יבמות עט ע"א

יבמות עט ע"א - Steinsaltz

the twelve months of the year of mourning, i.e., several years have elapsed since the twelve-month mourning period for Saul, and it is not the proper way to eulogize after such a long time.

As for the Gibeonites, let us call them and appease them. Consequently, the verse states: “And the king called the Gibeonites and said to them…What shall I do for you, and with what shall I make atonement that you may bless the inheritance of the Lord? And the Gibeonites said to him: It is not a matter of silver or gold between us and Saul or his house; neither is it for us to put any man to death in Israel…Let seven men of his sons be delivered to us, and we will hang them up to the Lord…” (II Samuel 21:1–6). He tried to appease them in other ways, but they would not be appeased.

David said: There are three distinguishing marks of this nation, the Jewish people. They are merciful, they are shamefaced, and they perform acts of kindness.
They are merciful, as it is written: “And He will give you mercy, and have mercy upon you and multiply you” (Deuteronomy 13:18); not only will God have mercy upon you, but He will bestow the attribute of mercy upon you.
They are shamefaced, as it is written: “And that His fear shall be upon your faces” (Exodus 20:17), and the fear that is on one’s face is his shame.
They perform acts of kindness, as it is written: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to practice righteousness and justice” (Genesis 18:19), i.e., to perform acts of kindness.
Whoever has these three distinguishing marks is fit to cleave to this nation. Those who lack these qualities, however, are unfit to be part of the Jewish people. When David saw the cruelty of the Gibeonites, he decreed that they may never enter into the congregation of Israel.

The Gemara continues with its understanding of the incident: “And the king took the two sons of Rizpah, daughter of Aiah, whom she bore unto Saul, Armoni and Mephibosheth, and the five sons of Michal, daughter of Saul, whom she bore to Adriel the son of Barzillai the Meholathite” (II Samuel 21:8). The Gemara asks: What is different about these sons that David chose them from among all the descendants of Saul? Rav Huna said: He passed all of Saul’s descendants before the Ark of the Covenant. Whoever was held back by the Ark, so that he could not move on, was condemned to death; whoever was not held back by the Ark was set apart for life.

Rav Ḥana bar Ketina raised an objection: The verse states: “And the king had pity on Mephibosheth, son of Jonathan, son of Saul, because of the Lord’s oath that was between them, between David and Jonathan, son of Saul” (II Samuel 21:7). If the seven men were condemned by the Ark, how did the king’s pity affect their sentence? The Gemara answers: It means that he did not pass Mephibosheth before the Ark at all, so that he would not be in danger of being held back at all.

The Gemara questions this behavior: May favoritism be shown in this matter? Once the decision was placed in the hand of Heaven, how could David have intervened in matters of life and death and not pass Mephibosheth before the Ark? Rather, what happened was that David passed Mephibosheth before the Ark and the Ark held him back, but David immediately asked for mercy on his behalf, and the Ark released him. The Gemara asks: But the difficulty still remains: May favoritism be shown in this matter? Once the Ark condemned Mephibosheth to death, how could David have intervened so that another would have to die in his place? Rather, David asked for mercy on his behalf, that the Ark should not hold him back and performed no other action.

The Gemara raises a difficulty with regard to the story as related by the Bible: But isn’t it written: “The fathers shall not be put to death for the children; neither shall the children be put to death for the fathers” (Deuteronomy 24:16)? As Saul’s sons had not sinned, why were they put to death? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is better that one letter and one mitzva be uprooted from the Torah in this manner and thereby the name of Heaven not be desecrated in public [parhesya]. The killing of the Gibeonites by the Jewish people constituted a desecration of God’s name. In order to repair the damage, David acquiesced to the Gibeonites’ demands, even though they contradicted Torah law.

The Gemara continues with its analysis of the incident. The verse states: “And Rizpah, daughter of Aiah, took sackcloth and spread it for her upon the rock, from the beginning of harvest until water was poured upon them from heaven; and she allowed neither the birds of the air to rest on them by day, nor the beasts of the field by night” (II Samuel 21:10). The Gemara raises a difficulty: How could they have left Saul’s executed sons unburied all that time? Isn’t it written: “His body shall not remain all night upon the tree; but you shall surely bury him the same day” (Deuteronomy 21:23)?

Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: It is better that one letter be uprooted from the Torah and thereby the name of Heaven be sanctified in public. How so? As the gentile passersby would say: What is the nature of these people who have been left hanging here for so long? They were told that these are sons of kings. And what did they do to deserve such a fate? They had laid their hands upon and caused harm to calculating converts who had converted for personal gain and were never permitted to enter into the congregation. Those passersby said: There is no nation as worthy of cleaving to it as this one. If the sons of kings who harmed converts are treated in this manner, all the more so would the sons of ordinary people [hedyotot] be. And if calculating converts are related to in this way, all the more so would this apply to members of the Jewish people themselves.

Immediately, one hundred and fifty thousand converts joined the Jewish people, as it is stated: “And Solomon had seventy thousand that bore burdens and eighty thousand that were hewers in the mountains” (I Kings 5:29), all of whom were converts. The Gemara asks: But perhaps these carriers and hewers were Jews? The Gemara answers: This cannot enter your mind, as it is written: “But of the children of Israel Solomon made no slaves” (I Kings 9:22).

The Gemara raises another difficulty: But from where may it be inferred that these men were slaves? Perhaps they were merely workers employed [dogzar] in the ranks of public service, in which case they could have been born Jews and not converts. Rather, the matter is derived from here: “And Solomon counted all the converted men that were in Eretz Yisrael…and they were found to be one hundred and fifty thousand…and he made seventy thousand of them to bear burdens, and eighty thousand to be hewers in the mountains” (II Chronicles 2:16–17). It is apparent from here that these carriers and hewers were in fact converts. These large numbers of converts had been influenced by the sanctification of God’s name in the wake of the punishment meted out to the descendants of Saul.

The Gemara returns to the main issue under discussion. As for the Gibeonites, was it David who issued a decree against them that they may not enter the congregation? Wasn’t it Moses who issued a decree against them, as it is written: “From the hewer of your wood to the drawer of your water” (Deuteronomy 29:10), which indicates that there was a distinct class of wood hewers and water drawers already in the time of Moses. This class must have been composed of insincere converts who constituted a separate group unto themselves, apart from the rest of the Jewish people. The Gemara answers: Moses issued a decree only with regard to that generation that they must remain separate, whereas David decreed for all generations.

The Gemara raises another difficulty: But still, it was Joshua who issued a decree against the Gibeonites, as it is written: “And Joshua made them that day hewers of wood and drawers of water, for the congregation and for the altar of the Lord” (Joshua 9:27). The Gemara answers: Joshua issued a decree for the period when the Temple is standing, as indicated by the phrase “for the altar of the Lord,” whereas David issued a decree even for the period when the Temple is not standing.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - א

ואולם את אשר נעשה לנתינים, הרי יש בידינו לתקן. ולכן, ניקרינהו וניפייסינהו [נקרא לנתינים ונפייסם].

מיד - "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים.

ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם: ^[1] מה אעשה לכם, ובמה אכפר? וברכו את נחלת ה'!"

ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, כי אם נפשות!"

ביקש לפייסם בממון ולא רצו, אמר: שמא הם מתביישין זה מזה? הלך ופייס כל אחד לעצמו, ולא נתפייסו.

לכך כתיב: אין "לי" כסף וזהב [רש"י שמואל בשם ירושלמי].

"ואין לנו איש להמית בישראל".

אין לנו איש להמית בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו.

"ויאמר [דוד לגבעונים]: מה אתם אומרים - אעשה לכם!" "ויאמרו אל המלך: איש אשר כילנו - יותן לנו שבעה אנשים מבניו [מזרעו של שאול], והוקענום לה'!" נתלה אותם לשמו של מקום, להודיע משפטו, רש"י שמואל]" ^[2].

פייסינהו דוד ולא מפייסו [גירסת עין יעקב; פייס אותם דוד וביקש מהם למחול ולא נתרצו הגבעונים].

ולפיכך גזר עליהם דוד שלא יתחתנו בהם, כי אמר דוד: שלשה סימנים יש באומה זו [ישראל]:

א. הרחמנים.

ב. והביישנים.

ג. וגומלי חסדים.

וכל זאת מנין:

רחמנים - דהא כתיב: ונתן לך רחמים [היינו, שיהיה לך מדת הרחמים כדי שתרחם על הבריות, מהרש"א] ורחמך והרבך.

ביישנין - דהא כתיב: בעבור תהיה יראתו על פניכם, וכמבואר בנדרים [כ א] שהיא הבושה, כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה וכפי שהיא נקראת "בושת פנים", [מהרש"א].

גומלי חסדים - דהא כתיב: כי ידעתיו [את אברהם] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו "דרך ה'" ^[3] לעשות צדקה ומשפט.

כל שיש בו סימנים הללו, ראוי להדבק באומה זו, וכל שאין בו אין ראוי להדבק בו. ^[4]

"יותן לנו שבעה אנשים מבניו, ויאמר המלך אני אתן. ויחמול המלך על מפיבושת בו יהונתן בן שאול.

ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי". ^[5]

מאי שנא הני [למה בחר דוד באלו למות] ולא בשאר זרעו של שאול?

אמר רב הונא: העבירום - לזרעו של שאול - לפני הארון, כל שהיה הארון קולטו, היה הולך למיתה, וכל שאין הארון קולטו, נבדל לחיים.

מתיב רב חנא בר קטינא על דברי רב הונא:

והא כתיב: "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול", וקא סלקא דעתין שהעבירו לפני הארון ולא קלטו, וכיון שכן מה חמלה יש בדבר?!

ומשנינן: שלא העבירו דוד למפיבושת לפני הארון.

ותמהינן עלה: וכי אטו משוא פנים יש בדבר, כלומר: וכי אטו היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות, היה לו להעביר את כולם?! ^[6]

אלא שהעבירו למפיבושת וקלטו, וביקש דוד עליו רחמים ופלטו.

ואכתי משוא פנים יש בדבר, כי הואיל וקלטו הארון לא היה לו לדוד להמית אחר תחתיו [רש"י]?! ^[7]

אלא שביקש דוד רחמים על מפיבושת שלא יקלטנו הארון. ^[8]

כאן שבה הגמרא לעיקר העונש שהוטל על זרעו של שאול בעוון שאול; ומתמהת הגמרא:

והא כתיב: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו", ^[9] והאיך הסכימה שכינה כשקלטם הארון - להרוג את זרעו של שאול בעוון אביהם - ולעקור מצוה זו [ריטב"א]?!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

לפיכך מתו, כי מוטב שתיעקר אות אחת ^[10] מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, שהיו האומות אומרים: אין אומה זו ראויין לידבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהם נקמה.

כתיב: "ותקח רצפה בת איה את השק, ותטהו לה אל הצור [נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת, אצל ההר שם נתלו, מצודות ^[11]], מתחילת קציר חטים [הוא הזמן שנתלו בו] עד ניתך מים עליהם מן השמים [כלומר: עד ימות הגשמים, רש"י ^[12]] ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם, וחית השדה לילה" -

ומקשינן: כיצד הניחום על העץ מתחילת קציר חטים עד רד הגשם?

והא כתיב: "לא תלין נבלתו על העץ"?! ^[13] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

מוטב שתיעקר אות אחת ["לא תלין נבלתו על העץ"] מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא על ידי שהיו תלויים -

שמתוך כך היו עוברים ושבים אומרים:

מה טיבן של אלו? והיו עונים להם: הללו בני מלכים הם.

ומה עשו? והיו עונים להם ואומרים: פשטו ידיהם בגרים גרורים. ^[14]

אחר שראו ושמעו העוברים את כל זאת, אמרו העוברים והשבים: אין לך אומה שראויה להידבק בה כאומה זו [ישראל], שהרי:

ומה לבני מלכים עשו כך, לבני הדיוטות - אילו היו עושים כמעשיהם - על אחת כמה וכמה שיעשו להם כך.

ומה על פשע שנעשה כנגד גרים גרורים עשו לבני המלכים כך, על פשע שנעשה כנגד ישראל על אחת כמה וכמה.

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים -

שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר, והם היו הגרים כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: ודילמא אותם מאה וחמשים אלף עבדים ישראל הוו ולא גרים?!

לא סלקא דעתך, דהא כתיב: ומבני ישראל לא שם שלמה עבד, ועל כרחך עבדים אלו מן הגרים היו.

ואכתי מקשינן עלה: דילמא מכל מקום ישראל הוו, ואכן לא היו עבדים אלא דוגזר [שכירים] בעלמא.

אלא מכח קושיא זו מוכיחה הגמרא שאותם מאה וחמשים אלף אכן גרים היו ולא ישראל, מהכא: ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל וגו', וימצאו מאה וחמשים אלף וגו' ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר.

כאן שבה הגמרא לעיקר מימרתו של רב חנא בר אדא, שאמר: נתינים דוד גזר עליהם, ומתמהת על כך הגמרא:

וכי נתינים דוד גזר עליהם?! והרי משה כבר גזר עליהם, דכתיב: מחוטב עציך עד שואב מימיך.

ומשנינן: משה גזר לההוא דרא [לאותו דור], ואילו דוד גזר לכולי דרא [לכל הדורות].

ואכתי תמהינן: והרי יהושע הוא שגזר עלייהו? ! דכתיב: ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'.

ויהושע הרי לדורות הבאים גזר, וכמו שנאמר עוד: ועתה ארורים אתם, ולא יכרת מכם עבד.

ומשנינן: יהושע, גזר עליהם עבדות רק בזמן שבית המקדש קיים, וכמו שנאמר: למזבח ה' [רש"י]. ^[15]

ואילו דוד, גזר עליהם עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים. ^[16]

הערות

^[1] לא נמצא פסוק כזה "ויאמר אליהם מה אעשה לכם" בספר שמואל, אלא "ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם. והגבעונים, לא מבני ישראל המה. ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם?" ובפשוטו הוא דילוג מפסוק לפסוק. ואולם רש"י בשמואל פירש "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם", דברי ריצוי הם, שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו. אך "והגבעונים - לא מבני ישראל המה!", שהראו במדת האכזריות שלהם כי הם אינם מזרעו של אברהם אבינו, ואינן הם ראויים להידבק בישראל. ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. ודברים אלו שכתב רש"י על "והגבעונים לא מבני ישראל המה", יסודם בגמרא כאן בהמשך השמועה [אלא שלא מבואר כן בתורת פירוש על הפסוק].

^[2] רש"י בספר. לפי סדר הפסוקים בשמואל, נראה שהמשך הדברים כפי שהם מבוארים כאן, היה קודם שבקשו להוקיע את בני שאול.

^[3] כתב המהרש"א, כי עיקר הלימוד הוא מ"דרך ה"', כי גמילות החסדים נקראת "דרך ה"' שילך בה האדם אחרי מדותיו יתברך, וכמו שאמרו: "אחרי ה' אלהיכם תלכו", וכי אפשר להלוך אחר שכינה וכו' אלא להלוך אחר מדותיו, מה הוא מלביש ערומים וכו'.

^[4] וזה הוא שאמר הכתוב: "והגבעונים לא מבני ישראל המה", כלומר: והם הראו בעצמן מדת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל [רש"י שמואל] ; ומשמע כי הלשון: "והגבעונים לא מבני ישראל המה" מתפרש על פי פשוטו כפירוש רש"י [וכן פירשו על דרך זה גם שאר המפרשים], ועל פי מדרשו: לא יבואו בקהל לך.

^[5] כתב הריטב"א: אין ספק כי שבעה אלו שקלטן הארון [כמבואר בהמשך הסוגיא], חייבי מיתה היו מצד אחר, ולכן נתגלגלה להן חובה עכשיו יותר משאר זרעו של שאול.

^[6] הקשה בערוך לנר: הרי קושיא זו יש לשאול על הפסוק, ומה ענין זה למה שאמר: שלא העבירו דוד לפני הארון, וראה שם.

^[7] אין כוונת רש"י בלשונו "להמית אחר תחתיו" שהיה דוד משלח אחר למות במקומו, כי מאחר שפלט הארון את מפיבושת, ודאי שקלט הארון אחר תחתיו; אלא שאף באופן זה משוא פנים יש כאן.

^[8] א. כתב בערוך לנר: קשה קצת, אי קרי ליה "משוא פנים" מה שהתפלל דוד שיפלטנו הארון מפני שעל ידי זה יכנס אחר תחתיו, איך מתורץ זה במה שאמר שהתפלל דוד שלא יקלטנו הארון, דהא אכתי איכא משוא פנים?! וראה מה שכתב שם. ב. כתבו התוספות, שאותו מפיבושת בן שאול שהוקע, היה רבו של דוד, ושמא ביקש עליו רחמים ולא נענה.

^[9] הקושיא היא מסוף הפסוק: "איש בחטאו יומתו", כי את עיקר הפסוק: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" הרי מפרשינן לה במסכת סנהדרין: לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות, מהרש"א ; אבל בריטב"א מבואר, דהקושיא היא מ"ובנים לא יומתו על אבות".

^[10] כתב הריטב"א: פירוש: שכל הוראת שעה ולמיגדר מילתא שרי, ובית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ; ואין זו עקירה ממש, אלר שתיעקר לפי ראות בני אדם קאמר; וכתב עוד: אף שחייבי מיתה היו מצד אחר [כמבואר לעיל בהערה], משום דלא ידיע חובם קרי ליה "עקירה", שאין להעניש אלא על הנגלות. וביאר עוד: "אות אחת" לאו דוקא, שהרי מקרא מלא אנו עוקרים; אי נמי משום שאנו עוקרים: ובנים "לא" יומתו על אבות, וזה חשוב כאות אחת, משום שהאל"ף נכתבת ואינה נהגת בפה. ובעיון יעקב וערוך לנר פירשו על פי דברי המהרש"א שאנו עוקרים את "איש בחטאו ימותו", ואילו היה אומר הכתוב: איש בחטא [ולא "בחטאו"] יומת, לא היה משתמע שלא יומת איש בחטאו של אביו, הרי שלא נעקרה אלא אות אחת.

^[11] זה הוא פשוטו של מקרא ; ובתוספות הביאו בשם מדרש: אל הצור, שהצדיקה עליה את הדין ואמרה: הצור תמים פעלו, וביאר בערוך לנר, שהוא נדרש ממה שאמר הכתוב "אל" הצור ולא "על" הצור.

^[12] מרש"י נראה שהיו תלויים על העץ מימי קציר חטים דהיינו ביומי ניסן [וכמו שכתב רש"י בשמואל] ועד ימות הגשמים; ואולם במצודות בשמואל כתב: שמרה עליהם מאז נתלו עד ניתך מים עליהם, ובהשגחת המקום ירד גשם מעט למען יורידום, למען דעת אשר בעוון אביהם היתה עצירת הגשמים, בראותם אשר לאחר שנעשה משפט התחילו הגשמים לרדת.

^[13] ברמב"ן על התורה כתב, שאין לאו זה אמור אלא בחייבי מיתות בית דין, וכמאמר הכתוב: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת וגו'. לא תלין נבלתו על העץ", ומטעם זה הלינו את בני שאול. ובערוך לנר העיר, שהוא נגד הגמרא דילן, וראה מה שיישב שם, ומה שביאר על פי דבריו, את לשון הגמרא: מוטב שתיעקר "אות אחת".

^[14] ראה ביאור לשון "גרורים" בעיון יעקב.

^[15] ונאמר עוד: ולא יכרת מכם עבד וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי.

^[16] לעיל בהערה בתחילת סוגיא זו נתבאר בהבנת שיטת רש"י שני אופנים: האחד: דוד גזר עליהם עבדות וממילא נאסרו כשאר עבדים. השני: דוד גזר עליהם איסור חתנות. ולפירוש הראשון מתבארת בפשוטו סוגיית הגמרא כאן שמשמע: גזר דוד מה שגזר יהושע, אלא שזה גזר לדורו וזה גזר לעולם; אבל לפירוש השני צריך לומר, שאין גזירת יהושע שווה עם גזירת דוד, שהרי לא מצינו ליהושע שיגזור עליהם איסור חתנות; והכי קאמר: וכי אטו נתינים דוד גזר עליהם, והרי כבר גזר עליהם יהושע שיהיו עבדים, וממילא אסורים הם בחתנות כשאר עבדים. ואולם התוספות בסוגייתנו הבינו בשיטת רש"י כפירוש השני, וראה בדבריהם ביאור דברי הגמרא.

תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה], כלומר, מעבר לתקופת האבל של שנים עשר חודש כבר עברו כמה וכמה שנים, ולא דרכיה למספדיה [ואין הדרך לספוד אותו] לאחר זמן כה רב,

ובנוגע לנתינים (הגבעונים) ניקרינהו ונפייסינהו [נקרא להם ונפייס אותם]. ולכן נאמר: "ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם... מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'. ויאמרו לו הגבענים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו' יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו'" (שמואל ב' כא, ב-ו), מיפייס ולא פייסינהו [ניסה לפייסם בדברים אחרים ולא התפייסו].

אמר דוד: שלשה סימנים יש באומה זו של ישראל, שהם הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. רחמנים — דכתיב [שנאמר]: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג, יח). ביישנין — דכתיב [שנאמר]: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ, יז), ויראה שעל פניו של אדם היא ביישנותו. גומלי חסדים — דכתיב [שנאמר]: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). כל שיש בו שלשה סימנים הללו — ראוי להדבק באומה זו של ישראל, ומי שאין בו תכונות אלה איננו ראוי להיות קשור בישראל, וכיון שראה דוד את אכזריותם של הגבעונים, גזר עליהם שלעולם לא יתערבו עוד בישראל.

וממשיכים בהסברת סיפור המעשה, שנאמר: "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי" (שמואל ב' כא, ח). ושואלים: מאי שנא הני [במה שונים אלה] שבחר דווקא בהם ולא מצאצאי שאול האחרים? אמר רב הונא: העבירום את צאצאי שאול לפני ארון הברית, כל שארון קולטו שנדבק לשם ולא יכול לזוז — למיתה, כל שאין ארון קולטו — לחיים.

מתיב [מקשה] רב חנא בר קטינא נאמר: "ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול" (שם ז), ואם בארון היה הדבר תלוי — מה מקום לחמלת המלך? ומשיבים: שלא העבירו לפני הארון כלל.

ומעתה שואלים לגוף הדבר: וכי משוא פנים יש בדבר? שאם מוסרים את ההחלטה בידי שמים, מדוע התערב דוד בדיני נפשות ומדוע לא העבירו? אלא עונים בדרך אחרת: שהעבירו וקלטו הארון, ובקש עליו דוד רחמים, ופלטו. ושואלים: ואכתי [ועדיין] קשה: וכי משוא פנים יש בדבר? אלא, שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון. ולא עשה מעשה אחר.

על עצם המעשה המתואר במקרא מקשים, והא כתיב [והרי נאמר]: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז), ובני שאול לא חטאו כלל, ומדוע הומתו? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת (ומצוה אחת) מן התורה באופן כזה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. שהרי המתת הגבעונים על ידי עם ישראל היה בה חילול השם, וכדי לתקן את הדבר עשו על פי דבריהם, למרות שהם נגד מצוות התורה.

נאמר שם: "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה" (שמואל ב' כא, י), שלא ניתנו לקבורה עד ימות הגשמים. ומקשים: וכיצד זה השאירום בלא קבורה כל אותו זמן והא כתיב [והרי נאמר] במחוייבי מיתה: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא, כג)!

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא. כיצד? שהיו עוברים ושבים מן הגויים אומרים: מה טיבן של אלו התלויים כאן כל אותו זמן? אמרו להם: הללו בני מלכים הם. ומששאלו ומה עשו שנידונו בכך? היו עונים להם: פשטו ידיהם וגרמו נזק בגרים גרורים, כלומר, לא גרים של אמת אלא גרים שנגררו אחר עם ישראל רק מתוך חשבון. אמרו אותם עוברים ושבים: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו. ומה בני מלכים הפוגעים בגרים כך עושים להם, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך נוהגים בהם, ישראל עצמם על אחת כמה וכמה!

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים, שנאמר: "ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר" (מלכים א' ה, כט), וכל אלה, מן הגרים היו. ושואלים: ודלמא [ושמא] ישראל הוו [היו] אותם החוצבים והסבלים? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך], דכתיב [שהרי נאמר]: "ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד" (שם ט, כב).

ומקשים: מי אמר שפועלים אלה היו עבדים, ודלמא דוגזר בעלמא [ושמא שכירות סתם] היתה זו שעבדו עבור המדינה, ולא כעבדים. אלא מהכא [מכאן] נלמד הדבר, שנאמר: "ויספר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלושת אלפים ושש מאות. ויעש מהם שבעים אלף (נשא) סבל ושמנים אלף חצב בהר ושלושת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם" (דברי הימים ב' ב, טז-יז), משמע שאותם סבלים וחוצבים אכן היו גרים, ומספר זה של גרים בא מן הגרים שהתגיירו בשל קידוש השם שהיה בעונשם של צאצאי שאול.

ושוב חוזרים ממעשה זה לעיקרו של הדיון, ונתינים האם דוד גזר עליהם? הלא משה גזר עליהם, דכתיב [שנאמר]: "מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, י), משמע שהיה מעמד מיוחד של חוטבי עצים ושואבי מים גם בימי משה, מן הגרים הגרורים שנוספו בימיו, והיו כחטיבה לעצמה שאינה ככל ישראל! ומשיבים: משה גזר לההוא דרא [לאותו דור] בלבד, שישארו נפרדים, ואילו דוד גזר לכולי דרי [לכל הדורות].

ומקשים: ואכתי [ועדיין] הרי יהושע הוא שגזר עלייהו [עליהם], דכתיב [שנאמר]: "ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט, כז)! ומשיבים: יהושע גזר גזירה זו בזמן שבית המקדש קיים ("למזבח ה"'), ודוד גזר אף בזמן שאין בית המקדש קיים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים. פי' בין למזבח בין לעדה דוד גזר בזמן שאין ב"ה קיים פי' לעדה אבל למזבח לכשיבנה פלוגתא דר' חייא בר אבא בסמוך.

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים. והא דאמרינן (לעיל יבמות עו, א) לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, היינו בית דין מומחה, אבל אלו נתגיירו בבית דין הדיוטות וכיון שנתגיירו חשו להן כדקיימא לן כולם גרים הם כדאיתא בפרק כיצד (לעיל יבמות כד, ב) גמ' הנטען מן השפחה ונתגיירה. וכזה כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ג הט"ו וכדברי המגיד משנה שם. ועיין כסף משנה שם).

וכי משוא פני' יש להצילו מדיני נפשות אם הוא חייב שיתחייב אחר במקומו. והכתי' לא יומתו אבות על בני' ובני' לא יומתו על אבות והיאך הסכימה שכינה כשקלטם הארון להרגם ולעקור מצוה זו ומהדרי' מוטב שתעקר אות א' מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא פי' שכל הוראת שעה ולמגדר מילת' שרי וב"ד מכין ועונשי' שלא מן התורה ואין זו עקירה ממש אלא שתעקר לפי ראות בני אדם קאמר והא דאמרי' אות א' לאו דוקא דהא מקרא מלא עקרינן א"נ משום דלא עקרינן למ"ד אלף דבני' לא יומתו על אבות והאלף היא מאותיות הספר שאינה נהגות:

ואין ספק כי שבעה אלו שקלטם ארון חייבי מיתה היו מצד אחר ולכן נתגלגל' להם חובה עכשיו יותר משאר זרעו של שאול ומשום דלא ידיע חובם קרי ליה עקירה שאין להעניש אלא על הנגלות:

פשטו ידיהם בגרי' גרורי' פי' כשירדו לחייהם ונטלו פרנסתן מעלה הכתוב כאלו הרגם כדאית' לעיל:

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמישים אלף גרים והקשו רז"ל והא אמרינן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ותירצו דהללו בב"ד הדיוטות נתגיירו וק"ל דבדיעבד כלם גרים כדאית' בפ' כיצד ומסתברא דקושיא מעיקר' ליתא לההוא שלא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה היינו בסתם דמסתמא אינם עושי' אלא מפני פחד מלחמת דוד או לשלחן מלכים ועושר שלמה אבל באלו הדברים הוכיחו שנתגיירו מפני מה שראו בזה קדושת התורה ויושר חוקיה ומשפטיה ולכן קבלום:

ונתינים דוד גזר עליהם, יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע ח"ע ושואבי מים לעדה יהושע גזר בזמן שב"ה קיים דוד בזמן שאין בהמ"ק,

תוס' בד"ה ונתינים דוד גזר כו' ועוד יש לפרש דהכי פריך משה גזר עליהן עבדות ולא עבדות ממש כו' עכ"ל כן הוא בקצת נוסחאות בתוס' וכצ"ל וכן הוא בתוס' בר"פ אלו נערות דלא עבדות ממש גזרו עליהם דאם לא כן לא יתיישב ההוא דהבא על הנתינה יש לה קנס וההיא דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה והוצרכו להך פירושא דלפי' קמא שכתבו לפ"ה דדוד לא גזר אלא חתנות קשיא דהיאך קאמר דבימי רבי באו להתיר נתינים הא אין ב"ד מבטל דברי ב"ד אחר ועוד מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר דהא מזמן שבהמ"ק אינו קיים לא היה כלל עליהן שעבוד וע"כ כתבו לזה הפי' וניחא השתא הא דקאמר בימי רבי כו' דלפי' קמא אינו ניחא כמ"ש:

בא"ד דבכל דוכתא איירי נמי בגירות גבי קנס כו' עכ"ל קאי נמי על דברי ר"ת וכן הוא בתוס' ר"פ אלו נערות דאמה שכתב ר"ת דמסיק רבא דבגירות אית להו חתנות כתבו דכל היכא דחשיב נתינה איירי בגירות כמו גבי קנס כו' ע"ש:

בפרש"י בד"ה מחוטב עציך מדקרינהו כו' וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע עכ"ל פי' לדבריו דודאי ידע המקשה דבימי משה באו איזה אומה מכנענים ונתגיירו ושוב באו עוד גבעונים בימי יהושע ונתגיירו כדדרשינן ויעשו גם הם בערמה ואהנהו דבימי יהושע גזר דוד כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל גו' אלא דאית ליה לתלמודא דכיון דמשה גזר אחוטבי עצים שהיו בימיו שלא יהיו בכלל ישראל וגרים א"כ הגבעונים שהוקצו ג"כ בימי יהושע לחוטבי עצים נמי בכלל גזירת משה הם שגזר עבדות על חוטבי עצים ומשני דמשה לא גזר כלל עבדות אלא אחוטבי עצים שהיו בימיו:

ג' סימנים יש באומה זו רחמנים כו'. ר"ל סימנים שהם ניכרים במדות הללו מתוך שאר אומות:

לענין הרחמים בפ' המביא בעובדא דשבתי כו'. שאמר הני מערב רב קאתו דכתיב ונתן לך רחמים גו' כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו כו' ובשבת פ' כ"ג כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך גו' ופי' הכתוב ונתן לך רחמים דהיינו שיהיה לך מדת הרחמים שתהיה אתה מרחם על הבריות ולא כן שאר האומות. ולענין הבושה אמרינן בנדרים בעבור תהיה יראתו על פניכם גו' זו הבושה כו' כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה כמ"ש בושת פנים לג"ע וההפך עז פנים ולאו לפי מזגן וטבען קאמר דהא אמרו בביצה פ"ג ישראל עז באומות הן ומפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין אלא דעל שם זה נקראו ביישנים שהתורה מתשת כחן ומכנעת לבם כפרש"י שם וזה הכתוב בעבור תהיה יראתו גו' בענין נתינת התורה נאמר שנתן הקב"ה התורה שהיא יראתו על פנינו לבלתי נחטא כדאמרינן שם וה"נ מוכח ההיא דנדרים שהבושה באה לנו מנתינת התורה שאמרו שם דכל מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ולענין ג"ח אמר דכתיב כי ידעתיו גו' ואע"ג שלא הוזכר בכתוב אלא משפט וצדקה הוציאו מן הכתוב הזה ג"כ ג"ח והוא בכלל ושמרו דרך ה' גו' כי הג"ח נקרא דרך ה' שילך בה האדם אחרי מדותיו ית' ב"ה כמ"ש אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר להלוך אחר שכינה כו' אלא להלוך אחר מדותיו מה הוא מלביש ערומים כו' ומיהו ק"ק אמאי לא קאמר נמי מהאי קרא דכי ידעתיו גו' דעוד סימנים ניכרים יש בהם בעלי משפט ובעלי צדקה ואפשר דאין אלו משפט וצדקה סימנים ניכרים כמו אלו ג' דנקט ודו"ק:

מ"ש הני אמר רב הונא העבירום כו'. לא ידענא מהיכא פסיקא ליה דהוו עוד בנים אחרים מזרע של שאול ואפשר דהשתא נמי פריך ממפיבושת בן יהונתן ולדברי התוס' ניחא טפי שכתבו דמפיבושת בן שאול היה רבו של דוד ולא מפיבושת בן יהונתן ופריך מ"ש הני דמפיבושת בן שאול הוא בכלל הז' בנים ולמה לא חלק לו כבוד והיה לו ליקח טפי בתוך הז' מפיבושת בן יהונתן שלא היה רבו ולמסקנא שבקש רחמים עליו ולא נענה כמ"ש התוס' וק"ל:

ומ"ש והכתיב לא יומתו אבות על בנים גו'. אסיפא דקרא סמיך דכתיב איש בחטאו יומתו וקרא דלא יומתו אבות על בנים מוקמינן במסכת סנהדרין בעדות בנים ולא יומתו בנים על אבות בעדות אבות ואע"ג דכתיב פוקד עון אבות על בנים הא מוקמינן ליה פ"ק דברכות היינו בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והכא פריך דמשמע דלא נדונו כלל רק בשביל חטא שאול בגבעונים ומחמשת בני מיכל נמי לא קשיא להו דאפשר דקטנים היו דבני מירב היו כדאמרינן בעלמא ונענשו שפיר בשביל עון אבותם שאול כדאמרינן איש בחטאו יומתו אבל שאינו איש דהיינו קטן יומת בעון אבות אבל מאדמוני ומפיבושת בני שאול שהיו גדולים באותה שעה פריך שפיר ולזה כיוונו לומר ותקח רצפה גו' אל הצור גו' ואמרה הצור תמים גו' כמ"ש התוס' ר"ל דאפילו היא לא הרהרה אחר מדת הדין למה נענשו בניה הגדולים בעון אבותם אלא שהצדיקה הדין כדאמרינן מוטב שתעקר כו' ודו"ק:

ומה גרים גרורים כך ישראל עאכ"ו כו'. ישראל ממש לא הוי רבותא לגבי עוברים ושבים שיהיו ראוים לידבק אבל ה"ק ומה גרים גרורים היינו הנתינים שגזרו בהן איסור חתנות ועוד גזרו שיעבוד עליהן לעולם כך שאר גרים דהוו כישראל לגבי חיתון לידבק בהן עאכ"ו ודו"ק:

סליק פרק הערל

גמרא ויספר שלמה כו' שבעים אלף נושא סבל. מלת נושא ליתא במקרא:

תד"ה ותטהו. אומר במדרש כו' שהצדיקה עליהם. כצ"ל (רש"ל) והמדרש הוא בנשא פ"ח וכ"ה בירושלמי פ' עשרה יוחסין:

תד"ה ונתינים. ועוד יל"פ דהכי פריך משה גזר עליהם עבדות ולא עבדות כו' רש"א:

תד״ה ארמוני. בפ"ק דברכות כו' אשבעל. נ"ב עמ"ש שם בגליון בס"ד כי אשבעל הוא איש בושת ותמה על עצמך מה ענין אשבעל למפיבושת ומפיבושת הלא נקרא מריב בעל ועוד מדוע יחשוב הכתוב הבן השני של פלגש עם הבנים. ולא גם אחיו הראשון:

שם ד״ה ונתינים. ועוד יש לפרש דה"פ משה גזר עליהם עבדות ומסתמא. כ"ה בדפוס ווינציא (ועי' מהרש"א) ונשתבש בדפוס פד״מ:

הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי אָרוֹן. כתב הריטב"א אלו שקלטם הארון חייבי מיתה היו מצד אחר ונתגלגלה להם חובתם כאן ומשום דלא ידיע חובם קרי ליה עקירה שאין להעניש אלא על הנגלות עד כאן לשונו.
ולפי זה מה שאמר דהתפלל על מפיבושת שלא יקלטנו הארון היינו דהתפלל אף על פי שהוא חייב מיתה מדבר אחר ימות מיתה אחרת על אותה חובה ולא ימות במיתה זו שיש בה זלזול טפי הן מחמת תליה לעיני הכל והן מצד שהיה בדעתם להניחם תלויים כמה חדשים לפרסם הדבר.

וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר?!. קשא מה משוא פנים יש כאן, והלא הגבעונים לא בקשו אלא רק שבעה וכיון שקלט הארון שבעה נשלם הדבר ואין הכי נמי אם לא היה קולט אלא רק ששה היה מביאו להשלים המנין?
ונראה לי בס"ד מאחר דהעביר בני מיכל בת שאול קודם להכי חשיב משוא פנים כי בן יהונתן שהוא בן שאול אליו נוגע הדבר יותר מבני בתו של שאול אשר ילדה לעדריאל כי מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א, יח) כתיב, ונמצא שקירב את המרוחקים וריחק המקורבים ולכן קרי לדבר זה משוא פנים.

מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. פירשו התוספות ז"ל שהוא תיבת לֹא (דברים כד, טז), כאלו לא כתיב לא. והקשה הרי"ף ז"ל דהא כתיב 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' ואם כן יש עקירת פסוק אחד? וכן קשא בלא תלין דכתיב (דברים כא, כג) כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא? וכתב שמא אות אחת לאו דוקא עיין שם.
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מכות כג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה ונתנם לישראל דכתיב (דברים לג, ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה. ומקשה הגמרא תורה [611] בגמטריא שש מאות ואחד עשר הוי? ומשני 'אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ' (שמות כ, ב) מפי הגבורה שמענום. נמצא כל מצות התורה מלבד אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ נרמזו ונכנסו במספר אותיות תורה ולפי זה הלאו דְלֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וכן לאו דְלֹא תָלִין נִבְלָתוֹ הם בכלל מספר אותיות תורה ועל זה קאמר מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה רוצה לומר מספר אחד מן המספרים הרמוזים באותיות תורה.
והגאון מהרש"א ז"ל כתב אסיפא דקרא סמיך דכתיב (דברים כד, טז) אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ יען דמה שאמר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים מוקמינן במסכת סנהדרין (סנהדרין כז:) לא יומתו בנים בעדות אבות ומה שנאמר (שמות כ, ד) פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים, הא מוקמינן לה במסכת ברכות (ברכות ז.) היינו באוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אלא כאן מקשה מן סוף הפסוק דקאמר אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ עד כאן דבריו עיין שם.
ואף על גב דצריך לעקור לפי זה ג' תיבות ואיך קרי ליה עקירת אות אחת? פירש הרב עיון יעקב ז"ל דאין צורך לעקור אלא אות אחת הוא אות ו' של בְּחֶטְאוֹ דקרינן לה 'בחטא יומת' היינו חטא בסתם דמשמע הן שלו הן של אבותיו עד כאן דבריו עיין שם.
והנה בזה נראה לי בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, יח) תחלק תיבת 'נפלאות' לשתים וקרי בה 'נפל אות' והיינו נפל נחסר כמו לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם (איוב יב, ג) כלומר דבעי דוד המלך ע"ה רחמי מקמי שמיא באותו ענין אשר נפל בו אות מתורתך גל עיני השכל שלי בו שאביטה לעשות דבר מתוקן הן בענין התפלה שאתפלל על מקצתם והן בענין העמדתם לפני הארון שלא אעשה דבר שאינו הגון שאין רצונך בו.
וראיתי להרב עיר בנימין במכלתין שכתב תמן תנינן האומר לשלוחו צא והרוג הוא חייב ושלוחו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא המשלח חייב דכתיב אותו (שמואל ב' יב, ט) הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, ואמרינן בגמרא דקדושין (קדושין מג.) תנא קמא דסבירא ליה המשלח פטור דריש ה־י של הַהוּא (ויקרא יז, ד) הנאמר גבי שחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שולחיו ומזה יליף דאין שליח לדבר עבירה ושמאי הזקן דסבירא ליה המשלח חייב הוא הַהוּא לא דריש.
והשתא לפי שיטה זו דהמשלח פטור מכח דרשה דאות ה־י של הַהוּא השתא בענין זה דנוב עיר הכהנים אין שאול המלך ע"ה חייב מן הדין כי הוא לא הרג בעצמו אלא אמר לדואג סוב ופגע ואין שליח לדבר עבירה.
ואם כן לפי זה כיון דראו שנתחייבו בניו הריגה במקומו משום שיתקדש שם שמים לא היה להם להניחם תלויים ולעבור על 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ' כיון דעיקר דין זה שנתלו הוא חידוש דחדשיה רחמנא בזאת המעשה דהא מן הדין גם שאול אביהם פטור ואין לך בו אלא חידושו מה שנצטוו לתלות זרעו של שאול כאשר בקשו הגבעונים אך ללין נבלתם על העץ אשר לא בקשו הגבעונים, על זאת מנא ליה כיון דדין זה עיקרו חידוש?
ומשני אמרו מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה פירוש בעיקר הדין לחייב את שאול לא חשבו אותו חידוש אלא אמרו מדינא חייב והיינו דלא דרשי אות ה־י של הַהוּא למידן מינה דהמשלח פטור ולהכי הוסיפו לעשות דבר זה של לינתם על העץ כיון דלא חשבו עיקר הדין חידוש כדי שיאמרו אין לחדש בו יותר דאין לך בו אלא חידושו! עד כאן דבריו בשינוי כאשר יראה הרואה.
נמצא לפי זה ילפינן דאין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור מדכתיב ה־י יתירה בתיבת הַהוּא ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ (תהלים פו, יז) דהא גם בענין הריגת אוריה יש דין זה שדוד המלך ע"ה לא הרג הוא בעצמו את אוריה אלא כתב ליואב ולפי דרשה דאות ה־י יתירה של הַהוּא הוא פטור. וזהו עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה רוצה לומר דרשה של אות ה־י יתירה דתיבת ההוא לטובה שלי ובזה יִרְאוּ שֹׂנְאַי אות זה בתורה וְיֵבֹשׁוּ בלעזם עלי!
ובזה יובן אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ (תהלים כז, ד) קרי ביה אות ה' אבקש למדרש מינה דהמשלח פטור.
ובזה יובן וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי כִּי רַב הוּא (תהלים כה, יא) כלומר תיבת הוּא דכתיב בשחוטי חוץ הרבית אותה באות ה־י יתירה שכתבת הַהוּא ולכן וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי (תהלים כה, יא) באוריה דהמשלח פטור.
@1ובזה יובן בס"ד (במדבר כג, יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה, כלומר הברכה שבירך יצחק את יעקב באומרו אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ (בראשית כז, כט) אשר כבר הסכים הקדוש ברוך הוא בה וְלֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם אחר שהסכים על ברכה זו ואם כן אם יקללם הרי מקלל את עצמו! ואם תאמר אתה מה יש לך הלא אנכי מצוה אותך ואין אתה מתחייב? לזה אמר הַהוּא אָמַר בשחוטי חוץ שאמר 'ההוא' ולא אמר 'הוא' ללמד המשלח פטור דאין שליח לדבר עבירה והשליח חייב ולכן לֹא יַעֲשֶׂה בך דין אלא בו ועליה דידיה הדרא הקללה! ואם תאמר ומה בכך הלא אתה שונא אותם וְתָּמוֹת נַפְשְׁךָ עִם פְּלִשְׁתִּים? ולזה אמר וְדִבֶּר ומי יקימנה כלומר וכי אני הורג בידי כי אני רק מדבר וצריך שהוא יתברך יהיה פועל כפי הדיבור שלי והנה הוא ודאי וְלֹא יְקִימֶנָּה לקללה אשר אדבר עליהם! ועוד טעם אחר שכבר הנה ברך לקחתי להם שברכתי אותם ולכן מוכרח גם עתה אברך עוד הפעם כי לא אוכל להשיבנה לברכה הראשונה.

שלשה סימנים יש באומה זו וכו'. עמ"ש אני הדל בדברים אחדים דף פ"ג בס"ד:

שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים גומלי חסדים וכו' עיין במדרש רבה פ' נשא ובירושלמי פ' עשרה יוחסין ומ"ש הרב יפה מראה שם ואני השפל כתבתי בזה בספרי הקטן דברים אחדים בדרוש ט"ז דף פ"ג בס"ד ע"ש באורך:

תריסר ירחי שתא. לאו דוקא דהא קרוב לתלתין שנין הוא שהרי סוף שנותיו של דוד היה אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר יב''ח אחר שנתקבלו תנחומין על המת כדאמר במועד קטן (דף כא:): אין לנו. לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית בשאר ישראל כי אם בזרעו: והוקענום. תלייה: באומה זו. ישראל: הרחמנים כו'. והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה: ויחמול המלך. ואי בארון תליא מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד ומשני שלא העבירו: וכי משוא פנים יש בדבר. וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן: ואכתי משוא פנים יש בדבר. הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו: ואל יתחלל שם שמים. שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה: עד נתך מים עליהם. עד ימות הגשמים לא ניתנו לקבורה: דוגזר. שכירים: אלא מהכא. ויספר שלמה (את) כל האנשים וימצאו מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל: מחוטב עציך. מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו שמע מינה לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע: משה גזר עליהן לההוא דרא. על חוטבי עצים שהיו בימיו: ויתנם יהושע. אלמא עבדים נינהו ויהושע לדורות הבאים גזר דכתיב (יהושע ט) לא יכרת מכם חוטבי עצים: בזמן שבהמ''ק קיים. דכתיב (שם) למזבח ה':

ארמוני ומפיבושת. אותו מפיבושת היה בן שאול ואמר ר''ת דהוא היה רבו של דוד דאמר בפרק קמא דברכות (דף ד. ושם) שהיה מבייש פני דוד בהלכה וגרס התם דלא מפיבושת שמו אלא איש בעל שמו כי מפיבושת בן שאול נקרא איש בעל בדברי הימים ולא כמה שכתוב בספרים איש בושת שמו דלא מצינו בשום מקום איש בושת שנקרא מפיבושת ואיש בושת נהרג בתחלת מלכות בית דוד קודם מעשה הגבעונים דליכא למימר דמפיבושת בנו של יהונתן היה רבו של דוד דאותו לא מצינו בשום מקום שנקרא לא איש בושת ולא איש בעל וא''ת ולמה לא חלק לו כבוד לרבו לבקש עליו רחמים שלא יקלטנו הארון וי''ל דשמא בקש ולא נענה: ותטהו לה אל הצור. אומר במדרש אל הצור שהצדיקה עליו הדין ואמרה הצור תמים פעלו: דונגר גרסי'. מדת שכירות דדון לשון מדה כדאמר בבבא בתרא (דף צ:) וקרו ליה. דון פפא: ונתינים דוד גזר עליהן. בריש שמעתין פי' בקונטרס שגזר עליהן חתנות וכדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו' כלומר אין ראויין להדבק בישראל והשתא פריך דמשה גזר עליהן עבדות ואסור משום לא יהיה קדש ומשני דמשה לא גזר אלא לההוא דרא ויהושע בזמן שבהמ''ק קיים ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהיה קדש כיון דלא גזר עליהן עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים ודוד גזר עליהן חתנות ולא שעבדם לכולהו דרי ואתי שפיר הא דאין בנתינים תורת עבדים דתנן באלו נערות (כתובות דף כט. ושם) דהבא על הנתינה יש לה קנס ואילו בבא על השפחה תנן דאין לה קנס ואומר בירושלמי אפי' משומרת שלא נבעלה ועוד דאם יש בהם תורת עבדות ליתסרו חרורי בנתיני דמשוחרר אסור בשפחה כדאמר בחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אין יכול ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף סט.) קאמר דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ועוד יש לפרש דהכי פריך ולא עבדות ממש משה גזר עליהן ומסתמא גזר נמי שלא יתחתנו בהם דאין נכון שיתחתנו בהם כיון דנראין כעבדים ודוד נמי נוכל לומר דגזר עליהן עבדות כדי שלא יתחתנו בהם והשתא פריך שפיר דמשה גזר עליהן וניחא השתא הא דקאמר בימי ר' בקשו להתיר נתינים להפקיע שעבוד מהם ועל ידי כן יהיה מותר להתחתן בהם ומסיק דחלק מזבח מי יתיר וכיון דאישתייר בהן שעבוד של חלק מזבח אין הגון לידבק בהם ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ואם היו מפקיעין חלק עדה היו מותרים לגמרי ושוב לא יחול שום עבדות של חלק מזבח אפילו לכשיבנה ואין נראה לרבינו תם דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא לעיל (דף עו.) דבגירותן אית להו חתנות ותנן (מכות דף יג.) ואלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה ומיהו איכא למימר דנתינה אגב שיטפא דממזרת נקטה וכן צריך לומר למאי דהוה בעי רבא למימר דבגירותן לית להו חתנות דבכל דוכתא איירי בגירות גבי קנס ובעשרה יוחסין (קידושין סט.) במתניתין ונראה לרבינו תם דדוד גזר עליהם שעבוד והא דקאמר לעיל ראוי להדבק עם ישראל היינו להיות בני חורין כמותן אבל חתנות אסור מדאורייתא והא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים לא להתחתן בהם אלא להפקיע עבודתם ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ממילא בלא שום

יבמות עט ע"א