יבמות פט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - א

אע"פ שנתן לה האחרון, שקידשה ולא נשאה, גט - לא פסלה מן הכהונה משום גרושה, שאין זה גט, כיון שלא היתה נשואה לו.

מכלל, ממה שלמדנו שאין היא נפסלת מן הכהונה, מבינים אנו דלא בעיא גט, שאין היא צריכה גט אפילו מדרבנן.

דאי בעיא גט, שהרי אם צריכה היא גט - אמאי לא פסלה מן הכהונה? והרי לא גרע זה מ"ריח הגט", שהוא פוסלה לכהונה!? ^[1]

אלא, מבארת הגמרא באופן אחר את הסיפא, שמבואר בה, שאם קידשה השני ולא נשאה אינה צריכה ממנו גט -

משום הכי אין אנו מצריכים גט בסיפא, ואין חוששים "שמא יאמרו גירש זה וקידש זה", כשם שאנו מצריכים אותה גט ברישא מטעם זה -

כי אמרי אינשי, כשיראו את השני מוציא בלא גט, שודאי קדושי השני קדושי טעות הוו [וכגון שקידשה על מנת שאני כהן ונמצא ישראל], ומשום כך לא הוצרך לתת גט, אף שקידשה כדין אחר גירושי הראשון [לפי דעת הבריות].

שמא תאמר: ברישא - שנשאה השני - נמי, למה מצריכים אנו גט משני, והרי אמרי נישואי טעות הוו!? ^[2]

תשובתך: לא דמי. כי ברישא קנסוה רבנן, ואין אנו תולין לקולא, שיאמרו "קידושי טעות הוו", אלא חוששים אנו שמא יאמרו הבריות "נמצאת אשת איש יוצאת בלא גט".

ואם תאמר: סיפא, נמי ליקנסוה! שאף בסיפא, כשנתקדשה האשה ולא נישאת היה לנו לקונסה, ולחוש שמא יאמרו הבריות שאשת איש יוצאת בלא גט!?

לא תיקשי, היות ואינו דומה הרישא לסיפא.

כי רישא, דנישאת, ועבדא איסורא, עשתה האשה איסור, ^[3] לכן קנסוה חכמים, ואין תולים לקולא.

אבל סיפא, דנתקדשה בלבד, ולא עבדא איסורא - לא קנסוה רבנן, ותולים לקולא שיאמרו הבריות "קידושי טעות הוו".

שנינו במשנה: ואין לה כתובה לא על זה ולא על זה:

ומבארת הגמרא את הטעם שאין לה כתובה מן הראשון אף שבעלה הוא: כי מאי טעמא תקינו לה רבנן ^[4] כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואילו הא, שחייב הוא להוציאה, אדרבה, תהא קלה בעיניו להוציאה.

שנינו במשנה: אין לה פירות ולא מזונות ולא בלאות:

ומפרשת הגמרא את הטעם: כי תנאי כתובה ככתובה דמי.

והיינו, כשם שקנסוה שתאבד את כתובתה, כך קנסוה שתאבד את כל מה שמוגדר כ"תנאי כתובה", כגון המזונות והכסות שהבעל חייב לאשתו.

ואף על פי שאין לה כתובה, בכל זאת פטור הבעל להחזיר את פירות נכסי המלוג שאכל.

זאת, למרות שכל זכותו באכילת הפירות היא ובשימוש בנכסיה בלי לשלם את הבלאי שנגרם מהשימוש בנכסים, היא משום תקנת חכמים, שתקנו לו זכות של אכילת פירות ושימוש בנכסי מלוג תחת חיובו לפדותה אם נשבית [שהוא אחד מ"תנאי הכתובה"].

ואשה זאת, שאין לה תנאי כתובה, אין הוא חייב לפדותה, ואם כן היה צריך לכאורה להחזיר את הפירות שאכל, וכן את הפחת שנגרם מהשימוש ברכושה.

כי קנסוה חכמים שלא יחזיר לה בעלה את הפירות שאכל, ולא את ה"בלאות", שהם הפחת שפחתו הבגדים או כל רכוש אחר עקב שימושו בהם.

שנינו במשנה: ואם נטלה מזה ומזה - תחזיר:

ותמהינן: פשיטא!?

ומפרשינן: מהו דתימא, כיון דכבר תפשה, לא מפקינן מינה [הואיל וכבר תפסה לא גזרו עליה שנוציא ממנה], קא משמע לן שתחזיר אף את אשר תפסה.

שנינו במשנה: והולד ממזר מזה ומזה:

תנן התם במסכת תרומות ב ב]:

אין תורמין מן הטמא על הטהור, משום הפסד כהן. ^[5]

ואם תרם - מן הטמא על הטהור, בשוגג - תרומתו תרומה. ^[6]

אבל אם תרם מן הטמא על הטהור במזיד - לא עשה ולא כלום, מדרבנן.

והוינן בה: מאי "לא עשה ולא כלום"?

אמר רב חסדא: לא עשה ולא כלום - כל עיקר!

והיינו, דאפילו ההיא גריוא [אפילו אותה מדה של פירות שהפריש, שמן התורה תרומה גמורה היא], הפקיעו חכמים ממנה את קדושת התרומה, והדר לטיבליה [חוזרת היא להיות טבל], כדמפרש טעמא ואזיל.

רב נתן ברבי אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום לתקן את השיריים הטהורים, אבל אותה מדה שהפריש לתרומה - תרומה הוי, ונותנה לכהן. ^[7] ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רב חסדא - לא אמר כרב נתן ברבי אושעיא -

דאי אמרת שאותה מדה שהפריש הוי תרומה - זימנין דפשע, ולא מפריש

יש לחוש שמא לא יפריש תרומה אחרת להתיר את השיריים הטהורים, מאחר שרואה שהתרומה שהפריש תרומה היא.

ומקשה הגמרא על רב חסדא הסובר "לא עשה ולא כלום כל עיקר":

מאי שנא מהא דתנן במסכת תרומות [ג א]: התורם קישות, ונמצאת מרה

התורם אבטיח, ונמצא סרוח - הרי זה תרומה, ואינה חוזרת לטיבלה. ויחזור ויתרום ^[8] כדי לתקן את השיריים.

ומוכח, שאין אנו חוששים שמא יפשע ולא יתרום לתקן את השיריים!?

ותמהה הגמרא על הקושיה:

הרי אותה משנה, בתורם בשוגג היא עוסקת, שהרי שנינו "ונמצאת" מרה, "ונמצא" סרוח.

וכי שוגג אמזיד - קרמית!?

וכי מקשה אתה מן התורם בשוגג שלא כדין, על התורם במזיד שלא כדין!?

והרי יש לחלק:

שהתורם בשוגג, לא עבד איסורא. ואין לנו לחוש שאם נאמר תרומה הוי, שמא יפשע ולא יתרום לתקן את השיריים. שהרי שוגג הוא ולא פושע, ולפיכך הוי תרומה.

אבל התורם במזיד - קעבד איסורא. ויש לנו לחשוש שאם נאמר "תרומה ויחזור ויתרום", יפשע אותו אדם, שחשוד הוא, ולא יפריש תרומה אחרת לתקן את השיריים. ולכן אמרו חכמים שלא תהא תרומתו תרומה כלל. ^[9] אך ממשיכה הגמרא להקשות:

ורמי יש לנו להקשות סתירה מדברי המשנה בענין תורם בשוגג מן הטמא על הטהור - אדברי המשנה בתורם בשוגג קישות ונמצאת מרה:

שהרי הכא - בתורם מן הטמא על הטהור - קתני במשנה: בשוגג, תרומתו תרומה, ואינו צריך אפילו לתקן את השיריים.

ואילו התם, גבי תורם קישות ונמצאת מרה, שמדובר בשוגג ["נמצאת"] - קתני במשנה: תרומה, ויחזור ויתרום, כדי לתקן את השיריים!? ^[10]

ומשנינן: התם - גבי קישות ונמצאת מרה - שוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה למיטעמיה.

היה לו להפריש על מעט ממה שהוא עומד לתרום, ולטועמו אם ראוי הוא לתרומה על השאר.

ולכן, אף שדינו כשוגג, שאין לחוש שמא יפשע, ותרומתו שתרם תרומה הוי, מכל מקום צריך הוא לתקן את השיריים, כיון שקרוב למזיד הוא.

וממשיכה הגמרא להקשות על רב חסדא:

ורמי אליבא דרב חסדא, מתורם במזיד מן הטמא על הטהור, אמזיד שבמשנה אחרת, ולענין אחר: שהרי -

הכא - גבי תורם מן הטמא על הטהור - קתני: במזיד לא עשה כלום. ופירשה רב חסדא שאינה תרומה כל עיקר, משום דחיישינן שיפשע, ולא יחזור ויתרום.

ואילו התם במסכת דמאי [ה י] תנן:

התורם מדבר שגדל בעציץ שאין נקוב, שאין חיובו בתרומה אלא מדרבנן, על דבר שגדל בעציץ הנקוב, שחיובו בתרומה מן התורה - הרי זו תרומה, מדרבנן.

ויחזור ויתרום! הואיל ומן התורה הרי זה תורם מן הפטור על החיוב, שאינה תרומה.

ותיקשי לרב חסדא: למה הוי תרומה, והרי יש לחוש שיפשע ולא יחזור ויתרום!?

ומשנינן: בתרי מאני, בתבואה הגדלה בשני כלים, עציצים, האחד נקוב והשני אינו נקוב - ציית, יקבל התורם את דברי חכמים, ויציית להם.

שאם נאמר לו, היות ותרמת מהתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב על התבואה שגדלה בעציץ נקוב, צריך אתה לחזור ולתרום כדי לתקן את התבואה שגדלה בעציץ הנקוב, יתקבלו הדברים אצלו, וישמע לנו אפילו אם יווכח לדעת שהתרומה עצמה שתרם, לא פקעה קדושתה. ואין לגזור שמא יפשע ולא יחזור ויתרום.

אבל בחד מנא - לא ציית!

בטמא וטהור שגדלו באותו הכלי, בעציץ נקוב אחד, לא ישמע לנו לחזור ולתרום.

כי כאשר נאמר לו שהתרומה הטמאה שתרם מהתבואה שגדלה באותו העציץ אינה מועילה לתקן את התבואה הטהורה, אלא עליו לתת את התרומה הטמאה לכהן וגם לחזור ולתרום תרומה טהורה אחרת - לא יציית לנו, אלא יתן את התרומה הטמאה בלבד לכהן.

ולאו דוקא אם גדלה התבואה באותו כלי, אלא בכל ענין שאינו רואה שינוי מהותי בין התרומה שתרם ובין השיריים שנשארו.

ולכן, מוטב שתחזור התרומה הטמאה לטיבלה, ואז הוא יחזור ויתן תרומה טהורה לכהן. ^[11]

ועתה מקשה הגמרא לשיטת רב נתן ברבי אושעיא, החולק על רב חסדא:

ולרב נתן ברבי אושעיא, דאמר "התורם מן הטמא על הטהור במזיד, לא עשה ולא כלום לתקן את השיריים, אבל תרומה הוי", ואם רצה הכהן, הרי הוא מדליקה מיד -

הערות

^[1] תניא [לקמן צד א]: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו [הכהנים] ". אפילו לא נתגרשה האשה אלא מאישה [כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, שלא נתגרשה זו לגמרי, אלא מאישה נפרדה, רש"י] פסולה היא לכהונה [אם מת, והותרה לינשא, רש"י]. והיינו "ריח הגט" הפוסל בכהונה. וכתב הריטב"א שיכולה היתה הגמרא לדייק מלשון המשנה "אף על פי שנתן לה גט" שאינה צריכה מן הדין גט, אלא שראיית הגמרא אלימא ליה, כי היה יכול לדחות דהכי קאמר "אף על פי שנותן לה גט".

^[2] הקשו התוספות על פירוש רש"י שפירש "קידושי טעות" דהיינו שקידשה על מנת שאני כהן ונמצא ישראל, אם כן מאי פריך ארישא, והרי אין תנאי בנשואין [ראה לקמן צה ב וקז א], ולא שייך קידושי טעות! ? ולפיכך פירשו: קידושי טעות, שסבורה שמת בעלה, ולא מת, כמו שהוא באמת.

^[3] שנבעלה, או שמכל מקום נכנסה לחופה ונמסרה לביאה של זנות. מאירי. וראה גם בריטב"א, הובאו דבריו בהערות על המשנה לקמן, גבי נתקדשה.

^[4] כתבו התוספות: אף על גב דקיימא לן כתובה דאורייתא היא, הכי קאמר: מאי טעמא תיקנו חכמים כתובה לאלמנה, שאין לה כתובה מדאורייתא, משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולפיכך בנדון דידן, אפילו שבתולה היא, ויש לה כתובה דאורייתא, אמרו חכמים שתפסיד כתובתה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, והביאו דוגמא לפירוש זה ממקום אחר, ראה שם.

^[5] כן פירש רש"י והסכימו עמו התוספות. והוסיפו עוד פירוש, שעיקר הטעם הוא משום שצריך לתרום מן היפה ולא מן הרע וכמו שאמרה תורה "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו [המובחר] ממנו". אלא שהחמירו חכמים בטמא יותר מבסתם רע, ואמרו: אם תרם במזיד מן הטמא על הטהור לא עשה ולא כלום, מה שאין כן בתורם מן הרע על היפה. והטעם, מפני שהטמא אינו ראוי לאכילה כלל.

^[6] פירש רש"י: בשוגג תרומתו תרומה, כדרבי אלעאי לקמן. וכוונתו לומר, שלא תאמר, כיון שתרם מן הטמא על הטהור הרי זה כמי שתרם מן הרע על היפה, שאמרה תורה "ולא תשאו עליו חטא, בהרימכם את חלבו ממנו", ולכן פירש רש"י: דאמר רבי אלעאי [לקמן עמוד ב]: התורם מן הרעה על היפה, אף שהוא נושא עליו חטא, מכל מקום חלה התרומה. ולמדנו מדברי רש"י אלו, כי כבר עתה ידעינן לדינא דרבי אלעאי; ולא כמו שכתבו התוספות ד"ה לרב, דהשתא סלקא דעתין שהתורם מן הרעה על היפה וכל שכן מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה מדאורייתא. וביארו שם הטעם, דתרומתו תרומה בשוגג משום שלא הקפידה התורה בתרומה מן הרעה על היפה אלא במזיד, כדכתיב "ולא תשאו עליו חטא", דמשמע במזיד, דאיכא נשיאות חטא. ומה שלא פירש רש"י הטעם שאין תורמין מן הטמא על הטהור משום דהוי מן הרעה על היפה, היינו משום דברעה על היפה אפילו מדרבנן תרומתו תרומה [לבד מתורם קישות מרה או אבטיח סרוח] ואפילו במזיד [וכמו שכתבו התוספות שהובאו בהערה קודמת], ולא החמירו בטמא על הטהור אלא משום הפסד כהן.

^[7] בפשוטו הטעם דהוי תרומה, הוא משום שמדין תורה הרי הוא תרומה גמורה. וכמו שכתב רש"י שמשום הכי תרומתו תרומה בשוגג, ולא רצו חכמים להפקיע קדושת תרומה ממנה. ואולם כל זה אינו אלא לפי מה דמשמע מרש"י [כמבואר בהערה קודמת], שכבר ידעה הגמרא עכשיו, את דינו של רבי אלעאי שהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה, אבל לפי המבואר בתוספות בהמשך הסוגיא ד"ה לרב, שעדיין לא ידענו שמן התורה חלה התרומה, צריך לומר, דהשתא קא סלקא דעתין שקנס חכמים הוא שתהיה זו תרומה ויחזור ויתרום.

^[8] ואף דבשאר תורם מן הרעה על היפה לא גזרו חכמים בדיעבד, הכא שאינו ראוי לאכול כמו שאר רעה, החמירו יותר. תוספות.

^[9] כתבו התוספות: אבל אין לפרש דשוגג לא עבד איסורא לא קנסו, אבל מזיד קנסו, דאין זה קנס דהדר לטיבלה, דטפי דמי קנס הא דאמר "תרומה ויחזור ויתרום" שצריך להפריש שתי תרומות.

^[10] לשיטת התוספות שטעם האיסור בתרומת טמא על הטהור הוא משום שאינו ראוי לאכילה, ניחא בפשיטות הדמיון של הגמרא לתורם קישות ונמצאת מרה, שהרי אף היא אינה ראויה לאכילה, וכמו שכתבו התוספות. ולשיטת רש"י שטעם האיסור לתרום מן הטמא על הטהור הוא משום הפסד כהן, הכי מקשה: הרי סוף סוף תורם מן הטמא על הטהור לא עדיף מתורם קישות ונמצאת מרה, כיון שהטמא אינו ראוי לאכילה, וכיון שהחמירו בו אפילו בשוגג, למה לא החמירו בתורם מן הטמא על הטהור.

^[11] כתב הריטב"א, בשני כלים שונים שפיר משמע ליה כי הדין נותן שלא תהא תרומתו תרומה. אבל בטמא וטהור, שהן ענין אחד וכלי אחד, הוא טועה וסובר שתרומתו תרומה. וחד מנא ותרי מאני דאמרינן - לאו דוקא, אלא לומר שהם ענין אחד או שני ענינים.

שנתן לה אחרון גט — לא פסלה מן הכהונה, ואינה נחשבת כלל כגרושה, מכלל הדברים אתה למד דלא בעיא [שאינה צריכה] גט ממנו, דאי בעיא [שאם צריכה] היא גט אפילו מפני הספק, אמאי [מדוע] אם כן לא פסלה מן הכהונה? שהרי כאשר יש לגט תוקף כלשהו, דיו כדי לפסול מכהונה! אלא ודאי יש לומר כי גט שנותן לאשה שאינה אשתו, אין בו כל ממש. אלא כך צריך לומר: סיפא [בסוף המשנה], במקרה של קידושין, אמרי [אומרים] אנשים קידושי טעות הוו [היו], שאנשים סבורים שנתברר שהיתה טעות בקידושין, ולכן בטלו הקידושין מעיקרם ללא צורך בגט.

ושואלים: אם כן, רישא נמי בתחילה גם כן] אמרי [אומרים] נישואי טעות הוו [היו]? ומשיבים: קנסוה רבנן [חכמים] בכל זאת שתצטרך גט, משום החשש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. ושואלים: אם כן סיפא נמי ליקנסוה [במקרה שבסוף המשנה גם כן שיקנסוה]! ומשיבים: רישא, דעבדא איסורא [במקרה שבתחילה, שעשתה איסור], שנבעלה באיסור — קנסוה חכמים, ואולם סיפא [במקרה שבסוף], שלא עבדא איסורא [עשתה איסור] בקידושין בלבד — לא קנסוה רבנן [חכמים].

א שנינו במשנה שאשה זו אין לה כתובה. ומסבירים: מאי טעמא תקינו [מה טעם תיקנו] לה רבנן [חכמים] כתובה לאשה בכלל — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שמתוך שצריך לטרוח להשיג כסף לפרעון כתובתה, הריהו מהרהר ומתחרט, אולם הא [אשה זו] אדרבא רצו חכמים שתהא קלה בעיניו להוציאה, שהרי נישואיה באיסור, ואסור לה להיות עמו, ולכן קנסוה שתצא בלי כתובה, כדי שימהר לגרש אותה.

ב עוד שנינו במשנה שאין לה פירות ולא מזונות ולא בלאות. ומדוע — תנאי כתובה, כלומר, כל הזכויות שיש לאשה שהן כתנאי נוסף על הכתובה, ככתובה דמי [הן נחשבות], וכיון שאין לה כתובה — גם תנאי כתובה אין לה.

ג עוד שנינו שאם נטלה מזה ומזה, מחזירה לזה ולזה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! כיון שאמרנו שאין לה זכות לכך — ודאי שצריכה להחזיר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שתפשה כבר לא מפקינן מינה [מוציאים ממנה], שהרי רק קנס היה הדבר, ולא נטלה מה שלא היה שייך לה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף מוציאים ממנה.

ד שנינו במשנה שהולד ממזר מזה ומזה. לשם בירור הענין מביאים סוגיה אחרת, תנן התם [שנינו במשנה שם]: אין תורמין תרומה מן הטמא על הטהור, ואם תרם דבר טמא, בשוגג — תרומתו תרומה. ואם עשה במזיד — לא עשה ולא כלום. ונחלקו בשאלה: מאי [מה] פירוש לא עשה ולא כלום? אמר רב חסדא: לא עשה ולא כלום כל עיקר, ופירושו: שאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה [אותה סאה שתרם, שהפרישה לתרומה חזרה להיות טבל], כמו שהיתה לפני כן, שאנחנו אומרים שכל מעשה התרומה בטל מעיקרו לגמרי.

רב נתן בר' אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום, הוא לענין, לתקן את השירים, את התבואה שנשארה לאחר שהפריש ממנה תרומה, אבל תרומה הוי [הריהי], שחלה קדושת תרומה על מה שהפריש, אבל אין זה מועיל לתקן את תבואת החולין הטהורה. ומסבירים את שיטותיהם: רב חסדא לא אמר כרב נתן בר' אושעיא, דאי אמרת [שאם אומר אתה] הוי [הריהי נעשית] תרומה, יש לחשוש שמא זימנין דפשע [פעמים שהוא מתרשל] ולא מפריש עוד, מפני שהוא סבור שמאחר שתפסה קדושת תרומה במופרש, בודאי גם ניתקן כל מה שהיה צריך לתקן ונמצא שאוכל טבל.

ושואלים: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה]: התורם קישות (מלפפון) ונמצאת מרה, או אבטיח ונמצאת סרוח — הרי זו תרומה, ובכל זאת יחזור ויתרום פעם נוספת קישות או אבטיח ראוי, ואין חוששים שמא לא יחזור ויתרום! ומשיבים: משוגג על מזיד קרמית [אתה מטיל, מראה סתירה]? הרי יש לחלק ביניהם כי שוגג לא עבד איסורא [עשה איסור] בכוונה ולא קנסוהו, מה שאין כן מזיד קעבד איסורא [עשה איסור].

ורמי [ומטילים, מראים סתירה] בין ענין שוגג אשוגג [על שוגג]: הכא קתני [כאן שנה] שאם תרם מן הטמא על הטהור בשוגג — תרומתו תרומה, משמע לגמרי, שאינו צריך לחזור ולתרום, ואילו התם קתני [שם בפרי שהיה מקולקל שנה] שהוא כן תרומה, ויחזור ויתרום!

ומסבירים: התם [שם] במקרה שהפרי היה מקולקל — הרי זה שוגג קרוב למזיד, דאיבעי ליה למיטעמיה [שהיה צריך לטעום אותו] תחילה וליבדוק מה הוא תורם, וכיון שלא בדק, יש בזה צד קרוב למזיד, ולכן קנסוהו שיחזור ויתרום, מה שאין כן בתרומה טמאה, שאינו יכול תמיד לברר את הדבר בשעת הפרשה.

ורמי [ומטילים, מראים סתירה] ממזיד על מזיד: הכא קתני [כאן שנה] שאם תרם במזיד לא עשה כלום, התם תנן [שם במשנה שנינו] במקרה אחר: התורם מדבר הצומח בכלי שאין (שאינו) נקוב (שכיון שאין הכלי נקוב, אינו חייב בתרומה מן התורה כלל) על מה שצמח בכלי נקוב הנחשב כמחובר לקרקע, ונדון כמוה — הרי זו תרומה, ויחזור ויתרום, ואין אומרים שכיון שצריך לחזור ולתרום לא תחול תרומה גם ממה שהפריש!

ומשיבים: בתרי מאני [במקום שיש בו שני כלים] — ציית [מציית], כיון שרואה שאחד נקוב ואחד איננו נקוב, אנחנו מניחים שאם נחייב אותו לחזור ולתרום יציית לדברי חכמים, מפני שהוא מבין את ההבדל, מה שאין כן בחד מנא לא ציית [בכלי אחד שאיננו מציית], כיון שהטמא והטהור נראים בעיניו דומים זה לזה, ואם יאמרו לו שחלה קדושת תרומה על המופרש ובכל זאת צריך לחזור לתרום לא יציית לדברי חכמים ולא יתרום.

ושואלים מצד אחר: ולדעת רב נתן בר' אושעיא, שאמר כי לא עשה ולא כלום כוונתו לענין לתקן שירים, אבל תרומה הוי [הריהי] נעשית, אם כן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the last one gave her a bill of divorce, he has not disqualified her from marrying into the priesthood, as she is not considered a divorcée at all, this proves by inference that she does not require a bill of divorce from him. The reason is that if she requires a bill of divorce, even if it is only due to uncertainty, why has he not disqualified her from marrying into the priesthood? A bill of divorce of any validity would bar her from marrying a priest. Rather, a bill of divorce given by a man to a woman who is not his wife is clearly of no account, and the reason for the ruling in the latter clause, with regard to betrothal, is that people will say there was no need for a bill of divorce because it was a mistaken betrothal.

The Gemara asks: If so, in the first clause too, they will say it was a mistaken marriage. The Gemara answers: The Sages penalized her by requiring her to receive a bill of divorce, lest people say she divorced this man and went back and married the first one. The Gemara counters: If so, in the latter clause of the mishna let us also penalize her. The Gemara responds: The first clause involves a situation where she violated a prohibition through her intercourse, and therefore the Sages penalized her. Conversely, in the latter clause, when she did not violate a prohibition, as she simply became betrothed, the Sages did not penalize her.

§ The mishna taught that this woman does not have, i.e., she is not entitled to, the payment of her marriage contract. The Gemara explains: What is the reason that the Sages instituted a marriage contract in general, for an ordinary woman? So that she will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her. The necessity to find money for her marriage contract will prevent a hasty decision to divorce her. However, in the case of this woman, on the contrary, the Sages actually prefer that she will be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her, as the marriage was forbidden and she may not remain with him. Consequently, they eliminated her marriage contract to encourage him to divorce her.

§ The mishna further states that she does not have claim to profits, or sustenance, or worn clothes. Why not? Because the stipulations in the marriage contract, i.e., all the rights of a wife stemming from the stipulations that are part of a marriage contract, are considered like the marriage contract itself. Since she has no marriage contract, she does not have the stipulations in a marriage contract either.

§ The mishna also teaches that if she took any of the above from this man or from that one she must return anything she took. The Gemara comments: This is obvious. Since she is not entitled to these articles, of course she must give them back. The Gemara explains: It is necessary, lest you say that since she has already taken hold of them we do not remove them from her possession, as this is merely a penalty and she obtained nothing that did not legally belong to her. The tanna therefore teaches us that the court requires her to return even these items.

§ The mishna taught that the child of either of the men is a mamzer. To clarify this issue, the Gemara cites a different discussion. We learned in a mishna elsewhere (Terumot 2:2): One may not separate teruma from ritually impure produce in order to exempt ritually pure food, and if he separated teruma from impure food unwittingly, his teruma is considered teruma. If he acted intentionally, he has done nothing, that is, his action is of no effect. The Sages debated: What is the meaning of the expression: He has done nothing? Rav Ḥisda said: He has done nothing at all, meaning that even that griva of produce he set aside as teruma returns to its former untithed state, as his entire act is completely disregarded.

Rav Natan, son of Rabbi Oshaya, said: He has done nothing with regard to preparing the remaining produce from which he separated teruma, but the fruit he separated is itself teruma. Although the portion he set aside is sanctified as teruma, this does not exempt him from separating more teruma from ritually pure produce. The Gemara clarifies the two opinions: Rav Ḥisda did not say his opinion in accordance with the opinion of Rav Natan, son of Rabbi Oshaya, as, if you say it is teruma, on occasion he will be negligent and not separate anything more, assuming that if the portion he set aside has the status of teruma he must certainly have done everything required.

The Gemara asks: In what way is this case different from that which we learned in a mishna (Terumot 3:1): With regard to one who separates teruma from a serpent melon [kishut] and it was discovered to be bitter, or from a watermelon and it was discovered to be spoiled, it is teruma, and yet he must go back and separate teruma from another serpent melon or watermelon. No concern is expressed in this mishna that one might neglect to set aside teruma a second time. The Gemara answers: Are you raising a contradiction between the case of an unwitting sinner and that of an intentional sinner? There is a difference between them, as one who was unwitting did not commit a transgression and consequently does not deserve to be penalized, whereas one who was an intentional sinner did commit a transgression.

And the Gemara raises a contradiction between this ruling involving an unwitting sinner and another halakha of an unwitting sinner: Here, it is taught that if the one who separated ritually impure produce instead of ritually pure produce was unwitting, his teruma is teruma, which indicates that he does not have to separate teruma again. However, there, with regard to rotten fruit, it is taught that it is teruma and yet he must separate teruma again.

The Gemara explains: There, his was an unwitting act that is close to an intentional one, as he should have tasted it first to ensure that he was separating quality fruit. His failure to do so renders him virtually a willful sinner, and therefore the Sages penalized him by obligating him to set aside teruma again. In the case of impure teruma, in contrast, he may not have been able to investigate the matter when he separated the portion.

And the Gemara also raises a contradiction between one case involving an intentional sinner and another case of an intentional sinner. Here, it is taught that in the case of an intentional sinner who separates teruma, he has done nothing. There, we learned in a mishna (Demai 5:10), that with regard to one who separates teruma from produce growing in a vessel that is not perforated, for produce that grew in a perforated vessel, which is considered connected to the ground, it is teruma, but he must go back and separate teruma a second time. This ruling is based on the principle that anything that grew in a pot without a hole does not require separation of teruma by Torah law. In this case, the fact that he must again set aside teruma does not mean that the portion he separated is not consecrated at all.

The Gemara answers: In a case involving two vessels he will listen. Since the difference between the two vessels is clear to the eye, if the owner is told he must separate teruma again, it can be assumed that he will comply. In contrast, in the case of one vessel he will not listen, as ritually impure and pure produce look the same to him. Consequently, if he is informed that he must set aside teruma a second time despite the fact that the produce he already set aside has the status of teruma, he will take no notice.

The Gemara asks another question: And according to the opinion of Rav Natan, son of Rabbi Oshaya, who said that he has done nothing with regard to preparing the remaining produce but it is nevertheless teruma,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן. פי' משום תקנת עגונה כדלעיל. והצריכו גט כדי להוציא עלי' קול שיאמרו גירש זה ונשא זה ותהא לראשון כאלו מחזיר גרושתו מן הנשואין כדי לברר איסורו של ראשון.

כך היא גירסת הספרים רישא קנסוה רבנן. ולא גרסי אלא וכן מצאתיה בספר מוגה בישיבה. וכן נראה מדברי רש"י שכתב רישא קנסוה רבנן ולא תלינן לקולא. פירוש לפירושו לעולם משני דצריכה גט דטעמא משום שמא גירש זה ונשא זה מאי אמרת הא נתקדשה דלא חיישינן ולא צריכה גט, התם משום דלא עבדא איסורא תלינן להקל דאמרי קדושי טעות הוו, אבל נשאת דעבדא איסורא כדי לאוסרה על הראשון תלינן להחמיר דלמא אמרי גרש זה ונשא זה והלכך צריכה גט וכולי האי משום קנס כדי לברר איסורו של ראשון וכדגרסינן בירושלמי (ה"א) משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון. ומיהו היכא דליכא למיחש לשמא יאמרו גירש זה ונשא זה, כגון אשת אח ואחות אשה כדלקמן לא צריכה גט. אבל בהלכות רבינו אלפסי ז"ל גריס אלא רישא קנסוה רבנן, ומשמע לפי גירסא זו דכל עיקר לא הצריכוה גט משני אלא משום קנס בלבד וכדי לברר איסורו של ראשון, ולאו משום דאיכא למיחש כלל לשמא יאמרו גרש זה ונשא זה, דכולי עלמא תלו טפי בנשואי טעות ולא בהתר א"א בלא גט.

ולא פירות ולא בלאות. פירוש אינה מוציאה ממנו פירות שאכל. והכין איתא בגמרא דבני מערבא (ה"א) וכן פירש כאן רש"י ז"ל (עט, ב ד"ה ולא פירות) אף על פי שלא פירש כן בפרק הזורק בגיטין (בד"ה תנאי כתובה). ותמיהא לי בפירות שאכל דלא מפקא מאי תנאי כתובה איכא וכי מי איכא דמפקא להו בתנאי כתובתה. ושמא נאמר דמשום שהוא חייב לפדותה מתנאי כתובה תחת פירות, ועכשיו עשו אותה כאלו אינה אשתו ואלו נשבית אינו פודה, היה בדין דתיפוק מיניה פירות שאכל, אלא דמימר אמר לה אנא כדין אכלי, והאי דלא פריקנא משום דכתובה אין לך ותנאי כתובה נמי אין לך. ושמא לזה נתכוון רש"י ז"ל שפירש בגיטין פרק הזורק ולא פירות לא דין פירות, כלומר אם נשבית אינו פודה לפי שעיקר מה שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל היינו משום שאין לה דין פירות כנ"ל.

אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום. קשיא לן דהכא משמע דשוגג הויא תרומה טפי מבמזיד וכל שהוא שוגג גמור הויא תרומה טפי כדאיתא בסמוך דהכא דחשבינן ליה שוגג גמור תרומתו תרומה ואינו צריך לחזור ולתרום. ובתורם קישות ונמצאת מרה מפני שהיא קצת קרוב למזיד צריך לחזור ולתרום. ואלו בתוספתא דבתרומות משמע בהפך דגרסינן התם (פ"ד ה"א) היה בלבו לתרום מיין על יין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין היין תורם ויחזור ויתרום את החומץ. פירוש כשהיו לפניו שלש חביות והיה סבור שהן של יין והפריש אחת מהם ואמר הרי היא תרומה על שתים אלו ואחר כך נמצאת שהיא של חומץ אין תרומתו תרומה כלל, לפי שדעתו להפריש יין על יין והרי הוא חומץ וטעות הוא בידו לפיכך אינה תרומה כלל. היתה אותה שבידו יין ואחת מן השתים של חולין חומץ, היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ לפי שתרומתו בטעות לגבי חבית של חומץ נמצא החבית המפרשת תרומה לפי חשבון של חבית יין של חולין. היה בלבו לתרום חומץ על חומץ כלומר שהיה סבור ששלשתן של חומץ ונמצאת אחת מהן של יין, אם אותה שעלתה בידו שקרא עליה שם תרומה היא של חומץ החומץ תרום ויחזור ויתרום מן היין על היין. אלמא בטעות אין תרומתו תרומה כלל אפילו לדברי חכמים דס"ל כר' אלעא שהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה במתכוין. ומצאתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל (ר"י בתוס' ד"ה קישות) דהכא שתרם מן הטמא על הטהור ואי נמי בקישות ונמצאת מרה לא חשבינן לה בטעות כיון שכיון להפריש אותו פרי עצמו שהוא מפריש, אבל יין ונמצא חומץ שתי שמות הן וחלופיהן טעות. ואם תאמר אם כן במזיד אמאי אינו תרומה וביין וחומץ הויא תרומה. יש לומר שכיון שאינה ראויה לאכילה כלל אין תרומתו תרומה לרב חסדא כדאית ליה ולרב נתן כדאית ליה. וקישות מרה נמי אינו ראויה לאכילה. ומפני שפשע ולא טעמו חשבינן ליה כעין מזיד וצריך לחזור ולתרום. אבל חומץ משובח הוא כיין בעתו ושעתו כדאמרינן התם (ב"ב פד, ב) איכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא, והא דתנן במסכת תרומות פרק התורם חבית של יין ונמצא של חומץ (פ"ג מ"א) אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אין תרומתו תרומה, אפילו לדברי חכמים היא וכשנודע אחר כך שהיתה של חומץ לגמרי בשעה שתרמה ומשום טעות נגעו בה כמו שכתבנו. דאלו היה יודע שהיתה של חומץ לא היה עושה תרומה ואם משתרמה החמיצה הרי זו תרומה, ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום את הראשון (ועיין רשב"א נדה ב, ב ד"ה הא דתנן וב"ב שם ד"ה עד).

שוגג אמזיד קא רמית שוגג לא עבד איסורא. פירוש וכיון דנתכוון להפריש מן הטמא והזיד בכך חשדינן ליה דאי אמרת הויא תרומה פשע ולא מפריש, אבל התם דלא נתכוון לכך לא חשדינן ליה ואפילו אמרת ליה תרומה ויחזור ויתרום ציית ולא פשע. ותמיהא לי ודקארי לה מאי קארי לה, והא נמצאת מרה שוגג ודאי הוא ומאי קא רמי להו אמזיד. ויש לומר דמקשה סבר כמזיד גמור חשבינן ליה דכיון דדרכן של קשואין להיות מרים והוה ליה למיטעמיה ולא טעמיה גלי אדעתיה דאם נמצאת מרה אינו חושש וניחא ליה. ואהדר ליה רב חסדא דלא מזיד הוא אלא שוגג, ומשום הכי אקשינן תו ורמי שוגג אשוגג, כלומר אי שוגג חשבת ליה אמי חוזר ותורם, ופריק אנא נמי לאו שוגג גמור חשיבנא ליה אלא שוגג קרוב למזיד.

ורמי מזיד אמזיד הכא קתני במזיד לא עשה ולא כלום והתם תנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום. ופריק בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית. משמע מהכא דרב נתן בר' הושעיא סבר דאפילו בחד מאנא ציית, ואנן קיימא לן כרב נתן בר הושעיא דסוגיין כותיה אזלא. ועוד דאקשי רבא עליה דרב חסדא (להלן עמוד ב) דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה וקיימא לן כרבא. וכן פסק המרב"ם ז"ל (הלכות תרומות פ"ה ה"ח) כרב נתן בר הושעיא. וקשיא לי דהא ודאי בעלמא הכי משמע דבחד מאנא לא ציית דתנן (חלה פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן. ואקשינן עלה בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מו, ב) גבי התקדשי לי בתמרה זו לשמואל דאמר המקדש את אחותו מעות מתנה הכא נמי אמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. ופרקינן שאני התם דנפיק מיניה חורבה דזמנין דאית ליה לכה פחות מחמשת רבעים קמח והאי ליש לה בהדי הדדי וסבר נתקנה עסתו וקאתי למיכלה בטבלה, ותהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר, ופרקינן בתרי מאני ציית בחד מאנא לא ציית. ואף על גב דאיכא דאמרי דכהן ציית, מכל מקום בישראל אסיקנא התם דבתרי מאני ציית בחד מאנא לא ציית. ואי אפשר לומר דסוגיא דהתם אליבא דרב חסדא היא מדאקשינן התם ובחדא מאנא לא ציית והא תנן התורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום, ופרקין שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא היא, כלומר ואפילו לא ציית לא איכפת לן שכבר נתקן. ואלו לרב חסדא הא פריקנא הכא דלא דמי דהכא שוגג ומיצת ציית. ועוד דמכל מקום מתניתין דחלה היכי מתרץ לה רב נתן אמאי גזל ביד כהן, תהא תרומה ולא יאכל עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר. ויש לומר דלכולי עלמא בחד מאנא לא ציית, אלא דרב חסדא סבר כיון דלא ציית אף על גב דמדאורייתא תרומתו תרומה התנו בית דין לעקור דבר מן התורה כי היכי דלא ליפשע ולא תרים. ורב נתן סבר כיון דאפילו כי פשע ולא הדר ותרם תרומתו תרומה דבר תורה לא חיישינן לה, ומוטב שיפשע ולא יתרום משנוציא תרומה לחולין. אבל במפריש חלתו קמח כיון דבחד מאנא לא ציית וכי מפקינן האי קמח לחולין כדין עבדינן, דהא דבר תורה אין חלתו חלה, בכי האי ודאי חיישינן לדלמא פשע ולא ציית כנ"ל.

תנן התם אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומ' במזיד אין תרומתו תרומ' הק' בתוס' מ"ש מן התורם מן החומץ על היין דבשוגג אין תרומתו תרומה כלל כדמוכח מההוא דהבודק את חביתו להיות מפריש עליו והולך ואחר כך נמצאת חומץ שבפ' המוכר פירות וכדאיתא נמי בתוספת דמסכת תרומות כהא דתניא היה בלבו לתרום מיין על יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה וכשהו' במזיד אשכחן לרבנ' דאמרי בפ' המוכ' שהתור' מן היין על חומץ תרומתו תרומ' מדר' אילעא ולא קנסי ליה רבנן כלל ואלו הכי גבי טמא וטהור אמרי' איפכ' דבשוגג תרומתו תרומ' ואפי מדר' ובמזיד אין תרומתו תרומ' מדרב' מיה' ותי' דהכא החמירו כשהוא במזיד לקנסו משום שהטמ' הפסדו מרובה דלא חזי אלא להסקה מש"כ התם דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מחמרא ולגבי שוגג כיון דטמא וטהור הם שם א' ומין א' לא חשיבא הפרשה בטעו' ותרומתו תרומה אבל יין וחומץ אעפ"י שהם מין א' לרבנן מ"מ שני שמות הם ומה שהוציא בשפתיו היה טעות והפרש בטעות לא הויא הפרשה. ואבטיח וקשות שנמצאו מרים או סרוחים הרי הם כטהור מ"מ אעפ"י שהפסידם מרובה אבל הם שם אחד ומין אחד:

שוגג אמזיד קא רמית שוגג לא עבד איסור' פי' וכיון דלא עבד איסורא במתכוין לא חשדינן ליה דפשע ולא מפרש אי הויא תרומתו תרומה. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה דהא ודאי כיון דקתני ונמצאת מכלל דשוגג היה וי"ל דאיהו סבר דכיון דרובא של קשואי' מרים ואבטחים סרוחי' איבעי ליה למידע וכיון דלא דק מזיד הוא ואנן משני' דמ"מ דכיון דעשה שלא במתכוין שוגג הוא והשתא קס"ד דשוגג גמור קאמר ולהכי הדר פרכי דא"כ קשי' שוגג אשוגג ופרקי' דלאו שוגג גמור קאמרי אלא שוגג קרוב למזיד:

דאיבעי ליה למטעמיה והאי טעמ' ודאי שפיר הוה ידעי מעיקר' ומשום הכי הוה חשבי ליה מזיד גמור אלא דמקשה פריך סתם ולא אדכרי' לה"ט בהדיא אדכרי' אידך השתא והכין אורחא דתלמודא:

בתרי מני ציית בחדא מנא לא ציית פי' דבתרי מני כי התם שפיר משמע ליה כי הדין נותן שלא תהא תרומתו תרומ' אבל בטמא וטהור שאין עדין א' וכלי א' איהו טעי וסבר דתרומתו תרומ' וחד מנא ותרי מני דאמרי' לאו דוקא אלא לומר ענין א' ומיהו רב נתן בר הושעי' סבר דאפי' בחדא מנא ציית והלכתא כוותיה דסוגיי' כוותיה אזלא ורבא פריך עליה דרב חסדא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה במקום עשה ולדורות כה"ג וק"ל כרבא וכפ' הרמב"ם ז"ל ומה דקשה על הא מסוגיי' דקדושי' בפ"ב בשמעת' דמפריש חלתו קמח כבר פרשתיה שם בס"ד:

רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן. וא"ת והא אמרינן לקמן אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו ואינה צריכה האחרת גט ואמאי הרי עבד איסורא שהרי בא עליה וי"ל דהכא סמיך אשנוייא דלעיל דאמר גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט וגם עבד איסורא ומש"ה צריכה גט אבל לקמן ליכא אלא טעמא דעבד איסורא דהא לא שייך לומר גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דהתם אפי' גירש לא מצי למנסב אחותה דאסירא בחייה ואפי' נתגרשה ומ"ה אינה צריכה גט:

א) עוד י"ל דהכא איכא טעמא רבא שהרי הכל יודעים שאין קישות מרה ואבטיח סרוח מהני כמו אינך ולכך בשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אינה תרומה דקנסינן ליה. אבל גבי חומץ ויין איכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא וא"כ כשיודע שהוא חומץ ומפריש ממנו על היין טוב הדבר שהרי אמרי' דניחא ליה בחלא אבל כשסבר שהוא יין ונמצא חומץ הוי תרומה בטעות ואינה תרומה:

אין לה כתובה, כתובה מ"ט תקינו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא תהא קלה בעיניו להוציאה:

ולא פירות ואל בלאות ולא מזונות מ"ט תנאי כתובה ככתובה דמי, ירושלמי ולא פירות תני ר"א שא"י להוציא ממנו פירות שאכל הד"ת מה שאכל עד שלא בא הראשון, אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה, ולא מזונות אפי' לותה ואכלה, ולא בלאות, פי' ר' יצחק ז"ל מה שבלה מנצ"ב ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיו אבל הבלאות שהן קיימים נותן לה ונוטלתן כדגרסי' בכתובות בפ' א"נ והיוצאה משום ש"ר נוטלת מה שבפניו ויוצאה מסייעה לי' לר"ה דאמר זינתה לא הפסיידה בלאותי' קיימים. ואינו נ"ל דהכא אפילו זנות ליכא דהא מדאורייתא שרי' לי' דאנוסה היא אלא רבנן הוא דקנסוה משום דלא דייקא שפיר וכיון דקנסוה הוא ליכא לדמויי להתם דהתם הוא דדיינינן לה בקושטא דדיני' אבל הכא דלא דיינינן לה בקושטא דדינא. וכל מאי דעבדי' לה קנסה הוא, וקנסא מדינא לא ילפינן. הלכך אפילו הבלאות שהן קיימין אין לה, ואלו כדבריו הו"ל לשנות וי"ל בלאות והוה משמע שמה שבלה ואבד אינו משלם לה אלא נוטלת בלאותיה ויוצאה כדקתני בכל דוכתא, השתא דתני אין לה בלאות הכי משמע דאפי' בלאותיה קיימים א"ל חדא דטפי קנסי' ומחמרי' בהא מזונה ודאי דאילו א"א שזינתה ולא רצה בעלה לגרשה אין הולד ממזר ואפילו לר"ע דאמר לעיל בהחולץ יש ממזר מח"ל,

אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאנן הולד ממזר נדה דהא תפסי בה קידושין, סוטה נמי דהא אשתו היא תל"ה הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוהט ועל ש"י שאין הודל ממזר ואילו הכא תנן והולד ממזר מזה ומזה ש"מ דטפי קנסינן הכא מזונה ודאי:

ואם נטלה מזה ומזה תחזור. פשיטא מ"ד כיון דתפסה תפסה קמ"ל. ירושלמי הד"ת כשנלה כתובתה או מזונות משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דנא מפיק מיני' כך לא מקפינן מיבם:

בפרש"י בד"ה תנאי כתובה כו' אע"ג דאין לה כתובה משום דרבנן קנסוה ומשום דאשכחן באלמנה דיש לה פירות כו' עכ"ל הא ודאי מהאי טעמא לחוד דאין לה כתובה ולא הויא כאשתו איצטריך למימר דאין לה פירות ולא משלם לה פירות שאכל אלא לרווחא דמלתא קאמר ומשום דאשכחן באלמנה דיש לה כו' דהשתא הוה לן למימר מק"ו הכא דיש לה פירות דהא אלמנה יש לה כתובה והויא כאשתו ואפ"ה משלם לה הפירות שאכל זו שאין לה כתובה ולא הויא כאשתו אינו דין שמשלם לה הפירות שאכל ומש"ה איצטריך לן למימר דאין לה:

גמ' ורמי מזיד אמזיד כו' בתרי מאני ציית כו' עיין פרש"י משמע מזה דבמזיד לא ציית בחד מנא אבל בשוגג כמו בתורם קישות ודאי ציית ובפרק האיש מקדש דקאמרינן נמי בתרי מאני לא ציית ופריך מההיא דתורם קישות כו' אע"ג דהוה שוגג צ"ל דההיא סוגיא אליבא דרב נתן בר אושעיא אזלא דאינו מחלק בין שוגג למזיד והא דמשנינן נמי התם שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא ופרש"י הלכך לא מצי למימר ליהדרה להיות טבל כו' היינו נמי לרב נתן בר אושעיא אבל לרב חסדא א"נ דמדאורייתא תרומה מעליא הדרה להיות טבל כדקאמר דאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה אלא דלרב חסדא צ"ל התם דיש לחלק בין שוגג למזיד ודו"ק:

גמרא ורמי שוגג אשוגג הכא קתני בשוגג תרומתו כו' לכאורה לפי פרש"י דנמצאת מרה לא משמע אלא שוגג א"כ הך קושיא לכ"ע בין לרב חסדא ובין לרב נתן בר אושעיא והוא דחוק דאין מקום לקושיא זו הכא דקושיא דמקמא ודבתר' לא קאי אלא לרב חסדא ובפשיטות בלא פלוגתייהו ה"ל למירמיה שוגג אשוגג דב' משניות הללו אפשר דר' נתן לא דייק ונמצאת מלשון שוגג דוקא דבעי אלא ונמצאת כבר קודם שתרם ותו לא מידי מכל הך דקדושין מינה מוכחת כמ"ש במ"ק ע"ש ודו"ק:

בתד"ה לרב נתן כו' אבל לרב חסדא דמשוי ליה טבל ניחא כו' משום דלא קפיד קרא כו' עכ"ל לפום סברא דהשתא דההוא גריוא הדרי לטבלי מדאורייתא לרב חסדא לא שייך למימר דאי אמרת הוה תרומה זמנין דפשע כו' כדקאמר לעיל לרב חסדא אלא דלעיל מסיק לפי המסקנא דשאני הכא דמדאורייתא תרומה מעליא וק"ל:

רש"י בד"ה קנסוה רבנן ולא תנינן לקולא. נ"ב פי' שיאמרו קדושי טעות הוו אלא יאמרו שמא גירש זה כו':

בד"ה בתרי מאני כו' רבו בענין נקוב כו'. נ"ב לאו דוקא שתיהן בארץ ודו"ק:

תד"ה אמרי. עמש"כ בגיטין (פט ב) ע"ד דהכא:

שנתן לה אחרון גט. שאירסה: מכלל דלא בעיא גט. אפילו מדרבנן דאי בעיא גט הא קי''ל (לקמן דף צד.) דאפי' ריח הגט פוסל לכהונה: סיפא. לגבי קידושין ודאי כדקאמרת דלא בעיא גט ודקשיא לך שמא יאמרו גירש זה וקידש זה כו' לא אתי למימר הכי אלא אמרי מדנפקא בלא גט קידושי טעות הוו כגון על מנת שאני כהן ונמצא ישראל: קנסוה רבנן. ולא תלינן לקולא: תנאי כתובה. מזונייכי וכסותייכי ופירות שאכל נמי לא משלם אע''ג דאין לה כתובה משום דרבנן קנסוה ומשום דאשכחן באלמנה דיש לה פירות שאכל הוא דאיצטריך למימר הכא דאין לה: אין תורמין מן הטמא כו'. משום הפסד כהן: בשוגג תרומתו תרומה. כדרבי אלעאי לקמן: ההיא גריוא. דתרומה: את השירים. את הטהור שזה היה עושה אותו שירים: אבל תרומה הוי. וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור: דלמא פשע. ולא הדר מפריש מן הטהור ולקמן פריך כיון דמדאורייתא תרומה היא מדקתני בשוגג תרומתו תרומה היכי מפקעינן לה מקדושתה משום דלמא פשע: ונמצאת מרה. שוגג הוא מדקתני נמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע: בתרי מאני ציית. כלומר התם כיון דמתרי מאני כי אמרת ליה הדר תרום מאידך ציית לך וליכא למגזר דלמא פשע אבל מטמא על הטהור דתרוייהו בחד מנא רבו בעציץ נקוב כי אמרת ליה תן זו וחזור והפרש אחרת אינו שומע לך ונותן את הטמאה לכהן ומוטב תחזור זו לטיבלה ויתן טהורה לכהן: אבל תרומה הוי. והכהן מדליקה מיד:

אמרי קידושי טעות. פי' בקונטרס כגון ע''מ שאני כהן ונמצא לוי וקשה דאם כן היכי פריך רישא נמי נשואי טעות הא אמרי' לקמן דאין תנאי בנשואין ואר''י דקידושי טעות היינו שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שהוא אמת והשתא פריך שפיר רישא נמי נשואי טעות וא''ת ולימא טעמא דסיפא משום קדושי טעות דכהן ונמצא לוי ולא יוכל להקשות מרישא דאין תנאי בנישואין ואר''י דקידושי טעות לא שכיחי דלא חיישינן לשמא יתלו בקידושי טעות ורבי עקיבא לחודיה הוא דחייש להכי לקמן בפרקין (דף צד:) גבי רבי עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה אבל רבנן לא חיישי: מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה כו'. אע''ג דקי''ל כתובה דאורייתא שכותבין בכתובות כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא הכא אמר ר''י דה''פ מ''ט תקינו לה רבנן לאלמנה כתובה שהיא דרבנן לד''ה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכי נמי אפי' בתולה שיש לה כתובה מן התורה קנסוה בכתובה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. וכענין זה אשכחן לקמן (דף צ:) גבי הפרת נדרים דאית ספרים דגרסי מ''ט אמור רבנן דבעל מיפר אע''ג דבעל מיפר מן התורה אלא ה''ק מאי טעמא אמור רבנן בעל מיפר היכא דאין מיפר מן התורה כי ההיא דפ' ד' אחין (לעיל כט: ושם) גבי שומרת יבם דאמר כדרב פנחס כל הנודרת על דעת בעלה נודרת משום שלא תתגנה וכיון דאיכא טעמא דתתגנה אם כן אפילו בדאורייתא כמו הכא אמרו חכמים שלא יפר כדי שתתגנה: אין תורמין מן הטמא על הטהור. ריב''ן פירש משום דכתיב (דברים יח) תתן לו ולא לאורו ואי אפשר לומר כן דבפרק כל שעה (פסחים לג. ושם) פריך עלה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ואמאי לימא לו ולא לאורו ומשני התם שהיתה לו שעת הכושר ותתן לו ולא לאורו בשלא היתה לו שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר או שתלשה טמא ומשקה טופח עליה והתם אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה והכא היינו טעם דלכתחלה אין תרומה משום הפסד כהן כדפי' בקונטרס אי נמי היכא שהיתה לו שעת הכושר גזרו דלכתחלה לא יתרום אטו היכא דלא היתה לו שעת הכושר ועוד אר''י משום מכל חלבו צריך לתרום מן היפה ומן הטמא על הטהור הוי מן הרעה על היפה ואע''ג דבמן הרעה על היפה אפילו במזיד תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום כדתנן במסכת תרומות (פ''ב מ''ו) מן הרעה על היפה תרומתו תרומה ולא קתני ויחזור ויתרום בטמא החמירו טפי משום דלא חזי לאכילה כלל אבל רעה חזיא קצת והיינו טעמא דקישות ונמצאת מרה דצריך לחזור ולתרום משום דלא חזיא לאכול כמו שאר רעה כדמוכח בירושלמי דקרי לה ספק אוכלין: קישות ונמצאת מרה. בשוגג איירי כדמוכח בשמעתין וא''ת דבתורם יין על יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה לפי שלא נתכוין לעשות חומץ תרומה כדתנן במסכת תרומות בפ' התורם קישות התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה וגבי קישות נמי אמאי הויא תרומה כיון שאין חפץ לעשות תרומה גרועה כל כך ואין לומר דהתם כרבי דאמר יין וחומץ שני מינין בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פד: ושם) דא''כ אפילו במתכוין לתרום מן החומץ על היין או מן היין על החומץ לא תהא תרומה כדתנן במסכת תרומות (פ''ב מ''ד) אין תורמין ממין על שאין מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ואפילו מן היפה על הרעה כדקתני התם ואר''י דיין וחומץ אע''פ שהם מין אחד מכל מקום שני שמות הן זה יין וזה חומץ ולכך הוי טעות טפי ולא הויא תרומה אבל קישות ונמצאת מרה לא הוי טעות כל כך דלקישות נתכוין והרי היא קישות וכן מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה דתרם אותו שם שנתכוין לו מיהו בתוספתא משמע דההיא חומץ על יין דלא הויא תרומה כרבי אתיא דמסיים בה בהדיא דברי רבי שרבי אומר יין וחומץ שני מינין וחכמים אומרים מין אחד ואפשר דלרבנן דאמרי מין אחד במתכוין לתרום מן יין ונמצא חומץ הוי תרומה ויחזור ויתרום כמו בתורם קישות ונמצאת מרה ואפי' לרבי אם במתכוין תורם מן החומץ על היין הויא תרומה דמדאורייתא הוי מין אחד וכן משמע בהדיא בירושלמי ספ''ב דתרומות דפליג רבי אר' ישמעאל בר' יוסי שאמר משום אביו תורמין מיין על חומץ ורבי אומר דאין תורמין וקאמר ר' יהושע בן לוי מסתברא יודה רבי לדברי תורה ומאי טעמא דרבי שאם אתה אומר שמותר לתרום מיין על חומץ אף הוא סבר שמותר לתרום חומץ על יין אע''ג דלא גזר בעלמא מן היפה על הרעה אטו דלמא אתי לתרום מן הרעה על היפה גבי חומץ איכא למיגזר טפי משום דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מבחמרא כדאמר בהמוכר את הספינה (ג''ז שם) ושני מינין דקאמר רבי היינו שעשאוהו חכמים כשני מינין ולא הויא תרומה היכא דטעה שהיה מתכוין ליין ונמצא חומץ: מזיד עבד איסורא. ולכך שויוה רבנן כאילו לא תרם כלל והדר ההוא גריוא לטיבלא דאי אמרת תרומה הוא אתי למיפשע דהא שוי נפשיה רשע שוגג לא עבד איסורא מדעת הלכך לא חשיד דלמא פשע כן פי' ריב''ן אבל אין לפרש דשוגג לא עבד איסורא לא קנסוה אבל מזיד קנסו דאין זה קנס דהדר לטיבלה דטפי דמי קנס הא דאמר דיחזור ויתרום שצריך להפריש שתי תרומות: איבעי ליה למיטעמיה. כלומר יפריש על מה שהוא מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא: לרב נתן בר' אושעיא. דאמר לא עשה ולא כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ומיתקן ההוא גריוא מאי שנא מהא דתנן מן הנקוב על שאינו נקוב כו' דההוא גריוא גופיה לא מיתקן משום דמדאורייתא לא הוי תרומה הכי נמי מן הטמא על הטהור כיון דמדאורייתא לא הוי מתוקן כדסלקא דעתך השתא אמאי משוי ליה מתוקן מדרבנן להפקיע איסור מדאורייתא אבל לרב חסדא דמשוי ליה טבל ניחא והאי דבשוגג תרומתו תרומה היינו משום דלא קפיד קרא אלא אמזיד כדכתיב ולא תשאו עליו חטא (במדבר יח) דמשמע מזיד

דף פט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד