יבמות קד ע"ב

אמר ליה [לו] ר' אלעזר, הלא נאמר: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה, ט), ו"ככה" לשון דיוק ועיכוב הוא, כלומר, שרק כך כשר. ונלמד מכאן כי כל דבר שהוא מעשה — מעכב. אמר ליה [לו] ר' עקיבא: וכי אתה מביא משם ראיה? הלא נאמר "ככה יעשה לאיש", כלומר, כל דבר שהוא מעשה באיש, דברים שעושים בגופו של האיש כגון החליצה, אבל היריקה שאיננה באיש אלא רק לפניו — איננה מעכבת.

א ועוד בענין חליצה, החרש שנחלץ והחרשת שחלצה, וכן הגדולה שחולצת לקטן — חליצתה פסולה, ואיננה מועילה לפטור. קטנה שחלצה — תחלוץ שנית משתגדיל, ואם לא חלצה — חליצתה הראשונה פסולה. חלצה בשנים בפני שני דיינים, או בפני שלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול מצד אחר להיות דיין — חליצתה פסולה. ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירין. ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, שלא בנוכחות דיינים, ובא מעשה זה לפני ר' עקיבא והכשיר.

ב גמרא על האמור במשנה אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי קריאה לא מעכבא [מעכבת] את חלות החליצה, ואף שלא קראה — אין הקריאה מעכבת, לפיכך, אלם ואלמת שחלצו — חליצתן כשירה. שאף שלכתחילה צריך לומר דברים, מכל מקום אין הדיבור מעכב.

ומקשים: והלא תנן [שנינו במשנתנו]: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן — חליצתה פסולה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר שהחליצה פסולה — לאו [האם לא] משום שלא בני קרייה [קריאה] נינהו [הם], שאינם מסוגלים לקרוא את מה שאומרים בחליצה ומדובר בחרש שאינו מדבר, ואם כן רואים מכאן שקריאה מעכבת! ודוחים: לא, הטעם בחרש וחרשת הוא משום דלאו [שלא] בני דעה נינהו [הם], וכיון שאין בהם דעת, אין מעשיהם נחשבים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אלם ואלמת נמי [גם כן] נאמר שאינם בני דעת! אמר רבא: אלם ואלמת בני דעה נינהו [הם], ואין בהם חסרון אלא שפומייהו [פיהם] הוא דכאיב להו [שכואב להם], כלומר, יש להם חסרון בכלי הביטוי, שאינם יכולים לדבר, אבל אין זה חסרון בדעתם, ולכן ראויים הם לחלוץ.

וחוזרים ומקשים: והא אמרי דבי [והרי אומרים חכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי שחרש וחרשת פסולים לפי שאינו ב"אמר" הוא ("ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה". דברים כה, ח), ולא בכלל "ואמרה" היא ("ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". שם ז), ולא משום חסרון דעת! אלא יש לחזור מדברים אלה ולומר אחרת: כי אתמר [כאשר, מה, שנאמר] בשם רבא — אסיפא אתמר [על סופה של המשנה נאמר], ששנינו: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן — חליצתה פסולה.

אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר], כלומר, כיון שאפשר להסיק מכאן שקרייה מעכבא [שקריאה מעכבת], לפיכך אלם ואלמת שחלצו — חליצתן פסולה. וצריך להסביר כך: ומתניתין [ומשנתנו] ששנינו בה בראשה שקריאה אינה מעכבת, ועם זאת חליצה של מי שאינו יכול לקרוא פסולה היא — יש להבינה כשיטת ר' זירא.

שאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה, כלומר, קרבן מנחה, שצריך לבלול אותו בשמן, והוא ראוי מבחינת הכמות שיבללו אותו — אין בילה מעכבת בו, שאם לא בלל — לא פסל. וכל שאין ראוי לבילה, כגון שיש כמות מרובה מדי, שאינה יכולה להיבלל — בילה מעכבת בו ופסול. ומכאן למדים הלכה כללית, שיש דברים שעשייתם בפועל איננה מעכבת כל עוד הם ראויים ומסוגלים לכך, ורק אם אינם ראויים — הרי זה מעכב. וגם בענייננו, אף שקריאה אינה מעכבת, מכל מקום חליצת אילם פסולה, משום שאינו מסוגל כלל לקריאה.

ג שלחו ליה [לו] מארץ ישראל לאבוה [לאביו] של שמואל את ההוראה: יבמה כיון שרקקה — תחלוץ ולא תתייבם. ומעירים: מכלל הדברים אתה למד דאיפסלא [שנפסלה] לה על כל פנים מן האחין, שאף שרקיקה בלבד איננה מועילה כדי לפוטרה, מכל מקום יפה כוחה של הרקיקה כדי לפסול אותה לאחים, ולכן תחלוץ ולא תתייבם.

ושואלים: מני [כשיטת מי היא הלכה זו]? אילימא [אם תאמר] שהיא שיטת ר' עקיבא, השתא [עכשיו, הרי] ומה במקום מצוה של חליצה, שבהקשר כזה צוותה התורה לרקוק, דאיכא למימר מידי דהוה [שיש מקום לומר שהדבר דומה הוא] לאימורים (החלב ושאר החלקים העולים למזבח), דכי ליתנהו [שכאשר אינם נמצאים כלל], שאבדו מן העולם — לא מעכבי [אינם מעכבים] את הקרבן, והמקריב יוצא ידי חובה בזריקת הדם בלבד, והכהנים מקבלים ממנו את חלקם,

וכי איתנהו [וכאשר הם נמצאים] ונטמאו, או אירע בהם פסול אחר — מעכבי [הרי הם מעכבים] ואין הכהנים זוכים בחלקם עד שיוקטרו האימורים, ובכל זאת

אמר ר' עקיבא שהרקיקה לא מעכבא [מעכבת] את החליצה, וסבור שאם לא רקקה, נפטרת בחליצה בלבד, וכיון שהוא סבור שאין הרקיקה חשובה, וכי ברקיקה זו בלבד מאחין איפסלא [נפסלה מייבום לאחים]?

ואלא תאמר שהלכה זו לשיטת ר' אלעזר, שרקיקה מעכבת —

והא [והרי] לשיטתו חליצה ורקיקה שני דברים המתירין נינהו [הם], וכלל הוא בדיני קרבנות: שני דברים המתירין — אין מעלין ומקדשים את הקרבן זה בלא זה. וכיוצא בו אינו מועיל בחליצה, אם רקקה בלבד, שהרי עשתה רק דבר אחד משני דברים שיש לעשותם!

אלא יש לומר שהלכה זו כשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כבשי עצרת שהם קרבן שלמים מיוחד, הבא בחג השבועות עם שתי הלחם — אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ששחיטת הכבשים גורמת שיתקדש הלחם.

כיצד? אם שחטן את הכבשים הללו לשמן, וזרק דמן לשמן — קדש הלחם, ואם שחט שלא לשמן, כגון שאמר שמתכוון לשם קרבן אחר, ואפילו זרק לאחר מכן את הדם לשמן — לא קדש הלחם, ואם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן — קדוש ואינו קדוש, כלומר, קדוש במקצת, אלו דברי רבי.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש כלל עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן. ואם כן שיטת רבי היא שאף על פי שהקדושה חלה על הלחם על ידי שחיטה וזריקה, אם השחיטה בלבד היתה כראוי — יש בה כוח מספיק כדי להחיל קדושה מסויימת. וכן בענין החליצה, שאף שיש צורך ברקיקה וחליצה, אף רקיקה בלבד מועילה כדי לפסול את היבמה מן האחים.

על סיכום זה של הדברים שואלים: ומי [והאם] אמר ר' עקיבא כי רקיקה לעצמה לא פסלה [פוסלת] את היבמה מן האחים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חלצה ולא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - ב

אמר ליה רבי אלעזר: הרי כתיב: "ככה יעשה", ולשון "ככה" משמע לעיכובא, אם כן, למדים ממקרא זה: כל דבר שהוא מעשה מעכב! והרי רקיקה מעשה היא, ואם כן, צריכה לעכב!

אמר לו רבי עקיבא: משם ראיה! הרי כתיב: "ככה יעשה לאיש", משמע, כל דבר שהוא מעשה של האשה בגוף האיש מעכב. לאפוקי רקיקה, שאינה מעשה בגופו של האיש, אלא לפניו.

החרש ^[103] שנחלץ ^[104] [דהיינו, שחלצה לו יבמתו],

והחרשת שחלצה ליבם,

וחולצת לקטן ^[105]

בכל אלו ^[106], חליצתה פסולה ^[107]. וזה שחרשת שחלצה שחליצתה פסולה, היינו שאינה נפטרת בחליצתה מן היבום, ואין לה תקנה אלא בייבום ^[108]. ואז אם ירצה היבם להוציאה, יוציאנה בגט.

וחרש שנחלץ שחליצתה פסולה, היינו שעל ידי החליצה נפסלה מייבום במקום שיש אח אחר שכשר לחליצה וייבום ^[109].

קטנה שחלצה תחלוץ שוב משתגדיל ^[110].

ואם לא חלצה משהגדילה, חליצתה שחלצה בקטנותה פסולה ^[111].

חלצה בפני שנים כשרים, או שחלצה בפני שלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, כך שבסופו של דבר חלצה רק בפני שנים כשרים ^[112] חליצתה פסולה.

רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין ^[113].

ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכ שיר.

גמרא:

אמר רבא: השתא דאמרת שקריאה לא מיעכבא, לפיכך אלם ואלמת, שאינם יכולים לקרות, שחלצו חליצתן כשירה.

תנן: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.

מאי טעמא חליצתן של חרש וחרשת פסולה? לאו משום דלא בני קרייה נינהו!?

ודחינן: לא. באמת משום שאינם בני קריאה לא היו נפסלין. וטעם פסולן, משום דלאו בני דעה נינהו.

ומקשינן: אי הכי, אלם ואלמת נמי, מדוע הם כשרים לחליצה, הרי לא בני דעה הם!?

אמר רבא: באמת אלם ואלמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו [כלומר, כאילו פיהם כואב להם, ולכן אינם יכולים לקרות. אבל באמת בני דעה הם].

ומקשינן: והא אמרי דבי רבי ינאי, שטעם משנתינו שחרש וחרשת פסולין לחליצה, לפי שאינם יכולים לדבר. שהרי כל מקום שדברה משנתינו בחרש, היינו שאינו שומע ואינו מדבר, ואם כן, אינן בכלל מה שאמר הכתוב: "ואמר לא חפצתי לקחתה" האמור ביבם, ו"ואמרה מאן יבמי להקים שם וגו'" האמור ביבמה!

אלא, כי אתמר מימרא דרבא אסיפא דמתניתין אתמר: דתנן בסיפא דמתניתין: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.

ועל זה אמר רבא: השתא דאמרת קרייה מעכבא, שזו הסיבה שחרש וחרשת פסולין לחליצה, לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה, ^[114] שהרי אינם יכולין לקרוא ^[115].

וטעם רישא דמתניתין, דקתני שאם לא קראה חליצתה כשירה כדברי רבי זירא דלהלן.

דאיתא מתניתין במסכת מנחות: האומר הרי עלי להביא מנחה ס"א עשרונים סולת, מביא ששים סאה בכלי אחד, וסאה אחת בכלי אחר. ומפרשת הגמרא את הטעם, משום דקים להו לרבנן, שששים עשרונים נבללין יפה בכלי אחד. אבל ששים ואחת אינן נבללין יפה.

ומקשה הגמרא, וכי אין נבללין יפה מאי הוי, והרי שנינו במשנה אחרת שם, שאם לא בלל כלל המנחה כשרה!?

ואמר רבי זירא שם, דהיינו טעמא, משום שכל הראוי לבילה [לבלילה] אין הבילה מעכבת בו, ולכן, אם היו בכלי ששים עשרון, שיכולין להבלל היטב, אף אם לא בללן כלל המנחה כשרה.

ואילו כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. דראוי לבילה בעינן, שתוכל להתקיים בה מצות בלילת המנחה. ולכן, אם הביא ששים ואחת עשרון בכלי אחד, שאינן ראויין להבלל המנחה פסולה.

והוא הדין לענייננו. באמת קריאה לא מעכבת, ולכן שנינו במשנתינו שאם לא קראה, חליצתה כשרה. אבל צריך שיהא ראוי לקריאה, ולכן האלם והאלמת פסולין לחליצה ^[116].

שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה לפני בית הדין, שלא בעת קיום מצות חליצה תחלוץ ליבם, ואינה יכולה עוד להתייבם, שנפסלה על האחים ברקיקתה.

ואמרינן: מכלל דאיפסלא לה מאחין לענין יבום, ולכן יכולה רק לחלוץ.

מני? לפי איזו שיטה אמרו דין זה?

אילימא לשיטת רבי עקיבא של משנתינו, שאמר שאם חלצה וקראה ולא רקקה חליצתה כשרה,

הרי זה לא יתכן!

השתא, ומה במקום מצוה, דהיינו, בשעת חליצה גופה, דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים של קרבן, דכי ליתנהו, שכשאינם לפנינו, כגון שנטמאו או שאבדו, ואי אפשר להקריבם, לא מעכבי את בשר הקרבן מאכילה. ומכל מקום כי איתנהו, כאשר ישנם לפנינו מעכבי את הבשר מאכילה, שעד שלא יקריבו את האימורים, הבשר אסור באכילה,

והוא הדין היה אפשר לומר כאן, לענין חליצה, שאף על פי שהרקיקה אינה מעשה בגוף האיש, מכל מקום, אם אפשר לרוק שתעכב הרקיקה,

ובכל זאת אמר רבי עקיבא שרקיקה לא מעכבא. אם כן, רואים שהרקיקה אינה נחשבת מעשה חליצה כלל, ואיך אפשר לומר שאם רקקה מאחין איפסלא משום שהתחילה מעשה חליצה!?

ואלא מה נאמר, שדברינו לשיטת רבי אלעזר של משנתינו, שאמר שאם לא רקקה חליצתה פסולה,

והא שני דברים המתירין נינהו, דהיינו, שהרקיקה היא חלק ממעשה החליצה, יחד עם חליצת הנעל והקריאה, וכל הדברים האלו יחד, מתירין את האשה לעלמא, ושני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה! אם כן, היאך הרקיקה לבד תאסרנה על האחין?!

אלא כשיטת רבי היא.

דתניא: כבשי עצרת אין מקדשין את שתי הלחם להיות קדוש בקדושת הגוף, ולהפסל ביציאה חוץ לעזרה ובלינה אלא בשחיטה.

כיצד? שחטן לשמן [לשם כבשי עצרת], וזרק דמן לשמן קדש הלחם.

שחט שלא לשמן, וזרק לשמן לא קדש הלחם.

שחטן לשמן, וזרק דמן שלא לשמן קדוש ליפסל ביוצא ושלא יפדה עוד, ואינו קדוש להיות ניתר באכילה [רש"י פסחים יג ב, עיי"ש]. דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש, עד שישחוט לשמן, ויזרוק דמן לשמן.

והכא נמי, כיון שרקקה ועשתה חלק ממצות החליצה, אמנם לא נתקיימה מצות חליצה בשלמותה, אבל נפסלה על האחין.

ותמהינן: ומי אמר רבי עקיבא שרקיקה לא פסלה את היבמה על האחין?

הערות

^[103] הך חרש, היינו חרש שאינו מדבר ואינו שומע, ככל חרש שדיברו בו חכמים. חרש שמדבר ואינו שומע [כשאי אפשר ללמדם לקרות], כתב הריטב"א שחליצתו פסולה, לפי שאינו ראוי לקריאה. אבל האבני נזר [אהע"ז סי' רכ"ה] כתב בדעת הראשונים, שחליצתו כשרה, וכן הוכיח בית הלוי [ח"ג סי' ב' אות ד'] מהשו"ע, וכ"כ בשאגת אריה [סוס"י ז']. וביאר הבה"ל, דה"ט לפי שאין החסרון בהם עצמם, אלא לפי שאי אפשר ללמדם.

^[104] ביאר הנמו"י, דבכל שמעתין נקט גבי יבם לשון "חלץ", משום שהיבם מסייע בחליצה, כיון שצריך שיתכוין לחלוץ כדאיתא בגמ' לקמן [ק"ו]. אבל גבי חרש, שאינו בר כוונה, נקט לשון "נחלץ". וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ.

^[105] כתב הר"ב, דהאי דחליצת קטן פוסלתה מייבום, היינו דווקא לשיטת ר"מ. אבל לרבנן, אין חליצת קטן כלום, ולא נפסלה מייבום. והלכה כחכמים.

^[106] במשנתינו לא נזכר דין שוטה שחלץ ושוטה שחלצה. וברמב"ם [פ"ד הלט"ז] ובטור [אהע"ז קס"ט מ"ג] איתא, שחליצתן אינה חליצה. וטעמא, מפני שאין בהם דעת לחלוץ ולקרות ולהבין.

^[107] בהך דחרש וחרשת שחליצתן פסולה, איכא פלוגתא בראשונים בטעמא דהך מילתא: הרמב"ם כתב דהיינו לפי שאינם בני דעת, וחליצה צריכה דעת שניהם, ואלו אינם בני כוונה. אבל הרמב"ן [והרשב"א במס' חולין י"ב ע"א] כתב, דאין לפסלם משום כך, דכיון דב"ד עומדין על גביהן, ומורים להם לעשות החליצה כתיקונה, כוונתם כוונה. ואעפ"י שדינם כשוטה לכל המצוות, מ"מ דעה קלושה יש בו, ומועילה להחשב כוונה כשאחרים עומדים על גביו [וע"ע בבית מאיר אהע"ז סי' קכ"א, ובשו"ת חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' ד', ובחי' הגר"ח הל' יבום פ"ד הלט"ז]. ובקרית ספר [הל' יבום פ"ד] כתב, דכיון דכתיב "איש" בפרשה למעט קטן, למדנו שצריך שיהא בן דעת. ולא הוזכר בגמ' הטעם שאינם ראויין לקריאה, אלא כדי להשמיענו שאף אלם ואלמת חליצתן פסולה.

^[108] כך כתב רש"י. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד ה"י], דאין בחליצת חרש וחרשת כלום. אבל הרמב"ן והרשב"א מדייקים מדפרט במתניתין קטן, דהכא אין החרש שוה לקטן, אלא חליצתו הויא חליצה פסולה, וככל מקום ששנינו חליצה פסולה, אינה יכולה שוב להתייבם אחר כך, וצריכה חליצה אחריתא מעלייתא להתירה לעלמא.

^[109] כך פירש הרש"ש בדברי רש"י, דדווקא בכהאי גוונא נפסלה על ידי החליצה מייבום, כיון שיש אח אחר שיכול לחלוץ לה. אבל אם אין אח אחר, רשאי החרש לייבמה אחר החליצה. דכיון דאין לה תקנה אחרת, לא גזרו רבנן. אבל התוי"ט כתב שדעת רש"י שדווקא כשיש אח אחר אין החרש פוטרה לינשא לשוק. אבל אם אין אח אלא הוא, ניתרת בחליצתו לשוק. וכתב דליתא, דהרי דין יבום יש לו לחרש, וא"כ הול"ל דאינה נפטרת אלא ביבום!

^[110] עיי' בתוס' שהקשו, כיון דתני פסולה, אמאי תני עוד שתחלוץ משתגדיל? עיי"ש. ובתפארת ישראל כתב, דמדנקט תנא האי לישנא, ש"מ דרק מדרבנן פסול, ואין צריך שתחזיר על כל האחין. עיי"ש.

^[111] הרשב"א והריטב"א גורסין "חליצתה כשרה". ובירושלמי יש בזה מח' תנאים. ר"א אומר שחליצתה בקטנות פסולה, וחכמים ור"מ ס"ל שחליצתה כשרה בדיעבד.

^[112] כך כתב רש"י. והוכיח המגיד משנה [פט"ז מהל' עדות] מדבריו, שגבי דיינים לא אמרינן דאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול נפסלו כולם. ועיי' ברש"ש.

^[113] כתב רש"י, דלא גרסינן "מכשירין בשנים", דהא בשנים עסיק נמי ת"ק. אבל הרש"ש כתב, דשפיר גרסינן לה. דאתו לאפוקי דבשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול מודו לת"ק. דהא דבעו שנים היינו לשום עדות, כמו שכתבו התוס', ובעדות הא קיימא לן, דבנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה. אבל התוס' בסנהדרין [מ"א ע"ב] כתבו, דלשיטת ר"ש, אם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר.

^[114] כתבו הראשונים, שפסולן מדאורייתא. עיי' רשב"א במס' קידושין [כ"ה ע"א], ותוס' כאן [ק"ד ע"ב], ועוד. אבל בקרית ספר [הל' יבום פ"ד] כתב שפסולן מדרבנן. עיי"ש.

^[115] והיינו דווקא בקריאה הראשונה שלפני החליצה, שקוראת "מאן יבמי וגו"'. אבל קריאה שניה שקוראה לאחר החליצה "ככה יעשה לאיש וגו"' אינה מעכבת, ואפילו אם אינה ראויה לקריאה זו, כגון שאחר קריאה ראשונה נעשתה אילמת, כיון שכבר הותרה לשוק על ידי החליצה. ואין אומרים שכל שאין ראוי לדבר מעכב אלא בדברים הנעשים קודם עיקר המצוה. בית הלוי.

^[116] עיי' ברש"ש שדן גבי אשה שמדברת ואינה שומעת מחמת חולי שנפלה ליבם, אם יש לה תקנה בחליצה. מי אמרינן דהיינו שאין ראוי לבילה דקריאה, שהרי אין אפשרות ללמדה לקרוא, או דכיון שיכולה לדבר, משום חסרון לימוד לא מקרי אין ראוי לבילה. עיי"ש שהאריך בזה.

ואלא תאמר שהלכה זו לשיטת ר' אלעזר, שרקיקה מעכבת —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Elazar said to him: The verse states: “So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9). “So” is an exclusionary term indicating that only precisely in this fashion is ḥalitza valid. Therefore, any term that constitutes an action for ḥalitza is indispensable. Rabbi Akiva said to him: You derive proof from there? But it states: “So shall it be done to the man” indicating that only a term constituting an action toward the man, namely any aspect of ḥalitza that concerns the man’s body, such as removal of his shoe, is indispensable. But spitting, which does not involve the man, although it takes place in his presence, is not indispensable.

The mishna lists additional halakhot with regard to ḥalitza. If a deaf-mute man underwent ḥalitza, or a deaf-mute woman performed ḥalitza, or if an adult woman performs ḥalitza with a male minor, her ḥalitza is invalid and the woman may not marry. If a female minor performed ḥalitza, she must perform ḥalitza a second time once she becomes an adult, and if she does not perform the second ḥalitza, her first ḥalitza is invalid. If she performed ḥalitza before two or three judges and one of them is found to be a relative or disqualified as a judge for some other reason, her ḥalitza is invalid. Rabbi Shimon and Rabbi Yoḥanan the Cobbler validate the ḥalitza in this case. And an incident occurred involving a certain person who performed ḥalitza between him and her alone in prison, i.e., not in the presence of others, and the case came before Rabbi Akiva and he validated it.

GEMARA: Rava said: Now that you have said that recitation of the text is not indispensable in order for the ḥalitza to be valid, therefore if a mute man or a mute woman performed ḥalitza, their ḥalitza is valid. Although the statements should be recited ab initio, since the recitation is not indispensable, mute individuals can perform ḥalitza.

The Gemara challenges: But we learned in the mishna above: If a deaf-mute man underwent ḥalitza, or a deaf-mute woman performed ḥalitza, or if a woman performs ḥalitza with a male minor, her ḥalitza is invalid. What is the reason that the ḥalitza is invalid? Is it not because they are not competent to recite the text, thereby indicating that the recitation is necessary even after the fact? The Gemara rejects this assertion: No, the reason for disqualifying a deaf-mute man and woman is because they are not considered to have intellectual capacity, and therefore their actions do not have halakhic significance.

The Gemara asks: If that is so, let us also say that a mute man and woman do not have intellectual capacity. Rava said: A mute man and woman do have intellectual capacity. Rather, it is their mouth that hurts them. Mute individuals have full intellectual capacity; they merely lack a means of expression. The deaf-mute, on the other hand, is not considered to have the mental capacity to speak.

The Gemara challenges again: But didn’t the scholars from the house of study of Rabbi Yannai say that a deaf-mute man and woman are disqualified from participation in ḥalitza because they cannot fulfill the requirements of “he says” (Deuteronomy 25:8) and “she shall say” (Deuteronomy 25:9), and not due to insufficient intellectual capacity? Rather, when that first statement of Rava was said, it was stated concerning the latter clause of the mishna: If a deaf-mute man underwent ḥalitza, or a deaf-mute woman performed ḥalitza, or if a woman performs ḥalitza on a male minor, her ḥalitza is invalid.

Rava said: You have now said that recitation is indispensable, as can be inferred from the mishna disqualifying the deaf-mute. Therefore, if a mute man or woman performed ḥalitza, their ḥalitza is invalid. And the mishna, which indicates in its first clause that recitation is not indispensable, but later states that ḥalitza performed by someone incapable of recitation is invalid, is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira with regard to a meal-offering. A meal-offering is generally a mixture of flour and oil. If flour is added to the oil but they are not mixed, they are considered to be fitting to be mixed so long as there is not an excessive amount of flour.

This is that which Rabbi Zeira said: Whatever is fitting to be mixed, mixing is not indispensable to it, and it is valid even if it is not mixed. And whatever is not fit to be mixed, e.g., if the quantity of flour is so great that the ingredients cannot be properly mixed, mixing is indispensable for it and it is invalid if it has not been mixed. From here one may learn a general halakhic principle: There are some actions for which their actual performance is not indispensable, provided they are capable of being performed. An action becomes indispensable only if one is unfit or unable to perform it. With regard to recitation of the verses, although it is not indispensable, a mute person is disqualified from performing ḥalitza because he is not capable of reciting the verses.

They sent the following teaching from Eretz Yisrael to the father of Shmuel: Once a yevama has spat she must perform a complete ḥalitza and may not enter into levirate marriage. The Gemara comments: By inference, you may learn that even though the spitting did not permit her to marry outside the family, she is disqualified from entering into levirate marriage with any of the brothers, and must therefore complete the ḥalitza.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this halakha taught? If we say it is in accordance with Rabbi Akiva, who stated in the mishna that spitting is not required after the fact, it is difficult, as the following a fortiori reasoning indicates: Now if even in a case where there is a mitzva of ḥalitza, and the yevama is still around and capable of fulfilling the Torah command of spitting, and one might say that spitting should be treated just as it is with regard to the fatty portions of offerings that are to be consumed on the altar, where the halakha is that when they are not present for offering, i.e., they were lost or became ritually impure, they are not considered indispensable to permit the consumption of the offering.

When the fats of the offering are no longer present for offering, it is permitted for the sacrificial meat to be eaten by the priests through the sprinkling of blood alone, even without offering the fatty portions on the altar. But when the fatty portions are present and extant, then they are considered indispensable, and the priests are not permitted to eat their portions of the offering until the fatty portions are burned on the altar.

Based on an analogy to the fatty portions of offerings, one would have said regarding the spitting of a yevama that even if it is not indispensable after the fact, so long as the yevama is around, one would expect that her spitting is indispensable. Yet even so, Rabbi Akiva said in the mishna that spitting is not indispensable to ḥalitza even in such a case, and the ḥalitza is validated by the removal of the shoe alone. Since Rabbi Akiva seems to accord little significance to the spitting, he cannot be the basis for this halakha, as if spitting is never indispensable, could spitting alone disqualify her from entering into levirate marriage with one of the brothers?

But rather, one might say that this teaching is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who disagrees with Rabbi Akiva and states in the mishna that spitting is indispensable for validating ḥalitza and is necessary alongside the removal of the shoe. Since he accords significance to the spitting, one might have thought that the teaching prohibiting the yevama from levirate marriage is in accordance with his view.

But that is difficult as well, as according to Rabbi Elazar, removal of the shoe and spitting are both necessary, and therefore, they are considered two permitting factors that must be completed in order to fulfill an obligation. And there is a principle accepted by Rabbi Elazar with regard to offerings that should be applicable here: Whenever there are two permitting factors that are indispensable for an offering to be valid, one of those factors cannot elevate one of the subordinate components of the offering to consecrated status without the other. Similarly, since Rabbi Elazar holds that ḥalitza and spitting are both indispensable, if she performs only one of these actions, such as spitting, it is only one of two permitting factors and therefore should not disqualify her for levirate marriage with one of the other yevamin.

Rather, one must say that this teaching is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who is of the opinion that even one of two permitting factors can effect a change in status without performance of the other factor, as it is taught in a baraita: The lambs sacrificed on the festival of Assembly, i.e., Shavuot, consecrate the loaves that accompany them only by means of their slaughter, as the slaughtering of the lambs consecrates the bread.

How so? If one slaughtered the lambs for their own sake, i.e., as lambs for Shavuot, and the priest sprinkled their blood for their own sake, the loaves are consecrated. However, if one slaughtered them not for their own sake, and the priest sprinkled their blood for their own sake, the loaves are not consecrated, as the factors indispensable in rendering the offering valid were not properly performed. If one slaughtered them for their own sake, and he sprinkled their blood not for their own sake, the fact that the lambs were properly slaughtered renders the loaves partially consecrated. Therefore, the loaves are consecrated to the extent that they cannot be redeemed, but they are not consecrated to the extent that they may be eaten. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Actually, the loaves are consecrated only when one slaughters the offerings for their own sake and sprinkles their blood for their own sake, i.e., only if both factors indispensable in rendering the offering valid were properly performed. If so, the teaching sent from Eretz Yisrael seems to be in accordance with Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion that even if only one of the two permitting factors of slaughter and sprinkling was performed, the loaves will still be consecrated. Likewise, with respect to ḥalitza, where there is a need for two permitting factors, spitting and removal of the shoe, performing one factor such as spitting is sufficient to disqualify the yevama from subsequently entering into levirate marriage.

The Gemara questions the previous assumption with regard to Rabbi Akiva’s opinion on the matter: But did Rabbi Akiva say that spitting does not disqualify the yevama from a later levirate marriage to one of the other brothers? But isn’t it taught in a baraita: If she removed the shoe but did not

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן מאי טעמא לאו משום דלאו בני קריאה נינהו. ומסקנא הכי, קשיא לן, והרי חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ולא מדבר והרי הוא כשוטה וכיון שכן בלאו קריאה נמי היאך יחלוץ והא בעיא עד שיתכוונו שניהם ולקמן נמי בפרק ב"ש (יבמות דף ק"י) מוכח הכי דבחרש שאינו מדבר ואינו שומע עסקי' וקאמר דמערבא בי' קריאה ואמאי תעכב בהו דעה דהא בעיא כוונה ועוד דתניא בתוספתא חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה והחולצת מן הקטן וכן קטנה שחלצה תצא ושלשה עשר דבר בה והא שוטה קריאה לא מעכבה בה ומעכבה בה דעה.
ואיכא למימר אע"פ שחרש כשוטה הוא לענין מצות מ"מ יש לו מקצת כוונה בשאחרים עומדים על גביו והא דתניא הכא עד שיתכונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונו וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו ברמיזה דדעתא קלישתא אית לי' ומשום הכי לא מעכבא בי' אלא קריאה אבל שוטה אין כוונתו כלום לעולם.
והא דתנן במסכת גיטין (דף כ"ב) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן ואקשי' והא לאו בני דעה נינהו ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו אלמא אפילו שוטה כותב לשמה יש לומר קסבר רב הונא כתיבת גט לשמה כל דהו סגי כלומר אין צריך שיתכוון להוציאה אלא שיכתוב אותו על מנת ליתן אותו לפלוני ומיהו מסקנא התם והוא ששייר מקום התורף דבעיא כוונה גמורה ואפילו חרש לאו בר הכי הוא.
ומיהו קשיא לי מתניתין, אמאי קתני חרש וחרשת לישמעי' אלם ואלמת וכ"ש חרש וחרשת ויש לומר רבותא קמ"ל דאפילו הנך חליצתן פסולה שלא תאמר אינה חליצה כלל, קמ"ל.

והא דאמרינן אי הכי אלם ואלמת נמי. ואמר רב אדא אלם ואלמת בני דעה נינהו. קשה ומשמע דלא שמיע להו הא דתניא בפרק קמא דחגיגה (דף כ') חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם ובירושלמי בפירקין ובפרק קמא דתרומות מצאתי גבי מתניתין דתנן התם חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר אמר ר' יונה הדה אמרה דלית כללוי דרבי כללין דתנן חרש מדבר ואינו שומע לא יתרום וסברין מימר מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חרש והתנן חרש שחלץ וחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה ואמר ר' יוחנן שאינן באמר ואמרה ותנינן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הדה מסייעא לר' יונה דר' יונה אמר לית כללוי דרבי כללין.
ולפי זה יש לפרש דחרש דמתניתין קס"ד דבשאינו שומע ומדבר עסקינן מדלא קתני שוטה ולפום הכי מקשינן לאו משום דאינן באמר ואמרה לפי שאין אנו יכולין ללמדן ולהקרותן לא משום דלאו בני דעה נינהו משום חרשותן בלבד ולית לן השתא הרי הן כפקחין לכל דבריהם אלא כפקחין הן לחייבן במצות אבל חליצה שצריכה כוונה אין להן דעת ומשום הכי אקשי' אי הכי אלם ואלמת נמי נימא דלאו בני דעה נינהו כיון דבחוש אחד אין להם דעת ופריק התם פומייהו כאיב להו אבל חרשות כאיבא דכולי' ראש הוא ואין להן דעת ומסקנא משום שאינן בואמר ואמרה ואפילו במדברין ואי נמי בשאינן מדברין פי' ר' ינאי דמתניתין משום האי טעמא נמי פסיל להו אע"ג דאיכא נמי משום דעת לפיכך אלם ואלמת נמי חליצתן פסולה משום קריאה ולאו דוקא נקט חרש.

הא דמקשינן ברקיקההשתא במקום מצוה לא מעכבא. קס"ד דמדינא דאורייתא אמר לה דאלו משום גזרה רקיקה לאו כלום היא ולא מחזי לאינשי כחליצה ולפיכך הקשו לר"ע פשיטא דלא פסלא ולר' אליעזר שני דברים מתירין אין זה בלא זה כלום וסברי לאוקמה כר' דכי היכי דהתם קדוש ואינו קדוש ה"נ חליצה ואינה חליצה ומסקנא מדרבנן הוא ומשום גזרה.

והא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינן בואמר ואמרה. הא דקא נסיב טעמא משום ואמר ואמרה, ולא קאמר משום דלאו בני דעה ולאו בני כונה נינהו, וחליצה כונת שניהם בעינן כדאיתא לקמן איכא למימר דלרבותא קאמר ולאשמועינן דכל שאינו בואמר ואמרה אינו חולץ, ולאתויי אלם ואלמת דאף על פי שהם בני דיעה חליצתן פסולה, דאינן בואמר ואמרה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דחולין (יב, ב) גבי מאן תנא דלא בעיא כונה בחולין בס"ד.

הא דמקשינן ברקיקה השתא במקום מצוה לא מעכב. קא סלקא דעתך דמדינא דאורייתא אסרינן לה, דאלו משום גזרת רקיקה לא טעו בה אינשי דלא מיחזי להו כחליצה, ומשום הכי הקשו לר' עקיבא פשיטא ולר' אליעזר שני דברים המתירין אין מועילין זה בלא זה, ואתינן לאוקמה כר' ואסיקנא דמדרבנן היא ומשום גזרה ואתיא כר' עקיבא.

א"ה אפי אלמת נמי פי' לאו האי מקשה מאן דמקשה לה מעיקרא דלדידיה כיון דמשום דלאו בני קריאה נינהו אפילו אילם ואלמת נמי לא והיינו פרכי אלא אחרינא הוא דפריך ליה דאפילו לדעת המתרץ אלם ואלמת נמי לא דכיון דחרש המדבר ואינו שומע אינו כפקח לענין זה ה"ה לאלם ששומע ואינו מדבר ומהדרי' דהנהו פומיהו כייב להו כלומר כי האלם אין דעתו מטורפת כלל כיון ששומע אבל כשאינו שומע עומד נבהל ולא מצי לכווני כיון דלא שמע מאי קאמר ליה:

מכלל דאיפסלה לה כלומר דלהכי קתני תחלוץ שאינה ראויה אלא לחליצה והשתא קס"ד מדאורייתא אפסיל לה ולהכי פרכי' מני אלימא ר"מ השתא במקום מצוה דשעת חליצה אמר לא מעכבא ואע"ג דאפשר לבא ולרוק דה"ל למימר דתירוק כדחזי' באימורי דכי איתנהו מערבי דאלמא לא חשיב לה רקיקה כלל והיכי פסולה מאחים ואוקימנא כר' דסבר דשני דברי' המתירי' פוסלים זה בלא זה דבכבשי עצרת תנופה ושחיטה מתירין ותנופה לחודה פוסלת הלחם ליפסל ביוצא דאלו לפסלה מלפדות משקדש הלחם בכלי שרת נפסל הדר שיילי' ולר"ע לא פסלא רקיקה והא תניא וכו'. ואסיקנא דלר"ע נמי פסלא רקיקה מדרבנן משום גזירה שמא הרואה אומר דרקיקה בתר חלוצה הוא כדינא ואתו למשרי חליצה לאחים אבל בקריאה לא גזר דלעולם תלו עלמא בקריאה מקמי חליצה ולא אתו למשרי חליצה:

א"ל ר"ע משם ראהי ככה יעשה לאיש כ"ד שמעשה באיש. פי' ככה הוי עכובא וקסבר ר"א ככה יעשה כתיב כל שיש בו מעשה מעכב ורקיקה יש בי מעשה אבל הקריאה היא דיבור בעלמא. ור"ע סבר ככה יעשה לאיש כתיב כל מעשה שהוא באיש כגון החליצה אבל הרקיקה הוא מעשה באשה הלכך לא מעכבא. וקי"ל הל' כר"ע אע"ג דאמרינן דקריאה לא מעכבה ה"מ בהנהו דבני קריאה נינהו אבל אלם ואלמת דבני דעה נינהו כיון דלאו בני קריאה נינהו לאו בני חליצה נינהו כדר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שיאנו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

שלחו לי' לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ דברקיקה לחוד איפסלי' על האחים דילמא דמאן דחזי דרקקא סבר דחלצה כבר שכך הוא הסדר תחלה חולצת ואח"כ רוקקת. ותנ"ה חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פוסלה קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש. פסולה למאן אילימא לעלמא פשיטא מי הוה חליצה כלל דתשתרי לעלמא אלא לאו לאחים. ומ"ש רקקה דפסולה לאחים וקריאה לא פסלה. קריאה דאי' בין בתחלה בי בסוף לא מיחלפא לה פי' אם יראו אחיו אחר שקראה שהיא מביבמת לא מחלפא בחליצה שיאמר מדקראה ש"מ חלצה כבר שהרי יש קריאה קודם חליצה והלכך אמרי הך קריאה קודם חליצה הות מש"ה נתיבמה דאכתי לא חלצה אבל רקקה דלבסוף איתא לכתחלה ליתא למיחלפה לה ואתי למימר כיון שרקקה חלצה כבר ואתי למשרי חליצה ליבם:

תניא תניא חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש. מני אילימא ר"א חלצה ולא קראה ולא רקקה [חליצתה] כשרה הא ר' אליעזר אומר כל דבר [שהוא] מעשה מעכב (פסולה). אלא פשיטא ר"ע וקתני רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה לעלמא ומפסלת לאחים אליבא דר"ע נמי רקקה ולא חלצה ולא קראה פסולה לאחים והכי נמי שלחוה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ אלמא ברקיקה לחודא פסולה לאחים אלמא כל יבמה יכולה לפסול עצמה מן האחים אם תרוק בפני אחד מהם. וא"כ קשיא הא דאמר לעיל יבמה שגדלה בין האחים כשרה להתייבם ואין חוששים שמא חלצה לאחד מהם ואם איתא ליתני שמא רקקה בפני אחד מהם לכך אני אומר שאין רקיקה פוסלת מן האחין אלא כשהיא לפני ב"ד ולא דמי רקיקה לחליצה דאילו חליצה אין דרכה לחלוץ לאחד מן האחים וכיון דחלצה אפי' שלא בפני ב"ד פסולה מן האחים להכי אמר אין חוששין שמא חלצה לאחד מן האחים טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כוונה אבל רקיקה שדרכה להיות רוקקת כל היום אין הרקיקה פוסלת מן האחים אלא בב"ד וכן נראה בפרש"י ז"ל שהיבמה שחלצה לפני ב"ד תחלוץ אלמא בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא פסלה:

תוד"ה והא אמרי דבי ר' ינאי וכו' עד אבל גבי גט וכו' ומחשבתו ניכרת וכו' נ"ל להגיה דמחשבתו ניכרת וכו' וכן בסה"ד אך שראוהו שלא קלקל ואם אין מחשבתו וכו' נ"ל להגיה ושם אין מחשבתו או וגם אין מחשבתו וכו':

ד"ה דא"ר זירא וכו' אבל סתם בלא מנחה לא משמע קביעות בחד מנא וכו' כצ"ל:

גמ' בסוף עמוד ויזרוק דמן לשמן ולר"ע רקיקה כו' כנ"ל:

רש"י בד"ה ור"ש כו' ול"ג בשניה כו'. נ"ב וא"ל דלמא למעוטי ביחידי דלא דאין סברא לחלק ועוד מעשה לסתור הוא וק"ל:

תוס' בד"ה והא אמרו כו' שלא קלקל וגם אין מחשבתו כו' כנ"ל. :

רש"י ד"ה החרש. במקום אח כשר. התוי"ט כ"ע וליתא דאפי' אין כאן אח אלא הוא אינה נפטרת בחליצתו. ול"נ דדעת רש"י דאם אין כאן אח אחר לחלוץ רשאי החרש לייבמה אחר חליצתו דכיון דאין לה תקנה אחרת ל"ג רבנן. לכן כתב דהא דקתני פסולה דקי"ל דכ"מ דתני פסולה פוסלת היינו דוקא ביש אח אחר לחלוץ. וכן חרשת מיירי שיש לה צרה לחלוץ. אבל בלית לה מותרת להתייבם אח"כ כנ"ל נכון ולדינא ג"כ:

רש"י ד"ה ור"ש. ול"ג בשנים כו'. ועי' לקמן (קה ב) בתד"ה ור"ש. ולע"ד נראה דשפיר גרסינן בשנים ואתו לאפוקי דבשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול מודו לת"ק דהא לדידהו הא דבעו שנים אינן אלא לשום עדות כמש"כ התוס' שם ובעדות קי"ל דאם נמצא אחד מהם קרוב א"פ כולן בטלין (בפ"א דמכות). אך התוס' בסנהדרין (מא ב) בד"ה כמאן כתבו דלר"ש בנמצא א' מהן קרוב א"פ תתקיים העדות בשאר. ולפ"ז נדחו דברי הרב המגיה בפט"ז מהל' עדות בשם המל"מ להוכיח מפרש"י בד"ה חלצה בשנים שכ' ונמצא א' מהן קרוב דהדר הוו להו שנים דבדיינים ל"א נמצא כו' כולן פסולין. דהנך רואה דגם לר"ש ולריו"ח דאינן אלא משום עדים מוכח מדבריו דמכשרי בנמצא כו':

תד"ה דאר"ז. וי"ל כו' מזובו ולא מנגעו ש"מ דטמא כו'. עי' ט"א במגילה (ח ב) ד"ה מזובו. שהקשה הא קרבן זב הוא ב' תורים כו' וקרבן עוף לא בעי סמיכה. ועמש"כ בנזיר פרק ח' ליישב בס"ד. ומפי הרב הג' מוהר"נ הירש ליב ר"י דוואלזין שמעתי דט"ס הוא בתוס' וצ"ל מטומאתו ולא מזובו והוא בת"כ במצורע פרשתא ג' סי' י"ג ור"ל אע"פ שלא נטהר מזובו ודלא כק"א שם ונכון:

נשאלתי אשה מדברת ואינה שומעת מחמת חולי שנפלה ליבם אם יש לה תקנה בחליצה מי מיקרית ארל"ב דקריאה הואיל דאין לנו מבוא איך ללמדה הקריאה (עמש"כ בגיטין עא) והוה כמו אלמת דשמעתין. א"ד כיון דיכולה לדבר. משום חסרון לימוד לא מיקריא ארל"ב. והשבתי דנ"ל דאף אם היתה ראויה לקריאה רק שלא היתה יודעת שחייבת לקרות ולא היה לנו דרך להודיעה שחייבת לקרות ומחמת זה לא תקרא מיקרי ג"כ ארל"ב (וכש"כ נידון דידן דמלבד דאין דרך ללמדה חיוב הקריאה. אין דרך ללמדה ג"כ עיקר הקריאה) והוא מהא דפריך הש"ס בב"ב (פא) אהא דקונה ב' אילנות מביא וא"ק. ודלמא בכורים נינהו ובעו קריאה כו' והאר"ז כל הרל"ב כו'. הרי אף דבאותו הצד דבכורים הם ראוים לקריאה רק דמחמת חסרון ידיעתנו בחיוב קריאתם אשר מפני זה לא מצינן למיקרי מיקרי ארל"ב. וחזרתי לומר דמצינו בענין יבום דאזלינן בתר מעיקרא כמו לעיל (עט ב) בסריס אדם והזקן אף דעכשיו א"ר להקים לאחיו שם. וכן עקרה וזקינה הביאו הרי"ף והרא"ש בספ"ק מהתוספתא דחולצות ומתייבמות אף דלא קרינן בהן עכשיו אשר תלד הואיל והיה להן שעת הכושר. וילפינן מהדדי מילי דיבום מדאמר רבא שם א"כ אין לך אשה כו'. ולכן נידון שלפנינו נמי היה לה שעת הכושר לקריאה קודם שנתחרשה. ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דהא דאלם ואלמת אין חולצין היינו דוקא שנולדו כך שלא היה להן שעת הכושר. אמנם עדיין לא מצינו לה תרופה בחליצה והוא לפי גי' הרי"ף בס"פ גבי הא דר"א אשכחי' לר"כ דקא מצטער כו' כר"ז כו'. ולשון הנ"י שם וכולן ארל"ב חשיבי עד שילמדום והוא מהרשב"א בחידושיו. ואולי אף להרשב"א שם דחולק על הרי"ף היינו דוקא לענין קריאה בב"א דאומר כיון דאסוקי מילתא ל"ל בה אין בקריאה בב"א אפי' מצוה לכתחלה ולכן לא שייך בזה ראויה לבילה בעינן. אבל בעיקר הקריאה אולי מודה דאין הנשים ראוין לה עד שילמדון. ועי' מה שכתבתי פ"א דתרומות מ"ב בדברי הר"ש:

כל דבר שהוא מעשה מעכב דכי כתיב ככה דמשמע עיכובא אמעשה כתיב וקרייה דבורא בעלמא הוא: כל דבר שמעשה. ורקיקה מעשה היא: מעשה באיש. חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא: החרש שחלץ חליצתו פסולה. לפוטרה במקום אח כשר: וחרשת שחלצה חליצתה פסולה. היא עצמה אינה נפטרת בחליצתה כדאמרי' לקמן בפ' ב''ש (דף קי.) ואין לה תקנה אלא בייבום ואם רצה להוציא יוציא בגט: חלצה בשנים. כשרים או בג' ונמצא אחד מהן קרוב דהדר הוו להו שנים חליצתו פסולה: ורבי שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים. ול''ג בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת''ק: גמ' אלם ואלמת. שחלצו חליצתן כשרה: והאמרי דבי רבי ינאי. ומפרש טעמא דמתני' דחרש וחרשת מפני שאינן בואמר ואמרה דתנן (תרומות פ''א מ''ב) חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר: ועמד ואמר וענתה ואמרה: חליצתה פסולה. ומתני' דקתני לא קראה חליצתה כשירה כר' זירא דא''ר זירא בפרק המנחות והנסכים (מנחות קג:) כל הראוי לבילה כו' דקתני האומר הרי עלי ס''א עשרונים מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחר ומפרש טעמא משום דקים להו לרבנן דששים נבללות בכלי אחד אבל ס''א אינן נבללות יפה ומותבינן וכי אין נבללין מאי הוי והתנן (שם יח.) אם לא בלל כשר ומשני רבי זירא הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו דאפילו לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן דאפשר להתקיים בה מצות מנחה והכא נמי אע''ג דקרייה לא מעכבא בראוי לקרייה אבל בשאין ראוי מעכבת: יבמה שרקקה. לפני ב''ד: תחלוץ. דנפסלת עליהן מייבום: במקום מצוה. בשעת חליצה שהרקיקה מצוה: אאימורים דכי איתנהו מעכבי. בשר מאכילה בפ' תמיד נשחט (פסחים נט:) וכי ליתנהו לא מעכבי כגון שנטמאו או שאבדו והכא נמי נימא אע''ג דלאו מעשה חשוב באיש הוא הואיל ואפשר לרוק ליעכב וקאמר רבי עקיבא לא מעכבא: אלא לר' אלעזר. דאמר במתני' מעכבא אלמא מעשה הוא: ה''ג והא שני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה: אין מקדשין שתי הלחם. להיות קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא ולינה אלא בשחיטה ואע''פ שהן טעונין תנופה חיין עם הלחם אין תנופתן מקדשן אלא שחיטתן דגמר מאיל נזיר דכתיב (במדבר ו) ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות תלה הכתוב עשיית סל המצות בזביחת האיל בפ' התכלת: כיצד ל''ג: לחם קדוש. ליפסל ביוצא ואין קדוש להיות ניתר באכילה:

והא אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינו באמר ואמרה. וא''ת מנא ליה לרבי ינאי האי טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו ותניא (לקמן דף קו.) דבעינן שיתכוונו שניהם ואמאי נמי אמרינן לקמן (. דף קה:) דקטנה חולצת בפעוטות וקטן נמי הוה חליץ אי לאו דאיש כתיב בפרשה כיון דלאו בני דעה נינהו וי''ל שב''ד עומדים על גבם ומורים להם לעשות חליצה כתיקנה דהכי נמי אמרינן בפרק ב' דגיטין (דף כב: ושם) דחש''ו שכתבו גט וגדול עומד על גבם דכשר ומיהו לענין חליצה שוטה לא חליץ אע''ג דב''ד עומדים ע''ג כדאמר בתוספתא לפי שיש בחליצה רבויי דברים ואין בו דעת כלל לעשות לדעת ב''ד אבל גבי גט שנוח לעשות כי גדול עומד ע''ג כשר ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכותב הגט לשמה שכותב שם האיש והאשה והזמן ושם עירו ושם עירה והא דאמר בפ''ק דחולין (דף יב: ושם) גבי וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה ומוקי לה כר' נתן דלא בעי כוונה לשחיטה משמע דלרבנן דבעו כוונה לשחיטה לא מהני גדול עומד ע''ג דהתם אחרים אין מלמדים אותו אך שראוהו שלא קלקל וגם אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו חליצה דאין מתכוין אלא לחיתוך בשר בעלמא כדאמר בפ''ק דחולין (דף יג.) דבעינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו: דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה כו'. מילתיה דר' זירא בפ' המנחות והנסכים (מנחות קג: ושם) גבי ששים ואחד אין נבללים ופריך וכי לא בלל מאי הוי והתנן (שם דף יח.) . אם לא בלל כשר וא''ת מאי קשה והא לכתחלה בעינן בילה ואומר ר''י דשאני התם כיון דאמר הרי עלי מנחה ס''א עשרון לקרבן גדול קמכוין ולכך היה לו לעשות הכל בכלי אחד אם בדיעבד כשר בלא בלילה ודוקא כי אמר הרי עלי מנחה אמרינן דלקרבן גדול קמיכוין אבל סתם בלא מנחה לא משמע קביעות בחד מנא כדתנן התם (דף קב:) הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד והביא בשני כלים פסול משמע דאם אמר סתם ולא אמר בכלי אחד יכול להביא בשני כלים וא''ת מנא ליה דאם לא בלל דכשר אימא לא בלל כהן אלא זר אבל לא בלל כלל פסולה דהכי נמי אמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף יח. ושם) לא יצק כשר ומפרש דהיינו לא יצק כהן אלא זר וי''ל דקבלה היה לו דאפילו לא בלל כלל דליכא עיכובא וא''ת ואמאי לא מעכבת והלא בכמה מקומות כתיב (ויקרא ב) בלולה במנחת מאפה תנור ושל מחבת ובמנחת נסכים (במדבר טו) כתיב טובא בלולה וכן בקרבן נשיאים תריסר זימני וי''ל דלא משמע ליה עיכובא כיון דלא כתיב. ויבלול לשון צווי וצ''ע אם יש עיכובא בעלמא בכה''ג א''נ כולהו צריכי לשום דרשה וא''ת מנא ליה דמעכבא בשאין ראוי לבילה וי''ל דסברא הוא דכתיב בלולה ואמר רחמנא דלא מעכבא מסתמא להכי אהני הא דכתביה דבעינן ראוי לבילה והא דמספקא בפ' נערה בנדרים (דף עג.) אי חרש מיפר אי לא מיפר משום דלאו בר שמיעה הוא וכדרבי זירא היינו משום דשמא לא כתיב קרא ושמע אלא אורחא דמילתא דהכי הוי דכי שמע מיפר וקשה לר''י ערל וטמא אמאי משלחין קרבנותיהן נהי דסמיכה לא מעכבא נימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וי''ל מדדרשינן בת''כ. מזובו ולא מנגעו ש''מ דטמא משלח קרבנות דבהבאת קרבנות איירי ועוד מדמעטינן בפ''ק דחגיגה (דף ד: ושם) טמא מובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש''מ דשאר קרבנות משלחין ולא חיישינן שיהא ראוי לסמיכה וה''ר שמעון הקשה מדאמר בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דאיכא מ''ד נקטעה יד העדים חייב דלא בעי קרא כדכתיב ואמאי לא אמרי' כיון דכתיב יד העדים דבעינן ראוי ליד העדים ושמא יש שום ייתור דמחייב אע''פ שנקטעה ידם אי נמי אין סברא לומר שיפטר משום שאין לעדים יד: