מצאו כתבם נ"ב דומיא דאמרינן פ"ק דמציעא (י"ג א') כיון דנפל אתרע:

תד"ה אמנה, וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף ב"ש ודאי אכולי' מלתא קמסהדי.
קשה לי באם לא כתבו כהן לא יהיה סימן שזה יוסף בן שמעון הוא הלוה דלמא אידך יוסף בן שמעון הוא הלוה והא דלא כתביה לסמן אותו כהך משום דבאמת אין יודעים בבירור כ"כ שהוא כהן להעלותו ליוחסין:

תד"ה חד אמר מעלין, וא"ת אמאי לא חשיב ס"ת שקרא בחזקת כהן כדלקמן.
לא זכיתי להבין איך מבואר זה לקמן (דף כה ע"ב) הא י"ל דלקמן העלוה לכהונה היינו לתרומה וס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין אבל ליוחסין י"ל דאין מעלין מס"ת:

ואלא ר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי. דברי תוס' בתירוצם אין להם שחר דמשמע דללישנא קמא ע"א מהימן ובאמת אין מעלין. וק' הא התחילו להקשות מס"פ דמבואר לר"י מעלין. וי"ל דוודאי לב' הלשונות מעלין אלא לל"ק ס"ל משום כך לא נפסידהו את תרומתו ונהי דע"א לא מהימן ליוחסין להדיא מ"מ נאמינהו לתרומה. ואח"כ כשאוכל תרומה דעון מיתה נעלה מזה ליוחסין בצירוף ע"א עם החזקה אי לאו דידע בנפשי' דכהן לא הוי אכל מה שחייב עליו מיתה. וע"כ משום גומלין לא מהימן ולל"ב לא ס"ל הכי וק"ל:

אמנה שבשטר קא מסהדי לשיטת תוס' היכא דאיכא ב' יב"ש מסהדי שפיר נמי אכהונה. והנה זה שייך גם בשאחר מוציא שט"ח על א' מהם או בהיפך דלעולם מועיל סימן כהן. וצ"ל ג"כ כתי' תוס'. וקשה אי לא מסהדי אכולי מילתא אלא בהוחזק ב' יב"ש אכתי דלמא לא ידעו הני שהוחזקו שני יב"ש בעיר הזאת וחתמו ולא חקרו היטב אם הוא כהן. ונמצא מוציאים ממון שלא כדין. ולומר ב' יב"ש קלא אית לי' למילתא זה מבוא' הביטול מדברי תוס' ב"ב קס"ז ע"ב ד"ה וליחוש מהכרח הש"ס שם שוב מצאתי לקו' זו לתומים סי' מ"ט סק"י אלא שלא פי' כל צרכו והוא לא תי' כלום. ולפע"ד לפמ"ש בפסקי מהרא"י סי' וי"ו דמלשון אם היו משולשין יכתוב כהן משמע דבלא"ה לא היו הכהנים רגילין לכתוב עצמם כהן. א"כ י"ל הכי קאמרי תוס' דכל מי שכותב כהן הוא מילתא תמי' אצל העדים והם חוקרים אולי יש כאן ב' יב"ש בעיר ואם יודע להם כן אז חוקרים אחר יחוסו אם האמת הוא שהוא כהן ואז באמת מעלין ליוחסין ואי בכל זאת אחר החקירה לא נודע להם ב' יב"ש והאי גברא מילתא יתירתא עביד אזי לא עלי' רמי' לחקור אחר יחוסו ואין מעלין. והתם בב"ב מיירי בב' יב"ש שאין להם סי' כהן אז אפשר שלא ידעו העדים שיש כאן ב' יב"ש. ובזה מיושב פסק רמ"א בח"מ סי' מ"ט בביב"ש כשאביו של א' חי וכ' בשטר פלוני בן פלוני נ"י או שליט"א אזי קאי בוודאי על אותו שאביו חי. ואי כ' בלשון אנן סהדי אתא לקדמנא פב"פ נ"י מגבינן בי' מאותו שאביו חי ואי כ' בלשון עצמו אני פב"פ נ"י לא מגבינן בי' דאז לא מסהדי אכולי מילתא וזו שיטת הרא"ה הובא בר"ן דשמעתין. והקשו המפרשים על הרמ"א דבא"ע גבי כהונה לא פסק לחלק בכך ועיין תומים סי' מ"ט סקי"ד ולפי הנ"ל א"ש דהתם מיירי באחר שמוציא עליהם שט"ח דאיכא למיחש שמא לא ידעו העדים שיש כאן עוד יב"ש דבמ"ש שכ' על אביו נ"י או שליט"א אין כאן מילתא דתמי' לעורר לבבם לחקור אח"ז. ומשום כן לא מגבינן בי'. ומ"מ בשכתב בלשון אנן סהדי מגבינן בי' אע"ג דבכהן אין חילוק אי לא ידעי בב' יב"ש באותה העיר לא מסהדי אכהונה אפי' בלשון אנן סהדי התם היינו טעמא דכשאומר להם שמו פב"פ הכהן קאמר להו ואי לא יתנו לבם שיש כאן ביב"ש מה להם לחקור אחר שמו וכותבים עפ"י עצמו משא"כ הכא וכי הא אמר כתבו נ"י או שליט"א וכי זה הוא מענין שמו ואי נמי יאמר מה להם לכתוב זה אם לא שכ' כן מעצמם שמכירים שאביו חי ומברכים אותו ומשו"ה מהני וזה סברא ברורה לע"ד והתומים כ' מ"ש והמעיין יבחר:

נשיאת כפים דאיסור עשה. כ' מג"א רס"י קכ"ח בשם תוס' פ' כל כתבי דהיינו עשה דברכה לבטלה ודלא כפירש"י דשמעתין. ודבריו תמוהים לרמב"ם וסייעתו לאו דלא תשא איכא ומה שייטי' דעשה הכא ולתוס' סוף ר"ה ל"ג ע"א איסורא דרבנן בעלמא הוא. ועמ"ש מג"א סס"י רט"ו. ויש לי לומר דוודאי ליכא איסורא דאורייתא במברך ברכה לבטלה שהרי עכ"פ משבח ומודה ד' ויכול הוא לומר ברוך הוא הבורא פרי העץ והגפן והאדמה אפי' אינם לפנינו וברוך מקדש השבת אפי' בחול ורצונו המקדשו בזמנו. וכן אשה לישב בסוכה דעכ"פ מברכת ד' שציוה עמו בישיבת סוכה ומכ"ש אי נימא דגם היא מצוה קא עבדה אלא שאינה מחוייבת נמצא לית כאן משום נשיאה לשוא ולא משום את ד' אלקיך תירא רק מדרבנן. אמנם בנוסח ברכת כהנים שאומר אשר קדשנו בקדושתו של אהרן והוא אינו מבני אהרן. ונהי דנשיאה לשוא ליכא שהרי א"נ לא הי' אומר רק ברוך אתה ד' ופוסק. ג"כ לא הי' נושא לשוא. מ"מ עשה דאת ד' אלקיך תירא איכא והוא שהוא נושא שם הי"ת ע"מ לכזב ולומר שקדשהו בקדושתו של אהרן ואיה מוראו. והוי ממש כבפ"ק דתמורה ג' ע"א במקלל חבירו ע"ש. ויפה כ' ר"י דהיינו עשה דשמעתין וכמ"ש מג"א. ובזה נבין מ"ט אמר ר' יוסי דוקא זה המשל יודע אני בעצמי שאיני כהן כי חלילה לר' יוסי לעבור על דברי תורה בשביל כבוד חביריו אבל הוא סבר כיון דאין כאן אלא סילוק מוראו ית' במה שעושה שקר בנפשו. והכא יודע הוא בעצמו שאיננו כהן ואינו רוצה להטעות רק ע"כ הוא עושה לעשות רצון חביריו והוא לקיים מ"ע את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח נמצא האי הוא מורא שמים דקרא ואינו עובר על כלום. ואל תשיבני א"כ מאי רבותא דר' יוסי היינו רבותי' דכ"כ היו חביריו חביבים עליו שחשיב שרצונם הוא רצון ד' ויראתו:

עוד כ' מג"א שם דאי' העשה הוא משום כה תברכו ולא ישראלים ותליא זה בפלוגתא דר"י ור' יהודה בעירובין צ"ו ע"ב אי בנות ישראל סומכות רשות ע"ש והוא תמוה דלרש"י שם בל תוסיף איכא ואין כאן עשה ולתוס' שם אפי' איסורא ליכא דכשתימצי לומר שם לדברי תוס' למעיין שם ס"ל לר' יוסי איכא מצוה בנשים נהי דלא מחייבי מ"מ רשות הוא ואי עבדי מצוה קא עבדי. ומשו"ה מותר להו לעשות עבודה בקדשים וכל הני דהתם. ולר' יהודה אפי' מצוה ליכא אלא מילתא בעלמא משום כן אסירי לסמוך משום עבודה בקדשים. אבל היכי דליכא נדנוד עבירה כ"ע ל"פ דאין כאן שום איסור במי שאינו מצווה ועושה. וע"כ צ"ל דכה תברכו קרא יתירא הוא למעוטי ישראל וא"כ לא תליא בפלוגתא דר"י ור"י הנ"ל (וצ"ל דלא שייך בל תוסיף כלל) מ"מ דברי מג"א צ"ע ויש לי ליישבם כך דוודאי מגופי' דקרא דבר אל אהרן ואל בניו אמעוטי ישראל לר' יוסי דלא מחייבי ומ"מ מצוה עבדי ואתא כה תברכו למעט אפי' מצוה ליכא. ומ"מ איסורא נמי לא. אמנם לר' יהודה באהרן ובניו כבר נתמעט ישראל ממצוה. ואתא כה תברכו דאפי' איסורא איכא כנ"ל לפרש וא"ש:

אמנם בכל זאת אני אומר רבותא למדחי פי' לרבינו רמ"א ז"ל שאמר לחלק בין עם אחרים לבפ"ע. והנה לפי מה דקיי"ל כד יימרון להון כשאינו נקרא אינו עובר אם אינו עולה. וכ' מג"א הפסולין מדרבנן ישארו בבה"כ דאין כוונת הש"ץ אלא אם הכהנים כשירים. א"כ ממילא מובן דבישראל כה"ג העולה בלי קריאה אינו עובר בעשה כיון דבכהן ליכא עשה בעלותו ממילא אין הישראל במיעוט כה תברכו ולא ישראל והחזן כשקורא כהנים אם יעלו גם ישראלים לא עברו אמידי שאין דעת הש"ץ אלא אכהנים כשרים ולא פסולים ומכ"ש אישראלים. ולא מיעט קרא אלא שלא יעמדו ב' וג' ישראלים בציבור היכא דליכא כהנים והש"ץ יקרא עליהם ישראלים עמדו וברכו את העם כמו שקורין לכהנים זהו נאסר לא זולת. ובשמעתין נמי דאמרינן דאיכא עשה היינו משום שמטעה להעם והם קורין לו כהן הרי כוונת הש"ץ עליו. וא"נ אפשר דבאמת הוי כהן אלא שנתחללה א' מאמותיו והכא הש"ץ מכוון עליו ומשו"ה עובר בעשה ולא זולת. והיינו דכ' רמ"א עם אחרי' אינו עובר ר"ל אם הולך בכלל עם אחרים ולא מכוונים לקרותו בעצמו אלא בכלל אחרים הולכים ישראלים עמם ויודעי' בהם ועיי' בד"מ דמיירי בהדי' בהאי גוונא ומ"ש התם אומרים לו עלה לדוכן לא מיירי שאומרים לו בשעת תפילה עלה אלא בעלמא א"ל אם יקראו כהנים תעלה גם אתה:

ועוד י"ל דלר"פ דס"ל רס"י קכ"ח אמור להם דווקא ולא ליחיד. נמצא תליא זה בפלוגתא דבנות ישראל סומכות. ר"ל לר' יוסי דעכ"פ מצוה קא עבדי ה"נ כהן יחיד מצוה עביד אע"ג דלא מחייב. וא"כ ממילא ישראל יחיד העולה עובר בעשה דכל שמצוה בכהן איכא בישראל איכא איסורא. ולר' יהודה בכהן יחיד אפי' מצוה בעלמא ליכא א"כ בישראל כה"ג איסורא ליכא. והשתא י"ל ר' יוסי הכי קאמר יודע אני בעצמי שאיני כהן ולסברת עצמי אני עובר בעשה מ"מ אם א"ל חבירי לי ביחוד עלה לדוכן כי לדעת חבירי היינו ר' יהודה ליכא איסורא הייתי מבטל דעתי נגד דעתם והייתי עושה נגד הוראתי והייתי עולה:

ה"מ תרומה דמתאכלא בצינעה. לא עמדתי על סוף דעת דברי תוס' ד"ה או דלמא. דלענ"ד ס"פ מיירי ממי שאין אנו מכירים בו ואולי עבד הוא אין מעלין מאכילת תרומה לחוד אא"כ חולקין לו בגורן ג"כ אבל הכא מיירי ממי שאנו מכירים שהוא ישראל שקרא בבה"כ והניח תפילין כדלקמן ס"פ ואין כאן ס' עבד כלל. ע"כ מאכילת תרומה דעון מיתה אפשר להעלותו ומחלוקת גורן אין ראי' כי אולי סמכינן בקל לחלק בגורן והוא יחוש לנפשו מאיסור מיתה וימכרנו חוץ בכרכים משום דפרהסיא הוא ועיקר תליא באכילה:

בתוספות בד"ה ואי בעית אימא וכו' אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לאוקמי בשכלי אומנתו בידו עכ"ל. אבל הרמב"ם השמיט האי אוקימתא דבשכלי אומנתו בידו וכבר תמה עליו בכ"מ ותירץ דאפשר דלהאי אוקימתא דבמעלין מתרומה ליוחסין פליגי תו לא צריכין לאוקימתא דכשכלי אומנתו בידו ולא כתב למה וכבר העיר עליו בעל תוי"ט ומה שתירץ נראה דוחק. דא"כ מעיקרא מאי מקשה דרבנן אדרבנן. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דדוקא למאי דמשני אביי בדמאי הקילו משום דרוב ע"ה מעשרין הם מש"ה מקשינן דרבנן אדרבנן משא"כ למאי דמסקינן דטעמא דר"י משום מעלין מתרומה ליוחסין מוקמינן להא דחמרין בודאי חשודין תו לא קשיא דרבנן אדרבנן דאפי' בלא חששא דגומלין אין להאמינו כדפרישית באריכות. אלא שנראה דוחק לאוקמי האי דחמרין בודאי חשודין דוקא ועכ"ז יש ליישב דאפילו בפירות ע"ה דאמרינן דאחרים נאמנין עליה' היינו משום חזקה דאין אדם תוטא ולא לו וכיון דאיכא חששא דגומלין תו לא שייך האי חזקה ומש"ה אין ע"ה נאמן להעיד אף בשל אחרים. משא"כ במתני' וברייתא דשני כהנים שהם בחזקת כשרות תו לא פסלינן להו משום חששא דגומלין ולא קשיא דרבנן אדרבנן אלא הא דמקשינן מעיקרא היינו לאוקימתא דאביי דשני דר' יהודה אדר"י משום דבדמאי הקילו אלמא דבדמאי לא שייך חששא דגומלין אע"ג דחייש בשני כהנים א"כ מקשה שפיר דרבנן אדרבנן דלא מסתבר לומר דר' יהודה ורבנן פליגי בסברות הפוכות משא"כ למסקנא דטעמא דר"י משום מעלין מתרומה ליוחסין א"ש דרבנן חיישי טפי לגומלין בדמאי מטעמא דפרישית ור"י לא חייש כלל כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד הקשה הר"ר שמואל מורדו"ן ומעיקרא היכי בעי למימר וכו' והא בלא גומלין ע"כ סבר ר"י בשילהי פירקין דמעלין מתרומה ליוחסין עכ"ל. וקשיא לי טובא דאכתי מאי קושיא דנהי דהוי ידע שפיר דר"י סובר מעלין מתרומה ליוחסין אכתי הוי סבר מעיקרא דבלא חששא דגומלין לר"י נמי מעלין לתרומה עפ"י ע"א והיינו ליתן לו תרומה אבל בלא ע"א אין ליתן לו ואע"ג דתרומה עון מיתה דשמא לא יאכל אלא ימכור לכהן דליכא אלא גזל כהנים בעלמא ובהא אפשר דחשיד. והא דמעלין מתרומה ליוחסין היינו מאכילת תרומה וטעמא דאמרינן בסמוך בשמעתין כיון דתרומה עון מיתה ולכאורה סוגיא דשמעתין מוכחא הכי דאלת"ה מאי איצטריך למימר ה"מ תרומה דעון מיתה ותיפוק ליה דמאן שמעת ליה דאמר מעלין ר"י ואיהו סובר דמה"ט בעינן שנים וכיון דאיכא שני עדים פשיטא דמעלין ממנה ליוחסין אע"כ דהא דאמרי' בסמוך ה"מ תרומה דעון מיתה היינו לשינוי' קמא דטעמיה דר"י משום גומלין הא בעלמא סגי בע"א. וא"כ הא דמעלין ממנה ליוחסין היינו משום דעון מיתה. משא"כ למאי דמשני ואי בעית אימא במעלין מתרומה ליוחסין פליגי לא צריכין לטעמא דעון מיתה אלא דבעינן שנים משום דמעלין ליוחסין. ושיטת הר"ר שמואל מורדו"ן אפשר ליישב עפמ"ש ה"ה בפ"כ מהלכות איסורי ביאה בשיטת הרמב"ם דהא דאמרינן ה"מ תרומה דעון מיתה פירושו כיון דעון מיתה בעינן שנים ומש"ה מעלין ליוחסין אלא דסוגיא דשמעתין ושיטת התוספות לא משמע הכי והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמרא אבל נשיאות כפים דאיסור עשה ופרש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. מכאן מקשין קושיא עצומה על הא דאיתא פ' כל כתבי א"ר יוסי מימי לא עברתי וכו' אם אמרו לי עלה לדוכן הייתי עולה וכתבו שם התוספות לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן ותמהו עליו רבים היאך אישתמיטתא לר"י בעל התוספות סוגיא ערוכה דהכא ונדחקו ליישב. ונלע"ד דלק"מ דע"כ הא דדרשינן כה תברכו ולא לזרים היינו בבית הבחירה דוקא כדאיתא בסוטה דעיקר קרא בבית הבחירה איירי והתם ודאי אסור משום שמברכין בשם המפורש אבל בגבולין דלית לן קרא שפיר הקשה ר"י מה איסור יש בזר דלא יהא אלא קורא בתורה ואי משום ברכה לבטלה מסתמא ר"י לא בירך ברכה שאינה צריכה ואיהו לא קאמר אלא הייתי עולה והא דאמרינן הכא דאיסור עשה אע"ג דאיירי בגבולין כדאמרינן לקמן נשיאת כפים בבבל ראיה מ"מ הכא קאמר לרבותא דאיכא למימר דאין מעלין אפי' מנשיאת כפים דבית הבחירה ליוחסין כיון דליכא אלא איסור עשה אבל מאן דאית ליה מעלין היינו משום דבפרהסיא לא הוי מחציף נפשיה וזה שייך אפילו בגבולין. כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא נשיאות כפים דאיסור עשה ופרש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים. ומכאן מקשין קושיא עצומה על פירוש ר"י בפרק כל כתבי שכתב דלא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן ונ"ל ליישב דדוקא בבית הבחירה קאמר הכא דאיסור עשה להזכיר בשם המפורש ובהכי איירי קרא דכה תברכו בשם המפורש משא"כ בגבולין דאין מברכין בשם המפורש שפיר קאמר ר"י דלא ידע מה איסור יש והא דקאמר הכא דאיסור עשה אע"ג דאיירי בגבולין אפ"ה נקיט לרבותא דאפשר דאף מנשיאות כפים דבית הבחירה אין מעלין כדמוכח בסוגיין גופא דמייתי' עלה מגדולה חזקה דאיירי בנשיאות כפים דבית הבחירה ואע"ג דלפ"ז הא דמקשה ואלא מאי גדולה חזקה הו"מ לשנויי דמעיקרא היו נושאין כפיהם בגבולין בלא שם המפורש והשתא בבית הבחירה בשם המפורש אפ"ה ניחא ליה לשנויי דגדולה חזקה לענין אכילת תרומה גופא דאיירי ביה פשטא דקרא ובעיקר מילתא דגדולה חזקה עיין מה שכתבתי בחידושי פרק עשרה יוחסין:

בתוספות בד"ה שאני הכא דריע חזקתייהו וכו' אבל קשה דפריך מעיקר' עכ"ל. זה נמשך דוקא לפירוש ר"ת דלפרש"י ודאי המקשה הוי ידע דמטעמא דריע חזקתייהו שלא מצאו כתבם המתייחסים אין להעלותם ליוחסין. וא"כ מקשה שפיר למה הניחם לישא כפיהם הא איכא למיחש שמא יעלום ליוחסין וע"ז משני שאני התם דריע חזקתייהו כיון שלא אכלו בקדשי המקדש ליכא למיחש אבל לפירוש ר"ת קשה וק"ל ועיין במהרש"א:

רש"י ד"ה בשכלי וכו'. נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאינו מתוקן היינו טבל ממש דקי"ל דאסור למכור את הטבל וא"כ מדחזי כלי אומנתו בידו נראה מזה שרוצה למכור שלא כדין לכך חיישינן לגומלין. אבל לפמ"ש בשיטת היש מפרשים שאומר שקנה מעם הארץ א"כ הא באמת רשאי למכור בחזקת שאינו מתוקן. צ"ל כפירוש ר"ת. ואפשר דגם לפירש"י אתי שפיר דיש לומר דמיירי שניכר שמוכר במדה דקה דאסור למכור הדמאי ומותר להשהותו. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ב דדמאי המשפיעים המוסיפים על המדה וימכרו במדה גסה וכו' וימלאו המדה ביותר ויוסיפו בו ויקח הקונה יותר מן הראוי לו וכו' ולהכי פירש"י כגון מחק שמוחקין בו המדה דמזה ראיה שרוצה למכור במדה דקה. ונראה דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל כפירוש ר"ת דלפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דחיישינן שמא עבד הוא א"כ אין ראיה מכלי טהרה שבידו שמא עבד ונשתחרר או ישתחרר כמו שיבואר בס"ד בסוף פרקין ואין ראיה מכלי טהרה שבידו. וק"ל:

תוספות ד"ה ואבע"א ר"י וכו' הקשה הר"ש מווארדין וכו' ותירץ ר"י דמעיקרא ס"ד וכו'. לא הבנתי דבריו. דהא ע"כ כיון דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין בעינן שני עדים לתרומה כמו ליוחסין א"כ אכתי קשה נהי דחייש לגומלין מ"מ יועיל עד אחד לתרומה ולא יעלוהו. ואי ס"ל דאין עד אחד מועיל לתרומה מצד חומר תרומה עצמה א"כ מנ"ל באמת דחייש הכא לגומלין דילמא הא דס"ל בברייתא אינו נאמן הוא מטעם דאין עד אחד נאמן ובהכי אתא שפיר טפי דא"צ לחלק דבעד אחד חיישינן לגומלין טפי משנים דלא חיישינן לגומלין. אמנם אלולי דבריהם ז"ל נראה דלא דמי כלל הך פלוגתא להא דס"פ. דהתם פליגי בחילוק גרנות אי חולקין תרומה לעבד בלא רבו. אבל הכא לא מיירי כלל בחילוק גרנות אלא להאכילו בתרומה ומאכילת תרומה ודאי אין מעלין ליוחסין עד שיברר שאינו עבד כדאיתא לקמן דף כ"ו בהוציאוני מבית הספר וכן הוא בסוף פרקין רק דפלוגתא הוא אם מברר שאינו עבד. והוי ס"ד בתירוצא קמא דבחלוק גרנות מעלין היינו משום דאין חולקין תרומה לעבד. אבל מאכילה בודאי לא יעלוהו מחשש עבדות דודאי כל עבד כהן אוכל בתרומה. ואפילו אם יברר שאינו עבד כבר כתבנו לעיל לפירש"י דס"ל דאינו נאמן להשיאו אשה היינו דוקא מחשש עבדות כמ"ש לעיל. א"כ אם יברר שאינו עבד ליכא חשש אפילו להשיאו אשה. אך לפי' התוס' לעיל דלהשיאו אשה היינו משום חללים אכתי איכא הכא חשש משום חללים. ותו דאף לפירש"י נהי דס"ל דאין פירוש להשיאו אשה כפירוש התוס' להשיאו בתו לכהן היינו משום דס"ל דלא שייך עתה להביא ראיה משום להכשיר בתו ובאמת יבדקו כשיבא להשיא בתו לכהן דהא הנושא אשה צריך לבדוק בארבע אמהות וכהן צריך ליבדק משום חשש חללים גם כן אף לפירש"י מ"מ איכא חשש דיעלוהו ליוחסין מאכילת תרומה צ"ל דס"ל לתירוצא קמא דנהי דמחילוק גרנות מעלין היינו דחילוק גרנות הוא אפוקי ממונא משאר כהנים דאין להוציא מחזקתה אלא בראיה ברורה. משא"כ מאכילת תרומה דאין נוטל חלק בגורן והוי ס"ד דכיון דעד אחד נאמן באסורין נאמן להאכילו אלא משום גומלין. ובתירוצא ואב"א חידש דטעמא דר"י דס"ל דמאכילת תרומה מעלין ליוחסין מטעמא דאמר לקמן דאיכא עון מיתה בזר האוכל תרומה ואיכא חשש אם יברר שאינו עבד שיעלוהו ליוחסין דס"ל לר"י אם מברר שאינו עבד מעלין ממנו ליוחסין ומכשירין בתו לכהן בלא בדיקה מצדו ואין שייכות לפלוגתות אלו אהדדי. ודוק:

ובזה נלענ"ד להבין מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ' מהלכות איסורי ביאה דמאכילת תרומה דאורייתא מעלין ליוחסין ומחילוק גרנות כתב דאין מעלין והיינו דבאכילת תרומה פסק כר' יהודה לגבי תנא קמא דהוא ר' מאיר וכסוגיא דעלמא וכן כתב התוספות לעיל דת"ק ר' מאיר הוא וכדאיתא לקמן דף ל"ו ובחילוק גרנות פסק כר' יוסי בסוף פרקין דהלכה כמותו לגבי ר' יהודה כדאיתא בעירובין דף מ"ה. מיהו אין ענינים שוים דבאכילת תרומה צריך לברר שאינו עבד. ולא מהני אלא מחשש חללים. ובחילוק גרנות אין מעלין משום דליכא מיתה מחשש עבדות דס"ל אין חולקין תרומה לעבד וכו' וזה יבואר לקמן בסוף פרקין באריכות בס"ד ע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה אמנה שבשטר וכו' והרי הוא יכול להערים וכו'. נראה לפרש קושייתם אהא דקתני יכתבו כהן דמשמע דבזה תקנתא להוציא שט"ח עליהן ואיך יוכל להוציא מהכהן הא יכול הכהן לומר שחבירו הוא הלוה והחזיק עצמו בכהן להערים והיינו דכתבו דמה מועיל רצה לומר דאין תקנה בזה שיכתבו כהן. מיהו קשה דעל זה אינם מתרצים דהיכא דהוחזקו וכולי דהא העדים אינם צריכין לחקור אם יש עוד יוסף בן שמעון בעיר כדקי"ל באה"ע סימן י"ז סעיף י"ח דאף בחוששין לתרי יצחק מ"מ שמו ושם אביו לא חיישינן ואפילו להפוסקים שם דס"ל דחיישינן גם לשמו ושם אביו מ"מ במתניתין דקתני ואם היו משולשין יכתבו כהן ובמשולשין ודאי אין צריכין העדים לחוש שמא יש אחר משולש כזה בעיר א"כ אכתי מה מועיל שיכתבו כהן הא לא יוכל לגבות ממנו שיאמר שלא ידעו שיש עוד יוסף בן שמעון. ודוחק לומר דס"ל להתוס' דבאמת לא קאי על מוציא שט"ח עליהם אלא על מוציאין זה על זה. דהשתא ידעו בודאי דאיכא יוסף בן שמעון וא"כ שפיר מועיל התקנה שיכתבו כהן דאין יכול חבירו לומר שהחזיק עצמו בכהן דכיון שחבירו באמת כהן לא כתבו אלא כשידעו שהוא בודאי כן. א"נ דיוכל להיות דהתקנה נמי אפילו להוציא ש"ח עליהן והיינו דבאמת כשכותבין כהן אין כותבין משולשין ולהפוסקים דלא חיישינן לשמו ושם אביו אין כותבין אלא שמו לבד וכהן. דבכה"ג בודאי צריכים העדים לחוש שמא יש עוד אחד בעיר ששמו כן וצריכין לידע בודאי שהוא כהן שלא יערים על אחר. והא דמיבעיא הכא בכתב בשטר אני פלוני כהן דמשמע דאינו כתב בשטר רק שמו לבד ובזה צריכין לחוש שמא יש עוד אחר ששמו כן מ"מ שפיר מיבעיא ליה דשמא ידעו בבירור שלא יש בעיר זו אדם ששמו כן. א"נ ס"ל להתוספות דנהי דאין חוששין לשמו ושם אביו מ"מ היכי דבעי למכתב מלתא יתירתא שהוא כהן צריכין העדים לחוש שמא הערמה הוא וחיישינן ליוסף בן שמעון אחר וצריכין לידע שהוא כהן או שידעו בבירור שאין יוסף בן שמעון אחר בעיר זו. אבל מה שכתבו והתם בודאי מעלין משטרות ליוחסין קשה דאם חבירו ג"כ כהן א"כ באמת שמא שטר של חבירו הוא וע"כ כשחבירו אינו כהן א"כשפיר יש לומר שהעדים לא ידעו אם הוא כהן רק שידעו שחבירו אינו כהן וליכא שום ריעותא. וצריך לומר בדוחק דמ"ש מעלין היינו היכא כשהשני באמת ג"כ כהן ויש לנו עדים בבירור שהלוה הוא זה שלפנינו א"כ ע"כ ידעו העדים שזה ג"כ כהן דאל"ה אתא לאערומי וצ"ע. ודוק:

וראיתי בש"ך בח"מ סימן מ"ט ובב"ש סימן ג' שתירצו קושיות התוספת דהעדים בודאי אינם כותבין אלא במוחזק להם ומועיל לענין ממון לעשות סימן ומיבעיא ליה אי מסהדי עדות שיועיל אף ליוחסין והיינו דמיבעיא ליה דוקא ליוחסין ולא לתרומה ע"ש בדברי הש"ך באריכות. ולכאורה היה נראה דמשמע כדבריהם מהא דמיבעיא ליה בלשון אני פלוני בשמו לבדו ולא מיבעיא בשמו ושם אביו דקי"ל דצריך לכתוב שמו ושם אביו דחיישינן לתרי יצחק. אלא אדרבא לרבותא נקט מדחזינן שלא הזכירו שם אביו ש"מ שסמכו על זה הסימן שהוא מוחזק בכהן ואפ"ה מיבעיא ליה אי נימא דמחמת חזקה כתבו כן או לעדות גמור נתכוונו. ודוק:

אך נלענ"ד דס"ל להתוספות דודאי אין סברא לומר דהבעיא היא אם מהני לכתוב לענין ממון לסימן שהוא כהן ע"פ חזקה או בעינן עדות גמור לענין ממון כמו ליוחסין ואין סומכין על חזקה גרוע דלא מהני ליוחסין. דא"כ הו"ל למיבעי לענין כתיבת השטר אהא דאיתא במתניתין דבב"ב שם יכתבו כהן אי בעינן עדות גמור. אלא ע"כ דלאו לענין ממון מיבעיא. וגם אין לומר דהבעיא; היא דאע"ג דלענין ממון מהני חזקה גרוע לסימן אפ"ה שמא אין העדים חותמים עד שיודע להם שהוא כהן שיעלוהו ליוחסין כמ"ש הש"ך שם וז"ל דמאן לימא לך שהעדים מעידים שחזקתו הוא כדין לענין שיעלוהו ליוחסין ע"פ זה דס"ל להתוספות דאין סברא כלל שיכוונו העדות בשעת הלואה להעיד שהוא כהן ליוחסין. ותו דאפילו אם כוונו יש לומר דאינו מועיל דהוי ליה מפי כתבם דלא תקנו עדות בכתב אלא בשטרות לענין ממון כמ"ש התוספות לעיל דף כ' ע"ב. והא דקאמר לקמן מקרא דבקשו כתבם המתייחסים יש לומר דהיינו כתב בלשון בית דין דמועיל כמ"ש לעיל דף כ"א. ותו יש לדקדק דלמה נקט הבעיא בשם הלוה ולא נקט בשם המלוה דמסתמא השטר ביד המלוה ומזה משמע להו להתוספות דודאי חזקה גרוע דלא מהני לענין יוחסין לא מהני גם לענין ממון דאפוקי ממון חמירא רק דהבעיא היא אם העדים אסקו אדעתייהו לחוש משום איזה ריעותא לענין ממון אפילו בלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון או לא ולהכי לא מיבעיא ליה בשם המלוה דליכא חשש לענין ממון דהם מוציאין שט"ח על אחרים. ומה שכתבנו לעיל דמשמע כדברי הש"ך מדנקט אני פלוני כהן ולא נקט שם אביו אני פלוני בן פלוני כהן. יש לומר דאפילו בכתוב שם אביו מ"מ צ"ל שכתוב בו כהן אצל שמו אני פלוני כהן דאם כתוב אחר שם אביו יש לומר דכהן קאי על שם אביו כמ"ש בח"מ סימן מ"ט לענין כתיבה נר"ו או שלי"ט. ואכתי יש לומר שמא אמו היתה חללה ואפשר דמיירי באמת שכתוב שם אביו ג"כ אח"כ אלא שלא האריך. ודוק:

רש"י ד"ה דאיסור עשה כה תברכו וכו'. והתוספות פרק כל כתבי דף קי"ח כתבו לא ידע ר"י מה איסור יש בו בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה. וכבר תמהו בזה המפרשים מסוגיא דידן והרמ"א בא"ח בריש סימן קכ"ח כתב דס"ל דהכא איירי בלא כהנים ובשבת מיירי עם כהנים אחרים ולכך לא ידע ר"י מה איסור יש. וקשה דמנ"ל לחלק. ותו הקשה הט"ז דבאמת איך קאמר ר' יוסי דהיה עולה הא כיון שיודע דאינו כהן הא קי"ל דאין כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה ולמה ישמע להם לעבור בעשה. ותו קשה לי דקאמר הכא משום עשה ולא קאמר משום ברכה לבטלה דאיכא לא תעשה דחמיר טפי מיניה. והמ"א כתב שם דבאמת הפירוש הוא משום ברכה לבטלה. והוא תמוה דהא קאמר בהדיא איסור עשה וברכה לבטלה הוי לא תעשה משום לא תשא. ותו קשה על דברי ר"י דקאמר משום ברכה לבטלה לפי דעת רמ"א שהיה עם כהנים אחרים א"כ הא כבר נתקשה בזה המבי"ט בתשובתו סימן ק"פ הא דנוהגין כל הכהנים לברך ואין אחד מברך לכולן. כדקי"ל עשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן ותירץ מפני הטירוף ע"ש. עכ"פ למה היה צריך לעבור משום ברכה לבטלה היה לו לצוות לכהן אחד להוציאו בברכתו. אמנם אלולי דברי רמ"א ז"ל היה נראה לענ"ד להיפך דס"ל להר"י דמ"ש כאן איסור עשה הוא דוקא עם כהנים אחרים והוא דנלענ"ד פשוט דכמו דאיכא עשה לכהנים לברך את ישראל. ה"נ איכא מצות עשה לישראל להתברך מן הכהנים. וכן מצינו בכל מקום אע"ג דבתורה אינו מפורש הצווי אלא על העושה. המצוה על שניהם כגון ביבם יבמה יבא עליה והמצות עשה גם עליה. תדע דהא קאמר ביבמות דף כ' דדוחה לא תעשה ואיך היא עוברת על הל"ת אם אין המצוה עליה כמ"ש תוספות בגיטין דף מ"א. שוב מצאתי מפורש בספר חרדים שכתב כן שהעשה נמי על ישראל להתברך. ואיתא בסוטה אמור להם כאדם האומר לחבירו פנים כנגד פנים א"כ זר העולה בין הכהנים לדוכן אינו מתברך מן הכהנים ודוקא עם כהנים אחרים מיירי הכא ובאמת ליכא משום ברכה לבטלה דאפשר בזמן הש"ס אחד מברך לכולן אלא משום מניעת מצות עשה דאינו מתברך מן הכהנים פנים כנגד פנים. ולפ"ז יש לתרץ דברי התוספות בשבת דכוונתם דמיירי באמת עם כהנים אחרים דאיכא עשה אלא דכיון דהוא שב ואל תעשה דאינו מתברך שפיר קאמר ר' יוסי דהיה שומע לדברי חביריו. וכן משמע לשון עלה לדוכן הייתי עולה משמע דהאיסור הוא מחמת עליה לדוכן שאינו מתברך פנים כנגד פנים. ולא ידע ר"י כשהוא לבדו דליכא מניעת העשה שיתברך מפי הכהנים מה איסור יש אם לא משום ברכה לבטלה דאז צריך שיברך בעצמו. ואפשר דמשמע ליה לר"י קצת שם דמיירי נמי כשהוא לבדו לכך כתבו דלא ידע ר"י וכו':

ונלע"ד דבזה מתורץ קושיות תוס' ד"ה או דילמא וכו'. דהוי ליה למימר אפילו למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דחולקין לעבד וכו' דאין עבד נושא את כפיו עכ"פ. ולפמ"ש דעיקר איסור עשה היא משום שאינו מתברך ועבדים אינם בכלל ברכה. אפילו לדעת המ"א שם ס"ק ל"ז שחולק על הב"ח דס"ל דאין הנשים בכלל הברכה מ"מ עבדים בודאי אינם בכלל ברכה כדקתני בברייתא דסוטה נשים ועבדים משוחררים מנין וכו' משמע דאין משוחרר ודאי דאינו בכלל הברכה ועיין מ"ש לקמן בזה. ודוק:

תוס' ד"ה חד אמר מעלין וכו'. וא"ת ואמאי וכו'. נראה דעיקר קושייתם מנשיאת כפים דהוא פלוגתא דאמוראי אבל תרומה דהוא פלוגתא דתנאי ליכא לאקשויי דיש לומר דמתניתין דהתם אתיא כתנא דאין מעלין וכן צ"ל למאי שתירצו דהוא בכלל עבודה והיינו כדאיתא בפסחים דף ע"ב דאכילת תרומה ה"ל עבודה ולפמ"ש לעיל דאכילת תרומה וחילוק גרנות תרי פלוגתא נינהו כמ"ש להרמב"ם ז"ל ואיך שייך בחילוק גרנות עבודה וע"כ צ"ל כנ"ל. מיהו קשה דלמה לא חשיב חילוק מתנות כדלקמן. ואפשר כיון דאינו בכל מקום אלא בכרכין לא תני אלא מילתא דפסיקא. אך דא"כ המ"ל גם בנשיאת כפים דאינו אלא במקום שיש בו בית דין. תו קשה אמאי לא חשיב חילוק מעשר ולא שייכי שני התירוצים של תוס' ומשמע לקמן דף כ"ו דמעלין ועיין לקמן. ולפמ"ש התוס' דלמ"ד קנסא לעניים היינו לעניי ישראל לא קשה מידי וק"ל: ועמ"ש לקמן דף כ"ה לענין ס"ת:

תוס' ד"ה שאני הכא וכו'. עיין במהרש"א שכתב דגם רש"י ז"ל ס"ל דלפי הס"ד הוא משום דלא מצאו כתבם. ונלפענ"ד דגם לפירוש ר"ת צריך לפרש הכי דלמסקנא ריע חזקתיה משום שנקראים על שם ברזילי והמקשה הוי סבר שלא העלם משום שלא מצאו כתבם כפשטיה דקרא לכך מקשה דאתי לאסקינהו דשמא ישכח שלא מצאו כתבם. והוא דנלענ"ד דהך ריעותא שלא מצאו כתבם תליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג בב"ב דף ק"ע בבא לידון בשטר וחזקה דרבי ס"ל נידון בשטר ומסיק בלברר קמפלגי דאף דבחזקה לבדה סגי אפ"ה כיון שטען שיש לו שטר צריך לברר וזהו דקאמר הכא אלה בקשו כתבם וגו' משמע שאמרו שיש להם כתב יחוס ולא נמצאו. אבל לרשב"ג דס"ל א"צ לברר (ועיין בח"מ ריש סימן ע"ה) א"כ כיון דמעלין מנשיאת כפים ליוחסין מה ריעותא בזה שלא מצאו כתבם. ולכאורה קשה מזה לשיטת ר"ת שם דסבירא ליה דאפילו רבי לא אמר אלא לברר לכתחלה ע"ש בתוס'. ותו דמשמע לקמן בברייתא דף כ"ה דרשב"ג ס"ל מעלין מנשיאת כפים ליוחסין כדקאמר רשב"ג אומר אף אלכסנדריה וכו'. ולמ"ד מעלין מנשיאת כפים ליוחסין מפרש ברייתא זו ליוחסין ולדידיה דס"ל אין צריך לברר תקשי דאתי לאסקינהו. וצ"ל לפי המסקנא דבאמת ריע חזקתיה משום דנקראים על שם ברזילי. ונלענ"ד דיש לומר דרש"י ור"ת ז"ל לשיטתייהו אזלי דצריך להבין מה שייכות ריעותא בזה שנקראים על שם ברזילי לחשש חללות. וכי בשביל זה אבדו יחוס אבותיהם. ונראה דלפמ"ש לעיל דעיקר חשש העלאה מתרומה ליוחסין הוא משום חשש עבדות וכדאיתא בסוף פרקין וכמו שיבואר עוד בס"ד. א"כ יש לומר דשפיר ריע חזקתיה כדקאמר בקרא אשר לקח מבנות ברזילי וגו' דמה ראיה שיש פסול עבדות דאינו מתייחס אחר אביו דהולד הולך אחר האם דאינו קרוי בנך אלא בנה כדאיתא בהחולץ דף מ"ה ע"ב ברב מרי בר רחל ע"ש. מיהו לפ"ז תקשי דאכתי איכא חשש שמא יבררו שאינם עבדים (וכמ"ש לעיל דהפלוגתא במעלין מאכילת תרומה דשמא יבררו דאינם עבדים). ולפמ"ש יש לומר דר"ת לשיטתיה דס"ל דהא דצריך לברר אינו אלא לכתחלה. א"כ אף לפי הס"ד הוי סבר דהריעותא משום שלא יכלו לברר אבל לפי המסקנא לא חשיב זה ריעותא רק משום דנקראים על שם אמם. והיינו חשש עבדות ואם יבררו שאין חשש עבדות באמת ראוי להעלותן. אבל לפירש"י בסנהדרין דף כ"ג ע"ב דהא דצריך לברר הוא אפילו בדיעבד ואם לא בירר אבד חזקתו לרבי א"כ איכא ריעותא זו דלא מצאו כתבם אפילו לפי המסקנא ויש לחוש נמי משום פסול חללות א"כ אי אפשר לפרש ריע חזקתיה דלא אתי לאסקינהו אפילו אם ישכח שלא מצאו כתבם משום שנקראים על שם ברזילי דאכתי שמא יבררו שאין חשש עבדות לכך פי' שאינם אוכלים קדשים כנלענ"ד. ועיין בסמוך מזה ודוק:

תוס' ד"ה חד אמר מעלין וכו' דברים הכשרים לזרים דלא היו מניחין לעשותם אלא למיוחסין וכ"כ בפסקי תוס' קדושין וכ"כ תוס' ישנים בקדושין דף ע"ו הביאם שם הרב מהרש"א בחידושי הלכות. וכל זה נעלם מהרב המפורסם מהר"א ברודא בס' אשל אברהם בדף נ"א ע"ד וכמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף בי"ד סי' א' דף ג' ע"ד בס"ד ע"ש:

בשכלי אומנותו בידו. חמר המביא תבואה למכור היה נושא בידו כלי היכר של מכירה כגון מחק שמוחקין בה המדה והמביאה להצניע אינו נושא בידו כלי אומנות מכר והכא כגון שכלי אומנותו בידו של זה המזלזל את שלו דאנן סהדי שלמוכרה הביאה הלכך אין זה אלא גומל וזה יעיד עליו בכרך שלפניהם: הקדר. שהוא חבר: הפנימיות טהורות. כולה מתרצא ואזלא לקמיה: בשכלי אומנותו בידו. להיכר שהוא נושאן למוכרן: ממשמשת בהן. לבדוק וליקח: ומשום חיפופי רשות הרבים. שנותנים בני אדם אבנים גדולות או יתדות לצידי רה''ר להרחיק העגלות מלהזיק את הכתלים ומתוך שהן דוחקות את רה''ר וזה הניח קדירותיו אצלם דחק גם הוא את הדרך והעוברין שם מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פני אוירן ובגדי עם הארץ טמאים הם ומטמאים את החיצוניות: במעלין מתרומה ליוחסין. רבי יהודה סבר הרואה שמאכילין תרומה לאדם בחזקת כהן מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומעלין אותו ליוחסין הלכך אם תאכילהו תרומה הרי אתה מביאו להשיאו אשה וטעמיה לאו משום גומלין הוא ורבנן סברי אין מעלין מתרומה ליוחסין: דאיסור מיתה. אם זר הוא לא היה אוכל תרומה שהוא עון מיתה: דאיסור עשה. כה תברכו (במדבר ו) אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה: גדולה חזקה. שאין ב''ד יכולין להוציא דבר מחזקתו: בקשו כתבם המתיחשים. שיהו כהנים כשרים לפי שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו להם בנים כדכתיב בספר עזרא והם חללים הוצרכו הנולדים בגולה להתייחס כשעלו מן הגולה לשרת בבנין שני: ויגאלו. נפסלו מלשון לחם מגואל (מלאכי א): התרשתא. הוא נחמיה בן חכליה וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ח): עד עמוד כהן לאורים וגו'. כאדם שאומר לחבירו עד שיבא המשיח דאורים ותומים לא הוו במקדש שני שנחסרו חמשה דברים כדאמרינן בסדר יומא (דף כא:): מקדשי הקדשים. דוקא מקדשי המקדש פסלינהו אבל תרומה שהיו רגילין בה בגולה לא אסר עלייהו משום דהוחזקו בה: קדשי הגבול. תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש ולירושלים: אף כאן בקדשי הגבול. ומדאמר רבי יוסי גדולה חזקה ש''מ נשיאות כפים נמי לא אסר עלייהו שהרי הוחזקו בה בגבולין: ואי סלקא דעתך כו' אתו לאסוקינהו. ומה הועילו בתקנתם: שאני הכא. דליכא למיחש דליסוקינהו דהא ריע חזקייהו שהרי הכל רואין שאר כהנים אוכלין קדשי המקדש והם אינן אוכלין יש כאן היכר גדול שיש בהן צד פסול אבל שאר בני אדם כגון בזמן הזה לעולם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין: [דאי לא תימא הכי. דעל דא סמיך שיש בהן היכר תרומה נמי תקשי למ''ד מעלין מתרומה ליוחסין]:
בשכלי אומנותו בידו. פירש רבינו חננאל זה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשמשין בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמאותו ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים: ואיבעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי. ולא אתא לשנויי אלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ בשכלי אומנותו בידו הקשה הר' שמואל מווארדין ומעיקרא היכי בעי למימר דטעמא דר''י משום גומלין והא בלא גומלים ע''כ סבר רבי יהודה בשילהי פרקין (לקמן דף כח:) דמעלין מתרומה ליוחסין ותירץ ר''י דמעיקרא ס''ד דאי לאו טעמא משום גומלים לא היינו מפסידים את הכהן מן התרומה כדי לומר מעלין כיון דמן הדין ראוי לחלוק ע''פ חבירו ואדרבה קודם היינו אומרים אין מעלין אע''ג דגבי עבד אמר לקמן לרבי יהודה דאין חולקין לו תרומה משום דמעלין התם אין כל כך חששא בהפסד של עבד זה אם אין חולקין לו תרומה בלא רבו וא''ת ובאיזו סברא פליגי לימרו תרוייהו דמעלין ונצטרך שני עדים בתרומה או לימרו תרוייהו דלא מעלין ולא יצטרך אלא עד אחד בתרומה וי''ל דבהא פליגי דמר סבר חיישינן שמא יעלו מתרומה ליוחסין לפיכך הצריכו שני עדים ומר סבר דלא חיישינן.: אמנה שבשטר קמסהדי. וא''ת ואי לאו אכולא מילתא קמסהדי א''כ עדים חתמי אע''ג דלא ידעי אי כהן הוא אי לאו ואם כן הא דתנן בגט פשוט (ב''ב דף קעב.) שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אם היו משולשין יכתבו כהן ומה מועיל כיון שעדים חותמין אע''פ שאין מכירים בו אם הוא כהן והרי הוא יכול להערים ולכתוב שטר אחר בשם חבירו כהן ויוציא ממון מחבירו כהן וי''ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולא מילתא קא מסהדי כי אז הן צריכין לידע אם בן כהן הוא והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מיבעיא לן היכא דלא הוחזקו: חד אמר מעלין. ואם תאמר ואמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דתנן בעשרה יוחסין (קדושין דף עו. ושם) אין בודקין מן המזבח ולמעלה ולא מדוכן כו' וי''ל דהך דשטרות מלתא דפשיטא היא דכיון דאכולא מלתא קמסהדי א''כ הוי עדות גמור ולכך לא קא חשיב עדים וא''ת ואמאי לא חשיב תרומה ונשיאות כפים למ''ד מעלין ואור''ת דתרומה בכלל מזבח ונשיאות כפים בכלל דוכן אע''ג דההוא דוכן היינו שיר כדמשמע התם בגמרא מ''ד מעלין הוה מוקי לה נמי בדוכן כהנים שבגבולים ומיהו קשה אמאי לא חשיב ס''ת שקרא בחזקת כהן כדלקמן ויש לומר דאיכא למימר דתנא ושייר כולהו ובספר הישר פירש ר''ת דלאו בעבודת מזבח ממש איירי אלא כגון הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים דלא היו מניחין לעשות אותם אלא למיוחסין מן המשיאין לכהונה אבל מילי דכהונה כגון תרומה ונשיאות כפים וס''ת לא איצטריך למתני: שאני הכא דריע חזקייהו. פי' בקונטרס שהכל רואים שאר כהנים אוכלין שאר קדשי מזבח ואלו אין אוכלין וק''ק דמ''מ תיקשי למ''ד מעלין אמאי לא אסקינהו לקדשי מזבח וליוחסין ונראה לר''ת דריע חזקייהו היינו שהיו מיחסים אותם אחר בני ברזילי שהיה ישראל ועוד שלא מצאו כתבם והיכא דאיתרע חזקה אין מעלין לכ''ע אבל קשה דפריך מעיקרא אתי לאסוקינהו הוה ליה למיפרך אמאי נגאלו כלל מן הכהונה ויש לומר דשפיר הוה ידע דריע חזקייהו ומשום הכי לא אסקינהו אלא דהוה ס''ד דאע''ג דריע חזקייהו איכא למיחש דלמא אתי לאסוקינהו לבסוף שלא ידעו שלא מצאו כתבם:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד