דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

יבמות פו ע"א - פירוש שטיינזלץ

תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי בלבד, אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בן עזריה מתירו לכהן, שאף לכהן (שכן גם הוא משבט לוי) מותר לאכול מעשר ראשון. ותוהים: מתירו?! מכלל הדברים אתה שומע דאיכא מאן [שיש מי] שאסר על כהן לאכול מעשר? והלא כהן לוי הוא ואינו נקרא זר! אלא אימא [אמור] כך: נותנו אף לכהן, שאין חייבים לתת דווקא רק ללוי, אלא אף כהנים בכלל זה.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? אמר רב אחא בריה [בנו] של רבה משמיה דגמרא [בשם המסורת המקובלת], נאמר: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה" (במדבר יח, כד), ומאחר שבפסוק זה המעשר קרוי תרומה, למדים: מה תרומה אסורה לזרים, אף מעשר ראשון אסור לזרים, שאינם לויים. ויש לשאול: אי [או] מה תרומה חייבין עליו מיתה וחומש אם אכלוה זרים — אף מעשר כן יהיה דינו ויהיו חייבין עליו מיתה וחומש?

אמר קרא [הכתוב]: "ומתו בו כי יחללהו" (ויקרא כב ט), ונאמר: "ויסף חמשיתו עליו" (שם יד), ומדיוק הלשון אנחנו למדים שבא הכתוב להדגיש: "בו" — ולא במעשר, וכן: "עליו" — ולא על מעשר. ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים כיצד מפרשים הם השוואה זו שבפסוק — לא לענין היתר אכילה, אלא ללמד: מה תרומה טובלת, שתבואה שלא הפרישו ממנה תרומה היא טבל, ואסורה באכילה, אף מעשר ראשון נמי [גם כן] טובל.

וכדתניא [וכפי שאכן שנינו בברייתא] ר' יוסי אומר: יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו תרומות ומעשרות כל עיקר, אבל אם הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון או שהורם ממנו מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני שאין בו כשלעצמו קדושה אלא הוא צדקה לעניים בלבד, מנין שאף עליו חייב?

תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך..." (דברים יב, יז), ולהלן הוא אומר במעשר עני: "ואכלו בשעריך ושבעו" (שם כו, יב), מה "שעריך" האמור להלן הכוונה היא למעשר עני, אף "שעריך" האמור כאן הוא מעשר עני, ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תוכל", משמע שאסור לאוכלו אלא אחר הפרשה.

ואי מהתם [ואם משם] ממעשר עני בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] שהוא לאיסור לאו בלבד אבל למיתה — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] את ההשוואה לתרומה, לומר שיש גם חיוב מיתה באכילת טבל.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] של דיון זה מנוסחת בצורת שאלה: מעשר ראשון דטביל [שהוא טבל], כלומר, שאי הפרשתו משאירה את הדבר בתורת טבל, הלא מדברי ר' יוסי נפקא [יוצא, נלמד]! ומשיבים: אי [אם] מההוכחה ההיא בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] רק ללאו, אבל למיתה — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש בו כל חומרת איסור טבל.

א ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את המשנה — כשיטת ר' מאיר, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה]: "בת לוי מאורסת לכהן, ובת כהן ללוי — לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר", הכא מאי [וכאן מה] זרות איכא [יש] שתהא פסולה, שאפילו לדעה האוסרת מעשר ראשון למי שאינו לוי, הלא מכל צד לויה היא! אמר רב ששת: מאי [מה פירוש] "אינה אוכלת" דקתני [ששנה] — אינה נותנת רשות לתרום. והכוונה היא שבעודה ארוסה אינה יכולה לומר לשליח לתרום עבור הארוס תרומת מעשר מן המעשר כדי להכשירו, שכיון שעדיין אינה אשתו, אינה זכאית לעשות זאת עבורו.

ושואלים: מכלל הדברים אתה למד כי הנשואה נותנת רשות? ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא], נאמר: "ואכלתם אתו בכל מקום אתם וביתכם" (במדבר יח, לא) — לימד על הנשואה ללוי ("ביתכם") שהיתה בת ישראל שנותנת רשות לתרום תרומת מעשר מן המעשר הניתן ללוי.

וממשיכה הברייתא במשא ומתן: אתה אומר שיכולה לתת רשות לתרום, או אינו אלא שמותרת לאכול? אמרת: תרומה חמורה — אוכלת ישראלית שנישאה לכהן, מעשר הקל לא כל שכן?! ואם כן דבר זה אינו צריך להיאמר, אלא לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום.

מר בריה [בנו] של רבנא אמר: אין כוונת המשנה לומר שבת לוי המאורסת לכהן לא תאכל במעשר, אלא לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שטעם התקנה שלא יחלקו לאשה בגורן הוא משום ייחוד שלא תבוא להתייחד עם גבר זר בגורן, שהוא מקום מבודד, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאסרו זאת משום גרושה, שמא תתגרש האשה, ולא יידעו ששוב אין לה זכות בתרומה, והלא בת לוי מי לא אכלה [האם אינה אוכלת] במעשר בזכות עצמה, אפילו נתגרשה מבעלה?! ומדוע לא יחלקו לה בגורן כשנתארסה לכהן?

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאין אתה מקבל את טעמו של מר בריה דרבנא בבת לוי, וכי גרושה בת כהן מי לא אכלה [האם אינה אוכלת] בתרומה? ומדוע אין חולקים לבת כהן הנשואה לכהן תרומה בגורן! אלא עיקר גזירה זו היא משום גרושה של כהן שהיתה בת ישראל, שלאחר גירושיה שוב אינה אוכלת בתרומה. ומאותו טעם גזרו גם באשת לוי שלא תחלוק בגורן אף שהיא עצמה בת לוי.

ומקשים: אי הכי [אם כן] שטעם המשנה הוא משום הגזירה שלא תקבל אשה מתנות כהונה בגורן, מאי איריא [מה שייך, למה דווקא] מאורסת? אפילו נשואה נמי [גם כן] אינה מקבלת מטעם זה! ומשיבים: באמת לענין זה אין הבדל, אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש המשנה] מאורסת, תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] מאורסת ואין זה דווקא משום אירוסין.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: תרומה ניתנת לכהן, ומעשר ראשון ניתן ללוי דווקא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - א

תרומה ניתנת לכהן, ומעשר ראשון ניתן ללוי, דברי רבי מאיר

רבי אלעזר בן עזריה [1] מתירו לכהן.

ומשמע מדברי רבי מאיר, בכך שהוסיף בדבריו את דין נתינת התרומה לכהן, על אף שהיא אמורה במפורש בתורה ואין בדבר חולק, שכוונתו להשוות את דין המעשר לדין התרומה, ולומר:

כמו בתרומה, אכילתה היא כנתינתה - כשם שהיא ניתנת אך ורק לכהנים כך היא נאכלת אך ורק על ידי הכהנים.

כך במעשר ראשון - אכילתו היא כנתינתו. מה נתינתו ללוי בלבד, אף אכילתו על ידי לוי בלבד, ואסור המעשר באכילה לזרים. [2] והוינן בה: מלשון המשנה, רבי אלעזר בן עזריה "מתירו" למעשר ראשון לכהן, משמע שרק הוא זה שמתיר מעשר ראשון באכילה לכהן.

ומכלל זה אתה שומע, דאיכא מאן דאסר אכילת מעשר ראשון לכהן.

ותיקשי, וכי יש מי שאוסרו באכילה לכהן!?

והרי לא יתכן שיהיה מעשר ראשון אסור באכילה לכהנים, שהרי הכהנים אינם זרים, כי גם הם נקראים "לויים", כפי שיתבאר לקמן!?

ומשנינן: אלא אימא, אמור כך בדברי רבי אלעזר בן עזריה: נותנו למעשר ראשון אף לכהן.

שלא דיבר כלל על היתר אכילתו, אלא בא לחלוק על רבי מאיר בדין נתינתו, שאמר רבי מאיר נותנו רק ללוי, ואילו לדעתו של רבי אלעזר בן עזריה - נותנו אף לכהן. [3]

ועתה דנה הגמרא בדברי רבי מאיר:

מאי טעמא דרבי מאיר, שאסר מעשר ראשון באכילה לזרים?

אמר רב אחא בריה דרבה, משמיה דגמרא [לא מעצמו אמר כן, אלא כך קיבל מרבו, ורבו מרבו, עד רבי מאיר]:

משום שנאמר "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה - נתתי ללויים לנחלה".

הקיש הכתוב מעשר לתרומה, כדי ללמדך:

מה תרומה אסורה באכילה לזרים - אף מעשר ראשון אסור באכילה לזרים.

ושמא תאמר, מאחר ואסר הכתוב את מעשר ראשון באכילה לזרים, כמו את התרומה, יש לנו להשוות את אכילתם גם לענין עונש לאוכל במזיד, ולענין תשלומים לאוכל בשגגה. ונאמר -

אי מה תרומה, חייבין עליו הזרים האוכלים אותה מיתה בידי שמים, כשאכלוה במזיד, ומוסיפים על תשלום דמיה חומש כשאכלוה בשוגג.

אף מעשר נאמר, שחייבין עליו זרים האוכלים אותו במזיד מיתה, ומוסיפים על תשלום דמיו חומש כשאכלוהו בשוגג.

אי אפשר לומר כך, כי יש לנו מיעוט מהכתוב, שאין להשוותם בכך, כי -

אמר קרא לגבי עונשו של זר שאכל את התרומה במזיד:

"ומתו בו כי יחללוהו, אני ד' מקדשם. וכל זר לא יאכל קודש". [4]

וכמו כן אמר קרא לגבי חיוב התשלומים של זר שאכל את התרומה בשוגג:

"ואיש כי יאכל קודש בשגגה - ויסף חמישיתו עליו".

ונאמר בכל אחד מהפסוקים מיעוט:

לגבי חיוב מיתה על אכילת תרומה, נאמר המיעוט "ומתו בו".

"בו" - רק באכילת תרומה על ידי זר נאמר עונש מיתה.

ולא נאמר עונש מיתה באכילת מעשר ראשון על ידי זר.

וכמו כן, לגבי תשלומים על אכילה בשוגג, נאמר המיעוט "ויסף חמישיתו עליו".

"עליו" - רק על אכילת התרומה יוסיף הזר, כשיאכלנה בשוגג, חומש.

ולא יוסיף הזר חומש על אכילת מעשר ראשון בשוגג.

ועתה מבארת הגמרא את דעת חכמים, החולקים על רבי מאיר, ומתירים מעשר ראשון באכילה לזרים, כיצד הם יבארו את ההיקש של מעשר לתרומה:

ורבנן, [5] המתירים את המעשר באכילה לזרים, יתרצו שההיקש של מעשר לתרומה, בא ללמד לימוד אחר, ולומר, שלפני הפרשת המעשר יש חיוב מיתה על אכילת הפירות, כמו שיש חיוב מיתה על אכילת הפירות לפני הפרשת התרומה:

מה תרומה - טובלת את הפירות.

שכל עוד לא הופרשה מהם תרומה, הרי הם באיסור "טבל", וחייב האוכלם מיתה בידי שמים [6] -

אף מעשר ראשון נמי - טובל!

שאסורים הפירות בחיוב מיתה, כל עוד לא הפרישו מהם מעשר ראשון.

וכדתניא, כמו שמצינו בברייתא, שגם פירות ה"טבולים" [מלשון "טבל"] למעשר, יש בהם איסור לאו, כמו בפירות הטבולים לתרומה.

רבי יוסי אומר:

יכול לא יהא חייב עונש אלא על אכילת טבל שלא הורם ממנו תרומות ומעשרות כל עיקר.

מנין לטבל שהורם ממנו תרומה גדולה, ולא הורם ממנו מעשר ראשון. [7]

ואפילו אם הורם מהטבל מעשר ראשון, ולא הורם ממנו מעשר שני.

ואפילו אם לא הורם ממנו עדיין מעשר עני בלבד. [8]

מנין - שהוא חייב עונש אם אכלו?

תלמוד לומר: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, תירושך ויצהרך - כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו" [דברים יב - יז יח].

ופשוטו של מקרא, מדבר הכתוב במעשר שני, שאסור לך לאוכלו בכל שעריך, אלא אתה חייב להעלותו לירושלים, ולאוכלו שם.

אך, ולהלן, הוא אומר:

יש לנו פסוק נוסף להלן [בספר דברים כו יב], המלמד שהפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך" מדבר גם בענין האיסור לאכול טבל.

שנאמר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית [שצריך לעשר בה מעשר ראשון ומעשר עני] -

ונתתה [את המעשר הראשון] ללוי.

[ואילו את מעשר העני תתן] לגר ליתום ולאלמנה -

ואכלו בשעריך, ושבעו!".

ולמדנו בגזירה שוה של "שעריך שעריך"

מה, כמו ש"שעריך" האמור להלן, מדבר בו הכתוב בענין מעשר עני -

אף "שעריך" האמור כאן, בפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" - מדבר בו הכתוב בענין מעשר עני.

ואמר רחמנא: "לא תוכל לאכול בשעריך" את מעשר העני!

וכיון שלא יתכן שבא הכתוב לומר שאסור לאכול פירות מעשר עני בכל שעריך, בהכרח, שהכתוב בא לאסור אכילת פירות שטבולים למעשר עני.

וכך אמר הכתוב: לא תוכל לאכול מהפירות לפני שתוציא מהם את כל מעשרותיהם. ואפילו מעשר עני, שהוא חולין גמור, אם לא הפרשת אותו, הרי הוא טובל את הפירות, ולא תוכל לאכלם עד שתפריש מהם מה שנצטוית ליתן בשעריך. [9]

דהיינו, עד שתפריש את כל תרומותיו וכל מעשרותיו. [10]

הרי למדנו מדברי רבי יוסי, שהאוכל פירות הטבולים למעשר ראשון עובר הוא בלאו "לא תוכל לאכול בשעריך".

ואולם, אי נלמד מהתם, מ"לא תוכל לאכול", בלבד, הוה אמינא: לא בא הכתוב אלא ליתן לאו לאוכל טבל שלא הורמו מעשרותיו הימנו.

אבל עונש מיתה בידי שמים - לא שמענו מהפסוק הזה שיהא חייב.

ולכן, קא משמע לן הכתוב לעיל ["כי את מעשר בני ישראל אשר יקדישו לה' תרומה"], שהקיש בו מעשר לתרומה -

שחייבים עונש מיתה על אכילת טבל הטבול למעשר ראשון כמו שחייבים מיתה על אכילת טבל הטבול לתרומה. [11]

לישנא אחרינא:

לא הובאה הברייתא של דברי רבי יוסי כדי לסייע, אלא בתורת קושיא הובאה הברייתא.

והכי אמרינן: למה לנו לדרוש מהיקש של מעשר לתרומה שפירות הטבולים למעשר ראשון חייבים עליהם?

והרי מעשר ראשון דטביל - מדרבי יוסי, שלמד כן מ"לא תוכל לאכול בשעריך" - נפקא! ומשנינן: אי מההיא - מ"לא תוכל לאכול בשעריך" - הוה אמינא ללאו בעלמא הוא בא.

אבל מיתה בידי שמים - לא יהא חייב על פירות הטבולים למעשר.

קא משמע לן ההיקש של מעשר לתרומה, שאף מיתה בידי שמים הוא חייב עליהם.

ועתה שבה הגמרא לגבי הביאור שביארה לעיל במשנתנו, שהיא כרבי מאיר, הסובר מעשר ראשון אסור באכילה לזרים, ומקשה:

במאי אוקימתא, לפי מי העמדת למשנתנו - כרבי מאיר.

אך אימא סיפא, כלומר, עדיין תיקשי סיפא של משנתנו, ששנינו בה:

בת לוי מאורסת לכהן, וכן בת כהן המאורסת ללוי -

לא תאכל לא בתרומה, כי אין אירוסי בת ישראל לכהן מאכילים אותה בתרומה. אך מאידך, פוסלים האירוסין את בת כהן שנתארסה ללוי.

וכן לא תאכל במעשר.

ומשמע שטעם הדבר שאין בת הלוי אוכלת במעשר כשנתארסה לכהן, מפני שהכהן פוסל באירוסיו את בת הלוי מלאכול במעשר.

ובת הכהן לא תאכל במעשר כשנתארסה ללוי, מפני שאין בכח הלוי להאכילה במעשר על ידי אירוסין.

ותיקשי: הכא, בסיפא - מאי "זרות" איכא בכהן גבי מעשר? וכי כהן אסור במעשר עד שיפסול מאכילתו את בת לוי שהתארסה לו!? [12]

ומכח הקושיה הזאת, חוזרת בה הגמרא מההנחה שמשנתנו רבי מאיר היא, האוסר מעשר ראשון באכילה לזרים.

ומביאה הגמרא ביאור אחר בדברי המשנה: אמר רב ששת, [13] כך הוא ביאור המשנה, הן במה ששנינו ברישא שלא תאכל במעשר בת לוי המאורסת לישראל, ובת ישראל המאורסת ללוי. והן מה ששנינו בסיפא, שלא תאכל במעשר בת לוי המאורסת לכהן ובת כהן המאורסת ללוי -

מאי "אינה אוכלת", דקתני בכל משנתנו לגבי מעשר? -

אינה נותנת רשות לשלוחה לתרום תרומת מעשר מן מעשר ראשון שקיבל ארוסה.

כי בהיותה ארוסה, היא אינה זכאית עדיין במעשר ראשון של בעלה. ולכן אם תרם עבורה השליח, הרי זה כתורם שלא מדעת הבעלים, שאין תרומתו תרומה.

ומה ששנינו "לא תאכל במעשר", הכי קאמר: אין לה רשות לאכול אם עדיין לא הופרש ממנו תרומת מעשר - לפי שאין בידה לתקנו. [14]

ותמהינן: לפי הסבר זה, מעתה, מה ששנינו במשנה שהארוסה אינה נותנת רשות לתרום, מכלל זה אתה למד דנשואה כן נותנת לשליח רשות לתרום תרומת מעשר ממעשר של בעלה.

ותיקשי, כיצד היא יכולה לתת לשלוחה רשות לתרום את תרומת המעשר מן המעשר? והרי הפירות של המעשר אינם שלה!

ומשנינן: אין, אכן יכולה היא לתת רשות לשלוחה לתרום! והתניא [בניחותא], שאכן כך למדנו בברייתא:

כתיב: "ואכלתם אותו [את מעשר ראשון] בכל מקום. אתם [הלוויים] וביתכם [נשותיכם]"

הרי. שהשוה הכתוב את נשות הלווים ללוויים - לימד על נשואה בת ישראל, שנותנת רשות לתרום תרומת מעשר ממעשר של בעלה. [15]

אתה אומר שבא הכתוב לומר שהנשואה נותנת רשות לתרום -

או אינו, והרי יתכן שלא בא הכתוב אלא ללמדנו שהנשואה ללוי יש לה רשות לאכול מעשר. [16]

אמרת: אין הכתוב צריך ללמדנו דבר זה.

שהרי קל וחומר הוא: אם תרומה, שהיא חמורה בדינה, אוכלת אשת הכהן -

מעשר, הקל - לא כל שכן שתאכל אשת הלוי! [17]

אלא, בהכרח, לימד הכתוב על נשואה בת ישראל, שנותנת רשות לשלוחה לתרום מפירות בעלה.

מר בריה דרבנא אמר: לעולם רישא ששנינו בה שבת לוי לישראל ובת ישראל ללוי לא תאכל במעשר, רבי מאיר היא, הסובר שמעשר ראשון אסור לזרים.

ומה שקשה לך סיפא, ששנינו בה שבת לוי לכהן ובת כהן ללוי לא תאכל במעשר -

כונת הסיפא היא לומר, שאין חולקין לה לאשה מעשר בבית הגרנות בשביל בעלה [18] בלא שיהא בעלה עמה. והוא הדין לנשואה [ולקמן מפרש למה נקט מאורסת].

שנינו בברייתא לקמן צט ב: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, וביניהם אשת כהן [רש"י לקמן].

ונחלקו שם בגמרא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, בטעם הדבר:

אחד אמר משום גרושה. שמא יגרשנה בעלה, והיא זרה, ולא ידעו האנשים שגירשה, ויחלקו לה תרומה גם לאחר גירושיה.

ואחד אמר משום יחוד. כדי שלא יתיחדו עמה האנשים בבית הגרנות בשעת חלוקת התרומה.

ומקשה הגמרא: הניחא למאן דאמר, לזה שמפרש את מה שאמרו בברייתא לקמן שאין חולקין תרומה לאשה בבית הגרנות, שהוא משום ייחוד, הרי ניחא שאף מעשר אין חולקין לה.

אלא למאן דאמר שאין חולקין תרומה לאשת כהן בבית הגרנות משום גרושה -

האיך קתני בסיפא: בת לוי מאורסת לכהן לא תאכל במעשר, והיינו שלא יחלקו לה מעשר בבית הגרנות!?

והרי בה לא שייך גזירה זו, כי האם גרושה בת לוי, מי לא אכלה במעשר?!

ומשיבה הגמרא בתמיהה על הקושיא: וליטעמיך, כלומר: עד שאתה מקשה על הביאור הזה במשנתנו, תיקשי לך על המפרש טעם הברייתא שאין מחלקין לאשה תרומה בבית הגרנות, משום גרושה:

והרי בברייתא סתמא קתני, שלכל אשה אין חולקין תרומה בבית הגרנות, ובכלל זה אף בת כהן שנישאת לכהן, ותיקשי לך:

גרושה בת כהן - מי לא אכלה בתרומה!? והרי משנתגרשה, היא שבה לבית אביה, כשאין לה זרע!?

אלא, בהכרח, שאף לבת כהן אשת כהן אין חולקין תרומה בבית הגרנות, גזירה משום גרושה בת ישראל.

ולכן, אף לבת לוי המאורסת לכהן אין חולקין מעשר, שמא יחלקו מעשר לבת לוי המאורסת לישראל אף לאחר גירושיה, והיא הרי אסורה באכילת מעשר, שהמעשר אסור לזרים לדעת רבי מאיר, שמשנתנו כמותו. [19] ועדיין מקשה הגמרא: אי הכי, מאי איריא, מדוע נקט התנא במשנתנו "מאורסת" שאינה חולקת בבית הגרנות?

והרי אפילו היתה נשואה - נמי לא יחלקו לה תרומה בבית הגרנות, שהרי אף בה יש לאסור משום גרושה או משום יחוד?! [20]

ומשנינן: איידי דתנא רישא "מאורסת", היות ובכל עניני המשנה [הן ברישא והן בסיפא] הדנים בענין איסור אכילה, בין לתרומה ובין למעשר, הדבר תלוי במאורסת -

לכן תנא נמי שנה התנא גם בסיפא, בת לוי לכהן ובת כהן ללוי לענין חלוקת מעשר, ולא לגבי אכילה - "מאורסת", ואף שהיא אינה תלויה באירוסין.

תנו רבנן: תרומה - נותנה לכהן.

ומעשר ראשון - נותנו ללוי, [21] דברי רבי עקיבא.

הערות

[1] בספרים שלפנינו כתוב רבי אלעזר בן עזריה. אבל כתבו התוספות שאי אפשר לגרוס כן, כי משמע מהמשנה שרבי אלעזר בן עזריה בא לחלוק על רבי מאיר, וזה לא יתכן, כי הוא היה הרבה לפני רבי מאיר.

[2] רש"י. וביאר עוד, שיש גם להוכיח מלשונו של רבי אלעזר בן עזריה, שנחלק על רבי מאיר בלשון היתר, ולא בלשון נתינה ["רבי אלעזר בן עזריה מתירו לכהן"], מכלל זה אתה למד, שגם רבי מאיר דיבר על ענין אכילתו של המעשר, ואמר שהוא מותר רק ללוי ולא לזר. אך התוספות דחו את שני פירושיו של רש"י, והביאו את גירסת הריב"ן, שיש לגרוס בדברי רבי מאיר במפורש, שהוא אוסר אכילת מעשר ראשון לזרים.

[3] כעין שנחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר בן עזריה אם נותנו אף לכהן או שנותנו ללויים בלבד, כן נחלקו בדבר רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה, בברייתא בעמוד ב, ושם בגמרא מתבאר טעם מחלוקתם, ראה שם. רש"י כתב הטעם שפשיטא לגמרא שמעשר ראשון מותר לכהן, אף שלזרים הוא אסור, משום שכהנים נקראים "לויים", כמבואר לקמן בעמוד ב. וכתב המהרש"א: אף שלקמן מביאה הגמרא את הטעם הזה שהכהנים נקראים לויים כדי לבאר את השיטה שמעשר ראשון ניתן אף לכהן. ואם כן, לכאורה, רבי מאיר החולק על כך, וסובר שאין נותנים מעשר ראשון לכהנים, אינו סובר את הטעם הזה. מכל מקום, הכא, באיסור אכילה, היות שב"זרות" תליא מילתא, ודאי שהכהנים איקרו לויים לכולי עלמא לענין אכילתו.

[4] בסנהדרין פג ב, למדו מהסמיכות בין הפסוק "ומתו בו כי יחללוהו", ובין הפסוק "וכל זר לא יאכל קודש" - שזר האוכל תרומה במזיד, הרי הוא נענש במיתה בידי שמים.

[5] הריטב"א מפרש, שנקרא רבי אלעזר בן עזריה בשם "חכמים", היות ורבנן סוברים כמוהו, והלכה כוותיה.

[6] זאת, אף על פי שעל המעשר עצמו אינו חייב זר האוכלו מיתה, אפילו לרבי מאיר, האוסרו באכילה לזרים [רש"י].

[7] לכאורה יש להקשות, הרי "אין היקש למחצה", ואם כן, יש לנו להקיש את כל דיני המעשר לתרומה, ולאסור את המעשר הראשון באכילה לזרים כמו תרומה! ? ותירצו התוס', שאילו היה נלמד מן ההיקש של מעשר לתרומה את עצם האיסור של פירות הטבולים למעשר, הרי היינו חייבים ללמוד מההיקש הזה גם את איסור האכילה לזרים במעשר ראשון, מחמת הכלל ש"אין היקש למחצה". אבל מעתה, שאת עצם האיסור של אכילת פירות הטבולים למעשר למדנו ממקום אחר - שפיר יכולים אנו לצמצם את ההיקש, ולומר שהוא בא ללמד רק על חיוב עונש מיתה על אכילת טבל הטבול למעשר, כמו טבל הטבול לתרומה. זאת, מפני שעצם האיסור כבר ידוע, ואין צורך בהיקש של מעשר לתרומה אלא לחיוב העונש. אך לא בא ההיקש ללמד את עצם החידוש של איסור אכילת מעשר ראשון לזרים. שהרי איסור אכילת מעשר ראשון לזרים לא נאמר במפורש בתורה, ואנו צריכים עתה לחדש את עצם האיסור מכח ההיקש של מעשר לתרומה. ולכן, אין להקשות שנלמד את כל דיני המעשר, מהכלל של "אין היקש למחצה". וראה מה שכתב הריטב"א בד"ה וקאמר.

[8] שהוא קל כצדקה בעלמא, שהרי אין בו צד קדושה כל שהיא. רש"י.

[9] לשון המאירי.

[10] לשון רבינו הלל על הספרי.

[11] הקשו התוספות: הואיל ומעשר עני לא הוקש לתרומה, ואין ללמוד מן ההיקש לחייב מיתה על הטבול למעשר עני, אם כן מנין לנו שהוא חייב מיתה?! ותירצו: א. שמא אכן אין בו מיתה. ב. כיון שאין הוא חלוק משאר טבל לענין אזהרה, הוא הדין שאינו חלוק לענין מיתה. והאחרונים ציינו לדברי המדרש איכה [פרשה א אות כח] על הפסוק "גלתה יהודה מעוני": מעוני - על שאכלו מעשר עני. רב ביבי ורב הונא בשם רב: האוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה. והר"ן בנדרים פד ב ד"ה וחכ"א, נקט בפשיטות שחייבים מיתה על טבל הטבול למעשר עני, וכן הביא הר"ש [דמאי ד ג] בשם הירושלמי כדברי המדרש. וביאר המנחת חינוך [רפד ב] שהפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך" אינו לאו בפני עצמו, אלא הוא בא ללמד שאף הטבל הטבול למעשר נכלל בדברי הכתוב "ולא יחללו - אשר ירימו לה"', שממנו למדנו עונש מיתה על טבל הטבול לתרומה. אך דעת הרמב"ם [מאכלות אסורות י כ] היא, שאפילו על מעשר ראשון אינו חייב מיתה, אלא על הטבול לתרומה או תרומת מעשר.

[12] וכפי שנתבאר לעיל, שאפילו רבי מאיר לא אסר מעשר ראשון באכילה לכהן. והקשו הראשונים: הרי יש לפרש את המשנה לענין זכות קבלת מעשר, ולא לגבי פסול מאכילה. שהואיל ומשנתנו לדברי רבי מאיר היא, והוא סובר שמעשר ניתן רק ללוי ולא לכהן, הרי בת כהן שנתארסה ללוי, עדיין לא הוכשרה לחלוק לה מעשר בבית הגורן. ומאידך, בת לוי שנתארסה לכהן, האירוסין פוסלין אותה מלחלוק לה מעשר בגורן [לשון הרשב"א, בקיצור]. והקרן אורה הביא בשם הירושלמי, שאכן מפרש את משנתנו לענין קבלת מעשר, ולא לענין אכילתו. ותירצו הראשונים, שאפילו לדעת רבי מאיר הסובר שאין מעשר ניתן לכהן, מכל מקום כיון שאינו אסור באכילה לכהן, אין האירוסין של בת לוי לכהן פוסלים אותה מלחלוק מעשר בגורן.

[13] הקשו התוס', כיון שחוזרת בה הגמרא מכל המהלך הקודם, למה לא קתני "אלא" בגמרא? ומהטעם הזה חלקו על פירושו של רש"י בדברי רב ששת. ואילו הריטב"א תירץ: אע"ג דלא אמרינן בדברי רב ששת "אלא" - יש כיוצא בו בתלמוד.

[14] ריטב"א. לדברי רב ששת, זה ששנינו במשנתנו ברישא: בת לוי המאורסת לישראל לא תאכל במעשר, הכוונה היא שלא תתרום את תרומת המעשר מהמעשר שקיבל ארוסה. ומשמע מכאן, שבת לוי המאורסת לישראל לא איבדה את זכותה לקבל מעשר ראשון [שאם לא כן, מה ענין הפרשת תרומת מעשר אצלה], וגם משמע שבעלה הישראל נוטל את המעשר עבורה. וביאור הדברים הוא, על פי מה שכתבו הראשונים [נזכרו בהערה לעיל] שלגבי חלוקה במעשר אין בת לוי המאורסת למי שאינו אסור באכילה במעשר, נפסלת בכך מלחלוק במעשר. ולא עוד, אלא אפילו בעלה נוטל מעשר בשבילה. וכיון שמשנתנו היא כחכמים, הסוברים שאף ישראל מותר במעשר, שוב הוא אינו פוסלה מלחלוק, ואף נוטל מעשר בשבילה [וראה עוד בזה בהערות הבאות]. והתוספות תמהו על פירושו של רש"י, שלדבריו, היתה צריכה הגמרא לומר "אלא אמר רב ששת", כיון שהוא ביאור חדש לגמרי ברישא. ועוד, היות שלפירוש רש"י, בכל מקום ששנינו במשנתנו "לא תאכל" גבי מעשר, היינו שאינה נותנת רשות לשלוחה לתרום תרומת מעשר מן המעשר, אם כן, למה שנה התנא לשון זה, ולא אמר בהדיא: אינה נותנת רשות! ? ועוד, האיך יתפרש לדעת רש"י מה ששנינו "בת ישראל מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי לישראל - לא תאכל במעשר"! ? ולפיכך חלקו התוס' על רש"י, ופירשו את הרישא כפי שפירשנו בתחילה כדעת רבי מאיר, ולא חידש רב ששת ביאור אלא בסיפא, ראה דבריהם בארוכה.

[15] המאירי מבאר, שאינה תורמת אלא על מה שהיא אוכלת, אבל לא על כל המעשר של בעלה. מאירי. וכן מבואר ברמב"ם תרומות ד יב. ראה אור שמח [תרומות ד יב] על סוגייתנו. וראה חזון איש מעשרות ז טו בסוף ד"ה אח"כ.

[16] כרבי מאיר, הסובר שמעשר ראשון אסור לזרים, ולפיכך הוה אמינא שצריך הכתוב ללמדנו היתר אכילת מעשר לאשת לוי. וכן משמע בריטב"א.

[17] התרומה חמורה מן המעשר, לפי שחייב עליה זר האוכלה במזיד מיתה, ובשוגג מוסיף עליו חומש. מה שאין כן במעשר, שאפילו לרבי מאיר אין חייבים עליו מיתה וחומש, כדאמרינן לעיל.

[18] נתבאר על פי לשון רש"י בד"ה גרושה: "בת לוי שנתארסה לכהן. דקתני אין חולקין לה מעשר בגורן בשביל בעלה". ומשמע שכוונתו, כי אף הכהן נוטל מעשר - או מעיקר הדין לדעת רבי אלעזר ורבי אלעזר בן עזריה, ודלא כרבי מאיר בענין זה, הסובר: מעשר ראשון ניתן רק ללוי, או אפילו לרבי מאיר [שאנו מפרשים את המשנה כמותו] ולאחר קנס עזרא כדלקמן בעמוד ב - והיא נוטלת מעשר מכחו או בשבילו.

[19] כתב המהרש"א, אין סברא לגזור שלא ליתן לגרושה בת לוי מעשר משום גרושה בת ישראל שמא "יתנו" לה מעשר, כיון דליכא איסורא באכילה, ורק לרבי מאיר, הסובר מעשר ראשון אסור לזרים, יש לגזור מתוך שיתנו לה אתיא לאיסור אכילה כמו שאכלה בחיי בעלה. ועל פי זה ביאר את טעמו של רש"י, המפרש לפי תירוצו של מר בריה דרבנא את הרישא כשיטת רבי מאיר, ואינו מפרש את הרישא כדעת חכמים, וכמו שפירש רש"י בתירוצו של רב ששת.

[20] מלשון רש"י בתירוץ הגמרא נראה, שהקושיא היא הן על הרישא דסיפא, בבת לוי לכהן, והן על הסיפא דסיפא בבת כהן ללוי.

[21] אין הנידון אלא על הנתינה, אבל לגבי איסור אכילה אין מדבר רבי עקיבא, והיא מותרת לזרים, או לפי שיטת רבי מאיר שהיא אסורה לזרים, מכל מקום, לכהן - לכולי עלמא היא מותרת, וכמבואר בגמרא לעיל בעמוד א.

תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי בלבד, אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בן עזריה מתירו לכהן, שאף לכהן (שכן גם הוא משבט לוי) מותר לאכול מעשר ראשון. ותוהים: מתירו?! מכלל הדברים אתה שומע דאיכא מאן [שיש מי] שאסר על כהן לאכול מעשר? והלא כהן לוי הוא ואינו נקרא זר! אלא אימא [אמור] כך: נותנו אף לכהן, שאין חייבים לתת דווקא רק ללוי, אלא אף כהנים בכלל זה.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? אמר רב אחא בריה [בנו] של רבה משמיה דגמרא [בשם המסורת המקובלת], נאמר: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה" (במדבר יח, כד), ומאחר שבפסוק זה המעשר קרוי תרומה, למדים: מה תרומה אסורה לזרים, אף מעשר ראשון אסור לזרים, שאינם לויים. ויש לשאול: אי [או] מה תרומה חייבין עליו מיתה וחומש אם אכלוה זרים — אף מעשר כן יהיה דינו ויהיו חייבין עליו מיתה וחומש?

אמר קרא [הכתוב]: "ומתו בו כי יחללהו" (ויקרא כב ט), ונאמר: "ויסף חמשיתו עליו" (שם יד), ומדיוק הלשון אנחנו למדים שבא הכתוב להדגיש: "בו" — ולא במעשר, וכן: "עליו" — ולא על מעשר. ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים כיצד מפרשים הם השוואה זו שבפסוק — לא לענין היתר אכילה, אלא ללמד: מה תרומה טובלת, שתבואה שלא הפרישו ממנה תרומה היא טבל, ואסורה באכילה, אף מעשר ראשון נמי [גם כן] טובל.

וכדתניא [וכפי שאכן שנינו בברייתא] ר' יוסי אומר: יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו תרומות ומעשרות כל עיקר, אבל אם הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון או שהורם ממנו מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני שאין בו כשלעצמו קדושה אלא הוא צדקה לעניים בלבד, מנין שאף עליו חייב?

תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך..." (דברים יב, יז), ולהלן הוא אומר במעשר עני: "ואכלו בשעריך ושבעו" (שם כו, יב), מה "שעריך" האמור להלן הכוונה היא למעשר עני, אף "שעריך" האמור כאן הוא מעשר עני, ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תוכל", משמע שאסור לאוכלו אלא אחר הפרשה.

ואי מהתם [ואם משם] ממעשר עני בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] שהוא לאיסור לאו בלבד אבל למיתה — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] את ההשוואה לתרומה, לומר שיש גם חיוב מיתה באכילת טבל.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] של דיון זה מנוסחת בצורת שאלה: מעשר ראשון דטביל [שהוא טבל], כלומר, שאי הפרשתו משאירה את הדבר בתורת טבל, הלא מדברי ר' יוסי נפקא [יוצא, נלמד]! ומשיבים: אי [אם] מההוכחה ההיא בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] רק ללאו, אבל למיתה — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש בו כל חומרת איסור טבל.

א ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את המשנה — כשיטת ר' מאיר, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה]: "בת לוי מאורסת לכהן, ובת כהן ללוי — לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר", הכא מאי [וכאן מה] זרות איכא [יש] שתהא פסולה, שאפילו לדעה האוסרת מעשר ראשון למי שאינו לוי, הלא מכל צד לויה היא! אמר רב ששת: מאי [מה פירוש] "אינה אוכלת" דקתני [ששנה] — אינה נותנת רשות לתרום. והכוונה היא שבעודה ארוסה אינה יכולה לומר לשליח לתרום עבור הארוס תרומת מעשר מן המעשר כדי להכשירו, שכיון שעדיין אינה אשתו, אינה זכאית לעשות זאת עבורו.

ושואלים: מכלל הדברים אתה למד כי הנשואה נותנת רשות? ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא], נאמר: "ואכלתם אתו בכל מקום אתם וביתכם" (במדבר יח, לא) — לימד על הנשואה ללוי ("ביתכם") שהיתה בת ישראל שנותנת רשות לתרום תרומת מעשר מן המעשר הניתן ללוי.

וממשיכה הברייתא במשא ומתן: אתה אומר שיכולה לתת רשות לתרום, או אינו אלא שמותרת לאכול? אמרת: תרומה חמורה — אוכלת ישראלית שנישאה לכהן, מעשר הקל לא כל שכן?! ואם כן דבר זה אינו צריך להיאמר, אלא לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום.

מר בריה [בנו] של רבנא אמר: אין כוונת המשנה לומר שבת לוי המאורסת לכהן לא תאכל במעשר, אלא לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שטעם התקנה שלא יחלקו לאשה בגורן הוא משום ייחוד שלא תבוא להתייחד עם גבר זר בגורן, שהוא מקום מבודד, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאסרו זאת משום גרושה, שמא תתגרש האשה, ולא יידעו ששוב אין לה זכות בתרומה, והלא בת לוי מי לא אכלה [האם אינה אוכלת] במעשר בזכות עצמה, אפילו נתגרשה מבעלה?! ומדוע לא יחלקו לה בגורן כשנתארסה לכהן?

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאין אתה מקבל את טעמו של מר בריה דרבנא בבת לוי, וכי גרושה בת כהן מי לא אכלה [האם אינה אוכלת] בתרומה? ומדוע אין חולקים לבת כהן הנשואה לכהן תרומה בגורן! אלא עיקר גזירה זו היא משום גרושה של כהן שהיתה בת ישראל, שלאחר גירושיה שוב אינה אוכלת בתרומה. ומאותו טעם גזרו גם באשת לוי שלא תחלוק בגורן אף שהיא עצמה בת לוי.

ומקשים: אי הכי [אם כן] שטעם המשנה הוא משום הגזירה שלא תקבל אשה מתנות כהונה בגורן, מאי איריא [מה שייך, למה דווקא] מאורסת? אפילו נשואה נמי [גם כן] אינה מקבלת מטעם זה! ומשיבים: באמת לענין זה אין הבדל, אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בראש המשנה] מאורסת, תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] מאורסת ואין זה דווקא משום אירוסין.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: תרומה ניתנת לכהן, ומעשר ראשון ניתן ללוי דווקא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Teruma is for a priest and the first tithe is for a Levite; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Elazar ben Azarya permits it, i.e., the first tithe, to a priest, as he too is from the tribe of Levi. The Gemara is puzzled by this last statement: It says: Permits it. Does this prove by inference that there is one tanna that prohibits a priest from partaking of tithes? But a priest is also a Levite and cannot be considered a foreigner. Rather, say that Rabbi Elazar ben Azarya meant that one may give it even to a priest. The tithe does not have to be handed to a Levite; one may choose to give it to a priest instead.

The Gemara inquires: What is the reason for Rabbi Meir’s opinion? Rav Aḥa, son of Rabba, said in the name of tradition that the verse states: “For the tithe of the children of Israel that they set apart as a teruma to the Lord, I have given to the Levites for an inheritance” (Numbers 18:24). From the fact that this verse calls the tithe “teruma,” we learn: Just as teruma is forbidden to foreigners, so too is the first tithe forbidden to foreigners, i.e., non-Levites. The Gemara asks: If so, is it true that just as with teruma, a foreigner who eats it is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven and to pay the additional fifth for it, so too, with regard to tithes, a foreigner who eats it should be liable for it to receive the punishment of death at the hand of Heaven and to pay the additional fifth?

The Gemara answers that the verse states: “They will die through it if they profane it” (Leviticus 22:9), and a different verse states: “Then he shall add the fifth part thereof unto it” (Leviticus 22:14). A close reading of these verses shows that the Torah is emphasizing that the death penalty comes through it, teruma, and not through tithes, and that a fifth must be added to it, but not to tithes. The Gemara asks: And the Rabbis, who disagree with Rabbi Meir, how do they account for the comparison in the above verse? The Gemara answers: They would say it teaches that just as the requirement to separate teruma produces the status of forbidden untithed produce, so too the requirement to separate the first tithe also produces the status of forbidden untithed produce.

And this is as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei says: One might have thought a person should be liable only for untithed produce from which no terumot or tithes have been separated at all, but if the great teruma has been separated from it and the first tithe has not been separated from it; or if the first tithe has been separated from it and the second tithe has not; or even if the poor man’s tithe, which is merely given to the poor and has no sanctity, has not been separated, from where is it derived that such produce also has the status of untithed produce?

The verse states: “You may not eat within your gates the tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17), and below, with regard to the poor man’s tithe, it states: “That they may eat within your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). Just as “your gates” stated below is referring to the poor man’s tithe, so too “your gates” stated here is referring to the poor man’s tithe, and the Merciful One states in the Torah “you may not eat,” implying that it may be eaten only after separation.

And if we had learned it only from there, I would say that it merely teaches a prohibition against partaking of untithed produce of this type, but the death penalty is not warranted. The comparison to teruma consequently teaches us that eating this type of untithed produce is also punishable by death at the hand of Heaven.

A different version of this discussion presents it in the form of a question: Isn’t it the case that the halakha that failure to separate the first tithe creates the status of untithed produce is derived from the halakha that Rabbi Yosei taught? If so, there is no need for the exposition of the verse referring to tithes as teruma. The Gemara answers: If the proof was from that source alone, I would say that it is only prohibited by a prohibition but the death penalty is not warranted. He therefore teaches us that all the stringencies of untithed produce are in force.

§ The Gemara asks: In what manner did you establish the mishna? In accordance with the opinion of Rabbi Meir. But if so, say the latter clause: The daughter of a Levite betrothed to a priest and the daughter of a priest betrothed to a Levite may eat neither teruma nor tithe. Here, what foreignness is there that prohibits her from partaking of the tithe? Even according to the opinion that prohibits the first tithe to foreigners, this woman is a Levite on both sides. Rav Sheshet said: What is the meaning of: She may not eat, that the mishna teaches? It means that she may not give permission to others to separate the teruma from the tithe. As long as she is merely betrothed to a Levite, she may not appoint a messenger to set aside the teruma from the tithe on behalf of the Levite, as she is not yet his wife.

The Gemara asks: Is it to be concluded by inference that a married woman may give permission to separate teruma from the tithe? The Gemara answers: Yes, and isn’t it taught: “And you may eat it in any place, you and your households” (Numbers 18:31)? This teaches that an Israelite woman married to a Levite may give permission to another to separate teruma from the Levite’s tithe.

The baraita continues to discuss this halakha: Do you say she may give permission to separate teruma from the tithe, or perhaps it is only referring to eating? Say in response: If an Israelite woman married to a priest may partake of teruma, which is stringent, is it not all the more so true for tithe, which is lenient? Consequently, there is no need to teach us this halakha. Rather, the verse teaches that an Israelite woman married to a Levite may give permission to another to separate teruma from the tithe.

Mar, son of Rabbana, said: The mishna is not teaching that the daughter of a Levite who was betrothed to a priest may not partake of tithe, but rather it is coming to say that we do not distribute tithe to her in the granary. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that the reason for the decree against distributing teruma to a woman in the granary is due to the prohibition (Yevamot 100a) against a woman being alone with a strange man in the granary, which is a secluded place, as this concern applies equally to the case here. But according to the one who says that the Sages prohibited this practice due to concern that the woman might be a divorcée, who is no longer entitled to teruma, this concern should not apply to the daughter of a Levite. Does she not partake of tithe on her own account, even after she is divorced?

The Gemara refutes this argument: And according to your reasoning that rejects the explanation of Mar, son of Rabbana, with regard to the daughter of a Levite, does a divorcée who is the daughter of a priest not partake of teruma? Why should the daughter of a priest married to a priest not receive teruma in a granary? Rather, this is a rabbinic decree that was enacted primarily due to a priest’s divorcée who is the daughter of a non-priest, as she may no longer partake of teruma after her divorce. They also applied this decree to the daughter of a priest divorced from a priest. For this reason, they also decreed against a Levite woman receiving a portion in the granary.

The Gemara raises a difficulty: If so, why specifically one who was betrothed; the same would hold true even for a married woman as well. The Gemara answers: There is no difference between them in this regard, but since the tanna taught in the first clause of the mishna: Betrothed, he also taught in the latter clause: Betrothed, although the halakha in the latter clause does not apply exclusively to a betrothed woman.

§ The Sages taught: Teruma is given to a priest, and the first tithe is given only to a Levite; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Elazar ben Azarya says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג רש"י ז"ל: מר ברי' דרבינא אמר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות הניחא למאן דאמר משום יחוד אלא למאן דאמר משום גרושה גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר ולטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה. ופי' רישא כדאוקימנא באכילה ור' מאיר וסיפא בת לוי לכהן ובת הן ללוי דקתני לגבי מעשר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות בלא בעלה ואקשי' למאן דאמר משום גרושה גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר ומאי טעמא גזור בה רבנן ולטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה וקתני התם אשה אין חולקין לה תרומה על הגורן ולא פליג בין בת ישראל לכהן ובין בת כהן לכהן מדלא קתני בהדיא בת ישראל אין חולקין לה תרומה.
וקשה לי מאי פריך אמתניתין דהכא דילמא סבירא ליה לתנא דמתניתין מעשר ראשון ללוי ולא לכהן והאירוסין פוסלין בת לוי מחלוקת מעשר כשם שפוסלין בת כהן בתרומה ובת כהן ללוי אין האירוסין מאכילין כלומר אין נותנין לה מעשר ואיכא למימר בת לוי לכהן אין האירוסין ואפילו נשואין פוסלין אותה אף מחלוקה לפי שאין אירוסין פוסלין אלא בדבר האסור לו באכילה אבל מחלוקה בדברי' המותרין לו לא פסלי אלא אפילו הוא שקיל בשביל אשתו אלא גזירה משום גרושה בת ישראל ופי' נכון הוא לפי זו הגרסא (שיכולים) [שאין יכולים] לפרש דכולה מתניתין מוקי בחלוקה ודלא כר"מ.
אבל כתוב בנוסחאות מר ברי' דרבינא אמר לומר שאין חולקין לה תרומה ומעשר בבית הגרנות הניחא וכו' גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה ועוד גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר אלא גזירה משום גרושה בת ישראל ופירוש לפי גרסא זו מר ברי' דרבינא אמר כל היכא דקתני לא תאכל במעשר בין ברישא בין בסיפא לא אכילת מעשר אלא חלוקה ואקשי' תינח רישא בת ישראל ללוי בת לוי לישראל שהאירוסין פוסלין ואין מחלקין אלא סיפא בת כהן ללוי ובת לוי לכהן בת כהן ללוי למאן דאמר משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה אפילו בתרומה וכ"ש שאינה מחוללת מן המעשר משום שהיא גרושה ומחלקין לה ועוד בת לוי נמי קשיא וכי אינה אוכלת במעשר כשתתגרש ולמה אין מחלקין לה וא"ת משום שאינו יוצא ידי נתינה שהאירוסין פוסלין והא בין לר' אליעזר בין לר"ע בתר עזרא מעשר ראשון לכהן ומתניתין דינא דהאידנא קתני דקודם עזרא לא איכפת ליה שאלו לדברי תורה ארוסה בת ישראל לכהן אוכלת היא בתרומה ויש לשון אחר במקצת נוסחאות ואינו כלום.

הגרש"י ז"ל מר בריה דרבינא אמר לומר שאין חולקין מעשר בבית הגרנות, הניחא למאן דאמר משום יחוד אלא למאן דאמר משום גרושה גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר ולטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה, אלא גזרה משום גרושה בת ישראל. ופירש רישא כדאוקימנא באכילה ממש ור"מ היא, וסיפא בת לוי לכהן ובת כהן ללוי דקתני גבי מעשר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות בלא בעלה, והוא הדין לנשואה. ולקמיה פריך אי הכי אפילו נשואה נמי הניחא לאמן דאמר משום יחוד וכו' אלא למאן דאמר משום גרושה הכא מאי גזרה איכא בבת לוי שנתארסה לכהן אטו אי מגרש לה כהן מי לא אכלה במעשר פילו כי שקלה בדין שקלה ושפיר קא אכלה. ולטעמיך כלומר דמותבת אמתניתין לגבי מעשר התם נמי דקתני אשה אין חולקין לה תרומה על הגורן ולא פליג בין בת כהן לבית ישראל למאן דאמר משום גרושה אמאי לא וכי גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה, ואם תאמר לפי פירוש זה מאי קא פריך אמתניתין גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר, דדלמא הכא לאו משום יחוד ולא משום גרושה נגעו בה, אלא משום פסול דהואיל ומתניתין ר' מאיר היא דאמר מעשר ללוי ולא לכהן, בת כהן שנתארסה ללוי הארוסין פוסלין אותה מן התרומה כתב כהן שנתארסה לישראל, ואין מכשירין אותה לחלוק לה מעשר בבית הגורן. ובת לוי שנתארסה לכהן הארוסין אין מאכילין אותה בתרומה מדעולא, כבת ישראל שנתארסה לכהן ולא נכנסה לחופה ופוסלין אותה מלחלוק לה מעשר בגורן, ויש לומר כיון דמעשר מותר לכהן אין האירוסין פוסלין בו, דאין האירוסין פוסלין אלא בדבר האסור לו באכילה כתרומה לזרים, אבל מעשר המותר לכהן חולקין אפילו לו לכתחלה משום אשתו כענין שאמרו לענין מתנות במסכת חולין (קלב, א) רב כהנא שקיל בשביל אשתו.
אבל הגאונים ז"ל גורסין לומר שאין חולקין לה תרומה ומעשר בבית הגרנות, הא ניחא למאן דאמר כו' אלא למאן דאמר משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה, ועוד גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר, אלא גזרה משום גרושה בת ישראל. והכי פירושו סיפא דמתניתין דקתני בת כהן ללוי לומר שאין חולקין לה תרומה ומעשר בבית הגרנות והוא הדין לנשואה. ואקשינן אתרי בבי דסיפא דאטו גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה, כלומר וכל שכן במעשר אם כן בשנתארסה ללוי מפני מה אין חולקין לה דהא ליכא למיגזר כלל משום דלמא יהבי לה כשהיא גרושה דהא שפיר קא אכלה. ואי אמרת מכל מקום ידי נתינה לא יצאו ומשום הכי גזרינן, הא מתניתין בתר דקנסינהו עזרא נשנית, ולכולי עלמא מעשר אף לכהן. ועוד בת לוי לכהן נמי אמאי אין חולקין לה במעשר, דאטו כי נתגרשה מי לא אכלה במעשר. ופרקינן דסיפא משום גזרת גרושה בת ישראל היא דאינה אוכלת לא בתרומה ולא במעשר, וכל שכן דידי נתינה לא יצאו.

ורבנן מה תרומה פי' קרי ליה לר' אלעזר בן עזריה בשם חכמים משום דרבנן כוותיה ס"ל והלכתא כוותיה:

כדתניא ר' יוסי אומר וכו' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' פי' והאי קרא אזהר לאוכל טבל בעוד שיש בו מעשר ותרומה ועונש מיתה שיש בטבל מדכתיב בתרומה ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידי' לתרום הכתו' מדבר וכדאי' בסנהדרין:

וקאמר רחמנא לא תאכל הג' ואי מההיא ה"א ללאו אבל מיתה לא קמ"ל וה"פ דרבנן דרשי קרא דלעיל דאתק' מעשר לתרומה לענין שהוא טבל התרומה וכדתני ר' יוסי ושמא תאמר דההוא מלא תוכל נפקא כדדריש ר' יוסי ואייתר אידך קרא לכדר"מ להכי אמרי' דאצטריך דאי מדר' יוסי ליכא אלא לאו ואצטריך אידך לומר שהוא טבל למיתה וא"כ יהיה חמור טבל שיש בו מעשר ראשון מפני תרומת מעשר שבו יותר ממעשר ראשון עצמו מפני שכבר הופרש' ממנו תרומת מעשר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שהאוכל טבל שהופרש ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנה מעשר ראשון לוקה אבל אין בו מיתה ואין זה כלום סוגיי' לא לר"מ ולא לרבנן והא דאמרי' ומתו בו ולא במעשר זהו לאחר שהורם ממנו תרומת מעשר שהיא במיתה. וי"ג וקאמר רח' לא תוכל ואידך מהתם נפקא ואידך אי מההיא ה"א ללאו וכו' וענין גי' זו שוה לגרסא ראשונה אלא שהיא ארוכה יותר ועוד יש גרסא אחרת שאינה נכונה כלל:

במאי אוקימנא כר"מ אימא סיפא וכו' עד הכא מאי זרות איכא פי' דאפי' לר"מ בת כהן אינה זרה למעשר וכו'

אמר רב ששת מאי אינה אוכלת דקתני אינה נותנת רשות לתרום וא"ת והא לא תאכל קתני וי"ל דה"ק אין לה רשות לאכול כל זמן שתרצה אם עדיין לא הופרשה ממנו תרומת מעשר שהרי אין בידה לתקנו ובהאי אוקמתא אפילו רישא מיתרצה ואפי' לרבנן וכדפרש"י ז"ל ואע"ג דלא אמרינן בדרב ששת אלא יש כיוצא בו בתלמוד:

או אינו אלא לאכול פי' ובא הכתוב לומר לך דכיון שנשאת לו מותרת במעשר ומהדרי' דלהא לא אצטריך דאפי' תימא דמעשר אסור לזרים כיון שנשאת ללוי אוכלת מחמתו ק"ו מתרומה וכדמפרש ואזיל:

ומר בריה דרבינא אמר לומ' שאין חולקי' לה מעשר בבית הגרנות פרש"י ז"ל רישא כדשני לעיל כדר"מ וסיפא דקתני בת לוי לכהן ובת כהן ללוי לא תאכל במעשר היינו שאין חולקי' לה מעשר מבית הגרנות בלא בעלה וה"ה לנשואה כדמפרש בסמוך וגורס הוא ז"ל הניח' למ"ד משום ייחוד אלא למ"ד משום גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר וליטעמך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה אלא גזרה שום גרושה בת ישראל וה"פ הניחא למ"ד לק' במכילת' דמ"ה אין חולקין תרומ' לאשה בלא בעלה משום ייחוד יש לפרש משנתינו ג"כ משום ייחוד אלא למ"ד טעמ' התם משום גרושה שמא יגרשנה הכהן ויתנו לה ג"כ ונמצאת זרה אוכל' בתרומה הכא גבי מעשר מא"ל אטו בת לוי שנתגרשה זרה היא לגבי מעשר ומאי גזרי' בה ומהדרי' וליטעמי' דמותבת לי מהא אמאי לא מותבת התם גבי תרומה למה גזרו בבת כהן לכהן וזרע אין לה אטו גרושה בת כהן כי מגרש' לא הדרא ואכל' בתרומה אלא לא פלוג רבנן. וא"ת ומנא לי דטעמ' משום ייחוד או משום גרושה דילמא טעמא משום שהאירוסי' שנתארסה בת לוי לכהן פוסלים אותה שלא תחלוק בגורן וכשם שפוסלים לבת כהן מלאכול בתרומה אין מאכילים וי"ל דסברא הוא שאין האירוסים פוסלים בדבר האסור באכילה כתרומה אבל אינן פוסלים חלוקה בגורן ואפילו לר"מ דמעשר ראשון נתינתו ללוי ולא לכהן כיון דסוף סוף מותרת לאוכלו:

ויש לגאוגים ז"ל גרסא אחרת ואינה בספרים שלנו ומ"מ עולה היא לפרש"י ז"ל וכמו שכתביו בחדושי' הארוכי':

או א) אינו אלא אפילו מעשר עני. דאין בו קדושה כלל:

אף שעריך האמור כאן מעשר עני. וא"ת ומעשר ראשון מנלן אי מכ"ש דמעשר עני הא אין מזהירין מן הדין וי"ל דאין זה אלא גלוי מלתא בעלמא:

אי מההיא ה"א ללאו וכו' וא"ת כיון דידעי' [דחייב] מיתה ל"ל קרא ללאו. וי"ל דאצטריך קרא דלא תוכל למעשר עני שאין בו קדושה וא"ת ומיתה מנלן למעשר עני דממעשר ראשון לא ילפינן ליה שהרי אין במעשר עני קדושה וי"ל כיון שראינו מלא תוכל שמעשר ראשון ומעשר עני שוין לענין לאו ה"ה לענין מיתה שאין לחלק בהם:

ה"ג מר בריה דרבינא אמר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות. הניחא למ"ד משום יחוד אלא למ"ד משום גרושה פי' שמא יגרשנה בעלה ותהא זרה והעולם לא ידעו ויתנו לה תרומה:

גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר וא"כ אפילו תתגרש יכולה לאכול:

ולטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה. פי' אמאי אמרי' לקמן אין חולקין תרומה בבית הגרנות ולא מחלק הספר בשום נשים משמע אף בבת כהן ואמאי אין חולקין לה מי לא אכלה בתרומה ואפי' אם נתגרשה. י"ג איפכא אלא למ"ד משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה פי' אמאי אמרינן במתני' בת כהן מאורסת ללוי לא תאכל בתרומה ולטעמיך גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר. ולא נהירא פירוש זה דמאי קשיא ליה מתניתין אמאי בת כהן ללוי לא תאכל בתרומה הלא טעמא רבא איכא משום דאיפסלא באירוסין כדאמרינן לעיל האירוסין פוסלין ולאו טעמא משום גרושה לכן נראה גי' ראשונה:

מ"ט דר"מ אר"א ב"ד משמי' דגמרא כי את מעשר בנ"י אשר ירימו תרומה מה תרומה אסור לזרים אף מע"ר אסורה לזרים, בת לוי לא תאכל בתרומה ולא במעשר פי' בתרומה כדאמרי' העובר והיבם וכו' שגם בת הלוים זרים בתומה. אלא לא תאכל אמאי הכא מאי זרות איכא אמר מר ב"ד לומר שאין חולקים לה תבואה בבית הגרנות. פי' האי דתני לא תאכל במעשר לאו אכילה ממש היא דודאי אכלה במעשר בין היא לויה בין היא כהנת אל אה"ק אין חולקין לה מעשר בגורן שאין חולקין לאשה בלא בעלה הניחא למ"ד משום יחוד אל אלמ"ד משום גרושה שמא יגרשנה בעלה ותהנא זרה דבבת ישראל לכהן מיירי והכא כיון דהיא בת לוי אטו גרושה בת לוי לא אכלה במעשה, ומהדר משום גרושה בת ישראל א"ה אפילו נשואה נמי אה"נ ואיידי דתנא רישא מאורסת דהיא משום זרות תני נמי סיפא מאורסת וה"ה לנשואה שאין חולקין לה מעשר בגורן משום גרושה בת ישראל:

בפרש"י בד"ה תרומה לכהן כו' ועוד מדקמהדר ליה ר' אלעזר לשון היתר כו' עכ"ל והא דקאמר תלמודא אלא אימא נותנו לא שמגיה כך אלא מתירו היינו נותנו ולא קאמר ר"א הך לישנא אלא משום דשמע ר"א מר"מ איסור והיתר דמעשר ראשון ללוי ואסור לזר קאמר איהו נמי לשון היתר:

בד"ה מכלל דאיכא למאן כו' דכהנים איקרו לוים עכ"ל אע"ג דאליבא דר"מ קיימינן ואליביה לא אמרינן דכהנים איקרו לוים לגבי נתינה דהא כרבי עקיבא סבירא ליה דאין נותנין אלא ללוי מ"מ הכא באיסור אכילה דבזרות תליא מלתא ודאי דכהנים אקרו לוים לכ"ע:

בד"ה מאי אינה אוכלת דקתני כולה מתני' לגבי מעשר כו' עכ"ל והשתא חזר בו מהא דאוקמה למתני' כר"מ וכן הבינו התוס' מפרש"י אבל לקמן בשנויא דאוקמא למתני' לומר שאין חולקין לה כו' לא רצה לפרש כן דכולה מתני' לגבי מעשר מיירי שאין חולקין לה כו' וחזר בו מהא דאוקמא כר"מ דמעשר אסור בזר דאין סברא לגזור שלא ליתן לגרושה בת לוי מעשר משום גרושה בת ישראל שמא יתנו לה מעשר כיון דליכא איסורא אבל לר"מ ניחא דמתוך שיתנו לה אתיא לאיסור אכילה כמו שאכלה בחיי בעלה וק"ל:

בד"ה איידי דתנא רישא כו' ובת לוי לכהן אשמועינן דלא מוכלי לה כו' עכ"ל כצ"ל דבת לוי לכהן אשמועינן דלא מוכלי לה בתרומה וכן מצאתי בספרים מדוייקים:

בד"ה מאי אינה אוכלת כו' וכן בסיפא בת לוי לכהן כו' דס"ד שלא יפסול בת כו' דאוכלת מעשר האסור לזרים כו' עכ"ל ק"ק דמי הכריחם לכך דהא לפירוש הקונטרס ניחא להו כולה בבא דתרומה בפשיטות דאשמעינן בהו איסור אכילה אע"ג דכרבנן אתיא מתני' דמעשר מותר לזרים ולא קשיא להו לפ"ה דה"ל למתני בהדיא מני ועוד דליתני אפילו בת לוי ללוי כו' אלא במציעתא איירי כולה לענין נתינת רשות אבל בסיפא ניחא לפ"ה כמ"ש לפרושיה דאגב תרומה נקט לשון לא תאכל במעשר וה"ה אפי' בת לוי ללוי כו' ודו"ק:

ע"א רש"י ד"ה ולטעמיך כו' ומאן דגריס איפכא וכו'. ר"ל דיש גורסים בגמרא אלא למ"ד משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה ולטעמיך גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר וכו':

תוס' ד"ה מה תרומה טובלת וכו' עד וקשה לר"י מעשר ראשון נמי כתיבא ביה תרומת מעשר. הלשון מגומגם וכוונת התוס' הוא זה דמקשה על פרש"י דפירש הטעם שפשוט לגמ' דתרומה טובלת משום דהתרומה מעורבת בתוכה ותרומה במיתה ולכך חייבים ג"כ על הטבל מיתה א"כ לפי זה למה לן קרא למעשר ראשון תיפוק ליה נמי מטעם שמעורב בתוכו תרומת מעשר שיש לו דין תרומה ולכך אף לאחר שהורמה התרומה מהטבל חייבים מיתה על אכילה מאחר שעדיין לא הופרש ממנו מעשר ראשון שתרומת מעשר בתוכו:

ד"ה אף מעשר ראשון טובל וכו' ועוד דמסתבר לאוקמי וכו'. כוונת התוס' דאע"ג דאין היקש למחצה לא מסתבר להו לרבנן לאוקמי הקישא שיהא אסור לזרים שהוא איסור חדש דלא אשכחן ליה בדוכתא אחרינא ומוקמי לה לטבל דמעשר ראשון:

גמ' הניחא למ"ד משום יחוד כו'. נ"ב זאת הגירסא ס"א הניחא למ"ד משום יחוד אלא למ"ד משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה וליטעמיך גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר אלא כו':

"משמיה" דגמרא. צ״ל "משמא". וכצ"ל ברש"י (וכ"ה בדפוס ווינציא בגמ׳ ורש"י)

תוס' ד"ה רבי אלעזר וכו' קדים טובא לרבי מאיר וכו'. עיין בבכור שור ריש ברכות:

תרומה לכהן. נתינתה לכהן ומעשר ראשון ללוי קתני מעשר ללוי דומיא דתרומה לכהן מה תרומה אכילתה כנתינתה לכהן ולא לזר אף מעשר ללוי אכילתו ללוי ולא לזר דאי לאו הכי סבירא ליה לר' מאיר תרומה למאי קתני נהי דמעשר איצטריכא ליה לאורויי דלא יהבינן ליה לכהן כר' אלעזר בן עזריה אלא תרומה ל''ל ועוד מדקמהדר ליה ר''א לשון היתר מכלל דר''מ נמי באיסור והיתר איירי: מכלל דאיכא למאן דאסר. מעשר לכהן לאכול בתמיה והא ודאי כהנים לאו זרים נינהו כדאמר לקמן דכהנים איקרו לוים: נותנו אף לכהן. כדקאמר לקמן טעמא: משמיה דגמרא. כך קיבל מרבו ורבו מרבו עד ר''מ ששמע משמו ולאו מן דעתיה קמפרש לטעמא דר''מ: מה תרומה טובלת. שכל זמן שלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל דהא מיתה כתיב ביה: אף מעשר ראשון טובל. ואע''ג דבדידיה ליכא מיתה חייבין מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו: או אפילו מעשר עני. דקיל כצדקה בעלמא דלאו צד קדושה אית ביה: ואכלו בשעריך. בשנה השלישית משתעי קרא: הכי גרסינן וקאמר רחמנא לא תיכול ואי מהתם ה''א ללאו אבל מיתה לא קמ''ל: מאי אינה אוכלת דקתני. כולה מתני' לגבי מעשר: אינה נותנת רשות. לשלוחה לתרום מעשר של ארוס ולהרים ממנו תרומת מעשר והוה ליה כתורם שלא מדעת: ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם. השוה הכתוב אשתו לו לימד על בת ישראל נשואה ללוי כו': ה''ג מר בריה דרבינא אמר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות הניחא למ''ד משום ייחוד אלא למ''ד משום גרושה גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר וליטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה אלא גזירה משום גרושה בת ישראל. וה''פ רישא כדאוקימנא באכילה ממש ור''מ וסיפא בת לוי לכהן ובת כהן ללוי דקתני לגבי מעשר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות בלא בעלה וה''ה לנשואה ולקמן פריך אפי' נשואה נמי: הניחא למ''ד. בפרק נושאין על האנוסה (לקמן דף ק.) משום ייחוד אין חולקין תרומה לאשה בגורן אלא למ''ד טעמא משום גרושה שמא יגרשנה בעלה ותהא זרה ואין הכל יודעים ויחזרו ויתנו תרומה לזרה: גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר. ואמאי בת לוי שנתארסה לכהן דקתני אין חולקין לה מעשר בגורן בשביל בעלה אמאי גזור בה רבנן הא אי נמי מגרש לה שפיר קאכלה מעשר: וליטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה. כלומר וליטעמיך דמותבת אמתניתין לגבי מעשר ה''נ בפרק נושאין (שם) דאיתמר עיקר מילתא דקתני אשה אין חולקין לה תרומה על הגורן ופרשינן טעמא משום גרושה ולא פליג בין בת ישראל לכהן ובת כהן לכהן גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה אלא גזירה משום גרושה בת ישראל ומאן דגריס איפכא לא מיתוקמא כלל דהיכי מצי פריך מתרומה דמתני' דקתני בת כהן ללוי לא תאכל בתרומה הא ודאי שפיר קתני דאיפסלה בארוסיה וטעמא לאו משום שמא תתגרש הוא: איידי דתנא רישא מאורסת. לגבי אכילה ממש דהתם דוקא מאורסת דגבי בת כהן לישראל וללוי לענין תרומה ובת לוי לישראל לענין מעשר אשמועינן דפסיל לה אירוסין וגבי בת ישראל לכהן וללוי ובת לוי לכהן אשמועינן דלא מוכלי לה תנא נמי סיפא בת כהן ללוי ובת לוי לכהן לענין חלוקה דמעשר מאורסת:
תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי. פי' בקונטרס דדייק מדקתני מעשר ראשון ללוי דומיא דתרומה לכהן דאכילתה כנתינתה דאי לאו הכי תרומה למאי קתני לה וקשה דא''כ לימא נמי ר''ע היא דקתני נמי לקמן כי האי לישנא ואי משום דסתם משנה רבי מאיר הא אמרינן (סנהדרין דף פו.) וכולהו אליבא דר''ע ומדמהדר נמי ר''א לשון היתר אין לדקדק דדלמא הא דאיירי ר''מ באיסור והיתר היינו בתרומה דאסורה ללוי ושריא לכהן ופירש ריב''ן דגרסינן בהדיא בדברי ר''מ מעשר ראשון אסור לזרים: רבי אלעזר מתירו לכהן. ל''ג בן עזריה דר''א בן עזריה קדים טובא לר''מ ולקמן בברייתא דר''ע גרס ר' אלעזר בן עזריה דהוא בר פלוגתיה: מה תרומה טובלת. פי' בקונטרס בשלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל דהא תרומה מיתה כתיבא ביה וקשה לר''י מעשר ראשון נמי כתיבא ביה תרומת מעשר ועוד אי מטעם זה לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא ליה ופי' ריב''ן משו' דדרשי' בפ' הנשרפין (סנהדרין פג. ושם) ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול מתרומה: אף מעשר ראשון טובל. אבל איסור זרות לא ילפינן לרבנן אע''ג דאין היקש למחצה כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה ועוד דמיסתבר לאוקומי היקישא אמאי דאסר קרא בדוכתא אחרינא כמו טבל דילפינן בסמוך מלא תוכל לאכול ואית ביה לאו ואתא היקישא לאתויי נמי מיתה אבל לאוקומי בה איסורא דלא אשכחן לא מקשינן: אי מהתם ה''א ללאו. ומהיקישא לא הוה שמעי' ללאו ומיתה אי לאו דאשמעינן לאו מהכא כדפי' ועוד דאיצטריך לא תוכל לאכול למעשר עני דטביל וא''ת מנ''ל דטבל מעשר עני במיתה הא לא אתקש לתרומה וי''ל דשמא אין בו מיתה אי נמי כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה''ה לענין מיתה: מאי אינה אוכלת דקתני אינה נותנת רשות לתרום. פי' בקונטרס דקאי אכולה מתניתין לגבי מעשר דאינה נותנת רשות וקשה לרבינו יצחק דהוה ליה למימר אלא אמר רב ששת כיון דהדר ביה משינויא קמא ועוד דכיון דכל לא תוכל היינו דאינה נותנת רשות הוה ליה למיתני בהדיא הכי ועוד דליתני אפילו בת לוי ללוי ועוד דמעוברת מה שייך למיתני לענין נתינת רשות ואר''י דלרב ששת נמי מפרש רישא דמתני' כדאמרן ועיקר מתני' אתא לאשמועינן איסור אכילה וכן בסיפא בת לוי לכהן בת כהן ללוי איצטריך לאשמועינן דלא תאכל בתרומה דסלקא דעתך שלא יפסול בת כהן מן התרומה כיון דאוכלת מעשר האסור לזרים ומעשר נקט לענין נתינת רשות ואגב תרומה נקט לשון לא תאכל והוא הדין אפילו בת לוי ללוי ובת כהן לכהן אין נותנת רשות אלא איידי דנקט בת לוי לכהן ובת כהן ללוי לענין אכילה איירי בהו נמי לענין נתינת רשות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד