יבמות קג ע"ב

דף קג - ב

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל טובתן של רשעים  רעה היא אצל צדיקים, משום שהצדיקים שונאים את הרשעים, וקצה נפשם בהנאה מהם. ובודאי לא נהנתה יעל מביאתו של סיסרא.

שנאמר שאמר הקדוש ברוך הוא ללבן כשרדף אחרי יעקב: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע".

והשתא, בשלמא שלא ידבר עמו רע לחיי! מובן מדוע אמר לו שלא ידבר עמו רע. אלא טוב אמאי לא ידבר עמו? אלא שמע מינה: טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ששונאין הצדיקים את הרשעים, וקצה נפשם בהנאתן ^[75]. ולכן אמר לו שלא ידבר עמו אף טוב, משום שאצל צדיקים רע הוא.

ומקשינן: בשלמא התם, במעשה לבן ויעקב, באמת יתכן שדיבור טוב שידבר עמו לבן רעה היא אצל צדיק.

ומהי הרעה שיכולה להיות?

דלמא מדכר ליה שמא [שמא יזכיר לו שם] דעבודת כוכבים ^[76]. כפי שבאמת היה לבסוף, שאמר לו לבן: "למה גנבת את אלהי" ^[77].

אלא הכא, במעשה סיסרא מאי רעה איכא במה שבא עליה?

ומבארינן: דקא שדי בה [שהטיל בה סיסרא] זוהמא.

דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה ^[78] הטיל בה זוהמא ^[79]. ישראל שעמדו על הר סיני, ונתקנו שם מכל מום ^[80] פסקה זוהמתן [אותה זוהמא שהטיל הנחש בחוה אמם],

אבל עובדי כוכבים, שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן.

שנינו במשנתינו: חלצה במנעל שאינו שלו וכו'.

תנו רבנן: כתיב: "וחלצה נעלו". אין לי אלא נעלו של החלוץ עצמו. אבל אם נועל החלוץ נעל של כל אדם אחר מנין שכשרה לחליצה?

תלמוד לומר: מדכתיב פעמיים נעל, נעל. "וחלצה נעלו", "בית חלוץ הנעל", משמע מכל מקום, לרבות אף נעל שאינה שלו.

אם כן, מה תלמוד לומר "נעלו", הרי היה אפשר לכתוב "וחלצה נעל"?

מכאן אנו למדים: נעלו דווקא מנעל הראוי לו כשר לחליצה. פרט למנעל גדול, שאין יכול להלוך בו,

ופרט למנעל קטן, שאינו חופה רוב רגלו, ופרט לסנדל המסוליים [שנפחת ^[81]], שאין לו עקב. שכל אלו אינם כשרים לחליצה.

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. אתאי יבמה לחלוץ. אמר ליה רב יוסף לאביי: הב ליה ליבם את סנדלך, שתחלוץ אותו היבמה!

יהיב ליה אביי ליבם סנדלא דשמאלא [סנדל של רגל שמאל]. ועשה כך, משום שסבר שסנדל שאינו שלו אינו כשר לכתחילה. וכמבואר להלן.

אמר ליה רב יוסף: אימר דאמור רבנן במתניתין שחליצה בסנדל של שמאל ברגל ימין כשר בדיעבד. אבל לכתחלה מי אמר? ^[82] ואם כן, איך נתת לו לכתחילה סנדל שמאל?

אמר ליה אביי: אי הכי, סנדל שאין שלו נמי, אימר דאמור רבנן שבדיעבד כשר, לכתחלה מי אמור? ^[83] ואם כן, איך אמרת לי לתת ליבם את סנדלי? הרי זה סנדל שאינו של היבם, ורק בדיעבד כשר!

אמר ליה רב יוסף: הכי קאמינא לך: הב ליה את סנדלך ואקני ליה, ^[84] והקנהו לו, שיהא הסנדל שלו, כדי שתהא חליצה כשרה אף לכתחילה ^[85].

שנינו במשנתינו: או בסנדל של עץ וכו' חליצתה כשרה.

מאן הוא התנא שסובר כך?

אמר שמואל: רבי מאיר היא.

דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו בשבת, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אוסר. רואים שרבי מאיר סובר שקב העץ של הקיטע נחשב נעל.

אבוה דשמואל אומר: משנתינו מדברת בסנדל של עץ המחופה עור ודברי הכל היא, שמחופה עור לכולי עלמא נחשב נעל.

אמר רב פפי משמיה דרבא: סנדל [שפרחה בו צרעת] המוסגר, דהיינו, שלא נראו בבגד סימני צרעת גמורים, והסגירו הכהן שבעת ימים, לא תחלוץ בו, שמא תבוא לחלוץ בסנדל המוחלט [להלן יתבאר מהו מוחלט].

ואם חלצה בסנדל המוסגר חליצתה כשרה.

אבל סנדל המוחלט, דהיינו, שנראו בו סימני צרעת גמורים, או שפשה בו הנגע בתוך ימי הסגרו, והוחלט למצורע לא תחלוץ בו. ואם חלצה חליצתה פסולה.

והטעם, שכיון שצריך שיהא במנעל של חליצה שיעור כדי שיהא חופה את רוב רגלו, הרי מנעל זה פסול, שהרי אין בו שיעור, שכיון שעומד הוא לשריפה בגלל הנגע שבו, הרי הוא כשרוף, ונכתת שיעורו.

אבל סנדל המוסגר, כשר בדיעבד. שהרי אינו עומד לשריפה, ושיעורו קיים. ומכל מקום לכתחילה לא יחלוץ בו, שמא יבואו לחלוץ במוחלט.

רב פפא משמיה דרבא אמר ^[86]: אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ בו. ואם חלצה חליצתה כשרה.

מיתיבי: בית המוסגר מטמא מתוכו, דהיינו, אם נגע בכותל שבתוך הבית, למרות שלא נכנס גופו לתוך הבית, שאז היה נטמא משום האי דכתיב "והבא אל הבית יטמא", מכל מקום נטמא ^[87].

ואילו בית מוחלט מטמא מתוכו, ואף מאחוריו, דהיינו, שאף אם נגע באחוריו של הבית ^[88], ולא בתוכו מכל מקום נטמא.

ודבר זה נלמד מן המקראות בתורת כהנים, שמוסגר מטמא מתוכו ולא מאחוריו, ובמוחלט כתיב "טמא הוא", הוסיף לו טומאה אחרת, לומר לך שמטמא אף מאחוריו.

וזה וזה, בין בית מוסגר ובין בית מוחלט מטמאין בביאה. דהיינו, שאם נכנס רובו לתוכו, טמא משום "והבא אל הבית".

ואי סלקא דעתך שהעומד להכתת ככתות דמי, אם כן, גם כאן, הרי הבית כדמכתת דמי, שהרי דינו להנתץ. והא כדי להטמא בעינן "והבא אל הבית" וליכא, שהרי הבית כאילו אינו קיים!

ומתרצינן: שאני התם, דאמר קרא: "ונתץ את הבית". רואים ממקרא זה, שאפילו בשעת נתיצה עדיין קרוי בית.

תא שמע: מטלית המנוגעת, שיש בו גודל של שלש על שלש אצבעות, אף על פי שאין בו שיעור כזית, כגון שהיא טוויה מחוט דק, שנפחה קטן, ושיעורה גדול, כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו. דהיינו, טימאה את כל כלי הבית.

שכך הוא הדין, שמצורע מטמא את אשר בבית בביאתו לבית. וכן בגד ואבן המנוגעים, כולם מטמאין את אשר באוהל. וכיון שנכנס רובה של המטלית, כאילו נכנסה כולה, וטימאה את הבית.

מאי לאו במטלית מוחלטת לצרעת מיירי, ואפילו הכי אמרינן, השלך את המיעוט אחר הרוב, ונחשב כאילו נכנסה כולה לבית ומטמאה. ואם אמרינן שכמאן דמכתתא דמיא, אם כן, חשוב רק מה שנכנס לבית, והרי אין בבית מטלית שיעור ג' על ג', ולא תטמא המטלית את הבית!

ודחינן: לא. הברייתא מדברת במטלית מוסגרת. אבל במוחלטת, באמת אין הולכין אחר הרוב.

ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא: היו בה במטלית שיעור של כמה זיתים, אף שהיה בה רק גודל של שלש על שלש אצבעות, והיינו, כגון שהיתה ארוגה מחוט עבה, שנפחה גדול, ושיעור גודלה קטן, כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור, אף על פי שלא נכנס שיעור בגד לבית, שהרי כל הבגד אינו אלא ג' על ג', והרי לא נכנס רובו לבית מכל מקום טמאתהו.

והשתא, אי אמרת בשלמא שהברייתא מדברת במטלית מוחלטת, היינו דמטמא בכזית אף על פי שאין כאן בגד שלש על שלש, משום שמצורע מוחלט איתקש [הוקש] למת, ומת מטמא בכזית.

והיכן הוקש, דכתיב שאמר אהרן למשה על מרים כשנצטרעה: "אל נא תהי כמת". והיינו, שמרים מוסגרת היתה, ואמר אהרן למשה, אל נא תהא מצורעת מוחלטת, שלא תהא כמת.

אלא אי אמרת שמדובר במטלית מוסגרת, אמאי איתקש למת? הרי לא מצאנו בשום מקום שהוקש מצורע מוסגר למת!

ומתרצינן: אלא, באמת מדובר שם במטלית מוחלטת, ואפילו הכי אמרינן שהמיעוט הולך אחר הרוב לענין טומאה, ולא אמרינן כשכתותי מכתת שעוריה, משום דשאני התם, דאמר קרא: "ושרף את הבגד", משמע, שאפילו בשעת שריפה עדיין קרוי בגד.

ומקשינן: וליגמר מיניה! כלומר, אם כן, נלמד משם אף לענין חליצה, שמנעל המוחלט ייחשב שלם, ולא נאמר שנכתת שעורו!

ומתרצינן: איסור מטומאה לא גמרינן, משום שהלכות טומאה חידוש הם, ואין למדים מהם לדברים אחרים ^[89].

אמר רבא: הלכתא: אחד סנדל המוסגר, ואחד סנדל שמוחלט, ואחד סנדל של עבודת כוכבים, דהיינו, שנועלין אותו לצלם כשמסיעין אותו ממקום למקום לא תחלוץ בהם לכתחילה.

ומכל מקום, אם חלצה בדיעבד חליצתה כשרה.

וטעם פסקו של רבא:

בסנדל המוחלט כדאמרן לעיל, שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד, ולכן לא אומרים שכתותי מכתת שעוריה.

ושל עבודת כוכבים הואיל והסנדל מיועד להליכה, לכן כשר לחליצה. וסנדל נחשב משמשי עבודת כוכבים, ואינו עומד לשריפה, משום שיש לו תקנה על ידי ביטול ^[90]. ואף על פי שאסור ליהנות ממשמשי עבודת כוכבים ^[91], חליצה אינה נחשבת הנאה, שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו ^[92].

אבל סנדל של תקרובת עבודת כוכבים, דהיינו, שהקריבוהו ומסרוהו לפני הצלם לדורון ^[93],

סנדל של עכו"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה . פירש"י ז"ל הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו"ם לאו לשרפה קיימי דאית להו תקנתא בבטול ואי משום איסורי הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראת כנהנת ועוד דכל למצוה מאיס.
ויש מפרש לכתחילה לא תחלוץ משום דנהנת שנשאת בו ואם חלצה חליצתה כשירה נהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא ולא דאיק לי מהא דגרסינן בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ח) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות נתנו אלמא אי נתנו ליהנות כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא.

ושל תקרובת עכו"ם.נ"ל כגון שזבח שור לפני' ועשה מעורו סנדל אבל מה שפירש"י ז"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפני' לשום דורון לא מחוור לי משום דבעיא משתבר כעין פנים כדאיתא בפרק ר' ישמעאל שבמסכת עכו"ם (דף כ"א).

הטיל בה זוהמא. משל לגבורת היצר, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן נחלש ונפסק, כענין משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב) גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ועדיין יצרן גדול, כענין וזרמת סוסים זרמתם, והיינו דאמרינן דקא שדו בה זוהמא וכענין כי חרפה היא לנו (בראשית לד, יד).

נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל נעל ריבה. והא דקתני בסנדל שאינה שלו חליצתה כשרה, דיעבד אין לכתחלה לא וכדאיתא בסמוך, מדרבנן היא, דאי מדאורייתא מנא תיתי דמרבינן נעל של כל אדם [מנעל]. ותמיהא לי מאי טעמא אצרכוה רבנן נעל שלו לכתחלה, דלמאי איכא למיחש אי חליץ בנעל שאינה שלו לכתחלה. ואפשר לומר דלכתחלה גזרה משום קטן או גדול שאין יכול להלך בו או שאינו חופה את רוב רגלו, דכל שאינו שלו אינו עשוי כמדת רגלו ממש.

אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה. פירוש טעמיה דרבא משום דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ואף על גב דמטומאה לא גמרינן, שאני הכא דגלויי מלתא בעלמא הוא. וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה חליצתה כשרה) ומיהוא לכתחלה לא תחלוץ דאתי לאיחלופי בשאר הנשרפים כגון סנדל של תקרובת עכו"ם ושל עיר הנדחת.

של עכו"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה. פירש רש"י הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו"ם לאו לשריפה קיימי ואית להו תקנתא בבטול, ואי משום איסורי הנאה, מצות לאו ליהנות נתנו. ואי משום שנהנית שנתרת לעלמא בכך, מכל מקום עכובה משום מצוה דרמיא עליה היא ומצוה לאו הנאה היא. ומיהו לכתחילה לא תחלוץ מפני שנראית כנהנית מע"ז. אי נמי משום דכל למצוה מאיס כדאיתא בע"ז (מז, א) גבי דקל של עכו"ם, ויש מפרשים (הביאם הרמב"ן) דלכתחלה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרת לינשא על ידי כך, אבל בדיעבד חליצתה כשרה דנהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא בהכי. והרמב"ן נר"ו הקשה לפי זה מהא דגרסינן במסכת ר"ה בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כח, א) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו אלמא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו, הא אלו ניתנו ליהנות בהן לא יצא. וטעמא דמילתא דכיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עבד איסורא אמרי דלא יצא, דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה. ואם כן הכא הוה לן למימר חליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבור. (עיין עדל"ז שיישב קושיא זו).

של תקרובת עכו"ם. פירש רש"י שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון. ואינו נראה דהא אין הקדש לעכו"ם, ואי משום שהקריבוהו לפניה הא קיימא לן דתקרובת המשתבר בעינן כעין פנים כדאיתא בריש פרק ר' ישמעאל (ע"ז נא, א) אלא הכא כגון ששחטה לשם עבודה זרה ועשה עורה כסנדל.

הב לה ואקני לה קאמינא לך פי' מדרבנן בעלמא לקיים פשוטו של מקרא דכתי' נעלו דאלו מדאורייתא יוצא הוא בשל כל אדם דנעלו הראוי לו קאמר ומפני שפעמים אין סנדל מצוי ליבם אמרי' בסנהדרי' כלי הדייני' שיפורא רצועא וסנדלא וכו' וא"ת והיאך לא היו לרב יוסף כלי הדיינים י"ל דשלא בבית דינו היה ודרך מקרה בא המעשה:

מאי תנא אמר שמואל ר"מ תני לה דהא לר"מ מנעל גמור הוא דשר' ליה בשבת לכתחלה וה"ה דכי אוקימנא במחופה עור אליבא דרבנן דשרי' אפי' לכתחלה דכל שמחופה עור מנעל גמור הוא:

אחד המוסגר וא' המוחלט לא תחלוץ בו פי' או משום דמאיס או משום דלא ליתי לאיחלופי במוחלט דמכתת שיעוריה. ואם חלצה חליצתה כשרה פי' דאפי' מוחלט שעומד לשריפה הכתוב קראו בגד וילפי' איסורא מטומאה דגלוי מילתא בעלמ' הוא:

של תקרובת עבודת כוכבים פרש"י ז"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון ולא נהירא דהק"ל שאין הקדש לעבוד' כוכבי' ואי משום שהקריבו' לפניה אינו נאסר משום תקרובת עבודת כוכבים אלא כשהוא כעין פנים או שהיא עבודה המשתמרת וכדאית' במ' כל עבודת כוכבים והנכון דהכא כגון ששחט בהמה לעבודת כוכבים לתקרובת ועשו מעורה סנדל:

שאין לו עקב. פרש"י שול"א וקשה דתנן במסכת כלים (פכ"ו מ"ד) גבי (מנעל) [סנדל] נפסק עקבו ניטל חוטמו וא"כ מה עקב ומה חוטם. ועוד דכתיב וידו אוחזת בעקב עשו והתם לאו שול"א הוא. ועוד דאמרי' במסכת נדה ראתה דם בעקבה טמא משום דקאי נגד התורפה והתם לא שייך לפרש שול"א לכ"נ לר"ת דהוא שאלו"ן:

ת"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מניין ת"ל נעל מ"מ א"כ מת"ל נעלי נעלו הראוי לו פרט לגדול שא"י להלוך בו, פרוט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו פוט לסנדל המרופט שאין לו עקב. פי' שנפחת ואינו מכסה את העקב שעיקר החליצה אניה אלא בעקב:

אביי הוה יתיב קמי' דר"י אתאי יבמה לחלוץ א"ל הב לי סנדלך יהיב לי' בשמאל א"ל אימור דאמר רבנו בדיעבד לכתחלה מי אמרו, פי' לכתחלה עשה אביי כך מפני שהי' סובר שגם בסנדל שאינו שלו אסור. א"ה סנדל שאינו שלו נמי אימור דאמר רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור. א"ל אביי הכי קאמינא לך זיל הב לי' ואקני' ליה.

בסנדל של עץ. אוקמוה אבוה דשמואל במחופה עור אבל אם אינו מחופה עור לא מקרי נעל כדילפי' ואנעלך תחש.

אמר רבה הלכתא אחד סנדל המוסגר וא' סנדל המוחלט וא' של עבודת כוכבים [חליצתה כשרה] ושל עיר הנדחת ושל זקן העשוי לפי כבודו לא תחלוץ ואם חלץ חליצתה פסולה. פי' של עבודת כוכבים מיירי בעבודת כוכבים של עובד כוכבים דאית ליה תקנתא בביטול ולא מיכתת שיעוריה דאי משום דאסורה בהנאה מצות לאו ליהנות נתנו. אבל בעבודת כוכבים של ישראל דלית לה תקנה בביטול הו"ל כעיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם חלצה חליצה פסולה וגבי לולב של עבודת כוכבים נמי הוי הכי. וכ"ת כיון דחלץ ביה לאו עבודת כוכבים דישראל ואמאי חלי' כשרה ואפשר שלא נתכוון להנות בה אלא לחלוץ א"נ בסנדל של משמשי עבודת כוכבים דק"ל עובד כוכבים שבטל עבודת כוכבים בטל משמשיה וכיון דעבודת כוכבים ביד עובד כוכבים היא אע"פ שהמשמשין ביד ישראל אם בטל העובד כוכבים הע"ז משמשיה נמי בטילי והא דקתני של תקרובת עבודת כוכבים חליצתה פסולה מיירי שנקצעו מתחילה לכך דהו"ל כשחיטה שהיא כעין פנים אבל אם לא נקצעו מתחלה לכך כיון דלאו כעין פנים הוא לא מיתסר משום תקרובת עבודת כוכבים והכי איתא במס' ע"ז פ' ר' ישמעאל דתקרובת עכו"ם לא מתסרא כי אם שהיה כעין פנים ששבר מקל לפניה:

תוספות בד"ה שאין חופה את רוב הרגל אבל הכא לא סגי בשמיטת רוב עקב כו' עכ"ל לאו מדנקט שאין חופה את רוב הרגל כתבו כך דהא איכא למימר דהיינו רוב הרגל היינו רוב העקב כו' כדאמרינן לעיל גבי שמיטה אלא מסברא דנפשייהו קאמרי דהכא דוקא רוב הרגל נקט דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל:

גמ' סנדל של עץ מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא כו' והא דקתני ברישא דמתני' באנפיליא חליצתה פסולה היינו משום דלא מגין וכשנויא דרבא דמפליג בין מגין ללא מגין ולמאי דאוקמא אבוה דשמואל נמי מתני' במחופה עור וד"ה צ"ל נמי דמפליג בין מגין ללא מגין דאל"כ לא אתיא רישא דמתני' באנפיליא פסולה כד"ה דהא לא אתיא כר"מ והשתא ניחא דלא תקשי ליה לאבוה דשמואל כדמקשי ליה רבא לעיל לאביי דליפלוג וליתני בדידיה במתני' אדתני ברישא באנפיליא פסולה ליפלוג בסנדל של עץ בד"א דכשר במחופה עור אבל אין מחופה עור פסול דהשתא כיון דכר"מ נמי אתיא לא ה"מ למתני במקום באנפיליא פסולה סנדל של עץ פסול דלר"מ כשר הוא אפילו באינו מחופה עור כיון דמגין וכשנויא דרבא ומיהו לפי זה לעיל בברייתא נמי הוה מצינן לאוקמא בהכי דאתיא ככ"ע ומיירי במחופה עור דהשתא לא תקשי ליפלוג וליתני בדידיה כיון דאתיא נמי כר"מ אלא דרבא נחית לעיל למימר אלא דכר"מ ע"כ אתיא ויש לנו לחלק בין מגין ללא מגין אבל כרבנן אינו מוכרח דאתיא מיהו מצינן למימר דאתיא נמי כרבנן ואיירי במחופה עור כאוקמתא דאבוה דשמואל הכא במתני' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה יהיב ליה דשמאלא במתכוין עבד דלא ס"ל לאביי כו' עכ"ל עיין בנ"י אבל לא רצה לפרש דעבד כן משום דהוה ס"ל דשמאל מותר לכתחלה ומש"ה יהב שמאלא דמה לי ימינא ומה לי שמאלא דלא ניחא ליה לשוייה לאביי דטועה הוה במתני' דקתני לשון דיעבד בכולהו:

בד"ה סנדל המוסגר כו' לא תחלוץ בו כו' משום דלא ליתי למיעבד במוחלט עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לפרש כן דהא ע"כ למ"ד אחד המוסגר ואחד המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה ליכא לפרש משום דלא ליתי למיעבד כן במוחלט דהא א"נ עבד כן במוחלט חליצתה כשירה ואם נימא שם טעמא אחרינא אשלא תחלוץ במוסגר אמאי לא נימא נמי ההוא טעמא הכא גם למ"ד דאם חלצה במוחלט פסולה:

בד"ה מאי לאו מוחלטת ואפ"ה אמרת שדי מיעוטא בתר רובא כו' ואי כמאן דמכתת דמיא כו' עכ"ל וצ"ע דהא א"נ בדעיילא כולה תקשי ליה כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית בגד ג' על ג' וי"ל בדוחק דמשמע ליה לרש"י כיון דמסיפא לא פריך בפשיטות כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית שיעור כזית אית ליה לתלמודא דודאי בדעיילא כולה אית לן שום יתורא ללמוד מיניה דמטמא בשיעורו ולא אמרינן ביה כמאן דמכתת דמיא אבל ממאי דלא עייל פריך שפיר אמאי שדינן ליה בתר רובא כיון דכמאן דמכתת דמיא ודו"ק:

תוס' בד"ה סנדל של עבודת כוכבים כו' משום דאפי' נקצץ לולב מן הדקל נתבטל כו' עכ"ל פירוש דודאי אם קצץ הלולב לצרכו דהוי כוונת ביטול והדקל עצמו נתבטל אלא אפילו נקצץ הלולב ממילא בלי כוונת בטול דהדקל אסור מכל מקום הלולב מותר כדאיתא פרק כל הצלמים גבי שפיים דמותרים משום דזריק להו ולא פלח להו ע"ש ולשון נקצץ ממילא בלי כוונה משמע מדלא נקטי קצץ כמו שדקדק הרמב"ן אהא דתנן בסמוך לקמן חרש שנחלץ ולא קתני שחלץ משום דחרש לאו בר כוונה הוא ע"ש:

בא"ד (בדף קד) וא"ת כיון דבבטלה איירי רבא מאי קמבעיא לי' לר"ל כו' עכ"ל אבל אי מיירי רבא בקודם ביטול י"ל דר"ל קמבעיא ליה בבטלה אם שרי ליטול לכתחלה דבקודם בטול קאמר רבא דלא יטול לכתחלה ועיין בתוס' פ' לולב הגזול שהאריכו שם בהך אבעיא דר"ל אפילו אי מיירי רבא בקודם בטול וע"ש:

בשעה שבא נחש על חוה כו'. הוא מבואר כי האדם נברא בצלם אלהים נשמתו מעליונים גם גופו ממקום טהור מקום המזבח שמשם משתיתו של עולם ושהוא יחיד בתחתונים כה' בעליונים שע"כ נברא יחידי וכשבא הנחש על חוה ע"י חטא שאכלו מעץ הדעת כמ"ש הנחש אטעה את האדם שיאכל וימות ואשא את חוה ובזה הטיל בה זוהמא שיהיה גם האדם ככל שאר הנבראים להיות דבק בו צד הטומאה עד שבאו ישראל להר סיני שאז פסקה זוהמתן וחזרו להיות בצלם אלהים כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם גו' וק"ל:

תוד"ה מטמא מאחוריו כו' עד ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית כדפירש הקונטרס ר"ל כדפירש הקונטרס בלשון שני שהיה כתוב ברש"י עוד לשון ב' וז"ל מטמא מתוכו מטמא כל דבר שכולו בתוכו אפי' אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי"ל במסכת שבועות דאין זו ביאה ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהו טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית כו':

ד"ה כיון שנכנס וכו' עד הוי כאילו יושב תחת הטמא וכו' נ"ל להגיה כאלו יושב תחתיו הטמא וכו':

גמ' אלא שאני התם דאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מטמא כו'. ונ"ב גירסא אחרת ברש"י וז"ל מטמא כל דבר שכולו לתוכו אפילו אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי"ל במס' שבועות דאין זו ביאה ואפי' נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהא טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דהוי טמא משום בא אל הבית והמוחלט מטמא אף מאחוריו במגע אם נגע בכותל מטמא ע"כ. :

רש"י ד"ה סנדל המוסגר. דלא ליתי למיעבד במוחלט. עי' מהרש"א. ול"נ דאף למ"ד דמוחלט ג"כ כשר בדיעבד מ"מ איכא למיגזר משום סנדל של תקרובת עבודת כוכבים דפסול לכ"ע:

תד"ה מטמא. אם נגע בנגע כו' ומיהו מספקא כו' מוסגר אם נגע בנגע כו'. עי' בר"ש שם שהביא תוספתא דאפי' במוסגר האבנים המנוגעים עצמן מטמאין מאחוריהם. ועי' מל"מ פט"ז מהל' ט"צ ה"ג:

תד"ה כיון. אבל בבית כו'. עתוי"ט פי"ג דנגעים מי"א ד"ה כלים. ובהרע"ב שם מי"ב ד"ה נכנס ראשון:

טובתן ש״ר רעה היא כו'. נ"ב ודבור טוב של רשע נמי רע הוי כדאמד (סנהדרין קה:) כל ברכותיו של אותו רשע נהפכו כו' וכ"א מ"מ נעקרו האמהות מפני שברכום ע"א כו' ומאי דאמר תלמודא הכא דלמא מדכיר כו'. הא והא איתא ודלמא נמי כולה חלא מלתא:

רש"י ד"ה שמה. את אלהי. נ"ב הא לאו בכלל רע דקאזהר ליה קב"ה. דלא קעבר אמימרא דרחמנא כדאודי מנפשה אלא דוגמא נקט רש"י דהוה שכיח שמא דע״ג בפומיה:

רש"י ד"ה חליצתה כשרה. ואי משום איסור הנאה. עי' ערכין כ ע"ב תד"ה אע"פ:

ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. והגם דעשו העגל מ"מ הא דפסקה זוהמתן נשאר. ומה גם דהערב רב הוא שעשו העגל כמ"ש רז"ל. ותו דבשביל קבלת התורה לבד נתקיימו שמים וארץ כמ"ש התוספות פ"ק דע"ז. וראיתי להתוספות בע"ז דף כ"ב שכתבו וז"ל נכרים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי דפסקה זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו עכ"ל ומוכח דזה חידוש אשר חידשו הם ז"ל וקשה דתלמוד ערוך הוא בשבת דף קמ"ו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה וכו' וא"כ מה חידשו התוספות ז"ל שוב ראיתי דכבר הקשה על התוספות הרב מהרש"א ז"ל בחידושי הלכות גם הרב רצוף אהבה יישב דברי התוספות ע"ש באורך. ואפשר לישב קצת ונדקדק לשון התוספות שכתבו ונראה דגרים נמי דפסקא זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו וכו' ומוכח דהא דגרים פשוט ומה שמחדשים הוא דהטעם דאע"ג דאינהו ואפשר דכונת התוספות דכיון דהוי פלוגתא בשבת שם אמאי נקט בפשיטות סברא זו ועל זה כתבו דכיון דהא דגרים פסקה הוא לכ"ע משום דמזליהו הוו וכמ"ש הרב רצוף אהבה להכי נקט סברא זו שלא להאריך דבזה גרים בכלל ודוק היטב כי קצרתי:

אפי' בשעת נתיצה קרוי בית. עיין מה שחקר הרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש דת סי' מ"ג מאי שנא מההיא דאמרינן עבדי שהיה כבר ורמז עוד מאי דשייך לזה ע"ש ודוק הטב: