יבמות עו ע"א

ממולאי [שאתם באים מאומללים] ממשפחה אומללה, מבית עלי, אמריתו מילי מוליתא [אומרים אתם דברים אומללים, ופגומים]? במקומה — מבשלה [מבשלת] שכבת הזרע וגומרת להזריע, שלא במקומה — לא מבשלה [מבשלת], וכיון שאינו יכול להוליד, הרי הוא כפצוע דכא ופסול.

אמר רב יהודה אמר שמואל: ניקב הגיד, ונסתם אחר כך בבשר, שהפצע הגליד, כל שאילו נקרי [רואה קרי] ואז נקרע שנית — פסול. ואי לאו [ואם לא] — כשר. הוי [דן] בה רבא: היכא [היכן] היה הנקב? אילימא [אם תאמר] שהיה למטה מעטרה (בקצה האיבר), מדוע יפסול שם הנקב? אפילו נכרת כולו נמי [גם כן] כשר, אלא הכוונה היא במקום עטרה עצמה, כלומר, בנקודת המגע בין העטרה והגיד. איתמר נמי [נאמר גם כן] אמר רב מרי בר מר אמר מר עוקבא אמר שמואל: ניקב בעטרה עצמה ונסתם, כל שאילו נקרי [רואה קרי] ונקרע — פסול, ואי לאו [ואם לא] — כשר.

שלח ליה [לו] רבא בריה [בנו] של רבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן [איך אנו עושים] כדי לבדוק אם הנקב הזה סתום כראוי או לא? אמר ליה [לו]: מייתינן נהמא חמימא דשערי, ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי, וחזינן ליה [מביאים אנו לחם חם של שעורים ומניחים אותו בבית פי הטבעת, ומחמת החום הוא רואה קרי, ואנו רואים אותו] אם הנקב נשאר סתום.

אמר אביי: אטו כולי עלמא [וכי כל העולם] כמו יעקב אבינו הואי [הוא]? דכתיב ביה [שנאמר בו] "כחי וראשית אוני" (בראשית מט, ג), שאמרו שלא ראה קרי מימיו, וראובן בכורו בא מטיפת זרע ראשונה ("ראשית אוני") שיצאה ממנו. ובודאי אין צורך באמצעי זה כדי לגרום שאדם יראה קרי!

אלא, אמר אביי די באמצעי אחר: מעברינן קמיה [מעבירים לפניו] בגדי צבעונין של אשה, והוא מהרהר ורואה קרי. אמר רבא: אטו כולי עלמא [וכי כל העולם] ברזילי הגלעדי הוא שדרשו עליו שהיה שטוף בזימה, ובודאי לא כל אדם רואה קרי מהרהור כזה בלבד. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור, כמו שהסברנו מתחילה] כיצד עושים, אף שלא כל אדם זקוק לכך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ניקב — פסול, מפני שהוא שותת ואין הזרע מקלח, נסתם אחר כך בבשר — כשר, מפני שהוא מוליד. וזהו פסול שחוזר להכשירו. ושואלים: ההדגשה במלה "זהו" למעוטי מאי [למעט את מה]? ומשיבים: למעוטי [למעט] בנושא אחר — קרום שעלה בנקב שנעשה מחמת מכה בריאה של בהמה, שאינו [שאינו] נחשב קרום ואינו מחזירה להכשירה.

שלח ליה [לו] רב אידי בר אבין לאביי: היכי עבדינן [כיצד אנו עושים] לרפואה, לסתום נקב כזה? אמר לו מייתינן שערתא [מביאים שעורה] שיש בה צד דק וחד, ומסרטינן ליה [וסורטים אותו] סביב הנקב, ומייתינן תרבא [ומביאים חלב], ושייפינן [ומורחים] על המקום, ומייתינן שומשנא גמלא ומנכתינן ליה [ומביאים נמלה גדולה וגורמים לה שתנשוך אותו] ועל ידי נשיכתה יוצא דם מהמקום ונוצר גלד שבמשך הזמן מתרפא בשל בשר חדש הגדל במקום, ופסקינן ליה לרישיה [וחותכים את ראשה] של הנמלה ומשאירים אותו שם כדי שיישאר חיבור זה עד לריפוי המוחלט. ומעירים: ודוקא על ידי שערתא [שעורה] עושים זאת, אבל פרזלא מזרף זריף [ברזל גורם לדלקת], ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים בקטן (בנקב קטן), אבל גדול — מיקפולי מיקפל [מתקפל] לבסוף ושוב נפתח.

אמר רבה בר רב הונא: המטיל מים משתי מקומות שנראה שיש נקב או פגם אחר באברו, פסול משום פצוע דכא. אמר רבא: בעניינים אלה לית הלכתא [אין הלכה] לא כברא [כבן] ולא כאבא [כאב], ברא [הבן] — הא דאמרן [זה שאמרנו] לגבי דברי רבה בר רב הונא. ומה שאמר אבא [האב] — שאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו שמתחככות זו בזו כדרך תשמיש, פסולות לכהונה, שלדעתו יש בכך משום זנות.

ועל כך אמר רבה שאין הלכה כמותו, ואפילו לדעת ר' אלעזר שאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הני מילי [דברים אלה] אמורים בביאה של איש, אבל ביאה של אשה — פריצותא בעלמא [פריצות סתם] היא ואינה עושה אותה זונה בכך.

א משנה פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת, ואינן אסורין אלא מלבא בקהל של זרע ישראל בלבד, שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב).

ב גמרא בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: פצוע דכא כהן מהו, האם מותר הוא בגיורת ומשוחררת? וצדדי השאלה: האם בקדושתיה קאי [בקדושתו ככהן הוא עומד], שיש בו את כל קדושת כהונה ולכן אסיר [ואסור] כשאר כהן, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי [שמא לא בקדושתו הוא עומד, ומותר] בגיורת, כפצוע דכא ישראל?

אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [שניתם אותה כבר], ששנינו: פצוע דכא ישראל מותר בנתינה. ואי סלקא דעתך בקדושתיה קאי [ואם עולה בדעתך לומר שישראל זה בקדושתו הוא עומד] שיש בו כל קדושת ישראל אקרי [שיקרא] כאן את איסור הקירבה בכנענים "ולא תתחתן בם" (שם ז, ג), משמע שמצבו כפצוע דכא מוציא אותו מדרגת הקדושה שהיה בה. וכך זה גם בכהן.

אמר רבא: אין זו ראיה, אטו התם [וכי שם] איסור זה להתחתן בכנענים משום קדושה ולאו קדושה הוא? הלא שם טעם האיסור הוא דלמא מוליד [שמא יוליד] בן ואזיל פלח [וילך ויעבוד] לעבודה זרה, והני מילי [ודברים אלה] אמורים — בגויותן, בהיותם גוים, שדווקא אז יש לחשוש, אבל כי מגיירי [כאשר הם מתגיירים] כמו הנתינים, בישראל שרו [הם מותרים], ורבנן הוא דגזרו בהו [וחכמים הם שגזרו בהם] אפילו לאחר גירות ואסרו אותם כממזרים, אבל לא מחמת איסור תורה, וכי [וכאשר] גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שלא להתחתן בהם — הרי זה דווקא בהנך [באלה] שהם בני אולודי [הולדה], אבל האי דלאו בר אולודי [זה שאינו בן הולדה] לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

ומקשים על רבא: אלא מעתה לפי הסבר זה, ממזר שמוזהר על כל איסורים שבתורה ואסור לשאת גויה, דבר אולודי [שבן הולדה] הוא, הכי נמי דאסיר [כך גם כן תאמר שאסור] בנתינה מדברי סופרים? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: ממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה! אלא יש לחזור מטעם זה ולומר טעם אחר: כי גזור רבנן [כאשר גזרו חכמים] שלא להתחתן בנתינים, גזרו רק בכשרים, שלא יתערבו בנתינים, אבל בפסולים לבוא בקהל לא גזור רבנן [גזרו חכמים].

הדר [חזר] ואמר רבא עצמו, שמה שהעמיד את האיסור להתחתן בהם דווקא בעודם גויים, לאו מילתא היא [לא דבר הוא], כלומר, אין ממש בדברים, שהאיסור שלא להתחתן בהם נאמר רק בהיותם גויים, כי בגויותן, בהיותם גוים, לית להו [אין להם] כלל ענין של חתנות בהם, נתגיירו — אית להו [יש להם] ענין של חתנות וחל עליהם איסור "לא תתחתן". ובכל זאת פצוע דכא מותר בהם.

מתיב [מקשה על כך] רב יוסף, הרי נאמר: "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים" (מלכים א' ג, א), משמע שיש להם חתנות גם בהיותם גויים! ומשיבים: גייורי גיירה [גייר אותה לפני כן], ומקשים: והא [והרי] לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום מהו טעם הדבר] שלא קיבלו גרים באותם הימים — משום שחששו שהגרים אינם מתגיירים לשם שמים אלא מתאווים לשולחן מלכים של דוד ושלמה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

וכי משום דאתיתו ממולאי [האם משום שבאים אתם ממשפחה ^[1] אומללה, היא משפחת בית עלי ^[2]] אמריתו מילי מוליתא [אומרים אתם דברים אומללים]!?

ודאי פסול הוא לבוא בקהל, כי רק כאשר שכבת הזרע במקומה, שיוצאת דרך הנקב המיועד לה, הרי היא מבשלה וראויה להוליד, ואילו שלא במקומה לא מבשלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

ניקב הגיד נקב קטן ונסתם בכל שהוא, ואין ניכר הנקב - בודקים אותו, ורואים -

אם הנקב גדול עד שכל שאילו נקרי [כאשר רואה הוא קרי] ונקרע [מתרחב הנקב] על ידי שמתאסף שם שכבת זרע, הרי הוא פסול.

ואי לאו, שאינו נקרע כשרואה קרי - הרי הוא כשר.

הוי בה רבא [הקשה על כך רבא]:

היכא [באיזה מקום ניקב הגיד]? אילימא למטה מעטרה, בקצהו של הגיד לצד הקרקע, הרי ודאי כשר הוא, שהרי אפילו נכרת שם הגיד, נמי כשר הוא.

אלא מדובר שניקב בעטרה עצמה, בבשר העבה המוגבה מעל הגיד.

איתמר נמי אמר רב מרי בר מר, אמר מר עוקבא, אמר שמואל:

ניקב בעטרה עצמה, ונסתם הנקב, רואים -

כל שאילו נקרי ונקרע הרי הוא פסול, ואי לאו הרי הוא כשר.

שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף:

ילמדנו רבינו היכי עבדינן [כיצד נגרום לכך שיוציא אותו אדם קרי כדי לבודקו]?

אמר ליה רב יוסף לרבא בריה דרבה: מייתינן נהמא חמימא דשערי [מביאין פת חמה של שעורים] ומנחינן ליה אבי פוקרי [ומניחים על נקב בית הרעי] ומקרי וחזינן ליה [ועל ידי כן יוציא קרי ואפשר לבודקו].

אמר אביי: וכי למה לנו כל זה, וכי אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי שלא היה רואה קרי אלא אם כן עשו תחבולות לכך, דכתיב ביה "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", ללמדך: שלא ראה יעקב אבינו קרי מימיו?! ^[3]

והרי שאר בני אדם בקל יראו קרי, ואין צריך לעשות תחבולות כעין אלו.

אלא אמר אביי, כך יש לעשות:

מעברינן קמיה בגדי צבעונין [מעבירין לפני עיניו של אותו אדם בגדי צבעונין של אשה] ועל ידי זה יראה קרי ונבדקנו.

[ועל ההיתר לעשות בדיקה זו על אף שיש בה השחתת זרע, דנו האחרונים, והוכיחו שבדיקה כדי לקבוע את דינו של אדם אם הוא ראוי לבוא בקהל, אין בה איסור של השחתת זרע לבטלה, כי אין זה לבטלה].

אמר הקשה על כך רבא:

אטו האם כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא שהיה שטוף בזימה, עד שאתה אומר שאם יעבירו לפני כל אדם בגדי צבעונין של אשה הוא יראה קרי?!

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא להביאו לידי קרי על ידי פת חמה.

תנו רבנן: ניקב הגיד, הרי הוא פסול, מפני שהוא שותת, כלומר, שכבת הזרע יוצאת דרך הנקב, ואינה יורה כחץ כדרכה, כאשר היא יוצאת במקום המיועד לה.

אבל אם נסתם אותו נקב, הרי הוא כשר, מפני שהוא מוליד.

וזהו [ניקב הגיד], פסול שחוזר להכשירו.

"זהו" - למעוטי מאי?

למעוטי קרום שעלה מחמת מכה, בריאה של בהמה שניקבה, דאינו קרום, והרי הבהמה טריפה כשהיתה.

שלח ליה רב אידי בר אבין לאביי: היכי עבדינן רפואה לגיד שניקב?

מייתינן שערתא [שעורה] ומסרטינן ליה [סורטים את הגיד סביבות הנקב כדי שיוציא מוגלא ודם, ומתוך כך בשר עולה וסותם את הנקב], ומייתינן תרבא, חלב, ושייפינן.

ומייתינן שומשנא גמלא [ומביאים נמלה גדולה] ומנכתינן ליה [מניחים ראשה של נמלה במקום הנקב כשהיא חיה, והיא נושכת ונדבק ראשה בנקב].

ופסקינן ליה לרישיה.

ואין מסרטין אלא דוקא בשערתא.

אבל בפרזלא [ברזל] מזרף זריף [עושה הוא חבורה].

והני מילי נקב קטן, אבל בנקב גדול אין מועילה תרופה זו, כי איקפולי מיקפל [לאחר שעלה ארוכה, חוזר ונקלף ונסתר].

אמר רבה בר רב הונא:

המטיל מים משתי מקומות [משתי נקבים, זו המיועדת למי רגלים, וזו המיועדת לשכבת זרע], הרי הוא פסול מלבוא בקהל.

אמר רבא:

לית הלכתא לא כברא [לא כמו הבן הוא רבה בר רב הונא] ולא כאבא [ואף לא כאביו הוא רב הונא]!

לית הלכתא כברא, היינו הא דאמרן, שהמטיל מים משתי מקומות הרי הוא פסול, ואין הלכה כן, אלא כשר הוא.

ולית הלכתא כאבא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו [משפשפות נקבתן זו לזו דרך תשמיש] הרי אלו פסולות לכהונה משום "זונה".

ואין הלכה כן, הואיל ואפילו לרבי אלעזר דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הני מילי איש, אבל אשה - רק פריצותא בעלמא הוא, ולא זנות להיאסר לכהונה.

מתניתין:

פצוע דכא וכרות שפכה -

מותרין בגיורת ומשוחררת.

ואינן אסורין, אלא מלבוא בקהל ה'

שנאמר: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', וקהל גרים [וכן עבדים משוחררים] לא איקרו קהל.

גמרא:

בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא שפסול קהל הוא ואסור בישראלית והוא כהן - מהו שיהא מותר בגיורת ומשוחררת, ששאר כהנים אסורים בה? ^[4]

האם פצוע דכא בקדושתיה קאי [עומד הוא בקדושת יוחסין שלו], ^[5] ואסיר הוא בגיורת ומשוחררת.

או דילמא לאו בקדושתיה קאי [או שמא אינו עומד בקדושת יוחסין שלו], ושרי [מותר] הוא בגיורת ומשוחררת.

אמר ליה רב ששת: תניתוה, שנינו ענין זה בברייתא: פצוע דכא ישראל, מותר בנתינה [גבעונים, שהיו משבע עממין שבארץ ישראל, ונתגיירו בערמה בימי יהושע, ונקראים "נתינים" על שם שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים], אף ששאר ישראל אסורים בה.

ואי סלקא דעתך פצוע דכא בקדושתיה קאי [עומד הוא בקדושת יוחסין שלו], האיך מותר הוא בנתינה, והרי איקרי כאן בשבע עממין שבארץ ישראל: "לא תתחתן בם", ואף שהנתינים נתגיירו, הרי הם בכלל האיסור.

אלא ודאי, אין פצוע דכא עומד בקדושת יוחסין שלו, ולפיכך מותר הוא בנתינה.

אמר רבא: אטו האם התם שאסרה תורה להתחתן בשבע עממין, ^[6] משום קדושה ולאו קדושה הוא שאסרתם תורה, עד שנאמר: אפילו כשהם גרים אסרה התורה אותם [רש"י]?!

והרי הטעם שאסרה תורה אותם הוא משום: דילמא מוליד בן, ואזל פלח לעבודת כוכבים הוא [שמא ילד בן שילך ויעבוד עבודה זרה].

וכיון שזה הוא הטעם [ולא משום קדושה], הרי ודאי שהני מילי בהיותן עובדי כוכבים הוא שאסרה אותם התורה.

אבל כי מגיירי בישראל [כשנתגיירו ונעשו ישראל; ויש גורסים: מישרא שרו] שרו מן התורה -

ועל כרחנו שהנתינים אינם אסורים מחמת היותם משבע עממין וכלולים בלאו ד"לא תתחתן בם", אלא רבנן [דוד המלך ^[7]] הוא דגזרו בהו בנתינים איסור חתנות, כעין איסור שאסרה תורה על כל שבע עממין בהיותם עובדי כוכבים.

ומעתה לא יקשה לך אם פצוע דכא בקדושתיה קאי, למה מותר הוא בנתינה, משום דכי גזרו בהו רבנן [למי אסרו חכמים את הנתינים], רק בהנך דבני אולודי [בראויים להוליד], בדומה לאיסור מן התורה, שהוא משום דילמא מוליד.

אבל האי, פצוע דכא דלאו בר אולודי [אינו ראוי להוליד] - לא גזרו ביה רבנן.

ומקשה הגמרא: אלא מעתה, ^[8] ממזר, דבר אולודי [ממזר שראוי הוא להוליד], ומוזהר על כל איסורין שבתורה, ואסור הוא בשבע עממין בהיותם עובדי כוכבים, ^[9] האם הכי נמי נאמר דממזר אסיר מדרבנן בנתינה?

והא תנן: ממזרים ונתינים מותרים לבוא זה בזה?!

אלא, מבארת הגמרא באופן אחר את טעם היתר פצוע דכא בנתינה: כי גזור רבנן - בכשרים, אבל בפסולים כגון פצוע דכא וממזר לא גזור רבנן, וכדאמרינן בעלמא: מילתא דלא שכיחא, לא גזרו בה רבנן. ^[10]

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [חזר בו רבא ואמר: אין נכון מה שאמרתי] שלא אמרה תורה לא תתחתן בם בשבע עממין אלא בגויותן.

שהרי אדרבה, יש לומר שעיקר איסור התורה הוא בגירותן, הואיל ובהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות [אין קדושין תופסין עם ישראל]. ורק כשנתגיירו אית להו חתנות בישראל, ועל כך אסרה תורה: לא "תתחתן" בם.

ואם כן אתה למד, הואיל ופצוע דכא מותר בנתינה, על כרחך פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי. ^[11]

מתיב רב יוסף לרבא שאמר: אי אפשר שתאסור התורה "להתחתן" בשבע עממין, הואיל ובגויותן לית להו חתנות.

והרי מצינו: "ויתחתן" שלמה את בת פרעה מלך מצרים.

הרי שהכתוב קורא חיתון אף עם גויה שאינה בת חתנות?!

ומשנינן: גיורי גיירה שלמה לבת פרעה, ואחר נתחתן עמה.

ותמהינן עלה: והא לא קיבלו גרין לא בימי דוד ולא בימי שלמה?!

ומשנינן: מידי הוא טעמא שלא קיבלו גרים, אלא משום שלא היו מתגיירים אלא לשולחן מלכים, כלומר: בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל [רמב"ם],

הערות

^[1] התוספות הביאו בשם רש"י "מקוטעים, משפחה אומללה".

^[2] על משפחת בית עלי נאמר "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים".

^[3] נתקשו התוספות: הרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ונמצא שבביאה ראשונה קודם שנתעברה לאה מראובן, ראה יעקב קרי ולא נולד ראובן מראשית אונו?! וביארו התוספות שלאה מיעכה בתוליה באצבע, ועל כן היתה יכולה להתעבר מביאה ראשונה.

^[4] לעיל ס ב נתבאר מה טעם אסורה הגיורת לכהן; וברש"י כאן כתב: כהן כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה, שנבעלה מקודם, ודבריו הם שלא כדברי רוב הראשונים, וכבר נתבאר לעיל ס ב, שנתחבטו הראשונים והאחרונים בביאור שיטתו.

^[5] א. ביאר החזון איש, שספק הגמרא הוא לענין "קדושת יוחסין" [ודלא כהחלקת מחוקק אבן העזר ה א] ולדעתו, אין חילוק בין גיורת לבין שאר פסולי כהונה [ודלא כהבית שמואל אבן העזר ה א] ; והסוגיא מתבארת ביתר פשיטות לפי דעתו של החזון איש. ב. בהמשך הסוגיא מתבאר שספיקו של רב ששת אינו דוקא בקדושת כהונה לענין יוחסין, אלא אף בקדושת יוחסין של ישראל, וספק אחד הוא אם פצוע דכא כהן מותר בגיורת ואם פצוע דכא ישראל מותר בנתינה שהיא אסורה לישראל. ג. בהמשך הסוגיא מתבאר [ראה לקמן בהערות], שממזר אינו עומד בקדושתו, ולמדנו מכאן שפסול קהל אינו עומד בקדושתו, אלא שבפצוע דכא מסתפק רב ששת, ולא נתבארו בגמרא צדדי הספק.

^[6] לשון רש"י הוא: אטו התם דקאסר רחמנא להתחתן בעובדי כוכבים, ולשון זה צריך ביאור, שהרי אנו דנים לאוסרם אפילו כשנתגיירו, ועיקר כוונת הגמרא היא על שבע עממין, ועל פי זה נתבאר בפנים.

^[7] א. כדאמרינן לקמן עח ב, אמר רב חנא בר אדא: נתינים דוד גזר עליהם [חתנות, רש"י שם], שנאמר: ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה, וכפי שהגמרא מפרשת שם את הטעם.

^[8] ממזר אינו עומד בקדושתו הואיל ופסול קהל הוא, אבל בפצוע דכא לא פשיטא ליה לגמרא שאינו עומד בקדושתו.

^[9] כתב רש"י: ואסור הוא בעובדת כוכבים, כוונתו לומר: בשבע עממין בהיותם עובדי כוכבים, שאם לא היה אסור בהיותן עובדי כוכבים לא היו אוסרים חכמים את הנתינה עליהם, שכן גזירת חכמים היתה כעין איסור דאורייתא.

^[10] ועוד פירש רש"י פירוש אחר: אי נמי שלא היתה גזירה זו משום איסור, אלא לפי שלא היו רחמנים, אמר דוד: אין ראויין להתערב ישראל בהן, לכך לא אסר את הפסולים, כלומר: הואיל ובישראלית אסורים הם.

^[11] מתבאר מסוגייתנו, שרבא חלוק הוא על רב חנא בר אידי שאמר לקמן עח ב: נתינים דוד גזר עליהם, אלא איסור הנתינים מדאורייתא הוא כשאר שבע עממין שאסורים בחיתון כשנתגיירו; ופירש רבינו תם בכתובות כט א, ש"דוד לא גזר עלייהו אלא שעבוד, ולאו לאוסרן בבנות ישראל, דהא אסירן וקיימי מלאו ד"לא תתחתן", אלא [לפיכך גזר עליהם שעבוד] כדי שלא יטמעו בישראל, והא דגזר בהו טפי משאר פסולי קהל, משום דהוו אומה שלימה"; וחלק על רש"י שם שנקט בפשטות שהנתינים אסורים משום שדוד גזר עליהם, ותמה עליו מסוגייתנו לפי מה דמסיק רבא. וראה עוד בדברי רש"י לקמן עח ב, ובראשונים שם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from truncated [mimula’ei] people, as Rav Beivai’s family traced their lineage to the house of Eli, all of whose descendants were destined to be short-lived (see I Samuel 2:31), you speak truncated [mulayata] and unsound matters. When the semen passes through its proper place, it fertilizes; but if it does not pass through its proper place, it does not fertilize. Since he cannot father children, he is like one whose testicles have been crushed, and therefore he may not enter into the congregation.

Rav Yehuda said that Shmuel said: If a man’s member had been punctured and it later healed and the hole closed up with flesh, in any case where, if he would emit semen, it would tear open again, he is unfit to enter into the congregation; but if not, he is fit. Rava discussed this ruling and raised a question: Where is this perforation? If we say it is below the corona, at the end of the man’s member, why should this perforation render him unfit? Even if the member was entirely severed, he would also be fit. Rather, the hole is in the corona itself, that is, at the point where the corona meets the rest of the member. It was also stated explicitly that this is the case, as Rav Mari bar Mar said that Mar Ukva said that Shmuel said: If a man’s member had been punctured in the corona itself, and it later healed and the hole closed up with flesh, in any case where if he would emit semen it would tear open again, he is unfit; but if not, he is fit.

With regard to this issue, Rava, son of Rabba, sent the following question to Rav Yosef: Let our teacher teach us, what should we do to verify whether or not the perforation was adequately closed? Rav Yosef said to him: We bring warm barley bread and place it upon his anus [bei pukrei], and owing to the heat he emits semen, and we observe what happens and see whether or not the perforation remains closed.

Abaye said: Is that to say that everyone is like our Patriarch Jacob, with regard to whom it is written: “Reuben, you are my firstborn, my might and the first fruits of my strength” (Genesis 49:3), implying that Jacob never experienced an emission of semen in all his days, so that his eldest son Reuben was conceived from his first drop of seed, i.e., “the first fruits of my strength.” The implication is that there is certainly no need for such measures in order to bring a man to ejaculate.

Rather, Abaye said that a different method is used: We pass before him colorful garments of a woman, and thereby bring him to arousal, so that he will experience an emission. Rava said: Is that to say that everyone is like Barzilai the Gileadite, traditionally known for his licentious character? Not all men are brought to excitement when they merely see such clothes. Rather, the Gemara rejects this proposal and states that it is clear as we initially answered, that we follow the former procedure even though not all men require it.

The Sages taught in a baraita: If a man’s member was punctured, he is unfit to enter into the congregation of Israel because his semen is discharged gently and does not fertilize; if the perforation later closed up with flesh, he is fit, because now he can father children. And this is an instance of one who is unfit who returns to his previous state of fitness. The Gemara asks: What does the word this come to exclude? The Gemara explains that it comes to exclude a case involving an entirely different matter, that of a membrane that formed on the lung of an animal in the wake of a wound, which is not considered a proper membrane, as it is likely to rupture. If a puncture in the lung became covered with such a membrane the animal does not regain its former kosher status.

With regard to this issue, Rav Idi bar Avin sent the following question to Abaye: What should we do to expedite the healing of such a perforation? Abaye answered: We bring a sharp-edged grain of barley and lacerate the area around the hole with it. We then bring fat and rub it on the spot, and afterward we bring a large ant [shumshena] and let it bite inside the hole. This leads to bleeding and the formation of a scab, which eventually heals as new flesh grows there. We also cut off the ant’s head so that it should remain in place until the wound is fully healed. The Gemara comments: And this procedure must be done specifically with a grain of barley, but an iron tool would cause inflammation [zareif]. The Gemara adds: And this applies only to a small perforation, but a large one will eventually peel off and reopen.

Rabba bar Rav Huna said: One who passes water from two places, so that he appears to have a hole or some other blemish in his member, is unfit to enter into the congregation of Israel, as is a man with crushed testicles. Rava said: With regard to these matters, the halakha is in accordance neither with the opinion of the son nor with that of the father. The son, this refers to that opinion of Rabba bar Rav Huna, which we just stated. As for the ruling of the father, this is referring to that which Rav Huna said: Women who rub against one another motivated by sexual desire are unfit to marry into the priesthood, as such conduct renders a woman a zona, whom a priest is prohibited from marrying. It was about this that Rava said that the halakha is not in accordance with Rav Huna’s opinion.

And even according to the opinion of Rabbi Elazar, who said that an unmarried man who has intercourse with an unmarried woman not for the sake of marriage renders her a zona, a woman who has had sexual relations with a man forbidden to her by the Torah, this applies only to intercourse with a man, but lewd behavior with another woman is mere licentiousness that does not render her a zona, and therefore she is still permitted to marry into the priesthood.

MISHNA: A man with crushed testicles or with other wounds to his genitals and one whose penis has been severed are permitted to marry a female convert or an emancipated maidservant, and they are prohibited only from entering into the congregation and marrying a woman who was born Jewish, as it is stated: “A man wounded with crushed testicles or a severed penis shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:2).

GEMARA: They raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the halakha governing a priest with crushed testicles with respect to a female convert or an emancipated maidservant? The Gemara clarifies the two sides of this dilemma: Does he retain his state of sanctity like any other priest and is therefore prohibited from marrying either one of these women, or perhaps he does not retain his state of sanctity and therefore is permitted to marry a convert, like an ordinary Israelite with crushed testicles?

Rav Sheshet said to them: You already learned the answer to this question in the following baraita: It is permitted for an ordinary Israelite with crushed testicles to marry a Gibeonite woman. Now, if it enters your mind that he retains his sanctity as a Jew, one should apply here the prohibition stated with regard to Canaanites: “You shall not marry them” (Deuteronomy 7:3). Apparently, then, one whose testicles have been crushed loses his former sanctity, and the same should apply to a priest.

Rava said: This is no proof, as is that to say that the prohibition there against marrying Canaanites is due to sanctity or lack of sanctity? Rather, the reason for the prohibition is that perhaps one will father a child from his Canaanite wife and that child will later go off and engage in idolatrous worship. Now, this concern applies only when they are still gentiles, but when they convert, as did the Gibeonites, they are permitted to Jews. And it is the Sages who decreed that Gibeonites are forbidden like mamzerim even after their conversion. And when the Sages decreed that one may not marry them, the decree was limited to those who are capable of having children, but with regard to this one, a man with crushed testicles who is incapable of having children, the Sages did not issue a decree.

The Gemara raises an objection against Rava: However, if that is so, then with regard to a mamzer, who is capable of having children, so too one would say that he is prohibited from marrying a Gibeonite. But didn’t we learn otherwise in a mishna (Kiddushin 69a): Mamzerim and Gibeonites are permitted to marry one another. Rather, retract this explanation and replace it with the following: When the Sages decreed that one may not marry a Gibeonite, they limited their decree to those who are fit, so as to prevent them from mingling with Gibeonites; but with regard to those who are unfit to enter into the congregation, the Sages did not issue a decree.

Rava then reconsidered and said that what he had previously argued, that the prohibition against marrying them applies only when they are gentiles, is not correct. The prohibition cannot be referring to gentiles, as when they are gentiles there can be no valid marriage with them at all. It is only after they have converted that there can be valid marriage with them, and therefore the prohibition against entering into marriage with them applies. Nevertheless, it is permitted for a man with crushed testicles to marry a Gibeonite woman.

Rav Yosef raised an objection from the verse that states: “And Solomon married the daughter of Pharaoh, king of Egypt” (I Kings 3:1), which indicates that there can, in fact, be valid marriage even with gentiles. The Gemara answers: Before Solomon took Pharaoh’s daughter as his wife, he converted her. The Gemara asks: But isn’t it so that they did not accept converts, neither in the days of David nor in the days of Solomon? The Gemara answers: But isn’t the reason that they did not accept converts during those periods only due to concern that the converts were not acting for the sake of Heaven but in fact desired the power of the table of kings, David and Solomon?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משום דאתו ממולאי פרש"י ז"ל לשון כרותים ואומללי' שהם ממשפחת בני עלי שנכרתים בחצי ימיהם ור"י ז"ל פי' ממולאי שם מקום כדאמרי' במדרש ר"מ הלך לממולא חזנהו להנהו דהוו שחורי ראש אמר להם מדבית עלי אתון ועסקו בתורה:

ניקב בעטרה עצמה ונסתם כל שאלו ניקרי ונקרע פסול פי' שנקרע למעלה מן העטרה פסול וזהו פיסול החוז' להתרו ולהכשירו פי' ה"ר אלעזר ממיץ ז"ל דאינו פסול לבא בקהל שאין זה פצוע דכא שהרי אמרו בספרי הפצוע דכא אינו חוזר לברייתו ולקמן בפ' אמרי' כי סריס אדם אין לו רפואה אלא לומר שהוא פסול מלהוליד ובניו ממזרים וכן כתב בעל ס' המצות אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל פוסלים אותו לקהל:

זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ולא מצי למימר למעוטי ריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתה שהיא טריפא דדומיא דהא דגיד בעי' שהסתימה היא מגופו של גיד והיינו דלא פליגא הא אמאי דק"ל דריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתא שהיא כשרה וכדאיתא בדוכתא בפ' אלו טריפות:

ואמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה פרש"י ז"ל משום זונה ולא מחוור דהא רב הונא לית ליה דר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו וכ"ש בזו דגריע מינה טובא כדאמרי' בסמוך לפי' הנכון כדפרש"י ז"ל במ' שבת גבי אבוה דשמואל דלא שבק להו לברתי' דגניין בהדי הדדי קאתי לומר דטעמ' משו' דר"ה דפסל' לכ"ג משו' השרת בתולי' והויא כבוגר' שכלו קצת בתולי' ואע"ג דכ"ג בימי ר"ה לא הוה אמר לה לענין הלכת' כדאמר ר' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ט ע"ב) ואבוה דשמואל הוה בעי לנטורינהו לקדוש' גמורה:

והא דאמרי' הכא ואפילו אליבא דר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה כו' הכי פי' אפי' לר' אליעזר דמחמיר בפסולי כהונה לומ' דפנוי הבא על הפנייה עשאה זונה התם הוא משום דאיכא מעשה איש אבל הכא פריצות בעלמא הוא ואפי' לכ"ג לא פסילא ולרבותא נקט לה רבא אע"ג דלית הלכתא כוותיה ואע"ג דלא שייכא כדרב הונא להאי:

הדר אמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי' בעכומו"תן לית ליה חתנות פי' דודאי חתנות דאסר רחמנא בגרותן הוא וישראל כשר אסור הוא בנתינה וגיור' מן התורה וכיון דשרי בה פצוע דכא על כרחך טעמ' דמילתא משום דלא קאי בקדושתיה וש"מ דפצוע דכא כהן מותר בגיור' למ"ד דקהל גרים לא איקרו קהל ולא פסלי ליה עליה משום זונה כדמעיקרא דהא לא קאי בקדושתיה לאחר שנפל וכן הלכתא הלכך פצוע דכא אפי' כהן מותר בגיור' ונתינה אעפ"י שהן איסור מן התור' לכהן ברור ולישראל ברור כשנפצעו אשתרו להו בנייהו לפי שיצאו מקדושתם וכיון שכן ה"ה שהם מותרי' בממזרת כיון דממזרים לא איקרי קהל והני יצאו מקדושתם דמה לי נתינה מה לי ממזרת הא והא איסור תורה הוא כישראל ברור וכן אמר בירושלמי בפי' דלמאן דשרי פצוע דכא בנתינה מותר נמי בממזרת ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהוא מותר בגיור' ונתינ' ואסור בממזר' כי הוא סובר דגיורת לכהן ונתינה לישראל אסור' מדבריהם וממזרת אסור תורה ולא הותרו לו אלא איסור מדבריהם וליתא כדמוכח סוגיין במסקנא ובכל דוכתיה נמי אסור תורה וכדבעיא למימ' קמן וגיורת נמי איסור תורה היא לכהן כדכתב בפרק הבא על יבמתו:

ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת ואינו יורה כחץ נסתם כשר מפני שהוא מוליד ומורה כחץ וזהו פסול החוזר להכשרו זה למעוטי מאי למועוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאניו קרום היכי עבדי פי' לסתום הנקב א"ל אביי לראב"א מייתינן שערתא ומסרטין לי' ומייתינן תרבא ושייפינן לי' ומייתינן שומשמנא גמלא ומכתינן לי' ופסקי' לי' לרישא ודוקא שערתא אבל פרזלא מיצרף צריף וה"מ קטן אבל גדול איקפול' מיקפילי לאחר שמעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתר:

אמר רבה בר"ה המטיל מים בב' מקומות פסול, פי' ב' נקבים יש באדם א' מוציא שתן וא' מוציא זרע וביניהם כקליפת השום וניקבה הקניפה שבניהין ויוצאים מ"ר ממקום הזרע פסול. א"ר לית הל' כרבה בר ר"ה דדוקא בנסתם נקב הזרע והי' יוצא מנקב השתן אז פסול דשלא במקומה לא מבשלא אבל זה שהזרע יוצא ממקומו אם יוצאים גם מ"ר משם אין דרך כלום:

פצוע דכה וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת, פי' דקהל גרים לא איקני קהל' בעי' מיני פצ"ד כהן מהו בגיורת שבקדושתי' ואסור כשאר כל הכהנים או לאו בקדושתי' קאי ושרי פי' כהן שלם אסור בגיורת משום זונה והשתא כשהוא פצ"ד מבעי לן אי קאי בקדושתי' ואסור כשאר כל הכהנים או לאו בקדושתי' קאי ושרי בפצ"ד ולא אפשיט:

היכי עבדינן מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקריה ומקרי וחזינן ליה:

בעו מיניה מרב ששת פצוע דכא מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי אמר להו רב ששת תניתוה הפצוע דכא מותר בנתינה ואי ס"ד בקדושתיה קאי קרי כאן לא תתחתן בם אלא לאו ש"מ לאו בקדושתיה קאי. וכהן בגיורת ה"ל כישראל בנתינה. וכיון דפסק רבה אפי' בגירותן אית להו חתנות וכ"ש בגיותן אלמא מסקנא הכי דלאו בקדושתיה קאי והא דאמרי' לקמן דוד גזר עליהם דנתינים איכא למימר דפליג אדרבה וס"ל דלא תתחתן בם בגיותן הוא אבל בגיורותן שרי ואתא דוד וגזר עליהם דאי ס"ל כרבה דבגירותן אמרה תורה לא תתחתן בם מה גזר דוד וכ"ת א"כ קשיא מתני' דאלו הן הלוקין דקתני הבא על הנתינה ומדקאמר הבא על הנתינה ולא קתני הבא על העובדת כוכבים אלמא לכשנתגיירה עסקינן ואפ"ה לוקה אלמא נתגיירו אית להו חתנות וקשה למ"ד דוד גזר עליהם וי"ל ולטעמיך לטעמיה דרב' דס"ד מעיקרא דבגיותן אסרה תורה ולא בגירותן קשיא מתני' דאלו הן הלוקין אלא מאי אית לך למימר מאי לוקה מדרבנן ומשום שטפה דממזרת תנא נתינה אע"ג דלא דמיא לה ולא אתיא מינה דומיא דחלוצה דאגב שטפה דגרושה תניא אע"פ שאינה אלא מדרבנן. ומיהו לא דמי אהדדי דחלוצה מגרושה אתיא כדאמרי' בעשרה יוחסין גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל אשה ואסיקנא התם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אבל נתינה לא מממזרת קאתיא אפ"ה שטפיה בהדי ממזרת. הכא נמי למ"ד דוד גזר עליהם איכא לתרוצי הכי ורבינו יעקב ז"ל פי' נתינין דוד גזר עליהם שלא להפקיעם מידי שעבוד ישראל ושלא לשחררם. תניא בספרי לא יבוא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי אין לי אלא עשירי מעשירי ואילך מנין נאמר כאן עשירי ונאמר בעמוני ומואבי עשירי מה להלן לעולם אף כאן לעולם:

גמרא פצוע דכא כהן מהו בגיורת כו' הרמב"ם פי"ז מהלכות א"ב פסק דפצוע דכא מותר בנתינה וכל הספיקות ואסור בממזרת כו' עכ"ל והראב"ד השיג עליו שם גם הטור אה"ע סימן ה' כתב ואינו נראה דהא דשרי בנתינה דריש לה מקרא לא יבא ממזר בקהל ה' דהיינו בישראל לא יבא אבל באחריני שרי ואין חילוק עכ"ל. כתב הב"י לא מצאתי בגמרא שידרשו כן מפסוק זה ואולי כו' עכ"ל ואין דברי הטור מובנים כך דאיך עלה על הדעת להתיר פצוע דכא בנתינה מקהל ה' דכתיב גבי ממזר ולא מקהל ה' דכתיב גבי פצוע דכא גופיה אבל נראה דטעות נפל בספרי הטור וצ"ל במקום ממזר בקהל ה' פצוע דכא בקהל ה':

בתוס' ד"ה ממולאי פירש בקונטרס מקוטעים משפחה כו' דהל"ל משום דאתון מולאי כו' עכ"ל בכל גמרות שלנו גרסי' דאתי ממולאי וליתא דאתו הוא בלשון נסתר ואמריתו הוא לנוכח ובפרק המקבל גרסי' דאתיתו ממולאי דהיינו נמי לנוכח ולפי זה היה גרסי' שפיר ממולאי במ' של מן ר"ל שבאת ממשפחה כרותה כמו שפרש"י הכא אבל התוס' אין נראה להם לגרוס כן דמה לו לומר שבאו ממשפחה מולא כיון שהם בעצמם משפחת מולא ועיקר גרסתם דאתון ממולאי ר"ל שאתם ולכך הקשו שפיר על מ' של ממולאי דהיינו מ' של מן דלא צריכה דהל"ל אתון מולאי ופירשו דהמ' שורש התיבה ממלאי שם מקום ודו"ק:

גמ' כי מגיירי משרא שרו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מפני שהוא שותת שחמימות התאוה דרך הנקב יוצאת ואין יורה כו' כצ"ל:

בד"ה ומנכתינן כו' ונושכת כו'. נ"ב כמו עיסה הנושכת בחבירתה וק"ל:

ד"ה כהן כשר צ"ל אבל כהן כשר כו':

תוס' בד"ה ממולאי כו' דהוי שחורי ראש כו'. נ"ב כלומר אינם שיבים כדאיתא בנדרים הנודר משחורי הראש אסור בשיבים:

תד"ה ממולאי כו' שם מקום. נ"ב א"כ הול"ל אתיתו מממלא. שמא היתה גרסתם כך (ועי' תוס׳ הרא"ש שכתב וגרסינן משום דאתון ממלאי). ונראה שהיה שם העיר ממלא. ע"ש שהיו דרים בה מבני עלי. והם נקראו ממולאי בעצם וראשונה:

רש"י ד"ה כהן כשר כו'. כצ״ל לפי המצויין מלת גמ' מקודם והגהת רש"ל היא לפי דפוס ווינציא שם נדפס מלת גמ׳ אחר זה הדבור קודם ד"ה פצוע. לזה הגיה הרש"ל שבמקום כהן צ"ל אבל כהן וק"ל:

רש"י ד"ה כהן וכו' שנבעלה מקודם. עיין תוס' לעיל סא ע"א ד"ה אין זונה:

אטו כ"ע יעקב אבינו הוו דכתיב כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו. מכאן דקדקתי עמ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש לישב שלא יהיה ראובן ח"ו בן תמורה ולחד שינויא תירץ שלא נתעברה בלילה ההיא ע"ש והרי כתיב כחי וראשית אוני. ומה שתירצתי אני עני לקושיא זו דראובן בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ר"ם עתה דקדקתי שהוא רמוז בזהר הקדוש פ' ויצא בסתרי תורה דף קנ"ה סוף ע"א ע"ש שש אנכי:
ודע כי יעקב אע"ה בא לתקן מה שחטא אדה"ר בג"ע והוא שומר הברית ולא ראה קרי מימיו כמ"ש בזהר הקדוש ובכתבי האר"י זצ"ל וז"ש שהיתה מטתו שלימה מלבד הפשוט שכל זרעו צדיקים ולא מת א' בחייו וזהו שלימה והובטח שלא יראה גהינם ולכן וישתחו ישראל על ראש המטה:

(עו א) כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו.—אין זה אלא אסמכתא בעלמא, שהרי בבכור כתיב "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה" (דב' כא יז), ואין לראיית קרי בזה עסק. ותנן נמי בבכורות (פ"ח מ"א, מו א) דהבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת בכור לנחלה.

ממולאי. ממשפחה אומללה מבית עלי דאמרינן בפ''ק דר''ה (דף יח.) אביי ורבא מדבית עלי קאתו: מבשלה. מתבשל שכבת זרע ונגמר להוליד ולעשות פרי: ניקב. נקב קטן שנסתם בכל שהוא ואין ניכר רואים אם גדול כ''כ שאם נקרי האיש הזה נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול: היכא אילימא למטה מעטרה כו'. דהוא בראש הגיד ולמעלה מעטרה ליכא לאוקומי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו: היכי עבדינן. כי אתי לקמן לאורויי היכי מייתינן ליה לידי קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשוריה: אבי פוקרי. נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי כך שמעתי: ראשית אוני. היא היתה טפת קרי שיצאה ממנו ראשון שלא ראה קרי מימיו כלומר דמצרכת ליה כולי האי: מעבירין לפניו בגדי צבעונים. של אשה והוא מהרהר באשה ונקרי: ברזילי הגלעדי. שטוף בזימה היה דכתיב ביה אם יטעם עבדך ואמרי' במסכת שבת בפ' שואל אדם (דף קנב.) שטוף בזימה היה לפיכך קפצה עליו זקנה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת צ' ותרתין שנין וטעמה קידרא: מפני שהוא שותת. שמחמימות התאוה יוצא דרך הנקב (וכשהזרע יוצא דרך הנקב יציאתו) אין יורה כחץ וקי''ל (חגיגה דף טו.) שכבת זרע שאין יורה כחץ אינו מזריע: למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום. משום דהדר מיפחת והיינו הנך סירכי דריאה דמיטרפא בהו חיותא: היכי עבדינן. רפואה לסתום גיד שניקב: שערתא. שעורה: ומסרטינן ליה. כל סביבות הנקב כדי שיגליע ויוציא דם ומתוך כך הוא מעלה ארוכה ובשר עולה: שומשנא גמלא. נמלה גדולה: ומנכתינן ליה. מניחין ראשה שם ונושך ונדבק ראשו בנקב: ופסקינן ליה לרישיה. להיות סתומה וכל זמן שהוא הולך ובלה הבשר עולה ומתחבר: מזרף זריף. עושה חבורה אשגרטינ''א בלע''ז לישנא אחרינא מזרף זריף מעלה נפח אופל''א בלע''ז: איקפולי מיקפל. לאחר שעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתר: המסוללות. דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו וכן המסוללת בבנה קטן דסנהדרין (דף סט:): פסולות לכהונה. משום זנות: מתני' מותרין בגיורת ומשוחררת. דלא איקרו קהל: גמ' כהן. [אבל כהן] כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שנבעלה מקודם: פצוע דכא כהן. שאסור בישראלית מהו לישא גיורת: פצוע דכא ישראל. ה''ג פצוע דכא מותר בנתינה ולא גרסינן כהן: נתינה. מז' אומות מן הגבעונים: ואי ס''ד פצוע דכא בקדושתיה קאי. היכי שרי ישראל בנתינה הא כתיב לא תתחתן בם: אטו התם. דקאסר רחמנא להתחתן בעובדי כוכבים משום קדושה ולאו קדושה הוא דליסרינהו אפילו נתגיירו כגון נתינים שהם גרים התם טעמא דלמא מוליד בר ופלח לעבודת כוכבים הלכך קרא בהיותם עובדי כוכבים כתיב אבל נתגיירו שרו דהא דאמור רבנן ישראל כשר לא ישא נתינה גזירה הוא דגזור כדאמרינן בהאי פירקא (דף עח:) דוד גזר עליהן וכי גזור רבנן בהני דבני אולודי נינהו דומיא דאיסור דאורייתא דטעמא משום אולודי: אלא מעתה ממזר דבר אולודי הוא. ומוזהר על כל איסורין שבתורה ומדאורייתא אסור בעובדת כוכבים ה''נ דאסור מדרבנן בנתינה: בפסולין. כגון פצוע דכא וממזר לא גזור רבנן משום דמילתא דלא שכיחא היא א''נ שלא היתה זו גזירה משום איסור אלא לפי שלא היו רחמנים אמר דוד אין ראוין להתערב ישראל בהן לכך לא אסר את הפסולים: לאו מילתא היא דאמרי. דאוקימנא קרא בהיותם עובדי כוכבים דבהיותם עובדי כוכבים לית להו חתנות אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה היא ומדשרינן פצוע דכא בנתינה שמע מינה לאו בקדושתיה קאי: לא קבלו גרים כו'. קשיא הוא: מידי הוא טעמא. האי דלא קבלו גרים אלא משום דלא הוו מגיירי אלא לשולחן מלכים הא בת פרעה לאו צריכא להכי שהרי בת מלך היתה:

ממולאי. פי' בקונטרס מקוטעים משפחה אומללה וקשה דהוה ליה למימר משום דאתון מולאי ויש לפרש שהוא שם מקום כדאמרינן בב''ר ר''מ אזל לממלא חזנהו דהוו שחורי ראש אמר להו מדבית עלי אתון דכתיב כל מרבית ביתך וגו': שלא ראה קרי מימיו. ונתעברה מביאה ראשונה שמיעכה באצבעה כדאמרינן בתמר בפרק ד' אחין (לעיל לד:): המסוללות. פירש ריב''ן מטילות שכבת זרע שקבלו מבעליהן ולא יתכן דבפ' במה אשה (שבת דף סה. ושם) אמרי' . שמואל לא שביק להו לבנתיה דגנין גבי הדדי משום דרב הונא דאמר נשים המסוללות כו' ומשמע דלא היו נשואות שהיו עדיין בבית שמואל ולא יתכן נמי הא דפירש בקונטרס התם דפסולות לכהן גדול דאע''ג דכהן גדול לא הוה בימי שמואל מכל מקום מכוער הדבר כיון שנפסלות בכך לכהן גדול דהכא משמע דפסולות אף לכהן הדיוט משום זונה מדקאמר אפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי ט' מכלל דרב הונא משום זונה פסיל להו: בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות. והא דפריך בפ' אין מעמידין (ע''ז דף לו. ושם) בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם אסיפא דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך וכן בשילהי האומר בקדושין (דף סח: ושם) לא גרסינן התם לא יהא לך חיתון בהם דלשון זה משמע דמלא תתחתן דריש ור''ת הגיה לא יהא לך ליקוחין בהן דמלא תקח דריש כדפרישית ואיירי בנכריותן כדדרשינן כי יסיר לרבות כל המסירים דלא שייך בגירות: