יבמות פח ע"ב

והבא עליה באשם תלוי קאי [עומד, מחוייב], שכיון שיש עדים האומרים שהיא אשת איש, ועדים אחרים האומרים שהיא עכשיו אלמנה — נמצא שיש בכך ספק איסור כרת, וכל העושה בשגגה דבר שיש בו ספק שמא הוא איסור כרת — חייב להביא קרבן אשם תלוי. ובודאי שצריך לגרשה! אמר רב ששת: מדובר כגון שניסת (שנישאת) אותה אשה לאחד מעדיה שהעידו שמת בעלה, והרי העד בטוח בדבר, ולגביו אין כאן אשם תלוי.

ושואלים: מכל מקום היא גופה [עצמה] כן באשם תלוי קיימא [עומדת], שהרי אינה יודעת את הדבר בוודאות, וסומכת רק על העדים! ומשיבים: באומרת "ברי (ברור) לי", שמשום מה היא בטוחה בדבר הזה, ובשבילה אין כאן ספק. ושואלים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה יש לומר] דבר זה? שאם דברי רב מתייחסים רק למקרה זה, אין בהם איפוא כל חידוש, שהרי אפילו ר' מנחם בר' יוסי לא קאמר [אמר] מה שאמר אלא כשבאו עדים ואחר כך ניסת, אבל אם ניסת ואחר כך באו עדים — לא אמר.

ומהו הענין — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שנים אומרים "מת" בעלה של אשה זו ושנים אומרים "לא מת", או ששנים אומרים "נתגרשה" אשה זו ושנים אומרים "לא נתגרשה" — הרי זו לא תנשא, ואם בכל זאת ניסת — לא תצא, שהרי אין עדות ברורה כדי להוציאה. ר' מנחם בר' יוסי אמר: תצא. אמר ר' מנחם בר' יוסי: אימת (מתי) אני אומר תצא — בזמן שבאו העדים השניים, אשר הכחישו את העדים הראשונים ואמרו שאין היא פנויה, ואחר כך ניסת למרות העדות הסותרת. אבל אם ניסת, ואחר כך באו עדים המכחישים — הרי זו לא תצא!

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב את דבריו נמי [גם כן] בזמן שבאו תחילה העדים השניים והעידו בניגוד לעדות הראשונה שהוא חי ואחר כך ניסת, ואפילו אז לדבריו לא תצא, ודבריו הם לאפוקי [להוציא, למעט] מדברי ר' מנחם בר' יוסי, ולפסוק כתנא קמא. ואיכא דאמר [ויש מי שאומר] שכך צריך להבין את דברי רב: טעמא [הטעם, דווקא] משום שתחילה ניסת ואחר כך באו עדים, אבל אם תחילה באו העדים השניים ואחר כך ניסת — תצא. כמאן [כדעת מי] — כדעת ר' מנחם בר' יוסי.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: מנין שאם לא רצה הכהן להיזהר מאשה פסולה — דפנו, כלומר, כפה אותו במלקות, ובעל כורחו יהיה מקודש — תלמוד לומר מן האמור בסוף פרשת איסורי כהונה: "וקדשתו... קדוש יהיה לך" (ויקרא כא, ח), כלומר, אפילו בעל כרחו.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אם נאמר שמדובר בכהן שנשא ספק גרושה או ספק זונה, אילימא [אם תאמר] שלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה [אמרה] "ברי לי" שהעדים המכחישים הם עדי אמת, וכי צריכא למימר [האם צריך לומר] דדפנו, שיש לכפותו? שברור לנו שהוא עובר על איסור והיא עוברת על איסור וצריך להפרישו ממנה. אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שניסת לאחד מעדיה, וקאמרה [ואמרה] "ברי לי" שעדות המכחישים אמת, ובכל זאת קתני [ושנה] דפנו, אלמא, מפקינן לה מיניה [מכאן שמוציאים אותה ממנו], וקשה על רב שאמר שהנישאת על פי שניים לא תצא!

ומשיבים: איסור כהונה שאני [שונה], שבאיסור כהונה אנו מחמירים בספק כאילו היה זה ודאי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] "דפנו" שאמרו — דפנו בעדים, שרק כשבאו עדים נוספים וביררו את הדבר, אומרים דפנו שלא תינשא לכתחילה, אבל נישאת כבר לא תצא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שזהו דווקא כשבאו עדים ואחר כך ניסת, וברייתא זו האומרת שבמקרה זה כופים אותו להוציאה, כשיטת ר' מנחם בר' יוסי היא.

רב אשי אומר: מאי [מה פירוש] "לא תצא" דקאמר [שאמר] רב — כוונתו היתה: לא תצא מהיתירה הראשון לבעלה הראשון. שכיון שנישאה בדין על פי עדים הרי מה שעשתה נחשב כאונס, וכשאר אנוסה היא ומותרת לחזור לבעלה הראשון.

ושואלים: אם זהו פירוש הדברים והא [והרי] כבר אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת], דתנן [שכן שנינו במשנה]: ניסת שלא ברשות בית דין, אלא על פי עדים — מותרת לחזור לו. ואמר רב הונא אמר רב: הכי הלכתא [כך ההלכה]. ואם כן הרי כבר אמר אותה הלכה שלא תצא מהיתרה הראשון! ומשיבים: חדא מכללא [אחת מכלל] חברתה איתמר [נאמרה], כלומר, רב לא אמר את שתי ההלכות במפורש, אלא אמר את אחת מהן, ואת השניה הסיקו מכלל דבריו.

א אמר שמואל: לא שנו שתצא האשה מבעלה השני, אלא כשלא מכחשתו את העד שמעיד שבעלה חי, אבל אם מכחשתו — לא תצא. ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] אילימא בבי תרי [אם תאמר בשניים], שבאו שני עדים והעידו שבעלה חי, כי מכחשתא ליה מאי הוי [כאשר מכחישה אותו מה הוא מה בכך] הלא עדות זו כשרה ונאמנה לכל ענין! אלא בחד [בעד אחד], ומעתה טעמא [הטעם, דווקא] משום שמכחשתו, הא שתקה [הרי אם היא שותקת] ואינה מכחישה — תצא.

ושואלים: והאמר [והרי אמר] עולא: כל מקום, בכל עדות שהאמינה התורה לעד אחד, הרי כאן עדות שיש לה תוקף כמו עדות של שנים, וממילא אין דבריו של אחד המכחיש את העד הראשון נחשבים במקום שנים! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שאותם עדים שאמרו שלא מת היו פסולי עדות, וכשיטת ר' נחמיה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה התורה לעד אחד — הלך בעדות כזו אחר רוב דעות. שבעדות כשרה, רואים שני עדים כעדות גמורה ומושלמת, ואין הבדל בין רבים ומעטים, ואילו כאן שאינה עדות גמורה, הולכים לפי מספר האנשים ואפילו הם פסולים, ועשו במקרה זה ששתי נשים המעידות באיש אחד (נגד עדות איש אחד שהעיד שמת) תיחשבנה כשני אנשים המעידים באיש אחד שאינו נחשב כשניים — ובטלה עדותו, אבל כשגם היא מכחישה אין הפסולים נאמנים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה] והעיד שמת הבעל — אפילו מאה נשים מעידות שהוא חי — כעד אחד דמיין [הן נחשבות] ואינן נאמנות להכחישו, שהוא נחשב כשניים, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] כגון דאתיא [שבאה] אשה מעיקרא [מתחילה] והעידה.

ותרצה [ותרץ, הסבר, אותה], את ההלכה של ר' נחמיה הכי [כך], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה התורה לעד אחד — הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. אבל שתי נשים באיש אחד — כפלגא ופלגא דמי [כמחצה ומחצה נחשבים]. ולענייננו, כיון שעדות האשה הראשונה שמת הבעל לא בטלה לגמרי, שבאו שתי נשים והכחישו אותה, אם האשה מצטרפת לעד הראשון — לא תצא.

ב שנינו במשנה שאם נישאה לאחר בטעות, וחזר בעלה — צריכה גט מזה ומזה. ושואלים: בשלמא [נניח] שמהראשון תבעי [תצטרך] גט, שהרי אשתו גמורה היא, אלא מהשני, אמאי [מדוע] צריכה היא גט? הלא זנות בעלמא [בלבד] הוא! שכיון שהיה בעלה הראשון קיים לא תפסו כלל נישואיה לשני!

אמר רב הונא: גזירה היא, שמא יאמרו אנשים שלא ידעו את כל המעשה שגירש זה הבעל הראשון, ואחר כך נשא זה השני, ואם תצא בלא גט, חושבים כי נמצאת אשת איש יוצאה בלא גט. ושואלים: אי הכי [אם כך], סיפא דקתני [סופה של המשנה הבאה ששנינו] בה: אמרו לה "מת בעליך" ונתקדשה לאחר ועדיין לא נישאה לו, ואחר כך בא בעלה — מותרת לחזור לו לבעלה הראשון. התם נמי נימא [שם גם כן נאמר] שמא יחשבו אנשים גירש זה וקדש זה, ונמצאת אשת איש יוצאה שלא בגט!

ומשיבים: לעולם גם כשנתקדשה בלבד בעיא [צריכה] גט, שאמנם מותרת היא לחזור לבעלה הראשון, אבל צריכה גט מן השני. ושואלים: אי הכי [אם כך] יחשבו שנמצא זה כאילו מחזיר גרושתו משנתארסה לאחר! ומשיבים: התנא שלנו סבור בענין זה כר' יוסי בן כיפר, שאמר ככלל: גרושה שיצרה קשר עם אדם אחר, אם היה זה קשר מן הנשואין — אסורה לחזור לבעלה הראשון, מן האירוסין — מותרת. ואם כן, אין מקום לחשש.

ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה]: אף על פי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - ב

והבא עליה - באשם תלוי קאי, כדין כל העובר בשוגג על עבירה שחייבים עליה חטאת, שאם ספק הוא אם עבר עבירה, הרי הוא חייב בקרבן אשם תלוי?! ^[1]

ואמר רב ששת: כאן מדובר בכגון שניסת לאחד מעדיה, האומר ברי לי שמת בעלה, ועל כן פטור הוא מאשם תלוי.

ועדיין יש לתמוה: הרי היא, [האשה] גופא - באשם תלוי קיימא, שהרי אינה יודעת מי הם העדים האומרים את האמת?!

ומשנינן: באומרת גם האשה "ברי לי", על ידי סימנים שמסר לי בעלי, שאינו קיים, ואין לבי נוקפי. ואין אשם תלוי בא אלא על מי שלבו נוקפו. ^[2]

ותמהינן עלה: אי הכי, שמדובר כשהיא עצמה אומרת "ברי לי" - מאי למימרא, מה חידוש יש בדבר!? והרי:

אפילו רבי מנחם ברבי יוסי - הסובר בברייתא [להלן, בסמוך], שבהכחשת "תרי ותרי" תצא אפילו אם כבר ניסת ואומרת ברי לי - לא קאמר זאת אלא כשבאו תחילה עדים האומרים לא מת בעלה, והכחישו את העדים הראשונים שאמרו מת בעלה, ואחר כך ניסת.

אבל אם ניסת תחילה על פי שני עדים שהתירוה, ורק אחר כך באו עדים האומרים לא מת בעלה - לא אמר שתצא.

ואם כן, מה חידוש יש בדברי רב שלא תצא? והרי אשה זו נישאת קודם שבאו העדים המכחישים את הראשונים, שהעידו על מיתת בעלה.

דתניא:

שנים עדים אומרים מת הבעל, ושנים אומרים לא מת הבעל.

או שנים אומרים נתגרשה האשה, ושנים אומרים לא נתגרשה -

הרי זו לא תנשא.

ואם ניסת - לא תצא.

רבי מנחם ברבי יוסי אומר: תצא.

אמר רבי מנחם ברבי יוסי: אימת אני אומר "תצא" - בזמן שבאו עדים ואחר כך ניסת.

אבל, אם ניסת על סמך עדים שהעידו כי מת בעלה, ורק אחר כך באו עדים - הרי זו לא תצא.

ומשנינן: כי קאמר רב, נמי - בזמן שבאו עדים.

כלומר, אחר שהעידו עדים על מיתת בעלה, בא הבעל לפנינו ושני עדים מעידים עליו שאכן הוא הבעל, ואחר כך ניסת.

ובא רב לאפוקי מדרבי מנחם ברבי יוסי, הסובר שבכי האי גוונא תצא, אלא פסק רב שההלכה היא כחכמים שנחלקו עליו, וסוברים שאפילו בכי האי גוונא לא תצא.

ואיכא דאמר לפרש דברי רב כפשוטם. שמתחילה ניסת, ואחר כך בא בעלה, ולפיכך לא תצא.

ודקשיא לך: אם כן, מאי למימרא? לאו קושיא היא!

כי טעמא דניסת ואחר כך באו עדים, הוא דאמר רב לא תצא.

אבל באו עדים ואחר כך ניסת - הרי זו תצא.

וכמאן הם דברי רב - כרבי מנחם ברבי יוסי.

וזה השמיענו רב.

מתיב רבא על דברי רב מהא דתניא:

מנין שאם לא רצה כהן להתקדש ולפרוש מן הטומאה ומנשים פסולות, ^[3] דפנו לכהן - קדשהו בעל כרחו!?

תלמוד לומר: "וקדשתו, כי את לחם אלהיך הוא מקריב" - קדשהו בעל כרחו.

ומוכיח רבא: היכי דמי? באיזה מקרה מדברת הברייתא?

הרי אם רוצה הכהן לעבור על איסור ודאי או אפילו על איסור ספק, לזה אין צריך קרא, כי פשוט הדבר, שכופין אותו ומונעים אותו מלעבור איסור -

אלא ודאי, המדובר הוא בכגון שבאו עדים ואמרו מת בעלה, ונשאת האשה על פיהם לכהן. ואחר כך באו עדים ואמרו שבעלה היה חי באותה שעה שהכהן הזה בא עליה, ועכשיו הוא מת, אך נעשית זונה כשנבעלה, ואסורה היא לכהן. ולא רצה בעלה הכהן להוציאה. ^[4]

אילימא, אם נאמר שמדובר בכגון דלא ניסת לאחד מעדיה, ואף לא קאמרה ברי לי שמת בעלי.

לא יתכן לומר כך. כי -

האם צריכא למימר דדפנו, שכופים את הכהן להוציאה!?

והרי ספק זונה היא, ופשיטא שכופין אותו על כך!

אלא לאו, מדובר כאן בכגון דניסת לאחד מעדיה, וקאמרה ברי לי

ומוכיח רבא: ובכל זאת קתני "דפנו".

אלמא, מוכח מברייתא זו שמפקינן לה מוציאים אותה מיניה גם בניסת לאחד מעדיה ובטוענת ברי לי שמת בעלי, ודלא כרב הסובר שאם נישאת קודם שבאו עדים, הרי זו לא תצא, כשנישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי?! ^[5]

ומשנינן: איסור כהונה שאני. ^[6]

ואיבעית אימא: מאי "דפנו" - אין הכוונה שיוציאו ויפרישו אותו בית דין מאשה שכבר נשא.

אלא, כגון שבאו עדים ואמרו מת בעלה, ומתירים אותה לינשא, ואמרה תורה: דפנו בעדים!

בית הדין מחוייבים לטרוח אחר עדים, להכחיש את הראשונים המתירים אותה, כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה. כי אם ישאנה ויבוא עליה, ובעלה עדיין חי, תהא אסורה עליו לעולם משום זונה, ובעינן "וקדשתו". אבל משניסת - לא תצא. ^[7] ואבעית אימא: הכא בברייתא מדובר כשבאו עדים המכחישים את עדי המיתה, ואחר כך ניסת, ולדברי רבי מנחם ברבי יוסי היא, האומר: כיון שבאו עדים תחילה, הרי זו תצא. ^[8] ואף רב מודה בזה. ^[9]

רב אשי חולק על כל הסוגיא דלעיל, המפרשת את דברי רב "ניסת על פי שני עדים לא תצא" - מבעלה השני. ואומר:

מאי "לא תצא" דקאמר רב - לא תצא מהיתירה הראשון ^[10] לבעלה.

שאם ניסת לבעל אחר על פי שני עדים, ושוב בא בעלה - אין אומרים "תצא מזה ומזה" כשם שאמרו בנישאת על פי עד אחד. אלא, מותרת היא לחזור להיות בהיתר עם בעלה הראשון כאשר היתה. היות שלא קנסו לומר "תצא" אלא בנישאת על פי עד אחד.

ומקשינן על פירושו של רב אשי בדברי רב:

הא אמרה רב חדא זימנא [כבר אמר רב כן, ולמה לו לחזור ולומר]?! דתנן במשנתנו: רבי שמעון אומר, אם ניסת [על פי עדים] שלא ברשות [בית דין] מותרת לחזור לו לבעלה הראשון.

ואמר על כך רב הונא אמר רב: הכי הלכתא כרבי שמעון.

ושנינן: חדא מכללא דחברתה איתמר.

לא אמרה רב שתי פעמים, אלא אמר מימרא אחת, וממנה למדנו כמימרתו השניה, כי הכל עולה לדבר אחד.

אמר שמואל: לא שנו במשנתנו שתצא מבעלה השני אלא שלא מכחשתו לעד המעיד שבעלה חי.

אבל מכחשתו האשה - לא תצא מבעלה השני.

ודנה הגמרא: במאי עסקינן?

אילימא אם נאמר בבי תרי, שיש שני עדים המעידים על העומד בפנינו שהוא בעלה, ^[11] ומכחישים את העד הראשון שהעיד על מיתת בעלה -

זה ודאי אי אפשר לומר.

שהרי כי מכחשתא ליה - מאי הוי [מה תועלת יש בהכחשתה], וכי נאמנת היא יותר משני עדים, והאיך יאמר שמואל: אבל מכחשתו - לא תצא!?

אלא, בהכרח, שמדובר בעד אחד בלבד, שהעיד על העומד בפנינו שהוא בעלה, והיא מכחשתו לאמר: אין זה בעלי, ולפיכך לא תצא -

הא נמי תיקשי, כי יש לך לדייק מכאן:

טעמא דמכחשתו האשה לעד, לכן לא תצא מבעלה השני, הא שתקה - תצא?! והאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה ^[12] עד אחד - הרי כאן שנים עדים. ואין דבריו של אחד במקום שנים! ^[13]

ואם כן, אפילו שתקה - האיך נאמן העד המעיד על בעלה שהוא קיים להכחיש את העד שהאמינוהו חכמים להעיד על מיתת בעלה, והרי העד המתיר הוא כשנים, היות שנישאת על פיו, ^[14] ואין דברי האחד עומדים במקום שנים?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: בפסולי עדות [וכגון שהיו שתי נשים] המעידים על העומד בפנינו שהוא בעלה, ומכחישים את העד הראשון שהעיד על מיתת בעלה. ואם לא היתה מכחשת אותן, היו הן נאמנות להוציאה מבעלה, וכדרבי נחמיה כדמפרש ואזיל -

אבל אם היא מכחשת את שתי הנשים האחרות, ואומרת שאין זה בעלה, בטלה עדותן של הנשים לגמרי ואפילו ללא העד הראשון [שגם הוא מכחישם].

היות וכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו, אלא אם כן יש עדות כשירה הסותרת את דבריו.

ומאחר שנתבטלו דברי העדים המעידים על העומד בפנינו שהוא בעלה, שוב מותרת היא להנשא על פי העד הראשון שמעיד על מיתת בעלה. ^[15]

דתניא: רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אין דין עדות בדבר, שהרי אפילו עד אחד נאמן בה, הלכך עדים פסולין נאמנים כעדים כשרים, והלך אחר רוב דעות.

ולא מיבעיא אם העידו שני פסולים כנגד פסול אחד שהולכין אחר רוב הדעות, אלא אף עשו שתי נשים באיש אחד [כנגד עד אחד כשר] כשני אנשים באיש אחד, שהשנים נאמנים.

ולכן, אף בשתי נשים המעידות כנגד איש אחד, ואפילו כבר נישאת על פיו, הלך אחר הרוב, והן נאמנות.

הילכך, אם אינה מכחשת את הנשים, הרי הן נאמנות להוציאה מבעלה נגד העד האחד הכשר המעיד על מיתת בעלה ואף שנישאת כבר על פיו.

ואיבעית אימא: כל היכא דאתא, שבא עד אחד כשר מעיקרא, מתחילה, ונישאת על פיו, אז אפילו מאה נשים המעידות נגדו - כעד אחד דמיין!

וכשם שאם היה בא עד אחד תחילה, לא היה נאמן העד השני להכחיש את העד הראשון, שכבר נישאת על פיו, וכדאמר עולא, כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים -

אף מאה נשים אינם כלום לגבי העד הראשון, לפי שהאמינוהו חכמים כשנים, מאחר שנישאת על פיו.

והכא בדברי רב, שאמר אם אינה מכחשת את העדות הרי זו תצא -

במאי עסקינן? - בכגון דאתיא אשה מעיקרא והעידה שמת בעלה [והיא נאמנת, שאף פסולה כשירה להעיד במקום שעד אחד כשר], ונישאת האשה על פיה. וכשבאו שתי נשים והכחישו את הראשונה, יש לך ללכת אחר רוב דעות להוציאה מבעלה, היות ואין זו שבאה להינשא מכחשת אותן.

ותרצה לדרבי נחמיה הכי, שכך אמר רבי נחמיה [ולא אמר: עשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד] -

רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אף פסולים נאמנים, והלך אחר רוב דעות.

ועשו שתי נשים באשה אחת, כשני אנשים באיש אחד להאמין את שתי הנשים יותר מן האשה האחת, ואף על פי שכבר נישאת האשה על פי הראשונה.

אבל שתי נשים באיש אחד - כפלגא ופלגא דמי!

אין כאן דין "רוב דעות" אלא כאילו בא עד אחד כנגד העד הראשון, והרי בכי האי גוונא היה נאמן הראשון שנישאת על פיו ולא השני, וכדעולא.

שנינו במשנה: צריכה גט מזה ומזה:

ומקשינן: בשלמא מן הבעל הראשון תבעי גט [צריכה היא גט] כדי להנשא לאחר, כיון שאשתו גמורה היא.

אלא, מבעלה השני - אמאי צריכה גט כדי להנשא לאחר? והרי ביאתו זנות בעלמא היא, שהרי לא תפסו קידושיו, לפי שאשת איש היא, ולמה צריכה היא גט מן השני?!

אמר רב הונא: הצריכוה חכמים גט מן השני, מחמת גזירה: שמא יאמרו הבריות שלא כך היה המעשה, שנישאת לשני אחר ששמעה על מיתת בעלה, שהרי רואים הם שהבעל חי לפנינו.

אלא יאמרו שכך היה מעשה: גירש זה [בעלה הראשון] ונשא זה [בעלה השני] אחריו את גרושת חבירו, ואם מוציאה השני בלא גט נמצאת אשת איש יוצאת בלא גט.

ותמהה הגמרא על ביאור זה:

אי הכי, סיפא של משנתנו [השנויה לקמן בדף צב א] דקתני בה:

אמרו לה מת בעלך, ונתקדשה, ועדיין לא נכנסה לחופה עם השני, ואחר כך בא בעלה - הרי זו מותרת לחזור לו לבעלה הראשון, שהרי לא זינתה ולא קרובה לזנות היתה כיון שלא נישאת.

ומשמע שלא צריכה גט מהשני אלא חוזרת לראשון מיד.

ולדבריך, שאתה חושש ל"שמא יאמרו" - התם נמי נצריכה גט משני, כי נימא [שיאמרו הבריות]: גירש זה, וקידש זה! ונמצאת אשת איש יוצאה שלא בגט.

ומשנינן: לעולם בעיא גט משני, ואחר כך חוזרת לראשון, ומשום "שמא יאמרו".

ותמהינן עלה: אי הכי, שחושש אתה ל"שמא יאמרו הבריות", ולכן אתה מצריכה גט מן השני כשקידשה, הרי יבואו לומר: גירש הראשון, וקידשה השני, ושוב גירשה השני, ונמצא זה, הראשון שהחזירה - מחזיר גרושתו משנתארסה, שהיא אסורה לו?!

ומשנינן: משנתנו היא כרבי יוסי בן כיפר, דאמר: רק מן הנשואין של אחר אסורה גרושתו לחזור לבעלה הראשון.

אבל מן האירוסין של אחר - הרי זו מותרת לחזור.

אך עדיין תמהינן: הא מדקתני סיפא [שם צב א]:

הערות

^[1] פשטות לשון הגמרא משמע, שאם אחר שבאו עדים האומרים שבעלה העומד בפנינו חי, הלך בעלה השני ובא עליה הרי זה מביא אשם תלוי. אבל אי אפשר לפרש כן לפי מה שכתב רש"י בריש פרק רביעי של מסכת כריתות [ד"ה אכל], וכן התוספות [ד"ה ספק], שאם כשנודע לו הספק עבר ועשה אינו מביא אשם תלוי. כי אין דין קרבן אשם תלוי אמור אלא אם בשעה שעבר היה סבור שהיתר גמור הוא עושה, ורק אחר כך נסתפק לו אם אכל חלב או שומן. ולכן, פירש השיטה ישנה [שיטמ"ק כתובות כב ב] שכוונת הגמרא לומר "הרי הוא עושה איסור ששגגתו באשם תלוי". אבל חיוב קרבן אשם תלוי ממש אין כאן, היות ובשעה שעבר כבר נסתפק לו, והוי מזיד. [ומיהו לשון רש"י כאן, בד"ה ברי לי, משמע שקושיית הגמרא היתה שיתחייב באשם תלוי ממש]. ובשיטמ"ק שם בשם תלמידי רבינו יונה כתב: "יש לו להביא אשם תלוי על הספק ואפילו אכלו במזיד". ואין דבריו תואמים את שיטת רש"י בכריתות.

^[2] נתבאר על פי הריטב"א בהבנת רש"י. ומדברי רש"י אלו מוכח שקושיית הגמרא היתה שיהיו חייבים אשם תלוי ממש, ולא איסור אשם תלוי. אך הקשה הריטב"א על רש"י: הרי אף על פי שקרבן אשם אינה חייבת, מכל מקום, מידי ספק איסור לא יצא הדבר, והאיך לא תצא? ועוד, הא לישנא "ברי לי" לא דייקא הכי. והנכון שאומרת "ברי לי ממש", ובטעם הדבר שלא פירש רש"י כן ראה בדברי הרב המגיה על הריטב"א ציון 151, שהביא מדברי הראשונים והאחרונים. לשון רש"י שלפנינו היא: ברי לי - כגון על ידי סימנים, אלא שהריטב"א הוסיף על דבריו. והחת"ם סופר בכתובות פירש דברי רש"י, שמכרת על ידי סימנים שזה העומד בפנינו אינו בעלה, נגד העדים המעידים שהוא בעלה.

^[3] כן כתב רש"י. ואולם ביאור הגמרא בברייתא אינו מתיישב אלא על התקדשות מנשים פסולות, ולא על התקדשות מטומאה.

^[4] פירש רש"י שמעידים שכבר מת, אלא שהיה בעלה חי באותה שעה שבא עליה הכהן. כי אם בעלה עדיין חי, צריך לכופו להוציאה משום איסור אשת איש, ולא משום איסור כהונה. ואנו דנים להוציא אותה מן הכהן - כך הבין ה"ערוך לנר" את דברי רש"י. ואולם הריטב"א ביאר, שמדובר במקרה שמת הבעל השני, ובא כהן הדיוט לישא אותה, ואוסרין אותה עליו שלא ישאנה משום זונה, לפי שנבעלה לשני שלא כדין. ומוכח שאסורה היתה עליו. ביאור דבריו: בתחילה נישאת האשה לישראל שהיה אחד מעדיה, ואמרו הוא והיא ברי לי שמת הבעל. ואחר כך באו עדים שלא מת בעלה, ולא הוציאה השני. ומת השני, ובא כהן אחר לישא אותה. ומאחר שאנו אוסרים אותה על הכהן, מוכח שמן הדין היה לבעלה הקודם להוציאה. והיות ולא הוציאה - נעשית זונה. שאם כדברי רב, הרי כיון שנישאת לאחד מעדיה, ואומרת ברי לי, לא נעשית זונה כלל ובהיתר נבעלה. הריטב"א בד"ה ואי בעית אימא. וראה מה שכתב הרב המגיה על דברי הריטב"א ציון 160.

^[5] הקשה רבינו עקיבא איגר: כיון שגם באשת ישראל מוציאים אותה ממנו, ולאו דוקא באיסור כהונה, אם כן, למה אמר התנא שמוציאין אותה משום איסור כהונה. והרי אפילו בישראל נמי מוציאין אותה ממנו, כיון שאשת איש שנבעלה אסורה לבועלה [שהסוטה אסורה לבעל ולבועל] ?! [ועיין בהערה הקודמת, בהסבר הריטב"א]. וביאר רבינו עקיבא איגר: משום איסור סוטה לבועלה אין כאן איסור, כיון שזה היה באונס, שהרי באו שני עדים שאומרים שמת בעלה. מה שאין כן לגבי איסור זונה לכהן, שהיא אסורה אפילו באונס [ראה בזה בדברי הראשונים לקמן צא א ובהערות שם] ; וראה עוד תוספת דברים בזה בשו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סימן קי"א ד"ה ובההיא עניינא. וראה גם ברש"ש שהקשה קושיא זו, ומה שתירץ. ולכאורה תיקשי עוד, לפי תירוצי הגמרא שאין זה דין מסוים באיסור כהונה, אלא הוא נאמר גם בכל איסורי תורה, אם כן, למה לי "וקדשתו" ללמד שמוציאין, והרי ודאי לא גרע איסור כהונה משאר איסורין שמוציאים אותה ממנו?! וכתבו אחרונים שמכאן למדנו לכל התורה כולה [ראה רעק"א שם בסוף הענין שהביא כן בשם הפני יהושע].

^[6] וראה בחידושי רבי שמואל כתובות סימן יד [במוסגר, בשם גדול אחד] שביאר דברי הגמרא, שסברא היא שלגבי כהונה לא שייך "ברי לי". כי טענת "ברי לי" מועילה רק במקום שהאיסור הוא לזה שאומר "ברי לי" לבדו. אבל מניעת טומאת כהנים למת, וכן נשואי כהנים לנשים פסולות הוא דין על כל ישראל, שנצטוו לקדש הכהנים. ומעתה, אף שלגבי איסור הכהן לעצמו אמנם מועילה טענת "ברי לי", מכל מקום, כל ישראל מחוייבים להפרישו מספק [וזה הוא ביאור הלימוד מ"וקדשתו", ללמד שמצוה היא על כל ישראל לקדש את הכהנים]. ואולם בריטב"א ביאר באופן אחר, ראה שם.

^[7] דין זה שיהיו בית הדין מחויבים לחזר אחר עדים להכחיש עדים קיימים לא שמענו בשום מקום. ואף כאן לא אמרו שהם מחוייבים לחזר אחר עדים המכחישים אלא משום איסור זונה לכהונה ומשום "וקדשתו", אבל משום איסור אשת איש החמור לא אמרו כן [וכמבואר בריטב"א, שלאחרים, שאינם כהנים, מותרת היא, ובקרן אורה כתב לא כן]. והטעם הוא, משום שדין קידוש הכהנים והפרשתם מנשים פסולות הוא דין המוטל על כל ישראל [וכפי שנתבאר בהערה קודמת], ולפיכך צריכים הם לחזור ולדייק אם כנים דברי העדים, וכעין מה שאמרו "אשה דייקא ומינסבא", וראה בריטב"א דהיינו דוקא ב"דאיכא שום פקפוק".

^[8] תמה רבינו עקיבא איגר [בשו"ת תניינא סימן קיא ד"ה ובההיא עניינא]: לפי תירוץ זה של הגמרא, למה לי שמוציאין אותה משום זונה האסורה לכהונה, והרי יש להוציאה גם בלאו הכי משום איסור סוטה לבועלה, כי עתה אי אפשר לומר שמותרת לו כיון שהם אנוסים [וכמו שהיה אפשר לומר לפי ההוה אמינא של הגמרא, וכמבואר לעיל בהערות], שהרי באו עדים שבעלה חי קודם שנישאת [וראה מה שנכתב בהערות לעיל על דברי רעק"א].

^[9] פשטות לשון הגמרא משמע שברייתא זו בשיטת רבי מנחם בר יוסי היא, ואין הכרח מדברי הגמרא שרב סבירא ליה כרבי מנחם ברבי יוסי, אבל רש"י לא פירש כן.

^[10] כתבו הרי"ף הרא"ש הרמב"ם והשו"ע, דלא קיימא לן בזה כמו רב, משום שרב פפא לקמן צא ב משמע דפליג עליה, אלא כל חומרות המשנה שאמרו בבא בעלה, הם בין בניסת על פי עד אחד, ובין בניסת על פי שני עדים.

^[11] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: אי נימא בבי תרי דאמרי זה בעלה; ועל דרך זה פירש רש"י כל הסוגיא.

^[12] כתב הריטב"א לעיל בעמוד א סד"ה מתוך חומר: והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה "תורה" עד אחד הרי כאן שנים, אלמא עדות עד אחד שנאמן כשנים בעדות אשה - דאורייתא הוא. וראה בהערות לעיל בדעת רש"י, שאינו נאמן אלא מדרבנן. ואין כאן קושיא על רש"י, מפני שעיקר דברי עולא נאמרו במקום שהאמינה תורה עד אחד וכגון בעדות סוטה, וזה הוא שהזכיר כאן רש"י גם עדות סוטה.

^[13] פירוש, לענין שאם בא אחר כך עד אחד להכחישו חשבינן ליה כחד לגבי שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, אבל אם באו שנים והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי. הריטב"א. עוד כתב הריטב"א: דוקא בעדות דבר שבערוה שצריכה שני עדים נחשבים דברי העד האחד כשניים, לפי שחידשה כאן תורה שנאמין לו כשני עדים. אבל באיסורין דעלמא, שמספיק בהם עדות של עד אחד, כיון שלא האמינוהו אלא כעד אחד, אם יבוא עד אחד ויכחישו, תהיה זאת הכחשה שאחד נגד אחד, ולא נאמין לו. וראה בקובץ הערות כאן, ובחידושי רבי חיים הלוי פרק יב מהלכות גירושין הלכה יא שביאר את כל הסוגיה בהרחבה גדולה!

^[14] ראה רש"י בד"ה כפלגא ופלגא דמו, שכתב: "הואיל וניסת, וכדעולא".

^[15] בריטב"א כתב, שמדובר בכגון שנישאת לאחד מעדיה. ומוכרח הוא גם מדברי רש"י, שאם לא כן האיך כתב רש"י שאדם נאמן על עצמו, והרי לגבי בעלה השני אינה נאמנת. אלא ודאי שנישאת לאחד מעדיה, ואף הוא נאמן על עצמו.

ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה]: אף על פי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And as this is an uncertain case, one who has intercourse with her stands obligated to bring an uncertain guilt-offering. Since before she remarried some witnesses say she is a married woman while others claim she is now a widow, her relations with her second husband involve a possible prohibition that entails karet, and whoever mistakenly performs an action of this kind is liable to bring an uncertain guilt-offering. If so, this second husband must certainly divorce her. Rav Sheshet said: We are dealing with a case where that woman married one of her witnesses, who testified that her husband had died. Since the witness himself has no doubt as to the truth, he is not liable to bring an uncertain guilt-offering.

The Gemara asks: Even so, she herself stands obligated to bring a uncertain guilt-offering, as she has no personal knowledge of the matter and relied on the witness. The Gemara answers: It is referring to a case where she says: It is clear to me. For whatever reason, she is certain that this is not her husband and that he is dead, and therefore she too is not liable to bring an uncertain guilt-offering. The Gemara asks: If so, what is the purpose of stating this? That is, if Rav is referring only to this particular case, he has not taught anything new, as even Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei, stated his opinion only with regard to a case where witnesses came and afterward she married, but in the case where she married and afterward witnesses came, he did not state his halakha with regard to this case.

To what ruling is the Gemara referring? As it is taught in a baraita: If two witnesses say that the husband is dead and two say he is not dead, or if two say that this woman was divorced and two say she was not divorced, this woman may not marry; and if she married regardless, she need not leave her new husband, as there is no uncontroverted testimony that she is forbidden to him. Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei, said: She must leave him. Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei, further said: When do I say she must leave him? When the witnesses who contradicted the first pair by claiming she is still married came and afterward she married, despite their testimony. However, if she married and afterward the second pair of witnesses came, this woman need not leave her second husband.

The Gemara answers: When Rav spoke too, he was referring to a case when the second pair of witnesses came and testified that this is her husband, and afterward she married. Rav claims that even in that case she need not leave her second husband. His ruling serves to exclude the opinion of Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei, in favor of that of the first tanna. And some say that Rav’s teaching should be understood as follows: The reason is that she married and afterward witnesses came; however, if witnesses came and afterward she married, she must leave him. According to whose opinion is this ruling of Rav? It is in accordance with the opinion of Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei.

Rava raised an objection from a baraita: From where is it derived that if a priest does not want to observe the strictures against disqualified women, that the court forces him [dafno] by flogging him, and it sanctifies him despite his wishes? The verse states, at the end of the chapter that deals with the prohibitions of the priesthood: “And you shall sanctify him…he shall be sacred for you” (Leviticus 21:8), which indicates that this is performed even against his will.

Rava analyzes this baraita: What are the circumstances? Assuming that this is referring to a priest who married a woman whose status as a divorced woman or a zona is uncertain, if we say that she did not marry one of her witnesses and did not say: It is clear to me, that the opposing witnesses were speaking the truth, need this be said that the court forces him? Since both of them are clearly in violation of a transgression, it is obvious that they must be separated. Rather, is it not referring to a case when she married one of her witnesses and she says: It is clear to me, and even so the baraita is teaching that the court forces him? Apparently, the halakha is that they remove her from him, which contradicts Rav’s opinion that one who married based on the testimony of two witnesses need not leave her second husband.

The Gemara answers: A prohibition with regard to the priesthood is different, as uncertainties with regard to priests are treated stringently, as though they were definite. And if you wish, say: What is the meaning of the phrase: The court forces him? It means that it forces him by witnesses. In other words, only if another pair of witnesses comes and clarifies the matter does the court prevent the marriage ab initio. However, if she has already married she need not leave her husband. And if you wish, say instead that it is referring to a situation when witnesses came and afterward she married, and this baraita, which claims that the court forces him to divorce her in that case, is in accordance with the opinion of Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosei.

Rav Ashi said: What is the meaning of the phrase: She need not leave him, that Rav said? It means that she need not leave her state of being permitted to her first husband. Since she married according to halakha, on the basis of witness testimony, she is considered to have acted under duress. Like any other woman not married to a priest who was unfaithful against her will, she may return to her first husband upon his return.

The Gemara asks: If that is what he meant, Rav already said it once. As we learned in the mishna: If she married without the consent of the court, but rather by witnesses’ testimony, it is permitted for her to return to him. And Rav Huna said that Rav said: That is the halakha. Evidently, Rav already ruled that she does not forfeit her original permitted status. The Gemara answers: One ruling was stated by inference from the other. In other words, Rav did not state both halakhot explicitly, but only one of them, from which his other statement was inferred.

Shmuel said: They taught that she must leave her second husband only if she does not contradict the witness who claims her first husband is alive. However, if she contradicts him, she need not leave her second husband. The Gemara inquires: With what are we dealing here? If we say we are dealing with two witnesses who testified that her husband is still alive, even if she contradicts him, what of it? The testimony of the two witnesses is fully accepted. Rather, it must be referring to one witness, from which it may be inferred that the reason that she need not leave her second husband is that she contradicts him, which indicates that if she remains silent and does not contradict his testimony, she must leave him.

The Gemara asks: But didn’t Ulla say that wherever you find that the Torah relies on one witness, this is a full testimony equal to that of two witnesses, and the statement of one witness has no bearing in a place where it is contradicted by two witnesses? If so, there is no difference between one witness and two witnesses in this case. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where the pair who said he was alive were disqualified from giving testimony, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya.

As it is taught in a baraita that Rabbi Neḥemya says: Wherever you find that the Torah relies on one witness, follow the majority of opinions. If the testimony is valid, the account of two witnesses is the same as one hundred, as no greater credence is granted to the larger number. However, when the testimony is invalid the majority opinion is accepted. And in these cases they established the testimony of two women against one man like the testimony of two men against one man, whose claim is not considered equivalent to two. In this case, if the wife also contradicts their account she joins the single witness, and therefore the testimony of the disqualified witnesses is not accepted.

And if you wish, say instead that anywhere that one valid witness came initially and testified that the husband was dead, even one hundred women claiming that he is alive are considered like one witness, and their contrary account is not accepted. And with what are we dealing here? In a case where a woman came and testified initially.

And you must accordingly amend the statement of Rabbi Neḥemya so that it reads as follows: Rabbi Neḥemya says: Wherever you find that the Torah relies on one witness, follow the majority of opinions, and they established two women against one woman like two men against one man. However, in a case involving two women against one man who is a valid witness, this is like half against half, i.e., they are equal. With regard to Shmuel’s statement, if the wife herself remains silent, the testimony of the first woman that the husband is dead has been negated, as her account was contradicted by two women. But if the claim of the wife is joined to that of the first woman she need not leave her second husband.

§ The mishna teaches that if she remarried as the result of an error, then when her first husband returns she requires a bill of divorce from this one and from that one. The Gemara asks: Granted, from the first husband she requires a bill of divorce, as she is his actual wife. But from the second, why does she need a bill of divorce? Surely their relationship is merely licentious. Since her first husband was alive at the time, her marriage to the second is entirely invalid, as one cannot betroth a married woman. A woman does not require a bill of divorce for engaging in sexual relations.

Rav Huna said: It is a rabbinic decree lest those who are unaware of the entire story say that this first husband divorced her and afterward this second man married her. And if she subsequently leaves him without a bill of divorce, they will claim that we find a married woman leaving her husband without a bill of divorce. The Gemara asks: If so, consider the latter clause of the mishna (92a), that teaches that if they said to her: Your husband is dead, and she became betrothed to another, and afterward her husband came, it is permitted for her to return to her first husband. There too, let us say that people might think that this one divorced her and that one betrothed her, and we find a married woman leaving her husband, i.e., her second husband, without a bill of divorce.

The Gemara answers: Actually, even if she was merely betrothed she requires a bill of divorce from the second man before she can return to her first husband. The Gemara raises a difficulty: If so, people will say that we find this one remarrying his divorcée after she was betrothed to another. The Gemara answers: In this regard the tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben Keifar, who stated a principle with regard to a divorcée who formed a relationship with another man, that if she came from marriage it is prohibited for her to return to her first husband, but if she came from betrothal it is permitted. Consequently, even if people do claim as above, there is no cause for concern.

The Gemara raises a further difficulty: From the fact that the latter clause of the mishna (92a) teaches: Even though

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי. פירש"י ז"ל כעד אחד מכחיש עד וראשון נאמן כדעולא הילכך לא נשאת ממש אלא אפילו התירוה לינשא כדאיתא בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז), וכן נראה.
אבל הר' ר' משה ז"ל החמיר ואמר כפלגא ופלגא בשתי כתות המכחישות זו את זו ואע"פ שהתירוה לינשא תצא מהתירה אבל אם נשאת ממש לעד ואומר ברי לי לא תצא.

בשנשאת לאחד מעדיה. כתב ר"ח ז"ל בכתובות (שם. מובא בתוס' הרא"ש שם) בשיש שם שלשה עדים ונשאת לאחד מהם דאכתי איכא תרי לבהדי תרי, הא בשנים ונשאת לאחד מהם הו"ל חד לגבי תרי דמאן דנסבא לא מהימן כדאמרינן במכלתין בשלהי פרק כיצד (כה, ב) מת הרגתו הרגנוהו לא ישא את אשתו.

אבל שתי נשים באיש אחד [בכת"י: ועד אחד, נ"א באיש אחד]

כפלגא ופלגא דמי. פירש רש"י ז"ל בעד אחד המכחיש עד דראשון נאמן כדעולא הלכך אפילו באו שתי נשים לאחר שהתירוהו לינשא קודם שתנשא ראשון מהימן ומנסבינן לה אפומיה. אבל הרמב"ם ז"ל פירש כפלגא ופלגא כשתי עדים המכחישות זו את זו ואף על פי שהתירוה לינשא תצא מהיתרא הראשון אבל אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא.

כשנשאת לא' מעדיה וא"ת והא אמרי' בשלהי פ' כיצד דעד שמעי' לאשה שמת בעלה לא ישאנ' וי"ל דהא אמרי' התם דבדיעבד לא תצא דברננה לא מפקי' אבל ר"ת ז"ל פי' במ' כתובות דהכא כשהיו שם שני עדי' זולתו ועל פיהם הותרה ומפני שזה יודע בדבר קרי לי' שהיה מעדיה:

באומרת ברי לי פרש"י ז"ל ע"י סימני' שמסר לי שאינו קיים ואין לבי נוקפי ואין אשם תלוי בא אלא על מי שלבו נוקפו והק' עליו דאע"ג דליכא אשם מ"מ מידי ספק איסורא לא נפקא והיאך לא תצא ועוד דלישנא דברי לי לא דייק הכי והנכון דאומרת ברי לי ממש ואפילו הכי היא לחודה לא מהימנא דכיון דאיכא עדים דמסייעי לה אמרה בדדמי. והא דתנן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת בליכא עדים דמסייעי לה:

דתניא שנים אומ' וכל היכא דאמרי בהאי ברייתא וסוגיי' דעלה לא תצא היינו כשנשאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי והכי פירשה לה פ"ב דכתובות:

כי קאמר רב נמי כשבאו עדים ואח"כ נשאת פי' וה"ק רב אין לנו איסור לומר תצא אלא על פי עד א' אבל על ב' עדים לא תצא היכא דאמרת דדייקא ומנסבא וברי לה ואתא רבא לאפוקי מסברא דר' מנחם בר יוסף דהוה מסתבר טעמיה ואיכא דאמר טעמא דנשאת פי' דהאי פי' שני עדים דאמר רב תצא היינו בההיא דומיא דמתני' שנשאת קודם ההכחשה ואכרע לן כר' יוסי בר מנחם משום דמסתברא טעמיה:

מתיב רבא מניין שאם לא רצה דפנו וכו' עד אלא לאו שנשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דפנו פי' דאם מת השני ובא כהן הדיוט לישא אותה אוסרין אותה עליו משום זונה שנבעלה לשני שלא כדין אלמא אסורה היתה עליו פרש"י ז"ל וקשה לרב וא"ת והא רב כר' מנחם בר' יוסי אוקמה או כת"ק דידיה דשרי התם כה"ג כדקתני בהדי' לא תצא וכשנשאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי וי"ל דקושיא היכי אכרע רב הכי דהא קים לן דהלכתא כי הא מתני' דקתני דפנו:

איסור כהונה שאני פי' דמשום מעלת כהונתו נאסרת עליו כיון דאירא תרי ותרי ולאחריני מיהת קיימא בחזקת איסור:

ואי בעית אימא דפנו בעדים פרש"י ז"ל מוזהרים לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים המתירים אותה כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה אבל משנשאת לא תצא דכשנשאת לא' מעדיה ואומרת ברי לי לא נעשית זונה כלל ובהתר נבעלה דקי"ל לא תצא ומותרת היא לכהן ודפנו ה"ק דכל שבאו עדי מיתה אעפ"י שמותרת לאחרים חייבים ב"ד לחזר אחר עדי הכחשה כדי שלא תנשא לכהן משום קדשה כל היכא דאיכא שום פקפוק ואפי' כשהוא אומר ברי לי. ואיבעית אימא דהא דקתני דפנו כשבאו עדי' ואח"כ נשאת ור' מנחם בר יוסי היא והוא לקמן לאוקמתי דאוקימנא לרב:

רב אשי אמר מאי לא תצא דקאמר רב לא תצא מהיתרא הראשון כלומר שהיא מותרת לראשון כשנשאת בשני עדים ואח"כ בא בעלה שלא אסרו על הראשון אלא כשנשאת בעד א' ע"פ ב"ד והאי לישנא אינו מתפרש בלשון שאמרו בפ"ב דכתובות כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהיתרה הראשון וזהו מן הלשונות שבתלמוד שמתחלף פירושם:

והא אמר עולא כ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן ב' פי' לענין שאם בא אח"כ עד א' להכחישו חשבי' לי' כחד לגבי שנים ואין דבריו של א' במקום ב' אבל אם באו שנים והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי וכדאמרי' לקמן עשו שתי נשים באיש א' כב' אנשים באיש א' כלומר דהויא הכחשה גמורה ולק' בפרקי דאמרי' אלא בחד טעמא דאתו בי תרי ואכחשוה מהימן ואפי' כשבא עד א' בלבד והכחישו שהראשון חשוב כשנים נראין הדברים כדברי ר"י ז"ל דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים שהאמינוהו לזה כשנים אבל באיסורי' דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינהו אלא כי חד כי אתא אחרינא ואכחשי' הויא הכחשה כחד לגבי חד:

הב"ע בפסולי עדות פי' וכגון שבא איש א' מתחלה ואמ' שמת בעלה ואח"כ באו שתי נשים ואמרו שלא מת דאיהי שתקה אבל אי הוה להו' תרי לגבי חד ששתי נשים מכחישות את האיש מדר' נחמיא ואפי' תצא אבל כשהוא מודה לדברי העד הראשון מהני ליה דלא ליתכחש ע"פ נשי' והוו כתרי לגבי תרי וכשאומרת ברי לי ונשאת לאחר מעדיה לא תצא. ואי בעית אימא כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כאיש א' דמיי' וכדאמ' בסמוך דהוו להו כפלגא ופלגא ויש שפי' שנדונים כב' כתות המכחישו' זו את זו ותצא אלא באומר ברי לי וכשנשאת לאחד מעדיה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' כחד לגבי חד כיון דכלהו נשים כאיש א' דמיין וכיון שכן הרי הראשון נאמן מדעולא דהוו להו אידך כחד לגבי תרי:

א"ה סיפא אמרו לה מת בעלה ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לה הכא נמי נימא גזירה שמא יאמרו גירש זה וקדש זה ונמצאת אשה יוצאה בלא גט ואם תאמר בלא הכא נמי נימא שיאמר נמצא זה מחזיר את גרושתו מן האירוסים שהיא אסור לדברי חכמים דהשתא לא הוה שמעינן דתהוי מתניתין כרבי אלעזר בן כפר דשרי עד דאוקימתא בסמוך כוותיה ויש לומר דאין הכא נמי והא דפריך ליה עדיפא אי משום דאתיא לד"ה או משום דאתיא כעין לישנא דאמרי שיאמרו אשת איש יוצא' בלא גט דאי בעי גט אמאי לא פסלה מן הכהונה וא"ת בלא הא נמי נידוק לה מלישנא דקתני אעפ"י שנתן לה דמשמע דמדינא לא צריך למיתן לה וי"ל דאידך ראיה אלימא ליה דדילמא הוה דחי דה"ק אעפ"י שנותן לה גט:

וגרש"י ז"ל וכל הספרים רישא קנסוה רבנן פרש"י ז"ל דאכתי קיימי בטעמא דרב הונא דאמר שמא יאמרו גירש זה ונשא זת ומי' שמן הדין דלא הוה להו למימר הכי דלא שבקי למתלי בקדושי טעותא ותלו באיסור שתצא א"א בלא גט אבל כדי לקנסה ברישא דעבדא איסורה תלו חכמים שיאמרו העולם כן כדי להצריכה גט וגבי קדושי' דלא עבדא איסורה לא רצו לקנסה והתירוה בדינא דלא אמרי' גרש זה ונשא זה. ואין זה מחוור כיון שרוצים חכמים לקנסה שלא תצא לשוק בלא גט של שני הרי הדבר מסור בידם לאסור דרך גזירה ולמה יתלו תקנתם בבוקי סריקי שיאמרו העולם מה שאינם אומרים זה ודאי גנאי גדול לר' ז"ל וקלקול כגזרתם. והנכון דהשתא הכרי' מדר' אבהו לגמרי ובלאו ההוא טעמא קנסוה להצריכה גט רבנן ברישא משום דעבדא איסורא וכ"פ הגאוני' ז"ל ור"ה ז"ל ומקצת רז"ל וכפי' מ"ה ז"ל בשם רבי' ז"ל. וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט. א"נ והוא נכון כמו שפי' בירושלמי כדי לברר איסורו של ראשון כי כשתהא צריכה גט מן השני וקיימו חכמים קדושי' שלא תהא אצל ראשון כאשתו של שני להאסר עליו ולעשותו הולד ממנו ממזר קודם גרושי שני וכדתני' תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה:

והא דאמרי' רישא דעבדא איסורא לא סוף דבר דעבדא איסורא ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה דהא לא שרי' דסיפא אלא כשנשקדשה בלבד וכן אתה אומר בדר' יוסי בן כפר דכל שנכנסה לחופה נשואי' הוו ואסורה לראשון דכל היכא דביאה פסלה חופ' פסלה וכדאמרינן גבי יש חופה לפסולות:

א) ועוי"ל דקא פריך למ"ד דרב מיחייב אפי' בחתיכה אח' דמצות כתיב:

לאחד מעדיה. וא"ת והא אמרינן לעיל מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. וי"ל דמיירי הכא שיש שלשה עדים שיש עדות כשר בלא זה שנשאה. ולא נהירא דבשנים נמי לא מצינן לומר דחשידי ומ"מ קאמר לא ישא את אשתו וצ"ל דהכא מיירי שהיה לו אשה כשהעיד וא"כ מותר בה כדאמרינן לעיל וכולן שהיו להן נשים ומתו מותרות לינשא להם דלא שייך חשד כיון שהיה לו אשה כשהעיד:

באומרת ברי לי. הקשה ה"ר שמואל מאיוורא משמע דמעיקרא ס"ד דלא אמרה ברי לי וא"כ כי קשה ליה הבא עליה באשם תלוי [קאי] הול"ל חטאת ודאי משום חזקת אשת איש וי"ל דלעולם היה יודע טעמא דאשה דייקא ומנסבא ומ"ה ליכא חטאת ודאי אבל הכא קאמר שאומרת שברי לה שמת ששמעה מבני אדם שמכרת אותם ויודעת שלא ישקרו בשום ענין:

תצא כמאן כר' מנחם ב"ר יוסי. וסברא הוא דרב קאמר למלתיה על מתני' ומתני' איירי בנשאת ואח"כ באו עדים א"כ משמע דבבאו עדים ואח"כ נשאת תצא וא"ל מאי למימרא דאשמעינן דרב סבר כר' מנחם בר' יוסי:

ת"ל וקדשתו אלא לאו כי האי גוונא שבאו עדים שמת ונשאת לאחד מעדיה והוא כהן ואח"כ באו עדים ואמרו שהיה בעלה קיים והרי היתה זונה אצלו ופסולה לכהן ולכך כופין אותו וא"ל דמיירי קרא באיסור מפורסם כגון אלמנה וגרושה וחללה זונה דבהא לא אצטריך קרא דפשיטא שמכין אותו עד שתצא נפשו דאפי' אם נשא חייבי לאוין אמרינן דכופין:

תצא מזה ומזה א"ר ל"ש אלא שנשאת בע"א אבל בשני עדים לא תצא. ואוקמה ר"א אמי ל"ת דקאמר רב לא תצא מהיתרה הראשון, פי' שחוזרה לראשון והא אמרה רב חדא זימנא דתנן ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ואר"ה א"ר הכי הל'. חדא מכלל חברתה איתמר, ואע"ג דפסק רב הל' כן אין הל' כרב אלא אם נשאת ע"פ שנים אסרוה לחזור לראשון כדאמרי' לקמן:

וצריכה גט מזה ומזה בשלמא מראשון תבעי גט אל אמשני אמאי זנות בעלמא הוא אר"ה גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, פי' כשיראו הראשון חי לא יאמרו שהעד הטעה אותה אלא יאמרו לא נשאה השני אלא אחר גירושין הראשון ויסברו שבהיתר נשאת לשני, א"ה סיפא דקתני א"ל מת בעלך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו ה"נ נימא גזירה שמא יאמרו גירש זה וקידש זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, ומסיק רישא דעבדה איסורא קנסוה, סיפא דלא עבדה איסורא לא קנסוה:

תוס' בד"ה והבא עליה באשם תלוי קאי כו' וא"ת כו' אמאי נקט אשם תלוי אפילו חטאת איכא דאוקמא בחזקת א"א ועוד מאי קא משני כו' הא מיחייב מיתת ב"ד עכ"ל אבל אהא דקאמר אשם תלוי לא תקשי להו הא אפילו מיתת ב"ד הוא דאוקמא אחזקת א"א די"ל דאה"נ דה"ק דעד השתא דבאו עדים ואמרו לא מת באשם תלוי קאי למפרע והיאך לא תצא דהשתא מזיד הוא וחייב מיתת ב"ד אבל הא קשיא להו דהא לאו באשם תלוי קאי למפרע אלא דחייבת חטאת דאוקמא בחזקת א"א ודו"ק:

בא"ד ואר"י דמה שהאשה דייקא ומינסבא כו' עכ"ל (א) צ"ע דהא בב' עדים קאיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבא בב' עדים כיון דליכא חומר בסופה גם לקושייתם שהקשו דבניסת לא' מעידיה היכי שבקינן ליה הא מיחייב מיתת ב"ד דאוקמא אחזקה עכ"ל איכא למימר דלאו קושיא הוא דלא אמרינן בפרק ד' אחין דבתרי ותרי אוקמה אחזקה אלא למאן דמספקא ליה אבל לגבי העד הזה שאומר ברי לי לא אוקמה אחזקה ולקמן בסוגיא (יבמות דף צג ע"ב) דמבעיא לן עד א' ביבמה אהא דקאמרינן התם מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כתבו התוס' אע"ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואיכא לאוקמי בחזקת איסור ליבם אר"י היכא דיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי לא ה"ל למימר תצא מידי דהוי אניסת לא' מעידיה דר"פ עכ"ל ודבריהם אלו סותרין דבריהם דהכא והם מטין לדברינו וק"ל:

בד"ה אי הכי סיפא כו' הא דלא מייתי נשאת שלא ברשות שהוא ברישא דמתני' משום דאיכא למימר דבגט איירי כו' עכ"ל ואע"ג דאכתי איכא לאקשויי מרישא דא"כ נמצא זה מחזיר גרושתו משניסת ונגזור שמא יאמרו דמותר להחזיר גרושתו משניסת מ"מ ניחא ליה להקשות מסיפא בפשיטות אהך סברא גופה דקאמר דשמא יאמרו נמצא א"א יוצאה בלא גט דהסיפא משמע ליה דאיירי בלא גט כדמסיק מדקתני לא פסלה מן הכהונה ולמסקנא ודאי הרישא נמי ניחא כיון דע"פ ב' עדים ניסת לא בעיא גט דלא עבדה איסורא ולא קנסוה והכי איתא בהדיא לקמן ומהרש"ל כתב לתרץ בע"א ואין להאריך:

גמרא טעמא דמכחשתו הא שתקה תצא והאמר כו' שתקה לאו ממש שתקה דאם כן נימא דשתיקה כהודאה דמי אלא דאמרה לא ידעי ליה ומגופא אלא מכחשתו תנא לא תקשי ליה דאימא דהיינו באומרת דידעי ליה או שתקה ממש דשתיקה כהודאה דמיא ולכך תצא ולכך קאמר מדיוקא דמכחשתו ממש קאמר מוכח הא אפילו אמרה איני יודע אם זה הוא דתצא והאמר עולא כו' ויש לדקדק דאי מלתא דשמואל לא מכחשתו דתצא היינו אפי' אמרה דלא ידעי ליה א"כ תוקמא מלתא דשמואל בפשיטות ומיירי בנשאת מתחלה שלא ברשות בב' עדים ואחר כך באו ב' עדים ואומרים שזה שבא הוא בעלה אם מכחשתו ואומרת דלא ידעי ליה דה"ל תרי ותרי והבא עליה באשם תלוי אבל במכחשתו ואומרת ברי לא תצא בשנישאת לאחד מעידיה וכדלעיל ויש ליישב דידע ש"ס דמלתא דשמואל לא שנו אלא כו' מתאמרה ארישא דמתני' דאיירי בשנשאת בע"א ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אלא לאו כו' שהיה חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה כו' עכ"ל דאי לאו בכה"ג שמת אלא משום חי גם עכשיו א"כ איסור א"א הוא ולא איסור כהונה מקרי למילף מוקדשתו וק"ל:

[בתד"ה והבא עליה וכו' הא מחייב מיתת ב"ד ומ"ש באשם תלוי היינו באינש דעלמא שבא בשוגג וע"ז מקשי התוספות הא חייב חטאת ולא מיתה וק"ל מהר"ם יצ"ו]:

תוס' ד"ה אי הכי אימא סיפא וכו' עד משום דאיכא למימר דבגט איירי. וצ"ע בהאי שנויא דהתוס' דאדרבה מרישא דמתניתין קשה טפי מההיא דנתקדשה דברישא ליכא לתרוצא דבגט איירי דא"כ תקשה כמו שמקשה אח"כ אי הכי נמצא מחזיר גרושתו משנשאת והכא ליכא לשנויא כר' יוסי בן כיפר דהא רישא בנשאת איירי ועוד יש לדקדק דלהאי שנויא דתוס' משמע דאיכא דלרבנן מותרת לחזור לראשון אע"פ שצריכה גט מן השני ולקמן (יבמות דף צ"א ע"א) בגמ' בפיסקא דנשאת שלא ברשות וכו' משמע מתוך הסוגיא דהתם דאי ס"ל לרבנן דצריכא גט מן השני לא ס"ל דמותרת לחזור לראשון אלא מתניתין כרבי שמעון אתיא ורבנן פליגי עליה אבל אי ס"ל דאין צריכה גט אז דייק מזה שגם רבנן מודו לר"ש דמותרת לחזור לראשון וע"ש בתוס' וי"ל ליישב דהתוס' ס"ל דהמקשה לא סמך עיקר קושייתו אקושיא דאי הכי נמצא זה מחזיר גרושתו וכו' דאין זו קושיא כ"כ דנוכל לומר דבמקום שלא קנסו אותו לא חיישינן לחששא זו שיאמרו שזה מחזיר גרושתו וכן משמע בתוס' לקמן (יבמות דף צ"א) ד"ה הני דמחייב קנס ולקמן (יבמות דף צ"ב ע"ב) בד"ה אבל חכמים אומרים וכו' ועיקר קושית המקשה דפריך א"ה סיפא דקתני אמרו לה וכו' ונתקדשה וכו' סמיך אהא דקתני סיפא אע"פ שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה מכלל דלא בעיא גט דמינה נשמע בפשיטות דלא בעיא גט ולכך הקשה מסיפא ולא רצה להקשות מרישא דהיינו יכולין לומר דבגט איירי ולא לסמוך אקושיא דיאמרו דמחזיר גרושתו וכן אדקדוקים דלקמן בדף צ"א:

גמ' ועשו שתי נשים כו'. נ"ב האי ועשו אינן דברי ר' נחמיה כלל אלא תלמודא הוא דמפרש דבריו ומשום הכי קאמר אחר כך ותריץ לרבי נחמיה הכי כו' כן פרש"י בפ' מי שקינא:

רש"י ד"ה שבאו כו' צ"ל כשבאו:

בד"ה אלא לאו כו' ולא רצה להוציא כו'. נ"ב פי' העד שהוא כהן:

בד"ה ואב"א כו' וכגון שבאו עדים כו' כנ"ל:

בד"ה הכא דכי מכחשה לא נפקא בפסולים כו' הד"א:

בד"ה ועשו שתי נשים כו' לא בא הבעל ועד אחד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי הכי כו' דאיכא למימר דבגט איירי כו' נ"ב ויש לתמוה א"כ איך מותרת לחזור לראשון והנא מחזיר גרושתו משנשאת וא"כ הוה ליה לאקשויי מרישא ונ"ל דסבר המקשן נהי דבעיא גיטא לחומרא מכח שמא יאמרו מ"מ היכא שמותרת לחזור לראשון חוזר הראשון ולוקחה בלא גט ואומר לאו כל כמינכם לאסור עלי אשתי משום שלא יאמרו בשלמא אם אינו רוצה להחזירה או שמת אסורה לעולם עד שתתגרש משני ומשום הכי פריך מסיפא דמשמע דליכא שום צד דררא דגיטא בין לו בין לאחר דאי הוה שייך בה גיטא א"כ אם היה נותן השני גט הויא פסולה מן הכהונה משום ריח הגט וכדמשני ליה לעולם בעי גיטא משמע נמי דבכל ענין בעיא גיטא בין להנשא לעלמא בין להנשא לראשון על כן פריך שפיר ול"נ לפרש הא דלא פריך מרישא משום דכל היכא דנשאת בעדים קלא אית להו ויודעין הכל שעל פי עדותן של אלו שאמרו מת בעלה היא נשאת וא"כ ידוע שקידושי טעות הן מה שאין כן בהתרת ב"ד דלא ידעינן באיזה ענין התירו אותה אם בעדות מיתה או בגירושין ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה אלא לאו כה"ג. ולא רצה להוציאה משום זונה. לכאורה בכה"ג אפילו לישראל אסורה משום דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ואולי זה דומה לאונס:

רש"י ד"ה ואב"א כל היכא. אי שתקה איהי כו'. כצ"ל:

גמרא מתיב רבא (על הא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעדיה לא תצא, מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בעל כרחו וכו') אלא לאו דניסת לאחד מעדיה, וקאמרה ברי לי, וקתני דפנו.
תימא הא כל טעמא דלא תצא אף דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקת אשת איש, היינו משום דחזקה דדייקא מרעה לחזקת א"א, ובנשאת ע"פ שנים דלא שייך דייקא היינו טעמא משום דמ"מ כשבאו המכחישים איכא חומרא במה שתעמוד תחת בעלה ושייך דייקא, וכדאיתא בתוס' בפרק חזקת הבתים (דף לב ע"א) והשתא הכא דכת השניה אומרים ג"כ דמת בעלה אלא דאומרים דמת השתא, בזה למה לה למידק אם מת מקודם או לא, הא מ"מ אין בעלה קיים ולא ישוב אליה עוד, וגם הכתובה לא תפסיד, דהא משה הנשואין שלה היה ע"פ שני עדים, וליכא חומר דהיא כאנוסה, ובמה שנשארה תחתיו עתה לא פשעה נגד בעלה הראשון והוי כזינתה אחר מיתת בעלה דאינה מפסדת כתובתה, וגם חומר לגבי בעלה שני ליכא בהשארתה תחתיו, דאם יפסלו העדים ראשונים אף אם לא תעמוד תחתיו, יהיה הדין דתצא ממנו מחמת איסור טומאה, וא"כ אין הפרש לה אם תצא עכשיו או אח"כ, וגם הכתובה לא תפסיד מהשני דהא מיירי בניסת לאחד מעדיה, והוי הודאת בעל דין כשנשאה, שנשאה כדין ושמותרת לו (אב"ה וזהו תמיה גדולה, ועיין עליה ע"ש א"א מ"ו ני' בתשובותיו חלק א' מפסקים סימן ק"ל):

גמרא ואב"א כשבאו עדים וא"כ ניסת (מיירי האי דדפנו) ור"מ בר יוסי היא.
תימא א"כ מאי אריא כהן אפי' ישראל נמי דהא הוי ספק איסור זונה להבועל:

ברי לי. כגון ע''י סימנים ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו: שבאו עדים. ואמרי לא מת ואוקימנא לההיא בכתובות (דף כב:) באשה שניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי: כי קאמר רב נמי כשבאו עדים כו'. וה''ק רב לא שנו אלא בעד אחד דהתם אע''ג דניסת ואח''כ בא בעלה כדקתני מתני' תצא אבל ע''פ שנים עדים אפי' בא בעלה ואח''כ ניסת לא תצא אי לא ידעינן ליה וכדתריצנא: ולאפוקי מדרבי מנחם. מדלא איצטריך מילתיה דרב אלא בהכי על כרחך בהכי מיתוקמא ואשמעינן הלכה כת''ק: ואיכא דאמרי. הא אתא רב לאשמועי' טעמא דניסת ואחר כך באו עדים כי מתניתין התם הוא דדייקית אבל בשני עדים לא תצא אבל בעלמא אפילו בשני עדים כגון באו עדים ואחר כך ניסת תצא ומדאמרה רב למילתיה אמתני' ש''מ אבל בעלמא לא אלמא כרבי מנחם ברבי יוסי סבירא ליה: מנין שאם לא רצה. כהן להתקדש מן טומאה ומנשים פסולות: דפנו. הכהו וקדשו בעל כרחו: היכי דמי כו'. דהא ודאי באיסור מפורסם ואפי' באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן ליה: אלא לאו כה''ג. דנשאת תחלה לאחד מעדיה ואח''כ באו עדים שהיה חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה: וקתני דפנו. וקשיא לרב ובעד א' לא מצי לאוקומי דא''כ למה לי קרא הא ודאי אין אחד במקום שנים: דפנו בעדים. ב''ד מוזהרים לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים המתירים אותה כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה אבל משניסת לא תצא: ואיבעית אימא. לעולם דניסת וכגון דבאו עדים ואח''כ ניסת ובהא מודה רב: מאי לא תצא דקאמר רב. לעיל אבל בשני עדים לא תצא: מהיתירה הראשון. דחוזרת לראשון דאנוסה הואי: לא שנו. מתני' דתצא: אי נימא בבי תרי. דאמרי זה בעלה: הרי כאן שנים. הרי הוא חשוב כשנים כגון בעדות אשה לומר שמת בעלה ובעדות סוטה לומר נטמאה: ואין דבריו של אחד. דאמר לא מת במקום שנים: הכא. דכי מכחשא לא נפקא: בפסולי עדות עסקינן. ולעולם בתרי כגון קרובים או נשים אתו בהדיה דאמרי זהו וקמשמע לן שמואל דאזלינן בתר רוב דעות הואיל ואין כאן עדות כשרה: וכדר' נחמיה. כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אין דין עדות בדבר מדעד אחד נאמן בה הלכך פסולים נאמנים ככשרין והלך אחר הרוב: ועשו שתי נשים. המכחישות איש אחד כשני אנשים באיש אחד דמהימני הלכך אילו לא בא הבעל ועד אומר מת ושני פסולי עדות אומרים לא מת לא נפקא לה מחזקת אשת איש דהלך אחר רוב דעות וכן כשבא הבעל ואלו שני פסולי עדות עמו האומרים זהו והיא אומרת שאין מכרת אם זה אם לאו כי לא מכחשא להו נפקא דהא שתי נשים מכחישות עד הראשון שהשיאה ולא יצתה מחזקתה אבל היכא דאמרה ברי לי שאין זה דל עד קמא מהכא אין פסולי עדות נאמנים להעיד על אדם כשר אפילו הן אלף שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו אלא אם כן יש עדות כשרה בדבר הלכך כמאן דליתנהו דמו ומחזקת אשת איש יצתה לה על פי ראשון: ואיבעית אימא כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא. דאמר מת אפילו ק' נשים אתיין אחר שנשאת ואמרי לא מת כעד אחד דמיין והוו להו עד מכחיש עד ואחרון אינו כלום כדעולא ולא נפקא ולשמואל אפילו שתקה והכא דכי שתקה אמר שמואל תצא כגון שניסת על פי אשה מעיקרא הלכך כדהדרן ואתיין תרי אי שתקה איהי הוה ליה רוב דעות לאיסורא: ותרצה לדרבי נחמיה כו'. ולא תני בה עשו שתי נשים באיש אחד כו': כפלגא ופלגא דמו. כעד מכחיש עד ואפילו שתקה איהי לא תצא הואיל וניסת כדעולא דראשון נאמן כשנים והנך כולהי כעד אחד: גזירה שמא יאמרו. כשרואין הראשון חי סבורים ששני זה כשנשאה על ידי שגירשה ראשון נשאה ואשת איש גמורה היא ואם מוציאה שלא בגט נמצאת אשת איש כו': נמצא זה מחזיר גרושתו משנתארסה. כלומר אתי למימר דמותר להחזיר גרושתו משנתארסה דסברי גירש זה וקידש זה וחזר וגירש וחזרה לראשון:

והבא עליה באשם תלוי קאי. אע''ג דרב בעי חתיכה משתי חתיכות בפ' ספק אכל (כריתות דף יז: ושם) הכא הוי כשתי חתיכות דלר' זירא דמפרש התם טעמא דרב משום דשתי חתיכות אפשר לברר איסור פי' בשתי חתיכות אפשר לברר שיבא הבקי ויכיר אותה שנשתיירה הכא נמי אפשר לברר ע''י הזמה ולרב נחמן נמי דמפרש טעמא דרב משום דב' חתיכות איקבע איסוריה ה''נ איקבע איסורא שהיא בחזקת אשת איש וא''ת למאי דאסיקנן בפ' ד' אחין (לעיל דף לא.) דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומוקמי לה אחזקה אמאי נקט אשם תלוי אפי' חטאת איכא דאוקמה בחזקת אשת איש ועוד מאי קא משני בניסת לא' מעדיה היכי שבקינן ליה הא מיחייב מיתת ב''ד דאוקמה אחזקה ואר''י. דמה שאשה דייקא ומינסבא מרעא ליה לחזקה ובשנים אומרים נתגרשה דבסמוך נמי דייקא לפי שיראה שיבואו עדים ויזימו עדיה או יפסלו אותם בגזלנותא ולהכי לא מוקמינן לה אחזקה: אי הכי סיפא אמרו לה מת בעליך ונתקדשה. הא דלא מייתי נשאת שלא ברשות שהיא ברישא במתניתין משום דאיכא למימר דבגט איירי ועוד דאיכא דמוקי לה לקמן (דף צא.) כרבי שמעון וסבר דלרבי שמעון אפי' ברשות לא בעיא גט:

יבמות פח ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד