יבמות פד ע"ב

וכי תימא [ואם תאמר]: קסבר האי תנא [סבור תנא זה] שנישואין הראשונים מפילין, כלומר, לגבי חיוב הייבום, הזמן הקובע אינו זמן מותו של האח אלא זמן נישואיו, ואם נשא בתולה הלא היתה כשרה גם לכהן גדול — אולם אי אפשר לומר כן, שהרי שנינו: חלל שנשא כשרה שאסורה להתייבם לאח הכשר, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] נישואין הראשונים מפילין ומכיון שהיתה כשרה, הריהי כשרה עכשיו לאחיו. שאם כן — הלא בזמן שקידש אותה היתה כשרה וראויה גם לאחיו, ונתחללה רק אחר כך כשבא עליה!

ומשיבים: הא [זה] ודאי נאמר בלשון זו משום סיפא [סופה] של המשנה, משום דקבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות את סופה] של המשנה כהן גדול שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול או כהן הדיוט, ושם דוקא אלמנה מן הנישואין, שנעשתה חללה על ידי ביאת הכהן הגדול, אבל אם היתה האשה בתולה בנישואיה חזיא ליה [ראויה היתה לו] לאח הכהן ההדיוט, שהרי היא אלמנה המותרת לכהן הדיוט, ומשום הכי [כך] קתני [כך שנה] אלמנה גם ברישא.

א מתקיף לה [מקשה עליה, על המשנה] רב פפא: אם איתא להא [יש מקום להלכה זו] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה — בנה שני הוי [הוא], שבזה הולכים אחר האם ולא אחר האב, אם כן לתני נמי [שישנה גם כן במשנתנו] מקרה כזה:

מצרי שני שנשא שתי מצריות, אחת ראשונה ואחת שנייה, והיו לו בנים מראשונה ושנייה, אי נסוב כי אורחייהו [אם שני אלה הבנים נשאו כדרכם], כלומר, בהיתר, שהאחד שהוא מצרי שלישי נשא בת ישראל המותרת לו, והשני נשא מצרית שניה המותרת לו, הרי הן מאותן שמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, שהמצרי השני אסור ביבמתו הישראלית, והמצרי השלישי דינו כישראל לכל דבר ואסור במצרית שניה.

ואי איפוך ונסוב [ואם הפכו ונשאו], שהמצרי השלישי נשא מצרית שניה והמצרי השני נשא ישראלית — הרי אלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. וכן מותרות לאלו ולאלו אם נשאו הבנים הללו גיורות, שגם מצרי שני מותר בגיורת, שאינה בכלל "קהל ה'". ואסורות לאלו ולאלו — אילוניות, שאם נשא מצרי שני ישראלית איילונית הריהי אסורה לו משום ישראלית, ולאחיו אסורה משום שהיא איילונית שאין מייבמים אותה. ומאחר שלא שנה דבר זה במשנתנו, משמע שאין הלכה כדברי ר' יוחנן!

ומשיבים: אין מכאן הוכחה להלכה, כי התנא לא שנה במשנתנו את כל המקרים אלא תנא [שנה] ושייר מקרים נוספים. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאתה אומר דהאי [שגם את זה] שייר? ומשיבים: שייר פצוע דכא, שאם הבעל או היבם הוא פצוע דכא, אפשר שיהיו מקרים של אשה האסורה לבעלה ומותרת ליבמה, ולהיפך.

ושואלים: אי [אם] משום פצוע דכא — לאו שיורא [אין זה שיור], דהא תנא ליה [שהרי שנה אותו] כדין כללי של חייבי לאוין, ואף פצוע דכא בכלל זה!

ודוחים: אטו [וכי] חייבי לאוין מי לא קתני והדר תני [האם לא שנה בכלל וחזר ושנה בפרט]? והא קתני [והרי שנה] כהן הדיוט שנשא אלמנה, וחלל שנשא כשרה, שהם חייבי לאוין לגבי היבם!

ומשיבים: הקטע ההוא אינו בא כפירוט בלבד של ההלכה הכללית, אלא איצטריכא ליה לאשמועינן [הוצרך לו כדי להשמיענו] על ידו הלכה נוספת כפי שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כהנות כשרות להנשא לפסולין, ומותר לכשרה להינשא לחלל. והלכה זו הוא שבא ללמדנו.

ומקשים: והא קתני [והרי שנה] במשנה גם חלל שנשא כשרה, וישראל שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר, והרי זה פירוט של לאו שאין בו חידוש! ומשיבים: הא נמי לא מהדר מיתנא היא [גם זה איננו לחזור ולשנות] דאשמועינן [שהשמיע לנו] בשתי דוגמאות אלה חידוש, גם לאו שאין שוה בכל, כגון בלאוים שאינם מתייחסים אלא לכהנים, וקמשמע לן [והשמיע לנו] גם לאו השוה בכל כגון ממזר שהוא איסור בין בישראל בין בכהנים.

ומקשים: הא קתני [הרי כבר שנה] ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל, וממזר שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל, הרי שלגבי לאו השווה בכל נשנה הדבר כמה פעמים, אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי תנא [שנה] ושייר ולא פירט הכל, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב גופא לגופו של דבר שהזכרנו קודם אגב הדיון. אמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, ומותר להן הדבר אפילו לכתחילה. ומציעים: לימא, מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] מה ששנינו: חלל שנשא כשרה, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא לכהנת הראויה לו, ומאי [ומה] פירוש "כשרה" — כשרה לכהונה?

ודוחים: לא, אפשר לומר שהכוונה היא לישראלית, ומאי [ומה] פירוש "כשרה" — כשרה לקהל.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מה ששנינו שם: יש לו אח כשר נמי, [גם כן] עליך לפרש כיוצא בו שמדובר שהוא כשר לקהל, הרי מכלל הדברים אתה למד שהוא [שהוא] החלל שמת פסול לקהל? והרי חלל הוא רק פסול כהונה! אלא לאו [האם לא] הכוונה שם ודאי לכהן כשר, ומכיון שבהכרח האח הוא כהן, גם היא האשה ודאי כהנת! ודוחים: מידי איריא [וכי הדברים שייכים זה לזה] — הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], שייתכן ש"כשר" האמור בו הוא כהן כשר, והאמור בה משמעו ישראלית כשרה.

מתיב [מקשה] רבין בר נחמן על רב מברייתא ששנינו בה, נאמר: "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), ונאמר גם: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם), ומכפילות זו של "לא יקחו" מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש, כלומר, איסור הנישואין הזה חל לא רק על הכהן שלא לשאת אשה שאסורה עליו, אלא גם על אשה כשרה שלא להינשא לכהן פסול!

אמר רבא: זו אינה קושיה, כי כל היכא [מקום] שהוא מוזהר ואסור — היא מוזהרת ואסור גם לה, אבל כל היכא [מקום] שהוא לא מוזהר, היא, האשה, גם לא מזדהרא [מוזהרת], ולא נאמרה דרשה זו אלא לומר שיש איסור לאו גם על האשה כשהיא פסולה להינשא לכשר, ואכן כשהיא כשירה אינה מוזהרת.

על עצם הדרשה בברייתא שואלים: והא מהכא נפקא [ודבר זה מכאן יוצא, נלמד]? הלא מדבריו של רב יהודה אמר רב נפקא [יוצא, נלמד]! שאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל נאמר: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ה, ו) — הרי השוה הכתוב בפסוק זה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ואם כן איסורי נישואין חלים על האשה כשם שחלים על האיש! ולשם מה הלימוד הנוסף בענין זה?

ומשיבים: אי מההיא, הוה אמינא [אם רק מאותו פסוק, הייתי אומר] שדבר זה נכון לגבי לאו השוה בכל, אבל לאו שאינו שוה בכל, כגון איסורי הכהנים, לא, שכיון שהלאו הזה מוטל רק על כהנים בלבד ולא על אחרים, שמא אין הלאו חל גם על הנשים, על כן השמיע לנו שאין הדבר כן.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - ב

וכי תימא, שמא תאמר לתרץ, שקסבר האי תנא במשנתנו, שהיות ובשעת הנישואין לכהן ההדיוט, היא לא היתה אסורה אז על הכהן הגדול [היבם] באיסור אלמנה, שוב אין זה משנה אם נעשית אחר כך אלמנה, וסובר התנא הזה, ש"נישואין הראשונים" הם ה"מפילין" את היבמה ליבום.

כלומר, הנישואין שנשאה אחיו המת, הם סיבת הנפילה ליבום לפני היבם. כי מה שמייבמה היבם, הוא המשך לאישות המת. ואישות זו התהוותה בשעת נישואי האח המת.

והיות ובאותה שעה היא היתה מותרת ליבם, הכהן הגדול, שהרי עדיין בתולה היתה, לכן, כשימות הכהן ההדיוט, יכול אחיו, הכהן הגדול, לייבמה. ^[1]

אי אפשר לומר כן!

כי הרי שנינו במשנתנו, חלל שנשא כשירה, ויש לו אח כהן כשר, שהיא אינה מתייבמת משום שנתחללה על ידי ביאת החלל.

ולא אמרינן: נישואין הראשונים מפילין! והיינו, שאין אנו אומרים, היות ובשעת נישואי המת, לפני שנבעלה על ידי החלל, היא היתה מותרת אז ליבם, שוב היא לא תיאסר לו. ^[2]

והוא הדין שאין לומר בכהן גדול שנופלת לפניו בעולת אחיו, שתהיה מותרת לו בעולה מכח נישואים ראשונים מפילים.

וחוזרת השאלה מדוע נקט התנא אלמנה ולא בתולה?

ולכן, מיישבת הגמרא באופן אחר:

הא, זה ששנינו "אלמנה" ולא "בתולה" - ודאי שנינו כך משום סיפא, דקבעי למיתנא, שרצה התנא לשנות בסיפא של המשנה את ההלכה - "ואלו אסורות לאלו ולאלו: כהן גדול שנשא את האלמנה, ויש לו אח כהן גדול, או כהן הדיוט".

ושם דוקא אלמנה אסורה לכהן הגדול.

אבל בתולה - הא חזיא ליה [ראויה היא לו].

משום הכי קתני גם בתחילת המשנה "אלמנה".

א. אסרה תורה לבוא בקהל ה' את שני הדורות הראשונים של גרים מצריים, והתירה את הדור השלישי, ואילך.

הדור הראשון, נקרא "מצרי ראשון", והוא הגר המצרי עצמו.

הדור השני, שנולד מהגר המצרי, נקרא "מצרי שני".

ונלמד איסורם של שני הדורות, מהפסוק "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'". המלמד שעד דור שלישי לא יבואו המצרים בקהל ה'.

ואיסור זה נוהג בין במצרים ובין במצריות, שאסורה גם מצרית ראשונה או שניה לישראל.

אבל דור שלישי של מצרי - דינו כישראל גמור.

ב. מצרי ראשון או מצרי שני - מותרים במצרית ראשונה או שניה.

היה אביו מצרי שני ואמו מצרית ראשונה - נחלקו לעיל [עח א] רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן, ורב דימי משמו של רבי יוחנן, מה הוא דין הבן.

לדעת רבה בר בר חנה הלך אחר אביו, ומאחר שאביו הוא מצרי שני, הרי בנו מצרי שלישי, ומותר לבוא בקהל.

ואילו לדעת רב דימי הלך אחר האם, ומאחר שהאם מצרית ראשונה הרי בנה מצרי שני, ואסור לבוא בקהל.

ג. שיטת סוגייתנו היא ש"קהל גרים - לא איקרי קהל". ולכן, גר מותר במצרית ראשונה או שניה, ומצרי ראשון או שני מותר בגיורת.

ד. אך רק הגר או הגיורת עצמם, אינם נכללים ב"קהל ה'", אבל בן הגרים או בתם הם "קהל ה' גמור", ואפילו היו גם האב וגם האם גרים. ^[3]

מתקיף לה רב פפא [הקשה רב פפא קושיא על רב דימי בשם רבי יוחנן]:

אם איתא להא דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן [אם אכן הלכה כמותו] שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה - בנה מצרי שני הוי.

היות והוא הולך אחר אמו. וכיון שאמו היא מצרית ראשונה, הרי בנה הוא מצרי שני, ואסור לבוא בקהל. ואינו הולך אחר אביו, שהוא שני, להיות שלישי ולהיות מותר לבוא בקהל.

ואם כן, ליתני נמי במשנתנו, דוגמא נוספת, של מצרי בישראל, שיש בו כל אופני המשנה, וכגון:

מצרי שני שנשא שתי נשים מצריות -

אשה אחת היתה מצרית ראשונה, ואשה אחת היתה מצרית שניה. ^[4] והיו לו בנים מהאשה הראשונה ומהאשה המשנייה, והבנים הללו הם אחים מהאב, אך לא מהאם!

בן אחד מהראשונה, שהוא מצרי שני - לדעת רב דימי - ואסור לבוא בקהל.

ובן אחד מהשנייה, שהוא מצרי שלישי, ודינו כישראל גמור -

ובאופן זה יתכנו כל אופני המשנה:

א. אי נסיב כי אורחייהו - מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן.

אם התחתנו כדרכם באופן המותר, שנשא המצרי השני, האסור לבוא בקהל, אשה כמותו, מצרית שניה, ^[5] המותרת לו.

ונשא המצרי השלישי, שהוא ישראל, אשה ישראלית, ^[6] המותרת לו -

הרי נשותיהם של אלו, מותרות לבעליהן, ואסורות ליבמיהן.

דהיינו, אשתו של בן הראשונה, שהיא מצרית שניה - אסורה לאחיו היבם, שהוא מצרי שלישי. היות ודינו כישראל, והוא אסור במצרית, שהיא פסולה לבוא בקהל.

וכן אשתו של בן השניה, שהיא ישראלית, אסורה לאחיו הראשון, שהוא מצרי שני. ^[7] ב. ו"מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן"

- אי איפוך, ונסוב!

דהיינו, אם נשאו שני האחים, כל אחד, אשה שאינה ראויה לו.

וכגון, שנשא בן הראשונה, שהוא מצרי שני, אשה ישראלית, שהיא ראויה רק לאחיו, שהוא מצרי שלישי, והוא ישראל גמור, ולא לו שהוא מצרי שני.

וכגון, שנשא בן השניה, שהוא מצרי שלישי, והוא ישראלי גמור, מצרית שניה, שהיא ראויה רק לאחיו שהוא מצרי שני, ולא לו שהוא ישראלי גמור -

הרי נשותיהם של כל אחד ואחד מהם - מותרות ליבמיהן, ואסורות לבעליהן.

ג. "מותרות לאלו ולאלו" - גיורות.

כגון שנשאו שניהם גיורות, לפי שאף מצרי שני מותר לישא גיורת, היות ש"קהל גרים לא איקרי קהל". ונמצאו נשותיהם של כל אחד מהם, מותרות לבעליהן ומותרות ליבמיהן.

ד. "אסורות לאלו ולאלו" - אילוניות.

כגון שנשא בן הראשונה, שהוא מצרי שני, אשה אילונית ישראלית, שהיא אסורה לו, ואסורה גם לאחיו היבם, שהרי איילונית אינה נופלת ליבום, והיא אסורה משום ערות אשת אח שלא במקום מצוה.

וכיון שהכללים של המשנה מתאימים גם לענין שכזה, תיקשי, למה לא שנה התנא גם אופן זה במשנתנו?! ^[8]

ומשנינן: תנא ושייר. שנה התנא כמה דוגמאות של הכללים הללו, אך לא שנה את כולן, אלא שייר כאלה שלא שנה אותן.

והוינן בה: מאי שייר, איזו דוגמא נוספת שייר התנא, דהאי שייר, שלכן שייר גם דוגמא זאת?!

שהרי אין דרך התנא לשייר דבר אחד בלבד, אלא דרכו לשייר כמה דברים. ואם נשאר רק דבר אחד, הוא שונה אותו במפורש, ואינו "מ שיירו".

ומשנינן: שייר התנא גם פצוע דכא. שאף בו יתכנו כל האופנים שבמשנה, כגון:

א. נשא כשר את הישראלית, ויש לו אח פצוע דכא - הרי זו מותרת לבעלה, ואסורה ליבמה.

ב. נשא פצוע דכא את הישראלית, ויש לו אח כשר - הרי זו אסורה לבעלה, ומותרת ליבמה.

ג. נשא פצוע דכא את הישראלית ויש לו אח פצוע דכא - הרי זו אסורה לזה ולזה.

ד. נשא פצוע דכא את הגיורת [שהיא מותרת לפצוע דכא, כי "קהל גרים לא איקרי קהל", וכל פסולי קהל מותרים בה] ויש לו אח כשר, או פצוע דכא, הרי זו מותרת לזה ולזה.

ודוחה הגמרא את התירוץ הזה:

אי משום פצוע דכא - לאו שיורא הוא!

אין פצוע דכא חשוב שיור של דוגמא נוספת -

דהא תנא ליה חייבי לאוין. כיון ששנה התנא דוגמא אחת של חייבי לאוין, שוב אין לו צורך לחזור ולשנות פצוע דכא, שגם הוא "חייבי לאוין".

אבל מצרי, שהוא איסור עשה, דכתיב "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", ומכלל הן אתה שומע לאו, שדור ראשון ושני לא יבוא להם בקהל ה' - היה לו לתנא להשמיענו שהוא אסור ליבם.

ותמהה הגמרא על דחיית התירוץ:

אטו, האם חייבי לאוין - מי לא קתני לדוגמא אחת של חייבי לאוין במשנתנו, ובכל זאת, הדר תני, חזר התנא ושנה דוגמא נוספת?!

האם לא חזר ושנה התנא, לאחר שכבר הביא דוגמא אחת של "חייבי לאוין" - דוגמא נוספת של חייבי לאוין?!

והא קתני תחילה: כהן הדיוט שנשא אלמנה.

שהיא אסורה ליבם כהן גדול בלאו, ושנה בכך את דין "חייבי לאוין".

ובכל זאת, שוב חזר התנא ושנה אפשרות נוספת של חייבי לאוין:

חלל שנשא כשרה, ונתחללה בביאתו, ומת - שאף היא "חייבי לאוין", שהרי אסורה היא לאחיו היבם, שהוא כהן כשר, באיסור לאו של חללה.

ואם כן, היה לו לתנא לחזור ולשנות גם את האפשרות של פצוע דכא.

ומכך שלא חזר התנא לשנות אותו, מוכח שלא שנה התנא את כל האפשרויות, אלא רק כמה מהן, ושייר אפשרויות אחרות שלא שנה אותן.

ונמצא כי התירוץ "שייר פצוע דכא", הוא תירוץ נכון!

אך עדיין דוחה הגמרא את התירוץ: לעולם אין לו לתנא לחזור ולשנות פצוע דכא, לפי שהוא כבר שנה דוגמא אחת של חייבי לאוין, ולכן אין לתרץ ששייר התנא את פצוע דכא בנוסף למצרי שני.

ומה שהוכחת מכך שחזר התנא ושנה את דינו של חלל שנשא כשרה, שחוזר התנא ושונה דוגמאות נוספות של חייבי לאוין - אין זו ראיה, כי אין כונת התנא להביא דוגמא נוספת של חייבי לאוין.

אלא, את הדין ההוא של חלל שנשא כשירה - איצטריכא ליה לתנא לאשמועינן, שאין אשה כשרה אסורה להינשא לחלל [ואפילו אם בת כהן היא], כדרב יהודה אמר רב:

דאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו הנשים שהן כשרות להנשא לכהונה [ואפילו כהנות] - מלהנשא לפסולין ^[9] בחללות, ולהתחלל על ידי ביאתו. ^[10]

ומעתה, שוב תיקשי, למה לא שנה התנא את ענין "מצרי", כדי להשמיענו שחייבי עשה אינם עולים ליבום, והרי לא שייר התנא דבר נוסף שלא שנה אותו על אף שהוצרך לשנותו, ואינך יכול לתרץ "תנא ושייר"?!

ומתרצת הגמרא, שבכל זאת יש לומר "תנא ושייר":

והא קתני חלל שנשא כשרה, ונפלה לפני כהן כשר, שהיא באיסור לאו על היבם, ובכל זאת חזר ושנה התנא את דינו של ישראל שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר, שאף הוא באיסור לאו על היבם הממזר.

הרי ששונה התנא וחוזר ושונה דוגמא נוספת של חייבי לאוין, אף כשאין בה חידוש, ואם כן, היה לו להשמיענו גם פצוע דכא.

אלא ודאי "תנא ושייר".

ודחינן: הא - ממזר שהוא חייבי לאוין - נמי לא מהדר מיתנא היא [אין זו חזרה שבה שונה התנא דוגמא נוספת שלא לצורך], כי דוגמא זו נשנתה במיוחד, משום הדין השני, שיש נשים שהן "מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן", ולהשמיענו כי אף באופן שאסורה היא לבעל משום ממזר, מכל מקום מותרת היא ליבם -

וחידוש זה לא שמענו מהדין הקודם, של חללה לכהן.

דאשמועינן התנא תחילה חייבי לאוין בחללה לכהן, שהוא לאו שאין שוה בכל אלא לכהנים. ואף על פי שהיא אסורה לבעל, מכל מקום מותרת היא ליבם.

ושוב קמשמע לן התנא ממזר, שהוא לאו השוה בכל, ובכל זאת, על אף שלבעל היא אסורה, היא אינה נאסרת ליבם. ^[11]

אך פצוע דכא לא היה צריך התנא להשמיענו, כיון שאין בו שום תוספת חידוש על דין ממזר, שגם הוא לאו השוה בכל, ואין כאן "שיור".

ושוב תיקשי, למה לא שנה התנא חייבי עשה במצרי!?

ושוב מתרצת הגמרא, שמכל מקום, פצוע דכא - שיור הוא.

כי הא קתני במשנתנו, אחר שכבר שנה התנא דוגמא של חייבי לאוין של ממזר בישראלית -

ישראל שנשא ממזרת, ויש לו אח ישראל, שאף הוא אסור בלאו ליבם. ואין בדוגמא זאת כל חידוש נוסף.

ואם כן, היה לו לתנא לשנות גם את דינו של פצוע דכא, למרות שאין בו כל חידוש נוסף.

אלא, לאו, הלא שמע מינה: לא שנה התנא פצוע דכא כמו שחזר ושנה ישראל בממזרת, משום ש"תנא ושייר", ולפיכך שייר התנא גם את דין מצרי.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

גופא:

אמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, דהיינו, לחללין.

לימא, האם יש לנו לומר, כי מסייע ליה, יש לו סיוע ממשנתנו, ששנינו בה:

"ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן - חלל שנשא כשרה!

מאי לאו, האם לא מדברת המשנה בכהנת הראויה לו.

ומאי "כשרה"? - כשרה לכהונה!

כלומר בת כהן, שהיא לבדה "כשירה" [הגונה] להינשא לכהן, שאין ראוי לכהן לישא לכתחילה בת ישראל, אלא בת כהן בלבד.

הרי למדת, שאף על פי שבת כהן היא - מותרת היא להינשא לחלל.

ודחינן: לא כאשר אמרת, שמדובר בחלל שנשא בת כהן.

אלא המדובר הוא בחלל שנשא ישראלית. ומאי "כשרה"? - כשרה לבוא בקהל.

ותמהינן: אי הכי, שהמשנה מדברת בכשרות לקהל ולא לכהונה, תיקשי -

האם זה ששנינו בדין חלל שנשא כשרה, שיש לו אח "כשר" - האם הכי נמי תפרש שמדובר באח שהוא כשר לקהל!?

והרי אם תפרש כך, הרי מכלל דבריך יוצא, דהוא, האח המת, החלל, היה פסול לקהל!

והרי לא יתכן שמדובר בפסול קהל, אלא רק בחלל, שפסולו הוא לכהונה בלבד, ולא לקהל!

אלא לאו, בהכרח, מדברת המשנה, שהאח השני, ה"כשר" - הינו כהן כשר, שהוא אינו חלל!

ומד"הוא" כהן, מכך ש"כשר" הנזכר לגבי היבם הינו כהן כשר -

היא נמי, ה"כשרה" האמורה לגבי יבמה, גם כהנת היא.

ומוכח מכאן, שמותרת כהנת לינשא לחלל, ומסייע ליה לרב יהודה.

ודחינן: מידי איריא!? וכי חייב אני להעמיד שהמשנה מדברת באותו סוג כשרות ביבם וביבמה!?

והרי יכול אני לומר -

הא "כשר" ביבם - כדאיתא, לפי מה שאני מעמיד, בכהן כשר.

ואילו הא, "כשרה" שביבמה - כדאיתא, לפי מה שהעמדנו, שהיא כשרה לקהל בלבד ולא לכהונה.

מתיב רבין בר נחמן על דינו של רב יהודה:

כתיב גבי נשים הפסולות לכהונה [ויקרא כא ז]:

"אשה זונה וחללה - לא יקחו.

ואשה גרושה מאישה - לא יקחו".

מלמד הכתוב, בכך שחזר וכפל בלשונו "לא יקחו" ^[12] - שהאשה מוזהרת על ידי האיש.

והיינו, כשם שהכהן מוזהר שלא לישא פסולות, כך האשה מוזהרת שלא להינשא לפסולין.

והניחה הגמרא, שמשמעות הלימוד הזה היא, שאשה כשירה אסור לה להינשא לאיש פסול, וקשיא לרב יהודה!

אמר רבא: הכתוב לא בא להשמיענו איסור פסולים לכהנות. אלא בא להזהיר את האשה הפסולה, שהיא לא תשא את הכהן הכשר.

כי כל היכא דהוא מוזהר בה - היא גם מוזהרת בו. ^[13]

וכל היכא דהוא לא מוזהר בה, כגון חלל הנושא בת כהן - אף היא לא מזדהרא שלא לינשא לו.

ותמהינן: והא, האם זה שאשה פסולה מוזהרת שלא תשא את הכהן הכשר - האם מהכא נפקא? וכי מ"לא יקחו" נלמד דין זה!? והרי דין זה, מדרב יהודה אמר רב - נפקא, נלמד!

דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל:

כתיב [במדבר ה] "איש או אשה, כי יעשו מכל חטאות האדם" - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין [איסור לאו ואיסור כרת ^[14]] שבתורה.

ומאחר שהוא מוזהר עליה, אף היא מוזהרת עליו.

ואם כן, בהכרח, ש"לא יקחו", בא ללמד שכהנת כשרה לא תינשא לפסול, ותיקשי לרב יהודה, הסובר שלא הוזהרו כשרות מלהינשא לפסולים?! ומשנינן: לעולם "לא יקחו" בא להזהיר את האשה הפסולה שהיא לא תנשא לכהן כשר.

ומה שהוצרכנו ללימוד של "לא יקחו", ואין אנו לומדים כן מ"איש או אשה", כי -

אי מההיא, מהלימוד של "איש או אשה" - הוה אמינא שלא הוזהרה אף האשה אלא בלאו השוה בכל.

אבל לאו שאינו שוה בכל, כגון פסולה לכהן, לא הוזהרה בו אשה.

לכן קא משמע לן הכתוב "לא יקחו", שגם בלאו שאינו שוה בכל הוזהרה גם האשה.

הערות

^[1] הראשונים תמהים, הכיצד יתכן שתהיה מותרת אלמנה לכהן גדול מחמת נפילה ליבום מדין נישואין הראשונים מפילים! ? וביותר תמהו על המשך הגמרא, האומרת שהיה שייך להתיר מחמת דין "נישואים הראשונים מפילים" אפילו חלל שנשא אשה, ומת, ונופלת האשה [שהתחללה בביאתו] לפני אחיו, שהוא כהן כשר! ועוד תמהו התוס', שלא מצינו נשואין מפילים אלא לחומרא, ולא לקולא! ותירץ הריטב"א, שאין כונת הגמרא לומר שאכן למאן דאמר נישואים הראשונים מפילים, היא תהיה באמת מותרת, אלא הדברים נאמרו על דרך השלילה, שאפילו אם תעלה בדעתך לומר שנישואין הראשונים מפילים, וכיון שהיא היתה מותרת בשעת נישואין הראשונים, היא מותרת גם לאחיו, בכל זאת לא יתכן שהיא תיפול ליבום! חוץ מזה שאליבא דאמת, אין היתר שכזה מחמת נישואים הראשונים מפילים. ויתכן להוסיף לפי דברי החזון איש [קיח א] בביאור מחלוקת הגאונים ורבינו חננאל בענין יבם מומר, שאינו נקרא "אחיו" לענין יבום, ואם נפלה יבמה לפני אח מומר, אין היא צריכה להחלץ ממנו כדי שתהיה מותרת להנשא לשוק. ונחלקו, האם צריך היבם להיות מומר כבר משעת נישואי אחיו כדי שתיפטר מיבומו, או שגם אם נהיה היבם מומר אחר נישואי אחיו אין היא זקוקה לו. וכתבו הגאונים, שצריך שיהיה מומר כבר בשעה שקידשה אחיו, היות ונישואין הראשונים מפילים. ותמה החזון איש, הרי גם הסובר שנישואין מפילים אין הוא חולק על כך שמיתה מפלת, אלא הוא סובר שאף נישואים מפילים. ואם כן, כיון שהיה מומר בשעת מותו של אחיו, אין הוא זוקק! ותירץ החזון איש: "כיון שחפץ ה' בבנין בית אחיו, וקדשנו במצות היבום, הכריעו הגאונים שאין ראויה פרשה זו אלא באחים במצוות, ואין ראוי למעט [את המומר] אלא בתחלת חלות המצוה. ולדעת הגאונים, "נשואין מפילים" - לענין זה שכבר עשתה המצוה קנין. ואם היו האחים ראויים למצוות יבום שעה אחת [המתחילה בנשואי האח המת] חל קנינו, ולא פקע שוב, אפילו כשהמיר בשעת מיתה". ולפי דברים אלו, מתחיל קנין היבום כבר בשעת נישואי האח המת, ולכן יש מקום לומר שאין האלמנה נאסרת לכהן גדול במקום יבום, היות והחל בה קנינו לפני שנעשה כהן גדול.

^[2] עיין בהערה הקודמת, שהקשו הראשונים, כיצד אפשר להעלות על הדעת שיכול האח הכהן הכשר לייבם את אשת אחיו החלל, שהתחללה על ידי אחיו בביאתו בה, משום "נישואין מפילים", ובתירוץ הריטב"א שם.

^[3] מהרש"ל, ומהדורא בתרא, בדעת רש"י. ובתוספות מבואר אחרת. אך מדברי רש"י בסוגייתנו, הוכיחו מהרש"ל ומהרש"א שכך דעתו; וראה רש"ש שתמה על זה מקדושין [דף עה] "גר - עד עשרה דורות מותר בממזרת". ועיין בחזון איש בהרחבה.

^[4] לענין משנתנו אין נפקא מינה אם נשא מצרית שניה או שנשא ישראלית, שהרי בין כך ובין כך בנו כישראל גמור הוא, וראה היטב בתוספות ד"ה אי.

^[5] או מצרית ראשונה.

^[6] או מצרית שלישית, מהרש"א לדעת רש"י.

^[7] התבאר על פי רש"י. ואולם שיטת התוספות היא, שהמצרית השניה אינה אסורה ליבם, שהוא מצרי שלישי. כי אף בן גרים נקרא גר ואינו קהל ה', ומותר המצרי השלישי במצרית שניה. וראה בדבריהם את ביאורם בסוגיא.

^[8] וכל הקושיה היא לפי דברי רב דימי בשם רבי יוחנן, שהולכים בדורות המצרי אחר האם. אבל לרבה בר בר חנה, שאמר בשם רבי יוחנן שיחוס הדורות של מצרי הולך אחר האב, לא יתכנו כללי המשנה במצרי. שהרי הבעל והיבם הם אחים מן האב [שאם לא כן אין יבום], ואם כן, יחוס דורותיהם של האחים שוה, ולא יתכן לקרוא בהם "המותרת לזה אסורה לזה".

^[9] רש"י ביאר, קמשמע לן שלא הוזהרו "כשרות וכהנות" מלהינשא לפסולין, לחללין. וכן הוא לשון המאירי: זה שביארנו ש"לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין", פירושו, כשרות לכהונה - לא הוזהרו שלא לינשא לפסולי כהונה, כגון חלל וגר ומשוחרר, ואפילו היתה היא כהנת!

^[10] רש"י. והמאירי הוסיף: גר ומשוחרר.

^[11] נתבאר על פי תוספות.

^[12] רש"י. אך התוס' לעיל [ה א ד"ה ואכתי, בסופו], כתבו שהלימוד הוא משום "דקרי ביה לא יקחו - לא תקח". והבין רבי עקיבא איגר בכונת דבריהם, שהלימוד הוא מלשון רבים האמור בפסוק, שמשמעותו שהאיש לא יקח, והאשה לא תקח [דרוש וחידוש לכתובות דף ל א. ועיין היטב בלשון התוס' בבא מציעא דף ל ב, ובתורה תמימה על הפסוק הזה, הדורש את לשון "לא יקחו" בקמ"ץ תחת הקו"ף!]. ורוצה רבי עקיבא איגר לחדש [ונקט בתחילת דבריו "ולולי דמסתפינא"] שהיות והלימוד לאסור את האשה להינשא לפסול הוא מלשון רבים "לא יקחו", אם כן, אין האשה הבעולה לכהן גדול אסורה לו באיסור עשה של "והוא אשה בבתוליה יקח", כיון שהאיסור הזה נאמר בלשון יחיד, והוא נאמר רק לכהן גדול עצמו, ולא לאשה הנישאת לו!

^[13] מתבאר בגמרא, שגם האשה מוזהרת שלא להנשא לכהן כשהיא פסולה, ואין זה איסורו של הכהן בלבד. ובסוף מסכת נדרים, אומרת המשנה שאשת כהן האומרת לבעלה הכהן "נאנסתי תחתיך, והריני אסורה עליך משום איסור זונה", אינה נאמנת לאסור עצמה עליו, אלא עליה להביא ראיה לדבריה. ותוס' שם הקשו, מדוע היא לא נאמנת לאסור עצמה על בעלה מדין "שויתה נפשה חתיכה דאיסורא", שהוא דין נאמנות אדם על עצמו, לאסור עת עצמו. ותירצו בשם הר"ר אליעזר ממיץ, שלא מצינו זונה שאסור לה להנשא לכהן, אלא רק הכהן הוא זה שאסור בה. ולכן, אינה נאמנת לאסור את עצמה כלפיו, כי היא עצמה אינה אסורה. והקשו עליו התוס' מסוגייתנו, שמוכח כאן שגם על האשה הפסולה לכהונה יש איסור, מהפסוק "לא יקחו"! ונאמרו בביאור שיטתו של הר"ר אליעזר ממיץ כמה הסברים. הרשב"א במסכת נדרים, מתרץ, שודאי גם היא מוזהרת, וכמו שמוכח כאן, אלא שכל איסורה של האשה נובע מאיסורו של הבעל. ולכן, אם הוא מותר בה, גם היא מותרת בו. כי היות והוא אינו צריך להאמין לה, והוא מותר בה - הרי גם היא מותרת בו, גם כשהיא טוענת שנאנסה תחתיו! והחתם סופר שם, מבאר, שגדר איסור האשה הוא משום הכשלת האיש, ואם לאיש מותר, אין היא מכשילתו, ולכן גם היא מותרת, למרות שודאי לה שזינתה. ועיין בביאור הענין הוא בהרחבה בספר "מלבושי יום טוב [עמודים 7 - 46]

^[14] כתב רש"י: עונשין, לאו וכרת, אבל עשה לא הוי עונש, הלכך מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, אבל לא תעשה - בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, נשים חייבות.

ודוחים: לא, אפשר לומר שהכוונה היא לישראלית, ומאי [ומה] פירוש "כשרה" — כשרה לקהל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you would say that this tanna holds that it is her status at the time of the first marriage that determines her status when she happens before the yavam for levirate marriage, and not her status at the time of her husband’s death, and therefore if she had been a virgin when she married she would have been permitted to enter into levirate marriage with a High Priest, that cannot be so, as the mishna cites the case of a ḥalal who married a woman fit to marry a priest, in which case the woman is permitted to her husband and forbidden to her yavam. And in that case, we do not say that the first marriage determines her status when she happens before him for levirate marriage, as the woman was fit to marry the brother when she married the ḥalal and was rendered a ḥalala only as a result of her marriage.

The Gemara answers: That fact, that the mishna cited a case where the priest married a widow, is certainly due to the latter clause of the mishna, i.e., due to the fact that the tanna wants to teach in the latter clause: A High Priest who married a widow, and he has a brother who is the High Priest or a common priest. In the case where the yavam is a common priest, the widow is forbidden to him specifically if the High Priest married a widow, as by consummating the marriage he rendered her a ḥalala. However, had she been a virgin when the High Priest married her, he would not render her a ḥalala, and when the High Priest dies she would be fit for his brother. It is due to that reason that the tanna teaches the case of a widow in the first clause as well.

§ Rav Pappa objects to the mishna: If it is so, that the halakha is in accordance with Rabbi Yoḥanan’s opinion, as when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he reported that Rabbi Yoḥanan said that in the case of a second-generation Egyptian who married a first-generation Egyptian woman, her son is considered a second-generation Egyptian, as the child’s status in this matter is determined according to the mother, then let the tanna of the mishna also teach the following case:

With regard to a second-generation Egyptian who married two Egyptian women, one of whom was a first-generation Egyptian convert and one of whom was from the second generation, and he had sons from both the first and second women, if these two sons married in their proper way, meaning that the third-generation Egyptian married an ordinary Jewish woman, and the second-generation convert married another second-generation Egyptian, then it is also true of these women that they are permitted to their husbands and forbidden to their yevamin. The second-generation Egyptian is forbidden to his Jewish yevama, while the third-generation Egyptian is an ordinary Jew and therefore prohibited to marry his yevama, who is a second-generation Egyptian woman.

And if they married in the reverse manner, i.e., the third-generation convert married a second-generation Egyptian woman, and the second-generation man married an ordinary Jewish woman, they are permitted to their yevamin and forbidden to their husbands. Similarly, they are permitted both to these and to those if these sons married converts, for an Egyptian convert is permitted to marry a convert of a different nationality. And there is also a case in which they are forbidden to these and to those, namely if they married sexually underdeveloped women [ayloniot]. If an Egyptian married an aylonit, she is forbidden to him as a Jewish woman, and she is forbidden to his brother, a third-generation Egyptian convert who is permitted to marry a Jewish woman, because levirate marriage is prohibited with an aylonit. The fact that the mishna omits these cases appears to indicate that the halakha is not in accordance with Rabbi Yoḥanan.

The Gemara answers: There is no proof from here with regard to the halakha, as the tanna of the mishna did not mention all possible examples. Rather, he taught certain cases and omitted others. The Gemara asks: What else did he omit that he omitted this? The tanna would not have omitted only one example. The Gemara answers: He omitted the case of a man with crushed testicles or with other wounds to his genitals. If the husband is such a man, the wife is forbidden to her husband and permitted to her yavam. If the yavam is such a man, the opposite is true.

The Gemara asks: If this mishna is determined to have taught certain cases and omitted others due to the omission of the case of a man with crushed testicles or other wounds to his genitals, this is not an omission, as in this mishna the tanna taught a principle that applies to all forbidden relationships for which one is liable for violating a prohibition. This category includes such a case, and therefore it was not omitted.

The Gemara answers: Is that to say that with regard to those relationships for which one is liable for violating a prohibition, he does not teach a principle and again teach them in detail? But this is not the case. He teaches the case of a common priest who married a widow and he had a brother who was a high priest, and the case of a ḥalal who married a woman fit to marry a priest and he had a brother who was a priest fit for service, both of whom are forbidden as they are liable for violating a prohibition. Therefore, since the tanna did not specifically teach the case of the man with crushed testicles, this constitutes an omission.

The Gemara responds: That clause of the mishna is not merely a specification of the previous general halakha, as it was necessary for the tanna to mention these cases individually in order to teach us another halakha that Rav Yehuda said that Rav said, as Rav Yehuda said that Rav said: It is not prohibited for daughters of priests who are fit to marry priests to marry men who are disqualified from the priesthood, although this marriage disqualifies them from subsequently marrying a priest.

The Gemara challenges that answer: But the mishna also teaches these cases: A ḥalal who married a woman fit to marry a priest; and an Israelite of unflawed lineage who married an Israelite woman of unflawed lineage, and he has a brother who is a mamzer. These are specifications that do not teach additional halakhot. The Gemara answers: This too is not a case of the tanna going back and teaching additional examples of the same halakha without adding anything, as he teaches us something new through each of these two examples. The first example is referring to a prohibition that is not equally applicable to all, such as one concerning priests, and the second example is referring to a prohibition that is equally applicable to all, such as one involving a mamzer.

The Gemara further challenges the answer: But the mishna also teaches the case of an Israelite of unflawed lineage who married a mamzeret and who has a brother who is an Israelite of similar lineage, and the example of a mamzer who married a mamzeret and he has a brother who is an Israelite of unflawed lineage. Consequently, the tanna does in fact teach the same halakha several times with regard to a prohibition that is equally applicable to all. Rather, isn’t it correct to conclude from it that he taught and omitted certain cases and did not list all possible examples? The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that this is the case, and therefore there is no proof from here that the halakha is not in accordance with Rabbi Yoḥanan.

§ The Gemara returns to a statement cited incidentally above, in order to discuss the matter itself: Rav Yehuda said that Rav said: It is not prohibited for daughters of priests who are fit to marry priests to marry men who are disqualified from the priesthood, although this marriage would disqualify them from subsequently marrying a priest, and they may do so even ab initio. The Gemara suggests: Let us say that the following statement of the mishna supports his opinion: A ḥalal who married a woman who is fit, and he has a brother who is a priest fit for service, this woman is permitted to her husband and forbidden to her yavam. What, is it not referring to a priestess, i.e., a priest’s daughter, who is appropriate to marry him? And what is the meaning of: Fit? This means that she is fit for the priesthood, and yet the mishna says she is permitted to her husband, the ḥalal.

The Gemara rejects this suggestion: No, it is possible that the mishna is speaking of an Israelite woman. And what is the meaning of: Fit? It means that she is fit to enter the congregation of the Jewish people, through marriage. According to this explanation, there is no proof from the mishna about daughters of priests.

The Gemara raises a difficulty: If so, consider the phrase: A ḥalal who married a woman fit to marry a priest, and he has a brother who is also fit. Consistency demands that here too it means that the brother is fit to enter the congregation. Can it not therefore be deduced by inference that he, the deceased ḥalal, was unfit to enter the congregation? But such an inference would be an error, as a ḥalal is disqualified only from the priesthood. Rather, is it not referring to a priest, and from the fact that he must be a priest, she too must be a priestess? The Gemara rejects this claim: Are the cases comparable? This case, of the ḥalal, is as it is, i.e., he is fit for the priesthood. And that case, of the woman, is as it is, i.e., she is fit to enter the congregation.

Ravin bar Naḥman raised an objection against Rav’s ruling from the following baraita: The verse states about priests: “They may not take a woman who is a harlot [zona], or profaned [ḥalala]” (Leviticus 21:7). The same verse says: “They also may not take a woman divorced from her husband.” This repetition of “they may not take” teaches us that the woman is also prohibited by means of the prohibition addressed to the man. Therefore, we can conclude that there is a prohibition for a daughter of a priest to marry a ḥalal.

Rava said: Ravin bar Naḥman’s objection is not valid. All that the baraita teaches is that anywhere that a prohibition of sexual intercourse applies to him, i.e., to a man, the same prohibition applies to her, his female partner. And anywhere that a prohibition does not apply to him, the prohibition does not apply to her either. It does not, however, indicate that since it is prohibited for a priest to marry a ḥalala it is also prohibited for the daughter of a priest to marry a ḥalal.

The Gemara asks with regard to the baraita itself: And is this matter derived from here? It is derived from a different statement that Rav Yehuda said that Rav said, as Rav Yehuda said that Rav said, and the school of Rabbi Yishmael similarly taught: The verse states: “When a man or woman shall commit any sin that people commit” (Numbers 5:6). The verse here equates a woman to a man with regard to all punishments of the Torah. Consequently, the halakhot of forbidden marriages apply equally to women and to men. Why then do we need to learn the same thing from the repetition of “they may not take”?

The Gemara answers: If it was derived only from that verse, I would say that this principle is true of a prohibition that is equally applicable to all, but with regard to a prohibition that is not equally applicable to all, such as the prohibitions pertaining to priests, this is not the case. Since these prohibitions only apply to priests, we might have thought that they do not extend to women. The verse therefore teaches that the prohibition applies to women in the same manner as men.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ': הא דאמרינן כל היכא דאיהו מוזהר היא נמי מוזהרת. קשה לי תיפוק ליה דהא איכא מ"מ משום ולפני עור לא תתן מכשול דהא שוה בכל ועוד הא דמדמי לה בסמוך ללאו דטומאה מי דמי התם משום קדושה דכהנים הוא וכהנות לית להו קדושה זו אבל היכא דאיהו מוזהר משום לתא דידיה היא מוזהרת [משום לפ"ע] ואמאי לא תהא מדה זו נוהגת בהן ויש לומר לעולם משום לפני עור לא תתן מכשול איכא אבל ללקות עליו משום לאו המיוחד בה מהדרינן והא דמדמה לה ללאו דטומאה משום דבכל עסק דין כהנים אין נשים בכלל לא כהנית ולא ישראלית ואפי' משום ולפני עור לא תתן מכשול נמי י"ל דגבי השוה בכל כתיב אבל לאו שאינו שוה בכל אינו נוהג בהן לא מחמת עצמן ולא מחמת אנשים ובמסקנא איתרבי להו לכל מילי, חוץ מדבר הבא מחמת קדושת עצמן כגון טומאה ולינשא לפסולין.

וכי תימא קסבר האי תנא נשואין הראשונים מפילין. מסתברא דאפילו למאן דאמר נשואין הראשונים מפילין לא שרי בכי הא, דהא נבעלה ונתאלמנה, ולא גרע נתאלמנה לאחר נשואין הראשונים מבגרה תחתיו דהיא מקודשת עצמו ממש שהיא אסורה לו. ותדע לך עוד דאם איתא מאי קושיא מחלל שנשא כשרה דלא אמרינן נשואין הראשונים מפילין, דההיא לכולי עלמא אי אפשר להתירה דהא נבעלה לפסול לה, וכל שנבעלה לפסול פסלה ואפילו מתרומה דבי נשא. אלא אורחא דמלתא קא מקשה, כלומר וכי תימא קסבר האי תנא דנשואין הראשונים מפילין ואפילו בכהאי גוונא, הרי חלל שנשא כשרה דלא אמרינן, ואי נסיב כי ארחייהו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. קשיא לי בשלמא ישראלית שנשאת לשלישי אסורה לשני אלא שניה לשלישי אמאי, והלא קהל גרים לא איקרי קהל ומצרי שלישי מותר הוא במצרית שניה, ורב פפא דאתקיף לה אליבא דמאן דאמר קהל גרים לא אקרי קהל קא מתקיף, וכדאמר מותרות לאלו ולאלו גיורות. וניחא ליה דהא דקאמר הכא ואסורות ליבמיהם לאו למימרא שיהיו אסורות שתיהן ליבם, אלא דמשכחת בהו מותרות לבעליהן וחדא מינייהו אסורה ליבם ומותרת לבעל, וחדא אסורה לבעל ומותרת ליבם. ותדע לך דהא אסורות לאלו ואלו איילונית דקאמר על כרחין ישראלית איילונית שנשא לשלישי אינה אסורה לבעל, אלא משום שני דאסורה לו אותה שנשאת לו ואסורה להתיבם לשלישי משום דאינה בת יבום קטנה.

וכל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרה מהכא נפקא מדרב יהודה נפקא כו'. ואי קשיא לך ת"ל משום דהא איכא ולפני עור לא תתן מכשול. איכא למימר דאין ללקות. עליו משום לאו המיוחד בה מהדרינן ולפני עור לא תתן מכשול אינו מיוחד בה. הרמב"ן נר"ו (ד"ה הא).

וכ"ת קסבר האי תנא נשואים הראשונים מפילים פי' ובשעת נשואין שנעשת זקוקה לו כשרה היתה ואעפ"י שנאסרה לו בשעת מיתה הא מצות יבום קדים:

והרי חלל שנשא כשרה ולא אמרי' נשואי' הראשוני' מפילי' ק"ל אפי' למ"ד נשואי' הראשוני' מפילי' היאך אפשר לומר דליפק' איסור חללה ואיסור אלמנה דההוא טעמא דנשואי' הראשונים מפילי' לא שייך אלא לענין צרת ערות דכנס ולבסוף גרש לאסור צרה משום ערוה אבל לענין גופא שנתחללה קודם יבום ליכא למימר הכי דלא עדיפא זיקה מקדושי' ואלו כ"ג שקדש את הבתולה ובגרה תחתיו הרי היא אסורה לו וי"ל דאנן לרבותא פרכי' דאי טעית לומר דלמ"ד נשואין הראשונים מפילין לא חיישי' לאיסור כהונה הבא לאחר כן אין לך לטעות כן שהרי חלל שנשא כשיר' דלא אמרי' נשואי' הראשונים מפילי' ולאו משום דס"ל להאי תנא מיתה מפלת אלא דבה"ג ליכא טעמא דנשואי' הראשונים מפילין זהו הנר' נכון בזה:

אבל בתולה חזיא ליה פי' חזיא לבעל ראשון אעפ"י שהיה כ"ג וחזיא השתא לאחיו כ"ה דהא לא נעשית חללה כלל והוי מותרת לזה ולזה ולכ"ג הוא דאסורה בלחוד משום חללה ותהוי מכלל המותרות לבעליה' ואסורות ליבמיהם:

ליתני נמי מצרי שני שנשא מצריות א' ראשונה ואחד שניה והיו לו בנים מראשונה ומשניה פי' ובני הראשונה הם שניים ובני הב' הם שלישים:

ניסוב כי אורחא פי' שנשא הב' מצרית שניה והג' נשא בת ישראל. מותרות לבעליהם ואסורות ליבמיהם וא"ת ניחא דאשת שלישי ישראלית אם מת אסורה ליבמה מצרי שני אבל אשת מצרי שני למה אסורה ליבמה מצרי ג' כיון דסבי' לן דקהל גרים לא איקרי קהל כדאמרינן בסמוך מותרות לאלו ואלו גיורת הרי מצרי ג' שהוא גר מותר במצרי' ראשונ' ושניי' וי"ל דאה"נ ולא נקטי ליה משום מצרי שני שאסור באשתו של ג' ועל אשתו של ג' אמרינן דמותרת לבעל' ואסור ליבמ' ואי איפוך להו דנסיב שני מצרית שלישית אסורה לבעלה ומותרת ליבמה ותדע דבסמוך אמרי' אסורו' לאלו ולאלו אילונית כלומר משום דהויא ישראלית גמורה וההיא ודאי אינ' אסורה לינשא למצרי ג' אלא משום מצרי שני נקטוה לה שהיא אסורה לו משום בת ישראל וכשמת אסורה לאחיו משום דכתיב אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת וכדפרש"י ז"ל בסמוך:

מאי שייר דהאי שייר פי' תנא לעול' מילתא חדא לא שייר שייר פצוע דכא פי' שאם הבעל פצוע דכא אסורה לו ומותרת לאחיו ואם אחיו לבדו פצוע דכא אסורה ליבם ומותרת לבעל ואם שניהם פצועי' דכא אסורה לשניהם ואם היא גיורת מותרת לשניהם וכפרש"י ז"ל:

ההיא איצטריך ליה לאשמועינן כדרב יהודה אמר רב פירש דכי הדר תני חלל שנשא כשרה לאו משום איסורה ליבמה נקט לה אלא משום מותרת לבעלה לאשמועינן כדרב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי' פי' ואע"ג דכהן מוזהר שלא ישא חללה אין הכהנת מוזהרת שלא תנשא לחלל פי' דהא לא חזינן אזהרה בכתוב אלא על הכהני' שלא ישאו חללה ואלו היה חלל פסול לנקבות כמו לזכרים הי"לל לא יבא חלל בקהל כהונה כדתיב לא יבא בקהל ה' שהוא אזהרה בין לממזר בין לממזרת כן פי' מ"ה הר"ם ז"ל בשם אחיו ובשם הראב"ד ז"ל:

מאי כשרה כשרה לכהונה וא"ת וכי אין בת ישראל כשרה לכהונה כבר פרש"י ז"ל שהיא כשרה מן המובחר כדאמרי' בפסח ראשון סעודת הרשות בת ישראל לכהן:

והא מהכא נפקא מדרב יהודה אמר רב נפקא וא"ת בלאו הכי נמי תיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול י"ל דאי משום ההוא כיון שאינו מיוחד לאיסור זה ולאו כולל הוא בכל מצות התורה ואינו לוקה עליו אבל מהא דרב יהודה נפקא שיהא לאו פסולי כהונה מיוחד בנשים כמו באנשים ללקות עליו כן כתב ר"ה ז"ל ומיהו אכתי ק"ל היאך אפשר לומר דמשום דר' יהודה תתחייב הנקבה בלאו זה שהוא מפורש שהיא מדבר עם הזכר שלא ישא החללה והיאך יצא לנו שתהא הכשרה מוזהרת שלא לינשא לחלל בלאו שהוא כולל אפי' מדבר עם האנשים ואע"ג דפיסולו בני ישראל אתי' מדר' יהודה דה"ק שהוזה' באותו לאו ובאותו לשון גם הנשים אבל בענין כזה היאך אפשר וי"ל דכיון דכתיב לא יקחו הרי אפשר לומר לפרש מדר' יהודה כי על כלן מזהיר שלא לעשות ליקוחים בחללות וההיא לא יקחו למה לי אי מההיא ה"א ה"מ לאו השוה בכל אבל לאו שאינו שוה בכל לא ק"ל הא מהיכא תיתי כיון שאף לאו שאינו שוה בכלל חטאת היא ובכלל עונשי' שלוקי' עליו דאלו במצות עשה אינם בכלל לפי שאין בהם עונש מלקו' כדפרש"י ז"ל וי"ל מפני שהפ' ההיא מדברת בלאו השוה בכל ואשכחן דפטרא רחמנ' ממצות עשה שהזמן גרמא הייתי דן לקולא שלא בא זה הכתו' אלא ללאו השוה בכל:

א) וי"ל דהא לא קשה מידי דאי ליתא לדרב דימי אין למפרך ליתני כדפרישית דהא לא הוה קמ"ל רבותא [בזה] דפשיטא דהיכא דהאחד ישראל והאחד מצרי הלך אחר פסולן אבל פריך שפיר תלמודא דאם איתא לדרב דימי הו"ל למיתני מצרי שני שנשא שתי מצריות וכו' ולאשמעינן רבותא דהיכא נמי שהאיש והאשה פסולים הלך אחר הפסול יותר דזה לא שמעינן:

ומאי כשרה כשרה לכהונה. פי' כהנת וקרי לה כשרה משום דמצוה לכהן לישא כהנת כדאמרי' בפרק ואלו עוברין:

לכל עונשין בלאוין קאמר דבמצות עשה אינן שוין שהרי מצות עשה שהז"ג נשים פטורות:

אר"י א"ר לא הזהרו כשרות להנשא לפסולין. פי' מותר החלל לישא כהנת כשרה, ודוקא הכשר מוזהר שלא יקח פסולה אבל הפסול מותר ליקח כשרה, מתיב ר"י לא יקח ומלמד שהאשה מזדהרא וכל היכא דאיהו לא מוזהר איהי נמי מזדהרא וכל היכא דאיהו לא מוזהר איהי נמי לא מיזהרה. ובפ' עשרה יוחסין מסיק תלמודא והל' גר מותר בכהנית לא הזהרו כשרות להנשא לפסולין. מותר בממזרת כר' יוסי דאמר קהל גרים לא איקרי קהל כולה פירקין אסור ל"ת הוא. ואע"ג דקי"ל דאתי עשה ודחי את ל"ת הא אמרן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה:

מתניתין: שניות מדברי סופרים שניות לבעל ולא שניות ליבם אסורה לבעל ומותרת ליבם שני' ליבם ולא שני' לבעל אסורה ליבם ומותרת לבעל שני' לזה ולזה אסורה לזה ולזה אין לה כתובה ולא פירות ואל מזונות ולא בלאות והולד כשר וכופין אותו להוציא. אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה מו"נ לישראל ב"י לנו"מ יי"ל כתובה:

בפרש"י בד"ה דוקא אלמנה שנתחללה בביאתו ונאסרה לאחיו ההדיוט כו' עכ"ל דקדק לפרש דמשום אחיו ההדיוט שהוא היבם נקט אלמנה בסיפא ולא סגי ליה למימר דנקט אלמנה משום בעלה כ"ג גופיה דבתולה חזיא ליה היינו משום דדומיא דהכי בעי למימר דנקט אלמנה ברישא משום איסורא דיבם דלבעלה כהן הדיוט מותרת והשתא ניחא הא דקאמר הא ודאי משום סיפא כו' ולא קאמר דמשום מציעתא דנקט אלמנה נקט נמי ברישא אלמנה דהא לא הוה דומה דבמציעתא נקט אלמנה משום איסורא דבעלה כ"ג וברישא נקט אלמנה משום איסורא דיבם ודו"ק:

בד"ה נסיב כי אורחייהו שלישי נשא ישראלית כו' עכ"ל צ"ל דלאו דוקא נקט ישראלית דה"ה שלישית דהא שלישי ושלישית ישראלים גמורים הם לפירושו כדלקמן:

תוס' בד"ה אי נסיב כי אורחייהו כו' ומש"ה נקט כה"ג אי נסיב כי אורחייהו ואי אפיך ונסיב דלא מצי למנקט כולה מלתא בחד גברא כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דבעו למימר דלפרש"י תקשי דה"ל למנקט כולה מלתא בחד גברא דהשני נשא ישראלית ושניה שהישראלית אסורה לבעלה ומותרת ליבם והשניה מותרת לבעלה ואסורה ליבם וכן בהיפך אם השלישי נשא שתיהן ולא הל"ל נסיב כי אורחייהו ואי אפיך ונסיב אבל לפירושם ניחא דלא מצי למנקט כולה מלתא בחד גברא כיון דהשניה מותרת לשניהם דא"כ לקמן שכתבו התוס' וא"ת אמאי לא נקט דליהוי קאי תרוייהו כו' ונסיב כי אורחייהו כו' עכ"ל (א) לא הל"ל הכי דהא טפי ניחא למנקט כולה מלתא בחד גברא ולא למימר אי נסיב כי אורחייהו ואי אפיך ונסיב ועוד לפירושם נמי תיקשי דלא ה"ל למנקט דנסיב כי אורחייהו ב' נשים אלא בחד איתתא ישראלית סגי וע"כ הנראה דכוונתם לומר דודאי לפרש"י דקאי איסורא דלבעל וליבם אתרוייהו בין אישראלית ובין אשניה שפיר קאמר אי נסיב כי אורחייהו ואי אפיך ונסיב אבל לפירושם דאיסורא דלבעל וליבם לא קאי אלא אישראלית תקשי להו דלא ה"ל למנקט כי האי לישנא אי נסיב כי אורחייהו ואי אפיך ונסיב דמשמע דאתרתי נשים קאי וקאמרי דאכתי איכא למימר דמש"ה נקט כה"ג אי נסיב כי אורחייהו ואי אפיך משום האנשים דלא מצי למנקט כולה מלתא בחד גברא כו' ודו"ק.

תד"ה אי נסיב כו' דא"כ שתיהן מותרות כו' דקהל גרים לא כו' עכ"ל לפי פרש"י דשלישי ישראל הוא ואסור בשניה וה"ה דשלישית ישראלית היא ואסור' בשני כמ"ש במ"ק ע"ש נראה דלא תקשי ליה הא דקאמר מותרות לאלו ולא גיורת משום דקהל גרים לא אקרי קהל דהיינו דווקא גר או גיורת שנתגיירו עצמן כיון שנולדו בגיות לא אקרי קהל אבל מצרי שלישי שנולד בקדושה אלא דאבותיו גרים היו שפיר מקרי קהל ואסור בשניה וק"ל:

בא"ד וא"ת ואמאי לא כו' כגון מצרי שני שנשא ישראלית ומצרית כו' וי"ל דבן הישראלית ממצרי שני אין חשוב כו' עכ"ל ויש לדקדק דמשמע דבן מצרי שלישי מישראל ודאי דחשיב ישראל גמור לענין קהל וא"כ אכתי תקשי אמאי לא נקט בכה"ג דליהוי אתרוייהו כגון מצרי שלישי שנשא ישראלית ומצרית ראשונה דהשתא אא' מהן כו' וכמ"ש בקושיי' ואם נאמר דאפי' מאן דפליג ארב דימי במצרי שני שנשא מצרית ראשונה וס"ל דבתר דידיה שדינן ליה ובנו מצרי שלישי הוא הני במצרי שלישי שנשא מצרית ראשונה כמ"ש התוס' לקמן מ"מ תקשי להו בכה"ג בנשואי היתר משכחת לה דאפי' ליתיה לרב דימי ליתני שלישי שנשא ב' נשים מצרית ראשונה וישראלית כו' וכמו שהקשו לקמן בישראל שנשא שניהן בנשואי איסור וצ"ע:

בא"ד וא"ת אפילו ליתא לרב דימי כו' וכ"ת דלא תני הכי לפי שנשואי מצרית הוי באיסור כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא נקטו האי וכ"ת כו' בקושיות דלעיל לרב דימי דהוה נמי נשואי מצרי שני לישראלית ויש ליישב ודו"ק:

לדידי יש ליישב עם קושיא דראשונה דהיינו דהתוס' סוברים כמו שקשה לעיל ממצרי שני כו' כן יש להקשות ממצרי שלישי ולכן אין להביא לעיל וכ"ת לפי שנשואי ישראלית הוה באיסור דא"כ קשה לתני מצרי שלישי שנשא ישראלית ומצרית ראשונה וכמו שתרצו התוס' אקושיא דמצרית שני שאין זה חשוב ישראלית כן סוברים במצרי שלישי ולפי פשוטו יש לפרש דגבי ישראלית יש לפרש שבא עליה:

מ"ש כאן במ"ק פירוש לדברי התוס' יותר נראה לפרש כפשוטו דלפר"י קשה כיון דאשמעינן גבי מצרי ישראלית או שניה א"כ מה לי להזכיר עוד תמיד שגם שלישי נשא אשה הוא מיותר לגמרי לא קשה כלום שעכ"פ הוצרך לאשמעינן גבי תרי גברא החלוקה אם נשא זה או זה ובאמת אינו ק"מ:

תוס' ד"ה ולא אתיא עשה וכו' כיון דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וכו'. ר"ל דמן הדין הוה לן למימר אפי' בלאו השוה בכל דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא דמדרבנן אסורה ליבם משום דגזרינן ביאה ראשונה דהוה עשה אטו ביאה שניה דלא הוי בה עשה שכבר קיים העשה בביאה ראשונה א"כ ה"ה דגזרינן בלאו שאינו שוה בכל:

גמרא הא קתני ישראל שנשא ממזרת כו' וממזר שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל. נדפס עה"ג בשם רש"ל למחוק וממזר כו'. ולפנינו לא נמצא ברש"ל ויותר ה"נ למחוק הקודם:

רש"י ד"ה נסיב כי אורחייהו. דשלישי ישראל הוא ואסור בשני. מבואר בדעתו ז"ל דהא דקהל גרים לא איקרי קהל היינו הם עצמם אבל בניהם שנולדו אח"כ בקדושה דינם כישראלים גמורים לענין זה דאסורים בפסולי קהל וכן הבין הרש"ל (בתד"ה אי נסיב) וכ"מ לכאורה לקמן (צט) דקרי להו שתי אומות. להמתגייר בעצמו ק"ל גר ולהנולד בקדושה ק"ל ישראל. ועי' כתובות (מד ב) ובתוס' שם ד"ה ואימא הא'. וק"ל ע"ז מהא דקדושין (עה) גר עד עשרה דורות מותר בממזרת כו' ע"ש. וכ"מ שם (עד ב) ע"ש וצ"ע:

גמ' כל היכא דהוא מוזהר. עי' חגיגה דף יד ע"ב תוד"ה בסולה ובנדרים בת"י דף צ ע"ב ד"ה חזרו לומר:

גופא אמר רב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים וכו' לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת וכו' עמ"ש הרדב"ז דפוס ויניציא סי' תש"א ויש לדקדק עליו מסוגיא זו כמ"ש בעניותי בספרי הקטן בר"י א"ה סי' ו' בס"ד והרב קרבן נתנאל פ' עשרה יוחסין סי' ה' והביאו הרב יד מלאכי בכלליו דף רי"ח ע"א כתב וז"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין היינו פסולי כהונה דכתיב בני אהרן ולא בנות אבל שאר פסולי ישראל נשים נמי בכלל לא יבא דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' עכ"ל ולא ידעתי אמאי טרח וכתב לה הרב יד מלאכי בכללי הדינים דהא דשאר פסולי ישראל נשים בכלל הוא פשוט מדרב יהודה ומבואר בסוגיין ולא יש שום חידוש בדברי הרב קרבן נתנאל. ואדרבא הוא קיצר מאד שכתב דהיינו פסולי כהונה ואינו, (לפסולי) [דפסולי] כהונה דגרושה וכיוצא מוזהרות שלא לינש' כמבואר בסוגיין ובפוסקים ואינן מוזהרות אלא בדבר שהוא אינו מוזהר כמבואר בסוגיין. והרב ק"ן קיצר בדבריו. ומ"ש דכתיב בני אהרן כ"כ הרמב"ם ושאר פוסקים. אבל בסוגיין ובירושלמי בפרקין ובתלמודין פ"ד דקדושין אמרה רב מסברא ואין לומר דרב סבר כלישנא קמא דסוגיין דההיא דהשוה הכתוב אשה לאיש היינו בלאו שהוא שוה בכל ומשו"ה קאמר מסברא דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים שאינן מוזהרין. אמנם לאיכא דאמרי דבסמוך דקאמר הש"ס קיחה אצט' ליה סד"א נגמר מטו' קמ"ל הא דהשוה הכתוב היינו אף בלאו שאינו שוה בכל וא"כ כי היכי דכשר מוזהר לישא חללה הו"א דה"נ כשרה מוזהר' לישא חלל ולזה אצט' בני אהרן ולא בנות אהרן וה"ט דהרמב"ם והסמ"ג ודעמייהו דכתבו דלא הוזהרו כשרות דכתיב בני אהרן ולא בנות. הא ליתא דהא רב נמי הוא דאמר הא דהשוה הכתוב וכו' ואי אמרת דמדרב דאמר מסברא לא הוזהרו שמעי' דהשוה הכתוב היינו ללאו השוה בכל. א"כ מאי קסברי איכא דאמרי מאחר דמרה דשמעתא סבר להפך. ויש לישב:
ואחר זמן רב בא לידי ס' קרבן העדה פי' ירושלמי נשים ומידי עוברי ראיתי בפרקין שעמד בזה והביא בקיאיות ואסיק בצ"ע ופנא"י לא הי"ל לעמוד בדבריו:
וראה בעיניך מה שכתבו הרמב"ן והרשב"א בחידושיה' בסוגיין שהקשו אמאי אצט' לא יקחו ת"ל משום ולפני עור ועיין מה שתירצו ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן מחזיק ברכה בי"ד סי' ס"ב בס"ד ע"ש:

נישואין הראשונים. שנשאה אח שמת מפילין אותה לייבום ובתר ההיא שעתא אזלינן ואי לאו אלמנה מאחר הואי שרינן לה לכ''ג יבמה: והא תנא חלל שנשא כשרה. ואסר לה לייבומי לאח כשר: דוקא אלמנה. שנתחללה בביאתו ונאסרה לאחיו ההדיוט אבל בתולה חזיא לה להתייבם: אם איתא להא דרב דימי. אם הלכה כמותו: מראשונה ומשנייה. דהוה להו דור שלישי ודור שני: נסיב כי אורחייהו. שלישי נשא ישראלית ושני מצרית שנייה אסורות ליבמיהן דשלישי ישראל הוא ואסור בשנייה דמצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורין עד דור שלישי ושני אסור בישראלית: אי אפוך ונסוב. שנשא שלישי שנייה ושני נשא ישראלי': גיורת. מותרת לשלישי דישראל הוא ולשני דקהל גרים לא איקרי קהל ולא קרינן שלישי יבא בקהל ולא שני דזו לאו קהל הואי ואם נשא האחר גיורת ומת מותרת ליבמה כבעלה: אסורות לאלו ואלו איילונית. ישראלית אם שני נשא ישראלית והיא איילונית אסורה לו משום דישראלית היא וכשמת אסורה ליבמה משום אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת: שייר פצוע דכא. דהוה מצי למיתני ביה כולהו פצוע דכא שנשא ישראלית אסורה לבעלה ומותרת ליבמה כשר והכשר שנשא כשרה ויש לו אח פצוע דכא אסורה ליבמה ומותרת לבעלה פצוע דכא שנשא ישראלית ויש לו אח פצוע דכא אסורה לבעלה וליבם גיורת מותרת לזה ולזה: ההוא. דחלל שנשא כשרה איצטריך ליה ובכהנת עסקינן ולאו משום אסורה ליבמה אלא משום מותרת לבעלה וקמשמע לן דלא הוזהרו כשרות וכהנות מלינשא לפסולין לחללין שמותרין בישראל ואע''פ שהכהן הוזהר בחללה כהנות לא הוזהרו בחללים: מאי כשרה כשרה לכהונה. דקיימא לן כהן כל זמן שמוצא לישא בת כהן לא ישא בת ישראל דאמר בפסחים סעודת הרשות בת ישראל לכהן באלו עוברין (דף מט.): לא יקחו. למה לי למכתב לא יקחו תרי זימני להזהיר האשה על ידי האיש קס''ד להזהיר כשרות שלא ינשאו לחללים: אמר רבא כל היכא כו'. והאי קרא לאו להזהיר כשרות אתי אלא פסולות שלא לינשא לכשרים שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח זונה וחללה כך היא מוזהרת שלא תשאנו: וכל היכא דהוא לא מוזהר. כגון חלל בכשרה: עונשים. לאו וכרת אבל עשה לא הוי עונש הלכך מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אבל לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות: לאו. דכהונה אינו שוה בכל שאין נוהגין בישראל הילכך אי לא אשמעי' לא יקחו הוה אזלי' לקולא ומיפטרו נשים:

וכי תימא קסבר האי תנא דנישואין הראשונים מפילין. תימה דבכה''ג לא אמרינן בשום דוכתא נישואין מפילין דלהחמיר הוא דאמר הכי לאסור כנס ואח''כ גירש בפ''ד אחין (לעיל ל:) אבל להקל לא אשכחן ועוד דאפי' לאחר מיתה אמרי' בהערל (לעיל עט:) כשנפלה לו ואח''כ נפצע דחייל איסור פציעה וי''ל דבלאו הכי פריך לה מגופה: אי נסוב כי אורחייהו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. לא שנשא שני שניה ושלישי שלישית דא''כ שתיהן מותרות לבעליהן וליבמיהן דהא קסבר דקהל גרים לא אקרי קהל כדקאמר מותרות לאלו ולאלו גיורות אלא בן השנייה שהוא שלישי נשא ישראלית והיינו כי אורחייהו שהוא מותר בה ואר''י דאסורות ליבמיהן לא קאי אתרוייהו דאשת שכי שהיא שנייה מותרת ליבמה דקהל גרים לא איקרי קהל ומשום אשת שלישי שהיא ישראלית נקט אסורות ליבמיהן וכן הא דקאמר אי אפוך מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן נמי לא קאי אלא אאשת מצרי שני שנשא ישראלית ומשום הכי נקט כה''ג אי נסוב כי אורחייהו אי אפוך ונסוב דלא מצי למינקט כולה מילתא בחד גברא וקאי מעיקרא אאשת שלישי ובתר הכי קאי אאשת שני וא''ת ואמאי לא נקט דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי שני שנשא ישראלית ומצרית ראשונה דהשתא אחד מהם ישראל גמור ואחד מצרי שני נסוב כי אורחייהו שתיהן אסורות ליבמיהן אפוך ונסוב אסורות לבעליהן וי''ל דבן הישראלית ממצרי שכי אין חשוב ישראל לענין קהל אלא חשיב קהל גרים וא''ת אפי' ליתא לדרב דימי ליתני ישראל שנשא שתי נשים מצרית ראשונה וישראלית והיו לו בנים משתיהן דבן מצרית מצרי שני ובן ישראלית ישראל נסוב כי אורחייהו אסורות ליבמיהן אפוך ונסוב אסורות לבעליהן וכ''ת דלא תני הכי לפי שנישואי מצרית הוי באיסור והא קתני ממזר וחלל שנשאו באיסור ואומר ר''י דלא פריך אלא ממה ששייר דברים של חידוש דאם איתא לדרב דימי היה לו לכוללה במשנתנו ולהכי כי משני שייר פצוע דכא פריך הא תנא ליה חייבי לאוין ואין זה חידוש ולבסוף מסיק דמ''מ שיורא הוא והא דלא קאמר שייר גרושה זונה ונתינה משום דלא חשיב להו שיורא דכיון דתנא חללה הוא הדין גרושה וזונה ונתינה הויא בכלל ממזרת דהכל ענין אחד וא''ת ומאי מקשה לרב דימי לימא דלא תני הכי משום דבפלוגתא לא קמיירי דאיכא למ''ד קהל גרים מיקרי קהל ועוד דר' שמעון מתיר הנקבות מיד ויש לומר דעדיפא משני ועוד דמתני' איירי בפלוגתא דקסבר קידושין תופסין בחייבי לאוין דקתני בחייבי לאוין אסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן משמע דשייך בהו ייבום אלמא תפסי בהו קידושין: שייר פצוע דכא. אפי' נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא ולא אמרינן במותר לה נאסרה כו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרה בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו דפ''ק (דף יא:): וקמשמע לן לאו השוה בכל. משום מותרות ליבמיהן איצטריך לאשמועינן בלאו השוה בכל דאי משום אסורות ליבמיהן כיון דאשמועינן בלאו שאין שוה בכל כל שכן בלאו השוה בכל: אלא לאו ש''מ תנא ושייר. וא''ת והא אלו קתני דהכי פריך בפ''ק דקידושין (דף טז: ושם) גבי ואלו שמעניקין להן וגבי אלו דברים שאין להם שיעור בשלהי פרקא (שם דף מ.) ואר''י דהכא לא נקט אלו אלא לפדושי הא דקתני עניינים הרבה ברישא יש מותרות יש אסורות ולהכי לא שייך למפרך ועוד דבכל מקום ששונה שני עניינים אלו ואלו שיש ואלו שאין משייר אע''ג דתני אלו כי ההיא דאלו נערות שיש להן קנס (כתובות דף כט.) דשייר מצרי ואדומי ופסול כהונה ובמזבח מקדש (זבחים דף פד.) דתנן אלו שפסולן בקדש ולא חשיב ניתנים למעלה שנתן למטה כו' בחוץ בפנים בפנים בחוץ ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן דחשיב להו ברייתא (שם):

יבמות פד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד