יבמות פה ע"ב

קנסו אותו כתובה, כלומר, לא פטרוהו חכמים מלתת לה כתובה, שכיון שיש פסול, הנישואין הללו לא יתקיימו, ולכן לא קנסו אותה להפסיד את כתובתה. ומפני מה אמרו כי שניות שהן אסורות מדברי סופרים אין להן כתובה — מפני שהוא כשר והיא כשרה, ולכן אין להם סיבה להתגרש, וכל מקום שהוא כשר והיא כשרה, קנסו אותה בכתובה כדי להחיש את גירושיהם.

רבי אומר טעם אחר: הללו כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט — דברי תורה הם, ודברי תורה אין צריכין חיזוק, אין עושים להם תקנה מיוחדת כדי לחזקם. והללו השניות מדברי סופרים הם, ודברי סופרים צריכין חיזוק ולכן קנסוהו יותר. דבר אחר: זה, במקרה ששניהם פסולים — הוא זה שמרגילה ומושך אותה לחיות עמו, וזו כששניהם כשרים, אף שיש בנישואיהם איסור — היא מרגילתו, ולכן קנסו אותה.

ושואלים: דבר אחר זה, מאן קתני לה [מי שנה אותה], לפי איזו שיטה נאמרו הדברים? איכא דאמר [יש מי שאומר] שר' שמעון בן אלעזר קתני לה [שנה אותה] כתוספת לדבריו הקודמים, ובסגנון מה טעם קאמר [אמר], כלומר, מה טעם אמרו שכאשר הוא פסול והיא פסולה קנסו אותו כתובה — מפני שהוא מרגילה, שהרי עיקר הפסול נוגע בעיקר לה, ולכן קנסו אותו שלא ירגילנה. ומה טעם אמרו שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה — מפני שהיא מרגילתו שהרי איננה נפסלת על ידי כך, ולא איכפת לה בעבירה, ולכן תיקנו שמפסידה כל זכויותיה.

איכא דאמר [יש מי שאומר]: רבי קתני לה [שנה אותה] כתוספת לדבריו, וכך יש להבין טעמה של תוספת זו, כי חלוצה לכהן קא קשיא ליה [היה קשה לו]: והא [והרי] חלוצה שהיא דרבנן [מדברי סופרים] ולא מן התורה, ובכל זאת אית [יש] לה כתובה ולא עשו חכמים חיזוק לדבריהם! הדר [חזר] ואמר טעם אחר: חלוצה לכהן כיון דפסיל לה מדרבנן [שפוסל אותה לכהונה לפחות מדברי סופרים], זה — הוא מרגילה שהוא לא איכפת לו בכך, והיא זו שמעוניינת להתגרש, וזו שניה ששניהם אינם נפסלים — היא מרגילתו.

ושואלים: מאי איכא [מה יש] הבדל למעשה בין רבי לר' שמעון בן אלעזר? אמר רב חסדא: לגבי ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה:

מאן דאמר [מי שאומר] שהטעם הוא מפני שהדברים הם דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זו גם כן מן התורה] ולכן מקבלת כתובה, מאן דאמר [מי שאומר] מפני שהוא מרגילה — הא [הרי] פה היא מרגלא ליה [מרגילה אותו], שהרי הממזרת או הנתינה פסולה בעצמה, והיא מעוניינת להינשא לישראל, שעל ידי כך יש דרך כלשהי במשך הדורות להכשיר את הצאצאים לבוא בקהל, אם יקח בנה הממזר שפחה ויוליד ממנה ילדים שהם עבדים, ואחר כך ישחרר אותם.

ושואלים: ולדעת ר' אליעזר שאמר [שאמר] שגם אם נשא ממזר שפחה — הרי זה הילד עבד וממזר, ואם כן, מאחר שאין לה כל תקוה להכשיר את ילדיה, אם כן הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום]! אלא אמר רב יוסף: לגבי מחזיר גרושה משניסת [משנישאת] לאחר איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל להלכה; מאן דאמר [מי שאומר] שהדבר תלוי אם האיסור הוא דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] מפני שהוא מרגילה — הא [הרי] היא מרגלא ליה [מרגילה אותו] שהרי אין היא וזרעה נפסלים על ידי נישואין אלה.

ושואלים: ולר' עקיבא, שאמר כי יש ממזר מחייבי לאוין ובכלל זה גם גרושה שחזרה ונישאה לבעלה הראשון לאחר שנישאה לאחר, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום], שהרי זרעה נפסל בכך! אלא אמר רב פפא: לענין בעולה לכהן גדול איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, מאן דאמר דאורייתא [מי שאומר שהטעם הוא אם האיסור מן התורה] הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] שטעם האיסור הוא מפני שהוא מרגילה — הא היא מרגלא ליה [זה היא מרגילה אותו], שהרי יש כאן רק איסור עשה ואינו פוסל את הילדים.

שואלים: ולדעת ר' אליעזר בן יעקב שאמר שיש חלל גם מחייבי עשה, כגון בעולה לכהן גדול, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום] ! אלא אמר רב אשי: לענין מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שאם חשד באשתו שזינתה, וקינא לה, אבל לא הביאה לבית המקדש כדי שתיבדק במים המרים, והמשיך לחיות עימה ועבר על דברי תורה (כי אשה שקינא לה בעלה ונסתרה, אסורה עליו) —

מאן דאמר [מי שאומר] שהטעם הוא אם הדבר אסור דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] שהטעם הוא מפני שהוא מרגילה — הא [זה] היא מרגלא ליה [מרגילה אותו], שהרי היא איננה נפסלת בכך, ולא איכפת לה. ושואלים: ולר' מתיא בן חרש שאמר: אפילו הלך בעלה להשקותה, ובא עליה בדרך — עשאה זונה, ואם כן פסל אותה לכהונה, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום] שהרי היא נפסלת בכך! אלא אמר מר בר רב אשי בסוטה ודאי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שאם זנתה אשתו — הריהי אסורה עליו, אבל הכל מודים שהילדים הנולדים ממנה אינם ממזרים, ולכן היא מרגילה אותו, למרות שהדבר אסור מן התורה.

א משנה בת ישראל שהיא מאורסת לכהן, או שהיא מעוברת מכהן ומת, או שהיא שומרת יבם לכהן. וכן בת כהן שהיתה מאורסת, מעוברת או שומרת יבם לישראל — לא תאכל בתרומה. בת ישראל שהיתה מאורסת ללוי, או מעוברת מלוי, או שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי מאורסת, מעוברת או שומרת יבם לישראל — לא תאכל במעשר ראשון.

בת לוי שהיתה מאורסת לכהן, או שהיתה מעוברת מכהן או שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן ללוי — לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. לפי הכלל שהאירוסין, העובר והיבם, יפה כוחם לפסול מאכילת תרומה אם היא בת כהן, ולא להאכיל כשבעלה כהן.

ב גמרא שנינו במשנה שבת ישראל המאורסת ללוי לא תאכל במעשר, ותוהים: ותהא אפילו זרה גמורה, זרה מי לא אכלה [האם איננה אוכלת] במעשר?! הרי במעשר אין קדושה, והוא רק רכושו של הלוי, ומה ההבדל אם היא לויה או איננה לויה? ומשיבים, אמר רב נחמן אמר שמואל: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: מעשר ראשון אסור באכילה לזרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - ב

וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה ^[8] - קנסו אותו, את הבעל, שיתן כתובה.

כלומר, לא קנסו את האשה שלא יתן כתובה, אלא יתן לה כתובה כמו שנותנים לכל אשה.

כי אף על פי שקנסו את האשה האסורה משום "שנייה", שתפסיד את הכתובה, דוקא שם קנסו, משום שאם לא תהיה לה כתובה, היא תניח את הבעל, ותצא ממנו.

אבל כאן, גם אם תהיה לה כתובה, היא תניחנו, ותצא, כי היות והוא נפסל על ידה, תהיה קטטה ביניהם.

והוא הדין כשהיא נפסלת על ידו. ^[1]

ומפני מה אמרו: "שניות לעריות", שאיסורן הוא מדברי סופרים - אין להן כתובה?

מפני שהוא כשר והיא כשרה, ונמצא שלא תניחנו ותצא, אם יהיה לה כתובה.

וכל מקום שהוא כשר והיא כשרה - קנסו אותה [את האשה] שתפסיד כתובה, שמחמת כן תניחנו, ותצא.

רבי אומר טעם אחר:

כי הללו - אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט - אסורות מדברי תורה. ודברי תורה אין צריכים חיזוק באמצעות קנס.

ואילו הללו - "שניות" - איסורן הוא מדברי סופרים. ודברי סופרים צריכין חיזוק ...

דבר [טעם] אחר לבאר את החילוק בין שניות לבין אלמנה וגרושה:

כהן גדול הנושא אלמנה, או כהן הדיוט הנושא גרושה - זהו [זה הוא], הבעל הוא זה שמרגילה לנישואין אלו.

שהיא ודאי אינה משדלתו שישאנה, היות ויש פסול על ידי הנישואין. אלא הוא זה משדל אותה להינשא לו [וכפי שיבואר], ולכן לא קנסו אותה.

ואילו באיסור שניות - זו היא, האשה היא זו שמרגילתו שישא אותה, ולכן קנסוה.

כי היות ולא היא נפסלת, ולא זרעה נפסל, בנישואי שניות, ואין היא מפסידה כלום על ידי הנישואין, יש להניח שהיא זו שמשדלת אותו שישאנה, כי יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא. ולכן קנסו אותה. ^[2] אבל במקום שהיא או וולדה נפסלים, אין היא משדלת אותו, ויש לתלות בו את השידול לנשואין בעבירה.

ומסתפקת עתה הגמרא, מי הוא התנא שאמר בברייתא "דבר אחר" -

מאן קתני לה? מי הוא התנא שאמר את הטעם הזה של "דבר אחר"? האם רבי שמעון בן אלעזר אמרו, או רבי?

ומביאה הגמרא מחלוקת בדבר -

איכא דאמר:

רבי שמעון בן אלעזר הוא זה שקתני לה. ו"מה טעם" קאמר [באומרו "דבר אחר"], וכך אמר -

מה טעם אמרו באלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שאף על פי שגם הוא פסול וגם היא פסולה, בכל זאת קנסו אותו דוקא, שיתן כתובה, ולא קנסו אותה שתפסיד כתובתה? - מפני שהוא מרגילה ולא היא.

כי אם הוא נפסל - היא נמנעת מלשדל אותו לשאתה, כיון שאין רצונו בכך.

ואם היא נפסלת - אין היא מעונינת בנישואין אלו, הגורמים לה פסול.

וכיון שאין היא מרגילתו, אין קונסים אותה, אלא דינה כשאר נשים.

ומה טעם אמרו: שניות, כיון שהוא כשר והיא כשרה לפיכך קנסו אותה כתובה? - מפני שהיא מרגילתו.

אך איכא דאמר:

רבי - הוא זה שקתני לה לטעם הנוסף.

ואמר זאת רבי, היות שביאר את טעם החילוק בין איסור דאורייתא שלא קנסו בו ובין איסור דרבנן שקנסו בו, בכך שדברי תורה אין צריכים חיזוק, ואילו דברי סופרים צריכים חילוק.

ומעתה, דין חלוצה, שיש לה כתובה, הוא דקא קשיא ליה לרבי -

והא איסור חלוצה לכהן הוא רק איסור דרבנן! ולדברי רבי, איסור דרבנן צריך חיזוק כמו "שניות", לקנוס אותה, ולמה אית לה לחלוצה כתובה!? ^[3]

ולכן, הדר חזר ואמר רבי טעם אחר לחילוק:

כיון דבחלוצה לכהן, פסיל לה הכהן מתרומה, מדרבנן, שתיקנו חכמים שחלוצה הנישאת לכהן תיפסל מלאכול בתרומה, לכן שוה דינה של החלוצה הפסולה לתרומה מדרבנן לדין הפסולות מן התורה, ולא לדין הפסולות משום "שניות" מדרבנן. כי גם בחליצה יש לחלק בינה ובין שניות מחמת הטעם -

"זהו מרגילה, וזו היא מרגילתו"

שהרי החילוק בין איסורי תורה שלא קנסו בו לאיסורי דרבנן שקנסו בו, הוא משום שבמקום פסול היא לא מרגילתו, ולכן לא קנסוה. ורק באיסור דאורייתא יש פסול ולא באיסור דרבנן.

אבל חלוצה לכהן, הרי היא נפסלת בתרומה מדרבנן. וכיון שהיא נפסלת, היא אינה מרגילתו, ולפיכך יש לה כתובה אפילו כשהפסול שלה הוא רק מדרבנן.

ועתה מבארת הגמרא מאי איכא, איזו נפקא מינה להלכה יש בין טעמו של רבי לטעמו של רבי שמעון בן אלעזר?

ומביאה הגמרא כמה אפשרויות שבהן יש הבדל בין שני הטעמים:

הנפקא מינה הראשונה:

אמר רב חסדא: ממזרת ונתינה לישראל - איכא בינייהו:

מאן דאמר, רבי שאמר את הטעם באלמנה וגרושה שלא קנסוה מפני שהוא איסור דאורייתא, ודברי תורה אין צריכים חיזוק

הרי הא - ממזרת ונתינה לישראל - נמי אסורה לו מדאורייתא, כי דברי תורה אין צריכים חיזוק, ולכן יש לה כתובה.

מאן דאמר, רבי שמעון בן אלעזר, שאמר את הטעם שלא קנסוה להפסיד כתובתה באלמנה וגרושה לכהן מפני שהוא מרגילה ולא היא, כי היא אינה מעונינת בנישואין שכאלו כיון שהיא נפסלת או שזרעה נפסל -

היינו דוקא באלמנה וגרושה, שנישואין אלו גורמים לה פסול לתרומה, ולזרעה להיות חללים.

אבל הא, ממזרת ונתינה, שאין היא נפסלת על ידי הנישואין שלה לישראל יותר מהפסול שכבר יש בה ^[4] - היא מרגלא ליה, ולכן יש לקונסה שתפסיד כתובתה. ^[5] אך מקשה הגמרא: ולרבי אליעזר [שחולק על רבי טרפון - עיין בהערה 5], דאמר רבי אליעזר, אף ממזר שנשא שפחה הרי זה עבד וממזר -

הא לא מרגלא ליה ולא מידי!? הרי אין היא מרגילה אותו כלל, היות שזרעו פסול על ידה.

ולשיטתו - מהי הנפקא מינה בין רבי לרבי שמעון בן אלעזר?

ולכן, מביאה הגמרא נפקא מינה שניה:

אלא, אמר רב יוסף: מחזיר גרושתו משנישאת לאחר, וגרשה הבעל האחר, שהיא אסורה עליו, וכמו שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, לשוב לקחתה להיות לו לאשה, אחרי אשר הוטמאה" - איכא בינייהו! מאן דאמר, רבי שמעון בן אלעזר שאמר לא קנסו אלמנה וגרושה משום שהאיסור הוא מדאורייתא, הרי הא - מחזיר גרושתו - נמי איסור דאורייתא הוא, ולא קנסוה, לפי שאיסור דאורייתא אינו צריך חיזוק.

ומאן דאמר, רבי, שאמר מפני שהוא מרגילה, הרי הא - מחזיר גרושתו משנישאת - היא זאת שמרגלא ליה, שהרי לא שייך כאן לומר שהוא נפסל, כי לא מדובר כאן בכהן שנפסל לעבודה מפני נשיאת נשים בעבירה, אלא בכל אדם.

ואף היא אינה נפסלת לתרומה על ידי ביאתו, וכמבואר לעיל סט א.

ואף זרעה אינו נפסל, שהרי אין זה מפסולי כהונה.

וגם פסול ממזר אין כאן - כי אין ממזר מחייבי לאוין.

ושואלת הגמרא: ולרבי עקיבא, דאמר יש ממזר אפילו מחייבי לאוין, הרי כיון שזרעה נפסל, הא לא מרגלא ליה ולא עושה מידי [שום דבר] כדי לשדלו לשאתה לאשה!

ולפי שיטתו של רבי עקיבא - מאי נפקא מינה בין רבי לרבי שמעון בן אלעזר!? ^[6]

אלא, מביאה הגמרא נפקא מינה שלישית:

אמר רב פפא: פנויה בעולה שנישאת לכהן גדול, שאין בה אלא עשה "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה", בתולה ולא בעולה - הוא דאיכא בינייהו:

מאן דאמר שאין קונסים משום שהוא דאורייתא -

הא, בעולה לכהן גדול - נמי איסור דאורייתא הוא, ואין לנו לקונסה.

ואילו מאן דאמר שהחילוק הוא מפני שהוא מרגילה -

הא - היא מרגלא ליה, שהרי אין היא נפסלת על ידו.

כי אין חללה מחייבי עשה דכהונה.

וכן זרעה אינו נפסל בחללות מטעם זה.

ואף ממזר אינו, שלא אמר רבי עקיבא אלא "יש ממזר מחייבי לאוין", אבל לא מחייבי עשה. ^[7]

וממשיכה הגמרא להקשות:

ולרבי אליעזר בן יעקב, דאמר: יש חלל אפילו מחייבי עשה, ונפסלת היא וזרעה, תיקשי, הא לא מרגלא ליה ולא מידי!

ולשיטתו, איזה נפקא מינה יש בין רבי לרבי שמעון בן אלעזר?!

א. אשה שקינא לה בעלה שלא תסתתר עם איש מסויים, ונסתרה עמו לאחר שקינא לה, הרי היא נקראת "ספק סוטה", והיא אסורה לבעלה לעולם, עד שתשתה "מי סוטה", ויעשה בה כל הסדר האמור בפרשת סוטה כדי לבודקה אם היא טהורה או טמאה.

וכן היא אסורה עד שישקוה, לבועל, לכהונה, ולתרומה, שנאמר שלש פעמים בפרשת סוטה "ונטמאה", ופירשו חכמים: אחד לבעל, ואחד לבועל, ואחד לתרומה.

ב. אך אם בא עליה בעלה, ועבר על האיסור לבוא על אשתו הסוטה, שוב אינה שותה מהמים, לפי שלא תועיל לה שתייתם לבודקה. שנאמר "ונקה האיש מעוון", מלמד הכתוב כי רק כאשר הבעל מנוקה מעוון, אז המים בודקים את אשתו. אבל אם אין הבעל מנוקה מעוון - אין המים בודקין את אשתו.

ג. הנבעלת לבעלה קודם שתיה, אינה נעשית זונה, כיון שאין איסורה אלא איסור עשה של "ונטמאה", אלא לדעתו של רבי מתיא בן חרש.

ד. אם מת הבעל של הסוטה לפני שהספיק להשקותה, אין היא שותה. ונחלקו בית שמאי ובית הלל אם במצב כזה מגיע לה כתובה, וקיימא לן כבית הלל, שהפסידה כתובתה.

אלא, מביאה הגמרא נפקא מינה רביעית:

אמר רב אשי: מחזיר ספק סוטתו - איכא בינייהו, אם יש לה כתובה מבעלה.

כגון שקינא לה, ונסתרה לאחר קינויו, שנאסרת עליו. וריחקה תחילה, ועדיין לא גירשה, ^[8] ושוב החזירה. ^[9]

מאן דאמר שהחילוק הוא משום שהא דאורייתא והא דרבנן - הא, כאן, נמי איסור דאורייתא הוא. שהרי משעה שנסתרה, נאסרה עליו מן התורה, ולכן יש לה כתובה.

ומאן דאמר שהחילוק הוא מפני שהוא מרגילה - הא, כאן היא זאת שמרגלה ליה, כי אין היא נפסלת בביאה זו. ^[10]

ומקשינן: ולרבי מתיא בן חרש, דאמר, אפילו במקרה שהלך בעלה להשקותה, ובא עליה בדרך - עשאה זונה, ונמצא שעל ידי חזרתה אליו היא נפסלת לכהונה מדין זונה, ואם כן הא לא מרגלא ליה, ולא מידי! הרי היא אינה עושה כלום כדי להרגילו, לפי שאינה רוצה להיפסל.

ואף שכבר נפסלה לכהונה ולתרומה מדין "ונטמאה" עד שתשתה, מכל מקום, היתה יכולה לשתות ולהיטהר. ^[11] ואילו עתה, כשבא עליה בדרך ועשאה זונה, היא נפסלה לכהונה מדין זונה לעולם.

ואם כן לשיטתו של רבי מתיא בן חרש, מאי בינייהו?

אלא, מביאה הגמרא נפקא מינה חמישית:

אמר מר בר רב אשי: סוטה ודאי [אשת איש שזינתה] - איכא בינייהו, אם יש לה כתובה מבעלה.

כי מאן דאמר דאורייתא - הא נמי דאורייתא.

שהרי אסורה לבעלה מהאמור בפרשת סוטה "והיא לא נתפשה", והיינו, שלא נאנסה בעל כרחה, ומלמד הכתוב שאם לא נאנסה, היא אסורה.

וכן היא אסורה לפי רבנן [החולקים על רבי יוסי בן כיפר, לעיל יא ב] מהפסוק "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, לשוב לקחתה, אחרי אשר הוטמאה", שהם דורשים אותו לאיסור לאו לאשה שזינתה תחת בעלה.

ומאן דאמר מפני שהוא מרגילה, כאן, היא מרגילה אותו. כי משעה שזינתה, היא כבר נפסלה לכהונה מדין זונה, ואין ביאה זו מוסיפה בה כל פסול. ^[12]

מתניתין:

כבר התבאר בפרקים הקודמים, כי -

א. בת ישראל הניסת לכהן, או שיש לה זרע קיים מן הכהן [בין על ידי נשואין ובין על ידי זנות, ומת הכהן, והשאיר אחריו את זרעו ממנה] - הרי זו אוכלת בתרומה.

ומדין תורה, משעה שנתארסה לכהן הרי היא אוכלת בתרומה.

אלא שגזרו חכמים, שלא תאכל האשה בתרומה עד שתינשא, משום החשש, שמא תשקה לאחיה ולאחותה הנמצאים אמה בבית אביה הישראל, מכוס יין של תרומה שלה, או משום חשש שמא יימצא בה מום, ויימצאו קידושיה קידושי טעות.

ב. בת כהן אוכלת בתרומה כל עוד היא בבית אביה. אבל אם נתארסה לישראל היא אינה אוכלת עוד בתרומה.

וכן אם יש לה זרע קיים מן הישראל [בין שנישאת לישראל והותיר בן, ובין על ידי זנות] - הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומת בית אביה.

ג. בת כהן שמת בעלה הישראל, ומת גם הזרע שיש לה מן הישראל - הרי היא שבה לבית אביה לאכול בתרומה.

ד. העובר, דינו כמו ילוד רק כדי לפסול בת כהן המעוברת מישראל.

אך אין דינו כילוד כדי להאכיל את בת ישראל המעוברת מכהן.

ה. בת ישראל שהיא "שומרת יבם" ליבם כהן - אין הכהן היבם מאכילה בתרומה.

אבל בת כהן שהיא "שומרת ליבם" ליבם ישראל - הרי הוא פוסל אותה מתרומת בית אביה.

א. בת ישראל המאורסת לכהן, או בת ישראל המעוברת מכהן, או שהיא שומרת יבם לכהן.

אין בכוחו של הכהן להאכילה בתרומה, כל זמן שלא נשאה הכהן.

וכן אין בנה העובר הכהן מאכילה בתרומה, כל זמן שלא נולד.

וכן בת כהן לישראל -

המאורסת לו, או שמעוברת היא ממנו, או שהיא לו שומרת יבם.

הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומת בית אביה.

ולכן, אף אחת מהנשים הללו - לא תאכל בתרומה.

ב. בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי -

הרי זו לא תאכל במעשר ראשון - משום שאין בכח האירוסין של לוי, או בכח העובר הלוי, או בכח היבם הלוי - להאכיל את בת הישראל במעשר.

וכן הוא בבת לוי לישראל.

בת לוי המאורסת לישראל, או שמעוברת ממנו, או שהיא לו שומרת יבם -

גם היא לא תאכל במעשר ראשון, מפני שהם פוסלים אותה ממעשר בית אביה.

ג. בת לוי מאורסת לכהן, מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן -

לא תאכל לא בתרומה, ולא במעשר, משום שהכהן פוסלה מן המעשר, ואין בכחו להאכילה בתרומה.

וכן הוא הדין בבת כהן ללוי.

בת כהן המאורסת ללוי, או מעוברת ממנו, או שהיא לו שומרת יבם -

הרי זו לא תאכל, לא בתרומה, ולא במעשר ראשון.

משום שהלוי פוסלה מן התרומה, ואין בכחו להאכילה במעשר.

גמרא:

שנינו במשנה: בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי. וכן בת לוי לישראל - לא תאכל במעשר:

ותמהינן: מה בכך שאין האירוסין של הלוי או העובר הלוי או היבם הלוי מאכילים אותה במעשר?

ומדוע לא תהא אשה זו כאשה "זרה", שאינה קשורה בשום ענין ללוי, ובכל זאת תאכל במעשר!

כי האם אשה "זרה" - מי לא אכלה במעשר ראשון?

הרי מעשר ראשון מותר הוא באכילה לזרים!

אמר רב נחמן אמר שמואל:

הא מני, משנתנו לפי מי היא? - בשיטת רבי מאיר היא.

דאמר, מעשר ראשון אסור באכילה לזרים

אך בת לוי שלא התארסה לזר, ואין לה עובר מן הזר, ואינה שומרת יבם שלו, וכן בת ישראל הנשואה ללוי או שיש לה זרע מן הלוי -

הרי זו אוכלת במעשר, כדרך שנשים אלו אוכלות בתרומה.

ולכן שנינו: בת ישראל המאורסת ללוי, או המעוברת מלוי, או שומרת יבם ללוי, שהיא זרה לגמרי, וכן בת לוי לישראל, שקשורה כבר לזר - לא תאכל במעשר.

אבל אם בת ישראל נישאת ללוי או שיש לה זרע ממנו, וכן בת לוי שלא נקשרה כלל לישראל - הרי זו אוכלת במעשר.

דתניא, כמו שמצינו בברייתא, שרבי מאיר סובר שמעשר ראשון אסור באכילה לזרים:

הערות

^[8] כן פירש הריטב"א, וכן כתבו הערוך לנר והקרן אורה בדעת רש"י בסוגייתנו.

^[1] רש"י. והתוספות כתבו: פירש בקונטרס שהוא פסול, שנושא אותה בעבירה. ובין אם הוא פסול ובין אם היא פסולה, לא הפסידוה את הכתובה, היות "דלא מרגלא ליה". שלא היא זו שמשדלת אותו להינשא לה, כדי שנקנסנה שלא תשדל אותו. והתוספות הביאו פירוש אחר: כל מקום ש"הוא [הולד] פסול". והיינו, שאם ולדה נפסל או שהיא נפסלת אפילו בלא הולד - היא אינה מרגילתו, ולפיכך יש לה כתובה כשאר הנשים.

^[2] לשון רש"י: כיון דלא איהי מיפסלא, ולאו זרעה מיפסיל, ולא מפסדה מידי בביאתו - היא מרגילתו! והשמיט רש"י את הנימוק שגם הבעל לא נפסל. אבל לעיל מבואר בתוספות [ומשמע שמבארים כן ברש"י] שאף אם הבעל נפסל, היא לא מרגילה אותו שישאנה. וראה בענין זה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[3] עיין בחזון איש כאן שמבאר את הסוגיא בהרחבה. לפי הרשב"א בתירוץ אחד [כפי שביאר דבריו בערוך לנר], אין קושיא זו אלא ל"אית דאמר", אבל למאן דאמר ש"דבר אחר" רבי שמעון בן אלעזר אמרו, לא תיקשי חלוצה לרבי, כי חלוצה שאני, שהיות ואסרוה חכמים על ידי אסמכתא מהפסוק של גרושה ["ואשה גרושה מאישה לא יקחו", וי"ו יתירה היא, ומכאן האסמכתא לרבות את החלוצה, כמבואר בקדושין עח א, והובא ברש"י ד"ה הא היא], משמע להו לאינשי שחלוצה היא כגרושה ו"מיבדל בדילי מינה, כגרושה" [וראה עוד בריטב"א, בברטנורא ובתוספות יום טוב, ובערוך לנר].

^[4] כי לנישואין היתה פסולה אף לישראל, ואילו לתרומה [כמו גרושה לכהן הדיוט, שנפסלה לתרומה על ידי הביאה] לא נפסלת ממזרת שנישאה לישראל. וכמו שכתב רש"י [ושאר ראשונים] בריש פרק הבא על יבמתו ד"ה ממזרת ונתינה.

^[5] ואף זרעה, על אף שנפסל ונעשה ממזר - יכול הוא להיטהר על ידי שישא שפחה, וכדעת רבי טרפון. לפי שכך שנינו במשנה במסכת קדושין [סט א]: רבי טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר [שלא יהיו בניהם ממזרים]. כיצד? ממזר שנשא שפחה, הולד הוא עבד כנעני שלו [ואינו ממזר, כי אין הולד מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו בלבד, וכמו ששנינו בקדושין סו ב: כל מי שאין לה לא עליו ולא אחרים קידושין - הולד כמותה, ולא כמו אביו]. שחרר האב הממזר את בנו העבד - נמצא הבן, בן חורין [כשר]. רבי אליעזר אומר: הרי זה עבד ממזר [ולא הועיל בנושאו את השפחה כדי לטהר את בניו]. וטעם הדבר שאם הזרע פסול אין היא מרגילתו, אין זה משום שהיא מפסדת, שהרי כאן אינה מפסדת מאומה כי אף אם לא היתה נישאת לו היו בניה ממזרים, תאמר בגרושה שיכולה להנשא לישראל ויהיו בניה כשרים. אלא הטעם הוא, כיון שאין היא יכולה לשדל אותו לנישואין אם זרעו יהיה פסול, והואיל וזרעו יכול ליטהר הרי היא משדלתו. נתבאר על פי משמעות התוספות. ואולם לשון רש"י לעיל בד"ה זה הוא מרגילה, משמע, שאם זרעה נפסל אין היא מרגילתו מפני שהיא מפסדת על ידי הנישואין, וכאן הרי אינה מפסדת. ואף כאן כתב רש"י "הואיל ואינה גרועה מחמתו - טרחא ומיהדרא לינשא לישראל, כדי להעלות זרעה". ואולם רש"י לקמן, בד"ה ולרבי אליעזר כתב: כיון דליכא תקנתה לזרעה לא מהדרא למיפסל זרעיה דגברא לפי שהיא מקניטתו תמיד [שהוא מקפיד עליה על פסילת זרעו, וכמו ביאור התוספות]. והקשו התוספות: הרי אם תלד נקבות יהיו פסולות ואין יכולות ליטהר, וכמבואר בקדושין סט א! ? ותירצו, "סבורה היא שלא יקפיד, כיון שיכול לטהר את הזכרים". והקשה תוספות הרא"ש, הניחא ממזר, יכול הוא לטהר זרעו. אבל נתין, הרי הוא אסור בשפחה, ואינו יכול לטהר זרעו! ? ותירץ בתירוץ ראשון, שאמנם נתין אסור בשפחה, אך יכול הוא לטהר זרעו באיסור, שסבורה שלא יחוש בנה על האיסור כמו שהיא אינה חוששת, וראה עוד שם.

^[6] כתב הריטב"א שפרכינן מרבי עקיבא, אפילו שאין הלכה כמותו, כיון ש"שקלא וטריא בעלמא הוא", וכונת הגמרא לומר, שאיכא בינייהו לדברי הכל. וכתבו התוספות: הוה מצי למימר דרבי עקיבא כרבי טרפון, דאמר ממזר נושא שפחה הולד כשר, ואיכא בינייהו ממזרת ונתינה, כדלעיל. והקשו התוספות, הרי לרבי עקיבא הסובר יש ממזר מחייבי לאוין, אין קדושין תופסין בחייבי לאוין [וכמבואר לעיל מט א], ואם כן אינה אשתו כלל, ולא שייך שיתן לה כתובה ומזונות! וביארו התוספות: לא משום כתובה ומזונות פריך, אלא משום פירות ובלאות, שאין לה להפסיד, כיון שהוא אינה משדלת אותו.

^[7] ואף למאן דאמר יש ממזר מחייבי עשה, מכל מקום, מבעולה לכהן גדול לכולי עלמא אינו ממזר, הואיל והוא עשה שאינו שוה בכל [כמבואר כל זה בכתובות ל א]. והקשו התוספות לעיל בעמוד א: הרי הוא נפסל על ידה כדין נושא נשים בעבירה, ואם כן היא לא מרגילתו! וקושייתם היא לפי מה שנקטו בפשיטות שדי במה שהוא נפסל על ידה כדי שלא תהא מרגילתו, וראה בזה בהערות לעיל בדקדוקי לשון רש"י בסוגייתנו.

^[8] כן פירש הריטב"א, וכן כתבו הערוך לנר והקרן אורה בדעת רש"י בסוגייתנו.

^[9] כתב הריטב"א: הקשו רבותינו, היאך יהא לה כתובה? והרי כיון שבא עליה, שוב אינה שותה, היות שאין האיש מנוקה מעוון. וכל שאינה שותה, אין לה כתובה, וכמו במקרה שמתו בעליהן עד שלא שתו! ? ויש שתירצו [ראה רמב"ן ורשב"א], כגון שחזר וכתב לה כתובה אחרת. והריטב"א תירץ: הואיל והוא החזירה ומנע אותה מלשתות, אין לה להפסיד כתובה.

^[10] ורק לרבי מתיא בן חרש היא נפסלת. ראה לעיל סא ב.

^[11] הקשה הריטב"א: אולי היא אכן נטמאה, ואז ניחא לה שלא תשתה, והיא מרגלת אותו כדי להמנע משתיה, שאם יבוא עליה, הוא לא יהיה מנוקה מעוון, ושוב לא ישקוה! ? ותירץ: כיון שהחזירה אליו, חזקה היא ש"אין אדם רוקק בכוס, ושותהו", ומפני שנתברר לו שהיא טהורה החזירה אליו. ולכן ניחא לה לשתות.

^[12] ריטב"א. הקשה רש"י לפי שיטת רבנן, שאיסורה של זונה לבעלה הוא בלאו, שוב יש לפרוך: הרי לרבי עקיבא מפסדת היא, שיהא זרעה פסול, שהרי חייבי לאוין הוא, שהולד מהם הוא ממזר לרבי עקיבא, ולפיו איזו נפקא מינה יש באשה שזינתה. ותירץ רש"י: הא אמרינן לעיל בפרק החולץ "הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they penalized him through the marriage contract. In other words, the Sages did not exempt him from payment of the marriage contract in that case. Since he is disqualified from the priesthood until he divorces her, the marriage will not last, and they did not force her to forfeit her marriage contract. And for what reason did they say that women forbidden as secondary relatives by rabbinic law do not have a marriage contract? Because he is fit for the priesthood and she is similarly fit, the couple therefore sees no need to divorce, and any place where he is fit and she is fit they penalized her by exempting him from payment of the marriage contract, in order to speed up the divorce.

Rabbi Yehuda HaNasi says a different reason: These cases, a widow married to a High Priest and a divorcée married to a common priest, are prohibited by Torah law, and Torah law does not require strengthening by means of additional enactments. But those secondary relatives are forbidden by rabbinic law, and rabbinic law does require strengthening. Alternatively, the Gemara presents a second explanation: In this case, when they are both disqualified, it is he who encourages her to live with him despite the deleterious effect the prohibition will have on her and her offspring. Therefore, they penalized him by making him pay the marriage contract. But in that case, when they both remain fit for the priesthood despite the prohibited nature of their marriage, it is she who encourages him, and they consequently penalized her.

The Gemara asks: Who teaches the alternative explanation; whose opinion does it follow? Some say that Rabbi Shimon ben Elazar teaches it and is saying: What is the reason? In other words, the latter part of the baraita provides the rationale for the previous statement: What is the reason that they said that if he is disqualified from the priesthood and she is similarly disqualified, they penalized him through the marriage contract? It is because in such a case he primarily encourages her to violate the prohibition, as the main disqualification concerns her, so they penalize him for enticing her to sin. And for what reason did they say that when he is fit and she is fit they penalized her through the marriage contract? It is because in such a case she encourages him, since she is not disqualified and therefore may care less about the sin. The Sages therefore penalized her.

Conversely, some say that Rabbi Yehuda HaNasi is the one who teaches it, and the case of a ḥalutza poses a difficulty to his opinion, as it seems to contradict his principle that rabbinic law requires strengthening: A ḥalutza is forbidden to a priest by rabbinic law, and yet she does have a marriage contract. In response, he then said an additional explanation: Since he disqualifies her from the priesthood by rabbinic law, in this case it is he who encourages her, and in that case of secondary relatives, when neither of them is disqualified, she encourages him.

The Gemara asks: Practically speaking, what difference is there between the explanations of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Shimon ben Elazar? Rav Ḥisda said: The practical difference between them concerns the cases of a mamzeret or a Gibeonite woman married to a Jew of unflawed lineage.

According to the one who says that the reason the marriage contract is not revoked from a widow who is married to the High Priest is because this relationship is prohibited by Torah law, which doesn’t require strengthening, this too is by Torah law, and therefore she receives her marriage contract. But according to the one who says it is because he encourages her, in this case she encourages him, as the woman is disqualified regardless, and she wants to marry a Jew because there is a way for her descendants to be fit to enter the congregation: If her mamzer son marries a maidservant and has children, they will be slaves who can then be freed and enter the congregation.

The Gemara asks: But according to Rabbi Eliezer, who said in a mishna (Kiddushin 69a) that if a mamzer marries a maidservant and they have a child, their son is both a slave and a mamzer, since she has no hope of her descendants being fit to enter into the congregation, she does not encourage him at all. Rather, Rav Yosef said: The practical difference between them is with regard to one who remarries his divorcée after she has married another man. According to the one who says that it depends on whether the prohibition is by Torah law, this too is prohibited by Torah law. And according to the one who says it is because he encourages her, in this case she encourages him, as she and her children are unaffected by this marriage.

The Gemara raises a difficulty: But according to Rabbi Akiva, who said that offspring from forbidden intercourse for which one is liable for violating a prohibition is a mamzer, she does not encourage him at all, because according to this opinion her children would be adversely affected by the marriage. Rather, Rav Pappa said: The practical difference between them involves a non-virgin married to a High Priest. According to the one who says that it depends on whether the prohibition is by Torah law, this too is prohibited by Torah law. And according to the one who says it is because he encourages her, in this case she encourages him, as the marriage merely violates a positive mitzva, which does not disqualify her children.

The Gemara asks: But according to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, who said that offspring conceived through intercourse with a priest for which one is liable for violating a positive mitzva is a ḥalal, she does not encourage him at all. Rather, Rav Ashi said: The practical difference between them is with regard to the case of one who remarries his wife when there is an uncertainty if she is an adulteress. If a married woman was in seclusion with another man after her husband had become suspicious and had warned her concerning that man, and the husband did not subsequently bring her to be examined by the bitter waters as a sota, but rather continued to live with her, he has acted contrary to Torah law, as she is forbidden to him.

In this case, according to the one who says that it depends on whether the prohibition is by Torah law, this too is prohibited by Torah law. And according to the one who says it is because he encourages her, in this case she encourages him, as her children are not disqualified by such a relationship. The Gemara asks: But according to Rabbi Matya ben Ḥarash, who said that even if her husband went to cause her to drink the bitter waters and had intercourse with her on the way, he has thereby rendered her a zona and disqualified her from the priesthood, she does not encourage him at all. Rather, Mar bar Rav Ashi said: The practical difference between them is with regard to the case of a definite adulteress. In such a case, all agree that their children are not mamzerim, despite the prohibition against their cohabitation. Consequently, she encourages him to sin.

MISHNA: If there is an Israelite woman betrothed to a priest or pregnant from a priest, and he died; and a widow awaiting her yavam, who is a priest; and similarly, the daughter of a priest who is betrothed, pregnant from, or is a widow waiting for her yavam, who is an Israelite, she may not partake of teruma. If there is an Israelite woman betrothed to a Levite or pregnant from a Levite; and a widow awaiting her yavam, who is a Levite; and similarly the daughter of a Levite who is betrothed, pregnant from, or a widow waiting for her yavam, who is an Israelite, she may not partake of tithes.

If there is a daughter of a Levite betrothed to a priest or pregnant from a priest; and a widow awaiting her yavam, who is a priest; and similarly a daughter of a priest who is betrothed to or pregnant from a Levite, or is a widow waiting for her yavam, who is a Levite, she may partake of neither teruma nor tithes. This follows the halakha that betrothal, pregnancy, and waiting for a yavam disqualify the daughter of a priest from eating teruma, but they do not enable an Israelite woman to partake of teruma.

GEMARA: The mishna states that an Israelite woman betrothed to a Levite may not partake of tithes. The Gemara is puzzled by this ruling: And let her even be a complete foreigner who is not a Levite; may a foreigner not partake of tithes? In contradistinction to teruma, no special sanctity pertains to tithes; they are merely the possession of the Levite. What difference does it make, then, whether she is a Levite or not? Rav Naḥman said that Shmuel said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that the first tithe is forbidden to foreigners, i.e., non-Levites, as it is taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולר' אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא ליה. קשה לי לימא בעולת עצמו איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא מאן דאמר מרגלא הא היא מרגלא ליה שאין הולד חלל וכן היא אינה מתחללת כדפרשינן בהבא על יבמתו (דף נ"ו) וי"ל דלא פשיטא דרב דאמר מוציאה בגט אלא קס"ד ואם נשא נשוי לגמרי ויש לה כתובה מפני שסופה להיות בעולה תחתיו כדאיתא התם (דף ס').

אלא אמר ר' אשי מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו. לאו דוקא מחזיר, שאם גרשה מאי היא דאמרן ולר' מתי' בן חרש דאמר עשאה זונה הא לא מרגלא לי' הא מרגלא לי' דכבר היא פסולה לכהונה ואע"ג דבבת כהן לא נפסלה מן התרומה אלא בבעילת זנות זה מ"מ משכחת לה בבת ישראל דודאי מרגלא לי' אפילו לר' מתיא בן חרש אלא מחזיר היינו שמתחלתו הרחיקה ועכשיו החזירה לביתו ובשכתב לה כתובה עסקינן שאלו לא כתב כיון שאינה שותה אינה נוטלת כתובה אי נמי שרצתה לשתות ולא רצה להשקותה ובדין הוא דלוקמה במסקנא בספק סוטתו שגרשה ובת ישראל היא אלא עדיפא טפי כדמוקי לה בסוטה ודאי.
ופירש"י ז"ל שאין הולד ממנה ממזר כדאמרינן הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר ואפילו מאן דלא בעי חייבי לאוין דשאר דהא מפרש בהו קרא דתפסי בהו קדושי ואין לך ממזר במקום קדושין לעולם כדפרישית בפרק ד' אחין.
שמעי' מינה דולד סוטה מן הבעל כשר אפילו מדרבנן שאלו היה ממזר מדבריהם הא לא מרגלא לי' מידי כדאמרן גבי חלוצה כיון דפסול זרעה מדרבנן הוא מרגילה.
ושמעי' מהא דליתא למאי דכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דממזר גמור לא הוי מדרבנן הוי דומיא דאשה שהלך בעלה למדינת הים ויש אומר שהולד מסוטה פסול אפילו לקהל אלו דבריו ז"ל ואינם נכונים שלא אמרו באשה שהלך בעלה למדינת הים אלא בנשואין מפני שהקלו בה משום עגונה בתחלתה החמירו עלי' בסופה להצריכה גט משניהם כדי שלא יאמרו גירש זה ונשא זה והוא שהחזירה בלא גט של שני [הולד ממזר] הא החזירה בגט אין הולד ממזר כלל ועוד אני עתיד לבאר זה במקומו בע"ה.

הא דאמרינן הא מני ר' מאיר היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דתניא וכו'. פירש"י ז"ל מדקתני מעשר ללוי דומיא דתרומה לכהן מה תרומה אכילתה כנתינתה לכהן ולא לזר אף מעשר ללוי אכילתו כנתילתו ללוי ולא לזר דאי לאו הכי סבירא ליה תרומה למאי קתני לה ועוד מדקא מהדר לי' ר' אלעזר לשון התר מכלל דר' מאיר נמי באיסור והתר איירי.
ולא מחוור לי, דאי מטעמא קמא נימא נמי ר' עקיבא היא דתניא לקמן (יבמות דף פ"ו) תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי אלמא אמרינן בכולי תלמודא ר"מ ולאו ר"ע ולעיל בפרק הערל (יבמות דף ע"ד) נמי הכי משמע ודקאמר משום דמהדר ליה לר' אלעזר לשון התר הא מקשי' בגמרא מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר אלא אימא נותנו לכהן.
אלא משמע דרב נחמן אמר שמואל לאו מגופא דברייתא משמע להו הכי אלא משום דנקיטי טעמי' דר"מ משמי' דגמרא וקבלה כדמפרש ליה נמי רב אחא ברי' דרבא משמי' דגמרא מרבו ורבו מרבו עד ששמעו משמו של ר' מאיר ומהכא נפקא לן בכל דוכתא.

מאי בינייהו. כלומר בין הני תרי לישני, ואם תאמר חלוצה איכא בינייהו דלמאן דאמר דאורייתא הא לאו דאורייתא ומפסדא לה, ולמאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא הוא מרגיל לה ואית לה. יש לומר דלמאן דאמר מפני שהוא מרגילה משמע להו דלא תלי טעמא כלל בדאורייתא ובדרבנן, אלא עיקר טעמא שהוא מרגילה והיא מרגילתו, ואיכא דאורייתא דמפסדא לה לכתובה, ומשום הכי קא בעי היכי אשכחן דאורייתא ומפסדא לה משום שהיא מרגילתו, אי נמי איכא למימר דמאן דאמר אין דברי תורה צריכין חזוק סבר דחלוצה נמי אינה צריכה חזוק, דכיון דחלוצה מגרושה מרבינן לה הכי משמע להו לאינשי דחלוצה כגרושה ומיבדל בדילי מינה כגרושה כנ"ל.

ולר' אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא ליה. ואם תאמר לימא בעולת עצמו איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא, מאן דאמר הוא מרגילה הא היא מרגלא לה שאין הולד חלל, וכן היא עצמה אינה מתחללת כיון שסופה להיות בעולה תחתיו וכדמשמע בפרק הבא על יבמתו (לעיל יבמות ס, א). ויש לומר דרב דאמר התם בהבא על יבמתו (נט, ב) גבי בעולת עצמו מוציאה בגט לא פשיטא לן, אלא סלקא דעתך אמינא השתא דאם נשא נשוי דקתני התם לגמרי קאמר ומקיימה הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו ויש לה כתובה כדאיתא התם הרמב"ן נר"ו. ולי נראה דאפילו לרב אינה אסורה לו דבר תורה, שאלו היתה אסורה לו משום בעולה אף היא, ולדה היה חלל לר' אליעזר בן יעקב שעושה חלל אפילו מחייב עשה, ומאי שנא בעולת עצמו ומאי שנא בעולת חברו זו וזו בעשה, וכבר כתבתי יותר מזה במקומו בפרק הבא על יבמתו בס"ד (נט, א ד"ה אילימא, ועיין רשב"א כתובות ל, א ד"ה איכא בשם ר"ח).

מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו. כלומר, שהחזירה לביתו אחר שרחקה ובא עליה. קשיא ליה דהכא בין למר בין למר לית לה, דהא כיון שהחזירה ובא עליה שוב אינה שותה, כדקיימא לן (סוטה מז, ב) מדכתיב ונקה האיש מעון ודרשינן בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין מים בודקין את אשתו. וכיון דאינה שותה אינה נוטלת כתובתה. דהא קיימא לן כבית הלל דאמרי (שם כד, א) מתו עד שלא שתו כיון שאינן שותות אינן נוטלות כתובתה. (הזעצער: לכאורה צריך להיות כתובתן) ואם תאמר דהכא כיון שהחזירה ובא עליה הרי זו כאלו אין הבעל רוצה להשקותה שנוטלת כתובתה, אי נמי בשכתב לה כתובה אחרת אכתי קשיא לי מאי קא מקשינן ולר' מתיא בן חרש דאמר אפילו בא עליה בעלה בדרך עשאה זונה הא לא מרגלא ליה, ופרש"י ז"ל לא מרגלא ליה דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא מכהונה. ומאי קושיא דלמא נטמאה וניחא לה דלא תשתה כלל ומרגלא ליה כדי שיבא עליה ולא ישקנה.

אלא אמר מר בר רב אשי סוטה ודאי איכא בינייהו. דלמאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא ואית לה ולמאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלא ליה. דמשעה שזנתה נפסלה בין לכהונה בין לתרומה דבי נשא. ובדין הוא דלוקמה בספק סוטה ישראלית ובשגרשה והחזירה דההיא ודאי היא מרגלא ליה, דמשעה שגרשה נפסלה לכהונה ולתרומה דהא בת ישראל היא, אלא דניחא ליה טפי לאוקמה בסוטה ודאית. ופירש רש"י ז"ל (בד"ה סוטה ודאי) שאין הולד ממנה ממזר ואפילו לר' עקיבא כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מט, ב) הכל מודים בבא על הסוטה ועל הנדה שאין הולד ממזר מפני שתופסין בה קדושין. ושמעינן מינה דולד סוטה מן הבעל כשר לגמרי ואפילו מדרבנן, שאלו היה ממזר מדבריהם בכי הא לא מרגלא ליה כדאמרינן לעיל גבי חליצה כיון דפסול זרעה מרבנן הוא מרגילה. וזה שלא כלשון ראשון של ר"ח ז"ל. אבל בלשון שני כתב ר"ח ז"ל שהולד כשר לקהל ומיהו אף ללשון שני משמע דהולד מזוהם לכהונה ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר. דאם איתא דמזהמין את הולד הא לא מרגלא ליה.

הא מני ר"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דתניא כו'. ופירש רש"י ז"ל דמדקתני תרומה לכהן ומעשר ללוי, משמע מעשר דומיא דתרומה מה תרומה אכילתה כנתינתה לכהן ולא לזר, אף מעשר ללוי אכילתו כנתינתו ללוי ולא לזר, דאי לאו הכי למאי קתני תרומה. ועוד מדקא מהדר ליה ר' אליעזר לשון התר מכלל דר"מ נמי באסור והתר קא מיירי. ואינו מחוור דאי מטעמא קמא מ"ש דמוקי לה כר"מ לימא ר' עקיבא היא דאיהו נמי הכי תנא כדתניא לקמן (יבמות פו, א) בברייתא, ואנן בכולי תלמודא אר' מאיר רמינן לה ולא אר' עקיבא כדאיתא התם ולעיל בריש פרק הערל (יבמות עד, א). ודקאמר נמי משום דמהדר ליה ר' אליעזר בלשון היתר, הא מקשינן בגמרא מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר, ופרקינן אימא נותנו לכהן. אלמא משמע דלא דייקי לה מגופא דברייתא אלא דגמרא גמירי לה רב מרב עד משמו של ר"מ, וכדפירש נמי רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא טעמיה דר"מ ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דר"מ היא, הרמב"ן נר"ו (בד"ה הא).

א"ד ר' קתני לה וחליצה קא קשה ליה פירוש וכי קתני מעיקרא טעמא דדברי תורה צריכים חזוק משום אידך הוא דנקטי אי נמי דאף חליצה כיון דאמטולתא דגרושה נאסרה ועל אשה גרושה מאשה אסמכוה כדאיתא בפרק החולץ כדברי תורה היא שאין צריכי' חזוק ומשום דלא ליטעו בה וחזר ונתן בה טעם אחר וא"ת בלאו טעעא דחלוצה ק"ל יש בזה עוד טעם אחד נכון לחלק בין שנייה לאידך ולמה הוצרכו לומ' דחלוצה ק"ל וי"ל דאה"נ אלא אנן ה"ק דאפי' לגבי חלוצה דלא פסיל לה אלא מדרבנן שייך ה"ט בתרא. וי"מ דאי לאו משום חלוצה לא הוה נקט ליה שכבר הוא בכלל דבריו של רשב"א לפום פי' בתרא דלעיל:

גרסת רוב הספרי' מאי בנייהו ויש בפי' דה"ק מאי איכא בין הני תרי לישני ויש גורסי' מאי איכא בין ר' לרשב"א פי' למאי דאמרי ד"ה רשב"א א"ל ושתי הגרסאות עולות לענין א' וא"ת והא איכא חלוצ' בינייהו וי"ל דס"ל דחלוצה היא כגרושה דאורייתא כדכתיב לעיל ויש לפרש. דהאי מאי בינייהו אינו לשון שאלה אלא לשון בירור ויש כיוצא בזה בתלמוד. כיון דאיכא תקנת' לממזרת כר' טרפון פי' שמכשיר בניה דבנה ממזר נושא שפחה ויהא הולד עבד וישחררנו ויהא בן חורין. וא"ת וכיון דבניה מיהת ממזרי' היאך מתרצת מפני שיש תקנה לבני בניה י"ל דאיידי דאית לגופה שבח כשנשאת בנושא ישראל לא חיישא לבניה הואיל ויש לבניהם תקנה. הא דפרכי' מר"ע ואפי' שאין הלכה כמותו שקלא וטריא בעלמ' הוא למימרא דאיכא בנייהו לד"ה ולא אתיא הא דר' ורשב"א דלא כשום תנא:

ולרבי אלעזר בן יעקב דאמ' יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגל' ליה פי' שהרי יהיו פסולי' לעבודה שהם חללי' וא"ת והרי יטהרו בני בניה דבנות ישראל מקוה לחללי' וי"ל דסוף סוף היא לא מוטהרא שתהא חללה ושמעי מהכא דלרבנן כשם שאין הזרע חלל מחייבי עשה כך היא אינה נעשת חללה כלל ואפי' מדרבנן דאי לא הא לא מרגלא ליה כדאמרי' לעיל גבי חלוצה דרבנן ובודאי דאי משום פסולה דגופא בלחוד לא מרגלא ליה כיון דאית לה נשואי בעלמא בכשרות גמור ואלו מדאורית' פשיטא שאינה נעשית חללה דהא חלול דיד' בחלול זרעה כתיב דקרא דלא יחלל זרעו לרבנן לא קאי אלא על חייבי לאוין:

והקשה רבי' הרמב"ן ז"ל ולימא בעולת עצמו איכ' בנייהו דאפי' לר' אליעזר בן יעקב אינה נעשית חללה כלל כיון שסופה להיות בעולה תחתיו וא"ה אסור לקיימה כדאמר בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ז) ומוציאה בגט ותי' דהא לא קים לן דדילמא אי נשא נשוי לגמרי כדאית' התם אליבא דרב אשי ואין זה מספיק דמ"מ לפרוך אליבא דר' הונא אמר רב מיהת דהכין אורחא דתלמודא בעלמא אבל י"ל דלרב הונא אמר רב את"ל דמוציאה בגט מדאוריית' קאמ' ולא אמ' סופה להיות בעולה תחתיו ואת"ל דמוציאה בגט מדרבנן קאמ' הא ליכא למימר הכא דלמ"ד דאורית' הא נמי דאורית' ומדרבנן הוא ואין לה כתובה:

ומחזיר ספק סוטתו איכא בנייהו פי' לא שגירשה והחזיר' שא"כ היכי שייך בה דר' מתיא בן חרש דבסמוך אלא לומ' שהחזיקה לו אחר שריחקה והיתה טמאה לו ומיירי נמי כשבא עליה כדמוכח מההיא דמייתי עלה למ"ד דאוריתא הא נמי איסורה דאוריתא ויש לה כתובה דדברי תורה אינם צריכי' חזוק והקשו רבותי' ז"ל היאך יהא לה כתובה דכיון שבא עליה אינה שותה שאין האיש מנוקה מעון וכל שאינה שותה אין לה כתובה כדאמרי' ב"ד מתנה עליהם מתוך שאין שותות אינן נוטלות כתובה ותירץ כגון שחזר וכתב לה כתובה אחרת ונ"ל שאין צריך לזה דהתם הוא שמתו הבעלי' מחמת האונס שלהם לא שותות אבל הכא כי הוא ברצונו החזירה ומנע אותה מלשתות אין לה להפסיד כתובה:

מ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו פי' כי מפני חזרה זו אינה נפסלת לתרומה ואדרבא משעת סתירה נפסלת לתרומה מה שלא היתה נפסלת מפני ביאה זו עשאה זונה פי' וכיון דכן הא לא מרגלא ליה ויש לה כתובה פרש"י ז"ל דניחא ליה לשתות ברישא דלא פסלה מן הכהונה והקשו עליו ודילמא נטמאה וניחא לה דלא תשתי ומרגלא כדי שיבא עליה דשוב לא תשתה וי"ל דהכא כיון שהחזירה חזקה אינו רוקק בכוס ושותהו ומפני שנתברר לו שהיא טהורה עשה כן וכיון דכן כ"ש דקים ליה וניחא לה לשתות:

סוטה ודאית איכא בנייהו פי' שהחזירה ובא עליה פי' דמשעה שזנתה נפסלה לכהונה לגמרי ואין עליה תוספת פסול בביאה זו של בעלה הילכך מרגילתו וא"ת ולוקמא דהא בת ישראל הי' וי"ל דניחא ליה טפי לאוקומא בסוט' ודאית ובלא גרושין. ה"נ רש"י ז"ל ולר"ע הא לא מרגל' ליה שהרי הולד ממזר מחייבי לאוין ואמרי' אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ותימא הא אמרי' בפ' החולץ הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר ושמעי' מהכא דאפי' מזוהם לכהונה לא הוי כדברי ר"ח ז"ל שאם לא כן לא היתה מרגילתו וכדאמר לעיל גבי חלוצה:

בת ישראל מאורסת ללוי לא תאכל במעשר ראשון הוינן בה וזרה מי לא אכל' במעשר אר"נ אמר שמואל הא מני ר' מאיר היא דאמ' מעשר ראשון אסור לזרים דתני' תרומ' לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר"מ פירש"י ז"ל קתני מעשר א' ללוי דומי' דתרומה לכהן שהיא אסורה לזרים באכילה דאי לא למה ליה למתני תרומה לכהן פשיטא אלא ודאי לדומיא נקטיה ועוד דמדקא מהדר ליה ר' אליעזר לשון התר מכלל דר"מ נמי בהתר ואיסור קא מיירי והק' עליו בתוספות דמאי דקא' מר"ן ז"ל דומיא דתרומה קנקיט לה א"כ ר"ע דנקט האי לישנא גופיה לק' בברייתא נימא דס"ל דמעשר אסור לזרים ואלו בכולי' תלמודא לא תליא האי סברא אלא בר"מ בלחוד ודקאמר מר"ן ז"ל מלשון התר שתפס ר' אלעזר א"כ ה"ל למידק מכלל דר"מ אסור לכהן כדדייק תלמודא והיכי דייקי מיניה איסור לישנא בלחוד ועוד דההוא לישנא הא פרכי' תלמודא ואמר דלאו דוקא הוא משום איסור אכילה ואימא נותנו ולפי' לא דייקי לה מלישנא דר"מ כלל אלא דהכי גמירי לה כל חד מרבו עד ר"מ דס"ל מעשר ראשון אסור לזרים והא דתניא מעשר ראשון ללוי בין לנתינה בין לאכיל' קאמר וכדאמרי' בסמוך דגמירי טעמא דמילתא מיניה כדאמרי' אמר רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא פרש"י ז"ל שקבלו כן איש מפי איש עד מפיו של ר"מ ואין ספק דכיון שקבלו ממנו טעמו של דבר שקבלו ממנו דבר עצמו וזה פשוט:

ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו וא"ל הלא הוי ממזר י"ל דאפשר לטהרו כדאמרינן יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה הולד עבד שחררו הולד בן חורין ותימה מאי קאמר זו היא מרגילתו הלא אין מרווחת בו כלום שהרי אף אם תנשא לממזר יכולה ליטהר בנה כדפרישית וי"ל דמ"מ היא מרגילתו שיקרא זרעה על שם ישראל גמור ולמורי ראש"י נראה דאין אנו צריכים לזה אף אם אינה מרווחת כלום הכשר בדבר מ"מ מרגלא ליה כדאמרי' יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן פ"ה לעיל. וכן מוכח בתלמודא דבשניה אמרינן לעיל קנסוה בכתובתה אע"פ שאינה מוספת שום הכשר אלא משום שהיא רוצה להנשא יותר מהאיש. וא"ת א"כ מאי פריך אחרי כן ולר' אליעזר דאמר ה"ז עבד וממזר הא לא מרגלא ליה. ומאי קא פריך הלא מ"מ אינה נפסדת כלום בדבר שהרי גם אם תנשא לממזר כדינה יהיה בנה ממזר. ואי משום דלא מרווחא שום הכשר הלא פי' דמ"מ מרגלא ליה משום שרוצה להנשא. וי"ל דשפיר פריך לר' אליעזר דאמר ה"ז עבד וממזר א"כ איכא פסול לבעל שעל (ידה) [ידו] א) הוי זרעו נפסל וא"כ לא מרגלא ליה כדאמרינן לעיל כ"מ שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו שהוא מרגילה והיא אינה מרגילתו:

סוטה ודאי איכא בינייהו דלמ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו ואי תקשי הדרא קושיא לדוכתין ולר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה שהרי היא סוטה ודאי וחייבי לאוין היא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בן כיפר ואמרי אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שהוסתרה וי"ל דהא אמרינן לעיל הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר ואפי' ר"ע מודה:

וכ"מ שהוא כשר והיא כשרה לא קנסו אותו בכתובתה. ומ"ט אמרו שניות מד"ם אין להן כתובה מפני שהוא כשר והיא כשרה וכ"מ שהוא כשר והאי כשרה לא קנסו אותו בכתובתה פי' כ"מ שהיא נפסלה בביאתו או הולד פסול קנסו לי' דודאי הוא מרגילה שהיא מפני שנפסלת אינה מרגילתו א"נ אם הולד פסול אינה מרגילתו שהוא יראה שלא יאמר לה בעלה לאחר זמן מפני ההרגל שלך זרעי פסול ואתי לידי קטטה אבל השניות שהיא כשרה והולד כשר קנסי' אותה שהאי מרגילתו שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:

מתניתין בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם מכהן יוכן בת כהן לשיראל לא תאכל בתרומה פי' כדתנן לעיל, העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין, בת ישראל מאורסת ללוי מעוברת מלוי ש"י לגוי וכן בת לוי לישראל לא תאכל במעשר, ומקשה ואמאי תהא זרה מי לא אכלה במעשהר אר"נ א"ש הא מני ר"מ האי דאמר מעשר ראשון אסור לזרים

תוס' בד"ה ממזרת ונתינה איכא כו' ואלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשמע דלא מרגלא ליה משום פסול זרעה כו' עכ"ל ולפי דרך התוס' שכתבו לקמן לחד תירוצא אהא דאמרינן ולר' מתיא דאמר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה כו' הא דלא מרגלא ליה היינו משום דאיכא תרי לאוין (ג) ה"נ איכא למימר הכא באלמנה לכ"ג גרושה כו' דלא מרגלא ליה משום פסול דידה גופה שנעשית חללה בביאתו ואיכא השתא תרי לאוין אלא דניחא להו לפרש הכא משום פסול זרעה לתירוץ ראשון של התוס' דלקמן ולפרש"י דמשמע דאינה חוששת להרגילו משום תרי לאוין:

בד"ה ולר' עקיבא דאמר יש ממזר כו' וא"ת ומאי קשיא ליה דלר"ע כיון דלא תפסי בה קדושין כו' וי"ל דלאו משום כתובה ומזונות פריך כו' עכ"ל וגופה דברייתא דקתני לכ"ע באלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דיש להן כתובה ומזונות אע"ג דהוי חייבי לאוין מצי אתיא כר' עקיבא לר' סימאי דמודה ר' עקיבא באלמנה לכ"ג גרושה כו' דאין הולד ממזר מדכתיב לא יחלל חילולין הוא עושה כו' ושפיר תפסי בהו קדושין וק"ל:

בד"ה ולר' מתיא כו' וקשה כיון דגירשה לאו בת שתייה היא כו' עכ"ל יש מקשים אמאי לא תקשי להו לפרש"י דהיאך ניחא לשתות ברישא דלא ליפסלה לכהונה כיון דגרושה היא ופסולה לכהונה וי"ל דאיכא למימר דאיירי בבת כהן דמשום דגרושה היא אינה פסולה בתרומת אביה ולהכי ניחא לה לשתות ברישא והתוס' שכתבו לקמן ועוד דגרושה היא ובתרומה נמי אסירא וקיימא שהיא זרה כו' (ד) היינו משום דניחא להו לאוקמי אפילו בבת ישראל כיון דע"כ משום קושיא דפסולה לכהונה מונטמאה הוצרכו לפרש דפסול של זנות חמיר לה טפי א"נ דאיכא ב' לאוין ודו"ק:

תד"ה ולרע"ק דאמר יש ממזר כו' המ"ל דרע"ק כר"ט כו' וא"ב ממזרת ונתינה כדלעיל כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא קאמרי דהמ"ל דרע"ק כר"ט ומחזיר גרושתו דקיימינן בה איכא בינייהו וק"ל:

ד"ה ולר' מתיא בן חרש כו' כיון דגירשה צ"ל זה החשש אף שלא הרגילה כיון דלאו א"כ פסולה לכהונה מכח שנשאת וא"כ אינו מרווחת כלום בשלא הרגילה ובזה אין צריך למ"ש במ"ק גם מהר"ם בספרו וק"ל מהר"ם יצ"ו:

ד"ה ממזרת ונתינה איכא בינייהו וכו' עד מ"מ מקפיד הוא על בניו וכו'. ר"ל אע"פ שלבנות יש תקנה ר"ל שהבנות הן מהבן הן מהבת יכולין ליטהר שהבן החלל נושא בת ישראל ואז בתו כשרה לכהונה וכן הבת נושאת את ישראל מ"מ בנו ובן בנו נשארין בחללותן ואינם כהנים ולכך היא יראה להרגילו:

ד"ה ולר' מתיא וכו' עד וקשה דכיון דגירשה לאו בת שתיה היא וכו'. והא דלא הקשו התוס' על פרש"י דפי' דלא מרגילה ליה משום דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלה לכהונה והא פסולה ועומדת היא משום גרושה משום די"ל דניחא לה לשתות ברישא כדי שלא יתוסף עליה עוד פסול שני ומשום ונטמאה ולכך לא מרגלה ליה דאחר שיבא עליה לא תהא ראויה לשתיה לכך הקשו התוס' הא בלאו הכי אינה ראויה לשתות כיון דגירשה:

ועוד קשיא וכו' לרבנן נמי. ר"ל לפי סברת רש"י דפירש דהביאה שיבא עליה תגרום שלא תהיה ראויה לשתיה ככל סוטה דעלמא לרבנן נמי אע"פ שלא ס"ל בסוטה דעלמא שנעשית זונה בבא עליה בעלה מ"מ מודים שאין ראויה עוד לשתיה מטעם שאין האיש מנוקה מעון לכך פירשו התוס' דאין כוונת המקשן דמקשה מר' מתיא בן חרש דלא מרגילה משום דלא תהא ראויה לשתיה ותהא נמי אסורה משום ונטמאה דהא בלאו הכי אינה ראויה לשתיה אלא משום שניתוסף עליה ג"כ איסור דזונה כן הוא המשך דברי התוס' בדבור זה:

גמ' מחזיר גרושתו איכא בינייהו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ד כו' דאית לה כתובה כצ"ל:

תד"ה ולר' מתיא. ובתרומה נמי אסירא וקיימא שהיא זרה. תימה דאפי' היא בת כהן נפסלה מן התרומה מקרא דנטמאה כדאיתא בריש סוטה ובפ' כשם. ודבריהם יש ליישב קצת דרצו למצוא אפי' איסור לאו. אבל דברי המהרש"א ודאי תמוהים ע"ש. ומש"כ בסה"ד תרי לאוי. נ"פ דר"ל לאוי דגרושה וזונה. ותמיהני מאד על המל"מ בפ"א מהל' אישות ד"ח שהבין בדבריהם דבספק סוטה איכא לאו ע"ש:

גמרא ולרע"ק דאמר יש ממזר מחייבי לאוין (הא לא מרגלא ליה).
תימא הא הנ"מ בפשוטו בממזר לממזרת וגירשה והחזירה משנשאת דלמ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילה הא בזה מרגילה לו, דהא בלא"ה כל בניו ממזרים:

קנסו אותו כתובה. כלומר לא קנסוה משאר כל הנשים והאי דקנסוה רבנן לשניה כתובה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא תיהוי לה כתובה מיניה שבקא ליה ונפקא אבל הכא לא צריך דממילא שבקא ליה דכיון דהוא נפסל על ידה יש קטטה ביניהם וכן כשהיא נפסלת על ידו: זה הוא מרגילה. אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו וזו שניה דכיון דלא איהי מיפסלא ולאו זרעה מיפסיל ולא מפסדה מידי בביאתו היא מרגילתו שהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש: איכא דאמר רבי קתני לה. שנתן טעם לדבריו מפני שהן של תורה וקשה ליה והא חלוצה לכהן לאו דאורייתא אלא דרבנן כדאמר בי' יוחסין (קדושין עח.) מואשה גרושה מריבויא דוי''ו ומוקמינן לה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וקתני מתניתין דאית לה כתובה: הדר אמר כיון דפסיל לה מתרומה דרבנן כו'. והיינו דבר אחר דקאמר: הא היא מרגלא ליה. הואיל ואינה גרועה מחמתו טרחא ומהדרא לינשא לישראל כדי להעלות זרעה ואע''ג דבנה נמי ממזר דקי''ל (לעיל דף עח.) הלך אחר פסולן אפילו הכי כיון דאיכא תקנתא לממזרים כר' טרפון דאמר בקידושין (דף סט.) יכולין ממזרים ליטהר טרחא ומינסבא לישראל: ולרבי אליעזר. דפליג עליה דרבי טרפון (שם) ואמר ממזר שנשא שפחה והוליד בן אינו נטהר מן הממזרות בשביל עבדותו והוה עבד וממזר הא כיון דליכא תקנתא לזרעה לא מהדרא למיפסל זרעיה דגברא לפי שהיא מקניטתו תמיד: מחזיר גרושתו. משניסת: בעולה. פנויה לכהן גדול עשה איכא בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דזונה ליכא הכא דאין זונה אלא הנבעלת ביאה אסורה: ולר' אליעזר בן יעקב. בהבא על יבמתו (לעיל ס.): ספק סוטה. שקינא לה ונסתרה וקאי עלה באיסורא דאורייתא דכתיב ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל: הא לא מרגלא ליה. דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא מכהונה: סוטה ודאי. אשת איש שזינתה דאסירא ליה מדאורייתא כדכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה דמשמע הואיל ולא נאנסה אסורה ואי קשיא הא נמי חייבי לאוין היא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בן כיפר בפ''ק (לעיל יא:) דאמרי אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה וליפרך ולר''ע דאמר יש ממזר כו' לאו פירכא הוא דאיכא לתרוצי דהא אמרינן לעיל בהחולץ (דף מט:) הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר: מתני' לא תאכל בתרומה. כדתנן בפ' אלמנה (לעיל דף סז:) העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין: לא תאכל במעשר. בגמ' פריך זרה גופה מי לא אכלה במעשר: לא בתרומה ולא במעשר. תרומה כדאמרן דלויה נמי לענין תרומה זרה היא מעשר מפרש בגמ': גמ' מי לא אכלה במעשר. כל זר לא יאכל קדש כתיב (ויקרא כב) ומעשר ראשון לאו קדש איקרי:

ממזרת ונתינה איכא בינייהו. שיכול לטהר את בניו ע''י שפחה ואע''פ שאין יכול לטהר את הנקבות כדאמר בסוף האומר בקידושין (דף סט.) במה תטהר את הנקבות סבורה היא שלא יקפיד כיון שיכול לטהר את הזכרים ואלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשמע דלא מרגלא ליה משום פסול זרעה שהם חללים אע''פ שבני ישראל מקוה טהרה לחללות ובנות ישראל מקוה טהרה לחללים לרבי דוסתאי ברבי ינאי (קדושין דף עז.) מכל מקום מקפיד הוא על בניו שאינם כהנים ויראה להרגילו: ולרבי עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה. הו''מ למימר דר' עקיבא כר' טרפון דאמר (שם דף סט.) ממזר נושא שפחה ואיכא בינייהו ממזרת ונתינה כדלעיל וא''ת ומאי קשיא ליה דלר''ע כיון דלא תפסי בה קידושין א''כ אינה אשתו ואין שייך לקונסו שיתן לה כתובה דאפילו גט לא בעיא מיניה כדאמר בהחולץ (לעיל דף מט. ושם) וי''ל דלאו משום כתובה ומזונות פריך אלא משום פירות ובלאות שאין לה להפסיד כיון דלא מרגלא ליה: ולרבי מתיא בן חרש כו' הא לא מרגלא ליה. פי' בקונטרס דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלה לכהונה וקשה דכיון דגירשה לאו בת שתיה כדמוכח בסוף האשה רבה (לקמן צה. ושם) דקאמר מאי איריא בא עליה אפי' נתן לה גט נמי ואפי' אמר איני משקה נמי פי' דשוב אינה שותה ועוד קשיא לפי' הקונט' דמאי איריא דפריך לרבי מתיא בן חרש לרבנן נמי תיקשה דלא מרגלא ליה שרוצה לשתות תחלה להיות מותרת לכהונה דאם יבא עליה שוב לא ישקנה דלא הוי מנוקה מעון ואין המים בודקין אותה אלא יש לומר דלרבנן ניחא ליה דהא לאו בת שתיה היא כיון שגירשה אבל לרבי מתיא בן חרש שנעשית זונה לא מרגלא ליה אע''ג דבלאו הכי היתה פסולה לכהונה מונטמאה ועוד דגרושה היא ובתרומה נמי אסירא וקיימא שהיא זרה מכל מקום פסול של זנות גנאי הוא לה ולא מרגלא ליה ובפרק עשרה יוחסין (קדושין עז:) נמי חמיר ליה פסול של זנות טפי משאר איסורי כהונה הואיל ושם זנות פוסל בישראל ועוד לא מרגלא ליה משום דאיכא השתא תרי לאוי: