דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

ואילו אנא, רבי יוחנן, דאמרי כרבי יוסי! לפי דעתו של רבי יוסי במשנתנו, הוא שאמרתי "מאכילה אפילו בחזה ושוק", כי אי אפשר לפרש בדעתו שלא אמר אלא בתרומה ומשום דתרומה בזמן הזה דרבנן [וכשיטתו של ריש לקיש בדעת רבי יוסי], שהרי רבי יוסי עצמו סובר שתרומה בזמן הזה דאורייתא כדמוכח מדבריו ב"סדר עולם".

דתניא בסדר עולם:

כתיב "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך - וירשתה".

הרי שתי ירושות [כלומר קדושת ארץ ישראל על ידי ירושת וכניסת בני ישראל לארץ], במשמע, ולא יותר -

רק ירושה וקדושה ראשונה בימי יהושע, [1] וירושה שניה וקדושה שניה כשעלו מן הגולה בימי עזרא, יש להן לישראל.

שהקדושה הראשונה, מימי יהושע, בטלה כשגלו ממנה בחורבן בית ראשון, ומששבו מן הגולה נתקדשה קדושה שניה.

ואולם ירושה שלישית - אין להן!

כלומר: אין צורך בירושה וקדושה שלישית, שקדושה שניה קיימת אף לאחר שגלו ישראל ממנה בחורבן בית שני, בימי טיטוס. [2]

ואמר רבי יוחנן: מאן תנא, מיהו התנא ששונה את סדר עולם? - רבי יוסי הוא!

ומכאן, שלדעת רבי יוסי, התרומה בזמן הזה היא מן התורה, כי קדושת הארץ לא בטלה.

וכאן שבה הגמרא לדברי רבי יוחנן, הסובר שאף על פי שלא רבו חולין על התרומה, הרי הקופות מותרות.

וקא סלקא דעתין השתא בביאור טעמו, כי הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן [לדעת תנא זה], לא צריך אפילו רוב כדי לבטל את התרומה בחולין, אלא כל שנתערבה התרומה בחולין [3] הרי היא בטילה, ועל כן מותרות הקופות אף שאינני אומר "תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו", [4] ולפיכך תמהינן:

וכי סבר רבי יוחנן שבדרבנן לא בעי רבויא, אלא כל שנתערב איסור בהיתר, אפילו אחד באחד, הרי הוא בטל? [5]

והא תנן: [6]

מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, מדוייקות, כשיעור הדרוש למקוה, אם נתן סאה - של שאר משקין או מי פירות או ציר ומורייס או תמד שהחמיץ שאינם כשרים למקוה - לתוך המקוה, ונטל סאה מן המקוה, הרי המקוה כשר.

כי מיד שנתנו את סאת מי הפירות לתוך המקוה בטלים המשקים, ונעשו הם עצמם כשרים למקוה.

ונמצא, שאף לאחר שנטל סאה, נשארו במקוה ארבעים סאה מכוונות של מים הכשרים למקוה. [7]

ואמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:

לא הכשירו באופן זה, אלא עד רובו של מקוה, כדמפרש לה ואזיל.

מאי לאו הכי קאמר: לא הכשירו אלא היכא דנשתייר רובו של מקוה ממים כשרים, שלא הכניס למקוה אלא י"ט סאין של מי פירות, ונשאר במקוה רובו של מקוה ממים כשרים. [8]

הרי למדת: אע"ג שאין הפסול אלא מדרבנן [ראה תוספת ביאור בהערות [9]], מכל מקום צריך שיהא רובו כשר. [10]

ומשנינן: לא כאשר ביארת את דברי רבי יוחנן, אלא הכי קאמר: לא הכשירו חכמים אלא באופן דלא נשקול רובו, שלא נטל כ"א סאין, ומיהו רובא לא בעינן כיון שהוא מדרבנן.

ואיבעית אימא: אין טעמו של רבי יוחנן גבי תרומה משום דסבירא ליה דבדרבנן לא בעינן אלא שיתערב ואף שלא היה בו רוב לבטלו; והא דאמר רבי יוחנן שהקופות מותרות הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן -

שאני הכא - גבי קופות - דאיכא למימר "שאני אומר", כלומר דבדרבנן תלינן לקולא לאמר: תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו. [11]

וכאן שבה הגמרא למה שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן בדעת רבי יוסי דמשנתנו, אם אנדרוגינוס ספיקא הוי או ודאי זכר הוי, ומקשינן:

תנן במשנתנו:

רבי יוסי אומר: [12] אנדרוגינוס נושא אשה, ומשמע נשואין גמורים והרי הוא כזכר ומאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא, שאם לא כן היה לו לומר "אנדרוגינוס שקידש קידושיו קדושין" [תוספות [13]], ותיקשי לריש לקיש הסובר בדעת רבי יוסי שהאנדרוגינוס ספק זכר הוא?!

ומשנינן: תני, אם נשא נשוי.

כלומר: לחומרא חיישינן, דהוי נישואין וצריכה גט ממנו כדי להנשא לאחר, אבל לא לקולא להאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא.

ותמהינן עלה: והא "נושא" קתני, שמשמע לכתחילה, והיינו דהוו נשואין גמורים ואפילו להאכילה בתרומה דאורייתא.

וליטעמיך, מאי "אבל לא נישא" האנדרוגינוס לאיש?

כלומר: וליטעמיך דדייקת לישנא, היכי מתפרש לך "אבל לא נישא" דמשמע לכתחילה, פשיטא, דכיון דקתני "נושא" לכתחילה וחשיב ליה זכר מעליא -

אלא מאי, על כרחך הכי קאמר: אבל לא "נישא" דיעבד, ומד"אינו נישא" דסיפא בדיעבד "נושא" נמי דיעבד, [מתבאר עפ"י הריטב"א וראה מאירי].

אמרי בני הישיבה לדחות הדמיון: לא!

נושא - לכתחילה, משמע.

אבל לא נישא - דיעבד נמי, לא.

ומשמע שנישואי אנדרוגינוס לאשה, נישואין גמורים הם, ותיקשי לריש לקיש הסובר לרבי יוסי ספיקא הוי?!

ועתה מקשינן לרבי יוחנן, הסובר אליבא דרבי יוסי שאנדרוגינוס ודאי זכר הוא:

והא מדקתני סיפא: רבי אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר -

מכלל זה אתה למד דתנא קמא, היינו רבי יוסי - ספוקי מספקא ליה, שהרי אם לא כן, במה נחלקו?!

ומשנינן: בין למר [רבי אליעזר] ובין למר [רבי יוסי] מיפשט פשיטא ליה שהאנדרוגינוס זכר הוא, ודקשיא לך, אם כן, במאי פליגי:

איכא בינייהו אם חייבין עליו סקילה משני מקומות [הבא עליו מאחוריו והבא עליו מלפניו]:

דמר רבי יוסי - סבר: חייבין עליו סקילה משני מקומות, וטעמא יליף לקמן פג ב מקרא, [14] שהוא חייב עליו גם מצד נקבותו [מלפניו] אף שודאי זכר הוא.

ומר רבי אליעזר - סבר: כזכר, ולא יותר מזכר.

מה זכר אין חייבין עליו אלא הבא עליו ממקום אחד דהיינו מאחוריו, אף על אנדרוגינוס אין חייבין עליו סקילה אלא אם כן בא עליו במקום זכרות.

אמר רב:


הערות

[1] התוספות בשם ר"ח הביאו פירוש אחר: ירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב, וירושה שניה היא ירושת יהושע [וטעמו, משום דהכי משמע לשון הכתוב "אשר ירשו אבותיך וירשתה" שהרי פסוק זה נאמר קודם ירושת יהושע], ומירושת יהושע ואילך לא בטלה קדושה מן הארץ אף כשגלו; והתוספות הוכיחו שלא כפירוש הזה.

[2] ענין זה נקרא בלשון חז"ל: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, קדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.

[3] לשון רש"י הוא "אלא מכי איערב - בטל ליה". ופשטות לשונו משמע דאפילו תערובת של אחד באחד גם מותר. ואולם אי אפשר לומר כן, שהרי בהמשך הסוגיא אמרו לגבי מקוה "דלא נשקול רובו", ומבואר דרוב איסור ודאי לא מהני, וצריך לומר דאין הכי נמי ולשון רש"י לאו דוקא; וראה היטב בדברי הרשב"א בד"ה וסבר בתחלת דבריו.

[4] הריטב"א תמה על פירושו של רש"י דלא נהירא כלל, דבהדיא קתני מתניתין "שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו" אלמא היינו טעמא דמילתא, ועוד, היאך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבייה כלל, דהא בכולהו איסור דרבנן חזינן שהחמירו כעין של תורה. ומיהו הצריכו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום מאי דפרקינן בסמוך "איבעית אימא שאני הכא, דאיכא למימר שאני אומר", דאלמא מאן דמותיב סבר דטעמא דהכא לאו משום "שאני אומר" הוא, אבל אי אפשר לומר כן, מטעמא דכתיבנא; ופירוש הריטב"א בסוגיא זו יתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.

[5] והריטב"א פירש דהכי קאמר: וכי אטו לרבי יוחנן אומרים "שאני אומר" אע"ג שלא נצטרף לזה גם רוב היתר.

[6] משנה זו היא במקואות פ"ז מ"ד, והכי תנן התם: אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ, כיצד פוסלין ולא מעלין וכו', אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין, כיצד, מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו, היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר.

[7] א. כתב רש"י: אבל איפכא [נטל סאה ונתן סאה] לא, דכי נטל סאה ברישא חסר ליה, וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר, דמשקין הללו אין משלימין את המקוה. ב. הריטב"א פירש את המשנה באופן אחר: נתן סאה ונטל סאה המקוה כשר משום "שאני אומר" אותה סאה שנתן היא אותה סאה שנטל; [אבל רש"י כתב דבמקוה כיון שהכל מתערב אין שייך לומר "שאני אומר", כדלקמן בהערה].

[8] בשולחן ערוך יורה דעה [סימן רא סכ"ד] כתב שיכול לעשות כן י"ט פעמים, ותמה רבי שלמה איגר [בתשובתו שנדפסה בשו"ת רעק"א מהדו"ק סימן רכא אות ט], דהניחא אם היה ברור לנו שבכל פעם שהוא נוטל סאה הרי הוא נוטל מן המים לבדם, ניחא שפיר שאין יכול לעשות כן אלא י"ט פעמים. אבל האמת שבכל פעם שהוא נוטל מן המקוה אחר שעירב בה מי פירות מעורב בסאה שנוטל מי פירות לפי חשבון ואין כולו מים, ונמצא שיכול לעשות כן שלשים פעמים ויותר, וראה מה שהוסיף שם בזה; ומה שיישב אביו הגרעק"א בתשובה סימן רכב.

[9] לשון רש"י הוא: "אלמא אע"ג דפסול שאיבה דרבנן, בעיא רובא בכשרות". והתוספות פירשו בפירושם השלישי, דמיירי גם בתמד שיש בו מים שפסולו הוא פסול מים שאובין, ועל כולם אמר רבי יוחנן "עד רובו".

[10] לדעת הריטב"א הכי פירושו: אלמא לא סמכינן א"שני אומר" אלא במקום שרבה הכשר על הפסול.

[11] א. כתב רש"י: אבל הכא גבי מקוה ליכא למימר "שאני אומר" ונתחלה שאותה שנתן אותה שסאה הוא שנטל, שהמים מיד מתבלבלים ואין לומר שחזר ונטלה. ב. לדעת הריטב"א כוונת הגמרא לומר, דבאמת אף במקוה אין אנו מכשירים אלא משום "שאני אומר", אלא דגבי קופות דשייך יותר לומר "שאני אומר" סגי בזה אף בלא רובא, אבל במקוה דלא שייך כל כך "שאני אומר, כיון שהמים מתערבין, לא אמרינן ליה אלא בהצטרף רוב היתר.

[12] כתבו התוספות: וא"ת היכי פריך מ"אנדרוגינוס נושא" אמילתיה דרבי יוסי, וצריך לדחוק שהוא סיום מילתיה דרבי יוסי אף על פי שרבי יהודה מפסיק בינתיים.

[13] עוד פירשו התוספות באופן אחר את הראיה ממשנתנו שהאנדרוגינוס ודאי זכר הוא, כי "נושא" משמע שהוא חייב לישא ומצווה הוא על פריה ורביה, הרי שודאי זכר הוא, [ומכאן הוכיח המנ"ח מצוה א אות ד שהאנדרוגינוס מוליד ודלא כהבית יוסף, ראה שם, ואולם מאיש אינו מוליד כן כתב שם המנ"ח]. ודבריהם צריכים ביאור, דילמא אנדרוגינוס ספק זכר הוא, אלא שמספק חייב הוא לישא, דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא?! ואין לפרש כוונתם, דאת"ל שהאנדרוגינוס ספק זכר הוא, על כרחך שאינו מוליד, כי אם הוא מוליד הרי זכר הוא, והשתא מדקתני "נושא" כדי לקיים פריה ורביה ודאי מוליד הוא, וא"כ ודאי זכר הוא; זה אינו, שהרי כתב המנ"ח במצוה א ובקומץ מנחה שם, דאפילו אם הוא ספק הרי הוא מוליד; והכי מסתברא שאין זה תלוי בזה, דיש לו אברי זכר ונקבה וכוחות של זכר ונקבה.

[14] א. דכתיב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה", אי זהו זכר שיש בו שני משכבות, הוי אומר זה אנדרוגינוס. ב. יש להסתפק למה לי קרא, ויש לפרשו בשני אופנים: האחד: אין סקילה על ביאת זכר אלא דרך זכרותו. השני: כיון שזכר הוא, נקבותו לאו מידי היא, ולאו מקום שכיבה היא. וראה במנחת חינוך אהא דמבואר בפ"ד דבכורים שהאנדרוגינוס - למאן דאמר ספק הוא - הרי הוא מטמא בלובן [זיבה] כאיש, ובאודם [נדות] כאשה, ונסתפק המנ"ח אם בעינן שיצא הלובן מן הזכרות והאודם מן הנקבות, או אפילו לובן מן הנקבות ואודם מן הזכרות, ודעתו נוטה דבכל גווני הרי הוא מטמא, ויש מקום לדמות ענין זה לכאן.

ואנא דאמרי [ואני שאמרתי] את פירוש משנתנו, פירשתיה כדעת ר' יוסי, שאף תרומה בזמן הזה מן התורה היא, ולשיטתו אין הבדל בין תרומה לחזה ושוק.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בספר "סדר עולם" על הכתוב המדבר בחזרת ישראל לארץ אחר הגלות: "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה" (דברים ל, ה), ששתי לשונות ירושה אלה באו ללמד: ירושה ראשונה בזמן יהושע, ושניה בזמן עולי בבל — יש להן לישראל. שכשגלו לבבל בטלה קדושת הארץ, וכשחזרו בימי בית שני וירשוה — חזרה ונתקדשה. ושלישית — אין להן ואינם צריכים לירושה נוספת כדי לקדשה, שכן מאותו זמן נתקדשה ארץ ישראל לעולם, ולא בטלה קדושתה.

ואמר ר' יוחנן: מאן תנא [מי שנה] את "סדר עולם" — ר' יוסי. וכיון שר' יוחנן מסביר לפי שיטת ר' יוסי הרי לדעתו לא בטלה קדושת ארץ ישראל, ותרומות ומעשרות שבה הן מן התורה מראשית ימי בית המקדש השני עד עולם.

ושואלים מצד אחר על שיטת ר' יוחנן: וסבר [והאם סבור] ר' יוחנן כי בדבר שהוא אסור דרבנן [מדברי סופרים] לא בעינן רבויא [צריכים אנו ביטול ברוב] ואפילו כשאין רוב חולין — התרומה בטילה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות (מדוייקות), לא פחות ולא יותר, אם נתן במקוה זה סאה משקה שאינו מים, ונטל אחר כך סאה מן המקוה — כשר, שאנו אומרים שהמשקים שהכניס למקוה בטלים בתוכו והם משלימים את ארבעים הסאה. ואמר ר' יהודה בר שילא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: דין זה קיים עד רובו של המקוה.

מאי לאו [האם לא] הכוונה שנשתייר רובו, שרוב המשקה שבמקוה הוא עדיין מים כשרים, כלומר, עד שיתן בו תשע עשרה סאין של משקים אחרים, ואותם המשקים בטלים במי המקוה הכשרים, אבל אם היה רוב משקים אחרים — לא. הרי שאף באיסור שמדברי חכמים יש צורך בביטול ברוב! ודוחים: לא, הכוונה היא שלא נשקול [ניקח, נוציא] את רובו, אבל מחצה על מחצה — כשר, ואין צריך רוב לבטלו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לשיטת ר' יוחנן: שאני הכא [שונה כאן] בקופות שאחת מהן תרומה, דאיכא למימר [שיש מקום לומר] את הטעם "שאני אומר", וכיון שיש אפשרות במקרה זה שהתרומה נפלה לתרומה, אפשר לסמוך על כך, ואין זקוקים לביטול ברוב בתרומה שמדברי סופרים.

א תנן [שנינו במשנתנו]: אנדרוגינוס נושא, משמע שנושא אשה לכתחילה כיון שנחשב כזכר ודאי. ואם כן זהו כדברי ר' יוחנן, וקשה לריש לקיש שסבור שאין נישואיו אלא ספק! ומתקנים: תני [שנה] "אם נשא", שלא נמלך, אלא עשה מעשה ונשא.

ומקשים: והא [והרי] "נושא" קתני [שנינו] ומשמעו שנושא לכתחילה! ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מאי [מה פירוש] "אבל לא נישא"? שהוא ודאי לשון בדיעבד, שאם זכר גמור הוא, אין כל טעם לומר שאינו נישא לכתחילה, אלא מאי [מה פירוש] "נישא" — דיעבד, ולא לכתחילה, שאפילו בדיעבד אינו נישא, אם כן "נושא" נמי [גם כן] הוא דיעבד!

אמרי [אומרים]: לא, כי לשון "נושא" — לכתחלה משמע, "אבל לא נישא" — דיעבד נמי [גם כן] לא, ונשארה הקושיה על ריש לקיש במקומה.

ומקשים על פירוש זה: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף] ר' אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר, מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] אם האנדרוגינוס אכן נחשב כזכר גמור, ומכאן קשה לר' יוחנן!

ומשיבים: לא, בין למר [לחכם זה] בין למר [לחכם זה] מפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס זכר הוא, אלא איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בפרטים לגבי סקילה משני מקומות. אם בא עליו גבר אחר, דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא סבור] כי חייבין עליו סקילה משני מקומות, שגם אם בא עליו באבר הנקבות שלו, מכל מקום כיון שהוא כזכר — חייב עליו סקילה. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר סבור] שרק כשבא עליו כדרך שבא על זכר אחר, חייב סקילה, ולא כשבא במקום נקבות.

אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But I, Rabbi Yoḥanan, said what I said in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that a priest who is a hermaphrodite enables his wife to eat teruma, and Rabbi Yosei himself maintains that even nowadays the halakha of teruma is in effect by Torah law. Accordingly, I argued that a hermaphrodite enables his wife to eat not only teruma, but even the breast and thigh of peace-offerings.

As it is taught in a baraita in the anthology called Seder Olam, with regard to a verse that speaks of the Jewish people’s return to Eretz Yisrael following their exile: “And the Lord your God will bring you into the land that your fathers inherited, and you shall inherit it” (Deuteronomy 30:5). These two expressions of inheritance teach that they had a first inheritance of Eretz Yisrael in the days of Joshua and a second inheritance at the time of the return from the Babylonian exile. That is to say, since the sanctity of the land had lapsed when the First Temple was destroyed and the Jewish people exiled to Babylonia, a second sanctification was necessary when they returned to their land. But they will not have a third inheritance. In other words, it will never be necessary to sanctify the land for a third time, as the second sanctification was permanent.

And Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna who taught Seder Olam? It is Rabbi Yosei. Since Rabbi Yosei maintains that the second sanctification of Eretz Yisrael never lapsed even after the destruction of the Second Temple, he also holds that teruma nowadays is in effect by Torah law.

The Gemara raises another objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion: But does Rabbi Yoḥanan maintain that with regard to a mixture containing an item that is forbidden by rabbinic law, we do not require the permitted portion of the mixture to be greater in quantity so that it can nullify the prohibited part? Didn’t we learn otherwise in a mishna (Mikvaot 7:2): With regard to a ritual bath that contains exactly forty se’a of water, the minimal measure of a fit ritual bath, and one added to it a se’a of liquid other than water, and then removed from it a se’a of the mixture, the ritual bath remains fit, as the liquid that was added was nullified in the forty se’a of water, so that when one se’a of the mixture was removed there still remained the requisite forty se’a of fit water. And Rabbi Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said that this halakha applies up to the greater part of the ritual bath.

The Gemara clarifies the opinion of Rabbi Yoḥanan: What, is it not that its greater part must remain, i.e., that most of the original forty se’a of water must remain in the ritual bath? In other words, up to nineteen se’a of other liquids may be added to the ritual bath, with an equal quantity of the mixture then removed from it, and these other liquids are nullified by the ritual bath water. But if twenty se’a are removed, so that fit water no longer constitutes the majority, the ritual bath is no longer fit for use. Since certain liquids are unfit for a ritual bath only by rabbinic law, this shows that even with respect to rabbinic prohibitions the permitted portion of a mixture must be greater in quantity, so that it can nullify the prohibited part. The Gemara refutes this proof: No, it means that its greater part must not be removed, but if the water and other liquids are present in equal proportion, the ritual bath remains fit.

And if you wish, say an alternative explanation of Rabbi Yoḥanan’s opinion: It is different here, with regard to the case of two baskets, one of which contains teruma, since it may be said: As I say that the teruma fell into the teruma and the non-sacred produce fell into the non-sacred produce, it is therefore assumed that that is what actually took place, and therefore the permitted portion need not be the greater part of the mixture.

§ We learned in the mishna: A hermaphrodite may marry a woman. This formulation indicates that he may do so ab initio, as he is considered a full-fledged male. Accordingly, a hermaphrodite who is a priest should enable his wife to eat the breast and thigh of peace-offerings, as is maintained by Rabbi Yoḥanan, and against the opinion of Reish Lakish. The Gemara rejects this argument and suggests that the text be emended: Teach in the mishna: If he married. That is to say, if he married a woman, the marriage is valid and a bill of divorce is required, as it is possible that he is a male. But even if he married, he does not enable his wife to eat teruma, as he may be a female.

The Gemara raises a difficulty: But doesn’t the mishna teach that he may marry a woman, which indicates that he may do so ab initio? The Gemara rejects this argument: And according to your reasoning, what is the meaning of the next clause: But he may not be married to a man? This teaching is certainly referring to a case after the fact, as, if he is a full-fledged male there would be no reason to say that he may not be married to a man ab initio. Rather, what is the meaning of: He may not be married to a man? It means that even after the fact the marriage is not valid. This being the case, when the mishna states that a hermaphrodite may marry a woman, it is also speaking after the fact.

It may be said in response: No; the words: May marry, indicate that a hermaphrodite may marry a woman ab initio, whereas the words: But he may not be married, mean that his marriage to a man is not valid even after the fact. Accordingly, the difficulty raised against Reish Lakish remains.

The Gemara challenges this understanding: But from the fact that the mishna teaches in the latter clause: Rabbi Eliezer says that if a man had intercourse with a hermaphrodite, he is liable to receive the punishment of stoning on his account as if he had relations with a male, this proves by inference that the first tanna is uncertain as to whether or not a hermaphrodite is considered a full-fledged male, and this presents a difficulty to Rabbi Yoḥanan’s opinion.

The Gemara answers: No, it is obvious both to this Master and to that Master that a hermaphrodite is deemed a full-fledged male. The practical difference between them relates to the question of whether one is liable to receive the punishment of stoning for intercourse with him at only one place or at two places. As one Sage, the first tanna, holds that one is liable to be punished with stoning on a hermaphrodite’s account for intercourse at two places, whether he penetrated him anally, in the manner of homosexual intercourse, or through his female organ. Since the hermaphrodite is deemed a male, one is liable to be punished with stoning for intercourse at either place. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that one is liable to be punished with stoning for relations with a hermaphrodite only if he penetrated him anally, as if he were a male.

Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן מקוה שיש בו מ' סאה נטל סאה. במשקין ומי פירות. נשנית בפ"ז דמקואות כדפירש"י ז"ל וקשיא לי היכי הוי בדרבנן דאע"ג דפסול שאיבה דרבנן שאר משקין מן התורה ויש לי לפרש דכיון שלא שנו את מראיו מן הדין אפי' נטל ונתן כל היום כשר ומדרבנן הוא דהחמירו הילכך הוי להו למיבעי פלגא בכשרות ובעו רובא.

הא דאסיקנא איבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. כלומר הא בעלמא בעי' רבי' אפי' בדרבנן דומיא דנתן סאה ונטל סאה משמע בפשטה דכל בדרבנן בטיל איסור אפי' ברוב ואפי' באיסורי אכילה וכן נמי בתרומת חוצה לארץ בבכורות דף כ"ז דבטלה ברוב וכן חלת חוצה לארץ בירושלמי וצ"ע אם נאמר כן בשאר איסורי אכילה דרבנן כגון גבינת העכו"ם ומשמע דקל הוא בתרומת חוצה לארץ שהרי מבטלין אותה ומערבין אותה לכתחילה מה שאין כן באיסורין אפי' של דבריהם אפר כשנתערבו וכן הקלו בטבילה שהרי שומן גיד אוסר הוא [עד ס'] כדאמרינן בההיא אטמא דאמלחא בגיד הנשה במס' חולין (דף צ"ז) והתם אין איסורו אלא בשל דבריהם דגיד עצמו האסור מן התורה עץ הוא והתורה חייבה עליו וכן ההוא דאמרינן גיד בששים בשומן הגיד הוא וא"ת שגזרו משום הגיד עצמו והא אמר ר' יוחנן לית ליה גזירה [אפי'] בשמא אלא שיש לומר דכל שיש לו עיקר מן התורה כשל תורה כגון שומן הגיד ויין נסך ומודה ר' יוחנן דגזרינן ולא חילק אלא לבטל בהן בששים דבר שבמנין ומיהו קיימא לן בפ"ק דביצה (דף ד') כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל אבל כל שאין לו עיקר כגון גבינת העכו"ם הרי הוא כתרומת חוצה לארץ לבטל ולא בלכתחלה דהתם לא אשכחן לכתחלה אלא בימי טומאה הא לזר לא [עיין מנחות דף ט"ז] דומיא דנתן סאה ונכיל סאה וצ"ע ובסוף המסכתא אאריך עוד בזה [מובא לעיל ע"א ד"ה ור' יוחנן].

וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא בעינן רבויא והתניא מקוה כו' מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא נישקול רובו. מדפרכינן ממקוה לרבי יוחנן ופרקינן דלא נשקול רובו, משמע דבקופות נמי אף על גב דלא בעי ר' יוחנן רבויא מכל מקום שתהא חולין כתרומה מיהא בעינן, אבל אלו רבתה תרומה על החולין לא אמרינן שאני אומר. וקשיא לי כיון דתרומה דרבנן היא לריש לקיש למה ליה רביה, ולר' יוחנן למה ליה שיהא חולין כתרומה, והא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך החולין או לא הוה ליה ספיקא בדרבנן ולקולא. ויש לומר דכיון שנפלה ודאי תרומה לתוך אחת מהן ושתי הקופות במוקף הרי הן ככלי אחד דתנן בתרומות פרק ד (מי"ב) שתי קופות ושתי מגורות שנפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מן נפלה מעלות זו את זו. הלכך בכי הא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. ומיהו כיון דקופות מוחלקות הן, ברבויא סגי לריש לקיש ולר' יוחנן בחד בחד. אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבקופות מוחלקות סגי לן ברבויא מיהא לכולי עלמא, ואפילו בלא ריבויא לר' יוחנן, אם כן ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד ויש כאן שני כדין לבד ואינו ידוע איזו היא תעלה, דכשאני אצל זו אני אומר על פי אחרת נדרסה וכשאני אצל השניה אני אומר לא בזו אלא בשניה וזיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא, ואנן לאו הכי תנן דתנן (תרומות פ"ד מ"ו) הדורס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו ידוע איזו היא ר' אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות התחתונות מעלות את העליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כדין. ומסתברא שלא אמרו שאני אומר אלא במקום שיש שיעור שלם כדי לבטל, דאותה שאנו תולין שנפל לתוכה כגון שיש בזו מאה ובזו אין מאה שאני אומר בזו שיש שם מאה נפלה וכדתניא בפ"ו בתוספתא דתרומות (הי"א) וכדכתבינן לה לקמן. ואי נמי במקום שאינו צריך לבטול כלל כשתמצא לומר כאן נפלה, כגון שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, דכשתמצא לומר תרומה לתוך תרומה נפלה לא מדין בטול אתה מתירה. אי נמי שני בתים אחד בדקו ואחד שאינו בדוק דכשאתה בא לומר שהככר בבית שאינו בדוק אינו מדרך הבטול. וכגון שני קופות אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת (דתנן) [דתניא] בפרק ו' דתרומות אחת מדומעת ואחד שאינה מדומעת הריני אומר לתוך מדומעת נפלה. והוא הדין לשתי קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפל לתוך אחת מהן חלבו של גיד או אחד משאר איסורין של דבריהם. וטעמא דמלתא לפי שאינו מדרך הבטול כדאמרן, וכיון שכן לא בעינן שיעורא, דאין כאן מקום לשיעורין. וכן הדין אפילו בקדרה שנפל לתוכה איסור ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן כדתניא התם (בתוספתא הי"ד) נפלה תרומה לתוך אחת מהן וידוע איזה מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה ואין ידוע לאיזה מהן נפלה, הריני יכול לתלות ולומר למקום דנפלה ראשונה שם נפלה שניה, נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה וידוע לאיזה מהן נפלה, אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה שניה שם נפלה ראשונה. אבל ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית כשאתה בא לומר דלאו בזו נדרסה אלא בחברתה, עדיין אין אתה מתיר את השנית אלא אוסרה כיון שאין בה כדי לבטל את האיסור. וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורין אם באנו להתירן בבת אחת אפילו בפרודות לא תתיר אלא אם כן יש בשניהן ששים או מאה של התר כנגד האיסור לפי מה שהוא אסור כנ"ל.
והרמב"ן נר"ו אמר אלי (עיין תוה"ב ב"ד ש"ב כג, א) שהיה סבור דטעמא דמלתא משום דבאין לישאל בבת אחת הא אם היו החביות של ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה כולן מותרות דכל אחת ואחת אני תולה להקל, וכשאני אצל זה אני אומר לא בזו נדרסה אלא בשניה וכשאני אצל שניה אני אומר לא בזו אל בחברתה דכל בדרבנן תולין להקל כעין שני שבילין. וכיש ביניהם אחת של תרומה אפילו בא לישאל בבת אחת אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ובודאי דלגבי שני שבילין תולה טהור בטמא כדבריו ואפילו בבאו לישאל בבת אחת וכדאמרינן בנדה, בפרק האשה שהיא עושה צרכיה בראשו (ס, א) א"ר יוסי בר חנינא טהור ואפילו תלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טהור בתלוי לד"ה (עיין רמב"ם הל' אבוה"ט פ"ט ה"ד). ומיהו אינו מחוור לי דאם כן הוה ליה לפרושי התם בחביות של אדם אחד או בבאו לישאל בבת אחת וכדרך שפירשו גבי שני שבילין. ועוד דאדרבה בתוס' מסכת תרומות משמע בהפך דכשהן של אדם אחד שראויות להתפנות ולהתערב במקום אחד אנו רואין כאלו הן אחת ומצטרפות, אבל כשהן של שני בני אדם שאין דרכן להתפנות ולהתערב במקום אחד אין מצטרפות דתניא התם פרק סאה תרומה שנפלה (פ"ו הי"א) שתי קופות בשתי עליות שני מגורות בעליה אחת יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו ר' שמעון אומר אפילו הן בשתי עירת מעלות זו את זו ובזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. פירוש שתי מגורות בעליה אחת אבל שתי מגורות בשתי עליות לא. ומפרש התם בירושלמי (פ"ד ה"ח) מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן. וכתב ר' שמשון בפירוש המשנה שלו דתרומות פ"ד (מי"ב) דלפי טעם זה נראה דהא דמעלות זו את זו בשיש בזו חמשים ובזו חמשים, היינו בשתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב, אבל בשל שני בני אדם לא. והיינו דקתני בסיפא דההיא תוספתא בזו מאה ובזו אי מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. והשתא איכא לאקשויי למאי נפקא מינה הא כיון דלא ידוע מעלות זו את זו. אלא טעמא כדאמרן דאצטריך היכא דהוי מתרי גברי דאי אין באחת מהן מאה אין מעלות, אבל בשיש באחת מהן כדי ביטול אני אומר לתוך אותה שיש בה כדי לבטל נפלה. על כן הראשון נראה לי עיקר.
וקיימא לן כר' יוחנן דלא בעי רבויא. ומיהו בדרבנן הוא דאמרינן הכי, אבל באיסורי תורה לא אמרינן שאני אומר אלא אם כן רבה התר על האיסור. ואלו היו כאן ב' קדרות א' של שחוטה וא' של נבלה, ולפניהם שתי חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפלו זו לתוך זו וזו לתוך זו, בכי הא לא אמרינן שאני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה ונבלה לתוך נבלה נפלה. וכדאיתא בפרק אלו עוברין בתחלתו (מד, א) אי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן לתרומה בזמן הזה דרבנן. ומיהו ברבויא מיהא משמע דסגי כיון דשיעורא דרבנן, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל. והכי משמע מדאמרינן הכא בשלמא לריש לקיש קא סבר בדרבנן נמי בעיא רבויא, דאלמא מדקאמר בדרבנן נמי משמע דבדאורייתא דינא הכי. ועוד דאקשינן בריש פרק אלו עוברין (שם) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה כו'. ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר. ופרקינן הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. דאלמא לדעת המקשה בתרומה דאורייתא היא ואפילו הכי כיון דמדאורייתא מדינא בטיל ותערובתו אינו אלא מדרבנן אמרינן שאני אומר. ועד כאן לא משני ומוקמינן בתרומה דרבנן אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, דהוה ליה תערובתו דאורייתא, הא לית ביה כזית בכדי אכילת פרס כיון דתערובתו דרבנן אמרינן שאני אומר. והלכך לדידן דקיימא לן מין במינו מדאורייתא חד בתרי בטל ואף על פי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דקיימא לן כריש לקיש דאמר בפרק התערובות (זבחים עח, א) א"א שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו. וכדרבא נמי דאמר (חולין צז, א) אמר רבנן ברובא וכו' מין במינו ברובא, ודלא כסוגיא דהתם בפרק אלו עוברין (וכ"כ הרבמ"ן בקו"א). שתי קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ולפניהן שתי חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפלו אלו לתוך אלו, כל שרבתה שחוטה על חתיכות הנבלה אני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה. אבל אם מין בשאינו מינו הוא מדאורייתא בעינן שלא יהא כזית בכדי אכילת פרס, לא אמרינן שאני אומר עד שירבה התר כל כך שלא יהא בו כזית בכדי אכילת פרס, דקיימא לן דמין בשאינו מינו דכיזת בכדי אכילת פרס דאורייתא וכסוגיא דפרק אלו עוברין. וכן כתב הרמב"ם (הלכות תרומות פי"ג הי"ד) גבי שתי קופות אף על פי שלא רבו חולין על התרומה אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה.
ואיכא למידק אשמעתין דמדמקשינן אדר' יוחנן ממקוה ואמרינן וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא בעי רבויא והתניא מקוה, אלמא משמע דבאיסורי דרבנן אפילו נתערבו ודאי בטלין ברוב ואפילו איסורי אכילה. וכן נמי משמע מדמשני שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר, דמשמע הא בדליכא למימר שאני אומר אלא דודאי נתערב כגון מקוה בעיא רבויא וברבויא מיהא סגי. וקשיא לן והא שמנו של גיד דרבנן הוא ואפילו הכי לא בטל אלא בס' כשל תורה כדאמרינן התם (חולין צב, ב) גיד בס' ואין גיד מן המנין. והתם ודאי משום שמנו הוא דאי משום גיד עצמו הא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם (שם צט, ב) וכדאמרינן נמי בההיא אטמא דאימלחא בי ריש גלותא בגידא נשיא (שם נז, א) וסתם יינן נמי דמדרבנן הוא ואפילו הכי לא בטל ברוב. ותרומת תאנים דרבנן הוא ואפילו הכי אינה בטלה אלא בק' כשל תורה כדאיתא בפרק ד דתרומות (מ"ט). ותירץ הרמב"ן נר"ו (בקו"א) דלא אמרו אלא באיסורי דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא כלל כגון שאובה דכולה שאובה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ או חלת חוצה לארץ שאין לה עיקר בדאורייתא כלל, אבל שמנו של גיד שנאסר משום לתא דחלב דאורייתא, אי נמי סתם יינם משום ודאי יינן, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר אסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, ואי נמי תרומת הארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא, בכי הא בעינן שיעורא כשל תורה והחמירו לששים ולמאה ולמאתים לפי מה שהוא איסור. והיינו דהקלו בתרומת ח"ל שמבטלין אותה ברוב וכדאמרינן בבכורות בפרק עד כמה (בכורות כז, א) תרומת חוצה לארץ מבטלא ברוב ואפילו לאכלה זר (בפסקי חלה פ"ד גורס הרשב"א שם חלת חוצה לארץ). וכן חלת חוצה לארץ בטלה ברוב כדמפורש בירושלמי פרק בתרא דחלה (ה"ד) והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ. וכגון גבינה של גוי ואף על פי שחששו לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזרה. וכן בשולי עכו"ם בטלין ברוב דומיא דחלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ. ומכל מקום אין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה אף על פי שמערבין ומבטלין תרומת חוצה לארץ לכתחלה כדעת הרמב"ם ז"ל (עיין הלכות תרומות פי"ג הי"א) דקל הוא שהקלו בתרומה משאר איסורין. ועוד דאפילו בתרומה וחלה בעצמן איכא למימר דאין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה, והתם הכי קאמר אם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה ומבטלה. וכן הדין בכל איסורין של דבריהם כדאיתא בפ"ק דביצה (ד, ב) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.
והביא הוא נר"ו ראיה לחלק בין תרומה לתרומה בשל דבריהם מהא דאמרינן בריש פרק כל הבשר (חולין קד, ב) גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגז משום דאיכא חלץ הארץ שפיר אלא הכא משום דליכא למיגזר הוא. שמע מינה דתרומה של דבריהם בארץ אינה עולה על השלחן של זר דאיכא למיגזר, בחוצה לארץ עולה דליכא למיגזר. ומזה נלמוד לכל קולא דהקלו בה חכמים כגון בטול ברוב דאינה אלא בחוצה לארץ. ועוד דעיקר טעם העליה שייך נמי בבטול דחיישינן שמא מתערב להן כגון שאין האוכלין מקפידין זה על זה דגרסינן בירושלמי בסוף חלה (שם) הורה ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתניא ונאכלת עם הזר על השולחן כלומר ואין חוששין לחלוף.
ואין תירוצו של רבינו נר"ו מיושב בעיני, דהא ברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומת חוצה לארץ דוקא היא שנויה אלא בתרומת הארץ, וכדמשמע נמי בהדיא בריש פרק אלו עוברין (פסחים שם) דפרכינן מינה למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, דאם איתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן מתרומה בזמן הזה דרבנן, ולא שני בתרומות חוצה לארץ דבכל זמן אינה אלא מדרבנן. ועוד קשיא לי דאיסור מקוה דהכא יש לו עיקר בדאורייתא, דהא במי פירות מיירי שאסור לעשות מהן מקוה דאורייתא. ואף הוא ז"ל כן פירש וכמו שפירש רש"י ז"ל וכמ"ש למטה בסמוך, ואפילו הכי משמע דברבויה בטלה לכולהו, ומדמקשינן עלה נמי לר' יוחנן ממקוה כמ"ש למעלה. ואולי נאמר דהא דמשנינן שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבייה באיסור אכילה, אלא כדיניה בששים או במאה, ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא ובטל ברוב כדין כל איסורין דלאו בני אכילה הבטלין שבטלין ברוב, שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעם, ואף על פי שהחמירו בקצתן ביותר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאים, מפני שעיקר שיעורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביותר מכדי נתינת טעם, ומקשה נמי דמקשה ליה ממקוה, מכל שכן מקשה ליה, דאפילו מקוה דמדרבנן ולאו איסורי אכילה הוא בעינן רבויא כל שכן באיסורי אכילה דאיבעי ליה לאצרוכי רבויא. ואף על גב דאיכא למימר שאני אומר, דיו לטעמא דשאני אומר להתירו ברבויה וברבויה מיהא סגי כריש לקיש, משום דאיכא למימר שאני אומר. ודחינן שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, כלומר כיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא רבויא נמי שריא, הא לאו הכי ברבויא נמי לא תסגי ליה אלא כדיניה כנ"ל. (עיין בחי' לביצה ד, ב ד"ה אבל ובתשובות ח"א סי' שלו ובפסקי חלה ש"ד ובתוה"ב ב"ד ש"ב בארוכה).
ולענין תרומה בזמן הזה פסק הראב"ד ז"ל (בהשגות הל' תרומות פ"א הכ"ו) כר' יוסי דאמר ירושה שניה יש להן שלישית אין להן וכר' יוחנן דקאי כותיה. ומיהו לא משמע הכי מדאמרינן עלה דההיא דשתי קופות בריש פרק אלו עוברין הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. דאלמא סוגיא דגמרא כרבנן דר' יוסי, דאם תמצא לומר דמשום דאוקימנא לה הכא כרבנן דר' יוסי, משום הכי קאמר התם בתרומה בזמן הזה דהיא רבנן אליבא דרבנן דר' יוסי, אם כן לימא הא מני רבנן היא דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות בכורים פ"ה ה"א) דתרומה בזמן הזה דרבנן וחלה בזמן הזה דרבנן (הל' תרומות שם) כדאיתא בשלהי יוצא דופן (נדה מו, ב) בשמעתא דמופלא סמוך לאיש.

הא דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה. בפרק ז דמקואות (מי"ב) נשנית במשקין ומי פירות. ואי קשיא לך דההיא פסולה דאורייתא היא. יש לומר דכיון שלא שינוי את מראיו מן הדין אפילו נטל ונתן כל היום כשר. ומדרבנן הוא דהחמירו והוה להו למיבעי פלגא בכשרות ובעי רובא הרמב"ן נר"ו (ד"ה הא).

אמר לך ר' יוחנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי עד מאן תנא סדר עולם ר' יוסי פי' ובעי ר' יוחנן לאוקומי לר' יוסי בשיטתיה ומיהו איהו ודאי כרבנן ס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן. וא"ת ור"ל לא סבר מתני' דסדר עולם י"ל דאיהו סבר דסדר עולם לאו ר' יוסי היא אלא תנא אחרינא והא דבעי לאוקומי סברא כרי יוסי במתני' בשתי קופות בתרומה דרבנן ולא כמתני' דסדר עולם משום דהכי הלכתא במתני' דקופות ובעי לאוקומי ר' יוסי כהלכתא שמעי' מיהא אגב אורחיה דבין לר"ל ובין לר"י הלכתא דתרומה בזמן הזה דרבנן כנ"ל וסוגיין בפרק אלו עוברין נמי אמרי' להדיא הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן והאי לישנ' מוכח דהכי הלכתא מדלא אמרי' הא מני ר' יהודה היא דסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וכן פי' הרמב"ם ז"ל ושלא כדברי הראב"ד ז"ל:

ואיכא למדק על מתני' דקופות מהא דתניא במ' תרומות פ"ד שתי קופות שתי מגורות שנפלה סאה של תרומה בתוך א' מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלה מעלות זו את זו ע"כ ומיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן ולפיכך הקלו בזה לחשבון כאלו הן קופה אחת כיון שיש בכל אחד ואחד מהן רבויא ואף על גב דליכא נמי שאני אומר ואס"ד דהכא גבי שתי קופות בעי ריבוא כסברא דר"ל פשיט' דאמר' שאני אומ' דהא עדיפא מינה טובא ההיא דהתם וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא דעדיפא משאני אומר דמיירי בשתי קופות של אדם אחד שהם עומדים להתפנות ולהתערב זו לתוך זו ואפילו בב' עליות עשאום כאלו הם מעורבות כבר וכ"פ ר' שמשון ז"ל וכדתניא בתוספת' דהתם פ' סאה תרומ' ב' קופות בב' עליות אפי' הן בשתי עיירות מעלות זו את זו ב' מגורות בעליה א' יעלו ר יהודה אומ' לא יעלו ופי' בירושלמי מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות וקתני סיפא דתוס' בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומ' בתוך מאה נפלו וק"ל למה לי שיהא בא' מהם מאה בלאו ה"נ מעלות זו את זו אלא וודאי דריש' מיירי כשהן של אדם אח' שעשויין להתפנו' וסיפא כשהן של שני בני אדם שאין עשויות להתפנות ואין מעלי' זו את זו ולהכי בעי שיהא בא' מהן מאה דאיכא למימ' שאני אומ' ולר' יוחנן מיירי התם אע"ג שאן בהן רבויה כלל ואיידי דתני שיש בזו מאה נקט שאין בזו מאה ולר"ל מאה הוא דליכא אבל רבויא איכא והא דהכא בשתי קופות כב' בני אדם דמייא כיון שאחד מהן תרומה ולהכי בעי שאני אומ' ובעי רבי' אליבא דר"ל:

ויש מקשי' עוד מהא דתנן הדורס ליטרא קציעות ע"פ חבית ואינו יודע באיזה חבית דרסה דאיפליגו בה אם צריכה מאה פומי או אם התחתונו' מעלות את העליונות ואמאי כין דספק הוא באיזה חבית דרסה נתלי בכל א' מהן לקולא ונימא לא נדרסה בזו אלא בזו ניזיל בכל א' מהן לקולא דספיקא דרבנן הוא והא איכא רבויה והנכון שלא אמרו שאני אומ' אלא כשאפש' לתלות בהתר גמור לומ' התר לתוך התר נפל מש"כ בההיא ליטרא קציעות שאי אפשר לתלות אלא באיסור:

וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי רבויא והא תנן פרש"י ז"ל דהשתא קס"ד דטעמא דלאו בעי רבוי' לאו משום שאני אומ' אלא משום דא"נ הוי איפכא שנפלה תרומה לתוך חולין לא בעי רבוי' בדרבנן ולא נהיר' כלל דהא בהדיא קתני מתני' שאני אומ' חולין לתוך חולין נפלו אלמא ה"ט דמינתא ועוד היאך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבויה כלל דהא בכלהו איסור דרבנן חזינן שהחמירו כעין של תורה בשמנו של גיד דבעי ס' וסתם יינם במשהו ביין נסך ותרומת תאני' במאה שלא הקלו בענין זו אלא בתרומת ח"ל או בחלת חוצה לארץ שבטלו ברוב ומ"מ צריכה היא רוב מיהא כדאית' בירושלמי דסוף חלה הורה ר' אבהו בביצה שהיא צריכה רוב וא"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה א"ר זעירא מתנית' אמרא אפי' בא"י דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן ואין חוששין שמא תתערב וליתא לדר' זעירא ואפי' לר' זעירא היינו בתרומת ח"ל בלבד שאין לה עיקר מן התורה כלל ושאינה אלא במקצת מקומות ח"ל אבל בתרומה בזמן הזה שיש לה עיקר מן התורה ליכא למ"ד דלא בעיא רובא ואפי' מאה בעי' לפום פשטא דמתני' דמ' תרומה דכלהו בזמן הזה דרבנן:

ומיהו הצריכו לרש"י ז"ל לפרש מאי דקפרי' בסמוך איבעי' אימא שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר דעלמא מאן דמותיב סבר דטעמא דהכא לאו משום שאני אומר הוא אבל א"א לומר כן מטעמי דכתיבנא אלא ה"פ דאנן ס"ד דגבי הא דמקו' איכא למתלי לקולו' לומר שאני אומר סאה שנתן הוא סאה שנטל כי משום דסאה שנתן הוא של משקין ומי פירות (דקאפו) לא נתערב במי מקוה וכשנטל היא היא שנטל ובעי רובא ופרקינן דשאני הא דאיכא למימר שאני אומר דנפלה תרומה לתוך תרומה אבל לגבי מקוה אין שאני אומר שלא ברור כ"כ כיון שהמשקה מעורב:

נתן סאה ונטל סאה כשר פרש"י ז"ל גבי שאר משקין ומי פירות קאי והיא שנישנית בפ"ז דמס' מקואות ותדע שאלמלא כן הק"ל דמקוה שלם אינו נפסל בשאובה כלל ויכול למלאת בכתף ולתת לתוכו אפי' אלף כמוהו. וק"ל כיון דמתני' במי פירות היא מאי פריך מינה דההוא פסולה דאורייתא הוא דמדאוריתא מיא בעי' למקוה וי"ל דכל זמן שלא שנו מראה פסול דרבנן הוא ומדאוריתא אפי' כל היום כולו כשר דקמ' קמא בטיל ורבנן הוא דאחמירו ובעי רובא בהכשר' כך תי' הרמב"ן ז"ל ובת ו' מאי לאו דנשיי' רובו פי' שנתן בו י"ט סאין מי פירות דאיכא כ"א סאין דמקוה ואיכא רוב דמיא דהתירא ומאי עד רובא דקתני עד שיגיע לחלק המשלים רוב של מקוה דהיינו עד ולא עד בכלל אלא ודאי אע"ג דלא בעי תרי פלגי בהתרא רובא מיהת בעי וקשה לר' יוחנן דאמר אעפ"י שלא רבו כלל וכדפרש"י ז"ל לעיל ופרקי' דלא לישקול רובו כלומר אלא שיהיו עשרים בעשרי' ועוד רובו דקתני עד ועד בכללי שיטיל שם עד אותו חלק המשלי' לרוב דהוא ליה ך' בך' ומדלא פרקי' דמאי עד רובו שיתן שם כ"א שמעי' דאפי' ר' לא שרי אלא כשהן שוה בשוה וכדקאמרינן אעפ"י שלא רבו בדוקא נקטי ולאו סירכא דלישנא דריש לקיש נקט:

ואי בעית אימא שאני הכא דאיכא למימ' שאני אומר ולענין הלכה ודאי קיימא לן כרבי יוחנן דכל היכא דאיכא למימר שאני אומר והוי איסורא דרבנן ואפילו באיסורין כעין של תורה פשיטא דלכ"ע בעי רביה ואף ברביה יש להסתפק אי אמרינן שאני אומר ונראי' דברי האומרים דשרי ברביה כיון דאיכא רבויה ספקא דרבנן הוא דאפילו נפל איסורא לתוך היתר חד בתרי בטיל כשהוא מין במינו מיהת וכדאמר' ר"ל בזבחי' אי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו וה"נ סוגיי' בכולי תלמודא דמדאורית' חד בתרי בטיל והא ראיה דבדאורית' אמרי' שאני אומר ע"י רביה מסוגיי' דפ' אלו עומדין דפרכי' על מ"ד בכזית בכדי אכילת פרס דאורי' אמאי אמרי' שאני אומ' ופרקי' תרומה בזמן הזה דרבנן אלמא מעיקרא הוה מוקמי' לה בתרומה דאוריתא ואפ"ה אלו סבירא לן דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאוריתא שפיר אמרי' שאני אומר כיון דאיכא שיעור בטול דאורי' וכ"ת דהתם באכילת פרס הוא דשרי' ברבי' (הא לאו הכי) לא י"ל דהת' הוא משום דס"ד דמיירי במין בשאינו מינו דהתם ודאי לא סגי מדאורי' בחד בתרי עד דאיכא בטול טעמא ובדין הוא דיכלי לשנויי התם דמיירי במין במינו דסגי מדאורית' ברוב אלא דניחא לן לאוקומי בקושטא דמילתא בתרומה בזמן הזה מדרבנן מ"ה שמעינן מינה דכל היכא דאיכ' שעור בטול דאוריתא אמרי' שאני אומר אפילו באיסורין של תורה ואי מין במינו הא סגי ברביה וחד בתרי ואי מין בשאינו מינו הא קי"ל בסוגיי' דפ' אלו עוברין דכזית בכדי אכילת פרס דאורית' וכ"פ גדולי רב"ה ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל:

ומכאן אתה דן לשני קדרות א' של שחוטה וא' של נבל' ולפניה' חתיכה של נבלה וחתיכה של שחוטה ונפלה זו לזו וזו לזו ואין ידוע לאיזו מהם נפלה דתלינן לקולא כיון דאיכא רביה ואפי' חתיכה חשובה דאפילו בדבר שבמנין דאוריתא חד בתרי בטיל בסתם יינם כי ה"ג אע"ג דמשו' חומר' דיין נסך הוי במשהו אפשר דאמרי' שאני אומ' בלא רביה בכל איסורין דרבנן ואפשר דבאיסורי משהו החמורו' לא אמרי' שאני אומ' אפי' באיסורין דרבנן בפחות דרביה ומיהו ברביה אמרי' אפי' באיסו' של תורה וכל היכא דליכ' למימר שאני אומר הא פרישנא דאפי' באיסורין דרבנן לא סגי לן ברביה ושיעוריהן כעין של תורה כעין שומנו של גיד הנשה וכיוצא בו ומיהו הרמב"ן ז"ל מיקל להתיר ברביה בלחוד באיסורין שאין להם עיקר מן התור' כגבינ' ופת של עכומ"ז וכעין חלת חוצה לארץ שהתירו לבטלה ברוב מפני שאין להם עיקר מן התורה וכדאמרי' בשמעתי' שאני הכא דאיכא למימר שאני אומ' כלומר ומ"ה לא בעי רביה הא אלו ליכא למימ' שאני אומ' בעי' רביה וסגי לן ברביה והאי דיוקא לא מיחוור דאנן לא דחינן אלא משום דל"ל שאני אומר סגי לן בלא רביה אבל בדליכא למימר שאני אומר הדרי' לדינא ובעי שיעור בטול ברובה וזה ברור. וחלת ח"ל טעמא אחרינא הוא מפני שאין איסורה בגמ' תדע שלא התירו בשום איסור' דרבנן לבטלו ברוב אלא התם וכההיא דעצים שנשרו לתוך הדקל בי"ט וכדמפרש טעמא בפ"ק די"ט. מעתה אין לנו ראיה לבטל אפי' איסורי' של עכומ"ז כגון חלב וחמא' וגבינ' בפחות מששי' ומיהו לענין פתן ובשוליהם כיון שאין איסורן שוה בכל כדפי' בדוכתא אפשר דבטיל חד בתרי וכן נראה בעיני וכן הסכים ע"י הר"ם ז"ל:

תנן אנדרוגינוס נושא וכו' פי' אלמא זכר מעליא הוא וק"ל לר"ל ופרקי' תני אם נשא פי' בדיעבד חוששי' לנשואים להצריך גט ולכל דבר שבחומרא ופרכי' והא נושא קתני ומהדרי' ולטעמיך מאי אבל לא ניש' כלומר וליטעמיך דדוקא לישנא הכי מתפרש לך אבל לא נישא דמשמע לכתחלה פשיטא דכיון דקתני נושא לכתחלה וחשיב ליה זכר מעליא אלא ע"כ ה"ק אינו נישא בדיעבד ומדאינו נישא דסיפא בדיעבד רישא נמי בדיעבד ומהדרי הא ליתא אלא רישא דוקא שעשה לכתחלה ואינו נושא אפי' בדיעבד ואגב רישא נקט סיפא לישנא לכתחלה. הדר פרכי' לר' יוחנן והא מדקתני סיפא אנדרוגינוס חייבי' עליו כזכר מכלל דת"ק ספוקי מספקא ליה אם הוא זכר או נקבה וק' לר' יוחנן ופרקי' בין מר ובין מר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא פרש"י ז"ל וכן ר"י ז"ל שהוא ספק אלינו ורמב"ן ז"ל פי' בריה מחודשת לגמרי שאינה לא זכר ולא נקבה וכתב עוד והלשון מעיד על פי' בריה מחודשת לגמרי וכבר הארכתי בשלהי פרק המפלת:

והדר אקשינן לר' יוחנן ומי סבר דבדרבנן לא בעינן ריבויא והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה של מים שאובים שפסולים מדרבנן ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן עד רובו מאי לאו שנשתייר רובו כשר לא דלא לישקול רובו ואיבעית אימא דודאי בדרבנן בעינן ריבויא היכא דליכא למיתלי אבל בשתי קופות לא בעינן ריבויא דהא איכא למיתלי דחולין בתוך חולין נפלה וכן הלכה לדעת קצת כדכתיבנא ומה שיראה לך מכאן דשאובה דרבנן משום דמעיקרא כוליה כשר הוה וקמא קמא דקא שדי ביה בטיל ליה ומדאוריתא אפילו עד ארבעים סאה כשר אבל אם מלא בכתיפו ועשה מקוה מעיקרו בלא המשכה פסול וכדקאמר בסיפרי אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים:

ולעיקר שמועת הקופות יש שואלים אי טעמא דשאני אומר טעמא הוא אף כשרבתה תרומה על החולין נימא הכי דהא ספיקא דרבנן הוא ולקולא וכי תימא הכי נמי הא מדאקשייה ממקוה ופריך דלא נישקול רובו משמע דבקופות נמי אע"פ דלא בעינן ריבויא מכל מקום צריך שיהא בה חולין כתרומה ומתרצים דמכיון שנפלה תרומה ודאי לתוך אחת מהן והרי שתי הקופות במוקף הרי הן ככלי אחד וכדתנן בתרומות שתי קופות שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו שתיהן מעלות זו את זו ואם כן אף לחומרא מהני מיהא לעשותן כאחת לאצרוכי מחצה חולין במקום התערובת:

וכן לעיקר הדין יש לשאול דהא מהכא משמע דאף בלאו טעמא דשאני אומר ברביה מיהא סגי והא חזינן בכוליה תלמודא דבאיסורי סופרים נמי בעינן שיעור איסורין של תורה וכדאמרינן חולין צ"ז ב' בשמנו של גיד דבעינן ששים ותירצו בה שלא אמרו להתיר ברוב אלא בדבר שאין לאיסורו עיקר מן התורה כי הא דמקוה דאפילו כלה שאובה דרבנן ואע"ג דמתניתין דמקוה במי פירות היא שנויה אף מי פירות כל שלא שינו מראיו כיון שנפלו לתוכו נתבטלו ודינן כמים ואפילו נטל ונתן כל היום אלא דרבנן גזרו וכן תרומת חוצה לארץ או חלת חוצה לארץ אבל שמנו של גיד דאיתסר משום חלב לא וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו בבכורות כ"ז א' בתרומת חוצה לארץ דמבטלה ברוב ואוכלה אפילו זר וכן אמרו בחלת חוצה לארץ בתלמוד המערב של חלה וכן בכלאי הכרם שבחוצה לארץ ויש דנין בגבינת הגוים ואע"פ שחששו בה לאיסורי תורה גזירה בעלמא היא וכן בבשולי גוים אלא שבכולן אין מבטלין לכתחלה אלא בתרומת חוצה לארץ ומפני שאין איסורה שוה אף בכל המקומות שבחוצה לארץ אלא בסביבות הארץ ויש מפרשים שאף זו אינו מבטלה לכתחלה ולא אמרו מבטלה ברוב אלא שאם נתערבה בשכמותה או בפחות מרבה עליה ומבטלה וכן הדין בכל איסורין של דבריהם כדרך שאמרוה ביצה ד' ב' בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב ובאיסורי תורה מיהא אין אומרים אלא בריבויא ויש אומרין אפילו בריבויא והא דאמרינן חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב יש אומרין דוקא במינו דליכא טעמא וכבר כתבנו בפסחים פרק אלו עוברין מ"ד א' זו של שתי קופות וכתבנו שם קצת דברים שאתה צריך להם לקצת דינין שכתבנו כאן כמו שהתבאר שם:

והדר אקשי לריש לקיש מדקאמר במתניתין אנדרוגינוס נושא ור"ל נושא לכתחלה אלמא זכר מעליא ואם כן יאכילנה אף בחזה ושוק ומשני דאם נשא קתני בדיעבד אבל לכתחלה לא דספק הוא וקאמר והא נושא קתני ולטעמיך מאי אבל לא נישא ודאי אפילו דיעבד דהוה ליה כחציך מקודשת לי דלא מהני נושא נמי דיעבד ודיעבד הוא דמהני דהוה ליה כהתקדשי לחציי דמהני הא לכתחלה לא משום ספיקא ואהדר ליה ר' יוחנן דנושא לכתחלה ולא נישא אף בדיעבד ואע"ג דר' אליעזר קאמר חייבין עליו סקילה כזכר דאלמא דלתנא קמא מספקא ליה לא היא אלא דבמילתא אחרינא פליגי דלתנא קמא חייבין עליו אף דרך נקבותו וכל שכן דרך זכרותו ולר' אליעזר דוקא כזכר דהיינו מקום זכרותו והלכה כר' אליעזר כדכתיבנא במתניתין אלא שיש פוסקין כתנא קמא ויש פוסקין שאין בו סקילה כדכתיבנא במתניתין:

בתלמוד המערב אמרו אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה נפסל מן התרומה ור"ל בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו כנשים ר' יונה אמר בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר אם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה ר"ל שאם אותו אנדרוגינוס פסול מן התרומה פוסל הוא לזה אם בא עליו דרך נקבותו הא אם בא עליו דרך זכרותו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה וכן כתבוה גדולי המחברים:

א) עוי"מ דהא דקאמר התם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא לאו דוקא אלא ר"ל קדושה שניה וכר' יוסי דהכא דתני סדר עולם וסבר תרומה בזמן הזה מן התורה ומ"מ קרי לה ראשונה אע"פ דמיירי בקדושה שקידש עזרא לפי שהיא ראשונה לנו:

ב) ותימה דהא לא אמרינן קמא קמא בטיל רק עד ששים תדע דאל"כ אם יערה אדם כל היום חלב בקדרה לא יאסור וצ"ל דהכא לא הוי רק מדרבנן שהרי אין כאן שיעור לאסור שאפילו כי נתן סאה ונטל סאה עד רובו א"א שכל הפעמים שנוטל הסאה מן המקוה שלא יתערב בהם מעט ממי פירות אשר נתן בתוך המקוה וא"כ אפילו יתר ממנו היה לנו להכשיר שאף עד יתר מרובו יש בתוך המקוה יתר מרובו ממים גמורים ואפ"ה (לא) גזור רבנן לפי שהוא נראה כרובו ומש"ה א) לא שרינן יותר מרובו אלמא מדרבנן בעי רבייה:

אלא מאי נישא דיעבד. ותימה אמאי לא אמרינן שיועילו נשואין להאכילו בתרומה דרבנן אם כהן נשאו כמו שאנו אומרים שאוכלת אשתו בשביל קדושין בתרומה דרבנן והלא כיון דספיקא הוא היה לנו לומר זה כזה וי"ל דלא דמי דהא אם נחשבו כזכר אין תקלה בדבר דחומרא הוי דחייבין עליו סקילה אבל אם אנו אומרים שהוא נישא לאכול בתרומה דרבנן ונחשוב אותו כנקבה יש חשש איסור בדבר דא"כ לא יתחייב סקילה כזכר:

תוספות בד"ה ירושה ראשונה ושניה כו' ובפ' קדשי קדשים גרסינן בכל הספרים א"ר יוסי משום ר' ישמעאל לעולם כו' עכ"ל צ"ל אר' יוסי משום כו' וק"ק דראייתם משם אינה מכרעת לחלק בין קדושת ארץ למחיצות דכמו דנימא ע"כ דהברייתא דסדר עולם ר' יוסי תנא לה ולא סבר לה לר"ל כמו שפירשו התוס' לעיל ה"נ נימא הך דפ' קדשי קדשים משום ר' ישמעאל אמרה ר' יוסי וליה (ב) לא סבירא ליה:

גמ' וליטעמיך מאי אבל לא נישא אלא מאי נישא דיעבד כו' וניחא ליה לר"ל אבל לא נישא דיעבד דאע"ג דגיטא ודאי בעי דספיקא הוי מ"מ קתני לא נישא דיעבד דהשוכב עמו הוא בא על ספק זכר אבל נושא שפיר בדיעבד דאפילו לכתחלה אין לאסור מספק נשים המסוללות כמו שפי' התוס':

תד"ה נתן סאה כו' ועי"ל דמדאורייתא קמא קמא בטיל כו' עכ"ל צ"ע דהא אפי' להחמיר לא קאמרי קמא קמא בטל מדאורייתא כדמוכח מהך דנדרים בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולין על עיקרו דמותר וכ"ש הכא דלא נימא קמא קמא בטיל להקל ודוחק לומר דר"ל מדאורייתא קמא קמא בטיל עד מחצה דוקא וכעין שכתבו בתירוץ ראשון:

תד"ה אמר ר"י עד כו' דנפיש עמודיה טפי מפי חביות דלא נפיש עמודיה טפי מצרצור קטן כו' עכ"ל הוא מגומגם דודאי דנפיש מפי חבית כ"ש דנפיש מצרצור קטן כדאיתא בהדיא פ"ב בע"ז ע"ש ונראה להגיה דנפיש עמודיה טפי מפי חביות את דנפיש מפי חביות או דנפיש עמודיה טפי מצרצור קטן ור"ל לרב דימי כדאית ליה התם דוקא אפי חבית אמרינן ראשון ראשון בטל אבל דנפיש טפי היינו כגיגית לא בטיל כמ"ש התוס' שם ולר' יצחק בר יוסף כדאית ליה בהדיא שם דוקא בצרצור קטן אבל בפי החביות אינו בטל וע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה ירושה ראשונה ושנייה וכו' ובפרק קדשי קדשים גרסי בכל הספרים א"ר יוסי וכו'. ט"ס הוא וצ"ל אר"י וכו' ור"ל דהתם משני בגמרא אליבא דרבי יוסי דאמר דבר משום רבי ישמעאל וגרסי' התם באותה שנויא לעולם קסבר קדשה לעתיד וכו':

תד"ה ירושה. וכן לר"ל ר' יוסי כו' דרבנן ובפ' ק"ק כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה נתן סאה וכו' ומי פירות וכו'. עי' זבחים דף עח ע"ב תוד"ה דלי שיש בו יין וכו':

בגמרא ומר סבר כזכר: הקשה ברשב"א דלפ"ז מאי פריך לקמן (פ"ג:) לרב יהודה א"ר דאמר אנדרוגינוס חייב עליו סקילה מב' מקומות מהא דר"א דחייב עליו סקילה כזכר ודחיק לאוקמי' דס"ל כר' סימאי אמאי לא קאמר דס"ל כר"י ור"ש דמתניתן, ולענ"ד יש לחזק קושיתו בשנאמר דהא רב ע"כ כר' יוחנן ס"ל מדקאמר לקמן ליתא למתניתן מקמי' ברייתא ולר"ל משנה וברייתא שווין דתרווייהו ס"ל דאנדרוגינוס ספק הוא כמש"כ התוספ' לעיל (דף פ"א ד"ה ואין) אע"כ דכר"י ס"ל דזכר ודאי הוא לרבי יוסי ור"ש וא"כ ע"כ לא פליגי אדר"א רק בהא דמחייבי סקילה אב' מקומות וא"ל כיון דאמוראי ננהו אליבי' דרב כמש"כ התוספ' לקמן א"כ דלמא רצה לאוקמי' הא דרב לקמן אפילו כאמרי בי' רב לקמן דפליגי אהא דרב דאמר ליתא למתניתן מקמי ברייתא, וכש"כ דא"ש כן לגירסת התוספ' דגרסו בהא דלקמן אמר רב הונא א"ר תחת אמר רב יהוד' א"ר דאמרי בי' רב הוא ג"כ רב הונא כדאמר לן בסנהדרין (ספ"ק) דז"א דהא לפי' רש"י דהלכה כרבי יוסי דקאמר הוא כרבי יוסי דמתניתן ג"כ מוכח דרב כר' יוחנן ס"ל, ולכאורה מזה ראי' לשיטת שאר הראשונים דפירשו הלכה כרבי יוסי דכר"י דברייתא קאמר דלפ"ז אעיר י"ל דאמרי בי' רב ס"ל כר"ל ומשנה וברייתא שווין הן דלתרווייהו ספיקא הוא ולפי' רש"י צ"ל בזה כמש"כ הרשב"א דר"י גופא אר' סימאי דלקמן סמיך דאי לא דאשכחנא לר' סימאי דמחייב סקילה אב' מקומות גם ר"י לא הוי מוקי לרבי יוסי ור"ש הכי, אכן לפמש"כ לפי' הרשב"א בלא"ה לק"מ די"ל דרב הונא א"ר כר"ל ס"ל, גם לפי מה שפירש הרמב"ן בהא דברי' בפני עצמו הוא דהוא ברי' ממש ולא ספק א"כ פשיטא דאפילו בתרומה דרבנן נמי אינו ואכיל ומה דקאמר ר"ל דמאכיל בתרומה דרבנן היינו לרבי יוסי דמתניתן דס"ל ספק זכר הוא והשתא אפילו מימרא קמא דרב י"ל דכריש לקיש ח"ל ומה דקאמר ליתא למתניתן מקמי' ברייתא היינו מתניתן דס"ל דספק זכר הוא מקמי' ברייתא דס"ל ברי' בפני עצמו הוא:

שם ברש"י ד"ה ואיבעית אימא. וליכא למימר חזר ונטלה: ק"ק דלפ"ז מ"ט אמרינן דדוקא עד י"ט כשר אבל אם נטל ך' סאים פסול הא בתוך ך' סאים שנטל יש ג"כ לפי חשבון מים שאובים ואכתי איכא רוב מים כשרים גם אם נטל ך' סאה ממי התערובות דהא כשנטל סאה ראשונה הי' בתוכו לפי חשבון חלק א' מארבעים מים שאובים וכשנטל סאה שני הי' בתוכו חלק א' מעשרים וכשנטל סאה שלישי הי' בתוכו חלק א' מי"ג ממים שאובים וכן עד למטה וכשנטל סאה עשרים אינו רק מחצה מים כשרים ומחצה מים פסולים ואם נאמר דחיישי' שמא נשארו מים פסולים הכל במקום א' ומה שנטל הי' הכל ממים כשרים וכדמשמע במכות (ד'.) דאפשר לומר כן במי מקו' אכ הקושיא במקומה עומדת נימא גם הכא שאני אומר וכל מה שנטל הי' ממים פסולים, ועיין בר"ש במקואות דמשמע מדבריו דבאמת לא משערינן רק שישאר רוב לפי חשבון אבל מרש"י דהכא לא משמע כן מדכתב עד י"ט דוקא:

שם בתוספ' ד"ה ירושה. לאו כולהו סליק: לענ"ד י"ל ביישוב שיטת ר"ח דדוקא לענין תרומה דתלי רחמנא בירושה בה אמרינן משירשו בימי יהושע לא הוצרכו עוד לירושה דאף כשגלו לבבל נשאר ארץ ישראל ירושתם וארצם כדכתיב ואתכם אורה בגוים והיתה ארצכם שממה אבל חלה דתלה הכתוב חיובה לא בארץ בלבד אלא גם בביאת כלכם א"כ משיצאו ממנה בטל החוב מהם שבא ע"י ביאה לארץ וכמו שפסק היובל אפילו בשעת ישיבתם בארץ משגלו שבט ראובן וגד מדאין כל יושבי' עלי' כדאמרינן ערכין (דף ל"ב) ולכן קאמר שפיר כי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק ולא חל אז חיוב חלה עוד שבטל משגלו לבבל:

בא"ד. לר' יוחנן דקדשה לעתיד: קושיא זו לא יכלו להקשות רק אחר שהשיבו אשיטת ר"ח דלר"ח ודאי לק"מ דירושה ראשונה גבי אבות לא שייך רק גבי ארץ ישראל אבל התם דאיירי מקדושת ירושלים וביהמ"ק שזה ודאי לא הי' קדושה עד אחר שנבנו ואז קדשו לע"ל וקאמר שפיר קדושה ראשונה קדשה לע"ל דבהם לא הי' רק קדושת אחת, הן אמת דגם לשיטת התוספ' הי' נלענ"ד לישב קושיא זו דודאי היכי דקתני אחר ראשונה שני' ושלישית בזה נראה לעין דראשונה היא מספר מתנגדת לשניי' ושלישית אבל היכי דקתני רק ראשונה לבד אין זה מספר רק פירושו קדומה כמו שאל נא לימים ראשונים וא"כ מה דקאמר ר' יוחנן שם קדושה ראשונה קדשה לע"ל הקדושה הקדומה שקדשה בימי עזרא קאמר אבל באמת זה אינו שהרי רצה לומר שם דר' יוחנן כר' יהושע ס"ל ור' יהושע ע"כ איירי מקדושה ראשונה שבימי יהושע שהרי קאמר דכשבנו בימי עזרא לא הוצרכו לקלעים מפני שק"ר קדשה לע"ל ולכן רק לשיטת ר"ח מתורצת קושית התוספ':

בא"ד. וכן לר"ל רבי יוסי סבר: הך וכן לריש לקיש ק' קצת דמשמע מזה דראי' ראשונה אינה לר"ל וזה אינו דלר' יוחנן אין ראי' מהא דליטרא קציעות דרבנן הוא דהא הוא סבר דאורייתא ואעפ"כ בטל מטעם דאת שדרכו למנות שנינו כדאמרינן לעיל והראי' מלטרא קציעות היא ג"כ לר"ל דוקא דדייק לעיל מהא דעגול בעגולים עולה דתרומה בזה"ז דרבנן וכן הוא בפי' בתוספ' זבחים (דף ס"א) וא"כ מש"כ וכן לר"ל צ"ע שוב ראיתי בגמרא ישנה שכתוב הך תיבת לר"ל קודם תיבת ובטלה ולפ"ז באמת גם ראי' ראשונה הביאו לר"ל דוקא והכי מסתברא:

בא"ד. ובמדרש רות משמע דהוי דרבנן: נלענ"ד ליישב קושי' זו דבמדרש רות הכי איתא ג' דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו עמהם ב"ד של מעלה ואחת מהן מעשרות וקאמר מעשרות מנ"ל שמעון בר אבא בשם ר"י כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום ע"כ, הרי שמה שגזרו הי' בימי עזרא וברישא דהאי קרא דנחמי' כתיב הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבותינו לאכול את פרי' ואת טובה הנה אנחנו עבדים עלי' הרי דבזמן ההוא עדיין לא היו אדוני הארץ וכיון דתלה קרא חיוב תרומות ומעשרות בירושת הארץ כדכתיב וירשתה וזה לא הי' אז א"ש דלא נהגו תרומה מן התורה עד אח"כ דבטל מלכות פרס או עד שנתן להם ממשלה שלמה:

בד"ה נתן סאה. ועוד י"ל דמדאורייתא קמא קמא בטל: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה שהרי אפילו להחמיר לא אמרי' קמא קמא בטל גבי בצל של שביעית. ולענ"ד לק"מ שהרי ר' יוחנן דאליבי' קיימין בפי' אית לי' קמא קמא בטל בנדרים (דף נ"ז) ואף דפריך התם מאידך מימרא דר' יוחנן ומתרץ התם להחמיר מכ"מ מוכח דע"פ עיקר הדין קמא קמא בטל רק משום חומרא בעלמא החמירו רבנן שלא לומר להקל כן אבל עכ"פ מוכח דמדאורייתא אמרינן כן דמדאורייתא אין לחלק בין להקל בין להחמיר ואפילו לס"ד דמקשן שם דאמוראי ננהו אליבי' דר"י כמו שכתב שם הר"ן מכ"מ פריך הכא שפיר להך מ"ד דס"ל אליבי' דר"י דקמא קמא בטל אבל התוספ' לקמן הקשו שפיר לר"י כיון דלענין יין נסך אפילו להקל אית לי' לר"י קמא קמא בטל וע"כ דאפילו מדרבנן התיר:

בא"ד. א"נ קאי אתמד שיש בו מים: הרמב"ם (בפ"ד מהל' מקואות הל' ז') הביא דין זה דברייתא לענין מים שאובים והכס"מ שם הביא הרא"ש שהקשה עליו אבל י"ל דיש סיוע להרמב"ם דלא תקשי' כקושית התוספ', ועיין בב"י (סי' ר"א) שהביא המרדכי בשם הריב"א שכתב דמי פירות הם דרבנן גם לשיטה זו יש סיוע מכח קושית התוספ' דהכא:

בד"ה אמר ר' יוחנן. אבל אם אין ס' מן ההיתר לא: עיין ברש"י שם בע"ז דס"ל דאפילו באין ס' נמי אמרינן ראשון ראשון בטל כדמוכח מפירושו שם וכ"כ התוספ' שם בשמו וא"כ לדידי' לכאורה קושית התוספ' במקומה עומדת, ונ"ל דהנה רש"י כתב שם בע"ז אהא דראשון ראשון בטל דמותר בהנאה והרא"ש שם הקשה עליו מ"ט לא התיר ג"כ בשתיי', ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתא דלרש"י הוקשה קושית התוספ' שם ומה שהעירו ג"כ הכא דאי ראשון בטל דוקא עד ס' מאי פריך מהא דיין במים בנ"ט אע"כ דגם בפחות מס' מותר. אך לפ"ז יקשה מה שהעירו התוספ' שם וכי יערה אדם חלב לתוך קדרה כל היום כולו ויהי' מותר מטעם ראשון ראשון בטל לכן הוכיח רש"י דמה דמתיר ר"י ביין נסך מטעם ר"ר בטל לא התיר רק הנאה אבל שתיי' לעולם לא מתירינן מה"ט כיון דבאינו מינו אסור מטעם כעיקר גזרינן מינו אטו שאין מינו דהא מה"ט בעינן לדידן ס' גם במין במינו בלח אבל בהנאה מותר כיון דאינו נהנה מעיקר האיסור דבטל הוא וכמו דחלקו התוס' לעיל לענין יוליך הנאה לים המלח דרק הנאה מותרת אבל אכילה אסורה, וממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו התוספ' מבצל שעקרו בשביעית דהתם לענין אכילה איירי וכן מהא דמקואות ל"ק דהוי ג"כ כמו אכילה דגוף האיסור של שאובים לא הותר:

בד"ה דלא נשקול. דשאובין דרבנן בעי רביי': ביישוב קושיא זו י"ל לענ"ד דמחצה על מחצה דיינינן כמו ספק ולכן הכא דהכא המקוה כשר עד עתה מוקמינן אחזקת כשרותו עד שנתמעט וכשר במחצה על מחצה אבל התם דאכתי לא הי' מקו' לא אמרינן דיעשה מקוה ע"י מחצה על מחצה דמאן יימר דאזלינן בתר מים כשרים דלמא אזלינן בתר פסולין כיון דאכתי לא נחית עליו שם מקוה וכן בהא דקופות מתיר ר"י בלא רבו החולין כיון דהחולין שבקופה יש להם חזקת היתר:

בד"ה תנן אנדרוגינוס. דמיפקד אפרי' ורבי': מזה נראה דפשיטא להו להתוספ' דאנדרוגינוס יכול להוליד דאל"כ איך שייך דמיפקד אפרי' ורבי' הא בסריס בודאי לא שייך מצוה זו, ולפ"ז קשה אהא דקאמרינן בסנהדרין (נ"ד.) ורבנן ערות אביך ממש האי מואת זכר נפקא לחייב עליו שתים ע"ש והרי כל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאווי יתירי והשתא למה לא מוקי רבנן כמ"ד הכא דאין חייבין עליו מב' מקומות רק כזכר ואיירי ערות אביך בשבא על אביו שהוא אנדרוגינוס במקום נקבות דמשום ערות אביך איכא ומשום ואת זכר ליכא אע"כ מוכח לכאורה דאנדרוגינוס אינו מוליד, גם ק"ל אי ס"ד דאנדרוגינוס מוליד א"כ כי דחיק בסוטה (כ"ו:) מי שאינו איש דקתני התם במתניתן לימא דמתניתן אתיא כמ"ד לקמן דאנדרוגינוס ספקא הוי ומי שאינו איש הוא שקנא לה מאנדרוגינוס ובשלמא אי אינו מוליד י"ל דלאנדרוגינוס ל"צ איש למעוטי דכבר יש למעט כן משכבת זרע דכתיב בסוטה דמשמע ראוי להזריע ואף דזה דרשינן שם לקינא דרך אברים י"ל דתרתי שמעת מינה אבל אי מזריע ודאי קשיא אבל אי אנדרוגינוס אינו מוליד הכל א"ש, שוב ראיתי דדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דהרמב"ם (פ"ו מהל' יבום) כתב דאנדרוגינוס אינו חולץ ואינו מייבם משום דאינו ראוי להוליד והטור באהע"ז (סי' קע"ב) הביא שם דעת הר"י והרא"ש דדינו כזכר לכל דבר והקשה בב"י ובב"ח הא מכ"מ אינו חולץ מטעם דאינו מוליד, אכן לפענ"ד לק"מ שהרי נראה הכא דעת התוספ' שראוי להוליד מדמצוו' על פרי' ורבי' ואין לתמו' איך פליגי במציאות דהא גם לענין טומטום שנקרע פליגי רבי יהודה ורבנן לקמן אי מוליד או לא ועיין במשנה למלך (פ"ד מהל' אישות) גם ראיתי סיוע לשיטה זו בבכורים (פ"ד) דאמרינן שם בפי' דאנדרוגינוס זוקק ליבום מכל זה הי' נ"ל דאנדרוגינוס מוליד וא"כ פשיטא ג"כ אליבי' דדינא דזוקק ליבום ולא נפטרה יבמתו בלא חליצה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה ירושה ראשונה כו': והקשו מהא דאמר ר' יוחנן במדרש דמעשרות חייבו עצמן מאליהן. משמע דאפי' בימי עזרא הוי דרבנן. ותי' דקאי אמעשר פירות. ועוד תי' דלא היה חובה עליהם לקדש ומאליהם חייבו עצמן לקדש. וכיון שקידשו קידשה מה"ת. משמע מדבריו ז"ל דצריך לקדש ארץ ישראל ע"י איזה דבר ולא ידענא במאי דלחמי תודה וכל אלו הדברים לא מצינו אלא בקדושת ירושלים והבית אבל ארץ ישראל קדושתה הוא ע"י כיבוש. וכדמוכח בש"ס בהא דפליגי בכיבוש יחיד אי שמי' כיבוש אי לא. ועוד בירושלמי פ' אלמנה שהבאתי לעיל בשמעתין דעובר פוסל משמע דכל מעשרות דרבנן ע"ש. וכן הוא דעת הרמב"ם דלמ"ד בזה"ז דרבנן בימי עזרא ג"כ מדרבנן. אבל שיטתו ז"ל צריך ביאור רחב כאשר אבאר בעז"ה. וז"ל בהל' תרומות פ"א:

ארץ ישראל הוא ארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל. וזה הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד או משפחה או שבט שכיבשו מקום אפי' מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל שינהגו בה כל המצות. ומפני זה חלק יהושע את הארץ לשבטים קודם הכיבוש כדי שיהיה ע"פ רוב ישראל ולא יהיה כיבוש יחיד:

הארצות שכבש דוד היינו סוריא כולה אע"פ שכבש דוד ע"פ ב"ד הגדול מ"מ אין קדושתה כא"י מפני שכבשה קודם כיבוש כל א"י אלא נשאר בה מז' עממים. אבל אם כיבשו משאר ארצות אחר כיבוש א"י נוהג שמה כל המצות. וכן מבואר בספרי פ' עקב. ולפ"ז אין מעלה לארץ שניתנה לאברהם על שאר ארצות לענין מצות התלויות בארץ ועיקר תלוי בכיבוש רבים איזה ארץ שיהיה חייבת היא במצות התלויות בקרקע ועל ארץ שניתנה לאברהם נצטווינו לכבוש אותה ובשאר ארצות רשות. ולפ"ז אלו המקומות שנשארו שם הז' עממים דין ח"ל להם כיון שלא כבשום עדיין. והא דאמרינן בגיטין ובמסכת ע"א דסוריא הוי כיבוש יחיד צ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא טעמא אחרינא הוא משום דלא נכבשה הארץ עדיין. וי"ל דהא בהא תליא דמ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש וכ"א כובש לעצמו לדידי' וודאי לא מעכב אי נכבשה הארץ כולה אי לא. ומש"ה כיבוש סוריא שמי' כיבוש. אבל למ"ד דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא דווקא ע"י מלך ונביא ורוב ישראל והם וודאי מצווין תחילה לכבוש א"י כולה וכ"ז שלא נכבשה כולה אין כיבוש שאר הארצות כיבוש. וכדיליף מקרא בסיפרי וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ומעין זה כתבו התוס' ז"ל בע"א דף כא:

ובגיטין דף ח' בד"ה כיבוש יחיד כתבו דלאחר כיבוש הארץ אפילו כיבוש יחיד שמי' כיבוש. והוא דלא כדברי הרמב"ם ז"ל דמבואר בדבריו דלא חשיב כיבוש בין בארץ שניתנה לאברהם בין בשאר ארצות אלא ע"י מלך ונביא ורוב ישראל. והתוס' לטעמייהו שפי' הא דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש. היינו בכיבוש שלא ברשות כמבואר בדבריה' ז"ל בע"א שם. ומש"ה אחר כיבוש א"י כולה אפי' כיבוש יחיד שמי' כיבוש. כיון דברשות הוא. אבל לשון הש"ס משמע כדברי הרמב"ם ז"ל דבכיבוש יחיד ממש פליגי. וכן מוכח ממתניתין דגיטין פ' השולח המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה ממנו מביא בכורים מפני תיקון העולם. ופריך התם למ"ד אין קנין לעובד כוכבים להפקיע חייב מדאורייתא ואי נימא דכיבוש יחיד שמי' כיבוש היכא דהוי ברשות א"כ אפילו למ"ד יש קנין מחויב מדאורייתא כיון דאח"כ לקחה ממנו. אלא ש"מ דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש בכל גוונא. ומש"ה אי יש קנין לעובד כוכבים ויצתה מקדושתה ע"י קנין העובדי כוכבים שוב אין חל עליה הקדושה אפי' אם חזר ולקחה הישראל ממנו וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ' א' הלכה י' ע"ש. אלא דיש לדקדק לפ"ז הא דאמרינן במסכת ע"א דרבי מאיר אוסר למכור שדות משום דמפקע לה ממצות וס"ל דיש קנין לעובד כוכבי'. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בגיטין שם והא ר"מ ס"ל דכיבוש יחיד שמי' כיבוש. א"כ לא מפקע לה ממעשר אם חזר ולקחה ממנו. וי"ל דמ"מ יפקע לה אם קנה הישראל הפירות מן העובדי כוכבים. ועיין תוס' שם ובירושלמי פ"ה דדמאי איתא בהדיא דר"מ ס"ל אין קנין לעובדי כוכבים. ומש"ה תורמין משל ישראל על של כותי. ועיין תוס' גיטין שם בפ' השולח:

ולענין אי יש קנין לעובד כוכבים בסוריא אמרינן בגמרא דיש לו קנין משום דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש. ולא באו לגמרי לרשות ישראל. ומשמע דלמ"ד שמיה כיבוש אין קנין לעובד כוכבים אפילו בסוריא. ולכאורה טעמא מאי כיון דילפינן מקרא דכי לי הארץ וזה לא נאמר אלא בארץ שניתנה לאברהם. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' שמיטה ויובל לענין כהנים ולוים דאסור להם ליטול חלק בארץ. היינו דווקא בארץ מרשות אבותינו אבל לא בשאר ארצות שכבשו. וכן משמע להדיא בספרי פ' קרח. ועיין בילקוט פרשה י"ח. וכן נראה קצת מלשון הרמב"ם ז"ל דלאו דלא תימכר לצמיתות אינו נוהג אלא בארץ ירושת אבותינו כמו שכתב בפ"י מהל' הארץ אשר נתחלקה לשבטים לא תימכר לצמיתות. וי"ל דילפינן מלכם יהיה דלגמרי היא שלהם כמו א"י עצמה והיה נראה עוד טעם אחר דאין קנין לעובד כוכבים דכיון דאמר רחמנא לא תעביד מקרא דלא תתן להם חניה בקרקע אי עביד לא מהני וצ"ע:

ובירושלמי דמאי אמרו שם עוד טעם אחר להא דאין קנין לעובד כוכבים משום דהוקש נחלה לעבדים וכי היכי דבעבדים לא הם קונים מכם ה"נ אחוזה ונחלה. ולפ"ז אין חילוק בין א"י לשאר ארצות וכל קרקע שהיא ביד ישראל אין גוף הקרקע יוצאת מיד ישראל עוד. אלא דא"כ אמאי יש קנין לעובד כוכבים בסוריא דנהי דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. היינו לענין קדושת הארץ למצות. אבל וודאי יש לישראל קנין בגוף הקרקע דהא אתם קונים מהם ואמאי יש קנין לעובד כוכבים אח"כ. וי"ל כיון דחיוב המעשרות שם מדבריהם הוא הם אמרו דיש קנין לעובד כוכבים בזה להפקיע ומכל הנ"ל משמע דלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש אם קנה ישראל קרקע בח"ל יש לה מה"ת קדושת א"י למצות התלויות בארץ. וא"כ תיקשי מהא דחולין דר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן משום דלא כבשום עולי בבל והא לר"מ ס"ל דכיבוש יחיד שמי' כיבוש. וכיון דהוי קרקע של ישראל א"כ יש לה דין קרקע של ארץ ישראל:

ונראה דע"י קנין לבד לכ"ע לא שמי' כיבוש. והתורה אמרה כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם. היינו ע"י כיבוש מלחמה אבל מלשון הרמב"ם ז"ל דקרי להא דחזר ולקחה ממנו כיבוש יחיד לא משמע כן. ועוד י"ל איפכא דבח"ל כ"ע מודים דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש ודווקא בסורי' הוא דפליגי משום דסמוך הוא לגבול ישראל וגם היא בגבול ישראל תחשב אבל באמצע ח"ל אפשר דאפילו ע"י כיבוש אין בה קדושה. ועוד ית' בזה לקמן בס"ד:

וכתב עוד הרמב"ם ז"ל דלאחר שגלו בטלה קדושת הארץ כיון דלא נתקדשה אלא ע"י כיבוש. וכשחזרו בימי עזרא קדשוה לשעתה ולעתיד לבא. ובפרק שם כתב דתרומה ומעשר בימי עזרא ג"כ מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידים לחזור בירושה שלישית לא כמו שהיו בירושה שני' בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולישב מה שכתב דעזרא קידשה לשעתה ולעתיד לבא כתב הכ"מ דהיינו לשביעית מה"ת ולתרומה מדרבנן. והיינו משום דיליף תרומה מחלה דכתיב בבואכם. ויש לדקדק לפי מה שהניח הרמב"ם ז"ל הנחה זו בראש הפ' דלא חלה עליה קדושה אלא בכיבוש מלך ורוב ישראל. א"כ בלא"ה בימי עזרא לא חלה עלי' קדושה ד"ת דהא לא הוו שם רוב ישראל דכתיב כל הקהל כא' ארבעת רבוא. אבל באמת מקורן של דברים הוא מן הירושלמי שביעית פ"ז דגרסינן התם על משנה דג' ארצות לשביעי' מעתה משגלו יהו פטורין (והוא לשון שאלה אם בטלה קדושת הארץ בשעת גלות. ועי' בקדושין ירושלמי נוסחא אחרינא ובפ"מ שם) ומייתי קרא דויעשו כל הקהל השבים גו'. כי לא עשו מימי יהושע בן נון מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו. וכדאיתא בש"ס דילן בעירכין דילפינן מהאי קרא דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ממה נתחייבו אם מה"ת או מדרבנן משום די"ל דליכא בהו חיובא דאורייתא מכמה טעמי דלא חזרו רוב ישראל והיה עליהם עול פרס ופליגי בזה ר"י בר' חנינא ור"א וריב"ח אמר ד"ת נתחייבו דכתיב והביאך כו'. אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך ד"ת נתחייבו אף ירושתך ד"ת נתחייבו והטיבך והרבך מאבותיך אבותיכם לא היה עליהם עול אתם אע"פ שיש עליכם עול אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב ואתיא הא דריב"ח כר' יוסי דשמעתין דאמר ירושה ראשונה ושני' יש להם ושלישית אין להם משום דשני' קידשה לשעתה ולעתיד לבא משום דילפינן מקרא דבכל גוונא חייבים אפילו אם יש עול ואפילו ראשון ראשון קנה וכיון דקדושתה לאו משום כיבוש כל ישראל אין לה הפסק לעולם ואפי' בזה"ז ד"ת הוא ור"א אמר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות ולא ד"ת הוא מה מקיים ר"א מאבותיך לע"ל. אבל שני' לא הוי בכלל ירושה. ולפ"ז משמע דאין שום חילוק בין המצות. ולמ"ד ד"ת ודריש והרבך מאבותיך על ירושה שני' חייבין בכל המצות בין תרומה וחלה בין לשביעית דאע"ג דכתיב בבואכם דלא נתחייבו אלא בביאת כולכם היינו בירושה ראשונה. אבל ירושה שניה עדיפא וראשון ראשון קנה ונתחייב. ולמ"ד מאליהם קיבלו אבל מה"ת פטורים מכל המצוה כיון דלא הוי בכלל ירושה. וזה ברור דחילי' דהרמב"ם ז"ל הוא משום דפסק כר' אלעזר דאמר מאליהם קיבלו עליהם את המעשרות כמבואר בדבריו ז"ל בסוף פרק ראשון. ומנ"ל לחלק אליבי' בין המצות דלענין שביעית קדושתה ד"ת. ולענין חלה ותרומה הוא מדבריהם. וממ"נ אי דריש לקרא דוירשתה לירושה שני' א"כ לחלה ותרומה נמי ד"ת היא כדדרשינן מוהרבך מאבותיך דאין צריך ביאת כולם וראשון ראשון קנה ומתחייב ואי לא דריש קרא דוירשתה לירושה שניה אלא לעתיד לבא. א"כ אין קדושתה ד"ת לכל המצות כיון דרוב ישראל לא חזרו:

אלא דיש להביא ראיה דגם מה"ת יש לחלק במצות התלויות בארץ מהא דאמרינן בכתובות ובנדה דאפי' מ"ד חלה בזמה"ז דרבנן היינו משום דכתיב בבואכם בביאת כולכם. אבל תרומה דאורייתא. וכן איפכא דלמ"ד תרומה דרבנן חלה דאורייתא משום דנתחייבו בחלה מיד בכניסתן לארץ קודם כיבוש וחילוק. הרי דמחלק הש"ס במצות הארץ ד"ת. אבל אין הכרח מזה לשיטת הירושלמי דמאן דס"ל בש"ס דילן תרומה בזמה"ז ד"ת י"ל דלאו היינו מאן דיליף מקרא דוירשתה אלא האי תנא הוא דס"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ולא בטלה קדושת הארץ כלל ואפ"ה לענין חלה הוי דרבנן כיון דלא סליק כולהו. וכן איפכא מ"ד חלה דאורייתא גם בזמה"ז משום דנתחייבו בחלה קודם כיבוש וחילוק וכיון דחיוב חלה לא ע"י כיבוש הוא גם בזמה"ז ד"ת הוא. אבל תרומה דלא נתחייבו אלא לאחר כיבוש. א"כ בזמה"ז דבטל הכיבוש אין חיובה ג"כ אלא מדרבנן. אבל לפי שיטת הירושלמי דאי לאו קרא דאשר ירשו וירשתה לא נתחייבו כלל בירושה שניה משום דלא הוי כיבוש גמור וכמבואר לעיל. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דבעינן דווקא ע"י רוב ישראל. אלא דיליף מוירשתה דעדיפי מאבותם. א"כ ממילא נתחייבו בכל המצות. ולמאן דלא דריש קרא דוירשתה לירושה שניה פטורין ד"ת מכל המצות בין משביעית בין מתרומה וחלה וא"כ צ"ע מה שכתב הרמב"ם ז"ל דבימי עזרא קדשוה לשעתה ולע"ל לענין מאי הוי הקידוש הזה. והיה נראה לפרש דמדבריהם קאמר. וכר"א בירושלמי דאמר מאליהם קיבלו את המעשרות אבל ד"ת פטורין מכל המצות גם בימי עזרא:

אבל קשה לפ"ז לשון הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' שמיטין שכתב שם הלכה ט"ו וט"ז כיון שעלה עזרא בביאה שניה נתקדשו כו'. ערי חומה שהיו מוקפות באותו העת. מפני שביאתן בימי עזרא כביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע מנו שמטין ויובלו' וקידשו ערי חומה אף ביאתן בימי עזרא מנו שמטין ויובלות וקידשו ערי חומה ונתחייבו במעשר וכן לע"ל בביאה ג' בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמטין ויובלות ויקדשו ערי חומה ויתחייבו בכל מקום שיכבשוהו במעשר שנאמר והביאך כו'. אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך. משמע מזה דמה"ת נתחייבו בביאה שניה בשמטין ובמעשר וכביאתן בימי יהושע. וכדיליף מקרא דאשר ירשו וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך. והיינו כדעת ריב"ח בירושלמי שהבאתי לעיל. אלא דא"כ תיקשי מה שכתב וכן לע"ל בביאה שלישית כו'. ולמה להו לקדש ערי חומה הא קדושה שניה וודאי קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. אלא ע"כ עיקר קרא דאשר ירשו וירשתה אתי לע"ל. ובימי עזרא עשו הכל מאליהם. ומשום הכי לע"ל יצטרכו לקדש מחדש ולחייב מה"ת בכל אלו:

וכן כתב רש"י ז"ל בפ' השולח דהא דמנו שמיטין לקדש יובלות בביאה שניה הוא מדרבנן. אלא דמטעם אחר כתב כן והיינו אליבא דרבי דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ובזמן בית שני לא שמטו קרקע משום שאין היובל נוהג וכדאמרינן בירושלמי פ' השולח. והביא רש"י ז"ל שם הא דת"כ דמשמע דאפי' בזמן שאין היובל נוהג משמט קרקע. וכתב רש"י ז"ל דמחלוקת היא. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש כפשטא דהא דאמרינן דשביעית בזמה"ז דרבנן היינו גם בימי בית שני. וכמו לענין תרומה ומעשרות. וכן איתא להדיא בריש מ"ק דלרבי שביעית בכל עבודותיו בזמה"ז דרבנן. ומה שהקשו התוס' ז"ל שם בגיטין מערי חומה שנתקדשו בזמן בית שני ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דמאליהם קבלו עליהם כל המצות התלויות בארץ אע"ג דלא היו מחוייבים ד"ת. והיינו טעמא דמנו יובלות לקדש שמטין. ולא קבלו עליהם גם מצות יובל משום דא"א לקרוא דרור לכל יושביה. והא דאמר רב חסדא שהביאו אשם שפחה חרופה י"ל כמו שכתבו התוס' ז"ל שם בעצמן. וראיתי בירושלמי פרק השולח הדברים מבוארים כמו שכתבתי ותחילה אמרינן התם דהא דהלל בפרוזבול אתיא כמ"ד מאליהם קיבלו המעשרות. אבל ד"ת פטורין היו מן המצות התלויות בארץ ושביעית נמי דרבנן. אבל למ"ד ד"ת היאך יכול לעקור ד"ת. ומשני דאפי' למ"ד דמעשרות ד"ת שביעית דרבנן משום הא דרבי דאמר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת קרקע בזמן שהיובל נוהג נוהג שמיטה. ובזמן שאין היובל נוהג אין שמיטה נוהגת. הרי הדבר מבואר להיפך דלמ"ד מעשרות מדבריהם שביעית וודאי מדבריהם. ולמ"ד תרומה ומעשר ד"ת אפ"ה איכא למ"ד דשביעית מדרבנן בזמן שאין היובל נוהג. אלא דלפ"ז קשה קצת הא דאמרינן הכא לענין תרומה ומעשרות דרבנן ס"ל בזמה"ז דרבנן וגבי שביעית אמרינן במ"ק ובגיטין דרבנן ס"ל דשביעית בזמה"ז דאורייתא. וכדאמר רבא התם אפי' תימא רבנן. וזה יש לדקדק גם לשיטת התוס' ז"ל דמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן היינו משום דקדושה שני' נמי קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל מאי שנא דלענין תרומה קאמר הש"ס דרבנן ס"ל דבזמה"ז דרבנן ולענין שביעית סברי רבנן דבזה"ז דאורייתא. ואחר כל הנ"ל נראה ברור דלדעת הרמב"ם ז"ל מכל המצות אשר בארץ לא נתחייבו ד"ת אפילו בביאה שניה. וכשיטת הירושלמי לדעת ר"א דאמר מאליהם קיבלו כו'. והיינו משום דלא היה כיבוש גמור. כיון דלא חזרו רוב ישראל והיה עליהם עול פרס עד שאינו מובן לשון הרמב"ם ז"ל במה שכ' בסוף פרק ראשון דתרומות ויראה לי שה"ה במעשרות לא נתחייבו אלא מדבריהם. ולמה כתב כן מסברא דנפשיה הא בירושלמי מבואר להדיא דמאליהם קיבלו עליהם את המעשרות:

והנה לשיטת התוס' ז"ל ע"כ צ"ל דמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן. היינו משום דקדושה שניה נמי קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ובאמת בכמה דוכתי בש"ס לא אמרינן. אלא קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד. אבל קדושה שני' משמע דלכ"ע קידשה לעתיד. ועוד דבשלמא קדושה ראשונה שהיתה ע"י כיבוש כל ישראל שפיר י"ל משגלו בטלה הקדושה. אבל קדושה שניה דאמרינן בירושלמי ראשון ראשון קונה ומתחייב ולא בעינן כיבוש רבים. א"כ למה יפקע קדושה זו אפי' לאחר שגלו ואמאי לא יתחייב ד"ת כל מי שיש לו קנין בארץ אפי' בזמה"ז. ולפי מה שכתב ר"ת ז"ל בגיטין פ' השולח דבביאה שניה ג"כ היו כל יושבי' עלי' משום דעלו כל השבטים א"ש משום דקדושה שניה ג"כ מחמת כיבוש היתה. אבל א"כ מ"ט דר' יוסי דאמר דקידשה לע"ל וכי עדיף כיבוש שני מכיבוש ראשון. ואפ"ל דבהא פליגי לר' יוסי קדושה שניה לאו משום כיבוש היתה אלא מקרא דוירשתה. ומש"ה קידשה נמי לעתיד ורבנן ס"ל דמשום כיבוש היתה ומש"ה בזמן הזה דרבנן ולא קידשה לע"ל:

ובעיקר טעמא דמ"ד דלא קידשה לע"ל. צריך לדקדק אמאי כיון דקי"ל דאין קנין לעובד כוכבים בא"י ומפני מה יצתה מרשות ישראל ע"י הגלות. ולטעמא דאמרינן בירושלמי דהוקש נחלה לעבדים יש לומר דע"י כיבוש יש להם קנין כדעת יש אומרים דבעבדים נמי הכי. וכמו שכתבתי לעיל בפרק החולץ. אבל למאן דיליף מקרא דכי לי הארץ אין לחלק בין ע"י כיבוש או שאר קנין. וי"ל כיון דע"פ הדיבור גלו ממנה נסתלק רשותן של ישראל ובאו נחלתה ואפילו בכלי הקודש ילפינן מקרא דובאו בפ' וחללוה דיצאו מקדושתן. ומ"ד דקידשה לע"ל מצי סבר אפילו כמ"ד יש קנין דדווקא קנין הנעשה ברצון הוא דיש לו אבל לא ע"י גזילה:

ועדיין צריך לדקדק למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש. א"כ לכאורה לדידיה קדושת עזרא ד"ת היא וכיון דקדושה שני' ג"כ ע"י כיבוש היתה א"כ לאחר שגלו בטלה הקדושה ולדידי' ג"כ בזה"ז דרבנן או אפשר למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש ה"ה קנין יחיד דהוי ככיבוש. וכדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל ובכל זמן שיש לישראל קנין בארץ הרי היא בקדושתה. וכבר כתבתי לעיל בזה:

ולענין קדושת הבית כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' בית הבחירה דקדושה ראשונה קידשה לע"ל. וכמו שכתוב והשימותי את מקדשכם אפילו בשעת שממה מקדש הוא. ובערכין אמרינן דמ"ד קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא. היינו כר"א בר"י גבי ערי חומה דאמר אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. והרמב"ם ז"ל פסק דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ואפ"ה פסק גבי ערי חומה אע"פ שאין לו עכשיו דין עיר חומה יש לה. וכבר עמד הראב"ד ז"ל ע"ז דהם תרתי דסתרי. אבל באמת אין כאן קושיא דהא דערכין אזלא לפי סוגית הש"ס במגילה ושבועות דמדמינן קדושת הבית לקדושת הארץ. אבל לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דקדושת הבית שהיא קדושת מחיצות לא בטלה. וכמו שהביא הכ"מ ז"ל ראיות לזה מכמה דוכתי. ובקדושת הארץ פסק דבטלה תו לא שייך הא דאין לו חומה עכשיו לקדושת הארץ ואפי' בטלה קדושת הארץ מ"מ קדושת מחיצת ערי חומה לא בטלה ואפי' אין לה עכשיו הרי היא בקדושתה כ"ז שהארץ בקדושתה. אבל וודאי בביטול קדושת הארץ גם קדושת ערי חומה בטלו. ועי' תוס' שבועות פ' ידיעות הטומאה ובביאורי הג' ר"א ז"ל על י"ד בסי' של"א מה שכתב שם:

ועתה אשובה לשיטת הרמב"ם ז"ל דבימי עזרא ג"כ קדושת הארץ מדבריהם היא לכל המצות. כמו שהארכתי לעיל בטעמו וכנראה נמי מלשונו ז"ל סוף פרק ו' מהל' בית הבחירה. ויש לדקדק טובא לפי שיטה זו חדא דבשמעתין לעיל דשני ר"ל הא דתנן אין מאכילה בחזה ושוק. היינו תרומה בזמן חזה ושוק משום דילמא אתי למיכלא בתרומה דאורייתא. הרי מבואר דדווקא לאחר החורבן הוא דס"ל לר"ל דתרומה דרבנן. אבל בזמן חזה ושוק. היינו בזמן הבית איכא תרומה דאורייתא. ולשיטת הרמב"ם ז"ל אפי' בזמן חזה ושוק ליכא תרומה דאורייתא וי"ל דלר"ל ס"ל כמ"ד בערכין דבימי יאשיהו חזרו כל השבטים וכן בימי עזרא עלו כל השבטים והוי קדושת עזרא ג"כ ע"י כיבוש וקידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. ובזמן חזה ושוק הוי דאורייתא. ועוד קשיא לי למ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא מ"מ העומר אינו בא אלא מן הארץ דכתיב כי תבאו אל הארץ. וכיון דבטלה קדושת הארץ מהיכן הביאו את העומר. וכן שתי הלחם אינו בא אלא מן הארץ ואי קדושת הארץ ד"ת לא חזרה מאין הביאו את אלו. ואם חייבים להביא מ"מ דכתיב לדורותיכם א"כ מה לי א"י או חוץ לארץ. ולמ"ד חדש בח"ל דאורייתא י"ל דלענין חדש לא בטלה קדושה כיון דנתחייבו מיד קודם כיבוש דמושבותיכם דריש בכל מקום שאתם יושבים ואע"ג דחלה נמי נתחייבו קודם כיבוש ואפ"ה בזמה"ז דרבנן היינו משום דכתיב בבואכם בביאת כולכם. אבל חדש לא בעינן ביאת כולם אבל למ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא ולא נתחייבו אלא לאחר כיבוש וודאי דבטלה קדושה גם לענין חדש ומהיכן הביאו העומר ולמה הביאו עומר כלל כיון דלא בא להתיר. ועוד אי נימא דלמ"ד חדש בח"ל דאורייתא לא בטלה קדושה ראשונה לענין חדש. א"כ הא דתנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ופריך הש"ס במנחות מקרא דלאכלה ולא לשריפה ואמאי לא הביאו עומר מאלו המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל דלענין חדש מיקרי מושבותיכם ושביעית לא נהגא מה"ת. ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל וכפי שביארתי לעיל דשביעית דרבנן אפי' בזמן בית שני מאי פריך הש"ס מקרא דלאכלה ולא לשריפה כיון דליכא איסור דאורייתא וי"ל דחדא מתרצא בחברתה דהש"ס פריך על משנה דשומרי ספיחים דמשמע דתקנה קדומה היא מעולם אפי' בשעה ששביעית נוהגת ד"ת והכתיב לאכלה ולא לשריפה. אבל בזמן בית שני בכל המקומות שביעית מדרבנן ואין חילוק בין מקומות שהחזיקו עולי בבל. ובין מקומות שלא החזיקו ואפי' במקומות שלא החזיקו. ובירושלמי בחלה איתא לחד מ"ד דאפי' קמה יבשה שמצאו בשעת כניסתן לארץ נאסר להם משום חדש. והתוס' ז"ל בר"ה הביאו דברי הירושלמי ונראה משום דס"ל דא"י מוחזקת היא מימות אבותיך וכדכתי' לזרעך נתתי כדאמרינן התם לענין חלה ועי' תוס' ר"ה שם. אבל מ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא ולא נאסר להם חדש אלא לאחר ירושה וישיבה נראה ברור דלא מצי סבר כמ"ד מאליהם קיבלו עליהם המצות דא"כ גם בארץ מדבריהם הוא ועומר למה בא:

ועוד קשיא לי לשיטת הרמב"ם ז"ל היאך הביאו ביכורים לעזרה בזמן בית שני. כיון דבטלה קדושת הארץ וביכורים לא נתחייבו ג"כ אלא לאחר כיבוש. ואע"ג דאשכחן ביכורים דרבנן כמו מארץ סיחון ועוג ומסוריא מ"מ משמע במשנה ביכורי' דאיכא ביכורים דאורייתא ג"כ. ועוד דאי נימא דביכורים בזמן בית שני מדרבנן. א"כ מאי פריך הש"ס בגיטין ממתניתין דתנן המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה הימנו מביא ביכורים מפני תיקון העולם ולמ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י יביא מה"ת ומאי קושיא כיון דאפי' בזמן הבית ביכורים דרבנן שפיר יש לעובד כוכבים קנין. כי היכי דיש לעובד כוכבים קנין בסוריא. וכן כתבו הראשונים ז"ל דלמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן יש קנין לעובד כוכבים וגם אין לומר דביכורים שאני משום דמצותן להניח אצל המזבח לא בטלה קדושת הארץ כ"ז שהבית קיים. דא"כ אפילו למ"ד יש קנין יביא ד"ת כיון שחזר ולקחה מן העובד כוכבים. וכגירסת הרמב"ם ז"ל. ומאי איכפת לן אי הוי כיבוש יחיד. כיון דלא בעינן לגבי ביכורים כיבוש חדש וקדושה ראשונה קיימת:

ועוד יש לדקדק למאי דקי"ל דבכור ומעשר בהמה אינו בא מח"ל משום דאיתקש למעשר דגן ממקום שאתה מביא מעשר דגן משם אתה מביא בכור ומעשר. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהל' בכורות. וא"כ בזמן בית שני דלא הביאו ד"ת מעשר דגן גם בא"י עצמה מפני מה הביאו בכור ומעשר דהא לגמרי איתקשו אהדדי. ועיין בזבחים פ' פרת חטאת דיליף ר"ש התם מקרא דויעשו את הפסח בגלגל דלא קרבו אלא פסח וחובות הקבוע להם זמן. משמע דלת"ק קרבו גם חובות שאין קבוע להם זמן. וחובות שאין קבוע להם זמן היינו בכור ומעשר בהמה וקרבו הם אע"ג דמעשר דגן לא הביאו עד אחר כיבוש וחילוק. ועי' ריש בכורות דפליגי אי קידשו בכורים במדבר. ועי' שם גמרא דף קיט ותוס' שם בד"ה באו לנוב וגבעון. ועוד דבבכורות משמע דגם בזמה"ז ראוי מעשר בהמה להקרבה מדאמרינן התם דאסור לעשר בזמה"ז משום תקלה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות בכורות דילמא יאכל תמים ועבר על קדשים בחוץ ואי לא חזי להקרבה אמאי עובר עליו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזי לפנים. ועוד מוכח כן מהא דאמר רב יהודה בתמורה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ופריך פשיטא. ומשני מ"ד ליחוש דילמא יטיל בו מום לאחר שיצא קמ"ל ואי לא חזי להקרבה הא אפי' לאחר שיצא ליכא איסורא דאורייתא להטיל בו מום וכן משמע התם מהא דקאמר בכור נמי מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן בהמה להקרבה וליכא משמע דבלא מומא חזי להקרבה אע"פ שנולד קודם בנין וכניסה לארץ. וצ"ל דלענין זה לא הוקש למעשר דגן. ועיין תוס' זבחים שם בד"ה באו לנוב וגבעון. ולענין מתנות וראשית הגז למאי דנהוג עלמא כר' אילעאי דאינו נוהג אלא בארץ ג"כ יש להסתפק אי בזמה"ז בארץ נמי אינו אלא מדרבנן או אפשר כיון דלאו חובת קרקע הם חיובן ד"ת בארץ אפי' בזמה"ז וצ"ע בזה בדברי הפוסקים:

ועוד קשה דמהא דאמר ר' יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ויליף מינה בריש מ"ק דתוספת שביעית לא נאסר אלא בזמן המקדש מדאיתמר הילכתא להני מילי כחדא וכמו שכתב רש"י ז"ל שם. ועיין רש"י בסוכה שכתב דכל חד לחוד גמירי לה ור' יוחנן הוא דאמרן יחד והוא דלא כמו שכתב בסוגיא דמ"ק וכנ"ל. עכ"פ משמע דשביעית עצמה ד"ת אפי' בזמה"ז. וכן מוכח ממשנה דקדושין מעשה בא' כו'. ושל שביעית היתה משמע דשביעית נוהגת מה"ת. ועוד משמע כן בכמה דוכתי:

וכתב המשל"מ ז"ל בפ"י מהל' מאכא"ס דלשיטת הרמב"ם ז"ל חדש וערלה וכלאים בזמה"ז בא"י ג"כ מדבריהם ובערלה ספיקא מותר. וכן כתבו התוס' בשמעתין דלמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן כלאים נמי דרבנן. וכבר כתבתי לעיל מה שנראה לי לענין חדש. ולענין ערלה וכלאים ג"כ נראה לי כיון דאיסורן היה קודם כיבוש וחילוק לא בטלה קדושת הארץ לענין איסורין אלו. דע"כ לא בטלה אלא קדושה שע"י כיבוש כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. אבל אלו שנתחייבו קודם כיבוש איסורן נוהג לעולם. וכן משמע פשטי' דמשניות דכלאים ופשטי' דסוגית הש"ס בקדושין דבא"י ד"ת היא גם בזמה"ז. אלא דיש לדקדק אי נימא דבאיסורין אלו לא בעינן כיבוש גמור. א"כ אמאי בסוריא קיל איסורייהו כמבואר לענין ערלה נהי דהוי כיבוש יחיד הא לא בעינן גבייהו כיבוש גמור. וכיון דברשות ישראל הם יהיה להם דין א"י כמו שנא' כל המקום אשר תדרוך כו'. וצ"ל דמ"מ כ"ז שלא נכבשה א"י כולה בגבולותי' כיבוש שאר ארצות לא חשיב כיבוש לכל המצות. וכדאית' בספרי אלא דאכתי יש חילוק בין מצות שנתחייבו מיד למצות שנתחייבו לאחר כיבוש במקומות שלא כבשום עולי מצרים ג"כ דלענין המצות שלא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה נראה דבאלו המקומות אינן מחוייבים מה"ת אפי' למ"ד אין קנין לעובד כוכבים כיון שלא נכבשו מעולם. ובהני מצות שנתחייבו מיד וודאי חייבים בכל המקומות. וי"ל כיון דכל המקומות נשארו למס עובד גם הם חשיבי כלאחר כיבוש. ועיין בזה בירושלמי ריש שביעית באורך ובמס' חלה שם:

וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"א מהל' תרומות פירות א"י שיצאו לח"ל פטורים מן החלה ומעשרות ופירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשר מדבריהם משמע דלענין מעשרות אינו אלא מדבריהם. וכבר דקדק על זה הכ"מ ז"ל מנ"ל. ויש להביא ראיה לזה מהא דפליגי אי יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר ואי נימא דפירות ח"ל שבאו לארץ חייבים ד"ת. א"כ נהי דיש קנין לעובד כוכבים מ"מ כיון שבאו ליד ישראל הרי הם כמו שנכנסו לארץ וליחייבו במעשר. ובירושלמי חלה אמרינן התם לר' יהודה דר"א ור"ע פליגי בפירות ח"ל שנכנסו לארץ ור"א פוטר והשיב לו ר"ע מקמחים וסלתות שמצאו ישראל בשעת כניסתן לארץ דנתחייבו בחלה אע"ג דגדולי פטור הם:

ושם במשנה חלה פליגי רבנן ור' יהודה בעפר הבא בספינה לארץ דרבנן מחייבי. ור"י קאמר אימתי בזמן שהספינה גוששת. ומשמע בריש גיטין דטעמא דרבנן משום דספינה של חרס הוי כנקובה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם. ובירושלמי נראה דאמרו בה טעמא אחרינא ור"י ורבנן אזלי לטעמייהו דר' יהודה מהמדבר עד הלבנון אין בכלל אלא מה שבפרט ודווקא א"י הוא דקדושה. אבל שאר ארצות אין לה קדושה כלל אפילו אם כבשוה ישראל. ומש"ה בעי דווקא ספינה גוששת. אבל בלא"ה אע"ג דהעפר בא לארץ והוי דומיא דשאר ארצות שכבשוה ישראל מ"מ אינה חייבת במעשר ורבנן לטעמייהו דדרשי כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם לשאר ארצות דגם עליהם חלה הקדושה למצות. וה"ה עפר שבא לארץ דהוא עצמו חייב. ולפ"ז הוי ליה להרמב"ם ז"ל לפסוק כרבנן דר"י גבי ספינה אלא דסמך אהא דאמרי' בש"ס דילן דאימתי דר"י הוא לפרש. והדברים עתיקים וצריכין עיון רב ויצאתי קצת חוץ לגדר הפשט כי לפרש באתי ועדיין לא נתבררו הדברים עד יבא המורה צדק. ודו"ק בכל הנ"ל:

גמרא אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא כו': אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה. ופי' רש"י ז"ל דאמרי בי רב פליגא אהא דרב דלעיל. ופסקו כר' יוסי דמתניתין דזכר וודאי הוא. והיינו דרב הונא אמר רב לקמן דאנדרוגינוס חייבין עליו משני מקומות דאמרי בי רב דהכא היינו רב הונא. וכדאמרינן בשמעתין. וא"כ הילכתא כרב בהא דשמואל ור"י נמי כוותיה ס"ל דאנדרוגינס זכר הוא. אבל הרי"ף ז"ל מפרש הא דאמרי בי רב הלכה כר"י היינו נמי ר' יוסי דברייתא כי הא דרב. ויש להביא קצת ראיה לפי' ז"ל מהא דאמרינן באנדרוגינוס מה לי אמר שמואל וקאמר ת"ש מהא דאמר שמואל ליתא לברייתא מקמי מתני'. וא"כ היינו הא דרב לפי' רש"י ז"ל. ואמאי לא קאמר שמואל באנדרוגינוס וקושי וקידוש. אבל לפי' הרי"ף ז"ל ניחא דכר' יוסי דמתניתין לא איצטריך ליה ליפסוק הלכה כמותו דלא מצינו מאן דפליג עלי' ור' אליעזר נמי כוותי' ס"ל. ונהי דמצינו כמה משניות דס"ל דספק הוי מ"מ כאן במתניתין לא אשכחן פלוגתא וכן משמע קצת דאהני תרתי דאמר רב הלכה כר' יוסי אמר ליה שמואל לרב ענן דלא ס"ל הכי. והיינו באנדרוגינוס והרכבה. אלא דקשה לשיטתו מהא דאמר רב הונא אמר רב לקמן חייבים עליו סקילה משני מקומות אלמא דרב הונא משמי' דרב ס"ל דזכר הוא ואמרי בי רב דהכא היינו רב הונא וכדאמרינן בשמעתין. וראיתי בנימק"י שכתב דאמרי בי רב דהכא היינו רב המנונא. ולא הבנתי דהא בהדיא אמרינן הכא דהיינו רב הונא. אבל לנוסחא דילן דגרסי' לקמן אמר רב יהודה אמר רב חייבין עליו כו' א"ש. ולפי שיטת הרי"ף ז"ל אין חייבין עליו סקילה כלל. ולשיטת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל חייבין עליו בב' מקומות:

והרמב"ם ז"ל כתב ג"כ בפי' המשניות ובחיבורו דהלכה כר' יוסי דברייתא דספיקא הוי ואינו מאכיל בתרומה. אלא דלענין סקילה פסק כר"א דמתניתין דחייבין עליו סקילה כזכר היינו במקום אחד לבד וכבר עמד עליו הרשב"א ז"ל דהא ר"א משמע דס"ל דזכר וודאי הוא. וכדאמרינן לעיל בין למר בין למר מיפשט פשיטא ליה. וכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מהא דאמר רב חסדא לא לכל אמר ר"א אנדרוגינוס זכר מעליא הוא. משמע דס"ל לרב חסדא דלר"א נמי לאו זכר וודאי הוא. והא דמחייב עליו סקילה כזכר היינו מריבוי' דואת זכר. ולפ"ז מצינן למימר דר' סימאי דאמר דחייבין עליו משני מקומות ג"כ לא ס"ל דזכר וודאי הוא אלא הכל מריבויא דקרא דכתיב משכבי אשה וא"ש השתא דלא תיקשי מהא דרב הונא אהא דאמרי בי רב וכולהו בחדא שיטתא קיימי ואתי נמי שפיר הא דאמרינן לקמן ארב הונא הוא דאמר כר' סימאי ולא קאמר הש"ס דאמר כר' יוסי ור"ש דמתניתין דס"ל נמי דחייב משני מקומות כדאמרי' בשמעתין וכן הקשה הרשב"א ז"ל ולדברי הרמב"ם ז"ל ניחא כיון דאפילו אי לאו זכר וודאי הוא חייבין עליו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה א"כ תו לא שמעינן מאי אמרי ר"י ור"ש לענין חיוב סקילה דהם אתו לאשמועינן דזכר וודאי הוא. אלא דלפי משמעות לשונו ז"ל בפי' המשנה דספק גמור אי זכר אי נקיבה א"כ למה יתחייב משני מקומות שמא נקיבה היא ואפילו במקום זכרות אין לחייב אם נקיבה היא:

אבל הרמב"ן ז"ל בחי' כתב דלר' יוסי דברייתא לאו ספק אלא בריה בפ"ע הוא ולאו זכר גמור ולאו נקיבה גמורה. ולפ"ז א"ש דמחייבין עליו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ולפי שיטה זו מצינן למימר דרב ושמואל ס"ל כר"ל דרבי יוסי דמתני' ס"ל דספק הוא ואפ"ה שפיר קאמרי' דמתני' וברייתא פליגי אהדדי דמתני' ס"ל דספק הוי וברייתא ס"ל דבריה הוא:

והעולה להלכה לפי שיטות אלו. לדעת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל קי"ל כר' יוסי דמתני' דזכר וודאי הוא ומאכיל את אשתו בתרומה וחייבים עליו בב' מקומות. ולדעת הרי"ף ז"ל הוי ספק ואין מאכיל את אשתו בתרומה וגם אין חייבים עליו כלל כיון דספק נקיבה הוא. ולדעת הרמב"ן ז"ל אינו מאכיל את אשתו בתרומה משום דבריה בפ"ע הוא אבל חייבין עליו משני מקומות מריבוי' דאת זכר. ולדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ אינו מאכיל את נשיו משום דספק הוא ופסק כר"א דחייבין עליו כזכר והיינו משום דאמרינן לקמן דרבנן הכי ס"ל ור' סימאי יחידאה הוא ולרבי נמי הכי ס"ל וכן איתא בירושלמי דר' יוחנן הכי ס"ל:

ולענין אם נבעל אנדרוגינוס לפסול לו אם נפסל מן התרומה לדעת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל נראה פשוט דלא נפסל מן התרומה כיון דזכר ודאי הוא ואין זכר נפסל. וכן לדעת הרמב"ן ז"ל דבריה הוא ג"כ יש לומר דאינו נפסל לתרומה כיון דלא מספקינן ליה בנקיבה. אבל לדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ודאי נפסל מן התרומה מספק שמא נקיבה הוא ומסתברא דנפסל מב' מקומות כי היכי דבכל פסולי תרומה נפסלת מב' משכבות ואם נבעל למינו לאנדרוגינוס היה נראה דאינו נפסל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבמינו נמי נפסל אם נבעל לפסול במקום נקבות. והיינו משום דמ"מ נבעלה לפסול לה. כיון דביאתו ביאת זנות ואפילו אם נקיבות הם אפשר דמוזהרות זה על זה דהא בעילת זנות היא אבל במקום זכרות אינו נפסל והיינו כיון דחייבה עליו התורה כזכר יש לו דין זכר ואין זכר פוסל את הזכר ועיין בכ"מ ז"ל באורך. אבל הראב"ד ז"ל כתב דמכל המקומות נפסל ומוצא הדברים הוא מן הירושלמי בפירקין דאיתא התם קידש אין חוששין לקידושיו נתקדש חוששין לקידושיו נבעל נפסל מן התרומה כנשים ר' ניחא ב"ר סבא ור' יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל את הזכר ואם נקיבה היא אין נקיבה פוסלת נקיבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקיבותו של זה ופי' הכ"מ ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דצד נקיבותו היינו מקום נקיבות והקושיא דאם זכר כו' קאי אהא דאמר ר' יונה מין במינו בכל שהוא היינו באיזה מקום שיהיה. ומשני דאינו פוסל אלא בצד נקבות. אבל אין לפרש דמצד נקבותו פוסל בכל ענין דהא לדעת הרמב"ם ז"ל אין כאן ב' צדדים אלא ספק זכר ספק נקיבה. ואחרי העיון בדעת הירושלמי א"א לפרש כן מהא דאמרינן התם מאכיל את נשיו ואינו מאכיל את עבדיו מאכיל את נשיו מכח זכרותו ואינו מאכיל את עבדיו מכח זה וזה נתחלל צד נקיבה שבו. הרי מבואר להדיא דלשיטת הירושלמי יש בו ב' צדדים זכרות ונקיבות ומאכיל את נשיו מצד הזכרות וקידושיו קידושין ואע"ג דהוא עצמו אסור לאכול בתרומה מצד נקבותו שנתחלל מ"מ אשתו לא נפסלה בשביל זה דהא צד זכרות לא נתחלל והוי כמו ערל וכל הטמאים דמאכילין את נשיהם. אבל עבדיו אין אוכלין דהא יש קנין בהם גם לצד נקיבו' ועבדי חללה אין אוכלין. ואפי' למ"ד דודאי זכר הוא מ"מ יש לו צד נקיבות ליפסל מן התרומה. ומש"ה מיפסל נמי מאנדרוגינוס מינו. ולפ"ז מצינו בירושלמי שחילק בין מקום נקבות למקום זכרות ויש לומר דבתרוייהו נפסל וגם אפשר לומר דאפילו נבעל לזכר ודאי אינו נפסל אלא במקום נקבות דזה הוא צד נקבות. אבל לדידן דקי"ל דספק הוא לא שמעינן דמיפסל ממינו. כיון דלית ביה ב' צדדים אלא או זכר ודאי או נקיבה וודאית ואין זכר פוסל כו'. ואין נקיבה פוסלת כו' ומדעת הראב"ד ז"ל נראה דמפרש דעת הירושלמי כמו שפי'. אלא דכתב דכן נראה עיקר להלכה דנפסל בכל המקומות ואפילו במינו ולדידי צ"ע דמשיטת הש"ס דילן משמע דליכא מ"ד דב' הצדדים יש בו זכר ונקיבה כדמוכח מהא דאמרי' (שבת קל"ז) דלא לכל אמר ר"י דאנדרוגינוס זכר הוא מדפוסל אשה ואנדרוגינוס לקדש מי חטאת אלמא דמספקא ליה באשה. ואי נימא דאיכא מ"ד דתרוייהו אית ביה א"כ לא קשיין אהדדי דלענין מילה דוחה שבת מצד זכרותו ולקדש פסול מצד נקבותו ולמה ליה למימר דאתיא מקרא דכל זכר אלא ודאי משמע דמ"ד דזכר הוא אין בו אלא צד אחד. ולא מצינו בש"ס דילן אלא או זכר וודאי או ספק או בריה בפ"ע לא זכר ולא נקיבה. אבל שיהיה בו ב' הצדדים ליכא למ"ד. וי"ל דהירושלמי נמי לא קאמר אלא לענין ביאת זנות כיון דיש לו צד נקבות אבל לא לשאר מילי:

ויש לדקדק לשיטת הרא"ש ז"ל דפסק כרבי יוסי דמתני' דזכר וודאי הוא א"כ תיקשי הא דפסק בפרק ר"א דמילה דאנדרוגינוס אין מילתו דוחה שבת ואמאי כיון דזכר ודאי הוא. ולזה יש לומר דמקרא דערלתו ממעטינן ליה וכדאיתא התם בפ' ר"א דמילה ואכתי תיקשי מהא דפסק לענין שופר דאנדרוגינוס אינו מוציא שאינו מינו ואמאי כיון דזכר גמור הוא ומאכיל את אשתו בתרומה מה"ת. וראיתי בדעת הראב"ד ז"ל שם שכ' דאפי' מינו אינו מוציא משום צד נקבות שבו וכדאמרינן גבי חצי עבד וחצי בן חורין. ונראה דאזיל לשיטתיה גבי נבעל לפסול לו שהבאתי דבריו ז"ל לעיל דאפי' במינו נפסל בכל מקום משום צד זכרות של זה וצד נקבות של זה. אבל כבר כתבתי לעיל דלא אמרינן הכי בירושלמי אלא לענין ביאת זנות אבל לשאר מילי לא שמענו לשום מ"ד שיהיה לו שני צדדים ובירושלמי אמרו התם דזכר הוא לכל דבר להאכיל את אשתו ומעיד ומנחתו כליל ע"ש עוד כמה דברים ואפ"ה נבעל לפסול נפסל משום ביאת זנות אבל שיהי' חציו זכר וחציו נקיבה ליכא למ"ד ואפי' מ"ד דבריה בפ"ע הוא היינו דבריה חדשה הוא ולא זכר ולא נקיבה. והא דאמרי' בחגיגה בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד"א הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב אלמא דיש לו ב' הצדדים הא קאמר התם קמ"ל דבריה בפ"ע הוא. ואפ"ל דהראב"ד ז"ל מפרש הא דאמרינן הכא לר' אליעזר דלא לכל אמר דזכר הוא. וכן אמר רב חסדא לר' יהודה דאמר דמילתו דוחה שבת דלא לכל אמר דזכר הוא משמע דהני תנאי ס"ל דיש בו ב' צדדים חציו זכר כו' אבל אין זה מוכרח אלא ה"ק אע"ג דמרבי מקרא להני מילי דיש לו דין זכר אבל לא לכל מילי. ודווקא בהני מילי הוא דרבי קרא. אבל לענין כל המצות שנאמר בו דחציו מחוייב בכל המצות וחציו השני פטור זו לא שמענו. ועיין בדעת הה"מ בהל' שופר שחילק שם בין חצי עבד כו' לאנדרוגינוס משום דזה בידי אדם וזה בידי שמים ולפמש"כ אין צריך לזה ואפשר כוונת הה"מ ז"ל ג"כ הכי הוא דבידי שמים לא שייך לחלק לחצאין אלא בריה בפ"ע היא. וכן בכוי ליכא למ"ד שיתחלק לחצאין חציה חיה וחציה בהמה אלא או ספק או בריה בפ"ע היא. והא דאיצטריך גבי מילה קרא דערלתו למעוטי וגבי עולת ראיה קרא דזכורך היינו למ"ד דבריה בפ"ע היא וסד"א כיון דיש לו זכרות מיחייב בהו קמ"ל דפטור. או אפילו למ"ד דזכר ודאי הוא מ"מ בהני גזירת הכתוב הוא דפטור. אבל לכל המצות לית ביה חיובא אלא או מספק או למ"ד דזכר וודאי הוא. אבל למ"ד בריה בפ"ע הוא לא מיחייב מה"ת במצות של אנשים כל היכא דליכא ריבויא. וכן מבואר בדעת הרמב"ם ז"ל בהל' נזירות גבי האומר הריני נזיר שזה איש או שזה אשה או לא איש ואשה דהוי נזיר היינו משום שיש בו דינים שוה לזה ולזה כו'. אבל לא בטבעו ותולדתו ע"ש. עכ"פ על דעת הרא"ש ז"ל הקושיא במקומה עומדת כיון דפסק הכא דזכר וודאי הוא אמאי לא יוציא גם שאינו מינו. שוב ראיתי בדעת הרא"ש ז"ל בבכורות דמספקא ליה לענין הלכה אי כשיטת הרי"ף ז"ל דהלכה כר' יוסי דברייתא או כשיטת התוס' ז"ל דהלכה כר' יוסי דמתני' דזכר הוא ופסק התם לחומרא לענין בכור. דלר' יוסי דברייתא דאמר בריה הוי לענין בכור אינו קדוש כלל. וכחכמים דהתם ומשום דחש לדעת התוס' ז"ל דזכר הוא פסק לחומרא דקדוש ואינו נאכל אלא במומו ואזיל התם בשיטת הרמב"ן ז"ל דר' יוסי דברייתא בריה בפ"ע הוא דקאמר ודלא כשיטת התוס' ז"ל שכתב דלר' יוסי ספיקא הוי:

אבל הרמב"ם נראה דפסק דספיקא הוי וכמבואר בדבריו בהל' אישות וכן מבואר במשנה בפ"ב דזבחים דטומאתן בלובן או באודם ספק הוא. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהל' מטמאי מו"מ ואפ"ה לענין בכור פסק כחכמים דאינו בכור אלא נגזז ונעבד ועיין תוסי"ט פ"ט מבכורות שעמד ע"ז:

ונראה ליישב ע"פ דבריו ז"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח שכתב הטומטום והאנדרוגינוס אע"פ שאין לך מום גדול מהם הרי הם פסולין למזבח מדרך אחר כיון שהם ספק זכר ספק נקיבה הרי הם כמין אחר. ומש"ה פסול אפי' בעוף. משמע מדבריו ז"ל דמ"ד ברי' הוא לא דפשיטא ליה דבריה אחריתי הוא אלא מפני שהוא ספק מחשיב ליה כברי' אחריתי לענין קרבנות דבעינן זכר ודאי ונקיבה ודאית. והיינו טעמא דחכמים דאמרי דאינו בכור משום דחשיב כבריה אחריתי ולאו זכר הוא:

אלא דצ"ע מ"ש דלענין בכור חילק בין אנדרוגינוס לטומטום דאנדרוגינוס אינו קדוש כלל וטומטום קדיש מספיקא כרב חסדא בבכורות. ומ"ש לענין ערכין וקדשים לא חילק בין אנדרוגינוס לטומטום. וכי היכי דלענין קדשים כתב דטומטום נמי כמין אחר הוא ה"נ לענין בכור אמאי קדוש מספיקא. ועוד דבבכורות סוף פ' על אלו מומין קאמר הש"ס לרב חסדא דגם לענין ערכין וקדשים סמי מכאן טומטום. וכבר האריך בזה הלח"מ ז"ל בפ"ב מהל' אישות ע"ש. והנה מה שפסק לענין ערכין וקדשים דטומטום ואנדרוגינוס אינן בכלל וודאי לא תיקשי דהא מצינו לר"ש דאמר דאנדרוגינוס אינו קדוש בבכורה אע"ג דס"ל הכא דזכר וודאי הוא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בבכורות משום דמ"מ אימעט מקרא דהזכר. א"כ כש"כ למ"ד דספק הוי דמצינן למעוטי וכן אשכחן לר"ש דממעט לטומטום ואנדרוגינוס משום דגמר תחת תחת מקדשים אלמא דגם לענין קדשים אימעוט אע"ג דזכר הוא וכן מוכח מהא דרבי יהודה ס"ל דטומטום ואנדרוגינוס אין נערכין אף על גב דסבירא ליה דאנדרוגינוס ספק הוא כדאיתא לעיל בפירקין דף ע"ב וכמו שכ' התוס' ז"ל בבכורות. ומטעם זה קשיא לי הא דאמרינן בשבת פ' ר"א דמילה. ולקמן בסוף פירקין לא לכל אמר ר"י אנדרוגינוס זכר הוא ולא לכל אמר ר"א כו' שאם אי אתה אומר כן במוקדשין יקדש והא ר"ש דאמר דזכר הוא מדמאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא ואפ"ה במוקדשין לא קדיש. אלא די"ל דרב חסדא הוא דקאמר הכי. ולטעמיה אזיל דס"ל דמספיקא שפיר קדוש כמו בטומטום. ואפשר דס"ל כר"ל דר"י ור"ש מאכילה בתרומה דרבנן קאמרי. אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דלר"ש מאכילה בתרומה דאורייתא. ואפ"ה ממעטינן ליה מזכר דאינו קדוש בבכורה ובקדשים כ"ש דלמ"ד ספיקא הוא דממעטינן ליה:

אבל מה שחילק גבי בכור בין טומטום לאנדרוגינוס צ"ע כיון דתרווייהו הוי ספק ואי משום דמחמת ספיקן חשיבי כמין אחר. וכמו שכ' בפ"ג מהל' איסורי מזבח. א"כ טומטום נמי לא ליקדש בבכורה. וצ"ל דפסק כר' יוסי דאנדרוגינוס לחוד הוא דבריה הוי וכמבואר שם בתוספתא דביכורים. אבל טומטום אינו כן כו'. והיינו כיון דספיקו של אנדרוגינוס הוא ספק לעולם חשיב כבריה אחריתי. אבל טומטום כיון דאפשר להתברר לא חשיב בריה. ואע"ג דלענין עוף קדשים כתב דהוו תרווייהו כמינא אחרינא. מ"מ לענין בכור דקדושה הבא מאליה היא קדוש מספיקא ועדיין צ"ע. ואחר כל הנ"ל נתברר דלדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ טומטום ואנדרוגינוס ספיקא הוי לענין כל מילי. והיינו טעמא דלא כתב לענין מעשר בהמה דטומטום ואנדרוגינוס אינן נכנסין לדיר להתעשר ואע"ג דגבי קדשים כתב דלא קדושים מ"מ ע"כ ת"ק שם לא גמר מעשר מקדשים לענין זה. ועיין בלח"מ פ"א מהל' א"ב שהקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב דנושא לכתחילה. דהא פריך הש"ס ממתני' לר"ל דאמר דספק הוא ע"ש. וכן הקשה הרשב"א ז"ל אבל בתוספתא דביכורים תני נמי דנושא אבל לא נישא אע"ג דברייתא זו ס"ל דספק הוי וכדקתני התם דמטמא באודם כנשים. ופסול מן העדות כנשים. ובתוספתא זו שנדפסה סוף ספר זרעים יש הרבה דברים אשר צריכין ביאור. חדא הא דמייתי התם וזוקק ליבום כאנשים לא קי"ל הכי משום דהוי סריס חמה. ואפשר אפילו ר"א מודה בזה כיון דאין לו רפואה. ובמשנה ג' תני התם ואינו נבעל בעבירה כנשים. וגם זה אינו מובן דהא כבר תני אבל לא נישא ואפי' במקום נקבות איסורא איכא ואפ"ל דנתכוין לענין לפסול מן התרומה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במשנה ה' שם ואין חייבים על מכתו כו' נראה דלא גרסינן לה. והא דתני התם ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה אינו נזיר ג"כ נראה דצ"ל הרי זה נזיר. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ועיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' זכיה ומתנה ובפ"ה מהל' נחלות. ובדברי הה"מ ז"ל ובלח"מ ז"ל שם ועדיין צ"ע. וכן פסקי הטור ז"ל בזה צ"ע דבטור א"הע סי' מ"ד כתב בשם הרא"ש להלכה דזכר הוא. וכבר כתבתי דברי הרא"ש ז"ל בבכורות דמספקא לי' להלכה. וכדמוכח מכמה מקומות מדבריו ז"ל. וגבי נחלות כתב דבריה הוי. וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל. ועיין בש"ג שנראה מדבריו דלמ"ד דזכר הוא מייבמים את אשתו וגם הוא מייבם. וכתב שכן הוא דעת הרא"ש. והרי הרא"ש ז"ל כתב בפ"ב דברי התוספתא שהביא הרי"ף ז"ל דאשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתייבמת וכ"ע מודים דסריס חמה הוא. ודו"ק בכל הנ"ל. ועיין בא"הע בטור וב"י וש"ע סי' קע"ב:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ואנא אמינא לרבי יוסי. דהא מתני' ר' יוסי קאמר לה אנדרוגינוס כהן וכו' ולדידיה אמינא אף מאכילה בחזה ושוק דהא תרומה נמי לר' יוסי דאורייתא היא אף בזמן הזה: ירושה ראשונה. בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ: שלישית אין להם. כלומר לא בעי למהדר ומירתא דירושה עומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס: וסבר ר' יוחנן כו'. קס''ד האי דמותיב דטעמא דר' יוחנן לאו משום דסמיך אשאני אומר אלא משום דאי הוי נמי איפכא לא איכפת לן דלא בעינן רבויא בדרבנן אלא מכי איערב בטיל ליה: נתן סאה ונטל סאה כשר. גבי שאר משקין ומי פירות ותמד שהחמיץ קאי במס' מקואות ואשמועי' דאע''ג דחזר ונטל ואיכא למימר הא חסר ליה מקוה שהסאה הזאת אין משלימתו שאין ראויה למקוה אפ''ה כשר דמכי יהבו לגביה בטל ליה והוו להו ארבעים וחד כולן ראוין וכי שקל חד סאה פשו ארבעים אבל איפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר ליה וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר דמשקין הללו אין משלימין את המקוה: מאי לאו דנשתייר רובו. עד י''ט סאה יכול לעשות כן אבל טפי לא דבעינן דניהוי רובא מי גשמים אלמא אע''ג דפסול שאיבה דרבנן בעיא רובא בכשרות: דלא נשקול רובא. אבל עד פלגא שפיר דמי: ואיבעית אימא. לעולם בעינן רבויא בדרבנן והאי דקאמר אע''פ שלא רבו חולין משום דתלינן אשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואין כאן איסור אבל הכא ליכא למימר שאני אומר כה''ג דהא מיא מיד מבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה: תנן אנדרוגינוס נושא לכתחלה. אלמא זכר מעליא הוא וקשיא לריש לקיש דאמר אין מאכיל בחזה ושוק: תני אם נשא נשוי. דבעיא גיטא מיניה משום ספק זכר ולעולם ספיקא הוא: מאי אבל לא נישא. משמע דיעבד: ה''ג נושא נמי דיעבד אמרי לא נושא לכתחלה אבל לא נישא דיעבד נמי לא. ולעולם קשה ליה לר''ל ודייקא כר' יוחנן: ומותבי' לר' יוחנן והא מדקתני סיפא כו': משני מקומות. אפי' בנקבותו וטעמא מפרש לקמן מקרא בשמעתין: ור''א סבר כזכר. במקום זכרות אין במקום נקבות לא:
ירושה ראשונה ושניה יש להן כו'. פר''ח ראשונה ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קדשה לעולם ולא יתכן לפרש כן דבסוף פרק יוצא דופן (נדה דף מז. ושם) מפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה וא''כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק עוד שאל ה''ר שמואל מאניוב את ר''י דהכא קאי ר' יוחנן כר' יוסי דירושה ראשונה ושניה יש להם דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ובפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קז:) קאמר הש''ס לר' יוחנן דקדשה לעתיד והשיב ר''י דלמעשרות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד אבל קדושת ירושלים והבית קדשה שקדושת מחיצות קיימא כל שעה מאשר לו חומה דדרשי' במגילה (דף י: ושם) אע''פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן אי נמי קדושת ירושלים משום דאיקרי נחלה אין לה הפסק א''נ משום דכתיב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד ואתי שפיר דבפ''ק דמגילה (דף י.) בעי למימר דקסבר רבי אליעזר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד ורבי יהושע אית ליה התם בהדיא הכי ובריש ביצה (דף ד.) אית להו דליטרא קציעות בטלה ואם כן סברי דתרומה בזמן הזה דרבנן ובטלה קדושת הארץ וכן לר''ל ר' יוסי סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ובפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס: ושם) גרס בכל הספרים א''ר יוסי משום ר' ישמעאל כו' לעולם קסבר קדשה לעתיד אלא יש לחלק בין קדושת הארץ למחיצות עוד שאלו דהכא משמע דסבר רבי יוחנן דקדושת הארץ דאורייתא ובמדרש רות משמע דהוי דרבנן דקאמר ר' יוחנן מעשרות כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן והשיב ר''י דאיכא למימר דהא דקאמר הכא ואנא דאמר כר' יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דר' יוסי דאנדרוגינוס דמתני' קיימי ועוד אר''י דאין נראה ששום חכם יאמר שקדושת הארץ בזמן בית שני למעשרות ולכל מצות התלויות בארץ היתה מדרבנן וההיא דמדרש איכא לאוקמי במעשר פירות וה''ק כיון שגלו נפטרו ממעשר דאורייתא והם חייבו עצמן מאליהם כשחזרו יותר ממה שהיו חייבים בתחלה שהוסיפו מעשר פירות ועוד אר''י מתוך הירושלמי דשביעית. פ''י דהכי פירושו כיון שגלו נפטרו שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ולא היה חובה להם לקדש את כל א''י כדאמר (חולין דף ז.) הרבה כרכים כו' וכמו שהניחו במקצת היו רשאין להניח הרבה יותר או שמא הכל אם היו רוצים ואעפ''כ חייבו עצמן מאליהן וקדשו וכיון שקדשו קדשה מן התורה: נתן סאה ונטל סאה כשר. קשה דנהי דשאיבה דרבנן כדאמר בפרק המוכר את הבית (ב''ב דף סו: ושם) מי פירות מיהא פסולין מדאוריי' לטבול בהן כדמוכח פ''ק דפסחים (דף יז: ושם) דאמר משקי בי מטבחיא בקרקע טהורים אמר רב פפא לא אמרן אלא מים אבל דם לא ומים נמי לא אמרן אלא דהוו רביעית דחזיא להטביל מחטין וצנורות כו' משמע דדם לא חזי להטביל בו ועוד אמרי' בכסוי הדם (חולין דף פד. ושם) דג' מים כתיבי וממעטינן מי פירות והיכי פריך מהכא דמדרבנן בעיא ריבוייא ואמי פירות בהדיא קתני לה כדפי' בקונטרס וי''ל דפריך משום דקא פסיק ותני עד רובו אפילו למחטין וצנורות דמדאורייתא לא בעי מ' סאה ונהי דכשמי פירות רוב מתבטלים המים במי פירות ופסול מדאורייתא אף למחטין מ''מ במחצה על מחצה מיהא מדאורייתא כשר למחטין ומדרבנן הוא דבעינן רבייה ועוד י''ל דמדאורייתא קמא קמא בטיל ואפ''ה בעינן רובא לכך פריך שפיר א''נ קאי נמי אתמד שיש בו מים דקחשיב במס' מקוואות (פ''ז מ''ב) ואכולהו קא''ר יוחנן עד רובו: אמר רבי יוחנן עד רובו. משמע דברובו לא אמרינן ראשון ראשון בטל וכן בפרק במה אשה (שבת דף סה: ושם) גבי אבוה דשמואל דעבד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן שלא ירבו נוטפים על הזוחלים ובפ' הנודר מן הירק (נדרים נז:) בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מותר ותימה דבפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עג.) א''ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ונראה לר''י דההיא דמס' ע''ז דאמרינן ראשון ראשון בטל היינו דוקא עד ס' אבל אם אין ס' מן ההיתר לא דא''א להתבטל כיון שיש נ''ט לבסוף דהא טעם כעיקר מן התורה הוא כדאמר באלו עוברין (פסחים דף מד: ושם) ובפרק ג' מינים (נזיר דף לז: ושם) ומ''מ אע''ג דאיכא ס' מן ההיתר אי לאו דנפול קמא קמא היה נאסר כגון אם היה נופל בבת אחת או אם היה מערה בדבר דנפיש עמודיה טפי מפי חבית דלא נפיש עמודיה טפי. מצירצור קטן דביין נסך החמירו יותר מבשאר איסורים כדתנן התם (ע''ז דף עד.) שהוא בכל שהוא וקסבר רבי יוחנן דכי איכא למימר ראשון בטל באיסורא לגו היתירא ולא נפיש עמודיה שבטל והולך עד ס' ולא אמרינן שיאסור בכל שהוא דאמתניתין דהתם קאי וכי פריך התם ממתני' דיין נסך אוסר בכל שהוא מאי לאו דנפול איסורא לגו היתירא לא הוה מצי לשנויי דאיירי בנפיש עמודיה מפי חבית דהא כל שהוא קתני דלא נפיש והא דפריך עלה מיין במים בנ''ט מאי לאו דנפול חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא אע''ג דרבי יוחנן נמי לא קאמר דבטל אלא עד ס' לא פריך אלא מכח רישא מדסיפא איסורא לגו היתירא רישא נמי איסורא לגו היתירא וקתני בכל שהוא ומסיק דכולה מתניתין היתירא לגו איסורא ומ''מ אמת הוא דבנ''ט אסור בכל ענין בין איסורא לגו היתירא בין איפכא: דלא נשקול רובא. תימה היכי מצי למימר הכי הא תנן במס' מקוואות (פ''ד מ''ד) מים שאובין ומי גשמים שהן מתערבות בחצר ובמערה עד מעלות המערה אם רוב כשר כשר אם רוב פסול פסול מחצה על מחצה פסול אימתי בזמן שהן מתערבין עד שלא הגיעו למקוה כו' משמע בהדיא דשאובין דרבנן בעי רבייה: תנן אנדרוגינוס נושא. פירוש דמשמע נשואין גמורים והרי הוא כזכר ומאכיל בתרומה דאורייתא דאי לא הוו נשואין ודאין ה''ל למימר אנדרוגינוס שקדש קידושיו קידושין ומשני תני אם נשא דיעבד ולישנא דלכתחלה דהך סוגיא היינו פי' נישואין ודאין אבל אין לפרש דמדקדק מדשרי לכתחלה לישא ולא אסרינן ליה לכתחלה מספק נשים המסוללות זו בזו דמאחר דמאכיל לר''ל בתרומה בזמן הזה דרבנן לא מסתבר לאוסרו בתחלה מטעם זה ועוד יש לפרש דאנדרוגינוס נושא משמע דחייב לישא דמיפקד אפריה ורביה וא''ת והיכי פריך מאנדרוגינוס נושא אמילתיה דרבי יוסי וצריך לדחוק שהוא סיום מילתיה דרבי יוסי אף על פי שרבי יהודה מפסיק בינתים:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד