יבמות צא ע"א

דף צא - א

ומקשינן: פשיטא שהיא פסולה מלהינשא לכהן - אם ימות בעלה הראשון - שהרי זונה היא!? ^[1]

ומשנינן: בת לוי שהיא נפסלת מן המעשר - איצטריכא ליה לאשמעינן.

ותמהה הגמרא על עיקר הדין הזה, שבת לוי נפסלת בזנותה מן המעשר:

וכי בת לוי מן המעשר - מי מיפסלא בזנות!? וכי זנות פוסלת את הלויה מלאכול מעשר, עד שאתה אומר שהיות וזינתה תיפסל מן המעשר!? ^[2]

והתניא: לויה שנשבית לנכרים, ויש לחוש שנבעלה לגוי.

או שנבעלה בעילת זנות, כגון לגוי, או לעבד או לחלל, או לכל מי שפוסל אשה בביאתו בה מן התרומה -

נותנין לה מעשר, ואוכלת! ומשנינן: אמר רב ששת: זה שאמרו חכמים שבת לוי תיפסל מן המעשר אינו מעיקר הדין, אלא קנסא הוא, על שלא דייקה קודם שנישאת. ^[3]

שנינו במשנה: ובת כהן מן התרומה:

ומבארת הגמרא: אפילו בתרומה דרבנן אינה אוכלת. ^[4]

שנינו במשנה: ואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה: ותמהינן: כתובה - מאי עבידתה!? מה "עושה" כאן הכתובה לענין ירושה, והרי אין לאשה הזאת כתובה לא מזה ולא מזה, וכפי ששנינו ברישא של משנתנו!?

חיוב הכתובה שמתחייב אדם לאשתו בשעה שהוא נושא אותה לאשה, שאם ימות בחייה או יגרשנה, תגבה את כתובתה, כולל שלשה דברים:

א. סכום של מאתיים זוז לבתולה [או מאה זוז לבעולה].

ב. תוספת כתובה, שמתחייב לה מעבר לסכום הזה.

ג. התחייבות הבעל להחזיר לה את שיווי ערך הנכסים שהכניסה לו בתורת "נדוניה" [שהם נכסי צאן ברזל].

את נכסי הנדוניה היה מעניק האב לבתו, והיא היתה מכניסה אותה לבעלה כנכסי צאן ברזל.

ורצו חכמים שיעניק אדם לבתו נכסים עבור נדונייתה כמו שמעניק לבנו, ושלא יחשוש אדם שמא תמות בתו בחיי בעלה, ואז יירש אותה בעלה, ושמא ישא בעלה נשים נוספות, ויהיו לו בנים גם מהנשים האחרות, וכשימות הבעל, יירשו גם הבנים מהנשים האחרות את הנכסים של הנדוניה שהוא העניק לבתו. וכיון שאדם רוצה שיישמר רכושו גם לאחר מותו בידי משפחתו, הוא יעניק נכסים רק לבניו ולא לבנותיו.

ולכן תיקנו חכמים, כאחד מ"תנאי כתובה", שכל אשה שתמות בחיי בעלה, ויירש אותה בעלה - לכשימות בעלה אחריה, יירשו את נכסי הנדוניה שהכניסה, רק הבנים שלה ממנו בלבד, ולא יירשוה כלל הבנים שלו מנשים אחרות.

ומעתה, כיון שמובטח לאדם שהנכסים שהוא מעניק לבתו עבור נדונייתה יישארו ברשות זרעו, ולא יתחלקו לאנשים זרים, הוא יעניק נכסים לבתו כמו שהוא נוהג להעניק לבנו.

תקנה זאת עשאוה חכמים כ"תנאי כתובה", והיא נוהגת גם אם לא התחייב לה זאת הבעל במפורש בכתובה, והיא נקראת "כתובת בנין דכרין" [בנים זכרים].

ואם נשא אדם אשה, ומתה בחיו, וירש אותה, ונשא אשה אחרת, ומת - נוטלים הזכרים בני האשה הראשונה את כל נכסי הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, ואילו שאר הנכסים יתחלקו בינם לבין יורשי האשה השניה.

אך מאידך, זכאים יורשי האשה השניה לקבל את חיוב הכתובה של אמם, שהרי מת בעלה בחייה, והיא זכאית לגבות ממנו כסף כתובתה, וזכות זו עוברת ליורשיה, אפילו הן נקבות בלבד.

אמר רב פפא: אמנם האשה עצמה איבדה את כתובתה, וכמו ששנינו שאין לה כתובה לא מזה ולא מזה. אך משנתנו עוסקת כאן ב"כתובת בנין דכרין".

ומחדשת המשנה, שאין בניה של האשה הזאת יורשים לבדם את נכסי הנדוניה שהיא הכניסה לו, אלא הם מתחלקים בשוה, בין כל הבנים של בעלה, כולל בניו מנשים אחרות.

וכמו כן, הבנים שיש לבעלה מאשה כשרה, שלא הלכה ונישאה לאחר, זכאים הם לגבות תחילה את המגיע לאמם בכתובתה, ורק לאחר מכן מחלקים את שאר הנכסים בשוה בין כל יורשי הבעל.

אך עדיין יש לתמוה: והרי גם דבר זה, מילתא דפשיטא הוא!

שהרי היא עצמה כבר הפסידה את הנדוניה [נכסי צאן ברזל] שהכניסה לבעלה - ואיזה חידוש יש בכך שלא יירשו בניה לבדם את הנכסים הללו!?

ומשנינן: מהו דתימא: רק לדידה, לאשה עצמה דעבדא איסורא [שעשתה איסור בכך שנישאה לאחר בעוד בעלה חי], קנסוה רבנן שלא תגבה ממנו את נדונייתה.

אבל לזרעה, שלא עשה כל איסור, לא קנסו רבנן, ויירשו בניה מן הראשון את נכסי נדונייתה לבדם.

קא משמע לן שקנסו להפקיע את זכויותיה לגמרי, אפילו את זכויות זרעה!

שנינו במשנה: אחיו של זה ואחיו של זה - חולצין ולא מיבמין:

ומבארת הגמרא:

אחיו של ראשון - חולץ לה מדאורייתא, שהרי זקוקה היא לו, ואינה סוטה מן התורה, הפטורה מיבום, שהרי אנוסה היא.

ולא מייבם אותה אחיו של ראשון - מדרבנן. ^[5]

אחיו של שני - חולץ לה מדרבנן, משום שמא יאמרו "גירש זה ונשא זה", וכשם שהצריכוה גט משני.

ולא מייבם - לא מדאורייתא, שהרי אינה אשתו, ולא מדרבנן. ^[6] שנינו במשנה את דבריהם של שלשה תנאים החולקים על תנא קמא:

א. רבי יוסי אומר כתובתה - על נכסי בעלה הראשון; ^[7]

ב. רבי אלעזר אומר: הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה.

ג. רבי שמעון אומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה: ^[8]

אמר רב הונא: בתראי, שני התנאים האחרונים מתוך שלשת התנאים הנזכרים, שהם רבי אלעזר ורבי שמעון - מודו לקמאי.

כל אחד מהם מודה לתנא המוקדם לו בסדר המשנה.

אבל קמאי, שני התנאים הראשונים, רבי יוסי ורבי אלעזר - לא מודו לבתראי.

כל אחד אינו מודה למאוחר לו בסדר המשנה.

ומבאר רב הונא את דבריו:

רבי שמעון, שהוא התנא האחרון, הסובר שאחיו של ראשון יכול לייבם, מודי ליה לרבי אלעזר, התנא הקודם לו, שמציאתה ומעשה ידיה הוא של בעלה הראשון.

היות, דמה, שאם ביאה, דעיקר איסורא הוא, לא קניס בה רבי שמעון, אלא הוא משאיר אותה על דינה שהיא מתייבמת ונבעלת לאחיו, הרי כל שכן מציאתה ומעשה ידיה, דממונא הוא, שמשאיר אותה רבי שמעון על דינה, ומודה לרבי אלעזר, שמציאתה ומעשה ידיה של ראשון. ^[9] ואולם רבי אלעזר, הקודם לרבי שמעון בסדר המשנה - לא מודי ליה לרבי שמעון השנוי אחריו, שאחיו של הראשון מייבם.

כי דוקא במציאתה ומעשה ידיה, דממונא הוא, לא קניס רבי אלעזר

אבל ביאה, דענין של איסורא הוא - קניס רבי אלעזר ואינו מייבם.

ותרווייהו, רבי אלעזר ורבי שמעון - מודו ליה לרבי יוסי, השנוי ראשון, שלא הפסידה כתובתה מן הראשון.

כי אם הני, מציאתה ומעשה ידיה, דיתבה תותיה [מציאה ומעשה ידים ניתנים לבעל בעודה יושבת תחתיו] לא קניס, ^[10] אף שיש לחוש שמא יקיימנה תחתיו הואיל ונוהג בה מנהג נשים.

וכל שכן כתובה, שלא קניס, דלמישקל ומיפק קאי. שהרי כתובה ניתנת למי שיוצאת מתחת בעלה, ואם תהיה לה כתובה היא תשתדל לצאת ממנו.

ואילו רבי יוסי לא מודה להו, לרבי אלעזר ורבי שמעון, הסוברים שמציאתה ומעשה ידיה של ראשון, ואם רצה ראשון מייבם.

כי דוקא כתובה, דלמישקל ומיפק, שבנוטלה כתובה היא יוצאת ממנו, הוא דלא קניס רבי יוסי, כדי שתצא ממנו.

אבל הני, מציאתה ומעשה ידיה, הגורמים דיתבא תותיה, שתמשיך לשבת תחתיו - קניס רבי יוסי, כדי שיוציאה בעלה מתחתיו.

וכל שכן שקניס ביאה, שלא ייבמנה אחיו, שהיא ענין של איסורא, שאפילו רבי אלעזר נחלק בזה על רבי שמעון וסובר שלא תתייבם.

ואילו רבי יוחנן אמר להיפך:

קמאי - מודו לבתראי.

בתראי - לא מודו לקמאי:

ומבאר רבי יוחנן דבריו:

רבי יוסי [השנוי ראשון במשנה] מודי ליה לרבי אלעזר [השנוי אחריו] שהבעל זכאי במציאתה ובמעשה ידיה.

שהרי כתובה, דמדידיה לדידה, שמן הבעל לאשה היא ניתנת, והיא זו שצריך לקונסה, בכל זאת לא קניס אותה רבי יוסי.

וכל שכן מציאתה ומעשה ידיה, דמדידה לדידיה [מן האשה לבעל].

כיון שאתה בא להפסיד את הבעל, שאין ראוי לקונסו - ודאי לא קניס רבי יוסי.

ואילו רבי אלעזר לא מודי ליה [לרבי יוסי השנוי קודם] שלא תפסיד האשה את כתובתה.

כי מציאתה ומעשה ידיה הוא דמדידה לדידיה - לא קניס רבי אלעזר שלא להפסיד את הבעל שאין לנו לקונסו.

אבל כתובה דמדידיה לדידה - קניס אותה רבי אלעזר.

ותרווייהו [רבי יוסי ורבי אלעזר] מודו ליה לרבי שמעון שהיא מתיבמת על ידי הראשון.

כי מה, אם הני [כתובה מציאה ומעשה ידים] דמחיים של הבעל הוא, לא קנסי, אף שהיה לנו לומר שיש לקנוס כדי שתצא ממנו -

ביאה של יבום, דלאחר מיתה של הבעל החייב לגרשה, לא כל שכן דלא קנסי לה.

ורבי שמעון לא מודי להו [לרבי יוסי ורבי אלעזר] שתטול היא כתובה ויטול הוא מציאתה ומעשה ידיה.

כי ביאה הוא דלאחר מיתה - לא קניס רבי שמעון. ^[11]

אבל הני, דמחיים של הבעל, היות ויש לנו לחשוש שאם לא יינתק הקשר שביניהם, שמא יקיימנה ולא יגרשנה - קניס רבי שמעון.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר אם נשאת שלא ברשות [על פי שני עדים, שלא הוצרכה לרשות בית דין] מותרת לחזור לו:

אמר רב הונא אמר רב: הכי הלכתא [כך היה ההלכה]!

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: גנבא גנובי

- למה לך!?

מדוע אתה אומר דבר כאדם מתגנב, שפסקת סתם שכך היא ההלכה, כלומר, שאפילו חכמים ברישא מודים בה!? ^[12]

והרי, אי סבירא לך כרבי שמעון - אימא "הלכה כרבי שמעון"!

דשמעתיך - כרבי שמעון קאזלה!?

אם אכן סובר אתה כרבי שמעון, היה לך לומר שההלכה היא כרבי שמעון, שהרי דבריך הם כדברי רבי שמעון הם!

וכי תימא, שמא תתרץ, כי אי אמינא, אם הייתי אומר "הלכה כרבי שמעון", היה משמע שהלכה כמותו בכל דבריו במשנתנו, אפילו בקמייתא, בדין הראשון שלו, שאחיו של ראשון יכול לייבם, ושאין הולד מן הראשון ממזר, ובדינים אלו אין הלכה כמותו, ולכן אי אפשר לומר "הלכה כרבי שמעון"

אין. זה תירוץ, כי אימא, היה לך לומר שהלכה כרבי שמעון - באחרונה.

ומסקינן: אכן קשיא לרב הונא אמר רב!

אמר רב ששת, לגבי דברי רב הונא אמר רב, שאמר הלכה כרבי שמעון בנישאת על פי עדים, שמותרת היא לחזור לבעלה הראשון:

אמינא, אומר אני, כי ניים ושכיב רב, אמר להא שמעתתא.

אומר אני שתוך כדי נמנום בשכיבה אמר רב דבר זה! ^[13]

שהרי ממה שאמר רב שכך היא ה"הלכה"

-

מכלל זה אתה למד, דפליגי רבנן על כך, וסוברים שאסורה היא לחזור לבעלה הראשון אפילו אם נישאת על פי שני עדים.

ואיך אפשר לומר כך, כי אין חולק שאם נישאת על פי שני עדים מותר לה לחזור לבעלה, היות ומאי הוה לה למיעבד? ואם כן, מיאנס אנסה!

מה היה לה עוד לעשות אחר ששמעה שמת בעלה מפי שני עדים, ואם כן, אנוסה היא - ולמה תיאסר!? ^[14] ועוד יש להקשות עליו, מהא דתניא: כל עריות שאמרו שהן ערוה, ואין קדושין תופסין בה - אין צריכות הימנו גט, ואפילו לא מדרבנן [ויתבאר ענין זה בסוגיא לקמן צד ב].

חוץ מאשת איש שניסת על סמך עד אחד, שהעיד על מיתת בעלה, והותרה להנשא על פי הוראת בית דין, ונמצא שבעלה חי.

אותה הצריכוה חכמים גט מן הבעל השני, על אף שאינו בעלה, כמבואר במשנתנו, מחמת החשש "שמא יאמרו: גירש זה ונשא זה", וכמבואר בגמרא לעיל פט א.

ומוכח מהברייתא הזאת, כי רק בנישאת על פי הוראת בית דין - הוא דבעי גיטא מן הבעל השני.

אבל אם נישאת על פי שני עדים, ולא היתה צריכה להגיע להיתר של הוראת בית דין - היות שאנוסה היא, לא בעיא גיטא מן השני.

וכשם שלא קנסוה להצריכה גט מן השני, כיון שסמכה על שני עדים, כך אין לקנוס אותה להחשיבה כמו סוטה ברצון ולאסור אותה לחזור לבעלה הראשון. ^[15]

ומדייק רב ששת: הרי ברייתא זו, הסוברת שאשה הנישאת על פי שני עדים בגדר אנוסה היא, ולא החמירו עליה את החומרות שהחמירו באשה הנישאת בעד אחד - מני, מי הוא זה שאמרה? - הרי ודאי רבנן הם שאמרוה!

כי אילימא, שמא נאמר שרבי שמעון הוא זה שאמרה -

אי אפשר לומר כן.

שהרי לדברי רבי שמעון אפילו אם נישאת בעד אחד, על פי בית דין - מי בעיא גט מהשני!?

הרי לרבי שמעון לא קנסו כלל חכמים להצריכה גט מהבעל השני, אפילו לא במקום שקונסים אותה בשאר קנסות. כי רבי שמעון אינו חושש "שמא יאמרו גירש זה ונשא זה", וכמו שמוכח מן הברייתא שמביאה עתה הגמרא. ^[16]

והתניא: רבי שמעון אומר: עשו ^[17] בהוראתן - כזדון איש באשה!

איש ואשה שנישאו על פי עדות עד אחד שהעיד שמת בעלה של האשה, ועשו זאת בהוראת בית דין, שהורוה שמותרת היא להינשא על פי עד אחד בלבד. אם התברר שהיתה ההוראה בטעות, לפי שחזר הבעל - החמירו עליהם חכמים בדיניהם, כאילו עשו זאת לא בשוגג אלא בזדון, ונאסרת האשה על בעלה, כדין אשה המזנה תחת בעלה במזיד.

אך אם עשו זאת על פי העדאת שני עדים - כשגגת איש באשה.

אם על פי שני עדים נשא האיש את האשה, שלא הוצרכו ל"הוראת בית דין" לכך, הרי זה כאילו נבעלה האשה בשגגה ובאונס על ידי השני.

ומוכח מדברי רבי שמעון אלו, כי אידי, בין זו הנישאת על פי עד אחד, ואידי, ובין זו הנישאת על פי שני עדים - לא בעיא גט מהשני!

שהרי הוא מדמה את החילוק בין הנישאת על פי עד אחד לנישאת על פי שני עדים לחילוק שבין אשת איש המזנה בזדון ובין הנבעלת בשוגג. ^[18]

ולפי ההגדרה הזאת, היא אינה צריכה גט מהשני בכל ענין, כדין האשה המזנה תחת בעלה, שאינה צריכה גט ממי שזינתה עמו.

אלא לאו, מאחר שלרבי שמעון אפילו אשה הנישאת על פי עד אחד אינה צריכה גט - הרי שהברייתא הקודמת, המחלקת בין אשה הנישאת על פי אחד שצריכה גט מהבעל השני, לאשה הנישאת על פי שנים, שאינה צריכה הימנו גט - רבנן היא.

ומוכיח רב ששת: הרי זה שלפי רבנן היא אינה צריכה גט מהשני כשנישאת לו על פי שנים, הוא משום הטעם שטענתי שאנוסה היא, כי "מאי הוה לה למיעבד".

ומהטעם הזה הרי היא גם מותרת לחזור לבעלה הראשון, גם לרבנן.

ובהכרח, שלא נחלקו בדבר זה רבי שמעון ורבנן.

ותיקשי לרב, שאמר "הלכה כרבי שמעון", ומשמע מדבריו שלפי רבנן אסור לה לחזור לבעלה אפילו אם נישאת על פי שני עדים!

ודוחה הגמרא את הוכחתו של רב ששת:

לעולם, אותה הברייתא המחלקת בין עד אחד לשנים לענין גט - רק לדברי רבי שמעון היא אמורה, אך לרבנן גם בנישאת על פי שני עדים היא צריכה גט מהשני.

ורבי שמעון מודה לרבנן בנישאת על פי עד אחד, שהיא צריכה גט משני, וברייתא זו לדברי רבי שמעון היא.

ומה שהקשית מדברי רבי שמעון בברייתא השניה ["עשו בהוראתן"], שמשמע ממנה שלרבי שמעון גם אשה הנישאת על פי עד אחד, אינה צריכה גט מהשני - לא תיקשי לך.

ותריץ, תקן את הברייתא ההיא, ואמור בה הכי:

רבי שמעון אומר: אם עשו בהוראתן, שנישאת האשה בעד אחד על פי הוראת בית דין - ככוונת איש באשה.

הרי היא כמו פנויה, שנתכוין איש לקדשה, שצריכה ממנו גט.

והוא הדין שבעיא גט מהבעל השני.

והנישאת על פי עדים - עשאוה כשלא בכוונת איש באשה.

כמו פנויה שבא עליה אדם שלא לשם קידושין, ולא בעיא גט ממנו.

ומאחר שמודה רבי שמעון שהיא צריכה גט מהשני בנישאת על פי עד אחד, הרי שפיר יש לומר כי אף הברייתא הראשונה לדברי רבי שמעון היא אמורה, והוא זה שחילק בין הנישאת על פי עד אחד לנישאת על פי שנים.

אבל לרבנן, אין חילוק ביניהם לענין זה, ובשני המקרים צריכה גט מהשני.

ואם כן, אפשר לומר שאליבא דרבנן אשה הנישאת בשני עדים, אסורה היא לחזור לבעלה, כמו אשה הנישאת בעד אחד. וכמו שאמר רב!

רב אשי אמר אף הוא, שהברייתא הראשונה, האומרת שהנישאת על פי הוראת בית דין צריכה ממנו גט - רק לדברי רבי שמעון היא אמורה, ולא לרבנן.

היות ולרבנן, גם אשה הנישאת על פי שני עדים צריכה גט מהבעל השני.

ולכן, אין ממנה ראיה לטענתו של רב ששת כנגד רב.

אך אין רב אשי מתקן את דברי רבי שמעון בברייתא השניה, כשם שתיקנה אותם הגמרא [שהדימוי הוא למי שבא על אשה עם כונת קידושין ולמי שבא על אשה שלא בכונת קידושין].

אלא הוא משאיר את דבריו של רבי שמעון כמו שהם היו אמורים קודם, והדימוי למי שבא על אשה בזנות "במזיד" ולמי שבא על אשה בזנות "בשוגג" - נשאר בדברי רבי שמעון כמות שהוא.

אלא, מסביר רב אשי, אין לך לדייק את דיוקו של רב ששת ממשמעות הלשון הזו של רבי שמעון, המשוה את דין הנישאת על פי עדות לדין אשה המזנה, כאילו הוא חולק בכך על רבנן, וסובר שהיא אינה צריכה גט כלל מהשני, אפילו לא כשנישאת על פי עד אחד, כשם שאשה מזנה אינה צריכה גט ממי שזינתה עמו.

היות והברייתא ההיא - רק לענין איסורא על בעלה בלבד קתני לה, ולא לענין הגט מהבעל השני, והכי קאמר בה רבי שמעון:

עשו בהוראתן - כזדון איש באשה [באשת איש]. ומיתסרא על בעלה.

עשו על פי עדים - כשגגת איש באשה. ולא מיתסרא על בעלה.

אבל לענין הגט, לא דיברה בו הברייתא כלל. ולכן, על אף שהברייתא מדמה את זה ל"זדון", מכל מקום, צריכה היא גט מהשני. ^[19]

היתה בת ישראל וכו', פשיטא זונה הויא. פירוש לאו דוקא זונה דכל באונס לא קרינן בי' זונה ול"ש ברצון.

ודאקשינן בת כהן מן התרומה פשיטא הכא במאי עסקינן אפילו בתרומה דרבנן. סד"א משום דאניסא נקיל בה קמ"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכשם שפסולה בתרומה דאורייתא כך פסולה לדרבנן אבל רש"י כתב במשנתנו במעשר קנסא וכן תרומה, ולא מחוור.

על פי ב"ד הוא דבעיא גט על פי עדים לא בעיא גט. פירוש וכיון דלרבנן ע"פ ב"ד בעיא גט כדי לברר איסורו של ראשון וע"פ עדים לא בעיא גט אלמא מותרת לחזור לו אבל ר' שמעון סברא אחריתי אית ליה שלא להחזיק נשואי שני בכשרין יוצאה לעולם בלא גט, מיהו זו אסורה כזדון איש באשה.

בת כהן מן התרומה בתרומה דרבנן. כלומר דאלו בתרומה דאורייתא פשיטא, דאף על גב דכל באונס לאו זונה היא כדאמר רבא בפרק הבא על יבמתו (לעיל יבמות נו, ב) מכל מקום נבעלה לפסול היא ומפסלא בין לכהונה בין לתרומה כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול. ורש"י ז"ל לא פירש כן במשנתינו.

הא דאמרינן ביאה דעיקר איסורה היא לא קניס וכל שכן מציאה ומעשה ידיה דממונא הוא דלא קניס. פי' וה"ה דמודו נמי בהפרת נדרים. ומסתבר לי דהאי לישנא לאו דוקא, חדא דהא איכא הפרת נדרים, ועוד דמאי שייך למימר במציאתה ומעשה ידיה דממונא הוא לא קנסינן דאטו מאן דאמר דאינו זכאי במציאתה ומעשה ידיה משום קנס ממון הוא, וכי איהו מאי עבד דקנסינן ליה ובמעשה ידיה דינא תנן משום דכיון דלית לה מזוני אף היא אינה נותנת מעשה ידיה. ומציאתה נמי לאו קנס ממון הוא, אלא כי היכי דתהוי ליה איבה ותיפוק אלא משום דעיקרא דמלתא ממונא הוא לגבי ביאה קרינן ליה ממונא אף על גב דעיקר תקנתא לאו משום קנסא דממונא הוא.

פשיט' זונה היא מדרבנן שעשאוה כמו זנתה ברצון לאוסר' לבעל ולבועל ולמ"ד לעיל בפ' הבא על יבמתו דאפילו באונס הויא זונה כ"ש דחשבינן לה זונה גמורה מן התורה לפוסלה לכהונה וכיון דלית לה מזונות שמעשה ידיה דידה הוו ואפי' למ"ד מעשה ידיה עיקר התקנה מזונות תחת מעשה ידיה ואע"ג דלדידיה הוא דהוה לן למקנס בלחוד אינו בדין שיהא מעשה ידיה שלו ותהא מחזרת על הפתחים ולא עוד אלא שאם אתה עושה כן אפי' הוא אינו מגרשה:

בתרומה דרבנן פרש"י ז"ל דאלו בתרומה דאורית' לא איצטריך לשנויי' דכיון דקנסוה אמעשר כ"ש דקנסוה אתרומה ולא מחוור והנכון דבתרומה דאורית' פשיט' דאסור' באכילה ואפי' מדאורית' ואע"ג דאנוסה היא ואיכא מ"ד דבאונס לא הוי זונה מ"מ לענין פסולה לתרומ' כל שנבעל' לפסול לה ואפי' באונס נפסל' מן התרומה וכדאיתא בפ' אלמנה לכ"ג:

ביאה דעיקר איסורא הוא לא קנים וכ"ש מציאתה ומעשה ידיה דממונא הוא דלא קניס וה"ה דאיכא הפרת נדרים דאיסור' הוא דלא קניס אלא דחדא מינייהו נקט ובדידיה נמי י"ל דכיון דביאה עיקר איסורא לא קניס כ"ש הפרת נדרים דלאו עיקר איסורה ואם תאמר והא מציאתה ומעשה ידיה לאו משום קנסא מפסדא להו אלא מעיקר דינא כדאיתא לעיל דבכי הא לא תקון רבנן מציאה ולא מעשה ידיה וכיון שכן אע"ג דבביאה לא קניס אינו בדין שיזכה במציאתה ומעשה ידיה ויש לומר דקנסא דנקסינן הכא לאו דוקא אלא הכא קאמר דכיון דביאה דעיקר איסורה לא קניס ומוקים לה אדינא שתהא כאשתו ואע"ג דהא בעי למקנסה כל שכן דמציאתה ומעשה ידיה דמוקים לה כאשתו ושלא יפסידם הוא ואע"ג דאיכא טעמא דלפסידנהו:

אמר רב הונא וכן הלכתא א"ל רב נחמן גנבא גנובי למה לך כלומר היאך אתה אומר דבר כמנגב דפסקת סתם דכן הלכתא כלומר שאפי' חכמים דרישא מודים בה אי סבי' לך כר"ש אמור הלכ' כר"ש וי"מ דרב הונא בדרך מימרא אמר הלכ' כר' והיינו דאמר לו גנובי למה לך שכן הלשון מתפרש בתלמוד ואין צריך לדוחק הזה:

עשו ב"ד בהוראתם בזדון איש ואשה ע"פ עדים כשגגת איש ואשה אידי ואידי לא בעיא גט ופי' דקס"ד דהתם אם התירוהו ב"ד בהוראת' שנשאת בעד א' ובעיא רשות ב"ד דינה כאלו הזידה וזינתה ברצון שתהא אסור' לשניהם כשיבא הבעל וגם שאינ' צריכ' ממנו גט. תריץ הכי עשו ב"ד בהוראתם כביאת איש ואש' פי' דינם כבא על הפנויה במתכוין לשם קדושי' שהיא צריכ' גט:

רב אשי אמר הא דאמר בזדון איש ואש' לענין איסור' בלחוד קתני וה"ק עשו ב"ד להכי אצטריכי לתרוצי ולומ' דה"ק דאלו הויא מתנית' סתמא כדאמ' מעיקרא ע"כ אף ענין גט בכלל כדקס"ד מעיקר':

היה במזרח וכתב במערב בגיטין פריך במאן איירי אילימא בעל היינו שינה (שמו) שם עירו (ושמה) ושם עירה אלא מיירי שהיה הסופר במזרח וכתב במערב ומקשינן אמאי לא מוקי לה התם בבעל ומיירי שהיה עומד שם בשעת כתיבת הגט וכתב עמידתו במערב ומתרצינן דודאי א"צ לכתוב יום העמידה בשעת (הנתינה) [הכתיבה] וראיה לדבר דאי היה צריך לכתוב מקום עמידת האיש כמו כן היה צריך לכתוב מקום עמידת האשה וא"כ לא מצינו גיטין באים ממדינת הים שהרי א"א לדעת מקום עמידת (הבעל) [האשה] בשעת הנתינה ועל מקום לידה אומר הר"י דא"צ לכתוב דשם עירו ושם עירה לא מיירי רק בעיקר דירתם ואדרבה טוב ליזהר שלא לכותבו שא"א לעמוד בו ויבא לכתוב גט בטעות ואם שינה מקום לידתו נראה דאין לפסול הגט בכך ואין לפסול משום דסהדי אשקרא חתימי דהא לא חתימי רק אעיקר הגט דהא בכתובות [דף כד. אמרינן] אם כתוב בשטר איש פלוני כהן אין מעלין אותו לכהונה שהרי אין מעידין שהוא כהן דעל גופא דשטרא לבד חתימי. ומעשה היה לפני הר"י ששינו מקום לידתו והכשירו והשתא מוקי לה תלמודא בגיטין דהיה במזרח וכתב במערב ר"ל הסופר. ותימה דבכתובות שלנו אין אנו נזהרים מזה שש"צ כותבה במקום שהוא והחופה במקום אחר ונראה דאין קפידא בסופר רק בעדים כשחותמין במקום אחר מאותו שנכתב הגט אבל בכתובות שלנו הש"ץ כותב מקום שיחתמו בו העדים א"נ כיון שידוע לעולם שהש"ץ כותב כל הכתובו' שבגבול עירו אף כי אין החופה במקום שעומד בו לא מחזי כשיקרא:

איבעי לה לאקרויי גיטא. וא"ת א"כ דמיירי בלא קראוהו מאי אריא שלא נכתב כהלכתו כיון דלא קריוה מיפסיל דהכי משמע בגיטין וי"ל דאף כי מיפסיל לא אמרי' תצא מזה ומזה. א"נ מיירי הכא דקריוה לאחר נתינה אבל לא קריוה קודם נתינה וא"כ אי לאו משום דשינה לא מיפסיל בהכי דודאי לכתחלה בעי קרייה לפני נתינה ולאחר נתינה אבל דיעבד לא מיפסיל אי קריוה לבסוף והכא משום דשינה מפסיל:

איבעי לה לאמתוני. וא"ת ע"פ עדים נמי איבעי לה לאמתוני לראות אם יבא בעלה וי"ל דהכא שנפלה ליבם ובחזקת איסור לשוק היא איבעי לה לאמתוני לראות אם תמצא חברתה איילונית אם לאו טרם שתנשא לשוק אבל במתני' כיון דאתו עדים ואמרו שמת בעלה הרי עומדת בחזקת היתר ומה יש לה עוד להמתין:

אין יורשים של זה ויורשים ש"ז יורשים כתובתה. כתובא מאי עבידתי' פי' דקס"ד אם לא הספיקה היא לגבות כתובתה אין יורשי' שי"ל מזה ומזה יורשים כתובתה ומ"ה מקשה מאי עבידתי' דכיון דהיא לא גביא בחייה מה ירשו בניה ואומוה ר"פ בכתובת בנין דיכרין דהא לאו בת ימיגביה הוא ובני' באין לירש את אביהן מכתובת אמן שירש מכח תנאי ב"ד, פשיטא. מ"ד היא דעבידא איסורא קנסוה רבנן תיקן, ולפשוט מהכא דקנסוה, י"ל דאע"ג דבכתובת בנ"ד קנסו רבנן לזרעה משום דמכחה באין לירש וכיון דאיהי ל"ל כתובה בניה נמי א"ל כבנ"ד אבל מזונות דבת דלאו מכח אימא שקלא דלא קנסו רבנן:

מתו אחיו וכו'. אחיו של ראשון חולץ דאורייתא ולא מייבם מדרבנן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והו"ל גבי דידי' גרושת אחיו, אחיו של שני חולץ מדרבנן ולא מייבים לא מדאורייתא ואל מדרבנן:

ר' יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון, אמר ר"ה בתראי מודי לקמאי וקמאי לא מודי לבתראי ר"ש מודה לר"א, דאי ביאה דעיקר איסורא הוא לא קניס ולא כ"ש מציאה ומע"י דממונא הוא לא קניסם אבל ביאה דאיסורא הוא קניס. ותרתי הוי מודו לר"י ומה הני דיתבי תותי' לא קניס כתובה דלמישקל וליפוק הוא לדא קניס אבל הני דיתבי תותי' קניס ור"י אומר קמאי מודו לבתראי לא מודו לקמאי. ר"י מודי לר"א כתובתה דמדידי' לדידה לא קניס וכ"ש מציאה ומע"י דמדידה לדידה לא קניס ור"א לא מודה לר"ש מציאה ומע"י דמדידה לדידה לא קניס אבל כתובה דמדידיה לדידה קניס ותרווייהו מודו לי' לר"ש. ומה הני דמחייס לא קנסו ביאה דלאחר מיתה הוא כ"ש. ור"ש לא מודי להו לתרווייהו ביאה דלא"מ הוא דלא קניס אבל הני דמחיים קניס:

נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו פי' שלא ברשות ב"ד אלא עפ"י עדים. אר"ה א"ר הכי הל' דמאי הו"ל למיעבד אניס אניסא,

בפרש"י ד"ה ולא מייבם מדרבנן דרבנן קנסוה עכ"ל לכאורה לפי שיטת רש"י גבי תצא מזה ומזה דקנסוה כיון דעבדה איסורא היינו משום דחשו לשמא יאמרו גירש זה ונשא זה אבל היכא דליכא למיחש לשמא יאמרו גירש זה כו' לא קנסוה אע"ג דעבדה איסורא כמ"ש כל זה הרא"ש לדעת רש"י וא"כ ה"נ הכא אית לן למימר דרבנן קנסוה שלא ייבם אותה אחיו של ראשון משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא נושא גרושת אחיו וקשה לפ"ז דא"כ אמאי קנסוה שלא ייבם אותה אחיו של שני דהא ליכא למיחש התם שמא יאמרו גירש כו' ויש שהיו רוצין לומר דהא דקתני ואם מתו כו' לא שמתו תרוייהו אלא שמת אחד מהם והשתא הא דלא מייבם אח של שני משום אשת איש והלשון לא משמע כן ועוד דבגיטין פרק הזורק גבי היה במזרח וכתב במערב כו' דקתני נמי כי הכא ואם מתו כו' ולא מייבמין ופרש"י שם משום קנסא משמע מפירושו דתרוייהו אסירי לייבם משום קנסא והנראה לשיטת רש"י דאע"ג דגבי גט לא קנסוה אלא היכא דאיכא למיחש שמא יאמרו גירש זה כו' גבי יבום קנסוה בלאו גזירה דשמא יאמרו כו' משום דביאה עיקר איסורא הוא כדלקמן:

בתוס' ד"ה ע"פ ב"ד הוא כו' אידי ואידי לא בעי גט וא"ה מודה כו' בע"א דתצא כו' עכ"ל צ"ל אע"ג דלא פליג ר"ש במתניתין ברישא דלא בעי גט הא שמעינן ליה בברייתא אבל לענין תצא ע"כ דר"ש מודה ברישא מדנקט גבי בשלא ברשות ב"ד דתחזיר משמע הא ברשות ב"ד מודה דתצא כדקתני ברישא:

רש"י ד"ה בשגגה צ"ל כשגגת:

בד"ה לענין איסור כו' מעיקרא כזדון איש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הני דמחיים כו' כיון דלא קנס כו'. נ"ב פי' כל היכא דלא קנסינן תלינן להקל שיאמרו קדושי טעות הוו וק"ל:

גמרא כתובה מאי עבידתה. עי' פרש"י. לכאורה תימה מאי קושיא לישני ליה כבסמוך מ"ד כו' לזרעה לא קנסו כו' וכדאשכחן בכמה קנסות דל"ק בנו אחריו במו"ק (יג א) ובגיטין (מד ב) ובבכורות (לד ב). וי"ל ע"ד שתירצו התוס' בגיטין שם הא דשטר שיש בו רבית ע"ש. ולולי פרש"י הנל"פ דהקושיא היא דיורשיו (היינו של בעל) מאי עבידתייהו לכתובה יורשיה מבעי' ליה למימר ומאי דפריך פשיטא ק"ל דהא אדרבה בכתובות (נג) פריך ע"ז ואמאי לימא יצר אנסה. ועי' ברכות (כ ב) ובגה"ש שם. ומאי דבאמת הכא קנסו לזרעה ובהני שהבאתי למעלה ל"ק בנו אחריו. י"ל כיון דכתובת ב"ד תקנתא דרבנן היא ובכה"ג דעבדא איסורא לא תקנו או משום דתנאי כתובה ככתובה שוי' רבנן כדאמרינן בכתובות (ר"ד נד):

שם אחיו של שני כו' ולא מייבם לא מדאורייתא כו'. נ"ל פירושו דאינו בתורת יבום (וכה"ג מפרש ראב"י לקמן (צז ב) למתניתין דשם) לענין דיקנה אותה בע"כ או בשוגג או לפטור צרתה לא מדאורייתא ולא מדרבנן היינו דא"צ ממנו גט בביאות הללו דכולי האי לא אחמרו רבנן. ובתור"ע גמגם הרבה בזה. וכן תפרש בהא דגיטין (ר"ד פ) לפרש"י דשם דהויא כאשת הראשון לגמרי. אבל לפירוש התוס' והר"ן שם דמדאורייתא הויא כאשת השני יקשה למה לא תתייבם לאחיו של שני ממ"נ. וצ"ל משום דנראית כסוטה שנשאת לבועל דאסורה להתייבם מה"ת וכמו שהאריך בזה המל"מ בפ"ו מהל' יבום:

שם ועוד תניא כל עריות שבתורה כו'. לקמן (צד ב) ושכחוהו המציינים:

תד"ה אר"ש (בסופו). א"נ אפי' כרבנן כו'. אע"פ שמותרת לאכלו מוכח להדיא דע"כ לא מספקא להו לרבנן אלא אם קנסוה מלחלוק לה אבל לאכול פשיטא להו דלא קנסוה. אולם מהרמב"ם פ"א מהל' מעשר הל"ב מוכח דקנסוה אפי' מאכילה (וכ"ה בטוש"ע אה"ע סי' י"ז סנ"ו) והתוי"ט לא הפריש ביניהם אלא בין ספק לודאי. וכן בבכורות פ"ד מ"ט ד"ה תרומות משמע מדבריו דלהתוספות מספקא אף באכילתה ול"ד במחכ"ת: