יבמות קב ע"א

דף קב - א

אמר רבא:  גר דן את חבירו, דהיינו גר אחר, בדיני נפשות ^[26], דבר תורה [מדאורייתא].

שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך". ודיין בכלל מלך הוא, דכתיב: "מלך במשפט יעמיד ארץ", אם דומה דיין למלך, שאין צריך כלום יעמיד ארץ. ודרשינן: עליך, כלומר, לדון אותך, את ישראל, הוא דבעינן שיהא הדיין מקרב אחיך. אבל, גר דן את חבירו הגר.

ואם היתה אמו מישראל, ורק אביו נכרי דן אפילו את ישראל.

ולענין חליצה אינו דן עד שיהא גם אביו וגם אמו מישראל. שנאמר: "ונקרא שמו בישראל". משמע שצריך שיהא ישראל מכל צדדין ^[27].

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו הנביא, ויאמר שחולצין במנעל שומעין לו.

אבל אם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו, ויאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו.

אבל אם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו מנעל, אם חולצין בו לכתחלה או לא. שרבה סובר שלכתחילה אין חולצין במנעל. אלא שאם יבא אליהו ויאמר שחולצין במנעל, נשמע לו.

ואילו רב יוסף סובר שלכתחילה חולצין במנעל. ורק אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל, נשמע לו.

ומקשינן: ולמאן דאמר שאפילו לכתחלה חולצין במנעל, והתנן במשנתינו: חלצה במנעל חליצתה כשרה. משמע שדווקא בדיעבד אין, חליצתה כשרה, אבל לכתחלה לא!

ומתרצינן: הוא הדין דאפילו לכתחלה חולצין במנעל. ואיידי דבעי למיתני בסיפא דמתניתין שבאנפיליא חליצתה פסולה, שבזה אפילו בדיעבד פסולה, תנא נמי רישא לגבי מנעל בלשון דיעבד.

ומנעל, אם חולצין בו לכתחלה פלוגתא דתנאי היא.

דתניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הלכתי לנציבין. מצאתי זקן אחד.

אמרתי לו: כלום אתה בקי ברבי יהודה בן בתירא [כלומר, האם אתה מכירו]?

אמר לי: הן, ועל שולחני הוא תדיר ^[28].

אמר לו רבי יוסי: כלום ראית שחלץ ביבמה?

אמר לי: ראיתי שחלץ הרבה פעמים.

אמר לו רבי יוסי: האם במנעל עשה את החליצה, או בסנדל?

אמר לי אותו זקן: וכי חולצין במנעל? אמרתי לו: אם כן, מה ראה רבי מאיר לומר: חלצה במנעל חליצתה כשירה!? ^[29]

רבי יעקב אומר משמו של רבי מאיר: חולצין במנעל לכתחלה.

רואים שנחלקו תנאים בדעת רבי מאיר, אם חולצין במנעל לכתחילה או לא.

ומאן דאמר לכתחלה לא חולצין במנעל, מאי טעמא דידיה?

אילימא משום דהויא הפנתא, דהיינו גב המנעל, מעל הרגל, וארקתא, דהיינו שרוך הנעל, שכופלין אותו על אזניו של המנעל מעל דמעל הרגל, דהיינו, מעל גב המנעל, הפנתא, הנמצאת על הרגל. נמצא שכשהיא חולצת על ידי פתיחת השרוך, אינה חולצת מעל רגלו, אלא מעל הפנתא. [ראה ציור בסוף הספר].

והתורה אמרה "וחלצה נעלו מעל רגלו" דווקא, ולא מעל דמעל רגלו.

אי הכי, אפילו בדיעבד נמי לא תועיל חליצה במנעל, שהרי לא קיים את המצוה כראוי!

אלא, על כרחך צריך לומר, שעיקר מצות חליצה היא לגלות את רגלו, ולכן, אף שאינה חולצת מעל רגלו מהני. ואפילו שני מנעלים זה על גב זה, אם חולצת את שניהם כאחת, שפיר דמי, למרות שלא חלצה בידה את המנעל שמעל רגלו ממש.

אלא, היינו טעמא דאין חולצין במנעל, גזירה משום שמא תחלוץ במנעל מרופט, דהיינו, מבוקע וקרוע מלמעלה ^[30]. שכיון שמנעל רך הוא, יכול הוא לישב על רגלו למרות שהוא קרוע, ועלולה היא לחלוץ בו. ובאמת הוא פסול לחליצה, משום שאינו מגין על הרגל ^[31].

אבל בסנדל, אין מקום לגזור שמא תחלוץ בסנדל המרופט. שכיון שהוא קשה, אם יקרע, לא יוכל לישב על רגלו, ואין מקום לגזירה.

אי נמי, גזירה משום שמא תחלוץ בחצי מנעל. דהיינו, שהמנעל חופה רק את חצי הרגל ^[32]. שאף בזה, דווקא במנעל יש מקום לגזירה, משום שמתוך שהוא רך, יכול לנעול חצי מנעל, ובאמת פסול הוא לחליצה. אבל בסנדל אין מקום לגזירה זו, משום שאינו יכול לנעול חצי סנדל, כיון שהוא קשה, ואינו עומד ברגל.

אמר רב: אי לאו דחמיתיה לחביבי [אם לא שראיתי את רבי חייא] דחלץ בסנדל דאית לה שינצין [שיש לו שרוכים ^[33]], שנוח לחלצו, ואינו מהודק כל כך על הרגל, אנא לא הואי חליצנא אלא בסנדלא דטייעא [אני לא הייתי חולץ אלא בסנדל של ישמעאלים], שרצועותיו גדולות ורחבות ונכפלות על הרגל ^[34], דמיהדק טפי ^[35] [שמהודק הוא יותר על הרגל, וקשה יותר לחלצו].

והאי סנדל דידן [שלנו, שאנו רגילין לנעול], אף על גב דאית ביה חומרתא, שיש בו קשר על שפתיו, שמעמידו שלא יצא מהרגל ^[36], בכל זאת קטרינן ביה עוד מיתנא, ^[37] קושרין בו חבל אחר ^[38], כי היכי דתפתח היא את הקשר של החבל, ואחר כך תחלוץ, וכך תהוי חליצתה מעלייתא ^[39]

[סימן: התרת יבמה סנדל]

אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב היא. שכיון ששמטה את רוב העקב מעל רגלו, הותרה כבר לשוק, אף על פי שלא חלצה את הנעל מעל רגלו לג מרי.

מיתיבי: אם הותרו רצועות מנעל וסנדל מעצמן, שלא על ידי היבמה, או ששמט היבם את רוב הרגל מתוך הנעל, ואחר כך חלצה היא את הנעל מעל רגלו חליצתה פסולה.

משמע, טעמא דחליצתה פסולה, משום דשמט הוא את רוב הרגל. הא אם שמטה היא את רוב רגלו מהסנדל חליצתה כשרה.

ומשמע שדווקא אם חלצה את הנעל מעל רוב הרגל, אזי אין, אכן, חליצתה כשרה. אבל אם חלצה רק מעל רוב העקב לא!

ומתרצינן: לא. היינו הך. באמת רוב הרגל היינו רוב העקב.

ואמאי קרו ליה לרוב העקב רוב הרגל? משום דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס, שכל כח הרגל נסמך עליו, על העקב.

ואמרינן, מה ששנינו לעיל, שאם הותרו הרצועות שלא על ידי היבמה חליצתה פסולה, מסייע ליה לרב ינאי.

דאמר רב ינאי: בין שהתיר הוא, היבם, את הקשר, ואחר כך שמטה היא, היבמה, את הסנדל מעל רגלו, ובין שהתירה היא את הקשר, ואחר כך שמט הוא את הסנדל חליצתה פסולה, עד שתתיר היא את הקשר, וגם תשמיט היא מעל רגלו.

בעי רב ינאי: קרעתהו היבמה, את הסנדל, ועל ידי כך הוסר מעל רגל היבם, מהו? שרפתהו את הסנדל כשהוא כרוך על רגלו, ועל ידי כך הוסר מרגלו, מהו?

האם גלויי כרעא [לגלות את הרגל] בעינן והאיכא, שהרי סוף סוף נתגלתה רגלו, או דלמא, חליצה בעינן דווקא, שתחלוץ את המנעל מעל רגלו וליכא?

ומסקינן: תיקו.

בעא מיניה רבי נחמיה מרבה: היה היבם נעול שני מנעלים זה על גב זה, וחלצה לו, מהו? האם הוי חליצה כשרה או לא.

היכי דמי?

אילימא דשלפתיה לעילאי [שחלצה את המנעל העליון], ועדיין קאי תתאי במקומו, הרי "ושלפה נעלו מעל רגלו" אמר רחמנא ולא מעל דמעל, ^[40] והרי כאן שלפה את הנעל מעל המנעל שעל הרגל, ולא מעל הרגל עצמה! ואם כן, ודאי שאין החליצה כשרה!

אלא, לא צריכא, דקרעתיה לעילאי [שקרעה את המנעל העליון], ועל ידי כך גילתה את התחתון, ואז שלפתיה לתתאי, שלפה את המנעל התחתון שהיה על הרגל, ועדיין קאי עילאי במקומו.

ואלו הם צדדי הספק:

מאי, האם חליצה מעל רגלו בעינן, והא איכא [והרי נתקיים], שהרי חלצה נעלו מעל רגלו! או דלמא, גלויי כרעא [לגלות את הרגל] בעינן וליכא, שהרי סוף סוף נשארה רגלו מכוסה במנעל העליון?

ה"ג: ולענין חליצה עד שיהו אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי. וכך בכל הנוסחאות ובהלכות וה"פ תרי בישראל כתיבי בפרשה חד בישראל ישראל כל דהו ואפילו הדיוטות וחד ולא גרים וכי איצטריך לאמו מישראל איצטריך דבן גר וגיורת מקרב אחיך נפקא דהא אפילו בדיני ממונות פסול.
ורש"י ז"ל נראה שגורס מאי טעמא בישראל כתיב ופירוש בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו, וכבר כתבתי בפרק החולץ דעתו ודעת רבינו יצחק ז"ל בזו שאמר רבא גר דן את חבירו גר וכו' (לעיל יבמות דף מ"ה).

ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא וכו'. ה"ג רש"י ז"ל אמר לי וכי חולצין במנעל אמרתי לו וכי מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ולא גרים התורה אמרה נעלו ולא מנעלו והכי כתיב בנוסחי עתיקי מלישנא דאמר רב יהודאי גאון ז"ל דנעל היינו מנעל דמנעל בדאורייתא לא כתיב ומאן תנאי ר' מאיר אליבא דמתניתין דאמר חליצתו כשירה ומשמע אבל לכתחלה לא ור' יעקב אמר משמיה דר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה ור' יוסי לא חשיב בתנאי משום דר' יוסי אתמוה מתמה דכי מאחר שלא ראינו לעולם לר' יהודא ב"ב שחלץ במנעל מפני דוחק שום שעה ושמענו שאין חולצין בו מניין לנו להכשיר בדיעבד אבל לא חלק בדבר דדלמא ר' מאיר שמע ממנו או מאחרים שבדיעבד חליצתה כשרה ואין ללמוד מלכתחלה דיעבד אי נמי תלתא תנאי נינהו ור' יוסי פסול אפילו דיעבד ומיהו אנן לא אמרינן תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דהיינו מנעל לכתחלה.
ובתוספתא (יב,ח) גרסינן לה הכי: נמתי לו במה ראיתי במנעל או בסנדל נם לי וכי חולצין במנעל אמרתי לו א"כ מה ראה ר' מאיר לומר שחולצין במנעל ר' יעקב אומר משמו מודה הי' ר' מאיר שאין חולצין במנעל וזה הלשון יפה אלא שאין נוסחאות בגמרא כן.
ובירושלמי (יב,א) לשון אחר, בקי לך ר' יהודא ב"ב מימך, נומי לי ר' שולחני הייתי בעירי תדיר נומיתי לו ראיתו חולץ מימיך במה הי' חולץ במנעל או בסנדל אמר לי ר' וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל.
וראיתי מי שכתב בחבורו מדקאמר וכי יש סנדל במקומנו ש"מ במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחלה וכן הלכתא והדבר בהפוך שכיון שאין שם סנדל ואע"פ כן השיבו ממנה לדברי ר' מאיר שאמר אין חולצין בו לכתחלה משמע שאף במקום שאין סנדל לא תחלוץ לכתחלה.

קטרינן בי' מיתנא. אע"ג דמיתנא חבל של גמי הוא בכל מקום נראה בכאן דדוקא של שער ושל עור דהא לקמן בתרסיות דהיינו רצועות לא מכשר אלא בשל שער משום דהוא תחש.

אמר רבא גר דן את גר חברו דבר תורה. פירש רש"י ז"ל דן את חברו אפילו דיני נפשות, דאלו דיני ממונות אפילו ישראל הוא דן, כדתנן בסנהדרין (לב, א) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות ואמרינן עלה בגמרא (שם לו, ב) הכל כשרין לאתויי מאי לאתויי גר. ואפילו אין אמו מישראל. ולדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל, דכיון שאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. והוא הדין למנותו על שררות העיר כדאיתא בפרק החולץ (לעיל יבמות מה, ב) בדרב אשי דמנייה לרבי מרי בר רחל בפרסי דבבל, ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. וכן נמי בקדושין פרק עשרה יוחסין (קידושין עו, ב) והא דאמרינן בסוטה (מא, א) גבי אגריפס כיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו אגריפס המלך אחינו אתה, ופירש רש"י ז"ל שם שהיתה אמו מישראל. ואף על פי כן נתחייבו שונאיהן של ישראל באותה שעה כליה מפני שהחניפו לו. ולפי דברי רש"י ז"ל שאני מלך מדיני נפשות ושאר משימות, דמלך בעינן שיהא מיוחס לגמרי שיהיו אביו ואמו מישראל, דתרי אחיך כתיבי בקרא, מקרב אחיך תשים עליך מלך, מקרב אחיך משמע מן המיוחסין שבקרבך, כלומר עד שיהא כלו מישראל ומלך כמשמעו. לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, כלומר אשר לא אחיך כלל לא תוכל לתת עליך אפילו לכל שאר המשימות. והא דאמרינן כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה לאו דוקא, אלא רישא דקרא נקט אלא לא קרינא ביה אשר לא אחיך. והיינו נמי דאמרינן בקדושין (שם) בההוא גיורא דאמר אנא עבידנא שררותא דמתא, ואמרינן עלה כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. משום דמילי דשררותא עדיפי מדיני ממונות, משום דדמי קצת למלך. ולפיכך בעינן שתהא אמו מישראל. וגריעא ממלך דהתם סגי לן באמו מישראל, ומלך עד שיהיו אביו ואמו מישראל. ומיהו תקשי לן דאם כן חליצה אמאי לא סגי לן באמו מישראל, אטו מי עדיפא חליצה מדיני נפשות. אלא מחוורתא דשמעתא כדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם במסכת סנהדרין (סופ"ד) דאין גר דן את חברו אלא בדיני ממונות, אבל ישראל אפילו בדיני ממונות אינו דן עד שתהא אמו מישראל. והא דתנן התם הכל כשרין לדון דיני ממונות לאתויי גר בשאמו מישראל קאמר, ושררותא דמתא היינו דיני ממונות, ולפיכך בעינן מקרב אחיך. וההיא דאגריפס משום דמלך כסנהדרין ועד שיהא ישראל מכל צדדיו. ומיהו איכא למידק דתנן (נדה מט, ב) כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון. ואמרינן עלה בסנהדרין (לד, ב) ובנדה פרק בא סימן (לעיל שם) לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון. ואם איתא לימא לאתויי נמי גר שאין אמו מישראל, דאילו גר עצמו שנתגייר לאחר גדלות כשר להעיד כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא פח, א). ויש לומר דאין הכי נמי אלא דלא פסיקא ליה דאיכא גר דאפילו לדון כשר וכשאמו מישראל. ואף רב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתו בבראשית (שאילתא ב) כדברי הרב אלפסי ז"ל. ולדידי קשיא לי מדאמרינן התם בסנהדרין (לו, ב) ובנדה פרק בא סימן (שם) חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר, וצריכי דאי תנא ממזר דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא. אלמא בגר שהורתו שלא בקדושה הוא, דאי באמו מישראל היא לאו גר הוא אלא ישראל. ואפילו בא עליה גוי, דבן בתך הבא מן עכו"ם קרוי בנך (קדושין סח, ב) ואי בגר שבא על בת ישראל האי לאו מטפה פסולה אתי, דהא הורתו ולידתו בקדושה. אלא על כרחין בגר גמור קאמר. על כן אני אומר דמתניתין בגר גמור קא מיירי והכי קאמר, הכל כשרין לדון דיני ממונות ואפילו גר גמור, ודוקא לחברו גר ולאפוקי דיני נפשות דאפילו לחברו גר אינו דן. ואם היתה אמו מישראל דן דיני ממונות אפילו לישראל, ולדיני נפשות עד שיהא ישראל מכל צדדיו כמלך, והוא הדין לחליצה כנ"ל. ואף על פי ששנינו סתם הכל כשרין לדון דיני ממונות, לא לכל קאמר אלא האי כדיניה והאי כדיניה (עיין רמב"ן לעיל יבמות מה, ב).
הכי גרסינן בכולהו ספרים מדוקדקים וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי. והכי פירושא תרי בישראל חד לרבות הדיוטות כדאיתא לעיל, וחד ישראל ולא גרים. וכי אצטריך לאמו מישראל אצטריך, דאלו בן גר וגיורת ממקרב אחיך נפקא, דהא אפילו בדיני ממונות פסול עד שתהא אמו מישראל. ולפי דברי רש"י ז"ל שפירש דגר גמור כשר בדיני ממונות, אי אפשר לפרש משום יתורא דישראל דאיכא למימר דאצטריך למעט גר גמור דאף על גב דבדיני נפשות כשר לחליצה פסול, אבל בשאמו מישראל כשר אפילו לחליצה. ולפיכך נראה שאינו גורס תרי בישראל כתיבי, אלא הכי גרסינן מאי טעמא בישראל כתיב, ופירוש בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו.

ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא אמר ר' יוסי כו' אמרתי לו וכי מה ראה ר"מ לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ור' יעקב משמו אמר חולצין במנעל. והיינו תנאי דר' מאיר סבר דיעבד אין לכתחלה לא, וכתנא דמתניתין דקתני חליצתה כשרה. ור' יעקב שאמר משמו של ר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה. אבל ר' יוסי לא חשיב כתנאי, משום דאיהו אתמוהי קא מתמה מנין לו לר' מאיר, מאחר שלא מצינו לר' יהודה בן בבא שחלץ במנעל מחמת שום דוחק שעה. אבל לא חלק ר' יוסי בדבר דדלמא ר' מאיר שמע מר' יהודה, אי נמי מזקנים אחרים שחליצתה כשרה בדיעבד. ואי נמי פסיל ר' יוסי אפילו בדיעבד מכל מקום אנן לא מייתינן תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דלא פליגי אלא בלכתחלה. ובירושלמי (ה"א) יש לשון אחר דגרסינן התם בקי לך ר' יהודה בן בתירא מימיך נומי לו ר' שולחני הייתי בעירי ועל שולחני שהיה תדיר, נומיתי לו ראיתי חולץ מימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל, אמר לי רבי וכי יש סנדל במקומנו, אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל. ויש מי שכתב (ר"ת בספר הישר סי' י"ח וספר העיטור גט חליצה) דמדקאמר יש סנדל במקומנו שמע מינה במקום שאין סנדל חולצת לכתחלה במנעל. אבל הרמב"ן נר"ו כתב משום שהדברים בהפך, דכיון שאין שם סנדל אין חולצין, ואף על פי כן השיבו ממנה לר' מאיר שאמר [אין חולצין בו לכתחילה] שמע מינה מדר' מאיר שאפילו [במקום] שאין שם סנדל אין חולצין לכתחלה במנעל.

קטרינן ביה מיתנא. פירוש, של עור או של שער, אבל של גמי ושל פשתן לא. דהא לקמן (בע"ב) איבעיא לן אפילו בתרסיות של שער מאי ואסיקנא דכשר דעור ושער קרינא בהו תחש, הא מידי אחרינא דלאו תחש לא (וכן כתב הרמב"ן).

אמר רבא גר דן את חבירו פרש"י ז"ל דן את חבירו בדיני נפשות דאלו ד"מ אפי' לישראל הוא דן כדתנן בסנהדרין הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות ואמרי' בגמ' הכל כשרים לאתויי גר ומשמע ליה לרבי ז"ל דההיא לאתויי גר גמור אמרי' שאין אביו ואמו מישראל שכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל והיינו דפרש"י זכרונו לברכה הכא כולה מימרא בדיני נפשות שאם הוא גר גמור דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפי' לישראל דיני נפשות ואין פי' מחוור דהא חזינן בקדושי' דאפי' ריש כורי דמתא לא מנינן גר שתהא אמו מישראל והיאך יכשרנו הכתוב לדיני ממנות מי גריעי דיני ממונות דבעינן סמוכים מדאורייתא משאר מנויין ושררותא דמתא ועוד הא על כרחך אין ממנין מלך עד שיהא אביו ואמו מישראל וכדרבינן בקרב אחיך מן המיוחסים שבקרב אחיך וכדמוכח בסוטה בעובדא דאגריפס וכדפי' רש"י זכרונו לברכה התם והיאך יהא מנוי מלך חמור מסנהדרי' גדולה החמורה ועוד היאך תהא חליצה חמורה מדיני נפשות וכי תעלה זו על דעתך שתהא סנהדרין פסולה לחליצה ועוד היאך גרע דינו של גר גמור מדינו של שור דבעי' בג' ואין גר גמור דן אותו אפי' לדעת רש"י ז"ל כדאי' בסנהדרין דהנכון דהכא בדיני ממון איירי וגר דן את חבירו ד"מ מש"כ לישראל עד שיהא אמו מישראל דלא גרע משאר משימות והא דאמרי' התם הכל כשרים לאתויי גר שאמו מישראל לאתויי שדן את חבירו מיהת בדיני ממונות ואינו דן בדיני נפשות עד שיהא אביו ואמו מישראל וא"ת והא דתנן בסנהדרי' ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרי' בגמ' לאתויי סומא בא' מעיניו ואימא לאתויי גר גמור שכשר להעיד ואינו כשר לדון וי"ל דלא פסיקא ליה כיון שכשר לדון את חבירו מיהת:

שנאמר ונקרא שמו בישראל וא"ת ואכתי נימא דאתא למעוטי גר גמור שהיא כשר לדיני ממונות לדעת רש"י ז"ל וי"ל דבישראל לא משמע אלא ישראל גמור מכל צד וכדפרש"י ז"ל ואיכא נסחי דגרסי תרי בישראל כתיבי וה"פ חד לרבות הדיוטות כדאי' לעיל וחד לאתויי גרים:

איכא בנייהו מנעל לכתחלה פי' אליבא דרבא אין חולצי' בו עד שיבא אליהו ויאמר שחולצים בו וכדפרש"י זכרונו לברכה:

גירסת רש"י והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו וכתב רש"י ז"ל דלא גרסי' לה שאין מנעל בכל התורה ובלשון חכמים שחלקו בין מנעל לסנדל ובתו' פי' לקיים גירסת הקו' דה"ק דנעלו משמע כדרך שהיה דרכם לנעול ורוב מנעליהם היו סנדלי':

אמרתי לו א"כ מה ראה ר"מ לומר חליצה כשרה וכו' ותנאי דנקטינן היינו ת"ק דבריתא ור' יעקב אליבא דר"מ דת"ק אמר חליצה כשרה בדיעבד ור' יעקב משמו של ר"מ אומר חולצים בו לכתחלה אבל ר"י לא משני ליה בתנאי דאיהו אתמוהי אתמה כיון דר' יהודה לא חליץ במנעל לעולם מחמת שום דוחק היאך מתיר זה ר"מ כלל וא"נ פסיל ר' יוסי אפי' בדיעבד מ"מ אנן לא מייתי' תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דפליגי שמנעל לכתחלה בלחוד. ובירושלמי הביאו המעשה הזה בלשון אחר וכך אמר לו במנעל או בסנדל אמר לו וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו ומה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' במנעל ויש שהיו למדין מכאן דכל היכא דאין סנדל מצוי חולצי' במנעל אפי' לכתחלה לד"ה מדקאמר וכי יש סנדל במקומינו וכן כתב ר"ה ז"ל והרב בעל העיטו' אבל ה"ה הרמב"ן ז"ל היה אומר דאדרבה כיון דאמר ליה יש סנדל במקומנו ואפי' הכי מתמה עליו רבי יוסי לומר מה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' בו מכלל דלר"מ אין חולצי' במנעל אפי' במקום שאין סנדל וכן עיקר ובענין מנעל וסנדל פרש"י דמנעל הוא של עור רך כעין שלנו וסנדל של עור שלוק קשה וכו' ומז"ל מפרש בשם רבותיו ז"ל וכן כתבו קצת המפרשים דמנעל הוא מב' חתיכות או ג' כעין שלנו ויש לו פנתא ועקב והסנדל כלו מחתיכה א' וראוי לחוש לשתיהן:

מ"ט משום דה"ל פנתא מעל וארקתא מעל דמעל פרש"י ז"ל כי המנעל כופלי רצועותיו על אזניו והם כשני נעלים זה על גבי זה אבל סנדל אין כופלי' וקושרין רצועותיו על אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אלא בשפת פיו יש כמין קשר וקושרו על שוקיו כדי לקצר את פיו ואין מחוור והנכון כי המנעל הוא משתי חתיכות כי הפנתא הוא מנעל וארקתא מעל דמעל מה שאין כן בסנדל כי הוא כלו חתיכה א':

א"ה אפי' דיעבד נמי אלא גזירה משום מנעל מרופט פי' מנעל הקרוע קצת ועומד פיו פתוח ופרש"י ז"ל כי המנעל מתוך שהוא דבר רך אע"פ שהוא מרופט מתיישב עלהרגל ויבא לחלוץ בו והוא פסול לחליצ' שאין תורת נעל עליו אבל סנדל שהוא קשה ואינו מתיישב על הרגל ליכא למגזר ולאידך פי המנעל מתוך שהוא של שני חתיכות אע"פ שהוא מרופט ראוי לנעלו מש"כ בסנדל:

א"נ משום חצי מנעל פי' דחצי מנעל יבא לנעול אותו כי אע"פ שלא יהא לו פנתא הרי יש לו שולים מש"כ בסנדל שאין ראוי לנעלו וליכא למגזר ביה וגם לפרש"י ז"ל מתוך שהוא קש' ואינו חשוב אין נועלי' חצי סנדל ואינו עומד ברגל כלל:

לאו דחמיתי' וכו' פי' שנצי ב' הרצועות או דקות וקצרות שעושי' בשפת המנעל או הסנדל לקשרו על השוק וי"א שהם קרסי' שאנו עושי' במנעלים וסנדלא דטייעי הוא שרצועותיו גדולו' ורחבות לכופלן על הרגל והא דקאמר והאי דידן קטרי ביה מתנא פי' רצועה של עור או של שער דשל גמי ודאי לא כדאיתא לקמן והיה מנהגם לעשות בו קרסי' בפיו כדי לחבר שתי שפתות הנעל ועל כל זה אינו מתהדק ברגל ולכן היה צריך מלבד הקרסים רצועה אחת או שתים לכפל עליו להדקו. וכיון דקיימא לן שאין חולצים במנעל לכתחלה ואפילו במקום שאין סנדל מצוי כדכתיבנא לעיל ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק וקשה ולעשותו חתיכה אחת ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפה האחרת בחורים עשויין שם ועוד ב' רצועו' ארוכות א' מכאן וא' מכאן תחת הקרסי' או עליהם כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק שתוכל כל א' ליכפל ב' פעמי' ושמעתי מה' הר"ם כי הסנדל שהיו נוהגי' חכמי נרבונא הובא לפני רבי' רבו ז"ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל ואינם תפירות שם וגם רצועות שתפרום שם כי היה מקשה ממנו כדי להיות הסנדל עור א' ונרא' שזו חומר' יתיר' דע"כ לא איסתפק' לן לקמן אלא בתרסיותיו של שער והנהו מסתמא אינם מגופו אלמא דכותא של עור כשרים בלא ספק ובשל שער נמי איפשיטא לן ולעיל נמי אמרי' דקס"ד דארקת' מעל דמעל אלמא אינה מעצמו של מנעל ובתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן אסרו הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו של מנעל שרי ואריך ואין בזה בית מיחוש ומיהו ראוי לחוש לדבר למעשה כל מה שאפשר:

הא שמטה היא חליצתה כשרה. רוב הרגל אין רוב העקב לא פי' דמסתמא לא פסלו במה ששומט' הוא אלא כשעש' דבר חשוב ש"ד דגבי דידה חשוב מעשה:

אלימא דלשפתי' לעלאי וקאי תתאי מעל אמ' רחמנא ולא מעל דמעל ושמעי' מינה שאם חלץ במנעל שעל בתי שוקי' לא יצא דמעל דמעל הוא:

או דילמא גלויי כרעא בעיא וליכא פי' וש"מ שאם חלצה ב' בין בבת א' בין בזה אחר זה כשרה חליצתה כיון ששניה' של עור דהא איכא חליצה וגלויי כרעא ואפי' בזה אחר זה ושחלץ התחתון באחרונה נהי דלא הויא חליצת העליון חליצה חליצת תחתון חליצ' והוא שיהא מהודק יפה וכמ"ש שאם היו ב' סנדלים כפולי' תפורים כא' שיוצא בו וכשם שיצאה באנפליא של בגד מחופה עור כדאית' לקמן אבל בירושלמי אמרו חלצה באנפליא אית תנא תני חליצת' כשרה ואית תנא תני חליצתה פסולה. מ"ד כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור פי' שנעשה הבגד טפל לעור והם מנעל א' ומ"ד פסולה כשהיתה אנפליא של עור פירוש שאין הפנימי טפל לעליון וה"ל מעל דמעל וזה חולק עם התלמוד שלנו ואגמ' דילן סמכי':

גר דן את חברו גר ופירשו גדולי הרבנים אף בדיני נפשות ואפילו אין אמו מישראל אבל אינו דן את ישראל אלא בדיני ממונות הא אלו היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ואף בדיני נפשות שכל שאמו מישראל דנין אותו כישראל לכל הדברים חוץ מחליצה שכל שאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה וממנין אותו על כל שררות שבעיר והוא שאמרו בפרק החולץ רב אשי מנייה לרב מרי בר רחל בפורסי דבבל ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ובתוספות הקשו ממה שאמרו בסוטה באגריפס המלך כיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות עד שאמרו אל תתירא אחינו אתה ופירשו הם שם מפני שאמו מישראל ונתחייבו כלייה כמו שנאמר שם ולפירוש זה למה נענשו ותירצו דמלך מיהא חמיר טובא וצריך שיהא מיוחס לגמרי ונמצאת אומר לשיטה זו שכל שבגר לישראל שלש מדרגות הם מלך ליחס גמור דיני נפשות וכל שררות שבעיר לאמו מישראל דיני ממונות לגר גמור מכל צדדיו הא גר בגר אף בדיני נפשות וחליצה בישראל גמור הוא ואם כן חליצה חמורה מדיני נפשות ושררות שבעיר חמורים מדיני ממונות ומכל מקום אנו כתבנוה במסכת סנהדרין פרק רביעי בשיטה אחרת לומר שאין גר דן את ישראל בדיני ממונות אלא אם כן אמו מישראל ששררות שבעיר ודיני ממונות אחד הוא ובדיני נפשות אפילו אמו מישראל שדיני נפשות וחליצה ומלכות ליחס גמור אנו צריכים ואין כאן אלא שתי מדות ומה שאמרו גר דן את חברו גר דוקא לדיני ממונות ומה שאמרו בסנהדרין הכל כשרין לדון דיני ממונות ולאיתויי גר דוקא באמו מישראל וכן היא כתובה בשאלתות בפרשת בראשית ויש שואלים בה שהרי כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרו עלה לאיתויי מאי לאיתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואם איתה ליתני גר שכשר להעיד שאפילו גר שנתגייר לאחר שהגדיל כשר להעיד כדאיתה פרק החובל ואינו כשר לדון אף בדיני ממונות איפשר דבדין הוא דהוה מצי אמר הכי אלא דלא פסיקא ליה שהרי יש גר שכשר לדון דיני ממונות כגון אמו מישראל וגדולי הדור מכריעים שמשנת סנהדרין ר"ל הכל כשרים לדון ולאיתויי גר על כרחין בגר גמור היא שנויה שהרי אמרו עליה שם ובנדה פרק סימן חדא לאיתויי גר וחדא לאיתויי ממזר וצריכי דאי תנא ממזר משום דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואם היתה אמו מישראל הרי הולד כשר אפילו בא עליה גוי והיאך קורהו טפה פסולה וכל שכן אם בא עליה גר דהויא ליה הורתו ולידתו בקדושה ואיני מבין שהרי כל שבא עליה גוי ונתגייר אחר כן אע"פ שהיא ישראלית והולד כשר מכל מקום מטיפה פסולה נתעברה ומכל מקום אף הם מישבים את השמועה כשיטתנו ומפרשים משנת הכל כשרים לדון דיני ממונות לאיתויי גר בגר גמור אלא שפירושו כשר לדון בחברו ולאפוקי דיני נפשות דאף לחברו לא וכשאמו מישראל דן בדיני ממונות אפילו לישראל ולדיני נפשות עד שיהא ישראל גמור והדברים מתמיהים שהרי סתם אמרו הכל כשרים לדון דיני ממונות כלומר אף לישראל ואע"פ שהם מצדדין לפרשה האי כדיניה והאי כדיניה טירחא יתירתא הוא אלא שעיקר הדברים כדעת שכתבנו:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר חלצה בסנדל שאינו שלו או בסנדל של עץ או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו או בקטן שהוא חופה את רוב רגלו חליצתה כשרה חלצה בלילה חליצתה כשרה ר' אליעזר פוסל ובשמאל חליצתה פסולה ר' אליעזר מכשיר אמר הר"ם פי' בשל עץ בתנאי שיהיה מחופה מעור וזה כלו דיעבד אבל לכתחלה הנה אינו מותר ואין הלכה כתנא קמא באמרו חלצה בלילה חליצתה כשרה ולא כר' אליעזר בהיותו מכשיר בשמאל:

אמר המאירי חלצה במנעל חליצתה כשרה צריך שתדע שהחליצה אינה חליצה אלא אם כן אותו דבר שהיא חולצת מעל רגליו הוא של עור שהרי כתוב וחלצה נעלו ואין נעל אלא בשל עור שנאמר ואנעלך תחש ר"ל בעור תחש ושאר עורות אף הם ראויים לנעילה זו אלא שהתחש משובח שבעורות והיה מזכיר להם דרך תרעומת היאך היה מיטיב להם בכל מינין המשובחין ומכל מקום למדנו שאין קרוי נעל אלא של עור ואע"פ שמצינו שלף איש נעלו ומתרגמינן נרתיק יד ימיניה אף אלו של עור הם אלא שהם עשויים מעור דק כפי מה שהגון לידים ואחר כך צריך שתדע שהמנעל והסנדל שניהם לרגלים הם עשויים ושניהם של עור ואף נעל האמור בתורה אין בו משמעות למנעל יותר מסנדל ולא לסנדל יותר ממנעל שהרי הלשון מוכיח עליו למנעל שלשון נעל ולשון מנעל אחד הוא ואעפ"כ מצינו בקבלה שהוא נאמר על הסנדל וכדכתיב והדריך בנעלים ומתרגמינן בסנדלים ואע"פ שרוב בני אדם בזמן הקדום היה בסנדלים יותר מבמנעלים מכל מקום לענין זה מן התורה זו כדין זו וזו כדין זו ואין ביניהם כלום אלא שחכמים גזרו שלא לעשותה במנעל לכתחלה אלא בסנדל ומכל מקום בדיעבד חליצתו כשרה אף במנעל ושנוי תכונתם זו מזו הוא שהמנעל עשוי מעור רך ועשוי מחתיכות שתים או שלש כעין שלנו וחופה כל הרגל בכל סביבותיו הן כף הרגל הנקרא שול"א הן גב הרגל הן עקבו הכל כמנעל שלנו ורצועות דקות וקצרות יוצאות מעקבה מכאן ומכאן ונקשרות על המנעל עצמו בגב הרגל ואינו צריך לרצועות ארוכות שמאחר שהוא מקיף את כל הרגל דיו בקשר מועט וסנדל עשוי מעור קשה ואין בו אלא חתיכות עור אחת והיא מקבלת כף הרגל הדורס בקרקע ועקבו שמאחורי הרגל אבל אינו חופה את פני הרגל אלא שיש בשפתות החתיכה חוליות הנקראות בלשון תלמוד אזנים ורצועות ארוכות נקראות בלשון תלמוד תרסיות וכמו שאמרו לענין טומאה סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו ואותם הרצועות נכנסות באותן חוליות וקושרין אותן על גב הרגל ומאחוריו ומסיימין את קשריהם פעמים על השוק פעמים על גב הרגל וקשרים אלו מעמידין אותם על הרגל בהדוק וזהו שאמרו חלצה במנעל הנפרם או בסנדל הנפחת אם היה מנעל הנפרם חופה את רוב הרגל או היה סנדל הנפחת מקבל את רוב הרגל כשרה ואם לאו פסולה הרי שבמנעל הזכיר לשון חפוי שהוא לשון נופל על כסוי שבגב הרגל ובסנדל הזכיר לשון קבלה שהוא לשון נופל על שהוא מקבל כף הרגל ומפני שהוא עשוי כעין כלי שהרי שפתותיה גבוהות מעט בכל צד הרגל וכל שכן מצד העקב שיש בה עקב גבוה יותר הוא אומר בה לשון קבול ואע"פ שבמשנתנו הזכירו בסנדל קטן החופה את רוב רגלו לא דק ומקבל קאמר ולישנא דברייתא דייק טפי שהוא מזכיר מנעל וסנדל ומדקדק להזכיר בכל אחד לשון הראוי לו וכן אתה מוצא בגמרא שהמנעל יש לו פנתא והוא חתיכת העור החופה את גב הרגל ונקראת בלשון לעז אנפייניא עד שהרצועות הנקראות בלשון תלמוד ערקאתא נקשרות על העור וסנדל אין בו עור זה כלל ורצועותיו נקשרות על בשר גב הרגל כמו שנזכיר בסמוך:

ואחר שלמדת הבדל תכונתם זו מזו צריך שתדע למה אסרו לחלוץ במנעל לכתחלה ובגמרא חקרו בענין זה ושאלו בה אילימא מנעל לכתחלה לא משום דהוה ליה פנתא מעל וערקאתא מעל דמעל כלומר שהפנתא הוא על הרגל והרצועות נקשרות על הפנתא ונמצא שאין החליצה ר"ל התרת הקשרים מעל הרגל אלא מעל העור שעל הרגל מה שאין כן בסנדל שהם נקשרות פעמים על בשר גב הרגל פעמים על השוק ואף הוא בכלל הרגל לענין זה כמו שיתבאר אם כן אף בדיעבד תפסל שהרי כל מעל דמעל חליצה פסולה היא כמו שיתבאר אלא זו אינה כלומר שאין זה קרוי מעל דמעל שכל שחולצת מעל הפנתא כחולצת מעל הרגל הוא ולא נקרא מעל דמעל אלא אם כן היה הוא נועל מנעל על גבי מנעל והיא חולצת העליון מעל התחתון עד שאף אחר חליצתה נשאר הרגל מחופה כמה שהיה וכן כל כיוצא בזה אבל זו שמתרת קשר הרצועות מעל הפנתא וחולצת המנעל אחר התרת הקשרים הרי אחר חליצתה נשאר הרגל מגולה ואף כשתאמר שדין מעל דמעל הוא אף בחולצת שני מנעלים וכמו שכתבוה קצת רבנים אע"פ שהרגל נשאר מגולה מכל מקום אין לך לדון רצועות אלו במנעל שני עד שנדונם כשני מנעלים אלא שהם רצועות המנעל ומכל מקום כשהיא חולצת המנעל מעל הרגל הוא ולא נאמר מעל דמעל אלא על חליצת המנעל ולא על התרת הקשרים הואיל והקשרים מכל מקום ניתרים מעל הרגל או מעל השוק שהוא קרוי מעל הרגל ולא מצינו התרת קשרים פוסלת בדין מעל דמעל אלא בשניתרות מעל מקום שעל הרגל כגון מן הארכובה ולמעלה וכיוצא בזה והביאו איסורה מגזירת מנעל מרופט ומגזירת חצי מנעל ומנעל מרופט פירושו קרוע מלמעלה לשנים שדרך בני אדם להביאו עדין וסומך על שהיקיפו מעמידו עדין על הרגל לכל מי שהלוכו בנחת וכן שדרך בני אדם להביאו וסומך עליו לתקנו מפני שמצד רכותו איפשר לתקנו ומכל מקום הרי הוא כחלוץ מאיליו וחליצתו פסולה אבל סנדל אין בו חשש שיטעה אדם בו שאם נקרעו הרצועות אינו עומד כלל ברגל ולשעתו הוא נשלף ממנו ואם נפחת מלמטה אי איפשר לישבו על רגליו מתוך שאין בו היקף וכן אי איפשר לתקנו מתוך קשיו ולפי דרכך למדת שמנעל המרופט חליצתו פסולה ואע"פ שבמסכת שבת פרק תולין אמרו לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה בו חליצתו כשרה פירושה בשאינו מרופט לגמרי ר"ל שאין העור שבגב הרגל נחלק לשנים אלא שהוא מחובר משני קצותיו ואדם יכול להלך בו על ידי הדחק והרי הוא דומיא דנעל גדול שכל שאיפשר להלך בו על ידי הדחק חליצתו כשרה מיהא בדיעבד וגזירה שניה היא משום חצי מנעל שמאחר שהוא עשוי מחתיכות מחוברות אם ניטלה האחת יבא לטעות ולומר הואיל והאחרות שלמות כשר הוא והתורה אמרה נעל ולא חצי נעל אבל סנדל שאינו אלא חתיכה אחת כל שנפחת מקצתו אדם יודע שאינו ראוי לכלום ואינו בא לטעות בו ולמדת לפי דרכך שחצי מנעל וחצי סנדל פסול אע"פ שחופה או מקבל את רוב הרגל ומטעם נעל ולא חצי נעל וכן סנדל ולא חצי סנדל ומכל מקום יש מפרשים משום חצי מנעל שמאחר שאין בו רצועות ארוכות כל שניטל מקצתו אינו מתהדק אבל סנדל אע"פ שניטל מקצתו הואיל ומקבל רוב הרגל כשר שרצועותיו מעמידין אותו בהדוק ולדבריהם הוא הדין למנעל אם היו בו רצועות ארוכות או שמא גוזרין במנעל זה מפני זה ועיקר הדברים כדעת ראשון ולמדנו שהמנעל אין חולצין בו לכתחלה אלא שבדיעבד חליצתו כשרה אבל מכל מקום עיקר מצותה בסנדל ואף הסנדל דוקא העשוי כדרך שהזכרנו והוא הנקרא סנדלא דטייעי שכך צריך להם שיהא מהודק הרבה מתוך שעשויים לילך בדרכים תמיד ומכל מקום יש סנדל עשוי בדרך אחרת שאין חולצין בה לכתחלה והוא נזכר בסוגיא זו בלשון סנדלא דאית בה שאנצי ר"ל כעין שנצות של כיס שפותחין וסוגרין אותו בהם בלא קשירה ומתוך שהוא נוח הרבה לחלצו אינה חליצה מעולה כל כך אלא אם כן עושין עוד רצועות שיתהדק בהן בקשירה והוא שאמרו בגמרא אי לאו דחזיתיה לחביבי דחליץ בסנדלא דאית בה שנאצי לא הוה חליצנא אלא בסנדלא דטייעי משום דמיהדק טפי והא דידן אע"ג דאית ביה חומרתא כלומר שאף היא אינה צריכה אלא משיכת הרצועה דרך אותה חומרתא קטרינן בה מתנא כלומר קושרין בה חבל ארוך שיהא קושר בהם כי היכי דתיהוי חליצה שפירתא וכל מתנא של עור או של שער אבל לא של גמי ושל פשתן וכמו שיתבאר למטה שאף תרסיותיו ר"ל הרצועות צריך שיהו של עור או שיהו מיהא של שער ר"ל נוצה של עזים:

ומכאן אני למד שאף המנעל אע"פ שאין חולצין בו לכתחלה אם עשאוהו מחתיכה אחת ותקנו בו רצועות ארוכות כדרך רצועות הסנדל חולצין בהם לכתחלה ואין כאן משום מנעל מרופט שהרצועות מעמידות אותו בהדוק וכן לא משום חצי מנעל שהרי מחתיכה אחת הוא ומתוך כך אני אומר שסמכו קדמונינו לחלוץ במנעל אחר שהמנעל שרגילין בו לענין זה הוא מחתיכה אחת וברצועות ארוכות נקשרות פעמים על גב הרגל פעמים על השוק אלא שעקר הענין לקשרן על הרגל וכבר ראיתי מי שתמה על מנהגנו והיו נסעדים בו לומר שהלכה כדברי האומר שאף במנעל חולצין לכתחלה ואף מלשון גדולי המחברים נראה להם כן אלא שאין לדחות סתם משנה דקאמר חליצתה כשרה כלומר דוקא דיעבד וכן סוגית הגמרא וגזירות הנזכרות בה בלא טעם וכן ראיתי בפירוש סנדלא דטייעי ובפירוש סנדלא דאית בה שנאצי דרכים אחרים כנגד מה שכתבנו ומחדשים בתכונת מנעל החליצה דברים שאין צורך לכתבם ועיקר הדברים כמו שכתבנו שעיקר הדברים הוא שיקשרו רצועות על גב הרגל ותתירם ואחר כך תשמט את המנעל או הסנדל מעל הרגל והוא שאמרו בתלמוד המערב עיקר חליצה התרת רצועות ויש אומרין שבזמן הזה הואיל ואין אדם רגיל בסנדל חולצין לכתחלה במנעל וממה שאמרו בתלמוד המערב בר' יוסי שהלך לנציבין ומצא זקן אחד אמר לו בקי לך בן בתירא מימיך נם לו שולחני הייתי בעירי ועל שולחני היה תדיר נמתי לו ראיתו חולץ מימיך אמר לו הן במה היה חולץ במנעל או בסנדל נם לי וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו אם כן מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל ומדקאמר יש סנדל במקומנו אלמא כל שאין שם סנדל חולצין במנעל לכתחלה ואני אומר שאין לסמוך עליו שהרי בסוגיא זו ובתוספתא הדברים בהפך:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאם חלצה באנפליא והוא צורת מנעל של בגד ונקרא בלשון לעז קבצול חליצתה פסולה שאין קרוי נעל אלא של עור כמו שכתבנו ואע"פ שנאמר בה חליצתה פסולה וקיימא לן חליצה פסולה פוסלת מן האחין נחלקו בה בפרק כל הגט שמואל ור' אלעזר דשמואל הוא דקאמר פסולה ופוסלת אבל לר' אלעזר אינה חליצה ואינה פוסלת כלל שאין בגד בכלל נעל וכן פסקנוה שם ואף גדולי המחברים פסקוה כן:

סנדל שיש לו עקב כשר כלומר סנדל הראוי לחליצה דוקא בשיש לו עקב ר"ל אחורי הרגל והוא הנקרא טלו מפני שאלמלא אותו עקב אין הסנדל מתעכב יפה על הרגל אף על ידי קשרי הרצועות וכל שאין לו עקב חליצתו פסולה ופוסלת והוא הדין למנעל שאם אין לו עקב פסול וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שהמנעל הדבר ידוע שאינו קרוי מנעל בלא עקב אבל הסנדל יש שעושין אותו בלא עקב וסומכין על הדוק הרצועות שמקיפות את השוק ואת הרגל והוצרך לומר שלחליצה פסול עד שיהא לו עקב ויש מפרשים עקב כף הרגל הנקרא שולא ובאמת לענין הדין כך הוא שאם אין שם כף הרגל אינו כלום שאין עליו שם נעילה אלא מצד כף הרגל אבל לענין פירוש הדברים נראין כפירוש ראשון אלא שאף לדבריהם צריך שאותו כף רגל יהא מעור המנעל עצמו ר"ל חתיכה אחת על הדרך שביארנו שאם הוא מעור אחר כעין שלנו יש בה גזירת חצי מנעל כמו שכתבנו וכן מה שאמרו פרט לסוליס שאין בו עקב וסוליס הוא הפנתא שעל גב הרגל ועקב אנו מפרשים בו כדרך שפירשנו כאן והם מפרשים בו גם כן כף הרגל ולענין פסק הכל שוה בדין אחד:

מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה ופירשו גדולי הרבנים שמשנתנו דרך כלל נאמרה שכל שהוא למטה מן הארכובה בכלל רגל הוא ומעל רגלו קרינא ביה ואפילו נקטעה רגלו כל שנקטעה מארכובה ולמטה חליצה גמורה היא וזהו שהקשו עליה בגמרא ממה שאמרו לענין ראיה רגלים פרט לבעלי קבין שפטורים מן הראיה ותירצו שאני הכא דלאו רגלו דוקא בעינן אלא מעל רגלו ושוקו מעל רגלו הוא אלמא מתניתין בנקטעה רגלו קיימא אבל מן הארכובה ולמעלה הוה ליה מעל דמעל ואע"פ שאמרו צריך לדחוסי לכרעיה ר"ל לנעוץ רגליו על הארץ כדי שתהא חליצה גמורה באה מכחה אף זה נועץ ראש השוק הנשאר והוא הוא נעיצת הרגל ומה שאמרו האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא ליחלוץ ר"ל מי שרגליו הפוכות עד שכף רגלו הולכת למעלה וגב הרגל למטה בזו מפני שהשוק אינו על הרגל אלא על כף הרגל אבל זה שהרגל נחתך לגמרי נועץ ראש שוקו ודיו ולפי דרכך למדת שאם לא נחתכה רגלו אלא שקשר הרצועות בשוק אם למטה מן הארכובה כשרה למעלה כגון אותם שקורין אודאש פסולה שעיקר החליצה התרת הרצועות וצריך שתהא התרתן מעל רגלו והוא שאמרו בתלמוד המערב כיני מתניתא בקשר מן הארכובה ולמטה ומקשי והא כתוב ורחצו ממנו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם ותניא ביד עד לפרק ברגל עד לסובך שניא היא דכתיב מעל רגלו ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה כתלמוד המערב ופירשוה דוקא בקשרי הרצועות אבל כל שנחתכה רגלו חליצתו פסולה ואינו חולץ במקום שאר אחים:

חלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה ואע"ג דכתיב נעלו לא למעט של שאר בני אדם אלא למעט נעל שאין ראוי לו כגון מנעל גדול לאדם קטן כמו שנבאר ומכל מקום לכתחלה ראוי שיהא שלו וכמו שאמרו בגמרא אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אתאי יבמה לחלוץ אמר ליה הב ליה סנדלך יהב ליה דשמאל אמר ליה אימר דאמור רבנן חלצה בשל שמאל כשרה בדיעבד לכתחלה מי אמור אמר ליה ואי הכי סנדל שאינו שלו נמי אימר דאמור רבנן דיעבד אמר ליה הב ליה ואקני ליה קאמינא ומתוך כך נהגו עכשו להיות מנעל של חליצה מזומן מתיבת הקהל ומסתמא מקנין אותה לכל הצריך על מנת להחזיר ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה:

חלצה בסנדל של עץ חליצתו כשרה ופירושה כשהיא מחופה בעור ומשום מעל דמעל לא פסלינן לה דמכל מקום מנעל אחד הוא אלא שלכתחלה מיהא לא יחלוץ בה שגוזרין בה אטו של עץ גרידא שאינה חליצה:

חלצה במנעל שמאל ברגל ימין חליצתו כשרה אע"פ שאין מנעל השמאלי הלום ברגל ימני ולכתחלה מיהא לא תחלוץ גזירה שמא תחלוץ ברגל שמאל ואם חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה:

חלצה בגדול ר"ל במנעל גדול יתר מן הראוי לרגל כל שהוא יכול מיהא להלך בו על ידי הדחק כשרה ולכתחלה מיהא לא שמא תבא לחלוץ ברפוי לגמרי ותהא חליצתה פסולה וכן אם חלצה במנעל קטן יותר מן הראוי למדת הרגל כשרה הואיל ומכל מקום ראויה על ידי הדחק ולכתחלה מיהא לא שמא תבא לחלוץ בקטן שאינו חופה את רוב רגלו ותהא חליצתו פסולה:

חלצה בלילה חליצתה כשרה ומשום דחליצה כגמר דין דמיא ותנן דנין ביום וגומרין בלילה ור' אליעזר פוסל משום דסבירא ליה כתחלת דין הוא והלכה כר' אליעזר וכדתניא בפרק כל הגט חליצת שמאל וחליצת לילה פסולים ופוסלין חליצת קטן וחליצת אנפיליא פסולין ואינן פוסלין:

חלצה בשמאל חליצתה פסולה ומשום דילפינן רגל רגל ממצורע מה להלן של ימין אף כאן של ימין ור' אליעזר מכשיר דלא יליף והלכה כרבנן כמו שאמרוה בפרק כל הגט על הדרך שכתבנו אלא שבתוספות נסתפקו הרבה במי שהוא אטר מרגלו הימני אם חולץ בשמאלו שהוא ימין כל אדם או בימינו שהוא שמאל כל אדם או בשתיהן או שאינו חולץ כלל שאין לו ימין שהרי לענין תפלין מצינו מנחות ל"ז א' שימינו נדון כשמאל ומניח בה תפלין ולענין עבודה אמרו בכורות מ"ה ב' אטר בין ביד בין ברגל פסול ומשום דבעינן עבודה בימין ורבותי מראים עצמם בה שהדבר פשוט אצלם שבימינו חולץ שבתפלין לא נאמרה אלא משום יד כהה שלו אבל ברגל אין בו דין אטר שהרי לענין רציעה למדנו אזן אזן לימין ואין מחלקין בו בין אטר לשאינו אטר ואע"פ שלענין עבודה אמרו אטר בין ביד בין ברגל התם הוא שהוא צריך בה ברגליו והאשה מיהא אין בה הפרש אם שתחלוץ ביד ימין אם שתחלוץ ביד שמאל שהרי בגדמת אמרו מי כתיב וחלצה ביד וחלצה סתם כתיב אפילו בשיניה וכל שכן ביד שמאלית ואע"פ שאיפשר לומר דוקא גדמת שאין לה יד מכל מקום מאחר שהוא תולה את הטעם מדלא כתיב יד שמע מינה אף בלא יד ואף במי שאינה גדמת בדיעבד וכל שלן ביד שמאל ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין ושמא למצוה מן המובחר נאמרה וכן אנו נוהגים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שנהגו העם בענין אחד ואין בו איסור ולא חשש איסור אע"פ שיש בו חששא רחוקה אין מחדשין להם מנהג אפילו היה הבא לחדש מומחה שבמומחין והוא שאמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל ר"ל לכתחלה ולבטל גזירת חכמים ולהעמידה על דין תורה שומעין לו וסומכין עליו שלא יאמר כן אלא לפי מה שיראה שאין שום חשש באותה גזירה שבשבילה גזרו בה אבל אם יאמר אין חולצין בסנדל אפילו נראה לו בה חששא רחוקה כגון לגזור יש לו עקב אטו שאין לו אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ואין גזירתו יכולה לעמוד:

היבמה צריך שתתיר היא בעצמה קשרי הרצועות ותשמט היא גם כן המנעל או הסנדל מן העקב לשלפו מן הרגל ושנשמט הסנדל או המנעל מרוב עקבו הותרה היבמה אלא שמצוה מן המובחר שתשלוף את כלו ותשליכהו לארץ ואם הותרו הרצועות מאליהם או התירם הוא או ששמט הוא רוב העקב וגמרה היא שליפת כלה חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמט רוב העקב ויש פוסקין רוב הרגל:

לא שלפה את המנעל או את הסנדל אלא שקרעתהו על גבי רגליו או הניחה עליו גחלת ושרפתהו עד שנשאר הרגל מגולה כאלו נשלף המנעל ממנו הדבר ספק שמא גלויי כרעא בעינן והא איכא או שמא חליצה בעינן וליכא ומתוך כך חליצתה פסולה:

היה נועל שני מנעלים זה על גב זה ושלפה את העליון ונשאר התחתון הרי זה מעל דמעל וחליצתו פסולה ולא עוד אלא אפילו קרעה את העליון בכדי שתוכל לשלוף את התחתון ושלפה את התחתון מעל הרגל ונשאר העליון אף זו פסולה מספק שאע"פ שחליצה יש כאן גלויי כרעא אין כאן ושמא אף גלויי כרעא בעינן ולפי דרכך למדת שאם שלפה את שתיהן חליצתה כשרה שהרי חליצה איכא וגלויי כרעא איכא ולהוציא מדעת קצת רבנים שפוסלין אף בזו כמו שכתבנו למעלה:

יש למדים משמועה זו שאם היה היבם נועל בתי שוקים והמנעל עליהן ושלפה את המנעל מעל הבתי שוקים שאף זה מעל דמעל הוא וחליצתו פסולה כדין שני מנעלים זה על גב זה וכן שאין כאן גלויי כרעא ולא סוף דבר לשמואל שאמר בפרק כל הגט שחליצת אנפיליא פוסלת שמשמעו שאף באנפיליא יש לה דין מנעל במקצת אלא אף לר' אלעזר שפסקנו כמותו לומר שחליצת אנפיליא אינה כלום דאלמא שאין לה דין מנעל כלל מכל מקום לגבי הא מיהא מהניא למיהוי מעל דמעל אי נמי ומכל מקום לאו גלוי כרעא הוא ומכל מקום רבותי חוככין בה להקל וממה שאמרו בתלמוד המערב חלצה במנעל ואנפיליא ר"ל בשניהם אית תניי תני פסולה ואית תניי תני כשרה מאן דתני פסולה בשאנפיליא של עור ומנעל של עור כלומר כאדם המכניס עור דק ורך לפנים מן הקשה ומאן דתני כשרה בשאנפיליא של בגד ומנעל של עור אלמא דבכי הא חליצתה כשרה שמאחר שאין בגד ראוי לחליצה בטל הוא לגבי מנעל והוה ליה מעל רגלו וראוי להחמיר בדבר:

א) וספק ביד מורי אי פסילנא דורות כדפסילנא לכהן בת גר:

אע"ג דאית ביה חומרתא נוייל"ש בלע"ז קטרינן ביה מיתנא רצועות וכן אנו נוהגים האידנא לעשות בסנדל של חליצה נאייל"ש ורצועות לקשור סביב השוק וטוב ליזהר שלא יהו אזני המנעל רחבות יותר מדאי שלא יכרכו זו על זו אלא כדי לכרוך סביב השוק בלבד כדי שתגיע אזן זו לחברתה ולא יותר:

וכן הלכה שצריך שיהא תפור מעור ולא ממשיחה:

א"ר גר דן את חבירו גר ד"ת שנאמר שום תשים עליך מלך מקרב אחחיך ומשום תשים ילפי' כל משימות שאתה משים לא יהא אלא מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו גר דיני ממונות אבל לא דיני נפשות שאין ראוי לישב בסנהדרין, ואם הי' אמו מישראל אפילו ישראל דן. ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל, מ"ט תרי בישראל כתיב.

חלצה במנעל חליצתה כשירה א"ר אר"ב א"ר אם יבא אליהו ויאמו חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ור' יוסי אר"ב א"ר אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעיל לו שכבר נהגו העם בסנדל. מ"ב. א"ב מנעל לכתחיהל דלרבה אין חולצין בו וה"ק אם יבא אלי' ויאמר כו' דוקא אם יבא אלי' ואיאמר הא מסתמא אין חולצין לכתחלה ולר"י חולצין בו דה"ק ר"י דוקא אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו הא מסתמא חולצין במנעל לכתחלה. ואקשי' ולמ"ד מנעל אפי' לכתחלה והתנן חלצה במנעל כשרה דיעבד אין לכתחלה לא ה"ה דאפי' לכתחלה ואיידי דקבעי למיתני סיפא באנפולה חליצתה פסוהל דאפי' דיעדב תנא רישא נמי דיעבד, ומ"ד מנעל לכתחלה לא מ"ט גזירה משום מנעל מרופט א"נ משום חצי מנעל, פי' דנקרע גבו ואינו מכסה רגלו ומפני שהוא רך מתישב על הרגל ואדם נועלו לפי הדחק, וכיון שנפתח שאינו חופה את רוב הרגל פסול לחליצה אבל סנדל שהוא קשה משנפחת ואניו חופה את רוב הרגל אינו מועיל ואין נועלין אותו, וגם פעמים שנועלין מנעל שאינו חופה אל אחצי גב הרגל והוא פסול לחליצה, אבל סנדל אין דרכן לנעול אלא סנדל החופה כל הרגל הלכך במנעל איכא למיגזר ובסנדל ליכא למגזר, ואע"ג דרבה ור"י [פליגי] בהא מילתא וקי"ל הל' כרבה בכ"מ בר משדה ענין ומחצה ורבה הוא דאמר מנעל לכתחילה לא, אפ"ה כיון דנהגו העם במנעל חולצין בו לכתחילה דהכי אמרי' דמנהגא מילתא הוי. ובירושלמי גרסי' מנהג מבטל הלכה, ובבבל נהגו לנעול סנדלים ולא נעלים מ"ה נהגו בסנדל כדרך נעליהן:

אר"י א"ר התרת יבמה לשוק כשמיטת רוב העקב, פי' שכיון שחלצה רוב העקב חליצה כשרה, מיתיבי התיר רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב העקב חליצה כשרה, מיתיבי התיר רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב הרגל חליצתה פסולה, פי' אם היבם התיר הרצועות אע"פ שהיבמה חלצה המנעל ושמטתו מעל רגלו חליצתה פסולה, א"נ אם היבמה התירה הרצועות והיבם שמט רוב הרגל מן המנעל ואח"כ חלצתו היבמה חליצתה פסולה דבעי' שהיבמה תתיר הרצועות ותשמיט המנעל מעל הרגל טעמא דשמט הוא אבל שמט היא חליצתה כשרה אם התירה היא ושמטה היא רוב הרגל אין רוב העקב לא, פי' רוב הרגל תניא אלמא אין חליצתו כשרה אלא ברוב הרגל, ומתרץ היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרי לי' רוב הרגל משם דחילי' דכרעא, ומסייע לי' לר"י דאמר ר"י בין שהתיר הוא ושמטה היא בן שמט הוא הותירה היא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא. פי' ובברייתא הכא תנאי שאם התיר היבם הרצועות או שממט את רוב הרגל חליצתה פסולה אלמא אין החליצה כשרה עד שתתיר היא את הרצועות ותשמיט רוב העקב, ירושלמי כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא התרה וחליצה בימין.

מאן דאמר מנעל לכתחלה [לא] מ"ט אילימא משום דהו"ל פנתא מעל וארקתא מעל דמעל אי הכי אפילו דיעבד נמי לא אלא גזרה משום מנעל מרופט כלומר פשיטא דבכה"ג כשר ולא מעל דמעל הוא ומהכא משמע שאין מנעל וסנדל מדפוס א' דהא אמר מעיקרא שהמנעל מיפסיל משום מעל דמעל והסנדל כשר אלמא אין לסנדל פנתא שקורי' אנפיירי בלעז:

א"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא בעי ר' ינאי קרעתהו מהו שרפתהו מהו גלויי כרעא בעינן והא איכא או דלמא חליצה בעינן וליכא תיקו. בעא מניה נחמיה בן ברוך מרבה שני מנעלים זה על גב זה מהו. ה"ד אילימא דשלפתיה לעילאי לעילאי וקאי תתאי מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל [לא צריכא] דקרעתיה לעילאי ושליפתיה לתתאי וקאי עילאה חליצה בעינן והא איכא או דלמא גלוי כרעא בעינן והא ליכא ומי איכא כה"ג אין דחזיוה רבנן לאמימר דנפק בחמשה זוזי מוקי בשוקא מכאן למדנו שאין לחלוץ הנעל ע"ג בתי שוקיים דמעל דמעל הוא דהא אמר הכא דשני מנעלים זה על גב זה ה"ל עילאה מעל דמעל ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק ולומר שאני הכא דשניהם מנעלים והלכך הו"ל עילאה מעל דמעל אבל בתי שוקים דלאו מנעל נינהו דאנפילא של בגד הוא ולאו מנעל איקרי לא מקרי המנעל (שלהן) שעליהן מעל דמעל [מ"מ] מה לי אם התחתון מנעל מה לי אינו מנעל מ"מ מעל דמעל הוא. ונראה דצריך להחמיר משום דמספקא לן אי גלויי כרעא בעינן לכן טוב להחמיר בדבר שלא לחלוץ על בתי שוקיים. ואע"ג דאמר גבי קב הקיטע דמחופה עור כשר ולא מקרי מעל דמעל התם חד מנעל הוא דחד מנא הוא אבל הכא תרי מני נינהו ויש סיוע בהא ממה שפרש"י סנדל התפור בפשתן שתפר בתוכו בגד פשתן כעין שתופרים בתוכו לבדין אלמא כה"ג לאו מעל דמעל הוא עוד פרש"י סנדל התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו. תניא בין נתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד פי' חליצה פסולה לעלמא ופוסלת מן האחים הא אם לא נתכוון [הוא] ולא נתכוונה היא אינה פוסלת מן האחים:

תוס' בד"ה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו כו' הקשה ר"י דבפ' נערה כו' דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל דפריך דלמא קרא אתא לחליצת גרים דלא סגי בהורתו ולידתו בקדושה כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ולא דק אלא דהא נמי קשיא ליה דלמא קרא דבישראל לא אתא אלא למעוטי הורתו שלא בקדושה לחליצת גרים ומיהו בהורתו ולידתו בקדושה סגי בלאו אמו מישראל כמו גבי נערה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא הויא וכן הוא בהדיא בתוס' בפרק נערה בד"ה ואימא לרבות הורתה כו' ואכתי איכא לאקשויי אימא דבישראל אתא למעוטי הורתו שלא בקדושה אפיצו לחליצת בני גרים דמקרב גו' כו' עכ"ל ע"ש:

גמ' או ששמט רוב הרגל כו' טעמא דשמט הוא כו' אבל לא מצי לדקדק מדשמט הוא רוב הרגל דחליצתה פסולה אע"ג דשמטה היא המיעוט שהוא רוב העקב דבשמיטת רוב הרגל ודאי נשמט העקב שבדרך שמיטת מנעל נשמט העקב תחלה מן הרגל מש"ה הוצרך לדקדק טעמא דשמט הוא כו' דמסברא כהכשר החליצה כך הוא פסולו ומדנקט פסולו ברוב הרגל הכשרו נמי ברוב הרגל רוב הרגל אין כו' וק"ל:

ד"ה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל כו' עד ישראלית מעליתא היא ותירץ כיון דהורתה ולידתה בקדושה ישראל מעליא הוא א"כ לחליצת גרים נמי כיון שהורתן ולידתן בקדושה הוה נמי ישראל מעליא וקרינן בהו עליך וכו'. פירוש הא דקאמר בגמרא אבל לחליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל היינו אפילו לחליצת גרים וחליצת גרים לא משכחת דנקראים אחים לענין יבום וחליצה אלא כשהיה הורתן ולידתן בקדושה ואם כן היא הנותנת מאחר דקי"ל דהורתן ולידתן בקדושה הוי ישראל מעליא א"כ בלאו האי קרא דבישראל שמעינן דאפילו לחליצת גרים בעינן מקרב אחיך דקרינן בהו שום תשים עליך וגו' אלא ודאי האי קרא אתא לאשמועינן דבעינן שיהיו הדיינים אביו ואמו מישראל אפילו לחליצת גרים:

ה"ה אפילו לכתחלה דבור בפני עצמו הוא:

ד"ה ואע"ג דאית ביה חומרתא וכו' עד כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בשמאל וכו' כצ"ל כנ"ל:

גמ' אין חולצין בסנדל אין שומעין לו כל זה נמחק:

שם דיעבד ומנעל לכתחלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מרענא כו' בסה"ד מיירי הכא. נ"ב שיכול להשביע ונאמנות אינו מועיל נגדו וק"ל:

בד"ה לענין חליצה כו' ולידתו בקדושה ישראלית מעלייתא היא כצ"ל. ונ"ב אינו פריך על חליצת ישראל דפשיטא הוא דבעינן מקרב אחיך דהיינו שתהא אמו מישראל ולא סגי בהורתו ולידתו בקדושה כ"ש גבי חליצה דלא גרע מדיני ממונות ואם כן בישראל ל"ל אי לאו דבא לאשמועינן דבעינן גבי חליצה אביו ואמו מישראל אלא דפריך דלמא קרא אתא לחליצת גרים דלא סגי בהורתו ולידתו בקדושה וא"כ מנין דבעינן אביו ואמו מישראל ומשני דאפי' לחליצת גרים בעינן מקרב אחיך בלא קרא דבישראל ואם כן אתא קרא דבישראל לאביו ואמו כו' ודו"ק:

בא"ד עליך וא"כ כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג אמר לי וכי כו'. כצ"ל:

תד"ה ועל שולחני הוא תדיר בירושלמי כו'. נ״ב קשיא להו שיהא תדיר סומך על שולחן אחרים שעולם חשוך בעדי (ביצה לב:) ורפב"י לא נהנה אפי' מסעודת אביו מיום שעמד על דעהו (חולין ז:). מכאן שריב"ב האריך שנים רבות כי היה בזמן בהמ"ק כדאיתא ריש פסחים ועדיין היה חי בימי ר' יוסי שהיה עם רבי בדור אחד בסוף התנאים (ועי' תוס׳ מנחות ס"ה ב' ד"ה ריב"ב):

עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל". נראה לי דייק לה מדכתיב בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה, י) דקרינן בה ב' ישראל דהיינו משני צדדים יהיה ישראל. אך מקשים והלא כתיב (בראשית כא, יב) בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע ודרשו רבותינו ז"ל (נדרים לא.) ביצחק ולא כל יצחק, ואם כן הכא נמי נימא בישראל ולא כל ישראל?
ונראה לי בס"ד התם הוה מצי למנקט כי 'יִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' ולכן כיון דאמר בְיִצְחָק אמרינן דאתא למדרש 'ביצחק ולא כל יצחק' אך כאן לא הוה מצי למימר ויקרא שמו יִשְׂרָאֵל ובעל כרחו נקיט למדרש שהיה ישראל משני צדדין אביו ואמו.

רש"י ד"ה מרופט מבוקע. וכן האי תיבותא דאירפט מגילה דף כו ע"ב:

תוס' ד"ה ואע"ג וכו' דלא מפסלא אם לא חלצה בידה הימנית. עי' חולין כ ע"א תד"ה לא למעוטי:

עד שיהא אביו ואמו מישראל שנא' ונקרא שמו בישראל. פירש"י בישראל משמע שיהיה ישראל מכל צדדיו. הרב חידושי הלכות בסנהדרין דף נ"ט הקשה משם ס' פענח רזא אמאי לא דרשו בישראל ולא כל ישראל כדדרשו ביצחק ולא כל יצחק והרבה תירוצים נאמרו וכי יתן המעיין את רוחו יראה חולשת התירוץ ועמ"ש מורינו הרב בתי כהונה ח"ב בחלק בית אבות דף ל"ד ובס' לשון למודים י"ד סי' קכ"א וס' מנחת בכורים ורמזתים בקונט' זה לקמן בסנהדרין על דף נ"ט ע"ש ואין ס' הנז' אצלי כעת. והן עתה רחש לבי דאפשר לומר דגם הכא דאמרינן עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל הכונה דדרשינן בישראל ולא כל ישראל כי היכי דאמרינן התם ביצחק ולא כל יצחק והיינו דלא כל ישראל אפי' אמו לבד מישראל אלא דוקא אביו ואמו מישראל וממעטינן מי שאמו מישראל לבד וכי היכי דהתם ממעט עשו דדרשינן ולא כל יצחק ה"נ הכא ממעט מי שאמו מישראל דהוא ישראל מעליא אלא צריך שיהיה אביו ואמו מישראל ולאוסופי אתא על ישראל דבעלמא למעט אמו מישראל. דאין סברא לדרוש ולא כל ישראל דלא בעינן אביו ואמו אלא סגי באמו מישראל דא"כ אינו מיעוט דכי מכשר אמו מישראל כ"ש אביו אלא דרשינן ולא כל ישראל למעט אמו מישראל כי היכי דמעיט התם עשו זה אפשר לומר לישב הסוגיות אמנם רש"י דכתב בשמעתין בישראל משמע שיהיה ישראל מכל צדדיו מוכח דממשמעות תיבת בישראל דריש ע"ז ק' דהול"ל דדריש כי התם בישראל ולא כל ישראל ואע"ג דלא קאמר הש"ס בהדיא הכא הכי הא עדיף לן להשוות השתי דרשות. ואפשר לישב דרש"י סבר מכח דהש"ס סתם ולא קאמר בישראל ולא כל ישראל אלא מייתי מקרא לחוד דמשמע לש"ס דמשמעות בישראל הוא מכל צדדיו. משא"כ ביצחק אין לדרוש שיהיה יצחק מכל צדדיו דעשו נמי מיצחק ורבקה קאתי ולא איירינן כי אם בעצם לא בתורה ומעשים להכי דריש ביצחק ולא כל יצחק. וסמך רש"י דאי נמי בעית למדרש הכא כהתם בישראל ולא כל ישראל כך הוא ותצא דינ"א דממעט אמו מישראל ובעי אביו ואמו מישראל ודוק הטב כי קצרתי ועמ"ש הרא"ש בתוספותיו:

גר דן את חברו. דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפילו לכל ישראל דתנן (סנהדרין דף לב.) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי מאי לאתויי גר: עליך הוא דבעינן מקרב אחיך. אבל על הגר אפי' חבירו אתה מקים עליו. דיין בכלל מלך דכתיב (משלי כט) מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין למלך שאין צריך כלום יעמיד ארץ ועוד שימות הרבה כתובים כאן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך: בישראל. משמע שיהא ישראל מכל צדדין: במילתה דרבה גרסינן חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין. ומדקאמר אם יבא אליהו כו' דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חלצינן אלמא מנעל לכתחלה לא ובדרב יוסף גרסי' אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו וכל כמה דלא אמר לן אליהו אין חולצין במנעל חלצינן לכתחלה: ה''ג אמר לו וכי חולצין במנעל. ול''ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו שאין מנעל כתוב בכל התורה אלא נעלו כגון של נעלך (שמות ג) שלף איש נעלו (רות ד) דמשמע בין סנדל בין מנעל דמנעל לשון חכמים ונעל לשון תורה והאי דאמר מנעל לכתחלה אסור לאו מקרא יליף אלא משום גזירה כדלקמן והאי דכתיב באורייתא (דברים לג) ברזל ונחשת מנעליך לשון מנעול ובריח הוא: משמו. דר''מ: פנתא. גב המנעל: וארקתא. שרוך נעל (בראשית יד) מתרגם ארקתא דמסאנא שכופלין רצועות על אזניו והוו ליה כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין וכופלין רצועות של אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו: א''ה אפילו דיעבד נמי. אלא מדאמרינן חליצתו כשרה ש''מ גלויי כרעא בעינא ואפילו שני מנעלים זה על גב זה כי שולפת לתרוייהו שפיר דמי כדאמר לקמן ב' מנעלים כו' מהו ועד כאן לא מיבעיא ליה אלא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי אבל שלפתינהו לתרוייהו שפיר דמי: מרופט. מבוקע קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אע''ג דקרוע מייתב ליה אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי: שינצי. אשטר''ל ונוח לחולצו: אע''ג דאית ביה חומרתא. קשר קשור על שפתיו ומעמידו שלא יצא מן הרגל אפ''ה בשעת חליצה קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיתי היא ותישרי והדר תחלוץ ותהוי חליצה מעליא: בשמיטת רוב העקב. כגון ששמטה את רוב העקב מן הסנדל אע''פ שלא חלצתו כולו הותרה: הותרו רצועות מנעל. שלא התירתן היא: או ששמט. הוא רוב הרגל והיא חלצתו לגמרי: דחיס. נסמך לשון דחיס בריימב''ר בלע''ז: עקב. שלו''ן: מסייע ליה כו'. הא דקתני הותרו רצועות כו': שרפתהו. השליכה גחלת על הסנדל כשהוא כרוך ברגלו ושרפתו:

או של נתבע ובכתובות פר''ח מרענא שטרא אפומיה אפילו כתוב נאמנות בשטר נשבע וגובה ונראה לר''י שרוצה לומר שכתב לו לוה למלוה בתוך השטר דמהימן ליה בלא שבועה כל אימת דאמר לא פרענא אפילו פרעו בעד אחד ופוגם ונפרע שלא בפניו דהוה צריך שבועה אי לא דכתב ליה הכי וכה''ג מיירי הכא: גר דן את חבירו דבר תורה. פירש בקונט' היינו לדיני נפשות ואין נראה כדכתבתי בהחולץ (לעיל דף מה:): לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל. פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפי' לענין יחוס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרינן בעשרה יוחסין (קידושין עז.) הקשה ר''י דבפרק נערה בכתובות (דף מד:) אמר גבי נערה המאורסה כי עשתה נבלה בישראל דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא ותירץ כיון דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא א''כ לחליצת גרים נמי כיון שהורת' ולידת' בקדושה הוו נמי ישראל מעליא וקרינן בהו עליך וא''כ בלאו מונקרא שמו בישראל נפקא פסול גר לחליצת גרים עד שתהא אמו מישראל דבעינן מקרב אחיך ולהכי אית לן למידרש מונקרא שמו בישראל עד שיהא אביו מישראל ולפי זה צריך לומר דרב שמואל היתה אמו מישראל דהא לא איצטריך ברייתא למיפסל אלא אותו שאמו מישראל.: ה''ה דאפילו לכתחלה ואיידי דתנא סיפא כו'. תימה תקשה ליה סיפא דקתני בסנדל שיש בו עקב כשר משמע הא לכתחלה לא אלא ע''כ משום דקתני סיפא אם אין בו עקב פסול נקט רישא כשר וי''ל דה''מ למימר וליטעמיך: ועל שולחני הוא תדיר. בירושלמי גרס שולחני הייתי בעירי ועל שולחני כו': וכי חולצין במנעל. ול''ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו כמו שפירש בקונטרס וגם רב יהודאי גאון מחקו מן הספרים ובתוספתא אינו: גזירה משום מנעל המרופט. ואם תאמר דתני בסוף פרק תולין (שבת דף קמא: ושם) לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה וי''ל דהתם אינו מרופט כ''כ שלא יהא ראוי לנעול בו: ואע''ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא. בירושלמי בפרקין גרסינן כיצד הוא עושה קושרו עד שיהא יכול להלוך בו מאליו רבי חנינא בריה דרבי הלל אומר עונבו כדי שתוכל להתירו באחת מידיו כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל עד שתהא התרה וחליצה בימין עד כאן ירושלמי ומיהו נהגו לקשור היטב בקשר גמור וגם צריך שתתירנו בידה הימנית לפי הירושלמי ואע''פ שלא מצינו שפוסל בשמאל אלא ברגל אבל ביד כשר לחלוץ אפילו בשמאל ואמרינן נמי לקמן בסוף פירקין (דף קה.) גידמת חולצת בשיניה משמע דלא מיפסלא אם לא חלצה בידה הימנית: