כתובות ז ע"א

דף ז - א

פטור! ^[3]

וקיימא לן שאין זה פטור גרידא, אלא היתר לכתחילה [שבת ג א].

והניח רבי אמי, שהוצאת הליחה שבמורסא דומה היא להוצאת דם בתולים, שגם הוא מפקד פקיד, וכשם שמותרת הוצאת ליחת המורסה, כך גם מותרת הוצאת הדם שבבעילת בתולה, ותיקשי לדעת הסובר שאסור לבעול בתחילה בשבת.

ומשנינן: התם, הליחה שבמורסא - פקיד, כנוסה היא הליחה כולה, ועקיר, מנותקת היא כולה מן הבשר ואינה מחוברת אליו, אלא מוכנה היא לצאת בעת שיהיה פתח בקרום העור שמעל למורסא.

אבל הכא, דם בתולים - אמנם פקיד הוא ואולם, לא עקיר הוא, ולכן יש לאסור את הוצאתו משום שהוא "חובל" בהוצאת הדם.

רבי אמי שרא התיר למיבעל בתחלה בשבת.

אמרי ליה רבנן: והא לא כתיבא כתובתה!

והיינו, לפי שהיו רגילים לכתוב את הכתובה בשעת הנישואין, הניח רבי אמי שגם לאשה זו כתב הבעל כתובה כשנכנסה לחופה ביום רביעי, ולכן התיר לבעול אותה בתחילה בשבת. ואמרו לו חכמים שלאשה זו אירע שלא כתב לה בעלה כתובה [ר"ן, בסוף העמוד הראשון מדפי הרי"ף].

וכיון שלא נכתבה הכתובה אין לו לבעול אותה, ובשבת אי אפשר לכתוב את הכתובה.

אמר להו רבי אמי: גם אם לא נכתבה הכתובה יש פתרון לדבר -

אתפסוה מטלטלין. תנו לה משכון של מטלטלים, שתהיה תפוסה בו עבור שיעבוד כתובתה, עד שיכתבו לה שטר כתובה ובו שיעבוד קרקעות, ודי בתפיסה זו של משכון כדי להתירה לבעלה.

ומביאה הגמרא, שעוד אמוראים התירו לבעול בתחילה בשבת:

רב זביד שרא, התיר למיבעל בתחלה בשבת.

ואיכא דאמרי: רב זביד גופיה עצמו בעל בתחלה בשבת.

רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביום טוב.

אמר רב פפי משמיה דרבא: לא תימא שרק ביום טוב הוא דשרי רב יהודה, הא בשבת אסור.

דהוא הדין דאפילו בשבת נמי שרי, ומעשה שהיה, כך היה, ביום טוב.

ואילו רב פפא משמיה דרבא אמר: רק ביום טוב שרי, התיר רב יהודה.

אבל בשבת - אסור לדעתו של רב יהודה לבעול בתחילה.

אמר ליה רב פפי לרב פפא: מאי דעתיך, מדוע סבור עתה שחילק רב יהודה בין יום טוב לשבת?

והרי רק מלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, אבל הוצאת הדם בבעילת מצוה, אין לה את ההיתר של מלאכה לצורך אוכל נפש.

וכל מלאכה שאין בה היתר של אוכל נפש, שוה בהם יום טוב לשבת?

אלא, כנראה, סבור אתה לומר שיש היתר ביום טוב אפילו למלאכות מסויימות שאינן צורך אוכל נפש, כי מתוך שהותרה עשיית חבורה ביום טוב לצורך אוכל נפש [שחיטה] - הותרה נמי עשיית חבורה שלא לצורך אוכל נפש.

ויש לי להקשות על סברא זו -

אלא מעתה, יהיה גם מותר להבעיר אש לצורך דבר שאינו אוכל נפש, כגון, לעשות "מוגמר", לשרוף בשמים על האש, כדי שיתנו ריח טוב בכלים ובבגדים, ביום טוב -

דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש - הותרה נמי הבערה שלא לצורך אוכל נפש!

אמר ליה רב פפא לרב פפי: עליך, כלפי טענתך, אמר קרא: [שמות יב] "אך אשר יאכל לכל נפש" - דבר השוה לכל נפש.

ולכן אסור ל"גמר" את הכלים והבגדים ביום טוב על ידי הבערת בשמים על האש, כיון שמלאכת הגימור אינה שוה לכל נפש, כי רק אנשים מפונקים צריכים ריח טוב בכליהם ובבגדיהם, אך בעילת מצוה שוה היא בכל נפש.

וכיון שהביאה הגמרא את דברי רב פפא, שאסור לגמר ביום טוב משום שהוא דבר השוה לכל נפש, מביאה הגמרא את שאלתו של רב אחא בר רבא לרב אשי, הסובר [במסכת ביצה כב א] שמותר להבעיר את הלבונה על גבי האש ביום טוב לצורך ריח טוב בבית כי הוא דבר השוה לכל נפש.

אמר ליה רב אחא, בריה דרבא, לרב אשי: אם צודק רב פפא בטענתו, שהבערת בשמים לצורך גימור כלים ובגדים נקראת דבר שאינו שוה לכל נפש, ולכן אי אפשר להתירה משום "מתוך" -

אלא מעתה, אם נזדמן לו לאדם צבי לשוחטו כדי לאוכלו ביום טוב, האם גם כאן נאמר הואיל ואכילת בשר צבי אינו דבר השוה לכל נפש, הכי נמי דאסור למשחטיה לצבי ביום טוב!?

אמר ליה רב אשי: אנא, "דבר הצורך לכל נפש" קאמינא שמותר, ואכילת צבי - דבר הצריך לכל נפש הוא. אלא, שלא לכולם יש אפשרות לאכול בשר צבי מחמת יוקר בשרו.

ולכן, הבערת בשמים לצורך עשיית ריח טוב בבית, מותרת היא ביום טוב, וכן בעילת מצוה מותרת, לפי שהן צורך לכל. אבל גימור הבגדים והכלים בריח הבשמים אינו אלא עבור אנשים מפונקים, ואינו דבר שהוא לצורך כל נפש.

אמר רבי יעקב בר אידי, הורה רבי יוחנן בציידן: אסור לבעול בתחלה בשבת.

והוינן בה: ומי איכא "הוראה" לאיסור?

והיינו, שלשון "הוראה" מתאים לאומרו במקום שמורה ההוראה אומר את דברו בודאות, מתוך שהוא מסתמך על שמועה שבידו, או על הכרע הדעת של חכמתו. וכשהוא אומר זאת להתיר, חייבת הוראתו להיות ודאית, כי אם יש לו ספק - עליו להחמיר.

אך כשהוא אומר דבר איסור, יכול האיסור להיות גם מספק, וגם כל אדם שאינו בקי בהלכה יכול להחמיר ולאסור על עצמו מספק, ולכן אין אמירת ההלכה לאיסור נקראת "הוראה".

ומשנינן: אין, אכן מצינו שלשון "הוראה", קיימת גם לענין איסור.

והתנן כך: מעשה בהליני המלכה שיצא בנה למלחמה, ונדרה לנהוג שבע שנים בנזירות, ונהגה את נזירותה בחוצה לארץ, שהיא מקום הטמא בטומאת ארץ העמים [מדרבנן].

וכשעלתה לארץ ישראל, הורוה בית הלל, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, כדי לקיים את נדר נזירותה בטהרה גמורה.

ומוכח, שנוקט התנא לשון הוראה לענין איסור.

ואי נמי, דוגמא נוספת, ששנינו בה לשון הוראה לאיסור, כי הא דתניא: חוט השדרה של בהמה שנפסק ברובו, הרי היא טריפה, דברי רבי.

רבי יעקב אומר: אפילו אם רק ניקב חוט השדרה ולא נפסק רובו, הרי היא טריפה.

והורה רבי הלכה למעשה, להחמיר ולאסור אפילו בניקב כל שהוא, כדברי רבי יעקב החולק עליו.

אמר רב הונא: אין הלכה כרבי יעקב.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי, היה שונה שמועה זו, בצורה דלהלן:

אמר רבי אבהו: שאל רבי ישמעאל בן יעקב דמן צור את רבי יוחנן בציידן. ואנא שמעי, ואני עצמי שמעתי כיצד שאל זאת ממנו:

מהו לבעול בתחלה בשבת?

ואמר ליה רבי יוחנן: אסור.

ומסקנת הגמרא להלכה היא:

והלכתא: מותר לבעול בתחלה בשבת.

ומכאן מתחילה הגמרא בביאור ברכות הנישואין: ^[1]

אמר רבי חלבו, אמר רב הונא, אמר רבי אבא בר זבדא, אמר רב: אחת בתולה הנישאת, ואחת אלמנה הנישאת - טעונה ברכה. ^[2]

והיינו "ברכת חתנים" המבוארת לקמן.

ותמהה הגמרא: ומי אמר רב הונא הכי, שאף האלמנה טעונה ברכה!?

והאמר רב הונא בעצמו: אלמנה - אינה טעונה ברכה.

לא קשיא:

כאן, רב הונא בשם רבי אבא בר זבדא, שאמר בשם רב, שמברכים ברכת חתנים אפילו בנישואי אלמנה - מדובר בבחור [רווק] שנשא אלמנה.

כי היות והוא רווק, שלא נשא עדיין אשה מימיו, יש לו שמחה יתירה. ולכן אף על פי שהיא אלמנה, הרי נשואיה טעונים ברכה.

כאן, רב הונא עצמו, שלא הצריך ברכה לאלמנה - מדובר באלמון שנשא אלמנה.

שהיות והוא נשא כבר אשה בעבר, ואף עכשיו הוא אינו נושא בתולה אלא אלמנה, אין היא טעונה ברכה. ^[3]

ומקשה הגמרא: וכי אלמון שנשא אלמנה - לא מברכים ברכת חתנים!?

והאמר רב נחמן, אמר לי הונא בר נתן דתנא בברייתא: מנין לברכת חתנים שהיא בעשרה אנשים? ^[4]

שנאמר בסוף ספר רות: "ויקח [בועז] עשרה אנשים מזקני העיר, ויאמר שבו פה וישבו

ויאמר לגואל: אם תגאל גאל. ויאמר אנכי אגאל. ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה - אשת המת [את רות] קנית, להקים שם המת על נחלתו.

ויאמר הגואל לא אוכל לגאל לי, פן אשחית את נחלתי".

לפי שיהיו לי ממנה בנים "מואביים", שאינם ראויים לבוא בקהל!

וטעה הגואל ולא ידע את הדרשה "מואבי ולא מואבית".

והמשיך ואמא הגואל לבועז: "גאל לך אתה. ויאמר הגואל לבועז קנה לך. ויאמר בועז לזקנים, כי קניתי, וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי".

ולכך לקח בועז מתחילה עשרה אנשים, כדי שיוכלו לברך ברכת חתנים.

והשתא תיקשי: הרי בועז אלמון שנשא אלמנה הוי, שכבר נולדו לבועז [שהוא אבצן] קודם אותו מעשה של רות - ששים בנים ובנות.

ורות, אף היא, כבר היתה נשואה למחלון.

ובכל זאת, הוצרך בועז להביא עשרה אנשים כדי לברך ברכת חתנים. הרי שאף אלמנה הנישאת לאלמן טעונה ברכה. ותיקשי לרב הונא!? ^[5]

ומשנינן: מאי "אלמנה אינה טעונה ברכה", דאמר רב הונא, והעמדנו דבריו באלמן שנשא אלמנה -

הכי קאמר: אינה טעונה ברכה כל שבעה ימים כבתולה.

אבל יום אחד, אף אלמנה הנישאת לאלמן טעונה ברכה. ואכן לא מצאנו לבועז שיברך יותר מיום אחד. ^[6]

ועדיין תמהה הגמרא: אלא הא דתניא: מפני מה אמרו "אלמנה" נשאת בחמישי ונבעלת בששי, שאם אתה אומר תיבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו, והולך לו -

לכן, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים.

ותיקשי: במאי, באיזה אדם הנושא אלמנה מדברת הברייתא?

אי בבחור שנשא את האלמנה - תיקשי: האמרת ^[7] שהיא טעונה ברכה שבעה ימים, אף שהיא אלמנה. ואילו בברייתא מבואר שמספיק שלשה ימים.

אי באלמון שנשא את האלמנה - נמי תיקשי:

האמרת: יום אחד בלבד טעונה ברכה. ואילו בברייתא מבואר שצריכה היא ברכה במשך שלשה ימים!?

ומתרצת הגמרא שיש חילוק בין "שמחה" עליה דיברה הברייתא, לבין "ברכה" שהוא הנידון של רב הונא. ^[8] הילכך, יש לפרש את הברייתא בשני אופנים: איבעית אימא: הברייתא עוסקת באלמון שנשא אלמנה.

וביום אחד בלבד די לברכה וכפי שאמר רב הונא.

ומה ששנינו שקדו חכמים שיהא שמח עמה שלשה ימים, הוא לשמחה בלבד, בלי ברכה.

ואיבעית אימא: יש לפרש את דברי הברייתא בבחור שנשא אלמנה.

ושבעה ימים לברכה, וכפי שאמר רב הונא.

ובשלשה ימים בלבד די לשמחה. ^[9]

ואסיקנא, והלכתא מותר לבעול בשבת. ואי קשיא, והא איכא משום גזירת בן עוף כדתניא ברייתא דלעיל (כתובות ה, א). איכא למימר דבמקום דליכא למיגזר קאמרינן, כגון שנשאת כבר ועשה סעודה. אי נמי, במקום שלא נהגו לעשות סעודה. אי נמי, דלית לן גזירת בן עוף בערב שבת אלא במוצאי שבת, והא דתניא לעיל (כתובות ג, ב) במפרישין את החתן לילי שבת תחילה משום שהוא עושה חבורה, דילמא רבי יהודה היא.

אמרי ליה רבנן והא לא כתיבה כתובה. דאף על גב דמי שלא כתב כמי שכתב דמי וגובה כתובתא מפני שהוא תנאי בית דין, מכל מקום איהי לא סמכא דעתא ועושה בעילת זנות.

אמר להו אתפסוה מטלטלי. ואף על גב דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (לקמן כתובות פ, ב) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השולחן, הכא שאני דלצורך שעה הוא עד מוצאי שבת שיכתוב לה כתובתה על נכסיו. וא"ת והיכי שרי לאתפוסה מטלטלי דהא אין קונין בשבת, וכדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין סט, ב), לענין ביטול רשות בשבת בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ומפרשינן טעמייהו דבית שמאי דקסברי מיקנא רשות היא ומיקנא ביתא בשבת אסור, ואמרינן נמי בירושלמי (בפרקין ה"א), אין נושאין נשים בשבת וכו' לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ותנן נמי (ביצה לו, ב) אין מקדישין ביום טוב, וכל שכן לאקנויי בשבת להדיוט דאסור.
ונראה לי, דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה, אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתא סומכת בכך לפי שעה, וכאותה שאמרו בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ותיזול ותחוד ותפתח, ולא הקנאה גמורה הייתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט. ואי נמי, הכא משום מצוה דחוקה התירו. וכן נמי ההיא דהזורק, משום דתקיף עליה עלמא טובא. ואף על פי שאסרו בירושלמי (שם) לישא נשים בשבת, הכא כיון שכבר כינס מצוה הוא יותר לבעול. ואפשר לפרש כאן דבערב שבת הוה דלא היה שהות ביום לכתוב כתובה והיה שהות להתפיסה מטלטלי.

אמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו'. קשיא לי, וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא תנן (ביצה יב, א) בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה ובית הלל מתירים, אלמא לבית הלל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. יש לומר, דרב פפי סבירא ליה דטעמייהו דבית הלל משום דערוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום טוב, כלומר, דלא נאסרה הוצאה ביום טוב. כן תירץ הראב"ד ז"ל, (הובא בשיטה ישנה ובשטמ"ק ד"ה אלא מעתה) ורבינו נר"ו תירץ, דרב פפא סבירא ליה דלא אמרינן מתוך אלא לצורך מצוי כאוכל נפש, לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש, והיינו דקא מקשה ליה לרב פפא, לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעינן דומיא דאוכל נפש, אי הכי מוגמר נמי לישתרי. אמר ליה, ההוא בפירוש אפיקיה קרא, דכתיב (שמות יב, טז) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, ובעילה שוה לכל נפש היא, שמצוה אצל הכל אף על פי שאינה תדירה, לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש.

אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו'. דקא סלקא דעתך דשוה לכל נפש שמצוי אצל כל נפש קאמרינן, וצבי לא מצוי אצל הכל הוא ואם כן ליתסר, ומפרקינן, דבר הצריך לכל נפש קאמרינן וצבי הוא צריך לכל נפש, דמזון לכל הוא, אבל מוגמר אינו צורך אלא לאסיתניס בלבד.
וקיימא לן דמתוך דאמרינן, ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן או לולב (ביצה יב, א) שיש בהם צורך היום, קטן למולו או לטיילו בשוק שיש בו צורך לשמחת היום, וספר תורה לקרות בו ולולב ליטלו, ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך יום, דאם לא כן, כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר, לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה והוא שיש בו צורך מצוה קאמרינן, וכדאיתא נמי בהדיא בפרק קמא דביצה (שם), אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך, דגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מו, ב), האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרינן הואיל והותרה אפיה לצורך הותרה שלא לצורך, אלא משום דאמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים, ומילקא הוא דלא לקי, הא איסורא איכא לכולי עלמא, ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסיעתא דשמיא.

אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי. דקא סלקא דעתך דימי ברכה כימי שמחה, ואהדר ליה דלא תלי הא בהא, דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא שמחה דנפישא מברכה.
וקשיא לי, מה דחקו לומר כן שזמן ברכה חלוק מזמן שמחה, לוקמה באלמן שנשא אלמנה ולימא דאלמן שנשא אלמנה שלשה לברכה ושלשה לשמחה. והא דאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה, אינה טעונה שבעה בברכה קאמר, ולעולם שלשה כימי שמחתה בעינן, דהא משמע, דאכתי קא דייק ואזיל ולא ידע הא ברייתא דלקמן (כתובות ז ע"ב), דתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, ואם כן, מאי דוחקיה דלא מוקי לה הכין. ויש לומר, דאינה טעונה משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד, דאי טעונה כל ג' ימים מאי אינה טעונה, הא ודאי טעונה היא כל זמנה כבתולה כל זמנה.
ואם תאמר, לוקמה בבחור שנשא אלמנה, והא דאמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר, ולעולם בחור שנשא אלמנה שלשה בין לשמחה בין לברכה. יש לומר, דמדסתם ואמר אחת זו ואחת זו טעונה ברכה, משמע, דזמן אחד יש לשתיהן, דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה, הוה ליה לפרש בתולה שבעה ואלמנה שלשה, כדמפרש בברייתא, מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, כן נראה לי.

איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון. יש מי שפירש (הרמב"ן) דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי, דליכא אלמנה דבצירא ויתירא לשמחה משלשה וברייתא דקא תני שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים, כללא הוא לכל האלמנות בין שנשאו לאלמן בין שנשאו לבחור, והא דנפישא ברכה בבחור משמחה ובאלמן שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה, הכל לפי עניינו. הברכה באה על שמחת הלב, והילכך בחור כיון שלא נשא עדיין שמחת לבו נפישא בין שנשא בתולה בין שנשא אלמנה, ולפיכך מברכין לה שבעה, אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה כדי לשמחה, כיון דאלמנה אינה צריכה פיתוי, ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יתר משלשה. אבל אלמן שנשא אלמנה שאין שמחת לבו גדולה כל כך די לו ביום אחד, ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה שלשה כדי לשמחה, דשקדו חכמים על תקנת הכל כדי לחבבה על בעלה. ואלמן שנשא בתולה דמברכין לה שבעה, נמי מהאי טעמא הוא, דכיון שהוא נושא בתולה שמחת לבו נפישא, וכן דעת הנגיד רב שמואל (הובא ברמב"ן, תמים דעים לראב"ד סי' קפט, עיטור דף סה, ב) והרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות אישות הלכה יב), דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא משלשה לשמחה.
ויש מי שפירש (תר"י, י"מ ברמב"ן ועי' מאירי), דהני לישני פליגין ונקטינן כלישנא בתרא, דבאלמן שנשא אלמנה שלשה לשמחה, אבל בחור שנשא אלמנה שבעה לשמחה כשם שמברכין לה שבעה, דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה, וברייתא דקתני שקדו, בנשאת לאלמון היא וליכא דבצירה קאמר.
ונראין הדברים, דהיאך אפשר משכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים, והא אין חתן יוצא מחדרו, זכר לדבר (יואל ב, טז) יצא חתן מחדרו. והא דקאמר ואיבעית אימא באלמון, מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא משום האי טעמא דאמרן, ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל שנים עשר חודש ואף על פי שמחמר אחר בהמתו, ההיא לאו ברכת חתנים היא, אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי, וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק טז) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה. ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן.
ואלמון שנשא בתולה לשמחה לא נתבאר בגמרא אם שלשה ואם שבעה, ולפי מה שכתבנו דאין שמחה פחות מימי ברכה, הא ודאי אף זו שבעה לשמחה דהא מברכין לבתולה שבעה, אלא אפילו למאן דאמר בבחור שנשא אלמנה שלשה לשמחה, הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה, דהא בעי לפיתויה ולמיחדי בהדה בדרדוגי משחא, וכן כתב הרב ן' מיגש ז"ל (הובא ברמב"ן, ועמ"ש העיטור שם בשמו, ובית שמואל סד, א).

והא לא כתיבא כתובתה פי' וכיון דכן לא סמכא דעתה והוי כבעילת זנות כמו שאמרו במשהה את אשתו בלא כתובה והכא מקום שכותבין הוא דאלו במקום שאין כותבין כתובה על תנאי ב"ד סומכות בכשר' אמר להו אתפסוה מטלטלי בכתובתה ומה שפיר' שיתפסוהו מבעוד יום ואלו בשבת אסור לעשות כן וה"ל קנה קנין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה אלא אם כן בשעה דחוקה וגבי שכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו כדקאמר בפרק מי שמת וכן הוא במסכת גיטין בההוא דתקף ליה עלמא טובא ונכון הוא זה אבל א"צ לכך והכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו בכך והוה ליה כההוא דאמר שואל אדם לחבירו כדי יין ואם אינו מאמין מניח טליתו עליו ואע"ג דאמר לקמן במכילתן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מניח על השולחן התם בעושה כן לעולם אבל הכא שאינו עושה אלא לפי שעה עד לאחר שבת מותר:

אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותרה וכו' ותימא ר"פ לא ס"ל דאמר מתוך והא משנה מפורשת היא בש"א אין מוציאין את הקט' ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין וי"ל דהתם ודאי הוא לצורך מצוה אבל לדבר הרשות לא אע"ג דאיכא צורך ולית הלכתא כוותיה:

אינה טעונה ברכה וכו' וא"ת ואמאי לא אוקמינא ליה לקמייתא באלמון שנשא אלמנה ומאי טעונה ברכה טעונה יום א' וי"ל דהא ליתא מדקתני הבתולה והאלמנה אלמא דכי הדדי נינהו וליכא בתולה דבצירה משבעה:

במאי אי בבחור אי באלמון א"א בבחור וא"א בחלמין לפום פשטא דשמעתין משמע דהני תרי פרוקי איתנהו ולא פליגו כלל ואע"ג דבבחור שנשא אלמנה נפישי יומי שמחה הא ל"ק הא כדאיתא והא כדאיתא כי ענין ברכה תלוי בין בדידיה ובין בדידה כל היכא דאיכא בחור או בתולה איכא ברכה כל שבעה אבל לענין שמחה אינו תלוי אלא בדידה לתקנות בנות ישראל נתקנה ולפי' אלמנה שנשאת לבחור אין לה אלא ג' ימים לשמחה והיא הנותנת שכל בתולה אפילו נשאת לאלמון יש לה שבעה לשמחה וכדאמרינן בהגדה ובפרקין דר' אליעזר אומר החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא מפתח ביתו וכו' ומה המלך מקלסין לפניו אף החתן ומה המלך שמחה ומשתה לפניו אף החתן שמחה ומשתה כל שבעה אין זה אלא בנושא את הבתולה דאלו בנושא את האלמנה פעמים שמקלסין לפניו ברכת חתנים והוא משכים למלאכתו אחר ג' ימים. יש בדבר ג' דינים בחור ובתולה או אלמון ובתולה יש להם שבע לברכה ושבעה לשמחה בחור ואלמנה יש להם שבעה לברכה ושלשה לשמחה אלמון ואלמנה יש להם יום א' לברכה ושלשה לשמחה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והמגיד ויש מי שפירש דהני לישני פליגין ולישנא קמא סבירא ליה באלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה אבל בחור שנשא אלמנה שבע לשמחה דיומי שמחה לא בציר מיומי דברכה וברייתא דשקדו באלמון שנשא אלמנה היא כי היאך ישכים לאומנתו אחר ג' ומברכים לו ברכת חתנים דאלו שהשמחה במעונו שמברכין כל י"ב חידש ההיא לאו ברכת חתנים היא וזה וודאי היה דבר של טעם אבל אין הלשון הגמרא מוכיח אלא לשון הא' והסכימו עליו רוב הפוסקים אבל מורי הרשב"א ז"ל הסכים לסברא השנית:

הבועל בלא כתבה בעילתו בעילת זנות ואע"פ שתנאי בית דין הוא וכל שלא נכתבה ככתובה דמיא מכל מקום במקום שכותבין כתבה אין דעתה סומכת עד שיכתוב ובעילתו בעילת זנות ואם קנו מידו כתבו חכמי האחרונים שבספרד שיכול לבעול אע"פ שלא נכתבה וכן במקום שאין כותבין כתבה מותר לבעול על סמך תנאי ב"ד הא במקום שכותבין ולא קנו מידו אסור ואם התפיס לה או ייחד לה מטלטלין לשיעור כתבה אע"פ שלא נעשה דרך קנין במשיכה או בהגבהה בועל על סמך אותו ייחוד וכל שכן בהתפסה ואם רצה לבעול בתחילה בשבת ולא כתב מתפיס לה מטלטלין או מיחד שהתפסה זו מותרת אף בשבת שהרי אינו קונה דבר בחלופן עד שיהא הדבר בקנין או בהנחת משכון ואין זה אלא דרך נחת רוח שתהא דעתה סומכת על כך לפי שעה ועל הדרך שאמרו בהזורק שבגיטין דף ע"ז ע"ב תיחוד ותפתח שלא היתה הקנאה גמורה אלא דרך שאלה ואע"פ שבשבת לא הותר כיוצא בזה בפרק שואל קמ"ח ע"א במה שאמרו שם ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו אלא בהנחה אצלו מאליו שתהא דעתו סומכת ולא שיאמר לו בפירוש תהא טליתי משכון בידך ולא שיחשב עמו ביומו אלא שמניחו סתם ומחשב עמו לאחר שבת בזו מכל מקום הואיל ואין זה דרך קנין מותר להתפיסה אף על דעת כך או שמא מתוך מצות ביאה בכאן והכרח צורך הגט באותה של פרק הזורק התירו ויש מפרשין זו שבכאן שעדין ערב שבת היה אלא שלא היה שהות ביום לכתוב כתבה והתפיסוה מטלטלין ואע"פ שהתקינו שלא ליחד מטלטלין לכתבה כמו שיתבאר במסכתא זו בפרק נכסים פ' ע"ב אין זה אלא סמך בעלמא עד שיכתוב לה כתבה כראוי:

מה שנתגלגל כאן בדין מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובדין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כבר ביארנוהו בראשון של יום טוב בסוגיית המשנה העשירית וכן מה שנתגלגל כאן בענין גמור כלים ר"ל הנחת בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים או להריח למסבין כבר ביארנוהו בשני של יום טוב במשנה הששית ובסוגיא שלה:

ארץ העמים טמאה וכל שנדר בה בנזיר צריך לעלות לירושלים ולנהגו שם וכל זמן שהוא בחוצה לארץ נוהג נזירותו ואינו עולה לו אלא הרי הוא כנזיר שנטמא ומעשה בהילנאי המלכה שיצא בנה למלחמה ונדרה שבע שנים בנזירות בחוצה לארץ עלתה לארץ והורו לה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות לסוף שבע שנים נטמאה ונמצאת נזירה כ"א שנה:

חוט השדרה שנפסקה אם ברבו טרפה נפסק מיעוטו או אפילו חציו ואין צריך לומר ניקב כשרה:

כל שנושא את האשה ומכניסה לחפה צריך לברך ברכת חתנים ובעשרה ולא סוף דבר בבחור בבחורה אלא אפילו אלמון באלמנה כן שהרי בעז אלמון ואלמנה היו וכתוב ביה ויקח בעז עשרה אנשים מזקני העיר והוא שאמרו בתלמוד המערב מכאן לבית הזה ר"ל הזיווג שממנין זקנים במשתאות שלהם ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיאמר לו הגדול שב ואמ"ר אלעזר מכאן לברכת חתנים שהיא בעשרה ומה שאמרו בבעז שאלמון היה פירשוה בתלמוד המערב דכתיב ותהום כל העיר עליהן ויאמרו הזאת נעמי איפשר כל קרתא מיתבהלא בגין נעמי עליבתא אלא אותו היום מתה אשתו של בעז עד די כל עמא גמיל לה חסדא נכנסה רות ונמצאת זו נכנסת וזו יוצאת היינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שיכבא קיימא מנובייתא ומכל מקום אין המדה שוה בהם וכיצד הוא הדין כל שיש בו צד בחרות הן משני צדדין כגון בחור בבתולה הן מצד אחד כגון אלמון בבתולה או בחור באלמנה מברכין ברכת חתנים כל שבעה אם שבע ברכות בכל יום ובפנים חדשות אם שבע ברכות בראשון ואשר ברא בכל יום בלא פנים חדשות וכן נוהג שמחה כל שבעה ר"ל שלא לדחוק במלאכתו ושלא לישא וליתן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה ומה שאמרו בסוגיא זו שבעה לברכה ושלשה לשמחה שנויא דחיקא היא וכן כתבוה חכמי האחרונים של ספרד וכן עיקר ומכל מקום קצת גאונים כתבו שהבתולה בין לבחור בין לאלמון שבעה לשמחה ולברכה אבל בחור באלמנה שבעה לברכה ושלשה לשמחה ויש מפרשין שכל שיש צד אלמנות עם צד בחרות שבעה לברכה ושלשה לשמחה וכל שאין צד בחרות אלא שהוא אלמון באלמנה יום אחד לברכה ושלשה לשמחה מתקנת שקדו ועקר הדברים כדעת ראשון:

א"ל והא לא כתיבא כתובה ואסרו חכמים לשהות אדם את אשתו שעה אחת בלא כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי שיעור כתובתה. פי' שיהיה משכון בידה עד שיכתבו לה שטר כתובתה:

א"ר חלבו א"ר אדא בר זבדא אמר רב א' בתולה וא' אלמנה טעונה ברכה [כל] שבעה. פי' טעונה ברכות כל ז' ימים ולקמן מוקי לה בדאיכא פנים חדשות:

ומי אמר רב הכי והא"ר הונא אלמנה אינה טעונה ברכה כל ז' אלא יום א'. ל"ק כאן בבחור שנשא אלמנה כאן באלמון שנשא אלמנה. מיתיבי מברכים לבתולה ז' ולאלמנה יום א' מאי לאו לאלמנה שנשאת לבחור. לא לאלמון. אבל לבחור מאי ז'. א"ה ליתני מברכין לבתולה ז' ולאלמנה שנשאת לבחור ז' ולאלמנה שנשאת לאלמון יום א'. מילתא פסיקא קתני ליכא בתולה דבצירא מז' פי' ואפילו נשאת לאלמון. וליכא אלמנה דבצירא מיום א':

אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור הא אמרת ז' אם באלמון הא אמרת יום א'. איבעית אימא בבחור ז' לברכה וג' לשמחה איבע"א באלמון יום א' לברכה וג' לשמחה:

ר' אמי שרא למבעל בתחלה בשבת אמרו לי' רבנן והא לא איכתיבא כתובה אמר להו אתפשוה מטלטלי. וכי תימא והא הוה ליה כקונ' קנין בשבת איכא למימר כיון דהא כבר מחויב הוא בכתובת' ואינו אלא משכון כדי שתהא דעת' סומכת. במקו' מצוה מית' ואפש' דכל במקום מצוה מותר כדמוכח התם בגיטין בפרק הזורק דאמרינן ותיזיל איהי ותיחוד וכו'. והתם איכא מצוה כגון שהיה יבם שאינו הגון לה. ואע"ג דאמרינן התם בירוש' הני דכנסין לארמלין צריכין למכנס יתהון מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת. אפשר דשאני התם דהוי מילתא בפרהסיא. אי נמי אפשר דהכא מבעוד יום היה ולא היה שהות ביום לכתוב כתובה. ואמ' להו לאתפוסי מטלטלי. וקמאי עיקר:

והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת הא דאמרינן הותרה שלא לצורך פי' שלא לצורך אוכל נפש והוא שיהא צורך היום או שאר הנאות שבגוף והוא שיהא כעין אוכל נפש בכל דבר כמו שאמרו שיהא שוה. וכל ענין אכיל' דבר השוה הוא לכל נפש כדמוכח הכא ובמקומו אבא' עוד בעה"י: ותו לא מידי:

אמר רב חלבו אמר רב הונא אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא אלמנ' אינה טעונה ברכה ואסיקנא מאי אינה טעונה ברכ' דקאמר בר הונא כל שבעה אבל יום אחד טעונה אלא הא דקתני' שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי אי בבחור הא אמרת שבעה אי באלמנה הא אמרת יום אחד. איבעית אימא בבחור שבעה לברכ' ושלש לשמח' איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה. מדקאמרינן איבעית אימא ואי בעית אימא שמעינן מינה דהני לישני לא פליגי אהדדי הלכך בחור שנשא אלמנ' שבע' לברכה ושלשה לשמחה ואלמון ואלמנה יום אחד לברכ' ושלשה לשמחה והני מילי אלמנה אבל בתול' לעולם יש לה שבע' לברכ' כדאמרינן הכא בהדיא ליכא בתולה דבצירא משבעה והוא הדין לשמחה שעיקר תקנת שמחה משום בנות ישראל היא כדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים ואין מוסיפין לה כשנישאת לבחור. ואין פותחין לה באלמון. וכן בתולה יש לה לעולם שבעה לשמחה ולברכה. וכ"כ הרב ר' יוסף הלוי ז"ל. ושמחה זו דאמרינן מסתברא דהיינו שיהא בטל ממלאכתו. והא דאמרינן לעיל למחר משכים לאומנותו והולך שקדו חכמי' על תקנות בנות ישראל כו' דמשמע דמן הדין הוא מות' במלאכה איכא למימר דמשום דתקון רבנן שיהא בטל ממלאכתו תקנו לו בימים שאינן בני מלאכה. ובתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה ימים חמישי וערב שבת ושבת שלשה ימי בטלה. נמצא שיהא שמח עמה שלשה ימים. ובאגדה איתא החתן דומה למלך. מה מלך אינו יוצא מפתח ביתו אף תתן אינו יוצא מפתח ביתו. מה מלך הכל מקלסין לפניו. אף תתן הכל מקלסין לפניו מה מלך לובש בגדי כבוד אף חתן לובש בגדי כבוד מה מלך שמחה ומשתה לפניו אף חתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה:

ברכת אירוסין מאי מבר' רבנן ורבה בני רב אדא תרוייהו משמי' דר' יהוד' אמרי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריו' ואסר לנו הארוסו' והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידשין. רב אויא בר' דרבא מסיים בה הכי משום רב יהודה ברוך מקדש ישראל כו'. ק"ל היכא אשכחן ברכ' כגון הא דמברך אמאי דאיתסר. אטו מברכין שאסר לנו אבר מן החי. והתיר לנו את השחוט. ומה ענין עריות לכאן. ותו אמאי לא מברכין בקידושין במטבע קצרה כשאר המצות. ומסתברא דהיינו דלא מברכין אמצו' בשביל שאין זו המצוה אלא הנישואין ואין מברכין על מצוה אלא א"כ גומר אותה וכשהוא בא לידי חופה אי אפשר לו לברך על המצוה שיברך אק"בו על קידושין וחופה שכבר נתן קדושין מזמן מרובה. ואינו מברך עליהן למפרע. וכשבא לקדש ולכנס כאח' לא תקנו לו מטבע בפני עצמו. ולפיכך תקנו לו ברכה על קדושתן של ישראל שקדש אותנו ופירשנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות וכיון שהזכיר איסורן ראוי לומר התירן. ולפיכך הוא אומ' והתיר לנו את הנשואות כלומר הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין פי' וקדושין שקדמו לה. ויש אומר על ידי חופ' בקדושין וכיון שכן אין לחתום בה מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין דכיון דקידושין של ישראל הוא בא לומר הא איכא עריות נמי כדמברכי' וצונו על העריות אלא מקדש ישראל ותו לא. וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל שכן מנהג בשתי ישיבות. תדע לך שהוא כן שאין זו ברכת המצו' שהרי לא מצינו בשום מקום בברכת המצות שזה מקיים מצוה וזה מברך עליה. ולפיכך נהגו לברך אחר עשייתה והכי מוכח לישנא דאמרי' מידי דהוה אקידושי בעלמא וכתב הנגיד רב שמואל הלוי זצ"ל דבברכ' לא בעי י' דלא איתמ' אלא בברכ' חתני' ונראין דבריו:

והא לא כתיבא כתובה. פי' וכיון דכן לא סמכה דעתה והויא כבעילת זנות כמו שאמרו במשהה את אשתו בלא כתובה והכא מקום שכותבין כתובה הואי דאלו במקום שאין כותבין כתובה על תנאי ב"ד סומכת. הריטב"א ז"ל:

אתפסוה מטלטלי. תמיהא לי הרי נמצאת כקונה קנין בשבת ואסור כדאמרינן בי"ט [יז א'] דלמקני בשבת ביתא לא ואפשר שמפני מצוה התירו כדאמרינן בפרק (המגרש) [הזורק עז ב'] ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ואף ע"פ שהיא קונה בשבת התירו משום מצוה דחוקה ואע"פ שאמרו בירושלמי אילין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת כיון שכבר כנס זה מצוה גדולה היא יותר לבעול א"נ בנישואין מלתא דפרהסיא היא ולא התירו אפי' משום מצוה לקנות בפני כל העם קנין גמור בשבת [איכא למימר בבין השמשות שאלו דלא היה שהות למכתב אבל מ"מ היה שהות להתפסוהו מטלטלין]. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו וכתב והא ה"ל כקונה קנין גמור בשבת איכא למימר כיון דהא מחוייב הוא בכתובתה ואינו אלא משכון כדי שתהא דעתה סומכת במקום מצוה מותר ואפשר דכל במקום מצוה מותר כדמוכח התם בגיטין בפ' הזורק דאמרינן ותיזול ותיחוד כו'. והתם איכא מצוה כגון שהיה יבם שאינו הגון לה ע"כ. וכן כתב הרשב"א וז"ל ואם תאמר והיכי שרי לאתפיסה מטלטלין דהא קי"ל דאין קונין בשבת וכדאמרינן בפ' בכל מערבין [עא א'] לענין בטול רשות בשבת ב"ש אוסרין ובית הלל מתירין ומפרשי' טעמייהו דב"ש דקסברי מיקנא רשותא היא ומקנא ביתא בשבת אסור ואמרינן נמי בירושלמי אין נושאים נשים בשבת לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה ותנן נמי אין מקדישין ביום טוב וכ"ש לאקנויי בשבת להדיוט דאסור ונ"ל דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתה סומכת בכך לפי שעה ודבר מועט כזה שרי וכדתנן אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו וכאותה שאמרו בפ' הזורק ותיזול ותיחוד ותפתח ולא הקנאה גמורה היתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט עליו וא"נ הכא משום מצוה דחוקה התירו וכן נמי ההיא דהזורק משום דתקיף ליה עלמא טובא ואף ע"ג שאסרו בירושלמי לישא נשים בשבת הכא כיון דכבר כנס מצוה הוא יותר לבעול. ע"כ:

וז"ל הריטב"א אתפסוה כו'. יש שפירשו שיתפיסנה מבעוד יום דאילו בשבת אסור לעשות כן דה"ל קונה קנין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה אא"כ בשעת דוחקא וגבי ש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנו ב'] וכן בגטין בההוא דתקיף ליה עלמא טובא ונכון הוא זה אבל אין צריך לכך דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמך דעתה בכך וה"ל כההיא דאמר פ' שואל ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ואף ע"ג דאמרינן לקמן במכילתין לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת כו' התם הוא בעושה כן לעולם אבל הכא שאינו עושה אלא לפי שעה עד לאחר השבת מותר ע"כ. והכין דייק פרש"י מיהו התוספות כתבו לקמן פ' אף ע"פ גבי הא דאמרינן אין עושין כתובה מטלטלין דהכא מיירי בשקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו. והרשב"א תירץ כתירוץ הריטב"א ז"ל. וז"ל רבינו שרירא ורבינו האיי ז"ל אנן בהא דרב אמי ורב זביד אמרינן וכן היה מנהג באותו מקום שמקדשין את האשה ומברכין ברכת אירוסין ופוסקין ביניהם כמה היא כתובה ותוספת ואין כותבין כתובה עד שעת נישואין וזו האשה מקודשת היתה לאיש הזה וכבר ברכה ברכת אירוסין ונזדמן לה להכנס לחופה בשבת והתיר רב זביד לבועלה בשבת אמרי ליה רבנן ודאי מותר לבעול בתחלה בשבת אלא שהאשה זו עדיין לא נכתבה כתובתה א"ל טעמא מאי שלא יבעול עד שיכתוב כתובה כדי שיתחייב לה בכתובתה ותהא יכולה לגבותה אם מת או שגרשה על קרקעות היא אחריותה התפיסו את זאת מטלטלין שיעור כתובתה כדי שתהא כתובתה תחת ידיה ונמצאת יותר טוב ממה שכתבו לה שטר בכתובתה ואין בכך כלום. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה אמר לו אתפסוה מטלטלין ואם תאמר והלא אסור להקנות בשבת ובירוש' אסרו לכנוס אשה בשבת מפני שזוכה בכך במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ואין קונין בשבת יש לומר לא היתה הקנאה אלא משכון בעלמא ואם תאמר והא תניא לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן יש לומר הכא לשעה עשו כן אבל למחר כתבו לה כתובה אבל התם מיירי שתעמוד הכתובה ימים רבי' ואינו רשאי לעשות כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל הכא לא עשו כן אלא לשעה לפי ששבת לא היו יכולים לכתוב לה כתובה וא"ל אתפסוה מטלטלין עד למחר שיכתבוה וכ"ת והא קי"ל דאף על פי שלא כתב כמו שכתב דמי דגביא בתנאי ב"ד יש לומר כיון דלא כתיבא כתובה לא סמכה דעתה והויא בעילתו זנות והכי מוכח בפרק אף על פי גבי אחתיה דרמי בר חמא דאירכסא כתובתה כו':
וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י אחד הכותב כתובה ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה או מאתים הרי זה מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה הרי זה מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב ע"כ. וכ"ת לדברי הרב ז"ל אמאי היו צריכין להתפיס מטלטלין ליקנו מיניה בפני עדים בקנין ואי משום דאין עושין קנין בשבת אם כן היאך התפיסוה מטלטלין דהא אין נותנין בשבת כדאמרינן במסכת י"ט אין מקדשין דמשמע כ"ש שאין נותנין ויש לומר דודאי אין נותנין ואין קנין בשבת והתפסת מטלטלי לאו הקנאה גמורה היא אלא יחוד בעלמא כמו משכון כדי שתהא סומכת דעתה וכה"ג מותר. וה"ר משה כתב בפ"י שאסור לישא אשה בשבת ופי' הטעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה ולא נהירא דלא אישתמיט תנא דליתני הכי כי קתני אין נושאין נשים במועד ונראה דבמועד הוא דשייך למימר ביה ערבוב שמחה בשמחה משום דכתיב ביה ושמחת בחגך כו' אבל בשבת לא כתיב ביה שמחה וגם עוד כתב שאסור לישא שתי נשים כאחד משום דאין מערבין שמחה בשמחה וחזי לה מדכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך כו' ובתלמוד דידן במסכת מ"ק דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים וגו' כדאיתא התם ע"כ:

מאי דעתך מתוך שהותרה כו'. ואם תאמר ודילמא מש"ה אסור בשבת משום גזרה דשמא ישחוט בן עוף וביו"ט שרי דהא מותר לשחוט ויש לומר דא"ה לא ה"ל למנקט בי"ט שרי דפשיטא דבי"ט שרי דהא מותר לשחוט בי"ט אלא מדנקט בי"ט שרי בשבת אסור משמע דיש סברא לדמות י"ט לשבת ולא מדמים ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל מאי דעתך. למשרי בי"ט מבשבת ודוק כנ"ל וגם נשמר רש"י ז"ל שלא תפרש מאי דעתך למיסר בשבת טפי מי"ט דהא איהו קא שרי בתרווייהו ובעי לאקשויי אמאן דאסר אין לפרש כן דהא קושיתו הוא דליתסר בתרווייהו וכדפריך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו' וקל להבין:

מתוך שהותרה חבורה לצורך כו'. ואיכא למידק למה ליה לאורוכי כולי האי לימא בקוצר מאי דעתך דהא מותר לעשות הבערה ותירצו בתוס' דאי הוה קאמר הכי הוה משמע דכל חבורה והבערה מותר בי"ט ואפילו שלא לצורך כלל והא ודאי ליתא כדאיתא בכמה דוכתי להכי קאמר מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' דלא אסקינן היתרא אלא חדא דרגא דאף על פי דלא הוי לצורך אוכל נפש שרי ומיהו בעי' שיהא צורך היום או למחר צורך קיום מצוה כמ"ש בההיא דמוציאין קטן פי' למולו וס"ת לקרות בו ולולב לצאת בו אבל שלא לצורך היום כלל לא כמו הוצאת אבנים דמחייב וכן כתב הרא"ה וז"ל הא דאמרינן הותרה שלא לצורך פי' שלא לצורך אוכל נפש והוא שיהיה צורך היום או שאר הנאות הגוף והוא שיהא כעין אוכל נפש בכל דבר כמו שאמרו שיהא שוה לכל וכן ענין אכילה דבר השוה לכל נפש כדמוכח הכא ובמקומו יתבאר בעז"ה. ע"כ:
וז"ל הרשב"א והי"ל דמתוך דאמרינן ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן ולולב שיהא בהן צורך לשמחת היום וס"ת לקרות בו ולולב ליטלו ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך היום דאם לא כן כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה שיש בו צורך מצוה קאמרינן וכדאיתא נמי בהדיא בפ"ק דביצה אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך דגרסינן בפרק אלו עוברין [פסחים מו ב'] האופה מי"ט לחול ר"ח אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרי' הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה שלא לצורך אלא משום דאמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים ומילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא לכולי עלמא ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסייעתא דשמיא. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה א"ל רב פפי כו'. מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה כו' כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתבוה שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי"ט ובלבד לצורכי ישראל אבל לא לצורכי עובדי כוכבים אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט להריח ולגמר בו את הכלים דאי משום אולודי ריחא לית ביה דהא בלא הבערה אית להו ריחא לסימנין ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא ע"י האור וקי"ל במסכת י"ט בפרק ב' דאסור אלא לאו ש"מ דלא אמרינן האי מתוך שלא התיר הכתוב אלא לצרכי אכילה בלבד והאי דקא שרינא אנא אף בשבת משום דמקלקל בחבורה הוא וס"ל כר' יהודה בהאי והאי דקא שרו ב"ה במסכת י"ט [יב א'] להוציא את הקטן ואת הלולב והס"ת לר"ה לאו משום מתוך אלא משום דאין עירוב והוצאה לי"ט כדכתיב אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת והוא הדין דפליגי נמי באבנים אלא אורחא דמילתא נקט ולהודיעך נמי כחו דב"ש כדאיתא התם. א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל וכו' לעולם אמרינן מתוך מיהו בדבר הדומה לאכילה שהיא צריכה ושוה לכל נפש כגון בעילה והוצאת ספר תורה ולולב וקטן שהן מצוה וצריכין כל ישראל לעשותן אבל מוגמר אין צרכו שוה לכל נפש אלא למעונגים והבערה ובישול דגיד הנשה נמי דבר הצריך לאכילת כל נפש הוא ואיסורא הוא דרכיב עליה הילכך לא לקי עלה משום הבערה ובישול שלא לצורך מיהו האי קושיא מתוך מנא לן ומנין לו להתיר אלא מה שהתירו הכתוב כל שיש בו צורך אכילה ממש ונראה מדכתיב לכם ומשמע לכל צרכיכם ונראה כמו כן דמאן דשרי בעילה בי"ט משום מתוך לא שרי לה אא"כ אי אפשר לו לבעול מערב י"ט כגון שלא הגיע זמנו לכנוס עד היום או שהיתה חולה או שפירסה נדה או שלא מצא צרכי חופה עד היום אבל היכא דהוה אפשר ליה מעיקרא לא דלא עדיף ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו כשאפשר לעשותן מערב יום טוב מדכתיב הוא לבדו עכ"ל הראב"ד ז"ל. וזה שכתב דלא שרינן מתוך אלא באי אפשר לא נהירא לרבינו יצ"ו ובודאי מתוך שרינן בכל ענין ובלבד שיהא צורך מצוה או צורך היום ועוד דכל הא מילתא הנאת הגוף היא בבעילה ובריח מוגמר ודמיא לאכילה ולא דייקינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין דוקא ע"כ. והיה נראה לפרש דה"ק מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' פי' כל שם שחיטה חדא היא וכיון שהותרה שחיטה לצורך אוכל נפש הרי לא היתה שחיטה בכלל לא תעשה כל מלאכה ומעתה כל שחיטה מותרת והיינו דשחיטת עולת נדבה שרי לכ"ע אבל מין חבורה אחרת הרי היא עדיין בכלל לא תעשה כל מלאכה והכי קאמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך פי' החבורה העשויה לצורך אוכל כגון שחיטה הותרה נמי החבורה שאינה עשויה לצורך אוכל כגון ההיא דבעילה כיון דמ"מ הרי יש כאן צורך הנאת הגוף ונמצא לפי זה דכל שחיטההותרה אפילו שלא לצורך כיון דעיקר שחיטה עשויה ורגילה לצורך אוכל נפש ושאר חבורה לא הותרה כי אם לצורך הנאה. והיה נראה לדקדק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב לצורך. אוכל נפש כגון שחיטה. ע"כ. והכי נמי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' פי' מתוך שהותרה הבערה העשויה לצורך אוכל נפש להדליק האש כדי לבשל עליו או כדי לאפות בו הותרה נמי שלא לצורך אוכל כגון ההיא דמוגמר ומ"מ צורך הנאת הגוף איכא והילכך כל הבערה לצורך תבשיל שרי וכל בישול שרי והיינו מבשל גיד הנשה דלא לקי לב"ה ואע"ג דהאופה מי"ט לחול לוקה לרב חסדא היינו משום דמכין לחול וה"ה נמי שוחט לצורך חול אסור דלא התירו אלא כעין שחיטת עולת נדבה שאינו לצורך חול אע"ג דלצורך י"ט נמי ליתא. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים [ו א'] המוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו היינו משום דלא הוי הבערה לצורך בישול אלא לשרוף ובכה"ג לא שרינן אלא לצורך הנאת הגוף. והכי נמי אמרינן גבי הוצאה מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה וכל הוצאה דלצורך אכילה אף ע"ג דאין בה צורך לישראל שרי כיון דמ"מ הרי כאן צורך אכילה ולכך נהגו להוציא לצורך עובדי כוכבים ושלא לצורך אכילה בעינן שיהא לצורך הנאת הגוף א"נ למצוה גמורה כגון למול או ליטול לולב ואי לאו הכי אסור. כך היה נראה לפרש ומיהו התוס' לא פירשו כן ולדידהו אין טעם למנהג והוי מנהג בטעות. והא דלא שרינן לשרוף החמץ הנמצא בתוך הבית היינו משום מוקצה והאריכו בתו'. ע"כ:

אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו'. הקשו בתוס' וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא משנה מפורשת היא ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין אלמא לב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו בתוס' דרב פפי ס"ל דטעמייהו דב"ה משום דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט כלומר דלא נאסרה הוצאה בי"ט וכן תירץ הראב"ד ז"ל וכדכתיבנא לעיל בשם שיטה ישנה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשמו. והריטב"א ז"ל תירץ דס"ל דהתם הוא דאיכא צורך מצוה אבל לדבר הרשות לא אף ע"ג דאיכא צורך י"ט ולית הילכתא כותיה. עוד תירצו בתוס' שהיה סובר הותרה שלא לצורך ובלבד שיהא דבר הרגיל וכן תירץ הרשב"א ז"ל בשם רבו דרב פפי ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בצורך מצוי כאוכל נפש לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש והיינו דקא מקשה לרב פפא לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעי' דומיא אי הכי מוגמר נמי לשתרי א"ל ההוא בפי' אפקיה קרא דכתיב אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש ובעילה שוה לכל נפש היא שמצוה אצל הכל אע"פ שאינה תדירה לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש. ע"כ:

אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו'. דקס"ד דשוה לכל נפש שמצוי אצל כל נפש קאמרינן וצבי לאו מצוי אצל הכל הוא ואם כן ליתסור ומפרקינן דבר הצריך לכל נפש קאמרינן וצבי צריך הוא לכל נפש דמזון לכל הוא אבל מוגמר אינו צורך אלא לאיסטניס בלבד. הרשב"א ז"ל:

א"ל אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא וכו'. לפי תירוץ ראשון של תוס' והראב"ד ז"ל ה"ק לעולם אמרינן מתוך מיהו בדבר הדומה לאכילה שהיא צורך ושוה לכל נפש כגון בעילה והוצאת ס"ת ולולב וקטן וכדאמרינן לעיל בשם שיטה ישנה ומוגמר אין צרכו שוה לכל נפש ושאני צבי דצורך כל נפש דמזון לכל הוא ואין לחלק במידי דבר אכילה ולפי תירוץ שני של תוספות יש לפרש דה"ק אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא וכו' מעיקרא דקאמר עליך אמר קרא אך אשר יאכל כו' ה"ק פי' אה"נ דלא אמרינן מתוך אלא בדבר הרגיל מיהו ביאה מגופיה דקרא נפקא דכיון דתלי קרא היתר צורך אכילה משום דשוה לכל נפש צורך ביאה נמי שוה לכל נפש וצורך מוגמר אינו שוה לכל נפש ולא אתיא לה מקרא ולא משום דמתוך והקשה לו מצבי ותירץ דהכי קאמר דבר הצריך לכל נפש קאמר וצבי צריך הוא לכל נפש דמזון לכל הוא ובכלל מאי דקאמר דקרא אך אשר יאכל וכו' איתא הך דצבי וכן ביאה דצורך לכל נפש הוא וכן פירשו בתוס' והקשו בתוס' דאמרינן בסוף פ"ב דביצה מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר ומסיק דאסור ובשלמא לפי' ראשון איכא למימר דלא אמרינן מתוך אלא בביאה גופה אבל לא לכבות את הנר לצורך הביאה אבל לפי' שני דמקרא גופיה ילפינן היתר ביאה אמאי אסרינן לכבות מאי שנא מאוכל ותירצו בתוספות משום בעילה ראשונה איכא מצוה טובא והוי צורך מצות היום קצת אבל בעילה אחרת אין כ"כ צורך היום ול"נ דאדרבה אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וטפי איכא מצוה לשאר ביאות משום פריה ורביה ולכך תירצו בתוספות עוד דכבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין דאפי' באוכל נפש אסור:
ומי איכא הוראה לאיסור. פי' ואפשר דטעה ר' יעקב בר אידי בשמועתו דר' יוחנן הורה להתיר כמו אינך כולהו אמוראי דלעיל והראיה דליכא הוראה לאיסור ואיהו שמע דהורה ואי אפשר לקרות הוראה לאיסור ומהדר תלמודא דאין מכאן ראיה דהאיכא הוראה לאיסור דתנן הורוה ב"ה וכו' כנ"ל:

הורוה ב"ה וכו'. אין להקשות אמאי מייתי הך סתום כולי האי דלא ידעינן אהיכא קאי דהא משנה היא ושגורה בפי הכל ולא מייתי אלא מאי דאצטריך ליה ושארית המשנה שגורה היא בפי הכל. וזהו שכתב רש"י ז"ל משנה היא במסכת נזיר וכו' פי' משנה היא ואינה מהמשניות של סדר זרעים וטהרות שלא היו שגורות. מיהו התוספות כתבו כן בפרק המקבל המשניות שבסדר זרעים וטהרות היו שגורות בפי האמוראים אלא הכי פי' דאלו היתה המשנה שלא במקומה אף על גב דהיא משנה דרך התלמוד לאתויי המשנה כמו שהיא כדי שיובן ממנה הראיה אבל הכא כיון שהיא במקומה במס' נזיר לכך לא הוצרך לאתויי כי אם ראשי פרקים והראיה מובנת היא כנ"ל:

וא"נ כי הא דתניא חוט השדרה שנפסק וכו'. פי' דקמייתא יש לדחות דכיון דאתא לאסור למלכה (אחת) אי לאו דפשיטא ליה טובא מאי זה טעם הורה שתהא עוד נזירה שבע שנים לא היה מורה לה מיראת המלכות וכיון שכן אף על גב דהויא לאיסור קרי לה הוראה דאין לומר כאן שאף על פי שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר דהא מלכה היתה וכדכתיבנא. לכך מייתי מהא דתניא חוט השדרה וכו' דהכי קאמר רבי מעיקרא ברובו ורב הונא נמי פסק כותיה אלמא דמסתבר טעמיה והילכך מן הספק הוא דאסר ואפ"ה קתני הורה רבי כר' יעקב כנ"ל:

והלכתא מותר לבעול וכו'. קשה קצת למה ליה לתלמודא לפסוק הלכתא הא מסוגיא דשמעתא משתמע דהכין הלכתא דהא ר' אמי הלכה למעשה עביד ורב זביד עביד מעשה בגופיה וכמה אמוראי הכי ס"ל. ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דמותר לבעול וכו' ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף דאלו מעובדא דהני אמוראי איכא למימר דלא עבדי סעודה ואסיק תלמודא דשרי למיבעל אפילו היכא דעביד סעודה. וכן כתבו התוס' ז"ל כנ"ל:

ובועז אלמון שנשא אלמנה היה. הקשו בתוס' דאלמנה לא מיקריא אלא על שם מנה כדאיתא לקמן בגמרא וכיון שכן היכי קרא לה אלמנה דכשנשאת למחלון היתה עובדת כוכבים. ותירצו בתוספות דכיון דבעולה היא כאלמנה חשיב לה. ובועז גופיה לא ידעינן דאלמון היה אלא כדפרש"י ז"ל דאבצן זה בועז וכבר היו לו שלשים בנים ושלשים בנות ואכתי מנלן שמתה אשתו אלא אלמון לאו דוקא אלא כלומר שכבר נשא ואינו בחור וה"נ בדידה כיון דבעולה היתה קרי לה אלמנה כנ"ל:

אלא הא דתניא שקדו חכמים וכו'. דקס"ד דימי ברכה כימי שמחה ואהדר ליה דלא תלי הא בהא דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא דנפישי שמחה מברכה. וקשיא לי מה דחקו לומר כן שזמן ברכה חלוקין מזמן שמחה לוקמה באלמון שנשא אלמנה ונימא דאלמון שנשא אלמנה ג' לברכה וג' לשמחה דהא דאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה אינה טעונה ברכה שבעה קאמר ולעולם ג' כימי שמחתה בעינן דהא משמע דאכתי קא דייק ואזיל דלא ידע האי ברייתא דלקמן דתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד ואם כן מאי דוחקי' דלא מוקי לה הכין. ויש לומר דאינה טעונה משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד דאי טעונה כל ג' מאי אינה טעונה הא ודאי טעונה היא כל זמנה כבתולה כל זמנה. ואם תאמר לוקמיה בבחור שנשא אלמנה והא דאמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר ולעולם בחור שנשא אלמנה שלשה בין לשמחה בין לברכה ויש לומר דמדסתם וקאמר אחת זו ואחת זו טעונה ברכה משמע דזמן אחד יש לשתיהן דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה הוה ליה לפרש בתולה שבעה ואלמנה שלשה כדמפרש בברייתא מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד כנ"ל. הרשב"א ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל. תימא אמאי לא משני הא דקאמר רב הונא א' בתולה וא' אלמנה טעונה ברכה דה"ק בתולה ואלמנה טעונים ברכה בזמן שמחתן דהיינו לבתולה שבעה בשבעת ימי המשתה ואלמנה גם כן כזמן שמחתה. ויש לומר דאם איתא דה"ק הוה ליה לפרושי דהאמורא יש לו לפרש דבריו ומדקאמר בסתם טעונה ברכה משמע דסתם ברכתם שוה דאפילו על הברייתא לקמן מקשינן אבל בבחור מאי שבעה אי הכי ליתני וכו' כ"ש אמורא שיש לו לפרש דבריו וכו'. והמתרץ תירץ בבחור שבעה לברכה וג' לשמחה ובאלמון יום אחד לברכה וג' לשמחה הפליג מדותיו להרבות בבחור ימי ברכה מימי שמחה ובאלמון הרבה ימי שמחה מימי ברכה ולא רצה לתרץ ג' לשמחה וג' לברכה מטעמא דפרישנא וגם לא בעי לתרוצי אלמנה אינה טעונה ז' ברכה אלא ג' בזמן שמחתה כברייתא דשקדו דאז לא יהו מופלגין כל כך זה מזה משום דאין שייך למימר אינה טעונה כיון דטעונה ברכה כל זמן שמחתה. ע"כ:
והריטב"א ז"ל הקשה עוד אמאי לא אוקי לקמייתא נמי באלמון שנשא אלמנה ומאי טעונה ברכה טעונה יום אחד. ותירץ דהא ליתא מדקתני אחת בתולה ואחת אלמנה אלמא כי הדדי נינהו וליכא בתולה דבצירה מז'. ע"כ:
ורש"י ז"ל כתב וז"ל האמרת שבעה דמדאינה טעונה דקאמר רב הונא אוקימנא דאינה טעונה שבעה מכלל דטעונה דקאמר ר' אבא שבעה ע"כ. פי' כיון דמשום דלא בעי ברכה כל שבעה קרי ליה אינה טעונה ברכה אף על גב דבעי ברכה יום אחד מכלל דמאי דקאמר ר' אבא נמי טעונה היינו שבעה דהא רב הונא אמרה משמיה דליכא למימר דטעונה יום אחד קאמר דהא אידך כל כי האי אינה טעונה קרי ליה:

ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה וכו'. ואיבעית אימא באלמון יום אחד לברכה וכו'. מדקאמרינן איבעית אימא ואיב"א שמעינן מינה דהני לישנא לא פליגי אהדדי דליכא אלמנה דבצירה ויתירה לשמח' מג' וברייתא דקתני שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא כו' ג' ימים כו' כללא הוא לכל האלמנות בין שנשאו לאלמון בין לבחור והא דנפישא ברכה בבחור משמחה ובאלמון שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה הכל לפי ענינו דברכה באה על שמחת הלב והילכך בחור כיון שלא נשא עדיין שמחת לבו נפישא בין שנשא אלמנה בין שנשא בתולה ולפיכך מברכין לה שבעה אבל שמחה דהיינו בטול מלאכה כדי לשמחה כיון דאלמנה היא אינה צריכה פיתוי ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יותר משלשה אבל אלמון שנשא אלמנה שאין שמחת לבו גדולה כל כך די לו ביום אחד ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה ג' ימים כדי לשמחה דשקדו חכמים וכו' הכל כדי לחבבה על בעלה ואלמון שנשא בתולה דמברכין לה כל שבעה נמי מהאי טעמא הוא דכיון שהוא נושא בתולה שמחת לבו נפישא. וכן דעת הנגיד ר' שמואל ז"ל והרמב"ן דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא מג' לשמחה. ויש מי שפירש דהני לישני פליגין ונקטינן כלישנא בתרא דבאלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה אבל בחור שנשא אלמנה שבעה לשמחה כשם שמברכין לה שבעה דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה וברייתא דקתני שקדו בנשאת לאלמון היא וליכא דבצירא קאמר ונראין הדברים דהאיך אפשר דמשכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים והא אין חתן יוצא מחדרו זכר לדבר יצא חתן מחדרו והא דקאמר ואיבעית אימא באלמון מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא משום האי טעמא דאמרן ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל י"ב חדש אף על פי שמחמר אחר בהמתו ההיא לאו ברכת חתנים היא אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו מה המלך שמחה ומשתה וכו' כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה ממנה אתה דן לכל שהוא כן ואלמון שנשא בתולה [לשמחה לא נתבאר בגמ' אם שלושה ואם שבעה] ולפי מה שכתבנו שאין שמחה פחותה מימי ברכה הא ודאי אף זו ז' לשמחה דהא (אין) מברכין לבתולה אלא אפילו למ"ד בבחור שנשא אלמנה ג' לשמחה הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה דהא בעי לפתויה ולמחדי בהדא בדרדוני משחא. וכן כתב הרב בן מיגש ע"כ. הרשב"א ז"ל:

ודע שבספרינו כתוב איבעית אימא באלמון יום אחד וכו'. ואיבעית אימא בבחור וכו' והוא טעות וצריך להיות להפך איבעית אימא בבחור וכו' ואיבעית אימא באלמון וכו'. וכן היא גירסת כל המפרשים ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון וכו'. לפום פשטא דשמעתא משמע דהני פירוקי איתנהו ולא פליגי כלל ואף על גב דבבחור שנשא אלמנה נפישי יומי שמחה הא לא קשיא כלל הא כדאיתא והא כדאיתא כי ענין ברכה תלוי בין בדידה בין בדידיה דכל היכא דאיכא בחור או בתולה איכא ברכה כל שבעה אבל ענין השמחה אינו תלוי אלא בדידה דלתקנת בנות ישראל נתקנה ולפיכך אפילו אלמנה שנשאת לבחור אין לה אלא ג' ימים לשמחה והיא הנותנת שכל בתולה אפילו נשאת לאלמון יש לה ז' לשמחה וכדאמרינן באגדה בפרקי דרבי אליעזר חתן דומה למלך וכו. ע"כ. נמצא שיש בדבר ג' מינין בחור ובתולה או אלמון ובתולה יש לה שבעה לברכה ושבעה לשמחה בחור ואלמנה יש להם שבעה לברכה ושלשה לשמחה אלמון ואלמנה יום אחד לברכה וג' לשמחה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל והנגיד ז"ל. ויש מי שפירש דהני תרי לישני פליגי ולישנא בתרא ס"ל דבאלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה אבל בחור שנשא אלמנה ז' לשמחה דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה וברייתא דשקדו באלמון שנשא אלמנה היא וכי האיך ישכים לאומנותו אחר ג' ומברכין לו ברכת חתנים דאילו שהשמחה במעונו לאו ברכת חתנים היא וזה בודאי היה נראה דבר של טעם אבל אין לשון הגמרא מוכיח אלא כלשון הראשון ועליו הסכימו רוב הפוסקים. אבל מורי הרשב"א ז"ל הסכים לסברא שניה וראוי להחמיר ע"כ:

ושמחה זו דאמרינן מסתברא דהיינו שיהא בטל ממלאכתו והא דאמרינן לעיל למחר משכים לאומנותו והולך שקדו וכו'. דמשמע דמן הדין הוא מותר במלאכה איכא למימר דמשום דתקון רבנן שיהא בטל ממלאכתו תקנו לו בימים שאינן בני מלאכה. ובתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה ימים וכו' הרא"ה ז"ל. וכבר כתבנו זה למעלה:
ובשיטה ישנה כתוב וז"ל איבעית אימא בבחור ז' לברכה וג' לשמחה פי' בחור שנשא אלמנה והכי משמע לסוגיית ההלכה. וג' לשמחה פי' לשהשמחה במעונו דמברכין לה שלשה ימים לאלמנה. והראב"ד ז"ל לא פירש כן דאיהו עביד כללא דשמעתא הכי. לענין ברכת חתנים אין לך בתולה פחותה מז' ימים לברכת חתנים בעשרה בין שנשאת לבחור בין שנשאת לאלמון ואין לך בחור כמו כן פחות מז' ימים לברכת חתנים בעשרה ואפילו נושא את האלמנה ואלמנה שנשאת לאלמון יום אחד והני מילי לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו נראה דבחור ואלמון כי הדדי נינהו לכולי דינא דמתפרש בשמעתא לקמן. ולדידיה מפרשינן ושלשה לשמחה לבטול מלאכה כדקאמר בברייתא שקדו חכמים וכו' שיהא שמח עמה שלשה ימים. ע"כ:

בא"ד ועוד דמדבר שאין מתכוין דשרי ר"ש ה"ל לאקשויי. כו' עכ"ל דבדבר שאין מתכוין סבר שמואל כר"ש דשרי מיהו למאי דמסיק חבורי מיחבר ולדם הוא צריך מיתרצא נמי הך וק"ל:

גמ' ביו"ט שרי בשבת אסור כו' מאי דעתיך מתוך כו' ק"ק דאימא טעמא דידיה דבשבת אסור משום שמא ישחוט בן עוף כדתניא לעיל בברייתא וביו"ט שרי דליכא למיחש ליה ויש ליישב דא"כ לא ה"ל למנקט בשבת אלא בע"ש ובמ"ש כדתניא לעיל וק"ל:

שם ואיבעית אימא בבחור ז' לברכה וג' לשמחה כו' לפי מ"ש התוס' לעיל דתקנת שקדו לא הצריכו בבתולה משום דבלאו הכי אינו משכים לאומנתו לפי שיש בה ז' ימי המשתה ומהאי טעמא נראה שפסק הרא"ש בבתולה ז' לשמחה וקשה הא בבחור שנשא אלמנה אמרינן הכא דז' לברכה דהיינו ז' ימי משתה ואפ"ה קאמר בה דתקנו בה ג' לשמחה כדי שלא ישכים לאומנתו ואין נראה לחלק בין ז' לברכה לז' ימי המשתה דז' לברכה בבחור היינו נמי ז' ברכות לפנים חדשות ז' ימים כמ"ש הפוסקים וצ"ל דז' ימי המשתה הם יותר בשמחה בבתולה מבחור שנושא אלמנה אע"ג דבברכת ז' שוין הן וצ"ע:

תוס' בד"ה מתוך שהותרה כו' ובלבד שיהא צורך הנאת היום כו' ומיהו נראה דהוצאה לצורך עכו"ם ודאי דאסור כו' עכ"ל ר"ל ולית לן למשרי משום דה"ל צורך היום מיהת וק"ל:

בא"ד אבל עירובי תחומין אין ענינה להוצאה כו' עכ"ל מלישנא דעירוב והוצאה גופיה ליכא לאוכחי משום דלשון הוצאה יפול גם בתחומין דהיינו שאל יצא הוא מחוץ לתחום אבל הוצאה כהך דהוציא בפיו ולהוציא קטן ולולב דהיינו אל יוציא ד"א אין ענינה לתחומין וק"ל:

בא"ד והא דקאמר ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו היינו משום דמותר להוציאו לצורך עכ"ל וצריך ליתן טעם אמאי לא התירו נמי תחומין לצורך דהא אפילו מלאכה גמורה התירו מהאי טעמא דמתוך ויש ליישב (א) וק"ל:

בד"ה אלא מעתה כו' וי"ל שהיה סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה כו' עכ"ל צ"ל נמי למאי דס"ד דטעמא דב"ה משום הכי דלא פליגי נמי בית שמאי ובית הלל במבשל גיד הנשה בי"ט כו' וק"ל:

בגמ' אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו'. פי' דהמקשה סבר דפי' השוה לכל נפש היינו דבר המצוי לכל נפש ולכך פריך אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו' דצבי אינו מצוי כי אם לעשירים ולא לעניים:

גמרא אמר רב הונא אין הלכה כרבי יעקב כו' כצ"ל. ונ"ב לכאורה נראה דקאי אר' יעקב בר אידי דהכא דאי ארבי יעקב דברייתא אפילו ניקב למה ליה למייתי הכא ואת"ל דשייך הכא כדי ליישב לשון הורה כלומר שמצינו לשון הורה על חומרא אף שלא מן הדין ודו"ק א"כ הל"ל ואמר רב הונא אין הלכה ובס"א נמי מצאתי להדיא אין הלכה כר' יעקב בר אידי מ"מ נ"ל העיקר שקאי על רבי יעקב דברייתא וכן איתא בפ' אלו טריפות וגם אין מן הסוגיא שיאמר אמורא אין הלכה על אמורא שאינו קדמון ממנו ודו"ק:

רש"י בד"ה מאי דעתך כו' ביום טוב יותר מבשבת כצ"ל:

בד"ה הורוה כו' ז' שנים בנזיר ומנתה בחוצה לארץ ועלתה לארץ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואם להוציא כו' אלא לפי מאי דקים ליה דלדם הוא צריך כו'. נ"ב פי' והוי פסיק רישא לענין חבורה מאחר שלדם הוא צריך וק"ל:

בד"ה מתוך שהותרה כו' לפי שאתה אוסרו בדבר האסור לו כו'. נ"ב פירוש כגון תחומין שאסור בי"ט משום הכי אתה אוסרו לתקן מיום טוב לשבת ואי אתה אוסרו לתקן עירובי חצרות שהוא דבר המותר ביו"ט ומש"ה מתקן מיו"ט לשבת וק"ל:

בא"ד בפ' אמרו לו דאין עירוב והוצאה ליוה"כ מדתנן התם אם היתה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' קודם המסקנא דמסיק דיש עירוב והוצאה לי"ט וק"ל:

גמרא א"ר הונא אין הלכה כר' יעקב. מש"כ המהרש"ל דאי קאי על רי"ע דחוט השדרה ל"ל דמייתי הכא. תמוה דהרי לקמן (בע"ב) איתא כה"ג והלכתא המזכה לעובר לא קנה:

תד"ה מתוך. ושחיטת עולת נדבה דשרי כו'. לכאורה מאי קושיא הא צורך מצוה היא. ואולי לדעתם לצורך מצוה אינו אלא למצות היום וכמ"ש או צורך קיום מצוה ביו"ט:

בא"ד והא דקי"ל בפ"ק דביצה דיש עירוב והוצאה ליו"ט (כצ"ל ולמחוק בפ' אמרו לו) נראה דאיירי בעירובי תחומין. ק"ל איך ס"ד דרבה שם דלב"ה אין ע"ת ביו"ט והלא כמה משניות נשנו בפ' משילין בדיני תחומין. וכן בפרק בתרא דר"ה שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום. הכי כולהון אתיין כבית שמאי:

בסה"ד אבל ע"ת אין ענינה להוצאה. ר"ל ואיך מוכיח תחומין מהוצאה כיון דתרי עניני נינהו ויכול להיות דתחומין אסורין אף אם הוצאה מותרת. ומ"ש המהרש"א מלישנא דעירוב והוצאה גופיה ליכא לאוכוחי משום דלשון הוצאה יפול גם בתחומין כו'. תמוה דמה הוכחה יש מזה דאף אם יהיה לשון הוצאה כמשמעה. מ"מ י"ל דהיינו ע"ת. גם מ"ש לפרש הוצאה על תחומין לא מחוור כלל:

שם בא"ד היינו משום דמותר להוציא לצורך. מ"ש המהרש"א דצריך טעם מדוע לא התירו נמי תחומין לצורך משום מתוך. תמוה דאפילו לצורך אוכל נפש גופיה לא התירוהו כדמוכח בכ"ד:

רש"י ד"ה מוגמר כו' הכלים ואת הבגדים. נ"ב לא ידענא אי לדיוקא מפרש הכי לאפוקי אם עשוי להריח דשרי. והכי נראה לכאורה דלהכי אתא. דאל"ה מ"ט לא מפרשה אמוגמר סתמא דפ"ו דברכות [מב:] שמביאין אותו אחר סעודה. אלא דקשיא הא חכמים אוסרין [ביצה כב:] בכל גוונא וקי"ל כוותייהו א"כ מאי דוחקיה. דילמא בפלוגתא לא קמיירי [ועי' רש"י בביצה שם סד"ה מחלוקת כו' והשתא כו' וצ"ע]:

תוס' ד"ה א"ל כו' בבעילה ראשונה דמצוה כו'. נ"ב לפי תירוץ זה יהא מותר לכבות הנר מפני בעילת מצוה. וליכא דסא"ד. לכן נראה עיקר כתירוץ השני:

גמרא א"ל רב פפי לרב פפא מה דעתך (דאמרת משמיה דרבא דרק ביום טוב שרי למבעול בתחילה אבל בשבת לא).
תימא הא בריש פרק הנחנקין בסנהדרין (דף פד ע"א) מבואר דשגגת סקילה אסור ושגגת לאו מותר (ובתוס' שם ד"ה ור"ש הקשו דא"כ שמואל דס"ל במלאכה שא"צ לגופיה כר"י איך סבר בשבת דבשא"מ מותר גבי מיחס הא הוי שגגת סקילה, ועיי"ש מה שתירצו, ותוכן דבריהם דדוקא בסלוא דהחשש קרוב דשמא יהפוך ידו בענין שיהא פסיק רישא בזה החמירו באיסור סקילה) א"כ דלמא רבא ס"ל כשמואל דהלכה כר' שמעון בדבר שא"מ והלכה כר"י במלאכה שאצ"ל, וס"ל דלא הוי מקלקל אצל הפתח, ומש"ה בשבת אף דלא הוי פ"ר אסור דשמא לא יטה כראוי, ויבעול בענין דיהיה פ"ר (והרי אביי הקשה דהוי פ"ר אלא דמשנינן יש בקיאין בהטיה עכ"פ חשש איכא שמא יבעול בענין דהוי פ"ר) ובשבת דאיסור סקילה אסור וביו"ט דאיסור לאו שרי, וצריך תלמוד:

הכא פקיד ולא עקיר. לפירש"י צ"ל דמפיס מורסא דבמה שמתכון ליכא אפי' איסור דרבנן רק בעת שאינו מתכוון היינו בפתח דממילא משו"ה שרו משום צערא. משא"כ בבעילה דבמה שמתכוון להוציא דם בזה גופי' איכא איסורא דרבנן דמחזי כמחובר בהא העמידו דבריהם במקום מצוה. מ"ש מהרש"ל ומהרש"א בתוס' דלר"ת ה"ל פ"ר אינו מדוקדק מה שייך לשון פ"ר הא מכוון להוציא דם.

אתפסוה מטלטלים מכאן הקש' הר"ן ריש מכילתין אהסוברים לאסור חופה בלא כתובה הא עבדי ר' אמי ע"כ נשאו ליום ד' ואפ"ה לא כתיבא כתובה עדיין בשבת. אע"כ משום דאית לי' כתובה בתנאי ב"ד היא לא סמכה דעתה משום הא לא החמירו כולי האי. ולפע"ד נ' ליישב דהר"ן הקשה אתפוס' מטלטלי' הא הוי קונה בשבת ותי' לחד שינויי' מבע"י הוה ולא הי' פנאי לכתוב כתובה כ"א להתפיס מטלטלין. וק' לי למ"ש רמב"ם דסגי נמי בקבלת קנין ע"י עדים א"כ אכתי הי' יכול לקבל קנין וק' זו הקשה שם בהגה' מיימוני בשם ר' אליקום ותי' דקנין בשבת אסור. ואיהו אפשר ס"ל דבתפיסת מטלטלים ליכא משום קנין. אבל להר"ן דמיירי ע"כ מבע"י א"כ הוה סגי בעידי קנין. ונ"ל מזה הוציא הטור ומהרי"ק דלהרמב"ם נמי לא מהני קנין אלא לשעה עד שיהי' לו פנאי וע"ש בכ"מ וב"י שתמה עליהם והשתא מוכח כן והטעם משום דאתתא לא סמכו דעתה שתפסיד הלקוחות מזמן הקנין עד שעת הכתיבה אע"ג דקיי"ל אם זוכרים יום הקנין כותבים דשטר מזמן הקנין מ"מ היא לא תסמוך לכן י"ל דלא מהני קנין אלא ליומי' שיכתוב לה אחר הבעילה והחופה באותו היום באופן שלא תפסיד לקוחות מזמן הקנין. והשתא לק"מ כיון דמבע"י הוה ה"ל לקבל קנין ז"א דאחר הבעילה יהי' שבת וא"א למכתב שטרא ועד מ"ש יהי' זמן אחר ולא תסמוך דעתה. וא"ש והשתא י"ל דביום ד' בשעת החופה הקנה לה בעדים לכתוב מיד אחר החופה והי' החופה בהיתר ואח"כ נתאחר הדבר ולא נכתבה והיינו דאמרו רבנן הא לא כתיבא כתובה לא כתיבא דייקא שכבר קבלו קנין מ"מ לא כתיבה עדיין ובשבת א"א למכתב ולא סמכא דעתה כנ"ל ולק"מ וא"ש.

ביום טוב משמע לכאורה דהחופה והבעילה הי' באותו היום ועיקור השמחה באותה הלילה כדמשמע נמי מחששא דשמא ישחוט בן עוף וממ"ש תוס' ד"ה והלכתא. ולכאורה משמע אע"ג דאין מערבין שמחה בשמחה. מ"מ ליל א' של י"ט לא מחייבי בשמחה כבפסחים ע"א ע"א ועמ"ש מג"א סי' תקס"ו סק"ד שוב מצאתי מ"ש בזה בחמד משה שם. ובאמת לא ראיתי מהפוסקים מי שהביא זה דלילה ראשונה לא חייבא בשמחה וכן משמע להדיא ברמב"ם פ"ב מה' חגיגה הלכה י"ב ע"ש ובמקום אחר הארכתי בזה.

מתוך שהותרה חבורה כ' בחידושי למס' ביצה כתבתי דרש"י נמי מודה דאין לומר מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך כלל דכולי האי לא אמרי'. אך הואיל וחזינן דהותר נמי שלא לצורך היכי דשייך דמקלעי אורחים ע"כ נימא מתוך שהותר אפי' שלא לצורך אי שייך מקלעי אורחים הותר נמי שלא לצורך כלל אפי' בין השמשות דלא יבוא עוד אורחים. וממילא לק"מ מה דהקשו תוס' מרב חסדא דלית לי' הואיל דלדידי' מודה רש"י דבעי' צורך קצת. והה"נ דלק"מ מאבנים דבהנהו לא שייך צורך לאורחים כלל לא אמרי' נמי בהו מתוך ועוד הארכתי בזה. ומ"ש תו' מביעור חמץ עמג"א סי' תמ"ו ובחידושינו שם.

צבי צריך לכל נפש הוא ממ"ש תוס' דשארי בעילות לא הוה צורך היום כל כך מבואר להדיא כדעת מג"א סי' תקי"ד סק"ד לאסור שתית הטובאק בי"ט וכ"כ א"ר אע"ג דרוב העולם שותין אותו מ"מ לא אקרי שוה לכל נפש טפי מביאה. ובס' חמד משה יש אוסרים ועכשיו נוהגין היתר לשתותו ע"ש ולא כ' טעם למנהג הזה.

והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת וכ"פ הרמב"ם היינו בלא חופה דלא שייך שמא ישחוט בן עוף. והתוס' כ' ולא חיישי' שמא ישחוט בן עוף. ס"ל דבבעילה ראשונה יש לעולם שמחה יתירה אפי' שלא ביום החופה ועמג"א סי' תקמ"ו סק"ד ומ"מ צ"ע נהי דלא חיישי' לשמא ישחוט בן עוף בע"ש והיינו דמוכח משמעתין דלית לן כהשתא דאתית להכי דלעיל ה' ע"א מ"מ הא דבמ"ש חיישי' לשמא ישחוט לא אדחי מהלכתא. ואנן הא נוהגי' לעשות סעודה במוצאי שבת ע"כ נ"ל דמנהגנו כהרמב"ם ונהגו העושי' חופה בע"ש שלא לעשות סעודה כלל בשבת אלא באים אחר אכילתם בביתם וטועמי' בבית החתן קצת פרפראות ובכה"ג לא חיישי' לשמא ישחוט בן עוף. ובמש"ק עושי' הסעודה. מ"מ כיון דלא הוה יום החופה לא חיישי' נמי שמא ישחוט בן עוף ועמ"ש לקמן בסמוך אי"ה.

שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות מ"ש תוס' הילני היתה אם מאבד. ומלכות הורדוס וכו' די"ל דבימי מלכות הורדוס לא נשא מאנשי חשמונאי כמבואר פ"ק דב"ב ג' ע"ב ד"ה כל וכו' וע"ש בחידושינו. אמנם באמת דברי התוס' כאן תמוהים מאוד דמבואר בכל ספרי הזכרונות דמאבד לאו מבני ישראל הי' אלא מלך פרס שנתגייר ואמו עמו והי' בימי הורדוס תה מבואר וידוע. שנאמר ויקח עשרה אנשים וכו' ויש להקשות דלמא ברכת אירוסי' בירך בעשרה ולעולם אלמן שנושא אלמנה לא יברך ברכת חתנים. ומ"מ יליף מני' שפיר דברכת חתנים בעשרה דאתי' במכ"ש מברכת אירוסי'. אע"כ מוכח דפשיטא לתוס' דברכת אירוסי' לא בעי עשרה וקשי' לשאלתות עיי'.

בגמרא רבי אמי שרי למיבעל וכו' ואיכא דאמרי ר' זביד גופא בעל בתחלה בשבת כל הנהו אמוראים בבליים הן וא"כ משמע להדיא דבכל ענין שרי למיבעל אפילו לשאינן בקיאין והיינו כדפרישית לעיל דרב ושמואל פליגי בהכי ורב שרי אפי' לבבליים ובזה עולה יפה הפסק של הש"ע דלדידן שרי למיבעל בשבת ולא מפליג בין בקיאין לשאינן בקיאין והיינו כדפרישית דאע"ג דסתמא דתלמודא משני הכא פקיד ולא עקיר והיינו דחבורי מיחבר אפ"ה שרי דמקלקל בחבורה פטור ובמקום מצוה שרי וכן לענין פתח הו"ל מקלקל ומש"ה שרי רב וקי"ל הלכתא כוותיה באיסורא וכדאיפסקא הלכתא בגמרא מותר לבעול והיינו אפי' לשאינן בקיאין ועיין בפרישה סי' ס"ג ובהגהות אשר"י הניחו בצ"ע:

שם א"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' מכאן קשה לי על שיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דחובל לאו משום נטילת נשמה חייב ולאו תולדה דשוחט הוא אלא משום מפרק שהוא תולדה דדש וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא דאמר מתוך שהותרה חבורה לצורך מהיכן אשכחן דהותרה לצורך דדישה גופא אסורה בי"ט. דלא הותר אפילו לצורך אלא מלאכות שהם מלישה ואילך כדאיתא בירושלמי הביאו התוס' במס' ביצה ונהי דלשיטת הרמב"ם האי דירושלמי אסמכתא היא וכל מלאכות שהן באוכל נפש שרי מדאורייתא אלא דאכתי לשון מתוך שהותרה חבורה לא מתיישב שפיר וצ"ע:

קונטרס אחרון
גמרא א"ל רב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך כו'. ומכאן הקשיתי על שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שבת דחובל תולדה דמפרק וא"כ לא שייך לשון מתוך שהותרה חבורה לצורך ובמסכת ביצה הארכתי:

בתוספות בד"ה מתוך שהותרה וכו' ובלבד שיהא צורך היום. ע"ש בתוס' פ"ק דביצה דף י"ב ובחידושינו שם:

בא"ד ובפ"ק דביצה דאמרי דיש עירוב וכו' נראה דאיירי בעירובי תחומין עכ"ל. וכ' מהרש"א ז"ל דצריך ליתן טעם לזה למה לא התירו תחומין לצורך וכו' ע"ש ולענ"ד משנה שלימה היא בפסחים ריש פרק אלו דברים דאמר רבי יהושע יום טוב יוכיח שהתירו משום מלאכה ואסרו משום שבות והתם אתחומין קאי והטעם דתחומין היא כמכשירי אוכל נפש ואפשר לעשותו מעי"ט:

קונטרס אחרון
והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. והגה' אשירי כתב דלבו מהסס דמשמע מהסוגיא דלא שרינן אלא לבקיאין וע"י הטייה והאידנא אין בקיאין בהטייה ועוד דמתכוין לבעילה גמורה. אמנם כבר הרגישו בזה הבעל דרישה ופרישה והב"ח בק"א והט"ז בא"ח וכתבו ליישב ולמאי שכתבתי בפנים כ"ש דא"ש טפי דאדרבה עיקר פלוגתא דרב ושמואל ע"כ היינו לבבליים ובהא הוא דמסיק הש"ס דמותר והנך אמוראי ר' זביד ור' אמי נמי בבליים היו ואפ"ה עבדו עובדא בנפשייהו:

קונטרס אחרון
ויתיישב יותר לפמ"ש בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דהא דקאמר לא כהללו הבבליים שאינן בקיאין בהטייה לאו משום דמחלק בין בקיאין לאין בקיאין אלא ה"ק לא כהללו הבבליים שאין יודעין דאפשר שיזדמן הטייה אלא רוב בקיאין ויודעין שאפשר שיזדמן הטייה ותו לא הוי פסיק רישא. ואם כן נ"ל דאדרבה יש להתיר יותר באינן בקיאין דהו"ל לא אפשר ולא מכוון דשרי טפי כדאיתא בפרק כל שעה וע"ש בתוספות ובחידושי שם הארכתי. ועוד דאף את"ל דהוי פסיק רישא אפשר דשרי לפי' הערוך דמתיר בפסיק רישא דלא ניחא ליה. וה"נ אפשר דלא ניחא ליה לבעול בעילה גמורה למאי דקיימא לן בועל בעילת מצוה ופורש. משא"כ בלא יצא דם כתב רמ"א בהג"ה בי"ד סי' קצ"ד דנהגו להקל וכ"ש דשרי ע"י הטייה שאין צריך לפרוש ממנה. ועוד דלא שייך האידנא לומר לדם הוא צריך לראות אם היא בתולה דהא נוהגין ברוב המקומות שלנו לקדש ולבעול לאלתר דתו לא שייך טענת בתולים כן נראה לי לקיים המנהג במקום שנהגו היתר. אבל במקום שנהגו איסור אין להקל אם לא היכא דאי אפשר להמתין עד לאחר שבת כגון דבמוצאי שבת יהיה סמוך לווסתה דאז כדאי הם רוב הפוסקים שכתבו דמותר בלי פקפוק כן נ"ל:

בתוספות בד"ה והלכתא מותר לבעול וכו' ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם דלעיל באיבעיא להו דמהו לבעול בתחלה בשבת דאי אפשר לבעילת מצוה בלא סעודה וע"ש במהרש"ל ואע"ג דבהדיא אמרינן בברייתא דלעיל דחיישינן שמא ישחוט בן עוף מ"מ אידחי מהלכה כיון דחזינן דאידך ברייתא דקתני מפני שהוא עושה חבורה לית לה טעמא דשמא ישחוט בן עוף וכן הני תנאי דפליגי בבעילה בשבת מוקמינן להו משום חבורה וכדאוקמיה רבה וכן רבי אמי דמותיב ממפיס מורסא משמע דלא חיישי' כלל לטעמא דשמא ישחוט ובזה נתיישב' קושית מהרש"א דהא דא"ל רב פפי מאי דעתיך ולא משמע ליה לחלק בין שבת לי"ט משו' שמא ישחוט משום דפשיטא ליה דלא פליג אכל הנך אמוראי דלא חיישי לשמא ישחוט. ולשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאנן נמי חיישינן שמא ישחוט י"ל דהא דאיפסק הלכתא מותר לבעול היינו שכנסה כבר מקודם ולית ליה האי סברא שעושין סעודה חדשה בשעת בעילת מצוה ולדידיה נמי אתי שפיר הא דא"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתך משום דהתם נמי איירי שכנסה קודם שבת דבלא"ה אסור לכנוס בשבת לדינא דגמרא דחיישינן לאיקרורי דעתא דבשבת אין ב"ד יושבין כנ"ל וק"ל:

בגמ' מאי אינה טעונה ברכה וכו' אבל יום א' טעונה ברכה אלא הא דתניא שקדו וכו' במאי אי בבחור וכו'. והא דלא מוקי להא דקאמר רב הונא אלמנה אין טעונה ברכה היינו שבעה אבל שלשה ימים בעי נראה דסמיך אאידך ברייתא דקתני מברכין לבתולה ז' ולאלמנה יום אחד ולא ניחא נמי לאוקמי דבאלמן שנשא בתולה ג' וכן בבחור לאלמנה אבל באלמון לאלמנה יום א' משום דסוף סוף תקשי הא דאמר רב הונא אמר רבי אבא בר זבדא משמיה דרב אחד בתולה ואחד אלמנה משמע דשווין לגמרי כנ"ל:

בגמרא רב אסי שרי וכו' אמר להו אתפסוה מטלטלין פירש"י תנו לה מטלטלין תחת ידה במשכון וכו'. נראה כונתו לתרץ קושיות התוספות לקמן דף נ"ו ע"ב דאין עושין כתובת אשה מטלטלין ויבואר לקמן באריכות שם בשיטת רש"י. והנה הר"ן הקשה מכאן על הרמב"ם דכתב דצריך לכתוב הכתובה קודם החופה דהא מסתמא נשאה ביום ד' ולפמ"ש הב"ח בשם הרב המגיד דמודה הרמב"ם בכה"ג דבדיעבד קנתה החופה יש לומר דעובדא הוי דעבר ונשאה קודם כתיבת הכתובה. ועיין לקמן דף נ"א שם כתבנו במתניתין דמוכח כדברי הרמב"ם דלכתחלה אסור לעשות החופה קודם כתיבת הכתובה ובדיעבד קנתה החופה. וכן משמע בגיטין דף י"ט דקאמר כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה ופירש"י דמשעת כתיבה דנכנסת לחופה כבר הוי לה קירוב הדעת אע"ג דלא אחתום משמע דקנתה החופה אע"ג דלא אחתום עדיין דלא סמכה דעתה. ועוד נראה דיש לומר דמיירי דכתב לה כתובה בשעת אירוסין ונהי דקי"ל לקמן דף מ"ג דבשעת כתיבת כתובה שניה בשעת נשואין אחולי אחלה לשעבודה קמא. מ"מ יש לומר דהיכי דבשעת חופה עדיין לא החזירה לו כתובה שכתב לה בשעת אירוסין שפיר סמכה דעתה אכתובה קמייתא אף שאחר כך כשצוה לעדים לכתוב לה כתובה שניה מחלה לו שיעבוד הראשון שהרי העדים כותבים יום שעומדים בו. מ"מ כבר קנתה החופה על סמך כתובה ראשונה וכיון דלא כתבו העדים עדיין כתובה שניה הוצרך להתפיסה מטלטלין כדי שתסמוך דעתה ואפשר דמיירי נמי דהחזירה לו כתובה ראשונה כבר כשצוה לעדים. וק"ל: וכן יש לפרש הך דגיטין.

שם בגמרא רב יהודה שרי וכו'. רב פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור וכו'. לכאורה צ"ל דרב יהודה ס"ל דמקלקל הוא אצל הפתח דאל"ה הא ס"ל לרב יהודה כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור כדאיתא בביצה דף ל"ג ע"ש פירש"י ד"ה והלכתא וכו' משמע דרב יהודה דאסר שם כר' יהודה ס"ל. וא"כ אפילו אין מתכוין לעשות פתח אסור ביו"ט משום בנין. ומיהו לפמ"ש התוספות בפרק כל שעה דף כ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר וכו'. והא דאמר בכתובות גבי מהו ליבעול בתחילה בשבת דקאמר לרבי יהודה דאסור משום דהוי דבר שאין מתכוין אע"ג דהוי לא אפשר ולא קמכוין. וצ"ל דהאי סוגיא כר' ירמיה וכו' הרי בהדיא דלרבא אפילו לר"ן אין איסור וע"כ רבנן דלעיל דאסרי ליבעול בשבת משום דס"ל דלדם או לפתח הוא צריך ועמ"ש לעיל בשיטת התוספות דיש לומר דאיסור הפתח נמי משום חבורה היא אתא שפיר טפי. וק"ל:

והנה בספר פני יהושע הקשה בשיטת הרמב"ם דס"ל דחובל בשבת חייב משום מפרק הא מפרק לא הותר ביו"ט. ולענ"ד נראה דע"כ צ"ל הא דקאמר לעיל דלהנאת עצמו הוא צריך ואפ"ה אסור לרבי יהודה אע"ג דאין צריך לדם דאפ"ה הוי ליה מלאכה. א"כ כל שוחט ביום טוב ה"ל מפרק אע"ג דאין צריך לדם ובשחיטה הוי ליה פסיק רישא לפרק הדם דמודה ביה ר"ש הרי דהותר ביום טוב אפילו מפרק. ומ"ש הרמב"ם פרק ח' מהלכות שבת בחובל והוא שצריך לדם היינו כמ"ש הרב המגיד דבשאין צריך לדם פטור מטעם מקלקל אבל בשחיטה דהוי ליה מתקן שפיר הוי ליה מפרק אפילו אין צריך לדם והא דלא קאמר בשבת פרק כלל גדול שוחט מחייב משום מפרק היינו משום דלר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופיא פטור ע"כ בשוחט אי אפשר לחייב מפרק. אבל לר' יהודה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ הותר לפרק בשחיטה. אך לפי דעת הפוסקים בא"ח סימן תקי"ד דמכבה לא הותר ביו"ט אע"ג דהותר בבשרא אגומרא שתחלתו מכבה משום דאין הכיבוי לצורך אוכל נפש ממש. א"כ ה"נ לא הותר לפרק. אע"ג דבשחיטה הותר מפרק הא אין הפירוק לצורך אוכל נפש. אך נראה דיש לומר דהא דלא אמרינן במכבה מתוך שהותרה בבשרא אגומרא היינו משום שכיון דבבשרא אגומרא אין הכיבוי צורך אוכל נפש ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וממילא דלר' יהודה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה באמת אף מכבה הותרה ביו"ט. ובזה יש לפרש הסוגיא דביצה דף כ"ב שהביאו התוס' בד"ה אמר ליה אנא וכו'. דבעי התם מהו לכבות את הנר וכו'. אמר ליה אסור ופריך עלה מהא דתניא מכבין את הבקעת וכו' ומשני ההיא ר' יהודה היא. ולפמ"ש יש לפרש דלר"י דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הותר מכבה ביו"ט בבשרא אגומרא ואמרינן ביה מתוך שהותרה וכו'. ולפ"ז יש ליישב קושיות התוספות בד"ה אלא מעתה וכו'. וא"ת לדידיה נמי תקשה וכו'. ולפמ"ש אתא שפיר דבלא זה המ"ל דלא אמרינן מתוך כה"ג דאף דהותר הבערה ביו"ט הא אמרינן בביצה דף כ"ב ע"ב גבי איבעי להו מהו לעשן וכו' רב הונא אמר אסור משום מכבה ומסיק שם מידי דהוי אבשרא אגומרא הרי דבמוגמר איכא משום מכבה אלא דגם מכבה הותר בבשרא אגומרא והמ"ל דלא אמרינן מתוך בכה"ג כיון דאין הכיבוי צורך אוכל נפש ממש. אבל מדקשרי הכא אע"ג דה"ל מפרק וצ"ל דאף במפרק אמרינן מתוך שהותר בשחיטה ואע"ג דאין הפירוק צורך אוכל נפש ממש אפ"ה אמרינן מתוך פריך שפיר. ודוק:

והנה במהרש"א הקשה דדילמא ס"ל לר"י דאסור בשבת משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ולהכי שרי ביו"ט אבל לא בשבת. ולענ"ד יש לומר כיון דעיקר הטעם הוא שמא ישכח שהוא שבת ויעשה מלאכה ה"נ איכא למיגזר ביו"ט שמא יעשה מלאכה האסורה ביו"ט אם ישכח שהוא יו"ט. וכן הוא בלשון הרמב"ם ז"ל שהזכיר מלאכה סתם ואיכא למיגזר נמי בשחיטת בן עוף עצמו שמא ישחיז את הסכין או שמא ימרוט את הנוצה קודם שחיטה וכיוצא בו. מיהו נראה דאין להוכיח מכאן דלא ס"ל להנך אמוראי גזירה שמא ישחוט בן עוף דכבר כתבנו בריש שמעתין דאיכא לאוקמי כל הני אמוראי והלכתא בבעילה שניה דאיכא משום חבורה כל שלא בעיל בעילה גמורה. ומשום שמא ישחוט לא שייך אלא בבעילה ראשונה. ואף דלפמ"ש לעיל דלרב יהודה דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור הא דמותר ביו"ט אע"ג דהוא עושה פתח שהוא אסור משום בנין משום דהוי מקלקל א"כ ע"כ צ"ל בביאה ראשונה דבביאה שניה ליכא קלקול כמ"ש לעיל. אך כבר כתבנו לפמ"ש התוס' בפסחים פרק כל שעה דאפילו למ"ד דבר שאין מכוין אסור הכא שרי דה"ל כלא אפשר ולא מתכוין. וכ"ש לשיטת התוספות בביצה דף ל"ב יש לומר דלרב יהודה ס"ל דבר שאינו מתכוין מותר. וק"ל:

תוס' ד"ה מתוך שהותרה לצורך וכו' ומוצא חמץ בביתו וכו'. והכסף משנה פרק ג' מהלכות חמץ הקשה על התוספות דהכא ליכא צורך היום אע"ג דאיכא מצוה הא שריפת קדשים נמי מצות עשה הוא ואינו דוחה יו"ט. ועוד דלא אמרינן מתוך אלא בדבר שיש בו הנאה השוה לכל גוף ובזה אינו הנאה לגוף והביאו המגן אברהם בסימן תמ"ו. וכל דבריו אינם מובנים מה שהקשה משריפת קדשים. יותר הוי ליה להקשות מדברי התוספות עצמן שכתבו בשחיטת עולת נדבה שרי משום דהוי צורך היום שלא יהיה שולחנך מלא וכו' ולא כתבו משום דהוי מצוה אלא דס"ל להתוס' דלא הוי צורך היום קצת אלא כשזמן קבוע באותו יום כגון מילה בזמנו. משא"כ שריפת קדשים ונדרים ונדבות אע"ג דהכי נמי יכול לשרפו בחול המועד מ"מ מיקרי זמנו קבוע כדאיתא בביצה דף כ' ע"ב גבי עולת ראיה דס"ל לב"ה כיון שעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו מיקרי זמנו קבוע. וה"נ כיון דאם עבר פסח שוב ליכא מצוה דתשביתו הוי זמנו קבוע. וכ"ש לדעת רש"י ז"ל בביצה דף כ"ז ע"ב דשריפת תרומה וקדשים הביעור עצמו הוא מלאכה אפילו להאכילו לכלבים א"כ אין בשריפת קדשים מתוך כלל דמלאכות הביעור לא הותרה. ובחדושינו שם כתבנו דזהו גופיה טעמו דרש"י לשיטתו בביצה דף י"ב דמדאורייתא אמרינן מתוך אפילו בדבר שאין בו צורך היום כלל א"כ ע"כ צ"ל דהא דאסרה התורה שריפת קדשים היינו משום מלאכות ביעור דלא הותרה כלל ומזה גופיה ילפינן דאפילו בשריפת תרומה דמותרת בהנאה אסור ביו"ט דאל"ה למה לא נימא במלאכת ביעור גופיה מתוך שהותרה מלאכות הביעור בתרומה הותרה בקדשים. ובזה מתורצים קושיות התוספות עליו שם ע"ש. אבל בחמץ דאין שייך לומר דהביעור עצמו הוא מלאכה כדאיתא בפסחים דף ד' דדוקא משום שריפה הוי מלאכה שפיר כתבו התוספות דנימא ביה מתוך כסוגיא דפסחים. גם מ"ש דבעינן הנאה לגוף אינו מובן דמה הנאה יש בקטן ולולב דשרי ב"ה משום מתוך. ודוק:

שם בא"ד מ"מ צורך היום הוא משום דאכיל ליה וכו'. וממילא בשעת בישול הוי צורך קצת הואיל ורוצה לאכול וכן כתבו התוספות בביצה דף י"ב וכן צ"ל במ"ש בתחילת דבריהם בשחיטת עולת נדבה דשרי היינו משום שלא יהא שולחנך מלא. א"כ הא דקאמר בביצה דף י"ב דאמר השוחט עולת נדבה לב"ה אינו לוקה משום מתוך והיינו למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה אפ"ה אינו אלא עשה ולא אמרינן דכיון דעכ"פ אסור להקטיר את האימורין כדאיתא שם דף כ' ע"ב א"כ אין בו צורך קצת דלא שייך שולחן רבך אלא בהקטרת האימורים ע"ג המזבח וילקה על השחיטה אלא כיון דדעתו להקטיר הוי ליה צורך קצת. ודוק:

בגמרא כאן בבחור שנשא אלמנה כו'. כתבו התוספות לקמן ע"ב וכיון שאין שניהם אלמונים יש לברך כל שבעה הנה אין לומר הטעם כיון שכבר ברכו לכל אחד בנשואין הראשונים אין מברכין פעם שנית. משא"כ כשהוא בחור או היא בתולה מברכין בשביל אחד דא"כ מאי מקשה באלמן כשנשא אלמנה ולא והא בועז וכו' הא התם לא ברכו עדיין בשבילה כמ"ש התוספות דנכרית היתה כשנשאת בתחלה. ותו דאי הטעם משום דכבר ברכו א"כ מנ"ל דס"ל לרב הונא דמברכין בשביל אחד דילמא אין מברכין אלא בשביל שניהם כמשמעות הברייתא דמייתי הש"ס לקמן ומשכחת לדרב הונא דמברכין לאלמנה היינו כשנשאת בנשואין הראשונים לאלמן ולא ברכו בשביל אחד וכשנשאת אחר כך לבחור או אפילו לאלמן שהוא נשא גם כן בתחלה אלמנה ולא ברכו בשביל אחד שפיר מברכין אחר כך בשביל שניהם. אלא ודאי דאין הטעם בשביל זה אלא דעיקר שמחה הוא בנשואין הראשונים ועיין לקמן דף ק"ט בתוס' ד"ה תשב וכו' וע"כ לא משכחת לדרב הונא שיברכו לאלמנה. אלא ע"כ דס"ל דמברכין בשביל אחד. ומזה ראיה לדברי הפוסקים דאפילו אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה מברכין אף שכבר ברכו כיון שלא נבעלה אכתי איכא שמחה ומברכין בשבילה ועיין מ"ש בריש מכילתין. וק"ל:

א"ל להו אתפסוה מטלטלין וכ' תוס' לקמן פ' אע"פ ד' נ"ו ע"ב דאיירי בקיבל עליו אחריות דאל"ה אסור שמא יאבד ע"ש. ויש להקשות הא תוס' הקשו שם עוד ליתסר אף בקיבל אחריות שלא יאמר לה טלי כתובתך וצאי כמו על השולחן כו' ע"ש ותירצו דדוקא בלא קיבל אחריות שלא יוכל הבעל להרויח כי לא תתן לו שמא יאבד אז שייך שלא יאמר טלי כו' כיון שאינו נהנה אבל בקיבל אחריות תתנם לו ונהנה לא שייך הנ"ל ע"ש וא"כ בשלמא התם דכתב כתובה רק שמיחד כנ"ל א"ש דיוכל ליקח ממנה כמ"ש תוס' אבל הכא כיון דלא איכתב כתובה ואסור לשהות עם אשתו בל"כ רק מחמת שאתפס אצלה מטלטלין מותר ודוקא משום שמונח אצלה כמבואר בפ' דאל"ה לא סמכה דעתה. וא"כ גם שמונח אצלה עדיין אסור כקושיית תוס' שלא יאמר טלי כתובתיך וצאי דלא שייך משום שקיבל אחריות תתן אותם לו דז"א דלא תוכל ליתן לו שיהי' אסור לשהות עמה דכל ההיתר רק משום שמונח אצלה ולא יוכל ליהנות וממילא אף קיבל אחריות הוי כלא קיבל כנ"ל ועדיין אסור. אמנם לא קשה כיון דאפשר לכתוב שטר כתובה ואז תהי' רשאי ליתן לו המטלטלין וא"כ שוב אף קודם שנכתב מותר בהתפסה אצלה דשוב לא יאמר לה טלי כו' דהא יודע שיוכל ליהנות ולהרויח בהם שיוכל לכתוב לה כתובה ותתן לו המטלטלין דבשלמא בלא קיבל אחריות חייש תוס' שפיר שמא יאבד קודם שיכתוב הכתובה ועדיין לא סמכה דעתה עתה משא"כ בקיבל כו' רק שלא יאמר טלי מהני שפיר אף שלא נכתב כיון שבידו לכתוב ויוכל ליהנות ממילא לא יאמר טלי אף קודם שנכתב ושפיר מותר מיד לשהות עמה באתפס כנ"ל:

ובזה מיושב מ"ש הפ' למה הוצרכו לבטל התקנה שהי' מיחד לה מעות או מטלטלין ותקנו שיכתוב כל נכסי אחראין כו' ע"ש ד' ב"פ כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי כו' והא כיון דבקיבל אחריות באמת שרי במתפיס מטלטלין לתוס' הנ"ל א"כ הי' להם להשאיר במקודם שיתפיס מטלטלין ויקבל אחריות דלא שייך טלי כתובתיך כו'. ולמ"ש מיושב דאם לא הי' התקנה חדשה שיהי' סגי בכתיבת הכתובה כל נכסי אחראין רק שדוקא יתפיס אצלה כנ"ל שוב הי' אסור אף בקיבל אחריות דלא יוכל ליהנות שלא תהי' רשאי ליתנם לו דיהי' אסור לשהות עמה כיון שאין תקנה אחרת רק שיהי' מונח אצלה ושפיר הי' שייך טלי אף בקיבל אחריות ולכך הוצרכו לתקן שיהי' סגי בכתובה בלא אתפיס ג"כ ועכשיו שפיר מותר גם באתפיס שוב בקיבל אחריות דשוב לא יאמר טלי דיוכל לכתוב ויקח אותם כנ"ל. וא"ש:

ואין להקשות כיון דאסור בלא כתובה אף שמגיע לה בתנאי ב"ד משום דלא סמכה דעתה כשאין לה שטר א"כ אף באתפיס כיון דחיישינן שמא יאבדו רק משום שקיבל אחריות א"כ אף שקיבל עדיין לא סמכה דעתה שמא יאבד ויהי' תביעות ע"פ כיון שאין לה שטר ומה בכך שמגיע לה משום האחריות הא בל"ז מגיע לה בתנאי ב"ד. ז"א דא"כ גם ביש לה שטר כתובה נימא דלא סמכה דעתה שמא תאבד השטר ואז יהי' רק ע"פ וע"כ דלב' חששות לא חיישינן שנחוש שיאבד ועדיין יהי' מגיע לה רק שיכפור וזה לא חיישא. ודוקא בלא קיבל כו' דאם יאבד באמת פטור. או שמיד ע"פ ולא אתפיס דהיא חשש א' שיכפור משא"כ באתפיס וקיבל אחריות והוי כמו בשטר כנ"ל:

לכאורה קשיא לי לדעת הרמב"ם ז"ל דבקנו מידו על הכתובה סגי ומותר לדור עמה וא"כ קשה כאן דהי' להם לקנות ממנו. וע"כ או דקנין אסור בשבת או דהי' פנאי להתפיס מטלטלין ולא לקבל קנין.וא"כ לתוס' הנ"ל דלא מהני רק בקיבל אחריות. ולכאורה הא הוי שמירה בבעלים כדאמר בש"ס בבעל בנכסי אשתו אי שואל הוי כו' וע"כ משום דקיבל בפירוש להתחייב אף שהיא בבעלים. והנה בש"ס ב"מ צ"ח דמתנה ש"ח להיות כו' פריך במאי בדברים ומשני או בקנו מידו או בההיא הנאה דמהימן לי' כו'. וכ' תוס' ב"מ נ"ח דדוקא התם דעכ"פ הוי ש"ח אבל בהקדש דפטור מדין שומרים לגמרי לא מהני בדברים רק בקנין ע"ש. וא"כ כאן דהוי בבעלים ופטור ג"כ לגמרי מדין שומרים ובפרט להירושלמי דפטור גם משבועה שא"ב ובל"ז לא שייך כאן שבועה שאינו ברשותו שהיא ביד האשה וא"כ לא מתחייב בדיבור רק בקנין וא"כ ממ"נ אם הי' אפשר לקנות א"צ להתפסה דסגי בקנין על הכתובה ואם לא הי' אפשר לא מהני התפסה ג"כ דליכא קבלת אחריות בלא קנין. והרמב"ם לטעמי' דחייב השבועה בבעלים וי"ל דשפיר מהני בדברים ואף דלא שייך כאן בההיא הנאה דמהימן לי' דהא אינו תחת ידו מ"מ שייך בהנאה שניסת לו. ובל"ז משום דרב גידל נקנה באמירה וי"ל דעדיף מהתם. או י"ל דהא להיפך כיון דחייב לה בתנאי ב"ד והמטלטלין הם רק משכון אצלה א"כ למה לי' קיבל אחריות בלא זה אם נאבד חייב לשלם לה החוב כיון דמלוה על המשכון ש"ח. וצ"ל דמטעמא דשמואל דאבד קתא דמגלא כו' היתה מפסדת בנאבד. ואף דגם באשה בפקדון של בעלה הוי בבעלים מ"מ שייך טעמא דשמואל כנ"ל וא"כ כיון דמבואר בש"ס שם אף לשיטת רש"י דבפירש לא שייך דשמואל. וא"כ הפירוש כאן קיבל אחריות היינו שפירש שלא תפסיד אם יאבד מטעמא דשמואל וממילא חייב הוא ולזה אין צורך לקנין ולא קשה מידי:

או דשם נפרש שמיחד לה בתורת גוביינא שאם יגרשנה או ימות תגבה מטלטלין אלו והוי כמכירה על תנאי ולא הוי משכון כלל רק כשמת או גירשה פרע לה למפרע ממטלטלין אלו והי' שלה. ולכך בסתם היא באחריותה וצריך קיבל עליו כו'. אבל כאן דבשבת אסור קנין גמור רק ההיתר כאן שאינו קנין גמור רק למשכון ע"ש בר"ן ולכך לא בעי כלל קיבל עליו אחריות דממילא היא באחריותו כיון שהיא פטורה דהיא רק ש"ח על המשכון. דגם פרוטה דר"י לא שייך כאן כיון שהוא הלואה. גם דהמשכון הוא רק שיכתוב לה כתובה. ומלשון רש"י משמע דבזה שהוא על זמן מועט לא בעי קיבל אחריות. ולא חיישינן שיאמר טלי כו'. ע"ש לקמן:

(ז סע"א) אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן.—צ"ל: אמר לי הונא (סתם), וכ"ה ברי"ף ורא"ש [ובכתב־יד מינכן] ובשאילתות פ' חיי סי' ט"ז ובה"ג ריש הל' כתובות^*ונעלמה גירסא זו מסה"ד ע' הונא בר נתן, שכתב ע"ז: צ"ע, ומבעל ס' דורות הראשונים (ח"ג דף מ"ו) שכתב, דרב נחמן זה הוא רב נחמן ב"ר הונא, שמלך בשנת תשס"ג לשטרות, דהיינו כ"ה שנה אחרי מות רב אשי..