יבמות עא ע"א

דף עא - א

רק בקרבן פסח המרת דת [משומדות, לגירסת הראשונים] פוסלת בו.

אם אחד מישראל המיר דתו, ונתנכרו בכך מעשיו לאביו שבשמים, נפסל הוא מלאכול קרבן פסח.

ואין המרת דת [משומדות] פוסלת במעשר שני.

ועתה מוסיפה הגמרא לפרש את המקראות בפרשת קרבן פסח:

ואיצטריך למיכתב גם "כל ערל לא יאכל בו", ואיצטריך נמי למיכתב "כל בן נכר לא יאכל בו".

דאי כתב רחמנא רק "כל ערל לא יאכל בו", הייתי אומר, רק הערל לא יאכל בקרבן פסח, משום דמאיס [מאוס הוא הערל].

אבל בן נכר, דלא מאיס - אימא לא ייאסר מלאכול בפסח.

ואי כתב רחמנא "כל בן נכר לא יאכל בו", הייתי אומר, דוקא בן הנכר לא יאכל בו, משום דאין לבו של זה שהמיר דתו, לכוון דעתו באכילת קרבן הפסח לשמים.

אבל ערל, דלבו לשמים, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, ^[1] אימא לא נפסל לאכילת קרבן פסח.

לפיכך: צריכא לומר שגם הוא פסול לאכול בקרבן פסח.

ועוד הוינן בה: מאחר שאמרנו כי הכתוב "בו", לדרשה למעט הוא בא -

הרי הכתוב "ממנו" משמעותו מיעוט, כמו ש"בו" הוא מיעוט.

ואם כן, זה שאמר הכתוב בפרשת קרבן פסח "לא תאכלו ממנו ^[2] נא", [בשר שאינו צלוי כל צרכו] -

למה לי? מה בא "ממנו" זה ללמד למעט? ומשנינן: "ממנו" - אתא לכדרבה אמר רבי יצחק, כמבואר לקמן עד א.

ועתה באה הגמרא להסביר את שיטת רבי עקיבא, הלומד את איסור הערל בתרומה מדרשת הפסוק "איש איש".

אמר מר לעיל, בברייתא ע א:

רבי עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד איסור ערל בתרומה מגזירה שוה, אלא הרי הוא אומר: "איש איש" - לרבות את הערל לאיסור אכילת תרומה.

ומקשינן: ואימא, אמור ש"איש איש" בא לרבות את האונן לאיסור אכילת תרומה, ולא לרבות את הערל!

אמר תירץ רבי יוסי ברבי חנינא: אמר קרא מיעוט, במילה "וכל", שנאמר "וכל זר לא יאכל בו [בתרומה] ", ולא אמר "זר לא יאכל בו" -

מלמד הכתוב: רק זרות אמרתי לך לאיסור אכילת תרומה, ולא אנינות.

והוינן בה: אימא, אמור להיפך, לא בא "וכל" למעט אנינות, אלא לומר לך: זרות אמרתי לך לאיסור ולא ערלות.

ומשנינן: אי אפשר לומר כן, דהא כתיב "איש איש" לרבות את הערל שהוא כטמא.

ותמהינן: ומה ראית לרבות מ"איש איש" את הערל שאף הוא אסור בתרומה, ולא את האונן משום "וכל זר"?

והרי יש לומר להיפך: "איש איש" בא לרבות את האונן, שאף הוא אסור בתרומה, ו"וכל זר" בא לומר שערל מותר בתרומה? וומשנינן: מסתברא שערלות הוה ליה לרבויי לאיסור בתרומה, שכן חמורה היא מן התרומה בארבעה דברים:

א. מעשים ב. כרותים ג. בדבר ד. העבד

א. מעשים:

הערל מחוסר מעשה מילה כדי ליתקן, ומעשה זה שהוא מחוסר, הוא בגופו של הערל.

ב. כרותים:

והערל ענוש כרת אם לא מל, וביטל מצות מילה.

ג. בדבור:

וישנו למצות מילה לפני הדיבור [מתן תורה], שכבר נצטוה עליה אברהם אבינו.

ד. העבד:

ומילת זכריו של האב ועבדיו של האדון מעכבת את האב או את האדון מלעשות פסח, שאם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח, אלא אם כן מלו.

ומקשינן: אדרבה, אנינות הוה ליה לרבויי לאיסור מ"איש איש" יותר מאשר את הערל, ולפרש "וכל זר" שהוא בא למעט את הערל מאיסור אכילת תרומה.

שכן חמורה האנינות מן הערלות:

א. אנינות ישנה בכל שעה שמת לו מת, אבל משהסיר ערלתו שוב אינה חוזרת עליו לעולם.

ב. ונוהגת אנינות באנשים ונשים.

ג. ואין בידו של האונן לתקן את עצמו.

ומשנינן: הנך חומרות שמנינו בערלות, נפישן [רבות] הן מן החומרות שבאנינות, כי לערלות ארבע חומרות, ולאנינות שלוש.

רבא אמר: בלא סברת "הנך נפישן" שאמרנו, נמי לא מצית אמרת ש"איש איש" לרבות הוא בא את האונן לאיסור, ואילו הערל מותר בתרומה משום מיעוט "בו":

שהרי אמר קרא: "איש איש". איזהו דבר שישנו באיש ואינו באשה, הוי אומר זה ערלות.

והוינן בה: ורבי עקיבא, האי "תושב ושכיר לא יאכל בו" האמור בקרבן פסח, שרבי ישמעאל למד את ייתור הפסוק כולו לאפנויי לגזירה שוה -

מאי עביד ליה, מה יעשה עמו רבי עקיבא, שהרי אי אפשר לפרשו כפשוטו שעבד עברי לא יאכל בקרבן פסח, כיון שעבד עברי ודאי ישראל מעליא הוא, וחייב בקרבן פסח [כמבואר בגמרא לעיל], ואם כן, מה בא "תושב ושכיר" ללמד? ^[3]

אמר פירש רב שמעיא: "תושב ושכיר לא יאכל בו" שאמרה תורה גבי פסח, בא לאתויי, להביא וללמד על ערבי מהול וגבעוני מהול, ^[4] שאינם אוכלים בפסח.

ותמהינן: וכי הני גויים שמלו את עצמם, מולין נינהו, האם נחשבים הם נימולים ויצאו מכלל ערלים, עד שהוצרך כתוב מיוחד של "תושב ושכיר לא יאכל בו", לאוסרם באכילת קרבן פסח!?

והא תנן: מי שאמר הריני אסור באיסור קונם ^[5] שאני נהנה "לערלים", הרי הוא מותר בערלי ישראל, ואסור במולי עובדי כוכבים.

ואם אמר קונם שאני נהנה "למולין", הרי זה מותר במולי עובדי כוכבים, ואסור בערלי ישראל.

לפי שאין הערלה קרויה אלא על שם עובדי כוכבים, שנאמר: כי כל הגויים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב.

ומוכח, שאפילו גוי שנימול בכלל ערל הוא.

ואם כן, למה לי קרא לרבויי תושב ושכיר גוי שנימולו שאינם אוכלים בקרבן פסח? והרי הוא ערל אפילו אם הוא מל את עצמו! ^[6]

אלא - תושב ושכיר האמור בקרבן פסח שאינו אוכל - לאתויי:

א. גר שמל כדי להתגייר, וכבר אינו ערל, ועדיין לא טבל ליהדותו.

וקסבר רבי עקיבא: אינו גר עד שימול ויטבול. ^[7]

ב. וקטן שנולד כשהוא מהול.

וקסבר רבי עקיבא: צריך להטיף ממנו דם ברית, ולפיכך אסור בקרבן פסח, כיון שעדיין ערל הוא. ^[8]

ומוסיפה ומפרשת הגמרא:

ורבי אליעזר, הסובר ש"תושב ושכיר לא יאכל בו" מופנה הוא לגזירה שוה, הואיל וכפשוטו אי אפשר לפרשו, ולא פירש כמו רבי עקיבא -

אזיל לטעמיה [הולך הוא לשיטתו], דאמר: גר שמל ולא טבל - גר מעליא הוא, ואם כן, חייב הוא בקרבן פסח.

וגם קסבר רבי אליעזר קטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ואינו ערל, ומותר באכילת פסח.

ולכן הוא אינו דורש את "תושב ושכיר לא יאכל בו" כרבי עקיבא, ומופנה הוא לגזירה שוה.

ועוד הוינן בה: ורבי אליעזר, הלומד את איסור ערל בתרומה מגזירה שוה, האי "איש איש" - שלמד מכאן רבי עקיבא לאסור ערל בתרומה - מאי עביד ליה?

ומפרשינן: דברה תורה כלשון בני אדם הכופלים לשונם, ואינו בא לרבות.

בעי רב חמא בר עוקבא: קטן שהוא פחות מבן שמונת ימים, והוא ערל משום של הגיע זמנו למול - מהו לסוכו בשמן של תרומה? ^[9]

וצידי הספק הם:

האם ערלות שלא בזמנה, לפני היום השמיני, מעכבא מאכילת תרומה.

או לא מעכבא?

אמר רבי זירא, תא שמע מהא דכתיב בפרשת קרבן פסח "המול לו כל זכר, ואז יקרב לעשותו".

הרי למדת שאם היו לו בנים בשעת עשיה ולא מל אותם, הרי הם מעכבים אותו מן הפסח.

וכתיב עוד "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו, אז יאכל בו".

הרי למדת שאם היו לו עבדים בשעת אכילה ולא מל אותם, הרי אלו מעכבין מאכילת הפסח.

אין לי אלא מילת זכריו שהם מעכבים בשעת עשיה.

ואין לי אלא מילת עבדיו שהם מעכבים בשעת אכילה.

מנין ליתן את האמור של זה בזה, שיהיו זכריו הערלים מעכבים אף כשלא היו ערלים אלא בשעת אכילה, ובשעת עשייה לא היו כדי לעכב.

ואת האמור של זה בזה, שיהיו עבדיו הערלים מעכבים אף שלא היו אלא בשעת עשייה, ובשעת אכילה לא היו ערלים.

תלמוד לומר:

"המול לו כל זכר, ואז יקרב לעשותו".

"וכל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו, אז יאכל בו".

מלמד הכתוב "אז אז" - לגזירה שוה.

ומדאמרינן "ועבדיו בשעת אכילה", משמע שיש מציאות שיהיו עבדים ערלים שלא עיכבו אותו בעשיה, אבל הם מעכבים אותו בשעת האכילה.

ומדאמר "מנין ליתן את האמור של זה בזה", משמע שיש בנים ערלים שלא עיכבו אותו בשעת עשייה אבל הם מעכבים אותו בשעת אכילה:

והרי בשלמא עבדיו ערלים, משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה, וליתנהו בשעת עשיה [אתה מוצא שיהיו לו עבדים ערלים רק בשעת אכילה, ובשעת עשיה הם לא היו], וכגון דזבנינהו ביני ביני [שקנה עבדים בין אכילת הפסח לעשייתו].

אלא זכריו ערלים, דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה - היכי משכחת לה? האיך אפשר שיהיו לו בנים ערלים רק בשעת אכילה ואילו כשעשה את הפסח עדיין לא היו לו בנים ערלים? ^[10]

לאו, הלא בהכרח, הוא במקום דאיתילוד בין עשיה לאכילה, שנולדו לו בנים זכרים בין שעת עשיית הפסח לזמן האכילה -

ושמע מינה: ערלות שלא בזמנה הויא ערלות, שהרי בשעת אכילה לא הגיע זמן המילה לאלה שנולדו אחר העשייה.

אמר רבא: ותסברא שאכן כך הוא פירוש הברייתא!?

והרי "המול לו כל זכר" אמר רחמנא, "ואז יקרב לעשותו".

והאי - לאו בר מהילא הוא!

שהרי אמרה תורה "המול לו כל זכר", ואי קיום מצות מילה הוא המונע את האב מלעשות קרבן פסח, וזה התינוק הרי עתה הוא אינו בר מילה.

וכי יש צד לומר שערלה שלא בזמנה מעכבת את האב בקרבן פסח?

והרי לגבי אב פשיטא שאינה מעכבת, כיון שלא נתחייב עדיין למולו!

אלא, מה שמבואר בברייתא, שיתכן מצב שיהיו לו בנים ערלים בין עשייה לאכילה - הכא במאי עסקינן: כגון שהיה בנו חולה בשעת עשיית הפסח, שחלצתו חמה [שנתרפא על ידי כך שנתחלצה ונשתלפה ממנו החמה שהיתה בגופו] בין עשיה לאכילה.

ונמצאו בנים אלו ראויים לעכב אותו רק בשעת אכילה, ובשעת עשייה אנוס היה האב מלמולם.

ומקשינן עלה: והרי כיון שממתינים לו לאחר יום הבראתו עוד שבעה ימים עד שמלים אותו, אם כן, ניתיב ליה כל שבעה [ניתן לו שבעה ימים] שלא יעכב בהם את האב מלעשות קרבן פסח.

והאיך אתה אומר שאם נתרפא הבן בין עשייה לאכילה הוא מעכב את אביו באכילה?

ומשנינן: דיהבינן ליה כל שבעה!

אכן אין הוא מעכב את אביו בקרבן פסח אלא לאחר שבעה, וכאן מדובר בכגון שכבר נשלמו שבעת הימים אחר הבראתו מן המחלה בערב פסח אחר חצות, לאחר שעשה את הפסח.

וקא סלקא דעתין, שאם שלמו שבעת ימים שלמים מהבראתו באמצע היום, הרי זמן מילתו היא בתחילת אותו יום, שהוא היום השמיני להבראתו, ולפיכך מקשינן:

ונימהליה מצפרא [ימולנו מהבוקר]!?

שהרי בערב פסח, כבר מתחלת היום, שהוא יום השמיני להבראתו, ראוי הוא למילה, ואף שבלילה אין יכול למולו כיון שאין מילה אלא ביום, מכל מקום, כבר מן הבוקר הגיע זמן מילתו, ואם לא מל אותו כשעשה את הפסח, נמצאו זכריו מעכבים אותו גם בעשיה, וכיצד יתכן שמילת זכריו תעכב אותו בשעת אכילה ולא בשעת עשיה?!

והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה וכו'. פירש"י ז"ל מותר בערלי ישראל לענין נדר מולים הם דהלך אחר לשון בני אדם ישראל לא קרו ערלים ועכו"ם לא קרו להו מולים וקשה לן כיון שערלי ישראל בנדרים מולים הם ולענין שאר אסורין שבתורה ערלים מולי עכו"ם נמי דלמא מולים הם לדברי תורה אבל הם ערלים לנדרים מפני לשון בני אדם ואיכא למימר הכא קרא כתי' שערלה קרוי על שם העכו"ם אע"פ שהם מולין שנאמר כי כל הגוים ערלים ואע"פ ש יש מהן אומות שמולים כגון ערביים וגבעונים וכן כיוצא בהן.

הא דבעי ר' חמא בר עוקבא ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא. בערלות דגופיה מבעיא ליה ומעיקרא קס"ד למפשט ליה מדתניא זכריו כשעת עשיה וכו' וכיון דמילת זכריו ועבדיו מעכבת שלא בזמנה כ"ש דגופי' ואמר רבא ותסברא בערלות דלאו בגופיה ושלא בזמנה מעכבא המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר ממהלי' הוא ואפילו לר' חמא לא מבעיא ליה אלא בדגופי' משום דכתיב כל ערל סתמא אבל בזכריו ועבדיו לא.
ופריק לה בשחלצתו חמה. ורב פפא מוקים לה דכאיב ליה עיניה לינוקא ושמעינן מינה דאפילו משום כיבא דינוקא בעלמא דחינן לה למילה ולא תימא שאני עינא משום דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאתמר בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ח) דכאיב להו כל דהו משמע ולאו דאיכא בי' סכנתא אלא שאם ימול מתוך כאבו יבא לידי סכנה וה"ה לכיבא דידא ודלועא ושאר גופא וכך כתב גאון וכך ראיתי כל תינוק שהוא מצער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבר שנינו אפילו חלצתו חמה נותנין לו ז' ימים להבראתו [אלא ודאי] מחמת דבר [אחר] כדתניא (חולין דף מ"ז) אמר ר' נתן פעם אחת וכו' הילכך כל קטן שהוא בצער או כחש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.

הכי גרס רש"י ז"ל כל בן נכר לא יאכל בו למה לי מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר כל ערל לא יאכל בו למה לי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. ולא גרסינן תושב ושכיר לא יאכל בו למה לי, דההוא הא אמרינן דמופנה לג"ש. ונראה לי דהא לא קשיא, דאנן לאו אתושב ושכרי מהדרינן השתא אלא למה לי למיכתב בו, דהוה ליה למיכתב תושב ושכיר לא יאכל. ולפי גירסא זו תושב ושכיר לא יאכל בו, וכן וכל ערל לא יאכל בו תרווייהו להתירם במצה ומרור, ואיצטריכו משום דערל היינו בן ישראל ערל ותושב ושכיר גוי, ואי נמי יש לומר כדברי רש"י ז"ל ובו דגבי תושב ושכיר לא מייתר, דכיון דאצטריך למכתב תושב ושכיר לגזירה שוה, כתב נמי בו וכדאמרינן לקמן בפרקין (יבמות עד, א) גבי תלת ממנו דכתיב בפסח חד לגופיה וחד לאפנויי ואידך למאן דאמר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה איידי דכתיב נותר כתיב נמי ממנו. ואית דגרסי וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בו ואין ערלות פוסלת במעשר. ואינה דהא בהא שמעתא גופה אמרינן בסמוך ממנו ממנו ממנו למה לי כדרבא אמר ר' יצחק לקמן ערל אסור במעשר דילפינן בגז"ש בממנו ממנו מפסח. ואית דגרסי כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו למה לי בו מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר. ולהאי גירסא ניחא לי מאי דעבדינן צריכותא מערל ובן נכר (עיין תוס' ד"ה בו ורמב"ן).

מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר. קשיא לי לימא אין מומרות פוסלת בתרומה. וצריך לומר דכל דאיכא לאקושי תרומה לפסח מקשינן מג"ש דתושב ושכיר, דאפילו לאנינות הוה מקשינן אי לאו דאפקיה קרא מדכתיב וכל זר, ומזרות לא ממעטינן אלא חדא כיון דכתיב תושב. ולרבויי אנינות ולמעוטי מומרות ליכא למימר, חדא דמומרות חמורה. ועוד דלא שבקינן מידי דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות דלא כתיב בגופה וכדאמרן לעיל כנ"ל.

לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול דאי לא כתיב תושב ושכיר הוה אמינא דאכלי דהא מולין נינהו. תמיהא לי תיפוק לי משום בן נכר. ויש לומר דמומרות פוסלות בו טפי מעכו"ם גמור, דאלו התם ישראל והתנכר וגריע טפי מעכו"ם.

והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל. פירש רש"י ז"ל לענין נדר מולין הן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואיכא למידק כיון שערלי ישראל לענין נדרים לא הוו כערלים, אף על פי שבכל התורה כולה הוו כערלים, אם כן אף אנו נאמר במולי עכו"ם שאף על פי שבנדרים הוו כערלים בכל התורה כולה הוי נמולים. ויש לומר דלגבי עכו"ם קרא כתיב כי כל העכו"ם ערלים אף על פי שיש מקצת מן העכו"ם שהם מולים כערביים וגבעונים.

אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול. קשיא לי אם כן היינו עכו"ם, ואף על פי שמל הרי הוא כערל דהוה ליה כערבי מהול. וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות, ואף על פי שלא נגמר גירותו, מכל מקום כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה.

הא דבעא ר' חמא בר עוקבא ערלה שלא בזמנה אי מעכבא. בערלות דגופיה קא מיבעיא ליה, אלא דר' זירא אתא למיפשט ליה מערלות דזכריו ועבדיו לומר דאף הן מעכבין. כל שכן ערלות דגופיה. ואתיא רבא ודחייא להא דר' זירא לומר דערלות דזכריו ועבדיו לא מעכבי ליה. ולא קמה הא דר' זירא, אבל בעייה דרב חמא לא איפשיטא וכ"כ ר"ח ז"ל.

כל ערל לא יאכל בו אינו אוכל אבל אוכל במצ' ומרור ול"ג תושב ושכיר לא יאכל בו למה לי דכיון דמופנ' לג"ש איידי דכתב תושב ושכיר כתב נמי בו ויש גורסי' וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בפסח ואין ערלות פוסלת במעשר וליתא דהא אמרי' בסמוך דכתב רחמנא ממנו לכדרבי יצחק דאמר לקמן דערלות פוסלת במעשר:

לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול. וא"ת הא למה לי קרא גרע עכו"מז מהול ממשומד וי"ל דדילמא משומד גרע טפי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

והני מולים נינהו והא תנן קונם שאני נהנה לערלים מותר לערלי ישראל פירש"י ז"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולשון בני אדם לא מיקרו ערלים והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי מייתי מהכא דגבעוני וערבי לא חשיבי מולי' דדילמא שאני הכא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וי"ל דלגבי עכומ"ז בפי' קרא אותם הכתוב ערלים לכל דבר כדכתי' כי כל עכומ"ז ערלים וכל עכומ"ז ריבה אפי' ערביים וגבעונים:

לאתויי גר שמל ולא טבל פי' דסבירא לן שאינו גר ומיהו מילתו מיל' כיון שהיתה לשם יהדות וא"ה פסלו הכתוב מפני שהוא עדיין עכומ"ז דאלו ממשומד לא נפקא כדכתב לעיל:

דברה תורה כלשון בני אדם. פי' דסבר דאע"ג דאיכ' למדרש כי הכא לא דרשי' כפל לשון וכבר כתבתי בכ"מ:

מהו לסוך שמן של תרומה פי' דסיכה כאכילה כדדרשי' בעלמא וגם לרבו' הסך ומה שכתב רש"י ז"ל מדכתי' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וכדכתב בפ' ר"ע לענין י"ה ליתיה דההיא אסמכתא וזכר לדבר בעלמ' הוא וכדפרכי' התם ובמ' נדה בס"ד:

א"ר זירא ת"ש וכו' דבעינן בערלות דגופיה אם מעכבת בו שפיר הוה פשיט ליה ר' זירא דכיון דלגבי אדון מעכבת כ"ש דמעכבת לגבי נפשיה ומיהו רבה דחיי' לראיה דר' זירא ולא קמה הא דר' זירא אבל בעיא דר' חמא בר עוקבא לא איפשיטא וכן כתב ר"ח ז"ל:

בעי ר"ח ב"ע קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה עד לית בזמנה מעכבה וכו' ולא איפשוט ואע"ג דתרומה מותרת בהנאה לזר כדאמרי' בפסחים בפ' כ"ש אפ"ה הזר אסור לסוך שמן של תרומה משום דאיתקש סיכת השמן כשתיה כדאמרי' בפ' ר"ע ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ומו שהזר אסור בשתיה כך אסור בסיכה, ודוקא סיכת שמן איתקש לשתי' מפני שהוא צלול כמשקה אבל חלב אע"פ שאסור באכיהל ושתיה אם המחהו מותר לסוכו משום שאינו צלול ולא איתקש למשקה:

תוס' בד"ה בו המרת דת פוסלת כו' בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלות פוסלת במעשר כו' פי' לפי האמת הוה לן למדרש הני בו בגוונא חדא ומיהו אי הוה כתיב יאכל בו ונוקמיה בישראל ולאפנויי והוה דרשינן ג"ש להקל להתיר אונן בפסח וממנו הוה מוקמינן לאסור ערל במעשר כמ"ש התוס' לעיל לא הוה דרשינן בו דאין ערלות פוסלת במעשר אלא הוה מוקמינן ליה לחייב במצה ומרור וק"ל ומה שכתבו דלחומרא דרשינן ומוקמינן ליה לחייב במצה ומרור כו' ליכא לאקשויי בו דגבי מילת זכריו ועבדיו דדרשינן ליה דאין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה אמאי לא דרשינן ליה לחומרא לחייב במצה ומרור י"ל דלהא לא איצטריך כיון דבערל גופיה אשמועינן קרא דחייב במצה ומרור כ"ש בערלות דאחריני דאין מעכבות מלחייב במצה ומרור וק"ל:

גמ' ואיצטריך למכתב ערל כו' יש לדקדק דהיאך קבעי למימר דבן נכר וערל שוים הם דהא ערל אסיר בתרומה ומעשר ובן נכר מותר בהם ובתוס' פ' ע"פ פירשו דלאו אגופיה דקרא עביד צריכותא דפשיטא דתרוייהו צריכי וכי מזהירין מן הדין אלא אדיוקא דקרא בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור קיימא הך צריכותא כו' ע"כ תיכן דבריהם ע"ש והיינו לפי גירסת דמבו דבן נכר יליף נמי לחייב במצה ומרור וקצת נראה מתוך הסוגיא לפרש כך דלא נחית תלמודא הכא ליישב אלא הני מיעוטי דבו וממנו וק"ל:

תוס' בד"ה והני מולין נינהו כו' ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דההוא לא איצטריך אלא לישראל עכ"ל כוונת דבריהם דאין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דמיירי נמי בישראל ערל ובנדרים חשיב להו כמולין ותירצו למאי דעבדינן בשמעתין צריכותא בערל ובן נכר לא איצטריך ערל אלא לישראל ערל אבל עובד כוכבים כיון דאין לבו לשמים שפיר שמעינן ליה מבן נכר (א) וק"ק לפי זה דלא הוה ליה למפרך והני מולין נינהו כו' ולאתויי ההיא מתניתין דנדרים אלא ה"ל למיפרך בפשיטות דערבי מהול וגבעוני מהול אימעטו מכל בן נכר דאין לבם לשמים ודו"ק:

גמרא המרת דת פוסלת כו' הכי משמע ליה בן נכר אפי' ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו כו' כן נראה מפרש"י בחומש אבל ליכא לפרושי דע"כ בישראל שהמיר קמיירי דלעובד כוכבים לא אצטריך קרא דמכל ערל לא יאכל נפקא עובד כוכבים ואפי' מולין כדלקמן דא"כ לא יתיישבו דברי התוס' שכתבו דכל ערל עובד כוכבים לא איצטריך אלא לישראל כו' והיינו דערל עובד כוכבים נפקא מכל בן נכר כמ"ש בעובד כוכבים והשתא תקשי להו דאצטריך שפיר וכל ערל לגר דאי לאו לא הוה שמעינן מבן נכר ישראל שהמיר אלא בן נכר כמשמעו אבל אי הוה כמשמעו דבן נכר נמי ישראל שהמיר ניחא מיהו הסוגיא דזבחים פ"ב לא משמע כן דקאמר אקרא דיחזקאל בן נכר וערלי לב יכול בן נכר ממש ת"ל ערל לב א"כ מה ת"ל בן נכר שנתנכרו מעשיו כו':

שם אמר רבא ותסברא המול לו כו' והאי לאו בר מהילא כו' ומיהו דאבעיין ודאי לא אפשיטא כמ"ש התוס' לעיל דמצי למימר דערל שלא בזמנה מקרי ערלה לגבי קטן שלא לסוכו בשמן של תרומה אלא לענין שיהא מעכב את אביו בפסח מסתברא דתלה הכתוב הדבר במילת בנו שחייב למולו קודם וזה א"א לו למולו דהא לאו בר מהילא הוא וק"ל וכ"כ התו' לקמן היכא דלא אפשר לא מעכב ודע שרש"י בחומש פי' תושב זה גר תושב כו' ומיהו והלא ערלים הם ונאמר כל ערל וגו' אלא כגון ערבי מהול כו' עכ"ל וטען הרמב"ן ולא ידעתי למה יכתוב הרב דברים הנדחין כו' והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל עכ"ל והרא"ם האריך בזה ליישב פרש"י ע"ש ודבריו תמוהים דמ"ש דדברי רב שמעי' בערבי מהול לא נדחו כלל כו' שאני נדרים דהולכין אחר לשון אדם הרי הש"ס לא רצה לתרץ כלל וכמ"ש התוספות דבנדרים נמי מקרא יליף ליה ואין זה סוגית הש"ס דמוקי ליה במל ולא טבל לרבותא בעלמא כמ"ש הרא"ם שהרי הניח המתרץ כי סברת המקשה דפריך והני מולין נינהו ועוד דפריך פ' אין מעמידין מהמול ימול דליכא לאוקמי לרבות ערבי מהול ולא למעט ערל שמתו אחיו מחמת מילה מההיא מתני' דנדרים והוצרך לאוקמא במלתא אחריתי אמאי לא משני דשאני נדרים וההיא סוגיא דפ' שביעי גבי מי ששהא עם אשתו עשר שנים אינה מובנת לן בדברי הרא"ם כמ"ש בחדושי אגדות ומ"ש הרא"ם שגם הר"ם מהלכות פסח פסק כדרב שמעיה אליבא דר"ע דתושב הוא ערבי מהול לא ראינו בדבריו הכרע דלא נקט אלא לישנא דקרא גר תושב או שכיר וכן הוא בכסף משנה ודברי הראב"ד שם אינן מובנים לכאורה וכבר כתבנו פירוש לדבריו במ"ק ודברי כסף משנה דחוקים בזה ואין להאריך והנכון בדברי רש"י בחומש שהוא ע"פ המכילתא וכך הם דברי הסמ"ג סי' שנ"ד תניא במכילתא תושב אר"י למה נאמרו והוא כתיב כל ערל וכל בן נכר לא יאכל אלא שאם הוא ערבי מהול או גבעוני כו' עכ"ל והיינו כדבעי למימר רב שמעי' מעיקרא בש"ס ודרכו של רש"י להביא דרשות הפשוטות יותר גם שבש"ס נדחה דברי רב שמעיה כיון דבמכילתא איכא תנא דאית ליה הכי הביא שהיא יותר פשוטה מלאוקמא בגר שמל ולא טבל אבל דברי הסמ"ג תמוהים שהניח ש"ס ערוך ומפרש לה ע"פ המכילתא כדס"ד מעיקרא בשמעתין ויש ליישב ודו"ק:

תוס' ד"ה בו המרת דת פוסלת וכו' עד ונראה שר"ל דאיירי דכתביה וכו'. פי' שרש"י ר"ל כן:

ד"ה והני מולין נינהו וכו' עד ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו וכו'. נ"ל דכוונת התוס' בזה הוא ואין להקשות מאחר שכתבנו דהא דתני במתניתין דקונם וכו' הא דעובד כוכבים אפילו הוא מהול נקרא ערל וישראל אפילו הוא ערל ואינו מהול אינו נקרא ערל אלא מהול לענין נדרים כל זה מפיק מקרא וא"כ לפי זה ישראל אפילו מהול אינו נקרא ערל והא כתיב וכל ערל לא יאכל בו ומקרא זה לאו בעובדי כוכבים איירי אלא בישראל שאינו מהול וכדתני מתניתין דהכא ערל וכל הטמאים וכו' דאיירי במתו אחיו מחמת מילה וא"כ ש"מ דבלישנא דקרא ישראל שאינו מהול נקרא ערל אין זה קושיא דלעולם סתם ערל שבמקרא הוי עובד כוכבים ולא ישראל והכא שאני שע"כ האי וכל ערל לא יאכל בו איירי בישראל דבעובד כוכבים ליכא לאוקמי' כלל דפשיטא דלא יאכל בו ולא אצטריך אלא לישראל שאינו מהול ודוגמא זה מצינו לעיל דתושב ושכיר דכתיב גבי תרומה הוי פירושו ישראל דהוה קנוי קנין עולם או קנין שנים ותושב ושכיר דכתיב גבי פסח הוי פירושו עובד כובבים אע"ג דבשאר מקומות הוי פירושו ישראל משום דבפסח ליכא לאוקמי בישראל הלכך ע"כ מוקמינן ליה בעובד כוכבים נ"ל וק"ל:

גמ' ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא וכו'. ואין להקשות א"כ נדוק מכאן דהואיל וגבי פסח כתיב המול לו כל זכר והאי לאו בר מילה הוא ולכך אינו מעכב א"כ נפשוט מכאן בעיא דלעיל דמילה שלא בזמנה אינה מעכבת די"ל דדוקא התם דלא הוי ערלות דגופיה אלא ערלות דזכריו ולכך כשאינו בר מילה אינו מעכב דמאי הוי ליה למעבד דהתם לא פסלה ליה רחמנא לאב מלאכול הפסח אלא שהטילה עליו למול את זכריו מקודם אם הם בני מילה ואם לאו בני מילה הם אין שום חיוב מוטל עליו אבל להאכיל להערל עצמו פסח או תרומה לא אפילו הוי שלא כזמנו ואינו ראוי למול דהא ערל דקרא דכתיב וכל ערל לא יאכל בו איירי נמי באינו ראוי למול כגון שמתו אחיו מחמת מילה ואפ"ה אמרה רחמנא לא יאכל בו או דלמא דכיון דכיוצא בו לא הוי בר מילה בשום מקום לא הוי ערל כמו שכתבו התוס' ריש פרקין ולכך בעיין לא איפשיטא:

גמ' בריש עמוד כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור כל בן נכר לא יאכל בו בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת במעשר ואיצטריך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והני מולין כו' ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו. נ"ב פי' ואף שלא כתב בהדיא דאיירי בישראל אלא בע"כ סתם ערל קאמר ואין חילוק בין עובד כוכבים לישראל אלמא דישראל נמי בכלל סתם ערל הוא ומשני:

המרת דת פוסלת. דאם המיר דתו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אמר רחמנא לא יאכל בו: ה''ג כל ערל לא יאכל בו למה לי. בו מאי ממעט ולא גרסינן תושב ושכיר כלל דהא אוקימנא כולי קרא לג''ש ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי: ממנו. אל תאכלו ממנו נא כיון דאמרת בו למעוטי ממנו נמי למעוטי משמע: לכדרבה כו'. לקמן בפרקין (דף עד.) תלתא ממנו כתיבי בפסח כו': ורבי עקיבא האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה. הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל: לאיתויי ערבי וגבעוני מהול. שלא יאכל בפסח: גבעוני. שם אומה שמוהלין עצמן: והני מולין נינהו. בתמיה ול''ל למעוטינהו הא ערלים נינהו ומכל ערל מימעטי: בערלי ישראל. לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון בני אדם וישראלים לא קרי להו ערלים ועובדי כוכבים לא קרי להו מולין: וקטן שנולד מהול. וקסבר ר''ע קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית: ור''א. דלא ממעט להו אזיל לטעמיה דאמר בהחולץ גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא ובקטן מהול סבירא ליה א''צ להטיף ממנו דם ברית: קטן ערל. תוך שמנה: מהו לסוכו שמן של תרומה. דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה דנפקא לן מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מעכבא. מאכילת תרומה: אין לי. לעכב בפסח אלא מילת זכריו שיש לו בשעת עשיה דגבי מילת זכריו כתיב (שמות יב) ואז יקרב לעשותו והיינו שחיטה וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה ליה עבד בשעת עשיה והיה לו בשעת אכילה מעכבו מן אכילת פסחו: מנין ליתן כו'. דגבי בנים נמי אם ראוי לימול בשעת אכילה ולא היה לו בשעת עשיה מנין שמעכבו מאכילת פסחו: תלמוד לומר אז אז. אז יקרב לעשותו אז יאכל בו: אלא זכריו. דמרבינן להו בשעת אכילה אלמא דלא הוו בשעת עשיה היכי דמי לאו דאתילוד ביני ביני: אלא הכא כשחלצתו חמה. שהיה חולה ונתרפא ונתחלצה ונשתלפה ממנו חמה: וניתוב ליה כל שבעה. ואי ביני וביני איתפח אמאי מעכב ליה מאכילה אכתי לא מטא זמניה דתניא לקמן יום הבראתו כיום הולדו דעד ז' יומי לא מהלינן ליה: דיהבינן ליה. שכבר נתרפא זה שמונה ימים וחל שמיני שלו להיות ערב הפסח: ונימהליה מצפרא. וכיון דמצפרא בר מהילא הוא אשתכח דמעכב ליה מעשיה ולמה לי קרא לרבויי שעת אכילה:

בו המרת דת פוסלת כו'. בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלות פוסלת במעשר דלחומרא דרשינן ומוקמינן ליה לחייב במצה ומרור ומבו דבן נכר לא שייך למדרש הכי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור דלאשמועינן דלא אסור במצה ומרור לא איצטריך דאטו מצה ומרור קדושה אית בהו ואי בעי למימר אבל חייב במצה ומרור פשיטא הוא דחייב לעשות תשובה ולקיים כל המצות ובו דתושב ושכיר פי' בקונטרס דלא דריש מידי משום דאוקימנא (לעיל דף ע.) כולה קרא לגזירה שוה ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי ונראה שר''ל דאיידי דכתביה רחמנא בערל ובן נכר כתביה נמי בתושב ושכיר וכה''ג אמר לקמן (דף עד.) איידי דכתיב והנותר כתיב נמי ממנו ומיהו לא הוי ממש כי הכא דהתם הוי כמו פרשה שנאמרה ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה ור''ת מפרש דבו דתושב ושכיר לגופיה. כדאמר לקמן (שם) גבי תלתא ממנו חד לגופיה ואית ספרים דגרסי הכא בו דערל ובן נכר בו אין אוכל אבל אוכל במצה ומרור ובו דתושב ושכיר בו המרת דת פוסלת וכן בכל הספרים בסוף מי שהיה טמא (פסחים דף צו. ושם) וכן משמע בפרק כל שעה (שם דף כח:) ובערבי פסחים (שם דף קכ.) דמתרוייהו בו דערל ובן נכר דרשינן אבל אוכל במצה ומרור ומיישב ר''י הגירסות דשייך שפיר מבו דבן נכר לידרוש אבל אוכל במצה ומרור לאשמועינן דחייב לאכול במצה ומרור אם עשה תשובה אע''ג דבפסח אין אוכל שהיה מומר בשעת עשיית פסח ובו דתושב ושכיר נמי שייך למדרש מיניה בו המרת דת פוסלת דבתושב ושכיר עובד כוכבים איירי כדפרישית לעיל: ואין המרת דת פוסלת במעשר. בסוף מי שהיה טמא (פסחים דף צו. ושם) גרסי' בכל הספרים ואין המרת דת פוסלת בתרומה ושפיר ממעטינן תרוייהו מחד בו דבו משמע בו ולא בדברים אחרים ואיצטריך למעוטי תרוייהו תרומה דלא נילף בגזירה שוה דתושב ושכיר ומעשר בגזירה שוה דממנו ממנו: דאי כתב רחמנא ערל כו'. אע''ג דאיצטריך למכתב תרוייהו משום בו דאיצטריך למכתב בתרוייהו דהיה לכותבם בקראי דצריכי: שאני נהנה כו'. לא גרס שאיני דאם כן לא הוי נדר דהיינו דבר שאין בו ממש שאין אוסר על עצמו כלום כמו שאיני ישן דלא אמר כלום אי לא אמר קונם עיני בשינה כדאמר בריש אלו מותרין (נדרים טו.) אלא אומר ר''ת דגרס שאני נהנה כלומר מה שאני נהנה יהא עלי קונם ומיהו גרס שפיר שאיני דאין דרך התנא לדקדק בלשונו כדאשכחן בפ' בתרא דנדרים (דף פא:) קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ובשבועות בפ''ג (דף כ.) הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין דכהאי גוונא לא חל הנדר.: והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה. אין להקשות היכי פריך מנדרים ללישנא דקרא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דבסיפא דמתני' דהכא מפיק ליה מקרא שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דההוא לא איצטריך אלא לישראל ויש מקומות שהתנא לומד נדרים מלישנא דקרא כגון הכא ובריש פסחים (דף ב.) גבי הללוהו כל כוכבי אור דקאמר הא קמשמע לן דאור כוכבים אור הוא למאי נפקא מינה לנודר כדתנן הנודר מן האור אסור באורן של כוכבים והיינו דוקא היכא שאין הלשון ידוע מייתי שפיר ראיה מלישנא דקרא אבל במקום שלשון בני אדם חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדאמר בפרק האומר משקלי (ערכין דף יט.) דאורייתא היד עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: