יבמות קיג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיג - ב

אי לאו דעתא צילותא, שאינו יכול לכוון דעתו כפקח, היות ותמיד דעתו אינה צלולה.

ולעולם - חדא דעתא הוא.

או דלמא, אין דעתו קבועה תמיד.

אלא, פשיטא ליה לרבי אלעזר דדעתיה של חרש קלישתא, וגם פשיטא ליה דלאו דעתא צילותא הוא.

והכא, היינו טעמא, שתרומתו ספק, כיון דעתים חלים, לפעמים בריא הוא בדעתו, כפקח, ועתים הוא שוטה.

וכיון שהדבר ספק מתי הוא בריא ומתי הוא שוטה, יש לחוש שמא תרם את התרומה בהיותו בריא ופקח. וכמו כן יש לחוש כשמקדש אשה שמא קידשה בהיותו בריא ופקח.

למאי נפקא מינה - להוציא את אשתו בגט.

אי אמרת כל חייו של חרש חדא דעתא הוא - כקדושין כך גירושין. אם דעתו דעה, קידושיו קידושין מן התורה וכן גירושיו. ואם אין דעתו דעה, קידושיו מדרבנן, כחכמים, וכן גירושיו.

ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה הוא -

קדושי - מצי מקדש, מספק מן התורה.

גרושי - לא מצי מגרש, כי שמא קידשה בהיותו בריא ופקח, ועתה כאשר הוא בא לגרש הוא אינו בר דעת.

ונשאלת השאלה: מאי, מה היא דעתו של רבי אלעזר בקידושי חרש ובגרושיו?

ומסקינן: תיקו! שנינו במשנה: פקח שנשא פקחת ונשתטית - לא יוציא!

אמר רבי יצחק: דבר תורה - שוטה מתגרשת! כיון שאין צורך בדעתה לגירושין, מידי כמו דהוה אפקחת, שמתגרשת בעל כרחה, ללא דעתה.

ומה טעם אמרו חכמים שהשוטה אינה מגורשת? -

כדי שלא ינהגו בה אנשים מנהג הפקר היות והיא שוטה.

והוינן בה: היכי דמי האי שוטה?

אילימא מדובר בשוטה דיודעת לשמור גיטה, שמקבלת ושומרת אותו, ואינה נוטלת ומשליכה אותו, ויודעת לשמור עצמה כגרושה.

אין זה יתכן, כי בשוטה שכזאת - מי נהגי בה אינשי מנהג הפקר, והרי היא יודעת לשמור עצמה!?

אלא שמא תאמר, שמדובר במשנה בסוג של שוטה דאין יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה -

הרי לא יתכן לומר בשוטה שכזאת "דבר תורה שוטה מתגרשת"! כי -

והא אמר דבי רבי ינאי: אמר הכתוב "ונתן בידה" -

מלמד הכתוב כי רק מי שיש לה יד לגרש עצמה, הרי היא מתגרשת.

יצתה שוטה זו, שאין לה יד לגרש עצמה, שהרי אינה יודעת לשמור עצמה וגיטה.

ותנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בפרשת גירושין "ושלחה מביתו".

מלמד הכתוב כי רק מי שמשלחה מביתו ואינה חוזרת אליו, הרי היא מתגרשת.

יצתה שוטה זו, שאינה יודעת לשמור עצמה כגרושה, שמשלחה מביתו, וחוזרת אליו - ולכן אין גירושיה גירושין!

ומשנינן: לא צריכא, כאן מדובר, באופן דיודעת לשמור גיטה, כשמקבלתו, ואולם אינה יודעת לשמור עצמה מאנשים אחרים.

ולכן, דבר תורה שוטה מתגרשת - דהא היות שהיא ידעת לשמור גיטה, ומבינה מהם גירושין.

ואולם, אמור רבנן לא ליפקא, שלא יוציאה מביתו - כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

אבר אביי: דיקא נמי שמדובר בשוטה היודעת לשמור גיטה, ולכן מן התורה היא מתגרשת -

דקתני גבי דידה, באשה שוטה: נשתטית - לא יוציא.

ואילו גבי דידיה, באיש שוטה, קתני: נשתטה - לא יוציא עולמית.

ומדייק אביי: מאי שנא הכא, לגבי נשתטה הבעל, דקתני לא יוציא עולמית.

ומאי שנא התם, לגבי נשתטית האשה, דלא קתני לא יוציא עולמית?

אלא, שמע מינה, הא, בנשתטה האיש מדובר בשוטה לגמרי, שאינו מגרש מדאורייתא ואינו מוציא עולמית.

הא, בנשתטתה האשה, מדובר בשוטה שאינה מתגרשת רק מדרבנן, היות ואינה שוטה גמורה, אלא מבינה בגירושיה, ולכן אי אפשר לומר בה שלא יוציאנה עולמית.

שנינו במשנה: אמר רבי יוחנן בן נורי: מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה, והאיש שנתחרש אינו מוציא?

איבעיא להו: האם רבי יוחנן בן נורי, איש חרש - פשיטא ליה שאינו מוציא.

ואשה חרשת - קמיבעיא ליה מפני מה יוצאה.

או דלמא, אשה חרשת פשיטה ליה שיוצאת.

ואיש חרש - קמיבעיא ליה מפני מה אינו מוציא.

ופושטת הגמרא את הבעיה:

תא שמע מתשובת חכמים במשנתנו:

מדקאמרו ליה חכמים במענה על שאלתו: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, לפי שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה, ואילו האיש אינו מוציא אלא לרצונו -

שמע מינה שעל איש חרש קמיבעיא ליה, מפני מה אינו מוציא.

כי אם היה שואל את הטעם מפני מה אשה יוצאה, היו צריכים לומר לו - לפי שאינה דומה האשה לאיש.

ומקשה הגמרא על ההוכחה הזו: אדרבה, מדקאמרו ליה חכמים: אף זו, אשה חרשת, כיוצא בה, כאשה פקחת המתגרשת שלא מדעתה -

שמע מינה - אשה חרשת קמיבעיא ליה מפני מה יוצאה!

אלא, מבארת הגמרא, ביאור אחר:

רבי יוחנן בן נורי - לדבריהם של חכמים קאמר להו:

לדידי, כי היכי דאיש לא מצי מגרש - אשה נמי לא מיגרשא.

אלא לדידכו, מאי שנא אשה, ומאי שנא איש?

ועל כך ענו לו שיש לחלק בין אשה לאיש, ואמרו ליה: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, והביאו ראיה לכך מאשה פקחת היוצאת שלא לדעתה.

שנינו במשנה: העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאת בגט.

אמר רבא: מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא האומר שאפילו במקום קידושין גמורים מן התורה יכול אדם לגרש את אשתו אפילו כשהיא אינה ברת דעת, יש לנו ללמוד, שאם אמר אדם לעדים: ראו גט זה שאני נותן לאשתי, ופנה אחר כך לאשה, ואמר לה: כנסי שטר חוב זה, ונתן לה את הגט, ואילו היא סברה שזה שטר חוב, ולא ידעה שמתגרשת בו הרי זו מגורשת. שהרי לא עדיף מצב כזה מחרשת המתגרשת מבלי להבין מה הם גירושין ומהו הגט, והראיה -

מי, האם לא אמר רבי יוחנן בן גודגדא שלא בעינן דעתה, בחרשת, הכא נמי לא בעינן דעתא.

ומקשה הגמרא: פשיטא שכך הוא הדין לפי רבי יוחנן בן גודגדא, שהרי זה הוא יסוד דינו, שאין צורך כלל בדעת האשה לגירושיה!

ומתרצת: מהו דתימא, שמא תאמר, מדאמר לה "כנסי שטר חוב זה" - בטולי בטליה לגירושיו, שהתחרט בו.

קא משמע לן שאי איתא דבטליה לגט - הרי לעדים, שאמר להם קודם לכן שהוא עומד לגרשה בגט זה, הוה קאמר להו שחוזר בו.

ומדלא אמר לעדים שהוא חוזר בו - לא בטליה לגירושיו, ולא מידי [ולא כלום. שאין לומר אחרת].

והאי דקאמר לה לאשתו הכי [כנסי שטר חוב] - מחמת כיסופא [בושה שמתבייש ממנה על שמגרשה], הוא דקאמר לה הכי.

ומעתה עוסקת הגמרא בסוגיית קטן אוכל נבילות, שהתחילה לבארה בעמוד הקודם.

רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה נאבדו לו מפתחי דבי מדרשא, ברשות הרבים - בשבתא.

אתא לקמיה דרבי פדת לשאלו מה לעשות:

אי לאו דעתא צילותא [או שאין זו דעה צלולה] ואין הוא מגיע להבנה ברורה ושלימה, ומכל מקום, לדעתו לעולם חדא דעתא [דעה אחת] הוא, כלומר, החרש עומד כל ימיו בדרגה אחת של דעת. או דלמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילותא [שמא פשוט לו שדעתו קלושה ולא דעה צלולה] היא, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של הספק: כיון של עתים הוא חלים [בריא] ודעתו צלולה ועתים שוטה ואין דעתו צלולה, שאינו כל ימיו באותה דרגת הבנה, וזו משתנה מפעם לפעם, יש לפיכך להסתפק במעמדו.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? מה ההבדל אם מגדירים את דעת החרש בדרך זו או אחרת? — לענין להוציא אשתו בגט. אי אמרת חדא דעתא הוא [אם אומר אתה שדעת חרש דעה אחת היא] — אם כן כקדושין כך גירושין, וכיון שבקידושין היתה לו דעה קלושה, אף בגירושין היתה לו דעה כזאת, ויכול לגרשה.

ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שעתים חלים [בריא] ועתים שוטה — אם כן קדושי מצי מקדש [לקדש יכול הוא], כי אנו מחמירים וחוששים שמא בריא וצלול היה באותה שעה, אבל גרושי לא מצי מגרש [לגרש אינו יכול], שאין להתיר את אשתו, מפני החשש שמא בשעה זו שוטה היה. ואם כן מאי [מה] הפתרון לשאלה? והואיל שלספק זה לא נמצא פתרון נשארה השאלה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה, כי מי שנשתטית אשתו — אינו מוציא אותה. אמר ר' יצחק: דבר תורה שוטה מתגרשת, מידי דהוה [כמו שהדבר הוא] אצל הפקחת, שמתגרשת בעל כרחה. וכיון שאין צורך בדעת האשה בגירושין, הרי חסרון דעתה של השוטה אינו גורם מעכב בגירושיה. ואולם, מה טעם אמרו חכמים אינה מגורשת? שלא ינהגו בה אנשים מנהג הפקר, שכיון שאין בה דעת, ואין לה בעל שישמור אותה — יש לחשוש שינהגו בה מנהג הפקר.

ומבררים: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? מה טיבה של שוטה זו? אילימא [אם תאמר] שהיא כזו שיודעת לשמור את גיטה, שמבינה מהו ענין הגט, ויודעת גם לשמור את עצמה — מי נהגי [האם נוהגים] בה מנהג הפקר? הרי יודעת היא לשמור את עצמה! אלא צריך לומר, שמדובר באשה שאין יודעת לשמור לא את גיטה ולא את עצמה.

ואולם, האם אפשר לומר במקרה כזה כי דבר תורה שוטה מתגרשת? והא [והרי] אמר דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ינאי, נאמר: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, ג), כלומר, מי שיש לה יד, דהיינו, שהיא אישיות בעלת דעת לגרש עצמה, לקבל את גיטה, יצתה (יצאה) זו, שוטה גמורה, שאין לה יד לגרש עצמה.

ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל באופן שונה במקצת, נאמר שם: "ושלחה מביתו", כלומר, שיכול לגרש את מי שמשלחה מביתו ואינה חוזרת, יצתה זו, השוטה, שמשלחה וחוזרת, שאינה מבינה מהו ענין הגירושין.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה של ר' יצחק אלא באשה שיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה, שעל פי דבר תורה שוטה כזו מתגרשת, דהא [שהרי] יודעת לשמור גיטה, ואמור רבנן [ואמרו חכמים] שלא ליפקא [יוציא, יגרש], כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, שהרי אינה יודעת לשמור עצמה.

אמר אביי: דיקא נמי [מדוייק גם כן], שכך צריך להבין את המשנה, דקתני גבי דידה [ששנה לגביה] "נשתטית לא יוציא", וגבי דידיה [ולגביו] שנה אם נשתטה הוא "לא יוציא עולמית", ויש להבין, מאי שנא הכא דקתני [במה שונה הענין כאן ששנה] "עולמית" ומאי שנא התם [ובמה שונה הענין שם] שלא קתני [שנה] "עולמית"? אלא האם לא שמע מינה [תלמד מכאן], כי הא [זו] שאין שוטה יכול לגרש — דאורייתא [מן התורה], הא [זו] כשהיא שוטה — דרבנן [מדברי סופרים], שמפני גזירת חכמים לא יגרשנה, ולכן לא הוסיף "עולמית".

ב שנינו במשנה, שאמר ר' יוחנן בן נורי: מפני מה אשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא? ועל כך איבעיא להו [נשאל להם ללומדים] מה כוונת הדברים? האם ר' יוחנן בן נורי, לגבי איש שהוא חרש, פשיטא ליה [פשוט לו] שאינו יכול לגרש, ולגבי אשה קמיבעיא ליה [מסופק לו] האם אפשר לגרשה כשהיא חרשת. או דלמא [שמא], אשה חרשת פשיטא ליה [פשוט לו] שאפשר לגרש אותה, ולענין איש חרש קמיבעיא ליה [נסתפק לו] מדוע אינו יכול לגרש.

ומביאים הוכחה, תא שמע [בוא ושמע]: מדקאמרו ליה [ממה שאמרו לו] לר' יוחנן בן נורי כהסבר להבדל: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת — שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו — שמע מינה [למד מכאן] כי בענין איש קמיבעיא ליה [נסתפק לו] ולא לגבי האשה. שאם היה מסופק לו בענין האשה, אם כן היה להם לנקוט בלשון "אינה דומה האשה לאיש וכו'". ודוחים: אדרבה (להיפך), מדקאמרו ליה [ממה שאמרו לו] חכמים בהמשך המשנה "אף זו כיוצא בה", שמע מינה [למד מכאן] כי בענין אשה קמיבעיא ליה [נסתפק לו].

אלא כך צריך לפרש: ר' יוחנן בן נורי לדבריהם של חכמים קאמר להו [אמר להם], ולפי שיטתם. וכך צריך להבין את שאלתו: לדידי, כי היכי [לשיטתי, כמו] שהאיש לא מצי מגרש [אינו יכול לגרש] — אשה חרשת נמי לא מיגרשא [גם כן אינה מתגרשת], אלא לדידכו [לשיטתכם], מאי שנא [במה שונה] אשה ומאי שנא [ובמה שונה] איש! אמרו ליה [לו]: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת.

ג שנינו במשנה: העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה חרשת שהשיאה אביה, ונישואיה תופסים מן התורה, ובכל זאת יוצאת בגט כשבגרה אף שאינה בת דעת. אמר רבא: מתוך עדותו זו של ר' יוחנן בן גודגדא נלמד שאם אמר לעדים: "ראו גט זה שאני נותן לאשתי ", ובפועל אמר לה בלשון זה: "כנסי (קחי) שטר חוב זה" — הרי זו מגורשת, אף שבשעת נתינת הגט לא ידעה האשה שהוא גט.

וכך הוא למד: מי [האם] לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא כי לא בעינן [צריכים אנו] את דעתה, ואין צורך שהאשה תבין שהיא מקבלת גט — הכא נמי [כאן גם כן] לא בעינן [צריכים אנו] את דעתה, ואפילו היא חושבת שזה שטר חוב — מגורשת. ושואלים: הרי לכאורה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאין צורך בדעת האשה, ומה איפוא חידש רבא?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] מכיון שאמר לה "כנסי שטר חוב זה" — שמא בטולי בטליה [ביטל אותו את הגט], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו רואים בזה נוסח של ביטול. שכן אי איתא דבטליה [אם אכן ביטלו] — לעדים הוה קאמר להו [היה אומר להם], ומכיון שלא אמר לעדים — לא בטליה [ביטלו] ולא מידי [כלום]. והאי דקאמר הכי [וזה שאמר כך] "כנסי שטר חוב" — מחמת כיסופא [בושה] הוא דקאמר להו [שאמר להם, לה, כך], שבאמת התכוון לגרשה, ואמר לה באופן כזה שלא תדע בשעת מעשה מה הוא עושה.

ד מסופר: רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא [אבדו לו מפתחות של בית המדרש] ברשות הרבים בשבתא [בשבת], ואי אפשר היה לפתוח את בית הכנסת, כי לא יכלו להביא את המפתח מכיון שאסור לטלטל ברשות הרבים, אתא לקמיה [בא לפני] ר' פדת לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו] ר' פדת: זיל [לך]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Or perhaps his mind is not clear, i.e., he cannot achieve full and clear understanding, and yet he is always of one mind. In other words, a deaf-mute functions at the same level of intellectual capacity every day. Rav Ashi explains the other possibility: Or perhaps it is obvious to Rabbi Elazar that the mind of a deaf-mute is weak and his mind is unclear, but in this case here, this is Rabbi Elazar’s reasoning: Since he is at times competent and at times imbecilic, without clarity of mind, i.e., he does not function at the same level of understanding every day, therefore the teruma of a deaf-mute is considered teruma that is of doubtful legal status.

The Gemara asks: What is the practical difference how one defines the intellectual capacity of a deaf-mute? The Gemara answers: It makes a difference with respect to divorcing his wife with a bill of divorce. If you say that a deaf-mute has one consistent mind, his divorce is equivalent in status to his betrothal. Since he had a weak mind at the time of his betrothal, he has the same level of competence at his divorce and therefore he may divorce his wife.

But if you say that he is at times competent and at times imbecilic, he may betroth a woman, as the Sages are stringent and assume that he was healthy and of clear mind at the time; however he cannot divorce her, due to a concern that he was competent when he betrothed her but he is incompetent now. If so, what is Rabbi Elazar’s reasoning? No solution is found, and therefore the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna taught that one whose wife became imbecilic may not divorce her. Rabbi Yitzḥak said: By Torah law, an imbecilic woman may be divorced, just as it is in the analogous case of a halakhically competent woman who was divorced against her will. Since there is no need for a woman to agree to receive a bill of divorce, an imbecile’s lack of sound mind does not prevent her from being divorced. And if so, what is the reason that the Sages said that an imbecilic woman may not be divorced? The reason is so that people should not treat her in the manner of ownerless property. Since she is not of sound mind and has no husband to protect her, there is a concern that people might treat her in a disrespectful fashion.

The Gemara inquires: What are the precise circumstances of this case? If we say that this woman knows how to guard her bill of divorce, i.e., she understands the concept of a bill of divorce, and she also knows how to take care of herself, would people treat her in the manner of ownerless property? She is capable of protecting herself. Rather, the mishna is evidently referring to a woman who does not know how to guard her bill of divorce, nor does she know how to take care of herself.

The Gemara asks: Is it correct that by Torah law an imbecilic woman may be divorced? But didn’t a Sage of the school of Rabbi Yannai say, with regard to the verse: “He shall write her a bill of divorce and give it into her hand” (Deuteronomy 24:3), that this refers only to a woman who has a hand, i.e., she has enough intellectual capacity to accept a bill of divorce for herself. This serves to exclude this imbecilic woman, who does not have a hand to accept her divorce for herself.

And the school of Rabbi Yishmael taught this slightly differently. The verse continues: “And send her out of his house” (Deuteronomy 24:3); this indicates that one may divorce only the type of woman whom he will send away and she will not return. It serves to exclude this imbecilic woman, as he will send her away and she will return, as she does not understand the concept of divorce.

The Gemara explains: No, Rabbi Yitzḥak’s halakha is necessary in the case of a woman who knows how to guard her bill of divorce but does not know how to take care of herself. By Torah law this imbecilic woman may be divorced, as she knows how to safeguard her bill of divorce, and yet the Sages said that her husband should not divorce her, so that people should not treat her in the manner of ownerless property, because she does not know how to take care of herself.

Abaye said: The language of the mishna is also precise in this case, as it teaches with regard to this woman that if she became an imbecile he may not divorce her; and yet, with regard to the husband, the mishna states that if he became an imbecile he may never divorce her. What is different here, that the mishna teaches using the word: Never, and what is different there, that it does not teach: Never? Rather, one can learn from here that this halakha, that an imbecilic man may not give a divorce, applies by Torah law, and this one, that a man may not divorce an imbecilic woman, applies by rabbinic law, and therefore the mishna does not add the phrase: Never.

§ The mishna taught that Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: What is the reason that the husband of a woman who became a deaf-mute may divorce her, whereas a man who becomes a deaf-mute may not divorce his wife? A dilemma was raised before the scholars with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri: Is it obvious to him that a deaf-mute man may not divorce his wife, and he raised his dilemma with regard to a woman, i.e., why she may be divorced if she is a deaf-mute? Or perhaps, it is obvious to him why one may divorce a deaf-mute woman, and he raised his dilemma with regard to a deaf-mute man, i.e., why he may not divorce his wife.

The Gemara cites a proof: Come and hear from what the Rabbis said in response to Rabbi Yoḥanan ben Nuri: The man who divorces his wife is not similar to the woman who is divorced, as the woman is divorced whether she is willing or unwilling, and the man divorces his wife only willingly. Learn from here that Rabbi Yoḥanan ben Nuri raised his dilemma with regard to a deaf-mute man, not a woman, as the reply of the Rabbis is referring to the man, not the woman. The Gemara rejects this proof: On the contrary, from the fact that the Rabbis said to him: This woman, too, has a similar status, one can learn from here that he raised his dilemma with regard to a deaf-mute woman.

Rather, Rabbi Yoḥanan ben Nuri spoke to the Rabbis in accordance with their statement, i.e., he formulated his statement so as best to argue with their opinion, as follows: According to my opinion, just as a deaf-mute man cannot divorce his wife, so too a deaf-mute woman cannot be divorced. However, according to your opinion, what is the difference between the case of a deaf-mute woman and the case of a deaf-mute man? They said to him: The man who divorces his wife is not similar to the woman who is divorced.

The mishna taught: Rabbi Yoḥanan ben Gudgada testified that in the case of a deaf-mute minor whose father married her off, which is a marriage that is valid by Torah law, she may nevertheless be divorced once she matures. Rava said: From the testimony of Rabbi Yoḥanan ben Gudgada one may learn that if a husband said to witnesses: See this bill of divorce that I am giving my wife, and yet he said to her: Take this promissory note, she is divorced, despite the fact when he gave his wife the bill of divorce she did not know what it was.

This halakha is derived from Rabbi Yoḥanan ben Gudgada’s statement in the following manner: Didn’t Rabbi Yoḥanan ben Gudgada say that we do not require her consent, as there is no need for the woman to understand that she is receiving a bill of divorce? Here, too, we do not require her consent, and even if she believes that she is receiving a bill of debt, she is divorced. The Gemara asks: Isn’t it obvious that there is no need for the woman’s consent? What is the novel element in Rava’s statement?

The Gemara answers that Rava’s statement is necessary, lest you say: From the fact that the husband said to her: Take this promissory note, he has thereby nullified the bill of divorce. Rava therefore teaches us that this is not the case, for if it is so, that he nullified the bill of divorce, he would have said so to the witnesses. And from the fact that he did not say this to the witnesses, he evidently did not nullify the bill of divorce at all. And the reason that the husband said this, i.e., that she should take this bill of debt, it was due to shame that he said this to her, as he meant to divorce her all along, but he did not want her to know at the time what he was doing.

The Gemara relates a story: Rav Yitzḥak bar Bisna lost the keys to the study hall, and therefore they could not come into the study hall from the public domain on Shabbat. It was impossible to open the synagogue, as they could not bring the key because it is prohibited to carry in the public domain. He came before Rabbi Pedat to ask what to do. Rabbi Pedat said to him: Go

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זאת שמשלחה וחוזרת. פירש רש"י ז"ל בגיטין פרק התקבל (גיטין סד, ב ד"ה אינה מתגרשת) דאינה מתגרשת לא על ידה ולא על יד אביה, וכדתנן התם כל שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש דמשמע כלל (כלל) לא. ור"ת ז"ל (בתוס' ד"ה יצתה) כתב דדוקא על ידה אבל על יד אביה מתגרשת, דהא משמע דתנא דבי ר' ינאי ותנא דבי ר' ישמעאל לא פליגי אלא דמר דריש לה מבידה ומר דריש לה מושלחה, אבל בדינא לא פליגי. ובודאי משמע לתנא דבי ר' ינאי שמתגרשת על ידי אביה שיד אביה כידה ושפיר קרינא בה בידה. הלכך אף לדברי ר' ישמעאל מתגרשת על ידי אביה. ועוד דכל שיש לה אב אף הוא משלחה ואינו חוזרת, דאביה משמרה. אי נמי משיאה לאחר, ובעלה משמרה ואינה חוזרת (וכ"כ בעה"מ גיטין שם), וסעד יש לו הכא בירושלמי (ה"א) דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה. פירוש, שנגררת אחר בני אדם לזנות. ר' זירא ור' אילא תרוייהון אמרין שאינה יכולה לשמור את גיטה, ר' נחמיה בר מר עוקבא בשם ר' ייסא איכא בינייהו תלת מלין, עבר וגרש, מאן דמר בפני גרירה גרש, ומאן דמר מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה לא גרש. יש לה אב, מאן דמר מפני גרירה אסור, ומאן דמר שאינה יכולה לשמור את גיטה, יש לה אב יכולה לשמור את גיטה. פעמים שוטה פעמים פעמים חלימה מאן דמר מפני גרירה אסור מאן דאמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה עתים ויכולה לשמור את גיטה. אלמא כל שיש לה אב הרי היא מתגרשת בין למ"ד משום ונתן בידה בין למ"ד משום ושלחה מבית. והלכך קטנה שאין בה אלא משום שמירת גיטה מתגרשת ע"י האב לדברי כל אדם וכן שוטה לדברי ר' ינאי ודבי ר' ישמעאל דגמרין, אלא דלדברי ר' ינאי דירושלמי שוטה אינה יכולה להתגרש מפני גרירא.

אמר רבא מעדות של ר' יוחנן בן גודגדא נשמע אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת וכו' פשיטא מהו דתימא כיון דאמר לה כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה קא משמע לן. תמיהא לי אם כן מאי מעדותו של ר' יוחנן נשמע דקאמר, דהא לאו מדר' יוחנן נשמע זה דאטו מי שמעינן מדר' יוחנן דלא בטליה ומשום כסופא הוא דקאמר, הא לא שמעינן מיניה אלא דלא בעינן דעתה, והא לא אצטריך ליה לרבא דפשיטא ויש לומר דרבא הכי קאמר כיון דשמעינן מדר' יוחנן דלא בעינן דעתה, אף אנו נאמר כיון דאמר לעדים ראו גט שאני נותן אף על פי שלא אמר לה אלא שאמר לה בהפך מן הענין וקראו שטר חוב, אפילו הכי הרי זו מגורשת דלאו בטולי בטליה. והאי דלא עביד ליה רבא מימרא באפי נפשה ולימא אמר רבא אמר לעדים ראו גט שאני נותן וכו'. משום דהוה אמינא דלא הויא מגורשת ולא משום דבטליה אלא משום דבעינן דעתה הלכך סמיך לה אדר' יוחנן בן נורי. ומאי דנקט ואמר לעדים, דוקא אמר לעדים או שהיו עסוקין באותו ענין, הא לאו הכי אינה מגורשת כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (ו, א) דלענין גיטין וקדושין בעינן שיהיו עסוקין באותו ענין או שיפרש. ותניא בתוספתא דגיטין (פ"ו ה"ט) הוליך אשתו הלבלר ונטל גטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטך ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר אם עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, והכי נמי אם עסוקין באותו ענין אף על פי שלא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה, אלא מכיון שהם עסוקים באותו ענין אף על פי שנתן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה לא בטליה, דמשום כסופא הוא דקאמר לה. והא דאמרינן אם איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו, מלתא בעלמא הוא דאמרינן.

תאני דבי ר' ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאת זו שאין לה יד:

ותנא דבי ר' ישמעאל לפי מה שפרש"י ז"ל במ' גטין דקטנה שאינה יודעת לשמור את גטה ואיכה יכולה להתגרש אפי' ע"י אביה ה"ה לזו אפי' לרבי ינאי ואצ"ל לר' ישמעאל וליכא בינו לר' ישמעאל אלא משמעות דורשי' בלחוד אבל ר"ת ז"ל פי' דקטנה שאינה יודעת לשמור את גטה יכולה להתגרש ע"י אביה אם יש לה אב שהרי הוא יכול לשמור את גטה וה"ה לשוטה זו. מי' לסברא דר' ישמעאל בשוטה אפי' יש לה אב אינה מתגרש' ע"י אביה כי אין אביה יכול לשמור שלא תהא חוזר' לבעלה ועדיין היא חוזרת וכן היא בירושלמי ומי' הקטנה שיש לה דעת קצת אפילו לר' ישמעאל יכול למונעה שלא תהא חוזרת וכבר ביארתי הדברים והבאתי הירושלמי במ' קידושין ומס' גיטי' בס"ד:

דיקא נמי דקתני גבי דידיה לא יוציא עולמית פי' דמשום שאין גרושי' כלום מן התורה קתני האי לישנא שאין לגרושי' תקנתא עולמית שאפי' נשאת בגט זה ויש לה כמה בנים תצא מש"כ בחרשת אם נשאת לא תצא ואע"פ שאין לה בנים ואפשר שאפי' שנתגרשה תנשא לכתחלה:

מדקתני אינו דומה האיש כלומ' אינו דומה האיש הזה שאנו דנין בו לאשה שאתם מביאי' לראיה עלינו:

אדרבא מדקאמר אף זו כיוצא בה ש"מ אשה קמבעיא ליה כלומר אף זו פקחת שנתחרשת שאתה חולק עלינו דינה כחרשה מעיקרה שאתה מודה בה. אלא ר' יוחנן לדבריהם קאמר להו פי' ולפי דבריו קשיא אשה והשתא מתפרשא מתני' שפיר:

אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן בן גדגדא נלמוד אמר לעדים וכו' עד כיון דאמר לה כנסי שטר חוב וכו' וק"ל והיכי שמעי' מדברי ר' יוחנן בן גדגדא דלא אמרי' בטולי בטלי' וי"ל דה"ק לך רבא כי אחר שלמדנו מעדותו של ר' יוחנן בן גדגדא דלא בעי דעתה בריא לנו מסברא דמשום דאמרי כנסי שטר חוב זה לא בטלה לנתינתו ונתינה לשם גרושי' היא ואמר לעדים לאו דוקא אלא ה"ה אם היה מדבר עמה על עסקי גטה ונתן לה לאלתר וכל שלא אומר לעדים כלום או לא אמ' לה אפי' גט סתם אינה מגורשת אם לא היה מדבר עמה על עסקי גטה וכדמוכח בפ"ק דקדושי' וכבר ביארתי שמועה זו במ' גיטין בס"ד:

נשתטתה לא יוציא. אר"י ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בע"כ ומ"ט אמרו אינה מתגגרשת כדי שלא ניהגו בה מנהג הפקר. ה"ד אילימא דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגו בה מנהג הפקר. ואלא שאינה יודעת לא לשמור גיטה ולא לשמור עצמה ד"ת שוטה מתגרשת והאדר"י ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש א"ע יצאת זו שאין לה יד לגרש א"ע ותנא דברי ושלחה מביתו מי שמשלחה ואניה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת, פי' ומכאן מתמעטות אשה שאין לה דעת לשמור את גטה שאין לה יד להתגרש. ומהדר ל"צ דיודעת לשמור את גייטה שאין לה יד להתגרש. ומהדר ל"צ דיודעת לשמור גיטה דהיינו נותנים לה אגוז ונוטלתו צרור וזרקתו ואניה יודעת לשמו עצמה. ד"ת שוטה מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה ורבנן אמרו דלא ליפקא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובההיא שוטה איירי מתני'. אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטתה לא יוציא וגבי דידיי' לא יוציא עולמית. ש"מ האי דאורייתא והאי דרבנן. ש"מ. ובפ' מי שאחזרו דייק אביי דיוקא אחרינא דקתני לא יוציא עולמית ש"מ אעפ"י שא"י לדבר מתוך הכתב א"י לגרש ע"י כתיבה יכון שהי' קדושין בעודו פקח. והתם דייק מדתני לא יוציא עולמית ש"מ אפילו ע"י כתב. והכא דייק אמדלא תני נמי עולמית גבי נשתטית למימרא דלא יוציא דנשתטית אינה עולמית. דמדאורייתא יכול להוציא ואינו אסור אלא מדרבנן:

העיד ריב"ג וכו' א"ר מעדותו של ריב"ג אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שט"ח זה מגורשת מי לא אר"י לא בעא5 דעתה ה"נ לא בעינן דעתה. פשיטא מ"ד כיון דא"ל כנסי שט"ח זה בטולי בטלי קמ"ל אם איתא דבטלי' לעדים הוה א"ל. ומדדלא אמר לעדים לא בטלי' מידי והא דקא"ל הכי מחמת כיסופא הוא דא"ל. ולא דמיא האי למאן דתנן בפ' הזורק א"ל כנסי שט"ח או שמצאתו מאחריו קראה וה"ה גיטה אינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך. התם לא הודיע לעדים תחלה שלשם גירושין נותנו לה ולאשה לא אמר אלא כנסי שט"ח זה הלכך אינו גט עד שיאמר לה ה"ז גיטך. ופליגי התם תנאי בברייתא רשב"א ור'. דר' מכשיר באומר לה ה"ז גיטך ור"ש אומר אינו גט עד שיטלנה ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה ה"ז גיטך והתם מתני' דהזורק ר' היא. אבל הכא שהודיע לעדים מתחלה ואמר ראו גט זה שאני נותן לה ולשם גירושין אני נותן לה אע"פ שאמר לאשה כנסי שט"ח זה מגורשת אע"פ של"א ה"ז גיטך ולא בעי דעת אשה בגט. ובפ' הזורק שלא הודיע לעדים מתחלה ולאשה אמר כנסי שט"ח זה. וי"ל להצניע ננתו לה אבל לא להתגרש בו ואעפ"י שהוא אומר לה של גירושין הי' בלבי הו"ל דברים שבלב ואינן דברים כיון שלא פירש:

ר"י בר ביסנא אירכסו לי' מפתחות דבי מדרשא ברה"ר בשבתא אתא לקמי' דר' פדת א"ל זיל דבר התם טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחת להו אית להו. אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו. פי' וה"ה גם אביו אינו מצוה להפרישו והיא דאמרינן שאביו חייב לחנכו במצות כדאמרינן בשלהי לולב הגזול ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלבולב והיודע להתעטף חייב בציצית וכו' דוקא בקיום המצות שיש בהן מעשה חייב האב לחנך את בנו אבל מניעת האיסור אין בו מעשה ואין האב חייב למונעו עד שיגדיל.

אמר רבא מעדותו של ר"י בן גודגודא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי ש"ח זה מגורשת דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר. ודוקא היכא דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה אבל אם לא אמר הכי תנן בהדיא בפרק הזורק א"ל כנסי ש"ח זה אינה מגורשת עד שיאמר לה הא גיטך. ולא משום דבעי' דעתה אלא משום דלמא איהו גופיה בטולי בטליה. ואם נתן לה כשהיא ישנה נמי אינה מגורשת משום דבעי' לה דומיא דידה שיהא מקום המשתמר ואם היתה ישנה בחצרה אינה מגורשת דהא בעי' עומדת בצד ביתה או בצד חצרה וכיון דהיא ישנה כמי שאינה בצד ביתה דמי ואם היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונתן לה גיטה ולא פירש ולא היו עסוקים באותו ענין אינה מגורשת משום דדילמא איהו גופיה לא יהיב לה משום גט ודעתו שוחדה בעי' [והא] דאקשינן בפרק קמא דקדושין אם אין עסוקים באותו ענין מנא ידעה מאי קא"ל. משום קידושין הוא דנקט לשון דמנה ידעה דמשמע דבעי' דעתה דבקידושי בעי' דעתו ודעתה. והאי דלא אמר מנא ידעינן מאי קאמר לה דהוה שייך לישנא בין בקדושין בין בגרושין נפ"מ היכא דאמר איהו מעיקרא לשנים אתן בסתם לשום קדושי' דאע"ג דיהיב לה לשם קידושי' כיון דלא ידעה מאי קא"ל אינה מקודשת להכי נקט לישנא דמנא ידעה:

תוד"ה יצתה זו וכו' עד וה"מ למימר דאיכא בינייהו יודעת לשמור את גיטה וכו' ולמ"ד שאינה יודעת לשמור את גיטה מותר כצ"ל:

בא"ד אין זה תימה כי יש סוגיא ומימרות כצ"ל:

בא"ד וכן עשה ר"ת מעשה. פירוש בקטנה שגירשה ע"י אביה אבל לא בשוטה דהא שוטה אינה מתגרשת עכ"פ מדרבנן כדאמר הכא וצ"ל דבקטנה לא שייך טעמא דמנהג הפקר משום דמשיאין אותה אבל שוטה אין שכיח מי שישא אותה וק"ל:

ד"ה אמר אביי כו' עד דאמר בפיקח שנתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דיכול לגרש וכו' ואר"י דעולמית קאי אנתחרש ואנשתטה כצ"ל ורב פפא השיבו דלמא לא אתי כלל אלא לכדרבי יצחק ור"ל והתם דייק אביי מעולמית דנתחרש והכא דייק מעולמית דנשתטה ורב פפא השיב לו התם דלא קתני עולמית אלא משום נשתטה לחוד וכדרבי יצחק דהכא וק"ל:

גמרא מחמת כיסופא הוא דקאמר לה. כצ"ל:

שם אירכסו ליה כו' ברה"ר בשבתא. רש"ל מחק תיבת בשבתא וכ"מ ברש"י לקמן ברה"ע וכן ליתא בנ"י:

גמרא אי אמרת (חרש לר' אליעזר דעושה תרומתו ספק כל ימיו) חדא דעתא הוא כקידושין כך גירושין, ואי אמרת עתים חלים עתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש.
קשה לי תגרש מטעם ספק ספיקא ספק דלמא בשעת קידושין היתה שוטה, ואת"ל חלים היתה דלמא גם בשעת הגט היא חלומה, וי"ל דכל ספק ספיקא צריך שיהיו ב' הספיקות נולדים יחד, ומכאן ראיה לדין זה,
(אב"ה עיין לקמן בחלק הדרוש מערכה ראשונה):

אי לאו דעתו צלולה היא ולעולם כל ימיו של חרש פשיטא ליה לרבי אלעזר דחדא דעתא אית ליה לחרש דאינו עתים חלים עתים שוטה: או דלמא פשיטא ליה. דלאו דעתא צילותא היא אלא היינו טעמא דמספקא ליה דעתים שהוא חלים לגמרי ודעתו צלולה וחיישינן שמא בשעת קידושין חלים היה: להוציא את אשתו בגט. חרש מעיקרו לר' אלעזר אם יכול לגרש או לא דבשלמא לרבנן פשיטא לן דמוציא כדאמרינן במתני' (לעיל קיב:) כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא לר' אלעזר דמשוי ליה ספק מאי: שמשלחה מביתו וחוזרת. שכן מנהג השוטים שאין בושין: ש''מ איש מיבעיא ליה. ואשה פשיטא ליה דאי אשה מיבעיא ליה ואיש פשיטא ליה הכי איבעי להו לאהדורי אינו דומה אשה המתגרשת לאיש המגרש: אשה נמי לא מיגרשא. ועלה קמייתו לה רבנן ראיה לדבריהם אף זו כיוצא בה ואינו דומה דקמהדרי ליה אאיש משום דאיהו ה''ק לדידכו דאמריתו אשה מיגרשא מ''ש איש ומ''ש אשה: מעדותו של ר' יוחנן. דאמר דאפי' במקום קידושין גמורים לא בעינן דעתא דאשה בגירושין: אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה. והיא לא שמעה וחזר ואמר לה לאשתו פקחת כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גיטה ה''ז מגורשת: לאו אמר ר' יוחנן לא בעינן דעתה. דאשה בגירושין דקתני חרשת יוצאת בגט: פשיטא. דלר' יוחנן ודאי הכי הוא:

יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה. אר''ת דהיינו דוקא באין לה אב ובפ' התקבל (גיטין דף סד: ושם) וכן בפ''ב דקידושין (דף מג:) גבי כל קטנה שאין יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי' בקונט' אפי' ע''י אביה ואין נראה לר''ת דהא ר' ינאי מפיק לה הכא מונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו שאין לה יד וכיון שיש לה אב הרי יש לה יד דאפי' נערה בין היא בין אביה מקבל גיטה ולרבי יהודה אביה ולא היא ור' ישמעאל נמי דדריש מושלחה משמע דלא פליג ארבי ינאי אלא דדריש מקרא אחרינא וטעמא דיש לה אב משלחה ואינה חוזרת היא שאביה משמרה מלחזור ועוד הביא ר''ת ראייה מירושלמי דפירקין דקאמר התם נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה ה''פ שנגררת אחר כל אחד ונוהגין בה מנהג הפקר ר' זירא ור' מנא תרוייהו אמרי שאין יכולה לשמור את גיטה רבי נחמיה בשם ר' יהודה אמר תלתא מילי איכא בינייהו עבר וגירש מ''ד מפני גרירה מותר כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה הפקר אם עבר וגירש ה''ז גט למ''ד לפי שאינה יכולה לשמור את גיטה אסור פי' מדאורייתא אין הגט גט ועוד איכא בינייהו יש לה אב ופעמים שוטה ופעמים חלומה מ''ד מפני גרירה אסור שאין האב יכול לשומרה מן ההפקר וכן בעתים שהיא שוטה אין נזהרת מן ההפקר אבל למ''ד שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכול לשמור את גיטה וכן פעמים חלומה יש לה עתים יכולה לשמור את גיטה וה''מ למימר דאיכא בינייהו יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה דלמ''ד מפני גרירה אסור כדאמר הכא ולמ''ד שאינה יודעת לשמור את גיטה זו יודעת לשמור גיטה אלא ניחא ליה למימר איכא בינייהו אפי' באין יודעת לשמור את גיטה ולא עצמה ואע''ג דהכא משמע דליכא מאן דפליג שלא ינהגו בה מנהג הפקר ורבי ינאי הוא דדריש הכא שאין יכולה לשמור גיטה מונתן בידה ובירושלמי קאמר ר' ינאי משום גרירה ופליג אטעמא דאמר דאינה יכולה לשמור גיטה אין זה תימה כ''כ כי יש סוגיות ומימרות הפוכות מהש''ס שלנו וי''מ דגרירה דקאמר בירושלמי היינו משלחה וחוזרת ויכולה לשמור גיטה היינו שיש לה יד לשמור גיטה והיינו פלוגתא דאמוראי דהכא ולפ''ז מאן דמפיק מושלחה אפי' יש לה אב אינה מתגרשת דקאמר יש לה אב למאן דאמר מפני גרירה אסור ומיהו אין נראה פירוש זה דעבר וגירש אמאי מותר למ''ד מפני גרירה כיון דהוי דאורייתא ועוד עתים שוטה ועתים חלומה אמאי קאמר דלמ''ד מפני גרירה אסור כיון דקבלה גט כשהיא חלומה הרי באותה שעה משלחה ואינה חוזרת היא והורה כן ר''ת הלכה למעשה ובפ''ב דקידושין האריך בתוס' יותר והכא דפריך ואלא דאין יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת והאמר דבי ר' ינאי כו' הוה מצי לשנויי ביש לה אב אלא שזהו בכלל שינויא דמשני ביודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה: אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה כו'. וא''ת דהכא קאמר אביי גופיה עולמית לכדרבי יצחק ובפרק מי שאחזו (גיטין ד' עא: ושם) קאמר אביי מתני' נמי דיקא דחלוקין עליו חבריו על רשב''ג דאמר בפקח שנתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דאין יכול לגרש מדקתני עולמית ודחי ליה רב פפא דלמא עולמית לכדר' יצחק והכא קאמר ליה אביי גופיה ואר''י דעולמית קאי אנתחרש' ואנשתטה והתם דייק דחולקין עליו חבריו ממאי דקאמר עולמית אנתחרש ורב פפא סבר דלמא לא אתיא כלל אלא לכדר' יצחק: אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן כו'. הוה מצי למימר מדרבנן דאמרי חרשת יוצאה בגט אלא ניחא ליה למינקט ר' יוחנן שחכמים מביאין ראיה מדבריו ועוד משום דכל עדות הלכה היא: מהו דתימא כי אמר לה כנסי שט''ח כו'. והקשה ר''י דהא היכא דאמר לה כנסי שטר זה לא שמעי' מדרבי יוחנן בן גודגדא אלא מסברא דאם איתא דבטליה כו' ולא שמעי' מדבריו אלא דלא בעינן דעתה ואכתי תיקשה פשיטא וי''ל דאמילתיה דרבא פריך פשיטא ולמה ליה לרבא למימר כלל ומשני דרבא השמיענו בכנסי שטר חוב:

דף קיג - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד