יבמות צב ע"א

כל קלא דבתר [קול שלאחר] נשואין לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאם יצא קול על אשה לאחר נישואיה, שהיה צד פסול או איסור בה — אין חוששים לו! ומשיבים: יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ואתאי לבי דינא ושרינן [ובאה לבית דין והתרנו אותה] שהיה צורך לדון בה כדי להתירה, אם כן אין היתרה ברור כל כך, ונאמר כי כקלא דקמי [כקול שלפני] נשואין דמי ותיתסר [ייחשב, ותיאסר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם במקרה זה, כיון שנישאה — נישאה, ואין חוששים לקול.

א שנינו במשנה, שאם ניסת על פי בית דין תצא, אבל אינה חייבת להביא קרבן חטאת. על זה אמר זעירי: ליתא דמתניתין מדתני בי מדרשא [אין למשנתנו, דחויה היא משנתנו, ממה ששנו בבית המדרש], שההלכה היא כפי הברייתא ששנו בבית המדרש. דתני בי מדרשא [ששנו בבית המדרש]: הורו בית דין ששקעה חמה ביציאת השבת, ומותר לעשות מלאכה, ולבסוף זרחה — אין זו נחשבת כהוראה שהאשמה בה תלויה בבית דין, אלא כטעות ואין בית הדין צריך להביא קרבן על שגגת הציבור, אלא כל יחיד ויחיד נחשב כשוגג. ואף כאן, למרות שנישאה האשה בהוראת בית דין אין זו הוראה בלתי נכונה אלא טעות בעובדות, ובכגון זה נחשב לשגגה שיחיד מביא עליה קרבן.

ורב נחמן אמר: מה שהתירה בית הדין, הוראה היא.

אמר רב נחמן: תדע שהוראה היא בענין הנישואין, שהרי בכל דיני התורה כולה עד אחד לא מהימן [נאמן] והכא מהימן [וכאן נאמן], מאי טעמא [מה הטעם]? — לאו [האם לא] משום שהוראה היא, ולא על העד סמכו, אלא בית הדין הם שהורו והתירו. ומצד שני אמר רבא: תדע שטעות הוא, שאילו הורו בית דין בחלב ובדם להיתירא [להיתר], והדר חזו טעמא לאיסורא [וחזרו וראו טעם לאיסור] ואסרו, כי הדרי ואמרי להיתירא לא משגחינן להו [כאשר הם חוזרים ואומרים להיתר אין אנחנו משגיחים בהם], שאם לא מצאו הוכחה מכרעת אלא רק נימוק חדש — אין סומכים על נימוק כזה לבטל הוראה לאיסור,

ואילו בענין נישואין, היכא דאתא [היכן, כאשר בא] עד אחד — שרינא [מתירים אנו], אתו תרי [באו שנים] ומעידים שהוא חי — אסרנא [אוסרים אנו] אותה, כי הדר אתא [כאשר חוזר ובא] עד אחרינא [אחר] ומעיד שמת האיש — שרינן [מתירים אנו] אותה. מאי טעמא [מה הטעם], לאו [האם לא] משום שטעות הוא, שאין בית דין מתירים ואוסרים כאן על פי סברתם, אלא על פי הידיעות שבידיהם שנמסרות על ידי העדים, ולכן יש לראות זאת כטעות בעובדות של בית הדין, ולא כהוראה בלתי נכונה.

ואף ר' אליעזר סבר שטעות הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אשה שנישאת על פי בית דין והתברר שבעלה חי עדיין — יקוב הדין את ההר, כלומר, נמצה את הדבר עד סופו, וכיון שהיתה זו טעות, בטלה ההוראה ותביא חטאת שמינה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שטעות הוא — משום הכי [כך] מתיא [מביאה] קרבן, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהוראה היא, אמאי מתיא [מדוע מביאה] קרבן? הלא בית דין הוא שצריך להביא קרבן על שגגתו!

ומקשים: ודלמא קסבר [ושמא סבור] ר' אליעזר כי יחיד שעשה מעשה שלא כדין בהוראת בית דין גם הוא חייב להביא קרבן, ולכן ר' אליעזר מחייב את האשה בקרבן, אף שעשתה בהוראת בית הדין?! ודוחים: אם כן, שכך סבור ר' אליעזר בכלל, מה "יקוב הדין את ההר" יש כאן במיוחד, די היה לו לומר שצריכה להביא קרבן. אלא ודאי בכלל סבור הוא שאין יחיד מביא קרבן כאשר עבר בשגגה על הוראת בית דין, אבל כאן, כיון שטעות היתה — יביא קרבן.

ב שנינו במשנה שאם הורוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה — חייבת בקרבן. ושואלים: מאי [מה פירוש] "קלקלה"? ר' אליעזר אומר: זינתה, כלומר, נבעלה לאדם שלא לשם נישואין. ר' יוחנן אמר: שנישאה בנישואין אסורים, כגון: אלמנה שנישאה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] זינתה — כל שכן שאלמנה לכהן גדול חייבת להביא קרבן, שכן עשתה מעשה האסור מן התורה. אבל מאן דאמר [מי שאומר] שמשנתנו עוסקת באלמנה לכהן גדול, דווקא במקרה זה חייבת בקרבן, אבל אם זינתה — לא. מאי טעמא [מה הטעם] — כי אמרה: אתון [אתם] הוא דשויתין [שעשיתם אותי] פנויה, ואף שאין הדבר נאה, מותר לי כפנויה לחיות עם כל מי שארצה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: הורוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה, כגון: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט — חייבת בקרבן על כל ביאה וביאה, שכל ביאה היתה מעשה עבירה נפרד, אלו דברי ר' אלעזר,

וחכמים אומרים: מביאה קרבן אחד על הכל, שהרי השגגה והעלם הדבר שהיה כאן אחד הוא. ומודים חכמים לר' אלעזר שאם נשאת אשת איש בטעות למשל לחמשה בני אדם — שחייבת בקרבן על כל אחד ואחד, הואיל וגופין מוחלקין ועל כל איש ואיש ("גוף") חייבת בקרבן מיוחד.

ג משנה האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך ואחר כך מת בנך, וכיון שבזמן מות בעלה היה לה בן, הרי שלא נזקקה לייבום, והלכה ונשאת לאדם אחר, ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים, כלומר, שמת הבן תחילה ואחר כך הבעל, והיתה זקוקה לייבום, ונמצאת עתה שהיא יבמה שנישאה לחוץ, ללא חליצה — תצא מבעלה, והולד ראשון שנולד לפני השמועה, ואחרון שנולד לאחר השמועה — ממזר.

ולהיפך, אם אמרו לה: מת בנך ואחר כך מת בעליך ומשום כך נתייבמה, ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים, ונמצא שנישאה לאחי בעלה שלא במקום ייבום — תצא מבעלה, והולד ראשון ואחרון ממזר. אמרו לה: מת בעליך וניסת (נישאה), ואחר כך אמרו לה: קיים (חי) היה באותה שעה שנישאה ומת אחר כך — תצא מבעלה השני, והולד ראשון שנולד בשעה שהיה בעלה חי — ממזר, ואחרון שנולד לאחר מיתת הבעל הראשון — אינו ממזר.

אמרו לה: מת בעליך, ונתקדשה. ואחר כך בא בעלה — מותרת לחזור לו שאינה נאסרת על בעלה משום קידושין בלבד. אף על פי שנתן לה אחרון גט — לא פסלה על ידי כך אפילו מן הכהונה, שהרי התברר שלא היתה כלל אשתו ולא תפסו בה קידושיו, ואין גט פוסל באשתו של אדם זר. את זו דרש ר' אלעזר בן מתיא: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), ולא זו שנתגרשה מאיש שאינו אישה, והרי השני איננו אישה.

ד גמרא לגבי הקטע הראשון במשנה שואלים: מאי [מה פירוש] "ראשון", ומאי [ומה פירוש] "אחרון" שנאמרו כאן? אילימא [אם תאמר] כי ראשון הוא זה שנולד לפני השמועה שלא כך היו הדברים, ואחרון לאחר שמועה — ליתני [שישנה] סתם: הולד ממזר, שהרי אין הבדל בין הדינים!

ומסבירים: משום דקבעי למיתני סיפא [שרצה לשנות בסוף] אמרו לה מת בעלך ונשאת, ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת, הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר — תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילה] ראשון ואחרון ממזר, אף שבמקרים אלה אין הבדל אם היה זה לפני השמועה או אחריה.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: משנתנו זו דברי ר' עקיבא היא, שהיה אומר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ולפיכך הוולד מיבמה שנישאה לחוץ ועברה על לאו — ממזר. אבל חכמים אומרים: אין ממזר מיבמה. ושואלים: ולימא [ושיאמר] בדברי חכמים בצורה כוללת: אין ממזר מחייבי לאוין!

ומשיבים: האי תנא הך תנא [תנא זה המובא בשם חכמים, הוא התנא האחר] שאמר בשם ר' עקיבא, שאמר כך: וולד הנולד מחייבי לאוין של שאר, כלומר, מתוך קירבת משפחה — הוי [הריהו ממזר] ממזר, והנולד מחייבי לאוין גרידי [סתם], כלומר, מחיוב לאו שאיננו תלוי בקירבת משפחה, כגון האיסור ביבמה של "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" — לא הוי [אינו] ממזר. אמר רב יהודה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

כל קלא דלבתר נישואין, כל קול שיוצא לאחר הנישואין, וכגון כהן שנשא אשה ויצא עליה קול אחר הנשואין שהיא גרושה או זונה, לא חיישינן, אין חוששים לו.

ומיישבת הגמרא, שאין הנידון שלנו דומה לשאר קול שאחר נישואין, ועל כן הוצרך רב אשי להשמיענו שאף כאן אין חוששין לקול שאחר נישואין:

כי מהו דתימא, הייתי אומר: הואיל ואתאי לבי דינא ושרינן לה. כיון שצריכה כל אשה שמעיד עד אחד על מיתת בעלה, לבוא לבית דין שיתירוה, שמא נאמר כקלא דקמי נישואין דמי [כאילו יצא הקול קודם הנישואין], שהרי אף אנו היינו חוששים שמא אין אמת בפי העד, ועל כן הוצרכנו לבית דין, ותיתסר [ותיאסר] אף שנישאת בינתיים.

קא משמע לן! ^[1]

שנינו במשנה: ניסת על פי בית דין, תצא ופטורה מן הקרבן:

אדם העושה בטעות עבירה שחייבים עליה קרבן חטאת, והיתה טעותו משום שבית דין הורה בטעות שאין זה מעשה עבירה -

אם היתה הוראה זו הוראה של בית הדין הגדול בירושלים, וטעו רוב הציבור ועשו על פיה, הרי הם מביאים "פר העלם דבר של ציבור", ואינם מביאים כל אחד ואחד קרבן חטאת יחיד.

אך אם לא הטעו בית דין את רוב הציבור, אלא עשה רק היחיד מעשה עבירה על פי הוראתו המוטעית של בית דין, נחלקו בדבר תנאים בתחילת מסכת הוריות, אם הוראת בית דין פוטרת מן הקרבן.

להלכה נפסק שיחיד שעשה בהוראת בית דין - חייב קרבן חטאת.

ודנו האחרונים, האם הנידון ביחיד שעשה בהוראת בית דין הוא דוקא בבית דין הגדול, או בהוראה של כל בית דין, אפילו של שלשה הדיוטות.

והדבר נוגע גם לענין מי ששאל רב מורה הלכה בהלכות איסור והיתר, וטעה הרב בהוראתו - האם צריך השואל שהוטעה על ידי טעותו של הרב להביא קרבן [או האם חייב הוא כפרה כשוגג, או שדינו כאנוס שאינו צריך כפרה].

עיין בביאור ענין זה בדברי החזון איש, המביא ומבאר בהרחבה את השיטות השונות בענין זה, בתחילת פרקנו.

הסוגיה שלפנינו עוסקת בענין "הוראת בית דין", ומחלקת בין הוראה מוטעית של בית דין לבין טעות במציאות של בית דין, ודנה בעדות אשה שהתברר אחר כך שהבעל חי, האם היתה כאן טעות בית דין בהוראה או טעות במציאות.

אמר זעירא: ליתא למתניתין - מדתני בי מדרשא! אין הלכה כמשנתנו הפוטרת אותה מן הקרבן, מכח מה ששנינו במתניתא אחרת בבית המדרש, המחייבת אותה בקרבן! ^[2]

דתני בי מדרשא, כך שנו בבית המדרש:

אם הורו בית דין ששקעה חמה במוצאי שבת, וכבר מותר לעשות מלאכה, ועשו אנשים מלאכה על פי הוראתן, ולבסוף זרחה, האירה השמש, לפי שעדיין לא שקעה -

אין זו "הוראה" של בית דין הפוטרת את היחיד מן הקרבן. ^[3]

אלא היא "טעות" של בית דין, שהתירו זאת מחמת שטעו במציאות, והכל רואים שבית הדין טעה במציאות, ולא היתה כאן "הוראה" של בית הדין.

ואף כאן, כשהתירה בית הדין, הרי מחמת שהיה סומך על העד, הוא שהתירה, ועתה נתברר לעין כל שהעד עד שקר היה, והטעה את בית הדין, ועל כן אין זו "הוראה" שתפטור את היחיד העושה על פיה, מחיוב קרבן, אלא טעות של בית דין, שאינה פוטרת מן הקרבן.

ורב נחמן אמר: הוראה היא!

לפי שלא על העד אמרו חכמים לסמוך כדי להתיר את האשה, אלא בית דין מכח סברתם שהאשה דייקא ומינסבא, הם שמתירים אותה.

ומאחר שעל הוראת בית הדין היה סומך, דינו הוא כ"יחיד שעשה בהוראת בית דין", שהוא פטור מקרבן.

אמר רב נחמן: תדע ד"הוראה" היא, שהורו בית דין הוראה מוטעית, ולא היתה זאת טעות במציאות גרידא -

דהרי בכל התורה כולה עד אחד לא מהימן, ^[4] ואילו הכא, בעדות אשה, הוא כן מהימן -

ומאי טעמא עד אחד נאמן כאן?

לאו, הלא הוא משום דהוראה היא של בית דין, שהורו על פי סברתם והבנתם שאפשר להתיר כאן את האשה משום סברת חזקה שאשה דייקא ומינסבא. ^[5]

ואילו רבא חולק על רב נחמן:

אמר רבא: תדע דטעות הוא ולא "הוראה", כדברי רב נחמן -

דהרי אילו הורו בית דין הוראה מוטעית בחלב ובדם להיתירא [לומר על חלב או דם מסוימים שאינם בכלל איסור התורה], אף שלא נתנו לנו בהיתר זה טעם ברור לגמרי, הרי אנו שומעים להם.

ואם הדר חזו הבית דין טעמא לאיסורא [שבו ושקלו בית הדין את הענין ומצאו טעם מובהק וברור לאיסור], הרי מעתה, כי הדרי ואמרי להיתירא - לא משגחינן להו [לו היו בית הדין חוזר שוב ונותן טעם להיתר, כעין הטעם הראשון ממש, שלא הוסיפו לנו בירור יותר מן הראשון, הרי בודאי שלא היינו שומעים להם].

ואילו גבי עדות אשה, היכא דאתא עד אחד - שרינא לה [אם בא תחילה עד והעיד על מיתת הבעל, אנו מתירים את האשה] ואף שאין הדבר ברור לגמרי.

ואם אתו תרי - אחר שנישאת האשה - אסרנא [ואם יבואו שנים המכחישים את העד הראשון, נאסור אותה, כי אין האחד עומד בפני השנים].

ובכל זאת, כי הדר אתא עד אחרינא, ואמר "עכשיו מת" [אם בא עד אחר ואמר "עכשיו מת", אחרי הזמן שראוהו השנים חי] - שרינן לה, מתירים אותה להנשא, אף על פי שאין בהיתר החדש שום בירור יותר מן הראשון.

ומאי טעמא מאמינין אנו לעד השני? לאו, הלא משום דטעות הוא!

שהרי אילו הוראה היתה, לא היינו שומעים לבית הדין באחרונה, שהיא כראשונה ממש.

אלא ודאי, הוראתם הראשונה טעות היא, כסבורין בית הדין שאותו העד לא היה משקר, והאשה דייקא ומינסבא.

ונמצא, שסמכנו על נאמנות העד בטעות.

ומשום שטעינו בו, אין לנו לומר שלא נאמין לעד השני, ונאמר שאף הוא משקר, כי אם הראשון הוחזק לשקר - כל ישראל מי הוחזקו לשקר? ואם היא לא דקדקה בפעם ראשונה ונתקלקלה בו, מסתמא מדקדקת עכשיו. ^[6]

ומוסיפה הגמרא:

ואף רבי אליעזר סבר דטעות הוא, ואין זה בכלל יחיד שעשה על פי הוראת בית דין שפטור!

דתניא: רבי אליעזר אומר: אשה שנישאת על פי בית דין שהתירה על פי עד אחד, ובא בעלה - יקוב הדין את ההר!

הולכים אחר עומק הדין, ותביא חטאת "שמינה" [מובחרת], על שנישאת באיסור, ואין הוראת בית הדין פוטרתה.

ומדייקת הגמרא:

אי אמרת בשלמא דטעות הוא - משום הכי מייתי קרבן.

אלא אי אמרת דהוראה היא - אמאי מתיא קרבן?

והרי היחיד שעשה בהוראת בית הדין הרי הוא פטור.

ומוכח, שרבי אליעזר סובר שטעות היא, ולא הוראה!

ומקשינן עלה: ודילמא קסבר רבי אליעזר: יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, ולאו משום שטעות הוא.

ומפרשינן: אם כן - שלדעת רבי אליעזר אין הוראת בית הדין פוטרת בשום מקום - מה הוא זה שאמר רבי אליעזר בנישאת על פי עד אחד "יקוב הדין את ההר"!? שהרי לשון זה משמע, שאם לא תעמיק בדבר, אכן תפטור את האשה מכח הוראת בית הדין.

אלא ודאי, היחיד שעשה בהוראת בית הדין אף לרבי אליעזר פטור הוא מקרבן, אלא שבמקרה זה יש להעמיק בדבר, ולהחשיבה כמי שעשתה שלא על פי הוראת בית דין, ועל כן חייבת היא בקרבן.

שנינו במשנה: הורוה בית דין להנשא, וקלקלה, חייבת בקרבן, שלא התירוה אלא להנשא:

מאי קלקלה?

רבי אלעזר אומר: זינתה, דהיינו, נבעלה בתורת פנויה, בלא שנישאת.

רבי יוחנן אמר: כגון ששנישאת כאשר היא אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

מאן דאמר "זינתה", כל שכן אלמנה לכהן גדול שהיא חייבת בקרבן.

אבל מאן דאמר אלמנה לכהן גדול, אבל זינתה לא חייבת בקרבן -

מאי טעמא? - משום דאמרה האשה: אתון בית הדין, הוא דשויתין פנויה [אתם בית הדין הוריתם לי שאני פנויה]. ^[7]

תניא בהדיא כוותיה דרבי יוחנן, שאין היא חייבת אלא אם כן נבעלה בעילת איסור:

מי שחטא בשגגה כמה פעמים באותה עבירה, והיתה השגגה ב"העלם אחד", כגון מי שאכל כזית חלב, וחזר ואכל עוד פעם כזית חלב משום שלא ידע מאיסור חלב, או שלא ידע שהדבר הזה מוגדר כחלב אלא סבור שהוא בגדר שומן, ורק אחר שחזר ואכל כמה פעמים נודע לו מאיסור חלב, או שנודע לו שהדבר שהיה מוגדר אצלו כשומן מוגדר בדין שהוא חלב, הרי הוא חייב להביא רק קרבן אחד, היות וכל מעשיו בשגגה היו ב"העלם אחד".

אבל אם אכל זית אחד חלב, ונודע לו שעבר עבירה, ושוב נעלם ממנו ואכל זית נוסף, הרי זה חייב שני קרבנות, כי הידיעה שבינתיים מחלקת את חיוב הקרבן על שתי העבירות לשני חיובים נפרדים.

אך יש חילוקים מסוימים, שמכוחם מתחייב האדם כמה חטאות על המעשים שהוא עושה בהעלם אחד.

כגון, לפי רבי אליעזר, אם בא על אחת מכל העריות [שהוא חייב עליה חטאת כשבא עליה בשוגג] וחזר ובא עליה באותו העלם, הרי הוא חייב על כל ביאה וביאה, מפני שלדעת רבי אליעזר הביאות הנפרדות "מחלקות" את חיובו בקרבן. ונחלקו עליו חכמים מפני שלדעתם אין הביאות מחלקות.

אבל אם בא על חמשת נשיו כשהן נדות, בהעלם אחד, אף חכמים מודים לרבי אליעזר שהוא חייב קרבן חטאת על כל אשה ואשה, מפני שחמשת הנשים "גופין מחולקין" הן, שהם מחלקים את חיובו בקרבן חטאת לגבי כל אחת ואחת, אפילו אם הוא נעשה בהעלם אחד.

כדתניא מחלוקת זו בברייתא במסכת כריתות דף טו א, ושם מתבאר טעמו של כל אחד.

דתניא: הורוה בית דין לינשא והלכה וקלקלה, וכגון שנישאת אלמנה לכהן גדול או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הרי זו חייבת בקרבן, שלא התירוה אלא להנשא -

ונחלקו רבי אליעזר וחכמים לשיטתם בחיוב הקרבנות שהיא חייבת:

[וחייבת בקרבן] על כל ביאה וביאה, דברי רבי אלעזר, מפני שהביאות מחלקות.

וחכמים אומרים: קרבן אחד על הכל, שאין ביאות מחלקות.

ומודים חכמים לרבי אלעזר: שאם נשאת לחמשה בני אדם, שחייבת בקרבן על כל אחד ואחד, הואיל וגופין מוחלקין

מתניתין:

אין אשה זקוקה ליבום אלא אם לא היו לבעלה בנים, ואם היו לו בנים ומתו קודם שמת הבעל, הרי היא זקוקה ליבום, ואם בשעת נפילה ליבום היו לו בנים ואחר כך מתו, שוב אין אשתו זקוקה ליבום.

א. האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך ואחר כך מת בנך ופטורה את מיבום, שהרי היה לבעלך בן בשעת מיתתו, ונשאת לשוק, ואחר כך אמרו לה: ^[8] חילוף היו הדברים, ומת בנך קודם שמת בעליך וזקוקה היית ליבום.

הרי זו תצא מזה שנישאת לו, שהרי זקוקה היא ליבום.

והולד ראשון ואחרון [הנולד לה קודם ששמעה שמועה שניה, והנולד אחריה] ממזר. כי משנתנו כרבי עקיבא היא, הסובר שיש ממזר מחייבי לאוין. ויבמה לשוק מכלל חייבי לאוין היא.

ב. ואם אמרו לה: מת בנך, ואחר כך מת בעליך, וזקוקה את ליבום לאחי בעלך, ונתייבמה.

ואחר כך אמרו לה: ^[9] חילוף היו הדברים, ואינך זקוקה ליבום, שהרי היה לבעלך בן בשעת מיתתו -

הרי זו תצא מאחי בעלה שייבמה, כיון שערוה היא לו.

והולד ראשון ואחרון [קודם שמועה שניה, ואחריה] ממזר, כשאר הנולדים מחייבי כריתות.

ג. ואם אמרו לה: מת בעליך [ולא היה לו אח או שהיו לו בנים], וניסת לאחר.

ואחר כך אמרו לה: קיים היה בעלך באותה שעה שנישאת לאחר, ואולם עכשיו הוא כבר מת -

הרי זו תצא ממנו, וכמבואר במשנה הקודמת "תצא מזה ומזה". ^[10]

והולד ראשון, שהיה לה מבעלה השני, קודם שמת בעלה, הרי הוא ממזר מן התורה.

והאחרון, שנולד לה ממנו לאחר מיתת בעלה, אינו ממזר מן התורה אלא מדרבנן, וכמו ששנינו במשנה קודמת "הולד ממזר מזה ומזה". ^[11] ד. אמרו לה: מת בעליך, ונתקדשה, ועדיין לא נישאת.

ואחר כך בא בעלה - מותרת לחזור לו, שהרי לא עשתה איסור.

אבל אם נישאת, אף על פי שלא נבעלה - אסורה לחזור לו. ^[12]

ואע"פ שנתן לה אחרון גט, כיון שלא היה צריך לתת גט מן הדין - לא פסלה מן הכהונה.

כי את זו דרש רבי אלעזר בן מתיא: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" [הכהנים] - מלמד הכתוב שרק אם מקבלת אשה את הגט מ"אישה", הוא שנאסרת כגרושה לכהן. ולא אשה המקבלת גט מאיש שאינו אישה.

גמרא:

והוינן בה: מאי, מי הוא הולד ה"ראשון", ומאי הוא הולד ה"אחרון" ששנינו במשנתנו?

אילימא "ראשון" הוא הולד הנולד לפני שמועה שבאיסור היא עומדת אצל בעלה, ו"אחרון" הוא הנולד לאחר שמועה ^[13] -

אם כן, ליתני במשנתנו בשתי הפיסקאות הראשונות "הולד ממזר", ודי בכך, ולמה לו לתנא של משנתנו לחלק את הולדות ל"ראשון" ול"אחרון"?

ומשנינן: משום דקבעי למיתני סיפא בפיסקא השלישית: אמרו לה מת בעליך, ונישאת, ואחר כך אמרו לה, קיים היה בעליך בתחילת נישואיך, ומת עכשיו - הרי הראשון ממזר, והאחרון אינו ממזר.

לפיכך תנא נמי רישא: ראשון ואחרון ממזר.

תנו רבנן: זו ששנינו במשנתנו, שיבמה הנישאת לשוק באיסור הרי הולד ממזר, ולפיכך כשאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך הולד ממזר -

לדברי רבי עקיבא היא נשנית.

שהיה רבי עקיבא אומר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממנה ממזר, ואף יבמה הנישאת לשוק באיסור לאו היא עומדת. שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר". ולפיכך אם בא עליה זר, הולד ממנה ממזר.

אבל חכמים אומרים: אין ממזר מיבמה לשוק.

ותמהינן: ולימא הכי "אבל חכמים אומרים, אין ממזר מחייבי לאוין"!?

שהרי כך היא דעת חכמים החולקים על רבי עקיבא, והסוברים שבכל חייבי לאוין קדושין תופסין בהן, ואין הולד ממזר!? ומשנינן: "חכמים" שאמרו בברייתא, אין אלו החכמים החולקים על דברי רבי עקיבא.

אלא, האי תנא ["חכמים" שבברייתא] - הך "תנא דרבי עקיבא" הוא!

יש תנא אחר, הסובר אחרת בדעתו של רבי עקיבא, דאמר אותו תנא, שלא מכל חייבי לאוין עושה רבי עקיבא ממזר, אלא רק מחייבי לאוין ד"שאר", של קרובים, הוי ממזר, וכגון הנושא את אנוסת אביו או את חלוצתו.

אבל מחייבי לאוין גרידי [לבד], וכגון יבמה לשוק, שאין הזר עובר בלאו של קרובה - לא הוה ממזר.

הערות

^[1] הקשה הריטב"א: עדיין תיקשי שלא יאמר "כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן" כיון שכבר אמרה לענין משנתנו! ? ותירץ: אם לא היה אומר אלא במשנתנו שאין לחוש לקול, הייתי אומר שהאלימו חכמים את תקנתם והוראתם [שעד אחד בעדות אשה נאמן] שלא תיפקע משום קול, שאם לא כן מה כח בית דין יפה, אבל בעלמא הייתי אומר שחוששין אפילו לקול, קמ"ל.

^[2] מה ששנו בבית המדרש הוא דבר ש"קים לן דהלכתא היא", ולכן "אית לן למידחי מתניתין דהכא מקמי מתניתין דהתם". ריטב"א. וראה ביאור אחר בקרן אורה.

^[3] וכמו כן לענין פר העלם דבר של צבור, שאם הורו בית דין הגדול שבירושלים, להתיר איסור בדבר חמור [ששגגתו חטאת וזדונו כרת], ועשו רוב הציבור על פי הוראתם המוטעית, מחוייב הציבור להביא קרבן חטאת הנקרא "פר העלם דבר", ואינם מביאים אז קרבן יחיד - לא נאמרה הלכה זאת אלא אם היתה טעותם של הסנהדרין בהוראה, ולא כאשר הם טעו בידיעת המציאות.

^[4] היינו בדבר שאיתחזק איסורא, או בדבר שבערוה, כי בשאר איסורים עד אחד נאמן מן התורה.

^[5] רש"י. יש ללמוד מדברי הגמרא שאין הוראת בית דין פוטרת מן הקרבן לדעת משנתנו אלא כשהורוה לינשא על פי עד אחד, אבל הורוה לינשא על פי שני עדים אין זו הוראה אלא טעות, וחייבת בקרבן.

^[6] נתבאר על פי הריטב"א בהבנת דברי רש"י. מדברי רש"י נראה, שהנדון אם הוראה היא או טעות היא - אם העד הוא שנאמן או שבית הדין סומך בעיקר על חזקה שהאשה דייקא ומינסבא. אבל הריטב"א בביאורו בדברי רש"י לא הזכיר מזה מאומה.

^[7] לשון הריטב"א: פירוש, דשריתון יתי לאינסובי, ודאי כפנויה דייניתון יתי.

^[8] בגמרא מתבארים שני אופנים בהבנת המשנה: האחד: מתחילה בא עד אחד [ולמדנו שעד אחד נאמן לענין זה], ושוב באו שני עדים והכחישוהו ואמרו חילוף הדברים. השני: מתחילה באו שני עדים, ובאו שני עדים אחרים והזימו לראשונים תחילה ושוב אמרו חילוף היו הדברים.

^[9] אף בזו מתבארים בגמרא שני אופנים כמו בהערה קודמת.

^[10] אם משנתנו כדעת חכמים, הסוברים שאפילו בשני עדים קנסו שתצא מזה ומזה, אם כן מתבארת פיסקא זו אף באופן שבאו שני עדים. אבל אם משנתנו כדעת רבי שמעון הסובר שרק בעד אחד קנסו, אם כן פיסקא זו מדברת רק אם בא עד אחד בלבד [וראה היטב בהערה הבאה].

^[11] נתבאר על פי תוספות ישנים שכתבו, דמכל מקום מדרבנן הוי גם האחרון ממזר, שהרי נתברר כי בשעה שנבעלה לשני היתה אסורה לו, ודינה כמו שאמרו במשנה הקודמת "תצא מזה ומזה, והולד ממזר מזה ומזה", הרי כאן הולד ממזר מאחר שלא יצאה ממנו. ודין זה דומה לגירשה הראשון ונשאה השני, שממזר הוא מן השני. וכמו שכתבו התוספות בריש פירקין. וכן מבואר בתוספות צב ב דיבור ראשון, וראה מה שהוסיפו בזה. וכל זה הוא לפי שיטתם, שהם סוברים שבעלמא הולד ממזר משני אפילו נתגרשה מראשון, ראה דבריהם בתחילת פירקין. אבל לשיטת הרמב"ן בשם הירושלמי [הובא בהערות בתחלת הפרק] שאינו ממזר אלא קודם גירושין, אם כן אין צריך לידחק בלשון המשנה.

^[12] המאירי כתב כאן "ואף כשלא נבעלה, מכל מקום מסרה נפשא לאיסורא, הואיל ונכנסה לחופה קנסוה רבנן". והריטב"א לעיל פט א גבי מה שאמרו שם "רישא [שנישאת] דעבדא איסורא קנסןה, סיפא [שנתקדשה] דלא עבדא איסורא, לא קנסוה רבנן", כתב: לא סוף דבר דעבדא איסורא ממש שנבעלה, אלא כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה, שהרי לא התירו אלא כשנתקדשה. והוסיף "וכן אתה אומר בדרבי יוסי בן כיפר [הסובר: אין גרושתו אסורה לו אלא אם כן נישאת אבל מן האירוסין, לא], דכל שנכנסה לחופה נשואה היא ואסורה לראשון, דכל היכי דביאה פסלה חופה פסלה, וכדאמרינן [לעיל נז א] גבי "יש חופה לפסולות"]. אם משנתנו כדעת חכמים במשנה הקודמת הסוברים שאפילו כשבאו שני עדים הרי היא אסורה לחזור לבעלה הראשון, יש לפרש "אמרו לה" אף כשבאו שני עדים, אבל אם משנתנו כרבי שמעון הסובר: אם באו שני עדים הרי זו מותרת לחזור לבעלה אפילו נישאת מפני שאנוסה היא, אם כן משנתנו מיירי בבא עד אחד, כי אם בשני עדים הרי אפילו נישאת מותרת לחזור לבעלה.

^[13] משמע מלשון הגמרא שהיה אפשר לבאר באופן אחר מה הוא "ראשון" ומה הוא "אחרון"; וראה היטב דברי התוספות ד"ה ואמרו, ובספר "חוסן ישועות".

ורב נחמן אמר: מה שהתירה בית הדין, הוראה היא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

We are not concerned about any rumor after marriage. If a rumor spread about a woman after her marriage that she was forbidden to her husband, the court takes no notice of these reports. The Gemara answers: There is a novel aspect to this teaching: Lest you say that since she came to the court and they permitted her, the very fact that her case had to be discussed indicates that her status is not fully established, and consequently one might think that it should be considered like a rumor before marriage, and she should therefore be forbidden, Rav Ashi therefore teaches us that even in this case, once she is married the court takes no notice of unsubstantiated rumors.

§ The mishna further taught that if she married by permission of the court she must leave him, but she is exempt from bringing a sin-offering. On this issue, Ze’eiri said: The mishna is not accepted, and this is derived from what was taught in the study hall, as it was taught in a baraita in the study hall: If the court ruled that the sun had set at the conclusion of Shabbat, which means it is permitted to perform labor, and later the sun shone, this is not a ruling for which the court is to blame, but an error. Consequently, the court does not have to bring an offering for the unwitting communal sin. Rather, each individual is liable to bring a separate offering. Here too, although the woman married with the consent of the court, they did not issue a mistaken ruling of halakha but simply erred with regard to the facts. She is therefore an unwitting sinner and is liable to bring an offering.

And conversely, Rav Naḥman said that the court’s permission is considered a ruling that renders them liable to bring an offering for an unwitting communal sin.

Rav Naḥman said: You can know that her permission to marry is a ruling, as in the entire Torah one witness is not deemed credible, and yet here he is deemed credible. What is the reason for this? Is it not because it is considered a ruling, i.e., she does not rely on the witness but on the decision of the court? By contrast, Rava said that we can know that her permission to marry is an error. His reasoning is that had the court ruled with regard to forbidden fat or with regard to blood that it is permitted, and they went back and saw a reason to prohibit it, if they subsequently retract and say that it is permitted we take no notice of them. If they did not find a conclusive proof but merely offered a new argument, this claim does not cancel the earlier ruling that the substance is forbidden.

Whereas in the case of marriage, when one witness comes the court permits her, and when two witnesses subsequently come and testify that her husband is alive, they render her forbidden. When one other witness again comes forward, claiming that the husband is dead, they permit her. What is the reason for this? Is it not because it is considered an error of the court, as they did not issue their rulings based on their own reasoning but in reliance on the facts they had garnered from the witnesses? It is therefore considered a factual error, not a mistaken ruling.

The Gemara adds: And Rabbi Eliezer also maintains that the ruling of the court is an error, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If a woman married by permission of the court and it later turned out that her husband was alive, let the law pierce the mountain, i.e., the matter must be fully investigated. If it turns out that the ruling of the court is incorrect, it is nullified and she brings a choice sin-offering. Granted, if you say that it is an error, it is due to that reason that she must bring an offering. However, if you say it is a ruling, why does she bring an offering? It is the court that should be liable to bring an offering for its incorrect ruling.

The Gemara asks: But perhaps Rabbi Eliezer maintains that an individual who acted by ruling of the court is also liable to bring an offering, and this is why he obligates her to bring an offering, despite the fact that she went ahead with the consent of the court. The Gemara refutes this suggestion: If so, what need is there for the special mention of the rationale: Let the law pierce the mountain? He should simply have said that she is liable to bring an offering. Rather, Rabbi Eliezer evidently maintains that in general an individual does not have to bring an offering for a sin he committed based on the ruling of a court. Here, however, she must bring a sin-offering because there was an error with regard to the facts.

§ The mishna taught that if the court instructed her to marry, and she went and ruined herself, she is liable to bring an offering. The Gemara asks: What is the meaning of: Ruined herself? Rabbi Eliezer says: She engaged in licentious sexual relations with a man, i.e., intercourse not for the purpose of marriage. Rabbi Yoḥanan said: It means that she married in a prohibited manner, e.g., a widow to a High Priest, or a divorcée or a yevama who had performed ḥalitza [ḥalutza] to a common priest.

The Gemara elaborates: According to the one who says that she engaged in licentious sexual relations, she is all the more so liable to bring an offering if she is a widow who had sexual relations with a High Priest, as she performed an act prohibited by Torah law. Conversely, according to the one who says that the mishna is speaking of a widow who engaged in relations with a High Priest, it is only in that case that she must bring an offering; however, if she engaged in licentious sexual relations she is not liable to bring an offering. What is the reason? As she can say: It is you who deemed me unattached, and although my behavior was unseemly, I may live with whomever I choose as a single woman.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: If the court ruled that she may marry, and she went and ruined herself, for example a widow who engaged in intercourse with a High Priest, or a divorcée or a ḥalutza who engaged in intercourse with a common priest, she is liable to bring an offering for each and every sexual act, as each is a separate transgression. This is the statement of Rabbi Elazar.

And the Rabbis say that she brings one offering for all of them, as she performed them all in a single lapse of awareness. And the Rabbis concede to Rabbi Elazar that if a married woman married in error, e.g., to five people, that she is liable to bring an offering for each and every one of them, since they are separate bodies. She is obligated to bring an offering for each separate man with whom she engaged in sexual relations.

MISHNA: With regard to a woman whose husband and child went overseas, and witnesses came and said to her: Your husband died and afterward your child died, she does not require levirate marriage, as she had a child when her husband died. And for this reason she married another man. And if afterward they said to her that the matters were reversed, i.e., the child died before the husband, which means that she did require levirate marriage, she is therefore a yevama who married a stranger without ḥalitza and she must consequently leave her second husband. And with regard to the first child, the one born before they heard about the reversal, and the last one, born after they realized who actually died first, each of these children is a mamzer.

Conversely, if they said to her: Your child died and afterward your husband died, and she therefore entered into levirate marriage, and afterward they said to her that the matters were reversed, which means she married her husband’s brother when there was no obligation of levirate marriage, she must leave her husband, and the first child and the last one are each a mamzer. If they said to her: Your husband died, and she married, and afterward they said to her that he was alive at the time of her marriage and he later died, she must leave the second husband. And the first child, born when her original husband was still alive, is a mamzer, and the last one, born after his death, is not a mamzer.

If they said to her: Your husband died, and she became betrothed to another man, and afterward her husband came, she is permitted to return to him, as betrothal alone does not render her forbidden to her husband. Furthermore, although the last man, i.e., her betrothed, gave her a bill of divorce, he has not thereby disqualified her from marrying into the priesthood. She was never his wife, for the betrothal was invalid, and a bill of divorce given to the wife of another man does not disqualify her. This was taught by Rabbi Elazar ben Matya: The verse states with regard to priests: “Neither shall they take a woman divorced from her husband” (Leviticus 21:7), which indicates: And not one who was divorced from a man who is not her husband, e.g., the second man in this case.

GEMARA: The Gemara asks a question with regard to the first section of the mishna: What is the meaning of first child and what is the meaning of last child in this context? If we say that the first means the one born before her hearing that the report was erroneous, and the last means the one born after she heard, let him teach simply: The offspring is a mamzer, as there is no difference between the two cases.

The Gemara explains that because the tanna wanted to teach in the latter clause: If they said to her your husband died, and she married, and afterward they said to her that he was alive and he later died, the first child is a mamzer and the last one is not a mamzer, he also taught in the first clause: The first and the last are each a mamzer, despite the fact that in this case it makes no difference whether the child was born before or after she heard.

§ The Sages taught: This mishna is the statement of Rabbi Akiva, who would say that betrothal does not take effect for those liable for violating regular prohibitions, and therefore the child of a yevama who transgressed a prohibition by marrying someone else is a mamzer. However, the Rabbis say that there is no mamzer from a yevama. The Gemara asks: And let the Rabbis say, as a principle: There is no mamzer from those liable for violating regular prohibitions.

The Gemara answers: This tanna called the Rabbis is in fact another tanna citing the opinion of Rabbi Akiva, who claims that Rabbi Akiva said that a child born from those liable for violating prohibitions proscribing sexual relations with close relatives is a mamzer, but one born from those liable for violating regular prohibitions, i.e., a prohibition that does not involve a family relationship, such as the prohibition that “the wife of the dead man shall not be married outside of the family to one not of his kin” (Deuteronomy 25:5), is not a mamzer. Rav Yehuda said

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאילו הורו ב"ד בחלב ודם להיתרא שמעי' להו. נראה מדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש אע"פ שלא נברר אצלנו טעמם או שלא פירשו אותו והדר חזו טעמא לאיסורא ופירשו לנו טעם ברור שמעי' להו וכי הדרי ואמרי להיתרא לא משגחינן בהו אם לא נתברר אצלנו טעם גמור בהוראה זו האחרונה הכא אתא עד א' ושרינא והדר אתו בי תרי ואיכחש ודאי הדר אתא אחרינא ואמר עכשיו מת מהימן ואע"ג דלא בריר לן טעמא דבתרא מקמא שרינן לה ע"פ העד הזה ולא אמרינן הוראה היא וכשם שטעו בסמיכתן על הראשון כך טועין בזה אלא אמרינן לא הוראה היא ולא באומדן ב"ד תלוי אלא לעד ראשון שמענו ואע"פ שהוכחש אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו הוא משקר וזה מעיד אמת וזה פירוש נכון ולישנא דגמרא דיקא דלא קאמרי' חזו טעמא אלא בהוראה אמצעית של איסור.
אבל הרב ר' משה בר' יוסף ז"ל פירשה הכי, דאלו אורו ב"ד בחלב ודם להיתרא כלומר שחזרו בדבר שהיו מוחזקין עד היום באיסור והם טעו והורו בו בהיתר הדר חזו טעמא אחרינא לאיסורא לאוקימה אחזקה קמייתא דאיסורא כי הדר אמרי להיתרא לא משגחי' בהו דאמרי' כיון דהוה מוחזק באיסורא לא הוה עדיף האי טעמא דהיתרא בתרא מדקמא וקיימה אחזקה קמייתא הכי נמי אתא עד אחד ושרינא אע"פ שהיתה מוחזקת באשת איש ואתו בתרי ואסרנא ואוקמוה אחזקה הדר אתא עד אחד ושרינו' דמצרפי' סהדא בתרא עם קמא והיכי דנשאת לאחד מעידי ואמרה ברי לי לא מפקי' לה מיני' ולא בריר לן האי פירושא אמאי לא משגחי' בטעמא בתרא דהוראה.

דאלו הורו ב"ד בחלב ודם להיתרא והדר חזו טעמא לאיסורא וכו'. מדברי רבינו שלמה ז"ל נראה שהוא מפרש אף על פי שלא בררו לנו טעם ההיתר הראשון והדר חזו טעמא לאסורא ונתברר אצלנו טעמם, משום הכי אף על גב דהדור ואמרי להתירא לא שמעינן להו, אלא אם כן בררו לנו טעם ההיתר בהוראה זו האחרונה. ואלו הכא כי אתא עד אחד ושרינן אף על פי שלא נתברר אצלנו ההיתר, שאין עד אחד נאמן אלא שהאמינוהו, והדר אתו תרי ואיתכחשו ונתברר האיסור דכל תרי מהימני וחד לגבי תרי לאו כלום הוא, ואפילו הכי כי אתא השתא אחרינא ואמר עכשיו מת מהימן, ואף על גב דלא איתברר לן טעמא דבתרא מאי קאמר, ולא אמרינן הוראה היא וכשם שטעו בסמיכתן על הראשון כך טועין בזה, אלא אמרינן לאו הוראה היא וסהדא קמא אטעיין והאי בתרא מהימן, דאם ראשון הוחזק בשקרן כל ישראל מי הוחזקו. אבל הר"ם בר יוסף (מובא ברמב"ן) פירש דאלו הורו ב"ד בדבר שהיו מוחזקין עד היום באסור כחלב ודם, והם טעו והורו להתירא משום דאשכחו ביה טעמא, והדר חזו טעמא אחרינא לאיסורא ולאוקמא אחזקת איסור קמא, כי הדר אמרי להתירא לא משגחינן בהו, דאמרינן כיון דאתחזק איסורא ואינהו נמי בתר דשרו חזו בה טעמא לאיסורא, לא עדיף האי טעמא בתרא מטעמא קמא וקיימי' אחזקה קמייתא. הכא נמי אתא עד אחד ושרינא אף על פי שהיתה בחזקת איסורא אשת איש, ואתו בי תרי ואוקמוה אחזקתה ואסרנא, ואפילו הכי כי אתא עד אחד ואסהיד כקמא מצטרפין סהדא בתרא עם קמא. והיכא דנשאת לאחד מעדיה ואמרה ברי לי, לא מפקינן לה מיניה, והראשון עיקר, חדא דהא משמע מלישנא דגמרא דלא איתברר טעמייהו אלא בהוראה אמצעית, ולפי דברי הרב ז"ל כיון דאתא סהדא בתרא ואסהיד כקמא אפילו בהוראה אחרונה נתברר אצלנו טעמם, וכיון שנתברר טעם הוראתן אחרונה להיתרא, מפני מה אין משגיחין בהן.

תניא כותיה דר' יוחנן הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה כגון אלמנה לכהן גדול כו'. ירושלמי (ה"ב) הקלקול דומה לאכילת חלב ודם כשהורו התר לאכול חלב (ודם) ואכל דם (עיין שירי קרבן ופנ"מ שם).

מ"ד הואיל ואתיא לב"ד ושרי לה כלו' שלא התירוה אלא ע"י הוראת ב"ד בקלא במקום נשואי' הוה ותתסר קמ"ל וא"ת ולימא האי ולא בעי תליא דהתם וי"ל דאי מהא ה"א דהכא דאלמוה רבנן לתקנתם ולהוראתם דלא תפקע משום קלא ואע"ג דאתחזק בב"ד דא"כ מה כח ב"ד יפה אבל בעלמא חיישי' ליה קמ"ל:

ליתא למתני' מדתנא בי מדרשא וכו' פי' דמתני' דהתם בי מדרשא תנן לה וקים לן דהלכתא היא ולהכי אית לן למדחי מתני' דהכא מקמי מתני' דהתם אמר רבא תדע דטעות היא דאלו הורו ב"ד בחלב ודם להתירא שמעי' להו פרש"י ז"ל אלו הורו ב"ד בחלב ודם להתירא ושמעי' להו אעפ"י שלא נתנו לנו בהתר זה טעם ברור לגמרי והדר חזו טעותא לאיסורא כלומ' חזרו בהם ונתנו לנו באיסורא טעם ברור ושמעי' להו כי הדרי וחזו טעמא להתירא לא משגיחינן בהו פי' כי הדר וחזו טעמא להתירא כעין הטעם הראשון ממש שלא הוסיפו לנו בירור יותר מן הראשון והיינו דלא משגחינן בהו וכן אתה לומד מאידך דנקטינן דכוותה במתני' דמעיקרא שריא ליה בעד א' שאיך הדבר ברור לגמרי והדר אסרנוה בב' עדים שהוא דבר ברור והדר שרנוה בעד א' ואעפ"י שאין בהיתר זה שום בירור יותר מן ההיתר הראשון והיינו שמעי' מינה דלאו הוראה היא דא"כ כיון שנמצא שטעו בהוראה ראשונה לא היינו שומעי' להם באחרונה שהיא כבראשונה ממש אלא ודאי הראשונה טעותא היא כסבורין כי אותו העד לא משקר ואיהי נמי דייק' ומנסיבא ונמצא שסמכנו באמונתו בטעות ומשום שטעינו בו אין לנו לומר שלא נאמין בזה האחרון ששיקר כי אם הראשון הוחזק של ישראל לא הוחזקו ואם היא לא דקדקה בפעם הראשון ונתקלקלה בו מסתמא מדקדקת עכשיו ובודאי סהדא בתרא אינו מעיד על המיתה שהעיד הראשון שא"כ לא שרינן לה דתרי ותרי נינהו ואפי' כשאומרת ברי לי ולאחר מעידיה לכתחלה לא תנשא ולישנא דקא שרי לה משמע דשרי לה לכתחלה אלא שזה העד האחרון מעיד שהוא מת עכשיו ואינו מכחיש את הראשוני' כלל ולהכי שרי לה על פומא מטעמ' דכתיבנ' לעיל זהו פי' שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה והר"ם ז"ל פי' בע"א ואינו נכון כנ"ל:

א"כ מאי יקוב הדין את ההר פי' דלא מיתמ' האי לישנא אלא בדבר שהיה אפשר לעוות בו דרך אחרת ואם איתא דלר' אלעזר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב א"כ הכא ע"כ ממ"נ חייבת קרבן בין דתהוי הורא' בין דתהוי ריעות':

אבל זינת' לא דאמרן אתון דשרתון פנויה פי' דשרתון יתי לאנסובי ודאי כפנויה דייניתו ואר"י ז"ל דאפי' להאי לישנא אע"ג דכתיבו בגיטא ודין יהו ליכי מנאי למהך לאתנסבא לא סגי עד שיכתו' והרי את מותרת לכל אדם דדילמא איהו לא שריא אלא לאינסובי אבל לזנות לא והויא ליה כאומר הרי זה גיטך חוץ מזנותך דבמילתא דבי דינא לא אזלי' בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא וכי שרו לה לאינסובי ודאי לשוויה פנויה אתו אבל לגבי בעל בתר לישנא אזלינן ודילמא מקפיד הוא שלא להתירה בזנות ובדוכתה כתיבנא לה בס"ד:

ליתני הולד ממזר פי' כיון דלעולם הוא באיסור עמה וכל הולדות שילדה לו שוים באיסור אין לנו לומ' אלא שהולד ממזר:

אבל חכ"א אין ממזר מיבמה פי' הכא מוכח שאינו ממזר אפי' מדבריהם דכל היכא דהולד ממזר מדרבנן בהדיא קרי ממזר ועוד דאלו לדרבנן הולד ממזר מדבריהם מאי דוחקי' לאוקמה כר"ע ושיהא ממזר דאורייתא נוקמה בדרבנן ושיהא ממזר מדבריהם אלא ודאי כדאמרן וכן כתבו גדולי קצת רב"ה ז"ל:

האי תנא דר"ע הוא דאמר מחייבי לאוין גרידי שאין בהן שאר כגון יבמה לשוק לא הוי ממזר אבל מחייבו לאוין דשאר הוי ממזר וקרינן ליה בלשון חכמים משום דמשמע ליה לתנא ברא דהלכתא כוותיה ותנאי היא אליבא דר"ע ומיהו לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דעלמא שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ומיתות ב"ד:

יבמה קדושין אין בה. פ"ה דאם נתקדשה אינה צריכה גט נשואין יש בה דאם נשאת צריכה גט. ותימה א"כ מאי פריך אי קדושין אין בה להצריכה גט נשואין נמי אין בה אשת איש תוכיח דבנתקדשה לאחר לא בעיא גט ובנשאת צריכה גט כדאמרינן בריש פרקין וי"ל דקא פריך אהא דקאמר נשואין יש בה לאוסרה על היבם משמע אבל בענין אחר לא מתסרא על היבם א"כ אם זנתה לא מתסרא ולהכי פריך אי קדושין אין בה לאוסרה על היבם וגם זנות אין בה רק נשואין לבד א"כ נשואין נמי אין בה לאוסרה על היבם ונהי דבאשת איש מתסרא בנשואין שאני אשת איש דמתסרא גם בזנות. וא"ת ואמאי פשיט ליה דזנות ונשואין שוין הלא בגיטין דייק תלמודא נישאו אין זינו לא משמע דפשוט לתלמודא שלא להשוותם וי"ל דסוגיא דהכא אתיא כמסקנא דהתם:

קדושין ונשואין אין בה לאוסרה איבם ואי תקשי הכונס יבמתו וכו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וי"ל דהשתא נאמר כמו שאמר ר' ירמיה בירושל' דההיא כר' עקיבא אבל רבנן לא אמרי תצא מזה ומזה אלא זה חולץ וזה מקיים:

ואיבעית אימא לעולם כדמעיקרא דקדושין וזנות אין בה ואי תימא א"כ נשואין נמי אמאי יש בה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל בזנות לא שייך למימר דזנות לא שכיח וא"ת ולמה לי למימר דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים תיפוק לי דכי היכי דאשה שהלך בעלה למדינת הים אסירא לבעלה גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ה"נ יש לגזור שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצא מחזיר חלוצתו וי"ל דבאשת איש לא אמרינן הך טעמא אלא משום דזנות אסירא באשת איש ועבדינן שוגג כמזיד אבל הכא ביבמה דאין זנות אוסר א"כ אין לנו למגזר הך גזרה כלל אלא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י:

מתניתין נשאת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן שלא ע"פ ב"ד תצא וחייבין בקרבן, יפה כחה של ב"ד שפטורה מן הקרבן, הורהו ב"ד לישא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא להנשא, פי' אם נשאת עפ"י ב"ד פטורה מן הקרבן דיחיד שעשה בהוראות ב"ד פטור, אבל בב' עדים שלא עפ"י ב"ד חייבת בקרבן דשוגג הוא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי' לי' לאמתוני ולמידק, מאי קלקלה, ר"א אומר זינתה, ר"י אומר כגון אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה מ"ד זינתה כ"ש הני, ומ"ד הני, הני אין אבל זינתה לא מ"ט אמרה אתון הוא דשויתין נפשאי פנויה. תניא כוותי' דר"י הורוה ב"ד להנשא וקלקלה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט חייבין בקרבן:

מתניתין האשה שהלך בעלה ובנה למד"ה באו ואמרו לה מת בעלה ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ באו ואמרו לה חילוף הי' הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר, א"ל מת בנך ואח"כ א"ל חילוף הדברים תצא מזה ומזה והולד ראשון ואחרון ממזר. א"ל מת בעלך ונשאת ואח"כ א"ל קיים הי' ומת תצא והולד ראשון ממזר ואחרון אינו ממזר. א"ל מת בעלך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו ואע"פ שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה וזה מדרש דרש ראב"ע ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אשה. פ' כשא"ל מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת נמצא שנשאת לשוק באיסור כשא"ל חילוף הי' הדברים הלכך תצא והולד ממזר. והאי דקתני ראשון ואחרון אמרי' בגמ' מאי ראשון ומאי אחרון אילימא ראשון דלפני שמיעה ואחרון דלאחר שמיעה ליתני והולד ממזר. פי' שאין שום שינוי בין קמי שמיעה בין אחר שמיעה יבמה לשוק היא ומהדר משים דקבעי למיתני סופא כשא"ל מת בעלך ונשאת ואח"כ א"ל קיים הי' ומת הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר תני נמי רישא ראשון ואחרון וה"ה דמציעתא נמי תני ראשון ואחרון ממזר משום סיפא, וקשה לי אמאי דתנינן לעיל הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו איילנות תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה כל העריות שאמרו צרותיהן מותרת הלכו הצרות האלו ונישאו לאחרים ונמצאו אלו איילנות תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה. והכא לא תנן תצא מזה ומזה דמשמע תצא מזה של שוק שנשאת לו אלב ליבמה שרי ואל תנן תתצא מזה ומזה לאסרה גם על יבמה. ועל הבלבי לומר דלעולם הכא שרא ליבם והתם בגיטין דאסרי לה ליבם לא משום איסורא דעבדא ואינסבא לזר אלא משום דיבם האי לצרתה וגזרי' שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמות וסיפא נמי שמא יאמרו צרת ערוה מתיבמות שמשעת נפילה נראית כצרת ערוה ולא נודע שהיא איילנות אבל לעולם יבמה שנשאת לשוק לא קנסינן לה לאוסרה על היבם, באל לא יתכן דבר זה דמוקמי' למיתני' כר"ע, ור"ע הי' עושה ח"ל כעריות מ"ש יבמה לשוק מא"א לרבנן תצא מזומ"ז, א"ו לר"ע תצא מזומ"ז ואסורה ליבם כדתנן בגיטין. וטעמא דמילתא משום איסורא דעבדא ואינסבא לזר, והכא אמאי לא תנן תמזוימ"ז משום סיפא דתני א"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתיבמה ואח" כא"ל חילוף הדברים תצא ואין לומר שם תצא מזומ"ז שהרי הבעל מת ואין כאן אלא יבם בלחוד, וכן נמי סיפא דסיפא מ"ה תני רישא תצא ולא תני תמזו"ז אבל לעולם תצא מזה ומזה כדתנן בגיטין.

א"ל מת בעלך ונשאת וכו' פי' אע"פ שבאונס בעלה זה השני ואינו מן הדין להיאסר עליו עולמית דהיכא אמרינן אסורה לבועל היכא דהיא אסור לבעל מדאורייתא והכא דבזנות בא עלי' זה מותרת לבעלה דהאי אנוסה אפ"ה כיון דמדרבנן אסורה לבעלה מזנות כזה כדתנן לעיל תצא מזה ומזה ה"נ אסרוה רבנן על הבעל עולמית בזנות כזה, והלכך אע"פ שנתברר שמת בעלה חייב להוציאה, וה"נ תניא בתוס' דיבמות בפ' שופטים.

א"ל מת בעלך ונשיאת ואח"כ א"ל קיים הי' ומת יוציא בגט וכל וולדות שנולדו בחיי בעלה ממזרים, לאחר מיתת בעלה כשרים, ואע"פ שהחמירו חכמים להוציאה בגט ממנו לא החמירו בולד לעשותו ממזר אלא אמרו הולד האחרון כשר. ואי קשיא מ"ש גבי בעלה הראשון דאחמור רבנן ואמרו הולד ממזר והכא לא אחמור והלא הבועל והבעל שוין באיסור זנות ואיסורן אינו אלא מדרבנן ולמה חלקו ביניהן, י"ל היכא דבועל ובעל קיימים והולד דבועל הוי ממזר דאורייתא גזרו רבנן בולד דבעל נמי ועשהו ממזר, אבל הכא דלא קאי אלא בועל ואין איסורו אלא מדרבנן לא גזרו בולד דבועל דומיא דשני' שגזרו להוציאה ולא גזרו בולד דתנן והולד כשר וכופין אותו להוציא, וי"ל שגם כל אלו הדרכים נוהגים בה:

ת"ר זו דברי ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל אלב ח"א אין ממזר מיבמה לשוק, פי' הא ברייתא פליג על ההיא ברייתא דאתיין לעיל בפ' החולץ הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל היבמה שאי הולד ממזר, והך תנא ס"ל דל"ל מתני' דיש ממזר מיבמה. א"נ י"ל אית לי' מתני' מיהו ס"ל דלעולם אין ממזר מיבמה וטעמא משם דקנסא קנסוה רבנן כי היכי דתידוק שפיר והיא טעמא אית לן למיתב לאביי דאמרי' בפ' החולץ הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוט הועל היבמה שאין הולד ממזר ואלו במתני' תנן והולד ממזר מזומ"ז אל אס"ל אביי אע"ג דאין ממזר מסוטה אפ"ה קנסה קנסו בה רבנן כי היכי דתידוק.

תובד"ה וא"ל מת בעלך והדר כו' דאין לפרש דלמסקנא דגמרא הוי דהכא מבעל ראשון כו' עכ"ל פירוש למסקנא דהכא היינו למאי דמוקמינן לקמן בעד אחד דסברא הוא דליקנסוה איבם כמו דאסרוה אבעל בעד אחד:

בד"ה אבל חכמים אומרים כו' ואי מיירי בניסת בעדים ולכך לא קנסוה אם כן ברישא למה קנסוה לגבי יבמה עכ"ל ולמאי דמוקמינן ליה לקמן נמי בב' עדים צ"ל נמי דממזר הוי מדאורייתא כר' עקיבא ולכך ברישא בין קודם השמועה בין לאחר השמועה הוי ממזר מדאורייתא מיבמה לשוק דהא עדיין לא חלצה ובסיפא דמת בעליך לא הוי ממזר לאחר השמועה דהשתא ודאי מת הבעל:

גמרא חייבת בקרבן כו' דברי רבי אלעזר כו' ע"כ דהאי ר"א לאו היינו ר"א דלעיל דסבר דטעות הוא ובנישאת ע"פ ב"ד נמי חייב חטאת אלא דחד מנייהו רבי אליעזר בן הורקנוס וחד מנייהו רבי אלעזר בן שמוע וק"ל:

תוד"ה אבל חכמים אומרים וכו' א"כ ברישא למה קנסו לגבי יבמה. פי' יבמה לשוק כשאמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת לשוק וכו' דקתני תצא והוי הולד ראשון ושני ממזר:

גמ' מ"ט דאמרה אתון הוא דשויתוני פנויה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הורוהו ב"ד כו' העלם דבר הס"ד:

תוס' בד"ה כל קלא כו' כדפרישית לעיל. נ"ב פ"ב דף כ"ז:

גמרא חייבת בקרבן על כל בו"ב ד"ר אלעזר. בתוספתא הגי' אליעזר ביו"ד והוא הנכון עי' כריתות (טו א, טז א) רש"י ד"ה נדה. וכ"מ להדיא לעיל (לד) ע"ש:

במשנה א"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך כו'. לקמן (צג ב) והמציינים שמטוהו:

שם ואח"כ א"ל קיים היה ומת כו' והאחרון אינו ממזר. ופי' הנ"י כלומר שלא רצה היבם לגרשה כו'. נ"פ דט"ס הוא וצ"ל שלא רצה השני כו'. והתוי"ט העתיקו בשבוש כאשר הוא לפנינו ושנהו עוד בסה"ד ול"ד. ומשום דהגמרא מפרש דהאחרון היינו דלאחר שמועה לכן פי' שלא רצה לגרשה. ובחנם תפס עליו התוי"ט ע"ש. ומש"כ הנ"י דמדרבנן הוה ממזר כתב ע"ז התוי"ט והרי מצאנו חבר להטור כו' והב"י לא הביא לו ראיה תמיהני על שני שרי התורה (הב"י והתוי"ט) שנעלמו מכ"ת שכן כתבו גם התוס' בד"ה אבל (בע"ב) והרא"ש בסי' ג':

תוס' ד"ה ואמרו לה מת בעלך וכו' (ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא כשאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנה ונשאת ונמצא שבנה מת קודם, אפילו לר"ע דמשוי זנות דיבמה כזנות דא"א לאוסרה איבם), דאפילו א"א לא מתסרה מדאורייתא ע"י טעות.
תמיהני הא גם בלא טעות אין כאן ממזר דאורייתא ואפי' בא"א דהא הסוגיא מפורשת בפרק החולץ (לעיל דף מט ע"ב) הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר:

כל קלא דבתר נשואין. כגון כהן שנשא אשה ואח''כ יצא עליה קול גרושה או זונה: כיון דאתאי לב''ד ושרינן לה. הואיל והוצרכה לבא לב''ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן ליה קודם נשואין והלכך כמי שיצא הקול מאותה שעה דמי קמ''ל: הורו בית דין ששקעה חמה. בשבת והתירו לעשות מלאכה: אין זו הוראה. לסמוך עליה ולפטור יחיד שעשה על פיהם או אם עשו צבור על פיהם אין מביאין פר כשאר העלם דבר אלא כל אחד כשבה או שעירה שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא בעולם דבר שלא בא דהא לכ''ע גליא השתא דטעות הואי והכא נמי דמתני' טעות היא כסבורים שמת והנה בא בעלה והכל רואים אלא אעד סמוך: תדע דהוראה היא. ע''י הוראת ב''ד היא ניסת ועלייהו תליא ולא אעד דהא בכל התורה עד אחד לא מהימן והכא מהימן דתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו: מאי טעמא לאו משום דהוראה היא. וכשהורו שחלב הקיבה מותר דאיעלם מינייהו וסמוך אדעתייהו והכא נמי אדעתייהו הוא דסמוך דאמרי כל אשה דייקא ומינסבא ונמצא דטעו בהוראתן דהא לא דייקא ואינסבא: חזו טעמא. טעם מובהק: וכי הדר אמרי להיתירא. בטעם שאינו מובהק מי משגיחין בהו: אתו תרי ואסרוה. הרי טעם ברור: כי הדר אתא עד. אחד ואמר עכשיו מת שרינן לה: מ''ט לאו משום. דאמרינן עד קמא אטעיין והאי בתראה מהימן דאי קמייתא הוראה היא דאדעתין סמכי מכי חזינן טעמא על ידי השנים הללו דלא אורינן שפיר היכי מצינן למיהדר לדעתין קמייתא: יקוב הדין את ההר. בניסת ע''פ ב''ד לא אמרינן ע''פ ב''ד הוא ומפטרא אלא הולכין אחר עומק הדברים ואמרינן טעותא הוא דאעד סמוך ותביא חטאת שמינה: א''כ מאי יקוב כו'. מדתני הכי משמע דאי לא מעיינין בה שפיר לפום ריהטא הוה פטר לה: כל שכן אלמנה לכהן. דלהכי לא שריוה: על כל ביאה וביאה. קסבר רבי אלעזר ביאות מחלקות וטעמא במס' כריתות (דף טו.): קרבן אחד על הכל. הואיל ולא נודע לה בינתיים והויא לה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד: מתני' ואחר כך מת בנך. ולא הוזקקה לייבום ונשאת לשוק: ראשון ואחרון. מפרש בגמ': ממזר. וכר''ע מיתוקמא דאמר (לעיל דף מט.) יש ממזר מחייבי לאוין: קיים היה. כשניסת: הולד הראשון. שהיה לה בעודנו חי: גמ' אין ממזר מיבמה. שנשאת לשוק בלא חליצה הואיל וליתה עליה אלא בלאו: האי תנא. וחכ''א אין ממזר מיבמה אלמא סבירא להו דיש חייבי לאוין שהולד ממזר מהן תנא דבי ר''ע היא דאיכא תנא בפר' החולץ (לעיל מט.) אליבא דר''ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין דשאר דמחמת קורבה כגון אנוסת אביו לר' יהודה דאמר קאי עלה בלאו בפ' נושאין (לקמן צז.) וכגון נושא את חלוצתו דקאי עלה בלא יבנה (דברים כה) ולאו דקורבא הוא הוי ממזר: מחייבי לאוין גרידי. כגון יבמה לשוק ודומה לה:

כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן. י''מ דוקא דיצא הקול שתחלת הנשואין היו באיסור דלקלא כי האי לא חיישינן דמדעבד נשואין מסתמא דיקו בה במלתא ושקר הוה אבל במאי דהוה אחר נשואין אסרינן שפיר בקלא ולפי זה אתי שפיר ההיא דרוכל דלעיל (דף כד:) ואר''י דאי איפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בגיטין (דף פא. ושם) דבכל ענין לא חיישינן גבי כתב גט לאשתו והיא יושבת ומשמשתו תצא והדבר צריך בדיקה ופריך עלה והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן וההיא דרוכל דלעיל כדפי' לעיל (דף כד: ד''ה אמר): ואמרו לה מת בעליך והדר מת בנך כו' הולד הראשון והאחרון ממזר. אמר ר''י דראשון היינו לפני שמועה והאחרון אחר שמועה כי ההיא דסיפא כדמפרש בגמ' דאין לפרש דלמסקנא דגמ' הוי דהכא מבעל ראשון ומבעל אחרון דהיינו מיבם דקנסו נמי לאוסרה איבם דהא ע''כ האי ממזר דהכא מדאורייתא קאמר כמו שאפרש ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא אפילו לר''ע דמשוי זנות יבמה כזנות דאשת איש לאוסרה איבם דאפילו אשת איש לא מיתסרא מדאורייתא ע''י טעות ואפילו מדרבנן לא מיתסרא איבם הכא למאי דמוקי לה לקמן (דף צד.) בתרי ותרי ובעידי הזמה וגט נמי לא בעי' מאותו מן השוק אם מתחלה נשאת בשני עדים כמו שהיתה מותרת לבעל אם היה קיים: אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה. וא''ת הא משמע בגיטין דאפי' לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק דבפרק הזורק (גיטין דף פ: ושם) בעי הש''ס אמשנה דכל עריות שאמרו צרותיהן מותרות נישאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתא לרב המנונא ובנישואין דוקא משום