יבמות צא ע"ב

דף צא - ב

רבינא אמר תירוץ נוסף, שאין להוכיח מהברייתא ההיא לענין הגט מהבעל השני, היות ורבי שמעון לא דיבר בה אפילו לא לענין איסורה של האשה.

אלא רק לענין קרבן בלבד הוא דקתני לה.

וכך אמר רבי שמעון: עשו בהוראתן - אשה הנישאת על פי עד אחד בהוראת בית דין - כזדון של איש באשה.

דינה הוא כמו מי שבא בזדון על אשת איש, שאינו חייב קרבן [אלא עונשו במיתה].

וגם האשה הזאת וכן בועלה - לא מתיא קרבן.

[ורבי שמעון לשיטתו, שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור מקרבן. תוס'].

ואם נישאה על פי עדים - כשגגת איש באשה, שהבועל אשת איש בשגגה חייב בקרבן.

ואף כאן, אשה הנישאת על פי עדים מתיא קרבן.

ואיבעית אימא תירוץ אחר:

לעולם הא ברייתא קמייתא - אכן לדברי רבנן היא אמורה, ולא לדברי רבי שמעון היא. ^[1]

ובכל זאת, אין לך להוכיח ממנה שלדעת רבנן אשה הנישאת על פי עדים אינה צריכה גט מהשני, על אף שאומרת הברייתא "חוץ מאשת איש שניסת על פי בית דין", שהיא צריכה גט מהשני, ומשמע לכאורה שאשת איש הנישאת על פי שני עדים, אינה צריכה גט מהשני, כמו בכל העריות -

ותריץ ותתקן הכי את הברייתא ההיא:

חוץ מאשת איש, הנישאת על פי שני עדים.

וכן אשת איש שניסת על פי בית דין -

שזו וזו צריכות גט מהבעל השני. ^[2]

מתיב עולא לרב ששת, שהקשה על רב למה תיאסר כשנישאת על פי שני עדים, והרי יש סברא של "מאי הוה לה למיעבד", שמכחה היא נחשבת לאנוסה: ומי אמרינן "מאי הוה לה למיעבד", כסברא להתיר אשת איש שזינתה על סמך עדות של שני עדים שמת בעלה!?

והתנן במסכת גיטין [עט ב]:

בגט צריך שיהיה כתוב מקום הגט, ואת תאריך הגט. וכיון שבזמן הגמרא לא היו מונים את השנים למנין ברית העולם כפי שאנו מונים, אלא היו מונים את השנים לפי מנין שנות המלכות של המלך, בכל מלכות, לפי זמן המלכת המלך שלה. ולכן יש לציין בגט את ה"שנה" לפי מנין שנות המלוכה של המלך המולך באותו מקום בו נכתב הגט. וכותב בו "בשנה פלונית - למלך פלוני".

מי שהיה בבבל וכתב את זמן הגט לשם, למנין השנים למלכות רומי, שהיא מלכות שאינה הוגנת. ^[3]

או שכתב בבבל לשם מלכות מדי, או לשם מלכות יון.

או שכתב בשנת כך וכך לבנין הבית [בית המקדש], ולא כתב לפי שנות המלך, או שכתב את מנין השנים לחורבן הבית - או שהיה הסופר הכותב את הגט ^[4] במזרח, וצריך היה לכתוב את המקום במזרח, שהוא מקום העדים החותמים על הגט, ואילו הוא כתב את שם המקום בגט שהוא במערב.

או שהיה במערב וכתב במזרח, והלכה האשה ונישאת בגט זה לאיש -

הרי זו תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.

שנוהגות בה כל החומרות שנאמרו במשנתנו, במי שבא בעלה אחר שנישאת לאדם אחר, שהרי אף זו זינתה תחת בעלה, היות שמדרבנן אין גירושיה גירושין.

ותיקשי לרב ששת, הסובר שלכולי עלמא אמרינן "מאי הוה לה למיעבד".

אמאי אמרו חכמים ש"כל הדרכים האלו בה"!? לימא "מאי הוה לה למיעבד"! הרי סבורה היתה שהגט כשר!

אלא, ודאי חולקים רבנן על רבי שמעון, ואינם סוברים את טענת "מאי הוה לה למיעבד", ולכן נאסרת הנישאת בגט פסול כמו הנישאת על פי שני עדים במיתת בעלה. ^[5]

ומשנינן: איבעי לה לאקרויי לגיטא, צריכה היתה להקרות את הגט לחכם ^[6] תחילה.

אמר רב שימי בר אשי: תא שמע ראיה שאכן לרבנן אין אומרים "מאי הוה לה למיעבד", מהא דתנן במסכת גיטין [פ א]:

הכונס את יבמתו, ופטר בכך את צרתה מן היבום, והלכה צרתה, ונשאת לשוק, ואחר כך נמצאת כי יבמה זו שייבם אותה, היא אילונית, שאיו בה זיקת יבום, ואין ביאתת היבם בה פוטר את צרתה מהיבום. ^[7] ונמצא שנבעלה הצרה לאדם זר בהיותה שומרת יבם, לאחיו של בעלה המת -

הרי זו תצא מזה, מן היבם שהיא זקוקה לו. והיות ומן התורה היא עדיין זקוקה לו הרי הוא חולץ לה, אבל אינו מייבם אותה, מדרבנן. ^[8]

וכן היא יוצאת מזה, מהבעל שנישאה לו, שהרי נישאה לו באיסור, בשעה שהיתה שומרת יבם.

וכל הדרכים האלו בה.

ולרב ששת תיקשי: אמאי מחמירים על הצרה שנישאה לאחר, ולא ידעה שהיבמה השניה היא איילונית!? נימא: מאי הוה לה למיעבד!?

ודחינן: איבעי לה לאמתוני. היה לה לצרת האיילונית להמתין עד שתדע אם איילונית היא, ולא היה לה להינשא קודם לזה. ^[9] אמר אביי: תא שמע ראיה ממשנה נוספת במסכת גיטין [שם]:

דתנן: כל הנשים שהן באיסור עריות על היבם, שאמרו עליהן שהן פוטרות את צרותיהן מן החליצה ומן היבום, ומותרות הצרות לשוק [כמו ששנינו בתחלת המסכת]. אם הלכו צרות הערוה ונישאו לשוק.

ואחר כך נמצאו אלו, העריות שהן "אילונית", אשר מקחה מקח טעות.

ומתברר עתה, שהיו קידושיהן של האיילוניות בגדר "מקח טעות", ואין צרותיהן נחשבות לצרות ערוה, שהרי עתה מתברר שהאיילוניות לא היו נשואות כלל, ואין הן "צרותיהן", ולא נפטרו כלל מיבום מכחן [רש"י; וכמו ששנינו בתחלת המסכת וראה לעיל הערה 4].

הרי זו תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.

ואמאי!? נימא "מאי הוה לה למיעבד"!? ^[10]

ודחינן: איבעי לה לאמתוני עד שתדע אם הערוה היא אילונית, ואחר כך תינשא לשוק.

אמר רבא, תא שמע מהא דתנן, שם: כתב הסופר את הגט לאיש, ואת השובר [קבלה על תשלום הכתובה] לאשה ה"שוברת" את כתובתה, שהיא מקבלת אותה בשעת הגירושין.

וטעה הסופר, והחליף, ונתן את הגט לאשה, במקום שיתנו לבעל שיתן לאשתו.

ואת השובר הוא נתן לאיש, במקום שיתנו לאשה כדי שהיא תתננו לבעלה כשיפרענה כתובתה.

ונתנו זה לזה, הבעל נתן לאשה את השובר במקום לתת לה את הגט, וזה לזה והאשה נתנה לבעל את הגט במקום לתת לו את השובר, והלכה האשה ונישאה לאחר, ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, שקיבלו מיד האשה, ושובר מתחת ידי האשה, שקיבלתו מיד הבעל.

ונמצא שנישאה אשה זאת לאחר בהיותה אשת איש -

הרי זו תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.

ואמאי!? נימא מאי הוה לה למיעבד!? ^[11]

ודחינן: איבעי לה לאקרויי לגיטא. צריכה היתה לאחר שקיבלה את השובר בתורת גט להקרותו לחכם, לידע אם קיבלה גט כדינה.

תא שמע: שינה שמו של הבעל בגט, ושמה [או שמה] של האשה, או שם עירו של הבעל, ושם [או שם] עירה, והלכה ונישאת בגט זה, הרי זו תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.

ואמאי!? נימא מאי הוה לה למיעבד!? ^[12] ודחינן: איבעי לה לאקרויי לגיטא, ולבדוק את כשרותו.

תיקנו חכמים שיהיו הכהנים המגרשים נשותיהן, מגרשים אותן ב"גט מקושר" משום שכהנים קפדנים הם, והיו כותבין גט במהירות לנשותיהם, ומתחרטים לאחר זמן ואין יכולים להחזירן. ותיקנו להם גט מקושר, שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא בתוך כך יתפייס הבעל, והיו חותמין עדיו מבחוץ.

וכותב שורה אחת או שתים, ומקפל, וכורך על הגליון החלק, ותופר, ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ, וחוזר וכותב שני שיטין או יותר מבפנים, וכורכן על החלק, וחותם עד שני על הכרך בחוץ, וכן עד שלישי. ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום מאחוריו הרי זה גט "קרח" ופסול [לשון רש"י גיטין פא ב].

אמר רבינא תא שמע: כנסה בגט קרח [שהוא גט פסול], שקיבלה האשה מבעלה הכהן, הרי זו תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה.

ואמאי!? נימא מאי הוה לה למיעבד!? ^[13]

ודחינן: איבעי לה לאקרויי לגיטא.

רב פפא סבר למיעבד עובדא ב"מאי הוה לה למיעבד".

כלומר, אשה שהלך בעלה למדינת הים, ונישאה על פי שני עדים, ובא בעלה, והיה רוצה רב פפא להתירה לשוב לבעלה הראשון, הואיל ואנוסה היא, כי "מאי הוה לה למיעבד".

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא:

והתניא כל הני מתנייתא [והרי שנינו כל המשניות הנזכרות] ומוכח מהן שאין אומרים "מאי הוה לה למיעבד"!?

אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע: וכי לאו שנינהו!? וכי לא תירצנו ודחינו ראיות אלו!? אמר ליה רב הונא לרב פפא: ואשינויי - ליקו וליסמוך!? וכי יש לנו לסמוך על תירוצים דחוקים!? ^[14]

וקיבל רב פפא את דבריו, ונמנע לעשות כאשר עלתה על לבו בתחילה.

אמר רב אשי: ולקלא, אם ניסת בבית דין על פי עד אחד, ואחר כך יצא קול שבעלה חי ולפנינו לא בא - לא חיישינן לה, ואינה צריכה לצאת מזה שנישאת לו כדין מחמת הקול.

והוינן בה: הי קלא [כלומר: מתי יצא הקול]?

אילימא קלא דלבתר נישואין, אם נאמר שהנידון הוא בקול שיצא לאחר הנישואין -

הא אמרה רב אשי חדא זימנא [הרי כבר אמר רב אשי את הדין הזה פעם אחרת]!?

דאמר רב אשי:

והא דתנן כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות וכו'. פירש"י ז"ל דרבי עקיבא הוא דאמר יש ממזר מיבמה ובתוספ' השיבו דהא דייקי' עלה בדוכתא בפרק הזורק (גיטין דף פ') נשאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתי' דרב המנונא וכו' ואי ס"ד דר' עקיבא היא היכי ס"ד למימר דזינו מותרות ליבמיהן והא דכולי עלמא לר"ע אסורות כדאמרינן במסכת סוטה בפרק היה מביא (סוטה דף י"ח) אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה אלמא שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה הא למדנו שאפילו לדברי המתיר בה מודה לדברי ר' עקיבא אסורה ואי מתניתין ר' עקיבא היכי קאמר נשאו אין משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל זינו לא.
ולפי' הם מפרשין מתניתין אפילו לרבנן והולד ממזר מזה ומזה מדבריהם וא"ת א"כ למה אמרו במשנתנו זו דלקמן (יבמות דף צ"ב) זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה דילמא ממזר מדבריהם אלא משמע שאין הולד ממזר אלא באשה שהלך בעלה למדינת הים שמן השני ממזר גמור וגזרו אף על של ראשון אבל ביבמה לדברי חכמים משניהם הולד כשר גמור יש לומר לעולם אף ביבמה יש ממזר מדבריהם אבל מתניתין דלקמן קים להו בגמרא דממזר גמור קתני מדקתני סיפא והאחרון אינו ממזר והלא כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ואלו החזירה הראשון הולד ממזר מדבריהם כ"ש מהבועל שראוי לקנוס שהוא ממזר מדבריהם אלא מתני' אינו ממזר מן התורה קתני ומשום הכי אוקמה כר"ע והיינו דאמרינן לקמן (יבמות דף צ"ד) והא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ דוקא קתני וניכא לאוקומה למתני' בשנשאת ע"פ עדים שמותרת לחזור לבעל ולפי' הולד כשר אף מן הבועל דאם כן תפשוט מינה דרב ששת ותו דקתני סיפא אמרו לה מת בעליך ונתקדשה מותרת לחזור לו ואי ע"פ עדים אפילו נשאת, ולפי' אמרו זו דברי ר"ע.
זה דעת מקצת מפרשים. ולא כתבתי דעתם אלא כדי לבטלו שכבר מצאו הגאונים בירושלמי גבי מתניתין דכל העריות שאמרו צרותיהן מותרות וכו' זו דברי ר' מאיר שאמר משום ר"ע אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה וכן שנוי בתוספתא במקומה במסכת גיטין ועוד דהא מתני' לממזר מדבריהם ממזר קרי' לי' והיכי קתני השתא אינו ממזר וכן בכל דוכתא ממזר ואסור בממזרת אמרינן אינו ממזר ואסור בכשרה לא תני תנא.
ומה ששאלו האיך אמרו שם נשאו אין זינו לא בודאי קושיא היא. ויש לי לתרץ משום דקים להו בגמרא שלא נחלקו ר"ע וחכמים אלא בהולד ממזר כדקתני עלה אין ממזר מיבמה הא בשאר כל הדרכים האלו מודין (ולגבי שאר דרכים מתני' אפילו כחכמים) וכל עיקר לא שנינו נשאו ולא זינו אלא לדברי חכמים שאלו לר"ע אפילו זינו נמי ומשום הכי פרכינן מינה [בל"ק] ומסייעי' [בל"ב] לרב המנונא [אליבא דחכמים] ואי נמי איפשר דמצי למימר ותסברא נשאו דוקא והא לר"ע אפילו זינו דהא קתני התם שומרת יבם וכנוסה אלא משום דאפילו לר"ע איכא למימר דמותרת דר"ע לענין איסורא לא משוי לה כערוה ולא אסר הכתוב בזנות אלא אשה גמורה שיש בה מיתת ב"ד מונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל אבל ביבמה שאינה גמורה ליבם ואין בה כרת ומיתת ב"ד לא מצינו והיינו מתניתין דקתני נשאו אבל לא זינו וההיא דהתם תנא אחרינא הוא ותרי תנאי אליבא דר"ע אי נמי לית ליה כל שאלו זנתה מותרת אינו מתנה עמה וכן אתה מפרש ללישנא בתרא דמסייעים מינה לרב המנונא מנשאו וה"ה לזינו ודחי לא נשאו דוקא משום דמחלפא אבל זינו לא אי משום לרבנן אי לר"ע גופי'.
ומה שאמרו משום שאין הולד ממזר מבועל זו טעות היא שאף מן הבעל ששנינו שהוא ממזר דדבריהם אינו אלא אם כן החזיר אותה קודם שיתן לה השני גט משום דעבדוה רבנן כאלו גרש ראשון ונשא שני והחזירה בלא גט אבל משגרש שני אין הולד ממזר כלל דכל דתקון רבנן אמילי דטעמא אסמכוה ואי אפשר לומר שיהא ממזר משנתן לה השני גט וכן מן הבועל אינו ממזר אפילו מדבריהם אלא כשר גמור והכי תני לה בתוספתא קיים הי' ומת הרי זו יוצאה בגט כל ולדות שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרין לאחר מיתת בעלה כשרין ובירושלמי גרסינן והולד ממזר מזה ומזה ניחא הולד ממזר מן השני הולד ממזר מן הראשון רבי בא בשם רבי זעירא דר' עקיבא אמר הבא על סוטתו הולד ממזר המחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל הולד כשר כגיטה בן ממזרה מה נפיק מביניהון נתן לה השני גט ואח"כ בא עלי' הראשון על דעת ר' בא בשם ר' זעירא הולד ממזר כר"ע על דעת ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל הולד כשר הא למדנו מכאן שאין הולד ממזר כדברי חכמים אא"כ החזירה קודם שגירש שני שכשם שתקנו לה גט כן תקנו שהולד ממזר [אבל] משגרש אי אפשר לומר כן דלא גריעא מסוטה ודאי וכבר כתבתי שהולד ממחזיר סוטתו כשר גמור אפילו מדבריהם בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ה) וכן נמי פ' הרב ר' משה הספרדי ז"ל כדכתבי'.

כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות כו' תצא מזה וזה וכל הדרכים האלו בה. פירש רש"י ז"ל (להלן יבמות צד, א ד"ה אלא בגיטין פ, א ד"ה וכל) דר' עקיבא היא דאמר יש ממזר מיבמה, והכין נמי תנינן לה בתוספתא דגיטין פ"ו (ה"ח) כל עריות שאמרו צרותיה מותרות וכו' תצא הוא ושלשה עשרה דבר בה דברי ר' מאיר שאמר משום ר' עקיבא וחכמים אומרים אין ממזרין מיבמה וכדאיתא נמי בירושלמי (בפרקין ה"ד) אבל בתוס' (עיין להלן (יבמות צב, א) ד"ה אבל) הקשו מדדייקינן עלה בגטין פרק הזורק (גיטין פ, ב) נשאו אין זנו לא לימא תהוי תיובתיה דרב המנונא דאמר יבמה שזנתה אסורה ליבם כו', ואם איתא דר' עקיבא היא היאך אפשר לומר כן, הוא אמרינן בסוטה בפרק היה מביא את מנחתה (יח, ב) אמרו במערבא לית הלכתא כרב המנונא אלא הא קתני שומרת יבם וכנוסה, ופרקינן אמרי הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה ואיכא למימר דתרי תנאי נינהו אליבא דר' עקיבא וכדאמרינן לקמן (יבמות צב, א) וחכמים אומרים אין ממזר מיבמה, ואוקימנא כאידך תנא דר' עקיבא דאמר מחייבי לאוין דלאו דשאר לא הוה ממזר, והלכך האי תנא דקתני נשאו אין אבל זנו לא, אתיא כאידך תנא דר' עקיבא דאמר מחייבי לאוין דלאו דשאר לא הוי ממזר, אבל בנשאו הוא דהוי ממזר משום דמחלפא באשת איש דעלמא. ותנא דסוטה כתנא דר' עקיבא דלא בעי חייבי לאוין דשאר, אלא אפילו מיבמה הוי ממזר, ואי נמי תנא דסוטה דתני שלא שטיתי שומרת יבם אפילו לרבנן אתיא, ולית ליה כתנא דתני התם כל שאלו זנתה מותרת אינו מתנה עמה, ולעולם לרבנן אין ממזר מיבמה כלל ואפילו ממזר מדבריהם דמדקאמר אין ממזר משמע דאינו ממזר כלל, דאלו הוי ממזר מדבריהם לא הוה תני אינו ממזר, דאדרבה לממזר מדבריהם קרי ממזר לפי שהוא אסור בכשרה כדאיתא לעיל. אבל בשום דוכתא לא קרי אינו ממזר לממזר מדבריהם וזה שלא כדעת מקצת מרבותינו בעלי התוס' ז"ל (להלן יבמות צב, ב ד"ה אבל ועיין רמב"ן ד"ה והא דתנן).

רבינא אמר לענין קרבן קתני וה"ק פי' ולהכי נייד מאוקמתא דרב אשי משום דאי מיירי תנא בעניינים שבין איש ואשה הא ודאי אף גט בכלל דבריו לא יסור לה"ק דלא מיירי אלא לענין קרבן בלחוד שאם נשא' בהוראת ב"ד הרי היא כמזיד לפטרה מקרבן. כתב לשם מלכות שאינה הוגנת במקומה פרשנוה יפה בס"ד:

איבעי ליה לאקרויי לחכם היודע בגטי' כו' איבעי ליה לאמתוני פי' עד שתלד או עד שיתגלו סימניה לגמרי דהא ודאי לא תניא בלא אין לה מתחלת ברייתה קצת סימנים הא לאו הכי לא הוה אמרי' שתמתי' דא"כ למה נעשה מתים כחיים לענין יבמה בשלהי פרקי' דלעיל משום דרכיה דרכי נועם תמתי' אלא ודאי כדאמרן שלא אמרו להמתין אלא בדבר שיש לו קצבה וכ"פ בתו':

כל העריות שאמרו חכמים וכו' עד תצא מזה וכל הדרכים האלו בה פירוש ובכלל שהולד ממזר מזה ומזה ופרש"י ז"ל דאתיא כר"ע דאמ' יש ממזר מיבמה וכן מצינו בתוס' דגיטין מפורש בדבריו כל עריות שאמ' חכמים צרותיהן מותרות תצא ושלשה עשר דבר בה דברי ר"מ שאמ' משום ר"ע וחכמי' אומ' אין ממזר מיבמה וכן היא בירוש' והק' בתוס' דהא אמרי על משנה זו בפרק הזורק נשאו אין זינו לא לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דאמ' יבמה שזינתה אסורה ליבמה והיאך אפשר לומ' כן דהא מתני' ר"ע היא ולר"ע איתא ודאי לדרב המנונא כדאמרי במ' סוטה בפ' היה מביא את מנחתה לית הלכתא כרב המנונא ופרכי' והא תנן אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה וק"ל שאין משביעין אלא על ביאה שאוסרה עליו ופרקי' הא מני ר"ע היא דאמ' אין קדושי' תופסי' בחייבי לאוין ומשוי לה ליבמה כערוה ולדידיה ודאי אית' לדרב המנונא ויש שתירצו דהא אמרי' לק' דתרי תנאי נינהו אליבא דר"ע ולמ"ד דר"ע מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר הא ודאי לית לדרב המנונ' ומתני' דמ' סוטה דתנ' דר"ע דסב' דמחייבי לאוין גרידי הוי ממזר אבל מתני' דפ' הזורק הוה ס"ד דנשאו אין זינו לא וכאידך תנא דר"ע דלא עביד ממזר מחייבי לאוין גרידי ולפי' אין שומר' יבם כערוה וזינתה מותרת ליבמה ובנשואי' בלחוד הוא דעביד ממזר משו' קנס' בעלמא ומשום דמחלפי באשה שהלך בעלה למדינת הים ואפי' ממזר מדרבנן לא הוי כדבעי' לברורי לקמן. ואחרים פי' דהא דאמרי' בתוספת' ובירוש' דמתני' דכל העריות ר"ע היא פי' דלא אמרו אלא לענין מה ששנינו הולד ממזר אבל לענין מה שאמרו שתצא מזה ומזה ושאר כל הדברים אפי' לרבנן היא וכיון שכן שפיר דייקינן דאם איתא דנשאו אין זינו לא ונקט נשאו משו' רבנן בלחוד דתהוי תיובת' דרב המנונא אליבא דרב דלדידיהו הוא דקתני נשאו דוקא:

ת"ש כתב סופר וטעה הקשו בתוס' דמשמ' דעדי גרושי' לא קריין לגטא וא"כ אפי' נתן הסופר גט לאיש ונתנו לאשה היכי הויא מגורש' דהא אמרי' בפ' המביא תניין דהני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקריי' ומוכח התם ר"י ז"ל דאפי' בדיעבד מעכב מדמותיב עליה ממתני' ולא אוקימנ' דהתם בדיעבד שאני ויש שתירצו דהא דהכא כשהיו עדים חתומי בגט ועדי חתימה כרתי ואין עדי מסירה אלא לראייה בעלמא ולא צריכיא למקריי' מדינא וההיא דהתם בגט שאין עדים חתומים בו אלא דמגרשה בעדי מסירה דהשת' ודאי צריכי' למקריי' דאי לא מצי עבדי כריתו' ולא מחוור דהכא והתם סתמא אמרי' להובין לר' מאיר ובין לר' אלעזר דכיון דאמרי' דיהבי גטא קמייהו משמע דלא עדי מסירה נינהו דעבדי כריתות אלא עדי ראיה בלחוד שיעידו שגרשה והנכון כמו שתירץ ר"י זכרונו לברכה דמתני' בדקרייה עדים בידו של סופר כשהיה רוצה ליתנו לאיש דבהכי ודאי סגי להו דלית להו למיחש דליחלפי' סופר דמסתמ' מידק דייק אבל איהי איבעי לה לאקרויי קודם שתנשא בו ומתני' דשינה שמו ושמה פירשתיה במקומ' בס"ד. ואנן אשנויי ניקום ונסמוך ופסקי' רבותי' ז"ל דהלכתא כרב הונא ברי' דר' יהושע:

לשם מלכות שאינה הוגנת. פ"ה לשם מלכות רומי שאין להם לא כתב ולא לשון ותימה דהא חזינא דאית להו כתב ולשון וי"ל דאינו כתב מיוחד אכן לקחו אותו משארי לשונות וא"ת אמאי לא חשבינן ליה ללשון גמור כמו לשון ישמעאל ולשון אדום שלא היו כמו כן בדור הפלגה וי"ל דאין לשונם טוב כל כך כמו לשון ישמעאל כדאמרי' בירושלמי דל"ב לשונות הציף הים וכולם חזרו ויצאו מאדום וישמעאל עוי"ל דר"ל אין להם לשון המלכות כמו לשארי אומות שיש שיש להם לשון המלכות כדאמרינן התם שהיה מספר קומי. תימה למה אין אנו כותבים עתה לשני המלך ואנו כותבים לבריאת עולם. ויש לומר משום שהורגלו בשטרות לבריאת עולם הורגלו נמי בגיטין:

והאחרון אינו ממזר. וא"ת ואמאי אינו ממזר כדלעיל מטעם קנס דהא לעיל אמרינן דכי נתגרשה מן הראשון הוי ממזר מן השני מטעם קנס וי"ל דר"ל הכא אינו ממזר מדאורייתא אבל מדרבנן הוי ממזר:

ונתקדשה ובא בעלה מותרת לחזור לו. וה"ה דשריא לשני אם גרשה הראשון דראשון ושני שוין דכמו דחזיא לחזור לראשון אם גרשה השני כך מותרת לחזור לשני אם גרשה ראשון:

מתיב עולא ומי אמרינן מאי הו"ל למיעבד והתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לשם מלכות מדי לשם מלכות יון לבנין הבית לחורבן הבית. הי' במזרח וכתב במערב, במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, ואמאי התם נמי נימא מה הו"ל למיעבד, איבעי' לי' לאקרויי גיטא:

ארשב"א ת"ש הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו איילנות תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה, ואמאי התם נמי נימא מאי הו"ל למעבד, איבעי' לי' לאמתוני:

אמר אביי ת"ש כל העריות שהמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות ונשאו לאחרים ונמצאו אלו איילנות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, פי' הני תרתי מתני' ר"ע נינהו שהי' עושה ח"ל דהיינו יבמה לשוק כח"כ כא"א ממש והתם נמי נימא מאי הו"ל למיעבד איבעי' לי' לאמתוני:

א"ר ת"ש כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מת"י האיש והשובר מת"י אשה תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה ואמאי התם נמי נימא מאי הול"נ איבעי' לי' לאקרויי גיטא:

אר"א ת"ש שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזומ"ז וכל הדרכים האלו בה ואמאי התם נמי נימא מאי הו"ל למיעבד. איבעי' לי' לאקרוי גיטא, רב פפא סבר למיעבד עובדא דמאי הו"ל למעיעבד פי' להחזיר אשה לבעלה שנישאת בעדים א"ל ר"ה בר"י לר"פ והתנן כל הני מתני' א"ל ולא שנינהו א"ל אשיניו ניקום וניסמוך אם זה דוחק ומתרץ לדחוק התשובה מעליו נסמוך עליהם, ממילא שמעינן דמאי הו"ל למעיבד ל"א, ופסק ולא עבד עובדא ומכל הני אמוראי דמותבי לי' לרב מכל הני מתניית' ומדר"פ סבר למיעבד עובדא ואהדרי' ר"ה ברי' דר"י ש"מ דלית הל' כרב ור"ש בלחוד הוא דסבר הכי אבל רבנן פליגי עלי' ואסרי לה אע"פ שעשאן בב' עדים וכך הלכה.

אמר ר"א ולקלא לא חיישינן, פי' אם נשאת בב"ד ע"פ ע"א ואח"כ יצא קול שבעלה חי ולא בא לפנינו. הי' קלא אילימא דבתר נשואים הא אמרה ר"א חדא זימנא דאמר ר"א כל קלא דבתר נשואין לאו קלא הוא, כגון כהן שנשא אשה ואח"כ יצא קול שהיא גרושה או זוגה ואע"ג דאמרן לעיל בפ' כיצד דחיישינן לקלא דלא פסיק דוקא היכי דאיכא עדים בדבר מסייע עם הקול דהכי אמרי' התם קלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער ברבים, מ"ד הואיל ואתאי לב"ד ושירנהו כקלא דקמי' נשואים דמי קמ"ל. פי' הואיל והצרכה לבא לב"ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן לי' קודם נשואים וניחוש לה להאי קלא קמ"ל, ומוכח מהכא דאי הוה קלא קמי' נשואים חיישינן להו ולא מינסבא ועדיפא קלא מע"א דהא לקמן בפ' האשה תנן עד א' אומר מת ונשאת ובא א' ואומר לא מת ה"ז לא תצא ומוקי לה בגמ' דאע"ג דלא נישאת אלא התירוה לינשא לא תצא מהיתרה הראשון והכא בקלא מפקינן לה מהיתרא הראשון:

בד"ה חוץ מא"א דהיינו בעדים ושניסת כו' וכיון דבעי' גט אלמא מלתא היא ומיתסר אקמא עכ"ל לדברי התוס' דלעיל (יבמות דף פ"ח ע"ב) בד"ה א"ה סיפא כו' שכתבו דמתני' דקתני בשלא ברשות מותרת לחזור איירי בגט ע"כ (א) אין זה מוכרח הכא לומר כיון דבעי גט מיתסר נמי אקמא אלא כיון דבעי הכא גט מצינן למימר נמי דאסורה אבל אי לאו בעי גט הא ודאי דע"כ הוה לן למימר נמי דמותרת לחזור כמו שפירשו התוס' מהא דמוכח דע"פ עדים לא בעי גיטא מיניה כו':

תוס' בד"ה היה במזרח כו' והא דגיטין המאוחרים כשרים היינו כשהעדים והסופר היו באותה העיר כו' עכ"ל ממה שכתבו העדים והסופר נראה דמה שכתבו לעיל דהיה הסופר במזרח לאו דוקא משום סופר אלא משום עדים לא כתבו כן בהחלט אלא דשמא י"ל כך אבל לפי האמת דהחמירו בגיטין בין בסופר בין בעדים יש לחוש ואהא שפיר הקשו מההיא דמצאו באשפה דכשר לר"מ דיש לחוש בסופר וכמ"ש מהרש"ל:

תד"ה היה במזרח וכתב כו' אפי' שינה מקום עדים דיעבד כשר כדקתני כו' שמא אחרוהו כו' עכ"ל עי' בחדושי בשם הר"ן דחוי לראייתם וכתבנו ליישב שם דבריהן וכאן לא יתיישב כי ע"ש ודו"ק:

ד"ה ת"ש כל העריות כו' ס"ד בכונס שייך למימר איבעי ליה לאמתוני כו' עכ"ל בכמה מקומות איכא הך סוגיא דמשני מפירכא קמייתא ופריך בתר הכי מאחרי דמתרצנו נמי בהכי ולא חשו התוס' על כך ואפשר דהיינו היכא דכולהו פירכות סתמא דש"ס היו דכולהו כהדדי מקשי להו וש"ס אהדר להו דכולהו בהך שינויא מיתרצו אבל הכא דכולהו פירכות דאמוראי נינהו קשיא להו שפיר כיון דחזא אביי דהך דהכונס את יבמתו כו' דפריך מינה נמי רב שימי מיתרצא איבעי ליה לאמתוני אם כן הך דכל העריות דפריך נמי מתרצא בהכי לכן רבא ורב אשי ורבינא דחזו בקמייתא דמתרצא איבעי ליה לאקרויי לגיטא הנך נמי מתרצא בהכי ועוד נראה דהכי חשו טפי לכך משום דהא הש"ס מביא המשניות כסדר המשנה כמ"ש התוספות לקמו והיינו דהך דכל העריות כו' מתניי' במתני' בפ' הזורק קודם הך דהכונס את יבמתו כו' וכו הך דשינה שמו ושמה כו' במתניתין קודם הך דכתב סופר כו' מיהו קשה לפי זה לרב שימי אמאי פריך מסיפא ולא פריך מרישא דלעיל מינה דקושיא דרישא עדיפא מדסיפא דלא שייך ברישא כ"כ איבעי ליה לאמתוני כמו בסיפא וכן קשה לרב אקושיא דרישא עדיפא מדסיפא דלא שייך ברישא כ"כ איבעי ליה לאקרויי כמו בסיפא כמ"ש התוספות מיהו בהא יש ליישב קצת דודאי הש"ס מסדר הקושיא כך לפי סברתו אבל רבא אית ליה סברא בהיפך טפי איבעי ליה לאקרויי אם יש בו שינוי שם משא"כ בכתב סופר כו' דאפשר דקרא ועיילה לבי ידיה ואחליץ כו' כמו שכתבו התוספות לעיל ודו"ק:

תוד"ה רבינא אמר וכו' עד סימנא בעלמא הוא. פי' הא דנקט בזדון איש באשה לא נקטי אלא שע"י זה נזכור שהוראת ב"ד פטור מקרבן כמו שלוקה אדם דבר לסימן לומד דין זה כמו זה אע"ג שאין דומין בטעם:

ד"ה היה במזרח וכו' עד וא"ת מצאו באשפה אמאי כשר לרבי מאיר וכו'. מקשין העולם מאי מקשו התוס' הא ע"כ לרבי מאיר דס"ל עידי חתימה כרתי וחתימת העדים צריך לשמה דהא איהו סבר דכי כתיב וכתב לה לשמה אחתימה קאי ולא אכתיבה ולכך מצאו באשפה כשר וא"כ ע"כ צ"ל דהשתא לאחר שמצאו ורוצה ליתנו לאשתו הוא מחתים עליו העדים וא"כ העדים עכשיו בעיר ומה לי אם אין הסופר בעיר הא אין קפידא בסופר אלא בעדים כמו שכתבו התוס' בסמוך ונ"ל דהאמת הוא דפיסול הוא משום עדים ולא משום סופר אבל מ"מ מאחר דאורחא דמלתא הוא שבמקום שהסופר כותב שם עדים חותמין לכך הצריכוה חכמים שגם הסופר צריך להיות באותה העיר וכדאמר רב לספרי והא דכתבו התוס' לעיל והא דנקט הגמ' היה סופר וכו' אלא משום דמתני' קתני היה במזרח לשון יחיד ומאי קושיא דלפי מה שכתבתי הוי קפידא גם על הסופר י"ל שהתוס' ר"ל כיון דעיקר פיסולה הוא משום העדים מנלן לגמרא דנקט סופר דלמא ליכא קפידא כלל בסופר ותירצו משום דקתני היה לשון יחיד וק"ל והשתא לא נצטרך לדחוק לפירושו של ספר ח"ש כי אין משמעות התוס' כדבריו ע"ש:

גמ' לבנין הבית כו'. נ"ב פי' לא כתב לשם מלכות:

רש"י בד"ה הך קמייתא כו' תרוייהו חוץ כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אמר ולא כו' הוה ליה למיעבד ונמנע ולא עבד עובדא והד"א:

תוס' בד"ה היה במזרח כו' וא"ת מצאו באשפה כו'. נ"ב דפסק כן רב נחמן בפ' כל הגט ותימה גדולה הלא לשם איירי שהעדים חותמים במקומו ובעתו ולא מצא אלא גט שכתוב בלא עדים וא"כ מה יש לנו לחוש בסופר לחוד כמו שפירש לעיל ובודאי האי וא"ת לא קאי על האי ושמא י"ל דלעיל מיניה אלא אפשטא דתלמודא קאי דקפדינן אף אסופר וכ"כ התוס' בפ' הזורק כפשוטו דאף אסופר קפדינן יפה עושים מה שנוהגים שהסופר כותב כתובה כו' ודו"ק:

רש"י ד"ה הלכו צרות. דאיילונית מק"ט הוא כו'. וכן פירש בגיטין (פ) ועי' מה שכתבתי שם:

גמ' איבעי לה לאקרויי כו'. עי' גיטין יט ע"ב תוס' ד"ה צריכין למקרייה:

גמרא, ת"ש הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת ונמצאת זו אילונית (תצא מזה ומזה).
פירש"י ואין ביאתה פוטרת צרתה כדאמר בפ"ק פרט לאילונית שאינה יולדת:
ותימא דהרי מלשון זה מבואר דנקט כהלכתא וכרבא (לעיל דף יב) דאפילו הכיר בה או התנה שיהא קידושין אף אם תמצא אילונית, דאל"כ אין צורך ללמוד אשר תלד פרט לאילונית דתיפוק ליה דאינה אשתו ופשיטא דאינה פוטרת צרתה, אלא ע"כ דנקט כרבא דצרת אילונית מותרת ביבום גם בהכיר בה ולא מקרי צרת ערוה, ואחר זה בדבור המתחיל הלכו צרות אלו כתב רש"י דערות אילונית אינה פוטרת צרתה דאיילונית מקח טעות הוא ולאו אשתו היא והיינו כר"א דבלאו מקח טעות היא צרת ערוה ומותרת לעלמא, וא"כ שני דבורי רש"י בשני דבורים סמוכים סותרים אהדדי, וד' יפתח לבי בתורתו: