יבמות עג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

ומפרשת הגמרא את המקור לדין טבול יום שכשר בפרה:

כתיב: והזה "הטהור" על הטמא.

ולא היה צריך הכתוב לאומרו, שהרי "חטאת קרייה רחמנא" לפרה אדומה, ולכן הזאת מי אפרה של פרה אדומה חייבת שתיעשה על ידי אדם טהור דוקא. ^[1]

אלא ללמד הוא בא:

שלענין הזאה בלבד הוא נחשב "טהור" -

ומכלל זה אתה למד שהוא טמא לענין אחר. ^[2]

לימד כאן הכתוב על טבול יום [שהוא טמא עדיין לתרומה, אך כבר נקרא "טהור", כדכתיב "ורחץ במים, וטהר"] - שכשר הוא במעשי פרה.

בעו מיניה בני הישיבה מרב ששת: ערל - מהו במעשר שני?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: כי היכי דיליף אכילת פסח ממעשר שני לענין אנינות, ^[3] יליף נמי מעשר שני מפסח לענין ערלות שהערל אסור בו.

או דילמא: רק חמור [פסח ושאר קדשים] מקל [מעשר שני] יליף.

אבל קל מחמור - לא יליף.

אמר להו רב ששת: תניתוה, שנינו את הפשיטות לשאלה זו במשנה במסכת בעכורים [ב א]:

התרומה והבכורים - חיייבין עליהן מיתה בידי שמים, אם אכלן טמא. ^[4]

ומוסיף הזר חומש על הקרן אם אכלן בשוגג.

ואסורין התרומה והבכורים לזרים. ^[5]

והן, התרומה והבכורים, נכסי כהן, ^[6] לקדש בהם את האשה, וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה.

ועולין [מתבטלים] באחד של תרומה ומאה של חולין שנתערבו בו, ואין די ברוב כדי לבטלם.

וטעונין התרומה והבכורים רחיצת ידים אפילו אם הן פירות, כיון דסתם ידים שניות הם לטומאה ופוסלות מדרבנן את התרומה והבכורים.

וטעונים הערב שמש, אבל כשהוא עדיין טבול יום הרי הוא אסור בהם.

הרי כל אלו בתרומה ובבכורים, מה שאין כן במעשר שני.

שהמעשר מותר לזרים; ואינו נכסי הבעלים, ^[7] ואם נתערב מעשר שני בחולין, הרי הוא מתבטל ברוב; ומעשר שני כחולין הוא ואין טעון נטילת ידים, שהנוטל ידיו להן הרי הוא מגסי הרוח; וטבול יום מותר בו, ואין טעון הערב שמש.

ומוכיח רב ששת ממשנה זו, שהערל אסור אף במעשר שני, כשם שהוא אסור בתרומה, שהרי:

ואם איתא שהערל מותר במעשר שני, ניתני גם חילוק זה: ערל אסור בהן בתרומה ובכורים ^[8], מה שאין כן במעשר שני.

אלא ודאי מוכח מן המשנה, שאף במעשר שני אסור הערל.

ודחינן: תנא, שנה התנא של המשנה כמה חילוקים, ושייר חילוק זה.

ומאי שייר עוד התנא, דהאי שייר? ^[9]

ומפרשינן: שייר הא דקא תני בסיפא.

אף שברישא לא שייר התנא דבר מלבד ערל, מכל מקום, בחילוקים ששנה התנא בסיפא - שייר:

וכך שנינו בסיפא של אותה משנה:

יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתר ומה.

שהמעשר והבכורים -

טעונין הבאת מקום, את המעשר שני מעלה לירושלים, והבכורים מביאן לעזרה.

וטעונין מעשר ובכורים וידוי.

על מעשר שני מתודה בשעת הביעור, ואומר: בערתי הקודש מן הבית [דברים כו יג], ועל הבכורים מתודה כשמביאן לעזרה, ואומר: ארמי אובד אבי [דברים כו ה]. ^[10] ואסורין מעשר ובכורים לאונן, ורבי שמעון מתיר את הבכורים לאונן, [בהמשך הסוגיא מתבאר טעמו].

וחייבין מעשר ובכורים בביעור. ^[11] ורבי שמעון פוטר את הבכורים מן הביעור, [בהמשך הסוגיא מתבאר טעמו].

הרי אלו במעשר ובכורים, מה שאין כן בתרומה.

שהתרומה נאכלת אפילו בגבולין; אינה טעונה וידוי, ^[12] מותרת לאונן; ואינה חייבת בביעור. ^[13] ואילו את החילוקים הבאים בין מעשר ובכורים לתרומה:

א. אסור לבער מהן מן המעשר והבכורים [להשתמש בהן להדלקה] אפילו בטומאה של המעשר והבכורים, ^[14] [ורבי שמעון מתיר]; מה שאין כן בתרומה, שטומאתה מתירתה בהבערה.

הערות

^[1] א. שיטת רש"י היא, כי אף שהזאה כשירה בזר, בכל זאת צריך שיהיה המזה אדם טהור, משום "חטאת קריייה רחמנא". וכן מבואר ברש"י [יומא מג, הובא לעיל] גבי אסיפה של אפר הפרה. אבל התוספות כתבו, שבהזאה הכשירה בזר, לא היינו יודעים שהיא צריכה אדם טהור, ואף ש"חטאת קרייה רחמנא", וראה שם מה שביארו. ב. ברש"י ביומא וזבחים פירש באופן אחר: לא היה צריך הכתוב לאומרו, הואיל וכתוב בפסוק קודם: ולקח אזוב וטבל במים "איש טהור והזה על האהל", והיה לו לומר: והזה על הטמא.

^[2] ברש"י יומא מג ב פירש: מכלל שהוא טמא, שיוצא מכלל טומאה. ולשונו של רש"י כאן הוא: הטהור שטהרתי לך כאן, מכלל שהוא טמא לדבר אחר, אלא מאי "טהור"? טהור כל דהו. ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור, דכתיב "ורחץ במים, וטהר".

^[3] האונן אסור במעשר שני, שנאמר בוידוי מעשר שני: "לא אכלתי באוני ממנו", והפסח נלמד ממנו.

^[4] כן פירש רש"י כאן, ובחגיגה יח א פירש: אם אכלן זר.

^[5] ראה מה שביארו התוספות, למה שנה התנא: ואסורין לזרים, אחר שכבר אמר: ומוסיף חומש. וברש"י חגיגה יח ב כתב: ואסורין לזרים, בלאו.

^[6] פרט זה קולא הוא ביחס למעשר שני.

^[7] לשון רש"י הוא: והן נכסי כהן, לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכהף ואין אשה מתקדשת בו. וסתם משנה רבי מאיר, דאמר: מעשר ממון גבוה הוא; וראה אריכות בענין זה בתוספות ד"ה נכסי כהן.

^[8] התרומה ודין הבכורים שוין לענין אכילתם לכל דבר, הואיל וקראה התורה את הבכורים "ותרומת ידך", וכפי שמוזכר בהמשך הסוגיא, אליבא דרבי שמעון, ואף חכמים מודים בזה, במקום שאין לימוד אחר.

^[9] בכל מקום שמתרצת הגמרא: "תנא ושייר", שואלת הגמרא: מאי שייר דהאי שייר. ונחלקו הראשונים בהבנת הדברים, יש מפרשים: אין דרך התנאים לשייר דבר אחד בלבד, ולפיכך בכל מקום שמתרצת הגמרא: תנא ושייר, שואלת הגמרא: מה שייר עוד התנא; ויש מפרשים: אם לא שמצאנו לתנא זה שדרכו לשייר לא נאמר מעצמנו "תנא ושייר" [ראה שיטה מקובצת בבא קמא י א, ד"ה אלא אי אמרת רבי יהודה].

^[10] בלשון רש"י בד"ה וחייבין בביעור, מבואר שעל הבכורים מתודים גם בשעת הביעור, כדרך שמתודין על מעשר שני; והטעם שלא פירש רש"י גבי בכורים על הוידוי שבשעת הביעור, בפשוטו טעמו הוא, משום דגם על התרומה מתודים בשעת הביעור אגב מעשר שני כמבואר לקמן בהערה, ובוידוי זה אין חילוק בין בכורים לתרומה.

^[11] א. לשון רש"י הוא: וחייבין בביעור, בכורים ומעשר שני בשנה השלישית, שאם שהה מעשרותיו [או בכוריו] שנה ראשונה ושניה, מוליכן בשלישית לירושלים, ומתודה: בערתי הקודש מן הבית. ואם לא הוליכן, מתבערין בכל מקום שהן. וברש"י במשנה בסוטה לב א שנזכר שם וידוי מעשר, כתב: וידוי מעשר, בשנה השלישית "בערתי הקודש מן הבית", שהוא מוציא כל מעשרותיו ומבערן מביתו ואין יכול עוד להשהותם, ונותן מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים. ומעשר שני של שתי שנים שעברו מעלהו לירושלים עכשיו אם לא העלהו, ומתודה: "בערתי הקודש" זה מעשר שני, "וגם נתתיו ללוי "זה מעשר ראשון, "לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני. ולמד במנחת חינוך [הנדמ"ח מצוה תרז אות ו ד"ה והנה דין וד"ה וכן נראה], מדברי רש"י בסוטה: עיקר הביעור של מעשר שני הוא שיעלה אותם לירושלים כדי לקיים מצות אכילתו. ואם הביאו לירושלים זה הוא ביעורו, ויכול לאוכלו אפילו אחר זמן הביעור, ורק אם אינו יכול להביאו לירושלים מצוה לבערו מן העולם לשרוף או להשליך לים, ואם לא ביערם עבר על מצות עשה וגם אינו יכול להתוודות, אבל אם הביאן לירושלים יכול לאכול אימת שירצה וזה הוי ביעור [ואף לשון רש"י בסוגיין משמע כן]. והביא כן גם מדברי התוספות בקדושין כז א. וזה שלא כדברי הרמב"ם שאף אם העלה את המעשר שני לירושלים צריך לאוכלו, ואם אינו אוכלו הרי זה מבערו. הביעור של "בכורים" הוא - נתינתם לכהן. והוכיח מכאן החזון איש שיש מצות נתינה של ביכורים לכהן, ולא כדברי הגר"ח שכתב בספרו [וכן כתב הגרי"ז בחידושיו על התורה] שאין מצות נתינה של בכורים לכהנים, אלא בהנחת הביכורים לפני המזבח זכו בהם הכהנים, שהם אנשי המשמר של אותו שבוע. כי הרי זמן הביעור [כולל ביכורים] הוא בערב פסח, ואז אין מתקיימת מצות ביכורים, ולא יתכן שיתחייב להביאם אז, ולהניחם אז לפני המזבח. ובהכרח שמדובר שכבר הביאם, אלא שלא נתנם לכהן, ובזמן הביעור הוא מצווה ליתנם לכהן. אך לפי הגר"ח אם הביאם ולא נתן לכהן, הרי שוב אין הביכורים שלו, אלא של הכהנים, ואם לקחם המביא לעצמו הוא אינו אלא גזלן, ואין מצות ביעור ב"השבת הגזילה". ב. לשון רש"י כאן ובסוטה שמבערן בשנה השלישית, ואולם בכל מקום מבואר [ראה משנה במעשר שני פרק בתרא משנה ו, ועוד] שהביעור הוא בשנה הרביעית [ובשנה השביעית] בערב פסח, וכמו שכתב רש"י בחומש [דברים כו יב] על הפסוק: כי תכלה לעשר: כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר [דברים יד כח]: מקצה שלש שנים תוציא וגו', נאמר כאן מקץ וכו'; וראה רש"י בחומש על הפסוק מקצה שלש שנים, שכתב: בא ולימד, שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמיטה, שיבערם מן הבית בשלישית.

^[12] ראה בהערה הבאה.

^[13] א. התוספות הביאו מן המשנה בפרק בתרא דבכורים משנה י שבכלל הוידוי שמתודה כלול גם התרומה, וכמו ששנינו: "וגם נתתיו" זו תרומה ותרומת מעשר, ומה שאמרו כאן שהתרומה אינה טעונה וידוי, הכוונה היא שאינה טעונה וידוי בפני עצמה אלא אגב מעשר; והראשונים הביאו כן בשם הירושלמי. ועוד הביאו התוספות, מן המשנה בפרק בתרא דבכורים משנה ו: ערב יום טוב הראשון של פסח ושל רביעית ושל שביעית היה ביעור, כיצד היה הביעור, נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים. הרי מבואר שאף התרומה חייבת בביעור. וכוונת המשנה כאן היא לומר: בתרומה אין צריך רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה, אבל מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן. וביאור דבריהם, הוא על פי מה שנזכר לעיל בהערה בשם הרמב"ם, שהמעשר שני אף לאחר שקיים מצותו והעלהו לירושלים צריך לבערו מן העולם כשיגיע זמן הביעור, ואילו התרומה אחר שקיים מצותה אין הכהן צריך לבערה מן העולם, וזה הוא החילוק ביניהם. אבל לשיטת רש"י [הובא בהערה לעיל] שאף במעשר שני, אין מצות הביעור אלא לקיים מצותו ולהעלותו לירושלים, נמצא שאין חילוק זה בין תרומה למעשר שני. ולדעת רש"י החילוק הוא באופן שלא העלהו לירושלים ולא נתנה לכהן, שהמעשר שני מתבער בכל מקום שהוא, ואילו התרומה אינה מתבערת. ובכל מה שהביאו התוספות בענין ביעור ווידוי בתרומה, יש מקום עיון בלשון רש"י בסוטה לב א שהובא בהערה לעיל, שפירש ענין הביעור והוידוי, ולא הזכיר תרומה ותרומת מעשר.

^[14] פירש רש"י: אסור להדליק מהן אם נטמאו שאין טומאתן מתירתן בהבערה, ולא אמרינן: אף על גב שלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב [גבי מעשר שני] "ואכלת", הני מילי טהור, אבל היכי דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו, אלא אסור לבער בטומאה. א. מה שכתב רש"י: ולא אמרינן, אף שפשטות לשונו משמע שאינו מדבר אלא על מעשר שני ולא על הבכורים; הרי שמלשון רש"י שכתב: שאין טומאתן מתירתן להבערה, ולגבי תרומה כתב גם כן: שטומאתה מתירתה בהבערה, משמע שאף בתרומה ובכורים, כשהם טהורים אסורים הם, אלא שהבכורים אסורים אחר טומאתם כלפני טומאתם, ואילו התרומה הותרה על ידי טומאה [וראה לשון המאירי: וכן מעשר ובכורים אסור לבער מהן בטומאה, רצה לומר, להדליק מהן אם נטמאו, שאין טומאתם מתירתם להדלקה, וכשם שבטהור אסור, שהרי לא ניתן אלא לאכילה ולשתיה וסיכה]. ומקור איסור הדלקה בתרומה טהורה ובבכורים, הוא מן המשנה בשביעית פרק ח משנה ב: שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' וכן בתרומה ובמעשר שני, קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר; וכתב שם הר"ש: משמע דתרומה אסורה בהדלקה, יש לפרש בתרומה טהורה, דאילו טמאה שריא. ואולם יש בזה מקום עיון מלשון רש"י לעיל ד"ה והן נכסי כהן. ב. מה שביאר רש"י לענין מעשר שני, דכוונת המשנה לומר: אפילו מעשר שני טמא אסור בהדלקה וכל שכן טהור, ומבואר שמעשר שני אסור בהדלקה כשהוא טהור, אינו מוסכם. וראה בפירוש הר"ש על המשנה בשביעית הנזכרת באות א, שמעשר שני טהור מותר בהדלקה, ומעשר שני טמא בלבד הוא שאסור בהדלקה, וכתב בישרש יעקב, שכן משמע קצת גם בלשון הרמב"ם [מעשר שני ג ב] ; וכן דקדק בישרש יעקב מדברי התוספות לקמן עד א, ד"ה מנין וד"ה ליקח; ורבינו עקיבא איגר בתוספותיו שם, כתב על הר"ש שלא מצא גילוי כדבריו בש"ס ופוסקים, והביא דברי רש"י בסוגיין. ולדברי רש"י מתפרש לשון המשנה בשביעית: שביעית ניתנה לאכילה וכו' וכן במעשר שני, כפשוטו, והר"ש לפי שיטתו ביאר באופן אחר.

"והזה הטהר על הטמא" (במדבר יט, יט), "טהור" — מכלל שהוא טמא, כלומר, מדובר באיש שהוא קרוי טהור רק בהשוואה לטמא, שאם לא כן לא היה צורך להזכיר כלל שצריך שיהא טהור, והיינו מבינים מעצמנו שבדבר הקרוי "חטאת" ומקפידים על טהרתו חייב להיות המטהר טהור, ולכן יש לומר ש"טהור" זה אינו טהור גמור לכל ענין, לימד על טבול יום שכשר בפרה אדומה.

ולענין ראשון, בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: ערל מהו במעשר? האם נאמר כי היכי דיליף [כפי שלמד] פסח ממעשר לענין אנינות, שהאונן אסור לאכול בפסח כמו במעשר, יליף נמי [למד גם כן] מעשר מפסח לענין ערלות שהערל אסור במעשר,

או דלמא [שמא] נאמר: חמור מקל יליף [לומד], שפסח שהוא קדשים ודינו חמור נלמד ממעשר, אבל קל מחמור לא יליף [אינו לומד] ואולי רק פסח שחמור, ערל אסור בו?

אמר להו [להם]: תניתוה [כבר שניתם אותה] במשנה: התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה אם אוכלים אותם בטומאה, וזרים (מי שאינם כהנים) שאוכלים אותם בשגגה חייבים לשלם את ערכם בתוספת חומש (חמישית) ואסורין לזרים באכילה,

והן נכסי כהן לכל ענין, ועולין (מתבטלים) אם נתערבו בדבר אחר שהוא מרובה בכמות בשיעור של פי אחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים לפני אכילתם, וטעונים הערב שמש, אחר טבילה שטבל אדם להיטהר מטומאתו. הרי דינים אלו בתרומה ובבכורים, מה שאין כן במעשר.

ואם איתא [יש] דין שמותר לערל לאכול במעשר — ניתני [שישנה] גם: ערל אסור בהן בתרומה ובביכורים, מה שאין כן במעשר!

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי תנא [שנה] ושייר, שלא מנה את כל ההבדלים. ושואלים: ומאי [ומה] שייר עוד שאתה אומר דהאי [שגם את זה] שייר?

ומשיבים: שייר דקא תני סיפא [את מה ששנה בסופה] של המשנה: יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום להעלותם לירושלים ושם הם נאכלים, ואילו התרומה נאכלת בכל מקום, וטעונין וידוי, שיש צורך לומר וידוי על המעשר בסוף כמה שנים כשמבער מביתו את כל מה שהיה חייב לתת, וכן כשמביא ביכורים מתוודה, ואסור לאונן לאכול מהם, ור' שמעון מתיר ביכורים לאונן. וחייבין כל אלה, בביעור, כששהה ולא הביא ביכורים ומעשר עד סוף השנה השלישית משנות השמיטה, מבער אותם מביתו, ור' שמעון פוטר ביכורים מן הביעור.

ואילו, שיש הבדל בין תרומה לבין מעשר וביכורים בזה שאת אלה האחרונים אסור לבער מהן בטומאה, כלומר, שאם נטמאו אסור ליהנות מהם גם בשעת ביעורם (כגון להשתמש בשמן טמא למאור).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is further stated: “And the pure person shall sprinkle upon the impure” (Numbers 19:19). The verse states “pure”; this indicates by inference that he is in some way ritually impure. In other words, the verse speaks of one who is pure only in relation to one who is impure. Were this not the case, there would have been no need at all to mention his purity, as it would have been understood that since the red heifer is called a sin-offering, with regard to which purity is paramount, the one performing the ritual must be pure. Of necessity, then, this “pure” individual is not completely pure in all regards. This teaches that one who immersed himself that day is fit to perform the rites connected to the red heifer.

The Gemara returns to the previous discussion. They raised a dilemma before Rav Sheshet: In the case of an uncircumcised man, what is the halakha with regard to his eating second tithe? Can one claim that just as the halakha governing the Paschal lamb is derived from the halakha governing second tithe with regard to acute mourning, in that an acute mourner, who may not eat second tithe, is likewise prohibited from partaking of the Paschal lamb, so too, the halakha concerning second tithe is derived from the halakha concerning the Paschal lamb with regard to lack of circumcision, in that an uncircumcised man, who may not partake of the Paschal lamb, is likewise prohibited from eating second tithe?

Or perhaps the halakha governing the stringent case of the Paschal lamb is derived from the halakha governing the lenient case of second tithe, but the halakha concerning the lenient case of second tithe is not derived from the halakha concerning the stringent case of the Paschal lamb, and therefore it is prohibited for an uncircumcised man to partake of the Paschal lamb, but he may eat second tithe.

Rav Sheshet said to them: You already learned the answer to this question in a mishna (Ḥalla 1:9): The following halakhot apply to both teruma and the first fruits of the new harvest, which must be given to the priests: If a priest ate of them while in a state of ritual impurity, he is liable to the punishment of death at the hand of Heaven; and if a non-priest ate of them unintentionally, he must restore the value of the produce he ate, adding one-fifth of its value as a fine; and they are both forbidden to non-priests.

The mishna continues: And they are considered in all regards the private property of the priest to whom they were given; and they are nullified, i.e., rendered permitted for consumption by non-priests, in a mixture of one hundred and one, when there are at least one hundred parts of permitted food for each part of teruma or first fruits; and they both require washing of the hands before they may be eaten; and if a priest is ritually impure, he may not eat of teruma or first fruits, even after immersion, until after sunset on the day of his immersion. All of these halakhot apply to teruma and first fruits, which is not the case with regard to second tithe.

Rav Sheshet resumes his argument: And if it is so that one who is uncircumcised may eat second tithe, let the tanna also teach: It is prohibited for an uncircumcised man to eat of teruma and first fruits, which is not the case with regard to second tithe.

The Gemara rejects this argument: This is no proof, as the tanna of the mishna taught only some of the differences between teruma and first fruits on the one hand and second tithe on the other, and he omitted others. The Gemara asks: The mishna is sometimes not exhaustive, but it never omits only one case. What other difference did he omit that you say that he also omitted this difference?

The Gemara answers: He omitted the following, as he teaches in the latter clause of the mishna: There are halakhot that apply to second tithe and first fruits, which is not the case with regard to teruma. As second tithe and first fruits require that they be brought to a particular place, Jerusalem, where they must be eaten, whereas teruma may be consumed in all places; and they both require a declaration, as a declaration must be made on the last day of Passover in the fourth and seventh years of the Sabbatical cycle, stating that one’s agricultural obligations with regard to tithes have been fulfilled properly, and so too a declaration must be made when first fruits are brought to the Temple; and they are forbidden to an acute mourner; and Rabbi Shimon permits an acute mourner to partake of first fruits. And they both require eradication before Passover in the fourth and seventh years of the Sabbatical cycle if one failed to bring them beforehand; and Rabbi Shimon exempts first fruits from the obligation of eradication.

And yet second tithe and first fruits differ from teruma in that it is prohibited to burn the former and benefit from the burning, even when the produce is in a state of ritual impurity and therefore unfit to be eaten, e.g., one may not burn impure oil for light;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף.ואיכא למידק במאי יליף אי בג"ש אפילו קל מחמור נמי ואי בק"ו ודאי קל מחמור לא ילפי' ואיכא לפרושי דהיינו בעיין בג"ש גמרי' או בק"ו ופשטו להו בג"ש ולאיסורא ור' יצחק נמי דאמר לקמן (יבמות דף ע"ד) ערל אסור במעשר בג"ש יליף לה אי נמי מיבעיא לי' ג"ש אי מופנה אי לא מופנה בתוספות.

הא דתניא התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה. פירוש טמא האוכלה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ואף בכורים נמי דהא אקרו תרומה ואי קשיא מעשר נמי הא איתקש לבכורים ונתחייב בטומאת הגוף מיתה י"ל מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקים הם זה מזה ולא גמרי' מאהדדי כלל והקישא לשאר מילי אתאי ובתוס' מתרצים מיעט רחמנא בו ולא במעשר והכי איתמר בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ו) לגבי מעשר ראשון [לר"מ].

ונכסי כהן. לא גמרינן ממעשר דהני מתנות כהונה והאי ישראל זוכין בו משולחן גבוה.

רחיצת ידים והערב השמש. לקמן נפקי מקראי דרחיצת ידים מדין טבול יום שהוא שני נפקא לן.

ואסורין לזרים. משום דבעי למיתנ' סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים תנא רישא הכי דאלו משום תרומה עצמה הא תנא ליה חייבין עליו מיתה וחומש כפירש"י ז"ל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ב) ובסוף פ"ק דחלה שנינו החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ולא קתני התם מה שאין כן במעשר כלל.
ובעל הערוך ז"ל כתב בערוך טען שפירוש אסורין לזרים אפילו אחר פדיה וליתא דהא אמרינן הכא דשייר אין להם פדיון אבל בירושלמי במסכת בכורים פריקו לחצי שיעור נצרכה שאסור לזרים ואין חייבין עליהן חומש.

ועולין באחד ומאה. דתניא בסיפרי את מקדשו ממנו דבר המורם ממנו מקדשו וקשיא לן שהרי ערלה למדה ממנו למאתים שמתוך שכפל איסורה הוכפל שיעורה ואעפ"כ אמרו במסכת גיטין (דף נ"ד) דמדאורייתא חד בתרי בטל ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשילהי פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה ואקשינן התם (דף מ"ז) אא"ב חלה בזמן הזה דרבנן אתי דמוע דרבנן ומבטל דרבנן פי' דכיון דאסורה פטורה מן החלה ואפילו לפי החשבון דלאו עיסתם היא אלא אי אמרת וכו' אלמא דימוע דרבנן הוא.
ויש שדוחקים התם מנתחמצה פריך דהיינו בשיש בה כדי להעלות באחד ומאה ולאו מילתא היא דאת"ל נדמעה דאורייתא כ"ש נתחמצה דהא יהיב טעמא אלא דודאי דרשא דסיפרי אסמכתא דרבנן בעלמא היא והיינו טעמא דלא גמרינן מעשר מבכורים לא' ומאה כפי' בתוספו'.

וטעונין וידוי. פי' אע"פ ששנינו בוידוי וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר בפ"ב דמעשר שני התם מי שיש לו מעשר מתודה על הכל אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עלי' כך מפורש בירושלמי בפרק שני דבכורים.

וחייבין בביעור. פי' לבערו מן העולם כגון ביעור חמץ משא"כ בתרומה אלא שצריך להוציאה מרשותו לקיים בה מצות נתינה וכך שנינו שם במעשר שני כיצד הי' הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום כלומר ושורפין או אוכלין קודם זמן ר"ש אומר הבכורים נתנין לכהנים כתרומה והיינו דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור דמעשר.
ובתוספות מקשים, תרומה נמי תהא חייבת בביעור דנגמר מבכורים דכי היכי דגמרי בכורים מתרומה ה"נ תרומה מבכורים מדאקרו תרומה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף ק"כ) גבי משקין היוצאין מהן כמותן ולי נראה דלאו קושיא היא דהכא הכי רבינהו רחמנא לביעור כדתנן בפ"ה דמעשר שני בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר וכו' אלמא לנתינה נתרבית ולא לביעור אחר.

או דלמא חמור מקל ילפינן קל מחמור לא ילפינן. איכא למידק פסח ממעשר במאי יליף, אי בגזירה שוה אפילו קל מחמור ניליף, ואי בקל וחומר ודאי קל מחמור לא ילפינן. ואיכא למימר דהיינו בעיין אי בגזירה שוה ילפינן או בקל וחומר, ואתיא למפשט דבגזירה שוה ילפינן ולאיסורא. ור' יצחק נמי יליף לה בגזירה שוה לקמן.

וחייבין עליו מיתה. פירש רש"י ז"ל טמא האוכלה דכתיב גבי תרומה ומתו בו כי יחללוהו, ובכורים נמי משום דאיקרו תרומה דכתיב ותרומת ידיך ואמר מר אלו הבכורים (מכות יז, א) ואי קשיא לך אם כן מעשר נמי ליחייב מיתה האוכלה בטומאת הגוף דהא איתקש לבכורים. יש לומר מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקין הן זה מזה, שהרי טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה, הלכך לא גמירי מהדדי כלל, והיקשא לדברים אחרים היא, וי"מ חיייבין עליה מיתה זר האוכלן (ועיין תוס').

ואסורין לזרים. פירש רש"י בפרק הזהב (בבא מציעא נג, א ד"ה ואסורים) אף על גב דתנא חיבין עליה חומש תנא אסורין לזרים משום דבעי למיתנא סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים. ואיכא למידק דהא בפרק קמא דחלה (משנה ט) תנן החלה חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים, אף על גב דלא קני התם מה שאין כן במעשר כלל. והרב בעל הערוך ז"ל כתב בערך טען פי' אסורין לזרים אף לאחר פדיה. וליתא דהא אמר רב אשי לקמן דהכא שייר אין להן פדיון, אלמא לא תני ליה הכא כלל. אבל בירושלמי במסכת בכורים פ"ב ה"א) פריקו לחצי שיעור נצרכא שאסורה לזרים ואין חייבין עליהם חומש.

ועולין באחד ומאה. ומדרבנן קאמר ואסמכוה אקרא דכתיב את מקדשו כדתניא בספרי (פר' קרח פי' קכא) דבר המורם ממנו מקדשו. ותדע לך דמדרבנן קאמר אבל מדאורייתא חד בתרי בטל, שהרי הערלה שלמדו מן התרומה למאתים שמתוך שכפל איסורא הוכפל שיעורא, ואף על פי כן אמרו במסכת גיטין (נד, ב) דמדאורייתא חד בתרי בטל. ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשלהי פרק יוצא דופן (נדה מו, ב) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה, ואקשינן התם אי אמרת בשלמא תרומה בזמן הזה דרבנן אתי דמועה ומבטל חלה דרבנן אלמא דמוע דרבנן היא, והיינו דלא גמרינן מעשר מבכורים לאחד ומאה וכן פירשו בתוס'.

וטעונין וידוי. ואי קשיא לך תרומה נמי טעונה וידוי כדאמרינן וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר, וכדאיתא בפרק בתרא דמעשר שני (מ"א). יש לומר דשאני התם דבגררת וידוי המעשר מתודה על הכל, אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עליה. והכי מפורש בירושלמי פרק ב' דבכורים (ה"ב).

וחייבין בביעור. ואם תאמר והלא אף התרומה צריכה ביעור כדתנן התם במעשר שני (מ"ו) הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעלים ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום. ליתא דביעור דתרומה הוא שמבערה מן הבית ונותנה לבעלים. וביעור דמעשר ובכורים שמתבערין מן העולם כענין ביעור החמץ, וכדתנן במתניתין מתבערין בכל מקום, כלומר שורפן או אוכלן קודם זמן, והיינו דקתני התם ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהן כתרומה, ור' שמעון אזיל לטעמיה דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור כמעשר.

מכלל שהוא טמא פי' מייתור דהטהור דרשי' ליה דליכתוב והזה בלחוד דממיל' ידעי' דטהור בעי' אלא ודאי לימד דבטהור כל דהוא דהיינו טבול יום וכן לימד על כלל כלו דקי"ל דכל מעשי' של פרה בטבול יום אלא במה מצינו לא ילפי' דמה להזאה שכן כשרה בזר:

או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף. ק"ל מאי קא מספקא ליה דהא פשיטא דאי בתורת ק"ו אין למדין קל מחמור להחמיר עליו ואי בתורת ג"ש לגמרי דיינינן לה י"ל דהיא גופא מספקא ליה ליה אי יליף פסח ממעשר בתורת ק"ו או בג"ש ולא ידע מאי דדריש ר' יצחק לקמן ממנו ממנו לג"ש:

והנכון דשפיר ידע דבג"ש יליף אלא דמספקא ליה אם היא מופנ' ואין משיבין לו או לא מופנ' הוא ולמדין ומשיבי' וכדפרכי' התם עלי' דר' יצחק:

התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורי' לזרים פי' חייבים עליהם מיתה זר האוכלן וכן כהן שאוכלן בטומאת הגוף כדכתי' ומתו בו כי יחללהו ובכורים איקרו תרומה שנא' ותרומת ידיך אלו בכורים אבל מעשר מותר לזרים ואין בו מיתה אפילו לאוכלו חוץ לירושלים וכן יש חומש בתרומה לזר האוכלה בשוגג כדכתי' בקרא בהדיא וה"ה לבכורים שנקראו תרומה אבל אין באכילת מעשר שום חומש ואפי' לאוכלו קודם פדיון חוץ לירושלים ואין חומש במעשר אלא בפדיונו בלבד. והא דקתני ואסורי' לזרים ק"ל ל"ל למתנייה דהא פשיטא כיון שיש מיתה על זדונו ורש"י ז"ל פי' בפרק הזהב דנקטי משום דבעי למתניתין מש"כ במעשר דגבי מעשר אפי איסורא ליכא וא"ת והא במס' חלה קתני הכי ואע"ג דלא קתני בה מש"כ במעשר וי"ל דנקטי התם אגב ריהטא דהכא ויש שפי' דה"ק ואסורים לזרים אפי' לאחר פדיון כלו' שאין פדיון מועיל בהם מש"כ במעשר שמותר בפדיון לאוכלו חוץ לירושלים ולא נהירא חדא דה"ל למיתני בהדיא ואין להם פדיון ועוד דלקמן אמרי' בשמעתין דהאי תנא ושייר דיש להם פדיון מש"כ במעשר והנכון כדברי רש"י ז"ל ובירושלמי פי' שלא נצרכה אלא לחצי שיעור שאסור לזרים ואין בו מיתה ולא חומש וזה יותר נכון:

והם נכסי כהן פי' להוציאו לכל צרכיהם ולקדש בו את האשה מש"כ במעשר שאין בו לא אכילה ושתיה וסיכה ואסור ליקח בו חלוק ובהמה טמאה ואין מקדשין בו את האשה וסתמא כר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו ואע"ג דהא קולא בחרומה ובכורים תנא מני מאי דאיכא בנייהו בן מעשר בין לקולא בין לחומרא:

ועולין באחד ומאה פי' מש"כ במעשר שהוא בטל ברוב או חד בתרי מדאורייתא או בס' מדרבנן כדהוי לח בלח ובדין הוא דהוה ליה למיתני ואין עולין אלא בא' ומאה אלא דנקט לישנא דאידך וחומרא זו מדרבנן היא דאלו מדאוריתא כל מין במינו חד בתרי בטל. וכדאמרינן בהדיא בפ' הנזיקי' (דף נ"ד ע"ב) אפילו בערלה וכלאי הכרם החמורים יותר שהם בא' ומאה ואפי' לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל היינו לח בלח כדיליף מדם הפר ומדם השעיר וכדפרי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו ע"א) תנינן בהדיא דטומאה דרבנן ואעפ"י דבספרי אמרי' תרומה בא' ומאה מדכתיב את מקדשו דבר המורם ממנו וכו' אסמכתא בעלמא הוא כדפר"י ז"ל ועיקר וכבר פירשנו זה בכמה מקומות. ותדע דלקמן אמרי' תרומה עדיפא שכן מחפ"ז ואמרי' ואידך נפישא ולא נקטי בתרומה הני חומרי שעולה בא' ומאה וברכת נטילת ידים משום דחומרי דרבנן נינהו:

וטעונים רחיצת ידים פי' אפי' לנגוע ומדרבנן שעשו סתם ידים שנייו' לתרומ' שהשני עושה בה שלישי מש"כ במעשר דלנגוע לא בעי רחיצת ידים אבל לאכילה בעי כדאית' בהחולץ ובסוטה:

והערב שמש פי' האי חומרא דאוריתא כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכדמוכחין לקמן מקראי. שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום פירוש שאין נאכלין אלא בירושלים ותרומה נאכלת בגבולים וכו' :

וטעונים ודוי פי' שיש בבכורים מקרא בכורים ובמעשר ביערתי הקדש מן הבית וכו' וק"ל שהרי גם התרומה יש לה ודוי דאמרי' וגם נתתיו ללוי זה תרומה גדולה ותרומת מעשר וי"ל דהתם ע"י גלגול דמעשר וכ"פ בירושלמי דמסכת בכורים:

וחייבים בביעור ק"ל דהא תרומה נמי צריכה ביעור כדתנן כיצד מצות ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליהן ומעשר ראשון לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכ"מ. י"ל דלא דמו דאלו ביעור דתרומה היינו להוציא' מרשותו לתתה לבעליה אבל ביעור דמעשר ובכורים הוא לבערם מכל העולם כביעור חמץ והיינו דתנן שמתבערים בכ"מ. דתדע דקתני הכא ור"ש פוטר כלומ' פטר בכורים מן הביעור ואלו התם קתני ב"ש אומ' בכורים ניתנין לכהן כתרומה אלמא פוטר מביעור גמור כמעשר קת':

כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות. פירוש משום דילפינן ליה בק"ו ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו פסח חמור לכ"ש. ותימה מה למעשר שכן טעון כסף צורה וי"ל דילפינן לה ממעשר מג"ש דממנו ממנו וא"ת ושאר קדשים מנא לן דאסירי לאונן וי"ל דילפינן מפסח מזאת תורת וא"ת הלא למד מלמד הוא דפסח ילפינן ממעשר וי"ל כיון דמלמד קמא א) הוי חולין דמעשר לא הוי קדשים למדין וחוזרין ולמדין:

א) ולא נהירא לראש"י דהא איך היה מסופק אם מק"ו יליף הלא איכא פירכא כדפרישית מה למעשר שכן טעון כסף צורה אלא נראה דודאי ידע שפיר דילפינן פסח ממעשר לענין אנינות ממש אכן מספקא ליה אם הג"ש מופנית מכל צד וילפינן אף קל מחמור או אינה מופנית רק גבי מעשר. אכן אפרש לקמן בע"ה דפירכא דטעון כסף צורה לא מהניא מידי אלא לגבי אכילת חוץ לחומה אבל לגבי טומאה ואנינות לא שייכא מידי:

ב) ואף למ"ד דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ אין חידוש לומר הכא דאסור בחצי שיעור דאפילו שאר איסורים שבתורה נמי. וי"ל דאצטריך דסד"א דהכא בתרומה כיון שאין זה איסור השוה בכל דהא שרי לכהנים ס"ד דלא מתסר לזרים חצי שיעור ולמ"ד חצי שיעור דרבנן ס"ד דהכא לא גזרו משום דאינו שוה בכל וי"מ וחייבין עליה מיתה לא מיירי בזר אלא בכהן האוכלה בטומאה:

ונגונכסי כהן פ"ה לקדש האשה משא"כ במעשר דממון גבוה לר' מאיר ואע"ג דהאי חומרא דמעשר הוא מ"מ תנא את אשר [נוהג] בתרומה ובכורים דלא הוי במעשר ותימה דבפרק האיש מקדש דחיק לאשכוחי התם משנה דסבור דמעשר שני ממון גבוה הוא ואמאי לא פשיט מהך מתני' ונ"ל והן נכסי כהן ליקח בהן בהמה טמאה עבדים וקרקעות משא"כ במעשר דלא ניתן רק לאכילה ולשתיה וסיכה ותימה דהא אמרינן לקמן לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכים הא לחי דומיא דמת כגון חלוק ומכנסיים שרי וי"ל דמ"מ ליקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אסור. ולראש"י נראה דלא קשה מידי דהתם בטמא איירי וקאי אלא בערתי ממנו בטמא ור"ל ולא נתתי ממנו כשהיה טמא למת וכן פ"ה לקמן ב) דמעשר דטהור ודאי דחזי לאכילה לא שרי רק לאכילה ולשתיה וסיכה:

ועולין באחד ומאה. שאם נפלו תרומה ובכורים בא' ומאה בטלי משא"כ במעשר דמדאורייתא חד בתרי בטיל והאי עולין אינו ר"ל שתתבטל הסאה של תרומה שנפלה דודאי היא צריכה להרים כדמפרש בבכורות מפני גזל השבט וכאן לא שייך להאריך מזה:

וטעונין רחיצת ידים דידים שניות פוסלות את התרומה משא"כ במעשר דכל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וא"ת והא אמרינן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור בתרומה ומותר בחולין ובמעשר ורבי מאיר אומר אף במעשר וי"ל דהא דקאמר ר"מ אף במעשר היינו דוקא באכילת מעשר אבל הכא בנגיעה איירינן דידים שניות פוסלות תרומה במגע אבל לא מעשר:

וטעונים וידוי משא"כ בתרומה דאינו חייב בוידוי והאי דקאמר דתרומה אינה טעונה וידוי היינו דוקא באפי נפשה אבל עם מעשר אגב גררא טעונה וידוי כדאמרי' וגם נתתיו ללוי לרבות את התרומה גדולה ותרומת מעשר א"נ ר"ל טעונים וידוי שוידוי מעכב במעשר ובכורים ואינו מעכב בתרומה דהכי משמע במסכת בכורים:

בפרש"י בד"ה מיתה. טמא האוכלה כדכתיב ומתו בו גו' עכ"ל וה"ה דה"מ לפרש מיתה בזר האוכלה במזיד וכן פרש"י אהך מתני' בפרק אין דורשין אלא דחדא מינייהו נקט ובפ' הזהב פרש"י תרוייהו מיתה בזר וטמא:

תוס' בד"ה משא"כ במעשר תימה כו' וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא"כ במעשר והתניא כו' ומותר בחולין ובמעשר דר"מ וחכמים אוסרים במעשר ואר"י דהתם לאכילה והכא לנגיעה כו' עכ"ל ויש לתמוה דמי הכריח אותם למימר הכי הא איכא למימר דאתיא הך מתני' דמייתי הכא כר"מ דמתיר במעשר והכי איתא בהדיא בפרק אין דורשין דמוקמינן לה כר"מ ומיהו למאי דמסיק התם ובפרק ב' דחולין דמודו רבנן בנגיעה דמעשר מותר ולא פליגי אלא באכילה דמעשר קושטא דמלתא הוא דמצי אתיא הך מתני' אפילו כרבנן ואיירי בנגיעה וע"ש בתוס':

בתוס' ד"ה לימד על טבול יום שכשר בפרה וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול דאי עכ"ל ק"ק דאימא דאיצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה בט"י אע"ג דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כמ"ש התוס' לעיל גבי ערל דמה"ט הוה סלקי דעתך לפסול בו הזאה אי לאו דיליף מט"י ויש ליישב ועוד י"ל בזה דאימא דס"ד לפסול ט"י בפרה מק"ו דמחוסר כפורים שמותר בתרומ' ופסול בפרה ט"י שאסור בתרומה א"ד שפסול בפרה וי"ל דבמחוסר כפורים נמי לא קים לן דפסול בפרה אלא משום דגלי לן קרא בטומאה בההיא פרשה דכשר בפרה דהיינו דוקא ט"י דמת כמ"ש תוספות לקמן ודו"ק:

בד"ה ואסורים לזרים כו' ואין נראה פירוש זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר עכ"ל לעיל מיניה מסימנא דמחפ"ז גבי תרומה משא"כ במעשר ה"מ לדחות פירוש זה דע"כ אסורה לזרים לאו היינו דאין לו פדיון דהא חשיב לה בתרתי וק"ל:

ד"ה משא"כ במעשר כו' אלמא ערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב מדאורייתא כו' עכ"ל אין דין ערלה וכלאי כרם כתרומה דתרומה עולה בק"א והנהו במאתים וא' אבל הביאו ראיה דכמו דיליף בערלה וכלאי הכרם מקרא דמשקה מן המאתים אינו אלא לאסמכתא בעלמא ומדאורייתא בטלים ברוב ה"נ לגבי תרומה דיליף מקרא דאת מקדשו ממנו היינו נמי אסמכתא בעלמא ומדאורייתא בטל ברוב והכי משמע אסמכתא מההוא קרא את מקדשו דהיינו תרומת מעשר שהוא מעשר מן המעשר הוא חלק אחד ממנו דהיינו חלק א' מק' ודין תרומה כתרומת מעשר וק"ל:

תוד"ה לימד על טבול יום וכו' וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול וכו'. אם כוונת התוס' בזה לאקשויי מהיכא תיסק אדעתיה לפסול טבול יום אין כאן מקום לקושיא כלל דהוי ס"ד הואיל וטבול יום הוא טמא לתרומה ולקדשים הוי נמי טמא לפרה דהא לעיל אצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה בערל משום דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כ"ש טבול יום דאתי מטומאה ממש וכ"ת דטומאה עצמו מהיכי הוה ס"ד למפסל א"כ ה"ל לתוס' לאקשויי בהיפוך מנלן דטבול יום כשר בהזאה אי משום דכתיב והזה הטהור וגו' הא איצטריך לגופיה לפסול טמא בהזאה דלא הוה ידעינן כלל דטמא אסור בהזאה דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודות וכו' ונ"ל דאין ה"נ דקושיית התוס' זה מנלן דטבול יום כשר בהזאה דאי מדכתיב והזה הטהור ונו' הא אצטריך לגופיה למיסר טמא בהזאה דאי לאו קרא מהיכי תיסוק אדעתיה לפסול טמא בהזאה דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי וכו' כנ"ל:

בא"ד וי"ל דאפילו הכי כיון דעיקר טהרה מהזאה אתיא וכו' כ"ש בשאר עבודות. מקשין העולם סוף סוף איכא למפרך מה להזאה שכשרה בזר וי"ל דהשתא ס"ל לתוס' דלענין טהרה יש קפידא להחמיר יותר בהזאה מבשאר עבודות אע"ג שכשרה בזר היינו משום דאינו עבודה כ"כ אבל לענין טומאה יש להחמיר בה יותר כיון דעיקר טהרה אתיא על ידה ואפ"ה אכשר בה רחמנא טבול יום כ"ש שאר עבודות וסברא זו ס"ל לתוס' דוקא אחר שמצינו דקפיד בה קרא אהנחה במקום טהור אבל בלא זה לא הוה אמרינן הכי אלא הוה אמרינן אע"ג דחטאת קרי' רחמנא כשרה בטמא משום דלא דמי הזאה לשאר עבודות שהרי זר כשר בה ובזה יתיישב למה לא תירצו התוס' בסברת' הקושיא ראשונה שהקשו מהיכי תיסוק אדעתין לפסול וכו' ה"ל לשנויי משום דעיקר טהרה בהזאה אתיא ולכך ס"ד לפסול וק"ל:

ד"ה קל מחמור לא יליף וכו' עד וי"ל דמספקא ליה וכו' מקשין העולם הא לעיל בדף ע' ע"ב ד"ה דפסח גופיה וכו' כתבו התוס' בהדיא דליכא למילף כלל ק"ו ממעשר דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה וכו' ואין זה קושיא כלל דהתם לא כתבו התוס' אלא לפי סברת רבא אבל שאר אמוראי ס"ל דילפינן שפיר כל הקדשים ק"ו מפסח כדאמר פרק טבול יום וכדאמר רבי שמעון במכות דיליף מלקות באוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק"ו ממעשר אלא דרבא פריך התם האי פירכא דכסף צורה ארבי שמעון והני בעי מינה לא ס"ל הא דרבא:

ד"ה מה שא"כ במעשר וכו' עד אבל לענין ערלה כי קאמר תנא ושייר ק"ק וכו' ולמאי דפרישית לעיל דאיכא למעוטי מבו א"ש כצ"ל ור"ל דלעיל בדף ע"א בד"ה המרת דת פוסלת בו כתבו התוס' בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלה פוסלת במעשר וכו' הלכך איכא למימר כי קאמר תנא ושייר וערלות אינו אסור במעשר איכא למימר הא דלא גמרינן מעשר מבכורים לאסור ערל היינו משום דס"ל להאי תנא דבו דכתיב גבי ערל דרשינן ג"כ בו ערלות פוסל ואין ערלות פוסלת במעשר ורב ששת דפשיט לאיסורא ס"ל דבו אתי למצה ולמרור כדלעיל בגמרא:

תוס' בד"ה לימד על כו' דלא בעי כפרה אבל דזב כו' כצ"ל:

בד"ה נכסי כהן כו' לא נתתי למת או ליקח לו כו' כצ"ל:

בד"ה משא"כ כו' מן אבל לענין ערל כו' עד אתי שפיר כו'. ונ"ב כל זה הוא גליון תוס' ונכתב עוד בצדו דאיכא למעוטי פי' מבו דכתיב גבי ערל ודו"ק:

רש"י ד"ה מיתה. טמא האוכלה כו'. וכ"ע המהרש"א וה"ה כו' בזר כו'. ול"נ דרש"י כיון לפרש אליבא דכ"ע דרב ס"ל בסנהדרין (פג ב) דבזר ליכא מיתה ע"ש וכ"ה בירושלמי:

תד"ה נכסי כהן. עמש"כ בפסחים (ז) בס"ד:

בא"ד וכן תנן במס' מע"ש ומייתינן לקמן כו' משמע כו' דהיינו מלבושים כו' וקשה כו'. לכאורה י"ל דהא דלקמן היינו דוקא במעשר טמא וכפרש"י שם והירושלמי מוקי להאי קרא בטהור ועי' תור"ע רפ"ב דמע"ש אות ז':

בא"ד ומה"ת לא אסירי אלא עבדים כו'. עי' ר"פ השוכר בע"ז שהקשו ע"ז מהא דר"פ בכל מערבין:

תד"ה מה. אלמא ערלה וכה"כ בטלים ברוב מדאורייתא. כצ"ל:

בא"ד ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן. ובר"ש רפ"ב דבכורים כ' ישוב נכון לזה ע"ש ובמש"כ שם:

בסה"ד וא"ת ליתני חלה כו' ומעשר חייב וי"ל כו' נפדו אין כו'. ק"ל דע"כ לא שמיעא להו דזה פלוגתת ר"מ וחכמים בפסחים (לח) ובסוכה (לה א) ובסנהדרין (קיב א) דלר"מ פטור ולרבנן חייב ובסנהדרין שם איתא דבגבולין לד"ה פטור:

גמ' משא"כ בתרומה. עי' מנחות טו ע"א תד"ה לחם:

הטהור. שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס''ד טהור ממש לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר: אנינות. גבי מעשר כתיב ולא בפסח ומיניה ילפינן: מיתה. טמא האוכלה כדכתיב (שם כב) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים כתרומה דאמר מר (מכות יז.) ותרומת ידך אלו הבכורים: וחומש. זר האוכלן בשוגג אבל במעשר שני לא דהא זרים אכלי ליה ואין חומש אלא בפודה את מעשרו: והן (הן) נכסי כהן. לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר''מ דאמר (ב''ק דף סט:) מעשר ממון גבוה הוא ואע''ג דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ''ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב''מ פ' הזהב (דף נג.) דקולא הוא: באחד ומאה. אבל מעשר בטל ברוב ולא בעי אחד ומאה: וטעונין רחיצת ידים. אפילו הן פירות דסתם ידים שניות הן מדרבנן ופוסלות את התרומה אבל מעשר וחולין קי''ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה''ז מגסי הרוח: והערב שמש. כדילפינן בהאי פירקא (לקמן עד:) טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה: ואם איתא. דקל מחמור לא יליף ומותר ערל במעשר: הבאת מקום. אבל תרומה נאכלת בגבולין: וטעונין וידוי. בערתי הקדש מן הבית (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית בבכורים: ואסורין לאונן. בכורים: ור''ש מתיר. בכורים לאונן ולקמן מפרש טעמייהו: וחייבין בביעור. בכורים ומעשר שני בשנה השלישית שאם שהה מעשרותיו שנה ראשונה ושניה מוליכן בשלישית לירושלים ומתודה בערתי הקדש מן הבית וכו' ואם לא הוליכן מתבערין בכל מקום שהן: ור''ש פוטר. בבכורים: ואילו אסור לבער מהן בטומאה. לת''ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי ה''ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרי' אע''ג דלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (שם יד) ואכלת הני מילי טהור אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה כדכתיב (שם כו) ולא בערתי ממנו בטמא: משא''כ בתרומה. דטומאתה מתירתה בהבערה כדיליף לקמן בשמעתין:

לימד על טבול יום שכשר בפרה. וא''ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודה שהרי הזר כשר בה וי''ל מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור וא''ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום בשאר עבודות דפרכינן מה להזאה שכן זר כשר בה וי''ל דאפ''ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא ואכשר בה רחמנא טבול יום כל שכן בשאר עבודות וא''ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחסר אלא כפרה לחודה אבל טבול יום לא ואמר ר''י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך כפרה והכי אמרינן בזבחים בפ''ב (דף יז: ושם) דמאן דמכשיר מחוסר כפרה קסבר טומאה דכל התורה כולה דבכל טבול יום מכשיר אפילו הוא מחוסר כפרה ומאן דפסל קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת [דלא בעי כפרה] אבל דזב ומצורע ויולדת אפי' העריב שמשו לא: קל מחמור לא יליף. וא''ת מאי מיבעיא ליה פשיטא דהיכי נילף קל מחמור וי''ל דמספקא להו הא דיליף פסח ממעשר אי בג''ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אע''ג דהוי קל מחמור או בק''ו יליף ולא בג''ש א''נ מספקא ליה אי ג''ש מופנה או אינו מופנה: ואסורים לזרים ' וא''ת כיון דתנא דחייבין חומש אמאי איצטריך תו למתני ואסורים לזרים ואין לומר משום דבעי למתני משא''כ במעשר דשרי לזרים דהא במסכת חלה (פ''א מ''ט) קתני (התרומה והבכורים) חייבין עליהן מיתה וחומש ואסור לזרים אע''ג דלא מסיים התם משא''כ במעשר ותירץ בערוך ערך טען דאסור לזרים איצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמ''ד מדאורייתא עוד פי' לשון אחר ואסור לזרים אפי' ע''י פדיון ואין נראה פירוש זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר: נכסי כהן. בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלא.) מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא''כ במעשר שני כדתנן במסכת מעשר שני (פ''א מ''ז) ומייתי לה בקידושין בפ''ב (דף נו.) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת מעשר שני (פ''ה משנה יב) ומייתינן לקמן (דף עד.) לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה מקומות תנן במסכת מעשר שני (פ''א מ''ז) דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואר''י דמ''ל דהנהו משניות דאסרי אתו כר''מ דאמר (בקידושין דף נב:) ממון גבוה הוא והנך כר''י דשרי דאמר (שם) ממון הדיוט הוא והא דמשמע בפ''ב דקידושין (דף נד: ושם) דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אע''ג דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ''מ יש יותר סתמות כר''מ עוד נראה לר''י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ''ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ''ד ממון גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה: מה שאין כן במעשר. תימה כיון דלקמן (ע''ב) ילפינן בכורים ממעשר דאסורין לאונן מדאיתקוש למעשר שני נילף נמי מעשר מביכורים שיתחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין איסור זרות ניחא דבהדיא שריא רחמנא לזרים וי''ל דדרשינן ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) בו ולא במעשר כדדרשינן ביש מותרות (לקמן פו. ושם) בו ולא במעשר ראשון דאפילו לר''מ דאסר לזרים לא מחייב מיתה ודרשינן נמי בהנשרפין (סנהדרין פד. ושם) בו ולא במעילה והא דמעשר שני בטל ברוב היכא דאין לו מתירין ולא ילפינן מבכורים דעולים באחד ומאה משום דבכורים גופייהו בטלים ברוב מדאורייתא והא דדרשינן בספרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדאמר בהניזקין (גיטין דף נד: ושם) נפלו ונתפצעו והא הכא דמדאורייתא בטלי ברובא כו' אלמא ערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב מדאורייתא ועוד בשילהי פירקין (לקמן פב.) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דתלינן להקל כשרבו חולין על התרומה משמע דבטל ברוב מדאורייתא ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן דהיינו לחומרא ולא מתרומה לקולא ואם מעשר גופיה הוי מדרבנן הא דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן למאי דפרישית לעיל דמדרבנן אפי' כל מילי נמי אסור (אבל לענין ערל כי קאמר תנא ושייר ק''ק אמאי לא יליף מעשר מבכורים ולמאי דפי' לעיל דאיכא למעוטי א''ש) וא''ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא''כ במעשר והתניא בפ''ב דחולין (ד' לג:) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסיר בתרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר''מ וחכמים אוסרים במעשר ואר''י דהתם לאכילה והכא לנגיעה וא''ת וליתני חלה דבכורים ותרומה פטור מן החלה ומעשר חייב וי''ל דהא תנן במסכת חלה (פ''א מ''ג) מעשר שני והקדש שנפדו חייבים בחלה נפדו אין לא נפדו לא: טעונין הבאת מקום. אע''ג דתרומה נמי ילפא מבכורים כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכ:) שמא לענין שתהא טעונה הבאת מקום אין ללמוד: וטעונין וידוי אע''ג דדרשינן בפ' בתרא דמ''ש (מ''י) וגם נתתיו ללוי זו תרומה אר''י דלא היה מתודה על התרומה אלא אגב מעשר אבל אם אבד המעשר לא היה מתודה עליה בפני עצמה: וחייבין בביעור: פי' ריב''ן דביעור מעשר לאו כביעור בכורים דביעור מעשר בשנה ד' וביעור דבכורים לאחר החג כדאמר במכות (ד' יח: ושם) הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו ואין נראה לר''י דאין זה ביעור והתם טעמא דירקבו לפי שנראו לקריאה ונדחו וביעור דבכורים הוי כשל מעשר דכי נתנן לכהן קודם החג או הפרישן לאחר החג יכול לשומרן עד שנה ד' וא''ת תרומה נמי טעונה ביעור כדתנן במסכת מעשר שני (פ''ה משנה ו) כיצד היה הביעור תרומה ותרומת מעשר לבעלים וי''ל דתרומה א''צ ליה רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה אבל מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ור''ש דפטר בבכורים היינו שאין הכהן צריך לבערם אבל ישראל צריך ליתנם לכהן כתרומה והכי תנן בפרק בתרא דמעשר שני עי''ט של שנה רביעית ושל שביעית היה הביעור כיצד היה ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו אבל מעשר שני ובכורים מתבערים בכל מקום שהן ור''ש אומר בכורים ניתנין לכהן כתרומה:

דף עג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד