יבמות פט ע"ב

דף פט - ב

תיקשי: מאי שנא מהא דתנן במסכת דמאי [ה י]:

התורם מן הפירות הגדלים בעציץ הנקוב, שיונקים מהקרקע, באמצעות הנקב, וחייבים בתרומה מדאורייתא, על פירות הגדלים בעציץ שאין נקוב, שחייבים בתרומה רק מדרבנן, לפי שאין חיוב תרומה מן התורה אלא בדבר היונק מהקרקע - תרומתו תרומה מדרבנן, והרי היא קדושה בקדושת תרומה, והועילה הפרשת התרומה לתקן את השיריים שגדלו בעציץ הבלתי נקוב, שחייבים בתרומה רק מדרבנן.

ובכל זאת, לא תאכל התרומה עצמה לכהן - עד שיוציא עליה הישראל תרומה ומעשר ממקום אחר, ^[1] כדי לתקן את התרומה עצמה.

שהרי נמצא, שהוא מפריש "מן החיוב על הפטור" מן התורה, ואין התרומה עצמה ניתרת בהפרשה הזאת, אלא היא נשארת טבל גמור.

והשתא תיקשי: אם כן, גם גבי התורם מן הטמא על הטהור, למה אנו נותנים את התרומה לכהן, ואם רצה הכהן הרי הוא מדליקה מיד [כדין תרומה טמאה]?

והרי היה לנו לדונה כטבל גמור, האסור בהדלקה, עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר! ^[2]

ומשנינן: שאני הכא - גבי תורם מן הטמא על הטהור - דמדאוריייתא תרומה מעלייתא היא, והועילה לתקן, הן את השיריים והן את עצמה, וכדרבי אלעאי, כדמפרש ואזיל.

ולכן, על אף שהחמירו חכמים שלא תועיל הפרשתו לתקן את השיריים עד שיחזור ויתרום מן הטהור על הטבל, בכל זאת, לגבי התרומה עצמה, השאירוה על דינה, שתהא מותרת לכהן להדלקה, כדין תרומה טמאה. ^[3]

דאמר רבי אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה - שתרומתו תרומה?

דכתיב [במדבר יח] "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" [את המובחר].

מלמד הכתוב שאם לא תרימו מן המובחר - תשאו עליו חטא.

ואם אין קדוש התרומה, כשתורם אותה שלא מן המובחר -

"נשיאות חטא" - למה!? הרי לא עשה ולא כלום בהרמתה!?

אלא, מיכן אנו למדים למי שתורם מן הרעה על היפה - שתרומתו תרומה.

וכיון שחלה תרומתו מן התורה, יכול הכהן להשתמש בה.

אבל בתורם מן החיוב על הפטור לא חלה כלל תרומתו מן התורה, אלא נשארה אפילו התרומה טבל, ולכן אסור לו לכהן לאוכלה, עד שיפרישו עליה תרומה ממקום אחר.

אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] שהתורם מן הטמא על הטהור לא עשה ולא כלום, כל עיקר -

דאפילו ההוא "גריוא", הפרי שהפריש אותו לתרומה, גם הוא הדר לטבליה [שאפילו התרומה שתרם חוזרת לטיבלה].

מאי טעמא? - גזירה דילמא פשע ולא מפריש מחדש, ולכן הפקיעו חכמים תורת תרומה ממה שהפריש.

ותיקשי: מי איכא מידי, האם יתכן כדבר הזה, דמדאורייתא הוי תרומתו תרומה, ומשום גזירה דילמא פשע, אפקוה רבנן, הוציאו חכמים את תרומתו, הקדושה מן התורה בקדושת תרומה, לחולין!?

וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה!?

אמר ליה רב חסדא לרבה: וכי את לא תסברא שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה!?

שהרי מן התורה ממזר אסור בכשירה, וישראל כשר אסור בממזרת, אבל ממזר מותר בממזרת.

והתנן במשנתנו: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך, וניסת ואחר כך בא בעלה, תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה. והולד ממזר מזה [מן הראשון אם החזירה] ומזה [מן השני, בין שנולד קודם שגירשה הראשון, ובין שנולד לאחר שגירשה הראשון] -

והרי בשלמא הבן הנולד מהבעל השני קודם שגירשה הבעל הראשון, הוא ממזר גמור מן התורה, והוא מותר בממזרת, שהרי הוא נולד מהבעל השני בשעה שהיתה האשה אשתו של הראשון.

אלא, הבן הנולד מן הבעל הראשון שהחזירה אליו - אמאי הוא ממזר גמור מן התורה עד שיהיה מותר בממזרת!?

והרי מן התורה, אשה זו - אשתו של הראשון היא.

והולד שנולד ממנו - ישראל מעליא [כשר גמור] הוא.

ורק משום גזירת חכמים, שאסרוה אף על הראשון, עשאוהו חכמים כממזר.

ובכל זאת קא שרינן ליה בממזרת [מתירים אנו אותו בממזרת], שהרי שנינו במשנה "הולד ממזר", ומשמע ממזר גמור, לכל דיניו, כולל זה שמותר בממזרת.

ומוכח ממשנתנו כדברי, שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ותיקשי לך, רבה, שאמרת אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה!?

אמר ליה רבה לרב חסדא: הכי אמר שמואל: הולד מן הראשון אינו ממזר גמור, אלא רק ממזר לחומרא, אך הוא אסור בממזרת, ואין עוקרים דברי תורה.

וכן כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן, שה"ממזר" מן הראשון אסור בממזרת.

ואמאי קרי ליה במשנתנו "ממזר"? - לחומרא, לאוסרו בבת ישראל.

וקנס בעלמא הוא, להחמיר ולעשות סייג לתורה ואין זו עקירה, אבל להקל על דברי תורה - עקירה היא.

שלח ליה רב חסדא לרבה, שהקשה לו וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה - ביד רב אחא בר רב הונא:

וכי אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, כאשר תמהת עלי!?

והתניא:

א. מן התורה אין מתקדשת קטנה אלא על ידי אביה, אבל תיקנו חכמים נישואין ליתומה קטנה על ידי אחיה ואמה, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

ב. קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, יכולה למאן ולצאת מתחת בעלה. ומשמיאנה, נעקרו נישואיה למפרע.

ג. אין אדם יורש את אשתו - ואפילו גדולה - משאירסה, אלא אחר שנישאת לו.

מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה, שהשיאוה אחיה ואמה -

בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה.

משתגיע לפירקה [לאחר נישואיה], בגדלות של שנים ובהבאת שער. ^[4] אבל קודם שתגדל, אין הוא יורשה, מפני שנישואיה הם בגדר נישואי ספק בלבד, כי שמא עתידה היתה למאן, ולעקור את הנישואין למפרע.

ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה, הרי הוא יורש אותה, כשאר נשים שהבעל יורש אותן משעה שנכנסות לחופה.

ואף שלא גדלה עדיין, ויכולה היתה למאן, אין אנו מחשיבים אותה כמי שהיתה עתידה למאן ולעקור את הנישואין למפרע.

רבי אליעזר אומר: משתבעל. ומתבארים דבריו בהמשך הסוגיא.

ויורשה, ומיטמא לה בעלה אם הוא כהן

ואוכלת אשתו הקטנה בגינו של בעלה תרומה, אם כהן הוא.

ומבאר רב חסדא את הברייתא, כדי להקשות ממנה לרבה:

שנינו בברייתא: בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה, ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה.

ומשמע, כשם שלדעת בית הלל אין צריך שתעמוד בקומתה, כך לבית שמאי אין צריך שתכנס לחופה. ^[5]

ויש לתמוה: וכי לדעת בית שמאי יורש אדם את אשתו הקטנה משתעמוד בקומתה, אע"ג שלא נכנסה לחופה!? והרי אפילו את אשתו הגדולה אינו יורש אלא לאחר שנכנסה לחופה!?

אלא בהכרח, אימא: בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה, ותכנס לחופה. ^[6]

והכי קאמרו ליה [כך אמרו להם] בית שמאי לבית הלל ^[7] -

דקאמריתו [זו שאתם אומרים] "משתכנס לחופה" הרי הוא יורשה, אין הדבר כן שיהיה די בכניסה לחופה, אלא אי עמדה בקומתה, מהניא לה חופה, שיירשנה בעלה ואי לא עמדה בקומתה לא מהניא לה חופה לענין שיירשנה בעלה.

עוד שנינו בברייתא הזו: רבי אליעזר אומר: משתיבעל: ויש לתמוה: והאמר רבי אליעזר: "אין מעשה קטנה כלום אלא כמפותה" היא, שאין נישואין לקטנה שלא על ידי אביה, ואם כן מה מועילה בעילתה בעודה קטנה לכך שיירש אותה, והרי אין הוא בעלה כלל!?

אלא, אימא - משתגדיל ותבעל. משום שלדעתו, אין הנישואין שהיו בעודה קטנה חלים, ואינה נעשית נשואה אלא כשתיבעל אחר שתגדיל. ואז מהני לה החופה שנעשתה בקטנותה להיות נשואה מעכשיו. ^[8]

ועתה, לאחר שנתבארה הברייתא, מוכיח ממנה רב חסדא, שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה:

קתני מיהת בברייתא - העוסקת באשה קטנה, שאינה נשואה אלא מדרבנן - "יורשה".

והא הכא, דמדאורייתא אבוה ירית לה, הרי מדין תורה כיון שאינה נשואה לאיש, משפחת אביה ^[9] היא זאת שיורשת אותה.

ובכל זאת מדרבנן - ירית לה בעל [בעלה הוא שיורש אותה]!

ומוכח שיש ביד חכמים לעקור דבר מן התורה.

ודחה רבה את ראייתו של רב חסדא: אין ראיה מירושה, שהיא ענין ממוני, לכך שבית דין יכולים לעקור דבר מן התורה. כי בכוחם של חכמים לתקן תקנות בעניני ממון מכח הפקר בית דין הפקר, ודין זה הוא מן התורה, ולפיכך כל תקנת חכמים בעניני ממונות אינן נחשבות עקירה מן התורה. ^[10]

דאמר רבי יצחק: מנין שהפקר בית דין הפקר?

שנאמר בספר עזרא [פרק י]: "ויעבירו קול ביהודה וירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים. וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים [לסוף שלשת הימים] בעצת השרים והזקנים - יחרם כל רכושו. והוא יבדל מקהל הגולה

[לא יצרפו אותו לקהל הגולה בדבר מהדברים]. ^[11]

רבי אלעזר אמר: מהכא יש ללמוד שהפקר בית דין הפקר: דכתיב בספר יהושע [פרק יט]: "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון, וראשי האבות למטות בני ישראל".

וכי מה ענין "ראשים" אצל "אבות", והרי כך היה לו לכתוב לומר: יהושע בן נון "וראשי המטות" לבני ישראל!?

אלא, בא הכתוב לומר לך: מה "אבות" מנחילין הם את בניהן כל מה שירצו ^[12] -

אף "ראשים" של העם מנחילין את העם - כל מה שירצו. ^[13]

ועוד הקשה רב חסדא לרבה, הסובר שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה - מהמשך הברייתא, ששנינו בה: "ומיטמא לה" [הבעל הכהן לאשתו קטנה, כאשר מתה]: והא הכא, דמדאורייתא רק אביה הכהן מיטמא לה, ולא בעלה הכהן, הנשואה לו רק מדרבנן.

ובכל זאת, מדרבנן - מיטמא לה בעל כשהוא כהן!

הרי שעקרו חכמים דבר מן התורה!?

ודחה רבה: זה שהוא מיטמא לה, הוא משום דהויא לה הקטנה הזאת בגדר "מת מצוה", שהכהן מיטמא לו.

ותמהינן: ומי הוי הקטנה הזאת בגדר "מת מצוה"!?

והתניא: אי זהו מת מצוה שהכהן רשאי להיטמא לו? - כל שאין לו קוברין.

אבל אם קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה!? ^[14]

ומשנינן: הכא, באשתו קטנה, נמי, כיון דלא ירתי לה [הואיל ואין יורשים אותה] קרוביה - "קריא ולא ענו לה" היא.

הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. נראה לפי משמעה שפירש כל שקורא ואחרים עונין אותו כל שהחולה עצמו קורא לקברו ואין יורשין שעונין אותו אלמא כל שאין לו קרובים ראוים לירשו כהן מיטמא לו ולפיכך הוא קובר אשתו קטנה כמת מצוה.
אבל במסכת נזיר ירושלמי (ז,ה) משמע דכל שהכהן קורא לאחרים לקברו למת ואין עונין אותו קאמר הא יש מי שמטפל בו אסור לו להיטמא לו. וכן נראין הדברים שאין בהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות וכיון שאיפשר ע"י אחרים למה יטמא א"ת כן אפילו בכל אדם יטמא.
ויש לפרש הא דאמרינן קריא ולא ענו לה לאו משום קורא ואין אחרים עונין אותו קאמר אלא הכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה היא עצמה קוראה לקברה ואין עונה אותה שהבעל אינו קורא ולא קובר קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עלי' שאחר יירש והם יקברו ולא דמיא לאשה שיש לה יורש קטן ששם קרובים נזקקין לה וקוברין אותה משלו אבל כאן שזה יירש והם יקברו אין שומע לך וכ"ש שאינן קרובין [אין קוברים] שאינן נזקקין לאשה שיש לה יורשין וקרובים לפי' עשאוה כמת מצוה והטילוה עליו וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקברה ע"י אחרים וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה.
ואי גרסינן קרי ולא ענו ניחא דמצי לפרושי קרי בעל וליכא דמשגיח בי' ומילתא דדוקא בעלמא קאמר לומר שאין אחרים נזקקין לה וכיון שכן הטילוה חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת שלפיכך נמי התורה התירה טומאות הקרובים.
וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל כדרך הזו אלא שהוא אמר אפילו בגדולה כן וזה תימה דהא בכולהו תנויי דרשי' כי אם לשארו זו אשתו ובעל בעמיו יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא ושמעתין בקטנה מקשו ומתרצו ואלו גדולה דאורייתא.

הכא נמי כיון דלא ירתי לא קריא ולא ענו לה. מהכא משמע שפיר כל שקורא ואחרים עונין אותו דאמרינן גבי מת מצוה כל שהחולה עצמו קורא לחברו [בכת"י: לקברו, נ"א לחברו] ואין יורשים שעונים אותו קאמר. ולפיכך כל שאין לו קרובים ראוין ליורשו כהן מטמא לו ומשום כך הוא קובר אשתו קטנה. ובירושלמי מס' נזיר (פ"ז ה"א) לא משמע הכין אלא כל שהכהן קורא לאחרים לקבור את המת ואין עונין אותו, הא יש מי שמטפל בו אסור ליטמא בו. והכי נמי מסתברא שאין הכהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות, וכיון שאפשר על ידי אחרים למה יטמא לו. ויש לומר דהכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה, היא עצמה קוראה לקוברה ואין עונה אותה, שהבעל אינו קורא ולא קובר, קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עליה שיירש אחר והם קוברים. ואף אם הבעל קורא אין עונין אותו הקרובים דיאמרו הוא יורש ואנן קוברין. וכל שכן אחרים שאין נזקקין לה כיון שיש לה קרובים ויורשים, לפיכך עשאוה כמת מצוה והטילוה על הבעל, וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקוברה על ידי אחרים, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה. ואי גרסינן קרי ולא ענו ליה ניחא דמצינן לפרושי קרי בעל וליכא דמשגח ביה לומר שאין אחרים נזקקין לה, וכיון שכן הטילו חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת לה. ולפיכך התירה תורה טומאת הקרובים הרמב"ן נר"ו. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, שא"כ למה אסרה תורה אחותו בעולה. וכבר כתבתי אני למעלה דלא אמרי כן אלא באשתו קטנה לפי שאינו יורשה דבר תורה ומשום הכי קרי ולא ענו לה ואף הוא קרי ולא ענו ליה לקברה, וכיון שאינו צריך לקבור אלא משום דליכא דמיטפל בה הרי זו כמת מצוה שטומאה דחויה ומותרת אצלו ואינו זקוק לשכור אחרים לקבור, אלא הרי הוא ככהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצין לקבור אלא בשכר, שאין אתה מחייב את הכהן לשכור ושלא יטמא, אלא מטמא הוא ואין צריך לשכור, מה שאין כן באחותו בעולה או באשתו פסולה שהן מוטלין עליהן לקבור בממונן וכיון שכן שוכר וקובר ואינו מטמא כנ"ל.

שאני הכא דמדאוריתא תרומה מעליא הוא מדר' אילעי פי' אבל הכא בתורם מן הנקוב עלשאינו נקוב ומן החיוב על הפטור אין תרומתו תרומה ומה שהפריש טבל גמור הוא מן התורה ולפי' צריך שיוצי' עליו תרומ' מעשר ומיני' ובי' או מחיוב אחר ומיהו באידך שתר מן שאינו נקוב על הנקוב אעפ"י שאין תרומתו תרומה דה"ל מן החיוב על הפטור מסתייה לתקן את התבוא' שהיתה מן הנקוב דאלו אידך שאינו נקוב אינו חייב בכלו' מן התור' ואין שם תרומה חל עליו מן התורה וגם אינו טבל וכיון דכן הוי' תרומ' דרבנן בעלמא ולא הוצריכוהו לחזור ולתקנ':

אימא משתעמוד בקומתה ותכנס לחופ' (וכניסה לחופה) בעי' לכולי עלמא לדידכנו דקאמרית פי' דב"ש בקיאים הם בדברי ב"ה ויודעי' היו סברתם אלא שהתנא מקדי' דברי ב"ש לעולם:

הפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא ופסיק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכ"מ ובכל זמן וכדאמרינן במס' מ"ק ומ"ל דמפקרי. ומכאן סמך להכרזות שנהגו במלכותינו כי מפני שיש בו תיקון לקוחות ולמוכרו מפקיעים זכותו של מערער מפני שלא מיחה:

והתניא איהו מת מצוה כל שאין לו קוברין ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. יש שפי' שהמת הבא להפטר קורא קרובין ואין עונה אותו כלומר שאין לו קרובים ואעפ"י שיש רחוקים שיתעסקו בו מת מצוה חשיב שיטמא עליו אפי' כהן ונזיר והראיה מהא דאמרי' הכא נמי כיון דלא יירת לה קרובים קריא ולא ענו לה הו' והוי' מת מצוה ואין פירוש זה נכון חדא דאין כהן מטמא למת מצוה אלא מפני כבוד הבריות שלא יהא המ' מוטל בלא קבורה וכל שיש עוסקי' בו ואפי' רחוקים הרי כבודו עמו ולמה יטמא לו כהן ונזיר ועוד דבירוש' דמ' נזיר פי' להדיא דקורא ואחרי' עוני' זהו שהכהן הבא ליטמ' קורא לאחרים לקוברו ואין עונים אותו לפיכך אמרה תורה שיטמא לו בעצמו ואפי' היה מוצא אנשים לקוברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה והא דאמרי' הכא דכיון דלא יירתי לה קרובים קריא ולא עני לה לישנא בעלמא נקט שאפי' היא בעצמה קורא לקרובים לא יענו לה וכ"ש כשהכהן קורא אותם וכיון שהקרובים לא יטפלו בדבר כ"ש הרחוקי' דאמרי הא איתי לה בעל והא אית לה קרובים ומפני שהוא מת מצוה הטילו קבורתה על בעל כיון שהוא יורשה וסבר דכל שירושתו מן התורה ומן התורה אין לו ליטמא אין הקרובי' ולא הרחוקים מקפידים ולפי' אינו מטמא לאשתו פסולה ואעפ"י שהוא יורשה והטעם שאמרה תורה לכהני' שיטמאו לקרובי' אינו מפני מת מצוה דהא ודאי שפיר נטפלים בהם קרובים ורחוקי' אלא הטעם כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר ע"י קרובי' עשאו הכתוב לענין זה כענין מת מצוה ודיני מת מצוה כתבתי במקומו בס"ד. (א"ה עיין בנמקי יוסף יבמות בפ' זה):

עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. וא"ת אמאי לא מפריש מיניה וביה י"ל דאתי למימר שהמותר חולין ואתי למימר דשריא לישראל לאכול והיא אסורה מדרבנן דהא תרומה היא ופ"ה והא דלא אמרינן משאינו נקוב על הנקוב עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. שאני התם שנותנין לכהן שאינו נקוב והוי פטור ואין עליו דין טבל אבל הכא שנותן לכהן את שהוא מן הנקוב והוי טבל גמור לא תאכל לכהן עד שיפריש עליו תרומה ומעשר ממקום אחר:

דמדאורייתא תרומה מעליא כדר' אליעזר וכו' ומ"מ במזיד אין תרומתו תרומה כדפי' לעיל:

ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה. וא"ת משום דעבר אמצותא דרחמנא דה"נ איכא מ"ד בפ"ק דתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וי"ל דמ"מ אם אינו קדוש כלל לא הוי קרי ליה נשיאות חטא דנשיאות חטא משמע שהאיסור לעולם עליו ואי לא הוי קדוש כלל א"כ צריך לחזור ולתרום כי את שתרם מתחלה אינו קדוש כלל א) כיון דלא ירתי לה איהי קריא ולא עני לה. פי' לעיל גבי יש חופה לפסולות. וא"ת משמע הכא דמטמא לה אף כי יש אחרים שיכולים לעסוק בה. ותימה דאמרי' בנזיר במת מצוה אם יש ישראל וכהן יטמא ישראל ואל יטמא כהן. וה"נ יתעסקו בה קרוביה ולא בעלה שהוא כהן ונראה דהכא קאמר דמטמא לה משום דחכמים שויוה כמת מצוה שאין לו קוברין אלא ב) הוא דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה כי הכא שיש טעם גדול בדבר דלא ירית לה אב ומפסיד דינו ואין זה חשיב עקירה:

והולד ממזר מזה ומזה בשלמא משני הוי ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן לה בממזרת אמר שמואל אסור בממזרת וכן כי אתא ר' אר"י אסור בממזרת ואמאי קרי לי' ממזר לאוסרו בבת ישראל:

תניא מאימת יורש אדם את אשתו קטנה בש"א משתעמוד בקומתה ובה"א משתכנוס לחופה ויירשה ומטמא לה ואוכלת בגינו תרומה:

תוס' בד"ה משתעמוד בקומתה כו' דמ"ש מקדושין דמהני כשהיו בקטנותה ואח"כ עמדה בקומתה עכ"ל משמע להו דבקדושין ודאי מהני קודם שתעמוד בקומתה דאם לא כן הל"ל נמי משתעמוד בקומתה ותיבעל למ"ד ביאה אירוסין עושה כדאר"א משתיבעל:

בד"ה משתגדיל ותיבעל וא"ת כו' וטעמא דיורשה משום דהפקר ב"ד היה הפקר עכ"ל ורב חסדא דלא סליק אדעתיה השתא טעמא דהפקר ב"ד היה הפקר אלא דב"ד עוקרין דבר מן התורה לר"א נמי לגבי ירושה עוקרין דבר מן התורה ולא קאמר אין מעשה קטנה כלום אלא לענין תרומה דהכי מיתנייא במתניתין בפרק ב"ש לגבי תרומה ומשתגדיל ותיבעל שפיר אוכלת בתרומה דליכא למיחש לדעולא ולא לסמפון כמ"ש התוס' ואע"ג דבברייתא התם קאמר נמי דאין מעשה קטנה כלום לגבי ירושה אולי דרב חסדא לא ידע הך ברייתא והתוס' שכתבו טעמא דיורשה משום דהפקר ב"ד היה הפקר היינו למסקנא דהכא ומיהו לא קאמרינן לר"א דהפקר ב"ד היה הפקר אלא לאחר שתגדיל ותיבעל אבל בקטנותה לא נימא דהפקר ב"ד היה הפקר כדתני התם בברייתא דאין מעשה קטנה כלום אף לגבי ירושה לר"א:

[גמרא וה"ק ליה ב"ש לבית הלל כו' וק"ק מאי צריך התרצן לזה דה"ק אימא כפשוטו דכוונת ב"ש הוא גם אחופה כמו שמתרץ אחר כך בדברי רבי אליעזר אימא משתגדיל וכו' אף שלא נזכר זה קודם דבריו לפי פירוש התוספות כמו כן נאמר אב"ש ויש ליישב ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:

בתד"ה כיון דלא ירתי כו' דהא במת מצוה אם יש כהן וישראל עכ"ל ואין זו הראיה מכרעת דהתם ודאי כיון דיש שם גם ישראל ומוטל עליו לקוברו לא הוה מת מצוה לגבי כהן משא"כ הכא כיון דהוא ירית לה לא מוטל על הישראל לקוברה והוה מת מצוה לגבי כהן וק"ל:

מה אבות מנחילין בניהם כו'. דרך מתנה גם לאחרים שאינן בניהם מועיל אבל בלשון ירושה ונחלה קאמר דמנחילין בניהם דוקא שיוכל להרבות לא' ולמעט לא' וקאמר דדרשינן נמי כמו אבות ליטול נחלה שנפלה בגורל לזה וליתנה לאחר בדרך הפקר אע"ג דכתיב לרב תרבו ולמעט גו' וק"ל:

תוס' ד"ה משתגדל ותיבעל וא"ת וכו' היכי מהני חופה שהיתה בקטנות. והא דכתבו התוס' בדבור שלפני זה וה"ה אם נכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה דמהניא חופה שבקטנות וכו' לא כתבו זה אלא לסברת ב"ש דלא הצריכו בעילה אחר גדלות א"כ ס"ל דמהני קדושין דקטנות ה"ה חופה אבל ר"א דמצריך בעילה לאחר שתגדיל דלהוי קדושין בגדלות ולא מהני לדידיה קדושין דהוו בקטנות משום דאין מעשה קטן כלום לכך הקשו התוס' א"כ היכא מהני חופה שהיתה בקטנותה:

גמ' משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה כו'. נ"ב י"מ לפי' רש"י דתלי הכל במיאון א"כ לב"ש דסברי בפ' ב"ש דהנשואות אינן ממאנות כלל א"כ בנכנסה לחופה לחוד סגי שהרי אינה יכולה למאן כלל וצ"ל דלדברי ב"ה קאמרי ולא ס"ל והן משמע קצת לישנא דתלמודא דקאמר והכי קאמרי ב"ש לב"ה כו' דהיינו לדבריהם ודו"ק:

שם קורא ואחרים עונין כו' נ"ב פירוש אם היה המת חי והיה קורא ואחרים מן העיר היו עונין לו כלומר יורשיו וקרוביו אבל הר"ן פירש בשם הירושלמי דקאי על כהן שבא ליטמא לו כו' וכן משמע בסמ"ג ע"ש:

גמרא דמדאורייתא אבוה ירית לה. עפרש"י. ומשכחת לה אבוה ממש ג"כ כגון יתומה בחיי האב כדלקמן (ריש קט) במשנה:

תד"ה כיון. ולפ"ז אלמנה לכ"ג כו' לא ירתי לה כו'. בתוספתא דמכלתין פ"ב איתא להדיא דירית לה ועיקר דבריהם דחוק. ולעד"נ דע"כ ל"א הכא כיון דלא ירתי לה כו' היינו דוקא היכא דרבנן עקרו הירושה מידם אבל היכא דהתורה הפקיעה מידם לא משכי בעבור זה מלהתעסק בה:

בא"ד דאין מפר לאשתו פסולה כגון אלמנה כו'. בתוספתא שם מפורש דמיפר לה:

גמ' דמדאורייתא אבוה כו'. נ״ב משכחת לה ביתומה בחיי האב. ורש"י מילתא שכיחא נקט:

גמ' והא הכא דמדאוריי' וכו'. עי' כתובות דף קא ע"א תוס' ד"ה ובהפרת נדריה:

גמרא מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה, ב"ש אומרים משתעמוד בקומתה (ותכנס לחופה):
ואין אומרים דלמא עתידה היתה למאן דהא ב"ש סברי אין ממאנין אלא ארוסות, וא"צ למה שפי' רש"י דאין חוששין דלמא היתה ממאנת:

גמרא קתני מיהת (בקטנה שנכנסה לחופה דבעלה) יורשה, והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית להבעל (אלמא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה).
האי דמשכחת דמדאורייתא אבוה ירית לה, היינו בנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ואף דהתוס' כתבו בפ' בן סורר (סנהדרין דף סח) דלא משכחת לה שיהא ממון לקטנה רק דרך ירושה מאביה, הא מ"מ באמת משכחת לה בהרויחה במעשה ידיה, וכמ"ש התוס' שם.
ואין צורך למה שפי' רש"י דאבוה לאו דוקא אלא קרובי האב: