דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

יבמות עו ע"ב - Steinsaltz

But this one, Pharaoh’s daughter, did not require such things, as she herself was the daughter of royalty, and therefore there would have been no reason to doubt the sincerity of her conversion.

The Gemara asks: But let him derive that Pharaoh’s daughter was forbidden to Solomon for a different reason, as she was a first-generation Egyptian convert. Even if she converted, she would still have been an Egyptian convert of the first generation, and as such neither she nor her children would have been permitted to marry a Jew by birth (Deuteronomy 23:8–9). And if you would say that those whom the Torah rendered forbidden have already left Egypt and are now living elsewhere in the world, and those currently living in Egypt are others, there is a difficulty.

As, isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: Minyamin, an Egyptian convert, was a friend of mine from among the students of Rabbi Akiva, and he said: After I converted I was a first-generation Egyptian convert, and so I married another first-generation Egyptian convert. I will marry off my son, who is a second-generation Egyptian convert, to another second-generation Egyptian convert, so that my grandson will be fit to enter into the congregation. This indicates that first- and second-generation converts of Egyptian extraction were prohibited from entering into the congregation even during the period of the Mishna.

Rav Pappa said: Shall we stand up and raise an objection from Solomon? Solomon did not marry anyone, as it is written in his regard: “Of the nations concerning which the Lord said to the children of Israel, You shall not go among them, neither shall they come among you; for surely they will turn away your heart after their gods; Solomon cleaved to these in love” (I Kings 11:2). Solomon cleaved to these women in love, but was not legally married to them. As Solomon had other forbidden wives, the case of Pharaoh’s daughter presents no special difficulty. In fact, none of these marriages were valid at all. But the phrase “and Solomon married” (I Kings 3:1) that appears in connection with Pharaoh’s daughter is difficult, as it indicates that this marriage was in fact valid.

The Gemara answers: Due to the extraordinary love that he had for her, the verse relates to him as if he had married her through a legally valid marriage, even though this was not the case.

Ravina said to Rav Ashi: But didn’t we learn in the mishna that a man with crushed testicles and one whose penis has been severed are permitted to marry a female convert and an emancipated maidservant? That indicates that it is only these women whom they are permitted to marry, but they are prohibited from marrying a Gibeonite woman. This appears to contradict the baraita that permits a man with crushed testicles to marry a Gibeonite.

Rav Ashi said to Ravina: And according to your line of reasoning, say the latter clause of the mishna as follows: And they are prohibited only from entering into the congregation, and infer just the opposite, that it is only a woman who was born Jewish whom they are prohibited from marrying, but they are permitted to marry a Gibeonite woman, as she is not part of the congregation of the Lord. Rather, no inference is to be learned from this mishna, as the possible inferences are contradictory, and one must therefore rely on the halakha that was expressly taught.

MISHNA: Ammonite and Moabite converts are prohibited from entering into the congregation and marrying a woman who was born Jewish, and their prohibition is eternal, for all generations. However, their female counterparts, even the convert herself, are permitted immediately.

Egyptian and Edomite converts are prohibited from entering into the congregation only for three generations, both males and females. Rabbi Shimon renders permitted Egyptian and Edomite females immediately. Rabbi Shimon said: The matter may be derived by way of an a fortiori inference: If in a place where the Torah rendered prohibited the males with an eternal prohibition, i.e., Ammonites and Moabites, it rendered permitted the females immediately, then in a place where it rendered prohibited the males for only three generations, i.e., Egyptians and Edomites, is it not right that we should render permitted the females immediately?

Rabbi Shimon’s colleagues said to him: If you are reporting a halakha that you received from your teachers, we will accept it from you. But if you merely wish to prove your case with an a fortiori inference based on your own reasoning, there is a refutation of your argument. Rabbi Shimon said to them: That is not so. I disagree with your claim that the a fortiori inference can be refuted, but in any case I am stating a halakha handed down to me by my teachers.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived that female Ammonites and Moabites are permitted immediately? Rabbi Yoḥanan said: As the verse states: “And when Saul saw David go forth against the Philistine, he said to Abner, the captain of the host: Abner, whose son is this youth? And Abner said: As your soul lives, O king, I cannot tell” (I Samuel 17:55). This verse is puzzling: Did Saul really not recognize him? But isn’t it previously written: “And David came to Saul, and stood before him; and he loved him greatly; and he became his armor-bearer” (I Samuel 16:21)? Rather, it must be that he was asking about David’s father.

The Gemara is still puzzled by this verse: And did Saul not recognize David’s father? But isn’t it written with regard to Jesse, David’s father: “And the man in the days of Saul was old, and came among men” (I Samuel 17:12), and Rav, and some say Rabbi Abba, said: This is referring to Jesse, father of David, who always entered with multitudes [ukhlusa] and left with multitudes. As he was clearly a man of importance, everyone must have known who he was.

Rather, this is what Saul was saying, in his attempt to clarify David’s lineage: Does he come from the descendants of Perez, or does he come from the descendants of Zerah? What is the significance of this question? If he comes from Perez he will be king, as a king may breach [poretz] a way for himself and no one can stop him. And if he comes from Zerah he will be merely a man of importance, but not a king.

The Gemara continues with its explanation: For what reason did Saul say to Abner that he should inquire about David? As it is written: “And Saul clad David with his apparel [maddav]” (I Samuel 17:38), which indicates that the clothes were of David’s size [kemiddato]. And it is written with regard to Saul: “From his shoulders and upward he was higher than any of the people” (I Samuel 9:2). Upon seeing that his clothes fit David, Saul began to fear that it might be David who was destined for the throne, and he therefore inquired into his background. At that point, Doeg the Edomite said to Saul: Before you inquire as to whether or not he is fit for kingship, inquire as to whether or not he is even fit to enter into the congregation. What is the reason for such doubts? It is that he descends from Ruth the Moabite, and Moabites are permanently barred from entering the congregation.

Abner said to him: We already learned that there is no room for such concern. As the verse states: “An Ammonite or a Moabite shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:4), teaching that an Ammonite man is barred from entering into the congregation, but not an Ammonite woman; and similarly, a Moabite man is barred from entering into the congregation, but not a Moabite woman. Doeg said to him: However, if that is so, say that the verse that renders it prohibited for a mamzer to enter the congregation renders prohibited only a male mamzer, but not a female mamzer. Abner replied: It is written: “A mamzer,” which should be understood not as a noun but as an adjective, denoting a strange blemish [mum zar], one who is defective due to a forbidden relationship, and this applies to males and females alike.

Doeg retorted: If so, say that it is prohibited for only an Egyptian man to enter into the congregation, but not an Egyptian woman. Abner answered: Here it is different, as the reason for the prohibition recorded in this verse with regard to Ammonites is explicit: “Because they did not meet you with bread and with water on the way, when you came forth out of Egypt” (Deuteronomy 23:5). Since it is the way of a man to go forth to meet guests but it is not the way of a woman to go forth, females were not included in this prohibition. Doeg countered: Still, the men should have gone forth to meet the men, and the women to meet the women. Abner was silent, as he did not know how to respond to this objection.

Immediately: “And the king said, inquire you whose son is this lad” (I Samuel 17:56). The Gemara comments: There, in the previous verse, Saul calls him youth [na’ar], and here he calls him lad [elem]. This change in the wording hints at the following discussion. Saul said to Doeg as follows: The halakha is hidden [nitalma] from you, and you are ignorant of the law. Go and inquire about the matter in the study hall. He went to the study hall and asked. They said to him: The halakha is: An Ammonite man is forbidden, but not an Ammonite woman; a Moabite man is forbidden, but not a Moabite woman.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

אבל הא - בת פרעה המלך, שגדלה בבית מלך - לא צריכא ליה לשולחן מלכים של שלמה, וגירות לשם שמים היתה, ולפיכך קיבלוה.

ואכתי תמהינן על שלמה, שנשא את בת פרעה: ותיפוק ליה דהא - בת פרעה - מצרית ראשונה [דור ראשון לגרות] היא, ולא התירה תורה את המצרים אלא בדור שלישי שלהם, כמאמר הכתוב: דור שלישי יבוא להם בקהל ה'. ותיקשי: האיך נשאה שלמה!? [1]

וכי תימא ליישב: הנך - האומה המצרית אותה אסרה התורה - אזלי לעלמא [טבעו בים [2]], והני הגרים במצרים - אחריני נינהו [אומות אחרות הן שבאו וישבו במצרים], ולא אסרה אותם התורה, ולפיכך נשא שלמה את בת פרעה, ואין איסור התורה אלא על ערב רב שנתערבו בישראל.

והא תניא: אמר רבי יהודה: מנימין, גר מצרי, היה לי חבר, מתלמידי רבי עקיבא ואמר מנימין: אני מצרי ראשון, ונשאתי מצרית ראשונה.

ואני אשיא לבני - שהוא מצרי שני - מצרית שניה, [3] כדי שיהא בן בני מצרי שלישי וראוי לבוא בקהל.

הרי למדת שאף המצרים הגרים כיום במצרים אסורים הם לבוא בקהל. [4]

אמר תירץ רב פפא: האם אנן משלמה ליקו ונתיב [וכי נעמוד אנו ונקשה משלמה]?!

שלמה - לא נסיב מידי!

לא היו לו נישואין בה, אלא רק דרך אהבה ולא דרך חתנות [תוספות]. [5] דהרי כתיב ביה בשלמה: "מן הגויים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם, והם לא יבואו בכם, אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם - בהם דבק שלמה "לאהבה"!

הרי שלא היה זה חיתון.

אלא קשיא מן הכתוב: "ויתחתן שלמה את בת פרעה", ומבואר שנשא אותה שלמה, ולא דבק בה לאהבה בלבד.

ומשנינן: מתוך אהבה יתירה שאהבה - מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה.

וכאן שבה הגמרא למבואר לעיל, לפשוט את הספק בפצוע דכא, האם בקדושתו הוא עומד, ממה שלמדנו בברייתא: פצוע דכא מותר בנתינה -

אמר הקשה ליה רבינא לרב אשי: והא אנן לא תנן הכי [גירסת רש"י והב"ח] במשנתנו!

דהא תנן: פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת.

ומשמע שדוקא גיורת ומשוחררת, שהן מותרות לשאר ישראל, הן בלבד מותרות לפצוע דכא.

הא בנתינה, שאף לשאר ישראל היא אסורה - אסירי פצוע דכא וכרות שפכה!

אמר ליה רב אשי לרבינא: וליטעמיך, שאתה בא לדקדק לשון ממשנתנו, אימא סיפא:

ואינן אסורין אלא מלבוא בקהל.

והרי משמע: הא בנתינה - שרו.

אלא מהא, ממשנתנו - ליכא למשמע מינה, הואיל ומן הרישא משמע כך, ומן הסיפא משמע אחרת.

מתניתין:

עמוני ומואבי שנתגיירו - אסורים לבוא בקהל, ואיסורן הוא איסור עולם [בניהם ובני בניהם, עד סוף העולם].

אבל נקבותיהם של עמון ומואב - מותרות מיד, כשנתגיירו.

מצרי ואדומי שנתגיירו אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, ולא עד בכלל, ואין אסור אלא הוא עצמו ובנו, אבל בן בנו מותר.

אחד זכרים ואחד נקבות אסורים.

רבי שמעון מתיר את הנקבות של מצרים ואדום, מיד כשנתגיירו.

אמר רבי שמעון: והרי קל וחומר הם הדברים שיהיו הנקבות של מצרים ואדום מותרות מיד:

ומה אם במקום - עמון ומואב - שאסר הכתוב את הזכרים איסור עולם, התיר את הנקבות מיד.

מקום - מצרים ואדום - שלא אסר את הזכרים איסור עולם אלא עד שלשה דורות, אינו דין שנתיר את הנקבות מיד.

אמרו לו חכמים: אם הלכה שמעת מרבותיך, [6] אכן נקבל דבריך.

ואולם אם לדין [אם אתה דן קל וחומר מעצמך] - יש תשובה להשיב עליו, ומפרש לה בגמרא.

אמר להם רבי שמעון לחכמים: לא כי.

כלומר: לא כאשר אתם אומרים: אם לדין יש תשובה, כי אפילו אם מעצמי הייתי דורש אין לכם תשובה.

ומכל מקום, הלכה מפי רבותי אני אומר.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי שנקבותיהן של עמון ומואב מותרות מיד?

וכדי לפרש ענין זה, מביאה הגמרא עתה את המשא ומתן שהיה על כשרותו של דוד לבוא בקהל עקב היותו מזרעה של רות המואביה, אשתו של בועז.

שנאמר "ובועז הוליד את עובד. ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד [סוף רות]"

אמר. פירש רבי יוחנן: דאמר קרא:

"ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה.

ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו. ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה, ושמו ישי, ולו שמונה בנים. והאיש בימי שאול, זקן בא באנשים. והוא [דוד] מדבר עמם, והנה איש הבנים עולה, גלית הפלשתי שמו, מגת ממערכות פלשתים. ויאמר שאול אל דוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה. ויאמר דוד: ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב - הוא יצילני מיד הפלשתי הזה. ויאמר שאול אל דוד: לך, וה' יהיה עמך. וילבש שאול את דוד את מדיו, ונתן קובע נחושת על ראשו. ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן, ויך את הפלשתי, וימיתהו, וחרב אין ביד דוד.

וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל אבנר שר הצבא: בן מי זה הנער אבנר? ויאמר אבנר: חי נפשך המלך אם ידעתי".

ועל כרחנו צריכים אנו לפרש את שאלתו של שאול באופן אחר מפשוטו, שהרי:

וכי לא ידע ליה [לא הכירו] שאול לדוד?

והכתיב בפרק הקודם: ויבוא דוד אל שאול ויעמוד לפניו ויאהבהו מאד, ויהי לו נושא כלים.

אלא, שמא תאמר: לא על דוד שאל שאול, אלא אאבוה דדוד קא משאיל שאול, וכמו שאמר: "בן מי זה הנער".

אף זו אי אפשר. שהרי: וכי את אביו של דוד לא ידע ליה שאול?!

והכתיב: באותו פרק כשהכתוב מתאר מי הוא דוד: "ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי, ולו שמונה בנים והאיש [ישי] בימי שאול זקן בא באנשים".

ואמר פירש רב, ואיתימא רבי אבא את הפסוק: זה ישי אבי דוד, שנכנס באוכלוסא [שר על ששים ריבוא], ויצא באוכלוסא.

וכיון שהיה שר במלכותו של שאול, ודאי הכירו שאול.

אלא, ודאי מתוך שהיה ברור לו לשאול שדוד יהא מלך, או לכל הפחות אדם חשוב [וכדמפרש ואזיל], הכי קאמר שאול לאבנר:

זיל שאל על אבותיו הראשונים של דוד: אי מפרץ אתי [האם דוד מזרעו של פרץ בן יהודה הוא], אי מזרח [בנו של יהודה] אתי

כי אי מפרץ אתי - מלכא הוי [מלך יהא דוד], כי על כן נקרא שמו "פרץ", שהמלך פורץ גדרות של אחרים לעשות לו דרך קצרה מביתו לפרדסו או כרמו, ואין ממחין בידו.

ואי מזרח אתי - חשיבא בעלמא הוי [יהא דוד אדם חשוב בלבד].

מאי טעמא אמר ליה שאול לאבנר: "שאל עליה"?

כלומר: למה היה ברור לו לשאול בדוד שיהא מלך או חשוב, עד שביקש לידע את יחוסו?

כי סימני מלכות ראה שאול בדוד. דכתיב: וילבש שאול את דוד, מדיו כמדתו

כלומר: בגדיו של שאול היו מתאימים למדתו של דוד בדרך נס [מהרש"א].

וכתיב ביה בשאול, כלומר: אף שנאמר על שאול: משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ובדרך הטבע לא היו תואמים בגדיו את מדותיו של דוד, בכל זאת אירע נס והתאימו בגדי שאול לדוד.

אמר ליה דואג האדומי לשאול: עד שאתה משאיל [שואל ומתעניין לדעת] עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו - שאל עליו: אם בכלל ראוי הוא לבוא בקהל, אם לאו!? [7] -

מאי טעמא יש לפקפק בדבר כשרותו של דוד?

כיון דקאתי דוד מרות המואביה, ונמצא שאף דוד פסול לבוא בקהל. [8]

אמר ליה אבנר: הרי תנינא: כתיב "לא יבוא "עמוני" בקהל ה'".

ודרשינן: עמוני ולא עמונית.

וכן דרשינן "מואבי" ולא מואבית!

והואיל ודוד מן המואבית הוא בא, אין לפקפק בכשרותו.

אמר ליה דואג: אלא מעתה שאתה דורש "עמוני" ולא עמונית, שמא תדרוש גם לא יבוא ממזר בקהל ה', ולא ממזרת!?

אמר ליה אבנר: הרי "לא יבוא ממזר" כתיב, ונוטריקון הוא: "מום זר", ללמדך: כל שיש בו מום של "זרות", שאין תפיסת קידושין בין הוריו לפי שהם זרים זה לזו, הרי הוא אסור לבוא בקהל. ואף הנקבה אסורה, כיון שנבעלה אמה ממי שהיה זר ונכרי אצלה [ריטב"א בהבנת רש"י].

עוד הקשה לו דואג: אלא מעתה, שמא גם תדרוש: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם, דור שלישי, יבוא להם בקהל ה'" -

מצרי לא מצרית?!

אמר ליה אבנר: שאני הכא, בעמוני, דמפרש טעמא דקרא: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים"

ולכן. אין הנקבות אסורות, כי רק דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם, [וראה תוספת ביאור בהערות [9]].

אמר ליה דואג: מכל מקום היה להם - לעמונים - לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים.

ומאחר שאף הנשים לא קידמו את ישראל, אסרה התורה אף את הנשים.

אישתיק אבנר.

מיד - "ויאמר אבנר: חי נפשך המלך, אם ידעתי. ויאמר המלך: שאל אתה בן מי זה העלם".

והרי התם [בפנייתו הקודמת של שאול לאבנר], קרי ליה שאול לדוד "נער" [כדכתיב: וכראות שאול, אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה "הנער"], ואיו הכא קרי ליה "עלם"?

אלא ודאי, הכי קא אמר ליה שאול: הלכה "נתעלמה" ממך אם מותר דוד לבוא בקהל. צא ושאל בבית המדרש.

שאל אבנר בבית המדרש: האם עמונית ומואבית אסורות.

אמרו ליה לאבנר בבית המדרש: כתיב: "לא יבוא עמוני", הרי למדת: עמוני ולא עמונית. וכתיב: "מואבי" ולא מואבית.

הערות

[1] רש"י פירש קושיית הגמרא באופן אחר: ותיפוק ליה דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא, ואפילו הכי קרי ליה חתנות. ותמהו עליו התוספות: וקשה, דפשיטא דשייך בה חתנות דהא תפסי בה קדושין [מאחר שגיירה] ?! והב"ח הביא בשם ספרים אחרים הגורסים ברש"י: דאפילו הוי גיורת הא הוי מצרית ראשונה ואסירא ליה, ולפי ספרים אלו ביאור הקושיא לרש"י היא כמו לתוספות.

[2] וכי אזהר רחמנא מערב רב בלבד. רש"י. והתוספות פירשו באופן אחר: אזלי לעלמא, הלכו ונתיישבו בשאר ארצות.

[3] כתב רש"י: שאם אשיאנו מצרית ראשונה, יהא בנה שני לה, דאמרינן בפירקין [לקמן עח א] הלך אחר פסולן; כלומר: והואיל ומצרית ראשונה היא ופסולה יותר מן הבעל, הולכים אחריה, והבן יהיה מצרי שני ואסור לבוא בקהל [וכעין זה כתב רש"י בסוטה ט א]. ודברי רש"י אלו תמוהים מן הסוגיא עצמה שהביא רש"י, שלא נמצא שם מי שיאמר: הבן מצרי שני משום "הלך אחר פסולן", והאחרונים נתקשו בזה, ראה שער המלך פרק יד מאיסורי ביאה, וראה מה שכתב הגר"א בביאורו לשולחן ערוך סימן ד.

[4] התוספות נתקשו לפי ביאורם, שנידון הגמרא היה משום שהמצרים המקוריים הלכו למקומות אחרים, שאם כן יש לומר שמנימין היה מן המצרים שישבו במקומות אחרים?! ותירצו: דאי מן המצרים שנתיישבו בשאר ארצות לא היה קורהו גר מצרי שלא היו ידועים בשאר ארצות.

[5] לפי דעת התוספות שהקושיא היתה האיך הותר לשלמה לשאת מצרית מאחר שאסרתם תורה, מתבאר מסוגיא זו, שלא אסרה תורה את המצרים אלא דרך חתנות ולא איסור ביאה בעלמא; אבל לשיטת רש"י בביאור הקושיא אין ראיה לדין זה מן הגמרא. וביאור תירוץ הגמרא לפי שיטת רש"י הוא: אפילו אם תימצי לומר שהכתוב קורא חיתון גם במקום דלא שייך חתנות, היינו משום שהם דרים זה עם זו דרך חתנות, אבל שלמה הרי לא דר עמה דרך חתנות כלל וכדמוכח מן הפסוק, וכיון שכן על כרחך שלא קרא הכתוב למעשי שלמה "חיתון" רק משום אהבה יתירה, וכדמסיק הגמרא.

[6] כתבו התוספות [עז ב ד"ה הלכה]: לאו הלכה למשה מסיני קאמר, דאם כן אמאי פליג עליה רבי יהודה, אלא הכי קאמר: הלכה אני אומר, כך קבלתי מרבותי; וכן נראה מרש"י כאן.

[7] ביאר מרן רי"ז הלוי בחידושיו על מגלת רות, דהכי קאמר דואג: שאל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל, שאם לא, הרי הוא פסול מלהיות מלך, שאין ממנין מלך אלא מן המיוחסין, וכתוספתא פרק ד מסנהדרין.

[8] א. הטעם שרצו לפסול את דוד אף על גב שמצד אביו ישראלי הוא ולא מואבי, היינו משום דהלך באב ואם אחר הפסול, ראה סוגיית הגמרא לקמן עח א וב. ב. תמה המהרש"א [בחידושי אגדות לקמן עז א ד"ה כתנאי]: מה שייך לפקפק בדבר שתהא רות אסורה, והרי בועז הוא זה שנשאה ו"בועז זה אבצן והיה שופט את ישראל כמה שנים כמפורש בקרא, ואיך נשא פסולי הקהל ברבים כמו שכתוב, ויקח עשרה אנשים"?! וראה עוד שם שהאריך בדבר. ויסוד תירוצו הוא, שבועז עשה כן משום יבום שכתב הרמב"ן [בפרשת וישב במעשה יהודה ותמר], שהוא שייך בכל הקרובים, ועל כן בא עשה של יבום ודחה את לא תעשה "לא יבא עמוני". ראה עוד שם שהאריך יותר. וכבר תמהו האחרונים, שודאי אין עשה לאחר מתן תורה אלא מה שאמרה תורה שייבם אח את אשת אחיו, אבל לא שייבם את אשת קרוביו האחרים, ואיך יידחה הלאו?! וראה עוד בחידושי מרן רי"ז הלוי בחידושיו על מגילת רות, ולפי דבריו חושבים היו דואג וסייעתו כי בועז התיר אותה מעצמו על ידי דרשה "עמוני ולא עמונית", ועל כן יכולים היו לחלוק על כך ולפרוך את הדרשה כמבואר בהמשך דברי הגמרא, ואולם בסופו של דבר התברר שיסוד ההיתר הוא מהלכה למשה מסיני, וכפי שיתבאר בגמרא לקמן עח א ובהערות.

[9] ביארו הראשונים, שעמונית בלבד היא שאסורה משום שלא קידמו בלחם ומים, אבל המואבים קידמו, וכמו שנאמר [דברים ב, כח כט]: "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, כאשר עשו לי וגו' והמואבים היושבים בער". וטעם איסור המואבי הוא משום "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך" [דברים כג ה], וכיון שרות מואבית היתה, עיקר הטעם שהיא מותרת הוא משום שאין דרכה של אשה לשכור, וכמבואר בירושלמי [ראה ריטב"א, ובכל מה שהביא]. והמאירי כתב: שלא קידמו אלא אותם מואבים שבער, והם מיעוט שבהם, ונידונו כולם אחר הרוב. והוסיף עוד המאירי: ושמא תאמר ובשכירות בלעם מיהא מה חטאו? והלא בלק הוא ששכר. כבר ידעת, שכך הוא מתכסיסי הדת, להיות המלך נענש על עוון העם והעם על עוון המלך, מפני שהמלך יש לו למחות בעם וכלל העם למחות במלך, וכמו שנענשו על ידי דוד במנין העם.

הא לא צריכא ליה [וזו, בת פרעה, אינה צריכה לו], שהרי היא עצמה בת מלך, ולכן אין לפקפק בגיורה.

ומקשים מצד אחר: ותיפוק ליה [ותצא לו] סיבה אחרת לאיסורה של בת פרעה — דהא [שהרי] מצרית ראשונה היא, שגם אם נתגיירה, דור ראשון של מצריים היא, ואסורה לבוא בקהל ה'! וכי תימא [ואם תאמר]: הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו [אלה שגזרה בהם התורה כבר הלכו להם לכל העולם, ואלה שנמצאים במצרים אחרים הם],

והא תניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: מנימין גר מצרי, היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא, אמר: לאחר שהתגיירתי אני מצרי ראשון, ונשאתי גיורת שהיא מצרית ראשונה, אשיא לבני שהוא מצרי שני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל, משמע: אפילו בזמן המשנה המצריים אסורים!

אמר רב פפא: אנן [אנו] משלמה ליקו ונתיב [נקום ונקשה]? שלמה לא נסיב מידי [נשא דבר], דכתיב ביה [שנאמר בו]: "מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם, בהם דבק שלמה לאהבה" (מלכים א' יא, ב), וכיון שהיו לשלמה נשים אסורות אחרות אין להקשות בענין בת פרעה, ובאמת, לא היו אלה נישואים בעלי תוקף כלל. אלא קשיא [קשה] הלשון "ויתחתן" האמורה בבת פרעה!

ומשיבים: מתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה בנישואים שתופסים, אבל באמת לא היו אלה כלל נישואים תקפים.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת, ונדייק: הא [הרי] בנתינה — אסירי [אסורים]! אם כן יש כאן סתירה לברייתא המתירה פצוע דכא בנתינה!

אמר ליה [לו]: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מדייק כך, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ששנינו: ואינן אסורין אלא מלבא בקהל ונדייק להיפך: הא [הרי] בנתינה שרו [מותר], שאינה נקראת "קהל ה'"! אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין לשמוע, להסיק, ממנה] בדרך דיוק, ואין לנו אלא הלכה שלמדנו במפורש.

א משנה עמוני ומואבי שנתגיירו — אסורים לבוא בקהל, ואיסורן איסור עולם לכל הדורות אחריהם, אבל נקבותיהם גם אם הן עצמן התגיירו — מותרות מיד.

מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות. ר' שמעון מתיר את הנקבות של מצרי ואדומי מיד. אמר ר' שמעון: קל וחומר הדברים; ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם בעמונים ומואבים — התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות — אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?

אמרו לו: אם הלכה אתה מוסר, ששמעת כך — נקבל ממך, ואם לדין, שאתה רוצה רק לדון מקל וחומר — יש תשובה לקל וחומר זה. אמר להם: לא כי, אף אם אני דן קל וחומר, אינני מסכים לטענתכם שיש לכם תשובה לפורכו, אבל מכל מקום הלכה אני אומר ולא קל וחומר.

ב גמרא מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שעמונית ומואבית מותרות? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי" (שמואל א', יז, נה), ויש לתמוה: וכי לא ידע, לא הכיר, ליה [אותו]? והכתיב [והרי נאמר] קודם לכן שדוד ניגן אצל שאול "ויאהבהו מאד ויהי לו נשא כלים" (שם טז, כא)! אלא תאמר כי אאבוה קא משאיל [על אביו של דוד היה שואל].

ומוסיפים לתמוה: וכי את אביו של דוד לא ידע, לא הכיר, ליה [אותו]? והכתיב [והרי נאמר] על ישי אבי דוד: "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים" (שם יז, יב) ואמר רב ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא [בקהל גדול] ויצא באוכלוסא, שאיש גדול וחשוב היה, ובודאי ידעו הכל מי הוא!

אלא הכי קאמר [כך אמר] שאול, שרצה לברר את פרטי היחוס של דוד אי [אם] מבני פרץ אתי [הוא בא] אי [אם] מבני זרח אתי [הוא בא]. ומדוע חשובה ידיעה זו? — אי [אם] מבני פרץ אתי [הוא בא] — מלכא הוי [מלך יהיה], לפי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו, ונרמז הדבר בשם "פרץ". ואי [ואם] מבני זרח אתי [הוא בא] — חשיבא בעלמא הוי [איש חשוב בלבד יהיה] אך לא מלך.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אמר ליה [לו] שאול לאבנר שאל עליה [עליו] — דכתיב [שנאמר]: "וילבש שאול את דוד מדיו" (שם יז, לח) ומשמעו שהיו כמדתו של דוד. וכתיב ביה [ונאמר בו] בשאול "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שם ט, ב) וכיון שראה שדוד דומה לו, והבגדים מתאימים לו, התחיל לחשוש שמא הוא המיועד למלוכה, ולכן שאל. אמר ליה [לו] דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו (שואל אודותיו) אם הגון הוא למלכות אם לאו [לא], שאל עליו אם בכלל ראוי הוא לבא בקהל אם לאו [לא]. מאי טעמא [מה טעם] לפקפוק זה? — דקאתי [שהוא בא] מרות המואביה, והמואבים פסולים מלבוא בקהל לעולם.

אמר ליה [לו] אבנר: תנינא [הלא שנינו]: עמוני — ולא עמונית, מואבי — ולא מואבית. אמר לו: אלא מעתה תפרש כמו כן שמה שנאמר "ממזר" הכוונה ולא ממזרת? אמר לו: "ממזר" כתיב [נאמר], שאיננו שם עצם אלא שם תואר, וכוונתו מום זר, מי שיש בו מום הבא מחמת פריצת גדר ערוה, ולכן שם התואר הזה כולל זכרים ונקבות כאחד.

אמר לו: אם כן, תאמר גם: "מצרי" ולא מצרית! ענה לו: שאני הכא דמפרש טעמא דקרא [שונה כאן שמפורש טעם הכתוב] באיסור העמונים: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ה), וכיון שדרכו של איש לצאת החוצה לקדם אורחים, ולא דרכה של אשה לקדם, משום כך לא היתה סיבה לאסור את הנשים. ענה לו: היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים! אישתיק [שתק] אבנר, שלא ידע מה להשיב לקושיה זו.

מיד: "ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם" (שמואל א' יז, נו), ומעירים: התם קרי ליה [שם בפסוק קודם קורא לו] "נער", ואילו הכא קרי ליה [כאן קורא לו] "עלם" ושינוי הלשון בא לרמז — הכי קא אמר ליה [כך אמר לו] לדואג: הלכה נתעלמה ("העלם") ממך ואין אתה יודע מה הדין — צא ושאל בבית המדרש. הלך לבית המדרש ושאל, אמרו ליה [לו] הלכה היא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But this one, Pharaoh’s daughter, did not require such things, as she herself was the daughter of royalty, and therefore there would have been no reason to doubt the sincerity of her conversion.

The Gemara asks: But let him derive that Pharaoh’s daughter was forbidden to Solomon for a different reason, as she was a first-generation Egyptian convert. Even if she converted, she would still have been an Egyptian convert of the first generation, and as such neither she nor her children would have been permitted to marry a Jew by birth (Deuteronomy 23:8–9). And if you would say that those whom the Torah rendered forbidden have already left Egypt and are now living elsewhere in the world, and those currently living in Egypt are others, there is a difficulty.

As, isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: Minyamin, an Egyptian convert, was a friend of mine from among the students of Rabbi Akiva, and he said: After I converted I was a first-generation Egyptian convert, and so I married another first-generation Egyptian convert. I will marry off my son, who is a second-generation Egyptian convert, to another second-generation Egyptian convert, so that my grandson will be fit to enter into the congregation. This indicates that first- and second-generation converts of Egyptian extraction were prohibited from entering into the congregation even during the period of the Mishna.

Rav Pappa said: Shall we stand up and raise an objection from Solomon? Solomon did not marry anyone, as it is written in his regard: “Of the nations concerning which the Lord said to the children of Israel, You shall not go among them, neither shall they come among you; for surely they will turn away your heart after their gods; Solomon cleaved to these in love” (I Kings 11:2). Solomon cleaved to these women in love, but was not legally married to them. As Solomon had other forbidden wives, the case of Pharaoh’s daughter presents no special difficulty. In fact, none of these marriages were valid at all. But the phrase “and Solomon married” (I Kings 3:1) that appears in connection with Pharaoh’s daughter is difficult, as it indicates that this marriage was in fact valid.

The Gemara answers: Due to the extraordinary love that he had for her, the verse relates to him as if he had married her through a legally valid marriage, even though this was not the case.

Ravina said to Rav Ashi: But didn’t we learn in the mishna that a man with crushed testicles and one whose penis has been severed are permitted to marry a female convert and an emancipated maidservant? That indicates that it is only these women whom they are permitted to marry, but they are prohibited from marrying a Gibeonite woman. This appears to contradict the baraita that permits a man with crushed testicles to marry a Gibeonite.

Rav Ashi said to Ravina: And according to your line of reasoning, say the latter clause of the mishna as follows: And they are prohibited only from entering into the congregation, and infer just the opposite, that it is only a woman who was born Jewish whom they are prohibited from marrying, but they are permitted to marry a Gibeonite woman, as she is not part of the congregation of the Lord. Rather, no inference is to be learned from this mishna, as the possible inferences are contradictory, and one must therefore rely on the halakha that was expressly taught.

MISHNA: Ammonite and Moabite converts are prohibited from entering into the congregation and marrying a woman who was born Jewish, and their prohibition is eternal, for all generations. However, their female counterparts, even the convert herself, are permitted immediately.

Egyptian and Edomite converts are prohibited from entering into the congregation only for three generations, both males and females. Rabbi Shimon renders permitted Egyptian and Edomite females immediately. Rabbi Shimon said: The matter may be derived by way of an a fortiori inference: If in a place where the Torah rendered prohibited the males with an eternal prohibition, i.e., Ammonites and Moabites, it rendered permitted the females immediately, then in a place where it rendered prohibited the males for only three generations, i.e., Egyptians and Edomites, is it not right that we should render permitted the females immediately?

Rabbi Shimon’s colleagues said to him: If you are reporting a halakha that you received from your teachers, we will accept it from you. But if you merely wish to prove your case with an a fortiori inference based on your own reasoning, there is a refutation of your argument. Rabbi Shimon said to them: That is not so. I disagree with your claim that the a fortiori inference can be refuted, but in any case I am stating a halakha handed down to me by my teachers.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived that female Ammonites and Moabites are permitted immediately? Rabbi Yoḥanan said: As the verse states: “And when Saul saw David go forth against the Philistine, he said to Abner, the captain of the host: Abner, whose son is this youth? And Abner said: As your soul lives, O king, I cannot tell” (I Samuel 17:55). This verse is puzzling: Did Saul really not recognize him? But isn’t it previously written: “And David came to Saul, and stood before him; and he loved him greatly; and he became his armor-bearer” (I Samuel 16:21)? Rather, it must be that he was asking about David’s father.

The Gemara is still puzzled by this verse: And did Saul not recognize David’s father? But isn’t it written with regard to Jesse, David’s father: “And the man in the days of Saul was old, and came among men” (I Samuel 17:12), and Rav, and some say Rabbi Abba, said: This is referring to Jesse, father of David, who always entered with multitudes [ukhlusa] and left with multitudes. As he was clearly a man of importance, everyone must have known who he was.

Rather, this is what Saul was saying, in his attempt to clarify David’s lineage: Does he come from the descendants of Perez, or does he come from the descendants of Zerah? What is the significance of this question? If he comes from Perez he will be king, as a king may breach [poretz] a way for himself and no one can stop him. And if he comes from Zerah he will be merely a man of importance, but not a king.

The Gemara continues with its explanation: For what reason did Saul say to Abner that he should inquire about David? As it is written: “And Saul clad David with his apparel [maddav]” (I Samuel 17:38), which indicates that the clothes were of David’s size [kemiddato]. And it is written with regard to Saul: “From his shoulders and upward he was higher than any of the people” (I Samuel 9:2). Upon seeing that his clothes fit David, Saul began to fear that it might be David who was destined for the throne, and he therefore inquired into his background. At that point, Doeg the Edomite said to Saul: Before you inquire as to whether or not he is fit for kingship, inquire as to whether or not he is even fit to enter into the congregation. What is the reason for such doubts? It is that he descends from Ruth the Moabite, and Moabites are permanently barred from entering the congregation.

Abner said to him: We already learned that there is no room for such concern. As the verse states: “An Ammonite or a Moabite shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:4), teaching that an Ammonite man is barred from entering into the congregation, but not an Ammonite woman; and similarly, a Moabite man is barred from entering into the congregation, but not a Moabite woman. Doeg said to him: However, if that is so, say that the verse that renders it prohibited for a mamzer to enter the congregation renders prohibited only a male mamzer, but not a female mamzer. Abner replied: It is written: “A mamzer,” which should be understood not as a noun but as an adjective, denoting a strange blemish [mum zar], one who is defective due to a forbidden relationship, and this applies to males and females alike.

Doeg retorted: If so, say that it is prohibited for only an Egyptian man to enter into the congregation, but not an Egyptian woman. Abner answered: Here it is different, as the reason for the prohibition recorded in this verse with regard to Ammonites is explicit: “Because they did not meet you with bread and with water on the way, when you came forth out of Egypt” (Deuteronomy 23:5). Since it is the way of a man to go forth to meet guests but it is not the way of a woman to go forth, females were not included in this prohibition. Doeg countered: Still, the men should have gone forth to meet the men, and the women to meet the women. Abner was silent, as he did not know how to respond to this objection.

Immediately: “And the king said, inquire you whose son is this lad” (I Samuel 17:56). The Gemara comments: There, in the previous verse, Saul calls him youth [na’ar], and here he calls him lad [elem]. This change in the wording hints at the following discussion. Saul said to Doeg as follows: The halakha is hidden [nitalma] from you, and you are ignorant of the law. Go and inquire about the matter in the study hall. He went to the study hall and asked. They said to him: The halakha is: An Ammonite man is forbidden, but not an Ammonite woman; a Moabite man is forbidden, but not a Moabite woman.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשי' ותיפוק ליה משום מצרית ראשונה. פירש"י ז"ל ותיפוק ליה דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא והיכי קרי ליה חתנות וקשיא לי כיון דתפסי בה קדושי אמאי לא ליקרי ליה חתנות והרי שבע אומות דבגינותן אסירן וקרי לי' חתנות אלא ה"ק כיון דמ"מ אסיר' לי' מנא ליה שגיירה ומה הועיל בתקנתו אלא כשהיא עכו"ם וקרי ליה חתנות.

וכי תימא הנך אזדו והני אחרינא נינהו. פירש"י ז"ל שנטבעו בימי משה וישראל על ים סוף וכי מזהיר רחמנא אערב רב קא מזהיר והתניא מניחין גר מצרי וכו' ואיכא למידק אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל את כל העולם כדאמרינן בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ח) גבי יהודה גר עמוני אמר לו רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכבר נמצא דתני עלה בתוספתא במסכת קדושין אמר לו ר' עקיבא מטעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את האומות לא עמונים ומואבים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד משפתות נושא אחת מכל כלומר וכולן מותרין לבא בקהל.
ובהלכות גדולות כתוב דשאני מצרים דחזרו דכתיב מקץ ארבעים שנה אשיב שבות מצרים. וא"ת התם במסכת ברכות אמרו והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו אמר לו ר' יהושע ושבתי את שבות עמו ישראל ועדיין לא שבו משמע שאם שבו אסורין והלא כבר נאמר במצרים מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים וזאת קושיא היא על התוספתא שכתבנו אלא שזה הכתוב על גלות מלך בבל כתוב ביחזקאל וכבר נתבלבלו מגלות סנחריב ואותן שהגלה נבוכדנצר מתערובת העמים שהיו שם הם ומ"מ נקראו מצרים על שם העיקר ועל שם הארץ וכן עמון ומואב מימות סנחריב נתבלבלו וכן בל העולם כדכתיב ואסיר גבולות עמים.
ושוב ראיתי בתו' של מסכת מגילה (דף י"ב) שהביאו תשלום הברייתא השנוי' בפ' תפלת השחר ואמרו שכך היא שנוי' במסכתא ידים בו ביום עמד יהודא גר עמוני לפניה' עד אמר לו ר' יהושע והרי כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל כשם שאלו לא שבו כך אלו לא שבו אמר להן יהודא גר עמוני אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי זקן מותר אתה לבא בקהל אמר לו ר"ג גר מצרי כיוצא בזה אמר לו למצרים נתן להם קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן הגוי' אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל ע"כ והרי שתי הברייתות חלוקין בדין גר מצרי.
והטוב והנכון בעיני בזה הענין הוא שנאמר סנחריב בלבל את כל העולם מקצת האומות הי' מגלה גלות שלימה ומושיבן בארץ אחרת כמו שאמר עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ומושיב אחרים בארץ שגלו ממנה כמו שעשה בעשרת השבטים שנאמר ויבא המלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וגו' ומקצת העמים הי' משאיר בהם מדלת הארץ ומושיב עמהם מאומות אחרות ולכך נתבלבלו כל האומות בין אותן שגלו לגמרי בין אותן שנשארו מהן בארצם לפי שנתערבו בעכו"ם שהושיב עמהן אבל נבוכדנצר מחריב והרגן ומשאיר והיינו דאמרי' בא סנחריב ולא בלבל ובא נבוכדנצר ולא שטפה וכן בכל מקום תולה בלבול בסנחריב והיינו דכתיב ואסיר גבולות עמים דהגבולות הסיר מכל האומות עמון ומואב לא הגלה אותן סנחריב אלא שהחריב מקצתן דכתיב בהו בישעי' בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב ושאר מעט מזער לא כביר הרי שנשארו מקצתן שלא גלו כלל ובהם נאמר בנבואה של נבוכדנצר שאנן מואב מנעוריו ובגולה לא הלך אלא לפי שהביא סנחריב אחרים והושיבן באותן מקומות שהחריב כדרך שעשה בכל העולם לפיכך כל גר שבא מארץ בני עמון ומואב מותר לבא בקהל ורובן מאותן עממים וכל דפריש מרובא פריש מ"מ יש בהן שהיו במקומן מעולם אפילו לאחר נבוכדנצר וכדאמרי' עמון ומואב שביבי בישא דירושלים הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו וכו' ואפשר [עצתם] [כהא דאמר במגילה זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו] שהי' לאחשורוש לבדוק במוחזקים וליקח עצה מהם ואיפשר שהעמידו בדברים על הפסוק הזה. וראיתי בהגדה של מגילת אסתר [אסת"ר פ"ד] אמרו לו אדונינו המלך כשהיינו בארצנו היינו שואלין באורים ותומים ועכשיו מטולטלין אנו וקראו לפניו המקרא הזה שאנן מואב מנעוריו וכו' אמר לון אית הכא מנהון אמרין ליה קרוביהון הדה דאת אמר והקרוב כלומר יש בכאן מן הקרובים לעיקר ארץ עמון ומואב החריבה שנשארו במקצת הארץ שמא הם מאותן שלא גלו כלל וזה מן הענין שפירשנו.
לפי' לאחר חזרת גלותן לימות המשיח כלם אסורין והיינו דאמרי' בברכות והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו [א"ל ר' יהושע וכו'] ועדיין לא שבו דקסברי ר"ג ור' יהושע דהשבת גלות לאומות לבני משפחה משמע ושבתי את שבות עמון כמו ושבתי את שבות עמי ישראל כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל אלא שהי' ר' יהושע אומר עדיין מתערב במואב עד באחרית הימים כדכתיב בישראל אבל במצרים שנתן קצבה אסורין הן והיינו סברא דברייתא במס' ידים וכך משמעות' דגמ'.
ומיהו [ב]תוספתא דקדושין דר' עקיבא סבר דהשבת גלות דמצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן בבלבולן הן חוזרין הילכך אפילו לאחר חזרתן מותרין וכן בעמון ומואב וכן בכל העולם ובעל הלכות כתב בסברא דר"ג ור' יהושע דגמ' דילן הכי משמע אפילו לר"ע ובירושלמי עוד סברא אחרת אמר לו ר"ע אלא אף אתה השיא לבת גיורת מצרית כדי שיהו ג' דורות מכאן וג' דורות מכאן וגמ' דילן לא תני הכי.
ורת"ם ז"ל אמר דגמ' דילן לא סבירא לי' דמצרי מותר שסנחריב לא בלבל מצרים דכתיב ולא יסף עוד פרעה מלך מצרים לצאת מארצו והוא הגי' ומחק וכי עמון ומואב כמו שכתוב בספר הישר, ולא דאיק כלל.

ות"ל משום מצרית ראשונה. פירוש ומה הועיל בגירותה אלא ודאי לא גיירה וכשהיא גויה נשאה. ורש"י ז"ל לא כן פירש אלא אחתנות קא מהדר לומר אכתי היכי קרו ליה חתנות. ואיכא למידק כיון דנתגיירה אף על גב דאינה כשרה לישראל מכל מקום קדושין תופסין וכל שקדושין תופסין בה איכא חתנות. ומכל מקום גם לפירוש הראשון קשה לי דטובא אהני בגירותה שאינו מוליד בן לע"ז דבן עכו"ם קרוי בנה. אלא נראה לי דהכי קא מקשה מאי אהני בגירותה להתירה לו לגמרי ואהדר ליה דשלא כתורה עבד ולא גיירה, והדר אקשי מכל מקום הא כתיב ויתחתן והיכי קרי ליה חתנות.

וכי תימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. פירש רש"י ז"ל שנטבעו בידי משה וישראל על ים סוף וכי אזהר רחמנא אערב רב קא מזהר. ודברי תימה הם וכי כל המצריים נטבעו והלא לא נטבעו אלא היוצאים למלחמה. (עיין ישרש יעקב). ומסתברא דהכי קאמר וכי תימא הנך אזדו לעלמא, שמא בארך הזמן גלו, ולא שאנו מתירין אותן מן הספק, אלא לרווחא דמלתא קאמר לו דאף כשתמצא לומר דבעלמא אמרינן אזדו לעלמא הכא אי אפשר, דהא אמר מנימין גר המצרי כו'. אי נמי אזדו לעלמא בימי סנחריב (עיין תו"י שבימי שלמה עדיין לא בלבל אותם סנחריב ועיין ישרש יעקב ורש"ש).
ואיכא דמותיב אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל כל העולם כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כח, א) גבי יהודה גר העמוני אמר לו ר' יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר לא יבא עמוני אמר לו ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדים והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל דשאני מצרים שחזרו דכתיב (יחזקאל כט, יג) מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים. וכן היא בתוספתא במסכת ידים (פ"ב ה"ח) גבי אותה מעשה דיהודה גר העמוני שבפרק תפלת השחר אמר לו רבן גמליאל כלומר לר' יהושע גר מצרי כיוצא בזה אמר לו מצריים נתן להם קצבה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העכו"ם אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל (עיין תוס' ד"ה מנימין). אלא שאמרו בתוספתא קדושין (פ"ה ה"ו) אמר לו ר' עקיבא מנימין טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים ומואבים במקומן ולא מצרים ואדומים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא אחת מכל אלו לומר שכולן מותרין לבא בקהל מעתה. ואתיא ההיא דלא כגמרין ודלא כתוספתא מסכת ידים ולא קיימא לן כותיה. ועוד דבירושלמי (קדושין פ"ד ה"ג) אמרו איפכא דהתם גרסינן אמר לו ר' עקיבא לא כי אלא אף השיאו [בכת"י נ"א: אף אתה נשיאו] לבת גיורת מצרית כדי שיהיו שלשה דורות מכאן ושלשה דורות מכאן.
והרמב"ן נר"ו כתב (בד"ה וכי) בענין זה סנחריב הוא שבלבל את העולם שהיה מגלה פעמים אומה זו ומושיבה במקום אחר ומושיב תחתיהן אומה אחרת, כדכתיב עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם. ופעמים שהיה מגלה מקצתן ומשאיר דלת הארץ ומביא שם עמהם משאר האומות מבולבלין כמו שעשה בארץ ישראל דכתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וכו'. ומשום כך היו כל האומות מבולבלין. והיינו דכתיב ביה ואסיר גבולות עמים. ובהא פליגי תנאי דר"ג ור' יהושע דברייתא, דהשבת גלות באומות שישובו מבוררין משפחה ומשפחה לבד ועם ועם לגבולו כשיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל. אלא דר' יהושע סבר דבני עמון ומואב לא שבו עדיין מדכתיב במואב באחרית הימים כדכתיב בישראל, והיינו דאמרינן התם בפרק תפלת השחר והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו, אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני ישראל ועדיין לא שבו, אבל במצרים שנתן להם קצבה אסורים הן. והיינו נמי משמעותא דגמרין. אבל תוספתא קדושין (שם) כדעת ר' עקיבא דהשבת גלות במצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן שהרי סנחריב בלבלן, כשהן חוזרין בבלבולן הן חוזרין, ולא אמר הכתוב אקבץ את מצרים אלא על העם היוצא ממצרים ולא שהן מצריים גמורין, והלכך אף לאחר חזרתן הרי הן בהכשרן. וקיימא לן כברייתא דמסכת ידים וכסבריה דר"ג ור' יהושע וגמרא דילן הכי משמע. וכן כתב הרב בעל הלכות (גדולות שם) ז"ל. ועוד דהא בירושלמי ר' עקיבא נמי קאי בשיטתייהו. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות אסורי ביאה פי"ב הכ"ה) שאפילו מצריים מותרים משעלה סנחריב ובלבלן, נראה לי שסמך על התוספתא שבמסכת קדושין. (וכן כתב המגיד משנה שם ועיין סמ"ג לאוין קיא ומנחה חריבה סוטה ט, א בארוכה).

אמר ליה רב אשי לרבינא ולטעמיך אימא סיפא אינן אסורין אלא לבא בקהל הא בנתינה שרו. וקיימא לן הכא דלאו בקדושתיה קאי וכדתני בברייתא פצוע דכא מותר בנתינה. ורב ששת ורבא ורב אשי הכין סבירא להו וקיימא לן כוותיהו. והלכך פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובנתינה. ומשמע נמי דאפילו בממזרת נמי שרי דמאי שנא נתינה או גיורת לכהן ממזרת. אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פט"ז הלכה א-ב) כתב בלשון הזה פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנאמר לא יבא פצוע דכא וכו' ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחת מאלו הספקות מותרות לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות. אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא ז"ל נראה שסבור לומר שאין איסור הנתינים דבר תורה. וכן כתב הוא ז"ל עוד מפורש בפרק י"ב (הלכה כב) מי שנתגיירו משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהם אלא הגבעונים ויהושע גזר שיהיו אסורין לבא בקהל. וזו כסברא ראשונה דרבא דאמר דלא תתחתן בם בגיותן הוא. וכיון שכן מנא ליה להתיר גיורת לפצוע דכא כהן, ומנא ליה דפצוע דכא לאו בקדושתיה קאי, דהא רבא לסברא קמא הוה ס"ד למימר דבקדושתיה קאי ופצוע דכא כהן אסור בגיורת. ועוד קשיא לי דהא משמע דגיורת אסורה לכהן דבר תורה מדפליגי רשב"י ורבנן לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס, ב) בגיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ורשב"י דשרי לה מייתי לה מדכתיב וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פנחס עמהם, ורבנן דפליגי עליה אמרו החיו לכם לעבדים ולשפחות, אלמא בדאורייתא פליגי, וקיימא לן כרבנן דהא רב נחמן דבתרא הוא עבד עובדא אפילו בדיעבד כותייהו. וכי תימא מדאורייתא מנא לן, איכא למימר גמרא גמירי לה מסיני עד דאתא יחזקאל ופירשה כי אם בתולות מזרע ישראל כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עח, א) וצ"ע. ובירושלמי (ה"ב) פליגי בפצוע דכא אם מותר לבא בממזרת אם לאו דגרסינן התם ר' ירמיה אמר כללא פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת. אמר ר' יוסא בלבד פסול משפחה הא פסול גוף לא בדא, חייליה דר' יוסא מן הדא דאמר ר' חלקיה ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא פצוע דכא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא בדא, כמה דתימר כהן ברור הוא אסור לישא גיורת, אף הכא ישראל ברור אסור לישא ממזרת. וגם זה ראיה לדברינו דהא משמע דר' ירמיה סבירא ליה דלאו בקדושתיה קאי ומשום הכי שרי ליה נמי בממזרת. ור' יוסי דאסר ליה משום דישראל ברור הוא דאסר ליה, ולדידיה כי היכי דאסר ממזרת לפצוע דכא ישראל, הכי נמי אסר גיורת לפצוע דכא כהן.

איש דרכו לקדם אשה אין דרכה לקדם. קשיא לי והלא דוד ממואב קאתי ומואב לא נכתבה חטא שלהן אלא משום אשר שכר עליך את בלעם. ויש לומר דחד מינייהו נקט והכי קאמר איש דרכו לקדם ואיש דרכו לשכור. אלא דאכתי קשיא לי מאי קא מקשה היה להן לקדם נשים לקראת נשים, דהא במואב ליכא למימר כי האי טעמא כלל דהא אשה אין דרכה לשכור כלל. ויש לומר דכיון דעמון ומואב כי הדדי נינהו ופסול דידהו בחדא איכתיב, וטעמא דאמרן גבי עמון ליתיה, ואם איתא דעמונים נקבותיהן אסורות אף במואבים כן. כנ"ל.

ותיפוק ליה משום מצרית ראשונה פרש"י ז"ל ותיפוק ליה דאפילו גיורת מצרית ראשונה היא ואפי' הכי קרינן ליה חתנות ולא נהיר' דמאי קושי' דאנן לא אמרי' אלא דבגיורת שאין קדושי' תופסי' לא קרי חתנות אבל כל שהוא בגיור' דקדושין תופסין אעפ"י שהוא באיסור לאו חתנות שייך ביה כדשייך בממזרת ודכוותה בחייבי לאוין שאין בהן כרת אלא ה"פ ולמה גיירן שלמה כיון דסוף סוף לאחר גיורתן עדיין היא אסור' משום מצרית ראשונה אלא ודאי לא גיירה וא"ה קרי' ליה חתנות וקשי' לרבא:

וכ"ת הנך אזדו לעלמ' והני אחרים נינהו פרש"י ז"ל כי כל המצריים טבעו בים וכי אזהר רחמנא על מצרי ראשון ושני משום ערב רב הוא דאזהר ואינו נכון שהרי לא טבעו בים אלא אותם שיצאו למלחמ' עם פרעה אחר ישראל. ויש שפי' דמ"מ רובם טבעו ולא נשארו אלא מיעוט ומן האומות אחרות הוא שנתישבו שם וליתא דכל קבוע כמחצ' על מחצה דמי. והנכון דלרבותא נקט לה דלא מצית למימא כי בימי שלמה המלך כבר מתו או הלכו להם כל המצרים שנשארו במצרים בימי משה והני אחריני נינהו דהא א"ר יהודה מנימין הי' אומר וכו' אני מצרי ראשון וכו' פי' אלמא עדיין המצרים קיימים:

והקשו בתוס' מאי קושי' דהא בתוס' דמ' קדושין מסיים בה א"ל ר"מ מנימין טעית בהלכה משעלה סנחריב בלבל כל העולם ואת כל האומות לא יש עמוני ומואבי במקומם אלא עמוני נושא המצרי ומצרי נושא עמוני וכו' מכל אלו נושא מכל משפחות האדמ' והא בפ' תפל' השחר (דף כ"ח) גבי גר עמוני שהתירו ר' יהושוע לבא בקהל מפני שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם כולו וכל דפריש מרובא פריש ותירצו דהשת' על שלמה להנשא בת פרעה קיימי שהם היו קודם בלבול סנחריב וכ"מ בכאן. ומיהו ק"ל על ההיא תוספת' דמ' קדושי' מאי דתני' בתוספת' דמ' ידים גבי עמוני שבפ' תפלת השחר א"ל ר"ג לר' יהושוע גר מצרי כיוצא בזה מהו א"ל מצרי נתן קצבה שנ' מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם ולפי אותה תוספת' דמסכתא קדושי' מצרי נמי לא אימעי'. ונר' דלתוספתא דמס' קדושי' הא דקתני מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים לא מצריהם גמורי' כי סנחריב בלבלם כלם והעביר המשפחות מערים לערי' אלא על אותן אומות שהיו במצרים שישב שם סנחריב שהגלה אותם נבוכדנצר אח"כ אומר הנביא שיקבץ אותם אחר מ' שנה ואידך תוספת' דמ' ידים סוברי' כי על מצרים ממש קאמר כעין שיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל ויש שפסקו הלכה כתוספת' דמ' ידים וכן כתב בה"ג ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב כי המצריים מותרים משעל' סנחריב ובלבלם שסמך על התוספת' דמ' קדושי' וק"ל דהכא אמרי' דבעכו"מותן לית להו חתנות ואלו במ' עבודת כוכבים ומזלות אמרי' בנותיהן דאורית' הוא דכתיב לא תתחתן בם הוא לאוסרם אפי' בגירותם דאית להו חתנות וכ"ש שיש בכלל זה איסור לאו דלא תקח בעכו"מתן וקושיין התם אליבא דר"ש דאמר כי יסור לרבו' כל המסירי' דאלו לרבנן לא מיירי אלא בשבעה עממים ואנן אמרי' לה התם על כל אומות העולם:

ממזר כתיב פרש"י ז"ל שיש בו מום וזרות כלומר שנבעלה אמו ממי שהיה זר ונכרי אצלה:

איש דרכו לקדם ואשה אין דרכ' לקדם הכי קתני בתוס' דמשמע הכא מן המקרא הוה כי המואבי' לא קדמו לישראל בלחם ובמים. ואלו במשנה תורה כתיב אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי' היושבים בער ותימא כי המקרא לצדדים כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וכו' דהא ודאי לא שכרו עמונים את בלעם אלא ע"כ לצדדי' כתיב קרא והא דאמרי' הכא גבי רות המואבית ואש' אין דרכה לקדם חדא מינייהו נקט דאפי' לחם ומים אין דרכה של אשה לקדם וכ"ש שאין דרכה של אשה לשכור וכן אמרו בירושלמי' בפי' ואין דרכה של אשה לשכור וכן עיקר וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה:

ורבנן הוא דגזרו בהו. וא"ת והא קא חשיב באלו הן הלוקין נתינה. וי"ל דמכת מרדות קאמר ואגב ממזרת נקטא ולקמן אפרש בעז"ה:

מתניתין עמוני ומואבי אסורין ואסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד, מצרי ואדומו אינם אסורין איסור עולם עד ג' דורות א' זכרים וא' נקיבות אר"ש ק"ו הדברים ומה במקום וכו' איסור עולם התיר בנקיבות מיד, במקום שאל אסר את הזכרים אלא עד ג' דורוע אינן דין שנתיר את הנקבות מיד א"ל אם הלכה נקבל ואה לדין יש תשובה א"ל אל כי אלא הלכה אני אומר.

ממזרים ונתינים אסורים ואיסורין עולם. א' זכרים וא' נקיבות. פי' ונקבותיהן מותרות מיד דמפרש הדיה טעמא ע"ד אשר לא קדמו אתכם אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם אבל מצרי ואדומי גם נקיבותיהן אסורין דמצרי אפי' מצרית במשמע ור"ש מתיר הנקיבות בק"ו:

אם לדין יש תשובה, מאי תשובה אמר רבב"ח אר"י משום דא"ל עריות יוכיחו שלא אסר בה אלא עד ג' א' זכרים וא' נקיבות פי' דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה א' בת בנה א' בת בתא א"ל לא כי הל' אני אומר,

תנאי א"ל ר"ש הלכה אנין אומר ועוד קרא מסייעני בנים ולא בנות א"ל ר"י בנים אשר יולדו להן כתיב תצאן בלידה. פי' כל הנולד מהן ואפילו נקבות א"כ תלה הבנים באם שיולדת אותם שאם היא ראשונה בנה הוי שני, אע"פ שהאב שני לא אזלינן בתר האב ואי לאו דנקבות אסורות [למאי] תלאן בלידה:

תוס' בד"ה מנימין גר מצרי כו' ובסוטה פי' בקונטרס דתניא בתוספתא שא"ל ר"ע מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כו' עכ"ל תירוצא הוא לקושייתם דאה"נ דהותר מנימין לבא בקהל אלא שטעה ומ"מ תלמודא פריך שפיר הכא דע"כ לא פליג ר"ע על מנימין אלא שנתבלבל בימי סנחריב אבל כ"ע מודו דבימי שלמה עדיין לא אזדו לעלמא וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דסוטה אסוגיא דהתם ע"ש:

בתוס' ד"ה וכ"ת הנך כו' פירוש אומה כו' הלכו להתיישב בשאר כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י שטבעו בים דאינו דומה שטבעו אלא אותן שרדפו אחר ישראל על הים ושנשארו בעיר לא טבעו וק"ל:

ד"ה מנימין גר כו' ועוד שלא היה הדבר ברור כו' ואע"פ שהגלם נ"נ מ"מ כו' עכ"ל אינו מובן לי מי הצריכם לכל זה ומהיכא פסיקא להו דלא גלו עמון ומואב בימי סנחריב כשאר אומות יש לפרש דבריהם בעמון ומואב כתיב גבי נ"נ שיהו שבים בלא זמן ובזמן אחשורוש לא היה ברור אם אז שבו או לא הם אלו ששבו אז אלא דאכתי כיון דגלו מיהו סבר גם אם אז שבו היאך עמד טעמם עמם וע"ז כתבו כיון שלא גלו מזמן הרבה בימי סנחריב גלות שלמה אלא כשאר אומות שבלבל כלם כמ"ש לעיל גם אם גלו מזמן קרוב בימי נ"נ כיון ששבו עמון ומואב עמד טעם עמם משא"כ בשאר אומות גם אם גלו מקרוב על ידי נבוכדנצר לא מצאנו ששבו ודו"ק:

מתוך אהבה יתירה שאהבה כו' כאילו נתחתן בה. לפי' התוס' דפריך היאך נשאה שלמה כו' ניחא דצ"ל מיהת דגיירה דאי לא גיירה בזנות נמי הוה אסירא ליה אבל לפרש"י דלא פריך אלא אהא דקרי ליה חתנות ק"ק דהשתא ה"מ לאוקמא אפילו בגיותה אלא מתוך אהבה כו' ודו"ק:

ואביו לא ידע ליה והכתיב והאיש בימי שאול גו'. לכאורה מהך ענינא גופא בפשיטות ה"ל לאתויי דכתיב הנה ראיתי בן לישי גו' וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר שלח אלי את בנך דוד גו' ויש לפרש משום דאיכא לפרושי דהיה משאיל על אביו מאיזה שבט הוא דהא מלתא אפשר דלא ידע ליה ולכך מייתי מהך דישי אבי דוד נכנס באוכלסא כו' ואמרי' פ"ב דברכות אין אוכלסא פחות מס' ריבוא וכיון דאיש מפורסם היה כ"כ שר על ס' ריבוא ודאי דידע ביה מאיזה שבט הוה ויליף ליה מדכתיב בא באנשים דהיינו שבא במלחמה באנשים ומסתם כמה אנשים נאמר דעל מספר אנשי דור המדבר קאמר שהיו ס' ריבוא ומסיק גם שידע דמשבט יהודה הוא היה מסתפק אי מפרץ אי מזרח ולמנ"מ אם יהיה מלך:

מ"ט א"ל שאל דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו כו'. פרש"י בספר שמואל נהפכו להיות כמדת דוד כו' נראה מפירושו דכינוי דמדיו על דוד קאי וא"כ הוא מהיכא קמשתמע מיניה שהיו הבגדים כמדתו של שאול משכמו ומעלה גבוה גו' שע"כ הכניס בו עין הרע ויותר נראה דכינוי דמדיו קאי על שאול דהיינו מדיו של שאול היו מכוונים לו בנס:

גמ' הא לא צריכא ליה ותיפוק ליה דהא מצרית ראשונה היא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ות"ל דאפילו הוי גיורת הא הויא מצרית ראשונה ואסירא ליה משום חתנות כצ"ל. ונ"ב זה פי' התוס' אבל לשון הקונטרס כמו שכותבין התוס':

בד"ה והא אנן כו' הך מתניתא הך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מנימין גר כו' וכתיב הילילי כו' כצ"ל:

גמרא וכ"ת הנך אזיל לעלמא כו'. עי' בהגר"א ז"ל בא"ע סי' ד' סקי"ח שפי' דר"ל בימי סנחריב ותמוה מאד דא"כ איך יתורץ בזה שלמה דקדים טובא ובסוטה (ט) דקאמר ג"כ וכ"ת הנך אזדו כו' ע"כ הכוונה כפרש"י דהיינו בזמן שטבעו בים בימי משה ע"ש:

במשנה מצרי ואדומי אינם אסורין אלא עד ג' דורות. ק"ק לפי מאי דמסקינן בחולין (נה) משמע דלחומרא אמרינן עד ועד בכלל והכא הלא דור שלישי מותר ואין לומר משום דזיל קרי ב"ר הוא וליכא למיטעי דהא בעינן בגמרא לקמן (עח) תיבת להם לומר דמהם מנה:

רש"י ד"ה אשיא כו'. עי' בהגר"א אה"ע סי׳ ד׳ ס״ק י"ג ומש"ש וטעמו של הרמב"ם כו' דאתי לאפלוגי דלא בתר אבוה ולא בתר אמיה אלא בתר הפגום כו' ע"ש. ועי' קדושין ס"ז א׳ אא״ב מתני׳ כו' ודרבב״ח ואיזו למעוטי דר"ד ורבין וע"ש ברש"י ותוס׳ וצע"ג:

מַאי 'מַדָּיו'? כְּמִדָּתוֹ (שמואל א' יז, לח). יש להקשות מה זה ועל מה עשה הקדוש ברוך הוא הנס הגדול הזה לשנות המציאות שיהיו עולים בגדי שאול המלך ע"'ה כפי מדתו של דוד המלך ע"ה ומה צורך היה בדבר זה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב עיר בנימין ז"ל בשם הרב עשרה מאמרות שאי אפשר להיות כסא דוד מוכן רק בהקדים מלכות שאול כמו שקדמה רחל ללאה והכינה כסא ללאה אחותה בסוד 'ברתא מקננת לאימא' והוכן כסא לאה על ידי רחל כמו כן הוקדם מלכות שאול שהוא מרחל למלכות דוד שהוא מלאה וכן לעתיד יהיה מוכן כסא מלכות משיח בן דוד על ידי משיח בן יוסף שהוא מרחל ולכן אמר יהונתן לדוד אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה (שמואל א' כג, יז). ולזה רמז גם כן (שמואל ב' א, כו) נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים, דייקא כמו שהיתה אוהבת רחל ללאה כדוגמה זו ממש היתה אהבת דוד ויהונתן אהבה שאינה תלויה בדבר עיין שם.
ולפי זה לכך הוצרך הנס להיות בבגדים שילביש שאול את דוד לעלות כמדתו כי בגדים אלו בגדי מלכות הם והלבישם שאול לדוד כאשר עשתה רחל הכנה ללאה ואם לא היו עולים כמדתו אין זו הכנה ואחר כך היה שאול רודף את דוד ואיה ההכנה שצריך לעשות לו בידים אם לא היה נעשה נס זה שבגדי מלכות שהלבישם אליו עלו כמדתו ואף על פי שהיה זה רק לשעה אחת די בזה.
ועוד נראה לי עלו כמידתו להורות דאף על פי שדוד המלך ע"ה הוא מלאה הנה הוא אחוז גם ברחל וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים שהוצרך לתקן את שניהם בעבור שהיה אחוז בשתיהם ולכך עלו לו בגדי שאול המלך ע"ה שהיה מרחל כמדתו.

דרכו של איש לקדם וכו' מסוגיא זו הקשה בס' מנחת יהודה משם ר"מ מקוצי למי שמפרש דעל דבר אשר לא קדמו קאי לעמון ולא למואב. וכן הקשה הרא"ם לדעת זה פ' דברים. וק"ק על הרא"ם אשר לא זכר דברי הסמ"ג לאוין קי"ד דהוא הביא פירוש זה מהר"י מקרפנטרא"ס וכתב דכן יש לדרוש ואשר לא שכר דרכו של איש לשכור ע"ש. ובמנחת יהודה אח"ך הביא דברי סמ"ג וכתב דבזה מיושבת סוגיין דה"ק כמו שאין דרכה לקדם כך אין דרכה לשכור ע"ש וכן כתב מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג. ומיהו אכתי לא אפרק מדוע גבי דהע"ה אמרו ענין לא קדמו דהוא בעמון והגם דה"ה למ"ש ואשר שכר מ"מ למה קבעו דבריהם באשר לא קדמו:
ואפשר לומר דמשום דדואג היה רוצה לפסול לדוד ואם היה אומר דרכו של איש לשכור וכו' לא הי"ל להשיב כלום אך כשאתה אומר דרכו של איש לשכור וכו' כך תאמר דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקךם וקשה הי"ל לקדם אנשים לקראת נשים ומכח זה נלמד אפי' עמונית וכן יש לומר אפי' מואבית אע"ג דשם לא שייך זה ילפינן מעמונית. זה היה דעת דואג. אמטו להכי קבעו דבריהם אצל עמון בלא קדמו דמשם נלמוד לפסול מואבית כמו עמונית:
ולפי זה היה מיושב מ"ש רש"י בפירוש רות על הגואל וטעה בעמונית ומקשים דהו"ל לרש"י לומר וטעה במואבית דעליה אנו דנים. אכן על פי האמור ניחא דדואג אצטריכא ליה למשקל ולמטרי ברישא בעמונית ואחר דיליף בעמונית שהיא אסורה משם למד למואבית ואתי שפיר מ"ש רש"י וטעה בעמונית. ומעין דוגמא שמעתי בסגנון אחר. אמנם אני בעניי שפר קדמי לומר באופן האמור והוא מיושב יותר:
אמנם פירוש ה"ר יוסף הנז' שהביא הסמ"ג מוקשה מחמת סוגיית סנהדרין דף ק"ג כאשר הנה המלכים כן תמהו הרב באר שבע שם והרב פרשת דרכים דף כ"ג. ושם בהדיא כתב רש"י דעל דבר אשר לא קדמו קאי אתרוייהו ע"ש. ועיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס זה שם פ' חלק. ואחר זמן נזדמן לידי ס' מגילת ספר ומידי עוברי ראיתי להרב ז"ל לאוין קי"ד שהאריך בענין זה ונדחק בכמה דוחקים ואוקמתות ופנאי לא היה לי לעמוד בדבריו ז"ל:
אחר כמה שנים נדפסו חידושי הריטב"א למכילתין וראיתי בסוגיין שמסכים הולך דהכתוב לצדדין כתיב לא קדמו עמונים ואשר שכר מואבים ובש"ס חדא מיניהו נקט דאפילו לחם ומים אין דרכה של אשה וכ"ש שאין דרכה לשכור וכתב דכן אמרו בירושלמי וכן פירש הרמב"ן זהת"ד והיינו כשיטת ה"ר יוסף הנזכר וקשה מסוגית פ' חלק כמדובר וצריך חיפוש ואני אמרתי בחפזי. ועתה אמת אגיד דמבתר כל אלין עתה ראיתי בחי' הרשב"א שגם הוא ניכר שסבר כסברא הנז' וכתב דקשה דאנן לגבי מואב קיימינן ואשה אין דרכה לשכור ותי' דעמון ומואב כי הדדי וטעמא דעמון ליתיה אף במואב כן עכ"ד והיינו כמו שכתבתי אני השפל לעיל ונתחזק מ"ש לעיל עלץ לבי שכיונתי לדעת אור עולם רבינו הרשב"א ע"ש ודוק. ואחר זמן רב ראיתי להרב עיון יעקב שהביא מאגדת שמואל שאמרו האיש יש לו לשכור וכו' ע"ש ולא היה צריך להרחיק עדיו כי הכי אתמר בירושלמי על משנתנו ע"ש:

(עו ב) שלמה לא נסיב מידי וכו'.—פי' ומאחר שלא לקח דרך אישות אלא לשם זנות - אין בזה איסור מן התורה, דעשה של מצרית אינו אלא כשבא עליה לאחר שקידשה, וכדעת הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פט"ו ה"ב), שכן הדין בכל חייבי לאוין (ומה שהקשו כאן "ותיפוק ליה דהא מצרית ראשונה היא" היינו דא"כ איך נשא אותה שלמה, וכפי' התוס' כאן). אבל דעת רש"י היא, דהבא על חייבי עשה או חייבי לאוין ה"ז עובר על איסור מן התורה, אף שלא קידשה מקודם. ולפ"ז נדחק לפרש "ותיפוק ליה וכו'" - "דאפי' הכי קרי לה חתנות", דאין לפרש כפי' התוס', דא"כ לא משני מידי. והרשב"א בחדושיו כאן שפירש כתוס' וגם אינו מצריך קידושין לחייבי לאוין (שלא כדעת הרמב"ם דלעיל) כדי ללקות עליהן נדחק מאד בביאור סוגיא זו (ע"ש)*ועי' עוד במהרש"א ח"א כאן (ד"ה כאלו נתחתן) ובל"מ הל' אסורי ביאה פי"ג הי"ד..

ותיפוק ליה. דאפי' גיירה מצרית ראשונה היא ואפ''ה קרי ליה חתנות: הנך אזלי לעלמא. מתו וטבעו בימי פרעה וכי אזהר רחמנא מערב רב: והני אחריני נינהו. אומות אחרים באו וישבו בארצם: אשיא לבני מצרית שניה. שאם אשיאנו מצרית ראשונה יהא בנה שני לה דאמרינן בפירקין (לקמן עח.) הלך אחר פסולן אלמא לא אזדו לעלמא והני מצרית נינהו: לא נסיב מידי. אלא לזנות היה מתכוין: דבק שלמה לאהבה. ולא לאישות: והא אנן לא תנן הכי. כי הך מתניתא דקתני לעיל פצוע דכא מותר בנתינה: גיורת ומשוחררת אין. דלישראל כשר נמי שריא: הא בנתינה אסור. כישראל מעליא דבקדושתיה קאי: מתני' אם הלכה. שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד במצרי ואדומי נקבל ממך: ואם לדין. שאתה דן ק''ו מעצמך יש תשובות להשיב ובגמרא מפרש לה: לא כי. אפילו אני דן מעצמי אין לכם תשובה כדמפרש בגמרא ומ''מ הלכה אני אומר: גמ' ולא ידע ליה. שאול לדוד: באוכלוסא. שר על ס' רבוא: שהמלך פורץ. גדרות של אחרים לעשות לו דרך קצר מביתו לפרדסו או לכרמו: חשיבא בעלמא הוי. כדמפ' דחזא ביה סימני מלכות הלכך לא אפשר דלא הוי רישא: מאי טעמא אמר ליה שאל. מאי חזא דמסתפי מיניה ממלכותא: ממזר כתיב מום זר. כל שיש בו מום זרות:

ותיפוק ליה משום דהויא מצרית ראשונה. פי' בקונט' ואפ''ה קרי ליה חתנות וקשה דפשיטא דשייך בה חתנות דהא תפסי בה קידושין ונראה דפריך דהיאך נשאה שלמה הא מצרית ראשונה הואי ואסורה בקהל: וכי תימא הנך אזלו לעלמא. פי' אומה של מצרים שאמר עליהם הכתוב דור שלישי יבא להם ולא שני הלכו להתיישב בשאר ארצות והני אחריני נינהו שאומה אחרת נתיישבה שם והאמר רבי יהודה מנימין גר מצרי כו' ופשט לו דמנימין בא מארץ מצרים דאי מן המצריים שנתיישבו בשאר ארצות לא היה קורהו גר מצרי שלא היו ידועים בשאר ארצות: מנימין גר מצרי כו'. וא''ת ולמה לא היה מותר לבא בקהל והלא אין מצריים במקומן שכבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם ומטעם זה התיר ר' יהושע את יהודה גר העמוני במס' ידים (פ''ד מ''ד) ומייתי לה בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) שאמר לו ר' יהושע מותר אתה שכבר עלה כו' ובסוטה (דף ט. ושם) פי' בקונטרס דתניא בתוספתא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם ובה''ג תירץ דמצרים שבו למקומן דנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב (יחזקאל כט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם ואע''ג דגבי עמון כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה כמו שאמר רבי יהושע לר''ג במס' ידים (פ''ד מ''ד) אמר ליה ר' יהושע והא כתיב ושבתי את שבות ישראל ויהודה ועדיין לא שבו והכי תניא בתוספתא דמסכת ידים בתר עובדא דיהודה גר העמוני שהודה ר''ג לרבי יהושע והותר לבא בקהל אמר ליה ר''ג גר מצרי כיוצא בזה אמר ליה למצרים נתן להם קצבה ור''ע לא אסיק אדעתיה שנתן להם קצבה וקשה לר''י על ההיא דברכות ומסכת ידים דמשמע דסנחריב בלבל עמון דהא כתיב בירמיה (מט) בעמון גבי חורבן שהחריבן נבוכדנצר מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב וגו' הלילי חשבון כי שודדה וגו' הרי משמע שבאותה שעה היו יושבים במקומם ובאותה פרשה כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון א''כ לא בלבלם סנחריב ואם בלבלם חזרו קודם שהחריבם נבוכדנצר וכן משמע נמי בחלק שבמקומם היו בימי נבוכדנצר דאמר התם (סנהדרין דף צו:) עמון ומואב שכני בישי דישראל הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו ונראה לר''י דגבי יהודה גר עמוני אחורבן דנבוכדנצר סמיך דנבוכדנצר נמי בלבל אע''ג דאין מזכיר בסוטה (דף מו: ושם) אלא סנחריב דקאמר עלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה היינו משום דסנחריב לא היה מחריב אלא מעביר אותם לערים הגלת שלומים ולכך לא הזכיר בו חורבן אבל נבוכדנצר בלבל והחריב ואינו תולה הבלבול בסנחריב בברכות ובמסכת ידים אלא משום שהתחיל הבלבול ומשום דבלבל כל העולם כתיב סתם (ישעיה י) ואסיר גבולות עמים דמשמע בכל האומות ועיקר מילתא אנבוכדנצר סמיך וא''ת הא דאמר במגילה (דף יב:) דאמרו לו סנהדרין לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו דכתיב שאנן מואב וגו' והלא כבר החריבן נבוכדנצר שהיה הרבה קודם אחשורוש וי''ל במילתא בעלמא הוא דאוקמוהו כי לא מואבים היו אותם שנתיישבו שם אלא שאר אומות ושמא גם ממואב היו מעורב בהם והיו קורין להם מואבים כמו בימי חכמים שהיו קורין ליהודה גר עמוני ועוד שלא היה הדבר ברור אם שבו ואם לא שבו ואף על פי שהגלם נבוכדנצר מ''מ לפי שלא גלו בימי סנחריב כשאר אומות אמרו לאחשורוש שעמד טעמם בם: שלמה לא נסיב מידי. דבהם דבק שלמה לאהבה כתיב שלא היה אלא דרך אהבה ולא דרך חתנות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד