דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - א

ליתא למתניתין, שמבואר בה שהאנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא [1] ושמע מינה, שלרבי יוסי האנדרוגינוס ודאי זכר הוא - מקמי ברייתא, שסובר בה רבי יוסי שאנדרוגינוס ספיקא הוי.

דתניא: רבי יוסי אומר: אנדרוגינוס - בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. [2]

ותמהינן: מנין לך לדחות את המשנה מפני הברייתא?

אדרבה נימא דליתא לברייתא מקמי מתניתין!

ומשנינן: מדשבקיה רבי יוסי לבר זוגיה [הואיל ובברייתא הניח רבי יוסי את רבי שמעון בן זוגו ששנה עמו במשנה], שמע מינה, הדר ביה חזר בו רבי יוסי ממה שאמר במשנה. [3]

ושמואל אמר: ליתא לברייתא, שמבואר בה דלרבי יוסי אנדרוגינוס ספיקא הוי - מקמי מתניתין, שמשמע ממנה דלרבי יוסי ודאי זכר הוא.

ומקשינן: אדרבה, נאמר: ליתא למתניתין מקמי ברייתא!

דהא שמעינן ליה לשמואל ד"חייש ליחידאה". ואם כן, בברייתא זו שנשנו בה דברי רבי יוסי לחוד, כתנא יחיד, יש לנו לנקוט כמותה! [4]

ומשנינן: הני מילי כי לא מתעקרא מתניתין [כשאין משנה נעקרת] אבל כי מתעקרא מתניתין שמבואר בה שלשיטת רבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא, לא חייש שמואל ליחידאה.

אמרי בי רב [אמרו בישיבתו של רב, ולקמן מפרש דהיינו רב הונא] משמיה דרב:

הלכה כרבי יוסי בענין אנדרוגינוס ובכנין הרכבה, ומפרש להו ואזיל.

ושמואל אמר: הלכה כרבי יוסי בענין "קושי" ובענין קידוש.

ומפרשינן לה:

הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס היינו הא דאמרן, שהלכה כרבי יוסי שבמשנה, ולא כמו שמבואר לעיל בשם רב ד"ליתא למתניתין מקמי ברייתא". [5] הלכה כרבי יוסי בהרכבה הינו הא דתנן:

אין נוטעין אילן, ואין מבריכין [כיפוף ענף מן האילן לאדמה, והוצאתו במקום אחר נקראת "הברכה"], ואין מרכיבין [הכנסת ענף מאילן אחר לתוך האילן נקראת "הרכבה"] בשנה השישית, ערב השנה השביעית, פחות משלשים יום לפני ראש השנה, הואיל והיא נקלטת בשביעית, כי משך זמן הקליטה הוא שלשים יום.

ואם נטע, והבריך, והרכיב בפחות משלשים יום לפני שביעית - קנסוהו חכמים שהרי זה יעקור.

רבי יהודה אומר: כל הרכבה וכן נטיעה והברכה שאינה קולטת בשלשה ימים - שוב אינה קולטת. ולפיכך די בשלשה ימים לפני כניסת השנה השביעית.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: שתי שבתות נמשך זמן הקליטה, ודי בזמן זה לפני שביעית.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

לדברי האומר [תנא קמא] שלשים יום - צריך שלשים יום לקליטה, ועוד שלשים יום נוספים לפניהם.

כלומר, צריך שתסתיים הקליטה שלשים יום לפני שביעית, כי כל שלשים יום לפני שביעית כמו שביעית הם, ונלמד [מועד קטן ג ב] ממאמר הכתוב "בחריש ובקציר תשבות", המלמד שצריך להוסיף מהחול על הקודש.

לדברי האומר [רבי יהודה]: שלשה ימים, צריך שלשה ימים לקליטה ועוד שלשים יום לפני שביעית, דכשביעית דמו.

לדברי האומר [רבי יוסי ורבי שמעון] שתי שבתות: צריך שתי שבתות לקליטה, ועוד שלשים יום.

והלכה כרבי יוסי, שצריך שתי שבתות, ושלשים יום לפניהם.

ושמואל אמר: הלכה כרבי יוסי בקושי וקידוש, ומפרש להו ואזיל.

הלכה כרבי יוסי בקושי, היינו בהא דתנן:

א. האשה נעשית "נדה" - אם היא רואה דם ב"עת נדותה".

ונעשית "זבה" - אם רואה את הדם ב"לא עת נדתה".

יש לכל אשה מחזוריות קבועה של שבעה ימים שהם "עת נדתה", ולאחריהם אחד עשר יום שהם "לא עת נדתה".

משחלפו שמונה עשר יום אלו, מתחיל שוב פרק הזמן שבו ראויה האשה להיות נדה, והיינו, משעה שתחזור ותראה דם, יהיה זה דם נדה, ויחזור שוב המחזור של שבעה ימי נדות, ואחריהם אחד עשר ימים שהם "לא עת נדתה", שאם תראה בהם דם, היא תהיה זבה.

ב. אשה שראתה דם נדה, הרי היא נדה שבעה ימים, והאי היא טובלת [מן התורה] לטהרתה בסופם. זאת, אפילו ראתה דם נדות כל שבעת הימים, ובלבד שתפסוק מראיית הדם לקראת סוף יום השביעי.

ואם ראתה דם בשלשה ימים רצופים באחד עשר הימים שאחר שבעת ימי הנדה, הרי היא נעשית "זבה גדולה", וטעונה ספירת שבעה ימים נקיים אחרי שיפסיק דם הזיבה, ופרק הזמן של אחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנדה, נקרא "י"א יום שבין נדה לנדה".

ג. דם של יולדת היוצא בשעת הלידה או לפניה, בשעה שהיא חשה כאבי לידה, אינו מטמא בטומאת זבה, ודין זה שאין דם הקושי של לידה מטמא בטומאת זוב, נלמד מהכתוב "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים", ודרשו חכמים: כי יזוב דמה מחמת עצמה, ולא כשזיבת הדם היא מחמת לידת הולד.

ד. הגדרת הדם בתורת דם קושי של לידה, שאינו מטמא אותה בזיבה, מותנה בסמיכות ללידה.

ונחלקו חכמים מהו פרק הזמן שלפני הלידה, שבו לא תהיה האשה זבה גם אם תראה האשה דם בתוך אחד עשר הימים שהם "לא עת נדתה", ובתנאי שיהיו לה כאבי לידה.

כמה יהא קישויה, כלומר צער שמצטערת אשה סמוך ללידתה ורואה אז דם, מאימתי יהא חשוב הצער שהוא מחמת הולד, שנוכל לתלות את זיבתה בולד, ולא תיעשה זבה על ידי הראיה?

רבי מאיר אומר: או ארבעים או חמשים יום, כלומר אפילו קשתה וראתה דם ארבעים או חמשים יום קודם ללידה, תולים אנו את ראיית הדם בולד ואינה נעשית זבה, אלא נידה היא מחמת אותן דמים.

רבי יהודה אומר: דייה חדשה, כלומר: רק אם קשתה וראתה דם בחודש האחרון להריונה, אז אין הדמים הללו עושים אותה לזבה. אבל דמים שראתה קודם חודש האחרון להריונה, עושים אותה לזבה, לפי שאין דמים אלו מחמת ולד. [6]

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין קישוי של לידה נמשך יותר משתי שבתות, משבועיים לפני הלידה.

הלכה כרבי יוסי בקידוש - היינו הא דתנן: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו [והוא הדין הזורע, תוספות] והשהה את הגפן עד שהוסיף אחד ממאתיים ממה שהיה קודם - הרי זה קידש! [7]

כלומר, אסר את תבואתו של חבירו בהנאה מדין "כלאי הכרם", וחייב המסכך באחריותו, וצריך לשלם ההפסד, דברי רבי מאיר. [8] רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:

הערות

[1] צריך ביאור למה לא פירש רש"י את ההוכחה ממה ששנינו "אנדרוגינוס נושא".

[2] כתבו התוספות: האי "בריה", לא הוי פירושו כגון בריה שבמקומות אחרים, שאינו ספק, אלא "בריה" דקאמר הכא, היינו שהוא ספק כדקאמר "ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה". וביארו התוספות את החילוק בינו לבין טומטום "אבל טומטום אינו כן כמו אנדרוגינוס, שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה משום שיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם. אבל טומטום אינו כן, אלא ספק שהוא איש ודאי או אשה ודאית, אלא שהוא מכוסה ואין ניכר, ואם קידש ונקרע ונמצא זכר אגלאי מילתא דמתחילה היה זכר ודאי, וכן אם נתקדשה ונמצאה נקבה". אבל הריטב"א כתב בשם הרמב"ן דהוא בריה מחודשת לגמרי שאינה לא זכר ולא נקבה, והלשון מעיד על פירוש בריה מחודשת לגמרי. ודעת הראב"ד בהלכות שופר ובהלכות תרומות שהאנדרוגינוס הוא חצי זכר וחצי נקבה.

[3] פירש רש"י: "מדשבקיה רבי יוסי לרבי שמעון בן זוגיה דאיירי בהדיה במתניתין ואיירי בברייתא לחודיה, שמע מינה הדר ביה, ולאו תנאי היא, דתימא סמי תנא דברייתא מקמי תנא דמתניתין. דאי תנאי היא, תרווייהו הוה תני להו נמי בברייתא, ומפיך [האי תנא] לדרבי שמעון כדאפכא לרבי יוסי". וצריך ביאור, שהרי אם כי מוכח שאין אלו שני תנאים בשיטת רבי יוסי, אך מכל מקום מנין לנו לדחות את המשנה בגלל הברייתא, ולא את הברייתא מפני המשנה?! ובתוספות הקשו בזה הלשון: תימה, דילמא הדר ביה מברייתא לגבי רבי שמעון?!

[4] פירש רש"י: דאמר שמואל בהחולץ [מא א] הלכה כרבי יהודה בשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה; ותמה הריטב"א, וכי משום שפעם אחת חייש ליחידאה יש לו לחשוש בכל מקום, ראה שם.

[5] רש"י נתן טעם למה פירש דהלכה כרבי יוסי שבמשנה, משום שבכל אלו שנזכרו כאן שהלכה כרבי יוסי היינו כרבי יוסי ורבי שמעון שזוג זה אמר כל ההלכות הבאות, ואם כן מסתבר נמי דאנדרוגינוס היינו מה שאמרו הזוג רבי יוסי ורבי שמעון, והיינו רבי יוסי דמתניתין.

[6] דייה חדשה, החודש התשיעי להריונה, שהיא יולדת בו. ופעמים שאין הוא יותר מיום או יומיים. כגון שילדה ביום השני לחודש התשיעי להריונה, אין הולד מטהר אלא מראש חודש של אותו חודש, ואילך, שאין באה על ידו לזיבה אם לא ראתה שלשה ימים רצופים קודם ראש חודש. דקסבר רבי יהודה "שיפורא גרים" [שופר שבית דין תוקעים לקדוש החודש הוא המגדיר את חדשי הריונה לגבי קביעת דמה כדם קישוי מחמת לידה], ופעמים שהוא מטהר את כל החודש, וכגון אם ילדה בסופו". מתבאר מדברי רש"י שאין אנו מונים את החודש התשיעי מתחילת הריונה לפי חדשי ההריון, שלאחר שעברו עליה שמונה פעמים שלשים יום הרי היא בחודש התשיעי, אלא אם הרתה בחודש תשרי, הרי שהחל מראש חודש סיון היא בחודש התשיעי, ולעולם מתחיל החודש התשיעי בראש חודש.

[7] על שם הכתוב בכלאי הכרם "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", רש"י.

[8] במסורת הש"ס הביא מכמה מקומות דלא גרסינן "דברי רבי מאיר".

ליתא למתניתין מקמי [אין לקבל את משנתנו מפני] הברייתא שבה שנויה שיטה אחרת, דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: ר' יוסי אומר: אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. ולכן איננו יכול לשאת אשה, ואם קידש אשה — אינו מאכיל אותה בתרומה.

ושואלים: אדרבה (להיפך) ליתא [אין מקום] לברייתא מקמי מתניתין [מפני משנתנו], שהרי מסתבר לומר שהברייתא היא פחות מוסמכת מהמשנה! ומשיבים: מדשבקיה [מכיון שעזבו] ר' יוסי לבר זוגיה [את בן זוגו] את ר' שמעון, שבמשנה נאמרים הדברים בשם ר' יוסי ור' שמעון יחד, ובברייתא — בשם ר' יוסי לבד, שמע מינה הדר ביה [למד מכאן שחזר בו] ר' יוסי מן השיטה שהחזיק בה עם ר' שמעון והגיע למסקנה אחרת.

ושמואל אמר להיפך: ליתא [אין מקום] לברייתא מקמי מתניתין [מפני משנתנו]. ומקשים: אדרבה (להיפך), ליתא למתניתין מקמי [אין מקום למשנתנו מפני] הברייתא, ויתר מכן: דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את שמואל דחייש ליחידאה [שהוא חושש גם לדעת יחיד] הנאמרת בברייתא! ומשיבים: הני מילי כי לא מתעקרא מתניתין [דברים אלה אמורים כאשר אין משנתנו עצמה נעקרת], אלא יש דעה אחרת, שהיא נוספת על המשנה, אבל כי מתעקרא מתניתין לא חייש [כאשר נעקרת משנתנו ונאמר דבר בברייתא בניגוד לה איננו חושש].

אמרי בי [אמרו החכמים בבית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב: הלכה כר' יוסי, הן בדין אנדרוגינוס, והן בדין הרכבה. ושמואל אמר: הלכה כמותו בקושי, ובקידוש.

ומסבירים: אנדרוגינוס — הא דאמרן [זו שאמרנו], שהוא סבור שבריה בפני עצמה הוא (ר"ח). הרכבה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין נוטעין ואין מבריכין ענף בקרקע, ואין מרכיבין אילנות זה בזה ערב שנת השביעית (השמיטה) פחות משלשים יום לפני ראש השנה, שאסור שתהיה הקליטה בשנת השמיטה. ואם נטע, וכן אם הבריך או הרכיב — יעקור. ר' יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים — שוב אינה קולטת, ואסור איפוא לנטוע לשיטה זו רק שלושה ימים לפני ראש השנה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: זמן הקליטה הוא שתי שבתות (שני שבועות).

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר שלשים — כוונתו שצריך שלשים יום לקליטה ושלשים יום לתוספת "ערב שביעית", שמוסיפים מחול על הקודש, ואסור איפוא לנטוע שישים יום קודם ראש השנה. לדברי האומר שלשה — צריך לחשבון זה לנטוע לפחות שלשה ושלשים יום לפני שמיטה, לדברי האומר שתי שבתות — צריך שתי שבתות ושלשים יום. ומכל מקום פסק רב כר' יוסי.

ושמואל אמר: הלכה כמותו גם בקושי וגם בקידוש. ומסבירים: קושי מהו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שיש דין מיוחד לגבי אשה המקשה ללדת וזב ממנה דם, שגם אם ראתה דם כמה ימים רצופים, אין אומרים שהדם הזה ייחשב כדם זיבה (שכל אשה הרואה דם שלושה ימים שלא בעת הוסת נחשבת לזבה), אלא דינו כדם לידה.

אלא שדנו בשאלה: כמה יהא קישויה, כלומר, כמה זמן לפני הלידה אנחנו רואים זאת כקישוי מחמת לידה — ר' מאיר אומר: או ארבעים או חמשים יום קודם הלידה. ר' יהודה אומר: דייה חדשה, כלומר, מראשית אותו חודש שבו ילדה מספיק לחשבון זה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין קישוי לידה יותר משתי שבתות (שבועות). ופסק שמואל כר' יוסי גם בזה.

קידוש מהו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו — הרי זה קדש, כלומר, נאסר הכל משום כלאי הכרם, וחייב באחריותו, שהעושה זאת צריך לשלם עבור הנזקים, שהרי גם התבואה של חבירו נאסרת בהנאה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי ור' שמעון אומרים:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The mishna here, which states that according to Rabbi Yosei a priest who is a hermaphrodite enables his wife to eat teruma, is not to be relied upon in the presence of a baraita that teaches otherwise. As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: A hermaphrodite is a creature unto himself, and the Sages did not determine whether he is a male or a female. He is consequently prohibited from marrying a woman, and if he does so he does not enable her to eat teruma.

The Gemara asks: On the contrary, say that the baraita is not to be relied upon in the presence of the mishna here, as baraitot are generally considered less authoritative than mishnayot. The Gemara answers: From the fact that Rabbi Yosei left his colleague, Rabbi Shimon, as the mishna’s ruling is attributed to both Rabbi Yosei and Rabbi Shimon whereas the teaching of the baraita is reported only in the name of Rabbi Yosei, learn from this that Rabbi Yosei retracted his original opinion that he had maintained together with Rabbi Shimon and reached a different conclusion.

And Shmuel said the reverse: The baraita is not to be relied upon in the presence of the mishna here. The Gemara asks: On the contrary, say that the mishna here is not to be relied upon in the presence of the baraita, as we have heard that Shmuel takes into consideration even an individual dissenting opinion appearing in a baraita. The Gemara answers: This applies only when the mishna itself is not thereby uprooted, as the baraita merely adds to it. But when the mishna is uprooted by a contrary statement taught in a baraita, he does not take it into consideration.

The Sages of the school of Rav said in the name of Rav that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, both with regard to the halakha of a hermaphrodite and with regard to the halakha of grafting. And Shmuel says: The halakha is in accordance with his opinion with regard to the laws of protracted labor and forfeiture.

The Gemara clarifies: The halakha of a hermaphrodite is that which we just said, that he is considered a creature unto himself (Rabbeinu Ḥananel). The halakha of grafting is as we learned in a mishna (Shevi’it 2:6): One may not plant, or sink the shoot of a vine into the ground, or graft a shoot onto a tree on the eve of the Sabbatical Year less than thirty days before Rosh HaShana, lest it take root in the seventh year. And if he planted or sank or grafted, he must uproot it. Rabbi Yehuda says: Any graft that does not take root in three days will never take root, and therefore it is prohibited to plant only for three days before the start of the Sabbatical Year. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say that it takes two weeks for a plant to take root.

And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: According to the first tanna, who says thirty days, he means that thirty days are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year, as the prohibitions of the Sabbatical Year apply already during the last thirty days of the sixth year. It is consequently prohibited to plant sixty days before Rosh HaShana. And similarly, according to Rabbi Yehuda, who says three days, he means that three days are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year. And so too, according to Rabbi Yosei and Rabbi Shimon, who say two weeks, they mean that two weeks are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year. Rav rules on this matter in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

And Shmuel said that the halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to protracted labor and proscription as well. The Gemara explains: What is the case of protracted labor? As we learned in a mishna (Nidda 36b): Ordinarily a woman who experiences a flow of blood on three consecutive days during a time of the month when she does not expect to experience menstrual bleeding is rendered ritually impure as a zava. However, if she experiences such bleeding while she is in protracted labor, the bleeding is attributed to her labor, and she is governed by the halakhot of a woman after childbirth.

The tanna’im disagree about the question: How long is a woman’s period of protracted labor? For what period of time prior to her giving birth is the bleeding attributed to her labor? Rabbi Meir says: It is up to forty or fifty days before she delivers. Rabbi Yehuda says: Her month suffices for her, i.e., it is from the beginning of the month in which she gives birth. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: Protracted labor does not last for more than two weeks. Shmuel rules in accordance with Rabbi Yosei in this case.

What is this halakha of proscription? As we learned in a mishna (Kilayim 7:4): If one causes his grapevine to overshadow the grain of another, he has proscribed it, rendering it forbidden as a food crop in a vineyard, and he bears financial responsibility for it, i.e., he must compensate the other individual for the loss of the produce that has been rendered forbidden. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מקונטרס אחרון] עוד בסוף פרק הערל - הא דאמר ר' יוסי אנדרוניגוס ברי' בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין זכר אם מין נקיבה הוא. פירשו חכמי הצרפתים ז"ל דמאי ברי' ברי' מיוחדת שלא הכריעו בו חכמים אם מין זכר או מין נקבה לומר שהוא ספק לאפוקי ממאן דאמר אנדרוגינוס כהן שנשא אשה מאכילה בתרומה תדע מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים ואי ברי' בפני עצמה ממש שאינו ספק אדרבא הרי הכריעו בו שאינו לא זכר ולא נקבה.
והביאו ראי' לדבר מדאמרינן במסכת נדה בפרק המפלת (נדה דף כ"ח) אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה [ראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה] שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס אלמא דלרב אנדרוגינוס ספיקא הוי ואי זכר הוא מטמא משום לובן ואי נקבה היא מטמא משום אודם ואי ס"ד ר' יוסי ברי' בפני עצמה שאינו לא זכר ולא נקבה קאמר אם כן אפילו בלובן ואודם כאחת לא יטמא כלנ ולא נשרף עליהן תרומה וקדשים דהא רב כר' יוסי דברייתא סבירא ני' כדפרישי' בדוכתא אלא ש"מ אנדרוגינוס לר' יוסי ספק זכר ספק נקבה הוא ובריה דספק קאמר.
וכן פירשו זו שאמרו במסכת חולין (דף פ') לגבי כוי ר' יוסי אומר ברי' בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא לומר שהוא ספק וראי' הביאו דהא ר' יוסי גופי' קאמר כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי בריה ממש הוי א"כ לא שייכי בי' מצות כסוי כלל דחיה כתיב כל זה נתפרש בתוס' במסכת נדה והם האריכו עוד.
ולפי דעתי אינן דברים נכונים דלשון בריה בפני עצמה הוא לאפוקי מספק מיתמר בכל מקום כדאמרינן גבי כוי בפרק בתרא דיומא (דף ע"ד) כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור והוינן בה מאי קסבר אי קסבר כוי ספיקא הוי איצטריך קרא לאיחויי ספיקא ומפרקי' קסבר כוי בריה בפני עצמה הוי דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אדא בר אבין כל דם לרבות דמו של כוי איצטריך קרא לאתויי ספיקא אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא והיינו שאינו לא חיה ולא בהמה כלל ואיתא נמי בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ"א) וש"מ דלשון בריה בפני עצמה הוא להוציאו מכלל ספק איתמר והכתוב צריך לרבות לענין דם שנוהג בחיה ובבהמה ובודאי לשון אחד הוא ופירוש שוה מתפרש בהם בכל מקום והכי נמי בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ"ב) דקס"ד למימר לר' שמעון בן יהודה טומטום בריה הוי ולא קדיש בבכירה ודחי לה דכ"ע טומטום בבריה לא מספק' וכו' הכי נמי הוא בריה מין בפני עצמו דלאו זכר ולא נקבה ואפילו לכשיקרע ולפיכך לא קדיש כלל וממילא שמעת דטומטום לא מספקא בבריה ואנדרוגינוס מסתפק נמי בבריה ובכלן להוציאו מכלל ספק איתמר בריה.
ועוד דאי ס"ד ר' יוסי נמי בריה דספק קאמר מאן האי תנא דשמעינן לי' בכוי בריה ממש שאינו לא בהמה ולא חיה כלל דאיצטריך קרא לרבויי לגבי חלב ודם וכן באנדרוגינוס עצמו אמרינן בפרק קמא דחגיגה (דף ד') זכורך להוציאטומטום ואנדרוגינוס והוינן בה נמי בשלמא אנדרוגינוס איצטריך ס"ד הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ"ל דברי' הוא אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא והיינו בריה ממש דליתא ספק זכר ספק נקבה והיינו כר' יוסי דשמעינן ליה בריה הוי וליכא בכולהו תנאי אמאן תרמיי' אלא לר' יוסי תדע דהא רב גופיה דפסק כר' יוסי דאמר בריה הוי כדפרישית דהוא גופי' קאמר לקמן חייבין עליו סקילה משני מקומות ואי מספק נקבה הוא היאך חייבין עליו סקילה כלל וליכא למימר שאני התם כדנקיט לה טעמא דכתיב את זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס דאי ספיקא הוא לא מתרבי בזכר כלל ואי מתרבי מהתם לא מסתפק בנקבה אלא ודאי בריה שאינה זכר ונקבה קאמר [וכמו שהוכחנו בה דכוי דהוא בריה ממש לא חיה ולא בהמה].
ומה שאמרו ולא הכריעו בו חכמים לומר מין בפני עצמו הוא שאין סימניו מכריעין אותו להיות מכלל מיני חיה או מכלל מיני בהמה אלא מצאו בו סימני שניהם לפיכך עשאוהו מין שלישי בפני עצמו וכן באנדרוגינוס לפי שלא הכריעו עליו בסימנין של איש לעשותו כאיש ולא בסימנין של אשה לעשותו כאשה לפיכך הוציאוהו מכלל שניהם ועשאוהו בריה בפני עצמו לא אמרו שלא הכירו אלא שלא הכריעו שאין נקבה אלא במוכרעת בסימנין לנקבה ואין זכר אלא במוכרע לזכרות הילכך מינא הוא.
ולענין הקושיא שאמרו א"כ לדעת רב למה יטמא בלובן ואודם כאחת י"ל דקרא דמזכר עד נקבה למעוטי טומטום ורב למעוטי ספיקא דזכר או נקבה קאמר ונקט ליה טומטום כדברי הכל ונקט ליה אנדרוגינוס למאן דמשוי ליה ספק ואליבא דנפשי' כדי נסבי' דפשיטא דאין חייבין עליו על ביאת מקדש ודקאמר שורפין עליהן תרומה נמי אטומטום דוקא ואנדרוגינוס לדידיה לאו דוקא אלא סירכא בעלמא נקט אנדרוגינוס וכן מה שאמרו למה מכסין את דמו נ"ל דודאי למ"ד בריה הוי טעון הוא כסוי דאשכחין דרבי רחמנא לענין דם וכן לענין חלב וכן לענין מתנות.
הילכך בדברי' השוין בחיה ובהמה לדון בו כבריה ולהוציאו מדין שניהם [ודאי] אי איפשר וכדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ"א) טומאתו ושחיטתו מנא לן סברא הוא מדלכל מילי רביי' רחמנא כבהמה טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה אבל לענין הפרש שבין בהמה וחיה כיון שלא הוכרעו בו סימני בהמה יותר מסימני חיה לפיכך לא הכריעו בו חכמים לעשותו כבהמה לכל דבר משום רבוי דחלב ומתנות אלא ברי' הוא [וספק בדין] ושמא נתנה עליו תורה חומרי בהמה וחומרי חי' וזה שריבה אותו לענין דם שמא מדין חיה רבתה אותו דלא מצי לרבי לי' לדין בהמה [כיון דלא מצינו בו סימני בהמה] יותר מסימני חי' והיינו ספיקא דר' יוסי בכוי דקאמר בפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ד) כסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה י"ט המתחוור לי יותר בענין הזה.
וההיא דתנן בבכורות (דף מ"א) וחכמים אומרים אינו בבור אלא נגזז ונעבד ואיתמר עלה לרבנן תרי מיעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא מדין זכר בעלמא לא ממעיט אנדרוניגוס לר' יוסי ודאי לא צריכי לרבנן דהתם צריכי דקס"ד התם דסברי לה בעלמא כמ"ד זכר הוי ומשום תרי הזכרים אימעיט ומיהו דחי' בעלמא איתמר ואתי' כרבנן דר"י ומשום הזכר לחודיה נפקא.

הא דאמר רב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקושי ובקדוש. נ"ל דמש"ה לא אמרינן כר' יוסי ור' שמעון משום דרב סבר לה כר' יוסי דברייתא דשבקי' לבר זוגי' ומיהו ודאי הכא לא אתו למפסק כר' יוסי אלא בהני דאיירי בהו בהדיא ר' שמעון ורש"י ז"ל פי' דאמרי בי רב פליגי אדרב והלכה כר' יוסי דמתניתין קאמר בכולהו דאיירי בהו רבי שמעון ולא כן דעת רבינו אלפסי ז"ל ובסוף זאת המסכת אני אאריך עוד בזו הלכה בדין אנדריגינוס [מובא לעיל ד"ה הא דאמר ר' יוסי] .

הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס. פירש רש"י ז"ל כר' יוסי דמתניתין דאיירי בה נמי ר' שמעון והביא ראיה דכל הני דפסקינן בהו כר' יוסי ר' שמעון איירי בהדיה. ואמרי בי רב פליג אדרב דאמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא. והשתא לפי פירושו ניחא הא דאמר בסמוך רב הונא משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות. אבל ר"ח ורב אלפסי ז"ל פירשו כר' יוסי דברייתא ולא פליגא דבי רב אדרב, ופליגא דבי רב אדרב הונא דאמר חייבין עליו סקילה משני מקומות. ופסקו הלכה כרב גופיה ובי רב דפסקו כר' יוסי דברייתא דאמר בריה בפני עצמה היא. וק"ל האיך פסק כאן כרב דאמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא ואינו מאכיל את אשתו תרומה דהא ר' יוחנן מאכילה אפילו בחזה ושוק וכדאמרינן לעיל (יבמות פא, א) ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ונראה לי דמההיא דר' יוחנן לא שמעינן מידי אי אית ליה כמתניתין או כברייתא, דריש לקיש ור' יוחנן לא איפליגו אלא במאי דקא תני במתניתין או בתרומה דרבנן או אפילו בחזה ושוק, ונפקא מינה למאי דפליגי בעלמא וכדאיתא לעיל. אבל אפשר דאינהו נמי אית להו כרב דליתא למתניתין מקמי ברייתא כנ"ל.
והרמב"ם ז"ל פסק בחבורו הגדול (הלכות אישות פ"ב הכ"ד ועוד) ובפרושי המשנה אשר לו (משנה ו) כר' יוסי דברייתא דאמר בריה בפני עצמה הוא, ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא. ופסק (בהלכות איסורי ביאה פ"א ה"א) כר' אלעזר דאמר חייבין עליו סקילה כזכר. ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקין הללו שאם אתה מספקו בנקבה, האיך אתה סוקל על ביאתו, ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא יהא כח התרומה חמורה מן הסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר.ושמא הוא סובר דאף דרבי אלעזר סבר דבריה בפני עצמה הוא, אלא שחייבין עליו סקילה כזכר מגזרת הכתוב, דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס, ואף על גב דאית ביה שני משכבות את זכר כתיב, וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שחייבין במי שיש בו שני משכבות דהיינו אנדרוגינוס ממקום זכר. והיינו דאמרינן (להלן בעמוד ב) לא לכל אמר ר' אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואם הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש.
ומיהו אכתי קשיא לי מדבריו לדבריו, דאלו היתה סקילתו מגזרת הכתוב ולא שיהא זכר, כשמנה הוא ז"ל בפ"א בהלכות איסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר היה לו לימנות ג"כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמה היא. ועוד קשה לי שהוא ז"ל כתב (בהלכות איסורי ביאה שם) דנושא לכתחילה, ואי ספיקא הוא איך נושא לכתחלה דלמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה. ועוד דהא ריש לקיש דסבירא ליה דספיקא הוא אותביה ר' יוחנן (לעיל יבמות פב, ב) ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא, אלמא אי לאו זכר ודאי הוא אינו נושא לכתחלה וריש לקיש נמי דחה תני אם נשא. ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות, ואם כן אף הוא יאכיל בתרומה דאורייתא וצל"ע.

מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגי' ש"מ הדר ביה פי' דאי לא הדר ביה ותנא דמתני' ותנא דברייתא פליגא מה נפשך אי פליגי נמי בדר' שמעון אמאי שבקיה לר"ש בר זוגיה ואי לא פליגי בדר' שמעון אלא בדר' יוסי בלחוד א"נ אליבא דתנא ברא ר' יוסי ור' שמעון מפלג פליג וה"ל לתנא ברא לאיתויי סברא דר' שמעון וסברא דר' יוסי דפליג עלי' ברור וזה מובלע בפרש"י ז"ל:

דהא שמעי' לה לשמואל דחייש ליחידאה פרש"י ז"ל דפסק הלכה כר' יהודה בן בתירא דיש זיקא בפ"ד אחי' ואע"ג דרבים פליגי ותמיה מילתא טובא וכי כל המקומות שוים הם ליחיד וי"ל דהכי אמרי דכל היכא דמסתבר טעמא דיחידאה וסוגיי דאמוראי כוותיה והכא ודאי מסתבר טעמא דרבי יוסי דמתנית'. אמר בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס פרש"י זכרונו לברכה כרבי יוסי דמתניתין דאמר זכר מעליא ולית להו לבי רב הא דאמ' לעיל משמיה דרב ליתא למתני' מקמי בריתא וכן בתוס' ולא מחוור דשפיר מוכחי' לעיל דר' יוסי מהדר פירש מדשבקי לבר זוגי ועוד דאמאי מוקמי פלוגתא בכדי אההיא דלעיל הנכון הל' כר' יוסי דבריתא וכ"פ רב אלפס ז"ל וכפר"ח ז"ל והא דאמ' רב הונא משמיה דרב נחמן אנדרוגינוס חייבים עליו משני מקומות שפיר אתיא אפי' לר' יוסי דבריתא וכדבעי למימר לקמן בס"ד:

אין נוטעי' ואין מבריכי' וכו' פי' בארוכ' בפ"ק דר"ה בס"ד. ומתני' דקשו פי' במקומו במ' נידה בס"ד:

המסכך גפנו על גבי תבואו' חברו הרי זה קדש פי' אם השהה אות לדעת עד שהוסיף א' במאתים וחייב באחריותו פי' מדינא דגרמי וסתם מתני' ר"מ היא דדיין דינא דגרמי וכדאיתא בפ הגוזל ולא חשיב מזיק גמור מפני שאינו אסור לשעתו ואינו חשוב גרמא בנזיקין שהוא פטור כיון שזה הגפן בעצמו הוא אסור וברי הזיקא בלא שום מעש' מחודש ואי משום היזק שאינו ניכר הקי"ל דבמזיד חיי' בקנס' דרבנן כמטמא ומדמע בידים כדאית' בפ' הנזיקי' וכן קנס לר"מ בדינא דגרמי א"נ כיון שהערוב נראית שם היזק ניכר הוא וכמו שפי' בפ' הגוזל משמו של רבי' הר"ם וקרובו ה"ר יצחק הלוי ז"ל. אמרי בי רב מני רב הונא והא דאסי' בסנהדרי' דאמרי בי רב הממנונא ה"מ היכא דאיכא מימרא אמר רב הונא אמרי בי רב א"נ היכא דאיכא מימרא דרב הונא דפליג על אמרי בי רב הא לאו הכי אמרי בי רב היינו רב הונא כדפרש"י ז"ל ואינו נכון וסברא זו מפורשת בסנהדרי' כפי' ר"ת ז"ל:

מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה וא"ת ומנלן דבר ייתא עיקר דלמא ר' יוסי אמר הברייתא ברישא ושמע לר' שמעון הא דמתני' וסברה ואמר נמי כוותיה והדר ביה מברייתא ומתני' עיקר אין זה קושיא דהא סברא הוא דמתני' קדמה לברייתא כנ"ל עוד אומר רבינו נתנאל מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים משמע דשמעיה לחכמים שהכריעו בו לעשותו כזכר והוא לא חשיב ליה הכרעה ברורה דמשמע ולא הכריעו לא הכריעו היטב והיינו מר' שמעון שהכריעו בו לחשבו כזכר והוא לא סבר כן:

א) וראיה לדבר דכרבי יוסי דמתני' פסיק דאי כרבי יוסי דברייתא תרתי דרב למה לי לומר דהלכה כר' יוסי:

ב) י"ל מההיא דלקמן דהא דסבר דחייב עליו מב' מקומות היינו משום יתורא דואת זכר דמרבינן ליה ומ"מ קשיא דהא ודאי אי לאו זכר לא רבייה קרא אכן יש לדחות דודאי גבי סקילה שאני משום דגלי קרא דהכי נמי אשכחנא דר' יהודה אמר לעיל אנדרוגינוס שקידש קידושיו פסול מפני שהוא ספק איש ספק אשה ובפ' ר' אליעזר דמילה משמע דשרי ר' יהודה למול אנדרוגינוס בשבת וא"כ ודאי טעמא משום דגלי קרא יתורא דהמול ימול כל זכר דמרבי ליה והכא נמי גבי סקילה שאני דגלי קרא:

ג) ועוד ראיה דאמרינן פ"ק דר"ה האורז והדוחן והשומשמין שהשרישו יום אחד לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין מיד בשביעית אלמא לא בעינן כלל [תוספת] רק בחרישה וקצירה דכתיב בחריש ובקציר תשבות. אפילו ארבעים ונ' יום פירשתי בנדה:

המסכך גפנו פירשתי פ"ק דב"ב:

א"ר ליתא למתני' מקמי ברייתא דתנאי ר"י אומר אנדרוגינוס בריה בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אם זכר ואם נקבה הוא, פי' ליתא למתני' דעביד לי' לאנדרוגינוס זכר גמור אלא כר"י דברייתא דמספקא לי' ואם הי' כהן ונשא בת ישראל אינו מאכיהל בתרומה דשמא נקבה היא ואינו נשואיה נישואין אדרבה ליתא לברייתא מקמי מתני' מדבבקי' ר"י לבר זוגי ש"מ הדר בי' פי' במתני' מיירי ר"י עם ר"ש בברייתא מיירי ר"י לחודי' ש"מ קים לי' לתנא דברייתא דר"י הדר בי'. אמרי' בי רב משמי' דרב הל' כר"י באנדרוגינוס ובהרכבה פי' כר"י דאמר ס' זכר ס' נקבה הוא ושמואל אמר הל' כר"י בקושי ובקדוש, אנדרוגינוס הא דאמרן הרכבה דתנן אין נוטין ואין מבריכין ואין מרכיבין ע"ש פחות מל' יום לפני ר"ה אם נטע והבריך או הרכיב יעקור, ר"י אומר כל הרכבה שאינה קלטת לג' ימים שוב אניה קולטת ר"י ור"ש אומרים שתי שבתות:

תוס' בד"ה בריה בפני עצמה כו' וכן משמע בהמפלת דאמר רב כו' והיינו ע"כ כר' יוסי דברייתא דלר"י דמתני' זכר הוא כו' עכ"ל וליכא למימר הא דמשוי ליה רב ספיקא בהמפלת היינו כת"ק דר' יוסי דבתוספתא כמ"ש התוס' דמשמע דאית ליה לת"ק דספיקא הוי דהא ע"כ מדקאמר ליתא למתני' משמע דסבר כברייתא כדמדקדק לקמן לשמואל כמ"ש לקמן התוס' ולא סגי להו להוכיח בפשיטות מההיא דרב בהמפלת דמשוי ליה ספיקא דהברייתא נמי ע"כ ספיקא משוי ליה דאל"כ תקשי דרב אדרב דהא איכא אידך דרב כמ"ש התוס' לקמן ומשום הכי הוצרכו למימר דרב דבהמפלת דמשוי ליה ספיקא ע"כ אינו כאידך דרב דאידך דרב משוי ליה זכר ודאי כר' יוסי דמתני' ודו"ק:

בד"ה לדברי האומר שלשים כו' ואם איתא דרב נחמן כו' אשביעית קאי שפיר מתוקמא ההיא דא' הנוטע כר"א ולא הזכיר התנא אלא שלשים שנחשבים שנה כו' כמו שבמתני' דאין נוטעין דמייתי הזכיר שלשים של קליטה כו' עכ"ל מה שהביאם לומר דבההיא דא' הנוטע הזכיר שלשים של הנחשבים שנה ולא השלשים של קליטה ולא בעו למימר שהזכיר השלשים של קליטה ולא הזכיר השלשים של הנחשבים שנה דומיא דההיא דאין נוטעין שהזכיר שלשים של קליטה ולא שלשים הנחשבים שנה י"ל משום דלישנא דעלתה לו שנה דקאמר בההיא דא' הנוטע משמע דבשלשים של שנה קאיירי ולא בשלשים של קליטה ולמאי דמוקי לה נמי כר"מ דאיירי בשלשים של קליטה מ"מ כיון דיום א' מהשלשים חשוב שנה דיום שלשים עולה לכאן ולכאן שפיר קאמר אשלשים של קליטה דעלתה לו שנה אבל בתוס' פ"ק דר"ה ובפי' הר"ש במסכת שביעית כתוב דאיכא לאוקמא ההיא דאחד הנוטע נמי דהזכיר ל' של קליטה ולא הזכיר שלשים של שנה דומיא דההיא דאין נוטעין ולישנא דעלתה לו שנה לא משמע אשלשים של קליטה:

בתוס' ד"ה הלכה כר"י וכו' ושמעינן ליה לרב הונא דאמר לקמן משמיה דרב וכו' עכ"ל ובכל גמרות שלפנינו ליתא הכי לקמן אלא אמר רב יהודה אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה מב' מקומות כו'. צריך הגהה רב הונא במקום רב יהודה לפי דברי התוספות ודו"ק:

בד"ה לדברי האומר כו' ואם איתא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה אשביעית קאי כו' עכ"ל ר"ל דודאי המתניתין דאין נוטעין וכו' לא איירי אלא בשביעית ולכך לא קבעי אלא ל' של קליטה אלא דרב נחמו קאמר עלה ר"ל ענין שביעית בעי עוד שלשים ושלשה אבל הך דהברייתא א' הנוטע כו' דאיירי נמי בערלה כדקאמר עלתה לו שנה הייני לענין ערלה ומותר כו' דייק ליה שפיר התם דלא אתיא כר' אליעזר דא"כ שלשים ושלשים בעי לגבי ערלה ומה שיש לדקדק בדבריהם דהכא ודו"ק:

תוס' ד"ה הלכה כר' יוסי וכו' עד ועוד כו' ושמעינן לרב הונא דאמר לקמן משמיה דרב וכו'. בספרים שלנו כתוב לקמן אמר רב יהודה אמר רב וצ"ל דגירסת התוס' היתה אמר רב הונא אמר רב:

תוס' בד"ה לדברי האומר כו' עלתה לו שנה כו'. נ"ב פי' כשיגיעו תשרי נחשב לו שנה שנייה לערלה וגם מותר לקיימה כו':

תד"ה לדברי. ודייק התם דל"מ כר' אלעזר. כן צריך להיות בל"י וכן לקמן:

תד"ה המסכך. עמש"כ בפ"ג דכלאים מ"ו:

תד"ה ר"י. שאינן של זורע. כצ"ל:

תד"ה בריה כו' טומטום אינו כן אלא ספק שהוא איש ודאי כו׳. נ"ב ק"ל אמאי לא נספקיה נמי באנדרוגינוס. ועמ"ש בס"ד ריש מגילה:

ליתא למתני'. דקתני לר' יוסי אנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה: מקמי ברייתא. דקתני לר' יוסי ספיקא הוא: מדשבקיה רבי יוסי לר' שמעון בן זוגיה. דאיירי בהדיה במתני' ואיירי בברייתא לחודיה ש''מ הדר ביה ולאו תנאי היא דתימא סמי תנא דברייתא מקמי תנא דמתני' דאי תנאי היא תרוייהו הוה תני להו נמי בברייתא ומפיך לדרבי שמעון כדאפכא לדרבי יוסי: דחייש ליחידאה. דאמר שמואל בהחולץ (לעיל דף מא.) הלכה כרבי יהודה בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ומהכא אמרינן לה במס' מגילה בפ' הקורא (דף יח:): הלכה כרבי יוסי. דמתני' ואמרי בי רב היינו רב הונא כדלקמן ופליג אדאמרן לעיל אליבא דרב ליתא למתניתין ובהרכבה לקמן מפרש לה וכן קושי וקידוש ובכולהו איירי רבי שמעון בהדיה הלכך מסתברא דאדר' יוסי דבמתני' קאי דאיירי רבי שמעון בהדיה: יעקור. דקא קלטה בשביעית דאין הרכבה קולטת בפחות משלשים יום: צריך שלשים ושלשים. כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית דכל שלשים לפני שביעית כשביעית דמו דנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות במשקין בית השלחין (מ''ק ג:): ג' ול'. ג' לקליטה שתקלוט קודם זמן האיסור: כמה יהא קישויה. דקיי''ל (נדה דף לו:) בנדה דאורייתא המקשה בתוך י''א שבין נדה לנדה ורואה דם ג' ימים רצופים מחמת צער וולדה אינה באה לידי זיבה להיות צריכה ספירת ז' נקיים כיולדת בזוב אלא ימי טומאת לידה כיולדת גרידתא דתניא (שם) כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכמה יהא קישויה דאמרי' מחמת ולד הוא אפילו מ' או חמשים יום קודם לידה: דייה חדשה. חדש תשיעי שהיא יולדת בו ופעמים שאין יותר מיום או יומים כגון שילדה בב' בחדש אין הולד מטהר אלא דמים שראתה מר''ח ואילך שאין באה על ידו לזיבה אם לא ראתה ג' ימים רצופים קודם ר''ח דקסבר ר' יהודה שיפורא גרים (שופר שבית דין תוקעים לקידוש גורם הקשוי) ופעמים שהוא מטהר את כל החדש כגון אם ילדה בסופו ואין הטהרה אלא מזיבה אבל מנדה אינו מטהרה בימי נדה ואם שפתה מן הצער סמוך ללידה יום אחד אף מזיבה לא טהרה והרי היא יולדת בזוב וצריכה ז' נקיים דאגלאי מלתא דצער קמא לאו מחמת ולד הוה: קידש. לשון פן תקדש (דברים כב) אסר תבואת חברו וחייב לשלם:
בריה בפני עצמה כו'. אר''י דהאי בריה לא הוי פירושו כגון בריה שבמקומות אחרים שאינו ספק אלא בריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדקאמר ולא הכריעו בו כו' וכן משמע בהמפלת (נדה דף כח.) דאמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין שורפין עליו את התרומה ראו לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה אלמא בהדיא משוי ליה רב ספיקא והיינו ע''כ כר' יוסי דברייתא דלר' יוסי דמתני' זכר הוא וקשה דבתוספתא דבכורים (פ''ב) מסיים בהך ברייתא דשמעתין אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה מכלל דאנדרוגינוס לא הוי ספק אלא אינו לא איש ולא אשה ועוד מדלת''ק דר' יוסי דתוספתא דבכורים הוי אנדרוגינוס ספק ומטמא באודם כנשים ובלובן כאנשים מכלל דלר' יוסי לא הוי ספק ואר''י דהתם ה''פ אבל טומטום אינו כן כמו אנדרוגינוס שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה משום שיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אבל טומטום אינו כן אלא ספק שהוא איש ודאי או אשה ודאית אלא שהוא מכוסה ואין ניכר ואם קדש ונקרע ונמצא זכר אגלאי מילתא דמתחלה היה זכר ודאי וכן אם נתקדשה ונמצאת נקבה ור' יוסי לא פליג אתנא קמא אלא לפרושי טעמא דתנא קמא קאתי אע''ג דקתני ר' יוסי אומר אי נמי כולה ר' יוסי היא ותני שרבי יוסי אומר ועי''ל דפליג אמאי דקאמר תנא קמא (שם) הריני נזיר שזה איש ואשה פירוש שניהם בין איש בין אשה הרי זה נזיר ועלה פליג ר' יוסי שאין חשוב איש ואשה אלא או זה או זה ות''ק סבר שחשוב שניהם במקצת כאיש ובמקצת הוא כאשה וקאמר נמי ת''ק הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר לפי שאין זה לא איש גמור ולא אשה גמורה: רבי יוסי לבר זוגיה כו'. תימה דלמא הדר ביה מברייתא לגבי ר' שמעון דמתניתין: כי מתעקרא מתני' לא חייש. ואע''ג דכמה משניות סוברות דאנדרוגינוס ספק בפ' אם לא הביא (שבת דף קלד:) ובהמפלת (נדה דף כח. ושם) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף מא. ושם) מ''מ לר' יוסי אנדרוגינוס הוא זכר שהמשנה היא עיקר מן הברייתא ומ''מ דייק שפיר לקמן דאנדרוגינוס לשמואל זכר הוא אע''ג דכמה משניות סברי דספיקא הוי דאם איתא דסבר כהנהו משניות לא היה אומר דליתא לברייתא דכיון שתופס אותה סברא עיקר היה לו לומר דברייתא היא עיקר שאומרת כן לרבי יוסי: הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס. פירש בקונטרס דכרבי יוסי דמתניתין פסק דבכל הנך מילי דחשיב הכא אנדרוגינוס הרכבה וקושי וקידוש כולם משניות הם ואיירי ר' שמעון בהדי רבי יוסי ש''מ דאאנדרוגינוס דמתני' קאי ועוד דאמרי בי רב היינו רב הונא ושמעי' ליה לרב הונא דאמר לקמן משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות ופליגי אדאמרן לעיל אליבא דרב דליתא למתני' מדקאמר דליתא משמע דסבר כברייתא כדמדקדק לקמן אדשמואל דסבר כר' יוסי דמתני' מדקאמר ליתא לברייתא וההיא דהמפלת סבר רב נמי כר' יוסי דברייתא גבי טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם והשתא אמוראי נינהו ואליבא דרב: לדברי האומר שלשים צריך ל' ושלשים. פר''ת דלאו אשביעית קאי דלענין נטיעה ליכא תוספת שביעית לאסור נטיעה הנקלטת בתוספת שביעית אלא לענין ערלה קאמר וה''ק לדברי האומר שלשים לקליטה צריך לגבי ערלה שלשים ושלשים ואר''י דסוגיא דפ''ק דר''ה (דף י: ושם) מוכחת כן גבי הא דתניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר''ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית כו' ודייק התם דלא מיתוקמא כרבי אליעזר דאמר שלשים יום בשנה חשובים שנה משום דלדידיה שלשים ושלשים בעי ומוקי לה כרבי מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה דיום שלשים עולה לכאן ולכאן ואם איתא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה אשביעית קאי שפיר מיתוקמא ההיא דאחד הנוטע כר' אליעזר ולא הזכיר התנא אלא שלשים שנחשבים שנה ואותן שלשים של קליטה לא הזכיר כמו שבמתני' דאין נוטעים דמייתי הזכיר ל' של קליטה ושייר שלשים של התוספת הנחשבין שנה: קידוש דתנן כו'. אע''ג דפסקי' בהגוזל (ב''ק דף ק. ושם) כי הך דר' מאיר דדאין דינא דגרמי מ''מ אפשר דהלכה כר' יוסי בהא דקאמר לא קידש ואפשר דר' יוסי מודה לר' מאיר דאם קידש דחייב באחריותו והתם לא מייתי אלא דמהכא שמעינן דדאין דינא דגרמי ולענין דינא דגרמי הוא דפסקינן כותיה בעלמא אבל הכא הלכה כר' יוסי דלא קידש: המסכך. הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי רבי יוסי בסיפא אלא נקט המסכך משום רבותא דרבי מאיר דאף במסכך אסור: רבי יוסי אומר כו'. בסיפא מייתי רבי יוסי מעשה באחד שזרע כרמו של חברו והתיר רבי עקיבא אם בזריעת תבואה דהוי כלאים דאורייתא התיר אם כן הא דאמר בהקומץ זוטא (מנחות דף טו. ושם) מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ואסרו חכמים את הזרעים והתירו הגפנים ומשמע דבשאר זרעים דהוו דרבנן איירי אבל בקנבוס ולוף או ה' המינים שהם כלאים דאורייתא היו אוסרים גם הגפנים שאינן של זרוע אם כן לא אתיא ההיא דמנחות כרבי יוסי אף על גב דפסיק שמואל כותיה אלא כרבנן ורב הונא אמר רב אמר נמי בסמוך דאין הלכה כרבי יוסי והא דלא מוקי התם כרבי יוסי ונימא דהתירו הגפנים אפילו בכלאים דאורייתא היינו משום דקסבר דלרבי יוסי אפילו זרעים מותרים דכיון דמן התורה אין אדם אוסר בכלאים דבר שאינו שלו אין כאן כלאים והכל מותר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד