דף עז - ב
דתני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן: כתיב גבי כהן גדול: כי אם בתולה "מעמיו" יקח אשה
להביא גיורת מכנה [מלשון "כן", "מכון"]! כלומר זאת שאביה ואמה הם "מעם אחד", [1] כגון עמוני שנשא עמונית, והבת נולדה בקדושה, [2] שהיא כשירה לכהונה. [3]
אבל כשאינה באה מעם אחד, וכגון שנשא גר עמוני את בת ישראל, הואיל והיא אסורה לו וביאתו בעבירה - בתו פסולה לכהונה.
ואמר ליה רבי יוחנן לרבי זכאי: אני שונה: "עמיו" "מעמיו".
כלומר: הואיל ולא אמר הכתוב "בתולת עמיו יקח אשה", אלא אמר: בתולה "מעמיו" יקח אשה, הרי משמע: אפילו בתולה שמקצתה היא מעמיו [מישראל] ומקצתה מעם אחר -
להביא בתולה הבאה משני עממין, שאף היא כשירה לכהונה [ומפרש לה ואזיל].
ואילו את אמרת: גיורת מכנה בלבד כשרה, ותו לא!?
ומבארת הגמרא: מאי, למה התכוון רבי יוחנן באומרו "להביא בתולה הבאה משני עממין"?
אילימא לגר עמוני שנשא גיורת עמונית, ומאי "משני עממין", עם שיש בו שני עממין דהיינו עמון, דזכרים שבעם זה אסורים, ונקבות שבעם זה מותרות, וקרויים הזכרים והנקבות שני עממין. [4]
אי אפשר לומר כן.
דהא היינו "גיורת מכנה", שאף רבי זכאי התירה, ומה בא רבי יוחנן להוסיף עליו? אלא בהכרח, שגר עמוני שנשא בת ישראל אמר רבי יוחנן להתיר, ומביא מהפסוק שבתו הבאה משני עממין, גר עמוני וישראלית הרי היא מותרת לכהונה.
ומוכח שכוונתו של רבי יוחנן היא לומר שגר עמוני הבא על בת ישראל, בתו כשרה לכהונה. [5]
ואיכא דאמרי שאין צורך להוכיח שכך אמר רבי יוחנן, אלא במפורש אמר ליה רבי יוחנן לרבי זכאי:
אני שונה "עמיו" "מעמיו" - להביא בתולה הבאה משני עממין, דהיינו מישראלית וגר שהיא כשרה לכהונה.
אלא שלפי האיכא דאמרי, מוסיף רבי יוחנן בדבריו נקודה משמעותית:
ואותו גר, בא מעם שיש בו שני עממין, [6] עמוני או מואבי, שהזכרים אסורים מהעם הזה והנקבות ממנו מותרות.
ואילו את, רבי זכאי אמרת שרק מי שהיא "גיורת מכנה" כשרה לכהונה, ותו לא!
ומעתה, שואלת הגמרא:
ולהך לישנא בתרא, לפי הלשון של האיכא דאמרי, שלפיו אומר רבי יוחנן במפורש שאין הכתוב מרבה אלא גר עמוני הבא על בת ישראל, שהוא גר הבא מעם שיש בו שני עממין - אחד מותר [הנקבות] ואחד אסור הזכרים.
אבל גר מצרי, שאף הנקבות שלו אסורות, לא שמענו ממקרא זה!
אם כן, בת מצרי שני, [7] שנשא בת ישראל, וביאתו בעבירה, דכשירה היא לכהונה וכמו שאמר רבי יוחנן במפורש בעמוד הקודם - מנא ליה לרבי יוחנן שהיא כשרה, כיון שאינה נכללת בהיתר "מעמיו"? [8]
וכי תימא: דיליף מצרי שנשא בת ישראל מגר עמוני שנשא בת ישראל, מה זו כשירה אף שביאתו בעבירה, אף אני אביא גר מצרי שביאתו בעבירה ובתו כשירה לכהונה.
הרי יש לפרוך: מה לגר עמוני שנשא בת ישראל, שכן הקיל הכתוב בעמון, שנקבות שלהם מותרות, ולכן הקיל בהם גם להתיר את בתו לכהונה.
תאמר במצרי, שהחמיר בהם הכתוב לאסור אף את הנקבות. ואם כן, מנין לך שאף בגר מצרי שבא על בת ישראל בעבירה, בכל זאת הכשיר הכתוב את בתו לכהונה?
ומשנינן: מצרי שני שנשא מצרית שניה, [9] שנקבותיהם אסורות, ויש בהם צד חמור שהרי אסורים כולם לבוא בקהל, יוכיח: מה בתם מותרת לכהונה, אף בת מצרי שנשא בת ישראל מותרת לכהונה.
ודחינן: מה למצרי שני שנשא מצרית שניה, שכן אין ביאתו בעבירה, ואין בהם אלא צד חמור שהם אינם ראויים לבוא בקהל, תאמר במצרי שנשא בת ישראל, שביאתו בעבירה, ומנין לך שבתו כשירה לכהונה?
ומשנינן: עמוני שנשא בת ישראל, שביאתו בעבירה, והתיר הכתוב ["בעמיו"] את בתם, יוכיח. ואף אני אביא מצרי שנשא בת ישראל, שבתו כשירה לכהונה, אף שביאתו בעבירה.
וחזר הדין, לא ראי זה [עמוני שנשא בת ישראל] כראי זה [מצרי שני שנשא מצרית שניה] ולא ראי זה כראי זה.
הצד השוה שבהן: אף שאינם ברוב קהל, מכל מקום הבת כשירה לכהונה.
אף אני אביא מצרי שנשא בת ישראל, שאינו ברוב קהל, ומכל מקום בתו כשירה לכהונה.
אמר רב יוסף: היינו דשמענא ליה לרב יהודה, דאמר: "עמיו - מעמיו", ולא ידענא מאי קאמר [זה הוא ששמעתי לרב יהודה לדרוש "עמיו" "מעמיו", ולא הייתי יודע מה הוא דורש בו]. ועכשיו אני יודע, שבא להתיר בת עמוני שנשא בת ישראל.
כי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר: הכי תנא רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן:
אשה עמונית - הרי היא כשירה.
בנה מעמוני - פסול. וכפי שיתבאר.
ובתה מעמוני - כשירה.
במה דברים אמורים: בעמוני ועמונית שנתגיירו.
אבל בתה מעמוני - פסול [וכל ביאור הברייתא מתבאר בהמשך הסוגיא].
אמר ליה רבי יוחנן לרבי זכאי: פוק תני לברא [צא ושנה ברייתא שהבאת, בחוץ], כלומר: ברייתא זו אינה, שהרי:
הניחא מאי דאמרת אשה גיורת עמונית הרי היא כשירה, כי: עמוני ולא עמונית.
וכן מה שאמרת: בנה - של הגיורת העמונית - מגר עמוני הרי הוא פסול, נמי ניחא, דהא "עמוני" הוא הבן, מכח אביו.
אבל זה קשה על דבריך:
כי בתחילה אתה שונה: ובתה של הגיורת העמונית מגר עמוני הרי היא כשירה.
ויש להבין: למאי היא כשירה?
אילימא להכשיר את בתה לבוא בקהל - הרי אין צורך לומר זאת,
כי השתא, אפילו אמה של הבת הזאת, שהיא עמונית שלא נולדה בקדושה, הרי משנתגיירה היא כשירה לבוא בקהל - היא - בתה, שנולדה בקדושה - מיבעיא!? וכי צריך אתה לומר שהיא כשירה!?
אלא ודאי שלענין כשרות לכהונה אתה שונה: בת עמונית שנישאת לעמוני כשירה.
וכיון שכן, יקשה מה שאתה שונה בהמשך הברייתא:
במה דברים אמורים בעמוני ועמונית שנתגיירו, אבל בתה מעמוני פסולה
מאי "בתה מעמוני" שאתה שונה: פסולה היא לכהונה?
אילימא בת גר עמוני שנשא גיורת עמונית.
והרי היינו "גיורת מִכָּנָה" -
שאתה עצמך הכשרת אותה לכהונה. שהרי שנית "ובתה מעמוני כשירה", וכבר נתבאר, שכונתך לומר שהיא כשירה לכהונה!
אלא ודאי, בת גר עמוני שנשא בת ישראל, אותה אתה פוסל לכהונה, כיון שביאתו בעבירה.
ולכן, אמר ליה, רבי יוחנן: פוק תני לברא, צא ושנה משנתך בחוץ, שהיא אינה נכונה, כיון שאף זו כשירה לכהונה, שהרי אני שונה "עמיו - מעמיו".
שנינו במשנה: מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות. אחד זכרים ואחד נקבות. רבי שמעון מתיר את הנקבות מיד.
אמר רבי שמעון: קל וחומר הדברים, ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם, התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלושה דורות, אינו דין שנתיר את הנקבות מיד.
אמרו לו: אם הלכה נקבל, ואם לדין יש תשובה; אמר להם: לא כי, הלכה אני אומר:
ומפרשינן: מאי תשובה יש לקל וחומר שלמד רבי שמעון מעמוני ומואבי, שאף נקבותיהן של מצרים מותרות?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
משום דאיכא למימר: עריות יוכיחו, כלומר: איסור הבת ובת הבן או בת הבת, שלא אסר בהן הכתוב אלא עד שלשה דורות [בתו, ובת בתו או בנו], ואסר הכתוב אחד זכרים ואחד נקבות.
שהרי אסר את בת בתו כבת בנו.
אף אני אביא מצרי ואדומי, שלא אסר בהן אלא עד שלושה דורות, ואחד זכרים ואחד נקבות אסורים.
ופרכינן: מה לעריות, שכן כרת, ולפיכך החמיר ואסר בהן הכתוב אחד זכרים ואחד נקבות.
תאמר במצרי ואדומי, שאינו אלא איסור עשה, שנאמר: דור שלישי יבוא להם בקהל ה', ולא ראשון ושני!
ממזר שאינו בכרת יוכיח, שעשה בו הכתוב נקבות כזכרים, אף אני אביא מצרי ואדומי לאסור בהם את הזכרים כנקבות.
מה לממזר, שכן אינו ראוי לבוא בקהל לעולם, תאמר במצרי ואדומי שלא אסר בהן הכתוב אלא עד שלשה דורות.
עריות, שאף בהן לא אסר הכתוב לעולם, יוכיחו, שאסר בהן הכתוב את הזכרים כנקבות.
[עיין בלשון רש"י, ובמה שכתב על כך המהרש"א]
וחזר הדין, לא ראי זה [עריות] כראי זה [ממזר], ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שאסורין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אף אני אביא מצרי ומצרית שיהיו אסורין אחד זכרים ואחד נקבות.
מה להצד השוה שבהן [עריות וממזר] שכן יש בהם צד כרת, כי אף הממזר שאין כרת בביאתו, מכל מקום מחייבי כריתות הוא בא.
ורבנן שהשיבו, כך השיבו: עריות יוכיחו, שלא אסר בהן הכתוב אלא עד שלשה דורות ואחד זכרים ואחד נקבות אסורים.
שמא תאמר: מה לעריות שכן כרת, אף אני אוכיח לך מחלל דחייבי עשה [כגון כהן גדול שנשא אנוסה או מפותה שהיא עליו בעשה: "והוא אשה בבתוליה יקח" ולא בעולה, וילדה] שעשה בהן הכתוב נקבות כזכרים, וכרבי אליעזר בן יעקב הסובר: יש חלל מחייבי עשה.
ומבארת הגמרא את תשובתו של רבי שמעון:
ומאי אמר להם "לא כי" אלא הלכה אני אומר. והיינו, שהוא חולק על תשובתם.
הכי קאמר להו רבי שמעון לרבנן: לדידי, לא סבירא לי דרבי אליעזר בן יעקב, ואין תשובה לקל וחומר שלמדתי.
ואף לדידכו, דסבירא לכו כרבי אליעזר בן יעקב - הלכה אני אומר.
תניא: אמר להן רבי שמעון לחכמים: הלכה אני אומר מפי רבותי, שהנקבות המצריות מותרות. ועוד, מקרא מסייעני, דכתיב: "לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להן, דור שלישי - יבוא להם בקהל ה'". בנים ולא בנות!
כלומר: בנים התרתי לך בדור שלישי בלבד, ואילו בנות התרתי מיד.
תנו רבנן: "בנים" ולא בנות, דברי רבי שמעון.
אמר רבי יהודה: הרי הוא אומר: בנים אשר "יולדו" להם דור שלישי.
הרי שההכתוב תלאן בלידה, כלומר: כל הנולדים להם אינם מותרים אלא בדור שלישי, ואפילו נקבות במשמע.
אמר רבי יוחנן: אי לאו דאמר רבי יהודה: הכתוב תלאן בלידה - דמשמע: אף הנקבות אסורות - לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש [לא היה יכול לעמוד בדבריו, רש"י], כי איך יפרש את הכתוב "בנים אשר יולדו להם [למצרים], דור שלישי, יבוא להם בקהל ה'".
שהרי אם נקבותיהם של המצרים מותרות, הרי משהתגיירו הן בכלל "קהל" שאסרה התורה לפסולי קהל [כגון למצרי] מלבוא בהן, ואיך ימצא דור שלישי למצרי?
ולרבי יהודה אין אתה יכול להתירן להנשא לפסולי קהל מצד גירותן, משום ההיתר ש"קהל גרים לא איקרי קהל", כיון שרבי יהודה אינו סובר היתר זה.
דאמר מר [כלומר: רבי יהודה]: קהל גרים - איקרי קהל!
ואם כן:
הערות
[1] רש"י כתב: שאביה ואמה מעם אחד. ומשמע שזה הוא טעם ההיתר, ולא משום דקהל גרים לא איקרי קהל. וכן משמע בגמרא שהרי הוא נלמד מ"בעמיו", דהיינו עם אחד. וביאור הדברים הוא, על פי משמעות לשון רש"י בד"ה איכא דאמרי, גבי בתולה הבאה "משני עממין", שאינו מפרש עמון וישראל, אלא "גר וישראל" הם שנקראו שני עממין; ועל דרך זה היא כוונת רש"י כאן "שאביה ואמה מעם אחד", והיינו שאמו אף היא גיורת, כאביו שהוא גר עמוני, וטעם היתר הבת הוא משום דקהל גרים לא איקרי קהל. וכן הוא בלשון המאירי: כלומר, דוקא "מכנה", פירוש "מכן שלה", רצה לומר ממכונה, שהיא מכל צד בת גרים. כגון שאביה ואמה מעם אחר, ונתגיירו, שאין צד עבירה בביאתם.
[2] בערוך לנר נתקשה בלשון "גיורת" דמשמע שהבת עצמה נתגיירה, וכן בלשון רש"י שכתב: "ונולדה בקדושה", דמשמע שהורתה היתה שלא בקדושה, שהרי משמעות הסוגיא היא שאין אנו מדברים כלל על בת שהיא עצמה גיורת או שהורתה שלא בקדושה, אלא שהיא בת גרים.
[3] כתב הריטב"א שאין זה אלא אסמכתא בעלמא, הואיל ואף בלא המקרא אין לנו לאסור עמוני שבא על עמונית, הואיל ואין ביאתו בעבירה, וכמבואר בסוגיא לעיל; ולא בא הכתוב אלא למעט בתולה הבאה משני עממין [בת גר עמוני שבא על בת ישראל, כדמפרש הגמרא ואזיל], שאין בתו כשירה לכהונה וכדעת ריש לקיש, שהרי אמרה תורה: "מעמיו" דמשמע עם אחד ולא שני עממין.
[4] נסתפקו אחרונים בגדר היתר הנקבות בעמון ומואב, וצידדו לומר שמהנקבות פקע שם "עמון", ובזכרים לא פקע, ולפי זה ניחא דמיקרי "שני עממין", דהיינו עמון וישראל.
[5] עיין ברש"י ובריטב"א.
[6] כתב הריטב"א שהוא נלמד ממה שאמרה תורה: "עמיו" ולא "עמו".
[7] אבל ללישנא קמא ניחא, שהרי בתו באה משני עממין, ונכללת בהיתר ד"מעמיו".
[8] לפיכך נוקטת הגמרא: מצרי שני, כי במצרי ראשון תהא בתו פסולה אפילו לקהל משום שהיא מצרית שניה.
[9] לשון הגמרא משמע, שאילו היה נושא מצרית ראשונה היתה בתו פסולה לקהל, כי היינו הולכים אחר אמו, ולכן נקטה הגמרא: מצרי שני שנשא מצרית שניה, ואולם לקמן עח א נחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן במצרי שני שנשא מצרית ראשונה, אם הבן הוא מצרי שני או מצרי שלישי.
בגמרא להביא גיורת מכנה: לכאורה ממה שקרא אותה גיורת משמע שהיתה הורתה שלא בקדושה וכן נראה גם מדברי רש"י שכתב ונולדה בקדושה משמע הא הורתה היתה שלא בקדושה ולפ"ז צ"ל דהך תנא ס"ל כר"ש דס"ל לעיל (דף ס') דגיורת פחותה מבת ג' כשרה לכהונה דלת"ק דפוסל מכח זרע בית ישראל עד שתזרע בישראל ה"ה ג"כ שהורתה שלא בקדושה פסולה וגם צ"ל דמה שכשרה דוקא גיורת מכנה אבל לא בת עמוני שבא על בת ישראל היינו שבא עלי' קודם גירות ופסולה מטעם דאמרינן לעיל (דף מ"ה) דנו"ע הבא על ב"י הולד פגום לכהונה אכן כל הסוגיא לא משמע כן ועוד דא"כ מה מקשה היינו גיורת מכנה אלא ודאי משמע דאיירי שנזרעה בקדושה, אבל לפ"ז צ"ע למה קרי לה גיורת וגם דברי רש"י שכתב שנולדה בקדושה ומשמע אבל לא נזרעה צ"ע:
שם ואת אמרת גיורת מכנה ותו לא: ק"ק כיון דלר' סימאי דס"ל לעיל (דף מ"ט) דיש ממזר מח"ל דלאו דשאר ע"כ ליכא לאוקמי בעמוני הבא על בת ישראל דא"כ אפילו ממזר הוי ולר' ישיבב שם אפילו במצרי ליכא לאוקמי' דס"ל יש ממזר מחייבי ע' וע"כ ליכא לאוקמי' רק בגיורת מכנה וא"כ למה אמר ר' יוחנן לר' זכאי פוק תני לברא וכי מאן דתני כחד תנא מפקינן לי' וכה"ג הקשו התוספ' בשבת (ק"ו.) ע"ש, וי"ל דהא דקאמר פוק תני לברא לא קאמר רק להך לישנא דתני רב שמואל ב"י לקמן דקאמר אבל בתו מעמוני פסולה ולא קאמר דממזרת הוי משמע דלא ס"ל פסולה לקהל רק לכהונה ולכן שפיר קאמר פוק תני לברא אבל ללישנא קמא לא קאמר רק אני שונה וכו' וא"כ ברייתא דידך דלא כהלכתא ולכן ללישנא קמא באמת ל"ק פוק תני לברא:
שם ורבנן מחלל דחייבי ע': ק"ל דהתינח לתירוץ רב אשי לעיל (דף ס') דבחלל דח"ע פליגי אבל לתירוץ רב הונא אמר רב שם דלא אסיק רק בקשיא ולא בתיובתא היכי מוקי לה לרבנן דהכא וי"ל דהוא יפרש דטעמא דרבנן דלא ילפי בק"ו משום דרשא דאשר יולדו הכתוב תלאן בלידה והכי קאמרי אם הלכה נקבל פי' אם כך קבלת הלכה למשה מסיני דאו ע"כ קרא דאשר יולדו לא דרשינן לרבות נקבות דא"כ הל"מ למאי אהני ואם לדין שאתה דן מעצמך יש תשובה מאשר יולדו, והא דרבה בב"ח אמר ר"י לא מתרץ כן משום דלשיטתו אזיל דס"ל לקמן דמצרי שני שנשא ראשונה בנה שלישי הוי וא"כ ע"כ לא דרש דרשה דאשר יולדו דתלאן בלידה לפי' שני של רש"י: ועוד י"ל דרב הונא א"ר יפרש דתשובת רבנן היא כמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות שיכולים להשיב דשאני עמוני ומואבי דכתיב אשר קדמו ומה דלא ניחא להגמרא בכך דניחא לי' למימר אפילו ס"ל לרבנן כר' יהודה דהי' להם לקדם נשים לקראת נשים אבל לר"ה א"ר באמת צ"ל דגם רבנן כר"ש ס"ל: ובזה א"ש מה שהקשתי לעיל על פי' המשניות למה הזכיר תשובה אחרת שלא הוזכרה בגמרא די"ל דרצה לפרש שלא יקשה לרב הונא ואי משום דרב הונא א"ר נשאר בקושיא הרי גם ראב"י נשאר בקושיא לעיל (דף ס') ואעפ"כ פסקינן כוותי':
שם בנים ולא בנות דברי ר"ש: עיין במהרש"א שהקשה הא צריך להא דדרשינן לקמן ותירוצו דחוק דכיון דלא אתיא מבנים למה נקטי' ר"ש, גם הקשה לר' יהודה ל"ל אשר יולדו כיון דליכא ק"ו ע"ש, הגם דלפי מה שתירץ הרמב"ן לעיל אקושית התוספות שהקשו לר' יהודה דילוף עמוני ולא עמונית דא"כ נימא גם מצרי ולא מצרית דלר"י מרבינן מצרית מאשר יולדו לק"מ דלכך צריך אשר יולדו אבל לתירוץ התוספ' לעיל קשה, ומה שתירץ המהרש"א דר"י לא ס"ל כראב"י וא"כ הק"ו במקומה עומדת ולכך צריך אשר יולדו לא יתכן לפי מה שהקשו התוספ' לקמן (ד"ה הוי אמינא) דכמאן דריש אשר יולדו ולימא דדריש אליבי' תנא דמתניתן אע"כ דהתוספ' לא ס"ל הכי אלא שחכמים דמתניתן הם ר' יהודה וכמו שמוכח ג"כ מדבריהם (ד"ה הלכה) וכמו שאכתוב שם וא"כ ק' קושיות המהרש"א, אכן נ"ל דודאי אם נוכל לדרוש בנים למעט בנות דרשינן לכך שהוא הדרשה הפשוטה ולא למאי דדרשינן לקמן לרבות אותן שלא עמדו על הר סיני וזהו דקאמר ר"ש הלכה אני אומר פי' כך קבלתי מרבותי דילפינן בק"ו ואפי' למאן דלא יליף ק"ו עכ"פ צריך למילף מקרא דבני' ולא בנות, לכן לר"ש א"ש דדרשינן דרשה דלקמן מני' כיון דלא צריך למעט בנות דאתי' מק"ו והיכי דאיכא למדרש דרשינן ולא אמרינן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כדאמרינן בקדושין (דף ד') אבל לרבנן הקשה דלמעטו מבנים ולא בנות ולכן א"ש ג"כ דצריך ר"י אשר יולדו דלא נילף ממיעוטא דבנים למעט אף דליכא ק"ו ור"ש מוקי אשר יולדו לדרשא דלקמן למעובר' שנתגיירה כמו שכתבו התוספ' ולכן דרשה דלקמן מבני' אתי שפיר בין לר"י בין לר"ש ועיין לקמן (בתוספ' ד"ה הוי אמינא) דכתבתי עוד יישוב לקושית המהרש"א:
שם ולא בנות: עיין בריטב"א שהקשה דלמא דרשינן ולא בנות דאפילו דור שלישי אסור, ולענ"ד י"ל דלא מסתבר למידרש הכי דמהיכי תיתי יהי' חומרא בנקבות יותר כיון דלא הרעו יותר:
שם לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד: הרשב"א בזה הביא הירושלמי שהקשה עמוני ומואבי לר' יהודה מאי ישאו כיון שנקבות מותרות ומשני בירושלמי שמשחררין לו שפחה ועל זה הקשה הרשב"א א"כ גם במצרית הכא יש לומר כן ותירץ דא"כ לאו היינו מצרי שלישי אלא עבד משוחרר ע"ש, והנה בחלקת מחוקק ובבית שמואל באהע"ז (סי' ד' ס' כ"ב) מסופקים אם גר עמוני מותר לישא שפחה ע"ש, ולכאורה מהירושלמי משמע דאסור מדקאמר משחררין לו שפחה משמע הא בלא שחרור אסור לישא אותה, אלא דק"ל כיון דהירושלמי אזיל אליבי' דר' יהודה דק"ג אקרו קהל איך משחררין לו שפחה הא שפחה משוחררת אקרי קהל גרים וא"כ אסור' לעמוני, שוב ראיתי להמפרש בירושלמי שהוקש' לו כן ולכן רצה להגי' משיאין לו שפחה ולפ"ז יהי' בפי' בירושלמי שהותר בשפחה, ועכ"פ מוכח דעת הרשב"א כן מדהקשה דלישני דמצרי נושא שפחה, אכן מהרשב"א אין ראי' כ"כ להלכה ע"פ מה שכתב הב"ש (שם ס"ק ל"ה) שפסק זה תלי בפלוגתא שבין רמב"ם לר"ת דלרמב"ם י"ל דמותר לישא שפחה ולר"ת י"ל דאסור ע"ש א"כ י"ל דרשב"א ס"ל כרמב"ם אבל מהירושלמי מוכח להלכה כן ועיין מה שכתבתי לקמן (ע"ט.) בתוספות:
שם ברש"י ד"ה טריית יוכיחו. והוא בכלל: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דח"כ ה"ל ג' דורות ולא הוי דומיא דמצרי, והנה במהרש"ל מחק מדברי רש"י הנך תיבות דהוי דור ג', אכן מתוספות הרא"ש נראה דשפיר גרסינן כן וא"כ קשה, ומתחלה עלה בדעתי ליישב בזה מה שכתב רש"י לקמן עריות יוכיחו שכשרים לכל ישראל והקשה המהרש"א דה"ל לפרש שג"כ לא אסור רק עד דור ג', ולפ"ז י"ל דלא רצה לפרש כן דא"כ יקשה כקושית הרא"ש דאכתי מה להצד השוה שבהן שכן אסור ג' דורות משא"כ מצרי שלא אסור רק ב' דורות ולכן פירש שכן אינן אסורים רק לקרובים וא"כ מה שנוסף איסורן דור א' יותר ממצרי ודאי לא שקיל נגד הך חומרא דמצרי שאסור לכל ישראל ועריות לא אסורי' רק לקרובים, אכן כעת נ"ל עוד ביישוב קושית הרא"ש על פי מה שהקשה המהרש"א ג"כ אמה שפירש רש"י אעשה בהן נקבות כזכרים דהיינו בת בתו כבת בנו דהא עכ"פ תרווייהו בחדא מלתא הוי דהיינו בבת ולכן רצה לפרש ענין א' והשיב על פירושו ע"ש אכן לכאור' הי' אפשר לפרש דה"ק דעשה נקבות כזכרי' דהיינו בדור ראשון כמו שחייב על בנו כדילפי' בסנהדרין (נ"ד.) מערות אביך כך חייב על בתו או כמו שהוא חייב על בתו כך היא חייבת על בנה ובדור שני כמו שהוא חייב על אשת אחיו כן היא חייבת על בעל אחות' דה"ל איסור אחות אשתו וא"כ עשה נקבות כזכרים בב' דורות כמו במצרי: שוב ראיתי שלדברי רש"י הוא מפורש בירושלמי כאן דעשה נקבות כזכרים בת בנו כבת בתו אכן לא בלבד בירושלמי אלא גם בש"ס שלנו אמרינן כן בסנהדרין (ר"פ הנשרפין) דקאמר התם ג"כ שעשה נקבות כזכרים ומפרש הש"ס בתחלה דעשה בת בתו כבת בנו והשיב שם דכי הדדי כתיבי וזה לא שייך הכא, ולכן פי' רש"י כדפשיט לי' התם וה"ה ג"כ דמסקנת הגמרא שם דעשה בתה ובת בתה ובת בנה כבתו וב"ב ובת בנו שייך כאן אלא רש"י נקט מה דפשיט לי' להש"ס בתחלה, והנה בסנהדרין (שם) קאמר ג"כ מה להלן ג' דורות אף כאן ג' דורות והיינו ע"כ דחשבינן אותו ג"כ לדור לבד אף שאין איסור רק בב' דורות ואף דהכא אמרינן דעריות יוכיחו שלא אסור רק עד ג' דורות מכ"מ מדברי רש"י נראה דגרס גם הכא שלא אסר בהן רק ג' דורות כמו התם בסנהדרין ולכן פי' דהש"ס חשיב ג"כ אותו אבל לעולם לענין איסור לא אסורים לו רק ב' דורות כמו גבי מצרי ולכן דברי רש"י אתין שפיר:
בד"ה ורבנן. ואין כאן לאו דזונה דליכא מ"ד: משמע דלר"ע ע"כ לא משכחת חלל דח"ע וא"כ ק' כיון דר"ש הוא כר"א כמש"כ התוספ' בסנהדרין (נ':) וכן כתב התוספ' הרא"ש לעיל (דף נ"ט) א"כ איך קאמר לקמן לדידי לא ס"ל דראב"י תיפוק לי' דלא משכחת חלל דחייבי ע' כלל לדידי', אכן לא ידעתי מי הכריחו לכך דהא גם לר"א משכחת בעולה שאינו זונה כגון בממאנת וכדאמרינן לעיל (נ"ט:), א"נ משכחת גם חלל מחייבי ע' דלא הוי זונה כגון שמצרי נשא בת ישראל דנעשית זונה מחייבי ע' שאין לה רק דין ע' לדעת המשנה למלך ואם נשאת לכהן וילדה הולד חלל מח"ע וכמו שכתבתי לעיל (ס') ע"ש, ועוד משכחת אפילו בכה"ג חייבי ע' שאינה זונה כגון שנשא מוכת עץ דלפי מה דס"ל לר"ש (שם) מוכת עץ אסורה לכה"ג מכח ע' דבתולה ע"ש בתוספ' וא"כ שפיר משכחת ח"ע בשאינה זונה:
בד"ה לישנא אחרינא תלאן בלידה תלה הבנים באם: ק"ק דהתינח לרב דימי אר"י דס"ל לקמן הכי אבל לרבה בב"ח אר"י דס"ל לקמן בנה שלישי הוי מא"ל דלא שייך דרשא זו, והנה לפמש"כ המהרש"א דהא דמצריך ר"י דרשה דאשר יולדו היינו משום דלא ס"ל כראב"י א"ש די"ל דודאי ר"י ס"ל הך דרשה דאשר יולדו וס"ל דבנה שני הוי אבל לרבה בב"ח אר"י דמתרץ לעיל רבנן כראב"י וא"כ כוותי' ס"ל לא צריך קרא להכי לרבות נקבות ולכן לא דרש מיני' דבנה שני הוי אבל לפי מה שתירצתי לעיל אקושית המהרש"א דאצטריך אשר יולדו למעט מדרשה דבנים ולא בנות הרי צריך ג"כ לרבב"ח אר"י א"כ ק' אע"כ מוכח לכאורה כפי' קמא דרש"י: ונ"ל דהנה לכאורה עוד ק' אפי' שני של רש"י דרבי יהודה יליף מאשר יולדו דהולך אחר האם א"כ מנ"ל הך דרשה דלקמן דה"א מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד ובשלמא לפי' הראשון י"ל דתרתי ש"מ אבל לפי' השני וכן לרב דימי אר"י לקמן דדרש מאשר יולדו דהולכין אחר האם קשה, אבל י"ל דלפי הנראה מסוגי' דלקמן הא דאמר רבא מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה אי אמרינן עובר ירך אמו הוא טעמא דרבא בפשיטות א"ש דכל זמן שהוא מעוברת ממנו אינו גוף לעצמו וא"כ ההוי אמינא דמעוברת שנתגיירה יחשב הבן מצרי ראשון ג"כ לא שייך רק אי אמרינן עובר לאו ירך אמו הוא דאז הוא גוף לעצמו והוי כמו שנתגייר אחר שנולד כבר בגיותו והוי מצרי ראשון אבל אי אמרינן עובר ירך אמו א"כ בשעת גירות דאמו עדיין הי' כמי שלא נולד וכמו שנתגיירה קודם שנתעברה ממנו דאז פשיטא דמצרי שני הוי והשתא כיון דפליגי תנאי בחולין (בפרק א"ט) בהך דעובר ירך אמי וכמו שהאריכו התוספ' בזה בסנהדרין (פ':) ע"ש א"כ י"ל דרבי יהודה ור"ש ג"כ בהא פליגי דר"ש ס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ולכן צריך קרא דבן מעוברת שני הוא דה"א היא ובנה חד ולא מיותר לתלאן הכתוב בלידה אבל רבי יהודה י"ל דס"ל עובר ירך אמו הוא ולכן ל"צ קרא להורות דבן מעוברת שני הו' ושפיר מוקמינן לתלאן הכתוב בלידה, אכן לפ"ז לרב דימי אר"י דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ואעפ"כ מוקי אשר יולדו לתלאן הכתוב בלידה ע"כ צ"ל או דבאמת ס"ל היא ובנה חד או דס"ל דתרתי איכא למישמע מינה אבל רבה בב"ח אר"י י"ל דס"ל דצריך קרא שלא תימא היא ובנה חד ולכן לא מיותר לתלאן הכתוב בלידה היינו משום דס"ל עובר לאו ירך אמו אבל לעולם מודה למ"ד עובר ירך אמו דמוקי קרא להכי ולכן ל"ק מה שהקשינו לעיל לרבה בב"ח אר"י איך מוקי להך דרבי יהודה דתלאן הכתוב בלידה די"ל דהוא מודה דר"י ס"ל כן משום דס"ל עובר ירך אמו הוא וא"ל אי ס"ל עובר ירך אמו הוא א"כ ל"ל קרא דתלאן הכתוב בלידה ודבתר אמו שדינן דהא מסוגיא דלקמן נראה דרק אי אמרינן עובר לאו ירך אמו הוא צריך קרא להכי י"ל דלרבי יהודה אצטריך שפיר לאשמעינן עי"ז דנקבות אסורות ועיין מש"כ בזה לקמן: ובזה נ"ל דעת הרמב"ם (פי"ב מהל' א"ב) שכתב דמעוברת שנתגיירה בנה שני הוא ואח"כ כתב דמ"ש שבא על מ"ר בנה שני הוי מדכתיב אשר יולדו, ולכאורה איך יליף תרתי דרשות מאשר יולדו ואפי' נימא דס"ל דלרב דימי תרתי שמעת מני' מלבד דדוחק הוא לומר כן מכ"מ ה"ל להביא גם אהא דמעוברת דרש אשר יולדו, אבל לפ"ז א"ש כיון דהוא פסק עובר ירך אמו הוא (בפ"ד מהל' איסורי מזבח) א"כ למעוברת ל"ל קרא ולכן לא הביא קרא רק אדרשה דהלך אחר האם: והנה הרב המגיד הביא שם פלוגתא בין הרמב"ם ובין רש"י ורמב"ן דלהרמב"ם ילפינן מאשר יולדו דלעולם הולכין אחר א"ר בין שהוא מ"ר בין שהיא מ"ר ולרמב"ן לעולם הולכין אחר האם בין להקל בין להחמיר. ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו הוצרך לכתוב כך והרמב"ן לשיטתו הוכיח ג"כ כדבריו דלכאורה אכתי קשה להרמב"ם ל"ל קרא דאשר יולדו דהולכין אחר האם כיון דפסק עובר ירך אמו הוא הרי מהגמרא נראה דאי אמרינן עובר ירך אמו הוא לא מצרכינן קרא להכי אכן לשיטת הרמב"ם דהולכין אחר האב להחמיר שפיר מצרכינן קרא להכי וא"ש אבל רש"י והרמב"ן כתבו דבריהם ארב דימי אר"י דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ושפיר מצרכינן קרא דהולכין אחר האם אפילו להקל: א"נ י"ל דהם אפי' להלכה כתבו כן וס"ל כדעת ר"ת בתוספ' דסנהדרין הנ"ל דס"ל עובר לאו י"א הוא להלכה והרמב"ן לשיטתו ג"כ הוכיח שיטתו ע"פ מה שהקשה הטורי אבן במגילה (דף י"ד) לשיטת הרמב"ן דנתינה לא אסורה רק דור ראשון מדאורייתא א"כ מאי פריך מצרי שני במה יטהר הא קושית התוספ' במקומה עומדת דישא נתינה דלא שייך תירוצם דאזיל בתר דידה דא"כ הוא נתין שני וג"כ כשר ותירץ כיון דאמרינן דאזלינן בתר דידה א"כ אינו נקרא מצרי שלישי דלא אזיל בתר אב כלל ע"ש, אכן התינח אי אזיל לעולם בתר דידה אפילו להקל אבל אי להחמיר אזיל בתר אב א"כ לעולם הקושיא במקומה עומדת דלמא הא דהתיר קרא מצרי ג' הוא בשנשא מצרי שני נתינה ואי לאו דהתיר קרא מצרי שלישי הוי אזיל להחמיר בתר אב אע"כ הוכיח הרמב"ן לשיטתו דלעולם אזלינן בתר אם לרב דימי אר"י אבל להרמב"ם לשיטתו אין זה ראי' דהוא ס"ל דנתינה לעולם אסורה גם שאר דורות וא"כ שייך שפיר תירוץ התוספ':
שם בתוספ' ד"ה מצרי שני. אלימא מחלל ואלמנה: לא ידעתי למה נקטו חלל דזה לא מעלה ולא מוריד כיון דאחלל איכא למיפרך שכן יצירתו בעבירה, וצריך לומר ע"כ אלמנה יוכיח והרי אלמנה ליכא למיפרך שכן ביאתו בעבירה לחזור הדין דהא הכא ג"כ ביאתו בעבירה וא"כ גם מאלמנה לחוד איכא למילף:
בא"ד. במצרי שכן ע': עיין במהרש"א מ"ב שהקשה למה לא הקשו בקיצור אר"ל כן, ולענ"ד י"ל דאר"ל לא הוי מצי למיפרך די"ל דס"ל כר' זכאי ומדלא הכשיר הכתוב רק גיורת מכנה מוכח דמב' עממים לא וא"כ גזירת הכתוב היא אבל לר' יוחנן הקשו שפיר כיון דהוא לא ס"ל כר"ז אלא מוקי קרא לב' עממים א"כ מהיכי תיתי לפסול, אכן לפי מה שכתב הריטב"א דמה דקאמר ר' יוחנן ללישנא בתרא ומעם שיש בו ב' עממים יליף כן מדכתיב מעמיו ולא מעמו יש לתרץ קושית התוס' דהוי אמינ' דמדכתיב מעמיו אתי למעט בת מצרי שהוא עם א':
בא"ד. יש חלל מח"ע: הנה התוספ' נסתפקו לקמן אם חללה הבאה מחייבי ע' היא בלאו או בע', והמשנה למלך (בפרק י"ט מהל' א"ב) כתב לדעת הרמב"ם דהיא בלאו, ולכאורה לתירוץ התוספ' דהכא מוכח שהיא בע' דלפי מה דמבואר לעיל (נ"ה:) בכל חייבי לאווין וע' חייב בהעראה ולפמש"כ התוספ' (שם) אינה ראוי' להתעבר בהעראה אפילו למ"ד העראה זו הכנסת עטרה וא"כ אכתי איך תרצו התוספ' הכא דנילף מחלל דחייבי ע' הא מכ"מ נולד מאיסור לאו דכשהערה בה נעשית חללה וחל עלי' איסור לאו וכשגמר ביאתו ונתעברה נולד מאיסור לאו ובשלמא ממה דאמרינן יש חלל מחייבי ע' לא קשה היאך משכחת דהא כשנתעברה מחלל כבר היא בלאו די"ל דיש נפקותא דאי אין חלל מח"ע היא עצמה לא נעשית חללה אבל אתירוץ התוספ' ודאי קשה אע"כ מוכח לכאורה דחללה הבאה מאיסור עשה ג"כ אינה רק בע', אכן לפ"ז ק"ל על הרמב"ם דס"ל דהיא בלאו דלדידי' קושית התוספ' במקומה עומדת, ויש ליישב זה דשיטת הרמב"ם כמש"כ הריטב"א בקידושין (דף ע"ז) דאף דהעראה כגמר ביאה זה דוקא בשלא גמר ביאתו אבל בשגמר לא נעשה זונה עד גמר ביאה בבא על אחותו וא"כ ה"ה הכא נמי מכח תירוץ התוספ' אין ראי' שחלל מח"ע הוא בע':
בד"ה שכן. הבא על בת ישראל: לכאורה אין זה קושיא לפמש"כ לעיל (מ"ה.) דאמוראי ננהו אליבי' דר' יוחנן ע"ש, אכן ז"א דהא הכא הוא רבה ב"ב חנא אליבי' דר"י והוא גופא קאמר בשם ר"י דהולד ממזר לעיל (מ"ו.), אבל מכ"מ לפענ"ד י"ל כיון דודאי גם ר"י מודה דאיכא תנאי דס"ל דהולד כשר דהא אפילו סתמי דמתניתן משכחינן כן כמו שכתבו התוספ' (ס"פ קמא) לעיל א"כ פריך דכי ס"ד דהם כולהו יסברו כר"ש, א"נ י"ל דלשאר אמוראי פריך דס"ל דהולד כשר דכיון דאין לנו אוקמתא רק הך דר' יוחנן א"כ יקשה להו ק"ו דר"ש ובודאי לא יסברו כוותי' דר"ש להתיר מצרית:
בד"ה מחלל. ותירץ דשמא חללה: כבר כתבתי לעיל מה שכתב המ"ל לדעת הרמב"ם דחללה מח"ע היא בלאו וא"כ קושית התוספ' דהכא במקומה עומדת, ועוד ק"ל לפי מה שכתב התוספ' הרא"ש לעיל (דף ס') נראה מדבריו דס"ל דחלל מח"ע היא בלאו וא"כ קשה לדידי' מסוגיא דהכא, ולכן נ"ל ביישוב קושית התוספ' דה"ק דילפינן מחלל דח"ע דכמו שכה"ג שבא על הבעולה אף דליכא אלא איסור ע' מכ"מ הולד בין זכר בין נקבה פסול ה"ה במצרית שניי' שנולד ג"כ ע"י מצרי ראשון שאיסורו איסור ע' ואי נימא עכ"פ הכא הי' ביאתו בעבירת ע' והכא לא עריות יוכיחו וע"כ אין זה נוגע כלל אי הולד הוא באיסור ע' או לאו דאדרבא אם הוא בלאו כש"כ שי"ל דילפינן מחלל דאם התם ע"י איסור ע' נעשה איסור לאו בנקיבות כש"כ דבמצרית עכ"פ נעשה איסור ע' בנקיבות ממצרי ראשון שאיסורו איסור ע' ובזה מתורץ קושית התוספ', אכן לפ"ז ק' על הרא"ש למה הוצרך הכא לתרץ כתירוץ התוספ' כיון דלדידי' ע"כ צ"ל כדכתבנו א"כ קושית התוס' ממילא ל"ק:
בד"ה הלכה. דא"כ אמאי פליג עליו ר"י: ודאי כל פלוגתות שבש"ס תלי בהלכה למשה מסיני שכל אחד קבל שיטתו מרבותיו בשם הלכה למשה מסיני אבל הכא דייקו מכ"מ שפיר דא"כ אמאי פליג ר"י כיון דאמר אם הלכה נקבל הרי שלא היה לו קבלה מתנגדת לשיטת ר"ש וא"כ למה לא קבל מיני' קבלתו אע"כ שגם ר"ש ל"ק בשם הלכה למשה אלא בשם רבותיו שדנו כן מעצמם מק"ו וכיון דהק"ו לא ס"ל לר"י לכן לא קבל מר"ש קבלתו מרבותיו, אכן לפי מה שכתב המהרש"א דתנא דמתניתן אינו ר' יהודה לכאורה אין ראי' די"ל דחכמים באמת הודו:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0