יבמות קכ ע"ב

יבמות קכ ע"ב - Steinsaltz

is an unambiguous distinguishing mark that they disagree. One Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that a mole is an unambiguous distinguishing mark and may be relied upon by Torah law. Consequently, if a man’s corpse was identified in this manner, his wife may remarry. And one Sage, the anonymous first tanna, holds that a mole is not an unambiguous distinguishing mark.

The Gemara asks: According to the first version, that Rava said that distinguishing marks are recognized as valid identification by Torah law, there is a question: Isn’t it taught in the mishna: Although there are distinguishing marks on his body and his personal belongings, one may not rely on these as identification, implying that distinguishing marks are not valid identification by Torah law?

The Gemara answers: The mishna’s intent is that ordinary distinguishing marks on one’s body, which constitute only weak evidence to a person’s identity, e.g., that he was tall or short, are not valid identification. Additionally, one cannot rely upon distinguishing marks on his personal belongings, as we are concerned about borrowing, i.e., perhaps the deceased had borrowed the clothes he was wearing from someone else. The Gemara asks: But if we are concerned about borrowing, then, with regard to returning lost property, how can we return a donkey based solely upon distinguishing marks on the saddle? Why don’t we consider the possibility that the saddle was borrowed?

The Gemara answers: People do not normally borrow a saddle because it bruises the donkey, as the saddle must fit exactly to the donkey’s measurements. The Gemara raises further objections based upon the baraita cited earlier: If he found the lost bill of divorce tied to a purse, or a money bag, or a ring, he may rely upon the distinguishing marks on those items and deliver the bill of divorce to the woman. But how can we return it and not be concerned that these belongings may have been lent to someone else whose bill of divorce is tied to them?

The Gemara answers: The case of the ring is referring to a signet ring, which one does not lend, because he is concerned about forgery, i.e., that the borrower might use it to forge his consent on documents without his knowledge. With regard to a purse or a money bag, people consider it a bad omen to lend them out and do not lend them to others. And if you wish, say that the reason not to permit a woman to remarry and not to accept that her husband is dead based upon the distinguishing marks found on his personal belongings is that the distinguishing marks referred to are only general ones, e.g., he wore white or red clothing, but they are not unambiguous distinguishing marks.

§ We learned in the mishna: And even if one saw him cut open [meguyyad] and severely wounded, one may not testify that he died. The Gemara asks: Is this to say that a person who is cut open is fit to live for much time afterward? The Gemara raises a contradiction from what was taught in a mishna (Oholot 1:6): A dead person renders other people and objects impure only when his soul actually departs, even if he is cut open and severely wounded, and even if he is clearly dying. From this we may deduce that he does not yet render others ritually impure, as he still has some life in him, but he is not fit to live for much time afterward.

Abaye said: The contradiction raised is not difficult: This mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, while that mishna from tractate Oholot is in accordance with the opinion of the Rabbis, as it is taught in a baraita: One may testify about the death of a person who is cut open, but one may not testify about a crucified person. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even concerning a person who is cut open, one may not testify that he is dead because his wound can be scorched, and this cauterization of the wound may stop the flow of blood and allow him to survive.

The Gemara challenges this: But can you establish the mishna to be in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar? Isn’t it taught in the latter clause (121a): An incident occurred in Asya in which they lowered a certain man into the sea on a rope, and when they pulled the rope back to land only his leg came up in their hands. They were not certain whether he was alive or dead. The Sages said: If his leg was cut from the knee and above, his wife may marry, as he would not survive such a wound; if his leg was cut only from the knee and below, she may not marry. This indicates that someone cut open in the first manner is assumed to be dead. If this follows Rabbi Shimon ben Elazar’s opinion, why doesn’t it say that there is a concern that he might be alive even if the leg was cut from the knee and above?

The Gemara answers: Water is different, as it aggravates the wound. Since he was in the water, it can be assumed that such a wound will certainly lead to death.

The Gemara asks: But didn’t Rabba bar bar Ḥanna say: I myself saw an Arab who took his sword [safseira] and cut open his camel, and the camel died so quickly that it could not even cease its braying before it died? This indicates that a living being that is cut open has no chance of surviving. Abaye said: That camel was emaciated and weak, causing it to die immediately, but a normal camel would not have died so quickly.

Rava said a different resolution to the apparent contradiction between the mishna here and the mishna in tractate Oholot: The mishna here is referring to a case where the man was cut open with a white-hot knife, and everyone agrees that one may not testify to the death of a person wounded in such a manner, as the wound would close due to the heat.

§ It was taught in the mishna: Or even if one saw that a wild animal was eating parts of him, one may not testify that he died. Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught this only where the animal was eating from a place on his body that does not cause his soul to depart, i.e., does not inevitably lead to death, such as his hand or foot. But if the animal was eating from a place on his body that does cause his soul to depart, one may testify to his death.

And Rav Yehuda said that Shmuel said: If someone cut a man’s two passageways, the trachea and the esophagus, or most of the way through the two passageways, and the maimed person fled, one may testify to his death.

The Gemara challenges that conclusion: Is that so? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: If someone cut a man’s two passageways, or most of the way through the two passageways, and the maimed person gestured and thereby communicated: Write a bill of divorce for my wife, then these onlookers should write it and deliver it to her. Since only a living person may give a bill of divorce, this indicates that the maimed man is considered alive. The Gemara answers: He is still alive at the moment, but he will eventually die from the wound. Consequently, he may appoint an agent to deliver a bill of divorce to his wife, but after a while one may testify that he is dead.

The Gemara asks: If that is so, that such a wound is definitely fatal, one who unintentionally wounds another in this manner should be exiled on his account, in accordance with the halakha of one who unintentionally kills another. Why is it taught in a baraita: If one unintentionally cut the two passageways of another person, or most of the thickness of the two, he is not exiled? The Gemara answers: But it was stated with regard to that baraita that Rav Hoshaya said: We are concerned that perhaps the wind aggravated his condition and actually caused his death, in which case the perpetrator is not culpable for the death and should not be exiled. Alternatively, perhaps he, the maimed person,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכ - ב

והכא, בשומא, האם היא נחשבת כמו סימן מובהק - קא מיפלגי.

כי בסימן מובהק הכל מודים שאפשר לסמוך עליו אפילו באיסורי תורה.

מר סבר: שומא סימן מובהק היא.

ומר סבר: שומא לאו סימן מובהק היא.

ומקשה הגמרא:

ולהך לישנא לעיל, דאמר רבא לפיה, שסימנין דאורייתא הם, תיקשי, הא קתני במשנתנו שאין מעידים על המת אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו!

ומתרצת הגמרא שמדובר בסימנים רגילים אצל הרבה אנשים.

כגון הסימן על גופו - דארוך וגוץ, שהוא ארוך או נמוך.

ואילו על כליו, בגדיו של המת, שיש בהם סימנים מובהקים, גם אי אפשר לסמוך, היות דחיישינן לשאלה.

שיש לנו לחוש שאכן בגדי אותו אדם הם, אלא שלא הוא המת, כי יתכן שהשאילם לאדם אחר, ומת האדם ההוא עם בגדיו השאולים.

ותמהה הגמרא: ואי חיישינן לשאלה -

חמור, דקיימא לן שמחזירים אותו לבעליו בסימני אוכף שעליו - היכי מהדרינן? והרי יתכן שאוכף זה שאול הוא, והחמור שייך לאדם אחר!

ומשנינן: לא שיילי אינשי אוכפא, אין דרכם של בעלי חמורים לשאול אוכף, דמסקיב, פוצע ופוגע ליה האוכף של חמור אחר לחמרא.

אך עדיין יש להקשות, אם חוששים לשאלה, כיצד מחזירים את הגט, כאשר מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת.

היכי מהדרינן, והרי יתכן שהשאילו אותם, ואדם אחר קשר אליהם או הניח בתוכם את הגט שלו?

ומשנינן: טבעת שיש בה חותם, לא משאילים אנשים. כי - חייש איניש לזיופי, שמא יחתום בשמו עם הטבעת, וילך לביתו, ויוציא משם את כל רכושו.

כיס וארנקי - מנחשי בהם אינשי, שהוא להם למזל, ולא מושלי. אין הם משאילים אותם.

ואיבעית אימא: כליו האמורים במשנה שאין מעידים לפי סימני בגדיו, הוא - בחיורי וסומקי. שאי אפשר להעיד לפי סימני הבגדים כשהסימן הוא היותם לבנים או שחורים, או אדומים, כיון שזהו סימן הרגיל בבגדי הרבה אנשים. ^[1]

שנינו במשנה: ואפילו ראוהו מגוייד - אין מעידים עליו שמת.

ומדייקת הגמרא: למימרא, דמגוייד חיי.

ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו במסכת אהלות [פ ו]: אדם אינו מטמא טומאת מת עד שתצא נפשו.

אפילו היה מגוייד, ואפילו היה גוסס הוא אינו מטמא, עד שימות ממש.

ומדייקת הגמרא: טמויי לא מטמא, לפי שעדיין לא יצאה נפשו, הא מיחייא לא חיי! כי אם הוא ממשיך לחיות פשיטא שאינו מטמא.

אמר אביי, לא קשיא:

הא משנתנו לדברי רבי שמעון בן אלעזר היא.

הא המשנה במסכת אהלות, רבנן היא.

דתניא: מעידין על המגוייד, שהוא מת. ואין מעידין על הצלוב.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות, לרפא את פצעיו על ידי כויה באש, וכפי שיתבאר בהמשך, ולחיות.

ותמהה הגמרא: ומי מצית לאוקומי למשנתנו כרבי שמעון בן אלעזר?

והא קתני סיפא, בהמשך הפרק: מעשה בעסיא, באחד ששילשלוהו לים, ולא עלתה בידם, שלא יצאה מהמים אלא רגלו. וכל גופו נעלם במים.

ואמרו חכמים: יש לחוש שמא לא טבע אדם זה במים, אלא עלה במקום אחר.

ומה שיש לנו לדון, זה רק אם יכול הוא להמשיך ולחיות בלי רגל.

ולכן, אם נחתכה רגלו מן הארכובה [מן הברך] ^[2] ולמעלה, שוב אינו יכול לחיות, ולכן - תנשא אשתו.

ואם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה - לא תנשא אשתו, שמא חי הוא!

ואילו לפי רבי שמעון בן אלעזר יכול הוא להתרפאות ממכתו.

ומשנינן: שאני מיא, שהנופל לתוכם כשרגלו חתוכה מת, היות ותכונתם של המים היא דמרזו שהם מחזקים ומגדילים את כאב המכה.

ומקשה הגמרא, הכיצד יתכן שהמגוייד יחיה: והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא, רועה ישמעאלי, דשקיל ספסירא, וגיידיה לגמליה, ומת תיכף ומיד, ולא אפסיקתיה לנערותיה! שלא הספיק לגמור את קול נעירתו עד שמת מיד! אמר אביי: ההיא גמל, כחישא הויא, ולכן מת מיד, ואין זה ראיה לבריא.

רבא אמר: בסכין מלובנת באש גיידו, ודברי הכל היא משנתנו, שחום הכויה יכול לרפאות את הפציעה.

שנינו במשנה ואפילו החיה אוכלת אותו אין מעידים עליו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שאין מעידים עליו אלא באוכלתו החיה ממקום שאין נפשו יוצאה.

אבל אם אכלתו החיה ממקום שנפשו יוצאה - מעידין עליו.

ואמר יהודה אמר שמואל: אם שחט בו אדם שנים של סימנים, קנה וושט, או רוב שנים, וברח האדם הנשחט - מעידין עליו שאינו חי.

ומקשינן: איני! והאמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים, ורמז, ואמר כתבו גט לאשתי - הרי אלו יכתבו ויתנו לאשתו גט! ומוכח שהוא נשאר בחיים.

ומשנינן: אמנם חי הוא עתה פרק זמן קצר, שאפשר לכתוב בו גט לאשתו, וסופו למות תוך זמן קצר.

ומקשינן, אלא מעתה, שהשוחטו ודאי מת הוא משחיטתו, יהא גולה על ידו מי שנפלה סכין מידו בשגגה על צואר חבירו, ומת הנשחט לאחר זמן!

אלמה תניא: שחט שנים או רוב שנים - הרי זה אינו גולה, גם אם מת לאחר מכן הנשחט כי שמא מת מחמת דבר אחר!

ומשנינן: הא איתמר עלה, אמר רב הושעיא: חיישינן שמא הרוח בלבלתו, וכתוצאה מכך הוא מת, ולכן, גם אם ודאי שבעקבות השחיטה הוא ימות, ואפשר להעיד לאשתו על מותו, אין זו ראיה שהוא בלבד גרם למותו, ולכן לגבי גלות הוא פטור.

הערות

^[1] רש"י מבאר שרק את הכלים הללו לא משאילים אנשים, אך את בגדיהם הם משאילים, ולכן אין קושיה מהמשנה האומרת שאין מעידים על סימנים, כולל סימני בגדים. כי כאמור, בגדים אנשים משאילים. ובספרי השאלות והתשובות דנו רבות בשאלה אלו בגדים נוהגים אנשים להשאיל, ואיזה הם מקפידים עליהם שלא להשאילם.

^[2] תוספות יום טוב ותפארת ישראל בתחילת מסכת אהלות.

סימן מובהק הוא קא מיפלגי [חלוקים הם]. מר [חכם זה, ר' אליעזר] סבר כי שומא סימן מובהק היא, ולכן אפשר לסמוך עליה אפילו מן התורה. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר לאו [שלא] סימן מובהק היא.

ושואלים: ולהך לישנא [ולפי לשון זו] הראשונה שאמר רבא כי סימנין דאורייתא [מן התורה] הם, הא קתני [הרי שנה] במשנה אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו — אין סומכים עליהם, משמע שסימנים אינם ראיה מן התורה!

ומשיבים: הכוונה שם היא לסימנים רגילים, שאינם אלא ראיה קלושה. ואותם סימנים שאמרו לגבי גופו המדובר בסימן כללי, כגון שהיה גופו ארוך או גוץ. ולגבי כליו אין סומכים על סימניהם — דחיישינן [שאנו חוששים] לשאלה (להשאלה) שמא השאיל את בגדיו לאחר, ואותו שואל הוא שמת. ושואלים: ואי חיישינן [ואם אנו חוששים] לשאלה (להשאלה), אם כן בדיני השבת אבידה, חמור על פי סימני אוכף, היכי מהדרינן [איך אנו מחזירים] אם אין סימנים בחמור עצמו, ומדוע לא נחשוש שמא שאל בעל החמור את האוכף מאחר?

ומשיבים: לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא [אין אנשים שואלים אוכף מפני שזה פוצע את החמור], שהאוכף צריך להיות עשוי בדיוק כמידת החמור, ולכן אין משתמשים באוכף של חמור אחר, ואין לחשוש כאן לשאילה. ועוד מקשים: שנינו שאם מצאו את הגט שאבד קשור בכיס או בארנקי (ארנק) או בטבעת, סומכים על סימניהם ונותנים את הגט לאשה, ואם כן היכי מהדרינן [איך אנו מחזירים] ואין חוששים שמא השאיל את כליו אלה לאחר?

ומשיבים: אין פה מקום לחשש, כי טבעת אין אדם משאיל כיון שחייש לזיופי [שהוא חושש לזיוף], שכן בטבעת מצויה כרגיל החותמת שלו ואין אדם משאילה לאחר, שמא יזייף ויחתום דברים בשמו. כיס וארנקי — מנחשי אינשי ולא מושלי [מנחשים בהם אנשים, שיש בכך כעין סימן רע, ואינם משאילים אותם], ולכן אין לחשוש לשאלה בכלים אלה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הטעם שאמרו שאין מתירים אדם על פי סימנים של כליו, אין הכוונה לסימנים מובהקים, אלא בדברים כלליים, כגון שהעידו בחיורי וסומקי [בבגדיו שצבעיהם לבנים ואדומים], שזה אינו סימן.

א שנינו במשנה: ואפילו ראוהו מגוייד (חתוך ופצוע) — אין מעידים עליו שמת. ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שהמגוייד חיי [חי] אחר כך? ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אדם אינו מטמא בטומאת מת עד שתצא נפשו ממש, אפילו היה מגוייד, ואפילו גוסס. ומכאן נדייק: טמויי [לטמא] עדיין הוא לא מטמא, לפי שיש בו עוד חיים, הא מיחייא [הרי לחיות] — לא חיי [איננו חי עוד]!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, הא [זו] כשיטת רבנן [חכמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעידין על המגוייד שהוא כמת, ואין מעידין על הצלוב (התלוי על צלב). ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות, שעל ידי כוויה פעמים אפשר לגרום שתיפסק שתיתת הדם, ויוכל לחיות.

ומקשים: ומי מצית לאוקומי [והאם יכול אתה להעמיד לפרש את משנתנו] כר' שמעון בן אלעזר? והא קתני סיפא [והרי שנה בסופה], בהמשכה של המשנה: מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים על ידי חבל לצלול בו, ואחר כך כאשר משכו את החבל חזרה לא עלתה בידם אלא רגלו, ולא ידעו אם טבע ומת, או נמלט, ואמרו חכמים: אם הרגל היתה חתוכה מן הארכובה (הברך) ולמעלה — תנשא, שכן אחרי פציעה כזו ודאי אין אפשרות שימשיך לחיות, ואם הרגל שהועלתה היתה חתוכה רק מן הארכובה ולמטה — לא תנשא. משמע שאפילו במגוייד באופן כזה, יש להניח שמת, ואם דעת ר' שמעון בן אלעזר היא — מדוע אין הוא אומר שחוששים שהוא חי אפילו אם הרגל היתה חתוכה מן הארכובה ולמעלה?

ומשיבים: שאני מיא דמרזו [שונים הם מים שהם מגבירים את] המכה, הפצע, ואת הכאב, ומאחר שהיה במים, יש להניח אף בפציעה כזו שמת כבר.

ושואלים: והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא [אני עצמי ראיתי ערבי אחד] דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה [שלקח סייף וחתך את גמלו] ולא אפסיקתיה לנערותיה [הפסיק הגמל לנעור] ומת מיד. משמע שהגיוד הורג לחלוטין ואין לו תקנה! אמר אביי: ההיא כחישא הויא [אותו גמל כחוש היה] וחלש, ולכן מת מיד.

רבא אמר: במשנה מדובר כשהיה מגוייד בסכין מלובנת, ודברי הכל אין מעידים עליו שמת בגלל הפציעה, שהרי בגלל ליבון הסכין נסגר הפצע.

ב נאמר במשנה שאפילו ראוהו... והחיה אוכלת בו — אין מעידים עליו שמת. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שראו שאוכלת ממקום שאין נפשו יוצאה על ידי פציעה שם, כגון שאוכלת את ידו או את רגלו, אבל אם אוכלת ממקום שנפשו יוצאה, כגון מוחו או לבו — מעידין עליו.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו באדם אחד שנים מן ה"סימנים", קנה וושט, או רוב שנים, וברח הנשחט ולא ראוהו עוד — מעידין עליו שמת.

ומקשים: איני [וכי כך הוא]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים ורמז הנשחט ואמר: "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו. וכיון שרק אדם חי יכול לתת גט, משמע שהנשחט נחשב כחי! ומשיבים: ודאי חי הוא עדיין באותה שעה, ואולם סופו למות בוודאי, ולכן אפשר לפי שעה לכתוב גט בשבילו כחי, אבל אפשר גם להעיד עליו שהוא מת כעבור זמן מה.

ושואלים: אלא מעתה, אם רואים אנו זאת כהריגה, יהא גולה על ידו אם שחט אדם בשגגה. אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: שחט שנים או רוב שנים בשגגה — הרי זה אינו גולה, לפי שאין זו נחשבת להריגה! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר על כך] אמר רב הושעיא: חיישינן [חוששים אנו] שמא הרוח בלבלתו ומחמת הרוח מת לבסוף, ולא מחמת הפציעה, לכן אינו חייב גלות. אי נמי [או גם כן] שמא איהו [הוא], הנשחט עצמו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Water is different, as it aggravates the wound. Since he was in the water, it can be assumed that such a wound will certainly lead to death.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

טמוי הוא דלא מטמא מחייא לא חי.ואי קשיא, הא קתני גוסס דמחיי נמי חי, איכא למימר התם כיון דבידי שמים ורובן למיתה שמא הייתי אומר יטמא אבל מנוייד אי אפשר דחי פשיטא דהא בבריא הוא אי נמי איידי דקתני מגוייד תנא גוסס.

ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון וכו'.פי' בשלמא לרבנן הכי קתני: מן הארכובה ולמעלה תנשא לאחר שנים עשר חדש דטרפה היא וטרפה אינה חי' וכל שאינה חי' במכתה עצמה בלא רפואה אינה יכולה לכוות ולחיות [ורישא קודם י"ב חדש] אלא לר' שמעון ב"א הרי במקום שמכתו ממיתה יכול ליכוות ולחיות הלכך לדידי' מן הארכובה ולמעלה נמי יכול ליכוות ולחיות ולאו טרפה הוא ובתוספת' דמסכת חולין תני נמי ר"ש ב"א מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות.
ומשנינן שאני מיא דמרזו מכה ואפילו לר' שמעון ב"א אינו יכול ליכוות ולחיות הלכך לאחר שנים עשר חדש אשתו מותרת וכן מפורש בירושלמי ר' חגיי בעא קומי ר' יוסה לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר לי' אף אנא סבר כן.

רבא אמר מתני' דמגויד בסכין ומלובנת ודברי הכל. אבל בארכובה כיון דסימן טרפה הוא לא מהני ליה סכין מלובנת ואע"פ שכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכובא בזה ובזה נשנית בשניהם הוא טרפה שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד, אלא משום סימן טרפה.

ומי מצית מוקמה לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא דהכי קא פריך דאלו לר' שמעון בן אלעזר מן הארכובה ולמעלה אינו סימן טריפה וכדאיתא בריש פרק אלו טרפות (חולין מב, ב) והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשיר. ומשמע נמי התם דר' שמעון בן אלעזר לא משום שיכולה ליכוות ולחיות קא מכשיר, אלא מפני שאינה טריפה מצד החולי עצמו, מדאקשינן התם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא, אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר אלו שמונה עשרה טרפות והא איכא ב"ס ג"ר ושב שמעתא, והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה. ופרקינן סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה לכוות ולחיות. ואקשינן וכי יכולה לכוות ולחיות מאי הוי הא תנא דבי ר' ישמעאל טריפה חיה ס"ל, אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה. אלמא ר' שמעון בן אלעזר מצד עצמה מכשיר לה, ולא מצד שיכולה ליכוות ולחיות. ואף על גב דבתוספתא דמסכת חולין (פ"ג ה"ג) תניא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות, כיון דבגמרין אמרינן איפכא משמע דההיא מתניתא לא מתניא בבי מדרשא ומשבשתא היא. והיינו דקא פריך הכא ממעשה דעסיא, דבשלמא לרבנן כיון דמארכובה ולמעלה טרפה, היינו דהתירו את אשתו לינשא, ואיכא למימר דלאחר שנים עשר חדש התירוה דנותנין לו שהות כדי טרפה וכדאיתא בירושלמי (ה"ד) אלא אי אמרת ר' שמעון בן אלעזר היא למה התירוה לינשא והא אינו סימן טרפה. ומשני שאני מיא דמרזו מכה, ואפילו לר' שמעון בן אלעזר הוי טרפה, שהמים מכאיבין אותו וממיתין אותו ולאחר י"ב חדש אשתו מותרת, וכן אמרו בירושלמי (שם) ר' חגאי בעא קומי ר' יסא לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר ליה אף אנא סבר כן.

אמר רבא מתניתין דמעיד בסכין מלובנת ודברי הכל. וכתב הרמב"ן ז"ל אבל בארכובה כיון דסימן טריפה הוא לא מהני סכין מלובנת, ואף על גב דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם, כיון דארכובה בזה נשנית בשניהם הוא טרפה, שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד אלא שהוא סימן טרפה ע"כ. והיכא דראוהו מגוייד ואינו יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו, אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו. וכן מפורש בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחייה.

כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא חיישי' לשאלה פי' וכליו דקתני בכלים שאין דרך להשאילם דומיא דכיס וטבעתו וכדפרש"י ז"ל וראל"פ פסק בסימן כרבנן אבל אנו כתבנו בכמה מקומות דהלכתא סימנין דאוריתא:

ואיבעית אימא כליו בחיוורי פי' ולעולם לא חיישי' לשאלה וכן הלכתא דלשאלה לא חיישי':

למימרא דמגוייד חיי פי' מדקתני שאין מעידי' עליו. ורמינהי אדם אינו מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו מגויד ואפי' גוסס טמויי הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי פי' דאלו איתא דאפשר לחיות פשיטא שאינו מטמא וא"ת והא קתני גוסס ואע"ג דאפשר דחיי דמיעוט גוססי' לחיי' י"ל דהכא במגוייד שהיא גוסס דכלם למית' והק' ואפי' הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס:

אמר אביי לא קשיא דההיא דהתם רבנן ומתני' דהכא רשב"א דסבר מגוייד חיי ופרכי' ומי מצית מוקמת מתני' דהכא כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמי' מן הארכוב' ולמעל' תנשא פי' מפני שכל שנחתכ' רגלו מן הארכובה ולמעל' א"א לחיות לאחר י"ב חדש שאין הטרפה חיה כמו שפי' בירושלמי ואלו לרשב"א אפי' מן הארכובה ולמעלה תנשא דהא אפשר ליכוות ולחיות וגם אינו עושה טרפה כדאיתא בהדיא בפ' אלו טרפות דפרכי' הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שהיא טריפה ופרקי' סבר לה כרשב"א דאמר אפשר ליכוות ולחיות פי' וכיון דאפשר לחיות אינה טרפה דטרפה אינה חיה ופרכי' והא תנא דבי ר' ישמעאל חיה ס"ל אלא סבר לה כרשב"א דאמר מן הארכובה ולמעלה כשירה ואפשר דטעמא לרשב"א מפני שיכולה ליכוות ולחיות וכ"פ בתוספתא והכי פרקי' התם דאע"ג דרבי ישמעאל טריפה חיה ס"ל סבר לה כדין ארכובה שנחתכה כרשב"א דמכשר ולא מטעמיה אלא משום דקי"ל דאפי' בלא כויה היא חיה ואין החיתוך הזה עושה מעשה טרפות ואפשר נמי דרשב"א מכשר בלא טעמא דיכולה ליכוות ולחיות והכי משמע ההיא סוגייא כפשוטא ודלא כתוספתא דמ' חולין וקושי' הכא לכלהו אתיא שפיר דכיון דמכשר התם מהו טעמא דלהוי אין מעידין עליו דאפילו תימא שאינה חיה אלא ע"י כויה כל שאפשר ליכוות ולחיות אין מעידין עליו ומיהו נראה דלרשב"א לאו בכל מקום אמר שיכולה ליכוות ולחיות אלא בדבר שהסכנה בו משום חתוכה כגון מגוייד שהוא הנפצע בחרב כדפרש"י ז"ל ואפי' נחתך במקום גידים כלישנא דמגוייד וכגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאין הסכנה משום חסרון אבר שהרי חותכה למעלה וכשרה אלא חתך הגידין גורם ולאפוקי נחתכו הסימני' דכיון דנחתכו אין כאן סימנים ולפי זה אפילו תימא דרשב"א סבר דיכולה ליכוות ולחיות אפילו במקום שעושה טריפה כלישנא קמא דכתיבנא לעיל ממ"ה הר"ה זכרונו לברכה ופרקינן שאני מיא דמרזו מכה פירוש ואי אמרת דלרשב"א רפואתו על ידי כויה כיון ששהא במים מרזו לי' היא ותו לא מהניא לה כוי'. ולאידך לישנא אמרינן דכי אמר רשב"א דמן הארכובה ולמעלה אינו נעשת טריפה הכא כיון דמרזו לה מיא המים מכאיבים אותה ומודה רשב"א דנעשת טריפה ולאחר י"ב חדש מיהת אשתו מותרת וכ"ש בירושלמי על משנתי' נותני' לו שהות וכדי טרפה:

רבא אמר מתני' בסכין מלובנת וד"ה פי' דכיון דמלובנת היתה בשעת חתיכה אפי' רבנן מודו שאפשר לו לחיות והאי פירוקא דפריק רבא לא משום דעובדא דרב בר בר חנא לרשב"א היא דההיא כבר פירוקא אביי שפיר אלא דרבא בעי לאוקומי מתני לרבנן כי היכי דתיקום אליב' דהלכת' ואפשר דלרבא אליבא דרבנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעל' בסכין מלובנת כשרה מדאמרי' הכא שאין מעידים עליו להתירה להנשא אפילו לאחר י"ב חדש אבל מהר"ם אומר בשם רבו ר"ה ז"ל דהכא במגוייד במכת חרב במקום שאינו עושה טריפה קאמרי' דאע"ג דלרבנן אינה חייה אפי' במקום שאינו עושה טריפה ולית להו אפשר ליכוות ולחיות מודים הם שאם נתגייד בסכין מלובנת שמתרפא וחיה אבל בארכובה במקום שעושה טריפה בסכין מלובנת אינה חיה י"ב חדש לרבנן וסיפא דמעשה ששלשלהו במים מעשה שהיה כן היה דה"ה בסכין מלובנת נמי אינה חיה. ותדע דסתמא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה ולא אישתמיט תנא אמורא למימר דבסכין מלובנת כשרה אלא ודאי דהתם טרפה וה"ה להכא דסתמא נמי על המעשה הזה אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא דאע"ג דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכוב' נשנית סימן בזה ובזה טרפה הוא בשניהם שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה טריפה מפני מת מיד אלא שעושה מעשה טרפה והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם היה בסכין מלובנת אם לאו תולי' לחומרא דילמא בסכין מלובנת היה ואין מעידים עליו וכן אמ' בירושלמי אפי' מגויד אני אומ' מחרב מלובנת היה חיה:

אלא מעתה יהא גולה ע"י פי' לא מקשה על מאי דפרקי' חי הוא וסופו למות דהא כ"ש דקשיא למאי דהוה ס"ד דכמת הוא ממש אלא קושיא על מימרא דשמואל חיישי' שמא הרול בלבלתו פי' שמא לא חייבה התורה גלות אעפ"י שהכהו כדי להמית אם הוא עצמו או דהוא קרב את מיתתו ופי' בתוס' ז"ל דנפקא לן ויפל עליו וימת כלומר שמא ממש מחמת מה שהפיל עליו. ואע"ג דבמוכה ליתיה להאי דינא דכתיב מכה איש ומת לא דמי לוימות א"נ שהתור' רבתה בכאן שגגות הרבה לומר לך ויפל עליו וימות לשעתו. וא"ת והא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה ודרשי' ליה מלמד שחובשי' אותו ואי מיית האי קטלינן ליה ואי לא פטרי' ליה דאוקי' באלו נערות במזיד ופריך ודילמא פרכי' בשוגג ומאי ונקה המכה מגלות אלמא אעפ"י שלא מת לאלתר איכא גלות ואמאי ניחוש שמא הרוח בלבלתו או שקרב את מיתתו תריץ ז"ל הרבה מכות יש שאין הרוח ולא הפרכוס מזיק להם וכבר פירשתי במקומו במ' גיטי' בס"ד:

כמה גדולים פי' שזה היה אמת שמצא מחילה ויצא חוץ למים:

נענעתי. השפלתי ועבר עלי הגל:

ר' עקיבא ור"ט אומרים בודקים. וא"ת לדידהו אמאי לא בעי חקירה דאיזה יום ואיזה שנה ותירץ הקדוש דדרישה [וחקירה] דאיזה יום אינו בשביל לעמוד על בירור העדות שהרי מהני העדות שראו מעשה א) מה מהניא הך בדיקה אלא אינה אלא כדי שיבואו העדים לידי הזמה ודוקא בדיני נפשות הוא דבעינן ליה כדי להציל את הנדון אבל בעדות אשה כי נמי בעינן דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות היינו מגוף העדות לבוא לידי אמת כמו כליו שחורים וה"ה בלשון שהעיד בו כמו הכא אבל איזה יום לא צריך ופסק ר"ת דלא בעינן דרישה וחקירה דקי"ל כת"ק:

ואפי' ראוהו מגוייד למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי הואט דלא מטמא אבל מחייא לא חיי. אמר אביי לא קשיא הא רשב"א והא רבנן דתנאי מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב ור"ש בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול ליכוות ולחיות פי' הוא מכוה מקום החתיכה ואין הדם יוצא שימות מיד. ומי מצית מומת לה כרשב"א והא תני סיפא מעשה באסיא בא' ששלשוהו במים ולא עלתא בידן אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא. והמגוייד בכל מקום שעושה בו טריפה הוא. ומהדר שאני מיא דמרזו מכה. פי' מכבידי' ומקלקלים אותה וממהרים מיתתו והאי דקתני מפני שיכול לכוות ולחיות אינו חיות גמורה דהא אם נחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה טריפה הוא והאיך יכול לחיות אלא האי יכול לחיות עד תריסר ירחי שתא הוא כדין טרפה וזהו לכוות ולחיות שאם מכווין אותו נעצר הדם ואינו יוצא ומתקיים עד י"ב חודש ואם לאו יוצא דמו ומת לאלתר ובהא פליגי לאינסובי לאקתא לאלתר ולא תמתין עד לאח רי"ב חדש. אבל לאחר י"ב חדש קיים לן דלא חייב וליכא מאן דפליג ותנשא אשתו. ואפי' אם תמי לומר דרשב"א סבר טרפה חיה כדמוכח ריש אלו טרופות והכי אית לן לפרושי בתירוצה דרבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל. דאפי' אם היתה מלובנת כיון דעבדי טרפה היכי חיי אלא ודאי עד י"ב חדש קאמר. ואין לפרש האי מגוייד כגון שפצעו וחתכו במקום שאין נעשה בו טריפה דהא מקשה לה מארכובה ולמעה. ושמעינן מהכא שאשה הטרפה אסור האע"ג דסופו למות וההורגו פטור אפילו הכי כחי הוא חשוב לכל דבריו. וכדאמרינן לקמן שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואמרינן התם חי הוא וסופו למות וכי היכי דגיטא גט הא ה"נ טרפה שקדש קדושיו קדושין וכן נמי מקחו מקח וממכרו ממכר:

וחיה אוכלת שנפשו יוצאה מעידים. אר"י א"ש שחט בו שנים אי רוב שנים וברח מעידים עליו. איני והאר"י א"ש שחט בי שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא כחי מחזקינן ליה חי הוא וסופו למות. פי' חי הוא לפיכך גיטא גט וסופו למות הלכך מעידים עליו:

תוד"ה למימרא דמגוייד כו' וסיפא (דלא תנשא) [דתנשא] היינו לאחר י"ב חודש כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בפ' מי שאחזו ע"ש:

תוד"ה כליו דחיישינן לשאלה וכו' עד וא"ת א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דפשיטא ליה ודאי וכו'. לשון התוס' מגומגם אבל כוונת התוס' הוא זה ר"ל דהמקשה ידע ופשיטא ליה דהא דקאמר דחיישינן לשאלה היינו מן התורה ולענין איסור א"א דוקא מחמירינן אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה לכך לא מחמירינן גבי ממון ומחזירין האבידה והא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן היינו משום דהתם בבא מציעא קאמר דלהכי כתבה רחמנא חמור דלא צריך למכתביה דהא כתיב לכל אבידת אחיך אלא למילף מניה דמחזירין חמור בסימני אוכף ולהכי פריך כיון רמן התורה חיישינן לשאלה היכא גמרינן מהא דכתב רחמנא חמור דמהדרינן חמור בסימני אוכף וק"ל:

ד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב ליה מת קפריך כו' דס"ד וכו'. נ"ל דהוקשה להם לתוס' מאי פריך לשמואל בלא מלתיה דשמואל מאי הוי ס"ל בטעמא דברייתא דאמאי אינו גולה כיון דמת על ידו דהא ע"כ הברייתא אפילו אחר שמת אינו גולה דקודם לכן פשיטא דאינו גולה וכיון דהשתא עדיין לא הוה ידע המקשה טעמא דשמא הרוח בלבלתו או שמא הוא קירב מיתתו מאי טעמא דאינו גולה ותירצו התוס' דהוה ס"ד דטעמא הוי משום דאינו מת מיד וחיובא דגלות לא הוי אלא כשמת מיד דהכי משמע קרא דאו ימות וגו' ואחר שכתבתי זה מצאתי בתוס' במסכת גיטין דף ע' ד"ה אלא מעתה יהא גולה וכו' וזה לשונם לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו ליגלות ולאו אשנויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת תקשה טפי דקס"ד דגלות תלוי במת לאלתר ולפי זה יתיישב שפיר הא דכתבו התוס' הכא לשמואל פריך אבל מ"מ הא דכתבו דס"ד וכו' הוקשה להם בלא שמואל מאי הוי ס"ד בטעמא דברייתא כמו שכתבתי כאן למעלה ולא ס"ל השתא דרשא דונקה המכה היינו מגלות דמשמע דוקא משום דהלך על משענתו משום הכי נקה מגלות אבל לא הלך על משענתו אע"ג דלא מת מיד דהא ונפל למשכב כתיב הוה חייב גלות אבל לשמואל דאמר מעידין עליו א"כ משמע דס"ל דחשיב מת מיד אע"ג דמשני חי הוא וסופו למות ר"ל חי הוא באותו רגע שהוא רומז ואומר כתבו גט לאשתי אבל סופו למות קודם שיתירוה הב"ד לינשא ולכך קאמר דמעידין ולכך פריך אלא מעתה יהא גולה ע"י:

בא"ד אבל א"ל דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו יש לפוטרו כיון שמת לאלתר וכו' כנ"ל להגיה ור"ל אבל לא הוה מסתבר ליה להמקשה דמשום דשמא רוח בלבלתו וכו' יש לפוטרו דהא אכתי לא ידע המקשה מהני טעמי ויש ג"כ ליישב גירסת הספרים שכתוב בהן אין לנו לפוטרו וה"פ אבל א"ל דהכי פריך המקשה דעל הברייתא הוה ס"ל הטעם משום דרוח בלבלתו וכו' אבל לשמואל פריך דמשום דרוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר לפי סברתו של שמואל זה אינו משום דהא אכתי לא ידעינן וכו' וק"ל:

רש"י בד"ה מובהק כו' סמכי הס"ד:

תוס' בד"ה כליו דחיישי' כו' מאי פריך הכא והתם חמור כו' כצ"ל:

בא"ד אבל קשה כו'. נ"ב פי' אבל זה היה קשה לתלמודא דפריך חמור בסימני אוכף כו':

בד"ה אלא מעתה כו' דחשיב ליה מת קפריך כו'. נ"ב ואף דמשני דסופו למות הוא מ"מ הוא לאלתר קודם שיתירוהו ב"ד להנשא והא דמפרשינן התוס' לשמואל פריך כלומר ולא אשנויא דחי הוא וסופו למות דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי וק"ל:

גמרא ואב"א כליו (דקתני אין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו) בחוורי וסומקי.
דאין זה סימן שהרבה נמצאים כן, אבל לשאלה לא חיישינן ובהאי דפרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר צריך לדחוק דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי אף דנקט בלשון זכר ובלשון יחיד, כ"כ בתוס', אבל ללשון ראשון דחיישינן לשאלה א"צ לדחוק כלל, ומפרשינן כפשטיה דהאי מכירו קאי אגט.
ונוראות נפלאתי על התוס' שכתבו דלל"ק דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן נאבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה, ומה צורך לכך ואי משום דקתני מצאו בחפיסה. הא חזינן דהתוס' בקושייתם לל"ב דל"ח לשאלה היה ניחא להו לפרש דמכירו קאי אגט ולא חששו למה דקתני מצאו בחפיסה אלא דהוקשה להם מה דקתני בלשון יחיד וזכר, ומכ"ש דלל"ק ליכא קושיא כלל מזה, די"ל דלרבותא נקט אף דמצאו בחפיסה מ"מ אין החפיסה סימן דחיישינן לשאלה וצריך דוקא שיכיר הגט עצמו, וד' יחנני וילמדני:

(קכ ע"ב) ולא אפסקתיה לנערותיה.—צ"ל: ולא אספקיה לנערותיה. וכן בפירש"י צ"ל. ולא הספיק. וכ"ה בערוך ע' נער ה'. (אבל לשון התלמוד משובש גם שם.)

מובהק הוא. ואע''ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו אאיסור דאורייתא: דארוך וגוץ. לאו סימנין נינהו: כליו. בגדיו שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים: חמור בסימני אוכף. דקיימא לן באלו מציאות (ב''מ דף כז.) דמהדרינן: לא שיילי אינשי. בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו: דמסקיב ליה. דאשי''ר בלע''ז: מצאו קשור בכיס כו'. מאי איכא למימר ליחוש אע''פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט: לזיופא. שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל: מנחשי אינשי. שלא יטול זה מזלו ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו הא אמרן דחיישינן לשאלה לא קשיא כליו דמתניתין היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים וכליו דגיטין היינו בין כלי תשמישי ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם: ואיבעית אימא כליו. דמתני' דקתני בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו: בסומקי וחיורי. דלא אמרינן הוי סימן במלבושיו אי שחורין היו או לבנים היו דאין זה סימן שהרבה יש שחורין ולבנים ואדומים: והא קתני סיפא. דמתני' (לקמן דף קכא.): מן הארכובה ולמטה לא תנשא. דחיי ואי משום טביעה הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגוייד לא חיי: שאני מיא דמרזו מכה. מחזיקות ומגדלות כאב המכה וחברו מיטרא רזיא לאילני במס' תענית (דף ג:): גיידיה לגמליה. לשון גודו אילנא (דניאל ד): ולא אפסקיה לנערותיה. ולא הפסיק לגמור את קול נערותו שהיה נוער עד שמת: מלובנת. באש שמתוך המכוה מתרפא: וברח. הנשחט: יכתבו ויתנו. אלמא כחי מחזקינן: ומשני חי הוא. לפיכך גיטו גט וסופו למות הלכך מעידין: אלא מעתה. הואיל וודאי ימות יהא גולה השוחטו אם נפל סכין מידו עליו ושחטו אלמה תניא אין גולה ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר מת: על ידו. בשבילו: הרוח בלבלתו. ומחמת הרוח מת הלכך לגבי גלות פטור ומיהו לענין אשתו מעידין עליו דודאי ימות:

כליו דחיישינן לשאלה. וכליו דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאילם כמו שפירש ריב''ן דלא חיישינן לשאלה: כליו דחיישינן לשאלה. ואם תאמר מצא פירות בכלי דבפ' אלו מציאות (ב''מ דף כד:) משמע דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה וא''ת א''כ מאי פריך הכא והתם חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן לשאלה וי''ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור: איבעית אימא כליו בחיורי כו'. ולעולם לא חיישינן לשאלה וא''ת בפרק כל הגט (גיטין כז. ושם) תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די בכך דהא לא חיישינן לשאלה ויש לומר דה''פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע''ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע''ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ''מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדתני בתוספתא עשרה דלוסקמות מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן איבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה ושם אאריך בע''ה: למיימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו ' טמויי הוא דלא מטמי הא מחייא לא חיי. תימה דהא קתני בה גוסס אע''ג דחיי דרוב גוססים למיתה ומיעוטן חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס ויש לומר בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי ומ''מ מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד ועוד אמר ר''י לפרש דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגוייד במקום שעושים אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והשתא פריך ליה ממגוייד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר והוא הדין נמי דמגוייד מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס וא''ת בלאו מילתיה דרשב''א תקשי ליה רישא לסיפא וי''ל דמעיקרא לא קשיא ליה רישא לסיפא דמצי לאוקמי רישא דאין מעידין היינו לאלתר וסיפא דתנשא היינו לאחר י''ב חדש אבל אמילתיה דרשב''א לא מצי לשנויי: אלא מעתה יהא גולה על ידו. לשמואל דחשיב ליה מת קפריך דכיון דמת הוא יש לו לגלות דס''ד טעמא דחייב לגלות לפי שמת לאלתר אבל לא מת לאלתר לא יתחייב גלות כלל דלישנא דוימות דכתיב גבי גלות משמע ליה שמת לאלתר ולית ליה השתא הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג: ושם) ונקה המכה בשוגג מאי ונקה ונקה מגלות ואע''פ שחייב מיתה במזיד אפילו לא מת זמן מרובה יש חילוק בין מיתה לגלות כי היכי דמפלגי בין דרך ירידה לדרך עלייה גבי גלות ולא גבי מיתה אבל אין לומר דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר דהא אכתי לא ידעינן להני טעמי: חייישינן שמא הרוח בלבלתו. ודוקא בגלות ולא במיתה כדפרישית לעיל והא דאמר ונקה המכה מגלות הא לא הלך על משענתו אע''פ ששהה הרבה חייב גלות איכא למימר כגון דליכא בלבול דרוח כגון בביתא דשישא ולא פירכס כלל:

יבמות קכ ע"ב