דף עג - ב
ב. והאוכלן למעשר ובכורים בטומאת עצמן [טומאת החפץ ולא האדם] לוקה [ולרבי שמעון אינו לוקה].
מה שאין כן בתרומה, שאם אכלה בטומאת עצמה אינו לוקה, כי אינו אלא איסור עשה [ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לכל המבואר כאן] -
את כל החילוקים האלו - לא קתני התנא.
אלמא: תני, ושייר. וכשם ששייר בסיפא את אלו, כן שייר ברישא את הערל.
אמר מר:
ואסורין מעשר ובכורים לאונן, ורבי שמעון מתיר את הבכורים לאונן:
והוינן בה: מנא להו לחכמים שהבכורים אסורים לאונן? [1]
ומשנינן: מהא דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך [בגבולין] מעשר דגנך תירושך ויצהרך [זה מעשר שני] ובכורות בקרך, ותרומת ידך".
ואמר מר: "תרומת ידך" - אלו בכורים, שנאמר בהן "ולקח הכהן הטנא מידך". [2]
ומכיון שאיתקש ביכורים למעשר בפסוק זה, הרי אתה למד: מה מעשר אסור לאונן, וכמו שנאמר "לא אכלתי באני ממנו", אף בכורים אסור לאונן.
ורבי שמעון, המתיר את הבכורים לאונן, טעמו הוא משום ד"תרומה" קרינהו רחמנא לבכורים, וכמו שאמר: ותרומת ידך.
מה תרומה מותרת לאונן, וכמבואר בסוגיא לעיל, "זרות אמרתי לך ולא אנינות", אף בכורים מותרים לאונן. [3]
אמר מר: וחייבין מעשר ובכורים בביעור. ורבי שמעון פוטר את הבכורים מן הביעור:
ומפרשת הגמרא את טעם מחלוקתם:
מר - תנא קמא - מקיש בכורים למעשר.
והמעשר טעון ביעור, וכמו שנאמר בביעור מעשר, "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר".
ואומר בוידוי בשעת ביעור המעשר "בערתי הקדש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי.
וכשיטתו לגבי אונן.
ומר - רבי שמעון - לא מקיש בכורים למעשר שני, הואיל והבכורים "תרומה קרייה רחמנא" [תוספות], והתרומה אינה טעונה ביעור -
וכשיטתו לגבי אונן.
אמר מר: ואסור לבער מהן, מן המעשר והבכורים, בטומאה, והאוכלן בטומאת עצמן לוקה:
ומפרשינן: מנלן?
דתניא: רבי שמעון אומר: מאחר שבוידוי מעשר שני אומר המתודה: "לא בערתי ממנו [לא בערתי אותו באש ולא הדלקתי בו] בטמא", מונח בדבריו: לא רק שלא בערתי ממנו בטהור, אלא השתמשתי בו לאכילה שתיה וסיכה בלבד, אלא אף בטמא, כשהייתי מנוע מלאוכלו, אף אז לא בערתי ממנו -
והרי לשון "בטמא" כולל: בין שאני הייתי טמא, והוא המעשר שני טהור.
ובין כשאני טהור, והוא - המעשר שני טמא -
לא השתמשתי בו בטומאה.
אם כן אני למד מוידויו, שבאופנים אלו מנוע היה מלאכול את המעשר שני.
ואולם היכא מוזהר על אכילתו בטמא איני יודע לאו מפורש לזה, [וסיום הברייתא: לכך אמר הכתוב: לא תוכל לאכול בשעריך].
וקודם סיום העתקת הברייתא המפרשת את מקור לאו זה, מקשה הגמרא עליה, משום דקסלקא דעתין, הכי קאמר רבי שמעון: אף "כשאני טמא והוא טהור" איני יודע היכן מוזהר על אכילתו, ולפיכך תמהינן:
והרי איסור אכילת מעשר שני בטומאת הגוף של האוכל בהדיא כתיב ביה!
שנאמר: נפש אשר תגע בו, וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים.
ופסוק זה, על מעשר שני נאמר, שהרי התיר אותו לטבול יום [וכמו שאמר: כי אם רחץ בשרו במים], שאינו מותר בקדשים ובתרומה?! [4]
אלא, הכי קמיבעיא ליה לרבי שמעון בברייתא.
כלומר: לא על "כשאני טמא והוא טהור" אמר רבי שמעון: איני יודע היכא מוזהר על אכילתו.
אלא טומאת עצמו של המעשר שני - מנין?
כלומר: על "כשאני טהור והוא טמא" הוא שאמר רבי שמעון איני יודע היכא מוזהר על אכילתו.
וכאן שבה הגמרא לסיום הברייתא, המפרשת את מקור הלאו לאכילת מעשר שני בטומאת עצמו:
תלמוד לומר במעשר שני: לא תוכל לאכול "בשעריך" מעשר דגנך תירושך ויצהרך.
ולהלן - גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונם - הוא אומר: "בשעריך" תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל.
ותנא דבי רבי ישמעאל, מלמד הכתוב שאפילו טמא וטהור אוכלין את פסולי המוקדשין שנפדו על שולחן אחד, בקערה אחת, ואינן חוששין!
שאין חושש הטהור לטומאה שנטמאו האוכלין על ידי מגע הטמא, שאף כשנטמאו הם נאכלים.
וקאמר רחמנא [ולימדך הכתוב] בפסוק "לא תוכל לאכול":
ההיא, דאמרי לך התם "בשעריך תאכלנו", טומאת עצמן שהתרתי לך בפסולי המוקדשין -
הכא, במעשר שני - לא תיכול [אל תאכל]!
נמצאת למד מברייתא זו:
א. מעשר שני אינו מתבער בטומאת עצמו, ואם כן הוא הדין בכורים שהרי הוקשו למעשר לדעת תנא קמא, [ואילו לרבי שמעון המשוה את דין הבכורים לתרומה לכל דבר, הרי הבכורים מתבערים בטומאת עצמן כשם שהתרומה מתבערת, רש"י בעמוד א].
ב. האוכל מעשר שני בטומאת עצמו הרי הוא לוקה, והוא הדין לבכורים לדעת תנא קמא [ואילו לדעת רבי שמעון אינו לוקה, כשם שאינו לוקה בתרומה, רש"י שם].
אמר מר: אסור לבער מהן בטומאה, מה שאין כן בתרומה:
מנא לן שטומאה מתירה בהבערה את התרומה? [5]
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: משום דאמר קרא גבי מעשר שני: לא בערתי "ממנו" בטמא.
ממנו [ממעשר שני], אי אתה מבעיר בטומאת עצמו.
אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא.
ומקשינן: ואימא: לא למעט את התרומה בא הכתוב, אלא: ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של קודש - כגון שמן של מנחות - שנטמא.
ומיישבת הגמרא את הקושיא בדרך תמיהה:
וכי לאו קל וחומר הוא, שיהא הקודש הטמא אסור בהבערה?!
ומה מעשר שני, הקל מן הקודש, אמרה בו תורה: "לא בערתי ממנו בטמא".
קודש, החמור מן המעשר - לא כל שכן שיהא אסור.
ומקשינן: אי הכי, שאתה דן כזה קל וחומר, איך אתה ממעט את התרומה שהיא מתבערת בטומאה?
והרי תרומה נמי, קל וחומר הוא שתהא אסורה, כי אף התרומה חמורה היא מן המעשר?!
ומשנינן: הא כתיב במעשר שני "לא בערתי ממנו בטמא".
ועל כרחך, למעט את התרומה בא הכתוב.
והוינן בה: ומה ראית למעט את התרומה ולא את הקודש? והרי שניהם חמורים הם מן המעשר?!
ומשנינן: מסתברא, שקודש לא ממעטינא אלא תרומה, שכן חמור הקודש מן התרומה בחומרות הללו, שסימנן: פנקעכ"ס -
פ הקודש נאסר משום
פגול, ולא התרומה.
נ הקודש נאסר משום נותר, ולא התרומה.
ק הקודש קרוי "קרבן" להביאו לפנים לעזרה, ואין התרומה קרויה קרבן.
ע הנהנה מן הקודש בשוגג הרי הוא חייב קרבן מעילה, ואילו מן התרומה מוסיף חומש ואינו מביא קרבן. [6]
כ האוכל קודש בטומאת הגוף הרי הוא חייב כרת, ואילו האוכל מן התרומה חייב מיתה בידי שמים.
ס ואסור הקודש לאונן, ואילו התרומה מותרת לו.
ומקשינן:
אדרבה, יש לנו לומר ש
תרומה לא ממעיטנא להתיר הבערתה בטומאה אלא את הקודש -
שכן חמורה התרומה מן הקודש בחומרות הללו, שסימנן: מחפ"ז -
מ האוכל תרומה בטומאת הגוף הרי זה חייב עליה
מיתה בידי שמים, [רש"י], ואילו על אכילת קודש בטומאה הרי הוא חייב כרת.
[7]
ח וחייב זר האוכל תרומה בשוגג, בתשלום תוספת חומש, אף בשעה שהתרומה מותרת לכהן.
ואילו מן הקודש, משעה שהותר לכהנים שוב אין בו לא קרבן מעילה ולא חומש [רש"י].
פ ואין לה לתרומה פדיון, ואילו בקודש מצינו פדיון כשעדיין לא נתקדש קדושת הגוף בכלי.
ז ואסורה התרומה לזרים, ואילו בקודש מצינו היתר אכילה לזרים בקדשים קלים.
וכיון שאף התרומה חמורה מן הקודש, שוב תיקשי: מה ראית למעט את הקודש ולא את התרומה?!
ומפרשינן: הנך חומרות שהקודש חמור מן התרומה נפישן [מרובות הן] מן החומרות שהתרומה חמורה מן הקודש.
ואיבעית אימא: חומרת כרת שיש בקודש למי אוכלו בטומאת הגוף עדיפא מכל שאר החומרות שיש בתרומה.
אמר מר: ואוכלן בטומאת עצמן "לוקה" מה שאין כן בתרומה:
ומדייקת הגמרא: מילקא הוא דלא לקי האוכל תרומה בטומאת עצמה.
הא איסורא - איכא!
והוינן בה: מנלן איסור אכילת תרומה בטומאת עצמה?
ומפרשינן: כי אמר קרא גבי פסולי המוקדשין שנפדו "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו".
מלמד הכתוב שאין חושש הטהור לטומאה שנטמאו על ידי הטמא.
ומשמע מלשון הכתוב "תאכלנו", שהוא בא למעט, ולומר: דוקא לזה תאכלנו, ולא לאחר!
ובא הכתוב למעט את התרומה.
ולאו הבא מכלל עשה, גדרו הוא איסור עשה, ואין לוקין עליו.
כאן שבה הגמרא לבעיה שנסתפקו בני הישיבה לעיל, אם ערל מותר במעשר שני; ולהוכחה שהובאה - לאיסור הערל במעשר - מן הרישא שלא נכתב הערל בין הדברים שיש בתרומה ובכורים מה שאין במעשר; ולדחייה שדחתה הגמרא, כי "תנא ושייר" כשם ששיר בסיפא:
אמר רב אשי להוסיף על דחיית הגמרא: מרישא עצמה נמי שמעת מינה, דתנא ושייר.
מדלא קתני ברישא גם את החילוקים הבאים בין תרומה ובכורים למעשר:
הערות
[1] אבל מעשר שני נאמר בו בהדיא: לא אכלתי באני ממנו.
[2] ללמד הוא בא, שהאוכל בכורים מחוץ לחומת ירושלים הרי הוא עובר בלאו, שלא שמענו אלא עשה להביאו לעזרה ממאמר הכתוב גבי בכורים: ושמת בטנא והלכת אל המקום. ואין אתה יכול לפרש מקרא זה על תרומה ממש, שהרי תרומה קדשי הגבול היא, ואינה צריכה "חומה", רש"י.
[3] וחכמים סבירא להו: אף על גב שהבכורים נקראו תרומה, מכל מקום לענין החומרות שיש במעשר יותר מבתרומה, הוקשו הבכורים למעשר, ריטב"א.
[4] ראה הוכחת הגמרא לקמן עד ב, שפסוק זה על מעשר שני הוא מדבר.
[5] בתוספות הקשו: מהיכי תיתי שיהא אסור בתרומה להבעיר ממנה בטומאה? ותירצו, כי הוה אמינא ללמוד מבכורים. ואולם אין קושייתם אלא משום שאין הם מפרשים דין זה כרש"י, כי לדעת רש"י כשהיתה התרומה בטהרתה אסור היה להבעיר בה, אלא שטומאתה מתירתה [וכפי שנתבארה שיטתו בהערה בעמוד א], ולדעת רש"י אין מקום להקשות: מהיכי תיתי אסור להבעיר תרומה בטומאה, שהרי ודאי צריכים אנו מקור ללמוד שטומאתה מתירתה בהבערה, ובפרט שבמעשר שני ובבכורים אין הטומאה מתירה בהבערה. והתוספות שהקשו, סוברים, שנידון הגמרא הוא, שתהא אסורה התרומה בהבערה מפני הטומאה [וכדעת התוספות עצמם לגבי מעשר שני, שהאיסור הוא רק בטומאה, וכפי שהובא בהערה לעיל], ולפיכך הקשו: מהיכי תיתי לן לחדש דין זה.
[6] ברש"י שבת כה א מבואר יותר: "ואף על גב שקודש הניתר לאכילת כהנים - בו אנו עוסקים ודנים להתיר לכהנים לבער אותו בטומאה - אין בהם מעילה, מכל מקום תורת מעילה שייכא ביה, אם קדשי קדשים הן יש בהן מעילה לפני זריקה לכל הנהנה מהן, ואם קדשים קלים הן, יש מעילה באימוריהן לאחר זריקת דמים, לאפוקי תרומה, דלית בה כלל".
[7] בתוספות הקשו: איך אפשר שתחילה מחשיבה הגמרא את הקודש כחמור מן התרומה, משום שיש בו כרת למי שאוכלו בטומאת הגוף ואילו על התרומה חייב מיתה בידי שמים, וכאן מחשיבה הגמרא את התרומה כחמורה מן הקודש, משום שיש בה מיתה בידי שמים למי שאוכלה בטומאת הגוף ואילו על הקודש חייב כרת?! ולפיכך פירשו [דלא כרש"י בסוגייתנו]: השתא לא מן האוכלה בטומאת הגוף פריך, אלא מזר האוכלה, מה שאין כן בקודש, דבקודש יש שמותר לזרים כגון שלמים, ואפילו קדשים הנאכלים רק לכהנים ליכא מיתה בזר אלא אזהרה, ואפילו קודש דבר מעילה ליכא מיתה לרבנן דאמרי: הזיד במעילה באזהרה. וברש"י שבת כד ב, כתב: מיתה בידי שמים לזר האוכלה או כהן טמא.
בגמרא ואתקש בכורים למעשר: כבר הזכרתי לעיל שהרמב"ם (ה' בכורים פ"ג) כתב הטעם מושמחת בכל הטוב וזהו נגד סוגיא דהכא וכבר הקשו כן עליו האחרונים, ולענ"ד אפשר לומר דהרמב"ם סובר דאם הטעם דפלוגתא דבין רבנן לר"ש לבד אי אתקש או אי לא אתקש משום דתרומה קרינהו רחמנא יקשה מ"ט דרבנן דס"ל דבכורים אסורים לזר משום דתרומה קרינהו רחמנא כמש"כ הרמב"ם (שם) ומ"ש דלענין אונן אתקש למעשר ולא ממעטינן משים דתרומה קרינהו רחמנא הרי גם לענין היתר זרות שייך היקש דבכורים למעשר וא"ל דלענין זרות אזלינן לחומרא ולענין אונן לחומרא דא"כ אכתי יקשה במה פליגי ר"ש ורבנן ולמה לא אמרינן גם לר"ש הכי ולכן ס"ל להרמב"ם כיון דבפסחים (דף ל"ו) מקשה לר"ש דאף דלא אתקש מכ"מ יהיו בכורים אסורים לאונן משום דכתיב ושמחת בכל הטוב ומשני האי לזמן שמחה הוא דאתי ע"ש והנה אף אי אמרינן לר"ש כן דרק להכי היא דאתי מכ"מ ע"כ לרבנן לא אמרינן הכי שהרי מה שבכורים טעונין שלמים ילפינן ג"כ מהך קרא דושמחת כמו שכתב הרמב"ם (שם) וע"כ דאמרינן לרבנן דמדכתיב שמחה גבי בכורים ילפינן כל מיני שמחות וא"כ בזה גלי קרא ג"כ דאסורים לאונן וזהו העיקר טעם לרבנן אבל לר"ש דלא ס"ל כן דיש למילף מושמחת גם אנינות אמרינן דמתרומה קרינהו רחמנא ילפינן בין איסור זרות בין היתר אנינות ולכן לא הביא הרמב"ם רק דרשה זו דושמחת:
שם ולאו הבא מכלל עשה עשה: מכאן ק' אמה שכתב רש"י בבכורות (י"ב:) והתוספ' בפסחים (דף י'.) והמהרש"א בשבת (י"ד.) דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה שהרי הכא אמרינן בפי' דליכא רק ע', והנה הכא יליף ע' מבשעריך אבל הרמב"ם יליף מדרשא אחריתי, ועיין מש"כ בזה לקמן (ע"ד:):
שם ברש"י ד"ה ואין לה. עד שלא קידש בכלי: אין להקשות הא החומרא דפגול ונותר דקחשיב לענין שמן של קדש לא משכחת רק בקידש בכלי דאל"כ לא נפגל עם הקרבן ולא נעשה נותר ואז ג"כ אין לו פדיון, די"ל דלצדדים קאמר דמשכחת שם קדש דיש בו פגול ונותר ומשכחת שם קדש דיש לו פדיון משא"כ בתרומה:
שם בתוספ' ד"ה ואוכלן. ולעיל (דף ע') כתבתי: עיין מה שכתבתי שם ביישוב קושיתם:
בד"ה ורבי שמעון. לא נילף ממעשר לענין חוץ לחומה: כוונתם להקשות ממנ"פ אי אמרינן הסברא דתרומה קרינהו רחמנא ל"צ רבא לפירכא שכן אסור לאונן ואי לא אמרינן הסברא לא מהני הפירכא דאיסור אונן גופא נילף בבכורים ממעשר, ולפענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דכבר העירו התוספ' לעיל מ"ט לא ילפינן גם בתרומה איסור חוץ לחומה מבכורים ותירצו שמא לא שייך למילף אבל לי' כתבו טעם לזה, ולפענ"ד י"ל דה"ט מדפרט קרא ותרומת ידו דוקא הרי דהוציא בפי' שאר תרומה מדלא כתיב תרומה סתם ואף דאז לא הוי ידעינן דגם בכורים בכלל תרומה ה"ל לכתוב בכורים בהדיא או תרומת גרנך ותרומת ידך אבל מדכתיב תרומת ופרט ידך דוקא הרי דמיעט בפי' שאר תרומה, והנה זה לא שייך רק השתא דכתיב ותרומת ידך אבל אי לא הוי כתיב ודאי הי' שייך למילף גם בתרומה איסור חוץ לחומה: ולפ"ז מתורץ דודאי רבא ידע שפיר דאמרינן הסברא דתרומה קרינהו רחמנא דהא אליבי' דר"ש קיימי דאית לי' הכא כן ומכ"מ צריך להקשות מפירכא דוקא כיון דקושית ר"ש היא דלא לכתוב כלל ותרומת ידך ונילף בכורים בק"ו אמעשר שמותר לזרים וק"ו זה שייך גם לענין תרומה ולכן לא שייך למעט מתרומה קרינהו רחמנא דשפיר יקשה קושית ר"ש דל"צ ותרומת ידך לבכורים גופא ואף די"ל דאדרבא להכי אצטריך למעט תרומה שלא נילף מק"ו דמעשר זה עדיין לא הוי לגופא ולכן הקשה רבא דאפילו לבכורים גופא צריך דהק"ו מופרך הוא וממילא גם לענין תרומה לא ילפינן דגם לענין תרומה שייך הך פירכא: ועוד י"ל ביישוב קושית התוספ' דלענין חוץ לחומה ליכא למימר דילפינן בכורים מתרומה דהא כבר כתיב ע' לאכול בירושלים כדכתיב והבאתם שמה וגו' ואכלת שם, וגם על רש"י יש לדקדק שכתב דאיכא ע' לאוכלן בגבולים מרבעי הבאת מקום ומזה אין ראי' כ"כ דדלמא לאחר שהביא וקרא מותר לאוכלן בחוץ, ולא ידעתי למה לא הביא העשה דואכלת שם דכתיב בפי' שלא לאוכלן בגבולין:
בד"ה והיכן מוזהר. ידעינן שפיר לאו מלא בערתי: עיין במהרש"א שכתב שרש"י בפסחים תירץ זה דעל לא תוכל קסמיך וכן תירץ גם בתוספ' הרא"ש בכאן, רק על הרמב"ם הקשה דכתב דמשום לא בערתי לוקין, ועוד כתב המהרש"א דרק אביעור לוקין משום לא בערתי דבהכי איירי קרא אבל אאכילה לא ע"ש, ומשמע שבזה רצה לתרץ גם שיטת הרמב"ם אכן לפענ"ד לא שייך זה דהא בפי' כתב הרמב"ם דאאכילה בטומאה לוקין משום לא בערתי וכבר בירר הרמב"ם דעתו בספר המצות (שורש ח') דלוקין על לאווין דלא בערתי ולא אכלתי באוני ולא נתתי ממנו למת שכתב שם שאילו אנו מונין ללאווין לחודייהו, והרמב"ן שם השיג עליו שאין לנו לחשוב אותן ללאווין ודעתו כדעת רש"י בפסחים, והנה הרמב"ם בחבורו (בהל' מעשר שני פ"ג) לענין לא אכלתי באוני הביא מלקות דלוקין עליו ולענין לא נתתי ממנו למת לא כתב דלוקין עליו רק דאסור ולענין לא בערתי חלק הדבר לענין אכילה כתב דלוקין משום לאו זה ולענין ביעור לא כתב רק דאסורא בעלמא הוא, וי"ל בזה דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק (בפ"ח מהל' מאכלות אסורות) דאין לוקין אהנאה, ועיין במ"ל (בפ"ה מהל' יסודי התורה) דאפילו בבב"ח דאיכא לאו לחוד על הנאה ג"כ אין לוקין ולכן לענין לא בערתי דאכילה לוקין אבל לענין ביעור דהנאה הוא לא ולענין אנינות דאכילה הוא לוקין ולענין נתינה למת דהנאה הוא לא אבל עכ"פ לענין אכילה כתב הרמב"ם דלוקין מלא בערתי ואיך אמרינן הכא והיכן מוזהר אינו יודע, וכן הקשה באמת הרמב"ן בס' המצות, וכן ק' דאגוף טמא כתב הרמב"ם ג"כ דלוקין משום לא בערתי והרי טומאת הגוף בהדיא כתיב ולא ואכל מן הקדשים כי אם רחץ ולפי שיטתו דס"ל דלוקין אלא בערתי הל"ל דאוכל מעשר בטומאת הגוף לוקין שתים, ועיין מש"כ בזה לקמן (ע"ד:):
בד"ה טומאת עצמן. א"נ בשלא הוכשר: עיין בר"ן בסנהדרין (דף פ"ג) דלפי מש"כ שם דמשכחת בפחות מכביצה שלא מקבל טומאה זה שייך גם הכא להני שיטות שאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה:
בא"ד. אבל קשה: בישוב קושיא זו י"ל כיון דכבר כתבו דצריך אזהרה בתחב לו חבירו א"כ אי לאו קרא והוי ילפינן מלא תוכל אכתי לא הוי ידעינן דה"א דמה דקפיד קרא שלא לאכול בשעריך הטמא והטהור יחדיו היא משום טומאת עצמו דכשיאכל הטמא יטמא אבל אכתי טומאת הגוף בשליכא משום טומאת עצמו כגון בתחב לו חברו לא ידעינן לכן צריך קרא, אכן רש"י בפסחים (דף כ"ד) הביא באמת גם לענין טומאת הגוף קרא דלא תוכל ע"ש, ואין להקשות על תירוצינו דא"כ דמדיוקא י"ל דלא ידעינן אלא חדא אכתי איך דייק הש"ס מיני' טומאת עצמו דלמא טומאת עצמו מותר ומה שלא מותר לאכול בשעריך דהיינו טו"ט יחדיו היא משום טומאת הגוף דז"א דא"כ למה הזהירה התורה דוקא בשעריך דהיינו טו"ט יחדיו הא הטמא לבד דוקא אסור אבל הטהור מותר לאכול עמו: ובזה נסתר מה שרצה הרא"ש לתרץ על קושית התוספ' דאי לאו קרא הוי מוקמינן כטומאת הגוף דוקא, עוד הקשה ברא"ש ל"ל קרא בקדשים אטומאת הגוף ואטומאת עצמו תיפוק לי' מבשעריך ותירץ בשם ריצב"א דאכתי לא הוי ידעינן טומאת טבול יום דמותר במעשר אכן לכאורה קשה דהרי בפסחים (דף כ"ד) קאמר דילפינן מהיקישא ממעשר וג"כ יקשה מנ"ל טומאת ט"י אע"כ דקרי טומאה מה שטמא לענין קדשים וא"כ קשה קושיתו, אכן י"ל דאטומאת עצמו כבר תרצו התוספ' שם דצריך משום איסור הנאה ואטומאת הגוף שייך מה שתירצנו גם פה אקושית התוספ' ממעשר אבל בפסחים נראה מדברי רש"י דבאמת ילפינן מבשעריך אזהרה לטומאת עצמו דקדשים, שוב ראיתי בתוספ' זבחים (דף ל"ג) שהביאו ג"כ התירוץ שכתב הרא"ש בשם הריצב"א והקשו עליו כמו שהקשינו ולכן נלענ"ד כמו שכתבתי:
בד"ה אסור לבער. דהוי לן למילף מק"ו דמעשר: ק"ק דמדפריך אי הכי תרומה נמי ק"ו הוא משמע דכי פריך מעיקרא ואימא ממני א"א מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא דמשמע מני' חבל שמן של תרומה לא אכתי לא הוי ס"ד הך ק"ו וא"כ אכתי ק' בזה קושית התוספ' מהיכי תיתי לאסור בתרומה כיון דאכתי לא ידענו מק"ו, ועוד ק"ל אמה שתרצו דלגבי טומאה מיהא מצינו וכו' והיינו משום דתרומה במיתה ומעשר בלאו שהרי לקמן (ע"ד.) פריך כן מה למעשר שכן הדסט"ב לענין טומאה, גם לא ידעתי למה לא כתבו בפשטות מה שתירץ בגמרא שם אפילו הכי מיתה עדיפא:
בא"ד. דהיא גופא נילף בק"ו: עיין בתוס' הרא"ש שהקשה בזה הא אין מזהירין מן הדין, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ המהרש"א בסנהדרין (פ"ז) טעם הא דאין עונשין מ"ה דכיון דחמור הוא הלמוד מהמלמד דלמא לכך לא סגי לי' בעונש המלמד, ולפ"ז כתבו התוספ' דליכא למיפרך מה למעשר שכן אוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ תרומה דליכא אלא ע' דהיא גופא נילף בק"ו ואף דעונש ליכא למילף היינו משום דכיון דחמור היא לא סגי לי' בהך עונש וא"כ כש"כ דליכא למיחשב העונש דמלקות גבי מעשר לחומרא, גם לשיטת הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פ"א) דהיכי דאיכא ע' בהדי ק"ו עונשין מ"ה א"ש תירוץ התוספ' דהא בתרומה איכא ע' ג"כ אכן להתוספ' לשיטתו לא שייך דהם ס"ל דאפילו בע' בהדי ק"ו אין עונשין מ"ה כדמוכח מדבריהם בפסחים (מ"א.):
בד"ה שכן פנקעכ"ס. אבל תימא דליחשוב רביעי בקדש: ליישב זה י"ל לפענ"ד כיון דאית לי' למיחשב טפי בקדש מבתרומה בחר לחשוב הני חומרות בקדש דוקא שהם חמורים כ"כ שהם בעונש מלקות או כרת כגון פגול נותר הם בכרת קרבן הוא בכרת לשוחט בחוץ מעילה הוא באזהרה כרת היא בטומאת הגוף ואסור לאונן הוא באזהרה אבל כל הני דקחשבי התוספ' ליכא רק חומרא בעלמא דלא כתיב בהו לא לאו ולא כרת ואפי' מומרות דקחשבי לית בי לאו רק בפסח ולא בשאר קדשים ולכן שפיר בחר הש"ס רק בחומרות הללו, א"נ י"ל דלא קחשיב רק מה דכתיב בקרא בפי' אבל כל הני דקחשבי התוס' לא כתיבי בפי' רק אתי מדרשא ואף דקחשיב ואסור לאונן דג"כ לא כתיב בפי' רק אתי מהיקשא דמעשר מה דאתי מהיקשא כמה דכתיב בפי' דמי דהא עונשין עליו וכמבואר ברמב"ם (ריש הל' אישות):
בא"ד. וחבת הקדש דמכשרת: אף דודאי לא שייך למיחשב רק מה שהוא מדאורייתא כל הני דאורייתא ננהו דרביעי בקדש יליף מקרא בחגיגה (דף כ"ד) וחבת הקדש מכשיר יליף מקרא בחולין (ל"ו:) ואינה חוזרת לחזה ושוק יליף לקמן (דף פ"ז) וכלי מצרף לקדש יליף בחגיגה (דף כ"ג) ומומרת יליף מקרא בפסחים (דף צ"ו) דאין פוסלת בתרומה:
בד"ה שכן מחפ"ז. אלא מזר האוכלה: רש"י לא פירש כן, אלא שגם מיתה איירי מאוכל בטומאת הגוף וא"כ לכאורה קושית התוספ' לדידי' במקומה עומדת, אכן לענ"ד רש"י יישב זה בשבת (דף כ"ה) ששם כתב ד"ה מחפ"ז מיתה ב"ש לזר האוכלה או כהן טמא עכ"ל, וא"כ י"ל דגם הכא הכי קאמר לכן בכל א' יש חומרא שאין באחר דכרת חמור שכן זרעו נכרתים ומיתה חמור שכן יש בזר ובטמא שאוכלה וכרת אינו רק בטמא האוכלה, או י"ל דרש"י מפרש דבתחלה לא ידע מה חמיר או כרת או מיתה דדלמא יש חומרא באחד שאין באחר אבל לבסוף מסיק באמת דכרת חמיר כדאמר ואיב"א כרת עדיפא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0