יבמות עז ע"א

דף עז - א

אקשי להו דואג כל הני קושייתא [כל אותן קושיות] שהקשה בתחילה לאבנר.

אישתיקו החכמים שבבית המדרש, ולא ידעו להשיבו.

בעי רצה דואג לאכרוזי עליה, על דוד, שפסול הוא לבוא בקהל.

מיד קם איש בשם "יתרא", שהיה חתנו של ישי, אבי דוד, ומנע מדואג להכריז על דוד שהוא פסול לבוא בקהל!

ומבארת הגמרא, שמצינו לאיש הזה שתי שמות -

מצד אחד מצינו בספר שמואל [ב פרק יז כה] שהיה שמו יתרא הישראלי, דכתיב:

"ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב, על הצבא.

ועמשא היה בן איש, ושמו של האיש - יתרא הישראלי, והוא האיש אשר [האיש ההוא, אביו של עמשא] בא אל אביגיל, בת נחש".

וישי, אבי דוד, נקרא "נחש", היות והוא היה אחד מארבעת הצדיקים שלא מתו אלא בעטיו של הנחש, שגרם מיתה לאדם.

הרי למדת, ששם אביו של עמשא הוא "יתרא הישראלי".

ומאידך, כתיב בדברי הימים שהיה לו שם אחר: "ואבי עמשא - יתר הישמעאלי".

אמר רבא: מלמד הכתוב, שקרא ליתרא הישראלי בשם "יתר הישמעאלי", שחגר יתר את חרבו כישמעאל, ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו - ידקר בחרב! כך מקובלני ^[1] מבית דינו של שמואל הרמתי: רק עמוני אסור לבוא בקהל, ולא עמונית. רק מואבי אסור לבוא בקהל, ולא מואבית.

ותמהינן: ומי מהימן יתרא להעיד עתה על כך?

והאמר רבי אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה בשם רבו, ובא -

אם קודם מעשה [קודם שבאת הוראה לידו] אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו, אז שומעין לו.

ואם לאו, אין שומעין לו, כי שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה. ^[2]

ומשנינן: שאני הכא, דהא שמואל ובית דינו קיים! ובדבר העשוי להתגלות כשקר - לא משקר בו אדם. ^[3] אלא שגם אם יש לנו הלכה למשה מסיני על כך, מכל מקום - קשיא נימוקו של הכתוב לאסור את העמונים והמואבים.

שהרי אמרה תורה שטעם איסורם הוא "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם", והרי אף נשים היה להם לקדם בלחם לקראת נשים, ומכח הנימוק הזה לא היה מקום לחלק בין זכרים לנקבות! ^[4]

ומשנינן: לא היה לנשים לקדם לקראת נשים, הואיל ואין דרך אשה לצאת מביתה, וענין זה למדוהו בבבל ובארץ ישראל משני מקורות שונים:

הכא, ^[5] תרגמו [כאן, בבבל, תירצו]: כל כבודה בת מלך פנימה. ^[6]

במערבא [בארץ ישראל] אמרי, ואיתימא רבי יצחק אמר זאת: אמר קרא: "ויאמרו אליו [המלאכים לאברהם, כשבאו לבשרו על לידת יצחק]: איה שרה אשתך?

ויאמר: הנה באוהל". - כי אין דרך אשה לצאת מביתה.

כתנאי, תנאים נחלקו בדבר מהיכן נלמד היתר הנקבות בעמון ומואב:

כתיב: "לא יבוא עמוני", הרי למדת, עמוני ולא עמונית.

וכתיב "לא יבוא מואבי". מואבי ולא מואבית, דברי רבי יהודה. ^[7]

רבי שמעון אומר מקור אחר לכך:

הואיל ואמר הכתוב בטעם האיסור "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", והרי דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם.

דרש רבא: מאי האי דכתיב בספר תהילים, שאמר דוד, "אנה ה', כי אני עבדך. אני עבדך בן אמתך, פתחת למוסרי"?

אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם: שני מוסרות [רצועות שקושרים בהם העול על הבהמה] שהיו עלי - פתחתם [פתחת אותם], בכך שהתרת את הנקבות של עמון ומואב.

ואלו הן שני ה"מוסרות" שהותרו: רות המואביה ^[8] שדוד בא ממנה, ונעמה העמונית, אמו של רחבעם בן שלמה, שממנה יצאו מלכי בית דוד. ^[9]

דרש רבא: מאי האי דכתיב בספר תהילים, שאמר דוד "רבות עשית, אתה ה' אלהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו".

"אלי" לא נאמר, אלא "אלינו" - מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד, זקנו.

ואמר לו דוד לרחבעם נכדו, בנה של נעמה העמונית: עלי ועליך - נאמרו שתי המקראות הללו ["עמוני" ולא נעמה העמונית, "מואבי" ולא רות המואבית, מהרש"ל ^[10]].

וזה הוא שאמר דוד: "נפלאותיך ומחשבותיך - אלינו", אלי ואל רחבעם, בן בני, חשבת לטובה, כשהתרת את הנקבות של עמון ומואב.

דרש רבא: מאי האי דכתיב שאמר דוד "אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי"?

אמר דוד: אני אמרתי "עתה באתי", זה עתה, בשעה שנמשחתי, באתי לגדולה, שזה ומקרוב פסקו לי גדולה זו.

ולא ידעתי שכבר במגילת ספר [היא התורה, ראה מהרש"א] כבר כתוב עלי!

כלומר: לא ידעתי שכבר מימי אברהם נכתב עלי ב"מגילת ספר" של התורה.

שהרי התם, בבנות לוט, שמהן יצאו עמון ומואב, כתיב: "הנמצאות".

והכא, בבחירת דוד כתיב: "מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו. ^[11]

אמר עולא אמר רבי יוחנן: בת גר עמוני - כשרה לכהונה, ומפרש לה ואזיל.

קא סלקא דעתין לפרש: בת גר עמוני שנתגיירה אשתו עמו, והיתה הורתה ולידתה של בתו בקדושה, הרי הבת הזאת כשרה לכהונה.

אמר הקשה ליה רבא בר עולא לעולא: כמאן, כשיטת מי נאמרו דברי רבי יוחנן?

שהרי ממה נפשך תיקשי:

אי כרבי יהודה, הא אמר: בת גר זכר הרי היא פסולה לכהונה כבת חלל זכר, ואיך הכשיר רבי יוחנן בת גר עמוני!?

ואי כרבי יוסי, החולק על רבי יהודה - הרי פשיטא שמותרת היא לכהונה, דהא אמר רבי יוסי: אף גר שנשא גיורת - בתו כשירה לכהונה!

כלומר: לא מיבעיא שבתו של גר שנשא ישראלית כשרה, אלא אף אם נשא הגר גיורת, אין הבת פסולה לכהונה.

ואם כן, לשיטת מי חידש רבי יוחנן שבת גר עמוני כשרה לכהונה?!

והוסיף רבא בר עולא להקשות:

וכי תימא לבאר, שלא הכשיר רבי יוסי, אלא בהנך דראויין לבוא בקהל.

אבל האי, גר עמוני, דאין ראוי לבוא בקהל - לא אמר רבי יוסי שבתו כשרה לכהונה, וזהו חידושו של רבי יוחנן להתירה בכהונה.

מנא ליה, מהיכי תיתי לומר כן?

שמא תאמר, דיליף [הוה סלקא דעתין ללמוד] מכהן גדול באלמנה, שהואיל ואינו ראוי בה, בתו חללה ופסולה לכהונה - אף אני אביא בת גר עמוני, שיש בה פגם של איסור קהל, ולכן היא פסולה לכהונה.

הרי איכא למיפרך:

מה לכהן גדול באלמנה, שבתו פסולה לכהונה, שכן ביאתו של הכהן הגדול באשתו האלמנה בעבירה היא, שהרי הוא אסור באלמנה.

אבל עמוני שנתגייר, הרי מותר הוא באשתו העמונית שהתגיירה עמו. ^[12]

שמא תאמר, חלל, הבא מכהן שבא על פסולי כהונה, יוכיח, שבתו פסולה לכהונה, כיון שיש בו עצמו פגם, היות שהוא נולד מביאת איסור, אף שעתה אין בביאתו של החלל שום עבירה [שהרי לא הוזהרו כשרות שלא להנשא לחללים], ובכל זאת בתו של החלל פסולה -

אף אני אביא גר עמוני, שתהא בתו פסולה, למרות שלא היה איסור בביאה שהיא נולדה ממנה, כיון שפגום הוא אביה, שהרי אסור לבוא בקהל.

יש לפרוך: מה לחלל, שכן יצירתו בעבירה, שנולד מביאת כהן בפסולי כהונה האסורים לו, ולפיכך פוסל הוא את בתו. תאמר בגר עמוני, שכן אין יצירתו בעבירה.

אלא יש לומר, שהיה מקום ללמוד מהצד השוה:

כהן גדול באלמנה יוכיח, שאין יצירתו בעבירה, ובכל זאת פוסל את בתו.

וחזר הדין, לא ראי זה [כהן גדול באלמנה] כראי זה [חלל].

ולא ראי זה כראי זה.

אבל הצד השוה שבהן: שאינו ברוב קהל, כלומר: אינן כשאר רוב ישראל, אלא יש בהם צד פגום, שהכהן גדול ביאתו בעבירה, וכמו כן החלל יצירתו בעבירה, ולכן בתו פסולה.

אף כאן, עמוני שהתגייר, שאינו ברוב קהל, שהרי אסור הוא לבוא בקהל, ולכן תהא בתו פסולה לכהונה.

ולכן הוצרך רבי יוחנן לחדש שהיא כשירה.

אי אפשר לומר כן! ופשיטא שאין בת גר עמוני שנשא עמונית פסולה לכהונה, כיון דאיכא למיפרך:

מה להצד השוה שבהן - בת כהן גדול באלמנה, ובת חלל - שכן יש בהן צד עבירה, כי בת כהן גדול באלמנה הרי יצירת הבת היא בעבירה, ובת חלל הרי יצירת אביה היא בעבירה.

תאמר בבת גר עמוני שנשא גיורת עמונית, שאין כאן צד עבירה כלל.

ומאחר שביאר רבא בר עולא שאין מקום לאסור בת גר עמוני שנשא גיורת עמונית, ואין חידוש לומר שהיא כשירה לכהונה, הוסיף ואמר לו לעולא: דילמא בעמוני שנשא בת ישראל, שהיא אסורה לו, קאמרת, שמכל מקום היא כשירה לכהונה.

וחידוש יש בדבר, שאף על גב דביאתו בעבירה, ויש לדמותו לכהן גדול באלמנה, שביאתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה, בכל זאת בעמוני, אין הדין כן, אלא בתו כשירה לכהונה [וכדמפרש הטעם לקמן מ"בעמיו"].

אמר ליה עולא לרבא בר עולא: אין, אכן זו היתה כוונתי בדברי רבי יוחנן, שאמרתי משמו.

דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בת גר עמוני שהוא פסול קהל, ובכל זאת נשא בת ישראל, וביאתו בעבירה.

וכמו כן בת מצרי שני, ^[13] שהוא פסול קהל, ונשא בת ישראל, וביאתו בעבירה - רבי יוחנן אמר: כשירה הבת לכהונה.

וריש לקיש אמר: פסולה הבת לכהונה.

ומפרשינן טעמייהו:

ריש לקיש אמר: פסולה, דיליף לה מכהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה.

רבי יוחנן אמר: כשירה.

הא דתניא עמוני ולא עמונית דברי ר' יהודה. לא קשי' לי' מצרי ולא מצרית דהתם מפרש בהו קרא אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה כדלקמן.

והא"ר אבא א' רב ת"ח אפי' שמור' הורא' ובא אם קודם מעש' אמר שומעין לו ואחר מעשה אין שומעי' לו ואומ' בתוס' דדוקא מילתא דשייכ' בדידיה כי הכא כי הוא נשא בת ישי כדכתיב אשר בא אל אביגל בת נחש שהיא בת ישי כדאית' בבא בתרא ודוק:

שאני הכא שהרי שמואל ובית דינו קיים פרש"י זכרונו לברכ' ומילתא דעביד' לאיגלויי הוא ולא משקר בה ולא נהירא דודאי טעמא דאין שומעי' לתלמיד חכם אינו משום דחיישי' אשקרא כי ח"ו אלא דחישי' שמא מתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אמ' בדדמי כסבור שקבל מרבו וכי איתיה לרבו קיים ודאי שדייק שפיר ולא אמר אפי' בדדמי וכל הני מילי אי אמר מגמ' אבל כשאומר מסברא והביא ראיה לדבריו שומעי' לו וזה פשוט:

אמר עולא א"ר יוחנן בת גר עמוני כשרה לכהונה פי' ואפילו לכ"ג אם היא בתולה כיון שהורתה ולידתה בקדושה:

אמר ליה רבא בר רב יהודה וכו' פי' דקס"ד דקאמר ר' יוחנן בבת גר עמוני שנשא גיור' ולהכי פרכי' דאי כר' יהודה אמר לה הא ליתא דהא אמר בת גר זכר כבת חלל זכר שהיא פסול' אפי' לכהן הדיוט וכדאי' במ' קדושין (דף ע"ו) ואי כר' יוסי פשיטא הא א"ר יוסי אף גר עמוני גיורת בתו כשרה לכהונ' ואפי' לכ"ג ומאי אשמועי' ר' יוחנן:

וכ"ת הני מילי בהנך דראויין לבא בקהל פי' וכ"ת דאי לאו דר' יוחנן ה"א דההיא בר' יוסי בהנך גרים שהן ראויין לבא אבל בהנך שאין ראויין לא קאמר ר' יוסי:

מ"ל כלומר מהיכא הוה אתיא לן למימר דפסיל ר' יוסי בהנהו שאין ראויין לבא בקהל. דיליף מכ"ג באלמנה פי' ומשום שיש פגם דאסור לו הבת פסולה לכהונה ה"נ שיש בהם פגם דאיסור קהל בתם פסולה לכהונה:

מה לכ"ג וכו' עד מה הצד השוה שבהם שכן יש בהן צד עבירה פי' הילכך בלאו דר' יוחנן פשיט' לן מדר' יוסי שהיא כשירה לכהונה ומה אשמועי' ר' יוחנן דילמא ודאי בעמוני שנש' את ישראל אשמועי' ר' יוחנן דאע"ג דביאתה בעבירה מכשרי לר' יוסי א"ל אין ולקמן מפרשי' בגמ' טעמא וגלי בה קרא מדבעי' כי אם בתולה מעמיו:

א) ובשלמא אי לאו גיירה ניחא שנשאה שלמה דכל זמן שלא נתגיירה לא שייך איסור דמצרית ראשונה ואיסור הבא על הנכרית דחייב משום נשג"א עדיין לא נתקן עד בית דינו של חשמונאי וגם קנאים פוגעין בו ליכא דלא שייך רק בצנעא אבל בפרהסיא לא ושמא שלמה בצנעא לקחה אבל כיון דגיירה קשה היכי נשאה דהא הויא לה מצרית ראשונה:

כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל. ותימה שהרי גם בנו מותר לבא בקהל דהא אמרינן בא סנחריב ובלבל כל העולם כולו. וי"ל שאני הכא משום (דאמרינן כה"ג) [דכתב בה"ג] שמצרים חזרו למקומן דכתיב מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואע"ג דגבי עמון נמי כתיב ושבתי את שבות בני עמון התם לא כתיב שום זמן ושמא עדיין לא בא אבל גבי מצרים כתוב מקץ ארבעים שנה וא"כ מסתמא שבו למקומן. ובתוספתא קאמר בהדיא אמר לו ר"ע מנימין טעית בא סנחריב ובלבל כל העולם כולו ומ"מ פריך שפיר הכא וכי תימא הנך אזלו לעלמא וכו' שהרי בימי שלמה עדיין לא בלבל אותם סנחריב:

תובד"ה אם קודם מעשה כו' כגון עמשא שהיה צריך כו' שהרי בת ישי נשא כו' עכ"ל צ"ל יתרא במקום עמשא וכן הוא בנ"י דיתרא נשא את אביגיל ועמשא בנם היה כדמוכחי קראי בדברי הימים:

גמ' עלי ועליך נאמרו שני מקראות הללו פי' מהרש"ל ב' מקראות עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ואין לשון ב' מקראות משמע כן אבל הב' מקראות היינו לא יבא עמוני ומואבי גו' ומקרא דעל דבר אשר לא קדמו גו' דמתרוייהו הני קראי ילפינן היתירא דעמונית ומואבית ודרשות תרוייהו יכולין להיות אמת:

תוס' בד"ה מכ"ג באלמנה כו' קשה אמאי לא נידון לר' יוסי מחלל ומצרי ראשון שתפסל בת עמוני כו' וי"ל דקסבר ר' יוסי כיון דבת מצרי ראשון כו' עכ"ל ולפום ריהטא אכתי לא יצאנו מידי קושייתם דכיון דר' יהודה אית ליה דאיכא למימר מה הצד בכה"ג מי יימר לן דר' יוסי פליג בהא עליה דנימא דלא פליג עליה אלא בגר דראוי לבא בקהל משום דלא חשיב מה הצד שאין ברוב קהל אבל בעמוני לא פליג עליה דר' יהודה כיון דאינן ראוין לבא בקהל ומהיכי תיתי ליה דקאמר פשיטא דר' יוסי פליג עליה דר' יהודה כו' נמי בגר עמוני דאין לעשות מה הצד מפסול כהונה ופסול קהל ודלמא הא אשמועינן עולא דבת גר עמוני כשרה לר' יוסי משום דאין לעשות מה הצד בכה"ג וי"ל דכיון דר' יוסי מכשיר בס"פ אלמנה בבת מצרי שני אע"ג דאין ראוי לבא בקהל ולא יליף ליה מהאי דינא מחלל ומצרי ראשון ע"כ היינו משום דאין לעשות מה הצד מפסול קהל ומפסול כהונה ומיהו אהא דבעי למימר וכ"ת בהנך דראויין לבא בקהל אבל בהנך דאין ראוין לבא בקהל לא ה"מ למפרך מהא דמכשר ר' יוסי בת מצרי שני דאיכא למימר דמה למצרי שני שכן עשה אבל בגר עמוני דאיכא לאו אימא דפסולה הבת ומיהו יש להקשות דר' יוסי סבר התם דמצרי שני אינו פוסל בביאה ואמאי לא נילף שיפסול בביאתו מחלל מצרי ראשון דהשתא אנו עושין שפיר צד השוה ממה שאינן ברוב הקהל ולחד תירוצא שכתבו התוס' הא דלא נילף בגר בעלמא שיפסול בביאה מחלל ומצרי ראשון יתורץ נמי הכא דמה להנך שכן זרעם פסול תאמר בגר מצרי שני שבתו כשרה דלענין בתו ליכא למילף מהתם כמ"ש גם לפי מה שכתבו דלא ילפינן פסול ביאה מאיסורי כהונה ניחא:

בד"ה ר"ל אמר פסולה כו' ולא יפרש מלתיה דת"ק כמו שמפרש ר' יוחנן כו' עכ"ל וצ"ל לפלוגתא דר' יוסי ורשב"ג דת"ק סובר בת גר עמוני פסול ולא נקט במלתיה כל שזרעו פסול כו' לגבי רשב"ג דא"כ הוה משמע דהוא מודה לרשב"ג דאין כל זרעו פסול אלא לת"ק לגבי רשב"ג נמי נקט במלתיה כל שאתה נושא בתו כו' ובגר עמוני אין אתה נושא בתו ורשב"ג לגבי ר' יוסי נקט האי לישנא דר' יוסי ודאי מודה לרשב"ג דבת גר עמוני כשרה מדנקט בברייתא האי לישנא כל שזרעו פסול כו' ודו"ק היטב:

בתוס' ד"ה כתנאי עמוני כו' לר' יהודה תקשי ליה מצרי ולא מצרית כו' עכ"ל מיהו ר"ש דפליג עליה דר"י ודריש ליה מעל דבר אשר לא קדמו כו' לאו מכח הך קושיא דמצרי ולא מצרית דהא לר"ש שרו הנקבות מיד ושפיר איכא למימר נמי מצרי ואדומי ולא מצרית ואדומית אלא דלא דייק ליה עמוני ומואבי מצרי ואדומי למעט הנקבות דכל התורה בלשון זכר נאמר:

ד"ה מכ"ג באלמנה כו' אבל הכא גר עמוני כו' קשה אמאי לא נידון לר"י מחלל ומצרי ראשון כו' והתם בשאר בנות עובדי כוכבים פרכינן דליכא למילף ממצרי ראשון משום דאינו ראוי לבא בקהל אבל הכא בגר עמוני ממצרי ראשון לחודיה איכא למילף ויש ליישב דאיכא למפרך מה למצרי ראשון שכן הנקבות אסורות כזכרים משא"כ בגר עמוני דהכי פרכינן לקמן ולכך איצטריך למימר חלל יוכיח וק"ל:

בא"ד ואין להקשות דנילף שיפסול גר בביאתו כו' דגר חשוב ברוב קהל לרבנן כו' עכ"ל ק"ק דע"כ האי תירוצא אינו מספיק לר' יוסי דס"ל בהדיא פרק אלמנה דמצרי שני אינו פוסל בביאה ולא נילף ליה מחלל ומצרי ראשון אינו אע"ג דמצרי שני אינו ברוב קהל וע"כ אית לן למימר כתירוצם הב' שכתבו דמה להנך שכן זרעם פסול כו' ולישנא דר"י פ' אלמנה בהדיא הכי הוא כל שזרעו פסול פוסל כו' ודו"ק:

בא"ד אבל ק' דמחזיר גרושתו נילף שיפסול בביאתו מחלל ומצרי ראשון כו' עכ"ל וליכא למפרך מה להנך שכן זרעם פסול תאמר במחזיר גרושתו דזרע כשר דזרע שיפסול נילף נמי בהאי דינא דחלל ומצרי ראשון והיא תועבה איכא לאוקמא אהיא תועבה ואין צרתה תועבה כדאמרינן פרק החולץ ורש"י פירש שם דלענין פסול בביאה במחזיר גרושתו ליכא למילף והתוס' דחו פירושו סוף פ"ק דלענין שתיפסל בביאתו מתרומה ודאי דאיכא למילף מהאי דינא גם מק"ו דאלמנה לכהן גדול אי לאו האי סברא שכתבו דאין חללה כו' ודו"ק:

יתרא הישראלי אשר בא גו'. וכ"ה בספר שמואל וכתיב יתרא הישמעאלי גו' בספר ד"ה ונראה לפרש כיון שאינו מפרש איזה שם עיקר ועוד דודאי ישראלי הוה וע"כ נדרשו שניהם שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל שאינו שומע הלכה זו דהיינו שדוד הוא ישראלי ולא עמוני ידקר בחרב ובירושלמי איכא פלוגתא בהא איזה שם עיקר וגם שם גרסי' דחגר מתניו כישמעאל וכתב בעל יפה מראה וקשה לפי דברי תלמוד שלנו מאי חגר חרבו כישמעאל דהל"ל כאדומי שהוא בעל החרב ואולי שדקירת חרב הוא מדה כנגד מדה כי לפי דעת דואג דעמונית ומואבית בכלל האיסור ואין לקבל מהם גיורית והבא עליה קנאין פוגעין בדקירת חרב כמ"ש בפנחס וידקור את שניהם גו' גבי מואבית ועיין בזה בחידושינו ס"פ השותפין:

ויאמרו אליו איה שרה גו'. מפרש"י מדכתיב הנה באהל דאין דרך אשה כו' ע"ש ועיין בזה בחידושינו פ' הפועלים:

כתנאי עמוני ולא עמונית שכתבו התוס' וא"ת לר"י תקשי ליה מצרי ולא מצרית ואור"י דגבי עמוני ומואבי ה"ל לקצר ולכתוב עמון ומואב כו' והא דכתיב אדומי כו' עכ"ל. וע"ש וכל זה דוחק וכל הני דאקשי להו דואג כדלעיל למה לא השיבו לו כן ונראה דלרבי יהודה היה זה הלכה למשה מסיני עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית כדקאמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי דהיינו הל"מ ואיך שיהיה יש לדקדק בענין זה שדואג וסיעתו חשבו לאסור עמונית ומואבית ולא האמינו בקבלתם והיאך חשבו שבועז זה אבצן והיה שופט כל ישראל כמה שנים כמפורש בקרא ואיך נשא פסולי הקהל ברבים כמ"ש ויקח עשרה אנשים גו' ויותר מזה בספר רות שהגואל השיב לבועז פן אשחית את נחלתי גו' ופרש"י שם לתת פגם בזרעו שנאמר לא יבא עמוני ומואבי וטעה בעמוני ולא עמונית עכ"ל היאך מלאו לבו לדבר כן בפני בועז שהיה שופט בימיו והוא התירה בפניו כמ"ש ביום קנותך גו' אשת המת קנית להקים שם המת גו' גם קשה שהיה חש על פגם זרעו ולמה לא היה חש על האיסור לאו גופיה וכל ביאה וביאה אסורה לו וע"כ הנראה למאי דמסקינן בפ' כיצד דעשה דיבמה דוחה ל"ת וחייבי לאוין מתייבמין מן התורה אלא דאנן גזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאסור בה דכבר איקיים העשה בביאה ראשונה ואפשר דאז בימי בועז עדיין לא גזרו על כך והותר לו ביאה ראשונה במצות יבום דעשה דוחה ל"ת וכמ"ש המפרשים דדין יבום נהגו אז אף בקרובים כמ"ש הרמב"ן בפ' וישב וכדאיתא בב"ר וע"כ לא תלה הגואל את דעתו דמואבית אסורה לדחות היבום משום איסור ביאה דעשה דיבום דוחה ל"ת דמואבית אבל תלה הדבר על פגם הזרע דהולכין אחר פסול וכיון דהיא אסורה לבא בקהל בלא יבום בניה הולכין אחריה להיות פסולים בקהל וע"כ אמר לא אשחית את זרעי שיש לי כבר מאשה כשירה משא"כ בועז שלא יחוש ע"ז שלא היה לו בנים שמתו כולם בעובדא דמנוח כדאמרינן בפ' הספינה וזו היתה גם דעת דואג וסיעתו שאמרו מה שנשא אותה בועז שהיה שופט ישראל היינו בהיתר ע"י מצות יבום ובביאה ראשונה נתעברה ממנו כדאמרינן דבועז מת מיד אחר ביאה ראשונה ובנו עובד פסול קהל הוא דהולכין אחריה ולא האמין בקבלה בהל"מ עמוני ולא עמונית ובא רבא בדרשות והוסיף על הל"מ שיש רמז בתורה בזה מדכתיב אל תצר את מואב גו' ונמצאות שלא יאבדו מפני שני הפרידות טובות כו' ודו"ק:

מ"ד כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו גו'. פרש"י חשבת לטובה כשהתרת את הנקבות עכ"ל והוא דוחק דמאי נפלאותיך ומחשבותיך אבל הנראה ע"פ מ"ש בפ' שור שנגח אל תצר את מואב גו' וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה כו' נשא משה ק"ו ומה מדינים כו' מואבים עצמן לא כ"ש א"ל הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי ב' פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית כו' והיינו נפלאותיך ומחשבותיך שלא כדעת ומחשבות משה אלינו שאמרת במואב אל תצר את מואב גו' ובעמון וקרבת מול בני עמון אל תצורם גו' והיינו ב' מקראות הללו דקאמר ובחדושי הלכות כתבנו פי' מהרש"ל בב' מקראות הללו והוא דחוק ע"ש ודו"ק:

ושאמר פתחת למוסרי אמר דוד כו' ב' מוסרות כו'. יראה דמשמע ליה למדרש כן מרישא דקרא אנא ה' גו' אני עבדך בן אמתך גו' דהיינו רות שקראה עצמה כן כדכתיב ופרשת כנפיך על אמתך גו' והלשון רבים דפתחת למוסרי דריש דרמז נמי על נעמה העמונית:

התם כתיב הנמצאות כו'. דאי לאו לדרשה הנמצאות ל"ל ומפורש בב"ר שתי בנותיך הנמצאות ב' מציאות רות המואביה ונעמה העמונית אר"י מצאתי דוד עבדי גו' היכן מצאתיו בסדום וקראם מציאה לפי שהיו קרובים להאבד עם אנשי סדום או ע"ש שבא משה לאבדם עד שא"ל הקב"ה אל תצר גו' כדלעיל או ע"ש שרצה דואג לאבדם מתוך הקהל כדלעיל:

ומ"ש במגילת ספר כו'. היא התורה אי למ"ד בפ' הניזקין דתורה מגילה מגילה ניתנה ואי למ"ד חתומה ניתנה וכולה נקראת מגילה דכתיב והנה מגילה עפה גו':

ומ"ש הכא כתיב דוד עבדי כתבו התוס' אע"פ שדוד עצמו אמרו ברוח הקדש אמרו עכ"ל ולא ידענא מי הכריחם לכך דהמזמור הזה מיוחס לאיתן האזרחי ויסדו ברוח הקודש על מלכות בית דוד וק"ל:

ד"ה מכ"ג באלמנה עד וי"ל דקסבר ר"י כיון דבת מצרי ראשון אינה ראויה לבא בקהל אין לעשות צד השוה וכו'. יש להקשות מ"מ קשה מנלן לגמ' דסבר ר' יוסי הכי הא ר' יהודה ל"ל האי פירכא דהא הוא יליף האי הצד השוה ושמא גם ר"י ס"ל כוותיה בהא והא דלא יליף מינה בת גר וגיורת דעלמא משום דלא חשיב ליה אינה ברוב הקהל כיון דמותר לבא בקהל אבל בת עמוני דאינה ראויה לבא בקהל אמר לך דר"י יליף מניה כמו ר' יהודה ועכ"פ מאי פריך בגמרא פשיטא דהא פשיטא לא הוי משום דה"א דר"י יליף מהאי מה הצד בת גר עמוני כמו ר' יהודה כמו שכתבנו ויש ליישב דס"ל לגמרא דהא דפרכינן דבת מצרי ראשון אינה ראויה לבא בקהל ובת חלל היא פסולה לכהונה ולכך לא שייך לומר הצד השוה שבהן וכו' ובתם פסולה אף אני אביא וכו' כיון דפסול הבת בשניהם אינה שוה דבזה הוא פסול קהל ובזה הוא פסול כהונה פירכא זו גדולה יותר מהאי פירכא כדאמרי' דלא שייך בבת גרים לומר אינו ברוב הקהל משום דאע"ג דגר כשר לקהל מ"מ בא מטיפה פסולה ואי ס"ל לר' יוסי דבת גרים דעלמא לא ילפי' מהאי מה הצד משום האי פירכא כ"ש דס"ל דפירכא זו דפרכינן דהפסול שבשניהם לא הוה שוה הוה פירכא ולכך פשיטא הוא דגם בת גר עמוני ליכא למילף מהאי מה הצד לר' יוסי וק"ל:

תוס' ד"ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' עד הא איכא למימר לר' יוחנן בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח וכו'. יש להקשות הא איכא למפרך מה לעמוני שכן נקבות מותרות כדפריך בגמ' לקמן בסמוך וצ"ל דהתוס' אין רצונם לומר דנימא בת גר עמוני לחוד יוכיח אלא ר"ל בת גר עמוני שנשא בת ישראל ובת מצרי שני שנשא מצרית שניה דכי פרכת מה לבת גר עמוני שנשא בת ישראל שנקבות מותרות אמרינן מצרי שנשא מצרית שניה יוכיח מה למצרי שני שכן אין ביאתו בעבירה בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח כדלקמן בגמ' והא דקאמר בתוס' בתר הכי ומיהו ממצרי שני פי' שנשא בת ישראל אין להקשות תוכיח צ"ל דר"ל ממצרי שני לחוד בלא בת עמוני שנשא בת ישראל ודו"ק כנ"ל:

בא"ד ולר"ש ב"ג וכו' אתי שפיר. משום דאיכא למיפרך מה לגר עמוני שאינו פוסל בביאתו ולכך בתו כשרה לכהונה משא"כ עובד כוכבים ועבד שפוסלין בביאתם:

גמ' הכא תרגמו כל כבודה בת מלך פנימה כו' כצ"ל. ונ"ב אין הפשט שבנות מואב ועמון לא היו יוצאות שהרי דרכן ליצא מן הבית אפילו לזנות וחלילה לומר עליהם כל כבודה וגו' ועוד מאי מעליותא דשרה אמנו וק"ל אלא ה"ק מה שלא קדמו לנשים היינו משום שבנות ישראל לא היו יוצאות כלל מן אהליהן ודרך לקדם על המינר של חיל וק"ל:

שם שתי מקראות הללו כו'. נ"ב פירוש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית נ"ל. (עיין במהרש"א):

גמרא אל אביגל (צ"ל) וכתיב יתרא הישמעאלי. הוא בד"ה (א' ב' י"ז) אבל שם כתיב יתר:

תד"ה אם. וכן בפ' נושאין עה"א גבי גר שהעיד על אשתו כו'. ע"ש במהרש"א:

בָּעִי לְאַכְרוּזִי עֲלֵיהּ. הדבר יפלא איך סלקא דעתיה לחלוק על הסנהדרין שהיו בימי בועז שהתירו את רות וגיירו אותה ונשאה בועז שהיה ראש הסנהדרין והלא החולק לעשות הפך הסנהדרין הרי זה זקן ממרא וחייב מיתה כמו שפסק הרמב"ם (בהלכות ממרים פרק ג')? ועוד דלפי דעתם למה יכריזו עליו דוקא יכריזו על אביו ואחיו וכל זרע דנפיק מן רות?
ונראה לי בס"ד דודאי אין יכולין לחלוק על הוראת הסנהדרין ואין לפסלו לבא בקהל ורק רצו להכריז עליו שלא יהיה יושב בסנהדרין! דקיימא לן אין מעמידין בסנהדרין אלא המיוחסין הראויים להשיא לכהונה וכמו שנאמר שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין לב.) אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים ישראלים המשיאין לכהונה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל, וכונת שאול המלך ע"ה ודואג בהכרזה כדי שממילא יפסל למלכות!
ונראה דזו היתה כונת טוב שלא רצה לישא את רות באומרו פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי (רות ד, ו) וקשא אחרי שהסנהדרין התירו את רות איך יאמר כן? ולא עוד אלא שאומר כן לפניהם! ובזה ניחא דפחד שמא המלוכה שתהיה לאחד משבט יאודה תהיה לזרעו ואם יצא זרעו מן רות יפסידו המלוכה דאף על פי שהתירו אותה לבא בקהל אין זרעה מיוחס להיות ראוי להנשא לכהונה ולזכות למלוכה.

מְלַמֵּד שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל (דברי הימים א' ב, יז). קשא למה נקיט כישמעאל, והלא החרב מיוחס לעשו אבי אדום דברכתו עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ), וכתיב (במדבר כ, יח) פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ?
ונראה לי בס"'ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש בפרשת פינחס דישמעאל הממונה שלו נחש דאיהו על מיא בימינא ועשו ממונה שלו ס"מ דאיהו על האש והוא משמאלא וכנגדן משיח בן דוד מימין לבטל את ישמעאל שהוא מצד ימין ומשיח בן יוסף לבטל את עשו שהוא מצד שמאל עיין שם.
ולכן כיון שהם הוציאו שם רע בזה על ישי אבי דוד שמת בעטיו של נחש לכן חגר חרבו כישמעאל שהממונה שלו נחש. ועוד כיון שדבר זה נוגע גם כן במשיח בן דוד שעתיד לבטל קליפת ישמעאל לכן חגר חרבו כישמעאל לרמוז על מעלת מלך המשיח שדבר זה נוגע אליו גם כן.
ברם הא קשיא לי באומרו 'חָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל' דמשמע דבני ישמעאל משונים בחגירת החרב מאדום ושאר אומות ומה שינוי יש בזה? הלא הכל חוגרים החרב באופן אחד ואין שינוי בזה בין אומה לאומה!
ונראה לי בס"ד כי אדום וכל האומות חוגרים חרב ארוך עליהם שהוא משתלשל ויורד מן האזור עד סוף קומתם בגלוי וגם בני ישמעאל יש להם חגירת חרב כזה אך בני ישמעאל רובם נושאין חרב אחר קצר שקורין אותו בערבי כ'נגר וזה אין דרכם לתלות אותו על גופם אלא תוחבין אותו בין הגוף ובין האזור בתוך נרתק שלו והוא קצר וראשו חד והורגין בו בדקירה שדוקרין אותו בגוף האדם ורובם של ישמעאלים נושאין חרב זה שקורין כ'נגר אך האדומים אין דרכם בחרב זה אלא רק בחרב הארוך המשתלשל ויורד על קומתם מחצי הגוף עד למטה.
והנה ידוע דהדין הוא דאין נכנסין לבית הכנסת ולבית המדרש בסייף ורומח וכיוצא משום דרך ארץ וידוע דדרכם היה בזמן הקודם להעמיד שומר על פתח בית המדרש שלא יוכל כל אדם ליכנס.
ולכן יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אם היה חוגר חרב הארוך כבני אדום שהוא גלוי ונראה, לא היה מניחו שומר הפתח ליכנס בו לבית המדרש לכך חגר חרב הקצר שקורין כ'נגר אשר דרכם של ישמעאלים לחגור בו שזה דרכם לתחוב אותו בין הגוף ובין האזור ואינו נראה להדיא ועל ידי כך שומר הפתח לא ראה אותו ולא עכב כניסתו לבית המדרש וכשקרב אצל החכמים הלומדים הוציא החרב הזה ששלף אותו מחגורו ואחזו בידו לעיני הכל ואמר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲלָכָה זוֹ יִדָּקֵר בַּחֶרֶב! ובזה ניחא מה שאמר 'ידקר בחרב' ולא אמר 'ישחט בחרב' כי חרב זה שקורין כ'נגר עושין בו דקירה להרוג בו בני אדם מה שאין כן החרב הארוך שהוא הנקרא סייף עושין בו שחיטה.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר יִדָּקֵר בַּחֶרֶב ולא אמר יהרג או ישחט, והוא דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין נב:) גבי מצות הנהרגין דפריך ואימא דמבריז ליה אברוזי דהיינו שתוקע החרב בלבו ומשני כתיב (ויקרא יט, יח) 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' ברור לו מיתה יפה! יעוין שם. ולזה אמר כאן ידקר בחרב דמבריז ליה אברוזי שתוקע בו החרב שהוא מיתה מנוולת ולא יברור לו מיתה יפה להרגו כשאר הנהרגין אלא ידקר.

כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: 'עַמּוֹנִי' וְלֹא 'עַמּוֹנִית', 'מוֹאָבִי' וְלֹא 'מוֹאָבִית'. קשא מה הוסיף בזה על מה שאמר אבנר תחלה ועל מה שאמרו רבנן בבית המדרש שגם הם אמרו כן אלא שדואג הקשה להם ולא יכלו למצוא תשובה לקושיתו?
ונראה לי בס"ד כי הם אמרו כן על פי הסברא משיקול דעתם ולא היה להם קבלה בכך אבל יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אמר כך מקובלני הלכה זו בלא טעם! ועל הקבלה אין לערער מחמת איזה טענה וקושיא וכמו שאמרו בגמרא בכמה דוכתי (יבמות עו:) אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה! ואם כן בטלה טענת דואג כיון דיצאה ההלכה משמואל ובית דינו בסתם בלא טעם, אפשר דכך קבלו הלכה למשה מסיני ואין משיבין על הקבלה ולכך החולק על הלכה זו ידקר בחרב ואמר כך מקובלני היינו כָּךְ 'כף כף' כלומר קבלתי הדברים בגלוי כמי שמקבל מכף לכף.

עָלַי וְעָלֶיךָ נֶאֶמְרוּ שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ. קשא מה מחדש בכך? פשיטא דכך הוא כי הטענה שייכא הן לעמון הן למואב!
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו התוספות למאן דאמר ההיתר הוא מן אות יו־ד דְעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי (דברים כג, ד) קשא אם כן גם בְּמִצְרִי (דברים כג, ח) נימא הכי? ותרצו דהתם אי לא הוה אמר מִצְרִי היה צריך לומר מצרים דמאריך יותר אך כאן אדרבה אי הוה אמר 'עמון ומואב' היה מקצר טפי מן עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. והקשו אם כן בְּאֲדֹמִי הוה ליה למימר אדום והיה מקצר אות אחת? ותרצו דאגב דנקיט מצרי נקיט אדומי ליפוי הלשון כיון דנקיט האדומי אחר מצרי יעוין שם.
ולפי זה היתר המואבית אינו ברור כל כך מהאי טעמא דנקיט מואבי ולא מואבי דיש לומר דבא הכתוב להתיר את עמונית בלבד במה שאמר עמוני ולא עמון מה שאין כן המואבית דאינה מותרת. והא דנקיט מוֹאָבִי ולא נקיט מוֹאָב לא בא ללמדנו בזה כלום כמו שלימד אותנו בְּעַמּוֹנִי אלא דאגב דנקיט עמוני נקיט מוֹאָבִי ולא בא ללמד היתר בזה ולפי זה היתר מואבית אינו ברור כל כך דאיכא למדחי כאמור.
ובזה יובן בס"ד מה שאמר רחבעם לשבטי ישראל (מלכים א' יב, י) קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי, פירוש היתר שלי דאתינא מעמונית חזק ועצום יותר מהיתר אבי דאתי ממואבית ולכן אמר דוד המלך ע"ה לרחבעם עָלַי וְעָלֶיךָ נֶאֶמְרוּ שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ שהם מקרא דשם עַמּוֹנִי ומקרא דשם מוֹאָבִי שלא נאמר 'עמון ומואב' ששני קריאות אלו באו כדי להתיר עמונית ומואבית ולא כאותם הסוברים רק מקרא עמוני בא להתיר אבל מקרא מואבי לא בא להתיר.
ועוד נראה לי בס"ד ענין שתי מקראות המה חד פסוק לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי לדעת רבי יהודה וחד פסוק (דברים כג, ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם לדעת רבי שמעון דדריש טעמא דקרא. או יובן דקאי על שתי מקראות של גזרה שוה דכתיב הַנִּמְצָאֹת (בראשית יט, טו) וכתיב (תהלים פט, כא) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי דילפי מנייהו בגזירה שווה היתר הנקבות.

דרש רבא מאי דכתיב אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר וכו'. עמ"ש בשמחת הרגל רות דף ט' ובמ"ש התוספות ד"ה כתנאי ע"ש דף ל"ו מ"ש בס"ד:

תוס' ד"ה אם קודם מעשה אמרה או' ר"ת דה"ד היכא דהוא עצמו נוגע בדבר וכו' הרב המופלא ח"ק כמהר"ח ן' עטר זלה"ה בס' ראשון לציון בקונט' לי"ד סי' רמ"ב תמה על התוס' ועל הפוסקים ואני בעניי באתי לכלל ישו"ב בס' הקטן ברכי יוסף שם בס"ד:
ומ"ש התוס' וכן פ' נושאין גבי גר שהעיד על אשתו וז' בניו וכו' גירסא זו תמוה מהסוגיא עצמה וכאשר עיניד תחזינה להרשב"א והריטב"א בחידושיהם שם פ' נושאין דף צ"ח ועיין להרב בירך יצחק דף פ"ו ע"א. ויש להעיר על מהרש"ל ביש"ש בפרקין סי' ך' שהעתיק לשון התו' ולא יעיר על זה ע"ש:

תוס' ד"ה כתנאי ואומר ר"י דגבי עמוני הי"ל לקצר וכו' עמ"ש עני אני בקונט' שמחת הרגל רות דף ל"ו ע"א לישב מ"ט לא השיבו לדואג כן לעיל דרך דרש ע"ש: