דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

יבמות עד ע"א - פירוש שטיינזלץ

והביכורים נוהגין בשאר שני שבוע, כלומר, בכל השנים של מחזור השמיטה, ואילו מעשר שני אינו נוהג בשנה השלישית והשישית של השמיטה. ואין להם פדיון, מה שאין כן במעשר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] ששנה ושייר.

וחוזרים לעצם הדיון בענין איסור ערל במעשר: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשאלה זו ממה ששנינו: נשתיירו בו בזה שנימול ציצין המעכבין את המילה — הרי זה אינו אוכל לא בתרומה, ולא בפסח, ולא בקדשים, ולא במעשר. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא למעשר דגן, והרי זה פתרון לשאלתנו, ודוחים: לא, מעשר זה שאמרנו — מעשר בהמה הוא.

ותוהים: מעשר בהמה היינו [הרי זה] קדשים, ומדוע ידון בו לעצמו? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] מי לא תנן [האם לא שנינו] פסח וקתני [ושנינו] גם קדשים!

ודוחים: בשלמא [נניח] פסח וקדשים צריכי [צריכים] להיאמר לעצמם, ומדוע, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק פסח הייתי אומר: משום שפסול ערלות בפסח כתיבא [נאמרה] במפורש, אבל קדשים שלא נאמר בהם הדבר — אימא [אמור] שלא. ולהיפך: אי תנא [אילו היה שונה] רק קדשים, הוה אמינא [הייתי אומר] מאי [מה הם] קדשים — פסח. שנאסר במפורש לערל, אבל בשאר הקדשים אין פסול ערילות. אלא מעשר בהמה למה לי? הלא הוא בכלל שאר הקדשים. ולכאורה ראיה היא שמעשר זה הוא מעשר שני!

ודוחים באופן אחר: אלא הכוונה "במעשר" היא מעשר ראשון הניתן ללויים, ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: מעשר ראשון אסור לזרים, ואינו נאכל אלא ללויים בלבד. ושמא, כיון שאסור לזרים — אסור גם לערלים, ואין מכאן ראיה למעשר שני המותר לזרים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מדתני [ממה ששנה] ר' חייא בר רב מדפתי ברייתא זו: ערל אסור בשתי מעשרות. ונברר, מאי לאו [האם לא] שני מעשרות אלה הם אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא למעשר ראשון וכדעת ר' מאיר, כלומר, "מעשר דגן" הוא מעשר ראשון.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה אדומה. טבול יום, מי שטבל לטהרתו ועדיין לא העריב שמשו — אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר. מחוסר כפורים, מי שחייב להביא קרבן לגמר טהרתו, כגון זב ומצורע, או יולדת ועדיין לא הביא קרבנו — אסור בפרה ומותר בתרומה ובמעשר. ואם איתא [יש] מקום להלכה זו — ניתני [שישנה] גם כן הבדל נוסף: ערל אסור בתרומה, ומותר בפרה ובמעשר!

ודוחים: האי תנא [התנא הזה] של ברייתא זו — שיטת תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' עקיבא היא, דמרבי ליה [שהיה מרבה אותו] את הערל שיהיה כטמא, וכיון שהוא כעין טמא הריהו פסול אף לפרה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד) — לרבות את הערל לאיסור אכילת קדשים.

לגופו של דבר שואלים: ומאן תנא דפליג עליה [ומי הוא התנא שחולק עליו], על ר' עקיבא — התנא של ר' יוסף הבבלי היא (הוא). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שרפת אונן ומחוסר כפורים בפרה אדומה — כשרה, והוא התנא החולק על ר' עקיבא שהרי ייחסנו את הברייתא הקודמת לר' עקיבא, ובה נאמר שגם מחוסר כיפורים פסול בפרה, ותנא זה מכשיר בו. ר' יוסף הבבלי אומר: באונן — כשרה, במחוסר כפורים — פסולה.

ומעירים לגופה של ההלכה: ואף ר' יצחק סבר כי ערל אסור במעשר, שאמר ר' יצחק: מנין לערל שאסור במעשר — נאמר "ממנו" במעשר ("ולא בערתי ממנו בטמא". דברים כו, יד), ונאמר "ממנו" בפסח (כגון: "אל תאכלו ממנו נא". שמות יב, ט), מה "ממנו" האמור בפסח ערל אסור בו — אף "ממנו" האמור במעשר ערל אסור בו.

ומעירים: המלה "ממנו" בשני המקומות ודאי מופני [מופנה, מיותרת] כדי ללמוד גזירה שווה, דאי [שאם] לא מופני [מופנה] היא, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה באופן זה: מה לפסח שכן חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא וחמור הוא הרבה ממעשר, ואין איפוא ללמוד מפסח לענין מעשר. לאיי אפנויי מופני [על כן בהכרח שמופנה הוא] ולכן למדים בגזירה שווה זו של "ממנו".

ושואלים: מאי מופני [מה הוא המופנה בזה]? אמר רבא אמר ר' יצחק: תלתא [שלוש פעמים] "ממנו" כתיבי [נאמרו] בפסח ("אל תאכלו ממנו נא", "ולא תותירו ממנו עד בוקר", "והנותר ממנו". שמות יב, ט-י), והם נלמדים כך: חד לגופיה [אחד לגופו, לעצמו] שלא יאכל ממנו, וחד [ואחד] לגזירה שוה, וחד [ואחד] מהם בא לצורך אחר —

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שבא הכתוב ליתן לך מצות עשה של חיוב שריפה ("והנותר ממנו... באש תשרופו") אחר לא תעשה של "לא תותירו", אם כן איידי דכתיב [כיון שנאמר] שם "נותר" — כתיב נמי [נאמר גם כן] "ממנו", ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ליתן לו בקר שני לשריפתו, שאין שורפים את הנותר מן הפסח בבוקר הראשון לאחר זמנו שהוא יום טוב, אלא ממתינים לבוקר השני, חול המועד — אם כן איידי דכתיב [מכיון שנאמר] "עד בקר" כתיב נמי [נאמר גם כן] "ממנו".

וכן תלתא [שלוש פעמים] "ממנו" כתיבי [נאמרו] במעשר ("לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת". דברים כו, יד): חד לגופיה [אחד לגופו, לעצמו], וחד [ואחד] מלמד למה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, שבא הכתוב להתיר ביעור בשמן של תרומה טמאה, וחד [ואחד] מהם בא ללמד למה שאמר ריש לקיש.

שאמר ריש לקיש אמר ר' סמיא: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו (לסוך בו) — שנאמר: "ולא נתתי ממנו למת" (שם כו, יד) ונדייק: "למת" הוא שלא נתתי, הא [הרי] נתינה לחי דומיא [בדומה] לזו שנותנים למת — נתתי, ואיזה דבר ושימוש במעשר ששוה בחיים ובמתים — הוי אומר זו סיכה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ואימא [ואמור] שהכוונה היא ליקח (לקנות) לו תמורתו ארון ותכריכים שכיוצא בו בחי שהוא קונה לעצמו בגדים וכלים? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: "ממנו" משמע מגופו של מעשר, ולא דבר שמקבלים תמורתו. רב אשי אמר תירוץ אחר: "לא נתתי" דומיא [בדומה] ל"לא אכלתי", מה להלן אכילה היא מגופו של מעשר — אף כאן נתינה היא מגופו.

על כל פנים שלושת "ממנו" הכתובים במעשר צריכים כל אחד לדרשה אחרת, ושואלים: ואם כן אכתי [ועדיין] מופנה מצד אחד הוא ש"ממנו" אחד מופנה בפסח בלבד לגזירה שווה. הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שמגזירה שווה המופנה אפילו מצד אחד למדין ואין משיבין עליה, אף שיש להשיב ולדחות מפני טעם כלשהו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בגזירה שווה המופנה מצד אחד למדין ומשיבין, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר]? שהרי כפי שאמרנו יש מה להשיב על ההשוואה בין פסח ומעשר!

ומשיבים: הך [זו] ההלכה שאמר ר' אבהו לענין ביעור בשמן תרומה — מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא [יוצאת], שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח) — בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה, שאת שתיהן צריך לשמור. ומלשון הכתוב נלמד גם כן כי אמר רחמנא [אמרה תורה] "נתתי לך" — משמעו: שלך תהא (תהיה), ותרומה טהורה אוכל אותה ומשתמש בה לצרכיו, וטמאה — להסקה תחת תבשילך. ומכאן שמותר לבער תרומה טמאה, ו"ממנו" שכתוב במעשר הוא מופנה, והרי כאן מופנה משני צדדים.

א שנינו במשנה: וכל הטמאים וכו' אסורים לאכול בתרומה, ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלו]? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: אמר קרא [הכתוב]: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד), אי זהו דבר ששוה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - א

ונוהגין תרומה ובכורים אף בשאר שני שבוע [שנה שלישית וששית משנות השמיטה], שאין מעשר שני נוהג בהם.

ואין להם לתרומה ובכורים פדיון -

מה שאין כן במעשר שני, שאינו נוהג בשנה שלישית וששית של שמיטה, ויש לו פדיון.

שמע מינה, כי התנא שייר. וכשם ששייר אלו, כן שייר אף את הערל.

תא שמע פשיטות לספק שנסתפקו בני הישיבה, האם הערל אסור במעשר שני:

דתניא: נשתיירו בו [במי שנימול] ציצין המעכבין את המילה, הרי זה אינו אוכל לא בתרומה שהערל אסור בה, ולא בפסח, ולא בקדשים, ולא במעשר

מאי לאו "ולא במעשר" היינו מעשר דגן, דהיינו מעשר שני כי במעשר ראשון ובמעשר עני אין כל קדושה, ואין חידוש בדבר. הרי למדת שערל אסור במעשר.

ודחינן: לא כאשר פירשת "ולא במעשר" היינו מעשר שני.

אלא מעשר בהמה, שהערל אסור בה לאכול, כשאר כל הקדשים.

ותמהינן עלה: והרי מעשר בהמה היינו קדשים, וכבר שנינו "ולא בקדשים", ולמה צריך התנא להוסיף מעשר בהמה?

ותמהה הגמרא על התמיהה: וליטעמיך - שאתה מוכיח מזה שמעשר הינו מעשר שני, ומשום שמעשר בהמה אין צריך לשנותו כיון שהוא בכלל הקדשים - הרי נמי תיקשי:

מי לא תנן פסח, ובכל זאת קתני נמי קדשים, והרי פסח בכלל קדשים הוא, ולמה הוצרך התנא לשנותו בפני עצמו?

ומשנינן: בשלמא פסח וקדשים צריכי לשנות את שניהם.

דאי תנא פסח בלבד שהציצין מעכבין מלאכול בו, הייתי אומר: פסח דוקא, משום דעיקר איסור אכילת קדשים בערלות - בפסח הוא דכתיבא [שלגבי פסח נאמר בתורה איסור ערלות], וכמו שנאמר "וכל ערל לא יאכל בו", וכל הקדשים נלמדים מפסח.

אבל קדשים אחרים, שלא נאמר בהם בהדיא איסור אכילה לערל, אימא לא יהא אסור בהם הנימול כשנשתיירו בו ציצין.

ואי תנא בברייתא קדשים בלבד שהציצין מעכבין מלאכול בהם, הוה אמינא: מאי "קדשים" - פסח, ובו בלבד הוא שנאסר, משום שעיקר ערלות בפסח כתיבא, ואילו שאר הקדשים לא הייתי יודע, ולפיכך שנה התנא גם קדשים.

אלא לדבריך, שאתה מפרש "ולא במעשר"

- מעשר בהמה, תיקשי: למה לי לשנותו?

והרי כיון ששנה התנא "קדשים", על כרחך מעשר - "מעשר דגן" הוא ולא מעשר בהמה; וחזרה ההוכחה שהערל אסור במעשר שני.

ודחינן את הראיה באופן אחר: ודילמא מאי "ולא במעשר" - מעשר ראשון, ורבי מאיר היא, דאמר: מעשר ראשון אסור לזרים, וכשם שחמור הוא לענין זרות, כך חמור הוא לענין ערלות.

תא שמע שהערל אסור במעשר שני, מדתני רבי חייא בר רב מדפתי: ערל אסור בשתי מעשרות.

מאי לאו, הכי קאמר: אחד מעשר דגן [מעשר שני] ואחד מעשר בהמה - בשתי מעשרות אלו אסור הערל.

ומוכח שערל אסור במעשר שני.

ודחינן: הכא נמי כוונת התנא למעשר ראשון, ורבי מאיר היא, האוסר מעשר ראשון לזרים.

תא שמע: אונן - אסור במעשר שני, ומותר בתרומה [כפי שכבר נזכר לעיל], ובמעשי הפרה [שהרי אינה קדשי מזבח. [1] וטבול יום מותר בה, וכל שכן אונן]. [2] טבול יום - אסור בתרומה, ומותר טבול יום, כיון שאינו "מחוסר כפורים" בפרה, ובמעשר [וכפי שכבר נזכר כל זה לעיל].

מחוסר כפורים [כגון זב בעל שלש ראיות, ומצורע מוחלט, ויולדת, הצריכים להביא קרבן אחר שנטהרו] - אסור בפרה [3], ומותר בתרומה ובמעשר שני. [4]

ואם איתא, שהערל מותר במעשר שני, ניתני:

[טבול יום ו] ערל אסור בתרומה, ומותר בפרה ובמעשר!?

אלא ודאי אסור הערל, במעשר.

ודחינן: לעולם מותר הערל במעשר שני. אלא שלפיכך לא שנה התנא "ערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר", כיון שאף בפרה סובר התנא שהערל אסור.

כי האי תנא - דבי רבי עקיבא היא, דמרבי ליה לערל שיהיה דינו כטמא.

דתניא: רבי עקיבא אומר: "איש איש" - לרבות את הערל!

ולדעת רבי עקיבא אסור הערל בפרה, וכפי שנתבאר לדעתו בסוגיא לעיל עב ב. [5]

ומאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא?

כלומר: הרי בברייתא שהובאה לעיל עב ב איתא: ערל שהזה הזאתו כשירה, ומי הוא תנא זה שנחלק על רבי עקיבא הסובר ערל שהזה הזאתו פסולה? [6] ומפרשינן: תנא קמא דרבי יוסף הבבלי היא!

שהוא התנא שנחלק על רבי יוסף הבבלי בבריתא הבאה:

דתניא: שריפת הפרה על ידי אונן ומחוסר כפורים, הרי היא כשירה. ולא כפי ששנינו בברייתא הקודמת, שפירשנוה כרבי עקיבא: מחוסר כפורים אסור בפרה.

רבי יוסף הבבלי אומר: שריפת אונן הרי היא כשירה. אבל שריפת מחוסר כפורים הרי היא פסולה, וכמו הברייתא שהובאה לעיל, ופירשנוה כרבי עקיבא.

הרי למדת: תנא קמא דרבי יוסף הבבלי נחלק על רבי עקיבא המכשיר מחוסר כפורים בפרה. וכשם שנחלק עליו במחוסר כפורים, כך נחלק עליו בערל. והוא התנא של הברייתא שהובאה לעיל עב ב, האומרת: ערל שהזה - הזאתו כשירה. [7]

ואף [8] רבי יצחק סבר: ערל אסור במעשר שני.

דאמר רבי יצחק: מנין לערל שאסור במעשר שני?

גזירה שוה היא: נאמר "ממנו" במעשר [9], ונאמר "ממנו" בפסח. [10] מה "ממנו" האמור בפסח, הערל אסור בו - אף "ממנו" האמור במעשר, ערל אסור בו.

וגזירה שוה זו מופני [לא נכתב "ממנו" אלא ללמוד ממנו את הגזירה שוה, ובהמשך הסוגיא יתבאר איזה "ממנו" מופנה]!

דאי לא מופני, הרי אין למדים מגזירה שוה כעין זו אם יש לפרוך פירכא עליה, וכאן הרי איכא למיפרך: מה לפסח שכן חייבים עליו משום פיגול נותר [האוכל פיגול או נותר חייב כרת] וטמא שאכל את הקודש. תאמר במעשר, שאין חייבים עליו בכל אלו [כי פגול ונותר לא שייך בו כלל, והאוכל מעשר שני בטומאה אינו חייב כרת]. [11]

לאיי [באמת] - אפנויי מופני!

מאי מופני, איזה "ממנו" מופנה, האם זה האמור במעשר שני, או זה האמור במעשר?

אמר רבא [לעיל עא א הגירסא: רבה] אמר רבי יצחק: תלתא "ממנו" כתיבי בפסח [שלוש פעמים כתבה התורה "ממנו" בפרשת קרבן פסח]:

חד "ממנו" [צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. אל תאכלו "ממנו" נא] - לגופיה, כלומר: אם לא שאמר הכתוב "ממנו" הייתי אומר: אין הכתוב מדבר על הפסח, אלא על "מצות ומרורים" שהוזכרו בפסוק קודם [תוספות].

וחד "ממנו" [לא תותירו "ממנו" עד בוקר] מופנה הוא לגזירה שוה.

וחד "ממנו" [והנותר "ממנו" עד בוקר באש תשרופו], הרי הדבר תלוי במחלוקת:

למאן דאמר בא הכתוב "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" כדי ליתן לך עשה אחר לא תעשה של "לא תותירו ממנו עד בוקר" בשביל לנתק אותו לעשה, לומר שאין לוקין עליו, כדקיימא לן: לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו -

לפיכך אמר הכתוב "ממנו", כי איידי היות דכתיב נותר - כתיב נמי "ממנו". [12]

ולמאן דאמר בא הכתוב "והנותר ממנו עד בוקר" - שהוא מיותר, כי היה לו לומר "והנותר ממנו באש תשרופו", הואיל וכבר אמר "לא תותירו ממנו עד בוקר" - ליתן לך בוקר שני לשריפתו, כלומר: שבא הכתוב לומר שאין שורפין קדשים ביום טוב, ואם נותר מן הפסח לא תשרפנו בבוקר הראשון של יום טוב, אלא בבוקר שני של חול המועד.

לפיכך אמר הכתוב "ממנו", כי איידי דכתיב "עד בוקר", כתיב נמי "ממנו". [13] ומאחר שפירשה הגמרא כל "ממנו" שנאמר בפסח, מפרשת הגמרא כן גם במעשר שני:

תלתא "ממנו" כתיבי במעשר:

חד "ממנו" [לא אכלתי באוני "ממנו"] לגופיה, כלומר: למעט מעשר ראשון, שמותר באנינות [תוספות ישנים].

וחד "ממנו" [ולא בערתי "ממנו" בטמא] לדרבי אבהו אמר רבי יוחנן [לעיל עג ב], דאמר: "ממנו" אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא, ללמדך שטומאה מתרת תרומה בהבערה.

וחד "ממנו" [ולא נתתי "ממנו" למת] לדריש לקיש -

דאמר ריש לקיש אמר רבי סמיא: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו, ואין אומרים: הואיל וסיכה כשתיה, הרי זה כמי ששתה ממנו בטומאה, ואסור משום "לא תוכל לאכול בשעריך"? [14]

שנאמר בוידוי מעשר שני "ולא בערתי ממנו בטמא [כשהמעשר שני טמא], ולא נתתי "ממנו" [מן המעשר הטמא] למת.

מלמד הכתוב שלמת הוא ד"לא נתתי" ממעשר טמא.

הא לחי דומיא דמת [הנאה דומה להנאת הנתינה למת] - "נתתי".

והרי איזה הוא דבר ששוה בחיים ובמתים? [15] הויאומר זוסיכה. ללמדך: למת הוא דלא סכתי ממעשר טמא, אבל לחי - סכתי.

מתקיף לה מר זוטרא: ואימא, אמור שכך יש לפרש מה שאמרה תורה: ולא נתתי ממנו למת, שלא בסיכה הכתוב מדבר, אלא כך הוא מתודה: אפילו כשנטמא שלא הייתי יכול לאוכלו, מכל מקום לא שיניתי את המעשר לדבר שאינו לאכילה, דהיינו צרכי המת [16], ולא חללתיו כדי ליקח לו למת ארון ותכריכים [17] -

ותדייק: הא לחי דומיא דמת, דהיינו, לקנות חלוק לחי - נתתי.

ומלמד הכתוב שאף על גב שמעשר שני טהור לא ניתן אלא לאכילה שתיה וסיכה, ולא לחללו לקנות בו חלוק [18], מכל מקום מעשר שני שנטמא, שאינו יכול לאוכלו, הרי זה יכול לחללו ולקנות בו חלוק!

אמר תירץ רב הונא בריה דרב יהושע: הואיל ואמרה תורה: ולא נתתי "ממנו" למת, הרי משמע שהכתוב מדבר בנתינה מגופו של מעשר שני, והיינו סיכה ולא ארון ותכריכים, שאין נהנה מן המעשר עצמו, אלא מחללו ולוקח ממנו ארון ותכריכים למת.

רב אשי אמר [תירץ]: "לא נתתי ממנו למת"

- דומיא ד"לא אכלתי ממנו בטמא" משמע.

מה להלן - גבי לא אכלתי - מגופו של מעשר מתודה הוא שלא אכל.

אף כאן - גבי לא נתתי ממנו למת - מגופו של מעשר שני לא נתן, והיינו סיכה.

ומלמד הכתוב שסיכה מותרת לחי.

וכאן שבה הגמרא לגזירה שוה "ממנו ממנו" מפסח, המלמדת כשם שהערל אסור בפסח, כן אסור הוא במעשר, ולמה שנתבאר: גזירה שוה מופנה היא, הואיל וחד "ממנו" האמור בפסח מיותר הוא, ולפיכך אין משיבין על הגזירה שוה, אף שיש לפרוך עליה.

ומקשינן: ואכתי "מופנה" מצד אחד בלבד הוא?!

הניחא למאן דאמר: גזירה שוה המופנה מצד אחד למדין, ואין משיבין.

אלא למאן דאמר: גזירה שוה המופנה מצד אחד למדין, ומשיבין עד שתהא גזירה שוה מופנה משני צדדים -

מאי איכא למימר?! והרי אף ש"ממנו" האמור בפסח מופנה הוא, הרי כל שלושת "ממנו" שאמרה תורה במעשר אינם מיותרים, אלא ללמד הם באים, וכפי שנתבאר.

ואם כן, האיך נילף בגזירה שוה, מאחר שיש לפרוך: מה לפסח שכן חייבים עליו משום פגול נותר וטמא?!

ומשנינן: מאן דאמר זה לא יפרש את מה שאמר הכתוב: ולא בערתי "ממנו" בטמא, שהוא בא ללמד את דינו של רבי אבהו אמר רבי יוחנן, ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמא.

כי הך דרבי אבהו - מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה [מפרש לה ואזיל] נפקא, [19] ולכן מיותר הפסוק "ולא בערתי ממנו בטמא" לאפנויי גם מצד מעשר שני.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מאי דכתיב "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי"? -

בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה

ואמר רחמנא: "לך" - שלך תהא להסקה תחת תבשילך.

הרי למדת שמותר להבעיר בשמן של תרומה שנטמא.

שנינו במשנתנו: הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה:

והוינן בה: מנא הני מילי שאסור לאכול תרומה בטומאת הגוף? אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: אמר קרא בפרשת אמור:

"איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב - בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר.

והנוגע בכל טמא נפש, או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע, או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו לכל טומאתו.

נפש אשר תגע בו, וטמאה עד הערב. ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים, כי לחמו הוא".

ומאחר שאמר הכתוב: "איש איש מזרע אהרן", הרי משמע: כל זרע אהרן כשהוא טמא אסור לאכול בקדשים הניתנים לכהנים, ואי אתה יכול לפרשו על קדשי קדשים הניתנים לכהנים -

הערות

[1] ברש"י לעיל עג א כתב לגבי הזאת טמא, שאין הכתוב צריך ללמדנו שהוא פסול [ולפיכך, אדרבה, צריכים אנו לימוד מיוחד להכשיר את הטבול יום], כי "אנא ידענא דטמא אסור בפרה, דהא חטאת קרייה רחמנא". ואילו כאן כתב רש"י שאין האונן פסול למעשי הפרה [אף שהוא פסול לעבודה] הואיל ופרה לאו קדשי מזבח היא; וראה תוספות בזבחים יז ב.

[2] כתבו התוספות: אף על גב דאונן אסור במעשר וטבול יום מותר בה, היינו לאכילה, אבל לנגיעה תרוייהו שרי; כלומר, מעשי פרה כנגיעה היא. וכעין זה מבואר לעיל עב ב לגבי ערל בפרה, שהוא נלמד בקל וחומר מטבול יום הכשר בפרה, ופריך הגמרא ממעשר שטבול יום מותר בו, ומכל מקום הערל אסור בו. ומשני: אטו אנן לאכילה קאמרינן, אנן לנגיעה קאמרינן.

[3] כתב רש"י הטעם, דמחוסר מעשה הוא, וכמי שטומאתו עליו דמי, וכל שכן טבול יום דילה [של טומאה שצריך להביא קרבן] דאיכא תרתי. אבל טבול יום דטומאת מת ודשרץ [שאין צריך להביא קרבן] מותר בה, דשמשא ממילא ערבא [השמש שוקעת מאליה] ולאו מחוסר מעשה הוא, הלכך: כי כתיב והזה הטהור על הטמא, "טהור" מכלל שהוא טמא [וילפינן מינה לעיל שטבול יום מותר בפרה], למישרי טבול יום [שאינו מחוסר כפורים] אתא, ולא מחוסר כפורים.

[4] ראה דרשת המקראות בזה לקמן עד ב.

[5] כן פירש רש"י; ואולם ראה במהרש"א שביאר כוונת הגמרא [ליישב דעת הרמב"ם], דהכי קאמר: לרבי עקיבא אכן ערל אסור במעשר, ראה שם היטב ובקרני ראם וקרן אורה. וכפירושו נראה מלשון הראשונים בתחילת הפרק על גוף דברי רבי עקיבא, שאמר: "איש איש" לרבות את הערל. וכתבו [לשון הריטב"א]: דלרבי עקיבא לכל דבר נתרבה ערל כי טמא "למעשר לפרה ולראיה". הרי שהם מפרשים כהמהרש"א, שאם לא כן היכן מצאו הראשונים שלרבי עקיבא ערל אסור במעשר; וראה עוד בהערה על דברי הגמרא בהמשך: "ואף" רבי יצחק סבר: ערל אסור במעשר.

[6] כן פירש רש"י לפי גירסתו שגרס: מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא, וכבר נתקשו המפרשים, למה צריכים אנו להביא ממרחק לחמנו, והרי יש לומר כי התנא הסובר ערל שהזה הזאתו כשירה, סבירא ליה כרבי אליעזר שאינו מרבה ערל כי טמא, אלא לומד את איסור הערל בתרומה מגזירה שוה דפסח, ולפי שיטתו אין אנו יכולים לאסור את הערל בהזאה, הואיל ויש לנו ללמוד מקל וחומר מטבול יום שהערל מותר בהזאה, והרי לא מצינו פירכא לקל וחומר זה אלא לפי שיטת רבי עקיבא, המרבה ערל כי טמא, וכפי שנתבאר כל זה לעיל עא ב? ! והגר"א מחק מגירסת הגמרא את המלים: ומאן תנא "דפליג עליה דרבי עקיבא", וכוונת הגמרא לשאול: מאן הוא התנא של הברייתא הנזכרת כאן, שמבואר בה: מחוסר כפורים כשר בפרה; ובגירסא זו סרה גם התמיהה שבהערה הבאה.

[7] כן פירש רש"י; והתוספות תמהו עליו: מה ענין זה אצל זה?! וראה מה שביארו; וראה מה שביאר בערוך לנר שיטת רש"י; ולפי גירסת הגר"א שנתבארה בהערה לעיל, הרי דברי הגמרא פשוטים וברורים.

[8] לפי מה שנתבאר בהערה לעיל [בעמוד זה] בשם הראשונים, שהם מפרשים: לפי רבי עקיבא ערל אסור במעשר, מתבאר היטב לשון הגמרא: "ואף" רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר, כלומר: מלבד רבי עקיבא הסובר כן, אף רבי יצחק סובר כמותו; אבל לפי רש"י שלא ביאר כהראשונים, ולא מצאנו בגמרא שיהא רבי עקיבא סובר: ערל אסור במעשר, הרי שצריך ביאור לשון הגמרא: "ואף" רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר, וראה ערוך לנר על דברי הגמרא לעיל: "האי תנא דבי רבי עקיבא היא".

[9] שנאמר בוידוי מעשר שני: לא אכלתי באוני "ממנו", ולא בערתי "ממנו" בטמא, ולא נתתי "ממנו" למת וגו'.

[10] אל תאכלו "ממנו" נא. ולא תותירו "ממנו" עד בוקר, והנותר "ממנו" עד בוקר באש תשרופו.

[11] כתבו התוספות: הוה מצי למימר שכן חמור הקודש מן המעשר בחומרות שסימנם: פנקע"כ [ב"ח; אבל חומרת אסור לאונן [שסימנה: ס] אין היא שייכת לגבי מעשר, לפי שאף הוא אסור לאונן, ולא נאמרה חומרא זו לעיל עג ב אלא לענין תרומה].

[12] ראה תוספות לעיל עא א ד"ה בו בביאור תירוץ הגמרא, ובערוך לנר כאן.

[13] א. ראה תוספות לעיל עא א ד"ה בו, ובערוך לנר כאן בביאור תירוץ הגמרא. ב. ברש"י הביא המקור למחלוקת הנזכרת כאן מפסחים פרק כיצד צולין, ואולם לא מצינו שם בדף פג ב, אלא שיטה אחת מהשיטות הנזכרות כאן, והיא: ליתן לך בוקר שני לשריפתו. ואולם בתמורה ד ב מביאה הגמרא ברייתא: "לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר", בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה [לא מטעם זה הוא פטור מן המלקות] אלא משום דהוה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו; ומפרשת הגמרא: ורבי יעקב האי "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" למאי אתא [ביארו התוספות שם: למה כתבה התורה את העשה בסמוך ללאו, אם לא שבא הכתוב לנתק את הלאו], ומיישבת: ליתן לו בוקר שני לשריפתו.

[14] כן פירש רש"י; אבל התוספות ביארו: דסלקא דעתין דאסור, משום שמבער בטומאה; ביאור דבריהם, הייתי אומר: אף על גב שמעשר שני טהור מותר לסוכו, מכל מקום כשנטמא הרי הוא אסור בסיכה, כי כל ביעור בטומאה הרי הוא אסור משום שהוא טמא והוא בכלל מה שאמרה תורה: ולא בערתי ממנו בטמא, וכפי שנתבארה שיטתם לעיל בהערות, שהם סוברים בביאור האיסור: "ולא בערתי ממנו בטמא", שהטומאה גורמת לאיסור, ולא כדעת רש"י המפרש: אין הטומאה מתירה בהבערה, אחרונים.

[15] מרש"י משמע שאינו גורס: איזה דבר ששוה בחיים ובמתים, שהרי כתב: הא לחי דומיא דמת נתתי, ואי זו נתינה משכחת במת הוי אומר זו סיכה, וקדייקינן: דכוותיה בחי שרי.

[16] לשון רש"י הוא: ואימא לא נתתי ממנו למת לא בסיכה קאמר, אלא כך הוא מתודה: לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת אפילו כשנטמא דלא יכולתי לאוכלו, ולא שניתיו לדבר שאינו לאכילה והוא צרכי המת.

[17] ביארו התוספות: דילמא דוקא ליקח לו ארון ותכריכים, כלומר: ודאי אמת הוא אף לפי מה שאנו מפרשים את הכתוב לענין סיכה, שעיקרו נאמר על קיחת ארון ותכריכים למת [וכמבואר במשנה במנעשר שני], אלא שאנו אומרים: אף על סיכה נאמר; והכי מקשינן: מנין לך שאף על סיכה הכתוב מדבר, והרי שמא אין הכתוב מדבר אלא בקיחת ארון ותכריכים בלבד; וראה היטב בקרן אורה ד"ה ואימא מה שכתב בדעת רש"י.

[18] כן מבואר מרש"י, ואין הדבר מוסכם, ראה תוס' לעיל עג א ד"ה נכסי כהן, ובקרן אורה כאן.

[19] ראה שבת כה א שנחלקו אמוראים במקור דין זה.

והביכורים נוהגין בשאר שני שבוע, כלומר, בכל השנים של מחזור השמיטה, ואילו מעשר שני אינו נוהג בשנה השלישית והשישית של השמיטה. ואין להם פדיון, מה שאין כן במעשר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] ששנה ושייר.

וחוזרים לעצם הדיון בענין איסור ערל במעשר: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשאלה זו ממה ששנינו: נשתיירו בו בזה שנימול ציצין המעכבין את המילה — הרי זה אינו אוכל לא בתרומה, ולא בפסח, ולא בקדשים, ולא במעשר. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא למעשר דגן, והרי זה פתרון לשאלתנו, ודוחים: לא, מעשר זה שאמרנו — מעשר בהמה הוא.

ותוהים: מעשר בהמה היינו [הרי זה] קדשים, ומדוע ידון בו לעצמו? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] מי לא תנן [האם לא שנינו] פסח וקתני [ושנינו] גם קדשים!

ודוחים: בשלמא [נניח] פסח וקדשים צריכי [צריכים] להיאמר לעצמם, ומדוע, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק פסח הייתי אומר: משום שפסול ערלות בפסח כתיבא [נאמרה] במפורש, אבל קדשים שלא נאמר בהם הדבר — אימא [אמור] שלא. ולהיפך: אי תנא [אילו היה שונה] רק קדשים, הוה אמינא [הייתי אומר] מאי [מה הם] קדשים — פסח. שנאסר במפורש לערל, אבל בשאר הקדשים אין פסול ערילות. אלא מעשר בהמה למה לי? הלא הוא בכלל שאר הקדשים. ולכאורה ראיה היא שמעשר זה הוא מעשר שני!

ודוחים באופן אחר: אלא הכוונה "במעשר" היא מעשר ראשון הניתן ללויים, ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: מעשר ראשון אסור לזרים, ואינו נאכל אלא ללויים בלבד. ושמא, כיון שאסור לזרים — אסור גם לערלים, ואין מכאן ראיה למעשר שני המותר לזרים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מדתני [ממה ששנה] ר' חייא בר רב מדפתי ברייתא זו: ערל אסור בשתי מעשרות. ונברר, מאי לאו [האם לא] שני מעשרות אלה הם אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא למעשר ראשון וכדעת ר' מאיר, כלומר, "מעשר דגן" הוא מעשר ראשון.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה אדומה. טבול יום, מי שטבל לטהרתו ועדיין לא העריב שמשו — אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר. מחוסר כפורים, מי שחייב להביא קרבן לגמר טהרתו, כגון זב ומצורע, או יולדת ועדיין לא הביא קרבנו — אסור בפרה ומותר בתרומה ובמעשר. ואם איתא [יש] מקום להלכה זו — ניתני [שישנה] גם כן הבדל נוסף: ערל אסור בתרומה, ומותר בפרה ובמעשר!

ודוחים: האי תנא [התנא הזה] של ברייתא זו — שיטת תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' עקיבא היא, דמרבי ליה [שהיה מרבה אותו] את הערל שיהיה כטמא, וכיון שהוא כעין טמא הריהו פסול אף לפרה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד) — לרבות את הערל לאיסור אכילת קדשים.

לגופו של דבר שואלים: ומאן תנא דפליג עליה [ומי הוא התנא שחולק עליו], על ר' עקיבא — התנא של ר' יוסף הבבלי היא (הוא). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שרפת אונן ומחוסר כפורים בפרה אדומה — כשרה, והוא התנא החולק על ר' עקיבא שהרי ייחסנו את הברייתא הקודמת לר' עקיבא, ובה נאמר שגם מחוסר כיפורים פסול בפרה, ותנא זה מכשיר בו. ר' יוסף הבבלי אומר: באונן — כשרה, במחוסר כפורים — פסולה.

ומעירים לגופה של ההלכה: ואף ר' יצחק סבר כי ערל אסור במעשר, שאמר ר' יצחק: מנין לערל שאסור במעשר — נאמר "ממנו" במעשר ("ולא בערתי ממנו בטמא". דברים כו, יד), ונאמר "ממנו" בפסח (כגון: "אל תאכלו ממנו נא". שמות יב, ט), מה "ממנו" האמור בפסח ערל אסור בו — אף "ממנו" האמור במעשר ערל אסור בו.

ומעירים: המלה "ממנו" בשני המקומות ודאי מופני [מופנה, מיותרת] כדי ללמוד גזירה שווה, דאי [שאם] לא מופני [מופנה] היא, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה באופן זה: מה לפסח שכן חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא וחמור הוא הרבה ממעשר, ואין איפוא ללמוד מפסח לענין מעשר. לאיי אפנויי מופני [על כן בהכרח שמופנה הוא] ולכן למדים בגזירה שווה זו של "ממנו".

ושואלים: מאי מופני [מה הוא המופנה בזה]? אמר רבא אמר ר' יצחק: תלתא [שלוש פעמים] "ממנו" כתיבי [נאמרו] בפסח ("אל תאכלו ממנו נא", "ולא תותירו ממנו עד בוקר", "והנותר ממנו". שמות יב, ט-י), והם נלמדים כך: חד לגופיה [אחד לגופו, לעצמו] שלא יאכל ממנו, וחד [ואחד] לגזירה שוה, וחד [ואחד] מהם בא לצורך אחר —

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שבא הכתוב ליתן לך מצות עשה של חיוב שריפה ("והנותר ממנו... באש תשרופו") אחר לא תעשה של "לא תותירו", אם כן איידי דכתיב [כיון שנאמר] שם "נותר" — כתיב נמי [נאמר גם כן] "ממנו", ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ליתן לו בקר שני לשריפתו, שאין שורפים את הנותר מן הפסח בבוקר הראשון לאחר זמנו שהוא יום טוב, אלא ממתינים לבוקר השני, חול המועד — אם כן איידי דכתיב [מכיון שנאמר] "עד בקר" כתיב נמי [נאמר גם כן] "ממנו".

וכן תלתא [שלוש פעמים] "ממנו" כתיבי [נאמרו] במעשר ("לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת". דברים כו, יד): חד לגופיה [אחד לגופו, לעצמו], וחד [ואחד] מלמד למה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, שבא הכתוב להתיר ביעור בשמן של תרומה טמאה, וחד [ואחד] מהם בא ללמד למה שאמר ריש לקיש.

שאמר ריש לקיש אמר ר' סמיא: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו (לסוך בו) — שנאמר: "ולא נתתי ממנו למת" (שם כו, יד) ונדייק: "למת" הוא שלא נתתי, הא [הרי] נתינה לחי דומיא [בדומה] לזו שנותנים למת — נתתי, ואיזה דבר ושימוש במעשר ששוה בחיים ובמתים — הוי אומר זו סיכה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ואימא [ואמור] שהכוונה היא ליקח (לקנות) לו תמורתו ארון ותכריכים שכיוצא בו בחי שהוא קונה לעצמו בגדים וכלים? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: "ממנו" משמע מגופו של מעשר, ולא דבר שמקבלים תמורתו. רב אשי אמר תירוץ אחר: "לא נתתי" דומיא [בדומה] ל"לא אכלתי", מה להלן אכילה היא מגופו של מעשר — אף כאן נתינה היא מגופו.

על כל פנים שלושת "ממנו" הכתובים במעשר צריכים כל אחד לדרשה אחרת, ושואלים: ואם כן אכתי [ועדיין] מופנה מצד אחד הוא ש"ממנו" אחד מופנה בפסח בלבד לגזירה שווה. הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שמגזירה שווה המופנה אפילו מצד אחד למדין ואין משיבין עליה, אף שיש להשיב ולדחות מפני טעם כלשהו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בגזירה שווה המופנה מצד אחד למדין ומשיבין, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר]? שהרי כפי שאמרנו יש מה להשיב על ההשוואה בין פסח ומעשר!

ומשיבים: הך [זו] ההלכה שאמר ר' אבהו לענין ביעור בשמן תרומה — מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא [יוצאת], שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח) — בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה, שאת שתיהן צריך לשמור. ומלשון הכתוב נלמד גם כן כי אמר רחמנא [אמרה תורה] "נתתי לך" — משמעו: שלך תהא (תהיה), ותרומה טהורה אוכל אותה ומשתמש בה לצרכיו, וטמאה — להסקה תחת תבשילך. ומכאן שמותר לבער תרומה טמאה, ו"ממנו" שכתוב במעשר הוא מופנה, והרי כאן מופנה משני צדדים.

א שנינו במשנה: וכל הטמאים וכו' אסורים לאכול בתרומה, ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלו]? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: אמר קרא [הכתוב]: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד), אי זהו דבר ששוה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Teruma and first fruits apply in all the years of the seven-year Sabbatical cycle, including the third and the sixth years, and they do not have the possibility of redemption, as once they are sanctified they may not be redeemed and rendered non-sacred. This is not the case with regard to second tithe, which applies only in the first, second, fourth, and fifth years of the cycle and which can be redeemed. The Gemara concludes: Learn from here that the tanna did not list all of the differences between second tithe and teruma.

The Gemara resumes its discussion of whether or not an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe. Come and hear a proof with regard to this question from the following baraita: If shreds of flesh that invalidate the circumcision remain after the foreskin was removed, one may not eat teruma, nor the Paschal lamb, nor sacrificial food, nor tithe. What, is it not referring to tithe of produce, and so the dilemma is resolved? The Gemara refutes this suggestion: No, the tithe mentioned in this baraita is animal tithe. The baraita teaches that the meat of the animal tithe was forbidden to one who is uncircumcised.

The Gemara expresses surprise: Animal tithe is the same as sacrificial food, as it too is an offering the meat of which is eaten by the animal’s owner; why would the tanna single it out? The Gemara counters: And according to your reasoning that the baraita would not have singled out specific offerings, didn’t we learn in the baraita that an uncircumcised man may not eat the Paschal lamb, and yet it also teaches that the same halakha applies to sacrificial food?

The Gemara rejects this argument: Granted, it is necessary to mention both the Paschal lamb and sacrificial food. As, if the baraita had taught only the halakha in the case of the Paschal lamb, one might have said that an uncircumcised man may not eat the Paschal lamb because the disqualification resulting from lack of circumcision is written explicitly with regard to the Paschal lamb, but with regard to other sacrificial food, concerning which the Bible says nothing about circumcision, one might say that there is no such prohibition. And conversely, if the baraita had taught only the halakha with respect to sacrificial food, I would say: What is meant here by sacrificial food? This is referring specifically to the Paschal lamb, concerning which the prohibition with regard to an uncircumcised man is stated explicitly, but other sacrificial food is permitted to him. But why do I need animal tithe to be mentioned at all? It is no different than any other sacrificial food. In that case, the tithe mentioned in the baraita is referring to second tithe.

The Gemara suggests a different refutation of this proof: Rather, the tithe mentioned in the baraita is referring to first tithe, the one-tenth of the produce that is given to the Levites, and the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that first tithe is forbidden to common Israelites. Since first tithe is forbidden to an ordinary Israelite, it may similarly be forbidden to an uncircumcised man. However, there is no proof from here that second tithe is forbidden to one who is uncircumcised, as second tithe is permitted even to ordinary Israelites.

The Gemara suggests: Come and hear a different proof from that which Rabbi Ḥiyya bar Rav of Difti taught in the following baraita: An uncircumcised man is prohibited from eating of two different tithes. What, is it not that one is the tithe of produce and one is animal tithe? The Gemara refutes this argument: Here, too, the baraita is referring to first tithe, and the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

Come and hear a proof from yet another baraita: It is prohibited for an acute mourner to eat second tithe, but it is permitted for him to eat teruma and to participate in the preparation of the red heifer. It is prohibited for one who immersed himself that day but does not become completely purified until nightfall to eat teruma, but it is permitted for him to participate in the preparation of the red heifer and to eat second tithe. It is prohibited for one who lacks atonement, e.g., a zav or leper who immersed at the conclusion of his period of impurity but has not yet brought an offering for his atonement, to participate in the preparation of the red heifer, but it is permitted for him to eat teruma and second tithe. And if it is so that an uncircumcised man may eat second tithe, let the baraita also teach: It is prohibited for an uncircumcised man to eat teruma, but it is permitted for him to participate in the preparation of the red heifer and to eat second tithe. The fact that the baraita omits this ruling proves that an uncircumcised man is in fact prohibited from eating second tithe.

The Gemara rejects this argument: No proof can be adduced from here, as this baraita was taught by a tanna from the school of Rabbi Akiva, who includes an uncircumcised man in the same halakha as that which governs one who is ritually impure. As it is taught in a baraita, Rabbi Akiva says: The words “any man” in the verse “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4) come to include one who is uncircumcised; he, too, is prohibited from partaking of consecrated food or participating in the preparation of the red heifer.

With regard to the issue itself, the Gemara inquires: And who is the tanna who disagrees with Rabbi Akiva? It is the tanna who disagrees with Rabbi Yosef the Babylonian. As it is taught in a baraita: The burning of the red heifer by an acute mourner or by one who lacks atonement is valid. Rabbi Yosef the Babylonian says: If the burning is performed by an acute mourner, it is valid; but if it is performed by one who lacks atonement, it is invalid. The anonymous first tanna clearly disagrees with Rabbi Akiva, as the previous baraita, which was attributed to Rabbi Akiva, states that one who lacks atonement is prohibited from participating in the preparation of the red heifer. It may be presumed that this tanna disagrees with Rabbi Akiva with respect to one who is uncircumcised as well.

The Gemara further comments on this issue. And Rabbi Yitzḥak, too, maintains that an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe, as Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that an uncircumcised man is prohibited from eating second tithe? It is stated: “And I did not consume of it while impure” (Deuteronomy 26:14) with regard to second tithe, and it is stated: “Do not eat of it raw” (Exodus 12:9) with regard to the Paschal lamb. Just as in the case of the Paschal lamb, with regard to which “of it” is stated, an uncircumcised man is prohibited from eating it, so too, in the case of second tithe, with regard to which “of it” is stated, an uncircumcised man is prohibited from eating it.

With regard to this verbal analogy, the Gemara comments: It must be that this phrase “of it” is available, i.e., it is superfluous in its own context and therefore available for the purpose of establishing a verbal analogy. As, if it is not available, the verbal analogy can be refuted logically, as it is possible to say: What is unique to the Paschal lamb? It is that one is liable to receive karet for eating it due to it being piggul or notar, or due to him being ritually impure. It could therefore be argued that it is owing to the Paschal lamb’s special sanctity and severity that an uncircumcised man may not partake of it. But from where is it derived that an uncircumcised man may not eat second tithe? The Gemara concludes: This is not so, as the phrase “of it” is indeed available for establishing the verbal analogy.

The Gemara asks: Which of the phrases “of it” is not needed in its own context and is therefore available for establishing a verbal analogy? Rava said that Rabbi Yitzḥak said: “Of it” is written three times with regard to the Paschal lamb: “Do not eat of it raw… And you shall not leave any of it until morning, and that which remains of it until the morning you shall burn with fire” (Exodus 12:9–10). The three instances of “of it” are expounded as follows: One for itself, to teach that the prohibition relates to the Paschal lamb; and one for the verbal analogy; and one for another purpose.

According to the one who says that the verse comes to provide you with a positive mitzva to burn that which is left over after it has taught the prohibition against leaving it over until the morning, to teach that one is not flogged for violating the prohibition, because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes; since “that which remains [notar]” is written, “of it” is also written. And according to the one who says that the verse comes to provide him with the second morning for burning, i.e., to teach that the leftover meat of the Paschal lamb is not burned on the following morning, which is a Festival, but rather on the following morning, the first of the intermediate days of the Festival; since “until morning” is written, “of it” is also written.

Similarly, “of it” is written three times with regard to second tithe: “I did not eat of it in my mourning, and I did not consume of it while impure, and I did not give of it for the dead” (Deuteronomy 26:14). The three instances of “of it” are expounded as follows: One for itself; and one for that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said, that the verse comes to permit a priest to burn impure teruma oil and derive benefit from its light; and one for the following teaching of Reish Lakish.

As Reish Lakish said that Rabbi Samya said: From where is it derived that if the second tithe became ritually impure, it is permitted for one to anoint one’s body with it? As it is stated: “Nor did I give of it for the dead.” It is for the dead that I did not give of it, but for the living in a manner similar to the way it is given for the dead, I gave of it. Now, what usage of tithe is the same for the living and the dead? You must say it is anointing.

Mar Zutra strongly objects to this: But say that the verse is referring not to anointing but to purchasing a coffin and shrouds for one who is deceased with money received in exchange for the second tithe; this is prohibited, but buying clothing and the like for one who is living is permitted. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: “Of it” indicates benefit derived from the tithe itself and not from the money acquired in exchange for the tithe. Rav Ashi said a different answer: “I did not give” must be similar to “I did not eat”; just as there, eating is from the tithe itself, so too here, giving is from the tithe itself. In any event, the three instances of “of it” written with regard to second tithe are required for different expositions.

The Gemara asks: And yet there is still a difficulty, as the verbal analogy is available only from one side, since only the verse with regard to the Paschal lamb is superfluous in its own context. Granted, this works out well according to the one who says that one can derive from a verbal analogy that is available only from one side and one cannot refute it logically, even if there are valid counterarguments. But according to the one who said that one can derive from such an analogy and one can also refute it logically, if there are grounds to distinguish between the two cases, what can be said? As explained above, the analogy between the Paschal lamb and second tithe can be refuted.

The Gemara answers: This halakha of Rabbi Abbahu with regard to the burning of impure teruma oil is derived from what Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said. As Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: What is the meaning of that which is written: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot” (Numbers 18:8)? From the amplification of the plural “My terumot,” it is derived that the verse is speaking of two terumot, one teruma that is ritually pure and one teruma that is ritually impure. And the Merciful One states: “I have given you,” i.e., it shall be yours, and you may derive benefit from it. Since there is a stringent prohibition against eating impure teruma, the benefit that is permitted is to burn it beneath your cooked dish. As the allowance to benefit from the burning of impure teruma is derived from here, the phrase “of it” is available on both sides.

§ It is taught in the mishna that all those who are ritually impure with any type of ritual impurity may not eat teruma. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yishmael: The verse states: “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4). Now, what matter is the same

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא. פי' נ"ל מאן תנא דלית ליה הך ברייתא דאוקי' כר' עקיבא ופליג אדקתני מחוסר כפורים אסור בפרה אבל מה שפירש"י ז"ל מאן תנא דאכשר ערל בפרה האי תנא הוא דכי היכא דפליג במחוסר כפורים איכא למימר נמי דאיהו ניהו דפליג בערל, אין פי' זה מחוור מכמה טעמים פשוטים.

ואימא ליקח לו ארון ותכריכין. פירוש ושוה בחיים ליקח לו חלוק ונימא דמעשר שנטמא מותר ליקח ממנו חלוק וטלית ואע"פ שבטהור אסור ודחי' אמר רב הונא ממנו מגופו אבל ארון ותכריכין בין בחי בין במת אסור והכי איתמר התם בירושלמי במסכת מעשר שני פ"ה מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור ומיהו בסיפרי פליגי בה תנאי דתניא התם ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר"א [אמר ר"ע אם לחי אסור כ"ש אצ"ל למת אלא מה ת"ל למת שלא נתתי אפילו בדבר טהור] וכן שנינו במשנת מס' מ"ש פ"ה ולא מסיים בה דברי ר"א ומשמע דלאי מותר ליקח לו חלוק וטלית ופלוגתא היא ואיכא לפרושי דמתני' וכן ר"א נמי לא דרשי הא לחי דומיא דמת שרי אלא לא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין [וה"ה לחי כל שאינו לגופו] ודתנן התם (במעשר שני פ"ב) מעשר שני נתן לאכילה ולשתיה ולסיכה [דברי הכל] ור' עקיבא פליג עלי' [וסבר הא לחי] והכא בשמעתין ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ר' אליעזר [ולא נוקמי בסיכה] ונדרש אנן הא לחי דומיא דמת נתתי ומהדר אנן [ממנו] מגופו דרשינן [וגבי סיכה גם ר"א מודה דדרשינן הא לחי].

ומאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא תנא קמא דיוסף הבבלי היא. פירש"י ז"ל מאן תנא דאכשר ערל בפרה תנא קמא דיוסף הבבלי היא, דכי היכי דפליג במחוסר כפורים איכא למימר נמי דאיהו ניהו דפליג עליה בערל. ואין פירושו מחוור בכאן מכמה צדדים, חדא דאטו משום דפליג עליה במחוסר כפורים פליג ואזיל בכל מאי דקאמר רבי עקיבא, והא לאו חדא בחברתה תליא. ועוד דאברייתא דלעיל דאיירי בהדיא בערל שהזה הוה ליה מיבעי מאן תנא דפליג עליה. ועוד מאי קאמר תנא קמא דיוסף הבבלי היא, לימא ר' אלעזר הוא דפליג עליה בהדיא כדאיתא בריש פרקין, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש מאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא דאמר מחוסר כפורים אסור בפרה והאונן מותר בה, תנא קמא דיוסף הבבלי היא דמתיר בה אף מחוסר כפורים, ונמצא יוסף הבבלי כר' עקיבא לגמרי דיוסף הבבלי נמי אסר בה מחוסר כפורים ומתיר בה את האונן. ואית דגרסי בהדיא מאן תנא שמעת ליה דאמר מחוסר כפרה אסור בפרה יוסף הבללי היא.

ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ודחינן אמר רב הונא ממנו מגופו. ורב אשי נמי דחי ואמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי, ושמעינן מינה דחלוק וטלית אף לחי אסור. והכין איתא נמי בירושלמי במסכת (בכורים) [מע"ש] דגרסינן התם (פ"ה ה"ה) מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור. ובספרי (כי תבוא פי' שג) משמע דפליגי בה תנאי דתניא התם ולא נתתי ממנו למת, שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר' אלעזר ואיתא נמי במשנת מסכת (בכורים) [מע"ש] (פ"ה מי"ב) ולא מסיים בה דברי ר' אלעזר. ולכאורה משמע מהתם דלחי דומיא דמת כגון ליקח לו חלוק וטלית שרי. ואיכא לפרשו דר' אלער נמי לא שרי ליקח לו חלוק וטלית לחי אלא הכי קאמר, לא נתתי ממנו למת כלומר שלא לקחתי לו ארון ותכריכין והוא הדין לחי, אבל סיכה מותרת לשניהם כדברי ר' אליעזר. וזה דחוק מאד דאם כן למה הוא מזכיר נתתי למת והלא חי ומת שוין הן בדבר זה.

ואפילו למאן דאמר למדין ומשיבין דר' אבהו מדרב נחמן נפקא. כלומר והוה ליה מופנה משני צדדין. קשה לי כיון דהוי מופנה משני צדדין מאי האי לישנא דקאמר אפילו למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין, לא הוה ליה למימר אלא הכא נמי מופנה מב' צדדין הוא דאי דר' אבהו מדרב נחמן נפקא. ונראה דאעיקר מלתא דר' יצחק דאמר מנין לערל שאסור במעשר קא מהדר, דאיהו אתי ליה בג"ש, ואקשינן עליה דהא אפשר משום דאינו מופנה אלא מצד אחד ומשיבין ולמאן דאמר משיבין לא קאי, והלכך אהדר ליה דאפילו למאן דאמר בעלמא משיבין מודה בהא דר' יצחק דמופנה משני צדדין הוא דהא דר' אבהו מדרב נחמן נפקא.

ור"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים פי' וכשם שהחמיר בו לענין זרות החמיר בו לענין ערלות:

ומאן דפליג עלה דר"ע תנא קמא דיוסף הבבלי פרש"י ז"ל מאן תנא דפליג על ר"ע לענין ערל שהזה דלר"ע קדושו פסול ואיהו תני לעיל הזאתו הזאה ומהדרין דהיינו ת"ק דר' יוסף הבבלי דקתני מחוסר כפורים כשר בפרה ופליג בהא על ר' עקיבא דבמתני' דלעיל דקתני מחוסר כפורים אסור בפרה ואוקימנא כר"ע וכי היכי דפליג עליהבמחוסר כפורים דפרה פליג עליה נמי בערלות דפרה. והקשו עליו חדא דא"כ הוה ליה לתלמודא למיבעי הא כדאיירי בערל שהזה ואמאי נטר עד הכא ועוד לימא ר' אליעזר היא דלא מרבה ערל בטמא כדאית' בריש פרקין ועוד משום דפליג עליה במחוסר כפורים אמאי פליג בערלות דהא לא שייכי בהדדי כלל דהא אשכחן ערל אסור בתרומה ומחוסר כפורי' כשר בתרומה לכ"פ מאן תנא דפליג על ר"ע בהא דמחוסר כפורים דפרה דאוקימנא כר"ע ת"ק דר' יוסי הבבלי דר' עקיבא קאי כר"י הבבלי ות"ק פליג עליה וכדק' בהדיא:

אימא ליקח לו ארון ותכריכי' פי' דבמת אסור אבל ברי כיון דנטמא מותר להוציא' בצרכיו ליקח לו חלוק אבל סיכה אסור בין מחיים בין במיתה:

אמר רב הונא ממנו מגופו ורב אשי אמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי ולהאי מסקנא דרב הונא דרב אשי קמ' ליה כר' סימאי דבסיכה הוא שחלק הכתוב בין חי למת אבל בארון ותכריכי' שוים הם ואסור לכלן וכן הוא בירושלמי דמסכת בכורים לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם לוקח לו ארון ותכריכי' דבר זה אפי' לחי אסור וק"ל דבספרי דריש ולא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכי' דברי ר' אליעזר וי"ל דפלוגתא דתנאי היא ורבנן פליגי על ר' אליעזר ורב הונא ורב אשי מכרעי בנתיים ואף ע"ג דבמשנת בכורים תני הכי ולא מסיים בה דברי רבי אליעזר דקים ליה דאליבא דרבי אליעזר איתניא:

ומיהו הא לא מחוור מדלא אדכרו בשמעתי' והנכון דהתם עיקר איסורא קתני למי אסור ליקח לו ממנו ארון ותכריכי' למת ולא למדין מיניה דבהכי משתעי קרא דלמת אסור ולחי מותר אלא לשניהם ועיקר קרא בסיכה היא דלמת אסור ולחי מותר וכ"פ הרמב"ם ז"ל:

תרומה נמי אינה בחללה פי' כל שנבעל' לפסול לה שנתחלל' מתרומ' וכהונה קריא השתא חללה ולא דייקי בלישנא ועל כלהו משנינן דלאו זרעא דאהרן חשיבי כיון שנתחללו דאס"ד דבחלל' שנולדה מפסולי כהונה דיקא בחללה דאורית' פרכי' ומשנינן תקשי לן אכתי דהא אינה נבעלה לפסול לה שהוא זר אצלה מעיקרא שנפסלה מן התרומה אלא ודאי כדאמרן:

שכן מחפ"ז פי' מיתה חומש פדיון זרות שאינם במעשר ולא נקט שעולה בא' ומאתים וטעונה רחיצת ידים ורגלים מה שאין כן במעשר משום דחומרי דרבנן לא נקיט וכדפרי' לעיל וא"ת אמאי לא נקט שנוהגת בשאר שני שבוע משא"כ במעשר וי"ל דהכא גבי חומרי לא נקיט אלא חומרי שבגופא לאחר שהיא תרומ' כנ"ל. אדרבה מעשר עדיף שכן בכלל שאסור לבער מהם בטומאה וכדפרש"י ז"ל:

וגיורת ושפחה בני מיכל בתרומה נינהו פי' קושיין מגיורת לרבנן שהיא פסולה אף לב"ה דאי לא הוה אכלה מחמת בעלה כהן וקושיין משפחה משוחררת דאי לא הוה אכלה בטבילת גרים:

תלתא ממנו כתיבי במעשר חד לגופיה למעט מעשר ראשון שמותר באנינות:

ואימא ליקח לו ארון ותכריכין א"ל רב הונא בר יהושע ממנו מגופו ותימה דהאמת כך הוא דדרשינן במשניות לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין וי"ל דה"ק ואימא ליקח לו ארון ותכריכין דוקא. א"ל רב הונא ממנו כתיב ואפילו מגופו וכ"ש ליקח לו ארון ותכריכין דאסור:

אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ותימה דהתם בפרק כל פסולי המוקדשין אמרינן אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה וי"ל דהא והא איתא התם דקאי גבי משמרת תרומותי דמיירי בשמירת תרומה קאמר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דליכא למימר דקאי אטמאה דהא לא שייך בטמאה שמור דלשרפה אזלא. אבל הכא דר"ל דאמר רחמנא להסקה תחת תבשילך קא דריש אחת תרומה טהורה וטמאה יחד דאילו תלויה לאו מצותה בשרפה אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין:

תוד"ה אונן מותר בפרה דלא גרע מטבול יום כו' אבל לנגיעה תרוייהו שרי עכ"ל פי' ואנן לנגיעה ילפינן האי ק"ו כדלעיל גבי ערל שהזה כו' וכן פירשו התוס' בפ"ב דזבחים ויש לדקדק למאי דמסיק ומוקי ברייתא כר' עקיבא ומרבי לערל כטמא ואסר ליה נמי בפרה כפרש"י נימא דערל יוכיח שמותר בנגיעת תרומה וקדשים ואסור בפרה ואפשר לומר דלמאי דמוקי לה כר"ע אה"נ דמרבי ליה לערל כטמא לאסור בנגיעת תרומה וקדשים אבל מדברי הרמב"ם נראה דלא מרבינן הכא ערל כטמא אלא לאסור במעשר ולא לאוסרו בפרה שהוא פסק בהלכות מעשר שני פ"ג הערל אסור במעשר ובהלכות פרה פ"י פסק דערל כשר להזות והיה נראה לכאורה דטעמו שהוא סובר דאין ערל כטמא ולהכי כשר בפרה אלא דבמעשר אסור משום דר"י דיליף ממנו ממנו מפסח אבל אין לשונו משמע כן שכתב הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה לכן נראה שטעמו דודאי מרבינן ערל כטמא ומש"ה אסור במעשר אלא דבפרה מותר משום ק"ו דקאמר ר"א לעיל ותניא כוותיה והא דקאמר הכא האי תנא דבי ר"ע הוא היינו דאסור ערל במעשר (ב) ולא שיהיה אסור נמי בפרה כפרש"י כן נראה ליישב שיטת הרמב"ם ואין להאריך:

גמ' איזה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה כתב הרא"ם מה שכתב הרמב"ן גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי ביערו בטמא וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא לא קשיא ולא מידי דהא לא נתתי ממנו למת במעשר טמא קמיירי שהוא טמא בטמא ווידוי דלא בערתי ממנו בטמא הוא טמא בטהור או טהור בטמא וא"כ אין הסיכה למת נכללת בוידוי דלא בערתי ממנו בטמא עכ"ל ותירוצו דחוק דודאי בכלל לא בערתי נמי בשניהם טמאים אלא שי"ל דכיון דהסיכה בטמא אינה בכלל לא בערתי ממנו בטמא דאינה נקראת ביעור שהרי הותרה לחי ע"כ הוצרך הכתוב לאוסרו למת וק"ל:

בתוס' ד"ה ה"ג בקונטרס כו' ואו' ר"י דאי הוה גרסי' כו' ערל בהדי אונן כו' עכ"ל ע"כ דהוה גרסי' נמי ערל בהדי אונן נמי בדברי רבי יוסף הבבלי דאל"כ אדמייתי מת"ק דיוסף הבבלי לייתו מברייתא דלעיל דקתני בהדי ערל כשר כמו שהקשו לעיל וא"כ לאו ממש כגירסת הקונטרס קאמר דגריס תנא דיוסף הבבלי דהא עיקר מלתא מיוסף הבבלי גופיה מייתי ויש ליישב כיון דת"ק נמי ס"ל הכי ולא פליג אלא במחוסר כפורים קאמר שפיר תנא דיוסף הבבלי דהיינו הברייתא דתני בה יוסף הבבלי ודו"ק:

ד"ה מה לפסח כו' המ"ל שכן פנ"ק עכ"ס עכ"ל וטמא דקאמר ש"ס היינו כ' של פנ"ק עכ"ס דאיכא בטומאת הגוף כרת בפסח משא"כ במעשר וק"ל:

ד"ה מנין למעשר כו' דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה עכ"ל לא ניחא להו כפרש"י דס"ד דאסור משום דסיכה כשתיה דמשמע דס"ד דלהוי אסור בהו סיכה דומיא דמת דלא שייך ביה סיכה כשתיה אלא שמבער בטומאה וק"ל:

גמ' תלתא ממנו כתיבי במעשר חד לגופיה וכו' וחד לכדריש לקיש וכו' מנין למעשר שני שנטמא וכו'. נ"ל דממנו דריש לקיש דאיירי במעשר טמא דמדכתיב ולא נתתי ממנו למת ממנו קאי אמה דכתיב לעיל מניה ולא בערתי ממנו בטמא ועליה קאי ולא נתתי ממנו למת כמו שפירש רש"י דאי לא כתיב ממנו ה"א דולא נתתי למת קאי אסתם מעשר ולא אמעשר טמא ואע"ג דבסמוך מפיק ממנו מגופו ממילא משתמע מניה אבל עיקר קרא דממנו אתי לאורויי דאמעשר טמא קאי ובזה יתיישב הרבה דברים בשיטת הלכה זו:

תוס' ד"ה חד לגופיה וכו' עד ה"א דאמצות ומרורים דכתיב לעיל קאי מקשין העולם הא כתיב בהאי קרא אל תאכלו ממנו נא ונו' כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו וא"כ איך ס"ד לומר דלא קאי אפסח ונ"ל דהתוס' אין רצונם לומר דס"ד דלא הוה קאי אפסח אלא אמצות ומרורים דוקא אלא שר"ל דה"א דאמצות ומרורים נמי קאי אבל פשיטא דהוה אמרינן דקרא איירי בפסח אלא שה"א דאל תאכלו ממנו נא קאי נמי אמצות ומרורים ולא אפסח לחוד אבל השתא דכתיב ממנו אפסח לחוד דוקא קאי ולא אמצות ומרורים והא דלא פירשו התוס' דלמאי איצטריך גבי מעשר חד ממנו לגופיה דהתם פשוט הוא דאילו לא כתב ממנו ה"א דהאי דלא אכלתי באוני קאי אשאר דברים דכתיבי התם בקרא בכורים תרומה מעשר ראשון כדכתיב בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום וגו' דבמילי טובא איירי התם וכמו שפרש"י שם:

תוס' בד"ה ה"ג כו' שמחוסר כפורים יכשיר בערל כו' כצ"ל:

בד"ה מה לפסח כו' שכן פנ"ק עכ"ס כצ"ל:

רש"י ד"ה ואימא. דלא יכולתי לאכלו לא שניתיו כו'. כצ"ל:

תד"ה מה לפסח. אות הס' צריך למחוק מן הסימן:

ונוהגין. תרומה ובכורים בשאר שני שבוע בכל שנות השמיטה אבל מעשר שני אין נוהג בג' ובו': ור' מאיר היא. דאמר בפרק יש מותרות (לקמן פה:) מעשר ראשון אסור לזרים הלכך לענין ערלות נמי חמור: אונן מותר בפרה. דקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח ומצינו טבול יום מותר בה וכל שכן אונן: מחוסר כפרה. טומאה דבעיא קרבן כל שלא הביא כפרתו אסור בה דמחוסר מעשה הוא וכמי שטומאתו עליו דמי וכל שכן טבול יום דילה דאיכא תרתי אבל טבול יום דטומאת מת ושרץ מותר בה דשמשא ממילא ערבא ולאו מחוסר מעשה הוא הלכך כי כתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למישרי טבול יום אתא ולא מחוסר כפורים: ואם איתא. דערל מותר במעשר ליתני וערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כדאמר לעיל (דף עב:) ערל שהזה הזאתו כשרה ומדלא תניה שמע מינה משום מעשר הוא דשבקה: תנא דבי ר' עקיבא היא. דאסר ליה נמי בפרה כדתני לעיל (שם) טומטום שקידש קדושו פסול ואוקמינן כרבי עקיבא: ומאן תנא. דלעיל דאכשר ערל בפרה ופליג עליה דרבי עקיבא כדקתני לעיל (שם) ערל שהזה הזאתו כשרה: הכי גרסינן תנא דיוסף הבבלי היא. ת''ק דיוסף הבבלי היא דאמר מחוסר כפורים כשר בפרה והא מתניתא דאוקימנא כרבי עקיבא קתני מחוסר כפורים פסול בפרה וכי היכי דפליג אמחוסר כפורים איכא למימר דאיהו פליג נמי עליה בערל לעיל: הכי גרסינן בתוספתא (דפרה פ''ג) שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה. דכיון דמחוסר מעשה הוא עדיין טומאה עליו ולא קרינא ביה טהור: תלתא ממנו כתיבי בפסח. אל תאכלו ממנו נא (שמות יב) לא תותירו ממנו והנותר ממנו: ותלתא ממנו במעשר. לא אכלתי ולא בערתי ולא נתתי (דברים כו): בא הכתוב. באש תשרופו (שמות יב) ליתן עשה אחר ל''ת לומר שאין לוקין עליו: בקר שני. דמצי למכתב והנותר ממנו באש תשרופו מאי עד בקר הא כתיב ברישא דקרא לא תותירו ממנו עד בקר אלא הכי קאמר והנותר לבקר הראשון שהוא יו''ט המתן עד בקר שני שהוא חול ושורפו ללמדך שאין שורפין קדשים ביו''ט ותרוייהו בכיצד צולין (פסחים דף פג:): לכדרבי אבהו. דאמר לעיל למישרי הדלקה בשמן של תרומה שנטמאה: שמותר לסוכו. ואע''ג דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה והוה ליה כמאן דשתי ליה בטומאה: לא נתתי ממנו למת. לעיל מיניה כתיב לא בערתי ממנו בטמא וכתיב בתריה ולא נתתי ממנו למת כלומר מן המעשר טמא לא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זו נתינה משכחת במת הוי אומר זו סיכה וקדייקינן דכוותיה בחי שרי: ואימא. לא נתתי ממנו למת לא בסיכה קאמר אלא כך הוא מתודה לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת אפילו כשנטמא דלא יכולתי לאוכלו ולא שניתיו לדבר שאינו לאכילה והוא צרכי המת הא לחי דומיא דמת נתתי ואשמועינן דאף על גב דמעשר טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק: מופנה מצד אחד. דההוא דפסח מופנה לגזירה שוה אבל דמעשר כולהו תלתא אצרכת להו: הניחא למאן דאמר. פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא בהמפלת במס' נדה (דף כב:): הך דרבי אבהו. דמפיק חד ממנו למישרי הדלקה בשמן תרומה שנטמאת מדרב נחמן נפקא:

אונן מותר בפרה. דלא גרע מטבול יום ואע''ג דאונן אסור במעשר וטבול יום מותר היינו לאכילה אבל לנגיעה תרוייהו שרי: הכי גריס בקונט' שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה וגריס נמי תנא דיוסף הבבלי היא. ומדקדק דמדפליג אתנא דלעיל במחוסר כפורים הוא הדין בערל דכשר וקשה לר''י דמה ענין זה אצל זה דמשום דמכשר במחוסר כפורים לא יכשיר בערל ועוד דלייתי מברייתא דלעיל דמכשרא בהדיא ערל או מדרבי אליעזר בריש פירקין (דף ע.) דלא מרבה ערל כי טמא ולספרים דגרסי הכא שרפת ערל ומחוסר כפורים פסולה יוסף הבבלי אומר ערל כשרה מחוסר כפורים פסולה וגרסינן יוסף הבבלי היא הוה ניחא דמייתי מהכא ולא מההיא דלעיל דניחא ליה לאיתויי שם התנא דמכשר בהדיא אבל אמר ר''י דאי אפשר לגרום כן דבפ''ב דזבחים (דף יז:) מוכח דיוסף הבבלי ורבנן פליגי במחוסר כפורים וגרסינן נמי אונן במקום ערל ואר''י דאי הוה גרסינן כגירסת הקונט' והוה גרסינן כאן ובזבחים (דף יז:) ערל בהדי אונן הוה ניחא: מה לפסח כו'. ה''מ למימר שכן פנקעכ''ס: חד לגופיה. אל תאכלו ממנו נא דאי לא כתב ממנו ה''א דאמצות ומרורים דכתב לעיל קאי: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו. דס''ד דאסור משום שמבער בטומאה: ליקח לו ארון ותכריכים. אע''ג דבהדיא דרשי' ליה להכי במס' מעשר שני (פ''ה מי''ב) הכא פריך דלמא דוקא להכי הוא דאתא אבל סיכה אסורה לפי שמבערו בטומאה ומשני דממנו מגופו דמשמע נמי סיכה: תהא להסקה תחת תבשילך. אע''ג דבפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לד. ושם) מוקי לה בתרומה תלויה דבעיא שימור במסקנא לא קאי התם הכי א''נ התם דריש ממשמרת דלא קאי אטמאה אבל לך קאי אכולהו תרומות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד