דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית, שהיא נוחה, לא חמה ולא צוננת, וחמה זורחת, [1] וסכנה היא למול בלא זה.

דתניא: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית

ומפרשינן: מאי טעמא?

איבעית אימא: משום דנזופים הוו על מעשה העגל, [2] ולא היו ראויין לאור נוגה.

ואיבעית אימא: משום הכי לא נשבה רוח צפונית, כדי דלא נבדור [לא יתפזרו] ענני כבוד שהיו מקיפין אותם, ולא היתה יכולה חמה ליכנס. [3]

אמר רב פפא: הלכך, ביומא דעיבא [יום המעונן], ויומא דשותא [יום שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות] -

לא מהלינן ביה [אין מלין בו], ולא מסוכרינן ביה [אין מקיזין בו דם], וכמו שלא מלו ישראל במדבר.

ואולם האידנא, דדשו בה רבים [עתה, שהורגל הצבור לעשות כן אף בימים אלו], על כך נאמר: שומר פתאים ה'.

תנו רבנן: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר - אף שביום לא נשבה להם רוח צפונית - לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה -

הואיל ושעה זאת היא עת רצון.

וכמו שנאמר: ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים.

מאי תלמודא [מה בא דבר זה ללמדנו]? הא קא משמע לן, דעת רצון - מילתא היא

אמר רב הונא: דבר תורה, כהן שהוא משוך בערלתו [מהול, שנמשכה ערלתו, וכיסתה את העטרה] הרי הוא אוכל בתרומה, כי אינו חייב למול.

ורק מדבריהם, גזרו עליו שימול, ואסרוהו בתרומה כערל, מפני שנראה כערל.

מיתיבי לרב הונא שאמר אין המשוך חייב למול מדאורייתא:

והא תניא: משוך צריך שימול!

וקא סלקא דעתין מן התורה צריך למול.

ומשנינן: צריך שימול מדרבנן.

ותמהה הגמרא על הקושיא:

ודקארי לה - מאי קארי לה [מה עלתה על דעתו של המקשה מתחילה להקשות]? הא לא נאמר משוך הרי הוא כערל, אלא "צריך" שימול קתני, ומשמע שהוא מדרבנן?!

ומפרשינן: קטעי המקשה בסיפא [סיפא של הברייתא הטעתו למקשה להבין שהוא מדאורייתא].

שכך למדנו בסיפא של הברייתא: רבי יהודה אומר: משוך לא ימול, מפני שסכנה היא לו, שמא ייעשה כרות שפכה ולא יוכל להוליד. [4]

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: והלוא הרבה משוכים בערלתם מלו בימי בן כוזיבא, [5] והולידו אחר כך בנים ובנות.

ומפרשת הברייתא את מקור הדין שמשוך צריך שימול:

שנאמר בפרשת מילה שנאמרה לאברהם "המול ימול".

ובא כפל הלשון ללמד: אפילו מאה פעמים ימול, וכגון זה שנמשכה ערלתו אחר שנימול.

ואומר עוד הכתוב שם: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה "את בריתי הפר". ומיותר הוא, כדי לרבות את המשוך.

ומפרשת הגמרא תחילה את הברייתא, ואחר מכן שבה הגמרא לבאר את דעת המקשה:

מאי "ואומר"?

כלומר: למה הוצרך התנא של הברייתא להביא עוד פסוק ללמד על המשוך?

ומפרשינן: וכי תימא דהאי "המול ימול" לא לרבות את המשוך הוא בא, אלא לרבות ציצין המעכבים את המילה, [6] לכן תא שמע: "את בריתי הפר", לרבות את המשוך.

וכאן שבה הגמרא לפרש את סברת המקשה, שחיוב המשוך במילה הוא מדאורייתא:

הוא, המקשה סבר: מדקא נסיב לה הש"ס קרא, מכך שהברייתא מביאה את מקור ההלכה מן המקרא, הרי הלכה דאורייתא היא.

אבל, ולא היא!

אלא רק מדרבנן חייב המשוך למול שוב, ואילו קרא - אסמכתא בעלמא הוא.

השמועה הבאה מתבארת כלשונו השניה של רש"י, וכגירסתו.

לימא מסייע ליה לרב הונא, שאמר דבר תורה משוך אוכל בתרומה, מדברי הברייתא:

דתניא: טומטום [שהזכרות שלו מחופה בעור], אין אוכל בתרומה, שמא אם ייקרע ימצא שהוא זכר והרי הוא ערל. [7]

אבל נשיו ועבדיו אוכלין כנשי הערל ועבדיו.

משוך בערלתו, וכן מי שנולד כשהוא מהול, [8] הרי אלו אוכלים בתרומה [מכאן מסייעת הגמרא לדברי רב הונא, כדמפרש ואזיל].

אנדרוגינוס [מי שיש לו זכרות ונקבות] שהיה מהול הרי הוא אוכל בתרומה הואיל ואינו ערל. [9]

ואין אוכל האנדרוגינוס בקדשי קדשים, שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה, והרי אנדרוגינוס ספק אשה הוא. [10]

טומטום אינו אוכל לא בתרומה [ולקמן מפרשת הגמרא למה חזר ושנה התנא דין זה], ולא בקדשים, ואפילו לא בקדשים קלים ומטעם ערל.

קתני מיהת בברייתא: משוך, ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלין, והיינו שהמשוך אוכל בתרומה מן התורה, כדעת רב הונא [אבל מדרבנן אינו אוכל תרומה, וכמו שאמר רב הונא]. [11]

אמר מר בברייתא: טומטום אינו אוכל בתרומה מטעם ערל, אבל נשיו ועבדיו אוכלים.

ותמהינן: נשיו לטומטום - מנא ליה? [מנין לו לטומטום אשה] להאכילה בתרומה?!

אילימא דקדיש [קידש] אשה בת ישראל, והרי הוא מאכילה בתרומה משום דתניא: טומטום שקידש אשה קדושיו קדושין, ואף טומטום שנתקדש על ידי איש קדושיו של האיש קדושין? [12]

אי אפשר לפרש כן שיהא הטומטום מאכיל את אשתו בתרומה, כי:

אימר דאמר בברייתא, שקידושי הטומטום תופסין, הוא רק לחומרא, להצריכה גט קודם שתתקדש לאחר.

אבל לקולא - להאכיל את אשתו הזרה בתרומה - מי אמרינן!?

והרי טומטום ספק אשה הוא, ולחומרא צריכים אנו לומר שאין אשה מקדשת אשה! [13]

אמר אביי: הברייתא מדברת כשביציו של הטומטום ניכרות מבחוץ, שודאי זכר הוא, ויכול לקדש אשה, ולפיכך מאכיל הוא אותה בתרומה. [14]

רבא אמר לפרש הברייתא:

מאי "נשיו" שהטומטום מאכילם בתרומה? - "אמו" של הטומטום, שהיא בת ישראל הנישאת לכהן, שמת בעלה.

והרי היא אוכלת בתרומה בשביל בן טומטום שיש לה מבעלה הכהן, וכמו שאמרה תורה "ויליד ביתו, הם יאכלו בלחמו", וקרינן ביה "יאכילו" בלחמו, ללמד על זרע שיש לבת ישראל מכהן, שהוא מאכילה בתרומה. [15]

ותמהינן: אמו?! הרי פשיטא שיאכילנה הטומטום! [16]

ומפרשינן: מהו דתימא: הואיל ואמר הכתוב: "ויליד" ביתו הם יאכלו בלחמו, אם כן: בן שהוא מוליד [ראוי להוליד] וקרינן ביה "יליד" אכן מאכיל הוא את אמו, אבל בן שאינו מוליד, ולא קרינן ביה "יליד", הייתי אומר שאינו מאכיל.

קא משמע לן. [17]

תא שמע להקשות על פירושו של רבא בברייתא, מן הסיפא:

טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.

בשלמא לאביי, המפרש את הרישא של הברייתא שלמדנו: טומטום אין אוכל בתרומה נשיו ועבדיו יאכלו, שמדובר בה בטומטום שביציו ניכרות מבחוץ, הרי ניחא שחזר ואמר התנא: טומטום אין אוכל בתרומה.

כי תנא רישא: טומטום שביציו מבחוץ, שהוא ערל ודאי.

וקתני סיפא: טומטום סתם, שהוא ספק ערל.

אלא לרבא, המפרש אף את הרישא של הברייתא בסתם טומטום, אם כן טומטום דסיפא למה לי להשמיענו שאינו אוכל בתרומה, הרי כבר נתבאר זה ברישא?!

ומשנינן: מאי "טומטום" אינו אוכל, דקתני בסיפא של הברייתא: ערל. [18]

ותמהינן: למה צריך התנא לומר שהערל אינו אוכל בתרומה וקדשים?

הרי השתא, ספק ערל לא אכיל בתרומה, כמבואר ברישא, ואם כן, היתכן שודאי ערל אכיל בתרומה!?

ומפרשינן: "מה טעם" קאמר התנא של הברייתא:

מה טעם טומטום שאין ביציו ניכרות מבחוץ אינו אוכל בתרומה, מפני שספק ערל הוא, וערל אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.

לימא כתנאי, האם נאמר שתנאים נחלקו בדבר, האם המשוך חייב למול מן התורה, או אינו צריך למול אלא מדרבנן, וכדברי רב הונא:

דתניא: משוך, [19] וגר שנתגייר כשהוא מהול וצריך להטיף ממנו דם ברית [20], וקטן שעבר זמנו [21], ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות [עורות ערלה זו על גבי זו] [22], אף אלו אינן נימולין אלא ביום כמילה גמורה שאינה אלא ביום.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: תינוק הנימול בזמנו [ביום השמיני] -

הערות

[1] רש"י. וכתב המאירי: ואחר שלא היתה רוח צפונית מנשבת, לא היתה חמה שולטת ואין המילה מתרפאת יפה. ומבואר מדבריו, שלרפואת המילה אין צריך אלא את החמה, ואין הרוח הצפונית אלא סיבה לחמה. ולשון רש"י משמע, שזה וזה מועילים לו; ומדברי המהרש"ל על דברי רש"י בהמשך הענין, נראה שהוא מפרש בדעתו, שעיקר הרפואה היא על ידי רוח צפונית, אלא שהיא אינה נושבת אלא כשהחמה זורחת; וראה עוד במהרש"א חידושי אגדות מה שכתב על דברי התוספות בד"ה דלא.

[2] רש"י. התוספות ועוד ראשונים תמהו על רש"י, כיון שעוון העגל כבר נמחל להם; וכתב על זה המאירי: ואף על גב שכבר נמחל, "ציצין" נשארו בו, והיו מעכבין. ולדעת התוספות והראשונים [והזכיר זה גם המאירי], נזופין היו על מעשה המרגלים, ואף שלשון הברייתא הוא: "כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית", לאו דוקא [ריטב"א, ומהרש"א במהדורא בתרא]. והוסיף הריטב"א: בין למאן דאמר משום חולשא דאורחא, בין למאן דאמר משום רוח צפונית, לא היה זה אלא לאחר השנה השניה כשהוקם המשכן והוקמו הדגלים, ואז היו נוסעים וחונים, והוה להו חולשא דאורחא ואיבדור ענני כבוד. אבל קודם לכן, הילודים במדבר מולים היו, וכשקיבלו ישראל את התורה [בחודש השלישי לצאתם מממצרים] לא היה בהם ערל.

[3] רש"י. כתב המהרש"ל בחכמת שלמה לפרש כוונת רש"י: רוח צפונית אינה מנשבת אלא אם כן חמה זורחת. ומדבריו אלו יש ללמוד שהמהרש"ל מבין בדעת רש"י, שעיקר הריפוי הוא על ידי רוח צפונית, ואין החמה נצרכת לרפואת המילה, [וראה הערה לעיל בשם המאירי והמהרש"א]. והתוספות ותוספות הרא"ש הביאו ספרי, שלא עשו פסח במדבר אלא בשנה השניה לצאתם ממצרים; וביארו, שבודאי לא היו נמנעים במזיד מלעשות פסח, אלא שאותם פסחים לא היו כתיקונם. ומשום שבניהם ילודי המדבר לא נמולו כמבואר בסוגיא כאן, והם עשו את הפסח אף שלא נימולו בניהם, שהרי מבואר בגמרא לעיל עא א דערלת הבנים שלא בזמנה ודאי אינה מעכבת, הואיל וכתיב: "המול לו כל זכר" אמר רחמנא "ואז יקרב לעשותו", והוא הדין אם היה אנוס [וכמבואר בהמשך הסוגיא דלעיל, מהרש"א] ; אלא ש"אע"ג שאינה מעכבת, מכל מקום לא היה ממש כתיקונו", [לשון תוספות הרא"ש, והמהרש"א במהדורא בתרא נראה שהבין דברי התוספות באופן אחר; ושנה שניה שאני, כיון שלפי כל תירוצי הגמרא בתחילת השנה השניה בניסן היו עדיין יכולים למול, וכמבואר בהערה לעיל, ריטב"א; ובמהרש"א במהדורא בתרא הקשה מזה על שיטת רש"י הסובר שנזופין היו ממעשה העגל שהיה בשנה ראשונה]. והעירו אחרונים, כי לפי דברי התוספות: מי שיש לו בן שעדיין לא הגיע זמנו למול - לפי הצד שערלה שלא בזמנה מעכבת - ועשה אביו פסח, כיון שלא נתחייב עדיין למול, ובעינן "המול לו כל זכר", הרי שמכל מקום, אין הפסח שעשה "פסח כתיקונו", והוא חידוש. ודעת התוספות בקדושין לז ב, שלא עשו פסח כלל מפני שהיו רובם של ישראל ערלים; והריטב"א כאן כתב, שרק הערלים לא עשו פסח, אבל המולים עשו פסח אף שהיו להם בנים שלא מלו, כי הואיל ואנוסים היו אין מילת הזכרים מעכבת. והרמב"ן בחומש פרשת בהעלותך [ט ב] כתב, שלא עשו פסח כלל, מפני שנולדו להם בנים וקנו עבדים, ולא היו יכולים למול אותם מהטעם המבואר בסוגייתנו [וראה עוד שם]. ובביאור שיטת הרמב"ן, שהיו הבנים והעבדים מעכבים אותם אף שהיו אנוסים, ראה מה שכתב בערוך לנר כאן, ובכל מה שהביא שם.

[4] ראה לקמן בהערה בביאור שיטת רבי יהודה.

[5] שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר, וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם, ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה, רש"י.

[6] כלומר: ציצין המעכבין את המילה עצמה ולא את הפריעה שהיא נלמדת לעיל ממקרא ביהושע, כמבואר בגמרא לעיל עא ב ובדברי רבינו תם בתוספות שם; ומה הן ציצין, כבר נתבאר במשנה שהובאה שם ובדברי הגמרא, ונכונים הדברים בין לענין עור הערלה ובין לענין קרום הפריעה.

[7] כן פירש רש"י, ובהמשך הסוגיא יתבאר, שנחלקו אמוראים בדבר, אם הברייתא עוסקת בטומטום שהוא ספק זכר, או בטומטום שביציו ניכרות מבחוץ, וודאי זכר הוא.

[8] לעיל עא א נזכרה בגמרא מחלוקת תנאים בקטן שנולד כשהוא מהול, אם צריך להטיף ממנו דם ברית; ועוד נתבאר שם, שלמאן דאמר: צריך להטיף ממנו דם ברית, הרי הוא אסור בפסח מטעם ערל, ומשמע ודאי שהוא הדין לתרומה. והקשה הקרן אורה, כי משמע לו שברייתא זו היא אף כמאן דאמר צריך להטיף ממנו דם ברית, ואם כן למה יאכלו בתרומה?! וראה מה שביאר שם.

[9] כתב רש"י: שהרי בין אם איש הוא ובין אם אשה היא ובין אם בריה בפני עצמה היא, הרי זרעו של כהן הוא.

[10] כגון חטאת ואשם ושיירי מנחות שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה, רש"י.

[11] בספרים שלפנינו כתוב: מיתיבי מברייתא זו לרב הונא, ולא לימא מסייע ליה לרב הונא, והיינו - לפי הבנת רש"י - שברייתא זו סוברת: משוך אוכל בתרומה אפילו מדרבנן, ומשום שאינו צריך לימול אפילו מדרבנן, וקשיא לרב הונא שאמר: משוך צריך שימול מדרבנן ואסור בתרומה מדרבנן. ואף רש"י הביא גירסא זו, והקשה עליה, שהרי לקמן מביאה הגמרא מחלוקת אם משוך צריך שימול מן התורה או מדרבנן; ומוכח שליכא מאן דמכשיר לגמרי, ואיך נאמר שברייתא זו סוברת משוך אין צריך שימול, ומותר בתרומה. ואולם התוספות ביארו, שלדעת הברייתא דפרכינן מינה, אף שהמשוך צריך לימול מדרבנן [וכדברי רש"י, שלא נחלק אדם מעולם לומר שאין המשוך צריך לימול כלל], מכל מקום, אינו אסור בתרומה, כי לא עשאוהו כערל דרבנן, ותיובתא דרב הונא, שאמר אף בתרומה אסור, כדמשמע מלשונו.

[12] נפקא מינה במה שאמרו: טומטום שנתקדש קדושיו קדושין, לענין שיהא מי שקידש אסור באחותו ואמו של הטומטום, כי שמא אשה היא ואסורה אחותו משום אחות אשה, ואמו משום חמותו, רש"י. ובספר "אהל דוד" הוסיף נפקא מינה לטומטום עצמו, כשאביו כהן ונתקדש הטומטום לזר, והועילו הקדושין לאסור את הטומטום בתרומה, מספק שמא נקבה היא וחלו הקדושין לפוסלה מתרומת בית אביה.

[13] הקשה בערוך לנר: הרי משכחת לה בטומטום שקידש בת כהן, שאם אינו זכר ואין קדושיו קדושין, הרי היא אוכלת מכח אביה, ואם זכר הוא הרי היא אוכלת מכחו, וקא משמע לן שהטומטום מאכיל אם הוא זכר, אף על פי שהוא ערל ואינו אוכל, ואין אומרים "כל האוכל מאכיל, שאינו אוכל אינו מאכיל" [וכפי שסברה הגמרא מתחילה לומר בתחילת פרק אלמנה] ? וראה מה שיישב שם. ונראה מדברי הערוך לנר שהוא סובר: בת כהן שנישאת לכהן ואין הכהן יכול להאכילה בתרומה מטעם "כל האוכל מאכיל וכל שאינו אוכל אינו מאכיל", הרי זו לא תאכל בתרומה מכח אביה, וחידוש הוא.

[14] כתבו התוספות בטעם הדבר שטומטום מאכיל את אשתו אף על פי שאינו ראוי לביאה, משום דראוי לקרוע, שאם לא כן, כיון שאינו ראוי לביאה אין חופתו חופה, וכמבואר במשנה שהובאה לעיל נז ב, שהנושא אשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שאינה ראויה לביאה אינו מאכילה בתרומה, ומשום שכל חופה שאינה ראויה לביאה אינה חופה. ודברי התוספות אינם מוסכמים ביסוד שלמדו מן המשנה שם, וראה שם ברשב"א שהוא חולק על יסוד זה, וראה בהערות שם.

[15] ומה שאמר "נשיו" בלשון רבים, מפני שהוא מאכיל אמהות רבות, כגון אמו ואם אביו ואם אבי אביו, כשהיו בנות ישראל ונשואות לכהנים ומתו בעליהן ואין להן זרע אלא את הטומטום הזה, שהוא מאכיל את כולן כאחד, וכן למעלה עד לעולם.

[16] מבואר מן הסוגיא שלפי אביי המפרש "נשיו" כפשוטו, לא קשיא לגמרא: פשיטא, ונתקשו אחרונים בדבר. כי אם משמיעתנו הברייתא שאין אומרים: "כל האוכל מאכיל כל שאינו אוכל אינו מאכיל", וכפי שנקט בפשיטות בערוך לנר; אם כן אף לרבא יש לומר כן, כי אם אכן הינו אומרים "כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל", הרי שאף את אמו לא היה מאכיל, כמבואר בהדיא בתחילת פרק אלמנה; ועוד הקשה על זה הערוך לנר: חידוש זה אין מקומו להשמיענו בטומטום, אלא בערל, וכפי שאכן משמיענו דין זה התנא של משנתנו. ולפיכך פירש הערוך לנר, שחידוש הברייתא הוא, שלא נאמר: הואיל ואין הטומטום ראוי לביאה, אין חופתו חופה ואינו מאכיל בתרומה, [ועל פי זה תירץ בערוך לנר את קושייתו שנזכרה בהערה לעיל, ודבריו צריכים תלמוד]. ואולם לשיטות הראשונים החולקים על יסודם של התוספות, וכפי שנתבאר בהערה לעיל, עדיין צריך ביאור, מאי קא משמע לן?! וכן צריך ביאור מאי קא משמע לן: נשיו ו"עבדיו" אוכלים.

[17] לדעת רבא יש לומר, כי אף מה שאמרו בברייתא: "עבדיו" חידוש הוא מטעם "יליד", וכעין שאמרו לעיל סז א, שהעובר אינו מאכיל את עבדיו הואיל ואמרה תורה "יליד", ומשמע ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל את עבדיו. ואולם בתוספות שם נתבאר, שנחלקו בזה אמוראים בגמרא אם יש ללמוד דרשה זו אף לגבי עבדים שאין אכילתם בתרומה מכח פסוק זה, ראה שם בד"ה למאי.

[18] פירוש: כי לשון "טומטום" הוא לשון אטימה וסתימה, וכעין שפירש רש"י ביומא לט א, מה שאמרו: עבירה "מטמטמת" לבו של אדם: "אוטמת וסותמת מכל חכמה", ואף זה הוא לשון "ערלה", וכמו שכתב רש"י [ויקרא י טז] על הפסוק: ומלתם את "ערלת" לבבכם: אוטם לבבכם וכסויו.

[19] בספרים שלפנינו כתוב: משוך וקטן שנולד כשהוא מהול, והרש"ל מחק: "וקטן שנולד כשהוא מהול" וראה הטעם בדבריו ב"חכמת שלמה".

[20] כתב הרש"ש: בגר שצריך מילה גמורה, לא נחלק רבי אלעזר שיהיה נימול בלילה, כיון שהמילה היא מעיקר דין גירות ואין גירות אלא ביום, מה שאין כן כשנתגייר כשהוא מהול, אינו אלא למצוה בעלמא, ראה שם.

[21] לשון המאירי הוא: שלא תאמר: אין הענין ביום אלא שיעבור עליו ליל שמיני קודם מילה, הא משהגיע לשמיני, אפילו בלילה.

[22] ראה מה שכתב הרש"ש בזה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: משום שלא נשיב להו [נשבה להם] רוח צפונית, וכיון שהיה מזג האויר חם מדי עלול היה לגרום לסיבוך במילה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? איבעית אימא [אם תרצה אמור]: משום שנזופים הוו [היו] אחר חטא המרגלים, ולא היו ראויים לרוח נוחה זו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: כדי שלא נבדור [יתפזרו] ענני הכבוד שהיו על המשכן.

אמר רב פפא: הלכך [על כן] מכאן נלמד כי יומא דעיבא [יום מעונן] ויומא דשותא [ויום של רוח דרומית] שהיא הקשה שבין הרוחות — לא מהלינן ביה [אין אנו מלים בו], ולא מסוכרינן ביה [ואין אנו מקיזים בו דם], משום שהדבר מסוכן. ומעירים: והאידנא דדשו בה [ובזמננו שכבר התרגלו בכך] רבים ואינם מקפידים, אפשר לומר על כך "שומר פתאים ה'" (תהלים קטז, ה), שלא ייגרם נזק על ידי כך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנאמר: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" (שמות יב, כט). ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד], איך אפשר ללמוד כן מפסוק זה, מה הקשר בין הדברים, והרי פסוק זה נאמר ביציאת מצרים? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שעת רצון — מילתא היא [דבר הוא], שכיון שהיתה פעם עת רצון בחצות — נמשכה עת רצון כעין זו באותה שעה כל הארבעים שנה ששהו במדבר.

א אמר רב הונא: דבר תורה, משוך כלומר, מי שהיה נימול ואחר כך נמשכה ערלתו מאליה, או משך הוא את ערלתו שתכסה את אברו — אוכל בתרומה, כי הוא נחשב לנימול, ואולם מדבריהם (של חכמים) גזרו עליו שימול שנית, מפני שנראה כערל.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: משוך צריך שימול! ומשיבים: הכוונה היא מדרבנן [מדברי סופרים]. ותוהים: ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה מה הקשה אותה] הא [הרי] לשון "צריך" קתני [שנה] ואילו היה הדבר חובה מן התורה היה אומר "חייב"!

ומסבירים: קטעי בסיפא [טעה בגלל סופה] של אותה ברייתא, שנאמר בה, ר' יהודה אומר: לא ימול, מפני שסכנה היא לו. אמרו לו: והלא הרבה שהיו משוכים ומלו בימי בן כוזיבא (בר כוכבא) והולידו בנים ובנות, שנאמר: "המול ימול" (בראשית יז, יג), וכפל הלשון בא ללמד: אפילו מאה פעמים, ואומר: "את בריתי הפר" (שם יד) — לרבות את המשוך.

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "ואומר", כלומר, מדוע צריך להביא ראיה נוספת לאותו דבר — מטעם זה? וכי תימא [ואם תאמר]: האי [זה הכתוב] "המול ימול" בא רק לרבות ציצין (פיסות בשר קטנות) המעכבים את המילה שצריך לחזור ולמולם — תא שמע [בוא ושמע]: "את בריתי הפר" — לרבות את המשוך, לרבות את זה שעשה מעשה והפר בכך את הברית בזה שמשך את ערלתו.

והוא, המקשה שהקשה מראש הברייתא, סבר: מדקא נסיב לה תלמודא קרא [מכיון שמביא בסוף הברייתא לימוד מן הכתוב] — משמע כי ההלכה דאורייתא [מן התורה] היא. ובאמת, לא היא, לא כן, והדבר הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים] וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב הוא רק סמך בלבד] ולא מקור ההלכה.

מיתיבי ממקור אחר: כהן טומטום שאין ניכר בו אם הוא זכר או נקיבה — אין אוכל בתרומה, אבל נשיו ועבדיו אוכלין בתרומה. כהן משוך, וכן מי שנולד כשהוא מהול — הרי אלו אוכלים. אנדרוגינוס שיש לו אברי מין של זכר ונקבה ונימול — אוכל בתרומה, שהרי כהן הוא, ובין שהוא זכר בין שהוא נקיבה זכאי בתרומה, ואין אוכל בקדשים כזכרי כהונה, שמא אינו זכר. טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים שמא הוא זכר וכיון שאין זכרותו ניכרת אי אפשר למולו, והרי הוא ערל.

קתני מיהת [על כל פנים שנה] שמשוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין בתרומה, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

אמר מר [החכם]: טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלים. ותוהים: נשיו לטומטום מנא ליה [מניין לו], שהרי אין לו אבר זכרות כלל ואיך יכול לשאת אשה? אילימא דקדיש [אם תאמר שרק קידש אשה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: טומטום שקידש — לפי שהוא ספק זכר קדושיו קדושין, וכך אם נתקדש על ידי גבר — קדושיו קדושין שהרי הוא גם ספק נקיבה — אולם

אימר דאמר לחומרא [אמור שאמר זאת להחמיר] שאנחנו חוששים שמא זכר הוא ואינו נפטר אלא בגט, אבל לקולא מי אמרינן [להקל, להאכיל אשתו בתרומה, האם אנחנו אומרים כן]? והלא ספק אשה הוא, ואין אשה מקדשת אשה?

אמר אביי: אמנם הכוונה לטומטום שזכרותו אינה נראית, אלא שמדובר כאן כשביציו ניכרות מבחוץ, ומשום כך יודעים בו שזכר הוא, ויכול לקדש אשה, אף שאינו יכול לבוא עליה.

רבא אמר: מאי [מה פירוש] "נשיו" — הכוונה היא לאמו שמת בעלה הכהן, שהיא אוכלת בשבילו בתרומה. ותוהים: אמו, פשיטא [פשוט], מובן מאליו שהיא אוכלת בגללו, שהרי הוא זרעה מן הכהן, בין אם הוא זכר בין אם הוא נקיבה! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי מי שמוליד — מאכיל, ומי שאין מוליד — אינו מאכיל, וטומטום שאינו יכול להוליד אינו מאכיל את אמו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים, בשלמא [נניח] לשיטת אביי תנא רישא [שנה בתחילת הברייתא] טומטום שהוא ערל ודאי כשביציו מבחוץ שאינו אוכל, וקתני סיפא [ושנה בסוף] ספק ערל, שהרי הטומטום הזה כשהוא מכוסה לגמרי ספק ערל הוא.

אלא לרבא טומטום דסיפא [שבסופה] למה לי לחזור ולדבר בו? הרי כבר הוזכר בתחילה! ומשיבים: מאי [מה הוא] טומטום שאמרנו — ערל, כלומר, שברור לנו שהוא ערל.

ושואלים: השתא [עכשיו] הרי ספק ערל לא אכיל [אינו אוכל], שהוא טומטום האמור בתחילה — ודאי ערל אכיל [אוכל]?! ומשיבים: בסגנון מה טעם קאמר [אמר], וכך יש להבין: מה טעם טומטום אינו אוכל בתרומה — מפני שספק ערל הוא, וערל אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שיש מחלוקת תנאים] בשאלה אם משוך נחשב כערל מדין תורה. ששנינו בתוספתא: משוך, וכן מי שנולד כשהוא מהול, וגר שנתגייר כשהוא מהול כבר, וקטן שעבר זמנו ולא נימול, ושאר כל הנימולים, ומסבירים: לאיתויי [להביא, להוסיף] על ידי ביטוי זה מי שיש לו שתי ערלות, שני עורות ערלה, שצריך להסיר את שניהם — כל אלה אינן נימולין אלא ביום. ר' אלעזר בר שמעון אומר: אם היו נימולים בזמנו, ביום השמיני —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you wish, say instead that it was because the north wind did not blow for them, and the hot weather was likely to lead to medical complications following the procedure. As it is taught in a baraita: All those forty years that the Jewish people were in the wilderness, the north wind did not blow for them.

The Gemara asks: What is the reason that this wholesome wind did not blow all those years? If you wish, say it was because they were under censure following the sin of the spies and were therefore undeserving of this salutary wind. And if you wish, say instead that it was so that the clouds of glory covering the Tabernacle should not disperse.

Rav Pappa said: Therefore, learn from here that on a cloudy day or on a day that a south wind [shuta] blows, we may neither circumcise nor let blood [mesokhrinan], owing to the danger involved. But nowadays, when many are accustomed to ignoring these safeguards, the verse “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:6) is applied, and it is assumed that they will come to no harm.

The Sages taught in a baraita: All those forty years that the Jewish people were in the wilderness there was not a day in which the north wind did not blow at midnight, as it is stated: “And it came to pass at midnight, that the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt” (Exodus 12:29). The Gemara asks: What is the biblical derivation? How is it derived from this verse that speaks of the exodus from Egypt that a north wind blew at midnight during the forty years that the Jewish people wandered in the wilderness? The Gemara answers: This comes to teach us that a time of favor is a significant matter. Since midnight had once been a time of divine favor at the beginning of the exodus from Egypt, it continued to be a time of favor throughout the forty years that the Jewish people sojourned in the wilderness.

§ Rav Huna said: By Torah law, if one had been circumcised, but subsequently the residual foreskin was drawn forward by itself or manually so that it covered the corona, he may partake of teruma, as he is considered circumcised. However, from the words of the Sages, they decreed that he must be circumcised again because he looks as if he were uncircumcised.

The Gemara raises an objection based on the following baraita: One whose residual foreskin was drawn forward so that it covers the corona requires a second circumcision, indicating that he is not considered circumcised. The Gemara explains: This requirement is by rabbinic law, and by Torah law he is considered circumcised. The Gemara asks: And the amora who asked this question, why did he ask it in the first place? The baraita merely teaches that such an individual requires circumcision, and does not indicate that it is a Torah obligation.

The Gemara explains: The amora who raised the question erred due to the latter clause of that same baraita, which states: Rabbi Yehuda says: He should not be circumcised because it would be dangerous for him to do so. His colleagues said to him: But weren’t there many who had drawn their residual foreskins forward and subsequently were circumcised a second time in the days of ben Koziva, otherwise known as bar Kokheva, and they fathered sons and daughters. Such re-circumcision is necessary, as it is stated: “He must surely be circumcised [himmol yimmol]” (Genesis 17:13), the double verb form indicating: Even one hundred times. And furthermore, it says: “He has broken My covenant” (Genesis 17:14), which comes to include one whose foreskin was drawn forward.

The Gemara comments: What is the meaning of: And furthermore, it says? Why was it necessary to cite two verses in support of the same halakha? The Gemara answers: The additional verse is necessary, lest you say that this first verse: “He shall surely be circumcised,” comes only to include the shreds of flesh that invalidate the circumcision if they are not cut and to indicate that they must be removed. If so, come and hear a second verse: “He has broken My covenant,” which comes to include one whose foreskin was drawn forward.

Now he, the amora who raised an objection based on the first part of the baraita, thought that since at the end of the baraita the tanna brings a derivation from a verse, this halakha must be by Torah law. But in fact that is not so. It is only by rabbinic law, and the verse quoted is a mere support but not the source of the halakha.

The Gemara raises an objection from a different source: A priest who is a tumtum may not partake of teruma, but his wives and slaves may partake of it. A priest who had been circumcised, but subsequently the residual foreskin was drawn forward, and similarly one who was born circumcised, i.e., without a foreskin, may partake of teruma. A priest who is a hermaphrodite [androginos], possessing both male and female genitals, and was circumcised may partake of teruma, as whether he is male or female he is entitled to eat teruma, but he may not partake of sacrificial food, which is permitted only to male priests, as he might not be a male. A priest who is a tumtum may not partake of teruma or sacrificial food, as he might be a male, and since his member is hidden he cannot be circumcised.

In any event, this baraita teaches that a priest whose foreskin was drawn forward and one who was born circumcised may partake of teruma. This would seem to be a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna that a priest whose foreskin was drawn forward may not eat teruma at least by rabbinic law. The Gemara concludes: This is in fact a conclusive refutation of his opinion.

The Master said above in the baraita: A priest who is a tumtum may not partake of teruma, but his wives [nashav] and slaves may partake of it. The Gemara is puzzled by this teaching: From where does a tumtum have wives? If he does not have a visible male organ, how can he marry a woman? If we say that he merely betrothed a woman, as it is taught in another baraita: If a tumtum betrothed a woman his betrothal is considered a valid betrothal, as he might be a male, and similarly if he was betrothed by a man, his betrothal is deemed a valid betrothal as he might be a female, there is a difficulty.

One could say that the tanna said that the betrothal of a tumtum is valid only as a stringency, i.e., out of concern that he might be a male, and therefore the woman cannot leave without a proper bill of divorce. But should we say that his betrothal is valid also as a leniency, to allow his wife to eat teruma? There is an uncertainty here that perhaps he is a woman, and one woman cannot betroth another woman.

Abaye said: The tanna is referring to a tumtum whose male organ is hidden, but he is speaking of a situation where his testicles are visible externally. Since it is evident that he is a male, he can betroth a woman even though he cannot have relations with her.

Rava said a different answer: What is meant here by the word nashav, which was translated earlier as his wives, but which can also be understood as his women? It refers here to the priest’s mother, who, after her husband the priest has passed away, may continue to eat teruma by virtue of her son. The Gemara questions this interpretation of the baraita: His mother? It is obvious that she may eat teruma on his account, as he is her offspring by a priest. The Gemara explains: This statement is nevertheless necessary, lest you say that only if the priest is capable of having children does he enable his mother to eat teruma, but if he is incapable of having children he does not enable his mother to eat teruma, and therefore a tumtum, who cannot have children, should not enable his mother to eat teruma. Therefore, the tanna teaches us that this is not so, as a woman may eat teruma by virtue of the child she bore a priest, even if that child is incapable of having children.

Come and hear a proof in support of Abaye’s opinion from that which is taught in the latter part of the baraita: A priest who is a tumtum may not partake of teruma or sacrificial food. There is a difficulty here, as the halakha that a tumtum may not partake of teruma was already taught in the first part of the baraita. Granted, according to Abaye, the tanna teaches in the first clause of the baraita the halakha governing a tumtum who is definitely uncircumcised, i.e., one whose testicles are visible externally, so that he is definitely male but cannot undergo circumcision because his member itself is hidden. And then he teaches in the latter clause of the baraita the halakha governing a tumtum about whom there is uncertainty as to whether he is uncircumcised, i.e., one whose genitalia are completely hidden, so that he might not even be a male.

But according to Rava, why do I need the repetition of the halakha governing a tumtum in the latter clause? The tanna already stated this halakha in the first part of the baraita. The Gemara answers: What is this tumtum referred to in the latter clause? It is a man who is definitely uncircumcised.

The Gemara asks: Now, if a tumtum, about whom there is uncertainty as to whether he is uncircumcised, may not partake of teruma, as stated in the first clause of the baraita, can it be supposed that a man who is definitely uncircumcised may eat teruma, so that it was necessary for the baraita to teach in the latter clause that he may not do so? The Gemara answers: He is saying: What is the reason. The baraita should be understood as follows: What is the reason that a tumtum may not partake of teruma? It is because there is uncertainty as to whether he is uncircumcised, and an uncircumcised priest may not partake of teruma or sacrificial food.

The Gemara suggests: Let us say that this amoraic dispute as to whether or not one who had been circumcised but his residual foreskin was drawn forward is considered uncircumcised by Torah law is parallel to the following dispute between tanna’im. As it is taught in the Tosefta (Shabbat 16:7): One whose foreskin was drawn forward, and similarly, one who was born circumcised, and a convert who converted when he was already circumcised, and a child whose appropriate time for circumcision already passed and he was still uncircumcised, and all others who require circumcision, which, as the Gemara parenthetically adds, comes to include one who has two foreskins, both of which must be removed, may be circumcised only during the day. Rabbi Elazar bar Shimon says: If the circumcision is performed at its appropriate time, i.e., on the eighth day,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופי' נזופין היו. מדיבת מרגלים שלא נתנה למחילה. אבל רש"י ז"ל פי' ממעשה העגל ואינו נכון שהרי נמחל והשרה שכינתו בתוכם לאחר מיכן וצוה על המשכן ועוד שהרי בשנה שניה עשו פסח ואי אפשר שלא היו להם ערלים הרבה שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו ואיפשר שהיו מיעוט ולא עשו פסח ולפי שכבר היו מוזהרים ממצרים כל ערל לא יאכל בו לא באו לישאל למה נגרע ולשון ראשון הגון.

משום דנזופין היו. פירש רש"י משום מעשה העגל. ואיכ למידק שהרי נמחל אותו עון והשרה שכינתו בתוכם לאחר מכן וצוה על המשכן (כ"ה בתוס' ד"ה נזופין), והנכון שנזיפתן היתה מדבת מרגלים שלא נתנה למחילה, וכדאמרינן בעלמא (תענית ל, ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וכו' (דברים ב, טז) ודרשינן אלי היה הדבור מלמד שעד כאן לא היה הדבור אליו.

הגרש"י ז"ל (בד"ה קתני בלישנא אחרינא) תניא דמסייע ליה טומטום אינו אוכל. ולא גרסינן מתיבי דהא לכ"ע מיהא משמע דסבירא להו דמשוך אינו אוכל או מדאורייתא או מדרבנן, אלא דפליגי אי מדאורייתא או מדרבנן כדמשמע בסמוך וכדאמרינן מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן וכמו שכתב רש"י ז"ל. ועוד דלישנא דרב הונא ודאי הכי מכרע מדקאמר משוך אוכל בתרומה, דאלמא דחדושו של רב הונא אינו אלא שהוא אוכל בתרומה דבר תורה, מדלא קאמר משוך אף על פי שהוא אוכל דבר תורה מדבריהם גזרו.

אי בעית אימא דלא נשיב להו רוח צפונית פי' לאו דלא נשיב כלל דא"כ אין העול' מתקיים כדאיתא בבבא בתרא בסמוך אמרי' שנשבה בחצי הלילה אלא לומר שלא נשבה ביום לבדה כמנהגה אלא עם שאר הרוחות:

אי בעית אימא משום דניזופין הוו פרש"י ז"ל מפני עון העגל והקשו בתוס' שהרי נמחל אותו עון והשרה שכינתו בתוכם לאחר מיכן וצוה על המשכן לפי' פי' כי נזיפתן היה מפני דבת המרגלי' בשנה השני' לאחר שהוקם המשכן וכל מ' שנים לאו דוקא והכי אמרי' בעלמא כי מאותה שעה ואילך לא היה הדבו' עם משה מפני שהיו נזופין ומ"מ בין למ"ד משום חולשות דאורחא בין למ"ד משום רוח צפוני' לא היה זה אלא לאח' השנ' השני' כשהוק' המשכן והוקמו הדגלי' ואז היו נוסעי' וחונים והוה להו חולש' דאורחא:

ואיבדור ענני כבוד אבל קודם לכן הילודי' במדבר מולים היו וכשקבלו ישראל את התור' לא היה בהם ערל ומה שאמ' בהגדה על מי מנה עפר יעקב שראה בלעם המדבר מלא ערלות של ישראל ואמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המכוסה בעפר הארץ ומכאן התקינו לכסות הערלה עם הדם בעפר וכדאית' בפרקי ר' אליעזר יש לפרש כי הערלות היו מאותם שמלו קודם השנה השנית ומיהו ק"ל דשמעי' מה שאמרו בהגדה ר' ישמעאל אומ' וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נמולי' היו שלא כתקון והיו כורתי' את המילה ולא היו פורעי' ולכך הכתו' אומ' לא מלו וכשב' לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וכו' :

אלמא סבר ליה שכלם מלו במדבר אלא שלא פרעו את המיל' עד שבא יהושע ונצטוה בכך. ואין שיטת הגמרא שלנו אלא דלא מהול כלל משום חולשא דאורתא או משום דנזופי' היו והרבה מדרשות יש שחולקי' על התלמוד ואגמ' דילן סמכי' ואפשר שהמדרש שאמרו בבלעם אזיל בשטית' דאידך מדרש ולפי שיטתנו כל ישראל עשו את הפסח בשנה השנית שלא הוה בניהם ערל אבל מכאן ואילך לא עשו פסח הערלים אבל המולי' עשו פסח ואעפ"י שהיו בזכריו ערלים הק"ל דערלות זכריו באונס מעכבת בו כדאית' לעיל:

ויש שואלים היאך אכלו בשר במדבר אותם שהיו ערלי' דהא בשר תאוה נאסר לדור המדבר ושלמי' אסור לערל ואינה שאלה דדילמא אה"נ שלא אכלו בשר ומיהו היה להם לאכול בשר חיה ועוף שאינן קרבין שלא נאסר בשר תאוה אלא בראוי לבא אל אהל מועד וכדאית' בפ"ק דחולין (דף ט"ז ע"א)

דלא ליבדור ענני כבוד פי' לאו משום דתקיף אלא מתוך שנוח' היא ויפה נבלע' בענני כבוד ומתפזרים ומאיר העולם ויש שואלים וכי לא היה הב"ה יכול להשיב רוח צפונית ולא ליבדור ענני כבוד וכשם שלא נצחה הרוח עשן המערכה וי"ל שלא היה רוצה הב"ה לעשות נס זה שלא לצורך כיון דדינא דאוריתא דמילה דספ' סכנה אפשר לשהות' וכ"ש כי לאחר שהיו נזופי' לא היו ראוים לעשות עמהם נס זה:

שומר פתאי' ה' ולפום האי טעמא מאן דלא בעי לממהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה' מהר"ם. וה"ה שהיה ראוי שלא לימול בשבת ושהוא יום מעונן:

אמר רב הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומ' פי' משוך שהיה מהול ואח"כ נמשכה ערלתו או בידים או ע"י חולי עד שכסתה את הערלה כלומר את העטרה. ונראה כאלו אינו מהול גרש"י זכרונו לברכה תניא דמסייע ליה וכו' ופירוש הוא זכרונו לברכה דסייעתא מדקתני משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלי' ורצה לומר שאכלו מן התורה דאלו מדרבנן דכ"ע לא אכיל וכדאיתא לקמן בשמעתין. ורב הונא היינו עקר חדושיה דמדבר תורה אוכל בתרומה ועל הא אצטריך לסיועי' והכי מוכח לישנא דכב הונא דאי לא הל"ל אמר רב הונא אעפ"י שאמרו משוך אוכל בתרומה דבר תורה מדבריהם גזרו עליו זו שיטת רש"י ז"ל ונכונה היא לפום גרסתו. אבל אנו מצאנו ברוב הנסחאות מתיבי טומטום אינו אוכל עד קתני מיהת ערל ונולד כשהוא מהול אוכלי' ותיובת' דרב הונא תיובת' ומיהו ק"ל להאי נסחא מאי תיובת' דהא איכא ברית' לעיל כרב הונא דקתני משוך צריך שימול ועוד היכי אמרינן לקמן משוך דרבנן וי"ל דאנן נמי מודי' דצריך שימול מדרבנן מפני שנר' כערל אלא דס"ל דא"ה אין זו מעכב באכילת תרומה ואפי' מדבריהם והיינו דאותביה מהא דקתני סתמא משוך ונולד כשהוא מהול אוכלים וסתמא קתני שאוכלים ואפי' מדבריהם במשמע:

אימור דאמרי' לחומרא פי' להצריך גט לקדושיו לאסור קרובותי' על המקדש כשנתקדש':

השתא ספק ערל לא אכיל ודאי ערל מיבעיא. וא"ת ולימא דרישא מיירי בודאי ערל וסיפא מיירי טומטום ממש דהיינו ספק ערל וי"ל דא"א לומר דרישא בערל ודאי דא"כ לא הוה קרי ליה טומטום דא"ל דאגב סיפא נקטיה שאין דרך למתני רישא אגב סיפא אבל סיפא מצי לאוקומי בודאי ערל והאי דנקט טומטום אגב רישא נקטיה א) דמיירי בטומטום ממשנתא סיפא טומטום אע"ג דטומטום הוי ערל ודאי:

תוספות בד"ה משום דלא נשיב רוח צפונית כו' וההיא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כדאמר לעיל המול לו אמר רחמנא ואז יקרב גו' כו' עכ"ל ומה שחילקו התוס' בריש פרקין בין ערלה שלא בזמנה דלא הוי בר מילה בשום מקום ובין ערלה דאחר ח' אע"ג דא"א לו למול היינו דוקא במילת עצמן אבל במילת זכרים דמעכבת אין לחלק בזה וכן הוא בדברי בעל המאור וראיה לזה למאי דמוקמינן לברייתא בחלצתו חמה ובכל הני שנויי אע"ג דאחר ח' הן אפ"ה לא מעכב ערלתם עשיית הפסח וע"כ אית לן למימר כיון דלא אפשר לא מעכב אבל הרא"ם כתב בפרשה בהעלותך דבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכרים מעכבת מלאכול פסח כו' עכ"ל ואין מחוור כמו שהוכחנו מתוך שמעתין ואין סברא לחלק בין א"א למול משום חלצתו חמה ובין א"א למול משום דלא נשיב רוח צפונית כמ"ש התוס' ואולי נעלם מעיני הרא"ם דברי התוס':

גמ' המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה וקשה דבפרק אין מעמידין לא ידע לאוקמי האי קרא דהמול ימול לרבי יהודה דפוסל מילת עובד כוכבים אלא דדברה תורה כלשון בני אדם אמאי לא קאמר דאתא לדרשא דהכא לרבות ציצין כו' וצ"ע:

בפרש"י ל"א גרסינן לימא מסייע כו' והיא נראית עיקר מדקאמרינן לקמן לימא כתנאי כו' אלמא ליכא למאן דמכשר לגמרי כו' עכ"ל מפירושו נראה דמאן דאית ליה דצריך שימול מדרבנן ודאי לא מכשיר לאכול בתרומה ולפי זה גם מברייתא דלעיל דקתני צריך שימול ה"מ להקשות להך לישנא דקאמר תיובתא לרב הונא הא לא הוי תיובתא כיון דהך ברייתא דלעיל דקתני צריך שימול אית לה כרב הונא דאסור בתרומה אבל לדברי התוספות ניחא דבין הך ברייתא דלעיל ובין הני תנאי דלקמן דסברי צריך שימול אפ"ה מצי סברי דמותר בתרומה כהך ברייתא דמייתינן מינה תיובתא לרב הונא ודו"ק:

גמ' ונולד כשהוא מהול כו' אין נימולין אלא ביום כו'. מהרש"ל מחק מלות ונולד כשהוא מהול מתוך הברייתא וע"ש טעמו אבל דבריו תמוהים מה שכתב דפשיטא הוא דצריך שימול ביום זה אינו דכמה אמוראי בפ' ר"א דמילה דס"ל דאין צריך מילה כלל וכמ"ש התוס' פרק החולץ בשם בה"ג ע"ש גם מ"ש בטור יו"ד לא ידעתיו דהא בסי' רס"ג כתבו גבי כל ערלות כמו ששנויה הכא ובפ' ר"א דמילה ופסק דלא כר"ג אלא כר"ת שכתבו התוס' בשמו דפסק דצריך שימול ומ"ש מדהביאו הסמ"ג והרא"ש פ' החולץ מהאי ברייתא דאמר גר עובד כוכבים כו' ע"ש כן הוא גם בתוס' ולא זו הדרך ולא זו העיר שלא הביאו ראיה אלא לה"ג דפסק הגר שנתגייר דצריך מילה כהני תנאי דהכא דס"ל כתנא דפר"א דמילה דס"ל נמי הכי ולא כתנא דפליג התם אבל לענין קטן שנולד כשהוא מהול אע"ג דס"ל לתנאי דה"נ דצריך שימול מ"מ לא פסקו ה"ג כמותו משום דכמה אמוראי לא ס"ל וכל ספרים שלפנינו נכונים וברורים הם בלי מחק ודו"ק:

תד"ה משום דלא נשיב כו' דעשו פסחים אבל לא עשו כתקנן כו' עכ"ל דאע"ג דמילת זכרים שלהם לא היה מעכבת לא מקרי כתקנן כיון דכל זכרים שלהם שנולדו במדבר לא אכלו מפסחיהם כל מ' שנה חוץ מאותו פסח דפ' בהעלותך וק"ק אמאי לא דחו בזה פרש"י שפי' דנזופין היו מחמת עון העגל שהיה בשנה ראשונה ומאז לא מלו בניהם וא"כ דמאי אולמיה אותו פסח דפ' בהעלותך שהיה בשנה שניה ג"כ לא היה כתקנן אבל לדברי התוספות שפירשו דנזופין היו מחמת מרגלים שהיה בשנה שניה ניחא שהיה אותו פסח דפ' בהעלותך כתקנה שעדיין לא היו נזופים ולדברי התוס' צ"ל דלאו דוקא קאמר מ' שנה לא נשבה כו' דבשנה ראשונה גם בשני עד מעשה מרגלים לא היו נזופין עדיין ודו"ק:

בתוס' ד"ה מיתיבי כו' אע"ג דצריך שימול מדרבנן מפני שנראה כערל לא אסרוהו בתרומה כו' עכ"ל דע"כ צריך שימול מיהת מדרבנן כברייתא דלעיל ולקמן דקאמר לימא כתנאי היינו נמי אם צריך שימול מדאורייתא או מדרבנן אבל לענין תרומה למ"ד צריך שימול מדרבנן שרי בתרומה כהך ברייתא דהכא ומה שיש לדקדק בזה על פרש"י עי' במ"ק ודו"ק:

הא קמ"ל דעת רצון מלתא כו' עיין פרש"י ועוד נראה לפרש דה"ק דעת רצון חצות לילה ורוח של אותה שעה נוח וטוב לנחבלים אע"פ כן וה' הכה כל בכור באותה שעה כי יש ביד הקב"ה לשנות הטבע וק"ל:

ד"ה מיתיבי וכו' ולפי הספרים דגרסי לימא מסייע ליה וכו'. הוגה בספרים תנא דמסייע ליה וכן מגיהין ברש"י והאמת אתם דהא אין שם דיחוי השייך על לישנא דלימא בגמ':

גמ' ונולד כשהוא מהול נמחק. ונ"ב נ"ל דל"ג ונולד כשהוא מהול בברייתא וכן ברש"י וכן הטור לא הביאו בטור י"ד וכן נראה דפשיטא דנימול לח' וביום מאחר דמצריכה ליה מילה משום ספק ערלה כבושה שצריך לעולם הטפת דם ברית ועוד הסמ"ג והאשר"י בפרק החולץ מביאין ראיה מהאי ברייתא דחמור גר שנימול שצריך להטיף ממנו דם ברית לכ"ע מה שלא מצינו בקטן שנולד כשהוא מהול וא"כ בע"כ ל"ג נ"ל:

רש"י בד"ה ואב"א כו' ולא היתה חמה כו'. נ"ב פירש ורוח צפונית אינה מנשבת בלא זריחת חמה ודו"ק:

בד"ה בימי בן כזיבא שמשכו עובדי כוכבים באונס. נ"ב פירוש העובדי כוכבים משכו ערלתן של בני ישראל באונס:

בד"ה טומטום כו' ל"א גרסי' מסייע ליה לרב הונא טומטום כו' כצ"ל:

ד"ה ונולד כשהוא מהול עד סוף הדבור נמחק:

גמרא המול ימול לרבות ציצין כו'. מה שהניח הרש"א בצ"ע. עמש"כ בס"ד בב"ר ס"פ לך במ"ת ותמצא ישוב נכון:

שם מדקא נסיב לה (הש"ס) קרא. נראה דצ"ל תלמודא וכ"מ בפרש"י. ואיך נפל הטעות בזה קל להבין:

שם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וקרא אתא לרבות בני קטורה (סנהדרין נט ב):

שם לימא כתנאי כו' וגר שנתגייר כשהוא מהול. נראה משום דאילו לא היה מהול אף דלא נקרא מילה בזמנה מ"מ לכ"ע אינו נימול אלא ביום דמילתו מכניסתו לברית וס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וקי"ל לעיל (מו ב) דאין מטבילין גר בלילה (משום דמשפט כתיב ביה) וא"כ ה"ה דאין מלין מטע"ז ואף דשם (מז ב) לא הוזכר דצריך ג' אצל מילה רק אח"כ גבי טבילה תני ושני ת"ח כו' ואריו"ח תני שלשה וכן ברמב"ם לא הוזכר ג' אצל מילה בטוש"ע סי' רס"ח ס"ג כתוב דכל עניני הגר כו' בין המילה צריך שיהיה בג' כו'. אבל כשהוא מהול שוב לא שייכא ביה מילה והוה כאשה דטבילה לחוד מהני בה והטפת דם אינה אלא למצוה בעלמא כמו קטן שנולד מהול בפר"א דמילה (קל"ה) לכן ס"ל לראב"ש דנימול אף בלילה ועמש"כ לעיל (מו ב) בתד"ה דר' יוסי:

שם ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו ב' ערלות. מוכח להדיא דאינו נימול לח' (דאל"כ מאי קמ"ל וגם ראב"ש לא הוה פליג עליה וכ"כ הק"א ר"פ תזריע) וא"כ כש"כ שאינו דוחה אה"ש. וק"ל דבפר"א דמילה (קל"ה ב) פליגי אמוראי בזה וח"א דמחללין עליו אה"ש ותיובתא עליו מהברייתא הזאת:

רש"י ד"ה עת רצון. כנור כו' ונקביו כלפי צפון. כצ"ל וכ"ה ברש"י ריש ברכות:

תד"ה ניזופין. עמש"כ בחגיגה (ו ב) בס"ד:

תד"ה ומדבריהם. בפ"ק דשבועות דמשוך ערלה בכרת. לפנינו ליתא שם זה הלשון:

דלא נבדור ענני כבוד. נ"ב אע״ג דתנן התם (אבות פ״ה) לא נצחה הרוח אח עמוד העשן. עאכ"ו ענני ככוד דפשיטא לא נצחה אותן הרוח. הא משנינן לה (יומא כא:) דאזיל ואתי כדקלא. ובענני כבוד אפי׳ כה"ג לא שפיר הוא:

שם נסיב לה "הש"ס" צ"ל תלמודא (וכ"ה בדפוס ווינציא וידוע שבכ"מ כזה נשתנה בדפו"ח):

משום דלא נשיב להו רוח צפונית. התוספות נתקשו על מ"ש בספרי דבגנותן של ישראל דיבר הכתוב ומה שתירצו הוא דוחק ועיין מה שתירצו בקדושין דף ל"ז ע"ב ואני בעניי דרך דרש תירצתי בנחל קדומים פרשת בהעלותך ע"ש בס"ד:

רוח צפונית. נוחה לא חמה ולא צוננת וחמה זורחת: לא נשבה להם רוח צפונית. ביום ולא זרחה חמה עליהם: איבעית אימא משום דנזופים היו. ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה: ואיבעית אימא. משום הכי לא נשבה כי היכי דלא ניבדרו ענני כבוד שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס: יומא דעיבא. יום המעונן: יומא דשותא. שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות: עת רצון מילתא היא. וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות הואי נמי עת רצון לרוח צפונית ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה וזה היה סימן לדוד כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו והוא נעור והאי דנקט הכא ארבעים שנה לומר לך שאפילו אותן מ' שנה דנזופים היו ולא נשבה להו בימים נשבה להו בחצות לילה משום דעת רצון הוא: משוך. מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה: הא צריך קתני. מדרבנן מדלא קתני משוך הרי זה ערל: שסכנה היא לו. שמא יעשה כרות שפכה: בימי בן כוזיבא. שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ונצחם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו: הוא סבר. ההוא דאותיב לעיל לרב הונא מרישא סבר מדנסבי לה רבנן לימוד' למילתייהו מדאורייתא אלמא מדאורייתא הוא: ה''ג מיתיבי טומטום אינו אוכל בתרומה כו'. ובסיפא גרס קתני מיהא משוך תיובתא דרב הונא תיובתא: טומטום אינו אוכל בתרומה. שמא אם היה נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל: נשיו ועבדיו. לקמן מפרש נשים לטומטום מנא ליה: אנדרוגינוס. מהול מותר לאכול בתרומה ממה נפשך בין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה זרעו של כהן הוא: ואין אוכל בקדשים. בקדשי קדשים קמיירי כגון חטאת ואשם ושירי מנחות שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא: טומטום אינו אוכל. לקמן מפרש אמאי הדר נקט ליה: קתני מיהת משוך אוכל. אלמא לא גזור עליה תיובתא דרב הונא דאמר מדבריהן גזרו עליו תיובתא לישנא אחרינא גרסי' [לימא] מסייע ליה [לרב הונא] טומטום אינו אוכל כו' והאי אוכלין דמשוך ונולד מהול מדאורייתא קאמר וסייעתא דרב הונא וזו שמעתי והיא נראית עיקר מדקאמרינן לקמן לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן אלמא ליכא למאן דמכשיר לגמרי: אי נימא דקדיש. שקידש אשה ושמא זכר הוא וקדושיו קדושין דהא תניא טומטום שקידש קדושיו קדושין מספק וצריכה גט: נתקדש קדושיו קדושין. ונפקא מינה לאיתסורי האי דקדשיה באחותו של טומטום ובאמו שמא אשה הוא: לחומרא. דבעינן גט מיניה: לקולא מי אמרי'. דניחזקיה כזכר ודאי ויאכיל בת ישראל בתרומה: מוליד מאכיל. את אמו בתרומה דדייקינן לה ויליד ביתו (ויקרא כב) בראוי להוליד קמשמע לן: מאי טומטום. דקתני בסיפא ערל גמור: מה טעם קאמר. סיפא לפרושי רישא אתא והכי קאמר מה טעם טומטום אין אוכל מפני שהוא ספק ערל וערל אין אוכל לא בתרומה ולא בקדשים: נימא כתנאי. מילתא דרב הונא תנאי היא אי הוי משוך דאורייתא או דרבנן: (ונולד כשהוא מהול. שצריך להטיף ממנו דם ברית): וגר שנתגייר כשהוא מהול. כגון ערבי וגבעוני שנתגיירו וצריך להטיף ממנו דם ברית: שתי ערלות. ב' עורות זו על גבי זו:

משום דלא נשיב להו רוח צפונית. בספרי אומר דבגנותן של ישראל סיפר הכתוב שלא עשו אלא פסח אחד במ' שנה שהיו במדבר שלא מצינו שעשו פסח אלא בשנה שניה ותימה וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכרים שהיו מעכבים וחשיב גנות לפי שגרמו הם דבר זה והא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כדאמר לעיל (דף עא.) המול לו אמר רחמנא ואז יקרב וגו' ואמר רבינו יצחק דעשו פסחים אבל לא עשו כתקנן אלא אחד: לא נשבה להם רוח צפונית. פי' בפני עצמה אבל אין לפרש דלא נשבה כלל דהא אמר בסוף כל הגט (גיטין דף לא: ושם) ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית מנשבת עם כולן שאלמלא כן אין העולם מתקיים: נזופין היו. אמר רבינו יצחק ממעשה מרגלים ולא כמו שפירש בקונטרס ממעשה העגל שהרי מחל להם הקב''ה ואמר להם סלחתי שאחר כך נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם: דלא ניבדור ענני כבוד. לא משום דתקיפה דנוחה היא וטוב לנחבלים אלא שמפזרת העננים והעת יפה כדאמר (מגילה דף כח:) בעיא שמעתתא צילותא כיומא דאסתנא וכתיב נמי (איוב לז) מצפון זהב יאתה זהב לשון אורה כמו המריקין זהב (זכריה ד) וכן פירש מנחם ואף לפי המדרש כן הוא דדרשינן (בב''ב דף כה:) שמזלת הזהב לפי שמפזרת את העננים והגשמים נעצרים והתבואה ביוקר ולכך הזהב בזול: ומדבריהם גזרו עליהם והא דאמר בנגמר הדין (סנהדרין דף מד.) עכן משוך בערלתו היה ומפיק ליה מקרא אסמכתא בעלמא היא והא דאמר בפרק קמא דשבועות (דף יג.) דמשוך ערלה בכרת היינו שלא מל כלל: מיתיבי כו'. דמשוך אוכל בתרומה אע''ג דצריך שימול מדרבנן מפני שנראה כערל לא אסרוהו בתרומה ולפי הספרים דגרסי לימא מסייע ליה צ''ל דמשמע ליה אוכל מן התורה אבל מדרבנן אסור כדמוכח [ברייתא] דקתני צריך שימול: מבחוץ. וא''ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו חופה כמו פחותה מבת ג' לעיל בפרק הבא על יבמתו (דף נז:) וי''ל דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד