דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

יבמות עט ע"ב - Steinsaltz

It is related that in the days of Rabbi Yehuda HaNasi the Sages sought to permit the Gibeonites and treat them like Jews in all regards, thereby allowing them to enter into the congregation. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Even if we permit our share and say that the court nullifies the Jewish people’s right to enslave the Gibeonites, and so they should be treated like emancipated slaves, who can permit the altar’s share? Do they not belong to the Temple and the altar as well?

The Gemara comments: And Rabbi Yehuda HaNasi disagrees with the teaching of Rabbi Ḥiyya bar Abba. As Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The share in the enslavement of the Gibeonites that belongs to the congregation of Israel is forbidden forever and can never be permitted. However, with regard to the share belonging to the altar, when the Temple is standing it is forbidden, but when the Temple is not standing it is permitted.

MISHNA: Rabbi Yehoshua said: I heard two rulings from my teachers. One ruling is that a eunuch performs ḥalitza with his yevama, and his brothers perform ḥalitza with his wife, and the other ruling is that a eunuch does not perform ḥalitza with his yevama, and his brothers do not perform ḥalitza with his wife. And I cannot explain these two rulings, as I do not remember the circumstances to which each ruling applies.

Rabbi Akiva said: I will explain. A eunuch caused by man, i.e., one who became emasculated after birth, performs ḥalitza with his yevama and his brothers perform ḥalitza with his wife, because he had an hour of fitness, a time when he was fertile. On the other hand, a eunuch by natural causes, i.e., who was entirely lacking in sexual capacity from birth, does not perform ḥalitza with his yevama and his brothers do not perform ḥalitza with his wife, because he did not have an hour of fitness, as he never had the potential to father children.

Rabbi Eliezer says: No; rather, the opposite is the case: A eunuch by natural causes performs ḥalitza with his yevama and his brothers perform ḥalitza with his wife because he can be cured, whereas a eunuch caused by man does not perform ḥalitza with his yevama and his brothers do not perform ḥalitza with his wife because he cannot be cured.

Rabbi Yehoshua ben Beteira testified about a man named ben Megusat, who lived in Jerusalem and was a eunuch caused by man, that his brothers nevertheless entered into levirate marriage with his wife, in order to fulfill and confirm the statement of Rabbi Akiva.

A sexually underdeveloped man does not perform ḥalitza or enter into levirate marriage with his yevama. And similarly, a sexually underdeveloped woman [aylonit], who is incapable of bearing children, does not perform ḥalitza or enter into levirate marriage with her yavam.

If a sexually underdeveloped man performed ḥalitza with his yevama, he has not thereby disqualified her from marrying into the priesthood, as his ḥalitza is invalid. However, if he had intercourse with her, he has disqualified her. This is because it is considered licentious sexual intercourse, since such intercourse does not fulfill the mitzva of levirate marriage and is therefore categorized as forbidden relations with one’s sister-in-law. And similarly, with regard to a sexually underdeveloped woman, if one of the brothers performed ḥalitza with her he has not thereby disqualified her from marrying into the priesthood. However, if he had intercourse with her, he has disqualified her because the intercourse is considered licentious sexual intercourse.

GEMARA: Now, we learned that Rabbi Akiva said: Those liable for violating a prohibition are like those liable to receive karet with regard to the validity of their marriage and all its ramifications, and those liable to receive karet are not eligible to perform ḥalitza or levirate marriage. A eunuch caused by man has the status of a man with crushed testicles, and is therefore prohibited by a standard negative mitzva from marrying a Jewish woman. If he violated the prohibition and married her, his marriage is invalid according to Rabbi Akiva, just as if he had married a woman who is forbidden to him by a prohibition punishable by karet. Why, then, should his ḥalitza be valid?

Rabbi Ami said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the eunuch’s brother had married a convert, and Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that the congregation of converts is not called a congregation of the Lord. Consequently, it is permitted even for those for whom it is prohibited to enter into the congregation, e.g., a eunuch, to marry converts.

The Gemara raises a difficulty: If so, the eunuch should also be able to perform levirate marriage with the convert. The Gemara answers: Yes, it is indeed so, but since Rabbi Yehoshua said that a eunuch performs ḥalitza with his yevama, Rabbi Akiva as well said that he performs ḥalitza with her, while in fact he may enter into levirate marriage with her if he so chooses.

The Gemara adds: The language of the mishna is also precise in this regard, as it teaches: Rabbi Yehoshua ben Beteira testified about a man named ben Megusat, who lived in Jerusalem and was a eunuch caused by man, that his brothers entered into levirate marriage with his wife, to fulfill the statement of Rabbi Akiva. This indicates that according to Rabbi Akiva, not only ḥalitza but even levirate marriage is permitted. The Gemara concludes: Learn from this that this is the correct understanding of the mishna.

Rabba raised an objection from the following baraita: A man with crushed testicles, and one whose penis has been severed, and a eunuch caused by man, and an elderly man who is no longer capable of fathering children, may either perform ḥalitza or enter into levirate marriage. The baraita clarifies the matter: How so? If these men died and they had wives and they also had brothers, and the brothers proceeded to perform levirate betrothal with their wives, or gave them a bill of divorce, or performed ḥalitza with them, what they did is done, i.e., it is a valid act. And if the brothers had intercourse with the wives, they acquired them in levirate marriage, like any other yevama.

If the brothers of these sexually impaired men died, and the sexually impaired men proceeded to perform levirate betrothal with their brothers’ wives, or gave them a bill of divorce, or performed ḥalitza with them, what they did is done, i.e., it is a valid act. And if they had intercourse with their brothers’ wives they acquired them in levirate marriage, but they are prohibited from maintaining them as their wives because it is stated: “A man with crushed testicles or a severed penis shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:2). Apparently, we are dealing with a case where the eunuch’s brother had married a woman who is in the congregation of the Lord, i.e., a Jew from birth who is governed by this prohibition, and not a convert.

Rather, Rabba said that the case here is one where one’s brother died and his yevama happened before him for levirate marriage, and he was injured only afterward. Since the mitzva of levirate marriage had initially applied to him, he performs ḥalitza with her.

Abaye said to him: If so, let the prohibition applying to a man with crushed testicles come and override the positive mitzva of levirate marriage. Didn’t we learn in a mishna (109a) as follows: With regard to a case of two brothers who were married to two sisters, one of whom was a minor married off by her brothers in a marriage valid only by rabbinic decree, and the brother who was married to the adult sister passed away, Rabban Gamliel says: If the minor sister refuses her husband, declaring that she does not desire the marriage, she has refused him. Since the marriage is valid only by rabbinic decree, the girl may terminate it before she reaches the age of twelve by declaring that she does not wish to remain in the marriage, and no bill of divorce is required. In such a case the marriage is nullified retroactively, and so her former husband, the yavam, may perform levirate marriage with her sister.

The mishna continues: But if she does not refuse him, the minor must wait and her husband must not have relations with her until she reaches adulthood and their marriage is valid by Torah law, since in the meantime she is forbidden to him as the sister of a woman awaiting levirate marriage with him. At that point, when the minor reaches adulthood, this one, the adult sister, goes out free from the yavam without levirate marriage or ḥalitza as his wife’s sister. Apparently, the prohibition with regard to a wife’s sister comes and overrides the mitzva of levirate marriage that had previously been in effect. Here too, then, let the prohibition applying to a man with crushed testicles come and override the positive mitzva of levirate marriage.

Rather, Rav Yosef said: This tanna of our mishna is the tanna of the school of Rabbi Akiva, who said that only the child born of a union between those who are liable for violating prohibitions involving incestuous relationships is a mamzer, but the child born of a union between people who are liable for violating ordinary prohibitions is not a mamzer. The prohibition applying to a man with crushed testicles falls into the latter category, and therefore his marriage is valid and he may perform ḥalitza.

The Gemara asks: Why does the mitzva of levirate marriage apply at all to a eunuch? Read here the verse with regard to levirate marriage: “To establish a name for his brother in Israel” (Deuteronomy 25:7), and this one is no longer capable of this, even if previously he had an hour of fitness when he was fertile earlier in his life.

Rava said: If it is so that anyone who cannot presently father children is exempt from levirate marriage even if he had previously been capable of doing so, there is no instance of a woman who is fit for the yavam, as even if her husband died of natural causes it is impossible that he did not become like a eunuch by natural causes an hour before his death. He had certainly lost his fertility before dying, and therefore he has the status of a eunuch, which means that the mitzva of levirate marriage should not apply in his case at all. Rather, it must be that a man who had previously been capable of fathering children is considered fit for the purposes of levirate marriage.

The Gemara comments: According to the opinion of Rabbi Eliezer in the mishna that a eunuch caused by man does not perform ḥalitza and his marriage is invalid even though he had an hour of fitness when he was fertile, Rava’s answer, his proof from the fact that all men on their deathbeds lack sexual capacity, is undoubtedly a refutation.

The Gemara answers: Rabbi Eliezer maintains that a man who is about to die cannot be compared to a eunuch, as there, he can no longer father children due to the general weakness that begins to take over his body as death approaches, which prevents him from engaging in relations with a woman, but his basic ability to father children remains unimpaired.

The Gemara raises a practical question: What are the circumstances of a eunuch by natural causes? Rav Yitzḥak bar Yosef said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - ב

בימי רבי ביקשו חכמים להתיר את הנתינים!

אמר להם רבי: חלקנו נתיר, אבל חלק מזבח מי יתיר? [1]

ופליגא - הך דרבי - אדרבי חייא בר אבא!

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

חלק עדה: לעולם אסור.

אבל חלק מזבח: בזמן שבית המקדש קיים, הרי זה אסור, בזמן שאין אין בית המקדש קיים, הרי זה שרי, הרי שלדברי רבי חייא בר אבא אין מניעה מלהתיר בימי רבי משום חלקו של מזבח, כי הרי אין חלק זה קיים כלל בזמן שאין בית המקדש קיים.

מתניתין:

אמר רבי יהושע: שמעתי: שהסריס אף שאינו ראוי להוליד, הרי זה חולץ לאשת אחיו שמת וחולצין אחים בריאים לאשתו של הסריס.

וגם שמעתי: הסריס לא חולץ שהרי כל זיקת יבום וחליצה היא כדי "להקים לאחיו שם בישראל", ואילו סריס - שאינו מוליד - אינו בר הקמת שם לאחיו, ואינו מייבם ואף לא חולץ. [2]

ואין לי לפרש באיזה סריס אמרו שהוא חולץ וחולצין לאשתו, ובאיזה סריס אמרו שאינו חולץ ואין חולצין לאשתו.

אמר רבי עקיבא: אני אפרש:

סריס אדם [נסתרס לאחר שנולד [3]] הרי זה חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר משעה שנולד ועד שנסתרס.

סריס חמה [סריס ממעי אמו [4]] הרי זה לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר מעולם.

רבי אליעזר אומר: לא כי! אלא:

סריס חמה, הרי זה חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה.

סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה.

העיד רבי יהושע בן בתירא: על בן מגוסת [שם אדם] שהיה בירושלים סריס אדם, וייבמו את אשתו -

ולפיכך העיד רבי יהושע כן, כדי לקיים דברי רבי עקיבא.

הסריס - כלומר: סריס חמה [5], וכשיטת רבי עקיבא [גמרא] - הרי זה לא חולץ ולא מייבם.

וכן איילונית לא חולצת ולא מתייבמת, שהרי כך אמרה תורה: והיה הבכור "אשר תלד" יקום - פרט לאיילונית שאינה ראויה לילד.

הסריס [סריס חמה] שחלץ לאשתו, הרי זה לא פסלה מן הכהונה כשאר חלוצות, הואיל וחליצתו של הסריס אינה חליצה.

ואם בעלה - הסריס לאשת אחיו - הרי זה פסלה מן הכהונה מפני שהיא בעילת זנות, ונעשית זונה ופסולה לכהונה, שהרי אסורה היא עליו משום אשת אח שלא במקום מצוה, ובעילת איסור "בעילת זנות" היא.

וכן איילונית שחלצו לה אחין, לא פסלוה מן הכהונה הואיל ואין צריכה היא חליצה, ואם בעלוה - פסלוה, מפני שבעילתה בעילת זנות, כי אשת אח שלא במקום מצוה היא.

גמרא:

שנינו במשנה: אמר רבי עקיבא אני אפרש, סריס אדם, חולץ וחולצין לאשתו:

ומקשינן על מה שאמר: אם נפלה יבמה לפני סריס אדם - שהוא בכלל פצוע דכא ואסור הוא בלאו לבוא על יבמתו - הרי זה חולץ ליבמתו:

מכדי, הרי שמעינן לרבי עקיבא דאמר חייבי לאוין - כדין עריות חייבי כריתות דמו. [6]

וכיון שכן, תיקשי: והרי חייבי כריתות שנפלו ליבום לאו בני חליצה וייבום נינהו, ולרבי עקיבא יש לנו להשוות דין סריס אדם - שהוא "פצוע דכא" ואסור בלאו - לחייבי כריתות! [7] אמר מתרץ רבי אמי: הכא במאי עסקינן: כגון שנשא אחיו - המת של הסריס - גיורת.

ורבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: קהל גרים לא איקרי קהל, ואף פצוע דכא האסור לבוא ב"קהל ה'" מותר בהן, ולכן כשנפלה לו הגיורת ליבום הרי זה חולץ לה.

ותמהינן עלה: אי הכי - שמותרת היבמה ליבם - יבומי נמי תתייבם [גירסת התוספות], ולמה אמר רבי עקיבא: "חולץ", דמשמע: אבל לא מייבם?!

ומשנינן: אין הכי נמי שאם ירצה הסריס הרי זה אף מייבם.

ואיידי כיון דאמר רבי יהושע [הסובר בעלמא "קהל גרים איקרי קהל"]: שמעתי שהסריס "חולץ", שלשיטתו אינו מייבם משום שפצוע דכא הוא, [8] אמר איהו - רבי עקיבא - נמי "חולץ". אף שלשיטתו היא גם מתייבמת. [9]

דיקא נמי מגוף משנתנו - שלדעת רבי עקיבא אף מייבם הסריס את יבמתו - דהרי קתני: העיד רבי יהושע על בן מגוסת שהיה בירושלים סריס אדם, וייבמו את אשתו לקיים דברי רבי עקיבא, הרי למדת: לדעת רבי עקיבא מייבמין את אשתו של סריס, ואף שבלשון המשנה לא נאמר אלא "חולצין לאשתו", וכך יש לך לומר גם במה שאמר רבי עקיבא: "חולץ".

ומסקינן: אכן שמע מינה.

מתיב רבה: פצוע דכא וכרות שפכה, סריס אדם [10] והזקן שאין כל אלו מולידין, הרי אלו או חולצין או מייבמין, כלומר: יבומם יבום, וכדמפרש לכולה ואזיל; [11]

וברייתא זו רבי עקיבא היא הסובר: סריס אדם הרי זה חולץ וחולצין לאשתו, הואיל והיתה לו שעת הכושר.

ומפרשת הברייתא שני אופנים בדין זה:

האחד: כשהיו אלו נשואים, ונשותיהם נופלות ליבום.

השני: כשמתו אחיהם של אלו, ונשותיהם נפלו לפני אלו ליבום.

כיצד:

א. מתו ארבעה אלו ולהם נשים ולהם אחים, ועמדו אחים ועשו מאמר בנשותיהן, ונתנו [או שנתנו גט] גט לזיקתם, או שחלצו, מה שעשו עשו -

כלומר: מועיל המאמר שעשו באשת אח [שאין תופסין בה קדושין] כשם שהוא מועיל באשת אח הזקוקה ליבום, ואין יוצאת בלא גט.

ואם נתנו גט לזיקתם, פסלו את היבמה לכולם, כשאר גט הניתן ליבמה, ואם חלצו הרי חליצתם חליצה לפוסלה מיבום.

ואם בעלו האחים את אשת הסריס - הרי הם קנו אותה כשאר יבמות.

ב. מתו אחין הבריאים, ועמדו הן - ארבעה אלו - ועשו מאמר בנשותיהן של האחים, ונתנו גט [או שנתנו גט], או חלצו, מה שעשו עשו, הואיל וזקוקה היבמה להם -

ואם בעלו קנו, ואסור - לפצוע דכא כרות שפכה וסריס אדם - לקיימן, משום שנאמר: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'.

ומכח ברייתא זו מקשה רבה על תירוצו של רבי אמי שפירש את משנתנו - לדעת רבי עקיבא - בגיורת המותרת לפצוע דכא הואיל ואינה קהל.

שהרי בברייתא - שאף היא כדעת רבי עקיבא היא [12] - איתא: "ואסור לקיימן משום שנאמר: לא יבוא בקהל ה'", אלמא בקהל עסקינן ולא בגיורת שאינה קהל?!

אלא, אמר רבה ליישב את הקושיא: למה חולץ הסריס ליבמתו לדעת רבי עקיבא, אף שאסורה היא בלאו, וחייבי לאוין כחייבי כריתות דמו:

הכא במשנתנו במאי עסקינן: כגון שנפלה לו היבמה ליבום קודם שנעשה פצוע דכא, ולבסוף נפצע, וכיון שכן סבר רבה: עכשיו צריך חליצה להפקיע את הזיקה [רש"י]. [13]

אמר תמה ליה אביי: ולייתי איסור פצוע ונידחי עשה דייבום, כלומר: מה בכך שנפלה לו קודם שנפצע וכבר נזקקה לו, הרי סוף סוף עכשיו אסורה היא עליו בלאו שהיא לדעת רבי עקיבא כחייבי כריתות, ובחייבי כריתות הרי מצינו אף במי שנעשית חייבי כריתות לאחר מיתת בעלה שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום?!

שהרי מי לא תנן לקמן בפרק בית שמאי:

"שני אחין נשואין לשתי אחיות, אחת גדולה ואחת קטנה [שהשיאוה אחיה או אמה נישואין דרבנן, ויכולה למאן לכשתגדל, ואם לא מיאנה הרי היא נשואה מדאורייתא], ומת בעלה של גדולה [והרי היא נופלת ליבום לפני בעל האחות הקטנה, שאסור הוא ביבמתו משום אחות אשה, ומכל מקום לפוטרה בלא חליצה - כשאר אחות אשה - אי אפשר, הואיל ואינה ערוה עליו אלא מדרבנן]"

רבן. גמליאל אומר: אם מיאנה הקטנה בבעלה - מאנה, [14] וייבם בעלה את אחותה, כי המיאון עוקר את הנישואין למפרע, וכאילו לא היתה אשתו מעולם.

ואם לאו, שלא מיאנה הקטנה, תמתין הקטנה עד שתגדיל, ותצא הלזו [אחותה הגדולה] משום אחות אשה.

כי מאחר שלא מיאנה הקטנה, הרי משגדלה נעשו נישואיה נישואין דאורייתא, ואחותה נאסרה עליו באיסור עריות דאורייתא, ונפטרה מן החליצה ומן היבום.

אלמא, אתי איסור אחות אשה שנאסרה היבמה לאחר שהוזקקה ליבום ודחי את היבום ואת החליצה.

הכי נמי במשנתנו, ניתי איסור פצוע דכא הבא לאחר נפילה, ונידחי את היבום ואת החליצה?!

אלא, אמר תירץ רב יוסף את הקושיא, שלפי רבי עקיבא - העושה חייבי לאוין כחייבי כריתות - היה לנו לפטור יבמה הנופלת לפני סריס אדם מן היבום ומן החליצה:

האי תנא דמשנתנו משמו של רבי עקיבא, הך תנא דבי רבי עקיבא היא, דאמר [15] מחייבי לאוין דשאר [חייבי לאוין האסורות משום קורבה] בלבד הוי ממזר.

אבל מחייבי לאוין גרידי - חייבי לאוין בלבד שאינם של קורבה ושאר, כגון פצוע דכא - לא הוי ממזר. אלא דין חייבי לאוין אלו ככל חייבי לאוין לדעת רבנן, וצריכה חליצה -

ולכן במשנתנו, שאיסורה עליו אינו משום קורבה, הרי היא זקוקה ליבום וחליצה אף לפי רבי עקיבא.

ואכתי תמהינן על משנתנו ששנינו לדעת רבי עקיבא: סריס אדם הרי זה חולץ, הואיל והיתה לו שעת הכושר:

מה בכך שהיתה לו שעת הכושר, והרי סוף סוף איקרי כאן - בפרשת יבום - "להקים לאחיו שם", והא היבם הסריס - בשעה שהיא זקוקה לו ליבום - לאו בר הכי הוא [אינו בן בנים ואין יכול להקים לאחיו שם], ואם כן אינו במצות יבום ואינו צריך לחלוץ?!

אמר ביאר רבא: אם כן כפי שרצונך לומר: הואיל ובשעת מיתה [16] אינו בן הקמת שם הרי זה אינו חולץ ואף על גב שהיתה לו שעת הכושר -

אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה [17] שעה אחת קודם למיתתו מחמת יסורי מיתה שמתישים כחו, והיה לך לומר: אין מיבמין וחולצין את היבמות, כדין אשת סריס שאינה זקוקה ליבום וחליצה -

אלא ודאי: כיון שהיתה לו [לבעל] שעת הכושר - שאני; אף כאן הואיל והיתה לו [ליבם] שעת הכושר, הרי זה חולץ.

ומקשינן לרבי אליעזר במשנתנו שאינו מחלק בין סריס שהיתה לו שעת הכושר לסריס שלא היתה לו שעת הכושר:

הרי פירוקא דרבא - תירוצו של רבא והוכחתו לסברת "שעת הכושר" - פירכא היא על רבי אליעזר שאינו סובר סברא זו?!

ומשנינן: אין הוכחת רבא הוכחה, כי התם כשהוא הולך למות ותש כחו, אין זה סריסות אלא כחישותא הוא דאתחילה ביה [כחש שסופו מיתה התחיל בו, ולא סריסות].

היכי דמי סריס חמה ששנינו עליו במשנתנו: "לא היתה לו שעת הכושר"?

הערות

[1] לפי הפירוש הראשון שנזכר בהערה לעיל, מתפרשת הגמרא כפשוטה, והיינו: בימי רבי ביקשו להתיר את עבדותם של הנתינים, וממילא את איסור חתנותם, ומאחר שאמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר, ואין בכח החכמים להפקיע את עבדותם לגמרי, שוב ממילא נשארו הנתינים באיסורם; ולפי הפירוש השני, ראה ביאור דברי הגמרא בתוספות כאן.

[2] לשון רש"י הוא: והסריס לא חולץ, דכתיב "לא ימחה שמו מישראל" פרט לסריס ששמו מחוי; ולא נתכוין רש"י ליתן טעם למה הסריס אינו חולץ, דבזה היה לרש"י לומר: דכתיב "להקים לאחיו שם בישראל" והאי לאו בר הקמת שם, וכמו שמבואר בגמרא בסוף עמוד זה, אלא נתינת טעם היא למה ששנינו: "ולא חולצין לאשתו של סריס".

[3] נסתרס מאליו על ידי חולי או שסרסו אדם או שהוכה באותם האברים או שנשכו כלב או חיה ונסתרס, מאירי.

[4] הטעם שנקרא הסריס ממעי אמו "סריס חמה" כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: ירצה באמרם "סריס חמה", שהוא לא ראה השמש אלא מעת יציאתו לעולם יצא סריס, נעדר הקושי [ויש גורסים: מבוטל מתשמיש].

[5] כי דומיא דאיילונית שנינו שהיא ממעי אמה, רמב"ם ומאירי.

[6] כן מצינו לעיל מט א לדעת רבי עקיבא, שאף הבא על אשה ביאה שהיא אסורה עליו בלאו הרי הולד ממזר כמו הנולד מן הבא על אשה שהיא אסורה עליו בכרת.

[7] כתב רש"י: דאמר רבי עקיבא בפרק החולץ יש ממזר מחייבי לאוין, וסריס אדם מחייבי לאוין הוא, דכתיב: לא יבוא פצוע דכא, והיכי קאמר רבי עקיבא: סריס חולץ את אשת אחיו, הא לא רמיא קמיה ואבראי קיימא [מבחוץ היא עומדת] כחייבי כריתות, וקאי עלה באיסור אשת אח. ונראה, כי על מה שאמר רבי עקיבא: "חולצין לאשתו" של סריס אדם לא קשיא ליה להגמרא; וצריך ביאור: שהרי לרבי עקיבא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ונמצא שבזנות בא על אשתו, ולמה זקוקה היא ליבום ולחליצה?! ויש לומר: דעל קושיא זו פשיטא שיש לתרץ: כגון שנפצע לאחר קידושין; ואף דעל קושיית הגמרא מהא דחולץ ליבמתו, נמי משנינן: כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע, הרי באמת מקשה הגמרא על זה דמכל מקום ייפטר, ויש לומר שזה היתה סברת המקשה. ב. ובספר כנסת הגדולה הלכות חליצה סימן קעב, אכן כתב לפרש קושיית הגמרא על מה שחולצין לאשתו, ומשום דלרבי עקיבא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, והביא כן לפרש גם בשם הרמב"ם באגרותיו; ונתן שם טעם, למה לא פירש רש"י כן; וכתב רעק"א בהגהותיו על הספר [הובא בליקוטי רעק"א הנדמ"ח], שטעמו של רש"י פשוט הוא וכפי שנתבאר.

[8] אבל חליצה צריכה היא, כיון שחייבי לאוין הוא, ולדעת רבי יהושע אין חייבי לאוין כחייבי כריתות, וצריכה חליצה אף על פי שאינה עולה ליבום.

[9] לפי דעת רש"י שקושיית הגמרא היתה, למה חולץ הסריס הואיל ואסורה היא עליו, הרי ניחא לשון הגמרא "אמר איהו נמי חולץ"; אבל לדעת כנסת הגדולה שהקושיא היתה על מה שחולצין לאשתו, הרי שהיה לגמרא לומר: אמר איהו נמי "חולצין לאשתו".

[10] פירוש: סירסו אדם, ולא מחמת חולי נסתרס מאליו, והוי בלאו, דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא, ואסור לישא ישראלית דכתיב: לא יבוא פצוע דכא, רש"י לעיל כ ב.

[11] אבל לכתחילה אסור לפצוע דכא כרות שפכה וסריס אדם, לייבם, כיון שעוברים הם בלאו.

[12] תמהו התוספות: הרי אפשר שהתנא של הברייתא סובר כדעתו של רבי עקיבא לענין סריס אדם שחולץ וחולצין לאשתו, אבל במה שסובר רבי עקיבא: חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו, אין הוא סובר כמותו?!

[13] לפי הספרים שבידינו "כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע", על כרחך שקושיית הגמרא היתה: למה צריך הסריס לחלוץ; כי לביאור הכנסת הגדולה, שקושיית הגמרא היתה: למה צריכה אשת הסריס שלא תפסו קידושיו לחלוץ, הרי צריך לגרוס: כגון שקידשה ולבסוף נפצע.

[14] כלומר: הועיל מיאונה להתיר לבעלה ליבם את אחותה, ואף שהיא אחות אשתו בזיקה מדרבנן, כי רבן גמליאל סובר: אין זיקה.

[15] לעיל בפרק החולץ דף מט א שנינו: איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא; ודלא כרבי סימאי בכתובות כט ב, שאמר: מן הכל היה עושה רבי עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכהן גדול, רש"י.

[16] לשון רש"י הוא: אמר רבא, אם כן דשעת הכושר דמעיקרא לאו מילתא היא הואיל "ובשעת מיתה" לא הוי וכו'; נראה מלשונו של רש"י, כי אם נעשה סריס חמה לאחר מיתה, בזה לית דין ולית דיין שאינו נפטר מן היבום והחליצה, אף שלענין ערוה מסקינן לעיל, כי אפילו מי שנעשית ערוה לאחר מיתה הרי היא נפטרת.

[17] בתוספות חד מקמאי הגירסא: "סריס" ולא "סריס חמה".

בימי רבי בקשו להתיר נתינים, להשוותם לכל ענין לשאר ישראל ולהתירם לבוא בקהל. אמר להם רבי: אם אמנם שאת חלקנו נתיר ונאמר שבית דין מפקיר את זכות עם ישראל להעביד את הגבעונים, וייעשו כעבדים משוחררים, אולם את חלק המזבח מי יתיר? והלא הם שייכים גם למקדש ולמזבח!

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על מה שאמר ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: חלק עדה, אותו חלק בשיעבוד הגבעונים לעדה — לעולם אסור ואין לו היתר, חלק מזבח, בזמן שבית המקדש קיים — אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים — שרי [מותר].

א משנה אמר ר' יהושע: שמעתי בשם רבותי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו, ושמעתי גם שהסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ואין לי דרך לפרש את הסתירה הזו שבין המסורות הללו.

אמר ר' עקיבא: אני אפרש, סריס אדם, כלומר, מי שנסתרס לאחר שנולד — חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה). ואילו סריס חמה, שנולד כשהוא סריס — לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר, שהרי מתחילתו היה בגדר סריס, שלא היה מסוגל להוליד.

ר' אליעזר אומר: לא כי, אלא להיפך: סריס חמה — חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה, סריס אדם — לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה.

העיד ר' יהושע בן בתירא על אחד ושמו בן מגוסת שהיה בירושלים והיה סריס אדם, ויבמו את אשתו, לקיים ולאשר את דברי ר' עקיבא.

הסריס חמה לא חולץ ולא מייבם, וכן איילונית, אשה שיש בה פגם מהותי בכושר הרבייה ואינה יכולה ללדת — לא חולצת ולא מתייבמת.

הסריס שחלץ ליבמתו — לא פסלה על ידי כך לכהונה, שחליצתו אינה נחשבת לחליצה. אולם אם בעלה — פסלה, ומדוע, מפני שהיא בעילת זנות. שכן ביאתו אין בה מצות ייבום ויש בה עבירה שבא על אשת אחיו. וכן איילונית שחלצו לה אחין — לא פסלוה, אבל אם בעלוה — פסלוה, מפני שבעילתה להם בעילת זנות היא.

ב גמרא שואלים: מכדי [הרי] שמעינן [שומעים, יודעים אנו] כי לדעת ר' עקיבא שאמר שחייבי לאוין כחייבי כריתות דמו [נחשבים] לענין תפיסת קידושין, וכל הנובע מכך, וחייבי כריתות לאו [לא] בני חליצה וייבום נינהו [הם], וכיון שסריס אדם הוא בגדר פצוע דכא, יש לגביו איסור לא תעשה שישא אשה מישראל, ואם עבר ונשא — אין נישואיו תופסים לר' עקיבא, ומדוע תיחשב איפוא חליצתו חליצה!

אמר ר' אמי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנשא אחיו של סריס גיורת, ור' עקיבא סבר לה [סבור בזה] כשיטת ר' יוסי, שאמר כי קהל גרים לא אקרי [אינו נקרא] קהל, ולכן גם האסורים לבוא בקהל מותרים לשאת גיורת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] יבומי נמי מייבם [יוכל הסריס גם כן לייבם] את הגיורת! ומשיבים: אין הכי נמי [אמנם כן, כך הוא גם כן] ואיידי [ומתוך] שאמר ר' יהושע חולץ שלדעתו קהל גרים נקרא קהל, אמר איהו נמי [הוא גם כן] חולץ, והוא הדין שלדעתו גם מייבם.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך הוא פירוש הדברים, דקתני [ששנה במשנתנו]: העיד ר' יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהיה בירושלים והיה סריס אדם ויבמו את אשתו לקיים ולחזק את דברי ר' עקיבא, משמע שלשיטת ר' עקיבא גם לייבם מותר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

מתיב [מקשה] רבה: ממה ששנינו: פצוע דכא, וכרות שפכה, סריס אדם, והזקן שאינם יכולים להוליד — או חולצין או מייבמין. ומבואר כיצד: מתו אלה ולהם נשים, ולהם אחין, ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן, או נתנו גט, או שחלצו — מה שעשו עשו, ואם בעלו האחים וייבמו את הנשים הללו — קנו, כפי שזה בכל יבמה.

ואם מתו אחין של אלו, ועמדו הן ועשו מאמר בנשותיהן של האחים, או נתנו גט או חלצו — מה שעשו עשו. ואם בעלו וייבמו את נשותיהם של האחים שמתו — קנו, ואסור להם לקיימן, משום שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב), אלמא [מכאן] שבתוך קהל ה' עסקינן [אנו עוסקים] שיש בהם איסור זה, ולא בגרים!

אלא אמר רבה: יש לפרש את המשנה כגון שנפלה לו לאדם יבמה, ולבסוף נפצע ונסתרס, שמתחילה חלה עליו מצות ייבום, ולפיכך חולצת.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן ליתי [שיבוא] איסור פצוע דכא ונידחי [וידחה] את העשה של ייבום! מי לא תנן [האם לא שנינו במשנה] בכגון זה, רבן גמליאל אומר: שני אחים נשואים לשתי אחיות ואחת מהן קטנה שהשיאוה אחיה, שאין נישואיה מדברי תורה, ומת הנשוי לגדולה, אם מיאנה הקטנה בבעלה — מיאנה, ובטלו נישואיה, ומייבם את אחותה,

ואם לאו [לא] — תמתין הקטנה, ולא יבעל אותה עד שתגדיל, שהרי היא אסורה משום אחות זקוקתו, ואז תצא הלזו, האחרת, משום אחות אשה. אלמא, אתי [מכאן שבא] איסור אחות אשה ודחי [ודוחה] את מצות הייבום שחלה עליו קודם. הכא נמי [כאן גם כן] ניתי [יבוא] איסור פצוע דכא, ונידחי [וידחה] את חיוב הייבום!

אלא אמר רב יוסף: שיטת האי תנא [תנא זה] של משנתנו — שיטת הך תנא דבי [תנא זה של בית מדרשו] של ר' עקיבא היא. שאמר: רק מחייבי לאוין של שאר (שיש בהם צד של קירבת משפחה) הוי [הריהו] ממזר, מחייבי לאוין גרידי [סתם] לא הוי [אינו] ממזר, ויש איפוא תפיסת נישואין גם לסריס ויכול לחלוץ.

לגופה של ההלכה שואלים: מדוע חלה בכלל על הסריס מצות ייבום, איקרי [אקרא] כאן את האמור בפרשת ייבום "להקים לאחיו שם" (שם כה, ז), והא לאו בר הכי [וזה אינו יכול לעשות כן] עכשיו, גם אם היתה לו קודם שעת הכושר, ומה מקום לדין ייבום כזה?

אמר רבא: אם כן, שאתה אומר שכל שאינו ראוי להוליד אין מצות ייבום חלה עליו, גם אם היתה לו שעת הכושר מקודם, אם כן אין לך אשה שכשרה ליבם, שגם אם מת בעלה בדרך הטבע, מן הנמנע שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו, שוודאי באותה שעה לא היה מסוגל להוליד והריהו איפוא כסריס, ולא חלה כלל מצות ייבום! אלא ודאי, כיון שהיתה לו שעת הכושר לפני כן — נחשב הוא ראוי.

ומעירים: לשיטת ר' אליעזר במשנה שסריס אדם אינו חולץ, ואינו מתקשר בנישואין גם אם היתה לו קודם שעת הכושר, פירוקא [התירוץ] של רבא שמוכיח מכל אדם שסמוך למותו הרי הוא כסריס, פירכא [קושיה] היא!

ומשיבים: ר' אליעזר סבור כי אין אדם סמוך למיתה נחשב לסריס, ומה שאינו מסוגל להוליד אז הוא כי התם כחישותא דאתחילה ביה [שם, חולשה שהתחילה בו] סמוך למותו, שאינו מסוגל לבוא על אשה, אבל אין זה פגם בכושר ההולדה שלו.

ובבירור הדברים למעשה שואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] סריס חמה? אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: כל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is related that in the days of Rabbi Yehuda HaNasi the Sages sought to permit the Gibeonites and treat them like Jews in all regards, thereby allowing them to enter into the congregation. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Even if we permit our share and say that the court nullifies the Jewish people’s right to enslave the Gibeonites, and so they should be treated like emancipated slaves, who can permit the altar’s share? Do they not belong to the Temple and the altar as well?

The Gemara comments: And Rabbi Yehuda HaNasi disagrees with the teaching of Rabbi Ḥiyya bar Abba. As Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The share in the enslavement of the Gibeonites that belongs to the congregation of Israel is forbidden forever and can never be permitted. However, with regard to the share belonging to the altar, when the Temple is standing it is forbidden, but when the Temple is not standing it is permitted.

MISHNA: Rabbi Yehoshua said: I heard two rulings from my teachers. One ruling is that a eunuch performs ḥalitza with his yevama, and his brothers perform ḥalitza with his wife, and the other ruling is that a eunuch does not perform ḥalitza with his yevama, and his brothers do not perform ḥalitza with his wife. And I cannot explain these two rulings, as I do not remember the circumstances to which each ruling applies.

Rabbi Akiva said: I will explain. A eunuch caused by man, i.e., one who became emasculated after birth, performs ḥalitza with his yevama and his brothers perform ḥalitza with his wife, because he had an hour of fitness, a time when he was fertile. On the other hand, a eunuch by natural causes, i.e., who was entirely lacking in sexual capacity from birth, does not perform ḥalitza with his yevama and his brothers do not perform ḥalitza with his wife, because he did not have an hour of fitness, as he never had the potential to father children.

Rabbi Eliezer says: No; rather, the opposite is the case: A eunuch by natural causes performs ḥalitza with his yevama and his brothers perform ḥalitza with his wife because he can be cured, whereas a eunuch caused by man does not perform ḥalitza with his yevama and his brothers do not perform ḥalitza with his wife because he cannot be cured.

Rabbi Yehoshua ben Beteira testified about a man named ben Megusat, who lived in Jerusalem and was a eunuch caused by man, that his brothers nevertheless entered into levirate marriage with his wife, in order to fulfill and confirm the statement of Rabbi Akiva.

A sexually underdeveloped man does not perform ḥalitza or enter into levirate marriage with his yevama. And similarly, a sexually underdeveloped woman [aylonit], who is incapable of bearing children, does not perform ḥalitza or enter into levirate marriage with her yavam.

If a sexually underdeveloped man performed ḥalitza with his yevama, he has not thereby disqualified her from marrying into the priesthood, as his ḥalitza is invalid. However, if he had intercourse with her, he has disqualified her. This is because it is considered licentious sexual intercourse, since such intercourse does not fulfill the mitzva of levirate marriage and is therefore categorized as forbidden relations with one’s sister-in-law. And similarly, with regard to a sexually underdeveloped woman, if one of the brothers performed ḥalitza with her he has not thereby disqualified her from marrying into the priesthood. However, if he had intercourse with her, he has disqualified her because the intercourse is considered licentious sexual intercourse.

GEMARA: Now, we learned that Rabbi Akiva said: Those liable for violating a prohibition are like those liable to receive karet with regard to the validity of their marriage and all its ramifications, and those liable to receive karet are not eligible to perform ḥalitza or levirate marriage. A eunuch caused by man has the status of a man with crushed testicles, and is therefore prohibited by a standard negative mitzva from marrying a Jewish woman. If he violated the prohibition and married her, his marriage is invalid according to Rabbi Akiva, just as if he had married a woman who is forbidden to him by a prohibition punishable by karet. Why, then, should his ḥalitza be valid?

Rabbi Ami said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the eunuch’s brother had married a convert, and Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that the congregation of converts is not called a congregation of the Lord. Consequently, it is permitted even for those for whom it is prohibited to enter into the congregation, e.g., a eunuch, to marry converts.

The Gemara raises a difficulty: If so, the eunuch should also be able to perform levirate marriage with the convert. The Gemara answers: Yes, it is indeed so, but since Rabbi Yehoshua said that a eunuch performs ḥalitza with his yevama, Rabbi Akiva as well said that he performs ḥalitza with her, while in fact he may enter into levirate marriage with her if he so chooses.

The Gemara adds: The language of the mishna is also precise in this regard, as it teaches: Rabbi Yehoshua ben Beteira testified about a man named ben Megusat, who lived in Jerusalem and was a eunuch caused by man, that his brothers entered into levirate marriage with his wife, to fulfill the statement of Rabbi Akiva. This indicates that according to Rabbi Akiva, not only ḥalitza but even levirate marriage is permitted. The Gemara concludes: Learn from this that this is the correct understanding of the mishna.

Rabba raised an objection from the following baraita: A man with crushed testicles, and one whose penis has been severed, and a eunuch caused by man, and an elderly man who is no longer capable of fathering children, may either perform ḥalitza or enter into levirate marriage. The baraita clarifies the matter: How so? If these men died and they had wives and they also had brothers, and the brothers proceeded to perform levirate betrothal with their wives, or gave them a bill of divorce, or performed ḥalitza with them, what they did is done, i.e., it is a valid act. And if the brothers had intercourse with the wives, they acquired them in levirate marriage, like any other yevama.

If the brothers of these sexually impaired men died, and the sexually impaired men proceeded to perform levirate betrothal with their brothers’ wives, or gave them a bill of divorce, or performed ḥalitza with them, what they did is done, i.e., it is a valid act. And if they had intercourse with their brothers’ wives they acquired them in levirate marriage, but they are prohibited from maintaining them as their wives because it is stated: “A man with crushed testicles or a severed penis shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:2). Apparently, we are dealing with a case where the eunuch’s brother had married a woman who is in the congregation of the Lord, i.e., a Jew from birth who is governed by this prohibition, and not a convert.

Rather, Rabba said that the case here is one where one’s brother died and his yevama happened before him for levirate marriage, and he was injured only afterward. Since the mitzva of levirate marriage had initially applied to him, he performs ḥalitza with her.

Abaye said to him: If so, let the prohibition applying to a man with crushed testicles come and override the positive mitzva of levirate marriage. Didn’t we learn in a mishna (109a) as follows: With regard to a case of two brothers who were married to two sisters, one of whom was a minor married off by her brothers in a marriage valid only by rabbinic decree, and the brother who was married to the adult sister passed away, Rabban Gamliel says: If the minor sister refuses her husband, declaring that she does not desire the marriage, she has refused him. Since the marriage is valid only by rabbinic decree, the girl may terminate it before she reaches the age of twelve by declaring that she does not wish to remain in the marriage, and no bill of divorce is required. In such a case the marriage is nullified retroactively, and so her former husband, the yavam, may perform levirate marriage with her sister.

The mishna continues: But if she does not refuse him, the minor must wait and her husband must not have relations with her until she reaches adulthood and their marriage is valid by Torah law, since in the meantime she is forbidden to him as the sister of a woman awaiting levirate marriage with him. At that point, when the minor reaches adulthood, this one, the adult sister, goes out free from the yavam without levirate marriage or ḥalitza as his wife’s sister. Apparently, the prohibition with regard to a wife’s sister comes and overrides the mitzva of levirate marriage that had previously been in effect. Here too, then, let the prohibition applying to a man with crushed testicles come and override the positive mitzva of levirate marriage.

Rather, Rav Yosef said: This tanna of our mishna is the tanna of the school of Rabbi Akiva, who said that only the child born of a union between those who are liable for violating prohibitions involving incestuous relationships is a mamzer, but the child born of a union between people who are liable for violating ordinary prohibitions is not a mamzer. The prohibition applying to a man with crushed testicles falls into the latter category, and therefore his marriage is valid and he may perform ḥalitza.

The Gemara asks: Why does the mitzva of levirate marriage apply at all to a eunuch? Read here the verse with regard to levirate marriage: “To establish a name for his brother in Israel” (Deuteronomy 25:7), and this one is no longer capable of this, even if previously he had an hour of fitness when he was fertile earlier in his life.

Rava said: If it is so that anyone who cannot presently father children is exempt from levirate marriage even if he had previously been capable of doing so, there is no instance of a woman who is fit for the yavam, as even if her husband died of natural causes it is impossible that he did not become like a eunuch by natural causes an hour before his death. He had certainly lost his fertility before dying, and therefore he has the status of a eunuch, which means that the mitzva of levirate marriage should not apply in his case at all. Rather, it must be that a man who had previously been capable of fathering children is considered fit for the purposes of levirate marriage.

The Gemara comments: According to the opinion of Rabbi Eliezer in the mishna that a eunuch caused by man does not perform ḥalitza and his marriage is invalid even though he had an hour of fitness when he was fertile, Rava’s answer, his proof from the fact that all men on their deathbeds lack sexual capacity, is undoubtedly a refutation.

The Gemara answers: Rabbi Eliezer maintains that a man who is about to die cannot be compared to a eunuch, as there, he can no longer father children due to the general weakness that begins to take over his body as death approaches, which prevents him from engaging in relations with a woman, but his basic ability to father children remains unimpaired.

The Gemara raises a practical question: What are the circumstances of a eunuch by natural causes? Rav Yitzḥak bar Yosef said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בימי רבי בקשו להתיר נתינים. ואף על גב דקיימא לן שאין בית דין רשאי להתיר דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (גיטין לו, ב) הכא שאני דאין אלא כמפקירין ממונם וכן פירש רש"י. ואפילו למאן דמפרש (לעיל יבמות עח, ב ד"ה נתינים) דוד גזר עליהן משום חתנות, הא לכולי עלמא לא אסרן בהדיא לבא בקהל אלא שגזר עליהם שעבוד וממילא איפסילו להו לקהל (עיין רמב"ן).

וניתי איסור פציעה ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה. קשיא לי שאני התם משום דקסבר רבן גמליאל אין זיקה והלכך קילא לה ומדחייא. אבל לדידן דקיימא לן דיש זיקה לא אתי איסור אחות אשה דבתר זיקא ודחיא ליה. וכי תימא מידי הוא טעמא אלא לר' עקיבא אין זיקה סבירא ליה כדאיתא בנדרים פרק נערה המאורסה (נדרים עד, א) דתנן התם שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר' אליעזר אומר יפר ור' יהושע אומר לאחד ולא לשנים ור"ע אומר לא לאחד ולא לשנים. ואתמר עלה בגמרא בשלמא ר' עקיבא קסבר אין זיקה. ליתא דהא רבא ורב אשי פרישו טעמא התם (עה, א) משום דאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה, ולדידהו לא איצטרכינן לאוקימ' ר' עקיבא באין זיקה. ועוד דבמקצת ספרים גרסינן הכא אמר רבא כיון שנפלה לו וכו' ואם כן היכי מקשה ליה אביי מדר"ג דהא רבא הוא דמוקי לה לרבי עקיבא התם ביש זיקה כדאמרן. ולפיכך אני אומר דמהכא שמעינן דלכולי עלמא נשואין דלאחר זיקה כדאמרן. ולפיכך אני אומר דמהכא שמעינן דלכולי עלמא נשואין דלאחר זיקה פוטרין יבמה והולכת לה בלא כלום כר"ג, ועד כאן לא פליגי עליה דרבן גמליאל אלא בלכתחלה הגדיל עמו אבל אם גדלה עמו ובעל לכולי עלמא נפטרה יבמה והלכה לה. והיינו דפריך מינה אביי להדיא. ועוד דבעל כרחן אית לן למימר הכין דהא לכולי עלמא זיקה לאו דאורייתא, וליכא בין רשב"ג לדידן אלא דלדידיה אין זיקה וקילא לדמחי לכתחלה, ולדידן לא דחינן לכתחלה, אבל בשעבר ונשא לכולי עלמא מידחיא צרתה והולכת ומותרת לשוק.

בימי ר' בקשו להתיר נתיני' ויש שואלים והא ק"ל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול מחבירו כלומר ממנו בחכמה ובמנין ורש"י ז"ל נשמר בזה שאין זה בטול תנאי ב"ד אלא שמפקירי' ישראל זכות שיש להם עליהם וכמפקיד עבדו וממילא משתרי איסור חתנות שבהם ואפי' למ"ד מפקיר עבדו צריך גט שחרור הא פרישנא שאין אלו עבדים קנויי' אלא כעין עבדים:

ואפליגא דר' חייא בר אבא פי' הא דאמ' חלק המזבח מי יתיר דמשמ' דאפי' לאחר החרבן היה חלק המזבח אסור פליג לר' חייא בר אבא דאמ' חלק המזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר:

ואפשר שאף לר' חייא בר אבא אינו מותר אלא בזמן שהבית חרב וכשיחזור יחזור לשעבודו והכי מוכח לישנא והא דאמ' חלק עדה לעולם אסור יש שפי' אסור לעולם ואין ישראל יכולי' להתירו שכן התנו ב"ד של דוד אבל רש"י פי' אסור עד שיתירוהו:

מכדי שמעי' ליה לר"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו פי' דלא תפסי בהו קדושי':

וחייבי כריתות לאו בני חליצה וייבום נינהו פי' וה"ה חייבי לאוין כר"ע ובפ"ק פי' הטע' כדעת ר"י ז"ל:

דיקא נמי דקתני העיד וכו' פי' מדקתני ויבמה כלומר שהתירוהו ליבם ואפי לכתחלה:

אלמא בקהל ה' עסקי' פי' אלא אפי' באותן שאסורי' לבא בקהל קא ר"ע שחולץ או מייבם ואי בגירות מיירי כר' יהודה ס"ל דאמר קהל גרים איקרי או מיירי בבת ישראל:

אלא אמר רבא לעולם בבתי ישראל וכגון שנפלה לו לייבום. ונפצוע דכא בסוף פי' דכיון דבשעת נפילה הוא חזייא ליה תו לא משתליף זיק' יבום מינה. ואתקיף ליה אביי וניתי איסור פצוע דהשתא ולידחי עשה דייבו' מי לא תנן רבן גמליאל אומ' אם מיאנה מיאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה:

אלא אתי איסור אחות אשה ודחי פי' ואע"ג דבשעת נפילה חזיא ליה דלא הויא אחות אשה דקדושי' קטנה אינם כלום ד"ת כי הדר גדלה וגדלי קדושי בהדה או דבעל ונתקיימו קדושיה מכאן ולהבא מידחיא יבמה משום אסור אחות אשה א"נ ליתי השתא איסור פצוע דכא ולידחי זיקא דמעיקרא ויש מקשי' מאי קא מקשה אביי לימא ליה רבא דההיא דר"ג משוס דס"ל אין זיקא וקי"ל למדחייה השתא אבל ר"ע ס"ל יש זיקא דאע"ג דאמרי' בדרי' פי' נערהה מאורסה גבי הא דתנן שומרת יבם שנפלה לפני יבם א' או לב' יבמי' ר"ע אומ' לא יפר לא לא' ולא לב' דר"ע סבר אין זיקא אפי' בחד ההיא סברא דרמי בר חמא היא אבל רבא ורב אשי אסקוה דטעמא דר"ע לאו משום דאין זיקא אלא משום דאין היבמה גמורה לבעלה דהא אין חייבי' עליה משום נערה המאורסה והכי אשכחן גרס' דגרסי לעיל אמ' רבא כגון שנפלה לו ואח"כ נפצע ואע"ג דאיכ' נסחא דגרסי רבא והכי ודאי מסתבר דהא רב יוסף אתא ופריק בתרי' מ"מ מהיכ' אתיא ליה אביי דר"ע סבר אין זיקא אדרבא לוקמי דהלכתא דק"ל יש זיק' ויש מתרצי' דמהכא שמעי' דאפי' למ"ד יש זיקא נהי דמשום קדושי' אין היבמ' נפטרת והולכת לה כדאמרי' למאן דסבר אין זיקא אבל בנשואי אחותה ודכוותא נפטרת יבמה לשוק והולכת לה. דאתו נשואי' שהם קנין גמור ופקעי זיקא דלא הויא אלא כקדושי' וכסברת רב"ה ז"ל שכתבנו בפרק קמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"ג אלא במאי דקאמ' דלכתחלה תמתין עד שתגדיל הא שבעל וכנסה לחופה דכ"ע נפטרת יבמה והלכה לה:

וסברא זו רחוקה מאד בעיני מ"ה ז"ל בשם רבותי' ז"ל כדכתי' בפ' כיצד דאי למ"ד יש זיק' זיק' כקדושי' היכן אשכחן דאתו נשואי לאה ועקרו קדושי רחל אחותה ואי לא חשיבא כקדושי' אפי' קדושי אחותה לידחו לה דאמאי לא ועוד מדקאמר ר' יהודה בן בתירא בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותו אומ' לו תמתי' עד שיעשה אחיו הגדול מעשה ומשום דסבר יש זיקא ואמאי יכנוס לאלתר בחופה ונפטר' יבמה ותלך להו וכי תימא משום דאסור לבטל מצות יבמין דילמא אדכניס הוא מיית אידך וקא מבטלא מצות יבמי' הא לא אתפרש הטעם בשום דוכתא כדר' יהודה בן בתירא ובעיקר קושייתנו מתרץ מ"ה זכרונו לברכה דאפילו למאן דאמר יש זיקא נהי דלא נפטרה יבמה והלכה לה מכל מקו' מוד' הוא דלא חזי ליבמה לכתחילה ואלו במתני' דייקינן מעדותו של יהושע בן בתירא דלר"ע היא בת ייבום היא והיינו קושיי' ולא עוד אלא דלמ"ד יש זיקא אפי' בדיעבד אם בעל' לא קנו דביא' פסול' וצריכ' גט וחליצ' וכבר ית' דאי תניא אליבא דר"ע קתני ואם בעלו קנו:

אלא אמר ר"י האי תנא דבי ר"ע סבר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר פי' הלכך מתני' אפי' בנפצע ואח"כ נפלה לו כיון דלאו אינו לאו דשאר לא בחייבי כריתות דהא תפסי בהו קדושי' ואפי' אליבא דכ"ע אליבא דהאי תנא דלית ליה דר' סימאי וחייבי לאוין גרידי בני חליצה ובני יבום נינהו. וק"ל דמ"מ הא קי"ל דחייבי לאוין גרידי חולצת ולא מתייבמת דגזרי ביאה ראשונה אטו שניי' ואלו במתני' משמ' דמייבם אפי' לכתחילה וכדדייקי לעיל. י"ל דאותו ב"ד ס"ל דלא גזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שניה לבטל מצות יבמי' מחייבי לאוין ואפשר שבזו בלבד הפריזו במדתם ואוקמ' דין תורה לגלויי מנה מילתא דסריס אדם בר חליצה ויבום הוא מדאורי' להוציא מדעתו של ר' אליעזר כנ"ל. והנכון דהשתא הדרינן מההיא דיוקא דלעיל וחולץ דוקא:

איקרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא פי' וקושי' היאך סריס חולץ והיאך חולצי' את אשתו משום דה"ל שעת הכושר מעיקר' כיון דהשת' לא חזי והיינו דהדרינן דא"כ שאין הולכי' בתר מעיקרא ובעי' דלהוי השתא בר הקמה אין לך אשה בישראל חזי ליבם שהרי נעשה בעלה סריס חמה קודם מיתתו אלא ודאי כיון דמעיקרא הית בר הקמה עולה אשתו ליבום ה"נ בסריס אדם ממש לא שנא ומתשובתו של רבא הא אתה למד דקושיא גם כן מסריס היאך חולצי' לאשתו. והא דנקטי' איקרי כאן להקים לאחיו שם בישראל דקאי לחולץ חדא מיניהו וה"ה דקשי' לן דכיון ששמו של מת מחזי השת' כשמת לפי שנסתרס לאו בר הקמת שמו הוא אעפ"י שקודם לכן לא היה מחזי דבתר שעת יבום ושעת מיתה הוה לן למיזל ורבא אוכח דגבי אחיו המת לא אזלי' ע"כ (בתר) שעת מיתתו וה"ה לגבי יבם א' החולץ ומיהו הדבר תמוה אפילו לדברי רבא היאך למדים מסריס אדם המת ליבם שהוא סריס אדם דגבי סריס המת שפיר איכא למימ' דכיון שהיה לו שעת הכשר מעולם שהיה ראוי הוא בעצמו להקים שמו שיקימוהו לו אחיו עכשיו אחר שנסתרס אבל כשהיבם עצמו סריס אדם שאין לו רפואה ואינו בר הקמה כלל לא היום ולא לעולם היאך הוא מייבם עתה מפני שהיה ראוי להקים שם קודם לכן למאי דאוקימנא מתני' כשנפצע ואח"כ נפלה לו וצ"ע:

היכי דמי סריס חמה פי' האמור במשנתי' דאלו סריס חמה דעלמא הא ידעי' מאן נינהו ולקמן נתפרשו סימני' הרבה ואלו הכא לא תפסו בו אלא סימן א' אלא ודאי מפני שר"ע תלה טעמו דסריס אדם חולץ מפני שהיתה לו שעת הכשר וא"כ לא כל סריס חמה הוא פסול שאף הוא יש שהיה לו שעת הכושר ומסתברא דהאי ה"ד אינו לשון שאלה אלא מדבריו של ר' יצחק בר יוסף א"ר יוחנן וכדכוותא בתלמודא כדכתיבנא בפרק אלו מציאות ובפ' לא יחפור:

בימי ר' בקשו להתיר נתינים א"ל ר' חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר, פי' אע"ג דדוד גזר עליהם האמרי' אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין דוד לא גזר עליהם אלא שיהיו עבדים לישראל אע"פ שאין בה"מ, ואם רוצים ישראל לשחררן מותרים הן שלא גזר דוד שלא ישחררם אלא שיהי' עבדים ואסור להתחתן בם כמו שאסור להתחתן בעבדים, וכמו שיש היתר לעבדים בשחרור כן י"ל היתר ע"י שחרור ורוצו ב"ד שבאותו דור לשחררן ומתוך כך יהי' מותרים ומנעין ר' מפני שיש חלק למזבח בעבודתן ואין בידנו כח לשחרר חלק מזבח כ"א חלק העדה:

מתניתין אר"י שמעתי שהסריס חולץ וחולצים לאשתו ואין לי לפרש אר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו שהי"ל שע"ה וסריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו שלא הי"ל שע"ה ר"א אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה וסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו שאין לו רפואה העיד ריב"ב על בן מגיפת שהי' בירושלם סריס אדם וייבמו את אשתו לקיים דברי ר"ע, פי' סריס אדם שנסתרס אחר שנולד וסריס חמה ממעי אמו, ומקשה מכדי שמעינא לי', לר"ע דאמר ח"ל וח"כ לאו בני חליצה ויבום הוא ומסיק ר"י האי תנא דלא דר"ע הוא דאמר מח"ל דשאר הוי ממזר מח"ל גרידא לא הוי ממזר:

תניא פצ"ד וכ"ש וסריס אדם והזקן או חולצין או מיבמין כיצד מתו ולהן אחים ולהם נשים ועמדה אחים ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו, פי' דאתי עשה ודחי ל"ת ואסור לקיימם, פי' בביאה שני' שכבר נתקיימה המצוה בביאה ראשונה משום שנאמר לא יבא פצ"ד וגו':

ה"ד סריס חמה אר"י ב"י א"ר כל שלא ראה שעה א' בכשרותו, מנא ידעי' אמר אביי כל המטיל מים ואינו עושה כיפה, פי' כל שיש לו בגופו סימני סריס חמה בידוע שלא הי"ל שע"ה מעולם ונקט לך חד מסימנא וה"ה לשאר:

הא דתנן א"ר [יהושע] שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו דוקא לענין חליצה ויבום דפליגי אבל לבוא בקהל דכ"ע סריס אדם אסור לבוא בקהל סריס חמה מותר לבוא בקהל וסריס אדם ופצוע דכא מותרים בגיורת דקהל גרים לא איקרי קהל וסריס אדם מותר לייבם את אשתו אם היא גיורת אע"פ שאין לו רפואה כיון שהיתה לו שעת הכושר דאי לא אזלינן לשעת הכושר אין לך אשה שכשרה ליבם (אלא) שלא נעשה בעלה סריס שעה א' קודם למיתתו וסריס חמה דקי"ל כר"ע דאינו חולץ ולא חולצין לאשתו דוקא שהוא לקוי ממעי אמו שלא היתה לו שעת הכושר ולא חיישי' שמא הבריא בינתיים בכוליה גופיה:

תוס' בד"ה א"ה יבומי נמי תתייבם פירוש אא"ב בנשא ישראלית איירי אע"ג דהיא שפיר מתייבמת אז כו' עכ"ל מדבריהם נראה דהמקשה נמי ידע דודאי מייבמין לאשתו של סריס ולא קתני חולצין אלא איידי דקאמר חולץ וקשה דא"כ מאי קאמר דיקא נמי דקתני כו' וייבמו את אשתו דהא נמי ידע המקשה דמייבמין אשתו כיון דבת חליצה היא אמאי לא מתייבמת (ב) דהא ליכא בסריס חמה איסור לאו דפצוע דכה אלא דסבר המקשה דחולץ דוקא נקט ומשום חולץ נקט נמי חולצין ולא אסיק אדעתיה למימר דנקט חולץ איידי דא"ר יהושע חולץ ויש ליישב (ג) דלא המתרץ קאמר דיקא נמי דקתני כו' אלא תלמודא קאמר לן שלא נטעה לומר לדעת המקשה דחולצין נמי דוקא וקאמר דיקא נמי דקתני כו' וייבמו לאשתו ואם כן ע"כ המקשה נמי ידע דחולצין לאו דוקא אלא איידי דנקט חולץ נקט נמי חולצין אלא דלא אסיק אדעתיה למימר דמשום איידי דר' יהושע נקט חולץ וליכא לאקשויי נמי דהשתא דלא אסיק אדעתיה למימר דמשום איידי דר' יהושע נקט חולץ א"כ אמאי קאמר גבי סריס חמה חולץ וחולצין לר"א דהא היא שפיר מתייבמת והוא שפיר מייבם דליכא בסריס חמה איסור פצוע דכא די"ל דכיון דר"ע ור"א פליגי בפירושא דמילתיה דר' יהושע ור"ע נקט חולץ דוקא דבישראלית איירי נקט נמי ר"א הכי אבל אי בגיורת איירי א"כ לר"ע נמי שרי ליבומי ותרוייהו הל"ל יבום וק"ל:

בפרש"י ד"ה והסריס לא חולץ [וכו'] דכתי' לא ימחה שמו וגו' עכ"ל הכי אמרי' בפ' כיצד והוא טעם ללא חולצין אבל ללא חולץ נפקא מלהקים לאחיו טעם כדמוכח לקמן ובפרש"י ס"פ יוצא דופן ע"ש:

ד"ה כחייבי כריתות כו' והיכי קאמר רע"ק סריס מייבם את אשת אחיו מהרש"ל מחק מייבם והגיה חולץ וטעמו דהא בחולץ קיימינן ולא הזכיר רע"ק יבום כלל במלתי' ואין צורך למחוק כל הספרים ישנים ובפרש"י ישן כתוב על קלף ג"כ נקט מייבם במקום חולץ והיינו משום דעיקר קושיא ממייבם דפגע באיסור אשת אח דאע"ג דלא נקט רע"ק אלא חולץ ע"כ לרע"ק ליכא לפלוגי בין יבום לחליצה דכל היכא דעולה ליבום עולה לחליצה וכל דאין עולה וכו' וא"כ פריך בחייבי לאוין דהוו כחייבי כריתות לרע"ק כיון דאין עולה ליבום כו' כדאמרי' פ' כיצד ולמ"ד דפליג ארע"ק נמי וסבר דלאו כחייבי כריתות דמיין ושפיר רמיא קמיה מדאורייתא דעשה דיבום דוחה ל"ת דפצוע דכא והא דאין מייבם היינו מדרבנן מכח הני גזירות דקאמר פ' כיצד ע"ש ודו"ק:

תד"ה א"ה יבומי כו' אע"ג דהיא שפיר מתייבמת כו' וכבר כתבנו במ"ק דיקא נמי דקאמר אינו מדוקדק וע"ש ליישב בדוחק ועוד משום דעיקר הקושיא בגמרא אסריס אדם שחולץ דלאו בני חליצה ויבום נינהו מיהו אחולצין לאשתו נמי איכא למפרך כיון דחייבי לאוין הוא אין קידושין תופסין לו בה דהא לא אסיק אדעתיה השתא היינו דלבסוף נפצע ובשנוייא בנשא גיורת ורע"ק סבר לה כר"י דקהל גרים כו' מיתרצא נמי הך ואהא קאמר שפיר דיקא נמי דבהדיא לענין חולצין לאשתו קתני אפילו יבום לרע"ק וע"כ דהיינו בגיורת וק"ק בשמעתין למאי דבעי לאוקמא בגיורת אמאי לא מפרש רע"ק שמעתיה דר"י בפשיטות לפי דעתו דחייבי לאוין כחייבי כריתות לאו בר חליצה ויבום נינהו ואין קדושין תופסין בה דהשתא כולא מלתא מצי איירי בסריס אדם הא דחולץ וחולצין בגיורת והא דלא חולץ ולא חולצין בישראלי' ויש ליישב:

במשנה א"ר יהושע שמעתי כו'. כה"ג בפסחים (צו ב) במשנה:

שם הסריס לא חולץ כו' בעלה פסלה מפני שהיא בע"ז. וכ' התוי"ט דהכא נעשה זונה משום לאו דל"י פ"ד ע"ש. ועיין עליו התו"ח דהא הכא בסריס חמה איירינן דליכא ביה לאו דל"י פ"ד והרל"צ נדחק דכוונתו דבסריס אדם שהוא נכלל ג"כ בבבא זו דאם בעלה פסלה ביה סגי משום טעמא דל"י פ"ד ואנכי מהסס בדין זה דכיון דמדאורייתא בת יבום היא דאתי עשה ודחי ל"ת (לרבנן דפליגי עליה דר"ע או משום דה"ל ח"ל דלאו דשאר) רק דרבנן גזרו אטו ביאה שנייה לא חמירא משארי שניות דלא מפסלי לקמן (פה ב) ופסקו כן הרמב"ם בפי"ט מהל' א"ב ה"ח והשו"ע בסי' ז' סי"ט ואולי איכא לדמויי' להא שהבאתי בשם מהרי"ק במגילה (טו ב) באשת ישראל שנבעלה ברצון מפני הצלת נפשות אע"ג דהתירא היא ומצוה רבה עבדה מ"מ אסורה לבעלה וצ"ע:

שם וכן איילונית כו' מפני שבעילתה בע"ז. וכתב התוי"ט דהא דלא כר"י לעיל (סא) במשנה כמבואר בגמרא ותמוה דהכא מיירי אפי' הם ישראלים ופסלוה דקתני א"ל דהיינו לתרומה אם בת כהן היא דזה ודאי אין סברא דישראל שנשא איילונית דיעשה זונה לר"י למיפסלה מתרומה והתוס' לעיל (סט) כתבו דאפי' לר"א דס"ל פנוי כו' עשאה זונה לא מיפסלא בתרומה:

גמ׳ שלא נעשה בעלה סריס חמה. נ"ב אע"ג דלא היה סריס ממעי אמו סריס חמה קרי ליה כיון שלא נעשה בידי אדם:

תד"ה אלמא דילמא בהא כו'. נ"ב זהו דוחק דהכי הוא סוגיא בכולא תלמודא דמוקי כולא מתני' או ברייתא דמיתניין סתמא כחד תנא ולא מוקים כתרי תנאי או תברא אלא כי לא משכח שינויא אחרינא כדאר"י (ב״מ מ"א סנהדרין סב) מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא כו' להכי מהדר הכא אשינויי אחריני רויחי:

מתני' א"ר יהושע שמעתי. כעין זה פסחים צו ע"ב:

רש"י ד"ה והסריס וכו' דכתיב לא ימחה וכו'. לעיל כד ע"א:

חלקנו נתיר. דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל דקי''ל (לקמן דף פט:) הפקר בית דין היה הפקר: ופליגא דר' חייא. האי דקאמר חלק המזבח מי יתיר ואע''ג דמזבח בימי רבי לא הוה קאמר דחלק מזבח אסור פליגא דרבי חייא: חלק עדה לעולם אסור. עד שיתירוהו: מתני' והסריס לא חולץ כו'. דכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי: ואין לי לפרש. איני יודע אי זה סריס בן חליצה ואי זה פטור: סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד: סריס חמה. ממעי אמו: לקיים דברי ר''ע. עדות זו של רבי יהושע ב''ב לקיים דברי ר''ע העיד: לא פסלה. מן הכהונה שאין חליצתן חליצה: בעילת זנות. שאסורה לו משום אשת אח שלא במקום מצוה: גמ' כחייבי כריתות דמי. דא''ר עקיבא בהחולץ (לעיל מט.) יש ממזר מחייבי לאוין וסריס אדם מחייבי לאוין הוא דכתיב (דברים כג) לא יבא פצוע דכא והיכי קאמר ר''ע סריס [חולץ] את אשת אחיו הא לא רמיא קמיה ואבראי קיימא כחייבי כריתות וקאי עלה באיסור אשת אח: ואיידי דאמר ר' יהושע חולץ. דלרבי יהושע יבומי לא דאית ליה קהל גרים מיקרי קהל ומיהו מיחלץ חלצה דחייבי לאוין לר' יהושע בני חליצה נינהו: דיקא נמי. דלר' עקיבא יבומי נמי שרי דקתני וכו' ויבמו את אשתו: סריס אדם. הואיל והיתה לו שעת הכושר ור''ע היא: זקן. נקט ליה בהדי הנך משום דדמי להו דהיתה לו שעת הכושר והשתא פסק מלידה: ונתנו גט. כלומר או נתנו לה גט: מה שעשו עשו. וצריכות גט למאמרן או אם נתנו גט אסורין שוב לייבמן: ואסור לקיימן. לאו אזקן קאי: שנפלה לו. והוזקקה לייבום: ולבסוף נפצע. דהשתא בעיא חליצה לאפקועי זיקה: דרבן גמליאל. בפרק ב''ש בגדולה שנפלה לפני בעל אחות קטנה אלמא אתי איסור אחות אשה ודחי אע''ג דבשעת נפילה איחזיא: אלא אמר רב יוסף. שנפצע ואח''כ נפלה לו ודקאמרת הא אית ליה לר''ע חייבי לאוין כחייבי כריתות האי תנא דמתניתין הך תנא דבי ר''ע היא דאמר בהחולץ ליבמתו (לעיל מט.) אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא ודלא כרבי סימאי דאמר (כתובות דף כט:) מן הכל היה עושה רבי עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכ''ג שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל אבל מכל חייבי לאוין גרידי אפילו ליכא קורבה הולד ממזר: ופרכינן ואמאי סריס חולץ ואפילו היתה לו שעת הכושר איקרי כאן להקים כו': אמר רבא אם כן. דשעת הכושר דמעיקרא לאו מלתא היא הואיל ובשעת מיתה לא חזי אין לך אשה כו': סמוך למיתתו. ייסורי מיתה מתישים כחו אלא אמרינן הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה בת חליצה היא הכא נמי לא שנא: לרבי אליעזר פירוקא דרבא פירכא היא. גמרא פריך כלומר האי פירוקא דרבא פירכא היא לרבי אליעזר דהא ודאי חזינן דשעת הכושר מילתא היא ואמאי קאמר רבי אליעזר סריס אדם אין חולץ דלא מהניא ליה שעת הכושר דמעיקרא הא ודאי סריסות של מיתה אין לו רפואה אפילו הכי מתייבמת האשה משום שעת הכושר דמעיקרא: כחישותא הוא דאתחילה ביה. ולאו סריס הוא אלא מיתה מכחשת כחו: היכי דמי סריס חמה. דקאמרת שלא היתה לו שעת הכושר:

התרה ואם היה מופקע מהם שעבוד לגמרי שוב לא היה חל עוד עליהן וא''ת וכיון דנתיני אסירי מדאורייתא מלא תתחתן מאי שנא דמשוחרר מותר בהן ובשפחה אסור משום לא יהיה קדש וי''ל דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש לא שייך למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשאר פסולים ואם תאמר ומ''ש דממזר מותר בשפחה דתנן בהאומר בקידושין (דף סט.) ממזר נושא שפחה אפי' לכתחלה כדמוכח התם בגמרא ואמר ר''ת דלא שייך לא יהיה קדש בממזר דעיקרו בא מקדישות מאיסור דלא תפסי בו קידושין ואין להאריך: בימי ר' בקשו להתיר נתינים. אין זה מבטל דברי ב''ד חברו דהפקר בית דין היה הפקר: אי הכי יבומי נמי תתייבם. פי' אא''ב בנשא ישראלית איירי אע''ג דהיא שפיר מתייבמת אז לא תקשי אמאי אין מייבם שהרי הוא אסור בה דהוי פצוע דכא ואיידי דקאמר חולץ קאמר נמי חולצין לאשתו אבל כיון דאיירי בגיורת איהו גופיה שרי לייבם: ואיידי דאמר רבי יהושע חולץ כו'. וא''ת ור' יהושע גופיה אמאי נקט חולץ כיון דאיירי בגיורת אי משום דקסבר דקהל גרים איקרי קהל כדפירש בקונטרס א''כ מאי קאמר ואין לי לפרש האיכא למשמע מדאתניוהו חולץ וחולצין ולא אתניוהו מייבם ומייבמין ש''מ דבסריס אדם חולץ וחולצין דאי בסריס חמה א''כ אפי' לייבם נמי שרי וי''ל דרבי יהושע נקט חולץ וחולצין אגב דבעי למימרא לא חולץ ולא חולצין דלא מצי למנקט לא מייבם ולא מייבמין דהוי משמע יבומי הוא דלא אבל מיחלץ שרי מיהו רבי עקיבא הוי מצי למיתני לא מייבם ולא מייבמין דכיון דפירש הטעם משום שלא היה לו שעת הכושר ממילא הוה ידענא דמיחלץ נמי לא חליץ אלא אגב דנקט ר' יהושע חולץ נקט נמי ר' עקיבא: אלמא בקהל עסקינן. וכרבי עקיבא אתיא דסריס אדם בר חליצה וייבום הוא ותימה דלמא בהא לא סברה כרבי עקיבא דמשוי חייבי לאוין כחייבי כריתות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד