יבמות פז ע"א

דף פז - א

ב. בת כהן שניסת לישראל - לא תאכל בתרומה, כי נישואיה לזר, פוסלין אותה מלאכול בתרומת בית אביה.

ואף אם מת בעלה הישראל, ויש לה הימנו בן - לא תאכל בתרומה, כי הבן שיש לה מישראל, פוסלה מתרומת בית אביה.

חזרה, וניסת ללוי - תאכל במעשר משום בעלה. ואין הבן שיש לה מן הישראל, שנשאה תחילה, פוסלה מן המעשר.

אך בתרומת בית אביה אינה אוכלת, בגלל הבן שיש לה מישראל, ועוד נוסף לה פסול משום נישואיה ללוי.

ואף אם מת הלוי, ויש לה הימנו בן - תאכל במעשר בשביל בנה מלוי.

אך בתרומת בית אביה אינה אוכלת, בגלל הבן שיש לה מישראל, וכן משום הבן שיש לה מן הלוי.

חזרה וניסת לכהן, כאשר יש לה בנים מן הישראל ומן הלוי - תאכל בתרומה. ^[1]

זאת, על אף שקודם נישואיה לכהן, היו לה שני בנים מאנשים שהם "זרים" בתרומה, ועדיין הבנים קיימים.

ואף אם מת בעלה הכהן, ויש לה הימנו בן - תאכל בתרומה מכח הבן הזה, ואף שתחילה היו לה שני בנים מן הלוי ומן הישראל, ועדיין קיימים הם.

מת בנה של זו מן הכהן, שהיה מאכילה עד עתה בתרומה - לא תאכל בתרומה, שהרי מת מי שהאכילה.

ואף בתרומת בית אביה לא תאכל, שהרי יש לה בן מלוי ובן מישראל, הפוסלים אותה.

אבל במעשר, תאכל בשביל בנה הקיים מן הלוי, ואין הבן שהיה לה תחילה מן הישראל פוסל אותה. ^[2] ואם מת בנה גם מלוי - לא תאכל במעשר, שהרי מת מי שהאכילה. ^[3]

אך עדיין בתרומת בית אביה לא תאכל, שהרי עדיין קיים הבן מן הישראל, ופוסלה.

אבל אם מת גם בנה מישראל - הרי זו חוזרת לבית אביה, לאכול בתרומתו.

ועל זו נאמר "ושבה אל בית אביה כנעוריה. מלחם אביה תאכל".

גמרא:

שנינו במשנה: בת ישראל שניסת לכהן. מת, ולה הימנו בן, תאכל בתרומה. ניסת ללוי, מת, ולה הימנו בן. מת בנה מלוי - תאכל בתרומה.

והוינן בה: זה ששנינו במשנה, בת ישראל שיש לה בן מן הכהן, והאכילה בתרומה, ואחר כך ניסת ללוי שהוא "זר" בתרומה, ונפסלה מן התרומה, ואחר כך מת בעלה הלוי שהוא "זר" בתרומה, ששנינו במשנתנו דהדרא אכלה, שהיא חוזרת לאכול בתרומה משום בנה הכהן - מנלן? ^[4]

אמר רבי אבא אמר רב: למדנו זאת מאות וי"ו מיותרת. שיכול היה הכתוב לומר "בת", אך הוסיף הכתוב אות וי"ו, ואמר "ובת", כדי ללמדנו מהיתור את ההלכה הזאת.

שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה - ושבה אל בית אביה".

ויכול היה לומר "בת כהן כי תהיה אלמנה".

והוספת האות וי"ו, באה לרבות את האשה האוכלת בשביל בנה, שהיא שבה לאכול בתרומה, כשמת הזר שניסת לו, אשר פסלה מן התרומה.

ותמהינן: כמאן היא משנתנו? האם רצונך לומר שמשנתנו היא כרבי עקיבא, דדריש ווי [הדורש את יתור האות וי"ו], ולא כחכמים, שאינם דורשים את יתור האות וי"ו!? ^[5]

ומשנינן: אפילו תימא, אפשר לומר שמשנתנו - רבנן היא. ^[6] ואין הלימוד מהאות וי"ו המיותרת, אלא כולא, כל המילה "ובת" - קרא יתירא הוא. ומיתור המילה כולה אנו למדים זאת.

שהרי בפסוק הקודם כתוב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל".

והיה לו לכתוב לומר בהמשך "וכי תהיה אלמנה", ולא היה צריך לומר "ובת כהן כי תהיה אלמנה", כי מאליו הוא מובן שהכתוב מדבר בבת כהן, היות שבבת כהן הכתוב מדבר לפני כן.

תנו רבנן: בת כהן שנישאת לישראל, כשהיא חוזרת לאכול בתרומה אחר מיתת בעלה -

הרי זו חוזרת לאכילת תרומה שהיתה אוכלת בבית אביה.

ואולם, אינה חוזרת לאכילת בשר חזה ושוק, שהם חלק הכהנים מקרבנות השלמים, שהיתה אוכלת בבית אביה, וכמו שאמר הכתוב "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה - תאכלו אתה, ובניך, ובנותיך אתך".

וטעמו של דבר, היות והיא נפסלה מלאכול בהם משעה שנישאת לישראל. אבל אם יש לה ולד מכהן, הרי היא חוזרת ואוכלת בחזה ובשוק, מכוחו של בנה הכהן.

ומביאה עתה הגמרא את דבריהם של חמשה אמוראים, הלומדים בחמשה לימודים שונים מדברי הכתוב, את המקור לכך שאין בת כהן חוזרת לאכילת חזה ושוק, אלא רק לאכילת תרומה.

הלימוד הראשון:

אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: מאי קרא? מנין לנו מהכתוב, שאינה שבה לבית אביה אפילו לחזה ושוק, אלא רק לתרומה? ^[7]

שנאמר "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". והיה לו לכתוב לומר "היא בקדשים לא תאכל", ומעצמנו היינו יודעים שהכוונה היא לתרומה, היות ובתרומה הכתוב מדבר.

אלא, באה תוספת המילה "תרומת" - ללמדך:

במורם מן הקדשים, בחזה ובשוק, ה"מורמים" מן השלמים - לא תאכל לעולם.

שעיקר הכתוב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"" בא לומר שאשה הנבעלת לפסול לה, הרי היא פסולה מן התרומה.

ואולם, אילו בא הכתוב ללמדנו רק דבר זה, הוא היה אומר "היא בקדשים לא תאכל".

והיות והוסיף הכתוב ואמר "היא בתרומת הקדשים לא תאכל", יש לנו ללמוד מכאן, שיש אשה אחרת שכן אוכלת בקדשים [תרומה] אך אינה אוכלת ב"תרומת" הקדשים.

ואיזו היא? זו בת כהן, שנישאת לישראל, ומת בעלה, שהיא שבה לאכול ב"קדשים" עצמם, דהיינו בתרומה.

אך אינה שבה לאכול ב"תרומת" הקדשים, בחזה ושוק המורמים מהקדשים. היות ומאכילת חזה ושוק - היא נפסלה לעולם.

הלימוד השני:

רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה, כך הוא הטעם שאינה חוזרת לחזה ושוק:

כיון שאמר הכתוב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה כנעוריה. מלחם אביה תאכל", ולא אמר הכתוב "לחם אביה תאכל", מלמד הכתוב:

רק "מלחם", ממקצת לחם אביה תאכל, ולא כל לחם אביה תאכל -

פרט לחזה ושוק, שאינה שבה לאכול בו, לעולם. ^[8]

מתקיף לה רמי בר חמא לדברי רב נחמן משמו של רבה בר אבוה: מנין לך שבא הכתוב הזה לומר שאינה חוזרת לאכילת חזה ושוק?

ואולי, אימא, אמור כך: לא בא הכתוב "מלחם אביה תאכל" למעט בת כהן מאכילת חזה ושוק, אלא בא הכתוב לומר: פרט לענין הפרת נדרים על ידי האב - וללמד, שאם היא היתה נערה, שאביה מפר נדריה, היא אינה חוזרת אליו אחר שיצאה מרשותו על ידי נישואיה לבעלה, ואינה דומה לאכילת תרומה, שבזה היא כן שבה אליו.

וכך דרשינן: "מלחם אביה תאכל", ולא כל לחם אביה - שאין האב יכול להתיר את בתו לאכול בלחמו אם נדרה ממנו, כי משעה שהיא נישאת, היא יצאה מרשותו, ושוב אינו יכול להפר נדריה. ^[9]

אמר תירץ רבא: אין אנו צריכים לפסוק מיוחד כדי ללמד שאינה חוזרת להפרת נדרים, היות שכבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל, מן הסברא ובלי פסוק, שנערה היוצאת מרשות אביה בנשואיה לבעלה, שוב אינה שבה לבית אביה להפרת נדרים.

דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בפרשת הפרת נדרים, אחר שביאר הכתוב את דין הפרת הנדרים על ידי אביה, ואת דין הפרת נדרים על ידי בעלה:

"ונדר אלמנה וגרושה [שכבר אינה ברשות האב משנישאת, ואינה ברשות הבעל משהתגרשה] - כל אשר אסרה על נפשה, יקום עליה" -

מה תלמוד לומר? למה צריך הכתוב ללמדנו שיקומו נדריה? וכי מי יכול להפר לה?

והלא היא מוצאה מכלל הפרתו של אב, מאחר שנישאת, ואף אם נתאלמנה או התגרשה מהבעל.

וכמו כן היא מוצאה גם מכלל הפרתו של בעל, כיון שהתגרשה ממנו.

ואם כן, מי יפר לה?

ולמה היה הכתוב צריך לומר "כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה"?!

אלא, לעולם, אין הכתוב בא ללמדנו על נדרי אשה שנישאת ויצאה לגמרי מרשותו של אב. לפי שהיא ודאי אינה שבה לרשות האב אף לאחר שנתאלמנה או התגרשה.

אלא, הכתוב מדבר בנערה אשר נתאלמנה או התגרשה קודם נישואיה הגמורים, וכגון -

שנינו במשנה בכתובות מח א: לעולם הנערה [או הקטנה] היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין [כלומר: שתכנס לחופה לשם נשואין שתהא מסורה לרשות הבעל].

מסר האב את בתו המאורסת לשלוחי הבעל [שבאו לקחתה כדי שיכניסנה הבעל לחופה] הרי היא כבר ברשות הבעל [והרי הוא יורשה, ומיטמא לה אם הוא כהן, ומיפר נדריה לבדו בלא האב, כמו נשואה].

הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, הרי היא עדיין ברשות האב.

מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל.

ואת המקור לדין "מסירה לרשות הבעל", למדוהו שם בגמרא מן המקראות.

הרי שמסר האב את בתו המאורסת לשלוחי הבעל, שבאו לקחתה כדי להכניסה לחופה.

או שמסרו אותה שלוחי האב לשלוחי הבעל, ונכנסה לרשותו לענין הפרת נדרים.

ונתארמלה או נתגרשה בדרך אל הבעל, ולא הכניסה לחופה. ^[10]

האיך אני קורא בה עתה, לאחר שנתאלמנה, לענין הפרת נדרים?

האם אני קורא בה "בית אביה" של נערה זו, שעדיין היא נחשבת כמצויה בבית אביה, הואיל ועדיין לא יצאה לגמרי מרשותו, ויפר עכשיו האב את נדריה.

או שאני כבר קורא בה "בית בעלה" נערה של זו.

והרי היא כשאר אלמנה מן הנישואין, שאין האב מיפר את נדריה? אלא, לכך בא המקרא הזה, כדי לומר לך: כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב, ואפילו לא היתה זו יציאה גמורה, אלא רק נמסרה לידי האב לידי שלוחי בעלה - שוב אינו יכול האב להפר.

ומוכח מדברי רבי ישמעאל, שבפרשת נדרים עצמה כבר נלמד מהפסוק שהנערה הנשואה אינה חוזרת להפרת נדרים אל אביה, ואם כן, אין אנו צריכים עוד לפסוק מיוחד ללמדנו שאין הבת חוזרת לענין הפרת נדרים לבית אביה.

ולכן, הפסוק "מלחם אביה תאכל" הוא מיותר, ובא לומר "מלחם", ולא כל לחם, ללמד שאין הבת חוזרת לחזה ושוק. ^[11]

הלימוד השלישי:

רב ספרא אמר, כך הוא הטעם שאין הבת חוזרת לבית אביה, אחר שניסת ומת בעלה, לאכילת חזה ושוק:

כיון שאמר הכתוב "ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל", הרי למדת: אל הלחם לבד היא חוזרת [והיינו, תרומת דגן], ולא אל הבשר של חזה ושוק.

הלימוד הרביעי:

רב פפא אמר: יש ללמוד שאינה חוזרת לאכילת חזה ושוק מדברי הכתוב "מלחם אביה תאכל" - שמשמעותו היא: רק את לחם הקנוי לאביה, תרומה, תאכל -

פרט לחזה ושוק, שאינו קנוי לאביה, אלא - משלחן גבוה קא זכו בו הכהנים.

שהתרומה קנויה לכהנים להיות ממונם ממש, שאינה שיירי שלחן המלך. אבל שיירי קדשים, הרי הם כ"משאת מאת פני אלהים", שהן שיירי שולחנו, ואינם ממונם של הכהנים. ^[12]

הלימוד החמישי:

ורבא אמר: מכאן יש ללמוד שאינה חוזרת לאכילת חזה ושוק, לפי שנאמר "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה - תאכלו אתה ובניך ובנותיך, אתך".

מלמד הכתוב "אתך", שאין הבנות אוכלות אלא בזמן שהן אתך [עם האב הכהן], ולא כשיצאו מאתך, בנשואיהן לבעליהן.

אמר רב אדא בר אהבה: תנא בברייתא:

כשהיא - בת כהן הנישאת לישראל - חוזרת לבית אביה לאכול בתרומתו, הרי היא חוזרת רק לתרומה, ואינה חוזרת לאכול בחזה ושוק שהיתה אוכלת כשהיתה בבית אביה.

אבל אם היתה בת ישראל שיש לה בן מכהן, ואכלה מכח בנה הכהן בתרומה ובחזה ובשוק, ונפסלה אחר כך מאכילת תרומה וחזה ושוק על ידי נישואיה לזר, ומת בעלה הזר, והיא חוזרת בשביל בנה מן הכהן, הרי היא חוזרת לתרומה ואף לחזה ושוק.

כי כל חמשת המיעוטים שאינה חוזרת, נאמרו רק בבת כהן שחוזרת בלי ולד מישראל, אך לא באוכלת מחמת בנה הכהן.

אזל [הלך] רב מרדכי, אמרה להך שמעתא דרב אדא בר אהבה, קמיה [לפני] דרב אשי.

אמר, הקשה לו רב אשי: והרי מהיכא קא מתרביא? מהיכן אנו מרבים את בת ישראל האוכלת מכח בנה הכהן, לומר שהיא חוזרת לאכול בתרומה ובחזה ושוק לאחר נישואיה לזר? -

הרי מרבים אנו זאת מיתור המילה "ובת" בפסוק "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ושבה אל בית אביה". שפסוק זה בא לרבות את בת ישראל האוכלת מכח בנה הכהן, שיהיה דינה כבת כהן החוזרת לבית אביה, כשאין לה זרע מישראל, כמבואר לעיל בתחילת הסוגיא!

ופסוק זה עצמו, הרי הוא המקור לחזרת בת כהן לאכול בתרומת בית אביה.

וכיון שדין החזרה לאכילה בתרומה של בת ישראל האוכלת בשביל בנה הכהן, נתרבה מאותו הכתוב המלמד על חזרה של בת כהן לבית אביה -

מי עדיפא לה בת ישראל האוכלת בשביל בנה, מינה, מבת כהן החוזרת לבית אביה!? כיצד זה יתכן, שתהא בת ישראל האוכלת מכח בנה הכהן, חוזרת לאכול אפילו בחזה ובשוק. ואילו בת כהן החוזרת לבית אביה - אינה חוזרת לחזה ושוק!?

ומשנינן: התם - בבת כהן, האוכלת משום אביה, וחוזרת אליו - כתיבי מיעוטי, המלמדים שלא תשוב לחזה ושוק.

אבל הכא - בבת ישראל האוכלת בשביל בנה הכהן - לא כתיבי מיעוטי.

שהרי כל חמשת המיעוטים שנאמרו לעיל, שלא תאכל בת כהן החוזרת לבית אביה בחזה ושוק - נאמרו לגבי בת כהן האוכלת משום אביה, ולא נאמרו לגבי בת ישראל האוכלת מכח בנה הכהן.

שנינו במשנה: בת כהן שניסת לישראל:

דין יבום נוהג רק כאשר מת הבעל בלי בנים, אבל אם היו לו בנים, אין אשתו זקוקה ליבום.

ואם נישאת אשה לבעל אחד והיה לה ממנו בנים, ונישאת אחר כך לבעל אחר ולא היו לה בנים ממנו, אין בניה מן הראשון פוטרים אותה מיבום.

ולהלן, קוראת הברייתא, לענין זה: לא עשה בה הכתוב ולד מן הראשון - כולד מן השני.

ואם היו לבעלה בנים בשעת מיתתו, ונפטרה מן היבום, ואחר כך מתו הבנים, אין היא שבה להיות זקוקה ליבום.

וקוראת הברייתא, לענין זה: עשה בה הכתוב בנים מתים כבנים חיים.

דהיינו, שלגבי הפטור מיבום - אם היו לו בנים בשעת מותו, ופטרו את אשתו מהיבום, ולאחר מכן מתו בניו, נחשב הדבר כאילו הבנים שלו עדיין חיים, ואין אשתו נופלת ליבום עוד.

כתיב בענין אכילת תרומה של בת כהן הנישאת לישראל, ומת בעלה או גירשה: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעריה, מלחם אביה תאכל".

תנו רבנן: דרשו חכמים את המקרא הזה, כך -

"ושבה אל בית אביה" - פרט לבת כהן שנישאה לישראל, ומת בעלה, והרי היא עתה שומרת יבם לאחי בעלה, הישראל.

שהיות והיא אגודה בו, היא אינה יכולה לשוב לבית אביה, ולכן היא אינה אוכלת בתרומה.

"כנעוריה" - כשהיא ריקנית כמו בזמן נעוריה -

פרט לבת כהן שהיא מעוברת מישראל, שאינה אוכלת בתרומה, היות ואינה ריקנית כימי נעוריה, אלא היא מלאה בעובר ישראלי.

הגמרא מניחה בסוגיא דלהלן שתי הנחות יסוד.

הנחה אחת - אשה שיש לה בן מבעלה, ומת הבעל, ממשיך הבן את שמו של בעלה המת עליה [כגון שתקרא "אשת כהן"] עד שתנשא לבעל אחר, שאז שמו של השני עליה, ולא שמו של הראשון, ואפילו ימות השני ישאר עליה רק שמו של השני, ולא של הראשון.

הנחה שניה - אשה שיש לה בן מבעל ראשון, ונישאת לבעל שני, ומת בעלה השני ללא בנים, היה מקום לומר שהבן שיש לה מבעלה הראשון נחשב עתה כממשיך את שמו של הבעל השני עליה, ולא נחשב שנמחה שמו של בעלה השני מישראל, לפי שהיא נשארה אלמנה ממנו עם בן [אם כי אין זה בנו של הבעל השני].

והנחה זו מתבסת על ההנחה הראשונה, שרק שמו של בעלה השני עליה, ולא שמו של בעלה הראשון, ולכן היה מקום לומר שלא נמחה שמו של בעלה השני, לפי ששמה הוא "אלמנתו של השני" בלבד, ולאלמנה זו יש בן!

אלא באה התורה, ושללה הנחה זאת.

שמא תאמר: למה לי קרא לפסול את בת כהן המעוברת בולד ישראלי, ולומר שאינה אוכלת בתרומה?

והלא דין הוא, הרי מלימוד של קל וחומר מדין יבום, יכולים אנו ללמוד דין זה שהעובר מישראל מונע אותה לשוב אל בית אביה, ואין צורך בדרשה מהכתוב ללמוד דין זה -

שהרי אם נישאה אשה לבעל ראשון והולידה לו בן, ומת בעלה הראשון, ונישאה לבעל שני, ומהבעל השני לא היו לה בנים - הרי היא זקוקה ליבום.

ואין אנו אומרים, כיון שאשה זאת נישאת לבעל שני, ויש לה בן [מהבעל הראשון], ומת הבעל השני והניח אחריו עתה אשה עם בן, שייחשב הדבר כאילו הניח אשה עם בן שלו, ואין היא זקוקה ליבום.

אלא, צריך שישאר ממנו עצמו בן, ואם לא - זקוקה האשה להתייבם.

ומעתה, יש לנו לדרוש קל וחומר מיבום לתרומה -

ומה ביבום, שהוא מקום שלא עשה בו הכתוב את הולד שיש לאשה מן בעלה הראשון, שייחשב כמו שהוא ולד מן בעלה השני - לפוטרה בכך מן היבום.

שהרי אינה נפטרת מהיבום, אלא אם היה בן לבעל השני. אך הבן שיש לה מבעלה הראשון, אינו מועיל לפטור אותה מן היבום, כשמת בעלה השני, למרות שהוא הניח אחריו אשה שיש לה ולד.

ובכל זאת, עשה בו הכתוב את העובר - כילוד. ^[13]

שהרי יבמה שהיתה מעוברת מבעלה בשעת מיתתו - אינה מתייבמת כל זמן שהיא מעוברת, לפי שנחשב היותו של העובר במעיה, כאילו יש לבעלה המת בן. ^[14]

ואם כן, קל וחומר שיפסול העובר הישראלי את בת כהן בתרומה -

כי תרומה, שהיא מקום שעשה בו הכתוב את הולד מן הבעל הראשון, כאילו הוא ולד מן הבעל השני, שמת בלי בנים - לפוסלה מן התרומה.

שהרי אם תנשא בת כהן לישראל, ויהיה לה ממנו בן, הרי הוא פוסל אותה מאכילת תרומה, משום שהוא מחשיב אותה כאילו היא ממשיכה להיות נשואה לאביו, הישראל.

ואם אחר כך היא נישאת לישראל שני, היה מקום לומר שהיות ועתה היא נשואה לאדם אחר, אין היא נחשבת עוד כמי שנמצאת בביתו של בעלה הראשון [וכאמור בהקדמה לעיל, שהניחה הגמרא, שיש כח בנישואין לבעל השני לבטל לגמרי את שיוכה לבעל הראשון]!

ובכל זאת, אם ימות בעלה הישראלי השני ללא בנים - אין אומרים, כיון שהיא עתה אלמנתו של בעלה השני, ומנשואיה השניים אין לה ולד, הרי היא חוזרת מנשואי הבעל השני אל בית אביה לאכול בתרומה.

אלא, מתחשבים אנו בבנה הישראלי שיש לה מבעלה הראשון, כאילו יש לה ולד מהבעל השני [כאמור בהקדמה, בביאור ההנחה השניה של הגמרא], ואין אני קורא בה "כי תהיה לאיש זר, וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה" -

אם כן, אינו דין שאם יש בה עובר ישראלי מבעלה הראשון הישראלי, שנעשה את העובר שיש בגופה מישראל - כאילו יש לה בן ישראל ילוד, המונע אותה מאכילת תרומה!?

וכיון שיש אפשרות ללמוד את דין העובר שהוא כילוד בקל וחומר מיבום, מדוע הוצרכנו ללמוד אותו בדרשה מהפסוק!?

ומשנינן: לא! אין אפשרות ללמוד את דין העובר בתרומה מיבום, כי יש פירכא לקל וחומר זה. ולכן צריך הכתוב בתרומה ללמדנו, שהעובר דינו כילוד לפוסלה מן התרומה.

כי יש לדחות את הקל וחומר, כך:

מה לי, כיצד יכול אני לדמות דין עובר בתרומה לדין עובר ביבום?

כי זה שעשה הכתוב את העובר כילוד לענין יבום, סיבת הדבר היא -

שהרי עשה בו הכתוב ביבום, אפילו בנים מתים, שמתו לאחר נפילה לייבום - כאילו הם בנים אשר עדיין חיים המה.

שהרי אינה חוזרת היבמה להיזדקק ליבם לאחר מיתתם של בניו. ^[15]

אבל, האם נעשה עובר כילוד לענין תרומה, שלא עשה בה הכתוב בנים מתים כבנים חיים!

שהרי רק בנים חיים שיש לה מן הישראל הראשון פוסלים אותה, אך אם מתו הבנים, אין דינם כחיים, אלא היא חוזרת אל בית אביה לאכול בתרומה. ^[16]

ומאחר שאין אנו יכולים ללמוד שהעובר פוסל מקל וחומר, לכן -

תלמוד לומר: "כנעוריה" - פרט למעוברת.

ומוסיפה ומבארת הגמרא:

ואיצטריך למיכתב "כנעוריה", למעוטי בת כהן שהיא מעוברת מישראל, שהיא נפסלת מן התרומה.

ואיצטריך גם למיכתב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה" - למעוטי ולד מישראל, שהולד פוסלה. ^[17]

היות דאי כתב רחמנא "וזרע אין לה" בלבד - הייתי אומר שהוא פוסלה, היות דמעיקרא, לפני שנישאה בת כהן לישראל, היא היתה חד גופא [גוף אחד].

ואילו השתא, משילדה, הרי היא תרי גופי [שני גופים]. ולפיכך היא נפסלת.

אבל מעוברת, דאף מעיקרא היתה חד גופא, והשתא כשהיא מעוברת היא גם כן חד גופא -

אימא תיכול. הייתי אומר שתאכל בתרומה ולא תיפסל.

לכן צריכא לומר "כנעוריה", על אף שכתוב "וזרע אין לה".

והדרא אכלה בשביל בנה מנא לן. משמע מהכא דפשיטא לי' דאוכלת מעיקרא בשביל בנה וקשיא לי' לראב"ד ז"ל מנא לן אי משום דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן קרי בי' יאכילו מי הכריחך לדרוש כן והלא צריך הכתוב לאמרו כדאמרינן במסכת גיטין (דף מ"ג) אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ"ש אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אף יליד בית שיש בו שוה כסף מנין אע"פ שאינו שוה כלום ת"ל ויליד ביתו ולא עלתה בידו.
ולעניותינו ודאי פסוק מיותר לידרוש הוא, דא"כ ליכתוב רחמנא קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו א"נ קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו הם יאכלו בלחמו ודאי קרא יתירא וקרי בי' יאכילו ויליד ביתו תרתי דרשינן בי' לעבד שאינו שוה כלום שאוכל ולזרעה שמאכיל.

אמר ר' אבא בת ובת. קשה לי והא מיבעי לי' לדרשא אחריתא דאמרינן בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ט) מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצא עכו"ם ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה דאפילו כי לית לי' זרע פסולה ואפילו לויה וישראלית נפסלת מן הכהונה דא"כ רבויי לויה וישראלית ל"ל ואמאי הא מיבעי ליה לרבויי לויה וישראלית שחוזרת במי שיש לו אלמנות וגירושין בה ואוכלת בשביל בנה ור"ש כתב שם דאי לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין בה כי אית לה זרע מיני' לא תיכול ואיצטריך למימר לויה וישראלית האוכלת בשביל בנה כהן הא פשיטא לן דכיון דבנה מכהן משוי לה כהנת בנה מישראל משוי לה חללה. ואכתי קשיא נימא לאשמועינן דכי אין לה זרע חוזרת ואוכלת בשביל בנה מכהן אתא כדאיתמר בשמעתי' ואיכא למימר דמרבויא דקרא קמא משתמע דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר ואע"ג דדרשינן מינה כיון שנבעלה לפסול לה פסלה אפ"ה א"נ כתב בתרי' וכי תהי' אלמנה וגרושה ממילא שמעי' לבת ישראל שחוזרת ואוכלת בשביל בנה ותרתי ש"מ מדכתב רחמנא רבויי [ובת] גבי איש זר הילכך ובת תנינא קרא יתירא הוא למדרש בי' פסול לויה וישראלית מעכו"ם ועבד אפילו מן הכהונה.

דהדרא אכלה בשביל בנה מנא לן. פירוש דהדרא אכלה הוא דקא מיבעיא ליה, אבל דאכלה בשביל בנה מעיקרא לא מיבעיא ליה, דפשיטא ליה דאכלה מדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו דרשינן (נדה מד, א) קרי ביה הם יאכילו (ועיין תו"כ אמור פר' ה פי' ס"ו ורש"י לעיל (יבמות סד, ב) ד"ה ילוד מאכיל). והקשה הר"א ז"ל וכי מי הכריחו לדרוש כן והלא צריך היה הכתוב לאומרו כדאיתא בגטין (מג, א) אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כל שכן, אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף אף יליד בית שיש בו כסף מנין אף על פי שאינו שוה כלום ת"ל ויליד ביתו. ולא העלה תירוץ לקושיא זו. אבל הרמב"ן נר"ו תירץ דפסוק מיותר לידרש הוא, דאם כן ליכתוב רחמנא קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו אי נמי קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו, הם יאכלו בלחמו ודאי קרא יתירה היא, וקרי ביה יאכילו. ויליד ביתו דרשינן ביה תרתי לעבד שאינו שוה כלום שאוכל, ולזרעו שמאכיל.

כוליה קרא ובת יתירה הוא. פירוש ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה, ולרבות בת ישראל שאוכלת בשביל בנה שאם נשאת לישראל ומת בלא זרע ממנה שחוזרת לתרומה דבי בנה כהן. ואם תאמר והא מיבעיא ליה לדרשא אחריתי כדדרשינן מינה בפרק אלמנה לכהן גדול (לעיל יבמות סט, א) מי שיש לו אלמנות וגרושין בה יצאו גוי ועבד שאין להם אלמנות וגרושין בה, ולומר דאפילו כי אין לה זרע מהם פסולה. ופרכינן התם ואימא מי שאין לו אלמנות וגרושין בה אף על גב דלית לה זרע תיכול. ושנינן אם כן רבויי לויה וישראלית למה ליה. ואמאי הא מיבעי ליה לרבויי לויה וישראלית שחוזרת במי שיש לו אלמנות וגרושין בה שאוכלת בשביל בנה. יש לומר דמרבויא דקרא קמא משתמע דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר. ואף על גב דדרשינן מינה כגון שנבעלה לפסול לה פסלה אפילו הכי אי נמי כתיב בתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה, ממילא שמעינן מינה לבת ישראל שחוזרת [ואוכלת] בשביל בנה. ותרתי שמעינן מדכתב רחמנא רבויא [ובת] גבי איש זר הלכך ובת תנינא קרא יתירה הוא למדרש מיניה פסול לויה וישראלית מגוי ועבד ואפילו מן הכהונה הרמב"ן נר"ו.סלקי פרקא בס"ד

ואימא פרט להפרת נדרים הוא דכתי' פי' לומר שאין האב כופה את בתו לאכול בלחמו אם נדרה ממנו דכיון דנתגרשה יצאת מרשותו ואינו יכול להפר נדריה:

ההיא כבר פסקא תנא דבי רבי ישמעאל דכיון דמסרה האב פי' אפי' לשלוחי הבעל ונתאלמנה או נתגרשה שוב אינו יכול להפר וכ"ש נשאת לגמרי שנכנסה לחופה והא דתנא דבי ר' ישמעאל פי' במ' כתובות בס"ד:

התם כתיב מיעוטי הכא לא כתיבי מיעוטי וק"ל ולרב ספרא דדריש לחם ולא בשר ה"נ הא כתיב לא יאכלו בלחמו ונימא שאין הבן מאכיל בחזה ושוק תי' ר"י ז"ל דרב ספרא לאו מלישנא דלחם דייק לה דהא בשר נמי נקרא לחם רב אלא דדריש לה מדכתיב בהדיא מיעוטא דאמר מלחם כלו' מקצת לחם והיינו לחם ממש:

במורם מן הקדשים לא תאכל מדלא כתיב בקדשים וכתיב בתרומת הקדשים משמע במורם מן הקדשי' וא"ל דהיינו דוקא בעודה לאיש זר לא תאכל דהכי כתיב בקרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' אבל כי גרשה או מת תאכל דהא מלאיש זר דהכא שמעינן כי נבעלה לנתין ולממזר פסלה לעולם והא דלא אכלה אף בתרומה דבית אביה ביושבת תחת בעלה נפקא לן מדכתיב ושבה אל בית אביה מכלל דמעיקרא לא אכלה וא"כ לא שמעינן ליה מהכא דלא תאכל בחזה ושוק בעודה לאיש זר דהא אף בתרומה דעלמא לא אכלה מקרא דושבה אל בית אביה כנעוריה וא"כ קרא דבתרומת קדשים לא תאכל לא איירי אלא בחוזרת:

[שייך לע"ב] ת"ל וזרע אין לה והא אין לה. הקשה הר"ם כי היכי דאמרינן גבי יבום פי' דנעשה מתים כחיים משום דרכיה דרכי נועם ומפרשי' הא דכתיב ובן אין לו בשעת מיתה אבל אם יש לו בן בשעת מיתה ומת מהני כחיים לפוטרה מן היבום כמו כן נימא לגבי תרומה מק"ו ונפרש וזרע אין לה שעת מיתה אבל כי יש לה זרע בשעת מיתה מן הזר אע"ג דמית אח"כ לא תשוב לתרומת בית אביה. וי"ל שאני התם גבי יבום דגלי קרא דכתיב דרכיה דרכי נועם ומפיק לקרא מפשטיה אבל גבי תרומה אין לנו מק"ו להוציא קרא מפשטיה דפשטיה משמע וזרע אין לה כל זמן שאין לה זרע תחזיר. עוד נראה לראש"י דדוקא גבי יבום משמע שפיר קרא ובן אין לו בשעת מיתה דהא כתיב כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו בשעת מיתה ואם יש לו בשעת מיתה אין זה בן אין לו כי מת. אבל גבי תרומה בדידה תלה הכתוב וא"כ משמע בכל עת שלא יהיה לה זרע תשוב לתרומת בית אביה דהא בכל עת שמת זרעה נשארה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ובהכי אמר קרא דתיכול בתרומה דבי נשא כ"נ לראש"י:

האשה וכו' ממזר מזה ומזה. הרב ר' אליהו הזקן היה ר"ל הא דקאמר במתני' הולד משני הוי ממזר היינו דוקא כשבא עליה קודם שנתגרשה מן הראשון אבל אם נתגרשה ובא עליה השני אחרי כן לא הוי הולד ממזר. ול"נ א) להר"י כיון דאין לחלק מן הראשון בין בא עליה קודם שנתגרשה מן השני בין לאחר שנתגרשה דהא גירושי השני לא מעלין ולא מורידין שהרי קנסא הוא. כמו כן אין לחלק בשני דבכל ענין הוי הולד ממזר מטעם קנס:

ודלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא. וא"ת ומעיקרא מאי ס"ד דבעי להוכיח דעד א' מהימן מאי קאמ' הא אשתיק מהימן אפי' אמ' איני יודע מהימן. וי"ל דאה"נ דאישתיק לאו דוקא אלא ה"ה אמ' איני יודע מדנקט והלה אומר לא אכלתי. משמע דוקא משום דלא (אמר) אכלתי דקאמ' דידע שפיר דלא אכל והשתא קא דחי דקאמ' ודילמא משום דאשתיק והא דנקט והלה אומ' לא אכלתי לא ידעתי שאכלתי:

רבי מאיר מחייב. וא"ת מאי חיובא שייך הכא הלא אמרי' חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. וי"ל ה"מ היכא שהוא מודה שהוא חייב דודאי כיון שהוא מודה שהוא חייב ישלם דהא לכפרה אתו. אבל הכא שאומר דאינו חייב ודאי לא יפרע אם לא משכנו:

אם ירצה לומ' מזיד הייתי. והתם פריך מאי מגו הוא הלא אין אדם משים עצמו רשע. ומשני דר"ל דמתרצינן דבוריה דאמרי' דר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. וא"ת ונושלינן ליה. וי"ל דעביד איניש דמכסי חטאיה כדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה:

בת כהן שנשאת לישראל לא תאכל בתרומה כדכתיב כי תהי' לאיש זר מת ולה ממנו בן לא תאכל בתרומה דכתיב וזרע אין לה ושבה נשאת ללוי תאכל בתרומה אע"פ שי"ל זרע מן הזר. מת בנה מכהן ל"ת בתרומה בשביל בני הזרים שי"ל. מת בנה מלוי ל"ת במעשר מפני בן ישראל שי"ל. מת בנה מישראל חוזרת לתרומת בית אביה וע"ז נאמר ושבה אל בית אביה כנעורי' מלחם אביה אביה תאכל וגו'. ואמרי' מנין דב"י לכהן האוכלת בשביל בנה ונשאת לזר ומת שחוזרת לתרומת ב"א:

ת"ר כשהיא חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק מאי קראה דכתיבה מלחם אביה תאכל ולא כל לחם פרט לחזר ושוק:

תניא ר' יוסי אומר יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שאל הורס ממנו כל עיקר הורס ממנו תרומה גדולה ולא הורס ממנו מעשר ראשון ולא מ"ש ואפילו מ"ע מנין ת"ל לא תאכל לאכול בשערך ולהלן הוא אומר ואכלו בשערך ושבעו מה שערך האמור להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תאכל:

תוס' בד"ה התם כתיבי מיעוטי כו' ומיהו קשה למאן דדריש מלחם ולא מבשר דלגבי בנה נמי כתיב כו' עכ"ל אין כאן מקום לקושייתם דהא א"נ דאינה חוזרת נמי לחזה ושוק בשביל בנה איכא לאקשויי למאן דדריש מלחם ולא מבשר אמאי אוכלת כלל בשביל בנה חזה ושוק אפילו בלא חוזרת דהא מהאי קרא דילפינן מיניה דאוכלת בשביל בנה בלחמו כתיב אלא משום דלעיל אדרשא דרב ספרא דדרש מלחם ולא מבשר איכא למימר דקושטא דמלתא הוא דאינה אוכלת כלל בשביל בנה חזה ושוק מש"ה נטרי התוס' עד הכא דקאמר הכא לא כתיבי מיעוטי ואפילו בחוזרת אוכלת בשביל בנה חזה ושוק וק"ל:

בתד"ה ואימא פרט כו' דמשמע דפשיטא ליה בלא שום דרשא כו' ולא הדרה כו' עכ"ל דאי לא הוה משמע הכי א"כ מאי מייתי דבי ר' ישמעאל ואימא בנשואה אקרא דהכא (מלתא) [מלחם] פרט להפרת נדרים סמיך ולא אצטריך ההוא קרא אלא להרי שמסר האב כו' איהו משמעו לא ידענו ואפשר משום דלא ה"ל למנקט ההוא קרא למסר האב כו' אלא ה"ל למינקט מקמיה דנשואה גופא מהיכא נפקא אבל אי פשיטא ליה בנשואה בלא שום דרשא ניחא דלא נקיט מלתא דפשיטא וק"ל:

בא"ד דפריך אכל נשואה וכו' איני מובן לי אם כוונתם כן נשואה אפי' בלא חוזרת א"כ ה"ל לאתויי קרא כפשוטו ונדר אלמנה וגרושה יקום מה צריך להביא תנא דבי ר"י ואם כוונתם אחוזרת דוקא א"כ אינו מתרץ כלום דהא דאמר תנא דבי ר"י הוא מוציא מכלל אב בלא חוזרת ויש ליישב ודו"ק:

ד"ה ואימא פרט להפרת נדרים וכו' עד ועל זה צ"ל הא כבר פסקה וכו'. ר"ל הא דקאמר רבא כבר פסקה תנא דר"י לא אמסקנא דמלתא דתנא דר"י קאמר דמסיק כיון שיצאתה שעה אחת מרשות האב וכו' אלא אתחלת דבריו קאמר שאמר בפשיטות דלא צריך קרא להכי מה ת"ל והלא מוצאת מכלל אביה ומוצאת מכלל בעל וכו':

רש"י בד"ה דהדרה אכלה כו' האוכלת בשביל בנה כו' כצ"ל:

גמרא (בסה"ע). דאי כ"ר וזרע אין לה כו' אבל מעוברת כו'. עי' נדה (ר"ד מד) בתוס' שהקשו דהא לעיל בריש החולץ ממעטינן חליצת מעוברת מובן אין לו וע"ש תירוצם. אך לכאורה עדיין קשה דהא שם ממעטינן מ"מ מעוברת מחליצה דאינה פוטרתה לר"ל. והכא אי אמרינן דלא מיפסלא לאיזה ענין ממעט מעוברת. ואולי דיבא לומר דאם תלד אח"כ אז תיפסל דלא תימא דזרע הנולד אחר מיתתו לא פסיל:

גמרא ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום (דאם נשאת לאחד וילדה בן ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים צריכה יבום) עשה עובר כילוד.
פירש"י שאם היתה מעוברת פטורה.
קשה לי הא סוגיא ערוכה ריש פרק החולץ (דף צו), דעובר אינו פוטר עד שיולד, וא"כ הרי בזה עובר אינו כילוד:

בת כהן שניסת לישראל לא תאכל בתרומה. דפסיל לה מדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה: מת בנה מכהן לא תאכל בתרומה. דפסיל לה לוי: גמ' דהדרא אכלה משום בנה. דקתני מתניתין גבי בת ישראל מת בנה מלוי תאכל בתרומה בשביל בנה: מנלן. דזרה האוכלת בשביל בנה וניסת לזר ומת שחוזרת ואוכלת: בת ובת. ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה (ויקרא כב): כרבי עקיבא דדריש ווי. בפרק ד' מיתות (סנהדרין נא:) א''ל ר''ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש: כוליה קרא ובת יתירא הוא. דכתיב לעיל מיניה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה ומצי למיכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה ואנא ידענא דבבת כהן משתעי דהא מינה סליק: כשהיא חוזרת כו'. אקרא קאי ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה כשהיא חוזרת לבית אביה חוזרת לתרומה כו' אבל אוכלת בשביל בנה דמתניתין חוזרת אף לחזה ושוק כדאמר לקמן: במורם מן הקדשים. חזה ושוק מדהוה מצי למכתב בקדשים וכתב בתרומת למורם הוא דאתא והאי לא תאכל לעולם הוא ולא תימא ביושבת תחת בעלה ישראל כדמשמע קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' דהא אוקימנא להאי קרא בפרק אלמנה (לעיל סח.) בנבעלה לפסול לה כגון נתין וממזר וחלל שפסול עולמית וכהנת דמנסבא לזר דלא אכלה מושבה אל בית אביה ילפינן מכלל דמעיקרא לא אכלה ומילתיה דרב חסדא מבתרומת נפקא דא''כ דכולה קרא לנבעלה לפסול לה אתא ליכתוב בקדשים לא תאכל מאי בתרומת שמע מינה הכי קאמר יש לך אחרת שאוכלת בקדשים כגון תרומה ואינה אוכלת במורם ואי זו זו חוזרת דסמיך לה ובת כהן כי תהיה אלמנה והכי תריצנא להא מילתא בפרק אלמנה (לעיל דף סח:): מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק. והאי לחם כל מאכל משמע דכתיב (דניאל ה) בלשצר מלכא עבד לחם רב הילכך איצטריך מיעוטא: ואימא פרט להפרת נדרים. ולא תימא כי היכי דלענין תרומה הדרא למילתא קמייתא תיהדר נמי לענין נדרים: מוצאה מכלל אב כו'. ומי יפר לה: בית אביה של זו. הואיל ולא יצתה לגמרי ויכול האב להפר: או בית בעלה של זו. והרי היא נשארה אלמנה ואין האב מפר לכך יצא מקרא הזה לומר לך כיון שיצתה כו': תרומה היא קנויה לכהנים שאינה שירי שלחן מלך אבל שירי קדשים הרי הן כמשאת מאת פני אלהים שהן שירי שלחנו: כשהיא חוזרת. בת כהן אבל בת ישראל החוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה כגון ילדה מכהן וניסת לישראל ומת חוזרת אף לחזה ושוק דגבי בת כהן כתיבי מיעוטי: פרט לשומרת יבם. שאינה חוזרת לבית אביה דהא אגידא ביה: כנעוריה. בזמן שהיא ריקנית כעין נעוריה פרט למעוברת: והלא דין הוא. ולמה לי קרא ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן שני ניסת לאחד וילדה לו ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים צריכה ייבום ולא פטרה ולד שיש לה מן הראשון: עשה עובר כולד. שאם היתה מעוברת פטורה דכתיב (דברים כה) בן אין לו עיין עליו בכל עניינים: מקום שעשה ולד כו'. בת כהן שניסת לישראל וילדה לו ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים עדיין היא אסורה בתרומה משום ולד מן הראשון דהא כתיב וזרע אין לה והרי יש לה: לענין ייבום שהרי עשה מתים כחיים. מת בעלה ואח''כ מת בנה הרי הוא כחי ואינה חוזרת להתייבם כדאמרן בשמעתין דרכיה דרכי נועם: לענין תרומה שלא עשה מתים כחיים. בת כהן שילדה מישראל ומת בעלה ואח''כ בנה חוזרת לבית אביה וכולהו נפקי מקראי בשמעתין: ואיצטריך למכתב כנעוריה. למעוטי מעוברת ואיצטריך למיכתב וזרע אין לה למעוטי יש לה ולד ילוד:

ואימא פרט להפרת נדרים. פי' בקונט' דלא תימא כי היכי דלענין תרומה הדרא למילתא קמייתא הדרא נמי לענין נדרים ולפי טעם זה היה נראה דפריך אכל נשואה אפילו נכנסה לחופה ונבעלה דאי נתארמלה תיהדר למילתא קמייתא ועל זה צ''ל הא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דמשמע דפשיטא לי' בלא שום דרשה שמוצאה מכלל אב ומכלל בעל ולא הדרא ולא איצטריך ליה קרא אלא למסר האב לשלוחי הבעל דסלקא דעתך דתיהדר משום דאכתי לא נשאת: אלמנה וגרושה מה תלמוד לומר. תימה דאיצטריך לכדדרשינן בפרק בתרא דנדרים (דף פח:): היאך אני קורא. היכא דנתארמלה או נתגרשה הוא דאיצטריך קרא שאין האב יכול להפר דה''א שתועיל כאן חזרה הואיל ולא היתה כאן יציאה גמורה אבל כל זמן שלא נתארמלה פשיטא דאין יכול להפר מכיון שמסר האב לשלוחי הבעל בלאו האי קרא דמלזנות בית אביה נפקא בכתובות בפ' נערה (דף מח:) כדדרשי' התם פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל ונדרים נמי גמרי' מהתם: התם כתיבי מיעוטי הכא לא כתיבי מיעוטי. תימה לר''י בשלמא לכל הנך אמוראי דדרשי משאר קראי דכתיב בהו אביה אתי שפיר דמיעוטי כתיב גבי אביה דוקא אבל לרבינא בר שילא דדריש מהיא בתרומת הקדשים מאי משמע דההיא בחוזרת לבית אביה מיירי וי''ל כיון דכתב רישיה דקרא ובת איש כהן נראה דבחוזרת לרשות אביה מיירי ומיהו קשה למאן דדריש מלחם ולא מבשר דלגבי בנה נמי כתיב ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן (לעיל דף סז.) ילוד מאכיל והוה לן למימר בלחמו ולא בבשרו: