יבמות עג ע"ב

ואוכלן (ומי שאוכלן) בטומאת עצמן כשהמעשר והביכורים עצמם טמאים, אף על פי שהוא טהור — לוקה על כך, מה שאין כן בתרומה, שביחס אליה לא קתני [שנה] גם את ההבדל הזה. אלמא תני [מכאן ששנה] ושייר ולא פירט את כל ההבדלים, וממילא אין להסיק ממה שלא נזכר ערל שהוא מותר במעשר.

א כיון שהזכרנו ברייתא זו דנים בה עתה לגופה, שנינו שביכורים אסורים לאונן, ור' שמעון מתיר. ושואלים: מנא להו [מניין להם] לחכמים שאסורים? — דכתיב [שנאמר]: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך... ותרומת ידך" (דברים יב, יז) ואמר מר [החכם]: "תרומת ידך" — אלו הבכורים, ואם כן איתקש [הוקשו, הושוו] בפסוק זה בכורים למעשר, ללמד: מה מעשר אסור לאונן — אף בכורים אסור לאונן.

ור' שמעון אומר: כיון שתרומה קרינהו רחמנא [קראה אותם התורה] דינם כתרומה, מה תרומה מותרת לאונן — אף בכורים מותר לאונן. וכן מה ששנינו שם שביכורים

חייבין בביעור, ור' שמעון פוטר. ומסבירים: מר [חכם זה, חכמים] מקיש ומר [וחכם זה, ר' שמעון] לא מקיש ביכורים למעשר, כפי שאמרנו.

ואסור לבער מהן בטומאה והאוכלן בטומאת עצמן אף שהוא טהור, לוקה, מנלן [מניין לנו] — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר, נאמר: "ולא בערתי ממנו בטמא" (שם כו, יד) בלשון כללית, וכוונתו: בין שאני האוכל טמא והוא המעשר טהור, בין שאני טהור והוא טמא. שבכל מקרה אסור לבער את המעשר בטומאה, ואכילתו אף היא בכלל ביעור.

ומוסיף התנא: והיכא [והיכן] מוזהר על אכילתו של מעשר בטומאה איני יודע, שאף שמן הפסוק מובן שהדבר אסור, לא ברור היכן נאמר איסור זה במפורש. ותוהים: טומאת הגוף של האוכל הלא בהדיא כתיב ביה [נאמרה בו], שנאמר בטומאת שרץ: "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" (ויקרא כב, ו), ומסבירים (להלן יבמות עד, ב), שמדובר כאן במעשר!

ואומרים: הכי קמיבעיא ליה [כך נשאלה לו]: טומאת עצמו של המעשר, מנין שאסור לאכול ממנו כשהוא טמא בטומאת עצמו? תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך" (דברים יב, יז), ולהלן (הלאה) בהמשך לגבי קרבנות שנפסלו הוא אומר "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל" (שם טו, כב), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אפילו טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואינן חוששין, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה]: ההוא דאמרי לך התם [אותו דבר שאמרתי לך שם] "בשעריך תאכלנו" שאין הבדל אם הוא טמא או שהוא טהור והבשר טמא — הכא [כאן] במעשר לא תיכול [תאכל], ואם כן למדנו שאסור לאכול אותם בטומאת עצמן.

שנינו שאסור לבער מעשר בטמא, מה שאין כן בתרומה. ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שאין הדבר כך בתרומה? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] במעשר: "ולא בערתי ממנו בטמא" (שם כו, יד), ויש לראות זאת כהדגשה למעט: ממנו, מן המעשר, אי [אין] אתה מבעיר בטמא, אבל אתה מבעיר בטומאה דברים אחרים, כגון שמן של תרומה שנטמא, שמותר להשתמש בו.

ושואלים: ואימא [ואמור] כך: ממנו מן המעשר אי [אין] אתה מבעיר — אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא! ודוחים: לאו [וכי לא] קל וחומר הוא? ומה במעשר הקל אמרה תורה "ולא בערתי ממנו בטמא" — קדש שהוא חמור לא כל שכן שאסור?!

ואומרים: אי הכי [אם כך], תרומה נמי [גם כן] קל וחומר הוא, שהתרומה בודאי מקודשת מן המעשר! ואומרים: הא כתיב [הרי נאמר] "ממנו" למעט!

ושואלים: ומה ראית לומר שקודש אסור לבער בטמא, ותרומה מותרת, ולא להיפך? והרי בכתוב עצמו לא נאמר דבר בענין זה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר כי קדש לא ממעיטנא [אין אנחנו ממעטים מאיסור זה] שכן פנקעכ"ס שהוא סימן של החומרות שיש בקודש ואין בתרומה:

דין פגול — קרבן שהכהן חשב להקטירו או לאכלו שלא בזמנו נפסל ונאסר באיסור חמור, וכן איסור נותר, שאסור לאוכלו אחרי זמן קצוב, והוא קרבן לשם ה', ומביאים קרבן מעילה אם משתמשים בו בשגגה, ויש איסור כרת על אכילתו בטומאה, ואסור לאונן.

ואומרים: אדרבה (להיפך) תרומה לא ממעיטנא [מיעט] שכן יש בה חומרות שסימנן מחפ"ז, שיש עונש מיתה בידי שמים על טמא שאוכלה במזיד, וזר שאכלה בשגגה צריך תמיד להוסיף חומש לכהן, מה שאין כן בקדשים לאחר שנזרק דמם, ואין לה פדיון כמו שיש לקדשים, ואסורה לזרים — מה שאין כן בקדשים, שיש קרבנות הנאכלים גם לזרים!

ומשיבים: הנך נפישן [אלה החומרות בקודש מרובות יותר]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] גם בלא נימוק זה: עונש כרת עדיפא [עדיף] וחמור מעונש מיתה בידי שמים.

שנינו שם שהאוכלן בטומאת עצמן לוקה, מה שאין כן בתרומה. ומדייקים מלשון זו: מילקא [ללקות] הוא דלא לקי [שאינו לוקה] כשאוכל תרומה בטומאת עצמה — הא איסורא איכא [הרי איסור יש בכך] — מנלן [מניין לנו] שיש בכך איסור? אמר קרא [הכתוב]: "בשעריך תאכלנו" (שם טו, כב), ויש כאן הדגשה "תאכלנו" — אותו בלבד, לזה ולא לאחר. שרק קרבנות שנפסלו מותר לאכול אפילו בטומאה אבל לא קודש אחר. וכלל הוא שכל לאו הבא מכלל עשה — עשה, ומכיון שלא נאמר בלשון איסור לא תעשה, והאיסור נובע רק ממצוה שנאמרה בלשון עשה, הרי איסור זה נחשב רק כעשה, ואין לוקים עליו.

וחוזרים לענין ראשון: הוכחנו כבר שאין להביא ראיה מן המשנה שהביא רב ששת, שכן לא נמנו בה כל ההבדלים שבין המעשר והתרומה, והתנא שנה ושייר. אמר רב אשי: מרישא נמי שמעת מינה [מראש, מתחילת המשנה, גם כן יכול אתה לשמוע ממנה] דתנא [ששנה] ושייר, וראיה לדבר — מדלא קתני [ממה שלא שנה] גם הבדל נוסף זה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - ב

ב. והאוכלן למעשר ובכורים בטומאת עצמן [טומאת החפץ ולא האדם] לוקה [ולרבי שמעון אינו לוקה].

מה שאין כן בתרומה, שאם אכלה בטומאת עצמה אינו לוקה, כי אינו אלא איסור עשה [ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לכל המבואר כאן] -

את כל החילוקים האלו - לא קתני התנא.

אלמא: תני, ושייר. וכשם ששייר בסיפא את אלו, כן שייר ברישא את הערל.

אמר מר:

ואסורין מעשר ובכורים לאונן, ורבי שמעון מתיר את הבכורים לאונן:

והוינן בה: מנא להו לחכמים שהבכורים אסורים לאונן? ^[1]

ומשנינן: מהא דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך [בגבולין] מעשר דגנך תירושך ויצהרך [זה מעשר שני] ובכורות בקרך, ותרומת ידך".

ואמר מר: "תרומת ידך" - אלו בכורים, שנאמר בהן "ולקח הכהן הטנא מידך". ^[2]

ומכיון שאיתקש ביכורים למעשר בפסוק זה, הרי אתה למד: מה מעשר אסור לאונן, וכמו שנאמר "לא אכלתי באני ממנו", אף בכורים אסור לאונן.

ורבי שמעון, המתיר את הבכורים לאונן, טעמו הוא משום ד"תרומה" קרינהו רחמנא לבכורים, וכמו שאמר: ותרומת ידך.

מה תרומה מותרת לאונן, וכמבואר בסוגיא לעיל, "זרות אמרתי לך ולא אנינות", אף בכורים מותרים לאונן. ^[3]

אמר מר: וחייבין מעשר ובכורים בביעור. ורבי שמעון פוטר את הבכורים מן הביעור:

ומפרשת הגמרא את טעם מחלוקתם:

מר - תנא קמא - מקיש בכורים למעשר.

והמעשר טעון ביעור, וכמו שנאמר בביעור מעשר, "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר".

ואומר בוידוי בשעת ביעור המעשר "בערתי הקדש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי.

וכשיטתו לגבי אונן.

ומר - רבי שמעון - לא מקיש בכורים למעשר שני, הואיל והבכורים "תרומה קרייה רחמנא" [תוספות], והתרומה אינה טעונה ביעור -

וכשיטתו לגבי אונן.

אמר מר: ואסור לבער מהן, מן המעשר והבכורים, בטומאה, והאוכלן בטומאת עצמן לוקה:

ומפרשינן: מנלן?

דתניא: רבי שמעון אומר: מאחר שבוידוי מעשר שני אומר המתודה: "לא בערתי ממנו [לא בערתי אותו באש ולא הדלקתי בו] בטמא", מונח בדבריו: לא רק שלא בערתי ממנו בטהור, אלא השתמשתי בו לאכילה שתיה וסיכה בלבד, אלא אף בטמא, כשהייתי מנוע מלאוכלו, אף אז לא בערתי ממנו -

והרי לשון "בטמא" כולל: בין שאני הייתי טמא, והוא המעשר שני טהור.

ובין כשאני טהור, והוא - המעשר שני טמא -

לא השתמשתי בו בטומאה.

אם כן אני למד מוידויו, שבאופנים אלו מנוע היה מלאכול את המעשר שני.

ואולם היכא מוזהר על אכילתו בטמא איני יודע לאו מפורש לזה, [וסיום הברייתא: לכך אמר הכתוב: לא תוכל לאכול בשעריך].

וקודם סיום העתקת הברייתא המפרשת את מקור לאו זה, מקשה הגמרא עליה, משום דקסלקא דעתין, הכי קאמר רבי שמעון: אף "כשאני טמא והוא טהור" איני יודע היכן מוזהר על אכילתו, ולפיכך תמהינן:

והרי איסור אכילת מעשר שני בטומאת הגוף של האוכל בהדיא כתיב ביה!

שנאמר: נפש אשר תגע בו, וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים.

ופסוק זה, על מעשר שני נאמר, שהרי התיר אותו לטבול יום [וכמו שאמר: כי אם רחץ בשרו במים], שאינו מותר בקדשים ובתרומה?! ^[4]

אלא, הכי קמיבעיא ליה לרבי שמעון בברייתא.

כלומר: לא על "כשאני טמא והוא טהור" אמר רבי שמעון: איני יודע היכא מוזהר על אכילתו.

אלא טומאת עצמו של המעשר שני - מנין?

כלומר: על "כשאני טהור והוא טמא" הוא שאמר רבי שמעון איני יודע היכא מוזהר על אכילתו.

וכאן שבה הגמרא לסיום הברייתא, המפרשת את מקור הלאו לאכילת מעשר שני בטומאת עצמו:

תלמוד לומר במעשר שני: לא תוכל לאכול "בשעריך" מעשר דגנך תירושך ויצהרך.

ולהלן - גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונם - הוא אומר: "בשעריך" תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל.

ותנא דבי רבי ישמעאל, מלמד הכתוב שאפילו טמא וטהור אוכלין את פסולי המוקדשין שנפדו על שולחן אחד, בקערה אחת, ואינן חוששין!

שאין חושש הטהור לטומאה שנטמאו האוכלין על ידי מגע הטמא, שאף כשנטמאו הם נאכלים.

וקאמר רחמנא [ולימדך הכתוב] בפסוק "לא תוכל לאכול":

ההיא, דאמרי לך התם "בשעריך תאכלנו", טומאת עצמן שהתרתי לך בפסולי המוקדשין -

הכא, במעשר שני - לא תיכול [אל תאכל]!

נמצאת למד מברייתא זו:

א. מעשר שני אינו מתבער בטומאת עצמו, ואם כן הוא הדין בכורים שהרי הוקשו למעשר לדעת תנא קמא, [ואילו לרבי שמעון המשוה את דין הבכורים לתרומה לכל דבר, הרי הבכורים מתבערים בטומאת עצמן כשם שהתרומה מתבערת, רש"י בעמוד א].

ב. האוכל מעשר שני בטומאת עצמו הרי הוא לוקה, והוא הדין לבכורים לדעת תנא קמא [ואילו לדעת רבי שמעון אינו לוקה, כשם שאינו לוקה בתרומה, רש"י שם].

אמר מר: אסור לבער מהן בטומאה, מה שאין כן בתרומה:

מנא לן שטומאה מתירה בהבערה את התרומה? ^[5]

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: משום דאמר קרא גבי מעשר שני: לא בערתי "ממנו" בטמא.

ממנו [ממעשר שני], אי אתה מבעיר בטומאת עצמו.

אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא.

ומקשינן: ואימא: לא למעט את התרומה בא הכתוב, אלא: ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של קודש - כגון שמן של מנחות - שנטמא.

ומיישבת הגמרא את הקושיא בדרך תמיהה:

וכי לאו קל וחומר הוא, שיהא הקודש הטמא אסור בהבערה?!

ומה מעשר שני, הקל מן הקודש, אמרה בו תורה: "לא בערתי ממנו בטמא".

קודש, החמור מן המעשר - לא כל שכן שיהא אסור.

ומקשינן: אי הכי, שאתה דן כזה קל וחומר, איך אתה ממעט את התרומה שהיא מתבערת בטומאה?

והרי תרומה נמי, קל וחומר הוא שתהא אסורה, כי אף התרומה חמורה היא מן המעשר?!

ומשנינן: הא כתיב במעשר שני "לא בערתי ממנו בטמא".

ועל כרחך, למעט את התרומה בא הכתוב.

והוינן בה: ומה ראית למעט את התרומה ולא את הקודש? והרי שניהם חמורים הם מן המעשר?!

ומשנינן: מסתברא, שקודש לא ממעטינא אלא תרומה, שכן חמור הקודש מן התרומה בחומרות הללו, שסימנן: פנקעכ"ס -

פ הקודש נאסר משום פגול, ולא התרומה.

נ הקודש נאסר משום נותר, ולא התרומה.

ק הקודש קרוי "קרבן" להביאו לפנים לעזרה, ואין התרומה קרויה קרבן.

ע הנהנה מן הקודש בשוגג הרי הוא חייב קרבן מעילה, ואילו מן התרומה מוסיף חומש ואינו מביא קרבן. ^[6]

כ האוכל קודש בטומאת הגוף הרי הוא חייב כרת, ואילו האוכל מן התרומה חייב מיתה בידי שמים.

ס ואסור הקודש לאונן, ואילו התרומה מותרת לו.

ומקשינן: אדרבה, יש לנו לומר שתרומה לא ממעיטנא להתיר הבערתה בטומאה אלא את הקודש -

שכן חמורה התרומה מן הקודש בחומרות הללו, שסימנן: מחפ"ז -

מ האוכל תרומה בטומאת הגוף הרי זה חייב עליה מיתה בידי שמים, [רש"י], ואילו על אכילת קודש בטומאה הרי הוא חייב כרת. ^[7]

ח וחייב זר האוכל תרומה בשוגג, בתשלום תוספת חומש, אף בשעה שהתרומה מותרת לכהן.

ואילו מן הקודש, משעה שהותר לכהנים שוב אין בו לא קרבן מעילה ולא חומש [רש"י].

פ ואין לה לתרומה פדיון, ואילו בקודש מצינו פדיון כשעדיין לא נתקדש קדושת הגוף בכלי.

ז ואסורה התרומה לזרים, ואילו בקודש מצינו היתר אכילה לזרים בקדשים קלים.

וכיון שאף התרומה חמורה מן הקודש, שוב תיקשי: מה ראית למעט את הקודש ולא את התרומה?!

ומפרשינן: הנך חומרות שהקודש חמור מן התרומה נפישן [מרובות הן] מן החומרות שהתרומה חמורה מן הקודש.

ואיבעית אימא: חומרת כרת שיש בקודש למי אוכלו בטומאת הגוף עדיפא מכל שאר החומרות שיש בתרומה.

אמר מר: ואוכלן בטומאת עצמן "לוקה" מה שאין כן בתרומה:

ומדייקת הגמרא: מילקא הוא דלא לקי האוכל תרומה בטומאת עצמה.

הא איסורא - איכא!

והוינן בה: מנלן איסור אכילת תרומה בטומאת עצמה?

ומפרשינן: כי אמר קרא גבי פסולי המוקדשין שנפדו "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו".

מלמד הכתוב שאין חושש הטהור לטומאה שנטמאו על ידי הטמא.

ומשמע מלשון הכתוב "תאכלנו", שהוא בא למעט, ולומר: דוקא לזה תאכלנו, ולא לאחר!

ובא הכתוב למעט את התרומה.

ולאו הבא מכלל עשה, גדרו הוא איסור עשה, ואין לוקין עליו.

כאן שבה הגמרא לבעיה שנסתפקו בני הישיבה לעיל, אם ערל מותר במעשר שני; ולהוכחה שהובאה - לאיסור הערל במעשר - מן הרישא שלא נכתב הערל בין הדברים שיש בתרומה ובכורים מה שאין במעשר; ולדחייה שדחתה הגמרא, כי "תנא ושייר" כשם ששיר בסיפא:

אמר רב אשי להוסיף על דחיית הגמרא: מרישא עצמה נמי שמעת מינה, דתנא ושייר.

מדלא קתני ברישא גם את החילוקים הבאים בין תרומה ובכורים למעשר:

הערות

^[1] אבל מעשר שני נאמר בו בהדיא: לא אכלתי באני ממנו.

^[2] ללמד הוא בא, שהאוכל בכורים מחוץ לחומת ירושלים הרי הוא עובר בלאו, שלא שמענו אלא עשה להביאו לעזרה ממאמר הכתוב גבי בכורים: ושמת בטנא והלכת אל המקום. ואין אתה יכול לפרש מקרא זה על תרומה ממש, שהרי תרומה קדשי הגבול היא, ואינה צריכה "חומה", רש"י.

^[3] וחכמים סבירא להו: אף על גב שהבכורים נקראו תרומה, מכל מקום לענין החומרות שיש במעשר יותר מבתרומה, הוקשו הבכורים למעשר, ריטב"א.

^[4] ראה הוכחת הגמרא לקמן עד ב, שפסוק זה על מעשר שני הוא מדבר.

^[5] בתוספות הקשו: מהיכי תיתי שיהא אסור בתרומה להבעיר ממנה בטומאה? ותירצו, כי הוה אמינא ללמוד מבכורים. ואולם אין קושייתם אלא משום שאין הם מפרשים דין זה כרש"י, כי לדעת רש"י כשהיתה התרומה בטהרתה אסור היה להבעיר בה, אלא שטומאתה מתירתה [וכפי שנתבארה שיטתו בהערה בעמוד א], ולדעת רש"י אין מקום להקשות: מהיכי תיתי אסור להבעיר תרומה בטומאה, שהרי ודאי צריכים אנו מקור ללמוד שטומאתה מתירתה בהבערה, ובפרט שבמעשר שני ובבכורים אין הטומאה מתירה בהבערה. והתוספות שהקשו, סוברים, שנידון הגמרא הוא, שתהא אסורה התרומה בהבערה מפני הטומאה [וכדעת התוספות עצמם לגבי מעשר שני, שהאיסור הוא רק בטומאה, וכפי שהובא בהערה לעיל], ולפיכך הקשו: מהיכי תיתי לן לחדש דין זה.

^[6] ברש"י שבת כה א מבואר יותר: "ואף על גב שקודש הניתר לאכילת כהנים - בו אנו עוסקים ודנים להתיר לכהנים לבער אותו בטומאה - אין בהם מעילה, מכל מקום תורת מעילה שייכא ביה, אם קדשי קדשים הן יש בהן מעילה לפני זריקה לכל הנהנה מהן, ואם קדשים קלים הן, יש מעילה באימוריהן לאחר זריקת דמים, לאפוקי תרומה, דלית בה כלל".

^[7] בתוספות הקשו: איך אפשר שתחילה מחשיבה הגמרא את הקודש כחמור מן התרומה, משום שיש בו כרת למי שאוכלו בטומאת הגוף ואילו על התרומה חייב מיתה בידי שמים, וכאן מחשיבה הגמרא את התרומה כחמורה מן הקודש, משום שיש בה מיתה בידי שמים למי שאוכלה בטומאת הגוף ואילו על הקודש חייב כרת?! ולפיכך פירשו [דלא כרש"י בסוגייתנו]: השתא לא מן האוכלה בטומאת הגוף פריך, אלא מזר האוכלה, מה שאין כן בקודש, דבקודש יש שמותר לזרים כגון שלמים, ואפילו קדשים הנאכלים רק לכהנים ליכא מיתה בזר אלא אזהרה, ואפילו קודש דבר מעילה ליכא מיתה לרבנן דאמרי: הזיד במעילה באזהרה. וברש"י שבת כד ב, כתב: מיתה בידי שמים לזר האוכלה או כהן טמא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and one who eats them when they themselves, the second tithe and first fruits, are ritually impure is flogged, even though he himself is ritually pure, which is not the case with regard to teruma; and these differences the tanna does not teach. Apparently, the tanna of the mishna taught certain differences between the cases and omitted others. Therefore, the omission of the halakha governing an uncircumcised man does not prove that it is permitted for him to eat second tithe.

§ Having cited the mishna, the Gemara proceeds to discuss it. It was taught in the baraita that second tithe and first fruits are forbidden to an acute mourner; and Rabbi Shimon permits an acute mourner to partake of first fruits. The Gemara asks: From where do the Rabbis derive that first fruits are forbidden to one who is in acute mourning? As it is written: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil…nor the offering of your hand” (Deuteronomy 12:17), and the Master said: “The offering [teruma] of your hand,” these are the first fruits. And first fruits are juxtaposed in this verse to second tithe: Just as the second tithe is forbidden to an acute mourner, so too, first fruits are forbidden to an acute mourner.

And Rabbi Shimon counters that since the Merciful One calls first fruits “teruma,” the halakha governing them is similar to that which governs teruma: Just as teruma is permitted to an acute mourner, so too, first fruits are permitted to an acute mourner.

The baraita continues: And both second tithe and first fruits require eradication before Passover in the fourth and seventh years of the Sabbatical cycle; and Rabbi Shimon exempts first fruits from the obligation of eradication. One Sage, the Rabbis, juxtaposes first fruits to second tithe: Just as second tithe is subject to eradication, so too are first fruits. And one Sage, Rabbi Shimon, does not juxtapose the two halakhot and derive one from the other.

It was stated above that it is prohibited to burn second tithe and first fruits even when they are in a state of ritual impurity, and that one who eats them when they themselves, the second tithe and first fruits, are ritually impure is flogged, even though he himself is ritually pure. From where do we derive these halakhot? As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: The verse with regard to the confession of tithes states: “I did not consume of it while impure” (Deuteronomy 26:14), a general statement that means whether I, the one who ate it, was ritually impure, and the tithe was ritually pure, or whether I was ritually pure and the tithe was ritually impure. Regardless, the tithe may not be consumed through burning or eating in a state of impurity.

The tanna adds: And where one is actually warned against eating second tithe in a state of impurity, this I do not know. Although it is obvious from the verse that this is prohibited, the source for the prohibition is unclear. The Gemara is puzzled by this last statement: The prohibition against eating second tithe when one is in a state of ritual impurity of the body is explicitly written, as it is stated with regard to the ritual impurity imparted by a creeping animal: “The soul that touches it shall be impure until the evening, and he shall not eat from the holy things unless he has washed his flesh in water” (Leviticus 22:6). This is referring to second tithe, as will be explained later (74b).

The Gemara explains: Rather, this is the dilemma he is raising: From where is it derived that one may not eat it when the tithe itself is in a state of ritual impurity? The verse states: “You may not eat within your gates the tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17), and later it states with regard to offerings that have been disqualified: “You shall eat it within your gates, the impure and the pure alike, as the gazelle and as the hart” (Deuteronomy 15:22). And a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught: Even a ritually impure and a ritually pure person may eat together on one table and out of one bowl without concern. And the Merciful One states: That which I said to you there, with regard to disqualified offerings: “You shall eat it within your gates,” means regardless of whether it is the individual or the meat that is impure; but here, with regard to second tithe, you may not eat it in that state. From here it is derived that one may not eat second tithe when the tithe itself is ritually impure.

It was stated above that one is prohibited from burning second tithe and first fruits even when they are ritually impure, which is not the case with regard to teruma. The Gemara asks: From where do we derive that this halakha does not apply to teruma? Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: As the verse with regard to the declaration of tithes states: “I did not consume of it while impure” (Deuteronomy 26:14), and the words “of it” teach that of it, i.e., tithe, you may not burn when it is impure, but you may burn and derive benefit from the oil of teruma that has become ritually impure.

The Gemara asks: But say perhaps as follows: Of it you may not burn, but you may burn and derive benefit from consecrated oil that became ritually impure. The Gemara refutes this suggestion: That possibility is unacceptable. Is it not an a fortiori inference? If with regard to the tithe, which is lenient, the Torah said: “I did not burn of it while impure,” then with regard to consecrated oil, which is more stringent, is it not all the more so prohibited to burn them while ritually impure?

The Gemara retorts: If so, then with regard to teruma as well, say that it is an a fortiori inference, as teruma is certainly more sacred than tithes. If it is prohibited to benefit from second tithe while it is burning, all the more so would it be prohibited to benefit from teruma while it is burning. The Gemara answers: Isn’t it written “of it”? From there it is derived that there is an item excluded from the prohibition against burning in a state of ritual impurity.

The Gemara asks: And what did you see that led you to conclude that “of it” comes to exclude teruma? Perhaps it comes to exclude consecrated items. The Gemara replies: It is reasonable that I do not exclude consecrated items from the prohibition against benefiting from their burning, as with regard to consecrated items there are many stringent elements. Their Hebrew acronym is peh, nun, kuf, ayin, kaf, samekh, which is a mnemonic for the following stringencies that apply to consecrated items and not to teruma:

Piggul: If, during one of the rites involved in the sacrifice of an offering, i.e., slaughter, receiving the blood, bringing it to the altar, or sprinkling it on the altar, the priest or the one bringing the offering entertains the thought of eating the offering at a time that is unfit for eating, the offering is thereby invalidated. Notar: Meat of an offering that remained beyond its allotted time may not be eaten and must be burned. Offering [korban]: It is an offering to God. Misuse of consecrated objects [me’ila]: One who unwittingly derives benefit from consecrated items is required to bring a guilt-offering for misuse of consecrated objects. Karet: The punishment of one who eats consecrated items while ritually impure is karet. Forbidden to an acute mourner [asur le’onen]: An acute mourner is prohibited from eating consecrated items. None of these halakhot apply to teruma. Therefore, consecrated items are more stringent than teruma, and accordingly they are not excluded from the prohibition against deriving benefit while ritually impure.

The Gemara rejects this argument. On the contrary, it is teruma that I would not exclude from the prohibition, as with regard to teruma there are many stringent elements, represented by the acronym mem, ḥet, peh, zayin, which is a mnemonic for the following: Death [mita]: One who is prohibited from eating teruma but ate it intentionally is liable to the punishment of death at the hand of Heaven. One-fifth [ḥomesh]: A non-priest, to whom teruma is forbidden, who unwittingly ate teruma is obligated to pay its value to the priest plus one-fifth of the sum. And teruma does not have the possibility of redemption [pidyon]: Once it is sanctified, teruma may not be redeemed and rendered non-sacred. And it is forbidden to non-priests [zarim]. These stringencies do not apply to consecrated items.

The Gemara answers: Those stringencies that apply to consecrated items are more numerous than those that apply to teruma. Therefore, it is appropriate to be more stringent with consecrated items and exclude impure teruma from the prohibition against deriving benefit from it while it is burned. And if you wish, say instead a different reason, without counting the number of stringencies: Consecrated items are more stringent because one who eats them while ritually impure is liable to receive karet, which is more severe than death at the hand of Heaven, the punishment in the case of teruma.

It was further stated above that one who eats second tithe and first fruits when they themselves, the second tithe and first fruits, are ritually impure is flogged, which is not the case with regard to teruma. The Gemara infers from this that it is lashes that he does not receive when he eats teruma that is ritually impure; however, the transgression of a prohibition is involved. From where do we derive that this is prohibited? The verse referring to offerings that have been disqualified states: “You shall eat it within your gates” (Deuteronomy 15:22). The word “it” indicates that it is only this, disqualified offerings, that may be eaten in a state of impurity, but not another type of consecrated food. This is a prohibition that is derived by inference from a positive mitzva, i.e., it is not stated in the Torah in the form of a prohibition. And there is a principle that a prohibition that stems from a positive mitzva is classified as a positive mitzva, for which no lashes are administered.

The Gemara demonstrated earlier that no proof can be adduced from the mishna cited by Rav Sheshet, as the tanna of that mishna taught only some of the differences between second tithe and teruma. Rav Ashi said: From the first part of the mishna as well, you can conclude that he taught certain differences and omitted others, from the fact that he does not teach the following additional difference:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיתקש בכורים למעשר פי' ואע"ג דנקראו תרומה איתקוש למעשר לחומרות אלו שיש במעשר יותר מתרומה דהיינו אנינות וביעור. אבל לר"ש לכל מילי קרנהו רחמנא תרומה חוץ מן הדברים המפורשים בהם דהיינו הכנת מקום ודוי וא"ת למה אין תרומה למדה מבכורים לענין בכורים דהא אשכחן בפ' העור והרוטב דילפא מינייהו לענין משקה היוצא מהם במותם י"ל דהכא בהדיא גלי קרא וגם נתתיו לרבות תרומה שפטרו הכתוב בנתינה לבעלים. וא"ת כיון דאיתקוש בכורים למעשר למה אין מיתה באוכל מעשר בטומאת הגוף ולילף מבכורים י"ל דבהדיא אקיל רחמנא גבי מעשר לענין טומאה מדכתיב אם טבל ועלה אוכל במעשר מש"כ בתרומה ובכורים אלמא אין הקישן לענין טומא' אלא לדברי' אחרי' א"נ דגבי תרומ' כתיב טומאתו בו ולא במעשר וכדאמרי' בפ' יש מותרות (יבמות דף פ"ו ע"ב) לגבי מעשר ראשון וכן לגבי חומש דלא שייך אלא בדבר שהוא אסור לזרים ונכסי כהן טעמא רבה הוא דקני מתנות כהונה נינהו ואלו מעשר משלחן גבוה זכה ביה ישראל:

והיכן מוזהר על אכילה איני יודע פי' דכיון דמתודה לרבותא שלא ביער ולא הדליק בהם בטומאה משמע דה"ק וכ"ש שהוא טהור שאסור ליהנות בהם והיכן מוזהר בזה איני יודע ת"ל ולא תאכל בשעריך. זהו תשלום הבריתא אלא שהתלמוד נכנס בנתים לברר שלא נסתפ' ר' ישמעאל אלא באזהר' דאוכלן בטומאת עצמו וכדפרש ואזיל והכי אורחיה דתלמודא וכדפרש"י ז"ל:

מקיש בכורים למעשר. וא"ת ואמאי לא מקשינן נמי מעשר לבכורים לחייב מיתה לאוכלו בטומאה וי"ל דכתיב גבי תרומה ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר ובכל הני דלעיל שישנם בבכורים ולא במעשר צ"ל דסברת התלמוד כן הוא דלכל חומרות שיש בתרומה אקשינן בכורים מדכתיב תרומת ידך אלו בכורים ולחומרות דאתנהו במעשר מקשינן בכורים:

הא דאמרי לך בשעריך תאכלנו הכא לא תאכל וא"ת א"כ למה לי קרא דנפש כי תגע לטומאת גופו הא מלא תוכל לאכול בשעריך נפקא דהא ר"ל דמה שהתרתי בשעריך תאכלנו הטמא והטהור הכא לא תוכל לאכול וי"ל דאיכא למימר דאגב דאשמעינן קרא דטבול יום שרי במעשר מובא השמש וטהר כתב רישיה דקרא לטומאת הגוף עוד מתרץ רבינו נתנאל דמלא תוכל לאכול בשעריך לא שמעינן טומאת הגוף דהא (דכ"ע) [בכולי דוכתי] לא שמעינן שום קרא דמיירי בטומאת הגוף דלא כתיב ביה עד אשר יטהר כדכתיב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר או כדכתיב אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו דמשמע בעוד שטומאתו עליו דמשמע דשייך ביה טהרה והיינו טומאת הגוף אבל הכא (לא) כתיב לא תוכל לאכול דמשמע דלעולם לא תוכל וא"כ לא איירי בטומאת הגוף דהא מצי לאכול אחר טבילה. אבל בטומאת עצמו ניחא שפיר דלעולם לא מצי לאכול מן האוכלין שנטמאו דהא אין להם טהרה במקוה וא"ת ולמה לי קרא לאוכל קדשים בטומאת עצמו שהוא לוקה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל תיפוק לי מהכא דהא כתיב לא תוכל לאכול בשעריך וכתיב ובכורות בקרך וצאנך וי"ל דאיכא למימר א) דבשעריך לא קאי אלא אמעשר ואע"ג דבמכות חזינן חוץ לחומה הקדשים מהכא י"ל דוקא פשטיה דקרא (קאי) אכל דמפרש קאי אבל דרשא דהכא דקאמר הא דאמרינן לך התם בשעריך תאכלנו וכו' איכא למימר דלא אמרינן כן רק אמעשר דסמיך ליה. עי"ל דאיכא למימר דאצטריך קרא כשנטמאו בטבול יום דמהכא לא נפקא כיון דבכה"ג ליכא טומאה במעשר שהרי טבול יום מותר בו:

ומה מעשר הקל וא"ת מה למעשר שכן טעון כסף צורה וי"ל דלא שייך למימר כן אלא גבי אכילתו בפנים אבל הכא דלגבי טומאה איירינן לא שייך למפרך כן דודאי קדשים חמירי:

אדרבה תרומה לא ממעיטנא שכן מחפ"ז וא"ת האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה. וי"ל דר"ל מיתה בזר האוכלה במזיד משא"כ בקדש דאיכא דשרי לזרים:

ואסורה לזרים. ר"ל בחצי שיעור ומ"מ קאמר לקמן כרת עדיפא אע"ג דבכורים ליכא כרת מ"מ כיון דחמיר האוכל קדש בטומאה דאית בה כרת ובתרומה ליכא רק מיתה חשבינן ליה לחמור:

תובד"ה ור"ש תרומה קרינהו כו' וי"ל כיון דמעשר ובכורים טעונין הבאת מקום כו' שייך לדמות טפי בכורים למעשר לענין חוץ לחומה מלתרומה עכ"ל ובזה יתיישב הא דלא קתני נמי במעשר ובכורים חוץ לחומה דאסור משא"כ בתרומה היינו משום דשייכא בהבאת מקום דקתני וכחדא נינהו:

בד"ה והיכן מוזהר על אכילתו כו' תימה לר"י דהכא משמע דמלא בערתי לא נפקא לן אזהרה לאכילה כו' משמע דאי מזהירין מן הדין ידעינן שפיר לאו מלא בערתי עכ"ל ודבריהם מגומגמים בקצת דהא למאי דקאמר נמי וכ"ת אין מזהירין מן הדין לא אדחייא אלא דקודש לא אתא מק"ו דמעשר אלא מהיקשא דמעשר אבל הלאו דמעשר גופיה ידעינן שפיר מלא בערתי ומיהו בעיקר קושייתם כבר תירצה רש"י התם בפרק כל שעה דלא בערתי אינו לאו אלא וידוי בעלמא הוא ונפקא ליה איסור לאו בפרק הערל מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך כו' עכ"ל ור"ל הא דקאמר התם ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי גו' אהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך גו' סמך וכן נראה מדברי סמ"ג לאוין סימן רס"ד אבל מדברי הרמב"ם בפ"ג דהלכות מעשר שני משמע דלוקין אלאו דלא בערתי ולא אכלתי באוני אע"פ שאינן אלא לשון וידוי וכנראה מדברי התוס' ועוד נראה לומר דמלא בערתי א"נ דאתא ללאו היינו לבער בטומאה אבל לאכול בטומאה לא שמעינן מיניה אלא מלא תוכל לאכול בשעריך כדמשמע הכא לא בערתי גו' והיכן מוזהר על אכילתו כו' והשתא נוכל לומר דהתם דבעי לאתויי איסור הנאה לקודש ממעשר וכמ"ש התוס' שם דאם לא כן ל"ל היקשא התם תיפוק ליה דקודש כתיב בהדיא בהאי קרא אלא דצריך היקשא משום איסור הנאה מש"ה מייתי התם מלא בערתי דהיינו לאו לאיסור הנאה של ביעור במעשר ואתיא קודש מיניה בק"ו או בהקישא ואייתר לן והבשר אשר יגע גו' לכל איסורין שבתורה כדקאמר התם ודו"ק:

בד"ה אסור לבער מהן בטומאה כו' מנלן וא"ת מהיכי תיתי כו' עכ"ל וז"ל התוספות בפרק במה מדליקין תימה מהיכי תיתי אי ממעשר הקל כדמשמע בסמוך הא איכא למפרך מה למעשר שכן הדסט"ב כו' וקדש גופיה אסור בהנאה כו' דנפקא לן מק"ו דמעשר או מהיקשא כדקאמר בפרק כל שעה כו' וי"ל דהוה גמרינן תרומה מדאתקש לביכורים כו' ולקמן לא סמיך אק"ו רק אהיקשא סמיך ומיהו קודש אתי שפיר בק"ו כו' וא"ת אכתי היכי יליף בק"ו קודש ממעשר הא איכא למפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה כדפריך בפ"ב דמכות ואר"י דלא שייך הך פירכא אלא דוקא גבי חוץ לחומה כו' עכ"ל ובזה תבא בביאור התוספות דשמעתין ומיהו התוס' בר"פ לית להו האי סברא שכתבו שם מנלן דשאר קדשים אסורין לאונן דמק"ו ממעשר ליכא למילף לרבא דפריך גבי חוץ לחומה מה למעשר שכן טעון כסף צורה וצ"ל דרבא לא יליף לה איסור הנאה לטומאת קודש מק"ו אלא מהיקשא כדאמר בפרק כל שעה ומיהו קשה לפ"ז מהאי היקשא גופיה בפרק כל שעה הא איכא למילף נמי איסור אונן לקדשים ממעשר (א) ומי הכריח להתוס' ליישב בר"פ בדחוקים דילפינן פסח ממעשר בג"ש ושוב ילפינן קדשים ממעשר בהקישא דזאת התורה כו' וצ"ע לעיל בתוס' בד"ה ור"ש תרומה קרנהו רחמנא תימה לר"י כו' גבי הא דאר"ש וכי מה בא זה ללמדינו אם לאכול בכורים אמר רבא מאי חומרא כו' והשתא איסור אונן גופיה מ"ט לא ילפינן בכורים ק"ו כו' עכ"ל לא הוו צריכי לאתויי הא דאמר רבא מאי חומרא כו' אלא דאמלתא דר"ש גופיה ה"מ להקשות בפשיטות דהיאך קא ילפינן בכורים ק"ו ממעשר לענין חוץ לחומה הא תרומה קרנהו רחמנא דמהאי טעמא לא ילפינן איסור אונן ק"ו ממעשר ויש ליישב דמשום דאיכא לפרש דר"ש לדבריהם דחכמים דלית להו תרומה קרנהו רחמנא קאמר הכי מש"ה הוצרכו לאתויי הא דרבא דמוכח מיניה דאליבא דנפשיה קאמר הכי וק"ל:

תד"ה טומאת עצמן כו' דנפקא לן טומאת עצמו ת"ל טומאת הגוף כו' עכ"ל ויש ליישב דאי לאו אזהרה דלא יאכל מן הקדשים לטומאת הגוף לא הוה משתמע מתאכלנו הטמא וטהור יחדיו אלא טומאת הגוף דחמירא בקדשים ובתרומה אבל השתא דנפקא לן טומאת הגוף מלא יאכל וגו' מוקמינן הטמא והטהור לטומאת עצמן ולא מוקמינן ליה בלאו יתירא לטומאת הגוף ודו"ק:

ד"ה אסור לבער כו' דלגבי טומאה מיהא מצינו שתרומה חמורה כו' עכ"ל והיינו שתרומה בטומאת הגוף במיתה ובמעשר אינו בלאי וק"ל:

ד"ה ור"ש תרומה קרינהו רחמנא תימה לר"י וכו'. יש להקשות בלא רבא הוה להו לתוס' לאקשויי אר"ש גופיה דלמה לא יליף ר"ש הכא איסור אונן בבכורים ק"ו ממעשר אלא ע"כ צ"ל מדתרומה קרינהו רחמנא לא ילפינן להו ק"ו ממעשר ואם כן מהאי טעמא נמי לא נילף ק"ו ממעשר לענין חוץ לחומה וי"ל דהתוס' לא רצו להקשות אר"ש גופיה בלא רבא דה"א דר"ש נסתר מיניה וביה בלאו הכי הא סתריה רבא מכח פירכא דהתם אבל ארבא איכא לאקשויי והא פירכא זו דפריך אינה פירכא כלל דאיכא למימר איסור אונן גופיה נילף מק"ו אלא ע"כ צריך לומר דרבא פריך מטעם דאמר הכא דתרומה קרינהו רחמנא וא"כ בלא פירכא דאונן הוה ליה למפרך דליכא למילף בכורים ממעשר לענין חוץ לחומה מטעם דתרומה קרינהו רחמנא וק"ל:

ד"ה אסור לבער מהם בטומאה וכו' עד דא"כ מה פריך ומה ראית וכו'. נ"ל למחוק מה ראית ולגרוס מאי פריך אימא ממנו וכו' ור"ל מאי פריך מתחלה ואימא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש אבל תרומה יהא אסור דלא ידע עדיין דאיכא למילף תרומה ק"ו ממעשר וא"כ יש להקשות מהיכי תיתי לאסור תרומה כיון דקדש שרי אבל אמה ראית דפריך בתר הכי אין מקום לקושית התוס' דהשתא א"צ למילף תרומה מקדש אלא ילפינן תרומה ק"ו ממעשר וק"ל ויש ליישב ג"כ גירסת הספרים דאמה ראית דפריך בתר הכי מקשו התוס' ור"ל דאם איתא דבתחלת הסוגיא כשהקשה המקשה בתרומה מנלן הוה ס"ד דילפינן תרומה מקדש א"כ הוה ס"ל דקדש הוה מסתבר טפי לאסור מתרומה וא"כ מאי פריך בתר הכי ומה ראית ר"ל דלימא דממנו אתי למעוטי קדש ותרומה ילפינן לאסור מק"ו מהיכי תיתי למימר הכי והא הוה ס"ל דקדש מסתבר טפי לאסור ואם קדש שרי כ"ש תרומה וק"ל:

גמ' אמר מר אסורין לאונן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואמר מר במסכת מכות הס"ד:

תוס' בד"ה ואוכלין כו' ולעיל כתבתי. נ"ב בריש פרקין:

בד"ה והיכן כו' משמע דאי מזהירין כו' כצ"ל:

גמרא מסתברא קודש לא ממעטינא כו'. ק"ק דמ"מ לימעט תרווייהו כמש"כ התוס' לעיל (ע"א) בד"ה ואין:

ואוכלן בטומאת עצמן. שהגוף טהור והם טמאים: לוקה. כדיליף לקמן: מה שאין כן בתרומה. דאינו מוזהר בה אלא בטומאת הגוף כדכתיב (ויקרא כב) בקדשים לא יאכל וגו' אבל בטומאת עצמה לא מצינו אזהרה אלא איסור עשה הוא דאשכחן ביה לקמן בשמעתין ומדלא קתני ליה שמע מינה תנא ושייר: ואמר מר. במסכת מכות (דף יז.): ותרומת ידך אלו הבכורים. דבעי הבאת מקום כדכתיב (דברים כו) ושמת בטנא והלכת והתם אשמעי' עשה והכא אשמעינן אזהרת לאו לאוכלן בגבולין דאילו תרומה ממש קדשי הגבול היא ולא בעיא חומה: תרומה מותרת לאונן. כדאמר בריש פירקין (דף ע.) זרות אמרתי לך ולא אנינות: מר מקיש. ת''ק מקיש בכורים למעשר דכתיב ביה (דברים כו) בערתי הקדש: והיכן מוזהר על אכילה איני יודע ת''ל לא תוכל כו' והכי גרסינן ללישנא דברייתא בספרי גבי האי קרא דלא תוכל מכלל שנאמר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה איני יודע ת''ל לא תוכל כו'. והכי פירושו מכלל שנאמר בוידוי מעשר לא בערתי ממנו בטמא דמשמע בין שאני טמא כו' הוא מתודה שלא בערו באש ולא הדליק בו את הנר וכל שכן בטהור דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה וממילא שמעינן מדלא הוצרך להתודות על הטהור שמע מינה הכי קאמר אפילו בשעת הטומאה שלא יכולתי לאוכלו לא נתתיו להדלקה אלמא אינו נאכל בטומאה והיכן מוזהר על כך: איני יודע. לאו מפורש לכך נאמר לא תוכל והשתא פריך הש''ס מקמי דליסליק למילתיה: טומאת הגוף בהדיא כתיבא. ואמאי קתני איני יודע: לא יאכל מן הקדשים. ומוקמינן האי קרא במעשר לקמן בפירקין (דף עד:) כדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ולא בעי הערב שמש ומשנינן הכי קמיבעיא ליה לתנא טומאת עצמו מנין ת''ל כו': בשעריך תאכלנו. בפסולי המוקדשין קאי לאחר פדיונן שאוכלן זר: ההוא. בשעריך דהתם דקשרי ליה לטהור לאוכלו אחר שנגע טמא בקערה ונטמאה קאמינא לך הכא במעשר שני לא תיכול: שמן. קדש. כגון שהוקדש למנחות ונטמא: שכן. מצינו חומרות בקודש ואין נוהגות בתרומה: פגול נותר. וקרוי קרבן להביאו לפנים ויש בו מעילה לנהנה ממנו בשוגג וכרת לאוכלו בטומאת הגוף ואסור לאונן: מחפ''ז. מיתה לאוכלו בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו: חומש. לזר האוכלה בשוגג לעולם ואע''פ שמותרת לכהנים אבל קדש משעה שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה ולא חומש: ואין לה פדיון. לתרומה אבל מצינו פדיון לקדש עד שלא קידש בכלי ותרומה אסורה לזרים אבל קדשים קלים מותרים לזרים: הא איסורא איכא. לאכול תרומה טמאה:

ואוכלן בטומאת עצמן. תימה לר''י דאמאי לא לקי נמי בתרומה דנילף מבכורים ולעיל (דף ע. ד''ה מה) כתבתי: תרומת ידך אלו הבכורים. שנאמר בהן יד ולקח הכהן הטנא מידך: ור''ש תרומה קרינהו רחמנא. תימה לר''י דבפ' אלו הן הלוקין (מכות דף יז:) אמרינן גבי הא דאר''ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לאוכל בכורים חוץ לחומה ק''ו ממעשר הקל אמר רבא מאי חומרא דבכורים ממעשר שכן אסורים לזרים אדרבה מעשר חמור שכן אסור לאונן והשתא איסור אונן גופה מ''ט לא ילפינן בכורים ק''ו ממעשר דמותר לזרים משום דתרומה קרינהו רחמנא כדאמר הכא א''כ מהאי טעמא גופה דתרומה קרינהו רחמנא לא נילף ממעשר לענין חוץ לחומה וי''ל כיון דמעשר ובכורים טעונים הבאת מקום ותרומה אינה טעונה הבאת מקום שייך לדמות טפי בכורים למעשר לענין חוץ לחומה מלתרומה: ומר לא מקיש. מטעם דתרומה קרינהו רחמנא: והיכן מוזהר על אכילתו כו'. תימא לר''י דהכא משמע דמלא בערתי לא נפקא לן אזהרה לאכילה ובפ' כל שעה (פסחים דף כד.) אמרינן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אם אינו ענין לגופו דנפקא לן ממעשר הקל דכתיב לא בערתי ממנו בטמא וכ''ת אין מזהירין מן הדין היקישא הוא דכתב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' משמע דאי מזהירין מן הדין ידעינן שפיר לאו מלא בערתי: טומאת עצמן מנין ת''ל לא תוכל וגו'. אין להקשות כיון שיש אזהרה לטומאת עצמן למה לן אזהרה לאוכל בטומאת הגוף דנפקא מינה דהיכא שתחב לו חבירו בבית הבליעה אי נמי בשלא הוכשר אבל קשה דמהאי קרא גופיה דנפקא לן טומאת עצמן תיפוק ליה טומאת הגוף דההוא דאמר לך בשעריך תאכלנו בין טומאת הגוף בין טומאת עצמן הכא לא תוכל לאכול: אסור לבער מהן בטומאה מה שאין כן בתרומה מנלן. וא''ת מהיכי תיתי דתיתסר תרומה לבער ממנה בטומאה ואין לומר משום דתרומה איקרי קדש והוה ילפינן לה מקדש או משום שהיא בשרפה כמוקדשין שנטמאו ואע''ג דקדשים חמירי הוה ילפינן תרומה מינייהו דאסור ליהנות ממנה בשעת שרפה דגילוי מילתא הוא דא''כ מאי פריך ומה ראית ואימא ממנו למעוטי קדש אבל תרומה יהא אסור והשתא מהיכא תיתי כיון דקדש שרי וי''ל דהוה ילפינן תרומה מבכורים ומיהו בכולה שמעתין לא ילפינן תרומה מבכורים ואר''י דמשום הכי קבעי תרומה מנלן דהוה לן למילף מק''ו דמעשר כדקאמר בסמוך ולא שייך למיפרך מה למעשר שכן הדסט''ב דלגבי טומאה מיהא מצינו שתרומה חמורה ממעשר וליכא למפרך נמי מה למעשר שכן אוכלן בטומאת עצמן לוקה דהיא גופה נילף בק''ו ולפי המסקנא דשריא לבער תרומה בטומאתה תו ליכא למילף לאוכל בטומאת עצמה: שכן פנקעכ''ס. מחוסר כפורים לא חשיב משום דמהאי טעמא גופיה נפקא לן לקמן (דף עד:) אבל תימה דליחשוב רביעי בקדש וחיבת הקדש דמכשרת וחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק וכלי מצרף לקדש ולא לתרומה ומומרת דפוסלת בקדש וכו' וטומאה עושה כיוצא בה לקדש ולא לתרומה למ''ד בפרק קמא דפסחים (דף יד.) וישנו לפני הדבור כגון פסח ותמיד למ''ד (חגיגה דף ו.) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי: שכן מחפ''ז. וא''ת דמעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה וי''ל דהשתא לאו מאוכל בטומאת הגוף פריך אלא מזר האוכלה מה שאין כן בקדש דבקדש יש שמותר לזרים כגון שלמים ואפילו קדשים שאין נאכלים אלא לכהונה ליכא מיתה בזר אלא אזהרה ואפילו קדש דבר מעילה ליכא מיתה לרבנן דאמרי הזיד במעילה באזהרה:

יבמות עג ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף עג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד