יבמות פה ע"א

דף פה - א

והרי איסור טומאה של כהן למת, דלאו שאין שוה בכל הוא, ולפי תירוץ הגמרא, היה לנו לומר, שאי אפשר לאסור נשים כהנות בטומאה למת משום "איש או אשה" -

ובכל זאת, רק מטעמא שהתמעטו בנות אהרן במפורש מאיסור זה, דכתב רחמנא "אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו", ומלמד הכתוב "בני אהרן", ולא "בנות אהרן" - רק משום כך התמעטו ממנו בנות אהרן.

הא לאו הכי, אילולי התמעטו בנות אהרן במפורש - הוה אמינא שנשים כהנות חייבות שלא להטמא לקרוביהן.

ומאי טעמא היה צריך הכתוב למעטן? - לאו, הלא הוא משום הלימוד דרב יהודה אמר רב, שלדעתו יש ללמוד מהפסוק "איש או אשה", שהשוותה התורה את דיני האיש והאשה.

ומכאן אתה למד, שאפילו לאו שאינו שוה בכל, כמו האיסור של הכהנים להיטמא למתים, הרי הוא נכלל בלימוד "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם"!

ומשנינן: לא. אין זה כאשר אמרת, שלולי המיעוט מ"בני אהרן" היינו אוסרים אפילו את הכהנת להיטמא למת משום דכתיב "איש או אשה". היות ולאו שאינו שוה בכל הוא, ולאו שכזה אינו נכלל ב"איש או אשה".

אלא, לכך הוצרך הכתוב למעט אותה מאיסור טומאה למת, מהמיעוט "בני אהרן" -

משום דהוה גמרינן, היינו לומדים לאסור טומאה למת אף לכהנות, על אף שהוא לאו שאינו שוה בכל, מ"לא יקחו". שמשמע ממנו, שהשוותה התורה את האשה לאיש בלאו של כהונה, על אף שהוא לאו אינו שוה בכל.

והיינו אומרים, שאסרה התורה אף את האשה הכהנת בלאו של טומאה, למרות שהוא לאו שאינו שוה בכל. ולכן הוצרך הכתוב למעט את הכהנת מאיסור טומאה למת. ^[1]

איכא דאמרי: לעולם בסברא אין לנו לחלק בין לאו שאינו שוה בכל ללאו השוה בכל. ובכל זאת איסור קיחה בפסולי כהונה ["לא יקחו"] שנוהג גם בנשים, איצטריכא ליה להשמיענו, כי לא נוכל ללמוד זאת מ"איש או אשה" -

כי סלקא דעתך אמינא, הייתי מעלה על הדעת, ליגמר, שיש ללמוד קיחה של פסולי כהונה מאיסור טומאה של כהן.

והייתי אומר, כשם שבטומאה למת, הנשים הכהנות אינן מוזהרות בה, כי איסור הטומאה למת הוא לאו שאינו שוה בכל, ולכן לא הזהירה בו התורה את הנשים -

הוא הדין שנשים שהן פסולות לכהונה, לא תהיינה מוזהרות שלא להנשא לכהן כשר, היות והאיסור הזה הוא לאו שאינו שוה בכל -

לכן קמשמע לן "לא יקחו", שהנשים הפסולות לכהונה, מוזהרות גם הן, שלא להנשא לכהנים כשרים.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, איקלעו לעיר שכצנבו, לאתריה דרב אידי בר אבין [באו לעיר שכצנבו, מקומו של רב אידי בר אבין].

בעו מינייהו, שאלו בני המקום את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע: האם הוזהרו הנשים הכשרות שלא להנשא לפסולין, או לא הוזהרו הנשים על כך? אמר להו רב פפא: תניתוה, שנינו את פתרון בעייתכם במשנה מפורשת במסכת קדושין, בתחלת פרק עשרה יוחסין - שלא הוזהרו!

שכך שנינו במשנה שם:

עשרה סוגי "יוחסין" עלו מבבל, כשעלו בני הגולה מבבל עם עזרא הסופר, בסוף גלות בבל.

כהנים, לויים וישראלים, חללים, גרים וחרורים [עבדים משוחררים], וממזרים, נתינים [גבעונים שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים, ונתבאר דינם לעיל עט א], שתוקי ואסופי [ספק ממזרים הם, ומתבארים שם במשנה].

וכך הוא דינם לענין חיתון זה בזה:

א. כהנים, לויים, ישראלים - מותרין לבוא זה בזה.

ב. לויים, ישראלים, חללים, גרים, חרורים - מותרין לבוא זה בזה.

אבל כהנים, אסורים בחללות או בגיורות או בשפחות משוחררות.

ג. גירי, חרורי [עבדים משוחררים, שהם בכלל קהל גרים, ואינם קרויים קהל ה'], ממזרי, נתיני, שתוקי ואסופי - מותרים לבוא זה בזה.

ודייק רב פפא: ואילו כהנת לחלל, שהיא מותרת להנשא לו - לא קתני במשנה הזאת. ומוכח, שאפילו הכהנות, אסורות להנשא לחללים.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: ממשנה זו אין לך להוכיח, כי:

אין התנא מונה את כל סוגי היוחסין המותרים זה בזה, אלא רק כל היכא דהני נסבי מהני והני נסבי מהני [שהזכרים מהסוג האחד נושאים נקבות מהסוג השני, וזכרים מהסוג השני נושאים נקבות מהסוג הראשון], כגון לויים וישראלים, שהלויים נושאים ישראליות, והישראלים נושאים לוויות - רק אותם קתני במשנה שהם מותרים זה בזה!

אבל כהן, כיון דאילו בעי למינסב חללה [לו היה רוצה לשאת חללה] אסירא ליה, ורק הכהנת מותרת לינשא לחלל - לא קתני לו במשנה זו.

ולכן, אין להביא ראיה ממשנה זו שכהנת אסורה להנשא לחלל.

לאחר מכן, אתו, באו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, לקמיה לפני דרב אידי בר אבין.

אמר להו רב אידי בר אבין: דרדקי! [כינוי לתינוקות של בית רבן]

הכי אמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים! שנינו במשנה: שניות מדברי סופרים - אין לה כתובה:

בעו מיניה בני המקום הנקרא "בירי" מרב ששת:

היתה היבמה אסורה באיסור "שניה" לבעל, ואולם לא היתה אסורה באיסור שניה ליבם, וייבמה היבם, ומת - האם יש לה כתובה מיבם, או לא?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: כיון דאמר מר [במשנה לעיל לח א], כתובתה של היבמה, כאשר מת היבם או גירשה אחר שייבמה, אינה נגבית מנכסי היבם, לפי שאשה הקנו לו מן השמים, ואין הוא חייב בכתובתה, אלא חיוב הכתובה הוא רק על נכסי בעלה הראשון, אחיו המת של היבם -

ואשה זו, שהיתה אסורה לבעלה הראשון משום שניה, אין לה לגבות כתובה מנכסי בעלה הראשון, ואם כן לית לה, אין לה כתובה כלל. ^[2]

או דילמא: כיון דכל יבמה, אילו לית לה, אם אין לה אפשרות לגבות כתובתה מנכסי בעלה הראשון [כאשר לא נשארו נכסים מהאח המת], תקינו לה רבנן שתגבה את כתובתה משני [מנכסי היבם, לאחר שייבמה, ומת או גירשה], כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה - אם כן, גם לזאת, אית לה כתובה מהיבם, שהרי אף היא אין לה כתובה מבעלה הראשון. ^[3]

אמר להו רב ששת לבני בירי: תניתוה, שנינו בברייתא מפורשת את הפתרון לשאלתכם:

דתניא: כתובתה של כל יבמה, היא על נכסי בעלה הראשון.

ואם היתה אסורה היבמה באיסור "שניה" לבעל - הרי אפילו מהיבם, שהיא מותרת לו, אין לה כתובה. ^[4]

ואכן, נפשטה הבעייה מהברייתא. אלא, שלשון הברייתא "אפילו מיבם אין לה", עדיין צריך ביאור - שהרי מכלל זה שאתה אומר שלאשה זאת, האסורה על בעלה באיסור "שניה", לא מגיע כתובה אפילו מהיבם, למרות שהיא מותרת לו, כיון שהיתה אסורה על בעלה - אתה למד, דאיכא, שיש אשה אחרת, דאית לה, שיש לה כתובה מיבם!

והיינו, אשה שהיתה מותרת גם לבעלה וגם ליבם.

ותיקשי, שהרי ברישא של הברייתא נאמר שכתובתה היא רק על נכסי בעלה הראשון, ולא מגיע לה כתובה מן היבם!?

ומשנינן: חסורי מיחסרא בלשון הברייתא, והכי קתני בה:

כתובתה של כל יבמה, היא על נכסי בעלה הראשון.

ואולם, אי לית לה, אם אין לה אפשרות של גביית הכתובה מנכסי בעלה הראשון - תקינו לה חכמים שתהיה לה כתובה מבעלה השני, היבם.

אך, ואם היתה אסורה משום "שניה" לבעל - אזי אפילו מיבם אין לה כתובה.

שנינו במשנה: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין וממזר - יש להן כתובה:

בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן:

אלמנה שהיתה נשואה לכהן גדול, וכמו כן גרושה וחלוצה שהיתה נשואה לכהן הדיוט -

האם יש להן מזונות מהבעל,

או אין להן מזונות מהבעל?

ודנה הגמרא מה היתה בעייתו של רבי אלעזר:

היכי דמי? באיזה ענין הסתפק בו רבי אלעזר אם יש להן מזונות או לאו?

אילימא דיתבה תותיה [אם הסתפק בשעה שהיא יושבת תחתיו], ותובעת מבית דין שיפסקו לה בית דין מזונות מכאן ולהבא ^[5] - אין מקום לספק שכזה!

שהרי השהייה של אשה זו תחת בעלה, היא באיסור. וכל זמן שהיא שוהה תחתיו - בציווי של "עמוד והוצא את האשה מתחתיך" קאי, עומד בעלה!

וכיון שהוא מצווה להוציאה שלא תשהה תחתיו, כיצד יתכן שמזונות אית לה [מגיע לה ממנו]!?

ומשנינן: לא צריכא, כך היתה בעייתו של רבי אלעזר:

מדובר כאן, בכגון שהלך הוא [הבעל לבדו] למדינת הים, ובאותה עת היא אינה שוהה תחתיו, ואינו עובר אז איסור, והוא לא עומד במצב שבו הוא מצווה "עמוד והוצא".

ולותה האשה מאדם אחר כסף כדי לקנות מזונותיה, ואכלה.

וכשחזר בעלה, היא תובעת ממנו כסף, כדי לפרוע את הלואתה עבור דמי המזונות שאכלה, בעת שהותו במדינת הים.

והספק הוא: מאי? האם צריך בעלה לתת לה כסף כדי שתוכל לפרוע את ההלואה שנטלה עבור מזונותיה, בשעה שלא שהתה תחתיו באיסור?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק: האם נאמר: היות ומזוני שחייב הבעל לאשה, מתנאי כתובה נינהו.

ומדאית לה כתובה [הואיל ויש לאשה הזאת, למרות איסורה לבעלה, כתובה] -

אית לה, יש לה ממנו גם מזוני [בשעה שהוא אינו עובר איסור בהשהייתה תחתיו].

או דילמא: רק כתובה, כיון דתכליתה הוא למשקל ומיפק [הכתובה שהיא נוטלת הרי תכליתה היא כדי לצאת מן הבעל], לכן אית לה [יש לה], כדי שתצא מתחתיו.

אבל מזוני, אם נחייבו לתת לה, יש לחוש דלמא תיעכב גביה [שמא תתעכב אצלו הלאה] אם יתן לה מזונות, והרי הוא מצווה ב"עמוד והוצא", ולכן מסתבר שלית [אין] לה מזונות ממנו.

אמר ליה, ענה רבי יוחנן לרבי אלעזר על שאלתו: לית לה מזוני!

ותמהה הגמרא: ^[6] והתניא: יש לה מזונות!?

ומשנינן: כי תניא ההיא, שיש לה מזונות - לאחר מיתה תניא. שיושבת בביתו וניזונית מנכסיו עד שתנשא לאדם אחר, כיון שלאחר אין מניעה שתתעכב בביתו ותאכל מנכסיו.

אית דאמר [יש מי שאומר]: כך אמר ליה, ענה לו רבי יוחנן לרבי אלעזר:

תניא: יש לה מזונות.

ותמהינן: הא ב"עמוד והוצא", קאי, ואיך אפשר שיתחייב לתת לה מזונות!? ותמהה הגמרא על דחיית דברי רבי יוחנן: ואלא, התניא בברייתא במפורש כרבי יוחנן שיש לה מזונות!?

ומשנינן: כי תניא ההיא שיש לה מזונות - לאחר מיתה של הבעל.

תנו רבנן: היתה האשה אלמנה הנשואה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט -

קנסו את בעלה, כיון שהוא זה שמשדלה להנשא לו, וכפי שיבואר. ולכן אין לו את הזכויות שיש לבעל בנכסי אשתו. ולכן -

יש לה כתובה ממנו, כשיגרשנה או ימות, וכמו ששנינו במשנתנו. ולא קנסו אותה שתפסיד כתובתה, כדרך שקנסו באשה האסורה לבעלה באיסור "שניות" מדברי סופרים.

ויש לה החזר פירות מנכסי מלוג שאכל בעלה.

לפי שזיכו חכמים את הבעל לאכול את פירות נכסיה של אשתו תמורת החיוב שחייבוהו לפדותה אם נשבית.

ואשה זאת, שאינו חייב לפדותה אם נשבית, כיון שאינו יכול לקיימה לאשה כשיפדנה, שהרי לא קרינן בה "ואותבינך לי לאינתו" [אשיבך אלי, להיות אשתי], אין לו זכות אכילת פירות. ואם אכל, הוא חייב להחזיר את כל הפירות שאכל.

ויש לה מזונות - לאחר מיתת הבעל, וכפי שביארה הגמרא לעיל.

ויש לה החזר בלאות. חייב להחזיר לה הן הבלאות הקיימות עצמן, והן שחייב לשלם לה את ההפרש בין בגדים שלמים לבין הבלאות.

לפי שהיה אסור לו להשתמש בהם, היות ונשואיו היו בעבירה.

והיא פסולה מלאכול בתרומה, שהרי נתחללה בביאת כהן בפסולי כהונה.

וולדה אף הוא פסול [חלל].

וכופין אותו להוציא אותה, שהרי אסורה היא עליו.

אך אם היתה האשה אסורה על בעלה משום שניות, שהן מדברי סופרים, אז קנסו אותה, ולכן -

אין לה לא כתובה, לא פירות, לא מזונות, ולא בלאות.

והיא כשירה וולדה כשר.

ואולם - כופין אותו להוציא אותה, שהרי אסורה היא עליו.

אמר רבי שמעון בן אלעזר: מפני מה אמרו שאלמנה לכהן גדול יש לה כתובה, וקנסו אותו לשלם לה כתובתה על אף שאין לו בה זכויות נישואין, ולא קנסוה שלא תקבל כתובתה, כשם שקנסו אותה בשניות מדברי סופרים?

מפני שעל ידי נישואין אלו הוא נעשה פסול לעבודה, וכפי ששנינו בבכורות: כהן הנושא נשים בעבירה - הרי הוא פסול לעבודה עד שידור ממנה הנאה. ^[7]

שני' לבעל ולא ליבם יש לה כתובה מיבם או אין לה. פי' בשכנסה קא מיבעי' לי' מדאמרי' או דילמא כיון דאי לית לי' מראשון תקינו לה רבנן משני וההוא ליתא אלא בשכנסה דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ועלה איתמר ואי לית לה מראשון תקינו לה משני ויהבינן נמי טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא ליתא אלא בשכנסה הילכך בעיין נמי בשכנסה ואם בא לשהות עמה הא קיימא לן אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה שעה אחת אלא כשבא עלי' וקנאה והוא בא להוציאה בגט קודם שיכתוב לה ופשטינן דלית לה הילכך אפילו שהה עמה י' שנים אם לא כתב לה אין לה כלום אלא שאסור לו לשהותה.
ואלו שני' ליבם ולא שני' לבעל לא מיבעיא לן כלל דודאי מבעל אית לה כתובה מה בין זו למי שאין לה יבם וכי עריות שאמרו פטורות מן החליצה ומן היבם אין להם כתובה ומיבם נמי פשיטא לן דלית לה כשאר הנושא שניות.
אבל בירושלמי (ט,ד) שני' ליבם לא שני' לבעל אסורה ליבם ומותרת לבעל מהו שיהא לה כתובה אי אצל היבם מאחר שהיא אסורה לו אין לה כתובה או מאחר שכתובתה על נכסי בעלה הראשון והיא מותרת לו יש לה ומסתברא בגמרא דילן לא מספקא לי' כדכתבי'.

כי תניא ההיא לאחר מיתה. פי' לדברי האומר בתרי זמני הוי חזקה אפילו להפסידה כתובה מפרש לה בשנשאת כבר לשנים והכיר בה דכיון דהכיר אינה מפסדת אפילו בשלישי והרב אב ב"ד ז"ל דחאה לאותה סברא מזו (וגם ] אנו דחינוה מדברי ראשונים.

שניה לבעל ולא שניה ליבם יש לה כתובה מיבם או לא. פירוש בשכנסה הא לא כנסה פשיטא דאין לה, דאפילו כשרה לבעל וליבם אין לה כתובה מיבם אף על פי שאין נכסים לבעל אלא אם כן כנסה יבם, דהא יהבינן עלה טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ודוקא נמי הכא כשבא להוציאה בגט לאחר שבא עליה, אבל אלו רצה לקיימה ודאי צריך הוא לכתוב לה דהא קיימא לן (כתובות נז, א) אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, ואסיקנא לית לה ואפילו שהה עמה כמה ובא להוציאה אינו נותן לה כתובה אלא שאסור לשהותה מפני שביאתה כבעילת זנות. ומדאיבעיא להו שניה לבעל ולא שניה ליבם, ולא איבעיא להו שניה ליבם ולא שניה לבעל אי אית לה כתובה מבעל, שמע מינה דפשיטא להו דאית לה, דהא הכא לא אתעבידא בה איסורא כלל. ואף על גב דבעיא הוא בגמרא דבני מערבא (בפרקין ה"ד) ולא איפשיטא התם. אנן הגמרא דילן סמכינן דלא איסתפק להו כלל (וכן כתב הרמב"ן. ועיין מגיד משנה פ"ב הי"ז).

היכי דמי אילימא בדיתבא תותיה בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה. כלומר בית דין כופין אותו להוציא ופוסקין לה מזונות ממנו.

לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה מאי. קשיא לי דהשתא משמע דבשהלך הוא למדינת הים ליכא משום טעמא דבעמוד והוצא קאי, אלא הרי היא כמזונות שאכלה אצלו דרך שתיקה שאין מוציאין ממנה, וטעמא דמלתא דכיון שלא מיחה בשעה שהלך הרי גלה בדעתו שרוצה לזונה ולהתנהג עמה כבעל. אלא דאיסתפקא לן מטעמא אחרינא אי קנסינן לה כל שבא לבית דין לגבות ממנו ואפילו מזונות שלותה ואכלה מכבר, כדי שתהא נזונת אצלו ולא תתעכב ותיתיב. ואלו לקמן אמרינן איכא דאמרי יש לה, כלומר בשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה. ואקשינן והא בעמוד והוצא קאי, ומאי קושיא והא בשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ליכא משום טעמא דבעמוד והוצא, אלא הרי הן כמזונות שאכלה אצלו דרך שתיקה, אלא הוה ליה לאקשויי והא מעכביה גביה ויתבה יש לומר דהכא לרווחא דמלתא קאמר, כלומר בשהלך למדינת הים אפילו תמצא לומר דלית בה משום טעמא דבעמוד והוצא במזונות שכבר אכלה, מכל מקום הא איכא משום שמא תתעכב גביה ותיתיב. ואפשר דכי אהדר לה לית לה מהאי טעמא נמי הוא דאפילו במזונות שכבר אכלה כיון שהן צריכין גוביינא איכא משום דבעמוד והוצא קאי, כלומר כיון שאלו בשעה שלותה אותן באו לבית דין לא היו מוציאין ממנו מההוא טעמא, השתא נמי שלותה ובאתה לגבותם אין מוציאין ממנו.

והתניא יש לה פירות. לאו ר' אלעזר קא מקשה ליה דאם כן מעיקרא מאי קמיבעיא ליה, אלא תלמודא הוא דקא מקשה הכין.

הגרש"י ז"ל מפני שהוא פסול וכ"מ שהוא פסול והיא פסולה לא קנסו אותה בכתובתה. ופירש הוא ז"ל שהוא פסול כדתנן בבכורות (מה, ב) כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה. וכיון שהוא פסול לא צריכינן למקנס ולמגדר מלתא דממילא שבקא ליה כיון שהוא נפסל על ידה שיש קטטה בניהם. וקשיא לי דהא אמרינן לקמן דבר אחר מאן קתני לה, איכא דאמר רשב"א קתני לה ומה טעם קאמר מה טעם אמרו כל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובתה מפני שהוא מרגילה. אלמא כל ששניהם שוין בפסול כפי פירושו הוא מרגילה ואינו חושש. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש כל שהוא פסול והיא פסולה כלומר, כל שהולד פסול והיא פסולה ואהיא פסולה וולדה פסול דקתני בברייתא קאי.

א"ד קיחה איצטריכא ליה פי' א"ד מדר' יהודה אמר רב אתי לן אפי' שאינו לאו שאינו שוה בכל דכלל חטאת האדם הוא והא דאצטריך לא יקחו יתירא היינו משום דסד"א דניגמר מטומאה דכתיב ביה בני אהרן ולא בנות אהרן:

אלו כהני בחללי' וחללי' בכהנת לא קתני פי' אלמא כשם שהכהנים מוזהרים בחללה כך כהנות מוזהרות בחללי דאי לא ליתני מיהא אכהנות בחללים ופרקי' דכיון דלא מצי למיתני התירא להני בהני ולהני בהני לא קתני כלל להו בחד צד:

דרדקי הכי א"ר יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי' וכן הלכ':

מתני' שניות מדברי סופרי' שנייה לבעל ולא שנייה ליבם פי' כשהם אחים מן אב ולא מן האם ונושא אם אמה שלו ואינה שנית לאחיו או שנשא אם אמו של אחיו שהוא שנית לאחיו היבם בלבד:

אין לה כתובה פרש"י ז"ל אפי' נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שאף היא נקרא כתובה ולא בלאות פי' רבי' ז"ל (במשנה) שאין לה אפי' בלאותיה קיימי' ואע"ג דאמרי' דעוברת על דת לא הפסידתן ואפי' זינתה שאם היא זינתה בלאותיה לא זינו דהכא מפני שהיא מרגילתו הוסיפו לקונסו אפי' בבלאותיה הקיימי' ויש שהקשו על רבי' ז"ל מהא דאמרי' בשלהי פרק אלמנה נזונית דאמר רב כהנא משמי' דשמו' לא שנו אלא בלאות של נכסי מלוג אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה דקנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידי' ואוקימנא אשני' ולאו קושיא היא דהתם אמרי' דהא דרב כהנא פליגא אדרב נחמן דאמר עיילא לה גלימא פירי הוי ורב כהנא סבר קרנא הוי דאי פירי הוי הא תנא ליה ולא פי' ואנן קי"ל כרב נחמן בדיני הילכך אליבא דרב נחמן אין לה בלאות של נכסי מלוג וכדקתני שאין לה פירות שאכל ולא בלאות של נכסי צאן ברזל ומי' דוקא מה שבלו כבר דומיא דפירות שאכל אבל בלאותיה הקיימים יש לה והתם אמרי' דמנה מאתים אין לה אבל מאתים ותוספ' שהוסיף לה מדעתו יש לה כי הוא רנה ליזוק בנכסיו וכ"ש שיש לה נכסי נדונייתא הקיימים ובהדיא אמרי' התם אי איתנהו אידי ואידי אית לה:

ולא פירות פרש"י ז"ל וכ"פ בירושלמי שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל כבר ואעפ"י שאכלם שלא כדין דפירות תחת פרקונה והוא אינו חייב לפדותה דלא קרי' ביה ואותבינך לי לאנתו:

ולא מזונות פי' לא בחיי הבעל ולא מן היורשים וראיה גמורה לזה דבתוס' קתני יש לה מזונות וההיא דאלמנה אוקימנ' לה לאחר מיתה מכלל דשניי' אפי' לאחר מיתה אין לה וזה ברור ובתוספת אמרו אינה כאשתו לכל דבר אין לה כתובה ולא פירות ולא בלאות ואינו זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו לכל דבר יש להן כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפר' נדריה ויורשה ומטמא לה ע"כ:

הולד כשר פי' ואפי' מוזהר לכהונה לא הוי תדע דבגמרא אמרי דחלוצה אינו מרגילתו כיון דפסול לה מדרבנן ושני' מרגילתו אלמא לא פסיל לשני כלל ולא לזרעה ואפי' מדרבנן לשויי ביאת זנות ושיהא הולד חלל מדרבנן:

וכופין אותו להוציא פי' ועפ"י שיש לה בנים והם מודהמי' ביצאתו ואיכא לעז עליהם הכא לא חיישי'

אלמנה לכ"ג וכו' עד יש להם כתובה פי' כתובת אלמנה שלימה כאישה דעלמא ומיירי כלה מתני' ותוספת' ובריית' דעלה כשהכיר בה אבל אם לא הכיר בה הרי הטעתו ואין לה כלום ואפילו בלאות של נכסי צאן ברזל אלא אותם שהם קיימים בלבד ויש לה בלאות של נכסי מלוג אע"פ שכלו לגמרי כדין אילונית כמו שכתוב רב אלפס ז"ל פ' אלמנה נזונית ושם נכתבו דינים אלו בארוכה בס"ד:

גמרא בעי מיניה בני בירי מרב ששת שניה לבעל ולא שניה ליבם יש לה כתובה או לא וכו' פי' עיקר בעיי' אי משוינן הא שאין לה כתובה על בעלה משום קנס כאלו אין נכסי' לבעלה דנתנו לה כתובה מיבם או דילמא דלא תקון לה כתובה מיבם אלא כשהיא כשירה אף לבעלה ומשום דלא הוו לה נכסי' דהכא לא חשו אם תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"ת במאי עסיקינן אם כשלא כנסה פשיטא שלא תקינו לה כתובה מיבם ואף כשאין לבעלה הראשון נכסים ואם כשכנסה היאך אפשר להשהותה בלא כתובה ותהא בעולתו בעילת זנות וי"ל דלעולם כשכנסה והוא בא לגרשה והיא תובעת כתובה בתקנת' דרבנן הא כשבא לקיימה אסורה לו להשהות' מבלי שיכתוב לה כתובת מנה ואיפשיט' בעיי' שאין לה כתובה מיבם. ולענין שני' ליבם ואינה שני' לבעל אם יש לה כתובה מן הבעל שכנסה בהיתר אי לא בעיא היא בירו' ולא איפשיטא ולפום האי שיטתא אין לה כלל תיקון דממונא אבל דעת רז"ל שאין זה שיטת תלמוד שלנו וע"כ לא מספקא לן לקנסה מן מיבם שאינה שני' לו אלא מטעמא דשורת הדין כתובת' על נכסי בעלה הראשון אבל בזו שאין שני' לבעל וכדין תורת כתובתה ממנו אין לנו לקנסה כלל לגבי בעל אבל אם בא הבעל לקנסה קנסי' ליה מיניה כדקנסי בשני' דעלמא וזה ברור וכן הלכה:

מכלל דאית ליה מיבם פירוש דאע"ג דבעיי' איפשיטא מ"מ צריכים אנו לתרץ הברייתא דלא תהוי משבשתא ובהא מצי למגמר מינה:

בעא מיניה רבי אלעזר מר' יוחנן אלמנה לכ"ג וכו' יש להם מזונות או לא ה"ד אלימא דיתבה תותי בעלה פי' והוא תובעת שיפסקו לה מזונות להבא השתא בעומד והוצא קאי מזונות פסקי' לה פשיט' דלית לה. לא צריכה כגון שהלך בעלה למדינת הים וכו' וא"ת ונוקמה כגון שהיא תובעת מזונות שאכלה כבר כל שלותה או שהוא תובע ממנה מה שאכל' משלו וי"ל דהא נמי פשיטא דאי מדידיה אכלה ושתה דמחל לה ואם גלגלה היא ואכלה משלה פשיטא דאין לה. ולותה ואכלה פרש"י ז"ל ואלו אשה דעלמא היה הבעל חוב תובע לאשה והאשה תובע לבעל וגובה ממנו ולמדנו מדבריו ז"ל דאין לבעל חוב על הבעל תביעה ואין האשה כשלוחו של בעל בענין זה כיון שהוא לא אמ' לו וכן עיקר ושלא כדעת קצת רבותי' ז"ל:

מאי פי' כיון שעתה היא גובה מן הבעל מי חיישינן שמא תתעכב אצלו ואעפ"י שהיא גובה לשעבר בלבד וכדמפרש ואזיל. מזוני תנאי כתוב' נינהו ומדאית לה כתובה אי' לה מזוני וא"ת אי מה"ט יהבו לה מזונו' להבא הא ליתא כי היאך ניפסוק מזונות להבא למי שאנו אומרים שיוציא:

או דילמא כתובה דלמשקל וכו' אמר ליה רבי יוחנן אין לה והתני' יש לה פירש רבותינו ז"ל דלאו רבי אלעזר פריך לה דאם כן מאי קבעי אלא תלמודא הוא דפריך לה וא"א דר"א פריך לה ויודע היא הבריתא הזאת אלא שלא היה ברור לו פירושה הד' שא"א לדון שיש לה לעולם ולא אמרי' בה מזוני תנאי כתובה נינהו ולהכי פריך ליה ומאי ניעביד מן הברית' דקתני יש לה ופריק דההיא לאחר מיתה וכן הלכה:

ותימא מילתא כיון שאין לה מזונות ממנו בחייו היאך אמרי' בתוספת' שהוא זכאי במעשה ידיה והא מעשה ידיה תחת מזונות הם וקי"ל מזוני עיקר כדאיתא בפ' אעפ"י וליכא למימר דכי קתני זכאי במעשה ידיה איורשי' קאי דהא לא משמע לישנ' הכי מדקתני ובהפרת נדריה ויורשי' וי"ל דה"ק שאם זן אותה ושתקה זוכה במעשה ידיה שעשתה כל אותו זמן ולא אמרינן מחל לה לגמרי אלא הרי הוא גובה ממנו מעשה ידיה או תתן לו מזונותיה:

א"ד א"ל יש לה והא בעמוד והוצא קאי א"ל אין לה ק"ל מאי מקשה הא בעמוד והוצא קאי דההוא טעמ' לא איתמר אלא בתובעת מזונות להבא כדאיתא לעיל וכעין שלותה ואכלה דבעיי' כדקיימא בלישנא קמא ולא אמרו איכא דאמר אלא בתשובתו של ר"י בלבד. ותו ק"ל מה חדוש אמ' לו ר' אלעזר עתה עד שחזר בו עתה ר' יוחנן והנר' לי בזה דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ר' אלעזר סתמא בעא מר' יוחנן אלמנה לכ"ג אם יש לה מזונות אם לא ומאי דאמרי' לעיל ה"ד וכו' לשון הגמ' היא בכמה דוכתי דאי לאו הכי הול"ל דיתבה תותי בעלה לא קמבעיא לי כי קמבעיא לי וכו' ור' יוחנן אהדר ליה סתם בהאי לישנא בתרא יש לה וסבר ר' אלעזר דדילמא לגמרי קאמר ואפי' מחיים דכיון דיש לה כתובה מזוני נמי אית לה ופריך לה והא בעמוד והוצא קאי א"ל אין לה כלום דבכי הא ודאי אין לה ומשום דהדר א"ל סתם אין לה ולא בירר לו כלום ופריך ליה והא תניא יש לה והיכי מפרשי' מתני' א"ל בריתא לאחר מיתה כלומר ואנא נמי כי אמר לך מעיקרא יש לה היינו לאחר מיתה כי סבור הייתי דפשיטא לך שאין לה מחיים ויש מפרשים בעניינים אחרים וזהו הנכון בעיני:

גרש"י ז"ל מפני מה אמרו אלמנה לכ"ג יש לה כתובה מפני שהוא פסול והיא פסולה וכ"מ שהוא פסול והיא פסול' לא קנסו אות' בכתובה ופי' הוא ז"ל דאלמנה לכ"ג פסול הוא שלא לעבוד עבודה עד שידירנה הנאה וכ"מ שהוא נפגם על ידה או שהיא פסולה לא הוצרכו חכמי' לקנסה בכתוב' כדי שתצא ממנו דבלאו ה"נ תהא קטטה ביניהם ותצא מפני פגמו של א' מהם אבל בשנויי שהוא כשר והיא כשרה הוצרכו לקנסה בכתובתה ור"ח ז"ל גורס כן אלא שהוא מפרש הכי קתני שהוא פסול על הולד הנזכר למעלה ואין הלשון הולם פי' זה. ויש שגורסים מפני שהוא כשר והיא פסולה פי' שאינו נעשה חלל ופסול עבודה מדרבנן בעלמא הוא וכל שמדיר הנאה על דעת רבים חוזר לכשרותו ולא חשיב פסול. וכ"מ שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו בכתובה פי' דמסתמא הוא היה הגור' נשואי' אלו ולדידיה בעי למקנס וא"ת א"כ ה"ט דר' דאמר מפני שהיא מרגילה ואוקימנא לקמן בחד לישנא דר' אמר לה וי"ל דהתם ר"ל שהרגילה והסיתה מתחלה לכך כדרפרש"י ז"ל והשתא ר"ל כי הוא הגורם עכשו והמקיי' הנשואי':

מתני' ולא מזונות ומיירי בלותה ואכלה דאל"ה פשיטא דהא בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה אלא מיירי שהלך בעלה למד"ה ולותה ואכלה וא"ת אפ"ה מאי אריא משום שהיא פסולה אפילו כשרה נמי אמרינן הניח מעותיו על קרן הצבי אותו האיש שהלוה לה א) כדאמרי' הלך בעלה למד"ה ועמד איש אחד ופרנס אותה הניח מעותיו על קרן הצבי וי"ל ה"מ היכא דלא מסר לה דרך הלואה אלא מסר בגלל בעלה ואין לו לאיש לתבוע לא לבעל ולא לאשה שהרי האיש לא שם במלוה להן. והאשה לא שאלה מאתו. אבל הכא שלותה ממנו לא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא המלוה תובע את האשה והאשה תובעת את בעלה וגם אם נתגרשה האשה משלמת המזונות לאיש שהלוה לה והכא בשניה לא ישלם הבעל מזונות שלותה ואכלה ולא נהירא דדומיא דאמרינן בשניה אין לה מזונות קאמר באלמנה לכה"ג יש לה מזונות ובגמרא משמע דאלמנה לכה"ג אין לה מזונות בלותה ואכלה אלא נראה דבשניה לית לה מזונות אף לאחר מיתת הבעל דקנסינן ליה. אבל באלמנה לכה"ג יש לה מזונות בלאחר מיתה כדמשמע בגמרא:

א) ואין להקשות ממה דמשמע מההיא דהיכא דפסל זרע לא מרגלא ליה והכא פ"ה שהוא פסול הבעל. דא"ל דמודה רש"י דפסול זרע הוי שפיר פיסול בעל ולא מרגלא ליה:

ת"ר שניה לכ"ג גו"ח לכ"ה י"ל כתובה מבעלה ולא פירות, פי' פירות שאכל הבעל מנכסי מלוג שלה, אבל אלמנה יש לה ומן הדין הי' שבין האלמנה ובין השניה שהיא להן פירות שאכל הבעל כיון דבעמוד והוציא קאי אינו דין שיאכל פירות ואם אכל יחזיר. ולא דמי לכל מגרש את אשתו שאינו מחזיר ירות שאכל דהתם לאו בעמוד והוצא קאי אינו מן הדין שיאכל ואם אכל יחזיר הלכך גבי אלמנה שלא קנסו אותה בכתובתה לא קנסו אותה גם בפירותיה ואינו מחזיר לה, ולא מזונות, אין לשני' מזונות מן הבעל בין בחייו דבעמוד והוצא קאי והאיך נאמר לו שיזין אותה וגם אם הי' בעלה במד"ה ולותה ואכלה אינו משלם בה, ובין במותו נמי אין לה מזונות על היתומים דת"כ ככתובה דמי וכי היכי דא"ל כתובה ה"ל א"ל מזונות אבל אלמנה לכ"ג יש לה מזוזות מן היורשים לאחר מיתת הבעל כי היכי די"ל כתובה י"ל מזונות שהן ת"כ אבל בחיי דבעמוד והוצא קאי אין לה מזונות וכן נמי אם הלך בעלה למד"כ ולותה ואלכה אינו משלם לה. ולא בלחות, לא מיבעי' מה שפחתו מנכסי נדוניתה דאל יהיב לה אלא אפילו הבלאות שהן קיימין אין לה. אבל אלמנה יש לה בלאות וה"ה שמשלם לה מה שפחתו כדין כל הנשי אלא מה דקא תני גבי שני' בלאות לאשמעינן דאפילו בלאותיה קיימין ל"ל תני נמי גבי אלמנה בלאות, ובפ' אלמנה ניזונית מפרע ר"כ דשניות דוקא בלאות דנ"מ אין לה אבל בנצ"ב דקנסי' רבנן לדידי' בדידה ולדידה בדידיה, אבל אלמנה י"ל בין דנ"מ בין דנצ"ב.

בעי' מני' בני בתירה מר"ש שני' לבעל ולא שני' ליבם יש לה כתובה מיבם או א"ל כתובה מיבם כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון ליית לה א"ד כיון דל"ל מראשון תקינו לה משני אית לה. א"ל ר"ש תניחוה כתובתה על בעלה הראשון ואי אין לה מראשון תקינן לה משני ואם היתה שני' לבעל אפי' מיבם אין לה:

בעא מיניה ר"א מר"י א"ל לכ"ג גו"ח לכ"ה י"ל מזונות או א"ל מזונות ה"ד אילימא בדיתבי תותי' בעמוד והוצא קאי מזונות אית להו, ל"ל שהלך הוא למד"ה ולותה ואכלה מאי מזוני ת"כ הוא פי' שכך כותב לה ועלי מזוניכי וסיפוקייכי ומדאית לה כתובה אית לה מזוני א"ד כתובה דלמישקל ומיפק אית לה אבל מזונא י"ל א"ל ל"ל והתניא י"ל כי תניא ההיא לאחר מיתה פי' כמו שי שלה כתובה כך י"ל מזונות דת"כ כך היא ואת תהא יתבי בביתו. ואפילו בחיי אין לה אפי' לותה ואכלה דילמא תעכב גבי' ותלוה ותאכל והוא יפרע.

ת"ר אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה י"ל כתובה פירות מזונות ובלאות והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא. שניות מד"ם אין לה כתובה ואל מזונות ואל בלאות והאי כשירה וולדה כשר וכופין אותו להוציא. ארשב"א מ"ט אמרו אללכ"ג י"ל כתובה מפני שהולד פסול והיא פסולה.

גמרא א"ד א"ל תניא יש לה הא בעמוד והוצא קאי כו' נראה דלהאי לישנא צ"ל דבלותה ואכלה נמי שייך למימר בעמוד והוצא קאי וק"ל:

תוס' בד"ה אלמנה לכ"ג יש לה פירות כו' כי ההיא דהאשה רבה כו' ואמר עלה בירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל כו' עכ"ל פי' לדבריהם דהא ודאי אין לפרש הכא בפשיטות של הירושלמי דאין לה פירות שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל וכן פרש"י דהא באלמנה לכ"ג נמי דקאמר יש לה פירות ואפ"ה אינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל כבר דהא חייב לפדותה אלא דע"כ הא דקאמר הכא דאין לה פירות היינו דאין לה דין פירות שאינו חייב לפדותה ומיהו משום (ב) דלא תימא כיון דאין לה פירות היינו דאינו חייב לפדותה אם אכלם נמי מוציאה ממנו דפירות תחת פרקונה הוא וע"ז הביאו ראיה מירושלמי דמפורש שם הא דקאמר אין לה פירות היינו נמי שאינה יכולה להוציאם ממנו ודו"ק:

בד"ה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה פי' בקונטרס כו' ור"ת מפרש דהוא פסול דקאמר אולד קאי ובפסלות דידה לחוד כו' עכ"ל הוכרחו לזה לפי' ר"ת דכיון דהוא פסול קאי אולד וע"כ אז היא פסולה דבחד מינייהו סגי קאמר דהא בפסול זרע לחוד יריאה להרגילו כדהוכיחו התוס' לעיל ואהא קאמרי' דבפסיל דידה לחוד כו' לא מרגלא ליה כדאמרינן ולר' מתיא כו' וק"ל:

תוס' ד"ה וכ"מ שהוא כו' ופריך ולר' אלעזר וכו' וק"ק דמנ"ל להמקשן להקשות דלמא דוקא בפסול זרע כמשמעו פשוטת הדברים ויש ליישב וק"ל:

בא"ד ובפסלות דידה לחוד אפילו במקום שהולד כו' כדקאמרינן ולר' מתיא כו' עכ"ל מהך דממזרת ונתינה א"ב כמ"ש לעיל נמי מוכח כן דכיון דמשום זרע לחוד לא מרגלא ליה ע"כ דהוא פסול והיא פסולה בכ"א מהן לא מרגלא ליה אלא מהך דר' מתיא מוכח טפי בהדיא ועי' מ"ש במ"ק ודו"ק:

בפרש"י בד"ה קנסו אותו וכו' ונ"ל דזה הטעם גם הטעם דמרגילה הכל אחד דאל"כ קשה לר' שמתרץ אמאי מתרץ טעם דמרגילה ה"ל לתרץ גבי רשב"א ומאי וק"ל:

רש"י בד"ה או דלמא כיון דלית לה ליבמה וכו' כצ"ל:

והרי לאו דטומאה. דאין שוה בכל דאין ישראל מוזהרין שלא ליגע דכתיב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ולא ישראל: לאו משום דרב יהודה. אלמא אפי' לאו שאין שוה בכל נפקא לן מהתם דנשים חייבות: לא דגמרי מלא יקחו. כלומר מאיש או אשה לא נפקא לן אלא לאו השוה בכל והא דאיצטריך למעוטי ולא בנות אהרן משום דאי לא מעטי' הוה גמרינן מלא יקחו דמחייב לנשים אלאו שאין שוה בכל: איכא דאמרי קיחה איצטריך ליה. למיכתב דבלאו שאין שוה בכל נשים מוזהרות ואף ע''ג דמדרב יהודה משתמעא סד''א ליגמר מטומאה דלאו שאין שוה בכל הוא ונשים פטורות: ה''ג כהנים לוים וישראלים מותרין לבא זה בזה לוים וישראלים חללי גירי חרורי מותרין לבא זה בזה. אבל כהני בחללי וחללי בכהנות לא: אמר ליה רב הונא. לעולם חללי בכהנות שפיר דמי והא דלא תננהו משום דכהני בחללי אסירי לא פסיקא ליה דכל היכא דהני נסבי מהני והני מהני קתני וכו': בני בירי. מקום: כיון דאמר מר. (לעיל דף לח.) כתובתה של יבמה על נכסי בעלה הראשון לית לה מיבם ואע''ג דהא מראשון לית לה: או דלמא כיון דאי לית לה. ליבמה דעלמא מראשון כגון דלית ליה נכסים תקינו לה רבנן משני והא נמי לית לה מראשון הילכך אית לה מיבם: כתובתה על נכסי בעלה הראשון. אכל יבמות קאי וקתני אם היתה שניה לבעל אפי' מיבם אין לה ש''מ: מכלל דאיכא דאית לה מיבם. בתמיה כלומר בעיין איפשיטא מיהא לישנא דברייתא קשיא דקתני אפילו מיבם אין לה ומשמע מדקתני אפי' מכלל דאיכא יבמה אחריתי דאית לה כתובה מיבם והא קתני רישא כתובתה על נכסי בעלה הראשון: תקינו לה משני. כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: מזוני תנאי כתובה נינהו. שכך כתב לה בכתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך: לאחר מיתה. אם מת ולא גירשה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה כשאר אלמנה דמזוני תנאי כתובה והכא ליכא למיגזר דלמא תתעכב גביה: ויש לה פירות. שאף על פי שאכל את הפירות כיון דשלא כדין אכלן שהרי לא היה לו בה נישואין מעולם ואף על גב דאמרינן (כתובות עט:) גבי כשרה מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא הכא קנסינן ליה דמשלם אפי' מה שאכל מפני שהוא מרגילה לעבירה: ה''ג וכ''ן מצאת''י בתשוב''ת הגאוני''ם מפני שהוא פסול והיא פסולה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו רבנן כתובה. והכי פירוש' מפני שהוא פסול כדתנן בבכורו' (מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והיא פסולה על ידו:

ולותה ואכלה מאי. אי לותה ואכלה קודם שפסקו לה ב''ד לא היה הבעל חייב לשלם אפי' לותה בב''ד כדפירש ר''ת בסוף כתובות (דף קז. ושם) גבי קדמו ב''ד ופסקו מה שפסקו פסקו והכא מיבעיא ליה אם יש לב''ד לפסוק לה מזונות כשהלך בעלה למדינת הים ותלוה ותאכל כשאר נשים או לא: אלמנה לכ''ג יש לה פירות לאביי דאמר בפרק נערה שנתפתתה (שם נא: ושם.) אלמנה לכ''ג נשבית חייב לפדותה דקרינא ובכהנת אהדרנתיך למדינתיך הוי פירות כמשמעו דין פירות דהיינו פירקונה דהוי תחת פירות ובשניה דקתני אין לה פירות הוי נמי דין פירות דאם נשבית אינו חייב לפדותה אע''ג דהבעל אוכל פירות כי ההיא דהאשה רבה (לקמן פט.) דתנא נמי אין לה פירות ומזונות כו' ואמר עלה בירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל א''ר חנינא הא דתימא כשאכל עד שלא בא הראשון כו' ולרבא דאמר התם אלמנה לכ''ג דאינו חייב לפדותה נראה לר''י לפרש יש לה פירות דאם נשבית משלם הבעל הפירות שאכל לפדותה בהם אבל מה שפרקונה יתר על דמי פירות שאכל לא יהיב ובשניות אפילו דמי הפירות שאכל לא יהיב ומתוך פירוש הקונטרס משמע שאין לבעל פירות באלמנה כלל ואפילו לא נשבית חייב להחזיר פירות שאכל דפי' יש לה פירות שאף על פי שאכל פירות כיון דשלא כדין אכלן משלם ואליבא דרבא דכתובות פירש כן אך נראה לר''י כמו שפי' דלא משלם בעל אלא לצורך פרקונה כשנשבית וכן פירש הריב''ן: בלאות. פי' בקונטרס במשנתינו גבי שניה דאין לה בלאות שאם יש לה עדיין בלאות ושחקים מבגדים שהכניסה לו אינה נוטלתן כשיוצאה דקנסא קנסו חכמים ואין נראה לר''י דבהדיא משמע בסוף אלמנה ניזונית (כתובות קא. ושם) דדוקא מה שבלה ואין בעין אין לה אבל מה שבעין שקלה והיכא דאיירי באותן שהן עדיין בעין רגיל לפרש בלאותיה קיימין כדאמר התם זינתה הפסידה בלאותיה קיימין וכן בסוף אף על פי (שם סג:) גבי מורדת אבל ק''ק כיון דקתני באלמנה שיש לה פירות היינו בלאות כיון דאיירי בבלאות שאין קיימין כדאמר התם (כתובות עט: קא.) עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה ואזיל עד דבלי.: וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה. פי' בקונטרס שהוא פסול שנושא אותה בעבירה כדתנן בבכורות (דף מה:) ולא תרוייהו בעי אלא אם הוא פסול או היא פסולה קנסו אותו דלא מרגלא ליה כיון דמיפסל בהכי חד מינייהו כדאמר בסמוך ממזרת ונתינה איכא בינייהו ופריך ולר''א דאמר הרי זה עבד וממזר הא לא מרגלא ליה והתם בעל לא מיפסיל דהא בישראל לא שייך למימר שיפסל על ידה ואיהי נמי לא מיפסלא בהכי דהא מעיקרא מיפסלא וקיימא אלא משום זרע לחוד מנעה ולא מרגלא ליה שיראה להרגילו כיון שזרעו נפסל על ידה ומיהו קשה דקאמר בעולה לכ''ג איכא בינייהו כו' ואמאי מרגלא ליה והא הוא נפסל על ידה שנושא נשים בעבירה ויראה להרגילו ור''ת מפרש דהוא פסול דקאמר אולד קאי ובפסלות דידה לחוד אפילו במקום שהולד כשר לא מרגלא ליה כדאמרינן ולרבי מתיא בן חרש דקאמר אפילו הלך כו' עשאה זונה הא לא מרגלא ליה ויש ספרים דגרסי הוא כשר והיא פסולה וכן בתוספתא דמכילתין בפ''ב: