יבמות פ ע"א

שלא ראה שעה אחת בכשרותו, אלא שנולד סריס. ושואלים: מנא ידעינן [מניין יודעים אנו] באדם שהוא סריס חמה ולא היה ראוי מימיו? אמר אביי: כל המטיל מים ואינו עושה כיפה (כעין קשת) בהטלת המים, אלא מי הרגליים שלו שותתים תחתיו — סריס הוא מתחילתו.

ואגב שואלים: ממאי הואי [ממה הוא נעשה] מום זה? ומשיבים: דאפיה אימיה בטיהרא ושתיא שיכרא מרקא [שאופה אמו לחם בשעת הצהריים ושותה שיכר חריף] בזמן ההריון, שמחמת חימום הגוף נוצר ליקוי זה בילד. אמר רב יוסף: היינו דשמענא לאמי דאמר [הוא ששמעתי מר' אמי שהיה אומר] ביטוי זה: "כל שממעי אמו לקוי", ולא ידענא מאי ניהו [ידעתי מה הוא, מה מובנו] ולאיזה ענין הוא נוגע, ועכשיו אני מבין שפירש מהו סריס חמה.

ושואלים: וליחוש [ונחשוש] שמא הבריא בינתים, במשך הזמן, בלא שנדע, והיתה לו שעת הכושר! ומשיבים: כיון שתחלתו וסופו לקוי — לא חיישינן [אין אנו חוששים] לכך.

מתיב [מקשה] רב מרי ממה ששנינו בהלכות בכורות, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: בודקין אותו את הבכור שנפל בו מום של סנוורים בעין שלש פעמים בתוך שמונים יום שמא הבריא. משמע שאין אנחנו סומכים על החזקה בזה, וחוששים שמא הבריא בינתים אף שבתחילה ובסוף היה חולה, וממילא היתה לו שעת הכושר!

ומשיבים: לחד אבר חיישינן [לאבר אחד, כגון עין, חוששים אנו] שמא הבריא ואחר כך חלה שוב, ואולם לכוליה גופא לא חיישינן [לכל הגוף אין אנו חוששים], כי הסריס איננו לקוי באבר אחד בלבד, אלא יש בו פגם המשפיע על כל גופו, ואין לחשוש שנעשה בו שינוי כזה וחזר בינתיים שוב לבריאותו.

א שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ, ולא סריס אדם וכו'. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: בן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות שהם סימן בגרות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים, והוא הסריס, ולענין ייבום — לא חולץ ולא מייבם. היתה אשה בת עשרים ולא הביאה שתי שערות — יביאו ראיה שהיא בת עשרים, והיא האילונית — לא חולצת ולא מתייבמת, אלו דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים: זה וזה בני שמנה עשרה ולא בני עשרים.

ר' אליעזר אומר: הזכר כדברי בית הלל, ונקבה כדברי בית שמאי, מפני שהאשה ממהרת לבא לבגרות לפני האיש, ואם לא נראו בה הסימנים עד גיל שמונה עשרה מן הסתם איילונית היא. על כל פנים מובן מן הדברים שסריס כזה, שהוא סריס חמה, אינו חולץ ואינו מייבם, וגם ר' אליעזר מסכים לכך!

אמר רמי בר דיקולי אמר שמואל: חזר בו ר' אליעזר ושינה את דעתו. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהי הדר ביה [מאיזו חזר בו]? האם חזר בו ממה שאמר במשנה שסריס חמה חולץ וחולצים לאשתו, או שמא במשנתנו מובאת דעתו האחרונה שחזר בו ממה שאמר במשנה אחרת. ומציעים: תא שמע [בא ושמע], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים. משמע ממקור נוסף זה שלא חזר בו מן הדעה שאמר במשנתנו, אלא ממה שאמר כדברי בית הלל ובית שמאי ודעתו כפי שהיא מובאת במשנתנו, היא האחרונה.

ר' אלעזר אומר: לעולם לא הדר ביה [חזר בו] כלל ולא שינה דעתו. וכי תנן [וכאשר שנינו] את המשנה ההיא מה שאמר ר' אליעזר בדבר גילו של סריס — לענין עונשין נאמר, ממתי הוא נחשב כמבוגר ובן עונשין, ולא לענין חליצה וייבום.

ואכן איתמר [נאמר]: מי שאכל חלב, או עבר עבירה אחרת שחייבים עליה מלקות או כרת, כשהיה מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס המפורשים להלן, ולאחר מכאן הביא שתי שערות. רב אמר: נעשה סריס למפרע, כלומר, שערות אלה אינן נחשבות סימן בגרות מהרגע שבאו, אלא אנו דנים אותו כסריס מתחילתו, ולכן קובעים שהגיע לבגרותו בגיל שלוש עשרה, כשאר האנשים, ומתחייב על מה שעבר בינתיים. ושמואל אמר: לא, ודאי קטן היה באותה שעה, ושתי שערות שהביא הן סימן בגרותו, אלא שנתאחרה בגרותו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם כן, לשיטת רב, האילונית לר' מאיר יהא לה קנס, שלשיטת ר' מאיר רק נערה שנאנסה משלמים לה קנס ולא קטנה, ואיילונית שנאנסה אין לה קנס, משום שהיא נחשבת קטנה שהרי לא הביאה סימני בגרות, והרי לדעת רב היא נעשית בוגרת למפרע!

אמר ליה [לו] אביי: יש לומר שהאיילונית מקטנותה יצתה לבגר. כלומר, היא איננה עוברת שלב של נערות, אלא, בזמן שהיא קטנה — קטנה היא, ומיד לאחר מכן הופכת היא להיות בוגרת, ואין בה שלב ביניים של נערה, ולבוגרת אין קנס.

אמר ליה [לו] רב יוסף שקיבל את דבריו, ונהנה מהם: יפה אמרת, כל כי הני מילי מעלייתא יתאמרו משמאי [דברים מעולים כאלה הייתי רוצה שייאמרו בשמי]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין הסריס נידון כבן סורר ומורה — לפי שאין בן סורר ומורה נידון אלא בזמן חתימת זקן התחתון (שער הערוה), כשהגיע לבגרות אבל עדיין אינו איש גמור (והוא מקביל לנערה בנשים), והסריס אין לו סימנים אלה, ואין בו שלב ביניים בין קטנות לבגרות גמורה. ואין אילונית נידונית כנערה המאורסה — שמקטנותה יצתה לבגר, הרי ברייתא מפורשת כדבריך.

אמר ר' אבהו: סימני סריס, וכן סימני אילונית, וסימני ילד בן שמנה, כלומר, ילד שנולד לשמונה חודשים של הריון, שאין יודעים אם יחיה או לא יחיה — אין עושין בהן מעשה להחשיב את הסריס והאיילונית כמבוגרים, ולהחשיב ילד בן שמונה כבן קיימא — עד שיהו בן עשרים.

שואלים: ובן שמנה מי קחיי [האם הוא חי]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ילד שנולד בן שמנה — הרי הוא כאבן לענין דין מוקצה, ולכן אסור לטלטלו בשבת, שאנחנו מניחים שאין בו חיוניות כלל, אבל אמו שוחה (מתכופפת) עליו ומניקתו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כל שלא ראה אפילו שעה אחת בכשרותו, כלומר: שלקה ממעי אמו.

מנא ידעינן [מה הוא הסימן לידע על קטן שנולד שהוא לקוי]? אמר אביי: כל המטיל מים ואינו עושה כיפה, שאין קילוח השתן שלו הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי מעלה, ואין נעשה ככיפה אלא שותת ויורד.

ממאי הואי [ממה נהיה סריס כעין זה] כלומר: מה הוא הגורם שתלד אמו סריס?

ומפרשינן: דאפיה אמיה בטיהרא [אפתה אמו לחם בתנור בצהרים], שנתחממה אמו מחום הצהרים והתנור כאחד, ושתיא שיכרא מרקא [ושתתה אמו שכר מזוג, ויש מפרשים: שכר חזק].

אמר רב יוסף: היינו דשמענא לאמי [רבי אמי] דאמר: כל שממעי אמו לקוי, ולא ידענא מאי ניהו, כלומר: ולא ידעתי ממאי הואי.

ומקשינן: הואיל וסריס שהיתה לו שעת הכושר הרי זה חולץ וחולצין לאשתו, אם כן, האיך אנו פוטרים סריס חמה מן החליצה, והרי אף שראינו בברייתו שהוא לקוי, וגם עכשיו רואים אנו שהוא לקוי, מכל מקום ליחוש שמא הבריא בינתים ונמצא שהיתה לו שעת הכושר?!

ומשנינן: כיון דתחילתו וסופו לקוי, לא חיישינן שהבריא בינתים.

מתיב רב מרי על יסוד זה:

והרי שנינו במשנה בבכורות בין המומין המתירים את הבכור לשחיטה:

חוורור [הקבוע, חולי הוא שיש טיפות לבנות בעין] והמים הקבועין [שעיניו נוטפות מים].

איזהו חוורור הקבוע: כל ששהה שמונים יום.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום, ואם לא בדקוהו אף על פי שנמצא שם החוורור ביום השמונים אינו מום, כי שמא בינתיים הלך לו וחזר, שכן דרכו [רש"י בכורות]?!

הרי למדת שאין אומרים: כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן?!

ומשנינן: לחד אבר חיישינן שמא הבריא בינתיים, אבל לכוליה גופא כלומר: לסריס חמה שהוא מחמת חולי כל הגוף, לא חיישינן.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר לא כי, אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה, סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שאין לו רפואה:

ורמינהו ממשנה במסכת נדה:

יבם בן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות, ובית דין מחייבים אותו ליבם את יבמתו או לחלוץ לה, ורוצים קרובי היבם לפוטרו מכך בטענה שהוא סריס -

הרי אלו הקרובים יביאו ראיה שהוא כבר בן עשרים שלא הביא שתי שערות.

והוא הסריס!

כלומר: ואם נולדו בו סימני סריס, הרי זה לא חולץ ולא מייבם. ^[1] וכן יבמה בת עשרים ולא הביאה שתי שערות, יביאו ראיה שהיא בת עשרים, והיא האיילונית, והרי זו לא חולצת ולא מתייבמת.

דברי בית הלל.

ובית שמאי אומרים: זה וזה [סריס ואיילונית] בני שמונה עשרה שנה כשלא הביאו שתי שערות הרי זה מצטרף לסימני סריס ואיילונית, ואין צריך לחכות עד שיהיו בני עשרים שנה.

רבי אליעזר אומר: הזכר כדברי בית הלל שאינו סריס אלא אם כן נעשה בן עשרים ועדיין לא הביא שתי שערות, והנקבה כדברי בית שמאי כשהיא בת שמונה עשרה שנה, מפני שהאשה ממהרת לבא [דרכה להביא שערות] לפני האיש.

הרי למדת שלדעת רבי אליעזר: סריס חמה לא חולץ ולא מייבם, ולא כמבואר במשנתנו לדעתו, שסריס חמה חולץ ומייבם?!

אמר תירץ רמי בר דיקולי, אמר שמואל: חזר בו רבי אליעזר.

איבעיא להו: מהי הדר ביה רבי אליעזר, אם ממה שאמר במשנתנו: סריס חמה חולץ, או ממה שאמר במשנה במסכת נדה: סריס חמה אינו חולץ?

תא שמע: דתניא: רבי אליעזר אומר: סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים. ^[2]

הרי שבשתי מקומות למדנו בדעתו שהוא חולץ וחולצין לאשתו, וסמי ההיא משנה דנדה שהיא נגד שתי מקומות אלו.

רבי אלעזר אומר: לא הדר ביה רבי אליעזר.

וכי תנן ההיא דנדה שאמר רבי אליעזר: "הזכר כדברי בית הלל", לא לענין חליצה ויבום שדיברה בו המשנה תחילה, אלא לענין עונשין, שאם לא הביא הזכר שתי שערות עד שנעשה בן עשרים, וגם נולדו בו סימני סריס - הרי הוא גדול, וחייב בכל עונשין שבתורה.

איתמר:

א. איש או אשה שלא הביאו שתי שערות עד גיל שמונה עשרה או עשרים [וכפי שנתבאר במשנה שהובאה לעיל], וגם נולדו להם סימני סריס או איילונית, הרי הם בחזקת סריס או איילונית, ואפילו הביאו שתי שערות לאחר שמונה עשרה או עשרים.

ב. בשמועה שלפנינו נחלקו רב ושמואל, אם אי הבאת השערות יחד עם סימני האריס או האיילונית, מועילים להחזיק את האיש או האשה כגדולים, משעה שכל איש או אשה ראויים להביא שתי שערות ולהיות גדולים, דהיינו בן שלוש עשרה לזכר ובן שתים עשרה לנקבה.

או שאין מחזיקים אותם בגדולים אלא מבן שמונה עשרה או עשרים. ^[3]

ג. השמועה שלפנינו כדעת רבי אליעזר היא, שגיל אי הבאת השערות בנקבה הוא שמונה עשרה שנה, ובזכר עשרים שנה.

אכל - כלומר: אכלה אשה ^[4] שלא הביאה שתי שערות - חלב [איסורו בלאו וחייבים עליו מלקות] מבן [בת] שתים עשרה שנה [ויום אחד] שהיא ראויה להביא שתי שערות, עד בן [בת] שמונה עשרה שנה ועדיין לא הביאה שתי שערות, ונולדו בו [בה] גם סימני סריס [איילונית], ולאחר מכאן הביא [הביאה] שתי שערות. ^[5]

רב אמר: הואיל וכשהיתה בת שמונה עשרה שנה עדיין לא הביאה שתי שערות, [ובנקבה השיעור הוא בת שמונה עשרה, וכדלעיל לדעת רבי אליעזר], וגם נולדו בה סימני איילונית ונתברר שהיא איילונית, הרי היא נעשה סריס [נעשית איילונית] למפרע, כלומר: הרי היא בחזקת גדולה למפרע, ^[6] מעת שהיתה בת שתים עשרה שנים ויום אחד שהיתה ראויה להביא שתי שערות, והרי היא חייבת מלקות על אכילת החלב שמאותו זמן ואילך.

ואף שהביאה שתי שערות לאחר מכאן, אין בכך כלום, כי הבאת שתי שערות לאחר שנעשית נקבה בת שמונה עשרה והביאה סימני איילונית, אינה מעלה ואינה מורדת.

ושמואל אמר: אפילו לא הביאה שתי שערות לאחר מכאן, אין היא גדולה אלא מעת שהיתה בת שמונה עשרה, וקטן היה [קטנה היתה] באותה שעה [מבת שתים עשרה ועד בת שמונה עשרה].

מתקיף לה רב יוסף לרב הסובר: נעשית איילונית למפרע:

א. במשנה בכתובות ריש פרק אלו נערות נחלקו רבי מאיר וחכמים, במי שאנס או פיתה את הקטנה אם חייב עליה קנס כשם שהוא חייב על הנערה, ודעת רבי מאיר היא, שאין קנס אלא בבא על הנערה, אבל קטנה אין לה קנס, ואילו בבוגרת לכולי עלמא אין קנס.

ב. הקטנה היא עד שלא הביאה שתי שערות; הנערה היא זו שהביאה שתי שערות כשהיתה בת שתים עשרה, ועד ששה חדשים לאחר הבאת שערותיה הרי היא נערה; הבוגרת היא זו שכלו ימי נערותה, או שהביאה שערותיה לאחר שהיתה בת שתים עשרה וחצי, כי אז מקטנותה יצתה לבגר, שאין אשה נעשית נערה אלא בששת החדשים שמגיל שתים עשרה ועד שתים עשרה וחצי [תוספות]. ^[7]

ג. אשה שלא הביאה שתי שערות עד שנעשית בת שמונה עשרה שנה ויש בה סימני איילונית והרי היא גדולה, אין אנו דנים אותה כנערה, שהרי לא גדלה אלא לאחר שנעשית בת שתים עשרה וחצי, וימי נערות הם בששה חדשים הסמוכים לשתים עשרה כשפוסקין אז ימי קטנות ^[8], וזו הרי פסקו ימי קטנותה לאחר זמן זה.

ואולם לדעת רב, הסובר שהיא גדולה למפרע מעת שהיתה ראויה להביא שתי שערות, קא סלקא דעתין, שנערה היא מגיל שתים עשרה ועד שתים עשרה וחצי, כי מה לי מי שנעשית גדולה על ידי שערות שאנו דנים אותה כנערה אם הביאתם כשהיא בת שתים עשרה, לבין מי שגדלה כשהיא בת שתים עשרה משום שהיא איילונית; ולפיכך תמהינן:

אם כן - כדעת רב הסובר שנעשית גדולה למפרע מעת שהיתה בת שתים עשרה - איילונית לרבי מאיר יהא לה קנס, שהרי יתכן לה נערות באיילונית?!

כלומר: בברייתא בכתובות שנינו שאיילונית אין לה קנס, ולפי דעתו של שמואל מתפרשת הבריתא כדעת רבי מאיר הסובר קטנה אין לה קנס. ולפיכך לא משכחת לה איילונית שיתחייבו עליה קנס, כי עד גיל שמונה עשרה הרי היא קטנה, ואחר גיל שמונה עשרה הרי היא בוגרת, ובין זו ובין זו אין להן קנס לדעת רבי מאיר.

אבל לדעת רב, הרי אף איילונית נערה היא מגיל שתים עשרה ועד שתים עשרה וחצי, ובאותה שעה יש לה קנס אפילו לרבי מאיר, וכיון שכן האיך נפרש את הברייתא האומרת: איילונית אין לה קנס?!

אמר תירץ ליה אביי לרב יוסף: הכי אמרי משמך [גירסת הריטב"א; כך אומרים משמך ^[9]]: מקטנותה יצתה לבגר, כלומר: איילונית הנעשית גדולה למפרע מעת הגיעה לגיל שתים עשרה שנה, אין היא נעשית נערה למפרע ^[10], אלא בוגרת היא למפרע מאותה שעה ^[11], נמצאת האיילונית יוצאת מקטנות לבגר ואין לה נערות, ולכן אין לה קנס.

אמר ליה רב יוסף לאביי: יפה אמרת! ולואי דכל הני מילי מעליותא יתאמרו משמאי [לואי שדברים טובים כעין אלו ייאמרו בשמי] -

כיון דהכי תניא:

אין הסריס נידון כבן סורר ומורה [בן הגונב משל אביו וזולל וסובא ונידון בסקילה], לפי שאין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן התחתון, כלומר: בהבאת שתי שערות בבית הערוה בלבד. ^[12] ואין איילונית נידונית כנערה המאורסה להתחייב סקילה על זנותה, לפי שלא חייבה תורה סקילה אלא בנערה, ולא באיילונית שמקטנותה יצתה לבגר ואין לה נערות.

אמר רבי אבהו:

סימני סריס ואיילונית, וסימני בן שמונה [תינוק הנולד לשמונה חדשים] אין עושין בהן מעשה, עד שיהו בן עשרים

כלומר: איש או אשה שיש להם סימני סריס או איילונית, אין אנו מחזיקים אותם בגדולים וסריסים, אלא אם הגיעו לגיל עשרים ועדיין לא הביאו שתי שערות, ומאותה שעה ואילך חשובים הם כגדולים, אבל לקודם לכן נידונים כקטנים, [ריטב"א].

וכן תינוק הנולד לשמונה חדשים שאין הוא בן קיימא אלא אם כן גמרו סימני שערו וצפרניו כשנולד, אין סומכין על סימנים אלו להחזיקו כבן קיימא להתאבל עליו ולפטור את אמו מן החליצה [מאירי] אלא אם כן חי עד עשרים שנה, ועד אז ספק נפל הוא. ^[13]

ותמהינן: ובן שמונה מי קחיי [וכי אטו הנולד לשמונה חדשים בן קיימא הוא]?!

והתניא: בן שמונה חדשים הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת מפני שאינו בן קיימא,

הערות

^[1] פירוש, שני דברים בעינן: האחד, שהוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות, השני: נולדו בו סימני סריס המפורטים בעמוד ב, וכשיש בו שני דברים אלו אנו תולים שהוא סריס, אבל אי הבאת שערות לבד אינה ראיה שהוא סריס אלא אם כן עברו עליו רוב שנותיו והיינו שהוא בן ל"ו ועדיין לא הביא שתי שערות.

^[2] כן ביאר רש"י ביאור ראשון; ועוד ביאר: אי נמי מדקא מייתי דאלכסנדריא לדבריו, שמע מינה מההיא דנדה הדר ביה; וממתניתין ליכא למיפשט הכי, דקתני "שיש לו רפואה" משום דמשמע דמסברא קאמר הכי.

^[3] ראה שני ביאורים בביאור מחלוקתם, בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם בהלכות אישות.

^[4] כי בזכר אי אפשר לפרשה, כיון שאמר: מבן שתים עשרה שהוא זמן הבאת שתי שערות לנקבה, ואילו הזכר זמנו כשנעשה בן שלש עשרה; ועוד, מדנקט "שמונה עשרה" שהוא השיעור לאיילונית לדעת רבי אליעזר, ואילו שיעור הסריס לדעת רבי אליעזר ובית הלל הוא כשנעשה בן עשרים, והרי בודאי אין שמועה זו כדעת בית שמאי הסוברים: אף הזכר שיעורו הוא כשנעשה בן שמונה עשרה.

^[5] לא אמרו "ולאחר מכאן הביא שתי שערות" אלא לאשמועינן רבותא שאפילו הכי הרי היא נעשית איילונית למפרע לדעת רב, אך אין מחלוקתם תלויה בהבאת שתי שערות לאחר מכאן, אלא בין כך ובין כך נחלקו.

^[6] אין ספק בדבר שהיא איילונית למפרע, ואין מחלוקתם אלא אם כבר גדולה היא למפרע.

^[7] כן היא פשטות שיטת התוספות בביאור סוגייתנו, ודברי רש"י סתומים בענין זה; ואולם בחידושי רבינו חיים הלוי פרק ב מאישות הלכה ט, כתב לבאר ביאור אחר בסוגיא לפי שיטת הרמב"ם פרק ב מאישות הלכה ג, שאינו מחלק בין הבאת שתי שערות כשהיא בת שתים עשרה לבין הבאת שתי שערות לאחר מכאן, ובכל אופן הרי היא נעשית נערה למשך ששה חדשים. וראה בהערות לריטב"א הנדמ"ח ציון 857 שהביא מכמה אחרונים לבאר דברי התוספות באופן אחר, ולא נחלקו על הרמב"ם, ראה שם.

^[8] נתבאר על פי לשון התוספות, וראה בזה בהערה קודמת; ולשון הריטב"א הוא: שאין נערות לאחר י"ח שנה או לאחר עשרים, וראה ביאור כוונתו בדברי הרב המגיה לריטב"א הנדמ"ח ציון 857.

^[9] רב יוסף חלה ושכח תלמודו, והיה אביי תלמידו מזכיר לו דברים שאמר.

^[10] רש"י כתב הטעם: דנערות בסימנין תלוי; ולשון הריטב"א הוא: ואפילו לרב נמי, אין נותנין נערות אלא למי שיש לה סימני נערות שהביאה שערות בזמנה, אבל לא לאיילונית, דאיילונית הוא סימן גדלות.

^[11] זו היא שיטת רש"י ועוד ראשונים; ואולם שיטת הרמב"ן היא, שאינה נעשית גדולה ובוגרת אלא משעה שנעשית בת שתים עשרה וחצי שהוא הזמן הראוי לבגרות; ושיטת הראב"ד היא, שהיא נעשית גדולה ובוגרת משעה שהביאה סימני איילונית.

^[12] א. מלשון הברייתא נראה, כי אף שתי שערות בשאר מקומות בגוף שהן סימני גדלות בכל מקום [כדעת תוספות כאן בעמוד ב], אין הם מועילים בבן סורר ומורה, שהרי אמרו: אין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן התחתון. ב. במאירי ציין כאן לדין המבואר בריש פרק בן סורר, והיינו, דשם מבואר שזמנו של בן סורר ומורה אינו אלא עד שיקיף זקן התחתון את כל הגיד; וסובר המאירי שדין אחד הוא עם האמור כאן. ג. כתב הגאון מרוגצ'וב זצ"ל, שגדר זמן בן סורר ומורה שהוא עד שיקיף זקן התחתון, הוא משום שהם "ימי נערות" של זכר; ובזה מתבאר צירוף דין בן סורר ומורה בסריס, לדין נערה המאורסה באיילונית.

^[13] כן פירש רש"י; "והקשו עליו: דהיאך אפשר לומר כן שיהא גיבור ואיש מלחמהמ ועושה עסקיו בשוק ונדון אותו בספק נפל?!", לשון הריטב"א; וראה שם ביאור אחר שהנידון הוא לענין גדלות, כי הנולד לשמונה חדשים תולים את שתי השערות שהביא קודם לכן, כשומא בעלמא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who never saw a single hour of life in a state of fitness, as he was born infertile. The Gemara asks: How do we know that one was born this way and was never capable of having children? Abaye said: Anyone who passes water and does not form an arch with his urine, but rather his urine dribbles out downward, never had sexual capacity.

Incidentally, the Gemara inquires: From what does this defect arise? What is its cause? The Gemara answers: It results from his mother baking bread at noon and drinking strong beer [shikhra marka] while pregnant. The excessive heating of the mother’s body causes her child to be born with defective reproductive organs. Rav Yosef said: This is the meaning of that which I heard Rabbi Ami say: Anyone who is impaired from his mother’s womb, and at the time I did not know what he was referring to. Now I understand that he was speaking about a man who was infertile from birth.

The Gemara asks: Let us be concerned that perhaps he was cured for some period in the meantime, without our having known about it, in which case he would have had an hour of fitness at some point. The Gemara answers: Since both his beginning and his end are impaired, i.e., he was born with a defect and he presently suffers from the same condition, we are not concerned about such a possibility.

Rav Mari raised an objection from the following mishna (Bekhorot 38b): Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: One examines a firstborn animal that developed a blemish in its eye three times within eighty days to see whether the defect is permanent. This shows that no presumptions are made in such a case; rather, there is concern that the animal may have been cured in the meantime, even if it had the defect at the beginning and at the end of the period.

The Gemara answers: With respect to a blemish affecting a single organ, e.g., an eye, we are concerned that the blemish might have passed and then later redeveloped, but with regard to a defect affecting the entire body, we are not concerned about such a possibility. A eunuch is not impaired in a single organ; rather, he has a defect that affects his entire body. Consequently, there is no concern that, though he was born with the defect and presently suffers from it, he might have regained his potency for some time in the middle.

§ It is taught in the mishna that Rabbi Eliezer says: No; rather, a eunuch by natural causes performs ḥalitza, whereas a eunuch caused by man does not perform ḥalitza. The Gemara raises a contradiction from the following mishna (Nidda 47b): If a twenty-year-old man has not grown two pubic hairs, a sign of sexual maturity, the relatives of the widow who wish to exempt her from ḥalitza and levirate marriage must bring proof that he is twenty years old, and he, having been established as a sexually underdeveloped man, does not perform ḥalitza or levirate marriage with his yevama. If a twenty-year-old woman has not grown two pubic hairs, the relatives of her deceased husband’s brother must bring proof that she is twenty years old, and she, having been established as a sexually underdeveloped woman, does not perform ḥalitza or enter into levirate marriage with her yavam. This is the statement of Beit Hillel. And Beit Shammai say: With regard to both this and that, males and females, the relevant age is eighteen years old, not twenty.

The mishna continues: Rabbi Eliezer says that for a male the halakha is in accordance with the statement of Beit Hillel, and for a female the halakha is in accordance with the statement of Beit Shammai, because a woman reaches maturity more quickly than does a man, and therefore, if she fails to develop the signs of maturity by the age of eighteen it is assumed that she is a sexually underdeveloped woman. In any case, it is clear from this mishna that even Rabbi Eliezer agrees that one who lacks sexual capacity from birth may neither perform ḥalitza nor enter into levirate marriage.

Rami bar Dikulei said that Shmuel said: Rabbi Eliezer retracted his opinion. A dilemma was raised before the Sages: Which statement did he retract? Did he retract what he said here in the mishna, that a eunuch by natural causes performs ḥalitza with his yevama and his brothers perform ḥalitza with his wife? Alternatively, perhaps the mishna here reflects his final view, after he retracted what he said in the other mishna. The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this question, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: A eunuch by natural causes performs ḥalitza with his yevama and his brothers perform ḥalitza with his wife, as such type of men are cured in Alexandria of Egypt. This additional source and its reasoning suggest that Rabbi Eliezer did not retract what he said in the mishna here. Rather, he retracted his statement with regard to the dispute between Beit Hillel and Beit Shammai in the other mishna.

Rabbi Elazar says: Actually, he did not retract anything at all. And when we learned Rabbi Eliezer’s ruling in that mishna with regard to the age of a sexually underdeveloped individual, that ruling was stated with regard to punishments, i.e., the age at which such an individual is considered an adult so that he is liable to receive punishment, and not with regard to ḥalitza or levirate marriage.

And it was stated that the amora’im disagreed on this issue: With regard to one who ate forbidden fats or performed any other transgression for which one is liable to receive lashes or karet, when he was between the age of twelve years and one day and the age of eighteen years, and he developed the signs of one who was a eunuch by natural causes, as explained below, and afterward he grew two pubic hairs, Rav said: He is retroactively considered a eunuch by natural causes. In other words, these hairs are not viewed as a sign of maturity. Rather, he lacked sexual capacity from the outset, which means he became an adult at the standard age of thirteen and is held liable for his actions from that point in time. And Shmuel said: No, he was a minor at the time he committed his offense, as the two hairs are a sign of his maturity, albeit delayed.

Rav Yosef strongly objects to this: If so, according to Rav, a sexually underdeveloped woman according to Rabbi Meir should be entitled to the fine paid by a rapist. Rabbi Meir maintains that a rapist is liable to be fined only if he raped a young woman between the ages of twelve and twelve and a half, but not if he raped a minor. And furthermore, a sexually underdeveloped woman is not entitled to the fine because she is considered a minor, as she never showed the signs of maturity. But according to Rav she should retroactively be viewed as an adult and would therefore be entitled to the fine.

Abaye said to him: A sexually underdeveloped woman passes directly from minority to full adulthood. In other words, she is first considered a minor and then immediately an adult, without passing through the intermediate stage of young womanhood, and an adult woman is not entitled to the rapist’s fine.

Greatly impressed with this answer, Rav Yosef said to Abaye: Would that all such excellent matters be stated in my name. As it is taught in a baraita: A sexually underdeveloped man is not judged as a stubborn and rebellious son, as a boy is judged as a stubborn and rebellious son only when he has the mark of his lower beard, i.e., when his pubic hair begins to grow in. At that point he has reached the age of maturity but is not yet a fully developed man, a stage that parallels young womanhood for women. A sexually underdeveloped man never passes through this intermediate stage between minority and full adulthood. And similarly, a sexually underdeveloped woman who was betrothed and raped is not judged in accordance with the laws governing a betrothed young woman (see Deuteronomy 22:23–27), as she passes directly from minority to full adulthood without the intermediate stage of young womanhood. Therefore, the baraita fully corroborates Abaye’s view.

Rabbi Abbahu said: If one has the signs of a sexually underdeveloped man; or the signs of a sexually underdeveloped woman; or the signs of a child born during the eighth month of pregnancy, whose survival is uncertain; no action is taken in their regard, i.e., the sexually underdeveloped male or female is not treated as an adult and the child born during the eighth month is not deemed viable, until they are twenty years old.

The Gemara asks: Can a child born during the eighth month of pregnancy survive? But isn’t it taught in a baraita: A child born during the eighth month is like a stone with regard to the halakhot of set-aside [muktze] on Shabbat, and therefore it is prohibited to move him on Shabbat, as it may be presumed that he is not viable at all. However, his mother may bend over him and nurse him,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אכל חלב מבן י"ב ועד בן י"ח. מדקאמרינן סימני סריס ונעשה סריס לא משמע כלל דבנקבה עסיק כמו שפירש"י ז"ל אלא רב מבן י"ב שנה ויום א' קאמר דהיינו שנת י"ג עצמה ונקט לה [אליבא דמ"ד תוך הפרק כלאחר הפרק] ואליבא דב"ש ואיפשר דקמ"ל רבותא דאפילו בזמן הזה נעשה סריס למפרע לדברי האומר שהוא כלהבא ולאו דוקא אבל בנקבה אינה איילונית אלא משנת י"ב ו' חדשים דמקטנותה יצאה לבגר.

סימני סריס ואיילונית ובן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהו בן עשרים. פירש"י ז"ל בן ח' להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן כ' וזה פי' דחוק ורחוק מן הדעת שיהא בן י"ט שנה וחוששי' בו משום נפל וא"כ לר' אבהו כל יבמה שלא ילדה לתשעה ודאין תחלוץ ואע"פ שבנה נכנס לחופה.
ואחרים פירשו בה דרך אחרת דסימני סריס בן ח' שהן צפרניו שלא גמרו שהן מסימני הסירוס אין עושין בהן מעשה להחזיקו בגדול לכל דבר עד שיהו בן כ' ואקשינן ובן ח' מי קא חיי דקס"ד דה"ק בן ח' ודאי אין עושין מעשה בסימניו להחזיקו בסריס עד שיהא בן כ' ומתרץ הכא במאי עסקינן בשלא גמרו סימניו כלומר לא בבן ח' עסקי' אלא בבן שלא גמרו סימניו והרי סימניו כסימני בן ח' דתניא וכו' אלמא שערו וצפרניו סימני בן ח' הן והן הן סימני סירוס לדעת ר' אבהו שכשם שסימן סירוס בשער כך סימן סירוס בצפרנים.
והראב"ד ז"ל כתב סריס ובן ח' שהביא סימנין שתי שערות אין עושין בהן להחזיקו בגדול עד שיהא בן כ' דבתוך הזמן הזה שומא הן לפי שהוא חלוש ביותר ושנת כ' [לבן ח'] כי"ג שנה לשנולד לתשעה ואקשי' ומי חיי והתניא ומתרץ הכא הך ברייתא בשלא גמרו סימניו עסקי' אבל גמרו סימניו חיי דאמרינן אישתהי.
ובירושלמי בפרק נושאין על האנוסה (יא,ז) מצאתי כלשון הזה: תני ר' חייא אוננין מטמאין מספק אמר ר' יוסי מתנית' אמר כן הוא אונן עליהם והן אוננין עליו ר' אסי הוה לי' עובדא שאל לר' יוסי א"ל לית צריך וקתני ר' חייא אוננין ומטמאין מספק א"ר סימניו היו נכרין ולא כן אמרו בשם ר' יוחנן סימני בן ח' אין עושין בהן מעשה סימן הי' לו בשבעל ופרש.
ולפי זה נראה בפי' שמועה זו סימני סריס ואיילונית להחזיקן בסריס ובאיילונית וכן סימני בן ח' להחזיקו בנפל גמור אין עושין בהן מעשה אלא מטילין אותו לחומר ודינו כספק וספק נפשות להקל ועד שיהא בן כ' אסריס ואיילונית קאי כאותה שאמרו בשמועה דלקמן [דסימני סריס שאין לו זקן ואמר ר' יוחנן אפילו כא' מהן] דלא קאי אזקן אלא אשארא ויש כיוצא בו בתלמוד.
ואקשינן, ובן שמנה מי קא חיי, דקס"ד דבבן ח' ודאי עסקי' לומר שאע"פ שסימניו כסימני נפל ולא כלו חדשיו אין עושין בהן מעשה והתניא הרי הוא כאבן ומתרץ הכא במאי עסקי' שלא גמרו סימניו כלומר לא שהוא ודאי בן ח' אלא שסימניו כבן ח' ואינו יודע אם בן ט' או ח' וקמ"ל ר' אבוה שאין עושין מעשה בסימניו להחזיקו בבן ח' ודאי שמא בן ט' הוא דתניא איזהו בן ח' שאסור לטלטלו כל שלא כלו לו חדשיו כלומר שוודאי לא כלו לו ר' יוסי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו פי' דכיון שנולד [לח'] וסימניו כבן ח' ודאי נפל גמור הוא והוינן בה טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ט' פי' לר' אבוה דייקינן בשלמא לדידן הכי קתני אי זהו בן ח' כל שידוע שלא כלו לו חדשיו ר' יוסי אומר אע"פ שאינו יודע סימניו מוכיחין עליו שאם סימניו כבן ח' הרי הוא כנפל אלא לר' אבוה דאמר אין עושין בהן מעשה ומשמע דאליבא דכולי עלמא קאמר ודאי ר' יוסי תרתי בעי שיהא ודאי נולד לח' וסימניו כשל בן ח' הא גמרו אמרינן בר שבעה ואישתהי אלא הא דעבד רבה וכו' וזה פי' נכון שהרי יש לו רגלים בירושלמי.

הא דאתמר אכל חלב מבן שתים עשר ועד שמונה עשרה. פירש רש"י אתינוקת קאי כר' אליעזר דאמר נקבה כדברי בית שמאי ומרישא שמעינן לה דקאמר י"ב שנה ויום אחד ותינוק אין זמנו עד י"ג שנה ויום אחד, ואיידי דאיירי בלשון זכר קתני סריס. ויש מפרשים (רמב"ן) דמדקאמר סימני סריס ונעשה סריס לא משמע כלל דבנקבה עסקינן אלא רב מבן שתים עשרה שנה ויום אחד קאמר דהיינו שנת י"ג עצמה ונקט לה אליבא דמאן דאמר (נדה מה, ב) תוך הפרק כלאחר הפרק. ואינו מחוור בעיני כלל דהא רב גופיה הוא דקאמר בפרק יוצא דופן (שם) תוך הפרק כלפני הפרק ואם כן מאי דוחקיה דנסיב לה אליבא דלא כהלכתא ודלא כטעמיה. והנכון כדברי רש"י ז"ל.

סימני סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן עשרים. פירש רש"י ז"ל אין עושין מעשה בבן שמונה להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן עשרים. ויש מתמיהין (רמב"ן) עליו דהיאך תעלה על הדעת שיהא בן תשע עשרה וחוששין בו משום נפל. ועוד דלר' אבהו כל יבמה שלא ילדה לט' ודאין לא תנשא לשוק ואף על פי שבנה נכנס לחופה עד שיהא בן עשרים. ור"ח (מובא בתוס' הרא"ש) והראב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי המפרשים ועיין במיוחס לתוס' חד מקמאי וצ"ל שם כלפנינו) פירשו סימני בן שמונה כלומר בן שמונה שהביא ב' שערות אין עושין בו מעשה להחזיקו כגדול עד שיהא בן עשרים דשנת עשרים לבן שמונה כשנת י"ג לשאר בני אדם, ואף על פי שהביא בנתים אינן אלא שומא בעלמא, לפי שהוא חלוש ביותר. ואף לפירוש זה יש להקשות דאם כן כל איש שקדש תוך עשרים וכן אשה שנתקדשת תוך הזמן הזה, אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר נחוש לשני. ואי נמי בן תשע עשרה שנה אף על פי שהביא סימנין לא יחלוץ ולר"מ אינו חולץ ולא מיבם, ומסתברא דלא אמר רבי אבהו אלא בשנודע שהוא בן שמונה ולפיכך חוששין לו אף על פי שגמרו סימניו שמא אינו בן קיימא כדברי רש"י ז"ל, או שלא נחזיק אותו בגדול עד שיהא בן עשרים כדברי ר"ח והראב"ד ז"ל. הא שאר בני אדם מן הסתם אין מחזיקין אותן בנפלים, כדאמרינן בעלמא (להלן יבמות קיט, א) דרוב נשים מתעברות ויולדת ולד של קיימא, ומחזיקין אותם כבריאים להחזיק סימניהן בגדלות כשהן בני י"ג שנה. אבל בשנולד לשמונה ודאי בהא הוא דאיפליגו רבי ורבנן, דרבנן סברי אף על פי שגמרו סימניו צפרניו ושערו הרי זה נפל דקא סברי רבנן דלא משתהי, אלא ודאי בן שמונה הוא ובן שמונה לא חי ורבי סבר כיון דגמרו סימניו סימניו מוכיחין עליו דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. ולישנא דקתני בן שמונה מוכח כן שהוא ודאי בן שמונה דאי לא הוה ליה למימר וספק בן שמונה. ועוד מדאקשינן (להלן בעמוד ב) מעובדא דרבא תוספאה ודאי משמע דבידוע שהוא בן שמונה קאמרינן, דההוא עובדא הא ודאי עבר זמניה הוא אם משל בעל הוה. ועוד דבהדיא קתני בברייתא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו, אלמא פלוגתייהו בבן שמונה ודאי היא. והא דקתני בתוספתא דשבת פרק אין עוקרין בהמה (פט"ז ה"ד) ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו את השבת. ההוא בשלא גמרו סימניו היא דכיון דלא נגמרו סימניו והוא מסופק בבן שמונה סימניו מוכיחין עליו שלא כלו לו חדשיו. אבל אם גמרו סימניו כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן וזה מסופק שמא בן שבעה הוא, בבן קיימא מחזקינן ליה לכולי עלמא, חוץ מרשב"ג דתלי טעמיה לעולם בשהה שלשים יום (ועיין רשב"א שבת קלה, ב) .

אמר אביי כל המטיל מים ואינו עושה כיפה פי' זה סימן מיוחד ומובהק למי שהיה סריס חמה ממעי אמו:

אמר רב יוסף היינו דשמעי' ליה לר' אמי דמפריש דסריס חמה הוא כל שממעי אמו לקוי ולא הוה ידענא מאי ניהו סריס זה שהוא מפרש דאלו לענין לבא בקהל ה' כל סריס חמה כשר. ואפי' לא היה לקוי ממעי אמו אבל השתא ידענא דר' אמי על סריס חמה דמשנתי' קאי:

וליחוש שמא הבריא בנתים פי' אפי' יש בו סימן זה שאמר אביי למה אינו חולץ ואין חולצים לאשתו ניחוש שמא אחר שנולד הבריא וכבר היה לו שעת הכושר ונצרכינהו חליצה מספק ופרקי' דכל כיוצא בזה שהיה בתחלתו לקוי ודאי הוא ג"כ עתה לקוי אחזקתו מוקמי' ליה דמילתא דלא שכיח הוא שהבריא בנתים:

בחד אבר חיישי' בכוליה גופא לא חיישי' פי' כי אבר א' מצוי הו' שיבריא אבל סריס חמה הכחישות דכולי גופא לא שכיח שיבריא כשהיה כן ברייתו ורמינהי בן עשרים שנה וכו' והוא הסריס אוקימנא בבבא בתרא ובמ' נדה כשנולדו לו סימני סריס חמה ודיקא נמי דקתני והוא הסריס ולא קתני והוא סריס וכשלא נולד לו סימני סירוס מוקמי' לי' בחזקת קטן עד רוב שניו דהיינו לו' שנים כדאי' התם:

ת"ש דתניא ר' אליעזר אומר פי' וכיון שאומר ראה בני אדם מתרפאים מזה על הא ודאי סמיך ודלא כההיא ברייתא וכפרש"י ז"ל בפי' שני ואע"ג דבמתני' קתני מפני שיש לו רפואה לאו הכרחה הוא כי הא שאו' כן שיש בודאי מתרפאים דאלו במתני' מסברא א"ל וכדפרש"י ז"ל:

איתמר אכל חלב מן י"ב עד בן י"ח שנה פרש"י ז"ל בתינוקת מיירי שגדולתה בי"ב שנים כשיש לה שערות ואלו תינוק אינו נעשה אפי' ע"י סימני' גמורי' אלא בי"ג שנה ויום א' ולהכי נמי נקט עד בן י"ח שנה משום דמיירי בתינוקת וכדברי ר' אליעזר דאמ' הנקבה כדברי ב"ש והא דנקט בלשון זכר שנולדו בו סימני סריס ואמרינן נעשה למפרע איידי דאיירי בלשון זכר דקתני אכל חלב סיימא כולה בלשון זכר. ויש שפי' שבתינוק מיירי כפשוטי' והא דקאמר מבן י"ג היינו כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן וכשנולדו לו סימני סריס חשבינן ליה כאלו הביא שערות בשנת י"ג שהיא תוך הפרק דחשבי' ליה לגדול משנת י"ב ויום א' ואינו מחוור חדא דהכא לרב קאמרי' ואיהו ס"ל בפ' יוצא דופן דתוך זמן כלפני זמן ואמאי הוא נקיט לה דלא כממריה ודלא כהלכתא:

ועוד אפי' למ"ד תוך זמן כלאח' זמן ה"מ כשהביא ב' שערות ממש משנת י"ג ומהר להביא קודם לכל אדם אבל הכא שלא הביא אלא סימני סריס דהיינו לדון כגדול מזמן רוב התינוקות דהיינו מזמן י"ג ואילך ועוד דהיכי נקט ועד י"ח כב"ש ואפי' כר' אליעז' אכרע ביה כדברי ב"ה ולפי' הנכון כדפרש"י ז"ל והא דנקט לה בתינוקת ולא נקט לה בתינוק וכשאכל חלב בשנת י"ב ועד עשרים משום דרב נקט הכי לרבות' דאע"ג דתינוקת יש לה ג' זמני' קטנות נערות בגרות השתא כשהביאה סימני אילונית עבדינן לה גדולה כבגרות למפרע דאפי' נערות לא יהבי לה ולהאי רבותא נמי נקט לה כרבי אליעזר:

ולאחר מכאן הביא ב' שערות פי' לרבותא נקטה לה משום דרב כי אפי' הביא ב' שערות לא אמרינן עד השתא הוה קטן והשתא נעשה גדול אלא דיינינן ליה שהיה למפרע גדול בר עונשי' משנת י"ב לנקבה או י"ג לזכר שהיה ראוי להביא ב' שערו' וכ"ש אם לא הביא לאחר מכאן ב' שערות:

ושמואל אמר קטן היה באותה שעה דלא מחזקינן ליה בגדול אלא משנת י"ח ואילך שהוא מוחזק בסריס ולשמואל ה"ה דאמרי' הכי אעפ"י שלא חזר והביא ב' שערו' דלשמואל שנתברר להיות סריס או אילונית הוא זמן גדולתו בשנת י"ב או י"ג של בריא והא דתניא לה הרי הוא כסריס לכל דבריו רב מפרש לה שנעש' סריס למפרע ושמואל מפרש לה שהוא כסריס מכאן ולהבא:

מתקיף לה רב יוסף ולרב אילונית לר"מ יהא לה קנס פי' דבשלמא דשמואל דסביר' לי' דעד השתא נדון כהשתא בקטן או קטנה אין לתת להם זמן נערות לאחר י"ח או לאחר עשרים אבל לרב דחשיב לה גדולה למפרע כדין בריאה היה לנו לדונה בנערה ששה חדשים דתחילת שנת י"ג ויהא לה קנס למפרע באותו זמן:

אלמא תניא במ' כתובות דלכ"ע אין קנס לאילוני' משום דאין לה נערות וקטנה אין לה קנס אלא ודאי דמיהא איכא למשמע דליתא לדר':

א"ל אביי הכי אמרי משמך אילונית מקטנותה יצאת לבגר פי' ואפי' לרב נמי אין נותני' נערות אלא למי שיש לה סימני נערות שהביאה שערות בזמנה אבל לא לאילונית דאילונית הוא סי' גדולות ואין לה אלא קטנות ובגרות בלבד ומקטנותה יצאה לבגר למפרע:

א"ל נדרש משמך הכי א"ל יהא רעוא בכלהו אלין מלין מעליתא תדרשון משמאי דתניא אין הסריס נדון וכו' עד שמקטנותה יצאת לבגר פי' וכיון דאשכחן דבמתני' הכא בהדיא מסתמא הכי ס"ל לרב ותו לא מידי:

א"ר אבהו סמני סריס ואילונית ובן ח' אין עושים בהם מעשים עד שיהו בן כ' פירוש סימני סריס ואילונית שלא הביאו ב' שערות ונולדי' בהם סימני איילוני' אין עושים בהם מעשה לומר שהן סריסי' גמורי' לדונם כגדולים עד שיהו בן כ' שנה שלמו' ולא הביאו שתי שערות דהשת' נדוני' כסריסי' וגדולי' אבל מקודם לכן נדונים כקטנים וג' דרכי' הם לענין גדולות הא' שנים ושערות מבן י"ב שנה ויום א' לנקבה מי"ג שנה ויום א' לזכר והדרך השני כשלא הביא שתי שערות גם לא נולדו בו סימני סריס וגדולתו אחר שהגיע לרוב שנותיו דהיינו אחר ל"ו שנה והדרך הג' שלא הביא ב' שערות ויש לו סימני סריס ואילונית דמן כ' שנה ואילך נדון כגדול והיינו דקאמר סימני סריס ואיילונית אין עושי' בהם מעשה עד שיהו בן כ' דקאמר דסמני סריס ובן ח' אין עושי' בהם מעשה עד שיהיו בן כ' פרש"י ז"ל דבן ח' ודאי שגמרו סמני שערו וצפרניו אין עושי' בהם מעשה לדונו כבן קיימא לכל דבריו והרי הוא עומד בספק נפל עד שיהא בן כ' שנה. והקשו עליו דהאיך אפשר לומר כן שיהא גבור ואיש מלחמה ועושה עסקיו בשוק ונדון אותו בספק נפל ועוד דא"כ הא דרבי אבהו דלא כר' ודלא כרשב"ג דלקמ' כדמוכח בסמוך וא"כ ר' אבהו דאמר כמאן דאפי' כרבנן דפליגי עליה דר' ורשב"ג הא לא אתי:

לפיכך הסכימו רבותי לפי' של ר"ח והראב"ד ז"ל שפי' שאין עושין בו מעשה לדון אותו כגדול עד שיהא בן כ' ואף על פי שהביא ב' שערות שומא בעלמא נינהו וכעין סריס חשבי ליה לענין זה והיינו דערבינהו כחדא ואתיא דרב אבהו כר' ורבי שמעון בן גמליאל ופרושי מפרש סברא דידהו דנהי דהוי בן קיימא אינו נדון כגדול עד זמן זה ודוק' בבן ח' ודאי כלישנ' דר' אבהו וכדרהטא כלה סוגיין אבל כשהוא ספק בן ח' בן ט' בחזקת בן ט' קאי והוי גדול בשנים ושערות שאל"כ לר' אבהו אתה מסתפק בקדו' רוב בני אדם עד שיהו בן כ' שנה שמא קטן הם וזה אי אפשר ודעת רוב הפוסקי' דהלכתא כר' אבהו. וכן ח' מי קא חיי והא תנן בן ח' הרי הוא כאבן הב"ע כשנגמרו סמניו פי' שערו וצפורניו והשתא אפשר דחיי אליבא דר' וכדתניא איזהו בן ח' שאמרו עליו שהוא כאבן ונפל גמור כל שלא כלו לו חדשיו פי' שידוע לנו בודאי שנולד לח' חדשים כגון שבעל ופירש ומילתא פסיקת' תני כל שהוא בן ח' חשוב נפל ואפי' נגמרו חדשיו וסימניו ואפילו שהה יותר מל' יום מדלא פריש מידי:

ושמואל אמר קטן היה באותה שעה והא דאמרי' לקמן איזהו סריס חמה כל שהיה בן עשרים ולא הביא שתי שערות ואפי' הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו וא"כ מחשבינן ליה כגדול וכך מחשבינן נקבה לי"ח כמו זכר לכ' שנה. י"ל דלקמן מיירי משעת שנת עשרים ואילך להחשיבו כסריס וא"ת במאי פליגי רב ושמואל אי לקרבן הא א"א לומר דהא לא הוו בזמן קרבן ואי ללקות איך מצי לקי התראת ספק היא [ועי' בתוספות ד"ה נעשה]:

א) ובזה ניחא דלא דמי לאמרו לו אל תותיר דחשיב ליה תלמודא התראת ספק לפי שלעולם לא יתברר הדבר שתהא ההתראה התראת ודאי דבשעה שהתרו לו אל תותיר עדיין יש שהות ביום לאוכלה ובסוף היום ליכא למימר דא"א לצמצם אבל הכא מתברר הדבר שהיה גדול בשעה שאכל חלב וגם כי היתה ההתראה ודאית:

ב) ועוד קשה דאמר לקמן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עבד וא"כ משמע דרשב"ג סבר כר' ולא נהירא שהרי רבי לא חשיב ליה בר קיימא עד שיהא בן עשרים ורשב"ג קאמר מכיון ששהה שלשים בר קיימא הוא:

רא"א לא כי כו' דתניא ר"א אומר סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שכן במינן מתרפאים באלכסנדרי' של מצרים:

אר"א סימני סריס ואילנות ובן ח' אין עושין בהם מעשה עד שיהי' בן כ' פי' אע"פ שהביאו סימני סריס ואיילנות כדאמרינן לקמן מה הן סימניהן אעפ"כ לא מחזקינן להו בחזקת גדולים עד שיהיו בן כ' שנה ואל הביאו שתי שערות שאם השלימו כ' שנה ולא הביאו שתי שערות וגם הביאו סימני סריס והם בחזקת גדולים, אבל קודם כ' שנה לא מחזיקנן להו בחזקת גדולים אע"פ שהביאו סימני סריס ואיילנות אלא הדבר תלוי כ"ז שלא יביאו שתי שערות הן בחזקת קטנים ואם יביאו שתי שערות הן בחזקת גדולים ואינן בחזקת סריס ואיילנות כגון שהביאו שתי שערות בתוך כ'. ומקשה ובן ח' מי קא חי פי' שאתה אומר אין עושין בו מעשה עד שיהי' בן כ' והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אלא אמו שוהה עליו עליו ומניקהו מפני הסכנה פי' שאם ירבה החלב בדדי אמו תסתכן.

א"ר אבהו סימני סריס ואילונית ובן שמנה אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן עשרים פרש"י סימני סריס ואילונית להחזיקם בגדולים ובן ח' [להחזיקו] בן קיימא אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן עשרים ופרכינן בן ח' מי קחיי והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו הב"ע בשלא גמרו סימניו ואיכא דאמרי' הב"ע כשגמרו סימניו וזה וזה אחת היא דתניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ר' אומר סימניו מוכיחין עליו שעריו וצפרניו טעמא דשלא גמרו סימניו הא גמרו סימניו אמרינן האי בן ז' הוא ואשתהויי אישתהי אלא הא דאמר רבא תוספאה עובדא הוה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא כמאן כר' דאמר אישתהי כיון דאיכא רשב"ג דאמר אישתהי כרבים עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהא ל' יום באדם [אינו] נפל לכאורה מסתבר' דשלש מחלוקות בדבר ת"ק דפליג אדר' ס"ל דבן ח' לא חיי בין נגמרו סמניו בין לא נגמרו ור' ס"ל דכשנגמרו מחייא חיי אלא שאין עושים מעשה להחזיקו כבן קיימא ודאי עד שיהא בן כ' ורשב"ג ס"ל כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל אפילו בשלא גמרו לו סימניו דאי אמרינן דרשב"ג דוקא בדנגמרו סימניו הוא דאמר כל ששהה ל' יום וכו' אבל לא גמרו אע"פ ששהה נפל הוא השתא י"ל אי בשנגמר סימניו אמרו שהה ל' יום אינו נפל שאם היה נפל אינו יכול לחיות ל' יום כש"כ כשלא נגמרו סימניו אם היה נפל אינו יכול לחיות ל' יום אלא משמע דס"ל לרשב"ג כל ששהה ל' יום אינו נפל בין גמרו בין לא גמרו ורשב"ג ורבנן בתרתי פליגי פליגי בבן ח' כדאמרי' ופליגי בספק בן ז' ספק בן ח' דאליבא דרבנן הולכין אחר רוב נשים דילדן ולד של קיימא ולרשב"ג ספק הוא ואפסיק הלכתא בפרק ר"א דמילה כרשב"ג ומשמע דבתרוייהו אפסיק הלכתא כרשב"ג בין בספק בן ח' בין בודאי בן ח' וממילא ש"מ דלית הלכתא כר' אבהו דאמר אין עושין בהם מעשה להחזיקו כבן קיימא עד שיהיה בן כ' דהא אפסיק הלכתא כרשב"ג דאמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל דמשמע בודאי אינו נפל וולד של קיימא הוא. ויש לפרש מלתא דרשב"ג בתרתי בספק בן ח' אבל כל זמן שלא שהה ספקא הוה כי שהה ודאי בן קיימא הוי בן ח' בלא שהה ודאי נפל הוא בששהה ל' יום הוי ספק עד שיהיה בן כ' ולעולם לר' אבהו הלכה הוא והר' שמואל ב"ר דוד כתב ר' אמר חדא ורשב"ג אמר חדא ולא פליגי דר' לא אדכר כלל שהה ל' יום ס"ל דבשנגמר סימניו תליא מלתא בין שהה ל' יום בין לא שהה ודאי בן קיימא הוא ות"ק ס"ל דבן ח' שנגמרו סימניו מיחייא חיי אלא שאין מחזיקין אותו כבן קיימא ודאי עד שיהא בן כ' וי"מ דסימני בן ח' דקא"ר אבהו לאו להחזיקו כבן קיימא קאמר אלא לענין קטנות כשם שסימני סריס ואילונית קאמר לענין קטנות וגדלות כך בן ח' לענין קטנות וגדלות וכן פי' הרב א"ב ב"ד ז"ל וז"ל אמר אביי בן ח' שאין עושין מעשה עד שיהיה בן כ' כי העשרים שלו כי"ג של שאר תינוקת ולפני כ' שלו כלפני זמן של שאר תינוקת מפני דקותו וחולשתו ויש מי שאומר שאם לא הביא שתי שערות והוא בן כ' ה"ז סריס ואע"פ שלא הביא סימני סריס כי (היחוד) [האיחור] מוכיח עליו שהוא לקוי מבטן אמו ומעת לידתו ועכשיו נתגלה ספקו אבל קודם כ' שעדיין לא נתברר רעותו לא אבל אם הביא ב' ב' שערות בזמנו הרי הוא כשאר תינוקת ומסתברא כפי' קמא דאי כפי' בתרא הכי איבעי ליה למימר בן ח' כיון שיהיה בן כ' עושים בו מעשה וחז"ל לא עלה פירושו כלום לבן ח':

תובד"ה והא תניא בן ח' אסור כו' ונראה דאפילו נגמרו סימנים דאסור לטלטלו דבתוספתא בתר ההיא דבן ח' כו' קתני איזהו בן ח' כו' והיינו אפילו גמרו כו' עכ"ל פי' לרבנן דאינו יוצא מתורת נפל אפילו בגמרו אלא עד כ' וההיא מלתא דלא שכיח הוא ואסור לטלטלו אפילו בגמרו אבל לרבי דיוצא מתורת נפל בשלשים יום בגמרו סמניו מלתא דשכיח הוא ומותר לטלטלו מיד בגמרו וההיא דבן ח' הרי הוא כאבן כו' מיירי לרבי דוקא בלא גמרו וכדמפרש לה רבי טעמא דלא גמרו הא גמרו כו' והשתא ניחא הא דמוקי לההיא דבן ח' הרי הוא כאבן כו' בשלא גמרו היינו אפילו לרבי אבל לרבנן מצינו לאוקמה אפילו בגמרו אלא כיון דאינו יוצא מתורת נפל אלא בכ' הוי מלתא דלא שכיח ואסיר לטלטלו ודו"ק:

גמרא ובן שמנה מי קחיי והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור כו'. לפי מה שכתבו התוס' דההוא דבן שמונה כו' איירי אפי' גמרו [סימני'] כיון דאינו יוצא מתורת נפל אלא בעשרים שנה הוי מלתא דלא שכיחא ואסור לטלטלו מה פריך ומי קחיי כו' גם דברי המתרץ דקאמר הב"ע כשגמרו כו' דמשמע דההיא דבן ח' הרי הוא כאבן כו' לא איירי בגמרו ומי הכריחו לכך הא שפיר איכא לאוקמא בגמרו ומשום דלא שכיח הוא שיהיה חי כ' שנה כמ"ש התוס' וכבר כתבנו במ"ק קצת יישוב לזה ונראה דודאי המקשה לא אסיק אדעתיה הך דתוספות דמוכח דמיירי אף בגמרו אלא המתרץ השיב לו הב"ע היינו גם ההיא דבן שמנה איירי ע"כ אפי' בגמרו מדתני לה גבי הך פלוגתא דר' ורבנן דאיירו בגמרו כמ"ש התוס' וע"כ אית לן למימר נמי לרבנן משום דאשתהי ומלתא דלא שכיח כיון דס"ל דבעי כ' שנה:

גמ' היינו דשמעיה לאמימר פרש"י לישנא אחרינא ה"נ וכו'. ונ"ל דללישנא אחרינא גריס רש"י היינו דשמעיה לאמימר דאמר וכו' והשתא יתיישב שפיר האי דכתב בסופו דסריס חמה קמפרש ואזיל וק"ל:

גמ' י"ב ויום אחד עד בן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מבת י"ב צ"ל מבן י"ב:

גמרא כיון דתחלתו וסופו לקוי ל"ח כו' לכוליה גופיה ל"ח. עדיין צריך לחלק בין הך דהכא להא דפ"י דנדה מ"ג בפלוגתת ר"י ור"ע. ואולי שם הוה נמי כחד אבר לזה באברי הזרע ולזו במקור:

רש"י ד"ה ת"ש כו'. כי מתניתין. כצ"ל:

רש"י ד"ה מבן י"ב עד י"ח. ואי בתינוק אין זמנו להביא עד י"ג כו'. לכאורה קשה דהרי י"ל דס"ל כראב"ש בנדה (מה ב) ע"ש וכ"נ שפי' התוס' שם (מז ב) בד"ה דברי וכן כאן משמע בדבריהם שיש לפרש כן וי"ל דס"ל לרש"י דאין סברא שיחלוק רב על סתם משנה ועל רבי שם (מה ב) הואיל דהוה במנינא דרבי (סנהדרין לו) (ובהכי א"ש מה שהקשה הש"ס בב"ק (צו ב) ורב שביק רבנן ועביד כר"מ כו' ורב שביק מתניתין ועביד כברייתא וכה"ג בערכין (כט) והלא אשכחן טובא אמוראי דפסקי כיחידאה ונגד המשנה ולא פריך עלייהו אולם מצינו דפריך כזה גם על רב יוסף בסוכה (יט ב) [שוב מצאתי במאור ובמלחמות בב"ק שם שקדמוני בזה] ) והא דאמרי' בב"ב (מב א) וכ"ת רב תנא הוא ופליג ושם הוא על משנה ה"מ למדחי כדאמרן אלא דמעדיפא מיניה קדחי ממימריה גופיה. אמנם לכאורה סתירה לזה מהא דב"מ (עז ב) דמשני שם ארב אלא ר' דוסא תרתי קאמר ורב ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וסתם מתניתין שם כר"ד בהתרתי ע"ש ובתד"ה רב ובב"ק (קב) בד"ה גבי ועמש"כ במגילה (ד ב) אולם אשכחינן להדיא לעיל (לד) דאר"ע אמר רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחויבי אינהו ומתוך י"ב כו' לאיחויבי אינהי וזה דלא כראב"ש. ולדעת התוס' צ"ל משום דאליבא דמתניתין מתרץ שם וסתם מתניתין בנדה שם כרבי:

רש"י ד"ה מבן י"ב. דבפחות כו' דזמן כו' לתינוקת מי"ב כו'. כצ"ל:

גמ׳ אמר ר׳ אבהו כו' ובן שמנה. נ"ב נראים דברי המפרשים שהזכיר בנ"י דלחשבו כגדול קאמר:

גמ' אמר רב יוסף היינו דשמענא. כעין זה לעיל עז ע"ב שבת כח ע"ב:

תוס' ד"ה אילונית לר"מ כו' לשמואל ניחא, כיון שימי קטנות נמשכים עד י"ח א"כ אין כאן נערות.
וקשה לי כיון דלר"מ היה ניחא ליה אליבא דשמואל דמקטנותה היינו מזמן שנעשית אילונית יצאתה לבגר א"כ מה קאמר כל כי האי מילי מעליותא דתנן ואין אילונית וכו' ומה ראיה הוא הא גם בזה נידון כשמואל דלא נעשית אילונית למפרע, ואשמועינן דמשעה שנעשית אילונית וזינתה אח"כ תוך ששה חדשים דאין לה דין נערה מאורסה דמקטנותה יצאת לבגר, ומאי אולמא ראיה זו מראיה דאילונית אין לה קנס, וד' יאר עיני.
ובסוגיין קשה לי לרב איך קתני בברייתא דאין לה דין נערה מאורסה דמקטנותה יצאתה לבגר, הא בלא"ה הוי התראת ספק דאף דתוס' כתבו בההוא דנעשה סריס דלא הוי התראת ספק, דהוי גילוי מלתא בעלמא, היינו באכל חלב דהאיסור חלב ודאי, אלא דהספק אם הוא בר עונשין [אב"ה וכמ"ש הפ"י בקונטרס אחרון (פ"ג דקידושין) אות צג] וא"כ הכא הוי הספק אם היא נערה מאורסה מקרי התראת ספק וצ"ל דהברייתא ס"ל דהתראת ספק שמה התראה:

שלא ראה שעה אחת בכשרותו. שלקה ממעי אמו: כיפה. אדול''ר שאין קילוח השתן הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי מעלה ואין נעשה ככיפה: דאפיה אימיה. לחם בתנור: בטיהרא. שמחממתה חום התנור וחום הצהרים: שיכרא מרקא. שכר מזוג ואיכא דאמרי חזק: ולא ידענא מאי ניהו. כלומר ולא ידענא ממאי הוי לישנא אחרינא ה''ג היינו דשמענא לאמי כל שממעי אמו לקוי ולא ידענא מאי היא כלומר לא הוה ידענא אהיכא קאי אבל השתא ודאי ידענא דסריס חמה קמפרש ואזיל: וליחוש שמא הבריא בינתים. שעה אחת ואשתכח דהוה ליה שעת הכושר: בודקין אותו. בבכורות קאי חוורור והמים הקבועים הרי זה מום ואיזה הוא חוורור הקבוע כל ששהה שמונים יום רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר בודקין אותו שלש פעמים בתוך פ' יום בראש פ' ובאמצע פ' ובסוף פ' אבל בבדיקה תחלה וסוף לא סגי שמא בינתים עבר ונמצא שאין קבוע ולא אמרינן הואיל ותחלתו וסופו לקוי ודאי לא עבר: לחד אבר. לעין: לכוליה גופא. סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא: יביאו ראיה. אם ב''ד מצריכין את היבמה לחלוץ ולייבם יביאו קרובי היבמה ראיה שהוא בן כ' ותיפטר בלא חליצה ויבום: והוא הסריס. כלומר ונולדו בו סימני סריס והכי מפרש בנדה בפ' יוצא דופן (דף מז:) דאי לא נולדו לו סימני סריס אמרינן האי דלא מייתי משום קטנות הוא ומחזקינן ליה כקטן עד רוב שנותיו: הזכר כדברי ב''ה. אלמא לר' אליעזר סריס חמה לא חליץ: ת''ש כו'. כי מתני' וסמי הך דלעיל מקמי תרתי ושמע מינה מההיא הדר ביה אי נמי מדקא מייתי מעשה דאלכסנדריא לדבריו ש''מ מההיא דלעיל הדר ביה וממתניתין ליכא למיפשט הכי דקתני שיש לו רפואה משום דמשמע דמסברא קאמר הכי: וכי תנן ההיא. הזכר כדברי ב''ה לאו אמאי דאמרי לא חולץ אלא לאשמועי' דעד שיהא בן עשרים חשבינן ליה קטן אם לא הביא ומכאן ואילך אמרינן גדול הוא אם לא הביא אלא שהוא סריס וחייב בעונשין שבתורה: איתמר גרסינן: מבן י''ב עד י''ח. אתינוקת קאי כרבי אליעזר דאמר נקבה כב''ש ומרישא נמי שמעינן ליה דקאמר י''ב ויום אחד ואי בתינוק אין זמנו להביא עד י''ג שנה ויום אחד בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.): מבן י''ב. דפחות מי''ב ולא הביאה ודאי קטנה היא דזמן הבאת ב' שערות לתינוקת מי''ב ואילך בפ' יוצא דופן במסכת נדה (שם): נעשה סריס למפרע. איידי דאיירי בלשון זכר קתני סריס כיון שעברה שמנה עשרה כרבי אליעזר ולא הביא אע''פ שחזר והביא אינו כלום דלא אמרינן כיון דהשתא אייתי איגלאי מילתא דעד השתא קטן הוה דבשערות תליא מילתא אלא בסריס מחזקינן ליה וחשבינן לה בת עונשין משנים עשר ואילך שהיתה ראויה להביא דאמר האי דלא אייתי משום דסריס הוה והא דתניא לקמן דאפילו הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו למפרע הוא דקאמר ומשנים עשר הויא גדולה וסריס הוה: ושמואל אמר קטן היה באותה שעה. דלא מחזקינן ליה בגדול אלא משמונה עשר ואילך שהוא מוחזק בסריס והא דתניא לקמן הרי הוא כסריס לכל דבריו מכאן ולהבא קאמר אבל למפרע הוי קטן והוא הדין נמי דאפילו לא הביא לאחר זמן קחשיב ליה שמואל קטן עד י''ח ומשום רב נקיט ליה לאשמועינן רבותא דאע''ג דחזר והביא סריס הוא: לרב. דאמר נעשה גדול למפרע מי''ב ואילך: איילונית לר''מ יהא לה קנס. חמשים כסף אלמה תניא במסכת כתובות (דף לה:) איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי באלו נערות ומוקמינן לה כר''מ דאמר קטנה אין לה קנס ואיילונית הואיל ואין לה שערות קטנה היא בימים שהיתה ראויה לנערות ולא אמרינן כיון שעברו י''ח ולא הביאה נעשית גדולה למפרע לחייב קנס את האונסה בימי נערות: א''ל אביי מקטנותה יצתה לבגר. לעולם נעשית גדולה למפרע והא דאין לה קנס לר''מ משום דמקטנותה יצתה לבגר דנערות בסימנים תלוין וזו שאין לה סימנים חשבינן כל ימי קטנותה קטנה ובימי נערות בוגרת וזו וזו לר''מ אין לה קנס אבל לרבנן איילונית בימי קטנותה יש לה קנס דרבנן פליגי עליה ואמרי קטנה יש לה קנס ימי קטנות עד שנים עשר שנה ויום אחד: א''ל. רב יוסף שפיר קאמרת וכל כי הני מילי מעלייתא כו': סימני סריס ואיילונית אין עושין בהן מעשה. להחזיקם בגדולים וסריסים עד שיהו בני עשרים ולא הביאו ומשנים עשר עד עשרים מצפים להם אם יביאו הרי הם קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו גדולים הם: ובן ח'. שנולד לח' חדשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא בשביל סימנים כלומר אע''פ שגמרו סימני שערו וצפרניו כשנולד אפ''ה לא אמרינן בר קיימא הוא ודאי עד שיהיה בן עשרים שנה:

אכל חלב מבן י''ב שנה ועד בן י''ח: בנקבה איירי וכר' אליעזר ואיידי דנקט לשון זכר נקט סימני סריס ולא נקט סימני אילונית דלא מסתבר למימר דסברי לה כב''ש: ולאחר מכאן הביא שערות. רבותא נקט דאף על פי שהביא שערות לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע שהיה קטן עד עכשיו שהביא שערות אלא חשיב ליה גדול לרב משתים עשרה ולשמואל מי''ח: נעשה סריס למפרע. ולקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע''ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י''ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה (מכות ט'.) דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו: אילונית לר''מ יהא לה קנס. לשמואל ניחא כיון שימי קטנות נמשכים עד י''ח א''כ אין כאן נערות דימי נערות הם בששה חדשים הסמוכים לשתים עשרה כשפוסקין אז ימי קטנות אבל לרב יהא לה קנס שפוסקין בזאת ימי קטנות כמו בשאר נשים: והא תניא בן שמונה אסור לטלטלו. ואם יכול להיות בר קיימא לא היה אסור לטלטלו ומשני הב''ע שגמרו סימנים דע''י סימנים יש היכירא להוציאו מתורת נפל בכ' שנה לרבנן כדאשכחן לרבי דכי גמרו סימנים חשיב בר קיימא בשלשים יום כשאר ולדות ומילתיה דר' אבהו כרבנן אבל אין לפרש דלרבנן אין יוצא לעולם מתורת נפל ולרבי בכ' שנה ור' אבהו כרבי דא''כ כי פריך ארבה תוספאה כמאן כרבי הוה ליה למיפרך אר' אבהו דקאי ביה ועוד דאם כן רבה תוספאה אפילו כרבי לא אתי דלא חשיב לר' בר קיימא לומר דאישתהי אלא ע''י הוכחה יתירא שחי כ' שנה אלא נראה לר''י כדפירשנו ונראה דאפילו נגמרו סימנים דאסור לטלטלו דבתוספתא בתר ההיא דבן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו קתני איזהו בן שמונה שלא כלו לו חדשיו והיינו אפילו גמרו דאין יוצא מתורת נפל בשלשים יום אלא ע''י עשרים ומילתא דלא שכיח היא ואסור לטלטלו:

יבמות פ ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף פ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד