יבמות פח ע"א

יבמות פח ע"א - Steinsaltz

of the mishna, what is the reason that when he remains silent, the Rabbis obligate him to bring to an offering based on the testimony of one witness? If we say it is because the witness is deemed credible, but there is the case of an ordinary pair of witnesses, where even though he contradicts their claim they are deemed credible, and yet the Rabbis exempt him from bringing an offering. If so, they would certainly not obligate him to bring an offering due to the testimony of a lone witness. Rather, is it not because he remained silent, and silence is considered like an admission? If this is the reason why he brings an offering, there is no proof from here that the testimony of one witness is accepted.

Rather, this is evidently based on logical reasoning: Just as it is in the case of a piece of meat about which it is uncertain if it is forbidden fat and uncertain if it is of permitted fat, and there is no way of clarifying which it is, and one witness comes and says: It is clear to me that it is permitted fat, the halakha is that he is deemed credible. Here too, the testimony of a single witness can resolve the uncertainty.

The Gemara raises a difficulty: Is it comparable? There, the presumption of a prohibition has not been established, as there is no proof that the piece was ever forbidden, and one can therefore rely on the witness who permits it, whereas here, the presumption of the prohibition with regard to a married woman is established, and there is a principle that nothing involving those with whom relations are forbidden can be determined by fewer than two witnesses.

In fact, this is comparable only to a case involving a piece of meat that is definitely forbidden fat, and one witness comes and says: It is clear to me that it is permitted fat, as the halakha is that he is not deemed credible. The Gemara refutes this claim: Is it comparable? There, when it is established as forbidden fat, even if one hundred witnesses come they are not deemed credible. Here, since if two witnesses come and say the husband is dead they would be deemed credible, let us also deem one witness credible. This is just as it is in the case of untithed produce, i.e., produce from which neither teruma nor tithe has been separated, consecrated property, and konamot, an alternative term for offerings [korbanot] used in vows creating prohibitions. Such vows are called by the generic term: Konamot.

The Gemara asks: With regard to this case of untithed produce, what are the circumstances? If it is his, and he testifies that terumot and tithes have been separated from it, he should be deemed credible because it is within his power to prepare the produce for consumption by separating tithes whenever he wishes. Rather, you must say that he testifies with regard to untithed produce of another, but if so, what does the anonymous Sage who cited this example hold in this case?

The Gemara elaborates: If he holds that one who separates tithes from his produce for that of another does not require the owner’s knowledge, and he can prepare his friend’s produce for consumption whenever he chooses, in this case too his testimony is deemed credible because it is within his power to prepare it. And if he holds that the owner’s knowledge is required before someone else can separate the gifts, and this is referring to a situation where the witness comes and says: I know with regard to it that it is prepared, in that case, it itself, this very halakha, from where do we derive it? Why is the case of untithed produce more obvious than the testimony with regard to a missing husband?

Similarly, with regard to consecrated property too, if it is merely sanctity that inheres in its value, i.e., it is not an actual offering but an item that has been dedicated to the Temple upkeep, then the reason why the testimony of one witness who says it is not consecrated is accepted is due to the fact that it is within his power to redeem it. And if this is referring to inherent sanctity, the matter still remains to be clarified: If it is his offering, then the reason is due to the fact that it is within his power to request from a Sage that the vow be dissolved, like any other vow. Rather, you must say that it is referring to the offering of another, and he said: I know with regard to it that its owner requested from a Sage that his vow be dissolved. However, here too, in this case itself, from where do we derive that he is deemed credible?

In the case of konamot too, if he holds that there is misuse of consecrated objects with regard to konamot, i.e., he holds that articles sanctified by a konam have the status of consecrated property, and that the sanctity that inheres in its value applies to them, then his claim is accepted because it is within his power to redeem it. And if he maintains that there is no misuse of consecrated objects in the case of konamot, and it is an ordinary prohibition that rides on its shoulders, i.e., it is forbidden due to its similarity to consecrated property despite the fact that is not fully sacred, even in this case the above argument applies: If the property in question is his, it is permitted because it is within his power to request from a Sage that his vow be dissolved.

Rather, you will say that the konam must belong to another, and he said: I know with regard to it that its owner requested from a Sage that his vow be dissolved. However, with regard to this halakha itself, that one witness is deemed credible in this case, from where do we derive it? Consequently, after the Gemara has refuted these attempts to explain why one witness should be deemed credible, the question remains: Why is the testimony of a single witness accepted in the case of a missing husband?

Rabbi Zeira said: Due to the stringency that you were stringent with her, the woman who married on the basis of a single witness, at the end, i.e., if it turns out that the testimony was incorrect and the husband is still alive, the halakha is very severe with her and she loses out in all regards, you are lenient with her at the beginning, by accepting the testimony of a single witness to enable the woman to marry. The Gemara suggests: If so, let us not be stringent at the end and not be lenient at the beginning.

The Gemara answers: Due to the case of a deserted wife, the Sages were lenient with her. Since it is not always easy to find two witnesses to attest to a husband’s death, the Sages realized that if the testimony of one witness were not accepted, the woman would be likely to remain a deserted wife, unable to remarry. However, to prevent this leniency from causing mistakes and licentiousness, they were very stringent with her in a case where the testimony is found to be erroneous, to ensure that she is very careful not to accept untrustworthy accounts.

§ The mishna teaches that if she was informed that her husband was dead and she married another man, and her husband later returned, she must leave this one and this one. Rav said: They taught this halakha only if she married by virtue of the testimony of one witness, but if she married on the basis of the testimony of two witnesses, she does not have to leave him. They laughed at him in the West, Eretz Yisrael: The man, the first husband, has come and stands before us, and yet you say she does not have to leave her second husband. The Gemara explains: No, it is necessary in a situation when we do not know the man who comes before us claiming to be the first husband.

The Gemara asks: If we do not know him, even if she married by one witness, why should she leave? The testimony of the witness who says the husband is dead should be accepted. The Gemara answers: No, it is necessary for a case when two others came and said: We were with him from when he left until now, and it is you who do not recognize him, as his appearance has changed over the course of time. This is as it is written: “And Joseph recognized his brothers but they did not recognize him” (Genesis 42:8), and Rav Ḥisda said that this verse teaches that Joseph left his brothers without a full beard, and he came with a full beard, which is why they failed to recognize him. This shows that one’s appearance can change so much over time that even his own family members are unable to identify him.

The Gemara asks: Even in this case, ultimately they are two against two. Initially, two witnesses testified that the man was dead, and now another pair arrives saying he is alive. Why should the testimony of the witnesses who say he is dead be accepted, allowing her to remain with the second husband, while other witnesses claim he is still alive?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - א

וכיון שלפי רבנן אפילו שני עדים אין מביאים אותו לידי קרבן אם הוא מכחישם ואומר "לא אכלתי", תיקשי לך:

רישא [כשבא עד אחד ולא הכחישו בעל הדבר] - מאי טעמא קא מחייבי רבנן אותו בקרבן.

שהרי מכך שנחלקו רבי מאיר וחכמים רק בסיפא, משמע שברישא לא נחלקו, ואף רבנן מודים ברישא?!

אילימא, אם נאמר כאשר אמרת, משום דמהימן עד אחד, ולא משום שתיקתו -

אי אפשר לומר כך. כי -

והא תרי שני עדים המעידים בעלמא, שלא בחיוב קרבן, הרי אע"ג דבעל הדבר קא מכחיש להו - אינהו, העדים, מהימני.

ובכל זאת, כאן, לגבי חיוב קרבן קא פטרי רבנן אם הוא מכחישם, היות וניתן לפרש את הכחשתו, שכוונתו לומר "מזיד הייתי", ולכן הוא פטור מקרבן.

ואם כן, איך אפשר שיהא נאמן העד - אף כשאינו מכחישו - אם לא משום שתיקתו של בעל הדבר, והרי שמא מזיד היה?!

אלא לאו, בהכרח, משום כך נאמן העד ברישא לחייבו קרבן, משום דאישתיק בעל הדבר, ושתיקה כהודאה דמיא! ^[1]

וכיון שהוכיחה הגמרא שנאמנות העד על חיוב קרבן באכילת חלב נובעת משתיקה כהודאה של החייב, נדחה המקור הזה לנאמנות עד אחד באיסורים.

אלא, זה שהאמינו חכמים לעד אחד בעדות אשה, שמת בעלה, ^[2] לא מן המקרא הוא נלמד, אלא נאמנותו - סברא בעלמא היא!

מידי דהוה, כמו שפשוט לנו שהוא נאמן להעיד אחתיכה שהיא ספק של חלב ספק של שומן, ואתא, שאם בא עד אחד ואמר "ברי לי דשומן הוא", דמהימן העד, ומותר לאוכלו על פיו. ^[3] וכשם שנאמן הוא להתיר איסור חלב, כך נאמן הוא להתיר איסור אשת איש.

ודוחה הגמרא את ההשוואה בין נאמנות עד אחד על חתיכה מסופקת אם היא חלב או שומן לנאמנות עדות עד אחד על מיתת הבעל.

מי דמי, איך ניתן לדמות את נאמנות העדות במיתת הבעל לנאמנות העדות על חתיכת שומן שאינה חלב!?

והרי שני חילוקים משמעותיים יש בין עדות להתרת דבר מסופק לאכילה, לבין עדות להתרת אשת איש להנשא לשוק -

החילוק הראשון:

התם - בחתיכה ספק של חלב ספק של שומן - הרי לא איתחזק איסורא [אין הדבר שהוא מעיד עליו בחזקת איסור], ולכן עד אחד נאמן להעיד בו.

אבל הכא, לגבי עד אחד שאומר מת בעליך, הרי איתחזק איסורא דאשת איש [בחזקת איסור אשת איש היא עומדת]. ומנין שיהא עד אחד נאמן להוציאה מחזקתה!? ^[4]

החילוק השני:

ועוד, הא קיימא לן ש"אין דבר שבערוה פחות משנים", ואיך ייאמן עד אחד לומר שמת בעלה להתירה להנשא?! ^[5]

ולכן, הא - עדות עד אחד בעדות אשה - לא דמיא אלא לחתיכה שהוחזקה בעינינו דהיא ודאי חלב, ואתא [ובא] עד אחד, ואמר: ברי לי שחתיכה זו חתיכה דשומן הוה! -

דלא מהימן העד להוציאה מחזקת איסור ולהתירה באכילה.

ומתרצת הגמרא, ודוחה את ההשוואה של עדות אשה לחתיכת חלב שהוחזקה באיסור: מי דמי עדות על חתיכה שהוחזקה לחלב, להוציאה מחזקת איסור ולומר שהיא של שומן, לעדות אשה, שמת בעלה!? והרי -

התם, בחתיכת חלב שהוחזקה באיסור חלב, אפילו אתו בי מאה - לא מהימני! כי גם אם יבואו מאה עדים, ויאמרו על דבר שהוא ודאי חלב, ששומן הוא, הם לא יהיו נאמנים.

אבל הכא, בעדות אשה, כיון דכי אתו בי תרי מהימני [הואיל ואם יבואו שני עדים ויאמרו שמת בעלה הם יהיו נאמנים להתירה ולהוציאה מחזקת איסורה], לכן יש לנו לומר שעדות עד אחד - נמי ליהמניה.

מידי וכמו דהוה אטבל, שהעיד עד אחד עליו שעישרוהו, והתבואה מתוקנת עתה, ומותרת באכילה, למרות שלפני כן היא היתה בחזקת איסור טבל.

וכמו הקדש, וכמו קונמות [האוסר על עצמו דבר מסוים, על ידי שאמר "דבר זה יהא קונם עלי", ו"קונם" הוא כינוי לקרבן, וכוונתו לומר דבר זה יהיה אסור עלי כמו שקרבן אסור עלי] -

שהעיד עד אחד עליהם שנשאל המקדיש או הנודר עליהם, והותרו, הרי הוא נאמן, אף על גב שאיתחזק איסורא. ^[6]

אך מקשה הגמרא:

האי טבל - שאמרת, שעד אחד נאמן עליו לומר שעישרוהו - היכי דמי? אי טבל דידיה [אם טבל שלו הוא], אין להוכיח מכאן שעד אחד נאמן באיסורין אפילו כשאיתחזק איסורא.

כי שאני הכא, משום דבידו לתקנו, שהרי שלו הוא, ויכול הוא להפריש ממנו מעשר, ולכן הוא נאמן לומר שהוא מעושר, ואין לך לדמותו לעדות אשה.

אלא, שמא תאמר, כי מטבל דאחר, השייך לאדם אחר, אתה בא ללמוד שנאמן עד אחד עליו לומר שהוא מעושר -

עדיין יש להקשות: מאי קסבר התרצן, שלמד את דין עדות אשה שמת בעלה, מטבל, מהקדש ומקונמות?

אי קא סבר שהתורם משלו על של חבירו אינו צריך דעת בעלים, אם כן אין להוכיח מכך שעד אחד נאמן על טבל של אדם אחר לומר שעישרוהו אפילו במקום שאיתחזק איסורא, לפי שנאמנותו היא משום דבידו לתקנו.

ואי קסבר שהתורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים ואין בידו של אחר לתקנו, ואמר עד אחד "אנא ידענא ביה דמתקן" -

היא גופא - מנלן שהעד נאמן, כיון שאיתחזק איסורא?!

וגם הראיה מהקדש - נמי תיקשי:

אי מדובר בהקדש של קדושת דמים, הניתנת לפדיון, אין לך להוכיח שעד אחד נאמן באיתחזק איסורא, כי שאני הכא [בין אם הוא הקדישו ובין שהקדיש אחר] כי זה שהוא נאמן - הוא משום דבידו לפדותו.

ואי מדובר בהקדש של קדושת הגוף [קדשי מזבח, קרבנות] שאי אפשר לפדותם, עדיין יש להקשות:

אי מדובר בהקדש דידיה, שהעד הוא זה שהקדיש את הקרבן, אין לך להוכיח מכאן שעד אחד נאמן באיתחזק איסורא כי שאני הכא משום דבידו לאיתשולי עליה [בידו של המקדיש להשאל על הקדשו, ולעוקרו למפרע].

אלא, שמא תאמר שמדובר בהקדש דאחר [שהוקדש על ידי אדם אחר], ואמר העד האחד: ידענא ביה דאיתשיל מריה עליה [יודע אני שנשאל בעל הקרבן על הקדשו], גם זה קשה, כי -

היא גופה - מנלן שעד אחד נאמן להעיד כך, מאחר שאיתחזק איסורא?!

והראיה מקונמות - נמי יש להקשות עליה: אי קסבר ש"יש מעילה בקונמות", וקדושת דמים נחתא להו [קדושת דמים יורדת על הדבר שאסרו בקונם], וכמו קדשי בדק הבית הם נחשבים כיון שאמר "קונם דבר זה עלי" ^[7] -

אם כן, אין להוכיח מכאן שעד אחד נאמן גם באיתחזיק איסורא, כי שאני הכא משום דבידו לפדותו, את הקונם מהקדש.

ואי קסבר ש"אין מעילה בקונמות" משום ש"קונם" לשון נדר הוא ולא לשון הקדש, ורק איסור בעלמא הוא דרכיב להו אכתפיה ^[8] [ואין הדבר קדוש בקדושת בדק הבית, אלא איסור נדר בעלמא הוא] -

עדיין יקשה: אי דידיה - שהעד הוא הנודר - הרי אין להוכיח מכאן שעד אחד נאמן, כי שאני הכא, משום דבידו לאיתשולי עליה [בידו להישאל על הנדר]. ^[9]

אלא שמא תאמר שמעיד על קונם דאחר, ואמר: אנא ידענא דאיתשיל מריה עלה [יודע אני שנשאל הנודר על נדרו], תיקשי: היא גופה שעד אחד נאמן להעיד כך - מנלן?

אלא, אמר רבי זירא:

זה שהאמינו חכמים לעד אחד בעדות אשה, אינו משום שזו היא עדות בדבר איסור, שעד אחד נאמן בה. שהרי כאן איתחזק איסורא, והוי דבר שבערוה.

אלא, לכך האמינו חכמים לעד אחד:

מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה - הקלת עליה בתחלה!

היות וכאשר יתברר שבעלה עדיין חי, הטילו עליה חכמים חומרות רבות, וכפי ששנינו במשנתנו -

לכן יכלו חכמים לתקן להאמין על מיתת הבעל אפילו לעד אחד. כי מתוך שהיא חוששת שמא יבוא הבעל ותתקלקל כל כך, היא לא תתחתן עד שתדקדק היטב אם אכן מת הבעל. ^[10]

ומקשה עתה הגמרא על יסוד התקנה של נאמנות עד אחד במיתת הבעל: לא ליחמיר, ולא ליקיל!

למה הטילו חכמים עליה את כל החומרות, ומתוך כך אפשר להאמין לעד אחד - לא יחמירו עליה, ולא יאמינו לעד אחד, ומה בכך?!

ומשנינן: משום עיגונא - אקילו בה רבנן לסמוך אפילו על עד אחד. וסמכו חכמים על קולא זו מצד החומר שהחמירו עליה בסופה. ^[11]

שנינו במשנה: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך, תצא מזה ומזה:

אמר רב: לא שנו במשנתנו שתצא האשה מבעלה השני, אלא כשניסת בעד אחד.

אבל אם ניסת על פי שני עדים, הרי אפילו אם בא בעלה הראשון - לא תצא מבעלה השני.

מחכו עליה דרב במערבא [שחקו בארץ ישראל על דברי רב]: הרי אתא גברא וקאי [בא הבעל ועומד לפנינו חי וקיים], ואילו את אמרת לא תצא מבעלה השני?! ^[12]

ומסבירה הגמרא את דברי רב:

לא צריכא, מדובר כאן, דלא ידעינן ליה לבעל [איננו מכירים אותו שהוא אכן בעלה], ולפיכך לא תצא.

ותמהינן: אי דלא ידעינן ליה - אפילו בעד אחד האומר שמת בעלה, אמאי תצא כשהגיע אדם שאין אנו מכירים שהוא בעלה?!

ומשנינן: לא צריכא, בכגון דאתו בי תרי, ואמרי: אנן הוינן בהדיה מכי נפק ועד השתא [כשבא הבעל, והביא עמו שני עדים שהעידו כי היו אתו משעה שיצא למדינת הים ועד עתה], ואתון הוא דלא ידעיתו ליה [אתם אינכם מכירים אותו שהוא בעלה].

דכתיב "ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו".

ואמר על כך רב חסדא: מלמד שיצא יוסף מארץ כנען בלא חתימת זקן, ובא, פגש את אחיו במצרים כשהיה בחתימת זקן, ולכן לא הכירוהו.

והואיל ושני עדים מעידים בפנינו שאכן הוא בעלה הרי הם נאמנים להכחיש את עדותו של עד אחד.

אבל להכחיש עדותם של שנים - היות ואין הבית דין מכירים את הבעל - אין הם נאמנים להוציאה מהבעל השני שכבר נישאת לו.

ותמהה הגמרא: הרי אף על פי שאין אתה יכול להאמין את העדים האחרונים לגמרי, היות ויש שני עדים המכחישים אותם ואומרים שאכן מת בעלה, אבל סוף סוף - תרי ותרי נינהו!? כלומר: אי אתה יכול לבטל את עדותם של אחרונים לגמרי מפני עדותן של ראשונים, והרי הם נאמנים על כל פנים לעשות את הענין ספק.

הערות

^[1] התוספות ביארו שהיות ושתק, מוכח שנראה לו אמת, ויודע קצת שיש רגלים לדבר. אבל אין הכוונה להודאה ממש, שיודע ודאי שכן הוא, ראה הוכחתם בדבריהם.

^[2] והיינו, מה שנאמן העד בעדות אשה, הוא משום שמניחה עתה הגמרא שאף עדות אשה הוא כדין איסורין בעלמא, או כהנמוקי יוסף שממילא יש מקום לתקנת חכמים שתיקנו להאמין עד אחד באשה.

^[3] רש"י מבאר שאמר העד "ברי לי שחתיכה זו שומן הוא ולא חלב". ודבר פשוט הוא שסומכים עליו כל זמן שלא נחשד, כי אחרת אין לך אדם אוכל משל חבירו, שאינו יכול לסמוך על עדותו שהאוכל כשר. וכמו כן אין לך אדם שיכול לסמוך על בני ביתו שהאוכל שהם מאכילים אותו הוא כשר. ובמסכת גיטין ב ב ד"ה ומשני, כתב רש"י שעד אחד נאמן באיסורין - ממה שהאמינה תורה לכל אדם על הפרשת תרומה, ועל השחיטה, ועל ניקור הגיד והחלב, ולא הזכיר כלל חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן. ובמסכת חולין [י ב ד"ה עד אחד נאמן באיסורין] כתב רש"י, שכל יחיד ויחיד האמינתו תורה, כמו שמצינו "וזבחת מבקרך ומצאנך", וכן כתיב "ושחט את בן הבקר", שאחד שוחט, והכהנים אוכלים על ידי שחיטתו, ולא הזקיקו להעמיד עדים על הדבר, ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין, וכן לעריות, דגמרינן בגזירה שוה "דבר דבר" מממון. והתוספות כתבו: יש מפרשים שלומדים זאת מטומאת זבה, וכמו שאומרת הגמרא בפרק המדיר: "וספרה לה שבעת ימים [נקיים לזיבתה] ואחר תטהר". ואמר הכתוב "וספרה לה" - שסופרת לעצמה, ונאמנת על ספירתה!

^[4] הקשו התוספות: הרי זבה, שהיא סופרת לעצמה להוציא את עצמה מחזקת טומאה, יש ללמוד ממנה שעד אחד נאמן אפילו באיתחזק איסורא. ותירצו: בזבה לא איתחזק איסורא שתראה לעולם. וביאור דבריהם ראה ב"שב שמעתתא" שמעתא ג פרק יא.

^[5] קושיית הגמרא נתבארה על פי הרמב"ן. ואולם בתוספות גיטין ב ב מבואר, שהם מפרשים את הגמרא בדרך "ואם תמצי לומר". שלא מוחלט לה לגמרא שעד אחד אינו נאמן באיסורין כש"איתחזק איסורא", ולכן מוסיפה הגמרא: ואם תימצי לומר שעד אחד נאמן אפילו בדאיתחזק איסורא, מכל מקום תיקשי, שבעדות אשה הוא אינו נאמן, היות ודבר שבערוה צריכים בו שני עדים. וכתב רבינו עקיבא איגר: משום הכי לא פירשו התוספות כפשוטו, שהן שתי קושיות, משום שהם סוברים כאותן שיטות שהכלל "אין דבר שבערוה פחות משנים" הוא דוקא במקום שאיתחזק דבר שבערוה.

^[6] הקשו התוספות: איך לומדים עדות אשה מעדות על טבל והקדש, והא אין דבר שבערוה פחות משנים?! ותירץ ר"י, אם היה שייך ללמוד מטבל והקדש שנאמן עד אחד אע"ג שאיתחזק איסורא, הוה אמינא שהכלל "אין דבר שבערוה פחות משנים", נאמר רק לאוסרה על בעלה, שאין אחד נאמן לאסור, היות שלענין איסור כתיב "כי מצא בה ערות דבר". אבל להתירה להנשא לשוק אין זו עדות על "ערות דבר", ולכן אפילו עד אחד נאמן בה.

^[7] רש"י. והיינו, שאין קונם נהיה קדוש בקדושת בדק הבית, שהרי לא הקדישו, אלא רק אמר שיהיה אסור עליו הדבר הזה באיסור נדר כמו שאסור עליו דבר הקדש. אלא, שהתחדש בהלכות נדרים, שיכול האדם להגדיר את נדרו שיהיה אסור כמו הקדש, או כמו כל דבר אחר הנדור, עד שאם יהנה ממנו נחשב הדבר כאילו הוא מעל בהקדש, וצריך לשלם להקדש דמים על "מעילתו" [והר"ן בנדרים לה א דן אם יהיה חייב גם קרבן מעילה]. וכן יכול הוא אף "לפדות" את קונמו, וליתן את "דמיו" להקדש, ובכך יפקע איסור נדרו.

^[8] לשון "אכתפיה" - אין הכוונה על כתפו של האוכל, שהנדרים "איסור חפצא הן".

^[9] כח הנאמנות בדבר ש"בידו", מבואר ברא"ש בפרק הניזקין, שהוא נאמנות של האדם על הרכוש שבבעלותו, וכאילו אחד מעניני הבעלות של האדם על ממונו היא הנאמנות לומר מה הוא דינו של רכושו בדיני איסור והיתר. ועיין בספר שב שמעתתא [שמעתתא ו] שביאר את שיטות הראשונים בנאמנות של "בידו", שיתכן והאפשרות שבידו לעשות שינוי מורידה את החזקה של הדבר, ושוב נאמן עד אחד, כי אין הוא מעיד במקום שאיתחזיק איסורא.

^[10] כתבו התוספות: נראה לר"י שאין נאמנות העד מצד "אנן סהדי" שהיא מדייקת, ולכן נאמן עד אחד בכך מן התורה. אלא תקנת חכמים הוא להאמינו. וכן נראה מלשון רש"י במשנה ד"ה תצא מזה ומזה. וראה היטב בהערה הבאה. אך הרבה ראשונים סוברים שמן התורה הוא נאמן.

^[11] נתבאר על פי המאירי, שפירש: הם הקלו משום עיגונא, וסמכו על הקולא, מצד החומר שהחמירו עליה בסופה, אחר שהדבר מצוי להתברר. וכתבו התוספות [ד"ה מתוך] שאין זה עקירת דבר מן התורה [להתיר אשת איש לעלמא בקום ועשה], כיון ש"דומה הדבר הגון להאמין", וכמו שיבארו להלן שבדבר שיש "קצת סמך וטעם" לא חשיב עוקר דבר מן התורה. ולכאורה דברי תוס' תמוהים ביותר, כי כיצד יכולים חכמים להתיר אשת איש, ולעקור דבר מן התורה, שלא על פי עדים, כנדרש מדין תורה בנימוק שהוא "דבר שיש בו טעם"! ? וביאר החזון איש את דבריהם: "מתחילה נתנה תורה על דעת חכמים, להכריע מה נקרא ידיעה ועד להתיר אשת איש. וחכמים יקבעו בזה חוקים קבועים לכל ישראל, או כל בית דין לבני עירם. וכל שלא קבעוה בית דין - לא מיקרי עדות, זולת שני עדים, שאמרה תורה בפירוש. אבל, כשישבו בית דין והסכימו על מופת מן המופתים שיהא חשוב כעדים, הרי זה רצוי לפני המקום, על פי התורה!" ואילו הנודע ביהודה [אבן העזר תנינא לג] כתב, והוכיח דבריו מלשון הרמב"ם בסוף הלכות גירושין, שבדבר העתיד להתגלות, כמו כא, ן שיכול הבעל לחזור, נאמן עד אחד מן התורה. ואין צורך בעדות, שהיא רק בשניים, היות ומאמינים לו שהבעל מת, מתוך יראתו לשקר שמא יבוא הבעל ויתגלה שקרו. וכל מקום שיכולים אנו לסמוך על נאמנות, אין לנו צורך בעדות! ורש"י בשבת קמה ב ד"ה לעדות אשה [ציין דבריו ב"שב שמעתתא" שמעתתא ז פרק א], כתב: ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה, לומר לאשה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקועי רבנן לקידושין מיניה. והריטב"א דחה סברא זו של רש"י, מצד אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, היות ולא נזכרה סברא זו בגמרא לענין זה.

^[12] הקשו התוספות: כיון שיש שני עדים האומרים שמת הבעל הראשון, הרי אפילו יש מאה עדים נגדם, ואומרים שזהו הבעל הראשון, והרי הוא חי בפנינו - מה בכך, והרי "תרי - כמאה דמו"! כלומר, הרי אותם שנים האומרים שהבעל מת, הרי זה כאילו מכחישים הם את אלו המעידים על זה שבפנינו שהוא הבעל, והוה ליה תרי כנגד תרי, ואם כן לא קשה אלא זה שתרי ותרי נינהו, ולמה אמר רב לא תצא. וכך היה לה לגמרא להקשות, וכמו שמקשה הגמרא לקמן, ולא היינו צריכים להעמיד באופן שאנו איננו מכירים אותו. ותירצו: יש לומר שלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב שאין להאמין לדבר הנראה והניכר לכל. אבל בשני עדים לא תצא.

מאי טעמא קא מחייבי רבנן [בראש הברייתא, כששותק, מה טעם מחייבים חכמים] קרבן על פי עד אחד? אילימא [אם תאמר] משום דמהימן [שהוא, העד, נאמן] — והא תרי בעלמא, דאף על גב דקא מכחיש להו אינהו מהימני [והרי שניים, עדים סתם, שאף על פי שהוא מכחיש אותם הם נאמנים] ובכל זאת לענין קרבן קא פטרי רבנן [פוטרים חכמים], וכל שכן שהיו חכמים צריכים לפטור בעד אחד. אלא לאו [האם לא] משום דאישתיק [ששתק] ושתיקה כהודאה דמיא [נחשבת] ורק משום כך מביא קרבן, ואם כן, אין להביא מכאן ראיה שסומכים על עד אחד.

אלא צריך לומר כי סברא היא בענין זה, מידי דהוה [כמו שהוא] ביחס לחתיכה שהיא ספק של חלב ספק של שומן ואי אפשר לברר זאת, ואתא [ובא] עד אחד ואמר: ברי (ברור) לי, ששומן הוא — דמהימן [שנאמן], ואף כאן העד האחד בא לברר ולהתיר לנו את הספק.

ומקשים: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם] לא איתחזק איסורא [הוחזק האיסור], שהרי לא היתה חזקה שחתיכה זו ודאי אסורה ולכן סומכים על העד שהתיר אותה, אבל הכא [כאן] הלא איתחזק איסורא [הוחזק האיסור] של אשת איש, וכלל הוא: אין דבר שבערוה נקבע על פי פחות משנים המעידים!

אלא, הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא למקרה של חתיכה שידוע לנו שודאי חלב היא, ואתא [ובא] עד אחד, ואמר: ברי לי ששומן הוה [היה], דלא מהימן [שאינו נאמן]! ודוחים: מי דמי [האם זה דומה], הרי התם [שם], כאשר מוחזק וברור לנו בודאי שחלב היא אפילו אם אתו בי מאה לא מהימני [יבואו מאה עדים אינם נאמנים], הכא [כאן] כיון דכי אתו בי תרי מהימני [שכאשר יבואו שניים יהיו נאמנים שמת] — חד נמי להימניה [אחד גם כן נאמין לו], מידי דהוה [כמו שהוא] הדין לגבי טבל, הקדש, וקונמות (נדר שאדם אוסר על עצמו דבר כאילו הוא קרבן), שאף על פי שהוחזק האיסור — נאמן.

ושואלים: האי [זה] הטבל שהבאנו כדוגמא, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי דידיה [אם שלו הוא] ומעיד עליו שהוא מתוקן, יש טעם אחר שמאמינים לו — משום שבידו לתקנו בכל עת שירצה, ומה לו אם כן לשקר. אלא אם תאמר שמעיד על טבל של אחר, יש לדון, מאי קסבר [מה הוא סבור]:

אי קא סבר [אם הוא סבור] שהתורם משלו על של חברו — אינו צריך דעת בעלים, שיכול לתקן טבל של חבירו מתי שירצה, אם כן זה שמאמינים לו שהטבל מתוקן, הרי זה גם כן משום שבידו לתקנו. ואי קסבר [ואם הוא] שצריך דעת בעלים כדי לתרום, אלא שכאן הוא בא ואמר: אנא ידענא ביה דמתקן [אני יודע בו שהוא מתוקן], ומקבלים את דבריו, אך היא גופה [עצמה] מנלן [מניין לנו]? ומדוע יהיה ברור הדין בטבל יותר מבעדות אשה.

כיוצא בו הקדש נמי [גם כן], אי [אם] קדוש הוא רק בקדושת דמים, שאין זה קרבן אלא חפץ שהוקדש לצרכי המקדש, הרי הטעם שסומכים בזה על עד אחד המעיד שאין הוא קדוש עכשיו, הוא משום שבידו לפדותו ובכך להפקיע קדושתו. ואי [אם] תאמר שהוא קדוש בקדושת הגוף, יש לברר: אי דידיה [אם הוא קרבן שלו] — אף בכך נאמן משום שבידו לאיתשולי עליה [להישאל עליו], שילך לחכם והחכם יתיר לו את נדר ההקדש, כמו שהוא מתיר שאר נדרים. אלא תאמר שהוא קרבן של אחר ואמר אותו עד: ידענא ביה דאיתשיל מריה עליה [יודע אני בו שנשאל בעליו עליו], יש לשאול: היא גופה [עצמה] מנלן [מניין לנו] שהוא נאמן?

קונמות נמי [גם כן] אי קסבר [אם סבור הוא] שיש מעילה בקונמות, ושדין קונם הוא כדין הקדש, וקדושת דמים נחתא להו [ירדה עליהם], יש לומר שנאמין לו שאין הוא קדוש עכשיו — משום שבידו לפדותו, ואי קסבר [ואם סבור הוא] שאין מעילה בקונמות, ואיסור בעלמא [סתם] הוא דרכיב להו אכתפיה [שרוכב על כתיפו], כלומר, יש בהם איסור של מעין־הקדש, ואין דינו כהקדש ממש, אולם גם אז אפשר לחלק: אי דידיה [אם שלו הוא] הדבר שמעיד עליו — אפשר לומר משום שבידו לאיתשולי עליה [להישאל עליו] ולהתיר את הנדר,

אלא תאמר שהוא קונם של אחר, ואמר אותו עד: אנא ידענא דאיתשיל מריה עליה [אני יודע שנשאל בעליו עליו], והותר איסורו — היא גופה [עצמה] מנלן [מניין לנו]? ולאחר שנדחה טעם זה להסביר את הדין, נשארת השאלה במקומה: מדוע סומכים בעדות אשה על עד אחד בלבד?

אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה על אשה הנישאת על פי עד אחד בסופה, שאם יתברר שהעדות לא היתה נכונה והבעל עודנו חי — מחמירים עליה ביותר והיא יוצאת נפגעת מכל צד — הקלת עליה בתחלה שלא יזדקקו לשני עדים כדי להתירה ודי בעד אחד. ושואלים: לא ליחמיר [נחמיר בסופה] ולא ליקיל [נקל בתחילתה]!

ומשיבים: משום עיגונא [עיגון] אקילו [הקילו] בה רבנן [חכמים], שהרי לא תמיד יש שני עדים על המוות, ואם לא יקלו לסמוך על עדותו של עד אחד עלולה האשה להישאר עגונה. אבל כדי שלא לגרום בכך לתקלה והפקרות, החמירו בה מאד בסופה כדי שתיזהר האשה ולא תקבל עדות בלתי מהימנה.

א שנינו במשנה שאם אמרו לה שמת בעלה ונישאה על פי עדות זו, ואחר כך בא בעלה — תצא מזה ומזה וכו'. אמר רב: לא שנו אלא שניסת (שנישאת) על פי עד אחד, אבל אם ניסת על פי עדות שני עדים — לא תצא. מחכו עליה במערבא [צחקו עליו בארץ ישראל] ואמרו: אתא גברא וקאי, ואת אמרת [בא האיש בעלה הראשון ועומד לפנינו, ואתה אומר] שלא תצא מבעלה השני? גם אם היו בשעתו שני עדים כשרים, הלא הוא עצמו עומד לפנינו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקום, דלא ידעינן ליה [שאין אנחנו יודעים, מכירים אותו] והוא טוען שהוא הבעל.

ושואלים: אי דלא ידעינן ליה [אם במקרה שאיננו יודעים, מכירים אותו], גם אם נישאה בעד אחד אמאי [מדוע] תצא? נסמוך לגמרי על העד שאמר שמת! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה כזה: דאתו בי תרי ואמרי [שבאו שניים אחרים ואמרו]: אנן הוינן בהדיה מכי נפק [אנחנו היינו איתו מאז שיצא] ועד השתא [עכשיו], ואתון הוא דלא ידעיתו ליה [ואתם הם שאינכם מכירים אותו], משום שהשתנה במשך הזמן, וכעין דכתיב [שנאמר]: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו" (בראשית מב, ח), ואמר רב חסדא: פסוק זה מלמד שיצא יוסף מאחיו בלא חתימת זקן, ובא, כלומר, כשפגש אותם היה בחתימת זקן, ולכן לא הכירוהו. ומכאן שעשויים אנשים להשתנות במשך השנים עד שלא יכירום אפילו קרוביהם.

ושואלים: אפילו במקרה זה, סוף סוף תרי ותרי נינהו [שניים מול שניים הם] כי היו שני עדים שהעידו שאותו אדם מת, ועכשיו יש שני עדים שמעידים שהוא חי, ומדוע סומכים דווקא על העדים שאומרים שמת ולא תצא, הרי יש עדים אחרים שאומרים שהוא חי, והספק נשאר במקומו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא. וכיון דאיתחזק איסורא לא מהימן ועוד דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים בין הוחזק איסורא בין שלא הוחזק שאפילו להחמיר עלי' כגון אשתו זנתה בעד אחד אפילו במקדש בעד אחד אין דבר שבערוה פחות משנים ואתי' למיפשט לטעמא קמא מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות ומיהו א"נ פשיטא הכי אכתי איכא למימר דבר שבערוה מנא לן אלא בעיא למיפשט חדא ולא קמא לי' ואע"פ שצריכה תלמוד דמשמע בעלמא דעד אחד נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק אסורא אלא הכא משום דלא פשיט לי' מדאורייתא מנא לן ואיכא נמי למיפרך בדבר שבערוה מנא לן מש"ה אתא ר' זירא לתרוצי מתוך חומרא שהחמרת עלי' בסוף הוא.
וא"ת ותיפשוט לי' מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה אע"פ שהוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי ושמא אין בידי' לתקן עכשיו איכא למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת אפילו לבעלה. ועוד דהתם לטבילה קיימא ואע"פ שהיום נדה למחר פוסקת ומונה וטובלת אבל באשת איש שמא לא תצא מאיסורא לעולם וכן הקדש וקונמות וכן טבל ברשות אחר הוחזק איסור ולא יבא לכלל היתר לעולם.
ותמיה לי למאי דקאמרינן השתא היכא דאיתחזק איסורא לא מהימן אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק או באשפה ובא ישראל ואמר כשרה היא שבפני נשחטה מי לא מהימן ואע"פ שהוחזקה באיסור שבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והרי אם נבלה היא אין בידו לתקן ואפילו בשל עצמו לא יהא נאמן אלא בשוחט לעצמו או שראוהו שוחט [וא"נ נימא] בכל סתם בשר שחזקה הוא שחט ובידו לתקן הוה אע"פ שאם נתנבלה בידו עכשיו אין בידו אבל במוצא במקום שיש לחוש לנבילה ולשחיטת עכו"ם אינו נאמן [ובודאי פשיטא דמהימן] אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהן מדאורייתא מ"ל ולעולם עד אחד נאמן באיסורין.

הא דאמרינן אלא סברא הוא מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן. פירש רש"י ז"ל אלא הא דהמנוה רבנן לעד אחד באשה סברא הוא ע"כ. ומתוך לשונו משמע דעד השתא אתינן למיפשט דעד אחד באשה מהימן דבר תורה ושלא כפירושנו שכתבנו למעלה (פז, ב ד"ה הא) ונראה שהביאו רבינו ז"ל לפרש כן מדאמרינן אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה, דלפי מה שכתבתי דשאר איסורין מדאורייתא מנ"ל קאמר, מאי קאמר מידי דהוה וכו', לא הוה ליה למימר כהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר אלא מחתיכה ספק של חלב ספק של שומן. ועוד מדאמרינן מי דמי התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דאשת איש, אלמא לאשת איש קיימינן (וכן פסקו התוס' פז, ב ד"ה מכלל). ומיהו ודאי על כרחין נראה לי דהכי אית לן למימר, דאטו עד השתא מי אייתינן קרא לעד אחד שבאשה והא מהודע אליו חטאתו קא מייתינן דשבאר איסורין הוא. אלא משום דחתיכה ספק של חלב ספק של שומר דמהימן ביה עד אחד לאו בהדיא אשכחן אלא מסברא, שאם אין כן אין לך מתארח אצל חבירו וכמו שכתב רש"י ז"ל עצמו (בד"ה ואמר ברי לי), להכי אמרינן בהאי לישנא, ועוד דקושטא דמלתא ודאי עיקר בעיין משום עד אחד שבאשה הוא, והכי קאמר אלא שאר איסורין דמהימן בהו עד אחד סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן דמהימן, ועלה סמכו בעד אחד שבאשה להאמינו משום מגו. ואקשינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דאשת איש דאין דבר שבערוה פחות משנים, כלומר עיקרא דמלתא דבעית למידק מינה לאשת איש לא מצי למידק מינה, דכיון דלא אשכחן בשאר האיסורין דכותיה שיהיה עד אחד מהימן ביה בדבר כי היא כשנים היאך האמינו בו עד אחד, שהרי אפילו בשאר האיסורין אלו היה האיסור מוחזק כמו שאשה זו מוחזקת באיסור, יש לומר שלא היה עד אחד נאמן בו, וכל שכן באשה שאי אפשר להקל בה כל כך שהרי דבר תורה אין דבר בערוה מתקיים בה בכל דיניה בפחות משנים וכמו שכתבתי למעלה. ואתינן למיפשט מהקדש טבל וקונמות דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן ואף על פי כן עד אחד מהימן. ואף על גב דהכא שאני דהוי דבר שבערוה, מכל מקום אלו קמה לן דהתם מהימן דבר תורה, הכא נמי הוה מהימן מדרבנן דעשאוהו כשאר האיסורין להאמין בו עד אחד משום עגונה, דאי לא תימא הכי מאי קא מהדר לאתויי מהקדש וקונמות, דמכל מקום הכא שאני דהוי דבר שבערוה כדאקשינן בהדיא. ודוחק הוא לומר דלאו למילף מינה עיקר בעיין דעד אחד שבאשה הוא דשקלו וטרו בה, אלא אמאי דמדמו לה לודאי חלב ולומר דלא דמי לודאי חלב אלא לטבל והקדש, דאטו בכדי שקלו וטרו בה כיון דלא נפק לן מינה מידי. ואף על פי שראיתי לגדולי המפרשים שפירשו כענין זה, אינו מחוור בעיני שאין זה שיטת התלמוד. ומסקנא אוקימנא טעמא דעד אחד מהימן בעדות אשה דמשום עגונה אקילו בה רבנן, כלומר כולה מלתא משום עגונה הוא ולא סמכו בה אשאר אסורין, אלא עיקרא דמלתא משום עגונה הוא. כך נ"ל לפרש שיטת שמועתנו.
ולענין פסק הלכה משמע מהכא בשאר האסורין שאין עד אחד נאמן בהם בדאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן, ואם כן מצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לנבלה או לשחיטת עכו"ם, אין עד אחד נאמן וכן כל כיוצא בזה. ואם תאמר תפשוט מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה (כתובות עב, א) ואף על גב דאיתחזקה נדה ואין בידה לתקן דבימים תלה רחמנא. איכא למימר דהתם כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת והיתר הבא מאליו נאמנת. ואי משום טבילה בידה לתקן הוא (וכ"כ בגיטין ב, ב ד"ה אימור). ויש מפרשים (רמב"ן) דסוגיא זו שאלות בעלמא נינהו מדאורייתא מנא לן, ולעולם עד אחד נאמן בכל איסורין. ואין הטעם הזה מספיק בעיני לסמוך עליו בשל תורה. ול"נ דסוגיין כולה אליבא דלישנא דאתמר בכריתות בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דמשום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים איתמרא וכמו שכתבתי למעלה (פז, ב ד"ה אלא), ומשום הכי שקלינן וטרינן בדאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן מנא לן ולא קמה לן. אבל לאידך לישנא דאוקימנא לה משום מגו ומתניתין דעד אחד כי שתיק אידך דחייב משום נאמנותו של עד הוא דרחמנא הימניה, בעיין איפשיטא ומינה לכל האיסורין דעד אחד נאמן בהם אפילו בדאיתחזק איסורא ואין בידו של עד לתקן כנ"ל.
ומיהו ודאי לכולי עלמא היכא דלא איתחזקא איסורא בגוף זה ממש כאשת איש, אי נמי טבל והקדש דאינהו גופייהו איתחזקי באיסור עד אחד נאמן בהם אף על גב דאיתחזק איסורא במקום זה, כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואתא עד אחד ואמר זו של שומן נאמן, דאי לא כן אין לך מתארח אצל חברו דהא איתחזק בהמה בחלב ושומן והיאך יהא נאמן. ועוד מעשים בכל יום במנקרי הבשר שסומכין על אחד לומר אלו גידי הבשר ואלו גידי איסור, ואף על גב דאיתחזק ביה איסור גיד הנשה. וכן נמי בחלב הכליות ושומן הבשר ובחלב אקשתא ואיתרא וזה פשוט. ומינה למעשים בכל יום שנמצאת במקולין טרפה או נבלה ונתערבו חתיכות של התר בשל איסור, שעד אחד נאמן לומר זו של היתר אף על גב דאיתחזק איסור במקולין ואין בידו לתקן. ועוד תדע לך דאם כן אין לך לוקח בשר מן המקולין ביום שנמצאת שם טרפה אלא בעדים.

הא דאמרינן אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה. קשיא לן והתם נמי אין בידו לתקן דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וכדאמרינן בפרק האומר (קדושין סב, א) אמר ר' יוחנן כל דבר שהוא בידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ואקשינן עליה מדתניא בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי אחר שאתגייר לאחר שתתגיירי והא התם בידו לאיגיורי, ופרקינן כיון דאמא מר גר צריך שלשה משפט כתיב ביה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא. ויש לי לומר דכל שאתה בא לומר במה שלא נעשה שהוא כאלו נעשה משום שבידו לתקנו, איכא למיחש דלמא לא מזדקקי ליה דפעמים שאין נזקקין. אבל במה שאינו ידוע אם נזקקו לו כבר אם לא, כיון שרובן של בני אדם נזקקין לכך ברוב הפעמים, וזה מעיד שנזקקו לו נאמן. עוד יש לומר דלגבי הפרת נדרים לא בעינן מומחין ובשלשה הדיוטות היודעים לפתוח סגי ליה, וכיון שכן לא אמרינן מי יימר, דודאי משכח דמזדקקי ליה. והכין אמרינן בהדיא בשבת בשלהי פרק כירה (שבת מו, ב) כנ"ל.

סוף סוף תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי. כבר כתבתי בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כב, ב ד"ה מכדי) דהיינו כמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא (לעיל יבמות לא, א) דמפקי מחזקתה ולא קאי אלא באשם תלוי, אבל למאן דאמר ספיקא דרבנן הבא עליה בחטאת קאי דבחזקת נשואה קיימא והכא לרווחא דמלתא קאמר הכין, לומר דאפילו למאן דאמר ספיקא דאורייתא מכל מקום באשם תלוי קאי. וכל שכן לכשתמצא לומר כמאן דאמר ספיקא דרבנן דקשיא טפי דהא לדידיה הבא עליה בחטאת קאי.

מי דמי התם לא אתחזק איסורא פרש"י ז"ל לא אתחזק איסו' בההיא חתיכה למדנו מדבריו ז"ל דכל שלא הוחזק איסו' בחתיכה זו אעפ"י שהוחזק איסור במקו' זה לא חשיב אתחזק אסור' ומכאן לבי' המקולין דאע"ג דאתחזק טריפה שם כיון שלא הוחזק אסור בחתיכה זו שמכר לה הטבח הרי הוא נאמן מן התורה ואפי' למאי דקס"ד השתא וא"ת ואמאי לא מייתי ראיה דאפי' היכא דאתחזק איסורא עד א' נאמן מדכתי' וספרה לה לעצמה תירץ ז"ל דהתם שאני שא"א אלא כן ועוד שכיון שדרך הדם להיות פוסלה רגלים לדבר ואי משום טבילה הא אמרי' לק' דכל שבידו נאמן וזה הטעם שנאמנות על נקור הבשר והדם וחלב דאתחזק אסורא:

הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותן פי' כיון שהם שלו או של חברו והיינו דלא מפליג בה כי היכי דמפליגי' באידך ודוק:

ואי קדושת הגוף פי' כגון קדשי מזבח תמימים שאין נפדין:

אי דידיה משום דבידו לאתשולי עלייהו פי' דקי"ל שנשאלים על הקדש כמו על נדרים דעלמא דק"ל כב"ה דאמרי' יש שאלה בהקדש ודוקא עד שלא בא לידי הגזבר וא"ת והיכי אמרי' דבידו לאתשולי עלייהו נימא מי יימר דמזדקיק ליה חכם י"ל שכבר פי' בפ' כירה דכיון דנדרי' סגי להו בג' הדיוטות שיודעים פתחי נדרים שפיר אמרי' דמצי לאתשולי עלייהו דמילתא דשכיח הוא דמזדקקי ליה הדיוטות כאלו:

היא גופא מ"ל אלא א"ר זירא וכו' פירוש שכלה תקנת' רבנן היא לגמרי ולא אסמכתא משום דעד א' נאמן באיסור כיוצא בזה מן התורה כך יש לפרש לפי הפי' האחרון דלעיל ומ"מ לפי סוגיי' לא איפשיט' לן שיהא עד א' נאמן באיסורין במידי דאתחזק איסור' כשאין בידו לתקנו ויש שכתבו מרז"ל דשפיר קים ליה לתלמודא דהכי דינא ומהימן אלא דקא שיילי מ"ל מדאורייתא והא איפשיטא לן וק"ל דהא אתו למפשט מחתיכ' ספק חלב ספק שומן ולית לן ראייה מן התורה אלה משום דקים לן כדפרי' לעיל וכפרש"י ז"ל מכלל דבאידך דאיתחזק איסורא לא איתחזק לן וי"ל דבחתיכת ספק חלב ספק שומן קים לן לגמרי במושכל ראשון והוא מוסכם בכל ישראל משום דלא סגיא בלאו הכי אבל באידך אע"ג דקים להו לרבנן משום דגמירי לה לא קים להו לכ"ע ומשום דאמרינן לה מגמרא אמרינן דמדאוריתא מ"ל ולא אפשיטא זהו דעת מהר"ם ז"ל:

וי"מ דאליבא דאביי דסוגיי' דקדושי' ולההוא לישנא דכריתות שפיר איפשיט מההיא דאכלת' חלב דעד א' נאמן באיסורי' וכההיא סוגיא קי"ל כדכתי' לעיל ואעפ"כ ראוי לחוש ולהחמיר:

מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלת' ותמיה מילתא היאך סמכי רבנן להתיר מפני זה איסור אשת איש חמור שאינו מן התורה בפחות משנים ולקמן בשמעת' דב"ד מתנו לעקור דבר מן התורה היאך לא הביאו ראיה מזו והביא' ראיה מכמה דברים שנדחו ומגופא דסיפא דמתני' דקתני הולד ממזר ואדחי' לה ולא פשטוה מהא דלית לי' שום דחיה וי"מ דאפקיענהו רבנן לקדושין מיני' ולא מחוור לרבי' ז"ל דא"כ הוה לן לאדכרוה הכא כמדכרי בכל דוכת' דמפקיעי' רבנן קדושין ועוד היכי לא מייתי להא לק' כדאותיבנ' הא דבטל' אינו מבוטרוך ונפרוקל ונפ כדעבדי' בההיא דהא עדיפא לה דהוי' בפרקי' והויה הלכה פסוקה ועוד כיון דרבנן אפקיעי' לקדושי ראשון היכי אמרי' לקמן אחיו של ראש' חולץ מן התורה ואחיו של ב' חולץ מדרבנן איפכ' הוה לן למימר וי"ל דקים להו לרבנן דמילתא דעבידא לגלויי שהחמרת עליה בסופה כ"כ ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא בדין מנסבא ואנן סהדי במילתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפי' מדאורית' והכתו' מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורס' שניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדו' וזה כפתור ופרח ממ"ה הר"ם ז"ל. הא דאמרי' משום עגונא הקלו בה רבנן ה"ק כלו' שחכמים שהם מחמירין כ"מ הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא יש עליו עדי הכחשה כראוי והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים אלמא עדות עד א' שנאמן כשנים בעדות אשה דאורית' הוא:

הבא עליה באשם תלוי קאי פר"י ז"ל דקושיי' כמ"ד תרי ותרי ספקא דאוריתא ולרבותא נקטיה הכי דאפי' להא תקשי לן וכ"ש למ"ד דתרי ותרי אוקי איתתא אחזקתא דתקשי לן דהא בחזקת אשת איש קיימא והבא עליה כבא על אשת איש גמורה:

מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן וכו' דמהימן פ"ה דאי לא מהימן לא מצינו איש שיוכל לאכול עם חבירו שמא יאכילנו דבר איסור. ותימה ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל. ונ"ל דנפקא לן דמהימן מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה:

משום עגונא אקילו בה רבנן. וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דמן התורה הוכחנו דעד אחד לא מהימן וי"ל דאין זה עוקר דבר מן התורה שראו חכמים דאשה דייקא ומנסבא מהני שפיר כשני עדים דודאי לא משקרא:

מסיק ר"ז מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופא הלקתה עלי' בתחילתה פי' שאם בא בעלה אתה נותן לה כל הדרים הללו הקלת עלי' בתחילה להתירה להנשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה ודייקא שפיר:

תוס' בד"ה ומה אם ירצה לומר כו' ומשמע ליה דאפילו באמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג פטרי רבנן כו' עכ"ל הוצרכו לזה משום דאיכא למימר אכתי מאי מוכח דהא א"נ דמסתמא לא נימא דשוגג היה איכא למימר דרישא איירי באומר בפירוש דשוגג היה ואהא קאמרי דמשמע ליה דאפי בא"ל ב' דשוגג היה פטרי רבנן משום דלא יוכלו לידע בירור הדבר כו' והשתא שפיר מוכח דא"א לחיובי קרבן ע"י שום עדות:

[גמרא אלא סברא וכו' וק"ק אם כן מאי צריך קרא דאו הודע לעד אחד כיון שהיא סברא לגבי אשה ה"ה גבי חלב מידי דהוי אחתיכת ספק כו' ובא אחד ואמר ברי לי דחלב הוא ודאי דמהימן ואין לחלק בין היתר לאיסור גבי' דאם כן מאי מקשי מדבר שבערוה הא יש לחלק כמ"ש התוספות אחר כך ויש ליישב ודו"ק]:

בתוס' ד"ה ומה אם ירצה כו' לעולם איכא למימר כו' יש לנו לומר דמסתמא שוגג היה כו' עכ"ל ואע"ג דהשתא ליכא הוכחה דבעד אחד מיירי קרא ואימא דאיצטריך קרא לב' עדים דלא נימא דשתיק משום דמזיד היה אלא שוגג היה מכל מקום תדע דקאמר משום דשתיקה כהודאה דמיא ניחא ודו"ק:

[מיהו מנ"ל לתוספות להקשות דלמא משום המקשן תלה עצמו בסברת התרצן דע"כ לא זה דמסתמא שוגג הוא דאם לא כן אינו מתרץ כלום וע"כ הנראה לומר דתוספות מקשים [על] התרצן דמלתא דפשיטא הוא דסתם שוגג הוא ואין צריך ראיה וק"ל:

ד"ה אי קסבר רש"י מיהו ק"ק מנ"ל למקשין להקשות דלמא ויש ליישב ודו"ק]:

תוס' ד"ה ומה אם ירצה לומר וכו' ובכריתות דקאמר דאיכא בין טעמא דמתרץ בדיבוריה וכו'. ע"ש בכריתות דשם איכא ב' לישני דלחד לישנא טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים בדברים שיש בהם כפרה ולחד לישנא הטעם הוא משום דיכול לתרץ דיבוריה כמו שפירשו התוס' לעיל ומפרש התם נ"מ לאומר לא נטמאתי והיא טומאה חדשה היינו שאומרים היום נטמאת והיום נכנסת למקדש שלא יוכל לתרץ דיבוריה לומר הא דאמרתי לא נטמאתי היינו שטבלתי ונטהרתי מן הטומאה וע"ש:

גמ' בריש עמוד מה אם ירצה לומר מזיד הייתי רישא כל זה נמחק:

תוס' בד"ה ומה אם ירצה כו' לא שוגג ולא מזיד כו'. נ"ב פירש דלמ"ד מתרץ דבוריה הכא לא מתרץ ולא מהימן כו' ומדלא קאמר הכי א"כ ש"מ דמהימן וק"ל ואמאי מספקא לר"י:

בד"ה דשתיקה כהודאה כו' מאחר שהוא שותק. נ"ב פירוש לפי שלא מצינו בפרק האומר בהדיא דשתיקה כהודאה דמיא על כן אמר כמו שפי' ר"ת דשותק דהתם דנאמן נמי משום דשתיקה כהודאה דמי ובע"כ אינה הודאה ממש כמו שהוכחנו אף הכא אינה הודאה ממש:

בא"ד כדמסיק הכא. נ"ב ואיירי דוקא בכה"ג שאמר ליה נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת דאיכא רגלים לדבר כו' ע"ש נ"ל:

גמרא דאתו בי תרי ואמרי אנן הוינן. עי' תשובת מהריב"ל ח"ג סי' מ"ה:

תוס' ד"ה מתוך וכו' לא חשיב עוקר וכו'. וכ"כ תוס' בנזיר דף מג ע"א ד"ה והאי מ"מ וכו'. ובע"ז דף יג ע"א תוד"ה אמר אביי. ועי' ברכות דף טז ע"א תוס' ד"ה וחותם. ובשבת דף קמה ע"ב רש"י ד"ה לעדות אשה. ועי' בב"מ דף כ ע"א תוס' ד"ה שובר:

מאי טעמא מחייבי בה רבנן. כי אישתיק: אי נימא כו'. אלא הא דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה סברא הוא: ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן. והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו: לא איתחזק איסורא. בההיא חתיכה: הא לא דמיא. קושיא היא: מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות. דאע''ג דאיתחזק איסורא סמכינן עליה: אי קדושת הגוף. קדשי מזבח: אי קסבר יש מעילה בקונמות. דקדשי בדק הבית הן משאמר קונם דבר זה עלי: ואי קסבר אין מעילה. דקונם לשון נדר הוא: שהחמרת עליה בסופה. שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדברים האלו שבמשנתנו: הקלת עליה בתחלה. להתירה לינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר: לא תצא. קס''ד לא תצא משני: אנן הוינן בהדיה כו'. הלכך לגבי עד אחד מהימני אבל לגבי תרי הואיל וניסת לא תצא:

ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. אר''י דאין להקשות והא מיגו במקום עדים הוא דה''פ ומה אם ירצה לומר בפירוש מזיד הייתי השתא נמי דקאמר לא אכלתי הכי הוא דבעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד והכי מוכח בכריתות (דף יב. ושם) וא''ת והיכי מוכח הש''ס מדפטרי רבנן שהדבר תלוי בהודאתו להתחייב קרבן מדלא מחייבי ליה תרי קרבן אע''ג דמכחיש להו הא לא מכחשי ליה במאי דקאמר מזיד היה ואי אפשר לחייבו על פיהם בשום ענין ולעולם איכא למימר דלעיל מחייבי ליה משום דעד אחד מהימן בלא הודאתו דכיון שאין אומר דמזיד היה יש לנו לומר דמסתמא שוגג היה דלא מחזקינן ליה ברשיעא ואר''י דשפיר מוכח דסבר הש''ס דאי הוה לן למימר מסתמא שוגג היה לא הוה כל כמיניה למיפטר נפשיה מקרבן ולומר מזיד הייתי ולאפוקי נפשיה מסתמא. ומשמע ליה דאפילו באמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג פטרי רבנן משום דלא שכיח שיוכלו העדים לידע בירור הדבר אם שוגג היה או מזיד וע''כ הא דמחייבי רבנן כי שתיק משום דשתיקה כהודאה דמיא דאי אפשר לחייבו קרבן ע''י שום עדות ומספקא ליה לר''י אם אמר לא אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אם נאמן אם לאו דאין נאמן להכחיש העדים או שמא נאמן דהא לא מכחשי ליה עדים במה שאומר לא אכלתי שוגג ובמה שאומר לא אכלתי מזיד אע''ג דמכחשי ליה לא איכפת לן כי זה אינו שייך לחיוב קרבן ויפה עושה דלא מפרש חטאיה ובכריתות (ג''ז שם) דקאמר דאיכא בין טעמא דמתרץ בדבוריה לטעמא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דלא מתרץ דיבוריה ולא קאמר דנפקא מינה באמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד דאפילו אם תימצי לומר דלא מהימן ניחא למינקט נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דומיא דאכלת ולא אכלתי בלא שום תוספת דבור ועוד דנקט הכי משום דמייתי בתר הכי עלה ברייתות דלענין טומאה: דשתיקה כהודאה דמיא. פי' כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר הודאה ממש שיודע ודאי שכן הוא כיון שהוא שותק דאם כן בפרק האומר (קדושין סו. ושם) דאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה אפילו גזלן נמי מאחר שהוא שותק כמו שמפר''ת התם מכח ההיא דגיטין (דף נד: ושם) דטעמא דאמר ליה עד אחד אכלת חלב ושורך נרבע ונטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן משום דשתיקה כהודאה דמיא כדמסיק הכא ועוד אם היא הודאה ממש לא הוה שייך למימר התם נאמן העד וההוא סמיא נמי (קידושין שם) היכי מצי לידע ודאי שזינתה אלא ודאי לאו הודאה ממש היא: ברי לי דשומן דמהימן. י''מ דגמרינן מנדה דאמר בהמדיר (כתובות עב. ושם) וספרה לה לעצמה ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא נמי ואמר ר''י נדה נהי שעכשיו ראתה מכ''מ לא איתחזק איסורא שתראה לעולם: מידי דהוה אטבל והקדש. וא''ת והיכי ילפינן אשה מטבל והקדש דאין דבר שבערוה פחות משנים ואר''י דאי הוה שייך למילף מטבל והקדש הוה אמינא דהאי דאין דבר שבערוה פחות משנים הני מילי לאוסרה על בעלה דאין אחד נאמן לאסור דלענין איסור כתיב כי מצא בה ערות דבר אבל להתירה חד נמי נאמן: אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו. ואפי' דחבריה ולא דמיא לנטע רבעי דאין יכול לפדות אלא בעליו דחשיב ברשות בעלים אע''פ שהוא ממון גבוה כיון שהם אוכלים אותו בירושלים אבל הקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר משאר כל אדם: אי קסבר יש מעילה בקונמות. הקשה רבינו יצחק בן רבינו מאיר דבשבועות פרק ג' (דף כב. ושם) משמע דאפילו למאן דאמר יש מעילה בקונמות אין להם פדיון דתניא התם ככר זו הקדש ואכלה בין הוא בין חברו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זו עלי הקדש הוא מעל וחברו לא מעל לפיכך אין לה פדיון וחכמים אומרים לא מעל משמע דברישא דהוי הקדש גמור יש לה פדיון אבל סיפא דקאמר עלי דהוי קונם אע''פ שמעל אין לה פדיון ותירץ רבינו תם דקונמות דאסר להו אכולי עלמא יש לה פדיון לרבי מאיר דהתם כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי ואם תאמר וליפלוג בקונם גופיה ונראה דרישא גופה איירי בקונם והא דקתני ככר זו הקדש כהקדש קאמר דרבי מאיר לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בסוף פרק קמא דנדרים (דף יג.) וה''ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם אי נמי כגון שפירש בהדיא כהקדש ואיידי דלא איירי לפרושי בסיפא דהא קאמר עלי לא פריש ליה נמי ברישא והשתא פליגי חכמים בין ארישא בין אסיפא וברוב ספרים גרס בריש אין בין המודר (נדרים לה.) וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא מעל וגרסינן נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו'. נראה לר''י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (דף פט:) שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה: אתא גברא וקאי כו'. ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמו ויש לומר דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא:

יבמות פח ע"א