דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

ואילו אנא, רבי יוחנן, דאמרי כרבי יוסי! לפי דעתו של רבי יוסי במשנתנו, הוא שאמרתי "מאכילה אפילו בחזה ושוק", כי אי אפשר לפרש בדעתו שלא אמר אלא בתרומה ומשום דתרומה בזמן הזה דרבנן [וכשיטתו של ריש לקיש בדעת רבי יוסי], שהרי רבי יוסי עצמו סובר שתרומה בזמן הזה דאורייתא כדמוכח מדבריו ב"סדר עולם".

דתניא בסדר עולם:

כתיב "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך - וירשתה".

הרי שתי ירושות [כלומר קדושת ארץ ישראל על ידי ירושת וכניסת בני ישראל לארץ], במשמע, ולא יותר -

רק ירושה וקדושה ראשונה בימי יהושע, [1] וירושה שניה וקדושה שניה כשעלו מן הגולה בימי עזרא, יש להן לישראל.

שהקדושה הראשונה, מימי יהושע, בטלה כשגלו ממנה בחורבן בית ראשון, ומששבו מן הגולה נתקדשה קדושה שניה.

ואולם ירושה שלישית - אין להן!

כלומר: אין צורך בירושה וקדושה שלישית, שקדושה שניה קיימת אף לאחר שגלו ישראל ממנה בחורבן בית שני, בימי טיטוס. [2]

ואמר רבי יוחנן: מאן תנא, מיהו התנא ששונה את סדר עולם? - רבי יוסי הוא!

ומכאן, שלדעת רבי יוסי, התרומה בזמן הזה היא מן התורה, כי קדושת הארץ לא בטלה.

וכאן שבה הגמרא לדברי רבי יוחנן, הסובר שאף על פי שלא רבו חולין על התרומה, הרי הקופות מותרות.

וקא סלקא דעתין השתא בביאור טעמו, כי הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן [לדעת תנא זה], לא צריך אפילו רוב כדי לבטל את התרומה בחולין, אלא כל שנתערבה התרומה בחולין [3] הרי היא בטילה, ועל כן מותרות הקופות אף שאינני אומר "תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו", [4] ולפיכך תמהינן:

וכי סבר רבי יוחנן שבדרבנן לא בעי רבויא, אלא כל שנתערב איסור בהיתר, אפילו אחד באחד, הרי הוא בטל? [5]

והא תנן: [6]

מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, מדוייקות, כשיעור הדרוש למקוה, אם נתן סאה - של שאר משקין או מי פירות או ציר ומורייס או תמד שהחמיץ שאינם כשרים למקוה - לתוך המקוה, ונטל סאה מן המקוה, הרי המקוה כשר.

כי מיד שנתנו את סאת מי הפירות לתוך המקוה בטלים המשקים, ונעשו הם עצמם כשרים למקוה.

ונמצא, שאף לאחר שנטל סאה, נשארו במקוה ארבעים סאה מכוונות של מים הכשרים למקוה. [7]

ואמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:

לא הכשירו באופן זה, אלא עד רובו של מקוה, כדמפרש לה ואזיל.

מאי לאו הכי קאמר: לא הכשירו אלא היכא דנשתייר רובו של מקוה ממים כשרים, שלא הכניס למקוה אלא י"ט סאין של מי פירות, ונשאר במקוה רובו של מקוה ממים כשרים. [8]

הרי למדת: אע"ג שאין הפסול אלא מדרבנן [ראה תוספת ביאור בהערות [9]], מכל מקום צריך שיהא רובו כשר. [10]

ומשנינן: לא כאשר ביארת את דברי רבי יוחנן, אלא הכי קאמר: לא הכשירו חכמים אלא באופן דלא נשקול רובו, שלא נטל כ"א סאין, ומיהו רובא לא בעינן כיון שהוא מדרבנן.

ואיבעית אימא: אין טעמו של רבי יוחנן גבי תרומה משום דסבירא ליה דבדרבנן לא בעינן אלא שיתערב ואף שלא היה בו רוב לבטלו; והא דאמר רבי יוחנן שהקופות מותרות הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן -

שאני הכא - גבי קופות - דאיכא למימר "שאני אומר", כלומר דבדרבנן תלינן לקולא לאמר: תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו. [11]

וכאן שבה הגמרא למה שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן בדעת רבי יוסי דמשנתנו, אם אנדרוגינוס ספיקא הוי או ודאי זכר הוי, ומקשינן:

תנן במשנתנו:

רבי יוסי אומר: [12] אנדרוגינוס נושא אשה, ומשמע נשואין גמורים והרי הוא כזכר ומאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא, שאם לא כן היה לו לומר "אנדרוגינוס שקידש קידושיו קדושין" [תוספות [13]], ותיקשי לריש לקיש הסובר בדעת רבי יוסי שהאנדרוגינוס ספק זכר הוא?!

ומשנינן: תני, אם נשא נשוי.

כלומר: לחומרא חיישינן, דהוי נישואין וצריכה גט ממנו כדי להנשא לאחר, אבל לא לקולא להאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא.

ותמהינן עלה: והא "נושא" קתני, שמשמע לכתחילה, והיינו דהוו נשואין גמורים ואפילו להאכילה בתרומה דאורייתא.

וליטעמיך, מאי "אבל לא נישא" האנדרוגינוס לאיש?

כלומר: וליטעמיך דדייקת לישנא, היכי מתפרש לך "אבל לא נישא" דמשמע לכתחילה, פשיטא, דכיון דקתני "נושא" לכתחילה וחשיב ליה זכר מעליא -

אלא מאי, על כרחך הכי קאמר: אבל לא "נישא" דיעבד, ומד"אינו נישא" דסיפא בדיעבד "נושא" נמי דיעבד, [מתבאר עפ"י הריטב"א וראה מאירי].

אמרי בני הישיבה לדחות הדמיון: לא!

נושא - לכתחילה, משמע.

אבל לא נישא - דיעבד נמי, לא.

ומשמע שנישואי אנדרוגינוס לאשה, נישואין גמורים הם, ותיקשי לריש לקיש הסובר לרבי יוסי ספיקא הוי?!

ועתה מקשינן לרבי יוחנן, הסובר אליבא דרבי יוסי שאנדרוגינוס ודאי זכר הוא:

והא מדקתני סיפא: רבי אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר -

מכלל זה אתה למד דתנא קמא, היינו רבי יוסי - ספוקי מספקא ליה, שהרי אם לא כן, במה נחלקו?!

ומשנינן: בין למר [רבי אליעזר] ובין למר [רבי יוסי] מיפשט פשיטא ליה שהאנדרוגינוס זכר הוא, ודקשיא לך, אם כן, במאי פליגי:

איכא בינייהו אם חייבין עליו סקילה משני מקומות [הבא עליו מאחוריו והבא עליו מלפניו]:

דמר רבי יוסי - סבר: חייבין עליו סקילה משני מקומות, וטעמא יליף לקמן פג ב מקרא, [14] שהוא חייב עליו גם מצד נקבותו [מלפניו] אף שודאי זכר הוא.

ומר רבי אליעזר - סבר: כזכר, ולא יותר מזכר.

מה זכר אין חייבין עליו אלא הבא עליו ממקום אחד דהיינו מאחוריו, אף על אנדרוגינוס אין חייבין עליו סקילה אלא אם כן בא עליו במקום זכרות.

אמר רב:

הערות

[1] התוספות בשם ר"ח הביאו פירוש אחר: ירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב, וירושה שניה היא ירושת יהושע [וטעמו, משום דהכי משמע לשון הכתוב "אשר ירשו אבותיך וירשתה" שהרי פסוק זה נאמר קודם ירושת יהושע], ומירושת יהושע ואילך לא בטלה קדושה מן הארץ אף כשגלו; והתוספות הוכיחו שלא כפירוש הזה.

[2] ענין זה נקרא בלשון חז"ל: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, קדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.

[3] לשון רש"י הוא "אלא מכי איערב - בטל ליה". ופשטות לשונו משמע דאפילו תערובת של אחד באחד גם מותר. ואולם אי אפשר לומר כן, שהרי בהמשך הסוגיא אמרו לגבי מקוה "דלא נשקול רובו", ומבואר דרוב איסור ודאי לא מהני, וצריך לומר דאין הכי נמי ולשון רש"י לאו דוקא; וראה היטב בדברי הרשב"א בד"ה וסבר בתחלת דבריו.

[4] הריטב"א תמה על פירושו של רש"י דלא נהירא כלל, דבהדיא קתני מתניתין "שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו" אלמא היינו טעמא דמילתא, ועוד, היאך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבייה כלל, דהא בכולהו איסור דרבנן חזינן שהחמירו כעין של תורה. ומיהו הצריכו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום מאי דפרקינן בסמוך "איבעית אימא שאני הכא, דאיכא למימר שאני אומר", דאלמא מאן דמותיב סבר דטעמא דהכא לאו משום "שאני אומר" הוא, אבל אי אפשר לומר כן, מטעמא דכתיבנא; ופירוש הריטב"א בסוגיא זו יתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.

[5] והריטב"א פירש דהכי קאמר: וכי אטו לרבי יוחנן אומרים "שאני אומר" אע"ג שלא נצטרף לזה גם רוב היתר.

[6] משנה זו היא במקואות פ"ז מ"ד, והכי תנן התם: אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ, כיצד פוסלין ולא מעלין וכו', אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין, כיצד, מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו, היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר.

[7] א. כתב רש"י: אבל איפכא [נטל סאה ונתן סאה] לא, דכי נטל סאה ברישא חסר ליה, וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר, דמשקין הללו אין משלימין את המקוה. ב. הריטב"א פירש את המשנה באופן אחר: נתן סאה ונטל סאה המקוה כשר משום "שאני אומר" אותה סאה שנתן היא אותה סאה שנטל; [אבל רש"י כתב דבמקוה כיון שהכל מתערב אין שייך לומר "שאני אומר", כדלקמן בהערה].

[8] בשולחן ערוך יורה דעה [סימן רא סכ"ד] כתב שיכול לעשות כן י"ט פעמים, ותמה רבי שלמה איגר [בתשובתו שנדפסה בשו"ת רעק"א מהדו"ק סימן רכא אות ט], דהניחא אם היה ברור לנו שבכל פעם שהוא נוטל סאה הרי הוא נוטל מן המים לבדם, ניחא שפיר שאין יכול לעשות כן אלא י"ט פעמים. אבל האמת שבכל פעם שהוא נוטל מן המקוה אחר שעירב בה מי פירות מעורב בסאה שנוטל מי פירות לפי חשבון ואין כולו מים, ונמצא שיכול לעשות כן שלשים פעמים ויותר, וראה מה שהוסיף שם בזה; ומה שיישב אביו הגרעק"א בתשובה סימן רכב.

[9] לשון רש"י הוא: "אלמא אע"ג דפסול שאיבה דרבנן, בעיא רובא בכשרות". והתוספות פירשו בפירושם השלישי, דמיירי גם בתמד שיש בו מים שפסולו הוא פסול מים שאובין, ועל כולם אמר רבי יוחנן "עד רובו".

[10] לדעת הריטב"א הכי פירושו: אלמא לא סמכינן א"שני אומר" אלא במקום שרבה הכשר על הפסול.

[11] א. כתב רש"י: אבל הכא גבי מקוה ליכא למימר "שאני אומר" ונתחלה שאותה שנתן אותה שסאה הוא שנטל, שהמים מיד מתבלבלים ואין לומר שחזר ונטלה. ב. לדעת הריטב"א כוונת הגמרא לומר, דבאמת אף במקוה אין אנו מכשירים אלא משום "שאני אומר", אלא דגבי קופות דשייך יותר לומר "שאני אומר" סגי בזה אף בלא רובא, אבל במקוה דלא שייך כל כך "שאני אומר, כיון שהמים מתערבין, לא אמרינן ליה אלא בהצטרף רוב היתר.

[12] כתבו התוספות: וא"ת היכי פריך מ"אנדרוגינוס נושא" אמילתיה דרבי יוסי, וצריך לדחוק שהוא סיום מילתיה דרבי יוסי אף על פי שרבי יהודה מפסיק בינתיים.

[13] עוד פירשו התוספות באופן אחר את הראיה ממשנתנו שהאנדרוגינוס ודאי זכר הוא, כי "נושא" משמע שהוא חייב לישא ומצווה הוא על פריה ורביה, הרי שודאי זכר הוא, [ומכאן הוכיח המנ"ח מצוה א אות ד שהאנדרוגינוס מוליד ודלא כהבית יוסף, ראה שם, ואולם מאיש אינו מוליד כן כתב שם המנ"ח]. ודבריהם צריכים ביאור, דילמא אנדרוגינוס ספק זכר הוא, אלא שמספק חייב הוא לישא, דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא?! ואין לפרש כוונתם, דאת"ל שהאנדרוגינוס ספק זכר הוא, על כרחך שאינו מוליד, כי אם הוא מוליד הרי זכר הוא, והשתא מדקתני "נושא" כדי לקיים פריה ורביה ודאי מוליד הוא, וא"כ ודאי זכר הוא; זה אינו, שהרי כתב המנ"ח במצוה א ובקומץ מנחה שם, דאפילו אם הוא ספק הרי הוא מוליד; והכי מסתברא שאין זה תלוי בזה, דיש לו אברי זכר ונקבה וכוחות של זכר ונקבה.

[14] א. דכתיב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה", אי זהו זכר שיש בו שני משכבות, הוי אומר זה אנדרוגינוס. ב. יש להסתפק למה לי קרא, ויש לפרשו בשני אופנים: האחד: אין סקילה על ביאת זכר אלא דרך זכרותו. השני: כיון שזכר הוא, נקבותו לאו מידי היא, ולאו מקום שכיבה היא. וראה במנחת חינוך אהא דמבואר בפ"ד דבכורים שהאנדרוגינוס - למאן דאמר ספק הוא - הרי הוא מטמא בלובן [זיבה] כאיש, ובאודם [נדות] כאשה, ונסתפק המנ"ח אם בעינן שיצא הלובן מן הזכרות והאודם מן הנקבות, או אפילו לובן מן הנקבות ואודם מן הזכרות, ודעתו נוטה דבכל גווני הרי הוא מטמא, ויש מקום לדמות ענין זה לכאן.

ואנא דאמרי [ואני שאמרתי] את פירוש משנתנו, פירשתיה כדעת ר' יוסי, שאף תרומה בזמן הזה מן התורה היא, ולשיטתו אין הבדל בין תרומה לחזה ושוק.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בספר "סדר עולם" על הכתוב המדבר בחזרת ישראל לארץ אחר הגלות: "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה" (דברים ל, ה), ששתי לשונות ירושה אלה באו ללמד: ירושה ראשונה בזמן יהושע, ושניה בזמן עולי בבל — יש להן לישראל. שכשגלו לבבל בטלה קדושת הארץ, וכשחזרו בימי בית שני וירשוה — חזרה ונתקדשה. ושלישית — אין להן ואינם צריכים לירושה נוספת כדי לקדשה, שכן מאותו זמן נתקדשה ארץ ישראל לעולם, ולא בטלה קדושתה.

ואמר ר' יוחנן: מאן תנא [מי שנה] את "סדר עולם" — ר' יוסי. וכיון שר' יוחנן מסביר לפי שיטת ר' יוסי הרי לדעתו לא בטלה קדושת ארץ ישראל, ותרומות ומעשרות שבה הן מן התורה מראשית ימי בית המקדש השני עד עולם.

ושואלים מצד אחר על שיטת ר' יוחנן: וסבר [והאם סבור] ר' יוחנן כי בדבר שהוא אסור דרבנן [מדברי סופרים] לא בעינן רבויא [צריכים אנו ביטול ברוב] ואפילו כשאין רוב חולין — התרומה בטילה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות (מדוייקות), לא פחות ולא יותר, אם נתן במקוה זה סאה משקה שאינו מים, ונטל אחר כך סאה מן המקוה — כשר, שאנו אומרים שהמשקים שהכניס למקוה בטלים בתוכו והם משלימים את ארבעים הסאה. ואמר ר' יהודה בר שילא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: דין זה קיים עד רובו של המקוה.

מאי לאו [האם לא] הכוונה שנשתייר רובו, שרוב המשקה שבמקוה הוא עדיין מים כשרים, כלומר, עד שיתן בו תשע עשרה סאין של משקים אחרים, ואותם המשקים בטלים במי המקוה הכשרים, אבל אם היה רוב משקים אחרים — לא. הרי שאף באיסור שמדברי חכמים יש צורך בביטול ברוב! ודוחים: לא, הכוונה היא שלא נשקול [ניקח, נוציא] את רובו, אבל מחצה על מחצה — כשר, ואין צריך רוב לבטלו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לשיטת ר' יוחנן: שאני הכא [שונה כאן] בקופות שאחת מהן תרומה, דאיכא למימר [שיש מקום לומר] את הטעם "שאני אומר", וכיון שיש אפשרות במקרה זה שהתרומה נפלה לתרומה, אפשר לסמוך על כך, ואין זקוקים לביטול ברוב בתרומה שמדברי סופרים.

א תנן [שנינו במשנתנו]: אנדרוגינוס נושא, משמע שנושא אשה לכתחילה כיון שנחשב כזכר ודאי. ואם כן זהו כדברי ר' יוחנן, וקשה לריש לקיש שסבור שאין נישואיו אלא ספק! ומתקנים: תני [שנה] "אם נשא", שלא נמלך, אלא עשה מעשה ונשא.

ומקשים: והא [והרי] "נושא" קתני [שנינו] ומשמעו שנושא לכתחילה! ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מאי [מה פירוש] "אבל לא נישא"? שהוא ודאי לשון בדיעבד, שאם זכר גמור הוא, אין כל טעם לומר שאינו נישא לכתחילה, אלא מאי [מה פירוש] "נישא" — דיעבד, ולא לכתחילה, שאפילו בדיעבד אינו נישא, אם כן "נושא" נמי [גם כן] הוא דיעבד!

אמרי [אומרים]: לא, כי לשון "נושא" — לכתחלה משמע, "אבל לא נישא" — דיעבד נמי [גם כן] לא, ונשארה הקושיה על ריש לקיש במקומה.

ומקשים על פירוש זה: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף] ר' אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר, מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] אם האנדרוגינוס אכן נחשב כזכר גמור, ומכאן קשה לר' יוחנן!

ומשיבים: לא, בין למר [לחכם זה] בין למר [לחכם זה] מפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס זכר הוא, אלא איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בפרטים לגבי סקילה משני מקומות. אם בא עליו גבר אחר, דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא סבור] כי חייבין עליו סקילה משני מקומות, שגם אם בא עליו באבר הנקבות שלו, מכל מקום כיון שהוא כזכר — חייב עליו סקילה. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר סבור] שרק כשבא עליו כדרך שבא על זכר אחר, חייב סקילה, ולא כשבא במקום נקבות.

אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But I, Rabbi Yoḥanan, said what I said in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that a priest who is a hermaphrodite enables his wife to eat teruma, and Rabbi Yosei himself maintains that even nowadays the halakha of teruma is in effect by Torah law. Accordingly, I argued that a hermaphrodite enables his wife to eat not only teruma, but even the breast and thigh of peace-offerings.

As it is taught in a baraita in the anthology called Seder Olam, with regard to a verse that speaks of the Jewish people’s return to Eretz Yisrael following their exile: “And the Lord your God will bring you into the land that your fathers inherited, and you shall inherit it” (Deuteronomy 30:5). These two expressions of inheritance teach that they had a first inheritance of Eretz Yisrael in the days of Joshua and a second inheritance at the time of the return from the Babylonian exile. That is to say, since the sanctity of the land had lapsed when the First Temple was destroyed and the Jewish people exiled to Babylonia, a second sanctification was necessary when they returned to their land. But they will not have a third inheritance. In other words, it will never be necessary to sanctify the land for a third time, as the second sanctification was permanent.

And Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna who taught Seder Olam? It is Rabbi Yosei. Since Rabbi Yosei maintains that the second sanctification of Eretz Yisrael never lapsed even after the destruction of the Second Temple, he also holds that teruma nowadays is in effect by Torah law.

The Gemara raises another objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion: But does Rabbi Yoḥanan maintain that with regard to a mixture containing an item that is forbidden by rabbinic law, we do not require the permitted portion of the mixture to be greater in quantity so that it can nullify the prohibited part? Didn’t we learn otherwise in a mishna (Mikvaot 7:2): With regard to a ritual bath that contains exactly forty se’a of water, the minimal measure of a fit ritual bath, and one added to it a se’a of liquid other than water, and then removed from it a se’a of the mixture, the ritual bath remains fit, as the liquid that was added was nullified in the forty se’a of water, so that when one se’a of the mixture was removed there still remained the requisite forty se’a of fit water. And Rabbi Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said that this halakha applies up to the greater part of the ritual bath.

The Gemara clarifies the opinion of Rabbi Yoḥanan: What, is it not that its greater part must remain, i.e., that most of the original forty se’a of water must remain in the ritual bath? In other words, up to nineteen se’a of other liquids may be added to the ritual bath, with an equal quantity of the mixture then removed from it, and these other liquids are nullified by the ritual bath water. But if twenty se’a are removed, so that fit water no longer constitutes the majority, the ritual bath is no longer fit for use. Since certain liquids are unfit for a ritual bath only by rabbinic law, this shows that even with respect to rabbinic prohibitions the permitted portion of a mixture must be greater in quantity, so that it can nullify the prohibited part. The Gemara refutes this proof: No, it means that its greater part must not be removed, but if the water and other liquids are present in equal proportion, the ritual bath remains fit.

And if you wish, say an alternative explanation of Rabbi Yoḥanan’s opinion: It is different here, with regard to the case of two baskets, one of which contains teruma, since it may be said: As I say that the teruma fell into the teruma and the non-sacred produce fell into the non-sacred produce, it is therefore assumed that that is what actually took place, and therefore the permitted portion need not be the greater part of the mixture.

§ We learned in the mishna: A hermaphrodite may marry a woman. This formulation indicates that he may do so ab initio, as he is considered a full-fledged male. Accordingly, a hermaphrodite who is a priest should enable his wife to eat the breast and thigh of peace-offerings, as is maintained by Rabbi Yoḥanan, and against the opinion of Reish Lakish. The Gemara rejects this argument and suggests that the text be emended: Teach in the mishna: If he married. That is to say, if he married a woman, the marriage is valid and a bill of divorce is required, as it is possible that he is a male. But even if he married, he does not enable his wife to eat teruma, as he may be a female.

The Gemara raises a difficulty: But doesn’t the mishna teach that he may marry a woman, which indicates that he may do so ab initio? The Gemara rejects this argument: And according to your reasoning, what is the meaning of the next clause: But he may not be married to a man? This teaching is certainly referring to a case after the fact, as, if he is a full-fledged male there would be no reason to say that he may not be married to a man ab initio. Rather, what is the meaning of: He may not be married to a man? It means that even after the fact the marriage is not valid. This being the case, when the mishna states that a hermaphrodite may marry a woman, it is also speaking after the fact.

It may be said in response: No; the words: May marry, indicate that a hermaphrodite may marry a woman ab initio, whereas the words: But he may not be married, mean that his marriage to a man is not valid even after the fact. Accordingly, the difficulty raised against Reish Lakish remains.

The Gemara challenges this understanding: But from the fact that the mishna teaches in the latter clause: Rabbi Eliezer says that if a man had intercourse with a hermaphrodite, he is liable to receive the punishment of stoning on his account as if he had relations with a male, this proves by inference that the first tanna is uncertain as to whether or not a hermaphrodite is considered a full-fledged male, and this presents a difficulty to Rabbi Yoḥanan’s opinion.

The Gemara answers: No, it is obvious both to this Master and to that Master that a hermaphrodite is deemed a full-fledged male. The practical difference between them relates to the question of whether one is liable to receive the punishment of stoning for intercourse with him at only one place or at two places. As one Sage, the first tanna, holds that one is liable to be punished with stoning on a hermaphrodite’s account for intercourse at two places, whether he penetrated him anally, in the manner of homosexual intercourse, or through his female organ. Since the hermaphrodite is deemed a male, one is liable to be punished with stoning for intercourse at either place. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that one is liable to be punished with stoning for relations with a hermaphrodite only if he penetrated him anally, as if he were a male.

Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן מקוה שיש בו מ' סאה נטל סאה. במשקין ומי פירות. נשנית בפ"ז דמקואות כדפירש"י ז"ל וקשיא לי היכי הוי בדרבנן דאע"ג דפסול שאיבה דרבנן שאר משקין מן התורה ויש לי לפרש דכיון שלא שנו את מראיו מן הדין אפי' נטל ונתן כל היום כשר ומדרבנן הוא דהחמירו הילכך הוי להו למיבעי פלגא בכשרות ובעו רובא.

הא דאסיקנא איבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. כלומר הא בעלמא בעי' רבי' אפי' בדרבנן דומיא דנתן סאה ונטל סאה משמע בפשטה דכל בדרבנן בטיל איסור אפי' ברוב ואפי' באיסורי אכילה וכן נמי בתרומת חוצה לארץ בבכורות דף כ"ז דבטלה ברוב וכן חלת חוצה לארץ בירושלמי וצ"ע אם נאמר כן בשאר איסורי אכילה דרבנן כגון גבינת העכו"ם ומשמע דקל הוא בתרומת חוצה לארץ שהרי מבטלין אותה ומערבין אותה לכתחילה מה שאין כן באיסורין אפי' של דבריהם אפר כשנתערבו וכן הקלו בטבילה שהרי שומן גיד אוסר הוא [עד ס'] כדאמרינן בההיא אטמא דאמלחא בגיד הנשה במס' חולין (דף צ"ז) והתם אין איסורו אלא בשל דבריהם דגיד עצמו האסור מן התורה עץ הוא והתורה חייבה עליו וכן ההוא דאמרינן גיד בששים בשומן הגיד הוא וא"ת שגזרו משום הגיד עצמו והא אמר ר' יוחנן לית ליה גזירה [אפי'] בשמא אלא שיש לומר דכל שיש לו עיקר מן התורה כשל תורה כגון שומן הגיד ויין נסך ומודה ר' יוחנן דגזרינן ולא חילק אלא לבטל בהן בששים דבר שבמנין ומיהו קיימא לן בפ"ק דביצה (דף ד') כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל אבל כל שאין לו עיקר כגון גבינת העכו"ם הרי הוא כתרומת חוצה לארץ לבטל ולא בלכתחלה דהתם לא אשכחן לכתחלה אלא בימי טומאה הא לזר לא [עיין מנחות דף ט"ז] דומיא דנתן סאה ונכיל סאה וצ"ע ובסוף המסכתא אאריך עוד בזה [מובא לעיל ע"א ד"ה ור' יוחנן].

וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא בעינן רבויא והתניא מקוה כו' מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא נישקול רובו. מדפרכינן ממקוה לרבי יוחנן ופרקינן דלא נשקול רובו, משמע דבקופות נמי אף על גב דלא בעי ר' יוחנן רבויא מכל מקום שתהא חולין כתרומה מיהא בעינן, אבל אלו רבתה תרומה על החולין לא אמרינן שאני אומר. וקשיא לי כיון דתרומה דרבנן היא לריש לקיש למה ליה רביה, ולר' יוחנן למה ליה שיהא חולין כתרומה, והא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך החולין או לא הוה ליה ספיקא בדרבנן ולקולא. ויש לומר דכיון שנפלה ודאי תרומה לתוך אחת מהן ושתי הקופות במוקף הרי הן ככלי אחד דתנן בתרומות פרק ד (מי"ב) שתי קופות ושתי מגורות שנפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מן נפלה מעלות זו את זו. הלכך בכי הא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. ומיהו כיון דקופות מוחלקות הן, ברבויא סגי לריש לקיש ולר' יוחנן בחד בחד. אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבקופות מוחלקות סגי לן ברבויא מיהא לכולי עלמא, ואפילו בלא ריבויא לר' יוחנן, אם כן ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד ויש כאן שני כדין לבד ואינו ידוע איזו היא תעלה, דכשאני אצל זו אני אומר על פי אחרת נדרסה וכשאני אצל השניה אני אומר לא בזו אלא בשניה וזיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא, ואנן לאו הכי תנן דתנן (תרומות פ"ד מ"ו) הדורס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו ידוע איזו היא ר' אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות התחתונות מעלות את העליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כדין. ומסתברא שלא אמרו שאני אומר אלא במקום שיש שיעור שלם כדי לבטל, דאותה שאנו תולין שנפל לתוכה כגון שיש בזו מאה ובזו אין מאה שאני אומר בזו שיש שם מאה נפלה וכדתניא בפ"ו בתוספתא דתרומות (הי"א) וכדכתבינן לה לקמן. ואי נמי במקום שאינו צריך לבטול כלל כשתמצא לומר כאן נפלה, כגון שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, דכשתמצא לומר תרומה לתוך תרומה נפלה לא מדין בטול אתה מתירה. אי נמי שני בתים אחד בדקו ואחד שאינו בדוק דכשאתה בא לומר שהככר בבית שאינו בדוק אינו מדרך הבטול. וכגון שני קופות אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת (דתנן) [דתניא] בפרק ו' דתרומות אחת מדומעת ואחד שאינה מדומעת הריני אומר לתוך מדומעת נפלה. והוא הדין לשתי קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפל לתוך אחת מהן חלבו של גיד או אחד משאר איסורין של דבריהם. וטעמא דמלתא לפי שאינו מדרך הבטול כדאמרן, וכיון שכן לא בעינן שיעורא, דאין כאן מקום לשיעורין. וכן הדין אפילו בקדרה שנפל לתוכה איסור ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן כדתניא התם (בתוספתא הי"ד) נפלה תרומה לתוך אחת מהן וידוע איזה מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה ואין ידוע לאיזה מהן נפלה, הריני יכול לתלות ולומר למקום דנפלה ראשונה שם נפלה שניה, נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה וידוע לאיזה מהן נפלה, אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה שניה שם נפלה ראשונה. אבל ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית כשאתה בא לומר דלאו בזו נדרסה אלא בחברתה, עדיין אין אתה מתיר את השנית אלא אוסרה כיון שאין בה כדי לבטל את האיסור. וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורין אם באנו להתירן בבת אחת אפילו בפרודות לא תתיר אלא אם כן יש בשניהן ששים או מאה של התר כנגד האיסור לפי מה שהוא אסור כנ"ל.
והרמב"ן נר"ו אמר אלי (עיין תוה"ב ב"ד ש"ב כג, א) שהיה סבור דטעמא דמלתא משום דבאין לישאל בבת אחת הא אם היו החביות של ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה כולן מותרות דכל אחת ואחת אני תולה להקל, וכשאני אצל זה אני אומר לא בזו נדרסה אלא בשניה וכשאני אצל שניה אני אומר לא בזו אל בחברתה דכל בדרבנן תולין להקל כעין שני שבילין. וכיש ביניהם אחת של תרומה אפילו בא לישאל בבת אחת אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ובודאי דלגבי שני שבילין תולה טהור בטמא כדבריו ואפילו בבאו לישאל בבת אחת וכדאמרינן בנדה, בפרק האשה שהיא עושה צרכיה בראשו (ס, א) א"ר יוסי בר חנינא טהור ואפילו תלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טהור בתלוי לד"ה (עיין רמב"ם הל' אבוה"ט פ"ט ה"ד). ומיהו אינו מחוור לי דאם כן הוה ליה לפרושי התם בחביות של אדם אחד או בבאו לישאל בבת אחת וכדרך שפירשו גבי שני שבילין. ועוד דאדרבה בתוס' מסכת תרומות משמע בהפך דכשהן של אדם אחד שראויות להתפנות ולהתערב במקום אחד אנו רואין כאלו הן אחת ומצטרפות, אבל כשהן של שני בני אדם שאין דרכן להתפנות ולהתערב במקום אחד אין מצטרפות דתניא התם פרק סאה תרומה שנפלה (פ"ו הי"א) שתי קופות בשתי עליות שני מגורות בעליה אחת יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו ר' שמעון אומר אפילו הן בשתי עירת מעלות זו את זו ובזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. פירוש שתי מגורות בעליה אחת אבל שתי מגורות בשתי עליות לא. ומפרש התם בירושלמי (פ"ד ה"ח) מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן. וכתב ר' שמשון בפירוש המשנה שלו דתרומות פ"ד (מי"ב) דלפי טעם זה נראה דהא דמעלות זו את זו בשיש בזו חמשים ובזו חמשים, היינו בשתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב, אבל בשל שני בני אדם לא. והיינו דקתני בסיפא דההיא תוספתא בזו מאה ובזו אי מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. והשתא איכא לאקשויי למאי נפקא מינה הא כיון דלא ידוע מעלות זו את זו. אלא טעמא כדאמרן דאצטריך היכא דהוי מתרי גברי דאי אין באחת מהן מאה אין מעלות, אבל בשיש באחת מהן כדי ביטול אני אומר לתוך אותה שיש בה כדי לבטל נפלה. על כן הראשון נראה לי עיקר.
וקיימא לן כר' יוחנן דלא בעי רבויא. ומיהו בדרבנן הוא דאמרינן הכי, אבל באיסורי תורה לא אמרינן שאני אומר אלא אם כן רבה התר על האיסור. ואלו היו כאן ב' קדרות א' של שחוטה וא' של נבלה, ולפניהם שתי חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפלו זו לתוך זו וזו לתוך זו, בכי הא לא אמרינן שאני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה ונבלה לתוך נבלה נפלה. וכדאיתא בפרק אלו עוברין בתחלתו (מד, א) אי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן לתרומה בזמן הזה דרבנן. ומיהו ברבויא מיהא משמע דסגי כיון דשיעורא דרבנן, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל. והכי משמע מדאמרינן הכא בשלמא לריש לקיש קא סבר בדרבנן נמי בעיא רבויא, דאלמא מדקאמר בדרבנן נמי משמע דבדאורייתא דינא הכי. ועוד דאקשינן בריש פרק אלו עוברין (שם) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה כו'. ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר. ופרקינן הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. דאלמא לדעת המקשה בתרומה דאורייתא היא ואפילו הכי כיון דמדאורייתא מדינא בטיל ותערובתו אינו אלא מדרבנן אמרינן שאני אומר. ועד כאן לא משני ומוקמינן בתרומה דרבנן אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, דהוה ליה תערובתו דאורייתא, הא לית ביה כזית בכדי אכילת פרס כיון דתערובתו דרבנן אמרינן שאני אומר. והלכך לדידן דקיימא לן מין במינו מדאורייתא חד בתרי בטל ואף על פי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דקיימא לן כריש לקיש דאמר בפרק התערובות (זבחים עח, א) א"א שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו. וכדרבא נמי דאמר (חולין צז, א) אמר רבנן ברובא וכו' מין במינו ברובא, ודלא כסוגיא דהתם בפרק אלו עוברין (וכ"כ הרבמ"ן בקו"א). שתי קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ולפניהן שתי חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפלו אלו לתוך אלו, כל שרבתה שחוטה על חתיכות הנבלה אני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה. אבל אם מין בשאינו מינו הוא מדאורייתא בעינן שלא יהא כזית בכדי אכילת פרס, לא אמרינן שאני אומר עד שירבה התר כל כך שלא יהא בו כזית בכדי אכילת פרס, דקיימא לן דמין בשאינו מינו דכיזת בכדי אכילת פרס דאורייתא וכסוגיא דפרק אלו עוברין. וכן כתב הרמב"ם (הלכות תרומות פי"ג הי"ד) גבי שתי קופות אף על פי שלא רבו חולין על התרומה אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה.
ואיכא למידק אשמעתין דמדמקשינן אדר' יוחנן ממקוה ואמרינן וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא בעי רבויא והתניא מקוה, אלמא משמע דבאיסורי דרבנן אפילו נתערבו ודאי בטלין ברוב ואפילו איסורי אכילה. וכן נמי משמע מדמשני שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר, דמשמע הא בדליכא למימר שאני אומר אלא דודאי נתערב כגון מקוה בעיא רבויא וברבויא מיהא סגי. וקשיא לן והא שמנו של גיד דרבנן הוא ואפילו הכי לא בטל אלא בס' כשל תורה כדאמרינן התם (חולין צב, ב) גיד בס' ואין גיד מן המנין. והתם ודאי משום שמנו הוא דאי משום גיד עצמו הא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם (שם צט, ב) וכדאמרינן נמי בההיא אטמא דאימלחא בי ריש גלותא בגידא נשיא (שם נז, א) וסתם יינן נמי דמדרבנן הוא ואפילו הכי לא בטל ברוב. ותרומת תאנים דרבנן הוא ואפילו הכי אינה בטלה אלא בק' כשל תורה כדאיתא בפרק ד דתרומות (מ"ט). ותירץ הרמב"ן נר"ו (בקו"א) דלא אמרו אלא באיסורי דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא כלל כגון שאובה דכולה שאובה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ או חלת חוצה לארץ שאין לה עיקר בדאורייתא כלל, אבל שמנו של גיד שנאסר משום לתא דחלב דאורייתא, אי נמי סתם יינם משום ודאי יינן, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר אסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, ואי נמי תרומת הארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא, בכי הא בעינן שיעורא כשל תורה והחמירו לששים ולמאה ולמאתים לפי מה שהוא איסור. והיינו דהקלו בתרומת ח"ל שמבטלין אותה ברוב וכדאמרינן בבכורות בפרק עד כמה (בכורות כז, א) תרומת חוצה לארץ מבטלא ברוב ואפילו לאכלה זר (בפסקי חלה פ"ד גורס הרשב"א שם חלת חוצה לארץ). וכן חלת חוצה לארץ בטלה ברוב כדמפורש בירושלמי פרק בתרא דחלה (ה"ד) והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ. וכגון גבינה של גוי ואף על פי שחששו לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזרה. וכן בשולי עכו"ם בטלין ברוב דומיא דחלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ. ומכל מקום אין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה אף על פי שמערבין ומבטלין תרומת חוצה לארץ לכתחלה כדעת הרמב"ם ז"ל (עיין הלכות תרומות פי"ג הי"א) דקל הוא שהקלו בתרומה משאר איסורין. ועוד דאפילו בתרומה וחלה בעצמן איכא למימר דאין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה, והתם הכי קאמר אם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה ומבטלה. וכן הדין בכל איסורין של דבריהם כדאיתא בפ"ק דביצה (ד, ב) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.
והביא הוא נר"ו ראיה לחלק בין תרומה לתרומה בשל דבריהם מהא דאמרינן בריש פרק כל הבשר (חולין קד, ב) גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגז משום דאיכא חלץ הארץ שפיר אלא הכא משום דליכא למיגזר הוא. שמע מינה דתרומה של דבריהם בארץ אינה עולה על השלחן של זר דאיכא למיגזר, בחוצה לארץ עולה דליכא למיגזר. ומזה נלמוד לכל קולא דהקלו בה חכמים כגון בטול ברוב דאינה אלא בחוצה לארץ. ועוד דעיקר טעם העליה שייך נמי בבטול דחיישינן שמא מתערב להן כגון שאין האוכלין מקפידין זה על זה דגרסינן בירושלמי בסוף חלה (שם) הורה ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתניא ונאכלת עם הזר על השולחן כלומר ואין חוששין לחלוף.
ואין תירוצו של רבינו נר"ו מיושב בעיני, דהא ברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומת חוצה לארץ דוקא היא שנויה אלא בתרומת הארץ, וכדמשמע נמי בהדיא בריש פרק אלו עוברין (פסחים שם) דפרכינן מינה למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, דאם איתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן מתרומה בזמן הזה דרבנן, ולא שני בתרומות חוצה לארץ דבכל זמן אינה אלא מדרבנן. ועוד קשיא לי דאיסור מקוה דהכא יש לו עיקר בדאורייתא, דהא במי פירות מיירי שאסור לעשות מהן מקוה דאורייתא. ואף הוא ז"ל כן פירש וכמו שפירש רש"י ז"ל וכמ"ש למטה בסמוך, ואפילו הכי משמע דברבויה בטלה לכולהו, ומדמקשינן עלה נמי לר' יוחנן ממקוה כמ"ש למעלה. ואולי נאמר דהא דמשנינן שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבייה באיסור אכילה, אלא כדיניה בששים או במאה, ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא ובטל ברוב כדין כל איסורין דלאו בני אכילה הבטלין שבטלין ברוב, שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעם, ואף על פי שהחמירו בקצתן ביותר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאים, מפני שעיקר שיעורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביותר מכדי נתינת טעם, ומקשה נמי דמקשה ליה ממקוה, מכל שכן מקשה ליה, דאפילו מקוה דמדרבנן ולאו איסורי אכילה הוא בעינן רבויא כל שכן באיסורי אכילה דאיבעי ליה לאצרוכי רבויא. ואף על גב דאיכא למימר שאני אומר, דיו לטעמא דשאני אומר להתירו ברבויה וברבויה מיהא סגי כריש לקיש, משום דאיכא למימר שאני אומר. ודחינן שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, כלומר כיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא רבויא נמי שריא, הא לאו הכי ברבויא נמי לא תסגי ליה אלא כדיניה כנ"ל. (עיין בחי' לביצה ד, ב ד"ה אבל ובתשובות ח"א סי' שלו ובפסקי חלה ש"ד ובתוה"ב ב"ד ש"ב בארוכה).
ולענין תרומה בזמן הזה פסק הראב"ד ז"ל (בהשגות הל' תרומות פ"א הכ"ו) כר' יוסי דאמר ירושה שניה יש להן שלישית אין להן וכר' יוחנן דקאי כותיה. ומיהו לא משמע הכי מדאמרינן עלה דההיא דשתי קופות בריש פרק אלו עוברין הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. דאלמא סוגיא דגמרא כרבנן דר' יוסי, דאם תמצא לומר דמשום דאוקימנא לה הכא כרבנן דר' יוסי, משום הכי קאמר התם בתרומה בזמן הזה דהיא רבנן אליבא דרבנן דר' יוסי, אם כן לימא הא מני רבנן היא דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות בכורים פ"ה ה"א) דתרומה בזמן הזה דרבנן וחלה בזמן הזה דרבנן (הל' תרומות שם) כדאיתא בשלהי יוצא דופן (נדה מו, ב) בשמעתא דמופלא סמוך לאיש.

הא דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה. בפרק ז דמקואות (מי"ב) נשנית במשקין ומי פירות. ואי קשיא לך דההיא פסולה דאורייתא היא. יש לומר דכיון שלא שינוי את מראיו מן הדין אפילו נטל ונתן כל היום כשר. ומדרבנן הוא דהחמירו והוה להו למיבעי פלגא בכשרות ובעי רובא הרמב"ן נר"ו (ד"ה הא).

אמר לך ר' יוחנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי עד מאן תנא סדר עולם ר' יוסי פי' ובעי ר' יוחנן לאוקומי לר' יוסי בשיטתיה ומיהו איהו ודאי כרבנן ס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן. וא"ת ור"ל לא סבר מתני' דסדר עולם י"ל דאיהו סבר דסדר עולם לאו ר' יוסי היא אלא תנא אחרינא והא דבעי לאוקומי סברא כרי יוסי במתני' בשתי קופות בתרומה דרבנן ולא כמתני' דסדר עולם משום דהכי הלכתא במתני' דקופות ובעי לאוקומי ר' יוסי כהלכתא שמעי' מיהא אגב אורחיה דבין לר"ל ובין לר"י הלכתא דתרומה בזמן הזה דרבנן כנ"ל וסוגיין בפרק אלו עוברין נמי אמרי' להדיא הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן והאי לישנ' מוכח דהכי הלכתא מדלא אמרי' הא מני ר' יהודה היא דסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וכן פי' הרמב"ם ז"ל ושלא כדברי הראב"ד ז"ל:

ואיכא למדק על מתני' דקופות מהא דתניא במ' תרומות פ"ד שתי קופות שתי מגורות שנפלה סאה של תרומה בתוך א' מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלה מעלות זו את זו ע"כ ומיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן ולפיכך הקלו בזה לחשבון כאלו הן קופה אחת כיון שיש בכל אחד ואחד מהן רבויא ואף על גב דליכא נמי שאני אומר ואס"ד דהכא גבי שתי קופות בעי ריבוא כסברא דר"ל פשיט' דאמר' שאני אומ' דהא עדיפא מינה טובא ההיא דהתם וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא דעדיפא משאני אומר דמיירי בשתי קופות של אדם אחד שהם עומדים להתפנות ולהתערב זו לתוך זו ואפילו בב' עליות עשאום כאלו הם מעורבות כבר וכ"פ ר' שמשון ז"ל וכדתניא בתוספת' דהתם פ' סאה תרומ' ב' קופות בב' עליות אפי' הן בשתי עיירות מעלות זו את זו ב' מגורות בעליה א' יעלו ר יהודה אומ' לא יעלו ופי' בירושלמי מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות וקתני סיפא דתוס' בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומ' בתוך מאה נפלו וק"ל למה לי שיהא בא' מהם מאה בלאו ה"נ מעלות זו את זו אלא וודאי דריש' מיירי כשהן של אדם אח' שעשויין להתפנו' וסיפא כשהן של שני בני אדם שאין עשויות להתפנות ואין מעלי' זו את זו ולהכי בעי שיהא בא' מהן מאה דאיכא למימ' שאני אומ' ולר' יוחנן מיירי התם אע"ג שאן בהן רבויה כלל ואיידי דתני שיש בזו מאה נקט שאין בזו מאה ולר"ל מאה הוא דליכא אבל רבויא איכא והא דהכא בשתי קופות כב' בני אדם דמייא כיון שאחד מהן תרומה ולהכי בעי שאני אומ' ובעי רבי' אליבא דר"ל:

ויש מקשי' עוד מהא דתנן הדורס ליטרא קציעות ע"פ חבית ואינו יודע באיזה חבית דרסה דאיפליגו בה אם צריכה מאה פומי או אם התחתונו' מעלות את העליונות ואמאי כין דספק הוא באיזה חבית דרסה נתלי בכל א' מהן לקולא ונימא לא נדרסה בזו אלא בזו ניזיל בכל א' מהן לקולא דספיקא דרבנן הוא והא איכא רבויה והנכון שלא אמרו שאני אומ' אלא כשאפש' לתלות בהתר גמור לומ' התר לתוך התר נפל מש"כ בההיא ליטרא קציעות שאי אפשר לתלות אלא באיסור:

וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי רבויא והא תנן פרש"י ז"ל דהשתא קס"ד דטעמא דלאו בעי רבוי' לאו משום שאני אומ' אלא משום דא"נ הוי איפכא שנפלה תרומה לתוך חולין לא בעי רבוי' בדרבנן ולא נהיר' כלל דהא בהדיא קתני מתני' שאני אומ' חולין לתוך חולין נפלו אלמא ה"ט דמינתא ועוד היאך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבויה כלל דהא בכלהו איסור דרבנן חזינן שהחמירו כעין של תורה בשמנו של גיד דבעי ס' וסתם יינם במשהו ביין נסך ותרומת תאני' במאה שלא הקלו בענין זו אלא בתרומת ח"ל או בחלת חוצה לארץ שבטלו ברוב ומ"מ צריכה היא רוב מיהא כדאית' בירושלמי דסוף חלה הורה ר' אבהו בביצה שהיא צריכה רוב וא"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה א"ר זעירא מתנית' אמרא אפי' בא"י דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן ואין חוששין שמא תתערב וליתא לדר' זעירא ואפי' לר' זעירא היינו בתרומת ח"ל בלבד שאין לה עיקר מן התורה כלל ושאינה אלא במקצת מקומות ח"ל אבל בתרומה בזמן הזה שיש לה עיקר מן התורה ליכא למ"ד דלא בעיא רובא ואפי' מאה בעי' לפום פשטא דמתני' דמ' תרומה דכלהו בזמן הזה דרבנן:

ומיהו הצריכו לרש"י ז"ל לפרש מאי דקפרי' בסמוך איבעי' אימא שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר דעלמא מאן דמותיב סבר דטעמא דהכא לאו משום שאני אומר הוא אבל א"א לומר כן מטעמי דכתיבנא אלא ה"פ דאנן ס"ד דגבי הא דמקו' איכא למתלי לקולו' לומר שאני אומר סאה שנתן הוא סאה שנטל כי משום דסאה שנתן הוא של משקין ומי פירות (דקאפו) לא נתערב במי מקוה וכשנטל היא היא שנטל ובעי רובא ופרקינן דשאני הא דאיכא למימר שאני אומר דנפלה תרומה לתוך תרומה אבל לגבי מקוה אין שאני אומר שלא ברור כ"כ כיון שהמשקה מעורב:

נתן סאה ונטל סאה כשר פרש"י ז"ל גבי שאר משקין ומי פירות קאי והיא שנישנית בפ"ז דמס' מקואות ותדע שאלמלא כן הק"ל דמקוה שלם אינו נפסל בשאובה כלל ויכול למלאת בכתף ולתת לתוכו אפי' אלף כמוהו. וק"ל כיון דמתני' במי פירות היא מאי פריך מינה דההוא פסולה דאורייתא הוא דמדאוריתא מיא בעי' למקוה וי"ל דכל זמן שלא שנו מראה פסול דרבנן הוא ומדאוריתא אפי' כל היום כולו כשר דקמ' קמא בטיל ורבנן הוא דאחמירו ובעי רובא בהכשר' כך תי' הרמב"ן ז"ל ובת ו' מאי לאו דנשיי' רובו פי' שנתן בו י"ט סאין מי פירות דאיכא כ"א סאין דמקוה ואיכא רוב דמיא דהתירא ומאי עד רובא דקתני עד שיגיע לחלק המשלים רוב של מקוה דהיינו עד ולא עד בכלל אלא ודאי אע"ג דלא בעי תרי פלגי בהתרא רובא מיהת בעי וקשה לר' יוחנן דאמר אעפ"י שלא רבו כלל וכדפרש"י ז"ל לעיל ופרקי' דלא לישקול רובו כלומר אלא שיהיו עשרים בעשרי' ועוד רובו דקתני עד ועד בכללי שיטיל שם עד אותו חלק המשלי' לרוב דהוא ליה ך' בך' ומדלא פרקי' דמאי עד רובו שיתן שם כ"א שמעי' דאפי' ר' לא שרי אלא כשהן שוה בשוה וכדקאמרינן אעפ"י שלא רבו בדוקא נקטי ולאו סירכא דלישנא דריש לקיש נקט:

ואי בעית אימא שאני הכא דאיכא למימ' שאני אומר ולענין הלכה ודאי קיימא לן כרבי יוחנן דכל היכא דאיכא למימר שאני אומר והוי איסורא דרבנן ואפילו באיסורין כעין של תורה פשיטא דלכ"ע בעי רביה ואף ברביה יש להסתפק אי אמרינן שאני אומר ונראי' דברי האומרים דשרי ברביה כיון דאיכא רבויה ספקא דרבנן הוא דאפילו נפל איסורא לתוך היתר חד בתרי בטיל כשהוא מין במינו מיהת וכדאמר' ר"ל בזבחי' אי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו וה"נ סוגיי' בכולי תלמודא דמדאורית' חד בתרי בטיל והא ראיה דבדאורית' אמרי' שאני אומר ע"י רביה מסוגיי' דפ' אלו עומדין דפרכי' על מ"ד בכזית בכדי אכילת פרס דאורי' אמאי אמרי' שאני אומ' ופרקי' תרומה בזמן הזה דרבנן אלמא מעיקרא הוה מוקמי' לה בתרומה דאוריתא ואפ"ה אלו סבירא לן דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאוריתא שפיר אמרי' שאני אומר כיון דאיכא שיעור בטול דאורי' וכ"ת דהתם באכילת פרס הוא דשרי' ברבי' (הא לאו הכי) לא י"ל דהת' הוא משום דס"ד דמיירי במין בשאינו מינו דהתם ודאי לא סגי מדאורי' בחד בתרי עד דאיכא בטול טעמא ובדין הוא דיכלי לשנויי התם דמיירי במין במינו דסגי מדאורית' ברוב אלא דניחא לן לאוקומי בקושטא דמילתא בתרומה בזמן הזה מדרבנן מ"ה שמעינן מינה דכל היכא דאיכ' שעור בטול דאוריתא אמרי' שאני אומר אפילו באיסורין של תורה ואי מין במינו הא סגי ברביה וחד בתרי ואי מין בשאינו מינו הא קי"ל בסוגיי' דפ' אלו עוברין דכזית בכדי אכילת פרס דאורית' וכ"פ גדולי רב"ה ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל:

ומכאן אתה דן לשני קדרות א' של שחוטה וא' של נבל' ולפניה' חתיכה של נבלה וחתיכה של שחוטה ונפלה זו לזו וזו לזו ואין ידוע לאיזו מהם נפלה דתלינן לקולא כיון דאיכא רביה ואפי' חתיכה חשובה דאפילו בדבר שבמנין דאוריתא חד בתרי בטיל בסתם יינם כי ה"ג אע"ג דמשו' חומר' דיין נסך הוי במשהו אפשר דאמרי' שאני אומ' בלא רביה בכל איסורין דרבנן ואפשר דבאיסורי משהו החמורו' לא אמרי' שאני אומ' אפי' באיסורין דרבנן בפחות דרביה ומיהו ברביה אמרי' אפי' באיסו' של תורה וכל היכא דליכ' למימר שאני אומר הא פרישנא דאפי' באיסורין דרבנן לא סגי לן ברביה ושיעוריהן כעין של תורה כעין שומנו של גיד הנשה וכיוצא בו ומיהו הרמב"ן ז"ל מיקל להתיר ברביה בלחוד באיסורין שאין להם עיקר מן התור' כגבינ' ופת של עכומ"ז וכעין חלת חוצה לארץ שהתירו לבטלה ברוב מפני שאין להם עיקר מן התורה וכדאמרי' בשמעתי' שאני הכא דאיכא למימר שאני אומ' כלומר ומ"ה לא בעי רביה הא אלו ליכא למימ' שאני אומ' בעי' רביה וסגי לן ברביה והאי דיוקא לא מיחוור דאנן לא דחינן אלא משום דל"ל שאני אומר סגי לן בלא רביה אבל בדליכא למימר שאני אומר הדרי' לדינא ובעי שיעור בטול ברובה וזה ברור. וחלת ח"ל טעמא אחרינא הוא מפני שאין איסורה בגמ' תדע שלא התירו בשום איסור' דרבנן לבטלו ברוב אלא התם וכההיא דעצים שנשרו לתוך הדקל בי"ט וכדמפרש טעמא בפ"ק די"ט. מעתה אין לנו ראיה לבטל אפי' איסורי' של עכומ"ז כגון חלב וחמא' וגבינ' בפחות מששי' ומיהו לענין פתן ובשוליהם כיון שאין איסורן שוה בכל כדפי' בדוכתא אפשר דבטיל חד בתרי וכן נראה בעיני וכן הסכים ע"י הר"ם ז"ל:

תנן אנדרוגינוס נושא וכו' פי' אלמא זכר מעליא הוא וק"ל לר"ל ופרקי' תני אם נשא פי' בדיעבד חוששי' לנשואים להצריך גט ולכל דבר שבחומרא ופרכי' והא נושא קתני ומהדרי' ולטעמיך מאי אבל לא ניש' כלומר וליטעמיך דדוקא לישנא הכי מתפרש לך אבל לא נישא דמשמע לכתחלה פשיטא דכיון דקתני נושא לכתחלה וחשיב ליה זכר מעליא אלא ע"כ ה"ק אינו נישא בדיעבד ומדאינו נישא דסיפא בדיעבד רישא נמי בדיעבד ומהדרי הא ליתא אלא רישא דוקא שעשה לכתחלה ואינו נושא אפי' בדיעבד ואגב רישא נקט סיפא לישנא לכתחלה. הדר פרכי' לר' יוחנן והא מדקתני סיפא אנדרוגינוס חייבי' עליו כזכר מכלל דת"ק ספוקי מספקא ליה אם הוא זכר או נקבה וק' לר' יוחנן ופרקי' בין מר ובין מר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא פרש"י ז"ל וכן ר"י ז"ל שהוא ספק אלינו ורמב"ן ז"ל פי' בריה מחודשת לגמרי שאינה לא זכר ולא נקבה וכתב עוד והלשון מעיד על פי' בריה מחודשת לגמרי וכבר הארכתי בשלהי פרק המפלת:

א) עוי"מ דהא דקאמר התם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא לאו דוקא אלא ר"ל קדושה שניה וכר' יוסי דהכא דתני סדר עולם וסבר תרומה בזמן הזה מן התורה ומ"מ קרי לה ראשונה אע"פ דמיירי בקדושה שקידש עזרא לפי שהיא ראשונה לנו:

ב) ותימה דהא לא אמרינן קמא קמא בטיל רק עד ששים תדע דאל"כ אם יערה אדם כל היום חלב בקדרה לא יאסור וצ"ל דהכא לא הוי רק מדרבנן שהרי אין כאן שיעור לאסור שאפילו כי נתן סאה ונטל סאה עד רובו א"א שכל הפעמים שנוטל הסאה מן המקוה שלא יתערב בהם מעט ממי פירות אשר נתן בתוך המקוה וא"כ אפילו יתר ממנו היה לנו להכשיר שאף עד יתר מרובו יש בתוך המקוה יתר מרובו ממים גמורים ואפ"ה (לא) גזור רבנן לפי שהוא נראה כרובו ומש"ה א) לא שרינן יותר מרובו אלמא מדרבנן בעי רבייה:

אלא מאי נישא דיעבד. ותימה אמאי לא אמרינן שיועילו נשואין להאכילו בתרומה דרבנן אם כהן נשאו כמו שאנו אומרים שאוכלת אשתו בשביל קדושין בתרומה דרבנן והלא כיון דספיקא הוא היה לנו לומר זה כזה וי"ל דלא דמי דהא אם נחשבו כזכר אין תקלה בדבר דחומרא הוי דחייבין עליו סקילה אבל אם אנו אומרים שהוא נישא לאכול בתרומה דרבנן ונחשוב אותו כנקבה יש חשש איסור בדבר דא"כ לא יתחייב סקילה כזכר:

תוספות בד"ה ירושה ראשונה ושניה כו' ובפ' קדשי קדשים גרסינן בכל הספרים א"ר יוסי משום ר' ישמעאל לעולם כו' עכ"ל צ"ל אר' יוסי משום כו' וק"ק דראייתם משם אינה מכרעת לחלק בין קדושת ארץ למחיצות דכמו דנימא ע"כ דהברייתא דסדר עולם ר' יוסי תנא לה ולא סבר לה לר"ל כמו שפירשו התוס' לעיל ה"נ נימא הך דפ' קדשי קדשים משום ר' ישמעאל אמרה ר' יוסי וליה (ב) לא סבירא ליה:

גמ' וליטעמיך מאי אבל לא נישא אלא מאי נישא דיעבד כו' וניחא ליה לר"ל אבל לא נישא דיעבד דאע"ג דגיטא ודאי בעי דספיקא הוי מ"מ קתני לא נישא דיעבד דהשוכב עמו הוא בא על ספק זכר אבל נושא שפיר בדיעבד דאפילו לכתחלה אין לאסור מספק נשים המסוללות כמו שפי' התוס':

תד"ה נתן סאה כו' ועי"ל דמדאורייתא קמא קמא בטיל כו' עכ"ל צ"ע דהא אפי' להחמיר לא קאמרי קמא קמא בטל מדאורייתא כדמוכח מהך דנדרים בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולין על עיקרו דמותר וכ"ש הכא דלא נימא קמא קמא בטיל להקל ודוחק לומר דר"ל מדאורייתא קמא קמא בטיל עד מחצה דוקא וכעין שכתבו בתירוץ ראשון:

תד"ה אמר ר"י עד כו' דנפיש עמודיה טפי מפי חביות דלא נפיש עמודיה טפי מצרצור קטן כו' עכ"ל הוא מגומגם דודאי דנפיש מפי חבית כ"ש דנפיש מצרצור קטן כדאיתא בהדיא פ"ב בע"ז ע"ש ונראה להגיה דנפיש עמודיה טפי מפי חביות את דנפיש מפי חביות או דנפיש עמודיה טפי מצרצור קטן ור"ל לרב דימי כדאית ליה התם דוקא אפי חבית אמרינן ראשון ראשון בטל אבל דנפיש טפי היינו כגיגית לא בטיל כמ"ש התוס' שם ולר' יצחק בר יוסף כדאית ליה בהדיא שם דוקא בצרצור קטן אבל בפי החביות אינו בטל וע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה ירושה ראשונה ושנייה וכו' ובפרק קדשי קדשים גרסי בכל הספרים א"ר יוסי וכו'. ט"ס הוא וצ"ל אר"י וכו' ור"ל דהתם משני בגמרא אליבא דרבי יוסי דאמר דבר משום רבי ישמעאל וגרסי' התם באותה שנויא לעולם קסבר קדשה לעתיד וכו':

תד"ה ירושה. וכן לר"ל ר' יוסי כו' דרבנן ובפ' ק"ק כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה נתן סאה וכו' ומי פירות וכו'. עי' זבחים דף עח ע"ב תוד"ה דלי שיש בו יין וכו':

ואנא אמינא לרבי יוסי. דהא מתני' ר' יוסי קאמר לה אנדרוגינוס כהן וכו' ולדידיה אמינא אף מאכילה בחזה ושוק דהא תרומה נמי לר' יוסי דאורייתא היא אף בזמן הזה: ירושה ראשונה. בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ: שלישית אין להם. כלומר לא בעי למהדר ומירתא דירושה עומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס: וסבר ר' יוחנן כו'. קס''ד האי דמותיב דטעמא דר' יוחנן לאו משום דסמיך אשאני אומר אלא משום דאי הוי נמי איפכא לא איכפת לן דלא בעינן רבויא בדרבנן אלא מכי איערב בטיל ליה: נתן סאה ונטל סאה כשר. גבי שאר משקין ומי פירות ותמד שהחמיץ קאי במס' מקואות ואשמועי' דאע''ג דחזר ונטל ואיכא למימר הא חסר ליה מקוה שהסאה הזאת אין משלימתו שאין ראויה למקוה אפ''ה כשר דמכי יהבו לגביה בטל ליה והוו להו ארבעים וחד כולן ראוין וכי שקל חד סאה פשו ארבעים אבל איפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר ליה וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר דמשקין הללו אין משלימין את המקוה: מאי לאו דנשתייר רובו. עד י''ט סאה יכול לעשות כן אבל טפי לא דבעינן דניהוי רובא מי גשמים אלמא אע''ג דפסול שאיבה דרבנן בעיא רובא בכשרות: דלא נשקול רובא. אבל עד פלגא שפיר דמי: ואיבעית אימא. לעולם בעינן רבויא בדרבנן והאי דקאמר אע''פ שלא רבו חולין משום דתלינן אשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואין כאן איסור אבל הכא ליכא למימר שאני אומר כה''ג דהא מיא מיד מבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה: תנן אנדרוגינוס נושא לכתחלה. אלמא זכר מעליא הוא וקשיא לריש לקיש דאמר אין מאכיל בחזה ושוק: תני אם נשא נשוי. דבעיא גיטא מיניה משום ספק זכר ולעולם ספיקא הוא: מאי אבל לא נישא. משמע דיעבד: ה''ג נושא נמי דיעבד אמרי לא נושא לכתחלה אבל לא נישא דיעבד נמי לא. ולעולם קשה ליה לר''ל ודייקא כר' יוחנן: ומותבי' לר' יוחנן והא מדקתני סיפא כו': משני מקומות. אפי' בנקבותו וטעמא מפרש לקמן מקרא בשמעתין: ור''א סבר כזכר. במקום זכרות אין במקום נקבות לא:
ירושה ראשונה ושניה יש להן כו'. פר''ח ראשונה ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קדשה לעולם ולא יתכן לפרש כן דבסוף פרק יוצא דופן (נדה דף מז. ושם) מפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה וא''כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק עוד שאל ה''ר שמואל מאניוב את ר''י דהכא קאי ר' יוחנן כר' יוסי דירושה ראשונה ושניה יש להם דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ובפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קז:) קאמר הש''ס לר' יוחנן דקדשה לעתיד והשיב ר''י דלמעשרות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד אבל קדושת ירושלים והבית קדשה שקדושת מחיצות קיימא כל שעה מאשר לו חומה דדרשי' במגילה (דף י: ושם) אע''פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן אי נמי קדושת ירושלים משום דאיקרי נחלה אין לה הפסק א''נ משום דכתיב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד ואתי שפיר דבפ''ק דמגילה (דף י.) בעי למימר דקסבר רבי אליעזר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד ורבי יהושע אית ליה התם בהדיא הכי ובריש ביצה (דף ד.) אית להו דליטרא קציעות בטלה ואם כן סברי דתרומה בזמן הזה דרבנן ובטלה קדושת הארץ וכן לר''ל ר' יוסי סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ובפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס: ושם) גרס בכל הספרים א''ר יוסי משום ר' ישמעאל כו' לעולם קסבר קדשה לעתיד אלא יש לחלק בין קדושת הארץ למחיצות עוד שאלו דהכא משמע דסבר רבי יוחנן דקדושת הארץ דאורייתא ובמדרש רות משמע דהוי דרבנן דקאמר ר' יוחנן מעשרות כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן והשיב ר''י דאיכא למימר דהא דקאמר הכא ואנא דאמר כר' יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דר' יוסי דאנדרוגינוס דמתני' קיימי ועוד אר''י דאין נראה ששום חכם יאמר שקדושת הארץ בזמן בית שני למעשרות ולכל מצות התלויות בארץ היתה מדרבנן וההיא דמדרש איכא לאוקמי במעשר פירות וה''ק כיון שגלו נפטרו ממעשר דאורייתא והם חייבו עצמן מאליהם כשחזרו יותר ממה שהיו חייבים בתחלה שהוסיפו מעשר פירות ועוד אר''י מתוך הירושלמי דשביעית. פ''י דהכי פירושו כיון שגלו נפטרו שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ולא היה חובה להם לקדש את כל א''י כדאמר (חולין דף ז.) הרבה כרכים כו' וכמו שהניחו במקצת היו רשאין להניח הרבה יותר או שמא הכל אם היו רוצים ואעפ''כ חייבו עצמן מאליהן וקדשו וכיון שקדשו קדשה מן התורה: נתן סאה ונטל סאה כשר. קשה דנהי דשאיבה דרבנן כדאמר בפרק המוכר את הבית (ב''ב דף סו: ושם) מי פירות מיהא פסולין מדאוריי' לטבול בהן כדמוכח פ''ק דפסחים (דף יז: ושם) דאמר משקי בי מטבחיא בקרקע טהורים אמר רב פפא לא אמרן אלא מים אבל דם לא ומים נמי לא אמרן אלא דהוו רביעית דחזיא להטביל מחטין וצנורות כו' משמע דדם לא חזי להטביל בו ועוד אמרי' בכסוי הדם (חולין דף פד. ושם) דג' מים כתיבי וממעטינן מי פירות והיכי פריך מהכא דמדרבנן בעיא ריבוייא ואמי פירות בהדיא קתני לה כדפי' בקונטרס וי''ל דפריך משום דקא פסיק ותני עד רובו אפילו למחטין וצנורות דמדאורייתא לא בעי מ' סאה ונהי דכשמי פירות רוב מתבטלים המים במי פירות ופסול מדאורייתא אף למחטין מ''מ במחצה על מחצה מיהא מדאורייתא כשר למחטין ומדרבנן הוא דבעינן רבייה ועוד י''ל דמדאורייתא קמא קמא בטיל ואפ''ה בעינן רובא לכך פריך שפיר א''נ קאי נמי אתמד שיש בו מים דקחשיב במס' מקוואות (פ''ז מ''ב) ואכולהו קא''ר יוחנן עד רובו: אמר רבי יוחנן עד רובו. משמע דברובו לא אמרינן ראשון ראשון בטל וכן בפרק במה אשה (שבת דף סה: ושם) גבי אבוה דשמואל דעבד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן שלא ירבו נוטפים על הזוחלים ובפ' הנודר מן הירק (נדרים נז:) בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מותר ותימה דבפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עג.) א''ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ונראה לר''י דההיא דמס' ע''ז דאמרינן ראשון ראשון בטל היינו דוקא עד ס' אבל אם אין ס' מן ההיתר לא דא''א להתבטל כיון שיש נ''ט לבסוף דהא טעם כעיקר מן התורה הוא כדאמר באלו עוברין (פסחים דף מד: ושם) ובפרק ג' מינים (נזיר דף לז: ושם) ומ''מ אע''ג דאיכא ס' מן ההיתר אי לאו דנפול קמא קמא היה נאסר כגון אם היה נופל בבת אחת או אם היה מערה בדבר דנפיש עמודיה טפי מפי חבית דלא נפיש עמודיה טפי. מצירצור קטן דביין נסך החמירו יותר מבשאר איסורים כדתנן התם (ע''ז דף עד.) שהוא בכל שהוא וקסבר רבי יוחנן דכי איכא למימר ראשון בטל באיסורא לגו היתירא ולא נפיש עמודיה שבטל והולך עד ס' ולא אמרינן שיאסור בכל שהוא דאמתניתין דהתם קאי וכי פריך התם ממתני' דיין נסך אוסר בכל שהוא מאי לאו דנפול איסורא לגו היתירא לא הוה מצי לשנויי דאיירי בנפיש עמודיה מפי חבית דהא כל שהוא קתני דלא נפיש והא דפריך עלה מיין במים בנ''ט מאי לאו דנפול חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא אע''ג דרבי יוחנן נמי לא קאמר דבטל אלא עד ס' לא פריך אלא מכח רישא מדסיפא איסורא לגו היתירא רישא נמי איסורא לגו היתירא וקתני בכל שהוא ומסיק דכולה מתניתין היתירא לגו איסורא ומ''מ אמת הוא דבנ''ט אסור בכל ענין בין איסורא לגו היתירא בין איפכא: דלא נשקול רובא. תימה היכי מצי למימר הכי הא תנן במס' מקוואות (פ''ד מ''ד) מים שאובין ומי גשמים שהן מתערבות בחצר ובמערה עד מעלות המערה אם רוב כשר כשר אם רוב פסול פסול מחצה על מחצה פסול אימתי בזמן שהן מתערבין עד שלא הגיעו למקוה כו' משמע בהדיא דשאובין דרבנן בעי רבייה: תנן אנדרוגינוס נושא. פירוש דמשמע נשואין גמורים והרי הוא כזכר ומאכיל בתרומה דאורייתא דאי לא הוו נשואין ודאין ה''ל למימר אנדרוגינוס שקדש קידושיו קידושין ומשני תני אם נשא דיעבד ולישנא דלכתחלה דהך סוגיא היינו פי' נישואין ודאין אבל אין לפרש דמדקדק מדשרי לכתחלה לישא ולא אסרינן ליה לכתחלה מספק נשים המסוללות זו בזו דמאחר דמאכיל לר''ל בתרומה בזמן הזה דרבנן לא מסתבר לאוסרו בתחלה מטעם זה ועוד יש לפרש דאנדרוגינוס נושא משמע דחייב לישא דמיפקד אפריה ורביה וא''ת והיכי פריך מאנדרוגינוס נושא אמילתיה דרבי יוסי וצריך לדחוק שהוא סיום מילתיה דרבי יוסי אף על פי שרבי יהודה מפסיק בינתים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד