יבמות פ ע"ב

מפני הסכנה הן משום הסכנה של הילד (שמא יחיה לבסוף), והן לגבי החלב שיש לה, שאם אינו יוצא גורם לה כאבים העשויים להביאה למיתה. ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשגמרו סימניו ונראה שהוא וולד מושלם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו שנולד בן שמנה חודשים להריון? כל שלא כלו לו חדשיו, שנולד לפני הזמן הראוי. רבי אומר: סימנין מוכיחין עליו? שערו וצפרניו שלא גמרו. ומעתה, טעמא [הטעם, דווקא] שלא גמרו שערו וציפורניו, הא [הרי אם] גמרו, אמרינן [אומרים אנו] האי בר [זה בן] שבעה חודשים הוא, ואישתהויי [ושהות] הוא דאישתהי [שהשתהה] ברחם אמו, ולא נולד לשבעה, אבל כבר בסוף חודש שביעי היה ראוי ללידה.

ושואלים: אלא הא דעבד [זה שעשה] רבא תוספאה עובדא [מעשה] באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי [והשתהה] הוולד עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודשי שנה] לאחר שנסע הבעל, ואכשריה [והכשירו] ואמר שיש לתלות את הוולד בבעל, ואיננו ממזר. כמאן [כשיטת מי] עשה כן — כרבי, שאמר שלא תמיד נולד הילד בזמנו אלא לפעמים משתהא [משתהה] הוא זמן מסויים. ואיך פסק כדעת רבי שהיא דעת יחיד!

ומשיבים: כיון דאיכא [שישנו] גם רבן שמעון בן גמליאל שאמר משתהי [משתהה] הוולד, אם כן כרבים עבד [עשה] רבא תוספאה, ואין דעת רבי דעת יחיד. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ששהה שלשים יום באדם ונשאר חי — אינו נפל. משמע שגם אם לא כלו לו חודשיו אומרים שהוכח שאינו נפל, והטעם — שיכול להיות שהשתהה ונולד לאחר זמן.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו סריס חמה? כל שהוא בן עשרים, ולא הביא עדיין שתי שערות. ואפילו הביא שערות לאחר מכאן — הרי הוא כסריס לכל דבריו (דיניו). ואלו הן סימניו: כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, שאין השיער דומה לשיער כל אדם, ובשרו מחליק (שאיננו שעיר). רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהודה בן יאיר: כל שאין מימיו (מי רגליו) מעלין רתיחות.

ויש אומרים: כל המטיל מים ואין עושה כיפה (כעין קשת). ויש אומרים: כל ששכבת זרעו דוחה, שאיננה נקרשת כשכבת זרע של בריא. ויש אומרים: כל שאין מימי רגליו מחמיצין. אחרים אומרים: כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולו לקוי, ואין ניכר בו ההבדל בין איש לאשה.

ואיזו היא אילונית? כל שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות, ואפילו הביאה שערות לאחר מכאן — הרי היא כאילונית לכל דבריה. ואלו הן סימניה: כל שאין לה דדים (שדיים), ומתקשה בשעת תשמיש, שהתשמיש קשה ומכאיב לה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין לה שיפולי מעים כנשים, שאין לה בשר תפוח מעל איבר המין שלה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולה עבה, ואינה ניכרת בין אשה לאיש.

איתמר [נאמר] שחלקו חכמים בסימני סריס אלה. רב הונא אמר: עד שיהו כולם, שרק זה שמצויים בו כל הסימנים שנמנו — הוא הקרוי סריס. ר' יוחנן אמר: אפילו באחד מהן. ומעירים: היכא [היכן, כאשר] הביא שתי שערות בזקן — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שעד שיהו בו הסימנים כולן, רק אז ייחשב כסריס למרות השערות. כי פליגי [כאשר נחלקו] — בשלא הביא שתי שערות.

ושואלים: אלא הא [זה] שאמר להו [להם] רבה בר אבוה לרבנן [לחכמים]: עיינו ביה [הסתכלו בו] ברב נחמן כשהולך לרחוץ, אי [אם] בשרו מעלה הבל איתיב ליה ברת [אתן לו את הבת שלי] לאשה. כמאן [כשיטת מי] אמר זאת, האם לא כרב הונא שצריכים להיות בו כל הסימנים, שהרי מן הסתם ראה שאין לו זקן! ומשיבים: לא, רב נחמן סיכי דיקנא הויא ליה [היו לו זיפי זקן] ורצה לדעת אם יש בו סימני סריס אחרים.

ב שנינו במשנה: הסריס לא חולץ ולא מייבם, וכן אילונית וכו'. ומעירים: קתני [שנה] כאן סריס דומיא [בדומה] לאילונית ונלמד עוד מכאן: מה אילונית הוא דבר שבידי שמים — אף סריס הוא בידי שמים, וסתמא [וסתמה] של משנה זו הוא כדעת ר' עקיבא, שאמר: סריס בידי אדם — אין [כן] הוא נחשב ככל אדם וחולץ, ואילו סריס בידי שמים — לא חולץ .

ג שנינו במשנה שהסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה, ואם בעל אותה פסלה. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שבעלה הוא משום שזו היא בעילת זנות, שהרי אינו בר הולדה ונמצא שהיא נבעלת לאחי בעלה שלא במקום מצוה. הא [הרי] אם היה בא עליה אדם אחר — לא היתה נפסלת,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - ב

אבל אמו שוחה עליו ומניקתו, מפני הסכנה של האם והולד. ^[1]

ומשמע לגמרא עכשיו, שאין חילוק בין גמרו סימניו ללא גמרו סימניו, ותיקשי לרבי אבהו.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, ^[2] כשגמרו סימניו, כלומר: הואיל וגמרו סימניו הרי הוא בר קיימא אם הגיע לגיל עשרים, וכדעת רבי ^[3] בברייתא שמביאה הגמרא, והשמיענו רבי אבהו: מכל מקום אין מחזיקין אותו בבן קיימא אלא כשהגיע לגיל עשרים וחי.

דתניא: איזהו בן שמונה חדשים שאינו בן קיימא, כל שלא כלו לו חדשיו, כלומר: בזמן הלידה הדין תלוי ולא בסימנים.

רבי אומר: סימנין מוכיחין עליו שהוא בן שמונה חדשים, שערו וצפרניו שלא גמרו.

הרי למדת לדעת רבי: טעמא דלא גמרו שערו וציפרניו הוא דלא הוי בן קיימא.

הא נולד לשמונה חדשים, וגמרו שערו וצפרניו, אמרינן: האי ולד בר שבעה חדשים הוא [נגמרה צורתו לסוף שבעה חדשים] ואישתהויי הוא דאישתהי [נשתהה במעי אמו אחר שנגמר, ויצא לשמונה חדשים], ונמצא שבן קיימא הוא כשאר יולדות לשבעה חדשים.

ומקשינן: אלא הא דעבד רבי אבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים, ואישתהי הבעל במדינת הים עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודש] ואז ילדה אשתו, ואכשריה רבי אבא לולד לבוא בקהל, ומשום שאנו תולים: לא מאחר נתעברה וממזר הוא, אלא מבעלה נתעברה קודם שיצא למדינת הים, ונשתהה העובר במעי אמו שלשה חדשים לאחר שנגמרה צורתו לסוף תשעה חדשים -

כמאן, כדעת מי הוא שעשה כן רבי אבא, האם כרבי דאמר: משתהא הולד במעי אמו אחר שנגמרה צורתו?! ^[4]

ומשנינן: כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר נמי: משתהי הולד במעי אמו אחר שנגמרה צורתו, הרי נמצא כי כרבים הוא דעבד רבי אבא ולא כיחיד.

דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שנשתהא שלשים יום באדם, תינוק שחי אחר לידתו שלשים יום אפילו ^[5] נולד לשמונה חדשים הרי זה אינו נפל, מפני שאנו אומרים: לשבעה חדשים נגמרה צורתו, אלא שנשתהה במעי אמו עד החודש השמיני. ^[6]

תנו רבנן: איזהו סריס חמה, כל שהוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות, ואפילו הביא שתי שערות לאחר מכאן, הרי הוא כסריס לכל דבריו.

ואלו הן סימניו להחזיקו בסריס מלבד אי הבאת שתי שערות:

כל שאין לו זקן, כלומר: שלא נתמלא זקנו, ואפילו שיש לו שערות בזקן, [תוספות]. ^[7]

ושערו לקוי [דק ורך ביותר, רש"י ומאירי].

ובשרו מחליק [חלק כשל אשה] ואינו שעיר כדרך שאר אנשים.

רבי יהודה בן יאיר אומר: כל שאין מימיו [מימי רגליו, רמב"ם ומאירי ^[8]] מעלין רתיחות, והוא הקרוי "קצף", [מאירי].

ויש אומרים: כל המטיל מים, ואין עושין כיפה [קילוח ארוך למרחוק, ועגול ככיפה].

ויש אומרים: כל ששכבת זרעו דוחה [צלולה כמים ואינה קשורה כלובן ביצה, רש"י ומאירי].

ויש אומרים: כל שאין מימי רגליו מחמיצין [מסריחים כששוהים בכלי].

אחרים אומרים: כל שרוחץ בחמין בימות הגשמים, ואין בשרו מעלה הבל [אדים]

רבן שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולו לקוי, דק וכעין צפצוף ואין ניכר בין קולו של איש לאשה, [מאירי].

ואיזו היא איילונית:

כל שהיא בת עשרים ^[9] ולא הביאה שתי שערות, ואפילו הביאה שתי שערות לאחר מכאן, הרי היא כאיילונית לכל דבריה

ואלו הן סימניה להחזיקה באיילונית לבד אי הבאת שתי שערות:

כל שאין לה דדים.

ומתקשה בשעת תשמיש [תשמיש קשה עליה].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין שיפולי מעיה כנשים [אין לה כמין כף מעל אותו מקום].

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולה עבה, ואינה ניכרת בין אשה לאיש

השמועה הבאה מתבארת על פי שיטת התוספות.

איתמר: סימני סריס ^[10] שנזכרו בברייתא דלעיל, נחלקו בו אמוראים אם צריך את כולם או את חלקם כדי להחזיקו כסריס חמה:

רב הונא אמר: עד שיהו בו כולם.

רבי יוחנן אמר: אפילו באחד מהן, ומפרש לה ואזיל.

היכא דהביא אפילו שתי שערות בלבד בזקן, כולי עלמא לא פליגי - ואפילו רבי יוחנן מודה - דאינו סריס עד שיהיו בו כולן. כלומר: שלא יתמלא זקנו יחד עם שאר הסימנים שנשנו בברייתא.

כי פליגי, בשלא הביא אפילו שתי שערות בזקן.

ובאופן זה בלבד הוא שאמר רבי יוחנן: סימן זה לבדו מועיל להחשיבו כסריס, ואילו לדעת רב הונא: אפילו באופן זה אינו מוחזק להיות סריס עד שיצטרפו אליו שאר הסימנים.

ומקשינן: ואלא הא דאמר להו רבה בר אבוה לרבנן [ביקש רבה בר אבוה מהחכמים]: עיינו ביה ברב נחמן [צאו והתבוננו ברב נחמן] - שלא היה לו זקן -

והיה, אי בשרו מעלה הבל, אם כן אינו סריס,

איתיב ליה ברת [אתן לו את בתי לאשה]!

נמצאת למד מדברי רבה בר אבוה שאין די במה שאין לו זקן להחזיקו כסריס, ואם כן כמאן סבירא ליה לרבה בר אבוה? כרב הונא האומר: אפילו כשלא הביא שתי שערות בזקן צריך שיהיו בו כולם, ולפיכך אם היה חסר לו לרב נחמן הסימן שאמרו: אין בשרו מעלה הבל, הרי שאינו סריס?!

ומשנינן: לא כאשר סלקא דעתין שלא היו לרב נחמן אפילו שתי שערות בזקן, אלא: רב נחמן סיכי דיקנא [יתדות הזקן, כלומר: שערות בכמה מקומות בזקנו] הוי ליה.

נמצא, שלא היה ברב נחמן אותו הסימן שלדעת רבי יוחנן די בו כדי להחזיקו בסריס - דהיינו: אין לו שתי שערות בזקן - ולפיכך אם לא נמצאו בו ברב נחמן כל שאר הסימנים הרי שאינו סריס.

שנינו במשנה: הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן איילונית לא חולצת ולא מתייבמת:

ודייקינן: קתני סריס דומיא דאיילונית -

מה "איילונית" בידי שמים היא, אף "סריס" בסריס בידי שמים [כלומר: סריס חמה שהוא לקוי ממעי אמו] עוסקת משנתנו, ובזה הוא שאמרו: הסריס לא חולץ ולא מייבם,

ונמצאת סתמא דמשנתנו כרבי עקיבא, דאמר: סריס בידי אדם אין אכן בעי חליצה הואיל והיתה לו שעת הכושר, בידי שמים הוא דלא בעי חליצה, הואיל והיתה לו שעת הכושר.

שנינו במשנה: הסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה, בעלה פסלה:

השמועה הבאה מתבארת על פי הריטב"א.

א. לעיל דף סא ב תניא: "זונה" שאסרה התורה לכהן היא זונה כשמה [לשון טועה, שטועה מתחת בעלה לאחרים, רש"י] דברי רבי אליעזר.

[דלרבי אליעזר אין זונה אלא אשת איש, רש"י].

רבי עקיבא אומר: זונה זו מופקרת.

רבי יהודה אומר: זונה זו איילונית.

וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות" [כגון אחד מכל העריות וכגון בת ישראל לנתין וממזר, רש"י].

ב. לדעת חכמים כל הנבעלת בעילת איסור הרי היא זונה ^[11] ובלבד שיהא "זר אצלה מעיקרא". ^[12]

אבל אם היה מותר לה תחילה ואחר כך נאסרה עליו, אינה נעשית זונה.

ג. נבעלה לחייבי כריתות, הרי היא זונה אפילו אם אינו זר אצלה מעיקרא.

ודייקינן: טעמא דבעלה הוא [הסריס] דפסלה מן הכהונה משום שנבעלה לאשת אחיה שלא במקום מצוה. ^[13]

הא אם בעלה אחר והיו לו עוד אחים בריאים שהיא זקוקה להם לא נפסלה מן הכהונה ואף שאסורה היא לכל אדם קודם שחלצה; ואם כן:

הערות

^[1] כן פירש רש"י בסוגייתנו; אבל בשבת קלה א פירש: מפני שחלב הרבה יש בדדיה ומביאה לידי חולי, וכן פירשו התוספות שם, והוסיפו: ולא חיישינן שמא תטלטל אותו, [וראה עוד בדבריהם שם].

^[2] לשון "הכא במאי עסקינן" אינו מדוקדק כל כך, שהרי ודאי אנו דנים על סימני בן שמונה, ואף המקשה ידע כן.

^[3] נתבאר על פי רש"י; ואולם התוספות פירשו את דברי רבי אבהו אליבא דרבנן החולקים על רבי ואין סומכים על הסימנים, והשמיענו רבי אבהו: מכל מקום אם נגמרו סימניו ואף חיה עד עשרים זה ודאי בן קיימא הוא.

^[4] תמהו התוספות לפי פירושו של רש"י בדעת רבי אבהו שהיא כרבי, דאם כן למה מתמהת הגמרא על רבי אבא שעשה כרבי יותר מעל רבי אבהו שאמר את דינו כרבי; ומכח זה פירשו כפירושם הנזכר לעיל בהערה; וראה בריטב"א שיישב קושיא זו.

^[5] ביארו התוספות כי לדעת רבן שמעון בן גמליאל, אפילו הנולד לשבעה או לתשעה חדשים ולא שהה שלשים יום הרי זה ספק נפל; ומאידך, אפילו הנולד לשמונה חדשים ושהה שלשים יום הרי זה בר קיימא.

^[6] נמצאת אומר, שלש שיטות יש בתינוק שנולד לשמונה חדשים: דעת תנא קמא בברייתא הקודמת: אין זה בן קיימא אפילו חי הרבה לאחר שנולד ואפילו גמרו סימניו. דעת רבי, כפי שפירשה רבי אבהו: אם גמרו סימניו וגם חי עשרים שנה הרי זה בר קיימא. דעת רבן שמעון בן גמליאל: אפילו שהה שלשים יום בלבד, ואפילו לא גמרו סימניו, הרי זה בר קיימא. ואולם הריטב"א הביא בשם יש מפרשים, דלרבן שמעון בן גמליאל אין די בשהיית שלשים יום בלבד אלא אם כן גמרו סימניו, ודעת הריטב"א עצמו נוטה שלא כדעה זו, משום דכן נראה יותר לפי לשונו.

^[7] כל שלא נתמלא זקנו - ואפילו הביא שתי שערות בזקן - אינו יוצא מכלל סימן "אין לו זקן", וגם חשוב הוא כמי שלא הביא שתי שערות, כי אין שתי שערות מועילים להיות סימן גדלות אלא כשהם גדלים בשאר מקומות שבגוף, אבל שערות בזקן אינם סימן גדלות, תוספות; ודעת הרמב"ם היא, שאף בשאר מקומות שבגוף אין שתי שערות חשובים סימן גדלות, אלא בבית הערוה בלבד.

^[8] מסתבר שכן היא הגירסא בגמרא, וכמו שאמרו: אין מימי רגליו מחמיצין.

^[9] ברייתא זו כדעת בית הלל היא, הסוברים: בין זכר ובין בנקבה הגיל הוא עשרים שנה.

^[10] נידון שמועתנו הוא על סימני הסריס, שאמרו עליהם בברייתא לעיל: ואלו הן סימניו, וכן על סימני האיילונית, ואין בכלל שמועתנו אי הבאת שתי שערות, ולעולם אינו סריס חמה ולא איילונית אלא אם כן לא הביא שתי שערות.

^[11] כן היא גם שיטת רש"י, שכל הנבעלת בעילת איסור ואפילו למי שאינו חייבי כריתות הרי היא נעשית זונה, וכמבואר ברש"י ס א וס ב, ובתוספות שם חלקו על זה.

^[12] דין זה שכתב הריטב"א שאין אשה נעשית זונה אלא אם כן נבעלה למי שהוא זר אצלה מעיקרא, חידוש הוא, ובגמרא לעיל סט א מצינו כן לגבי הנפסלת משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", אבל לענין זונה לא מצינו תנאי זה, וראה בהערות הרב המגיה לריטב"א הנדמ"ח ציון 951.

^[13] ואף שאינו זר אצלה מעיקרא, שהרי קודם שנישאת לאחיו מותרת היא לו, מכל מקום כיון דחייבי כריתות היא לא בעינן זר אצלה מעיקרא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

due to the danger, both to the baby, who might in fact be viable, as well as to the mother, who might suffer fatal complications if she has to retain all her milk. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where his signs of viability are fully developed, and he has the appearance of a viable child. As it is taught in a baraita: Who is a baby born during the eighth month? It is anyone whose months of gestation have not been completed, i.e., a baby that was born prematurely. Rabbi Yehuda HaNasi says: The signs that prove that the child falls into this category are that his hair and nails are not fully developed. Now, the reason is that they are not fully developed; but if his hair and nails are fully developed, we say that this fetus was fit to be born after seven months but for some reason was delayed in its mother’s womb.

But if so, with regard to the action taken by Rava Tosfa’a concerning a woman whose husband went overseas and her baby was delayed in her womb for the twelve months of the year following her husband’s departure, and Rava Tosfa’a rendered the child fit, arguing that the husband is presumed to be the father and the child is not a mamzer, according to whose opinion did he issue this ruling? It must have been in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that a baby can be delayed for an extended period of time in its mother’s womb even after it is fully developed and ready to be born. But how could Rava Tosfa’a have ruled in accordance with the minority opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, against the majority opinion of his colleagues?

The Gemara answers: Since there is also Rabban Shimon ben Gamliel, who says that a baby can be delayed in its mother’s womb, Rava Tosfa’a in fact acted in accordance with the majority, as Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion is not that of a lone dissenting scholar. As it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: Any human child who stays alive for thirty days is not a stillborn. Even if the child was not carried for a full nine months, once he has survived for thirty days he is no longer treated like an infant whose viability is in doubt. The reason is that he is presumed to be a child that was fit to be born after seven months but for some reason was delayed in his mother’s womb and not born immediately upon reaching full development.

§ The Sages taught: Who is considered a eunuch by natural causes? It is anyone who is twenty years old and has not yet grown two pubic hairs. And even if he grows pubic hairs afterward, he is still considered a eunuch by natural causes with regard to all his matters. And his signs are as follows: Whoever does not have a beard, and his hair is defective, unlike that of ordinary individuals, and his skin is smooth, i.e., hairless. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Yehuda ben Ya’ir: It is anyone whose urine does not raise foam.

And some say: It is anyone who urinates without forming an arch. And some say: It is anyone whose semen dissipates and fails to congeal in the proper manner. And some say: Anyone whose urine does not ferment. Others say: It is anyone who bathes in the rainy season and his flesh does not give off steam. Rabbi Shimon ben Elazar says: It is anyone whose voice is defective, so that it is not evident from it whether he is a man or a woman.

And who is a sexually underdeveloped woman [aylonit]? It is anyone who is twenty years old and has not yet grown two pubic hairs. And even if she grows pubic hairs afterward, she is still considered a sexually underdeveloped woman with regard to all her matters. And her signs are as follows: A sexually underdeveloped woman is anyone who does not have breasts and experiences pain during intercourse. Rabban Shimon ben Gamliel says: It is anyone whose lower abdomen is not formed like that of other women, as she lacks the cushion of flesh that is usually situated above a woman’s genitals. Rabbi Shimon ben Elazar says: It is anyone whose voice is deep, so that it is not evident from it whether she is a woman or a man.

It was stated that amora’im disagreed over the signs of a eunuch. Rav Huna said that one is not categorized as a eunuch unless all these signs are present; Rabbi Yoḥanan said: He is categorized as such even if only one of them is present. The Gemara comments: In a case when he has grown two hairs in his beard, everyone agrees that he is not considered sexually impotent unless all the signs are present. When they disagree, it is with regard to a case when he has not grown two hairs.

The Gemara asks: But if so, with regard to that which Rabba bar Avuh said to the Sages: Examine Rav Naḥman when he bathes and if his flesh gives off steam I will give him my daughter for a wife, in accordance with whose opinion did he issue these instructions? Is it not in accordance with the opinion of Rav Huna, who maintains that all the signs must be present, as presumably he could see that Rav Naḥman did not have a beard? The Gemara answers: No, Rav Naḥman had wisps of a beard, and therefore Rabba bar Avuh wanted to know whether he displayed the other signs of sexual incapacity.

§ It is taught in the mishna that a sexually underdeveloped man does not perform ḥalitza or enter into levirate marriage with his yevama, and similarly, a sexually underdeveloped woman does not perform ḥalitza or enter into levirate marriage with her yavam. The Gemara comments that the tanna teaches the case of a sexually underdeveloped man similarly to that of a sexually underdeveloped woman, from which it can be inferred: Just as in the case of a sexually underdeveloped woman, her disability is by the hand of Heaven, so too, in the case of a sexually underdeveloped man, his disability must be by the hand of Heaven. And this unattributed view in the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said: With regard to one whose incapacity was brought about by the hands of man, yes, he is considered like any other man and performs ḥalitza, whereas one who suffers his condition by the hand of Heaven does not do so.

§ It is further taught in the mishna that if a eunuch performed ḥalitza with his yevama, he has not thereby disqualified her from marrying into the priesthood, but if he had intercourse with her, he has disqualified her. The Gemara infers from this wording that the reason for her disqualification is that he, the yavam, had intercourse with her, as she had intercourse with her yavam outside the framework of permitted levirate marriage. But if a different individual had relations with her she would not be disqualified.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן כמאן כר' יוסי דאמר משתהי. ומהדרי' כיון דאיכא רשב"ג [דאמר] משתהי כרבים עבד משמע דרשב"ג בבן ח' ודאי אמרה ולקולא פליג דרבנן סברי נפל גמור ואיהי אמר כיון דשהה ולד מעלי' הוא ובפרק החולץ (יבמות דף ל"ו) אמרו כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרי אע"ג דלא שהה ולד מעלי' הוי אלמא רשב"ג לחומרא פליג כלומר לרבנן הוי ולד ולרשב"ג נפל.
ויש לפרש דת"ק דאמר איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו סבר כל שלא נודע אם בן ט' או בן ח' ולד מעליא הוא שרוב מעוברות יולדות ולד גמור ואינן מפילות וסמכינן אהאי רובא בין לקולא בין לחומרא אלא איזהו נפל כל שלא כלו לו חדשיו דודאי לא חי ואינו מתקיים שלשים ואתא ר' יוסי למימר לעולם אינו נפל גמור אלא א"כ חדשיו וסמניו מוכיחין עליו כלומר שאפילו נולד לח' וסימניו כסמני בן ט' אינו נפל דאמרינן משתהי ומיהו לא פי' ר' יוסי בכמה יומי נפק מספיקא וכן לא פי' סימנין בלא ידיעות חדשים אם מוכיחין אלא שבא ר' אבוה ואמר דתרתי בעי ולעולם אינו נפל גמור עד שיהו חדשיו וסימניו מוכיחין עליו הא לאו הכי ספיקא הוי ואתא נמי רשב"ג למפלג בתרתי ואמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי בין שנולד לספק חדשים לת"ק בין שנולד לח' בגמר סימנים כר' יוסי אבל לא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו נפל גמור הוא דאל"כ לרשב"ג בן ח' כאבן לא משכחת לה.
ולהאי פירושא כיון דאשכחן באשת כהן דהלכתא כרבנן ובאשת ישראל דחשו לדרשב"ג ואיפסקא הילכתא נמי כרשב"ג בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ח) הילכך בן ח' שגמרו סימניו בתוך שלשים ספיק' הוי ואפילו לר' יוסי נמי לא אשכחן דאמר ודאי ולד מעליא כדפרי' אלא ה"ק הא גמרו אמרי דלמא אשתהויי משתהי וכי אכשרו לההוא ולד בר תריסר ירחי משום דמוקמינן איתתא אחזקה ומספיקא לא פסלי' ולד מקהל נמצאת אומר לפי פי' זה שכל ספק בן ט' ספק בן ח' אע"פ שמת בתוך שלשים אם אשת כהן היא אינה חולצת ואע"פ שלא גמרו סימניו ואם אשת ישראל היא חולצת ואע"פ שגמרו סימניו ודברי רש"י ז"ל מטין לפי' הזה ופי' מחוור הוא בפ' המילה במסכת שבת (שם).
ויש לפרש לרבנן איזהו בן ח' ודאי כל שלא כלו לו חדשיו ודאי אע"פ שגמרו סימניו הא ספק [אם כלו] לאו ודאי הוא אלא ספק בן ט' ספק בן ח' אע"פ שמת בתוך ל' ומטילין אותו לחומרא ואתא ר' יוסי למימר אם גמרו סימניו אע"פ שודאי לא כלו חדשיו ולד מעליא הוא ואם לא גמרו והוא ודאי בן ח' נפל גמור הוא ואם ספק בן ט' ספק בן ח' כבר פי' ר' אבוה שאין עושין בהן מעשה [אע"פ שלא גמרו] והרי הוא ספק ואתא רשב"ג למימר להו לרבנן כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל אע"פ שלא כלו לו חדשיו [בודאי] ואם לא שהה ספיקא הוי כיון שגמרו סימניו דאמרינן משתהי וההיא דאמרינן בפ' החולץ כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג וכו' מנו רבנן ר' יוסי וכשגמרו סימניו, ולשון ראשון עיקר.
נמצאו כללי השמועה: לא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו - נפל גמור. לא כלו לו חדשיו וגמרו סימניו - אפי' לר' יוסי ורשב"ג ספק הוא ואפי' אשת כהן חולצת ולשאר כל הדברים מטילין אותו לחומרא כרשב"ג שאלו לדברי חכמים נפל הוא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו ולד מעליא אינו ידוע אם כלו חדשיו בין גמרו סימניו בין שלא גמרו סימניו ספק הוא אלא דבאשת כהן אינה חולצת לעולם ובאשת ישראל חולצת בשניהם שהה ל' יום אינו נפל והרי הוא כחתן שלם לכל דבריו.

ואקשינן אלא הא דעבד רבא תוספאה כו' כמאן כרבי דאמר משתהי ופרקינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד. מאי רשב"ג דתניא כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. פירוש מדקתני כל ששהה משמע דכללא הוא דכייל ותני דכל ששהה ואפילו בן שמונה ודאי אינו נפל אלמא אמרינן אשתהויי אשתהי כר'. ומיהו ודאי משמע דר' ורשב"ג לאו בחדא שיטתא קיימי ממש, דאלו לר' סימניו מוכיחין עליו קאמר, דכיון שנגמרו סימניו נפק ליה מתורת נפל מיד ואפילו לא שהה כלל. ורשב"ג סבר דלא נפקי מתורת נפל אלא אם כן שהה שלשים יום ואף על פי שגמרו סימניו. וג' מחלוקת בדבר תנא קמא דר' סבר כל שלא כלו לו חדשיו אף על פי שגמרו סימניו שערו וצפרניו הרי זה נפל גמור. ורשב"ג סבר אם שהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל ואשתהויי הוא דאשתהי. ור' סבר כיון שגמרו סימניו הן מוכיחין עליו ומיד נפק ליה מתורת נפל. והכא אין עוקרין איתא בתוספתא שבת בפרק בהמה דהתם עביד לה פלוגתא דרבנן ורבי ורשב"ג, דקתני התם (פט"ז ה"ד) איזהו בן שמונה כל שלא יצאו לו חדשיו רבי אומר סימניו ניכרין בו שערו וצרפניו שלא גמרו כדרך שבן שמונה לאדם נפל כך בן שמונה בגסה ובן ארבעה בדקה, רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, וכל ששה ח' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה. והיינו דאמרינן הכא דרשב"ג קאי כותיה דרבי. מדקאמרינן דאיכא רשב"ג דקאי כרבי משמע דרשב"ג בלחוד הוא דקאי כותיה. אבל רבנן דפליגי עליה דרשב"ג פליגי נמי עליה דרבי.
ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבנן לחומרא ורשב"ג לקולא, דאדרבה רבנן דרשב"ג מקילי טפי וכדמוח התם בריש פרק החולץ (לעיל יבמות לז, א) דאמרינן התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי אף על גב דלא שהה ולד מעליא הוי גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן. וכן משמע במקומה בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלו, א) דאמרינן התם מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא תא שמע עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו בי"ט כו' ת"ש ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כו', אלמא סבירא להו דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג לקולא, דאפילו בן יום אחד אינו בחזקת נפל. ואיכא למימר דתנא קאמ ורשב"ג בתרתי פליגי, בסתם תינוקות ובשגמרו סימניהם דבהא תנא קמא לקולא ורשב"ג לחומרא, משום דקסבר תנא קמא כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו ואיכא למימר בן תשעה הוא. ורשב"ג סבר לעולם אינו יוצא מידי נפל ואף בסימניו עד שנדע שהוא בן תשעה ודאי, או שישהא שלשים יום. והיינו דאמרינן בפרק החולץ (שם) דרבנן לקולא. וכן נמי בעגל שנולד ביו"ט. ופליג נמי בבן שמונה ודאי, דהתם [רבנן] לחומרא ורשב"ג לקולא. דלרשב"ג כיון שגמרו סימניו ושהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל, כיון דאיכא תרתי לטיבותא סימנין ושיהוי שלשים יום, והאי בר ז' הוא ואשתהוי הוא דאשתהי. ורבנן סברי דלעולם אינו משתהי ובן שמונה ודאי הוא ונפל גמור הוא, והיינו דהכא גבי שיהוי אמרינן דרשב"ג ורבי קיימי בחדא שיטתא אבל רבנן פליגי עליה בה.
ואפשר נמי דלרשב"ג אף בלא גמר סימנין נמי מחזקינן ליה בבן קיימא אלו שהה שלשים יום, דאיהו עיקר טעמא לא תלי אלא בשהיה, וכל ששהה קאמר לומר דכולם כיון ששהו שלשים יום נפקי מתורת נפל, דאין נפל מתקיים שלשים יום. וכן נראה לי עיקר דהא רשב"ג לא הזכיר כלל גמר סימנין אלא שיהוי שלשים יום. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל.
ואיכא למידק היכי בעי התם בפרק המילה אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה אלא מכלל דברי שמואל דקאמר הלכה כרשב"ג. ודייקינן התם מינה הלכה מכלל דפליגי וכדאמרינן התם תא שמע דאמר רב יהודה הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי, ואמאי והא במחלוקת היא שנויה מפורשת בתוספתא שכתבנו. ויש לומר דלא שמיע להו.
ומכל מקום דברי ר"ח ז"ל (לעיל יבמות פ, א ד"ה סימני) נוחין יותר מדברי רש"י ז"ל ולפי פירושו של ר"ח ז"ל איתא להא דרבי אבהו ואיתא לההיא דרשב"ג, דאפשר דאפילו לר' אבהו אפילו בן שמונה ממש אם שהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל כרשב"ג, אלא דלהחזיקו בגדול עד שיהא בן עשרים לא איירי ביה רשב"ג, ואתא ר' אבהו ואמר דאין סימניו סימני גדלות עד שיהא בן עשרים. ואפשר דאפילו רשב"ג מודה בהא. וכן נראה מדברי רב אלפסי ז"ל (בפרקין סימן קט) שפסק כרב אבהו וקיימא לן כרשב"ג דפסק שמואל כותיה (שבת שם וברי"ף שם דף נה, א). ואלו לדברי רש"י ז"ל רשב"ג ור' אבהו פליגי, דרשב"ג נפק ליה מתורת נפל לאחר שלשים, ולר' אבהו אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן עשרים, ולא קיימי בחדא שיטתא אלא לענין שיהוי בלבד ואית לן לסמויי חדא מינייהו ואינו נכון.
והלכך לענין פסק הלכה קיימא לן לפי שיטה זו דאפילו בן שמנה ידוע שנגמרו סימניו שערו וצרפניו אם שהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל והרי הוא בחזקת בן קיימא לכל דבריו להקל ולהחמיר, כרבי אבהו ורבי ורשב"ג דאימור בן שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי. ואם לא שהה שלשים יום אין עושין בו מעשה כרשב"ג ואפילו בדיעבד נמי, דהא בבן ח' ליכא מאן דמחזיק ליה בבן קיימא אלא רבי בלבד, ולא קיימא לן כותיה אלא כרבנן וכרשב"ג דפליגי עליה. הלכך אם יבמה היא ועמדה ונשאת לשוק בלא חליצה, בין נשאת לישראל בין נשאת לכהן הרי זה חולצת. ואין צריך לומר בבן שמונה ודאי שלא נגמרו שערו וצפרניו, דהרי זה נפל גמור לדברי הכל ואין חוששין לו כלל, דהא אית ליה תרתי לריעותא. ומיהו אפשר דלרשב"ג אם נשתהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל כדכתבינן לעיל, וכל שכן אם אינו ידוע בן כמה הוא כסתם תינוקות שאינן ידוע בבירור אם הם בני תשעה אם לאו, שאף על פי שלא גמרו סימניו אם שהה שלשים יום לרשב"ג נפיק ליה מתורת נפל, דכיון שאינו ידוע שהוא בן שמונה ושהה שלשים יום איגלי מלתא דבן קיימא הוא, דהא עיקרא דמלתא רשב"ג בששהה שלשים יום תלי ליה ולא בסימנין (עיין ריב"ש סי' תמד ותמו) אבל אם לא שהה לכולי עלמא הרי זה בחזקת נפל כיון שלא גמרו סימניו ולא שהה והוא ספק בן שמונה. ואפילו בשגמרו סימניו אינו יוצא מידי נפל לרשב"ג אלא אם כן שהה שלשים יום, וכדמוכח בפרק המילה (שבת קלה, ב) דאמרינן התם תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה הרי זה נפל מימהל היכי מהלינן. דאלמא מדאמרינן הכי סתם מימהל היכי מהלינן משמע דבסתם תינוקות דנגמרו סימניהם קא מתמהינן היכי מהלינן להו, דאי לא כיון דמיעוטא דמיעוטא דתינוקות חיין הן בלא גמר סימנין, לא הוה ליה למיסתם ללישנא הכי והוה ליה למימר הני תינוקות דלא נגמרו סימניהן היכי מהלינן להו בשבתא. אבל לרבנן מסתמא בחזקת בני קיימא נינהו. והלכך לענין יבמה אם מת בתוך שלשים יום ועמדה ונשאת אם אשת ישראל היא חולצת כרשב"ג ואם אשת כהן היא אינה חולצת כרבנן דהוה ליה כדיעבד.
והא דמהלינן סתם תינוקות בשבתא, איכא למימר דלכולי עלמא מהלינן להו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, אם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. והא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, הא מר בריה דרבינא ורב נחומי בר זכריה דתרגומו לה התם (קלו, א) לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין אתה שבת, והאי כיון דספק הוא לא דחו מכשירין את השבת. ורב אלפסי ז"ל (שבת פי"ט סי' תצ"ה) כתבה לההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה לומר דהלכה כן. ולדבריו ההיא תירוצא דרבינא ורב נחומי שנויא בעלמא היא ולא קיימא לן כוותייהו. וכן כתב שם (שבת קלו, א) ר"ח ז"ל מפורש, ולדבריהם לא מהלינן שבתא אלא מאן דקים לן ביה דכלו לו חדשיו. ולא כן דעת רוב הגאונים ז"ל ומעשים בכל יום שמלין סתם תינוקות בשבת.
ואיכא מאן דאמר דמילה נמי כדיעבד דמי וכיון דאיכא רבנן דאמרי ולד מעליא הוא לא דחינן מילה בזמנה. ואיכא למימר נמי דההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה דהלכתא היא, ומיירי בשלא גמרו סימניו כמו שכתבנו למעלה, ומשום הכי אין דוחין עליו את השבת דהוה ליה כמת, ולא התירו לחתוך בשר שאין בו רוח חיים עדיין שלא במקום מצוה. והא דלא אוקמוה בהכי התם, איכא למימר דסבירא להו דכל מחתך בבשר אפילו שלא לצורך מצוה שרי. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מילה פ"א (הלכה יג-יד) מי שנולד בחודש השמיני אם היה שלם בשערו וצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת, אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צרפניו שלמים כברייתן הרי זה בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שנגמר, לפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו, ואף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר שכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל. מי שנולד בחדש השביעי לעבורו אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא שלם בדין הוא שידחה בשבת. אם בן שמונה הוא זה שמל כמחתך בבשר הוא ע"כ. נראה מדבריו דרשב"ג אף על פי שלא גמרו סימניו קאמר וכמו שכתבנו למעלה. והוא ז"ל פסק כרבי בגמרו סימניו וכרשב"ג בשלא נגמרו סימניו כל ששהה שלשים יום. ואם נודע שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש אף על פי שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום הרי זה ולד מעליא, וכדתנן בנדה פרק יוצא דופן (נדה מג, ב) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום והרי הוא לאביו ולאמו ולכל הקרובים כחתן שלם. פירוש בשכלו לו חדשיו כדאתמר עלה בגמרא (מד, ב) כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה באדם שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ואוקימנא דקים לן ביה שכלו לו חדשיו. ויש מי שפירש שמועתינו בלשון אחרת וזה נראה לי.

הא דאקשינן אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי. ולא אקשינן הכי אדרבי אבהו (אלא רבי דאמר כרבי. נ"ל משום דאיכא למימר דר' אבהו למאן דאמר סימניו מוכיחין עליו קאמר, אלא לרבא תוספאה דעבד בה עובדא קא מקשה היכי עבד עובדא כיחידאה כנ"ל.

ר' אומר סימניו מוכיחי' עליו שערו וצפרניו שלא גמרו פי' וזה הוכחה על שהוא נפל שאלו גמרו סימניו אינו נפל ואינו נדון כבן ח' אלא אמרינן בן ז' הוא דלז' חדשים נגמרה צורתו אלא דאשתהי ולא יצא לאויר העולם עד שיהא בן ח':

אלא הא דעבד רבא תוספאה וכו' ואכשרי' לגמרי פי' דאמר בר ט' הוא ואשתהויי אשתהי כמאן כר' דאמר משתהא העובר כלומ' היכי עביד עובדא לקולא כר' דהוי יחידאה ולא חייש לדרבנן דלהוי ספק מיהת והיינו דלק"ל לר' אבהו דאתיא נמי כר' כיון דמסתבר טעמיה דר' אסתבר ליה ר' אבהו כותיה ואמר כותיה ליכא תמיה אבל דרבא תוספאה ק"ל משום דעבד עובדא ולא עוד אלא דאפשר דר' אבהו כרבי ס"ל אלא דהא מפרש דאפילו לר' אין עושים בו מעשה להחזיקו כגדול עד שיהא בן כ' שנה וזה ברור:

ומהדרינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהא דאזיל בשיטתיה דר כר' עביד פי' כיון דמסתבר טעמייהו וכדחזינן לשמואל דפסק כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל פי' וכללא כייל רשב"ג כל ששהה אפי' שהוא בן ח' שלא כלו לו חדשיו דקסבר דאלו הוה נפל לא הוה חיי ל' יום אלא ודאי בר ז' הוא ואשתהויי אשהוי:

ומ"מ לא נתפרש לנו יפה מדברי רשב"ג אי מכשיר בשהיי' לחודא כשנגמרו סימניו ושהה אפילו מכשיר בשהייה לחוד בלא גמר סימניו אי מכשר נמי בגמר סמניו בלא שהיה כרבי אבל הנראה יותר לפי לשונו של רשב"ג דבשהייה גרידתא מכשר ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סמניו דההיא עדיפא משהייה לחודה וכיון דקי"ל כרשב"ג ק"ל כר' נמי וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל ולתי' זה אין לנו בן ח' אלא כשלא גמרו סימניו ולא שהה ל' יום אבל י"מ דרשב"ג כשנגמרו סימניו מיירי ותרתי בעי ופליג אדר' דסגי ליה בגמר' סמניו וכבר איפסיקא הלכתא כרשב"ג מכלל דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאע"ג דשהה ל' יום וגמרו סמניו נפל הוא ולא אמרי' אשתהויי אשתהי והוו להו רבנן לחומרא ורשב"ג לקולא ואלו לעיל בפ' החולץ משמע דרשב"ג לחומרא ורבנן לקולא דאמרי' גבי מת הבן בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת ותלינן שלא היה הבן נפל ואמרי דכיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי' אע"ג שלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן עבדי' לקולא כרבנן וה"נ משמע בהדיא בפ' ר' אליעזר דמילה דרשב"ג לחומרא ורבנן לקולא דלא בעי שהייה ל' יום ומיהו לקמן דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי כשהוא בן ח' ודאי וכשהוא ספק בן ט' בן ח' דרשב"ג מיקל בבן ח' ודאי דסגי ליה בשהייה וגמר סמניו ומחמיר בספק דהוי נפל עד דלשהי ל' ורבנן פליגי בתרוייהו דבן ח' ודאי לא מהני לי' שהי' ולא גמר סימני' וכשהוא ספק בן ט' בן ח' מכשירין בלא שהייה ואפי' בלא גמר סימני' והלכתא בין לקולא בין לחומרא דבהא דהכא דהוי לקולא עבד רבא תוספאה עובדא כוותיה וגבי ההיא דהוי לחומרא פסק שמואל הלכת' כוותי' כדאיתא בפ"ר אליעזר:

וי"א דלרשב"ג כל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אעפ"י שגמרו סימני עביד ליה ספק נפל מדאמר' בפ"ר אליעזר על ההוא דרשב"ג דא"כ לרשב"ג מימהל היכא מהלין בשבתא כיון שהוא בתוך ל' יום ופרקי' דמהלין להו ממה נפשך וכיון דמתמהי' להדיא היכי מהלין מכלל דבסת' תינוקות מיירי שגמרו סימניהם דאי לא היכי מהלין תינוקות שגמרו סימנים ולפי' סברא זו כש' דלא מכשר בבן ח' ודאי בגמר סימנים לחודייהו כשל' שהה ופליג אדר' וכפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה הרמב"ם ז"ל שפוסק דגמר סימני' לחוד סגי אפשר שהוא סובר דהתם בתינוק שלא גמרו סמניו ופרכי' אלא דלא פריך לה תלמודא. א"נ דאפילו תימא דרשב"ג פליג אדר' הלכתא כר' וראוי להחמיר:

מ"מ ג' מחלוקות בדבר ר' ורבנן ורשב"ג וכן שנו בתוספ' מחלוקתם בפי' וקי"ל בפ"ר אליעזר איבעי לן אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ושקלו וטרו בה טוב' ופסקו לה במסקנ' מדקאמר שמואל הלכת' כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ואמאי לא פשטוה מהאי תוספת'. וי"ל דבריתא לא שמיע להו א"נ דמן התוספת' מוכח דפליגי בספק בן ט' ספק בן ח' ולקול' והכי מוכח' סוגי' דקתני דבספק שקלי' וטרי' כנ"ל וכל דקי' לן בגוו' שכלו לו חדשי' דכ"ע ולד מעליא הוא שלא גמרו סימניו וכל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אף על פי שגמרו סימניו לרשב"ג ספק נפל הוא בין ל' יום והיה לנו לומר שלא נמול אותו בשבת מספקא אלא דמשמע דמספקא סמכינן על מה שאמרו בגמ' שאף הם היו נהוגים כן מדאמרינן מימהל היכי מהלי בשבתא ומהדרינן ממה נפשך כרב אדא אם חי הוא שפיר מהלין ואם נפל הוא מחתך בשר בעלמא וליכא אלא שבות דרבנן והא דתניא ספק בן ט' ספק בן ח' מחללים עליו את השבת איכא למימר כשלא גמרו סימניו א"נ כדאמרינן התם דתרגימו לה מר בריה דרב' ורב שחומי שלא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר וכן המנהג פשוט בעולם וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

עיינו ביה כרב נחמן פי' שלא הביא ב' שערות למטה ואי בשרו מעלה הבל איתי' ליה כרת. אלמא שלא הביא ב' שערות אינו סריס אעפ"י שלא הביא ב' שערות אינו סריס עד שיהו כלן בו כמאן כרב יהודה. ופרקינן רב נחמן סיכי דקנא הוו ליה פי' והא דאמרי' דכשהביא ב' שערות דכ"ע בעי' שיהו כלן בו היינו אפי כשהבי' ב' שערות בזקנו וכן הלכת' וקי"ל כרבי יוחנן וכן פי' הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל:

טעמא דבעלה הוא פרש"י ז"ל משום דנפסלה לכהונה שהרי נבעלה לחייבי כריתות והויא לה זונה הא לאחר כשרה לכהונה ודלא כרב המנונא דאלו לדידי' כאשת איש שזינתה וזונה פסולה לכהונה אבל לדידן אע"ג דחייבי לאוין הוא לא הויא זונה ליפסל לכהונה חשיב זר אצלה מעיקרא אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה:

ונראה דהא דאמרי' הכא לימא תהוי תיובת' דרב המנונא ואע"ג דלית הלכתא כותיה משום דאיהו דאמר כר' עקיבא כדאית' במס' סוטה וסתמא דריש כר"ע להכי פרכי' ופרקי' לה:

ומהדר הב"ע כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשים, פי' אם יש לו שער וצפרנים אע"פ שלא כלו חדשיו בן קיימא הוא, טעמא דלא גמרו סמניו פי' מ"ה הוי כאבן הא גמרו סמניו שי"ל שער וצפרנים אמרי' הא בר שבעה הוא שנגמרה צורתו וזה שלא נולד כ"א לח' חדשים משום אשתהי הוא דאישתהו במעי אמו ולא יצא בזמנו לז' חדשים וזהו בן ח' שאין עושים בו מעשה להחזיקו בגדול עד כ' שנה שאע"פ שהביא שתי שערות קודם כ' שנה אינו גדול לכל דבריו לחלוץ וליבם עד שישלים כ' שנה שכיון שנולד לח' חדשים אע"פ שגמרו סימניו דהיינו שערו וצפרניו ואע"פ שהביא ב' שערות אינן מוחזקים בגדולים עד שישלמו כ' שנה:

עבד רבה תוספאה באשה שהלך בעלה למ"ה ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' פי' אע"פ שילדה לאחר שפירש בעלה מינה י"ב חדש הכשיר הולד ול"א עם אחר זינתה וה"ה ממזר אלא תולין בבעהל ואישתהא תלתא ירחי אחר ט' חדשים במעי אמו:

ת"ר איזהו סריס כל שהי' בן כ' שנה ולא הביא ב' שערות ואפי' הביא לאחר מכאן ה"ה סריס לכ"ד ואלו הן סמניו כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק פי' אע"פ ששהא כ' שנה ולא הביא ב"ש אכתי בעי' שיולדו בו סמני סריס, שערו לקוי שהוא רך כשאר הנשים ובשרו מחליק כבשר הנשים שהיא חלק ורך יותר מבשר אנשים רשבג"א משום ר"י בן יאיר כל שאין מימי רגליו מעלים רתיחה כמין קצף ע"פ המים. וי"א כל שאין מי רגליו מחמיצים פי' שאין מסריחין כששוהין בכלי. וי"א כל המטיל מים ואינו עושה כיפה, וי"א כל ששכבת זרעו דיהה. וי"א כל שרוחצים בימות הגשמים ואין בשרן מעלה הבל. רשב"א כל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. ואיזו האי איילנות כל שהיא בת כ' ולא הביאה ב"ש ואפי' הביאה לאחר מכן ה"ה כאיילנות לכ"ד ואלו הן סמניה כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש. רשבג"א כל שאין לה שפולי מעים כאשה פי' כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמרינן בנדה פי' יוצא דופן, רשב"א אומר כל שקולה עבה ואינה נכרת בין איש לאשה:

איתמר סימני סריס ר"ה אומר עד שיהי' כולן ור"י אמר אפי' בא' מהן. היכי דהביא ב"ש בזקן כ"ע לא פליגי עד שיהא כולן פי' שתי שערות של סימן בעינן בזקן התחתון לא בזקן העליון כדתנן גבי סורר ומורה עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון מ"ה לא אמר הבאי שתי שערות סתם ואמר בזקן למימרא דלאו היינו סימנים. כי פליגי בשלא הביא, וקי"ל כר"י דאמרי' אלא הא דאמר להו [רבב"א] לרבנן עיינו בי' ב"ר נחמן אי בשרו מעלה הבל אתיב לי' [ברת] כמאן כר"ה לא ר"נ סימנא דדיקנא הו"ל ומ"ה בעי כולהו:

מתניתין הסריס לא חולץ ולא מיבם וכן איילנות לא חולצות ול אמתיבמות, הסריס שחולץ ליבמתו לא פסלה, בעלה פסלה מפני שהוא בעילת זנות, וכן איילנות שחלצו לה אחים לא פסלוה, בעלוה פסלוהו מפני שהוא בעילת זנות, פי' הי' היבם סריס יבמתו יוצאה בלא כלום כדילפי' מולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי והלכך אם חלץ לה לא פסלה אבל אם בעלה פסלה שהאי בעילת זנות דהו"ל אשת אח שלא במקום מצוה וכן אם היתה היבמה איילנות יוצאה בלא כלום והלכך אם חלצו לה אחים לא פסלוהו לכהונה שאין זו חליצה אבל אם בעהל פסלה דקיימי עלי' בכרת אשת אח שלא במקום מצום, ודייקינן קתני סריס דומיא דאיילנות מה איילנות בידי שמים אף סריס ב"ש אבל בידי אדם חולץ וסתמא כר"ע דאמר בידי שמים אין בד"א חולץ. וכיון דסתם לן תנא כר"ע הל' כוותי' דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם שהל' כסת':

בעלה פסלה וכו' טעמא אם בעלה הוא הא אחר לא, דלא כר"ה דאמר ש"י שזינתה אסורה לבעלה, פי' טעמא אם בעלה הסריס דקיימא עלי' בכרת הוי זנות ופסולה לכהונה אבל יבמה שנבעלה לא' מן השוק אע"ג דקיימא עלי' בלאו לא פסלה לכהונה שאין זה זר אצלה, שהרי אם תחלוץ תהי' מותרת לו, ולא כר"ה דחשיב לי זנות ופסלה ליבמה כדין א"א שזינתה. בעלוה פסלה דוקא דבעלוה הא לא בעלוה כשירה לכהנוה ודלא כר"י דאמר איילנות זונה היא ואסורה לכהונה:

הא דתנן סריס שחלץ ליבמתו לא פסלה מן הכהונה בעלה פסלה דוקא בעלה הוא הא אחר לא פסלה מן האחים דלית הלכתא כרב (הונא) [המנונא] דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה דגרסינן בסוטה פרק היה מביא אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא. תנן התם בפרק בתרא דבכורים אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים ויש בו דרכים [שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים] שוה לאנשים כיצד מטמא בלובן כאנשים וזוקק ליבום כאנשים ומתעטף ומסתפר כאנשים ונושא ואינו נישא כאנשים וחייב בכל מצות האמורות בתורה כאנשים כיצד הוא שוה לנשים מטמא בדם כנשים ואינו מתיחד עם האנשים כנשים ואינו עובר על בל תקיפו ועל בל תשחית ועל בל תטמא למתים כנשים ופסול לעדות כנשים ואינו [נבעל] בעבירה כנשים ונפסל מן הכהונה כנשים כיצד שוה לאנשים ולנשים חייב על הכאתו ועל קללתו כאנשים ונשים וחייבים על נזקו בין מזיק בין ניזק כאנשים וכנשים וההורגו שוגג גולה מזיד נהרג כאנשים ונשים וחולק בקדשי הגבול כאנשים ונשים ונוחל בכל נחלות כאנשים ונשים ואם אמר הריני נזיר שזה איש ואשה ה"ז נזיר כיצד אינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבין לא על קללתו ולא על הכאתו לא כאנשים ולא כנשים ולא נערך לא כאנשים ולא כנשים ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה אינו נזיר ר"מ אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ולא יכלו חכמים להכריע עליו אם זכר אם נקבה אבל טומטום אינו כן פעמים שהוא איש פעמים שהוא אשה כתבתי זו המשנה [מפני] שהיא צריכה תלמוד במקצת דברים שיש בה ובתוספתא דבכורים פ' בתרא בתרא גרסינן אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים ויש בו דרכים שוה לא לאנשים ולא לנשים ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים נושא אבל לא נישא כאנשים ואינו מתיחד עם נשים כאנשים ואינו ניזון עם בנות כאנשים ואינו נעטף ומספר כאנשים ואין מטמא ועובר על בל תקיף ועל בל תשחית כאנשים וחייב על כל מצות האמורות בתורה כאנשים דרכים שוה לנשים מטמא באודם כנשים ואינו מתיחד עם אנשים כנשים ואינו זקוק ליבום ואינו מחלק בקדשי הקדשים כנשים ואינו חולק עם בנים כנשים ופסול לעדות כנשים ופסול לכהונה כנשים דרכים ששוה לאנשים ולנשים חייבים על נזקו כאנשים ונשים וההורגו במזיד נהרג בשוגג גולה לערי מקלט ואמו יושבת עליו דם טומאה כאנשים וכנשים ואם אמר הריני נזיר שזה איש ואשה ה"ז נזיר דרכים שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבים על טומאתו ואין שורפין על טומאתו ואינו מברך לא לאנשים ולא לנשים ואם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה ה"ז נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפ"ע היא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש אם אשה אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה וכ"כ הראב"ד בפירושיו וכתב בזה הלשון שכתבתי זו התוספתא אע"פ ששלשה [דברים] יש בה שאין בירור פי' אצלם כמו ואינו נעטף ומספר כאנשים ואינו נבעל בעבירה כנשים ואינו מברך לא לאנשים ולא לנשים אלו ג' דברים אין בירורם אצלם ואצלנו ובעל הלכות גדולות הכי אמר זו התוספתא דאנדרוגינוס בהלכות יבמות וכתב אינו נעטף באבילות ואינו מספר כנשים ואינו נבעל בעבירה ופסול מן התרומה כנשים וקי"ל אע"ג דאין חולקים תרומה לאנדרוגינוס אבל משגרי' לו לביתו כדאיתא בפ' נושאין דאנדרוגינוס אוכל בתרומה ואינו אוכל בקדשים ואינו נבעל בעבירה דחשבינן ליה כחללה ונפסל מן התרומה ולדידי נמי משמע אין מברך לאנשים ולא לנשים משום דבריה בפני עצמה היא ע"כ:

בד"ה עד שיהא בכולן אע"ג כו' מ"מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה כו' הוכיח הראשון על האחרים כו' עכ"ל ויש להקשות דאכתי לר' יוחנן דאמר אפי' באחד מהן ומוקי לה בשלא הביא ב' שערות ובהאי לחודיה דאין לו זקן חשיב סריס כמ"ש התוס' לקמן ואמאי הא איני ניכר משנולד ולית כאן הוכחה של הראשון וי"ל דודאי סריס מקרי אפילו אינו לקוי ממעי אמו ולא בעינן לקוי ממעי אמו אלא לענין חליצה דצריך שלא יהא לו שעת הכושר כיון דסריס אדם חולץ משום שהיה לו שעת הכושר וכן נראה מדברי נ"י והשתא ר' יוחנן דקאמר דאפילו באחד מהן נקרא סריס היינו לכמה שאר דברים ולא לענין יבום וחליצה דהא אינו לקוי ממעי אמו בהא דאין לו זקן דאינו ניכר משנולד והשתא מה שהקשו התוס' מהא דקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין כשעושה כיפה יחלוץ וייבם לרב הונא דאמר עד שיהא בכולן כו' כיון שלא היה לקוי ממעי אמו (א) ה"ה לר' יוחנן ה"מ להקשות הכי דהא לענין חליצה ויבום מודה ר' יוחנן דעד שיהו כולן דהאי אפילו באחד מהן דהיינו שאין לו זקן אינו מועיל לענין חליצה ויבום דהא אינו לקוי ממעי אמו והא דנקטו התוס' בדבריהם לרב הונא לאו דוקא אלא משום דרב הונא קאמר בהדיא עד שיהא בכולן וכן צ"ל לקמן שכתבו התוס' והקשו אההיא דפ"ק דקדושין זקן האשה והסריס היכי משכחת לה למ"ד עד שיהא בכולן לאו דוקא לרב הונא תקשי להו הכי אלא אפילו לר' יוחנן תקשי להו הכי דהא ר' יוחנן מודה היכא דיש לו ב' שערות בזקן דעד שיהא בכולן ודו"ק:

גמרא הסריס שחלץ כו' טעמא דבעלה הוא הא אחר כו' דמסתמא איירי נמי שיש לסריס עוד אחים אחרים וא"נ דליכא אחים אחרים מדקדק שפיר מדנקט בכה"ג דבעלה הסריס ובאין לו אחים דהוית עליה בכרת ולא נקט ביש אחים אחרים ובאחר דלא הוי רק ל"ת וק"ל:

תד"ה עד שיהא בכולן כו' כיון שניכר מיד שאינו עושה כיפה ושאר כו' עכ"ל לכאורה לר"י דבכל חד מהן נעשה סריס ובכמה סימנין מהן א"א שיהא לקוי ממעי אמו כגון באין לו זקן וש"ז דוחה וי"ל דלר"י פסיקא להו לומר דלא קאמר לעיל בלקוי ממעי אמו אלא במלתא דניכר סמוך ללידתו כגון עושה כיפה אבל בודאי בסימנים אחרים דאינן לקוין ממעי אמו כ"א הוי סי' סריס בזמנו שדרך לבא אבל לרב הונא כיון דלא הוי סריס אלא בכולן מה יועיל אם אינו עושה כיפה ממעי אמו ואהא תירצו דלרב הונא נמי ודאי לא הוי סריס באינו עושה כיפה עד שיבא גם כ"א בזמנו ובמ"ק כ' בזה דרך אחרת ע"ש:

גמ' שעריו וצפורניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו כו' כצ" ל. ונ"ב כן ראיתי בתוס' דשבת וכן גרס הרי"ף:

תוס' בד"ה כיון כו' לתלמודא דבתרתי פליגי כו' כצ"ל:

בד"ה עד שיהא כו' ועושה כיפה יחלוץ ויבם כו'. נ"ב לאו דוקא דהא פשיטא מעשה קטן אינו כלום לפטור אותה לשוק אלא אייבום קאי ודו"ק:

בא"ד קטן שיש בו כו' כצ"ל:

בא"ד אבל ספק סריס הוי. נ"ב פירוש שמא לא יביא עד רוב שנותיו וא"כ בכלל סריס הוא ודו"ק:

בא"ד מכ' ועד קודם כו' כצ"ל. ונ"ב לאו דוקא אלא אפילו מכ' קאמר ודו"ק:

גמרא קתני סריס דומיא דאיילונית כו' בידי שמים. ק"ל לפי מה שהוכיחו התוס' בריש מכלתין ד"ה או דאיילונית אין לה רפואה א"כ אדרבה נימא דסריס דומיא דאיילונית שאין לו רפואה דהיינו סריס אדם וכר"א:

רש"י ד"ה מפני הסכנה. הבן והאם. עי' ברנ"ש שבגליון האלפסי:

רש"י ד"ה בר שבעה כו' וחזר. נ"ב לבטן אמו אחר שהגיע זמנו לצאת:

שם ואשתהי. שלא חזר. נ"ב הבעל לביתו ואשתהי הולד בבטן עד יב"ח:

שם ד"ה שיפולי מעים כמין כף כו'. נ"ב לא ידעתי מאין הוציא זה. כי לא נזכר כן אלא על משיתמעך הכף שהוא סימני בוגרת ובפ״ט דנדה (ס"ג א') גבי וסתות מפרש רש"י בשפולי מעיה בית הרחם:

תד"ה כיון וכו' ואמר ר"י דקי"ל דשמואל וכו'. עי' שבת ט ע"ב תד"ה הא לן וש"נ:

תוס' ד"ה עד שיהא בכולן אע"ג דאמרינן לעיל דבעי שיהא לקוי ממעי אמו.
נ"ל להמתיק דבריהם ביותר לפי שיטת הפוסקים דחזקה דאתיא מכח רובא מקרי חזקה כדכתב הרשב"א גבי גבינות א"כ י"ל דבספק מאימת נעשה סריס יש לנו לדון מכח חזקה דהשתא דכמו שהוא עכשיו סריס כן היה מעולם, דאף דקיי"ל דחזקה דכל הטומאות כשעת מציאתן הוי רק לחומרא בקדשים, היינו משום דחזקה דגופא עדיף לומר דהשתא הוא דנשתנה אבל היכא די"ל דמעולם היה כך י"ל דהוי חזקה מעלי' דכמו שהוא עכשיו כן הוא מעולם, וכדס"ל לרב בקידושין פ' עשרה יוחסין (דף עט ע"ב) הרי בוגרת לפנינו ומחזיקינן לה דמצפרא היתה בוגרת כיון דבאותו יום ליכא חזקה דנערות אזלינן בתר חזקה דהשתא ומשוינן אותה בוגרת למפרע, ואף לשמואל דס"ל דחיישינן לקידושי שניהם, היינו דהתם עכ"פ נעשה ביום ההוא שינוי בגופה ממה שהיתה מקודם, הוי ספק באיזה זמן נעשה שינוי זה, משא"כ היכא די"ל דכמו שהוא עתה כן היה מעולם ולא נעשה בה שינוי מקרי חזקה מעלי', וזהו עצמו בכלל חזקת הגוף, דתמיד ראוי להחזיק הגוף בענין אחד, שאין מתחדש בגוף ענין חדש, ואם איתא דלא הי' סריס ממעי אמו תצטרך לומר דנשתנה הגוף וזהו נגד החזקה מש"ה אמרינן דמעולם הי' סריס כמו שהוא עתה ולא נשתנה הגוף מהווייתו, והא דבעי' ראיי' שהוא לקוי ממעי אמו שמטיל מים ואינו עושה כיפה, היינו משום דהוי חזקה בהיפוך דבשעה שנולד היה בכלל רוב שאינם סריסים ונעשה מזה חזקה מכח הרוב לאוקמי בחזקת שלא נעשה סריס עד עתה, לפ"ז מש"ה סגי בסי' א' ממעי אמו דכל שיש לו סי' א' עכ"פ יצא מהרוב דאין לדון בו שהוא מרוב שאינם סריסים דבאותם שיש להם סימן מסימני סריס אין רובם בחזקת מתוקנים, כמ"ש תוס' וממילא אזלינן בתר חזקה דהשתא דמעולם היה כן:
בא"ד וא"ת הא דאמרינן קטן וקטנה לא חולצין כו' לר"ה דאמר עד שיהא בכולן כו'.
הרב מוהר"ש איידלס נדחק דלא בדוקא הוא, דקושייתם אף לר"י, ומביא מדברי תוס' של אח"כ דג"כ לאו בדוקא נקטו.
ואינו מהדומה, דהתם עכ"פ קושייתם רק בהקדמה דבעינן שיהיה בכולם, ומה דנקטו למ"ד באמת כוונתם מכח היסוד דבכה"ג לכ"ע עד שיהא בכולם, אבל לומר דקושייתם לא תלוי כלל ביסוד דעד שיהא בכולן, ובכדי נקטו כל עיקרא דמלתא דעד שיהא בכולם, בודאי דחוק טובא.
והנלע"ד בכוונתם דודאי לר"י הדבר בפשוטו כיון דיש לו עתה סי' אחד דמחזקינן עבורו לסריס ואותו סי' לא היה מציאות להיות ניכר מקודם בודאי מידי ספיקא לא נפקא דשמא היה סריס ממעי אמו, והא דבעי בירור שלקוי ממעי אמו היינו לענין לפוטרה לעלמא אבל מ"מ בלא בירור עכ"פ ספק הוי, ואף אם נידון דבלא בירור מחזקינן ליה לודאי אינו סריס, היינו ע"כ דאמרינן דהשתא הוא דיצא מהרוב, אבל לר"מ דחייש למיעוטא פשיטא דהוה ספק, דהרי אפילו בלא שום ריעותא חיישינן למיעוטא שמא ימצא סריס, ממילא אם באמת ימצא סריס לא יהיה לנו בירור שיצא ממיעוטא דמשעת לידה, דהא לר"מ מכח חששא דמיעוטא בעי' בירור שאינו סריס, ולא ידעתי איך אפשר להסתפק בזה ולומר דתוס' בקושייתם לא ירדו לזה, דספיקא מיהא איכא, א"ו דקושית תוס' רק לר"ה והיה ס"ל לתוס' בקושייתם כיון דבעינן כל סימני סריס ממילא ג"כ בהיפוך, בעוד שיש בו סי' א' בהיפוך כגון שעושה כיפה הוי כידוע שעתה אינו סריס דמבלעדי סימנים כולם בודאי לא הוי סריס, ולזה קושייתם אף אם יולדו אח"כ כל הסימנים שישתנה ולא יעשה כיפה מ"מ עתה אינו סריס, ומ"מ בלא זה שהקדימו דבעי שיהא לקוי ממעי אמו לא הוי מצי להקשות כיון דעתה בשעה שבא להתייבם אינו סריס אמאי אינו מותר לייבם, די"ל דכיון דביבומו בעודו קטן אינו קונה אותה מדאורייתא אלא דזקוקה לו ומותר לבא עליה ולא מקרי איסור אשת אחיו שלא במקום מצוה כיון דזקוקה לו לכשיגדיל כמו שכתבו תוס' לעיל (דף לה ע"ב) ד"ה תיגלי מלתא וכו' א"כ י"ל היכא דיהיה סריס קודם שיגדיל לא מקרי זקוקה לו כיון דכשיגדיל לא יהיה רשאי לייבם, ולעולם לא יקיים בה מצות יבום, לזה נקטו קושייתם רק ע"י ההקדמה דכל שהיה לו שעת הכושר דהיינו שאינו לקוי ממעי אמו מותר לייבם וא"כ אף שיולדו לו סימנים בעודו קטן, מ"מ עומד ליבמה כשיגדיל, ובזה תירצו דכשנולדו לו כל סימני סריס הוא ספק למפרע אף לאותו שעה שהיה מטיל כיפה, דאפשר להיות סריס אף בלא הסימנים, אלא דלא מחזקינן ליה לודאי סריס אלא בכולם, ובאמת אפשר ביותר דאף בלא נולדו לו כל הסימנים משיש בו סימן א' יצא מהרוב והוא בכלל ספק סריס, אלא דודאי לא הוי רק ע"י סימנים כולם, וע"ז הביאו ראיה מהא דאמרינן דבלא נולדו לו סימני סריס עד רוב שנותיו, ופי' רשב"ם דהוי גדול וסריס, הרי דדנין אותו לסריס אף כשיש לו סימנים הפוכים, וע"כ דיש במציאות לסריס שיהיה מעלה כיפה, אף דלשונם בתירוצם דהא דבעינן לעיל וכו' דחוק קצת. מ"מ טוב לסבול מעט דוחק ולומר דכוונתם אבל ספק סריס הוי אעפ"י שאין בו סימנים היינו אף שיש סימנים בהיפוך שעושה כיפה, וזהו עיקר מה שחדשו בתירוצם, כי מלבד הדוחק שיש לפירוש המהרש"א לענ"ד תמיהתנו הנ"ל חזקה למאד, דאיך היה ס"ד בקושייתם דלר"מ דחייש למיעוטא לא הוי ס' לקוי ממעי אמו, וגם מה הביאו ראיה בתירוצם מההיא דעברו רוב שנותיו דמהיכא מוכח מהתם דהוי ספק לקוי ממעי אמו, אלא ודאי העיקר כדברינו ודוק.
ולפענ"ד היה נראה דלמסקנתם דתוס' עיקר חששא דר"מ לשמא ימצא סריס היינו ע"י שיעברו רוב שנותיו אף שלא יהיה לו סימני סריס, אבל לא מטעם שיולדו לו סימני סריס, דהרי כיון דעכשיו עושה כיפה, א"כ אם ניחוש שיולדו לו כל סי' סריס ע"כ דישתנה בגופו שלא יעשה כיפה והוי כמו רוב וחזקה דלא חייש לה ר"מ כדאיתא בריש פ"ג דע"ז:

מפני הסכנה. סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות: טעמא דלא גמרו כו'. בניחותא וסיומא דמילתא היא: בר שבעה הוא. ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחזר ואשמעינן רבי אבהו דאפי' לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן כ': ואישתהי עד תריסר ירחי שתא. שלא חזר וילדה אשתו לסוף שנתה: ואכשריה. רבא דקסבר משתהא הולד אחר גמר צורתו וזה נשתהא ג' חדשים ולא אמרי' לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר: כל ששהא שלשים יום באדם. שחיה שלשים יום: אינו נפל. ואפילו לא כלו לו חדשי עיבור דאמרינן לשבעה נגמרה צורתו ואישתהי עד שמיני להכי נקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שמנה ימים שהה אין נפל: לקוי. רך: מחליק. חלק כבשר אשה דרך בשר איש להיות שעיר אשפר''א : כיפה. קילוח ארוך למרחוק: דוחה. שאינו קשור אלא צלול כמים: מחמיצין. מסריחין כששוהים בכלי: הבל. חמימות כעין עשן: ומתקשה בשעת תשמיש. תשמיש קשה לה: שיפולי מעים. כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמר בפ' יוצא דופן (נדה דף מז:): איתיב ליה ברת. אלמא כיון דליתנהו כולהו סימני סריס דבצר ליה האי לא מחזקינן ליה כסריס: סיכי דיקנא. יתדות הזקן כלומר בכמה מקומות הוה לו שער בזקנו: בידי אדם. כלומר סריס אדם בעי חליצה סריס חמה לא: טעמא דבעלה הוא. דהויא זונה דנבעלה לאחי בעלה שלא במקום מצוה והיא היתה עליו בכרת:

כיון דאיכא רשב''ג דאמר משתהי כו'. תימה דהשתא משמע דפלוגתא דרשב''ג ורבנן בבן שמונה דחשיב בר קיימא לרשב''ג ולא לרבנן וקשיא לר''י דלעיל בהחולץ (דף לו:) ובפ' ר''א דמילה (שבת דף קלה: ושם) משמע דפליגי איפכא ובסתם וולדות דלרשב''ג היכא דלא שהה חשבינן ליה ספיקא ולרבנן חשבינן ליה בר קיימא ואמר ר''י דמשמע ליה לגמרא דפליגי בתרתי דעל כרחך רשב''ג איירי בבן שמנה דמדתניא בתוספתא בתר פלוגתא דרבי ורבנן דלעיל ומדקאמר כל ששהה ולא נקט אם שהה משמע דאתא לרבויי סתם וולדות דאין יוצאין מתורת נפל אלא בשלשים יום ועוד דבתוספתא מסיים במילתיה דרשב''ג שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה משמע דמיירי בסתם וולדות מדמייתי קרא ועוד דאם לא בא להוסיף רשב''ג סתם וולדות מה בא להוסיף על רבי ואכתי קשיא לר''י הא דאיבעי לן בסוף רבי אליעזר דמילה (שם דף קלו.) מי פליגי רבנן עליה דרשב''ג בסתם וולדות או לא ומדקדק מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב''ג מכלל דפליגי רבנן ומאי ראיה היא דלמא משום בן ח' בא לפסוק כמותו ואמר ר''י דקי''ל דשמואל בסתם וולדות פוסק כמותו א''נ דע''כ לא בבן שמנה פסק כמותו אלא בסתם וולדות דבבן שמנה אין הלכה כמותו מדר' אבהו דהכא ועוד דאי בבן שמונה פוסק כמותו הוה ליה למימר הלכה כרבי ורבן שמעון בן גמליאל: עד שיהא בכולן. אע''ג דאמרן לעיל דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו ויש סימנים שאין יכולין להוודע משנולד מ''מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים ניכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי אלא שלא היו ראוין להיות ניכרים סמוך ללידתו וא''ת הא דאמרינן (לקמן דף קיא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס כשמטיל מים ועושה כיפה יחלוץ וייבם לרב הונא דאמר עד שיהא בכולן ואפילו אם יולדו כל הסימנים לאחר מכאן אין בכך כלום כיון שלא היה לקוי ממעי אמו ואין לומר דבאותו קטן שיש בו סימני סריס שאין עושה כיפה קאמר דלא חולצין ולא מייבמין דהא בכל דוכתא משמע דטעמא משום דחיישינן למיעוט וזה היה תימה דאותן שיש בהן סימני סריס בקטנותם רובם מתקנין ולאו סריס נינהו ועוד דלקמן בפרק בית שמאי (דף קיא:) משמע דבכל קטנים איירי רבי מאיר גבי יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו דקאמרינן לימא מתניתין דלא כרבי מאיר כו' ואמר ר''י דהא דבעינן לעיל שיהו בו סימני סריס משנולד היינו ליחשב ודאי סריס אבל ספק סריס הוי אף על פי שאין בו סימני סריס וכן פירש רשב''ם ביוצא דופן (נדה דף מז: ושם) גבי הא דאמר וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו פירוש עד רוב שנותיו אם לא הביא הוי גדול ודאי וסריס ודאי אבל קודם לכן הוא קטן ויש לו דין בן תשעה מכ' ועד רוב שנותיו ואם הביא ב' שערות מכ' ועד קודם רוב שנותיו הוי גדול ולא סריס: דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי עד שיהא בכולן. וא''ת והא לעיל אמרינן בן עשרים ולא הביא שערות יביאו כו' הא הביא שערות קודם כ' לא חשיב ודאי סריס אע''פ שיש בו סימני סריס ואם כן מאי קאמר עד שיהא בכולן אפילו כולן אין מועילין דהא הביא שתי שערות בזקן ואמר ר''י דשערות דזקן אין מועילין לדין הבאת שתי שערות אף על גב דבכל שאר מקומות בגוף מועילים ואם תאמר כיון דהביא שתי שערות בזקן מאי קאמר עד שיהא בכולן והלא אחד מן הסימנים הוא שאין לו זקן והרי יש לו זקן ואמר ר''י דאין חשוב בהבאת שתי שערות לבד יש לו זקן אלא אם כן נתמלא זקנו וא''ת הא דאמר בפרק קמא דקדושין (דף לה: ושם) זקן האשה והסריס ופירש בקונטרס סריס חמה היכי משכחת לה למ''ד עד שיהא בכולן ואר''י דהכא מיירי קודם כ' אבל מה שהביא אחר כ' שכבר הוא סריס ודאי אין בכך כלום.: כי פליגי בשלא הביא. והא דקאמר רבי יוחנן אפי' באחד מהן לא שיצטרך סימן אחד בהדי האי אלא בהאי לחודיה חשוב סריס ואין לתמוה על הלשון דבכי האי גוונא אמרי' באלו טרפות (חולין דף סב) עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי דלא דריס ועל כרחך הכי פירושו הני מילי שאותו סימן הוא דלא דריס:

יבמות פ ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד