יבמות קטו ע"ב

וחזינהו לאלתר [וראינו אותם מיד] כשהעלום, וקאמרי סימנין [ואמרו הנשים סימנים] שהיו באנשים אלה, דלאו עלייהו סמכינן [שבאופן כזה לא עליהן אנו סומכים], אלא על הסימנים.

א מסופר: ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה [אדם אחד שהפקיד שומשומים אצל חבירו], אמר ליה [לו] לאחר זמן: הב ליה שומשמי [תן לו, לי, את השומשומים]. אמר ליה [לו]: שקילתינהו [לקחת אותם]. אמר לו המפקיד: והא כן וכן הויין [והרי כך וכך בכמות היו], ובחביתא רמיין [ובחבית הם מונחים] וצא ובדוק, וראה שכך הוא. אמר ליה [לו] השומר: דידך [את השומשומים שלך] — שקלתינהו [לקחת אותם], והני [ואלה] הנמצאים בחבית אצלי — אחריני נינהו [אחרים הם]. ובא הדבר לפני חכמים, לשאול מה הדין.

סבר רב חסדא למימר [לומר]: היינו [זה הוא] מקרה הדומה למקרה למעלה בשני תלמידי חכמים שטבעו, ואמרו עליהם סימנים, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים]: הנך אזלו לעלמא, והני אחריני נינהו [אלה הלכו להם לעולם, ואלה שצפו ועלו אחרים הם], וגם כאן, אפשר לסמוך על הסימנים שנתן המפקיד, ואין לומר ששומשומים אלה אחרים הם.

אמר ליה [לו] רבא: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם קאמרי [שם אומרים הם] סימנים על האנשים, הכא שומשמי מאי סימנא אית להו [כאן, לשומשומים עצמם מה, איזה, סימן יש להם בגופם]? ודקאמר "כן וכן הויין" [ומה שאמר "כך וכך היו" בכמות] — אימר חושבנא איתרמי [אמור שחשבון הזדמן] ובמקרה הזדמן שהיתה כמות כזו גם בפעם שניה, ואין הוכחה שבאמת אותם שומשומים שלו הם.

בהמשך לאותו דיון, אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בר [בנו] של רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] בדברים האלה שמא פינן (פינה אותם ממקומם)? והתנן [והרי שנינו במשנה], מצא כלי וכתוב עליו קו"ף — יש לומר שכל הנמצא בכלי, כגון כסף, היה מיועד לצורך קרבן, היה רשום עליו מ"ם — הרי הוא מעשר, דל"ת — הוא דמוע, תערובת של תרומה בחולין, טי"ת — הרי הוא טבל, תי"ו — תרומה. שבשעת הסכנה שגזרו גזירות שמד על ישראל היו כותבין תי"ו תחת (במקום) תרומה, ולא כתבו במפורש, ואין חוששים שמא פינו את התרומה מהכלי למקום אחר!

כנגד טענה זו אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ולא חיישינן [והאם אין אנו חוששים] שמא פינן? — אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה, ר' יוסי אומר: אפילו מצא חבית וכתוב עליה במפורש תרומה — הרי אלו חולין, שאני אומר: אשתקד (בשנה שעברה) הוה [היה] מלא תרומה, ופינה את התרומה והכניס דבר שאיננו תרומה, הרי מכאן ראיה שאנו כן חוששים!

אלא כך יש לומר: דכולי עלמא חיישינן [לדעת הכל חוששים אנו] שמא פינן, והכא בהא קמיפלגי [וכאן, באותם כלים, בזה הם חלוקים]: מר [חכם זה, חכמים] סבר: אם איתא [יש], אם אמנם, דפינהו [שפינה את התרומה] — מיכפר הוה כפר [היה מוחק את הכתובת]. ואידך [והאחר, ר' יוסי], סבור: אימר אישתלויי אישתלי [אמור ששכח] לעשות כך. אי נמי, לפנחיא שבקיה [או גם כן טעם אחר — להצלה הניח את הכתובת] שלא יבואו בני אדם לקחת את מה שיש בכלי, כי יחשבו שתרומה היא.

ב אגב השאלות הללו בדיני התרת אשה מספרים: יצחק ריש גלותא [ראש הגולה], בר אחתיה [בן אחותו] של רב ביבי, הוה קאזיל [היה הולך] מקרטבא לאספמיא [לספרד], ושכיב [ומת] בדרך. שלחו מהתם [משם, מספרד] הודעה זו: יצחק ריש גלותא [ראש הגולה], בר אחתיה [בן אחותו] של רב ביבי, הוה קאזיל [היה הולך] מקרטבא לאספמיא [לספרד] ושכיב [ומת]. והתעוררה השאלה: מי חיישינן לתרי [האם חוששים אנחנו לשני] יצחק, או לא? כלומר, שמא יש עוד אדם אחר בשם זה, ואין בזהות שמותיהם משום סימנים מובהקים. אביי אמר: חיישינן [חוששים אנו]. רבא אמר: לא חיישינן [אין אנו חוששים].

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] סברה שחוששים לכך, דההוא גיטא דאשתכח [שגט אחד נמצא] בעיר נהרדעא וכתיב [והיה כתוב בו]: בצד קלוניא מתא [העיר] אנא [אני] אנדרולינאי איש נהרדעא פטרית ותרכית ית [פטרתי ושלחתי וגרשתי את] פלונית אנתתי [אשתי], ואשת אנדרולינאי ביקשה שיתירו לה להינשא על פי גט זה, ולא ידעו אם הוא האיש שנתן את הגט, או שמא יש אדם אחר בשם זה. ושלחה, את השאלה הזו, אבוה [אביו] של שמואל לקמיה [לפני] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] לארץ ישראל לדעת מה ההלכה. ושלח ליה [לו]: תיבדק נהרדעא כולה אם יש אדם נוסף בשם זה. משמע שחוששים שמא יש אדם נוסף בשם זה, וכן צריך לעשות במעשה של אותו יצחק.

ורבא אמר: אין להביא מכאן ראיה, שכן אם איתא [יש מקום] לחשוש שזה שכתב את הגט, אחר הוא, וחוששים לאדם נוסף באותו שם — יבדק כל העולם מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שמא יש בעולם אדם אחר שנקרא באותו שם?! אלא באמת לא היה מקום לחשוש כלל, ומדוע שלח לו שתיבדק נהרדעא — משום כבודו דאבוה [של אביו] של שמואל הוא ששלח הכי [כך], שלא רצה לכתוב במפורש ששאל דבר שאינו צריך, ולכן כתב באופן הנשמע כאילו הוא מסכים במקצת לחשש זה.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה, את דעתי] שאין חוששים לשניים ששמותיהם שווים — דהנהו תרי שטרי דנפקי [שאותם שני שטרות שיצאו] בעיר מחוזא וכתיב בהו [והיו כתובים בהם] השמות: חבי בר ננאי וננאי בר חבי. ואגבי בהו [והגבה בהם] רבא בר אבוה זוזי [זוזים, כספים] ולא חשש שמא של אחרים הם. והא [והרי] השמות חבי בר ננאי וננאי בר חבי בעיר מחוזא שכיחי טובא [מצויים הרבה], ובוודאי יש אנשים אחרים בעלי שם זה, ובכל זאת אין אנו חוששים לכך. ושואלים: ואביי, מה משיב הוא על הוכחה זו?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטו - ב

וחזינהו לאלתר מיד כשהעלום, וקאמרי נמי סימנין מובהקין, דלאו עלייהו אטביעות עין גרידא סמכינן, דחיישינן דלמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים את צורת הפנים ואין ניכר כל כך [שיטת רש"י] ^[10], אלא אסימנים סמכינן, שבבירור הכירום יפה ואין כאן מקום לחשוש שאמרו בדדמי ^[11].

ובעיין דעד אחד במלחמה, לא איפשיטא.

מעשה בההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה בעדים. ^[12]

אמר ליה מפקיד לאחר זמן: הב לי שומשמי.

אמר ליה נפקד: שקילתינהו! כבר החזרתים לך.

אמר ליה מפקיד: יש לי סימן מובהק, והא כן וכן הויין, כך וכך סאין היו.

ובחביתא רמיין, ועדיין הן אצלך בחבית, צא ובדוק בה ותמצא כחשבוני.

אמר לו: דידך שקלתינהו. והני, אחריני נינהו ושלי הם.

סבר רב חסדא למימר: כיון דאיכא עדי פקדון וגם סימן שהן שלו, אם כן היינו שני תלמידי חכמים דלעיל, דאמרינן נאמנים להשיא נשותיהן בעדים וסימנים, ולא אמרינן: הנך תלמידי חכמים אזלו לעלמא, והני מתים שהעלו מן המים אחריני נינהו, ואירע שהיו להם סימנים דומים.

והוא הדין כאן, שאין לנו לחשוש אולי הם אחרים, ואירע שיש בהם אותם הסימנים.

אמר ליה רבא: מי דמי הכא להתם? התם בשני תלמידי חכמים קאמרי סימנים וידוע דליכא למיחש לשקרא. ^[13].

הכא, בשומשמי, מאי דאמר ליה מפקיד לנפקד לא חשיב סימן. כי מאי סימנא אית להו ^[14].

ואילימא מאי דקאמר "כן וכן הויין" [כך וכך סאים של שומשומין היו], אין להחשיב זאת לסימן, דאימר חושבנא איכא למימר דאיתרמי, במקרה, כמו החשבון הזה.

אמר ליה מר קשישא בר רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן שמא פינן לראשונות והני אחרינא נינהו, כאשר הסימן של הראשונות נמצא לפנינו?.

והתנן: מצא כלי וכתוב עליו אות קו"ף אמרינן שכל התבואה הנמצא בה הרי זה קרבן הקדש.

או אם מצא כתוב עליו אות מ"ם הרי זה מעשר.

היה כתוב עליו דל"ת הרי זה דמוע, תרומה וחולין שנתערבו, ואין נאכל אלא לכהן.

אות טי"ת הרי זה טבל.

אות תי"ו הרי זה תרומה.

כיון שבשעת הסכנה שגזרו שלא לקיים מצוות היו כותבין תי"ו תחת תרומה. ומוכח שלא אמרינן שמא פינו אותה תבואה שנתן בה בכתיבת אות זה, ואלו אחרים נינהו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי לא חיישינן שמא פינן לראשונות והני אחריני נינהו?

והא אימא סיפא: רבי יוסי אומר: אפילו מצא חבית ישנה וכתוב עליה תרומה, הרי אלו חולין.

שאני אומר: אשתקד מתחילה הוה מלא תרומה, ובשנה אחרת פינה אלמא חייש רבי יוסי לשמא פינן, כיון דדרך הוא שבשנה אחרת משים בו דבר אחר, ומסתבר דרבנן לא פליגי עליה בחך סברא אלא דכולי עלמא חיישינן שמא פינן.

והכא בהא קמיפלגי: מר תנא קמא סבר, אם איתא דפינהו, מיכפר הוה כפר מקנח וגורר היה את האות בזפת, ולכן לא חיישינן דפינהו. ואידך ור' יוסי סבר: אימר, אישתלויי אישתלי, שכח למחוק את הסימן.

אי נמי, לפנחיא ^[15] שבקיה להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם מהן.

מעשה ביצחק ריש גלותא ^[1] בר אחתיה דרב ביבי, דהוה קאזיל מעירו קורטבא לאספמיא, ושכיב. ומת באספמיא.

שלחו מהתם, מאספמיא, שליח לקורטבא, להודיע כי איש אחד ששמו יצחק ריש גלותא, בן אחתיה דרב ביבי, הוה קאזיל, הלך, מקורטבא לאספמיא, ושכיב. אבל לא היו העדים שהעידו שהוא הגיע עמהם לאספמיא, וידעו שזה הוא שמו [וגם לא אנשי אספמיא], מכירים שיהא זה אותו יצחק של קורטובא, שיצא ולא חזר ^[2].

והיתה השאלה: מי, האם חיישינן לתרי יצחק המכונים "ריש גלותא", ויצחק זה שמת, איש אחר הוא, ואילו יצחק ריש גלותא שיצא מכאן הלך למקום אחר, ועדיין חי הוא.

או לא חיישינן להכי, ותלינן שיצחק המכונה ריש גלותא שהיה דר בקורטובא הוא המת, הואיל ולא הוחזקו שנים עם אותו השם בעיר אחת. ^[3].

אביי אמר, חיישינן. משום שהשיירות מצויות היו, וקיימא לן במסכת גיטין כי במקום שהשיירות מצויות, אע"פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, חוששין לשני יוסף בן שמעון. ולפיכך, יבדק כל העולם שמא יש יצחק ריש גלותא אחר בסוף העולם.

רבא אמר, כיון שהעדים שראו בו שמת העידו שהוא אותו שיצא עמהם מקורטובא לאספמיא, לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו שני יצחק ריש גלותא בקורטובא. ואמרינן כאן נמצא כאן היה, ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע ^[4].

ומביא אביי ראיה לדבריו:

אמר אביי: מנא אמינא לה דחיישינן לשני יוסף בן שמעון?

דההוא גיטא, דאשתכח בנהרדעא והאשה עומדת לפנינו ותובעת את הגט.

וכתיב בגיטא: בצד קלוניא מתא, שם עיר בארץ נהדרעא ^[5] אנא בן חורין מליתן מס אנדרולינאי נהרדעא, פטרית ותרכית ית פלונית אנתתי, שהוא לשון גירושי אשה; ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דרבי יהודה נשיאה לשאול אי חיישינן לאנדרולינאי אחר שכתב גיטא או לא.

ושלח ליה רבי יהודה נשיאה: תיבדק כל ארץ נהרדעא כולה!

אלמא לא אמרינן מקלוניא היה נמצא, ומשם היה, ולא תהא צריכ בדיקה אלא קלוניא עצמה.

ודוחה רבא את הראיה:

ורבא אמר: דאם איתא דכל נהרדעא צריכה בדיקה יבדק כל העולם מיבעי ליה ^[6] שמא אנדרולינאי אחר היה בנהרדעא והלך לו ^[7] אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלח הכי, שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאין צריך. ולעולם אינו צריך בדיקה אלא קלוניא עצמה.

ומביא רבא ראיה לדבריו:

אמר רבא: מנא אמינא לה דלא חיישינן לתרי יצחק, דהנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא, וכתיב בהו שמות המלווים בשמות שהם שכיחים שם, כגון חבי בר ננאי, וננאי בר חבי.

ואגבי בהו רבא בר אבוה זוזי!

חייב רבא בר אבוה את הנתבע שהוציא נגדו בעל השטר את שטרו, שיפרע את חובו. ולא קיבל את טענתו שאינו חייב לו, אלא לאדם אחר הנושא גם הוא את השם הזה.

והא השמות חבי בר ננאי, וננאי בר חבי, במחוזא שכיחי טובא, ואפילו הכי גבה בהן המלוה כשהוציא שטר חוב על אחרים, ולא חיישינן שמא אחר היה, ובהכרח הוא משום דאמרינן היות ברשותו נמצאו, שלו היו מתחילתן.

וכיון שלענין ממון, אף על גב שהוחזקו שנים עם אותו השם לא חיישינן שמא השטר של אחר, הוא הדין לענין איסורא כי לא הוחזקו, מיהא, לא חיישינן.

אך אביי דוחה את הראיה:

ואביי אמר:

הערות

^[10] אף לפירש"י דהמים משנים צורת הפנים, מכל מקום מהני הטביעות עין בצירוף הסימנים, ולכאורה לסברא זו גם סימני בגדים מהני בצירוף הטביעות עין כל דהוא. פורת יוסף.

^[11] כתבו התוס' דהא דבעינן סימנים כשהעלוהו ולא סגי בעביעות עין משום שהם עצמם ראו הטביעה, רוצה לומר כשנפל במים, דכיון שראו הטביעה אולי במיעוט טביעות עין יאמרו שאלו הם שנפלו. רבינו ירוחם ח"ח נתיב כ"ג ח"ג.

^[12] תוס' ושאר ראשונים.

^[13] ריטב"א.

^[14] עי' בקצוה"ח סי' רנ"ט סק"ב ד"ה אמנם בעיקר, שדן אי מהני סימן להוציא וכתב דהכי מהני כיון שהיו עדי פקדון בסימן זה, עיי"ש בארוכה.

^[15] לשון שימור. כאדם שתולה ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלוהו הימנו, ודומה לו בהגוזל עצים (ב"ק דף קג.). רש"י.

^[1] התוס' רי"ד פירש שמו היה כך ולא שהיה ריש גלותא, שלא היה ראש הגלות אלא אחר. אבל ברשב"א וכן בריטב"א משמע שהיה ריש גלותא, כמו שביארו לקמן את שיטת רבא דלא חיישינן כיון שאין ממנין שני ראשי גליות במקום אחד.

^[2] ריטב"א ור"ן.

^[3] מדקא מייתי להאי עובדא גבי עובדא דשומשומי, וכן גבי פלוגתא דחוששין שמא פינן או לא, משמע דאותו נידון דלעיל הוא, אי חיישינן שמא הראשון אזל והאי אחרינא הוא או לא. רשב"א. וכ"כ בריטב"א.

^[4] ולא אמרו בגיטין לחוש לשני יוסף בן שמעון אלא רק במקום שאי אפשר לומר כאן נמצא כאן היה, רשב"א ור"ן.

^[5] לפי הרשב"א קלוניא היא צד שבעיר נהרדעא.

^[6] ולאביי לא היה קשה דחיית רבא, משום שנמצא במקום שאין שיירות מצויות אלא לעיירות של נהרדעא בלבד, ולפיכך לא היה חושש רבי יהודה נשיאה לארץ אחרת חוץ לארץ נהרדעא, ורבא סבר שיירות מצויות מן העולם לארץ נהרדדעא, ושיירות מצויות מכאן לארץ נהרדעא, והרי הוא כאילו מצויות כאן שיירות מכל העולם, ולפיכך יבדק כל העולם מבעי ליה. ריטב"א.

^[7] הריטב"א פירש שיבדק כל העולם כולו מבעי ליה, כי לפי דבריך ניחוש לנהרדעא אחרת, דהא חיישינן לשתי שיירות. והרשב"א פירש שיבדק כל העולם כולו, כיון ששיירות מצויות בארץ נהרדעא ממקומות אחרים רחוקים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and we saw them immediately when they came out of the water, and the women stated distinguishing marks that identified these people. As, in this case we do not rely upon the women, but upon the distinguishing marks.

§ The Gemara relates: There was a certain man who deposited sesame plants with his friend. Sometime later he said to him: Give me the sesame plants. The friend said to him: You already took them. The owner replied: But they were of such-and-such an amount, and placed in a barrel; go and check that barrel and you will see that I am right. The bailee said to him: You took your sesame plants, and these in the barrel at my house are other ones.

The case came before the Sages for a ruling. Rav Ḥisda thought to say: This situation is the same as the situation involving the two Torah scholars who drowned, when they used distinguishing marks to identify them. And we do not say in that case: Those men went elsewhere in the world, and these men who floated up are different people. Here too one may rely upon the distinguishing marks of the sesame plants given by the owner, and there is no reason to think that these sesame plants are different ones.

Rava said to Rav Ḥisda: Is it comparable? There they said distinguishing marks that identified the victims. Here, in the case of sesame plants, what distinguishing marks might they have, by which they could be identified? And as for that which he said: They were of such-and-such an amount, one can say it happened by chance that this second time it was the same amount, and there is no proof that these are the same sesame plants.

With regard to the same issue, Mar Kashisha, son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: And are we concerned that perhaps the one guarding the plants moved them from their place? But didn’t we learn in a mishna (Ma’aser Sheni 4:11): If one found a vessel on which the letter kuf was written, all objects inside the vessel are designated for a korban, an offering; if the letter mem was written on it, it is ma’aser, tithes; if it was the letter dalet, it is dimua, a mixture of teruma and non-sacred produce; if tet, it signifies tevel, untithed produce; and finally, if it is a tav, it indicates teruma. As during a time of danger, i.e., religious persecution against Jews, they would write, for example, tav instead of teruma. In this case, no concern is expressed that someone might have moved the teruma from that vessel to somewhere else.

In response to this claim, Ravina said to Rav Ashi: And aren’t we concerned that perhaps someone moved the teruma from their place? Say the latter clause of that same mishna Rabbi Yosei says: Even if one found a barrel on which the full word teruma was written, these contents are non-sacred. As I say: Last year it was full of teruma, and someone removed the contents and replaced them with non-sacred produce. This proves that the possibility that someone moved the original contents is taken into consideration.

Rather, say as follows: Everyone agrees that we are concerned that perhaps someone moved the contents of a container from their place, and here, with regard to the marked vessels, they disagree about this issue: The Sage who claims that one may rely on the inscription holds that if it is so, that he moved the teruma, he would have erased the inscription. And the other Sage, Rabbi Yosei, responds that one can say he forgot to do so. Alternatively, he left the label to preserve [panaḥya] the contents, so that people would mistakenly think that it contained teruma and would refrain from taking the produce.

§ The Gemara relates a story that deals with the permission of a woman to remarry. Yitzḥak the Exilarch, son of the sister of Rav Beivai, was walking from Cortva to Spain and died along the way. They sent this message from Spain: Yitzḥak the Exilarch, son of the sister of Rav Beivai, was walking from Cortva to Spain and died. The Gemara asks: Are we concerned about the possibility of two men named Yitzḥak or not? Perhaps there is someone else with the same name, and therefore the mention of his name is not a sufficiently distinguishing mark. Abaye said: We are concerned about this possibility. Rava said: We are not concerned.

Abaye said: From where do I say my reasoning that there might be another man with the same name? As a certain bill of divorce was found in the city of Neharde’a, and this passage was written on it: On the colonial [kelonya] side of the city, I, Androlinai of Neharde’a, excused, sent away, and divorced my wife so-and-so. Androlinai’s wife requested permission to remarry based on this bill of divorce, but they did not know if he was the man who gave the divorce or if it was given by another man of the same name. And the father of Shmuel sent this question before Rabbi Yehuda Nesia in Eretz Yisrael. And Rabbi Yehuda Nesia sent a message to him: All of Neharde’a must be examined, to see whether there is another man by that name. This shows that one must be concerned that there might be two people with the same name.

And Rava said: This story provides no proof. If it is so, that there were grounds to suspect that someone else of the same name wrote the bill of divorce, Rabbi Yehuda Nesia should have said: The entire world must be examined, in case there is someone else with the same name somewhere. Since he did not say this, evidently there was no legitimate reason for this suspicion at all. Why, then, did Rabbi Yehuda Nesia send instructions to examine all of Neharde’a? Rather, Rava added, it was due to respect for the father of Shmuel that he sent this message. He did not want to write explicitly that Shmuel’s father had inquired unnecessarily, and therefore he wrote his reply in a manner which indicated his partial agreement with the concern.

Rava said: From where do I say my reasoning that we are not concerned about two people with identical names? As there were two promissory notes produced in Meḥoza, and these names of the creditors were written on them: Ḥavai bar Nanai and Nanai bar Ḥavai, and Rava bar Avuh collected dinars for them with these promissory notes, without concerning himself with the possibility that they might be referring to other people. And the names Ḥavai bar Nanai and Nanai bar Ḥavai are very common in Meḥoza, i.e., there are certainly other people with these names, and yet he was not worried about this matter. The Gemara asks: And Abaye, how does he answer this proof?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ההוא גברא דאפקד שומשמי גבי חבריה. פי' בסהדי אפקיד לי' ואמר לי' שקלתינהו ואמר לי' והא כן וכן הוי ובחביתא רמייאן ואתו סהדי ואמרי דהכי הוא דרמו לי' בחביתא כן וכן שומשמי דאי לאו הכי מצי אמר לי' כדו לא מדידנא כעובדא דרמאי דפומבדיתא דאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ו) ורש"י ז"ל כתב והא כן וכן הוו ובחביתא רמיין וצא ובדוק בה ותמצא כחשבוני.

סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים. והכא נמי לא חיישינן דלמא הני אחריני נינהו הילכך האי סימן משוי לי' ראה וכיון דאיכא עדים וראה לא מצי למימר חזרתי ולקחתים ולא החזרתים לך ומסקנא הכא דכן וכן לאו סימן הוא הא אית לי' סימנא מפיק מינייהו דהוה לי' כאיכא עדים וראה וכי האי גונא מתפרש עובדא דחסא ודר' מיאשא דאיתנהו בפרק הכותב (דף כ"ה) בדאיכא עדים וראה ולא אישתמודעי להו אלא בסימנא וכך למדנו ממה שכתב רבינו הגדול ז"ל בפרק המפקיד.

שלחו מתם יצחק ריש גלותא הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב חיישינן לתרי יצחק. לב' יוסף בן שמעון או לא. פי' נראה לי דשמעתא כולה חד אורחא נקטה ואזלא כי היכי דהתם אמרינן שמא פינן ואחרים הם אף בזו בכך נחלקו אביי סבר חיישינן דהא שיירות מצויות היו וקי"ל מקום שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו חוששין לב' שוירי ולב' יוסף בן שמעון ורבא סבר כיון שהעדים שראו בו שמת העידו שהי' הולך מקורטבא לאספמיא הרי שראו אותו בקורטבא וכיון שכן אומרים כאן נמצא וכאן הי' ואין חוששין שמא ממקום אחר בא לכאן ואותו יצחק שהוא מכאן הלך לו למקום אחר אלא תולין שזה הנמצא שראו אותו עכשיו בקורטבא הוא הידוע שהיה דר בעיר קורטבא וכעובדא דשני ת"ח לרב חסדא דלא אמרינן הני אזול לעלמא והני אחריני נינהו.

ואמר אביי מנא אמינא לה מההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא וכו'. תיבדק נהרדעא כולה כלומר כל ארץ נהרדעא שהיא הרבה עירות עד היכי דסגי קבא דנהרדעא אלמא אין אומרים בנהרדעא היה נמצא ומשם הי' ולא תהא צריך לבדוק אלא אותה העיר והיא לא נסתפק לאבוה דשמואל ורבא אם איתא שכל נהרדעא צריכה בדיקה תבדוק כל העולם שהרי שיירות מצויות בארץ נהרדעא ממקומות רחוקים הרבה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשנחו ליה שלא להחזיקו בטועה ושואל דבר שאינו צריך.

ואמר רבא מנא אמינא. משטרי דנאני בר חבו דשכיחי טובא בנהרדעא ואמרינן ברשותו נמצאו ושלו הי' ואביי התם לנפילה לא חיישינן כיון דלא איתרע לי' אבל נפל או שמת ולא ידעינן מנו חיישינן דליכא חזקה דתפיסה.
ועובדא דענן בר חייא שנא במקום שיירות נמצא אלא שהיו מוחזקים בשני ענן. ולפיכך בדקו עד נהרדעא ולא חששו לב' נהרדעא וכיון דלא אשכחו אלא חדא ולא הוה התם אלא חד דהוי בנהרדעא ליכא למיחש ורבא אמר אפילו לדידי דלא חיישנא דלמא עקר מדוכתא אחריתי ואתא להכא כיוון דתרווייהו מנהרדעא נינהו חיישינן דלמא בגמלא פרחא אי נמי מילי מסר ואפי' הוו סהדי דכולי יומא בנהרדעא הוה ופירשה רב אב ב"ד ז"ל במס' מכות שזה הטעם האחרון עיקר אבל שנים הראשונים סניפין הן לו דהתם (דף ה') אמרינן אפי' בדיני נפשות מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל.

והא כן וכן הויין ובחביתא רמיין. פירש רש"י ז"ל כן וכן הויין וצא ובדוק ותמצא כחשבוני. ונראה מדבריו דלמאן דאמר לא חיישינן שמא פינן מדינא אית לן למיבדק בהו אם כן הויין. ואינו נראה כן בההיא דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מו, א) דרמאי דפומבדיתא דאמר ליה אפקיה דלישמייה, א"ל לשומא דידך לא צריכנא, והכא נמי אמר ליה כדי לא מדידנא להו. אלא הכא הכי הוי עובדא דמדדינהו ולית מחיוב הדין. אי נמי דאפקיד גבי בסהדי ואמר ליה שקלתינהו ואמר ליה כן וכן הויין ואתו סהדי ואמרו ליה דהכי הוא דכן וכן רמיין בההיא חביתא.

סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים. כלומר דלא חיישינן דלמא אחריני נינהו, והכא נמי לא חיישינן דלמא אחריני נינהו והלכך האי סימן משוי ליה ראיה. וכיון דאיכא עדים וראיה לא מהימנא, דהא לא מצי למימר החזרתים לך או החזרתי לך ולקחתים ממך. ומסקנא דשמעתין דחיישינן שמא פינן, וכן וכן הויין לא הוי סימן. הא אלו הו"ל סימן בגוייהו מפיק מיניה, דהוה ליה כעדים וראיה אף על פי שאין העדים מכירים אלא מתוך הסימנין דסימן משוי ליה ראיה.

הא דאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים. לאו סימנים מובהקים, קאמרינן כדדחינן לעיל, דאם כן אפילו בשני עדים בעינן סימן מובהק אלא סימני דהכרת פנים וטביעות עינא קאמרינן.

מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן. מדקא מייתי להאי עובדא גבי עובדא דשומשמי ובפלוגתא דחוששין שמא פינן או לא, משמע דחדא אורחא אית להו ואביי ורבא בהא פליגי אי חיישינן שמא אותו יצחק רישא גלותא דנפיק מהכא אי הוא הוא דמיית, או דלמא חיישינן שמא אותו אזל ליה לעלמא והאי אחרינא הוא. דאביי סבר חוששין משום דשיירות מצויות היו, וקיימא לן במקום שהשיירות מצויות אף על פי שלא הוחזקו שני שוורי ושני יוסף בן שמעון חוששין לשני שוורי ולשני יוסף בן שמעון כמו שפסק רבינו אלפסי בגיטין פרק כל הגט (גיטין כז, א). ולפיכך יבדק כל העולם שמא יצחק ריש גלותא אחר בסוף העולם. ורבא סבר כיון שהעדים שראו בו שמת והוא אותו שיצא עמהם מקורטובא לאספמיא הוא והוא שראו אותו כאן בקורטובא לא חיישינן אלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה ואין חוששין שמא זה ממקום אחר בא לכאן בקורטובא. ולא אמרו בגטין (שם) לחוש לשני שוורי אלא במביא גט ממדינת הים ואבד ממנו במקום אחד ובמקום שהשיירות מצויות שאי אפשר לומר כאן נמצא וכאן היה, הא נאבד באותו מקום שנכתב אפילו נמצא לאחר זמן ובמקום שהשיירות מצויות לא חיישינן, אלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה, אלא אם כן הוחזקו שם שני יוסף בן שמעון. ולגבי יצחק ריש גלותא אין לחוש לכלום בקורטובא עצמה, דידוע היה להם. ועוד שאין ממנין שני ראשי גליות במקום אחד, והוה ליה כעובדא דשני ריש גליות אליבא דרב חסדא דאמר לא אמרינן הנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו.

ואמר אביי מנא אמינא לה מההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתוב בו בצד קלניא מתא. פירוש קלניא צד שבעיר נהרדעא שהוא בן חורין דלא יהבי כרגא למלכא.

ואמרו יבדק נהרדעא כולה. כלומר, כל ארץ נהרדעא שהן עיירות רבות עד היכא דסגי קבא נהרדעא (עיין כתובות נד, א) וכעובד דאמרינן בסמוך בדוק מסוריא ועד נהרדעא, אלמא לא אמרינן בנהרדעא היה נמצא ומשם היה, ולא תהא צריך בדיקה אלא עיר נהרדעא עצמה, והיא לא איסתפק ליה לאבוה דשמואל.

ורבא אמר אם איתא שכל נהרדעא צריכה בדיקה יבדוק כל העולם מיבעי ליה. שהרי שיירות מצויותו בארץ נהרדעא ממקומות רחוקים.

אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה. שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאינו צריך. ולעולם אינו צריך בדיקה אלא נהרדעא עצמה כולה. ואם תאמר שפיר קאמר ליה רבא לאביי, יש לומר שמא במקום שאין השיירות מצויות נמצא ואינו חושש לשיירות הבאות לארץ נהרדעא.

ואמר רבא מנא אמינא לה משטרי דנאני בר חבו וחבא בר נאני דשכיחא טובא בנהרדעא. ומגבינן בהו מאי טעמא דאמרינן ברשותו נמצאו ושלו היו מתחילתן ולא חיישינן לנפילה דעלמא כיון דלא הוחזקה.

ואביי התם למאי ניחוש אי לנפילה. כיון דלא הוחזקה לא חיישינן.

דמזהר זהיר איניש בשטריה. אבל בגיטין כיון דנפל חיישינן אפילו לעלמא. והוא הדין לשני יצחק ריש גלותא, ועובדא דגטין דאשתכח בסורא (להלן יבמות קטז, א) שלא במקום שיירות נמצא, אלא שהיו מוחזקין בשני ענן, ולפיכך בדקו עד נהרדעא ולא חששו לשתי נהרדעא. ואף על גב דמצאו אחרינא אמר אביי דלא חיישינן ליה דכיון שהעדים מעידים עליו שלא נכנס בסוריא באותו היום אין לחוש לו. ורבא אמר אפילו לדידי דלא חיישינן לדוכתא אחרינא, הכא כיון דתרוייהו נהרדעי נינהו, ועקר חד מינייהו ואתא לסורא וכתב שם גטו, חיישינן דלמא האחר הוא שבא בגמלא פרחא, אי נמי בקפיצה, ואי נמי מילי מסר הרמב"ן ז"ל. וקיימא לן כרבא וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל. וקשה לי קצת דאם איתא דטעמיה דרבא משום כאן נמצאו וכאן היו ואזיל לטעמיה דאית ליה הכין בפרק המדיר (כתובות עה, ב) הא לא קיימא לן התם כטעמיה דרבא אלא כרב אשי (שם עו, א) דהא מסקנא דשמעתא משמע דלית ליה לרבא כלל. ויש לומר דלגבי ממונא הוא דלא אמרינן הכי, הא לגבי אשה משום עגונה אמרינן, וכדאמרינן נמי לגבי טמאות (נדה ד, א) אין מחזיקין טומאה ממקום למקום שכל הטמאות במקום מציאתן וכשעת מציאתן.

ההוא גברא דאיפקיד שמשומי גבי חברי' פי' ועדי פקדון היו לו א"ל הב לי שומשמי א"ל שקלתנהו והני אחריני נינהו מדקאמ' א"ל והני אחריני נינהו שמעי' כי ידוע היה בעדים שהיו עכשיו ברשותו שומשמי' אלא שלא היה ידוע אם אותם שהפקיד אצלו או אחרו' והיינו דא"ל והני שהם ידועי' אצלו אחריני נינהו א"ל והא כן וכן הויין ובחבית רמיי' כלומ' האיש לי סימני' שהם אותם דהא כן וכן הויין ובחבית רמיין וכיון שיש לי עדי פקדון ויש לי עדים שראו ברשותך שומשמי' ואני אומר סימן שהן שלי הו"ל כעדי פקדון וראיה וכההוא עובדא דחסא דאמרי הא קא יהיב סימנים ואמר רבא דהא לא הוי סימנא דדילמא אתרמויי אתרמו ואפי' למ"ד בפרק אלו מציאות דמנין ומקום הוי סימן ה"מ גבי מציאה אבל להוציא ממון מחזקתו לא:

מי דמי התם קאמרי סימני' פי' סימן מובהק וידוע דליכא למיחש לשקרא אבל הכא אמור אתרמוי אתרמי ושמעי' מינה שאלו היה נותן סימן מובהק מפקינן מיניה וה"ה דאפי' בלא עדי פקדון כיון דהוא מוד' בפקדון ויש עדים שיש הפקדון ברשותו שלו שהוא מודה והוא נותן בו סימן מובהק דתו לא מהימן לומר שקלתיה ולא מהימן בהא מפני שום מגו שהוא יכול לומר לא הפקדתני וכ"ע ומיהו כשלא נראה הכלי ברשותו וזה אומר בו סימן והלה כופר בו שאינו שלו יכול לומר בהא לא מפקינן ליה כיון דלא חזיוה וכדאית' בפ' חזקת הבתים גבי רמאי דפומבדית' (דף מ"ו):

יצחק ריש גלות' בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקורטוב' לאספמי' שכיב שלחו משם יצחק ריש גלותא דהוה אזיל מקורטובא לאספמי' שכיב מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא פי' ידוע היה לנו כי יצחק ריש גלותא שבכאן יצא מעירנו ושלחו מאספמי' כי איש א' ששמו יצחק ריש גלותא מת בעירם והעידו הבאים עמו כי יצא עמהם מקורטוב' לאספמי' אבל לא היו העדים ולא אנשי אספמיא מכירים שיהא זה אותו יצחק של קורטוב' והיינו דאמרי' חיישי' לתרי יצחק ריש גלותא או לא פי' מי חיישי' שמא יצחק ריש גלותא אחר בא ממקום אחר לכאן לקורטוב' ויצא והלך לאספמי' ומת שם או לא חיישי' ותלינן דיצחק שהיה דר בקורטובא הוא ומיירי כשהיו שיירות מצויות ולא הוחזקו או שהוחזקו תרי יצחק ואין כאן שיירות מצויות דאי שהוחזקו תרי יצחק ויש כאן שיירות מאי טעמא דמ"ד לא חיישי' דהא בפ"ק דב"מ בין לרבה בין לר' זירא דכ"ע חיישי' היכי דאיכא הני תרתי לגריעות' ואי דליכא שיירות מצויות ולא הוחזקו דכ"ע לא חיישי' וכדאי' התם ובדאיכא חדא לגריעות' וחדא למעליותא הוא דאיפלגו התם דרבה סבר דחיישי' ור' זירא סבר דלא חיישי' ואביי ורב' נמי פליגו בהא וכיון דכן הלכתא כרבא ושמעי' מינה דהלכתא התם כר' זירא דסבר בחדא לגריעות' וחדא למעליותא לא חיישי' כן פי' קצת המפרשים ז"ל אבל ר"ח ז"ל שם פסק כרבה דבעי תרתי למעליותא ואלו הכא פסק כרב' וא"כ קשיא הלכתא אהלכת' ופי' ר"ה הר"ם ז"ל דל"ק ולא מידי ואיברא דהכ' כשהיו שיירות מצויות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון לא בקורטובא ולא במקום אחר ואביי סבר כרבא דהתם שחוששי' לב' יוסף בן שמעון ולב' עיירות אף על פי שלא הוחזקו וכמאן דחייש התם לשתי שיירות ואלו בקורטוב' עצמה לא היו חוששי' או שהיה ידוע להם שאין שם אלא א' א"נ דאי ריש גלותא ממש היא אין תרי ריש גלותא בעיר אחד אבל היה חושש שבא משאר מקומות לקורטובא והלך משם לאספמיא ומת ורב סבר דאפילו לרבה דחייש התם הכי ליכא למיחש דהתם הוא בגט שנמצא חוץ למחיצתו אבל כל שנמצא במחיצתו ובעיר המוזכר בגט אני אומר כאן היה וכאן נמצא ואין תולין באדם אחר או בגט אחר שאינו ידוע והכא הרי יש עדי' שראו ריש גלות' שמת שיצא מכאן ויש לנו בכאן חד ריש גלות' ואין לנו לתלות באדם אחר כלל. ואביי סבר דלא אמרי' כאן נמצא וכאן היה וכל הסוגיא מוכחת דבהא פליגי דעובדא דשומשמי' ושני ת"ח דלעיל אי אמרי הני נינהו או אחריני ואי אמרי' כאן נמצאו וכאן היו וסמכו ענין לו הביא ממעשה הזה והיינו דאמרינן בתר האי שקלא וטריא מאי הוו עלייהו דשומשמי והכי נמי מוכח מעובדא דגיטא דמייתי אביי ואשכחן לרבא דס"ל בפ' המדיר כאן נמצאו וכאן היו וא"ת א"כ הכא ק"ל שומשמי חיישי' שמא פנו ולא אמרי' כאן נמצא וכאן היו ובפ' המדיר אסיק רב אשי נמי דלא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו וא"כ אמאי פסקי' כרבא גבי הא דיצחק ריש גלותא וי"ל כי להוציא ממון מחזקתו לא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו אבל גבי אשת איש משום עגונא דאתתא אקילו ואמרי' כאן נמצאו וכאן היו משום דתרי יצחק חששא גדולה וכן ב' גיטי' וב' שטרי דנאני בר חבו שיש רגלים לדבר לומ' כאן נמצאו וכאן היו אמרי' ליה ואין כל המקומות וכל הדברים שוים בענין זה:

אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהדרעי ושלח ליה תבדק כלה נהרדעא פי' דסבר אביי דה"ק שתבדק כל ארץ נהדרעא שהוא עיירות רבות כדאמרי' עד היכן נהדרעא כל היכא דסגי נהר' דנהרדע' והא הכא שנמצא הגט בעיר נהרדעא הנז' בגט ואפ"ה חיישי' לגט אחר מגברא דשאר מקומות שבכל נהרדעא דשמיה כשמיה ואעפ"י שלא הוחזקו מפני שהשיירות מצויות ורבא אי איתא יבדק כל העולם כלו מיבעי ליה כי לפי דבריך ניחוש לנהרדעא אחרת דהא חיישי' לשתי שיירות אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה הכי פי' שלא להחזיקו כטועה וקא א"ל דבר שאינו צריך ולעולם אינו צריך בדיקה אלא אותה העיר של נהרדעא שנמצא שם הגט וא"ת ואביי היאך לא ידע דאם איתא יבדק כל העולם מבעי ליה י"ל כי נמצא במקום שאין שיירות מצויות אלא לעיירות של נהרדע' בלבד ולפי' לא הי' חושש לארץ אחרת חוץ לארץ נהרדעא ורבא סבר דשיירו' מצויות מן העולם לארץ נהרדעא ושיירות מצויות מכאן לארץ נהרדעא הרי הוא כאלו שיירות מצויות כאן שיירות כל העולם ויבדק כל העולם מבעי ליה ויש שפי' דאביי סבר דתרתי יוסף בן שמעון חיישי' אבל לתרי שיירי לא חיישינן ואחרים פי' דאיהו סבר דר' יהודה נשיא' שלח תבדק כל העולם כלה נהרדעא שאפשר להיות שם ורבא א"ל שאין זה משמעות הלשון דאם איתא יבדק כל העולם כולו מבעי ליה והראשון הוא נכון:

ואמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתוב ביה חבו בר ננאי וכו' עד וחבו בר ננאי טובא איכא במחוז' וקא מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי פרש"י זכרונו לברכה וכיון דכן דגבי ממון אין חוששי' דילמא אחרינא הוא אע"ג דהוחזקו והוי כעין שיירות מצויות שהרי כלם בעיר א' דבאיסורי לא ניחוש שהיכא שלא הוחזקו מיהת ואעפ"י שהשיירות מצויות זה הענין פי' ז"ל ועל כרחו היה צריך לפרש לפי שיטת הראשונים דאי לא האי עובדא לכ"ע תיקשי דכלהו חיישי' היכא דשיירות מצוית והוחזקו ולפי שיטת הרמב"ן ז"ל אתיא מילתא שפיר כפשוטו דרב מייתי ראיה מכאן משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו וכל דבר הנמצא במחיצתן מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי וה"ה גבי גט או אדם שנמצא במחיצתו ואביי דחי דהכא לאו משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו אלא משום דהכא ליכא למיחש למידי דלמאי ניחוש אי לנפילה לא חיישי' פי' כיון שלא הוחזקו כלל כי הכא משא"כ בגט הנמצא בשוק דהתם חזיא ליה דנפלי ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גבי אמאי אמרת שמא מסר לו חבירו לשום מתנה ולא זיכ' לו זיכה גמור הרי אותיות נקנות במסיר' ואם תאמר יביא ראיה על המסירה קסבר אין צריך להביא ראיה על המסירה ומי' קשה לי בפרק גט פשוט אמר אביי צריך להביא ראיה על המסירה וי"מ דהא אליבא דרבא בר אבוה קאמ' לה דמגבי בהו ואינו נכון דכיון דלאו הלכת' הכי לאביי למה נחזיק לרבה בר אבוה בטעה ועוד דא"כ הכ' ה"ל למימ' קסב' אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראי' והנכון דהתם הוא בשטר שאינו כתוב לשמו של זה אבל הכתוב על שמו של זה שנתן לו חבירו אפי' אביי סוב' שאין צריך להביא ראיה על המסירה וכדפרישית בפ' גט פשוט ורבא מסתייע מהכ' קסבר צריך להבי' ראיה על המסירה אפי' כששמותיהם שוין א"נ סבר שאין אותיו' נקנות בכתיב' ומסירה וכדקי"ל אליבא דהלכתא וכיון שכן מסתמ' הכי ס"ל לרבה בר אבוה וע"כ הא דמגבי בהו אינו אלא משום דסבר דאמרי' של זה המוציאו היה מעולם וכאן נמצא וכאן היה והלכתא כרבא:

וחזינן לאלתר פ"ה דאם שהו במים חיישי' דילמא אחריני נינהו לפי שהמים משנים צורת האדם. ול"נ [דהא לקמן] אומר דמיא מצמת צמתי. והא דאמר לקמן לאחר ג' ימים אין מעידין עליו היינו נהרג. ועוד א) דהא קאמרי סימנים ודאי מהימנא. הרי מ"מ עלייהו סמכא ואיכא למימר דאמרה בדדמי כיון דמים כי מלחמה הוו. וי"ל דאמרה בדדמי כי לא יצא הטבוע מן המים. ופריך ואם לא יצא מן המים אשתו אסורה דמים שאין להם סוף אשתו אסורה. ומשני כגון אם חזנהו לאלתר כשעלה מן המים מיד דהתם לא שייך בדדמי ב) דהכא מצי למיהוי שינה בחי כמו מת. ואין לה במה לטעות. ודייקנא ג) אבל אם המתינו עד לאחר ג' ימים לא מהימנא דאימור נשתנה מראיתו ואמרה בדדמי. וא"נ לאחר ג' ואמרה סימנים מובהקים דאין עשויין להשתנות לאחר מיתה ולא על תביעות עין סמכינן שהיה לנו לחוש דילמא תפח אלא אסימנין. ולכ"ע היכא דאיכא סימן מובהק ברוב פרצוף ודאי מהימנא אפי' לאחר ג'. (ואע"ג דליכא איניש כה"ג אמרי' פ' אלו נערות בצירף ידו למטה משלשה וכדרבא שר"ל אינה כדרבא):

שומשמין מאי סימנים איכא. וא"ת אפי' הוא יהיב בהו סימני ליהמניה לומר אחריני נינהו במגו דלקוחין הן בידי. וי"ל דאיכא עדים שראו שהפקיד אצלו ועדיין הן אצלו ובעדים ודאי לא מהימן לומר לקוחין הם אצלי:

ומי חיישינן שמא פינן. וא"ת דלמא שאני התם משום דאין לנו לחוש שמא להקל. אבל מספיקא לא מפקינן משום דשמא פינן. וי"ל דה"נ קולא דקאמר דהוי טבל ומעשר ממנו על מקום אחר על ודאי טבל:

ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמי א"ל שיקלתינהו א"ל הא כך וכך הואי ובחברתא דידך דמיין א"ל שקילתינהו והני אחריני נינהו. סבר ר"ח למימר היינו מתני' שני ת"ח דסמכי אסימנא ול"א הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו ואיתרמו בהו הנך סמנים א"ל רבא מי דמי התם קאמרי סימנים. הכא שומשמי מאי סטימנים אית להו דקאמר כך וכך הוין אימור איתרמוי' איתרמי להו וחיישנין שמא פינה. ואסקי והל' חיישינן שמא פינה.

יצחק ר"ג בר אחת' דר"ב הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ר"ג ב"א דר"ב הוה אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. מי חיישינן לתרי יצחק לתרי יוסף ב"ש או לא. פי' שמו הי' כך ולא שהי' ריש גלותא. שלא הי' ראש הגלות אלא אחר. אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן. וכגון שלא הוחזקה שני יצחק ר"ג בקורטבא דמודה רבא היכי דהוחזקו שני יוסף ב"ש בעיר א' דחיישיבנן ולא פליגי אלא בשלא הוחזקו דאביי אמר אפ"ה חיישינן ורבא סבר כיון דאל הוחזקו לא חיישינן והל' כרבא עיין בפסקי בפ' כל הגט.

(אביי) [ורבא] תבדק כל העולם מיבעי ליה פי' יבדק קלניא מתא וסביבותיה ונהרדעא וסביבותיה א"נ כל העולם כולו דחיישי' לתרי נהרדעא כדחיישינן בגיטין לשני שוירי אלא משום כבוד אבוה דשמואל הוא דשלחו ליה הכי. אמר רבא מנא ידענא דהנהו שטרי דנפקי במחוזה וכתיב בהו חבו בר ננאי וננאי בר חבו ומגבי ביה רבא בר אבוה זוזי והא חבו בר ננאי וננאי בר חבו במחוזה איכא טובא אלא כיון דהאי ננאי בר חבו מפיק לשטרא לא חיישי' בכי האי לתרי ננאי בר חבו הכא נמי כיון דהאי יצחק ריש גלותא דהוא דייר הכא אזל מקורטוב לאספמייא לא חיישינן לתרי יצחק. ואביי אמר לך התם למאי ניחוש לה אי ליחוש לנפילה מיזהר זהירי ביה אביי לטעמיה דאמר בפרק גט פשוט לנפילה דחד לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקי' ליה מאי אמרת דלמא מסר להו נהליה אותיות נקנות במסירה פי' בכה"ג דשמיה כשמיה ואע"ג דאביי ס"ל בפרק גט פשוט אותיות נקנות במסירה צריך להביא ראיה ה"מ אי הוה טעין אידך יוסף בן שמעון האי שטרא דאת מפקדת דילי הוא. ומיהו כל אימת דלא טעין לא טענינן ליה ומגבי' מיניה בע"כ. ורבא פליג עליה דאביי התם בפרק גט פשוט וס"ל דאין צריך להביא ראיה. ואפשר דהכא לדבריו דרבא קאמר כלומר כיון דרבא דפליג עליה ס"ל דאותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראיה אפשר דרבא בר אבוה ס"ל כוותיה:

בד"ה יצחק ריש גלותא כו' ואי שכיחי שיירתא והוחזקו תרי יצחק א"כ אמאי לא חייש רבא דהא לקמן גבי ענן בר חייא כו' עכ"ל דמשמע דמיירי בלא שכיחי שיירתא והתוספות לא חשו למנקט רבותא בהא מלתא דאפילו בלא שכיחי שיירתא אי הוחזקו תרי יצחק חייש רבא משום דכיון דהוחזקו ב' יצחק אין נפקותא שוב אי שכיחי שיירתא אי לא שכיחי דהא לא קאמרינן שכיחי שיירתא אלא לחוש לב' יצחק והכא בהוחזקו הא איכא ב' יצחק וק"ל:

ד"ה וקאמרי סימנים פי' ר"ח ש"מ דאשה ועד א'. ר"ל מדקאמר וקאמרי סימנים ש"מ דטביעת עין לא מהני:

בא"ד ושמא איירי כשנשחת קצת צורת פניהם וכו'. פי' ולכך קאמר הכא וקאמרי סימנים אבל היכי דלא נשחת צורת פניהם כלל כיון דאמר אסקינהו קמן והכרנוהו בטביעת עין מהני וה"ה דגמרא הוי מצי לאוקמי דבדלא נשחת צורת פניהם איירי והכירוהו בטביעת עין אלא גמרא נקיט מלתא דעדיפי טפי דהיינו סימנים דמהני בכל ענין אפילו אי איירי דנשחת קצת צורת פניהם וק"ל:

ד"ה וכן הוויין וכו' עד ודוקא דהבא פריכא וכו' דלמא אפקידינהו גביה. ר"ל דלהכי לא יהבינן ליה זוזי דיתמי אפילו כשיש לו כלים דלמא אפקידינהו גביה הני כלים בעדים ולכך כי יהיב סימנים שקל להו:

גמ' אימא הכי איתרמי כו' דפינהו מכפר הוה כפר ואידך כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ל מפקיד הס"ד ואח"כ וכן הוין ג"כ ס"ד:

בד"ה קרבן הקדש הס"ד:

בד"ה לפנחיא כו' בעלמא הוא קבעינא כצ"ל:

תוס' בד"ה מהני כו' צ"ל וקאמרי סימנין כו':

תוס׳ סד״ה אתרמויי כו' במדה. נ"ב של הכלי. שדרך למלאותי:

וקאמרי סימנים. דאי לאו סימנים חיישינן דלמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כל כך: שקלתינהו. כבר החזרתים לך: אמר ליה. מפקיד: והא כן וכן הויין. כך וכך סאין היו: ובחביתא רמיין. ועדיין הן אצלך בחבית צא ובדוק בה תמצא כחשבוני: אמר ליה דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו. ושלי הם: היינו שני ת''ח. דתניא לעיל והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים ותרצינן דאמרי סימני ולא אמרינן אחריני נינהו וסימנים הכי איתרמו: חושבנא. איכא למימר דמתרמי: ומי חיישינן שמא פינן. היכא דסימנא קמא איתא קמן: קרבן. הקדש: דימוע. חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהן: הסכנה. שגזרו שלא לקיים מצות אלמא לא אמרינן שמא פינו אותה תבואה שנתן בה בכתיבת אות זה ואלו אחרים: הרי אלו חולין. דאזלינן בתר רובא: מיכפר הוה כפר ליה. מקנח וגורר היה את האות: לפנחיא שבקה. להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם מהן: פנחיא. לשון שימור כאדם שתולה ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלוהו הימנו ודומה לו בהגוזל עצים (ב''ק דף קג.) הלוקח שדה בשם ריש גלותא כו' ופנחיא בעלמא קבעינן: מי חיישינן לתרי יצחק. היכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת: רבא אמר לא חיישינן. הואיל ולא הוחזקו אבל היכא דהוחזקו מודה כדאמר לקמן (דף קטז.): ההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא כו'. האשה עומדת ותובעתו לפנינו: בצד קלוניא. שם עיר: תיבדק כל נהרדעא. אם יש שם אנדרולינאי אחר חוץ מבעל אשה זו: ואם איתא דחיישינן יבדק כל העולם מיבעי ליה. שמא אנדרולינאי אחר היה בנהרדעא והלך לו: משום כבודו. שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאין צריך: שכיחי טובא. ואפ''ה מגבינן כשמוציא שט''ח על אחרים ולא חיישינן שמא אחר היה וכיון דלענין ממונא אף על גב דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהא לא חיישינן:

וחזינהו לאלתר. פי' לאלתר שהעלום מן המים אבל אם שהו במים הרבה אין לחוש דמיא מצמת צמתי כי ליתא למכה כדאמר בפ' בתרא (לקמן קכא.) אבל כששוהה אחר העלאה מיתפח תפח: וקאמרי סימנים. אבל על ידי טביעת עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו אבל מה שפי' בקונט' דמים משנים צורת הפנים אין נראה דהא אמרי' לקמן בפרק בתרא (שם) דמיא מצמת צמתי היכא דליכא מכה ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים דהוו דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות (ב''מ דף כז: ושם) אי נמי מהני ע''פ טביעות עינא. ר''י: וקאמרי סימנים. פי' רבינו חננאל ש''מ דאשה ועד אחד בספינה שטבעה ואמרו מת לא מהני וכל שכן עובד כוכבים אפי' מסיח לפי תומו ותימה היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו על ידי טביעת עין בלא שום הכרת סימנים ושמא איירי כשנשחתה קצת צורת פניהם דאכלום כוורי ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה בפ' בתרא (לקמן קכ.) וכן מפרש רבינו תם לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים שכשנשחתה צורת פניו מיירי כמו שמפרש במשנה אבל אם צורת פניו שלימה שריא אפי' אחר כמה ימים: וכן הויין ובחביתא רמיין. אר''י דאיירי בהפקיד אצלו בעדים ולכך היה נוטל בסימן מובהק דאי ליכא עדים מה מועיל הסימן יכול לומר לקוחין הן בידי וכן הא דאמר פרק איזהו נשך (ב''מ דף ע. ושם) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינא איניש דאית ליה דהבא פריכא כו' ודוקא דהבא פריכא אבל כלים לא דלמא אפקדינהו גביה ויהיב סימנא ושקיל להו ומיהו קשה דאמר בהכותב (כתובות דף פה: ושם) גבי כסא דכספא דאפקידו בי חסא שכיב חסא ולא פקיד כו' עד ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל לביתיה אבל רגיל דעייל לביתיה אימר איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ומשמע דאיירי שלא הפקיד זה בעדים ואפ''ה קאמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ומה מועיל הסימן כיון שלא הפקיד אצלו בעדים וי''ל ששני הטעמים מצריך דלא אמיד וקא יהיב סימנא ואם תאמר אם כן בספ''ק דכתובות (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דקאמר רב יוסף חדא דהא קא מודי ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואמר ליה אביי ובהא כי לא מודי מי מכשר רבן גמליאל ומאי קושיא דלמא רב יוסף מצריך שני הטעמים וי''ל דאי טעמא דהא קא מודי לא מהני לחודיה לא מהני נמי מאי דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר רבן גמליאל אלא ברוב כשרים אצלה והכא כולן פסולין לבד מארוס ולהכי פריך כי לא מודי פירוש כי לא מהני טעמא דמודי לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר''ג כו': אתרמויי אתרמי ליה. הכא משמע דמנין ומדה לא הוי סימן והא דאמר באלו מציאות (ב''מ דף כג:) מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו: ומי חיישינן שמא פינן. תימה מאי קשיא היא מהאי דהא בממונא יש לחוש לעולם שמא פינן ולא נפיק ממונא מחזקתיה וי''ל דנראה לו לדמות כיון דרגילות לפנותם ואפי' הכי לא חיישינן שמא פינן לענין ממונא נמי מפקינן ליה מחזקה כיון דלא חיישינן אע''ג דרגילות הוא: אימור אישתלויי אישתלי. פי' רבינו חננאל בירושלמי דמעשר שני בפרק ב' רבי יונה ורבי יוסי הוו שותפי בגרבי דחמרא כד דמך רבי יונה אמר רבי מני בריה דרבי יונה לרבי יוסי כל גרבי דכתיב ביה רבי יונה דידיה הוא א''ל אשתקד הוה דידיה והשתא דידי: יצחק ריש גלותא בר אחתיה כו'. איירי דלא הוחזקו תרי יצחק ובשכיחי שיירתא דאי לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו התנן בפ''ק דבבא מציעא (דף כ. ושם) דכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר ואי שכיחי שיירתא והוחזקו תרי יצחק א''כ אמאי לא חייש רבא דהא לקמן גבי ענן בר חייא מחגרא חייש רבא דלמא בגמלא פרחא אזיל כיון שהוחזקו שהיה שם ענן אחר אלמא בלא הוחזקו איירי.: אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו תרי שטרי כו'. וא''ת ואמאי לא מייתי רבא מרבה רביה דאמר בפ''ק דב''מ (דף יח: ושם) ובפרק כל הגט (גיטין דף כז.) גבי גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא ואמר דיחזיר משום דלא הוחזקו אפי' בשיירות מצויות וי''ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאיתויי ראיה מאמוראי קמאי: והא חבי בר ננאי כו'. וא''ת היכי פשיט רבא איסורא מממונא דהכי פרכי' על רבה בפ''ק דב''מ (דף כ: ושם) גבי גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא ועוד הא בהוחזקו תרי יצחק מודה רבא כדפי' לעיל והכא בהוחזקו שני חבי בר ננאי וי''ל דמדמה רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו:

יבמות קטו ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קטו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד