יבמות פא ע"א

לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רב המנונא, שאמר: שומרת יבם שזינתה — פסולה ליבמה, שדינה כאשת איש שזנתה! ודוחים: לא, מכאן אין קושיה. אפשר לומר כי הוא הדין אפילו שנבעלה לאחר, נמי [גם כן] פסולה, ואיידי דתנא רישא בדידיה [ומתוך ששנה תחילה בו] בסריס שחלץ, תנא נמי סיפא בדידיה [שנה גם כן בסוף בו] בסריס שחלץ, אבל בענין זה הוא הדין גם כשנבעלה לאחרים.

שנינו: וכן איילונית שחלצו לה אחין — לא פסלוה, בעלוה — פסלוה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שבעלוה, הא [הרי אם] לא בעלוה — לא, אינה פסולה. כמאן [כמי] — שלא כשיטת ר' יהודה, דאי [שאם] כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי אמר]: איילונית זונה היא, ואסורה לכהן בכל מקרה.

א משנה סריס חמה כהן שנשא בת ישראל — מאכילה בתרומה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אנדרוגינוס (שיש לו איברי זכר ואיברי נקיבה) כהן שנשא בת ישראל — מאכילה בתרומה.

ר' יהודה אומר: טומטום (שאין ניכרים בו אברי המין) שנקרע מעטה העור שהיה על אברו ונמצא זכר — לא יחלוץ, מפני שהוא כסריס. אנדרוגינוס נושא אשה אבל לא נישא לאיש מפני שהוא כזכר. ר' אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר אם בא אדם אחר עליו.

ב גמרא על האמור במשנה לגבי כהן סריס שנישא לבת ישראל שהוא מאכילה בתרומה, שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ולמה לא יאכילנה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שנאמר "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב, יא), יש לומר שהדבר תלוי בזה שהוא בר הולדה, שמי שמוליד — מאכיל גם את אשתו, ומי שאינו מוליד — אינו מאכיל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר תלוי בכך.

ג שנינו במשנה שר' יוסי ור' שמעון אומרים: אנדרוגינוס מאכיל בתרומה. אמר ריש לקיש: מאכילה, את אשתו, בתרומה, ואין מאכילה בחזה ושוק של שלמים. ר' יוחנן אומר: אף מאכילה בחזה ושוק. ושואלים: ולריש לקיש מאי שנא [במה שונה] חזה ושוק, אם תאמר מפני שהם דאורייתא [מן התורה], הלא תרומה נמי דאורייתא [גם כן מן התורה] היא, ומדוע מתיר בה?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בתרומה בזמן הזה, שהיא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד. ושואלים: אבל בזמן שבית המקדש קיים מאי [מה] יהיה הדין — לא, שאינו מאכיל אפילו בתרומה. ואם כן קשה: אדתני [עד שהוא שונה] אין מאכילה בחזה ושוק, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה בתרומה עצמה] וכך יאמר: במה דברים אמורים — בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], אבל בתרומה דאורייתא [שמן התורה] — לא!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, אכן, זו היתה כוונת הדברים, וכך יש להבין: כשהוא מאכילה — מאכילה בתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן [מדברי סופרים], ואין מאכילה בזמן שהיו חזה ושוק ניתנים לכהנים, כלומר, בזמן שהיה המקדש קיים, ואפילו בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], וזאת מתוך החשש דלמא אתי [שמא יבוא] לאוכלה (להאכילה) בתרומה דאורייתא.

ור' יוחנן אמר: אף מאכילה בחזה ושוק. לגוף המחלוקת אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: מי סברת [האם סבור אתה] כי תרומה בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים] היא? אמר ליה [לו]: אין [כן], וראיה לדבר, שאני שונה: עיגול בעגולים עולה, שאם עיגול דבילה (תאנים מיובשות וכבושות) של תרומה נתערב במאה עיגולים אחרים, ואין אנו יודעים איזה הוא — הרי הוא מתבטל בעיגולים האחרים ואין צריך לנהוג בהם כבתרומה. ומאחר שאפילו עיגול, שהוא דבר חשוב לעצמו, בטל — הרי זה בודאי מפני שעיקר תרומה שבו היא רק מדברי סופרים, ולא מדברי תורה.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: והלא אני שונה: חתיכה בחתיכות עולה, שאפילו חתיכה של חטאת שנתערבה בחתיכות בשר אחרות בטלה בהן, שלדעתו דין ביטול חל אפילו בדברים האסורים מן התורה. מי סברת [האם סבור אתה] "כל שדרכו לימנות" שנינו, כלומר, כל דבר שיש לו חשיבות לעצמו, עד שהוא נמנה לעיתים כיחידה לעצמו ומוכרים אותו לבדו — חשוב הוא, ואינו בטל? לא כך, אלא "את שדרכו לימנות" שנינו, רק דבר שהוא מיוחד בחשיבותו, שמונים אותו תמיד לעצמו, ואינו נמכר באומד בלבד, ועיגול תאנים לא תמיד נמנה לעצמו.

ושואלים: מאי [מה] היא ההלכה שר' יוחנן רומז לה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהיו לו חבילי תלתן שהיו של כלאי הכרם — ידלקו (יישרפו באש), שכלאי הכרם אסורים בהנאה. נתערבו חבילות אלה באחרות

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

לימא תיהוי משנתנו תיובתא דרב המנונא.

דאמר: שומרת יבם שזינתה - פסולה ליבמה כאשת איש שזינתה תחת בעלה, האסורה לבעלה. ולשיטתו, זונה היא ואסורה לכהונה. ותיקשי ממשנתנו, שלא פסלה לכהונה את זו שהיא שומרת יבם לאחים הבריאים, אלא אם כן זינתה עם אחי בעלה הסריס?!

כלומר: הניחא אם לא סבירא לן כרב הונא, הרי אינה נעשית זונה כיון שאין האחר זר אצלה מעיקרא, כי קודם שנישאת לזה היתה מותרת לו, ולכן לא עשאה זונה.

אבל לרב המנונא, שהוא משוה שומרת יבם שזינתה לאשת איש שזינתה, הרי היא זונה ופסולה לכהונה. ^[1]

ומשנינן: לא כאשר דייקת, שאם זינתה עם אחר אינה פסולה לכהונה, ממה שלא שנינו אלא בעלה הסריס, ולא אחר, פסלה.

אלא הוא הדין אפילו אם נבעלה לאחר - נמי נפסלה לכהונה.

והטעם ששנינו בעלה הסריס פסלה, כי איידי כיון דתנא רישא הסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה, בדידיה, [בסריס], שהרי לא שייך דין זה אלא בסריס, לכן תנא נמי סיפא, בעלה פסלה, בדידיה, ולא באחר.

שנינו במשנה: וכן איילונית שחלצו לה אחין, לא פסלוה בעלוה פסלוה מפני שבעילתה בעילת זנות:

ודייקינן: טעמא דבעלוה אחים, רק אז פסלוה לכהונה.

הא לא בעלוה אחים - לא פסולה היא לכהונה מעצם היותה איילונית -

כמאן היא משנתנו? - דלא כרבי יהודה.

דאי רבי יהודה, האמר: איילונית זונה היא, ואסורה לכהן, משום שעצם בעילתה בעילת זנות היא, כיון שאינה ראויה ללדת ולפרוץ, וכדכתיב: "הזנו ולא יפרוצו", הרי למדת שכל ביאה שאין בה פריצה - אינה אלא בעילת זנות.

מתניתין:

סריס חמה כהן - שמותר הוא בבת ישראל - שנשא בת ישראל, הרי זה מאכילה בתרומה כשאר כהנים.

אבל סריס אדם, הרי זה פצוע דכא, ואינו מאכיל בתרומה. ^[2]

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל, הרי זה מאכילה בתר ומה.

ובגמרא יתבארו דבריהם, אם טעמם הוא משום שלדעתם אנדרוגינוס ודאי זכר הוא, או ספק זכר וספק נקבה הוא, אלא שלענין תרומה דרבנן הרי זה מאכיל אפילו מספק.

רבי יהודה אומר: טומטום שנקרע ונמצא זכר, ויש לו אח אחר - לא יחלוץ הוא מפני שהוא כסריס, כלומר שאינו מוליד.

ועוד אמרו רבי יוסי ורבי שמעון: ^[3] אנדרוגינוס נושא אשה, אבל לא נישא לאיש, שהאנדרוגינוס כזכר הוא, והשוכב עמו הרי זה כבא על הזכר. ^[4]

רבי אליעזר אומר: אנדרוגינוס שבא עליו זכר, חייבין עליו סקילה, כאילו בא על זכר. ובגמרא יתבאר במה נחלקו רבי יוסי ורבי שמעון עם רבי אליעזר.

גמרא:

שנינו במשנה: סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה:

והוינן בה: והרי פשיטא שהוא מאכיל בתרומה, ולמה הוצרך התנא להשמיענו זאת?!

ומפרשינן: חידוש יש בדין זה, כי מהו דתימא הואיל ואמרה תורה "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", וקרינן ביה "יאכילו בלחמו", ^[5] יש לנו לדרוש מלשון "ויליד" שרק כהן מוליד הוא זה שמאכיל בתרומה.

אבל כהן שאינו מוליד אינו מאכיל -

קא משמע לן שגם הוא מאכיל. ^[6]

שנינו במשנה: רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה: אמר ריש לקיש: אנדרוגינוס, לדעת רבי יוסי ^[7] הוא ספק זכר ספק נקבה.

ולפיכך, אינו מאכילה אלא בתרומה, הואיל ותרומה מדרבנן היא, כדמפרש ואזיל, ואין מאכילה בחזה ושוק הניתן לכהנים ואסור לזרים.

כי הואיל ומן התורה אסורים הם לזרים, אינו מאכיל את אשתו בהם, שהרי ספק הוא אם תפסו קדושין באשתו, כי שמא נקבה הוא, ואין הנקבה מקדשת את הנקבה.

רבי יוחנן אומר: אף מאכילה בחזה ושוק, שהאנדרוגינוס לרבי יוסי ודאי זכר הוא, ולפיכך מאכילה אף בחזה ושוק שהם מדאורייתא.

ולריש לקיש, שחילק בין תרומה שהאנדרוגינוס מאכילה לבין חזה ושוק שאינו מאכילה, תיקשי: מאי שנא חזה ושוק שאין האנדרוגינוס מאכיל את אשתו, הואיל ואיסור אכילת זר את החזה והשוק מדאורייתא הוא, והרי איסור אכילת זר בתרומה נמי איסור דאורייתא הוא?!

ומשנינן: הכא, במשנתנו במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה, שכל עיקרה של תרומה עתה הוא רק מדרבנן. ואינה אסורה לזרים אלא מדרבנן. והואיל ויתכן שהאנדרוגינוס זכר הוא, לפיכך אוכלת אשתו בתרומה מספק, כי ספק דרבנן לקולא. ^[8]

ותמהה הגמרא על פירוש זה בדברי ריש לקיש:

אבל בזמן שבית המקדש קיים - מאי יהא דינה של אשת האנדרוגינוס בתרומה, לדעת ריש לקיש? האם היא לא תאכל אז בתרומה הואיל ואז דאורייתא היא התרומה?!

והרי אם כן, אדתני ריש לקיש "אין מאכילה בחזה ושוק" שהם דאורייתא ונוהגים בזמן שבית המקדש קיים, הרי לדבריך - שפירשת בדברי ריש לקיש שלא התיר אלא בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן - לפלוג ריש לקיש וליתני בדידה [בתרומה עצמה], וכך יאמר ריש לקיש:

במה דברים אמורים שהיא אוכלת בתרומה, בזמן הזה שהיא רק מדרבנן. אבל בתרומה בזמן שבית המקדש קיים, שהיא מדאורייתא - לא מאכיל האנדרוגינוס את אשתו.

ולמה הוצרך ריש לקיש לחלק ולומר שבזמן בית המקדש אינה אוכלת בחזה ושוק, והרי באותו זמן אפילו בתרומה לא אכלה?! ומשנינן: הכי נמי קאמר ריש לקיש: כשהוא מאכילה - מאכילה בתרומה בזמן הזה, לפי שהתרומה היא רק מדרבנן.

ואולם, אין מאכילה תרומה בזמן שאוכלים חזה ושוק, בזמן שבית המקדש קיים, ואפילו לא בתרומה דרבנן הוא טינו מאכילה אז. כגון תרומת פירות האילן, שאינה אלא מדרבנן בכל הזמנים.

ומשום גזירה, דילמא אתי [שמא תבוא האשה] לאוכלה [לאכול] גם בתרומה דאורייתא.

ואילו רבי יוחנן אמר: אף מאכילה בזמן המקדש בחזה ושוק, הואיל ואנדרוגינוס זכר גמור הוא.

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן לפי שבטלה קדושה מן הארץ כשגלו ישראל ממנה?! ^[9]

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אין, אכן תרומה בזמן הזה דרבנן! ^[10]

א. התרומה - בין תרומה דאורייתא ובין תרומה דרבנן - אינה בטלה ברוב כשאר איסורים, אלא באחד ומאה בלבד. כלומר: אם כנגד מדה אחת של תרומה היו מאה מידות של חולין, הרי התרומה בטילה.

ב. תרומה חשובה [או שאר איסור דאורייתא בדבר חשוב], שהיא נמכרת לפי מנין ולא באומד, אינה בטלה כלל. דין זה נוהג בתרומה דאורייתא, אבל בתרומה בזמן הזה, לדעת הסובר שהיא מדרבנן, הרי היא בטילה.

ג. תרומת פירות אינה אלא מדרבנן אף בזמן הבית, שאין נוהגת תרומה דאורייתא אלא בדגן תירוש ויצהר בלבד, [שיטת רש"י ^[11]].

ד. תרומת פירות חשובה בזמן הבית [או בזמן הזה, לדעת הסובר תרומה בזמן הזה דאורייתא] אינה בטילה. הואיל ואנו גוזרים תרומת פירות שהיא מדרבנן אטו תרומת דגן תירוש ויצהר שהיא מדאורייתא. ואין דינה כתרומה בזמן הזה, שלא גוזרים בה משום דאורייתא, היות ובזמן הזה אין נוהגת תרומה דאורייתא כלל.

כיון שאני שונה ^[12] ברייתא, שנאמר בה: עיגול בעיגולים עולה.

כלומר: עיגול דבילה של תרומה, שנפל לתוך מאה עיגולים של חולין הרי העיגול בטל.

ומוכח שהתרומה בזמן הזה מדרבנן היא, כי אילו היתה נוהגת תרומה בזמן הזה מדאורייתא, לא היה לו לעיגול, שהוא דבר חשוב, ומוכרים אותו במנין, להתבטל.

ואף שבין כך ובין כך אין תרומת העיגול תרומה דאורייתא, שהרי תרומת פירות היא, מכל מקום, אם היתה בזמן הזה תרומה מדאורייתא, יש לנו לגזור תרומה דרבנן בגלל תרומה דאורייתא.

אלא ודאי, שתרומה בזמן הזה רק מדרבנן היא, והואיל ועתה אין כלל תרומה דאורייתא לא גזרו בה שלא תתבטל משום תרומה דאורייתא.

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: וכי עיגול דבילה שהוא בטל וכפי ששנית, הוא משום שאיסורו אינו אלא מדרבנן, וכאשר ביארת?!

והלא אני שונה ברייתא אחרת, שנאמר בה: אפילו חתיכה של בשר חטאת טמאה - שאף היא נמכרת במנין, כמו עיגול הדבילה, וחשובה כמותה - שהתערבה במאה חתיכות של בשר טהור הרי היא עולה, שהיא מתבטלת ברוב על אף שאיסורה הוא מדאורייתא?!

ואם כן מוכח, שזה שעיגול וחתיכה בטלים, לא מפני שאיסורם מדרבנן הוא, אלא משום שאלו אינם חשובים, כי: מי סברת "כל שדרכו לימנות" [דבר שבדרך כלל אין מוכרים אותו באומד אלא במנין] שנינו שאינו בטל מפני חשיבותו?!

אין הדבר כן. אלא "את שדרכו לימנות" [דבר שתמיד מוכרים אותו מחמת חשיבותו במנין, ולעולם אין מוכרים אותו באומד מפני חשיבותו], הוא ששנינו שאינו בטל מפני חשיבותו.

ואין חתיכת הבשר ועיגול הדבילה דברים חשובים דיים שלא יתבטלו, שהרי את אלו פעמים שמוכרים באומד ולא במנין.

ומאחר שעיגול הדבילה אינו חשוב, לפיכך שנינו: עיגול בעיגולים עולה, ואין לך להוכיח מכאן שתרומה בזמן הזה דרבנן.

ומבארת הגמרא: מאי היא? היכן שנינו שדבר הנמכר במנין אינו בטל, שעליו נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן כיצד שנינו?

דתנן: מי שהיו לו חבילי תלתן [מין קטנית הוא, ולמתק את הקדירה הוא בא] של כלאי הכרם - הרי אלו אסורים בהנאה, וידלקו, שכלאי הכרם דינם בשריפה, וכמו שאמר הכתוב "לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה, הזרע אשר תזרע, ותבואת הכרם".

ודרשו חכמים: "תקדש" הרי הוא כאילו אמר הכתוב "תוקד אש", ללמדך שכלאי הכרם בשריפה.

ואם נתערבו אותן חבילות אסורות בחבילות אחרות מותרות -

הערות

^[1] לשון הריטב"א הוא: "טעמא דבעלה הוא, פירש רש"י משום דנפסלה לכהונה, שהרי נבעלה לחייבי כריתות והויא לה זונה, הא לאחר כשירה לכהונה ודלא כרב המנונא, דאילו לדידיה הויא כאשת איש שזינתה וזונה פסולה לכהונה, אבל לדידן אע"ג דחייבי לאוין הוא לא הויא זונה ליפסל לכהונה דלא חשיב זר אצלה מעיקרא, אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה". ויש לפרש הטעם שלרב המנונא הוי שומרת יבם שזינתה בכלל זונה אע"ג דאינו זר אצלה מעיקרא, בשני אופנים: האחד: כיון דלרב המנונא חשובה שומרת יבם שזינתה כאשת איש שזינתה, אם כן דינה כאשת איש גם להיאסר לכהונה מדין זונה, ובאשת איש הרי היא אסורה כיון שחייבי כריתות היא, ולזה נוטה לשון הריטב"א, שסיים: "אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה מעיקרא". השני: על פי מה שכתב רש"י לעיל נו ב גבי אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה, "דכתיב: זונה לא יקחו, סתם זונה היינו מנאפת תחת בעלה שטעתה מאחר בעלה לזרים", ולמדנו מדבריו, דכולי עלמא מודו שעיקר שם זונה נופל על המנאפת תחת בעלה, אלא שלדעת חכמים נכלל בשם זה גם הנבעלת בעילת זנות ואילו לתנא קמא דברייתא אין "זונה" כולל אלא את זו. וכיון ששומרת יבם שזינתה חשבינן לה כמנאפת תחת יבמה, אם כן הרי היא בכלל עיקר שם זונה, ואין צריך שיהא זר אצלה מעיקרא. ולפירוש השני יש לפרש מה שסיים הריטב"א: "אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה מעיקרא", שזה חוזר לפרש למה נפסלה לכהונה כשבא עליה הסריס והרי אין הוא זר אצלה מעיקרא, כי קודם שנשאה אחיו היתה מותרת לו, ובזה הטעם הוא משום דחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה מעיקרא.

^[2] כתב רש"י: אבל סריס אדם כהן, כיון שהוא פצוע דכא, לא מיבעיא שאינו מאכילה בתרומה, אלא אפילו אם היתה בת כהן הרי היא נפסלת בתרומה, שהרי נבעלה לפסול לה. ובערוך לנר תמה, למה הוצרך רש"י להוסיף שהוא פוסלה מתרומת בית אביה והרי אין זה מענין המשנה, וראה מה שתירץ בתחלת הגמרא בד"ה אינו מאכיל.

^[3] בגמרא לקמן פב ב מוכח דרבי יוסי אמר בבא זו, כמו שכתבו התוספות שם בסוף העמוד; ומדברי הגמרא פג א נראה דבבא זו היא גם מימרתו של רבי שמעון, ראה שם.

^[4] כן פירש רש"י, ואולם בגמרא נחלקו אמוראים בדעתם, אם ודאי זכר הוא או ספק.

^[5] עיקר דרשה זו לא נאמרה לענין בעל המאכיל את אשתו, שהוא נלמד ממקרא אחר, אלא לענין בן מכהן שמאכיל את אמו הישראלית דרשוהו חז"ל, אלא שמכל מקום היה מקום ללמוד כי מי שאינו מוליד אינו מאכיל לא את אמו ולא את אשתו. ומדברי ה"ערוך לנר" שבהערה הבאה יש ללמוד, כי אף לו היינו דורשים כן, היה כהן אדון פצוע דכא מאכיל את עבדו.

^[6] וא"ת והרי כבר שמעינן מן המשנה הקודמת שאף מי שאינו מוליד הרי זה מאכיל, שהרי שנינו [בתחלת הפרק] "פצוע דכא וכרות שפכה [שאינם מולידים] הן ועבדיהן יאכלו ונשיהם לא יאכלו, ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו [אפילו נשותיהן] יאכלו", הרי שאף מי שאינו מוליד הרי זה מאכיל את אשתו בתרומה, ולמה הוצרך התנא לחזור ולהשמיענו זאת?! תירץ ב"ערוך לנר", שמן המשנה דלעיל אינו מוכרח שאף מי שאינו מוליד הרי הוא מאכיל את אשתו, כי יש לומר שהמשנה מדברת באשה שאף אביה כהן הוא ונידון המשנה הוא לענין תרומת בית אביה, שאם ידעה משנעשה פצוע דכא הרי הוא פוסלה, ואם לא ידעה הרי היא אוכלת בתרומת בית אביה, אבל בתרומת בעלה אכן אינה אוכלת הואיל ובעלה אינו מוליד, ולפיכך הוצרך התנא במשנה זו להשמיענו שאף מי שאינו מוליד הרי הוא מאכיל את אשתו בתרומתו.

^[7] ביארו התוספות: מחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן אם אנדרוגינוס ספק הוא או ודאי זכר הוא, היא מחלוקת בשיטת רבי יוסי, וטעמו של ריש לקיש שהוא סובר בדעתו דספיקא הוי, הוא משום הברייתא שמביאה הגמרא לקמן פג א שאמר רבי יוסי אנדרוגינוס ספיקא הוי, ואילו רבי יוחנן סבר דאדרבה, מן המשנה דאמר רבי יוסי "אנדרוגינוס נושא" מוכח בדעתו של רבי יוסי שאנדרוגינוס ודאי זכר הוא [וכפי שהגמרא מדייקת מן המשנה בהמשך הסוגיא בדף פב ב], ועל כן דוחה הוא את הברייתא שלרבי יוסי ספיקא הוי מפני המשנה, וראה בכל זה בהמשך הסוגיא.

^[8] תמה בקרן אורה, דהכא משמע לפי פירושו של רש"י, דרבי יוסי מיקל מספק לאכול בתרומה, ואילו לעיל בפרק אלמנה דף סז מבואר דרבי יוסי חייש אפילו למיעוטא שלא לאכול בתרומה?! ומטעם זה דחה פירושו של רש"י ראה עוד שם.

^[9] כתב הריטב"א: ליכא לפרש משנתנו בתרומת חוץ לארץ או בתרומת פירות שהיא לדברי הכל מדרבנן, דהא מתניתין סתמא קתני "מאכילה בתרומה" וכל תרומה במשמע.

^[10] ביארו התוספות, שמחלוקתם היא בשיטת רבי יוסי, שריש לקיש מתוך ההכרח סבר בדעתו שתרומה בזמן הזה דרבנן היא [שאל"כ תיקשי למה מאכילה, הואיל ולרבי יוסי ספיקא הוי, וכנ"ל בהערה], ורבי יוחנן חלוק עליו בדעתו של רבי יוסי, הואיל וכן מוכח מברייתא דסדר עולם שהובאה לקמן בהמשך הסוגיא, וריש לקיש סבר שרבי יוסי תני לה לההיא ברייתא ולא סבר לה, ראה בכל זה בהמשך הסוגיא.

^[11] ואולם שיטת הרמב"ם היא, שכל האילנות חייבים בתרומה מדאורייתא.

^[12] ביארו התוספות, שאני שונה אליבא דרבי יוסי, שהרי לא נחלקו כאן אלא בדעתו של רבי יוסי , וכפי שנתבאר בהערה לעיל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Shall we say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Hamnuna, who said: A widow waiting for her yavam, who engaged in an act of licentious relations, is disqualified from entering into levirate marriage with her yavam, like an ordinary married woman who committed adultery? The Gemara rejects this argument: No, this presents no difficulty for Rav Hamnuna, as it is possible that the same is true even in a case where she had relations with a different man, that she too would be disqualified from marrying into the priesthood. But since the tanna taught the first clause with regard to the yavam himself, he also taught the latter clause with regard to the yavam himself, even though the same halakha applies if she cohabitated with another.

It is taught in the mishna: And similarly, with regard to a sexually underdeveloped woman, if one of the brothers performed ḥalitza with her he has not disqualified her, but if he engaged in intercourse with her he has disqualified her. The Gemara infers from this wording that the reason for her disqualification is that he had intercourse with her; but if he did not have intercourse with her she is not disqualified. According to whose opinion was this clause of the mishna taught? One must say that it was not taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As, if one would claim that this teaching is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that a sexually underdeveloped woman is considered like a woman who has had sexual relations with a man forbidden to her by the Torah [zona], and so she is in any case disqualified from marrying into the priesthood?

MISHNA: If a priest who is a eunuch by natural causes married an Israelite woman, he enables her to eat teruma. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: If a priest who is a hermaphrodite, possessing both male and female genitals, married an Israelite woman, he enables her to eat teruma.

Rabbi Yehuda says: If a tumtum, whose external sexual organs are indeterminate, was torn open so that his genitals were exposed, and he was found to be a male, he must not perform ḥalitza, because he is treated like a eunuch. A hermaphrodite may marry a woman but he may not be married by a man, as he is considered a man. Rabbi Eliezer says: If one had intercourse with a hermaphrodite, he is liable to receive the punishment of stoning on his account as if he had had relations with a male.

GEMARA: The Gemara questions the mishna’s teaching concerning a priest who was sexually impotent from birth: This is obvious; why should such a priest not enable his wife to partake of teruma? The Gemara answers: This halakha is necessary lest you say that since the verse states: “And such as are born in his house, they eat of his bread” (Leviticus 22:11), the allowance to eat teruma depends on the priest’s capacity to father children, i.e., that only one who can father children enables his wife to eat teruma, but one who cannot father children does not enable his wife to eat teruma. Therefore, the tanna teaches us that the priest’s capacity to have children is irrelevant.

It is taught in the mishna that Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: If a priest who is a hermaphrodite married an Israelite woman, he enables her to eat teruma. Reish Lakish said: He enables her to eat teruma, but he does not enable her to eat the breast and thigh of peace-offerings. Rabbi Yoḥanan says: He even enables her to eat the breast and thigh of peace-offerings. The Gemara asks: And according to Reish Lakish, what is different about the breast and thigh of peace-offerings? If you say it is that they are by Torah law, teruma is also by Torah law. Why, then, is it permitted for her to eat teruma, but not the breast and thigh of peace-offerings?

The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with teruma in the present, after the destruction of the Temple, when teruma is in effect only by rabbinic law. The Gemara asks: But when the Temple is standing, what is the halakha? He does not enable his wife to eat teruma. But if so, there is a difficulty. Instead of teaching that he does not enable her to eat the breast and thigh of peace-offerings, let him distinguish and teach it within the case of teruma itself as follows: In what case is this statement said? It is said with regard to teruma that is in effect only by rabbinic law, but with regard to teruma that is in effect by Torah law this ruling does not apply.

The Gemara answers: That is also what he is saying. In other words, this is actually what Reish Lakish means, as his statement should be understood as follows: When he enables her to eat, he enables her to eat teruma in the present, when teruma is in effect only by rabbinic law, but he does not enable her to eat teruma at a time that the breast and thigh are given to the priests, i.e., when the Temple is standing, not even teruma that is in effect only by rabbinic law. This is due to the concern that perhaps he will bring her to eat teruma that is in effect by Torah law.

However, Rabbi Yoḥanan disagrees and says that he even enables her to eat the breast and thigh of peace-offerings. With respect to this dispute, Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Since you distinguish between teruma and the breast and thigh, do you maintain that teruma in the present is mandated only by rabbinic law? He said to him: Yes, and the proof is that I teach that a cake of dried figs that became intermingled with other cakes is nullified. If a cake of teruma figs became intermingled with one hundred ordinary cakes, the cake is nullified and it is not necessary to treat them all as teruma. If the cake, which is a food of importance in its own right, is nullified, this must be because the teruma is only by rabbinic law.

Rabbi Yoḥanan said to him: But don’t I teach that even a piece of a sin-offering that became intermingled with other pieces of meat is nullified, as I maintain that the halakha of nullification applies even to Torah prohibitions? Do you maintain that we learned that any object that it is usual to count, i.e., any object that is even occasionally sold by unit, rather than by weight or measure, is considered to be important and therefore cannot be nullified? This is not so, as in fact we learned that only that which it is usual to count, i.e., an object that is always sold by unit and in no other manner, is considered to be important and is therefore not subject to nullification; and cakes of dried figs are not always sold by unit.

The Gemara asks: What is this halakha to which Rabbi Yoḥanan alludes? As we learned in a mishna (Orla 3:6–7): In the case of one who had bundles of clover, a type of legume, of a forbidden mixture of food crops in a vineyard, i.e., clover plants that grew in a vineyard, these bundles must be burned, as it is prohibited for one to derive benefit from a forbidden mixture of food crops in a vineyard. If the forbidden bundles became intermingled with others that are permitted,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דתנן אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה איפליגו בה ר"ל ור' יוחנן דר"י סבר מאכילה אפי' בתרומ' דאורי' דזכר מעליא הוא ונשואי' גמורי' ור"ל סבר דאנדרוגינוס לר' יוסי ספק' הוא ומאכילה בתרומה דרבנן אבל לא בתרומה דאורייתא ומשום דפריש ר"ל דמאכילה בתרומה דאנן תרומה דרבנן היא:

אמרינן דא"ל ר' יוחנן לר"ל מסתברא תרומה בזמן הזה דרבנן פי' דתרומת הארץ בזמן הזה אפי' בדגן ותירוש ויצהר מדרבנן היא לפי' שבטלה קדושה מן הארץ וליכא למימר דמפרש' מתניתין בתרומת חוצה לארץ או בתרומת פירות שהיא לד"ה דרבנן דהא מתני' סתמא קתני מאכילם בתרומה וכל תרומה במשמע:

א"ל אין שאני שונה עגול בעגוליה עולה. פי' דעגול תאנים של תרומה עולה במאתים ואעפ"י שהוא דבר שבמנין כיוצא בו מדאוריתא לא בטיל. והא אע"ג דדבר שבמנין בטיל אלו היתה תרומה בזמן הזה דאורייתא היו גוזרים בו משום תרומת דגן דהויא מדאורייתא בזמן הזה דדבר שבמנין כיוצא בו לא בטיל:

א"ל והלא אפילו חתיכה בחתיכות עולה כלומ' דעגולים בעגול שהוא עולה אינו מן הטעם אלא משום דכיוצא בו בעגול אפילו מדאורית' בטיל דלא חשיב דבר שבמנין:

מי סברת כל שדרכו לימנות שנינו את שדרכו לימנות שנינו פי' ועגול אינו מאותם שדרכו לימנות לעולם לא בטל:

מאי היא דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלן ידלקו פי' ואפי' נתערבו באלף דסבר ר"מ דחבילי תלתן דבר שבמנין הוא ולא בטלי. ולא מצי למימר שימכרו לעכו"מז חוץ מדמי איסור שבהם לפי שהם דברים הנקחים מן עכו"מז ושמא יחזור וימכרם לישראל וכ"פ בירושלמי. וא"ת תוליך הנאה לים המלח ואידך לישתרי כדאמרי במ' עבודת כוכבים דפת שאפאה בעצי ערלה ועצי אשרה ובגד שארגו בכרכר של עבודת כוכבים או שצבעו בקליפי ערלה י"ל והוא שאין בו אלא שבחו של איסור אבל כשיש שם גופו של איסור והוא איסור דאוריתא לית ליה תקנתא בהולכת הנאה לים המלח א"נ דרבנן דהכא לית להו כר' אליעזר דאמר התם יוליך הנאה לים המלח:

ויש גורסי' כאן נתערבו באחרים ואחרים באחרים כלם ידלקו וליתא דכל שהוא ספק ספקא על ידי תערובת מותר ואינו אסור אלא באיסורי עבודת כוכבים ומזלות בלבד וכדאיתא בפרק התערובת ויש לקים הגירסא כגון שנפלו שם רובן של ראשוני' דחד ספיקא חשיב וקמ"ל בנתערב תרי רובא וכ"נ בתוס':

א"ל אין שאני שונה (לעיל) עיגול בעיגולין עולה וצ"ל לפי אשר פירשנו א) דר"ל שאני שונה דרבי יוסי סבר עיגול בעיגולין עולה וא"כ ע"כ תרומה בזמן הזה דרבנן דאי מדאורייתא לא הוה עולה דהוי דבר שבמנין דלא בטיל וא"ת אפילו תרומה בזה"ז דאורייתא ניחא שפיר דעולה משום דעיגול הוי תרומת פירות דהייא מדרבנן אף בזמן (שאין) שביהמ"ק קיים וי"ל דאם איתא דתרומה בזה"ז דאורייתא הוה גזרינן דרבנן אטו דאורייתא. וא"ת ומנא לן דר' יוסי קאמר לה וי"ל משום דר' יהודה פליג עלה בסיפא מכלל דת"ק דידיה הוי ר' יוסי דסתמא הוא בר פלוגתיה וקשה לרבינו נתנאל שיטתא דא דא"כ הול"ל (למכתב) הכא מי סברת דר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דרבנן. ועוד דהו"ל לר"ל להשיב אה"נ משום ברייתא דלקמן דר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא דחשיב ליה ספק וא"כ צריך לנו לומר מאכילה בתרומה ולא בחזה ושוק וטעמא משום דתרומה בזמן הזה דרבנן. ועוד קשה דא"כ דידע תלמודא מתניתין דלקמן דאמר ר' יוסי אנדרוגינוס בריה בפ"ע וספק הוא לא הוה קאמר ריש לקיש שיאכיל אף בתרומה דרבנן דלקמן משמע פרק [חרש] שאין חרש כהן מאכיל אשתו בתרומה ואף [תרומה] דרבנן וחרש ספיקא הוי ועוד ראיה לדבר דאמרי' גבי כוי משום דהוי ספק חיה ספק בהמה דחלבו אסור ואין מחלק ב) בספר ומשמע דאף שומנו של גיד אסור אע"ג דלא הוי בבהמה רק מדרבנן א"כ גם בכאן אי ספק הוא לא הוי לריש לקיש לומר שיאכיל אף בתרומה דרבנן על כן פירש רבינו נתנאל דה"ק מי סברת תרומה בזה"ז מדרבנן דהכי הלכת' דהא מדקאמ' דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דרבנן ס"ל דהלכה כן שהרי ר' מאיר לא הוזכר בזאת המשנה לחלוק על ר' יוסי אע"ג שהוא חולק על זה דסבר תרומה בזה"ז דאורייתא פ"ק דחולין ואם כן לא רצה להזכירו במשנה משום דהלכה כר' יוסי וע"ז מתמה רבי יוחנן לומר שהלכה כן ומשני אין שאני שונה עיגול בעיגולין עולה דמשנה היא בתרומות ומדסתם רבי כר"מ (דא"ר) [אליבא דר'] יהושע פ"ק דביצה אם יש שם מאה פומין יעלו ודאי הכי הלכתא דעגול בעגולין עולה וא"כ הוי תרומה בזה"ז דרבנן ומש"ה עולה אע"פ שהוא דבר שבמנין וא"ת הלא ר"מ סבר תרומה בזה"ז דאורייתא ואפ"ה קאמר יעלו י"ל דהיינו טעמא דר"מ משום דקא בעי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל כי ליכא אלא חד מינייהו סבר דבטל אבל (לר"מ) [לרבי] שסתם משנה דתרומות דעיגול בעיגולין עולה כר"מ סתמא ג) כמותו מטעמא דאיהו סבר דבעינן דבר שבמנין ואיסורי הנאה ולריש לקיש הוי טעמא דעולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן וא"ת ומנא ליה לר"ל הא דלמא סתם רבי כר"מ ומטעמיה דקא בעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה וי"ל ודאי לא אפשר לומר שהרי הלכתא הוא דלא בעינן תרתי דהא סתם לן מתני' בפרק גיד הנשה דחתיכת דג טמא ונבילה לא בטלה אע"ג דבהנאה שריא וניחא דקאמר לקמן מאי חתיכה ולא בעי מאי עיגול דמשנה ידועה היא בפ"ק בפ"ק דביצה מתניא דר"מ קאמר אם יש שם מאה פומין יעלו:

רשב"ל אומר כל שדרכו למנות שנינו. וא"ת והרי קתני חבילי תלתן דהוי את שדרכו לימנות וי"ל דקסבר רשב"ל דאדרבה מ"ה הדר ותנא שהיה ר"מ אומר שלא נטעה לומר דוקא חבילי תלתן דהוי את שדרכו והא דנקט חבילי תלתן דהוי את שדרכו ולא נקט דבר דהוי כל שדרכו משום דמדרבנן הוי דקנבוס ולוף אסרה תורה מש"ה בעינן את שדרכו ולרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו צריך ליתן טעם למה חזר ושנה שהיה ר"מ אומר וכו' שהרי הזכיר חבילי תלתן דהוי את שדרכו וצ"ל דסד"א דדוקא חבילי תלתן דלא הוי רק מדרבנן כדפרישית אמרי' דוקא את שדרכו מקדש אבל כל שדרכו לא אבל איסורא דאוריי' מקדש אף כל שדרכו להכי הדר ותנא כללא דבכל ענין לא מקדש אלא את שדרכו א"נ סד"א דוקא חבילי תלתן דאסירי בהנאה דכלאי הכרם אסירי בהנאה אמרי' דמקדש אבל במלתא דשריא בהנאה לא מקדש אף את שדרכו קמ"ל. וא"ת לרשב"ל אמאי אמרי' הכא בחבילי תלתן דמקדש הלא לא אסירי רק מדרבנן וא"כ הו"ל כמו עיגול בעיגולים דסבר ריש לקיש עולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן וי"ל שאני חבילי תלתן דאסירי בהנאה וחשיבי כמו איסורי דאורייתא י"מ דטעמא דעולה עיגול בעיגולים משום דהוי תרומה בזה"ז דרבנן ותרומת פירות דרבנן ולא נהירא דטעם דתרומת פירות דרבנן לא מעלה ולא מוריד דאי הוי תרומה בזה"ז דאוריי' הוה גזרי' דרבנן אטו דגן דהוי תרומה דאוריי':

קתני מיהא רישא תעלה אע"ג דהויא דאורייתא וקשיא לריש לקיש דאמר לעיל עיגול בעיגולין עולה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן דהכא בדאורייתא נמי אמרי' תעלה פ"ה והא דאמרי' בסיפא לא תעלה היינו משום טעמא דכי נמי אמרי' לא תעלה ליכא הפסד כל כך שהרי החטאת והחולין ראויה לכהנים וכו'. וא"ת א"כ מאי פריך מהכא לריש לקיש הלא שפיר קאמר דמוכח תרומה בזמן הזה דרבנן דעיגול בעיגולין עולה דאי מדאורייתא לא הוה עולה שהרי אין בו הפסד מרובה דהא חזו לכהן אף אם לא תעלה. ונ"ל טעמא דסיפא דאמרי' לא תעלה משום דאי תתבטל הויא חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה [ועי' בתוס' כאן]:

א) ועוד י"ל דרבותא אשמעינן דאע"ג דהויא טהורה ואינה אסורה אלא לזרים וכ"ש טמאה שאינה ראויה אף לכהנים והוי כענין דאמרינן לקמן טהורה מטהורה עדיפא ליה למילף:

אי הכי מאי טעמא דרבי יהודה. אא"ב דמיירי בשלא נמוהה ניחא טעמא דרבי יהודה כדפרישית לעיל דדבר שבמנין לא בטיל אבל כיון דאיירי בנימוחו מאי טעמא דרבי יהודה:

מתניתין סריס תמה כהן שנשא את בת ישראל מאכילה בתרומה ר"י ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ר"י אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחוץ מפני שהוא כסריס, אנדורגינוס נושא אבל לא נישא, ר"א אומר חייבים עליו סקילה כזכר, פי' סריס חמה מותר לבא בקהל והלכך אם הי' כהן נשא בת ישראל מאכיהל בתרומה אבל אם הי' סריס אדם אסור לבא בקהל והי' פוסלה בביאתו אפילו אמו היתה בת כהן שלא לאכול בתרומה דבי נשיא, אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה דככר חשבי' לי' ונשואיו נשואין ר"י אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ הוא ליבמתו מפני שהוא כסריס חמה שאינו בר חליצה שלעולם אינו מיליד, ולית הל' כוותי':

אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מפני שהוא זכר ודאי ואינו ס' איש ס' אשה, ואם נתן אדם קידושין לאנדרוגינוס אינן קידושין ואינו אסורה בקרובותיו ר"א אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר, אמרי' בגמ' שהי' ת"ק מחייב עליו סקילה משני מקומות, פי' מזכרותו ובין מנקיבתו:

תובד"ה ואין מאכילה בזמן חזה ושוק כו' וא"ת ומי דחקו לר"ל דלא אכלה בתרומה כו' ועוד לפי שהיה שונה אליבא דר' יוסי עיגול בעיגולים עולה כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנים לן דא"נ שהיה שונה עיגול בעיגולים עולה לר' יוסי ותרומה בזמן הזה דרבנן מ"מ אמאי לא נימא הכא דאכלה אפילו בתרומה דאורייתא וזכר ודאי הוא והנראה דהאי ועוד כו' אין כאן מקימו והוא שייך לקמן וכצ"ל נקבה וא"ת והא לר' יוסי תרומה כו' וי"ל דקסבר ר"ל דר' יוסי כו' דכה"ג אשכחן בפרק יוצא דופן ועוד לפי שהיה שונה אליבא דר' יוסי עיגול בעיגולים עולה ור' יוחנן אית ליה כו' וק"ל:

גמרא טעמא דבעלוה כו' כמאן דלא כר' יהודה כו' יש לדקדק אמאי לא מדקדק כן מרישא דמלתא דקתני איילונית שחלצו לה אחין לא פסלוה ולר"י דאמר כל איילונית זונה היא למנ"מ לא פסלוה הא פסולה וקיימא כבר לכהן מכח זונה ויש ליישב דאי לאו הסיפא ה"מ לפרש הרישא דלא פסלוה בחליצה היינו לאחין וכיון דאינה זקוקה כלל חליצתה לאו חליצה היא ומותרת לאחין גם לינשא אבל אסיפא דבעלוה פסלוה א"א לפרש לאחין הבעלוה נמי ע"ד לייבם הוה בטעות כיון דלא הותר כלל אשת הראשון ומותרת גם לאחין האחרים אלא דע"כ איכא לפרושי דפסלוה לכהן משום זונה ודו"ק:

שם והלא אני שונה חתיכה כו' מי סברת כל שדרכו כו' מהאי לישנא משמע דר"י מודה בהך ברייתא בעיגול דבטל והא דלא תני בה רבותא דאפי' במידי דאורייתא בטל כל שדרכו תירץ רש"י לקמן לפי' דבחתיכה בכה"ג בטהורות בחולין דלא בטל משום דלא הוה רק הפסד מועט משא"כ בעיגול כיון דהוי דרבנן אפי' בהפסד מועט תני בה דבטל אבל לפי שיטת התוס' לקמן ליכא לפלוגי בהכי וצ"ל לפי דרכם הא דתני עיגול לר"י ולא תני דאפי' מידי דאורייתא בטל בכל שדרכו דעיגול היינו עיגול של ערלה דהוי מידי דאורייתא דקדושת ארץ לא בטלה לר"י וק"ל:

תוס' ד"ה ואין מאכילה וכו' עד אר"י דשאני התם דאקראי בעלמא דלא איתחזק איסורא וכו'. נ"ל דצריך לומר דאקראי בעלמא דלא איתחזק איסורא וכו' ור"ל תרתי קאמר אחד שהוא אקראי בעלמא ועוד שלא איתחזק איסורא דהא לא ידעינן בודאי שאיסור נפל לשם אבל עיגול בעיגולים דהכא אע"ג דאקראי בעלמא הוא מ"מ איתחזק איסורא הוא דהא עכ"פ נתערבה תרומה בחולין:

בא"ד ואר"י משום דשמעינן ליה לרבי יוסי דאמר אנדרוגינוס ספיקא הוי וכו' ועוד לפי שהיה שונה וכו'. לפום ריהטא משמע דתרי שנויין הן דהא מכח טעמא דשמעינן ליה לרבי יוסי דאמר ספיקא הוי לחוד היה מוכרח ר"ל לפרש מתניתין דאיירי דוקא בתרומה דרבנן דבספיקא לא שייך לומר דמאכילה בתרומה דאורייתא לפי סברת ריש לקיש דסבר דההיא ברייתא דסבירא ליה לרבי יוסי ספיקא הוי תפסינן לעיקר אלא שלפי זה לא יתיישב האי ועוד וכו' אי הוה שנויא בפני עצמו דמשום שהיה שונה עיגול בעיגולים עולה דדייק מינה ריש לקיש דתרומה בזמן הזה דרבנן אינו מוכרח משום זה לפרש מתניתין בתרומה דרבנן דיכול להיות דאנדרוגינוס הוי ודאי זכר ומאכילה אפי' בתרומה וקדשים כסברת רבי יוחנן אלא שיש ליישב בדוחק דה"ק ועוד לפי שהיה שונה עיגול בעיגולים עולה דדייק מינה דתרומה בזמן הזה דרבנן וס"ל לר"ל כיון דשמעינן דס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן לא הוי ליה לרבי יוסי לשנות במתניתין מאכילה בתרומה דאיכא למימר שר"ל בתרומה דרבנן אלא היה לו לשנות מאכילה בחזה ושוק דליכא למטעי ביה אלא ודאי האמת הוא דר"ל תרומה דרבנן:

רש"י בד"ה ה"נ כו' ואין מאכילין בזמן הזה בחזה ושוק נמחק:

תוס' בד"ה ואין מאכילה חזה ושוק כו' דאקראי ולא איתחזיק כו' בתרומה ובחזה ושוק כו' דקאמר בברייתא שלא הכריעו כו' כצ"ל:

בד"ה מאי היא כו' דאמר את שדרכו כו' כצ"ל:

גמרא טעמא דבעלוה הא לא בעלוה לא כו', דאי ר"י האמר אילונית זונה היא.
תמיהני הא פשיטא דאילונית בת כהן אכלה בתרומה, דאף דמחקרי זונה מ"מ בזונה כתיב לא יקחו, אבל לא דמפסלי מתרומה דבי נשי, זולת היכא דנבעלה לפסול לה, דדרשינן מוכי תהיה לאיש זר. וכמ"ש תוספות לעיל (דף מד ע"ב) וגדולה מזו כתבו תוס' לעיל (דף סט) דאפילו דר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, זהו רק לכהונה ולא לתרומה, וא"כ י"ל דבעלוה פסלוה היינו למפסל מתרומת בית אביה, ואפשר לדחוק כיון דקתני בהדי דחלצוה פסלוה דמיירי לכהונה דאילו לתרומה חליצה מעליא ג"כ אינה פוסלת, משמע דבעלוה פסלוה מיירי ג"כ לכהונה:

ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה. הנה בגיטין דף ס"ה ע"א מוכח דמעשר שני בזמן הזה שהוא מדרבנן אין לו עיקר מן התורה מקרי. והרב פני יהושע בשיטתו שם תמה על זה דמעשר אית ליה עיקר מן התורה. ונדחק הרב ז"ל לישב הסוגיא דודאי יש לו עיקר מן התורה אמנם איירי התם לענין זוכה לעצמו דבזה הוי כעין דאוריתא וכו' ע"ש באורך. אמנם מדברי הריטב"א בחידושיו שם שכתב אמאי דמשני התם בעציץ שאינו נקוב דרבנן וז"ל והא דפריק בעציץ שאינו נקוב דרבנן ולא פריק במעשר שני דרבנן כגון מעשר ב' דירקות ואילנות משום דההוא אית ליה עיקר מן התורה אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ"ל מוכח דכולא סוגיא בההוא כללא דהיינו עיקר מן התורה אזלא וממילא דכי משני במעשר בזה"ז דרבנן היינו דסבר תלמודא דכיון דהשתא ליכא מידי דאוריתא מקרי מעשר אין לו עיקר מן התורה. וכן ראיתי להרב יד אהרן א"ח סי' תפ"ו עלה ונסתפק אי מרור בזה"ז מיקרי עיקרו מן התורה והדר פשטה מסוגית גיטין הנז' דמוכח מינה דמעשר בזה"ז אין עיקרו מן התורה מקרי וה"ה למרור עש"ב:
ולפום ריהטא אפשר להביא ראיה ממאי דאמרינן בסוגיין ואפרש שיחותי כי הנה אמרו בעירובין דף ל"ו דלר' יוסי הואיל ויש לטומאה עיקר מדאורייתא מחמיר בספיקא ופירש"י הואיל ויש לה עיקר מן התורה דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בס' טומאה דאוריתא עכ"ל:
והרי שנינו במשנתינו דר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה. ואתמר עלה בסוגיין אר"ל מאכילה בתרומה בזה"ז דרבנן ואין מאכילה בזמן הבית ואפי' בתרומה דרבנן דילמא אתי להאכילה בתרומה דאוריתא ואי אמרת דתרומה ומעשר בזה"ז דהוו דרבנן יש להם עיקר מן התורה מיקרו א"כ איך ר' יוסי סבר דמאכילה בתרומה בזה"ז דרבנן הא ר' יוסי סבר דמחמרינן בספיקא דרבנן במידי דיש בו עיקר מן התורה כדאמרינן בסוגית ערובין וה"נ הול"ל באנדרוגינוס שהוא ספק דאין מאכילה בתרומה בזה"ז דרבנן דיש לו עיקר מן התורה אלא משמע לכאורה דתרומה ומעשר בזה"ז כיון דהשתא ליכא מידי מדאוריתא אין להם עיקר מן התורה מקרו. וכן ראיתי להרב החסיד המפורסם בארעא דרבנן אות תי"ד דמייתי סוגית גטין הנז' וכתב דסבר הש"ס דכיון דבזה"ז אין חייב בשום מעשר לא מיקרי דבר שיש לו עיקר מן התורה. והזכיר סוגיא זו דיבמות וק' על הרב הנז' שהוא עצמו כתב בהקדמתו לס' ארעא דרבנן הנז' הן בעודנו מקשה ורמי על הרב משנה למלך פ"ד דבכורות דתרומה בזה"ז יש לו עיקר מן התורה מיקרי ע"ש באורך. והוא הפך מ"ש באות תי"ד מהספר כמדובר:
שוב ראיתי לגדול הדור הרב מהר"י בכר דוד בספרו הנדפס חדש ממש דברי אמת בקונטריסים סוף דף פ"ט שהשיג עמ"ש בהקדמת ארעא דרבנן ע"ש אך לא זכר דמר ניהו אזיל בתר איפכא באות תי"ד כאמור. והראיה שהבאתי מסוגיין יש לדחות כמבואר:
ואתה תחזה למרן בית יוסף י"ד סוף סי' שכ"ב וריש סי' שכ"ג ולהרב ב"ח שם ריש סי' שכ"ג שכתב דחלת האור אף בזה"ז דלדעת הרמב"ם היא מדרבנן מיקריא עיקרה מן התורה ועיין בחידושי הרב מהרימ"ט בקדושין על דף ס"ט ד"ה דמעיקרא אכול ועיין מ"ש הרב כהונת עולם דף קע"ג מ"ש משם הרב מש"ל ועמ"ש הר' שער המלך ה' מקואות דף ע"ג ע"א וצריך להתישב בדבר:

פסולה ליבמה. כאשת איש שזינתה שאסורה לבעלה וכיון דזונה היא אסורה לכהונה: האמר איילונית זונה היא. בפרק הבא על יבמתו (לעיל דף סא.) ויליף לה מהזנו ולא יפרוצו: מתני' סריס חמה כהן וכו'. אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומה דבי נשא דהיינו פצוע דכא: לא יחלוץ. אם יש אח אחר: אבל לא נישא. שהוא כזכר והשוכב עמו הרי הוא כבא על הזכר: רבי אליעזר אומר. בגמרא מפרש פלוגתייהו: גמ' מהו דתימא מוליד מאכיל. דדייקינן ויליד ביתו הם יאכלו הראוי להוליד יאכיל: מאכילה בתרומה כו'. לקמן מפרש לה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל במידי דאורייתא לא מאי טעמא ספק איש ספק אשה הוא: ה''נ קאמר כו'. והכי משתמע מילתיה דר''ל מאכילה בתרומה כלומר בזה''ז שאין נוהג אלא תרומה ואינו מאכילה בכלום בזמן שחזה ושוק נוהגין דהיינו כשהמקדש קיים: אפי' בתרומה דרבנן. כגון תרומת פירות הואיל ואיכא תרומה דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר גזרי': אף מאכילה. דזכר מעליא הוא: מי סברת תרומה בזה''ז דרבנן. דקמוקמת לה למתניתין במידי דרבנן ואסרת לה בחזה ושוק: שאני שונה. ברייתא עיגול של תרומה בטל במאה של חולין או עיגול של תרומה טמאה בטל בק' עיגולים של תרומה טהורה ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא כיון דעיגול דבר חשוב הוא ודרכו לימנות לא בטיל אף על גב דתרומת תאנים דרבנן הואיל ותרומה דאורייתא נוהגת לא מבטלינן דרבנן גזרה דרבנן אטו דאורייתא: אמר ליה והלא אני שונה כו'. כלומר מי אית לך למיגזר בהא דרבנן אטו דאורייתא אי נמי אתית לבטולי בדאורייתא לאו איסורא הוא שהרי אני שונה חתיכה של חטאת טמאה בטיל בטהורה והכא מידי דאורייתא הוא ואף על גב דדרכו לימנות דמי סברת כל שדרכו לימנות שנינו דלא בטיל את שדרכו לימנות במנין שנינו שעשאוהו מיוחד למנין אבל חתיכה ועיגול פעמים שהם נמכרים באומד אף על גב דרגילים לימנות הואיל ואינן מיוחדים בכך בטלין: תלתן. פניגר''י מין קטנית הוא ולמתק הקדירה בא: ידלקו. כלאים בשריפה דכתיב (דברים כב) תוקדש תוקד אש:

לימא תיהוי תיובתא דרב המנונא כו'. וא''ת לעיל בפ''ק (דף טו:) דקאמר צרות מתיירא אני בני צרות מעיד אני לכם לרב המנונא מבני צרות לפשוט שהצרות פטורות מחליצה ומן היבום שאם היו זקוקות לאחין א''כ היו בני צרות פסולות מק''ו דאלמנה דליכא למפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת שגם היבמה שזינתה מתחללת לרב המנונא ואמר ר''י דמה דפשט להם בני צרות בזה לא היה מתיירא שאם יקפידו עליו יאמר שאין הלכה כרב המנונא: ואין מאכילה בזמן חזה ושוק אפילו בתרומה דרבנן. בפרק שני דכתובות (דף כה.) גבי מאי גדולה חזקה דקאמר ואיבעית אימא בתרומה דרבנן אכלי דאורייתא לא אכלי ההיא שינויא לא הויא כסוגיא דהכא דגזרינן דרבנן אטו דאורייתא והא דאמר באלו עוברין (פסחים דף מד.) גבי שתי מדוכות הנח לתרומת תבלין דרבנן ולא גזרינן אטו דאורייתא אמר ר''י דשאני התם דאקראי בעלמא ולא איתחזק איסורא דאימור תרומה לתוך תרומה נפלה אבל עיגול בעיגולים דהכא אע''ג דאקראי בעלמא איתחזק איסורא והא דפריך לקמן (דף פב.) דרבי יוחנן אדרבי יוחנן מברייתא דשתי קופות הו''מ לשנויי בתרומת פירות דרבנן כי ההיא דפסחים אלא דמשני לה שפיר וא''ת ומי דחקו לר''ל דלא אכלה בתרומה בזמן חזה ושוק ואור''י משום דשמעינן לר' יוסי דאמר אנדרוגינוס ספיקא הוי דקאמר שלא הכריעו בו חכמים אם הוא זכר אם הוא נקבה וא''ת והא לר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא כדמוכח ברייתא דסדר עולם דמייתי לקמן בשמעתין וי''ל דקסבר ר''ל דר' יוסי תנא לה ולא סבר לה דכה''ג אשכחן בפרק יוצא דופן (נדה דף מו:) ועוד לפי שהיה שונה אליבא דר' יוסי עיגול בעיגולים עולה ורבי יוחנן אית ליה לקמן (דף פב:) דתני לה וסבר לה כדדייק ממתניתין דמשוי ליה רבי יוסי לאנדרוגינוס ודאי זכר מדקתני נושא ומינה מותבינן לקמן (שם) לריש לקיש ולדידיה ליתא לברייתא מקמי מתני': אמר ליה ר' יוחנן לר''ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן. אע''ג דר' יוחנן גופיה אית ליה לקמן (שם) דלרבנן תרומה בזה''ז דרבנן הכא אליבא דר' יוסי קיימי וה''ק מי סברת דלר' יוסי תרומה בזה''ז דרבנן והשתא צ''ל דהא דמהדר ליה ר''ל אני שונה עיגול בעיגולים עולה אליבא דרבי יוסי היה שונה: שאני שונה עיגול בעיגולים עולה כו'. וא''ת אכתי דלמא אע''ג דהוי דאורייתא עולה משום דסבר כרבנן דאמרי אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד ואר''י דא''כ ה''ל למינקט מידי דאורייתא כגון ביצת טריפה שנתערבה ומדנקט עיגול בעיגולים ש''מ משום דתרומה דרבנן אבל במידי דאורייתא אסור כל שדרכו: והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה. היינו מתני' דמייתי בסמוך דחתיכה של חטאת וכו' תימה מנא ליה דאתיא כר' יוסי דלמא רבנן היא דאמרי אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד וי''ל חדא דבר פלוגתיה דר' יהודה הוא רבי יוסי ועוד מאי איריא דנקט חתיכה דהוי כל שדרכו לימנות הוי ליה למינקט מילתא דהוי את שדרכו כיון דאין מקדש אלא ששה דברים ומדנקט חתיכה דוקא ש''מ דוקא חתיכה דהויא כל שדרכו עולה אבל את שדרכו אוסר וה''נ הוה מצינן לשנויי לר''ל דשפיר דייק מההיא דעיגול בעיגולים דעל כרחך לא אתי כרבנן מדנקט עיגול דהויא כל שדרכו ולא נקט את שדרכו: מאי היא דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן כו'. וא''ת לר''ל כיון דתרומה בזמן הזה דרבנן אלמא בטלה קדושת הארץ א''כ כלאי הכרם נמי דרבנן ואמאי תני כל שדרכו הא בדרבנן אין אוסר כל שדרכו ואין לומר דלר''מ תרומה בזמן הזה דאורייתא דהא שמעינן ליה לר''מ דעיגול בעיגולים עולה בריש מסכת ביצה (דף ג:) גבי ליטרא קציעות כו' וי''ל דכלאי הכרם חדא דרבנן דבזמן בהמ''ק הוי דאורייתא אבל עיגול תרתי דרבנן חדא דבטלה קדושת הארץ ועוד דאפילו בזמן בית המקדש תרומת תאנים דרבנן אי נמי חבילי תלתן הוי את שדרכו והכי פירושו שהיה ר''מ אומר כל שדרכו בדאורייתא מקדש ולכך דין הוא דאת שדרכו יקדש אפי' בדרבנן כגון חבילי תלתן: נתערבו באחרות. אמר ר''ת דלא גרסי' ואחרות באחרות מדפריך בהתערובת (זבחים דף עד. ושם) לשמואל דאסר ספק ספיקא בעבודת כוכבים מברייתא שמתרת ולא משכח דקאי כשמואל אלא ר' יהודה בברייתא שאוסר אפי' בשאר איסורין ספק ספיקא ושמואל סבר כוותיה בחדא בעבודת כוכבים ופליג בשאר איסורין ואי הוה גרס הכא ובע''ז ובכל דוכתי דכי הך משנה ואחרות באחרות הוה ליה לאתויי לשמואל סייעתא מכל הנך משניות וי''מ דאפילו גרס בכל הנך משניות ואחרות באחרות לא היה יכול להביא ראיה מהם לשמואל דאסר ספק ספיקא דדלמא הכי קאמר וכל האחרות שנתערבו באחרות דליכא אלא חד ספיקא ויש חידוש יותר בנתערב שתי פעמים מבנתערב פעם אחת דאף על גב דאיכא תרי רובי אסיר דגבי שאר מילי אוסרין חד רובא ושרינן תרי רובי כגון גבי יוחסין בסוף פ''ק דכתובות (דף טו. ושם) דאמר הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא ורוב סיעה גרידתא: