דף עא - א
רק בקרבן פסח המרת דת [משומדות, לגירסת הראשונים] פוסלת בו.
אם אחד מישראל המיר דתו, ונתנכרו בכך מעשיו לאביו שבשמים, נפסל הוא מלאכול קרבן פסח.
ואין המרת דת [משומדות] פוסלת במעשר שני.
ועתה מוסיפה הגמרא לפרש את המקראות בפרשת קרבן פסח:
ואיצטריך למיכתב גם "כל ערל לא יאכל בו", ואיצטריך נמי למיכתב "כל בן נכר לא יאכל בו".
דאי כתב רחמנא רק "כל ערל לא יאכל בו", הייתי אומר, רק הערל לא יאכל בקרבן פסח, משום דמאיס [מאוס הוא הערל].
אבל בן נכר, דלא מאיס - אימא לא ייאסר מלאכול בפסח.
ואי כתב רחמנא "כל בן נכר לא יאכל בו", הייתי אומר, דוקא בן הנכר לא יאכל בו, משום דאין לבו של זה שהמיר דתו, לכוון דעתו באכילת קרבן הפסח לשמים.
אבל ערל, דלבו לשמים, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, [1] אימא לא נפסל לאכילת קרבן פסח.
לפיכך: צריכא לומר שגם הוא פסול לאכול בקרבן פסח.
ועוד הוינן בה: מאחר שאמרנו כי הכתוב "בו", לדרשה למעט הוא בא -
הרי הכתוב "ממנו" משמעותו מיעוט, כמו ש"בו" הוא מיעוט.
ואם כן, זה שאמר הכתוב בפרשת קרבן פסח "לא תאכלו ממנו [2] נא", [בשר שאינו צלוי כל צרכו] -
למה לי? מה בא "ממנו" זה ללמד למעט? ומשנינן: "ממנו" - אתא לכדרבה אמר רבי יצחק, כמבואר לקמן עד א.
ועתה באה הגמרא להסביר את שיטת רבי עקיבא, הלומד את איסור הערל בתרומה מדרשת הפסוק "איש איש".
אמר מר לעיל, בברייתא ע א:
רבי עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד איסור ערל בתרומה מגזירה שוה, אלא הרי הוא אומר: "איש איש" - לרבות את הערל לאיסור אכילת תרומה.
ומקשינן: ואימא, אמור ש"איש איש" בא לרבות את האונן לאיסור אכילת תרומה, ולא לרבות את הערל!
אמר תירץ רבי יוסי ברבי חנינא: אמר קרא מיעוט, במילה "וכל", שנאמר "וכל זר לא יאכל בו [בתרומה] ", ולא אמר "זר לא יאכל בו" -
מלמד הכתוב: רק זרות אמרתי לך לאיסור אכילת תרומה, ולא אנינות.
והוינן בה: אימא, אמור להיפך, לא בא "וכל" למעט אנינות, אלא לומר לך: זרות אמרתי לך לאיסור ולא ערלות.
ומשנינן: אי אפשר לומר כן, דהא כתיב "איש איש" לרבות את הערל שהוא כטמא.
ותמהינן: ומה ראית לרבות מ"איש איש" את הערל שאף הוא אסור בתרומה, ולא את האונן משום "וכל זר"?
והרי יש לומר להיפך: "איש איש" בא לרבות את האונן, שאף הוא אסור בתרומה, ו"וכל זר" בא לומר שערל מותר בתרומה? וומשנינן: מסתברא שערלות הוה ליה לרבויי לאיסור בתרומה, שכן חמורה היא מן התרומה בארבעה דברים:
א. מעשים ב. כרותים ג. בדבר ד. העבד
א. מעשים:
הערל מחוסר מעשה מילה כדי ליתקן, ומעשה זה שהוא מחוסר, הוא בגופו של הערל.
ב. כרותים:
והערל ענוש כרת אם לא מל, וביטל מצות מילה.
ג. בדבור:
וישנו למצות מילה לפני הדיבור [מתן תורה], שכבר נצטוה עליה אברהם אבינו.
ד. העבד:
ומילת זכריו של האב ועבדיו של האדון מעכבת את האב או את האדון מלעשות פסח, שאם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח, אלא אם כן מלו.
ומקשינן: אדרבה, אנינות הוה ליה לרבויי לאיסור מ"איש איש" יותר מאשר את הערל, ולפרש "וכל זר" שהוא בא למעט את הערל מאיסור אכילת תרומה.
שכן חמורה האנינות מן הערלות:
א. אנינות ישנה בכל שעה שמת לו מת, אבל משהסיר ערלתו שוב אינה חוזרת עליו לעולם.
ב. ונוהגת אנינות באנשים ונשים.
ג. ואין בידו של האונן לתקן את עצמו.
ומשנינן: הנך חומרות שמנינו בערלות, נפישן [רבות] הן מן החומרות שבאנינות, כי לערלות ארבע חומרות, ולאנינות שלוש.
רבא אמר: בלא סברת "הנך נפישן" שאמרנו, נמי לא מצית אמרת ש"איש איש" לרבות הוא בא את האונן לאיסור, ואילו הערל מותר בתרומה משום מיעוט "בו":
שהרי אמר קרא: "איש איש". איזהו דבר שישנו באיש ואינו באשה, הוי אומר זה ערלות.
והוינן בה: ורבי עקיבא, האי "תושב ושכיר לא יאכל בו" האמור בקרבן פסח, שרבי ישמעאל למד את ייתור הפסוק כולו לאפנויי לגזירה שוה -
מאי עביד ליה, מה יעשה עמו רבי עקיבא, שהרי אי אפשר לפרשו כפשוטו שעבד עברי לא יאכל בקרבן פסח, כיון שעבד עברי ודאי ישראל מעליא הוא, וחייב בקרבן פסח [כמבואר בגמרא לעיל], ואם כן, מה בא "תושב ושכיר" ללמד? [3]
אמר פירש רב שמעיא: "תושב ושכיר לא יאכל בו" שאמרה תורה גבי פסח, בא לאתויי, להביא וללמד על ערבי מהול וגבעוני מהול, [4] שאינם אוכלים בפסח.
ותמהינן: וכי הני גויים שמלו את עצמם, מולין נינהו, האם נחשבים הם נימולים ויצאו מכלל ערלים, עד שהוצרך כתוב מיוחד של "תושב ושכיר לא יאכל בו", לאוסרם באכילת קרבן פסח!?
והא תנן: מי שאמר הריני אסור באיסור קונם [5] שאני נהנה "לערלים", הרי הוא מותר בערלי ישראל, ואסור במולי עובדי כוכבים.
ואם אמר קונם שאני נהנה "למולין", הרי זה מותר במולי עובדי כוכבים, ואסור בערלי ישראל.
לפי שאין הערלה קרויה אלא על שם עובדי כוכבים, שנאמר: כי כל הגויים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב.
ומוכח, שאפילו גוי שנימול בכלל ערל הוא.
ואם כן, למה לי קרא לרבויי תושב ושכיר גוי שנימולו שאינם אוכלים בקרבן פסח? והרי הוא ערל אפילו אם הוא מל את עצמו! [6]
אלא - תושב ושכיר האמור בקרבן פסח שאינו אוכל - לאתויי:
א. גר שמל כדי להתגייר, וכבר אינו ערל, ועדיין לא טבל ליהדותו.
וקסבר רבי עקיבא: אינו גר עד שימול ויטבול. [7]
ב. וקטן שנולד כשהוא מהול.
וקסבר רבי עקיבא: צריך להטיף ממנו דם ברית, ולפיכך אסור בקרבן פסח, כיון שעדיין ערל הוא. [8]
ומוסיפה ומפרשת הגמרא:
ורבי אליעזר, הסובר ש"תושב ושכיר לא יאכל בו" מופנה הוא לגזירה שוה, הואיל וכפשוטו אי אפשר לפרשו, ולא פירש כמו רבי עקיבא -
אזיל לטעמיה [הולך הוא לשיטתו], דאמר: גר שמל ולא טבל - גר מעליא הוא, ואם כן, חייב הוא בקרבן פסח.
וגם קסבר רבי אליעזר קטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ואינו ערל, ומותר באכילת פסח.
ולכן הוא אינו דורש את "תושב ושכיר לא יאכל בו" כרבי עקיבא, ומופנה הוא לגזירה שוה.
ועוד הוינן בה: ורבי אליעזר, הלומד את איסור ערל בתרומה מגזירה שוה, האי "איש איש" - שלמד מכאן רבי עקיבא לאסור ערל בתרומה - מאי עביד ליה?
ומפרשינן: דברה תורה כלשון בני אדם הכופלים לשונם, ואינו בא לרבות.
בעי רב חמא בר עוקבא: קטן שהוא פחות מבן שמונת ימים, והוא ערל משום של הגיע זמנו למול - מהו לסוכו בשמן של תרומה? [9]
וצידי הספק הם:
האם ערלות שלא בזמנה, לפני היום השמיני, מעכבא מאכילת תרומה.
או לא מעכבא?
אמר רבי זירא, תא שמע מהא דכתיב בפרשת קרבן פסח "המול לו כל זכר, ואז יקרב לעשותו".
הרי למדת שאם היו לו בנים בשעת עשיה ולא מל אותם, הרי הם מעכבים אותו מן הפסח.
וכתיב עוד "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו, אז יאכל בו".
הרי למדת שאם היו לו עבדים בשעת אכילה ולא מל אותם, הרי אלו מעכבין מאכילת הפסח.
אין לי אלא מילת זכריו שהם מעכבים בשעת עשיה.
ואין לי אלא מילת עבדיו שהם מעכבים בשעת אכילה.
מנין ליתן את האמור של זה בזה, שיהיו זכריו הערלים מעכבים אף כשלא היו ערלים אלא בשעת אכילה, ובשעת עשייה לא היו כדי לעכב.
ואת האמור של זה בזה, שיהיו עבדיו הערלים מעכבים אף שלא היו אלא בשעת עשייה, ובשעת אכילה לא היו ערלים.
תלמוד לומר:
"המול לו כל זכר, ואז יקרב לעשותו".
"וכל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו, אז יאכל בו".
מלמד הכתוב "אז אז" - לגזירה שוה.
ומדאמרינן "ועבדיו בשעת אכילה", משמע שיש מציאות שיהיו עבדים ערלים שלא עיכבו אותו בעשיה, אבל הם מעכבים אותו בשעת האכילה.
ומדאמר "מנין ליתן את האמור של זה בזה", משמע שיש בנים ערלים שלא עיכבו אותו בשעת עשייה אבל הם מעכבים אותו בשעת אכילה:
והרי בשלמא עבדיו ערלים, משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה, וליתנהו בשעת עשיה [אתה מוצא שיהיו לו עבדים ערלים רק בשעת אכילה, ובשעת עשיה הם לא היו], וכגון דזבנינהו ביני ביני [שקנה עבדים בין אכילת הפסח לעשייתו].
אלא זכריו ערלים, דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה - היכי משכחת לה? האיך אפשר שיהיו לו בנים ערלים רק בשעת אכילה ואילו כשעשה את הפסח עדיין לא היו לו בנים ערלים? [10]
לאו, הלא בהכרח, הוא במקום דאיתילוד בין עשיה לאכילה, שנולדו לו בנים זכרים בין שעת עשיית הפסח לזמן האכילה -
ושמע מינה: ערלות שלא בזמנה הויא ערלות, שהרי בשעת אכילה לא הגיע זמן המילה לאלה שנולדו אחר העשייה.
אמר רבא: ותסברא שאכן כך הוא פירוש הברייתא!?
והרי "המול לו כל זכר" אמר רחמנא, "ואז יקרב לעשותו".
והאי - לאו בר מהילא הוא!
שהרי אמרה תורה "המול לו כל זכר", ואי קיום מצות מילה הוא המונע את האב מלעשות קרבן פסח, וזה התינוק הרי עתה הוא אינו בר מילה.
וכי יש צד לומר שערלה שלא בזמנה מעכבת את האב בקרבן פסח?
והרי לגבי אב פשיטא שאינה מעכבת, כיון שלא נתחייב עדיין למולו!
אלא, מה שמבואר בברייתא, שיתכן מצב שיהיו לו בנים ערלים בין עשייה לאכילה - הכא במאי עסקינן: כגון שהיה בנו חולה בשעת עשיית הפסח, שחלצתו חמה [שנתרפא על ידי כך שנתחלצה ונשתלפה ממנו החמה שהיתה בגופו] בין עשיה לאכילה.
ונמצאו בנים אלו ראויים לעכב אותו רק בשעת אכילה, ובשעת עשייה אנוס היה האב מלמולם.
ומקשינן עלה: והרי כיון שממתינים לו לאחר יום הבראתו עוד שבעה ימים עד שמלים אותו, אם כן, ניתיב ליה כל שבעה [ניתן לו שבעה ימים] שלא יעכב בהם את האב מלעשות קרבן פסח.
והאיך אתה אומר שאם נתרפא הבן בין עשייה לאכילה הוא מעכב את אביו באכילה?
ומשנינן: דיהבינן ליה כל שבעה!
אכן אין הוא מעכב את אביו בקרבן פסח אלא לאחר שבעה, וכאן מדובר בכגון שכבר נשלמו שבעת הימים אחר הבראתו מן המחלה בערב פסח אחר חצות, לאחר שעשה את הפסח.
וקא סלקא דעתין, שאם שלמו שבעת ימים שלמים מהבראתו באמצע היום, הרי זמן מילתו היא בתחילת אותו יום, שהוא היום השמיני להבראתו, ולפיכך מקשינן:
ונימהליה מצפרא [ימולנו מהבוקר]!?
שהרי בערב פסח, כבר מתחלת היום, שהוא יום השמיני להבראתו, ראוי הוא למילה, ואף שבלילה אין יכול למולו כיון שאין מילה אלא ביום, מכל מקום, כבר מן הבוקר הגיע זמן מילתו, ואם לא מל אותו כשעשה את הפסח, נמצאו זכריו מעכבים אותו גם בעשיה, וכיצד יתכן שמילת זכריו תעכב אותו בשעת אכילה ולא בשעת עשיה?!
הערות
[1] ראה קרן אורה בתחילת הפרק.
[2] מרש"י נראה שגירסתו היתה "ממנו" למה לי, ולא ככתוב בספרים שלפנינו.
[3] בגמרא לעיל בשיטת רבי ישמעאל נתבאר, כי מתוך שאי אפשר לפרשו כפשוטו על עבד עברי, על כרחך לאפנויי נאמר. וביארו שם התוספות, שעיקר כוונת הכתוב היא על גוי וגר תושב, אלא שמיותר הוא, כיון שאפשר ללומדם מערל ובן נכר. ולדבריהם תתבאר שאלת הגמרא כאן: למה לי דכתב רחמנא תושב ושכיר, והרי יש ללומדו מערל ובן נכר; ואולם לשון רש"י הוא: מאי עביד ליה, הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל, ולא משמע כפירוש זה; וכן משמע מלשון רש"י בכמה מקומות שאינו מודה לתוספות בזה, וכמו שנתבאר לעיל בהערות.
[4] אומות הם, שמלים את עצמם, ראה רש"י כאן ורש"י לקמן עב א ד"ה וגר. וכתב המאירי, שאומות אלו הם בני ישמעאל בן אברהם ובני קטורה אשת אברהם, וגירסתו היא: "גבנוני" מהול; וכן היא הגירסא בגמרות שלנו במסכת עבודה זרה כז א. ורש"י בחומש ביאר: "תושב" זה גר תושב, שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ו"שכיר", זה הגוי. ומה תלמוד לומר? והלא ערלים הם, ונאמר "וכל ערל לא יאכל בו"? אלא, כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר ולכאורה צריך ביאור, מאי מקשה הגמרא? והרי לאו ד"ערל לא יאכל בו" הוא על האוכל ולא על המאכילו, ואילו לאו ד"תושב ושכיר לא יאכל בו" משמע בפשוטו שהוא על המאכיל, כיון שהאוכל הוא גוי, ואם כן שפיר איצטריך "תושב ושכיר לא יאכל בו"?! ובתוספות הרא"ש הוכיח מכח קושיא זו, שהלאו "תושב ושכיר לא יאכל בו" הוא על הגוי; ובקובץ הערות תמה מכח זה על הרמב"ם שלא כתב כן. ועוד תמה בקובץ הערות על דברי תוספות הרא"ש, דאכתי תיקשי: אי משום "וכל ערל לא יאכל בו" לא שמענו מזה אזהרה לגוי שלא יאכל, כי לא ניתנה להם תורה, ולפיכך הוצרך הכתוב להזהיר את הגוי שלא יאכל?! וראה מה שכתב שם. והרמב"ן על החומש תמה על רש"י שם שפירש כפי ההוה אמינא של הגמרא כאן; שהרי בגמרא כאן אמרו שאף ערבי מהול וגבעוני מהול הרי הוא בכלל ערל, ופירשו "תושב ושכיר" באופן אחר; וראה מה שביאר כאן במהדורא בתרא למהרש"א.
[5] "קונם" הוא כינוי לקרבן, וכאילו אמר: כקרבן - שהוא אסור בהנאה - יהא עלי מה שאני נהנה מן הערלים.
[6] כתב רש"י: מותר בערלי ישראל, לענין נדר: מולין נינהו, דהלך אחר לשון בני אדם, וישראלים לא קרי להו [בני אדם] ערלים, ועובדי כוכבים לא קרי להו [בני אדם] מולין. וכתב הרשב"א, אחר שהעתיק דברי רש"י שערלי ישראל מולין הם לענין נדרים; ואיכא למידק: כיון שערלי ישראל לענין נדרים לא הוו כערלים אף על פי שבכל התורה כולה הוו כערלים, אם כן אף אנו נאמר במולי אומות העולם, שאעפ"י שבנדרים הוו כערלים, בכל התורה כולה הוו נימולים?! ויש לומר דלגבי אומות העולם קרא כתיב "כי כל הגויים ערלים", אף על פי שיש מקצת מן האומות שהם מולין כערבים וגבעונים, וראה גם בריטב"א. ולשון המאירי: תירצו בה, דלגבי אומות העולם לא מלשון בני אדם לבד הוא אלא מדכתיב כל הגויים ערלים. ומלשונם משמע שאין הם באים לחלוק על רש"י, אלא להשלימו.
[7] כתב הריטב"א: פירוש, דסבירא ליה שאינו גר, ומיהו מילתו מילה כיון שהיתה לשם יהדות [פירוש, ולכן אינו בכלל "כל הגויים ערלים"], ואפילו הכי פסלו הכתוב מפני שהוא עדיין גוי. ובתוספות הרא"ש פירש: מהכא ילפינן שבלא טבילה אינו גר.
[8] כתב בחוסן ישועות, שכפל "תושב ושכיר" בא ללמד שני ענינים אלו, וראה עוד שם.
[9] ביאר רש"י: דקיימא לן "סיכה כשתייה", ונפקא לן מ"ותבא כמים בקרבו, וכשמן בעצמ ותיו". והריטב"א כתב: שסיכה היא כאכילה, כדדרשינן בעלמא [נדה לב א]: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה"' לרבות את הסך. וראה אריכות בדברי הרב המגיה לריטב"א הנדמ"ח ציון 118.
[10] ומוכח מכך שלא העמידה הגמרא בקטן שחל יום השמיני שלו בראשון של פסח, ובשעת אכילה, שהיא בליל הפסח הוא נחשב כבר ערל, היות וכבר הגיע היום שמיני שלו, ורק הלילה מעכבתו מלמול, ו"לילה לאו מחוסר זמן הוא", כי גם אור ליום השמיני אין הוא ערל, ומותר אז באכילת פסח [אם היתה אפשרות מעשית שיאכל בו], ומותר לסוך אותו אז בשמן של תרומה. ובקרן אורה הביא בשם הירושלמי, דערלה בליל שמיני מעכבת, כיון ש"לילה לאו מחוסר זמן הוא", והוסיף שכך משמע מלשון הרמב"ם פרק יא מתרומות.
בגמרא הוי אומר זה ערלות: הא דלא פריך ג"כ כמו לר"א אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת אף תרומה וכו' ואף דבזה שייכי ג"כ התירוצים כמו לעיל הא גם מאונן פריך אף דשייכי ג"כ התירוצים כמו לעיל, י"ל דדוקא באונן פריך משום דתירוץ רבא דשייך לעיל לא שייך הכא וצריך רבא תירוץ אחר ולכן כפל הסוגיא אבל לענין מילת זכריו ועבדיו שייך התירוץ כמו לעיל, א"נ י"ל דדוקא לעיל פריך ממילת זכריו ועבדיו משום דתירוץ רבא לענין אנינות לא שייך בזה וצריך תירוץ אחר אבל הכא תירוץ רבא דלענין אנינות שייך ג"כ לענין מילת זו"ע כיון דגם באשה מעכבין מילת זכרים ועבדים כמש"כ המהרש"א לקמן (ע"ב) ולכן לא פריך מהם, ועוד י"ל דלא פריך הכי רק לר"א דיליף תרומה מפסח לענין ערלות אבל לר"ע הרי לא יליף תרומה מפסח לענין ערלות גם לענין מילת זכריו לא ילפינן:
שם ור"א לטעמי' דאמר גר שמל ולא טבל גר מעלי' הוא: עיין בלחם משנה (פ"ט מהל' קרבן פסח) שהקשה על הרמב"ם דפסק כר"א לענין גז"ש דתושב ושכיר ופסק דגר שמל ולא טבל לאו גר וגם פסק דקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ התוספות לעיל (מ"ו:) דר"ע מהכא יליף דגר שמל ולא טבל לא הוי גר ולכך צריך קרא דתושב ושכיר להכי ע"ש וא"כ הרמב"ם דפסק לעיל כר' יהושע דיליף מילה וטבילה מאבות ל"ל לזה קרא דתושב ושכיר ושפיר מיותר לגז"ש, והנה ר"ע יליף ב' דרשות מתושב ושכיר גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול והיינו משום דתושב ושכיר תרי קראי ננהו ותרווייהו מייתרי כיון דל"צ לגז"ש אבל לר"א הוצרך הש"ס לומר דלב' דרשות ל"צ כיון דלדידי' הוצרך גז"ש מופנה מב' צדדים אבל הרמב"ם דפסק לקמן (ק"ד.) כת"ק דחלצה בשמאל פסולה ע"כ דפסק דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין א"כ ל"ל לגז"ש דתושב ושכיר רק חד מיותר ולכן שפיר פסק דקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית אף דפסק כר"א דדרש גז"ש דתושב ושכיר ובמקום אחר הארכתי בזה ויישבתי עוד בדרך אחר:
שם כלשון בני אדם: עיין מה שכתבו התוספ' בזה במנחות (י"ז:):
שם קטן ערל מהו לסוכו: א"ל כיון דסיכה רק מדרבנן הוא כמו שכתבו התוספ' בנדה (ל"ב.) והרי באיסור דרבנן אית לן דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו די"ל דלספי לי' בידים אפילו איסור דרבנן לא כמבואר בש"ע א"ח (סי' שמ"ג), ובהכי א"ש הא דפסק הרמב"ם (בפרק י"א מהל' תרומו') דקטן ערל מותר לסוכו וכתב הכס"מ בפרק הערל בעיא דאפשטא, וזה אינו דהא הכא לא אפשטא, אבל לפ"ד א"ש כיון דסיכה רק מדרבנן הוא פסק לקולא כמו בשאר אבעיות בש"ס דלא אפשטו והם איסורי דרבנן, א"נ י"ל דאף דבש"ס דידן לא אפשטא מכ"מ כיון דבירושלמי אפשוט לקולא כמש"כ התוספ' לעיל ריש פרקין פסק כוותי', אבל קשה לפי' ר"ת שהביא הרשב"א ריש פרקין דערל שמתו אחיו מחמת מילה הוא ג"כ כמו ערלות שלא בזמנו א"כ למה הוצרך לשאול אסיכת קטן בשמן תרומה דאינו רק איסור דרבנן ולא פריך אערל שמתו אחיו מחמת מילה לענין פסח ותרומה דאכילתו דאורייתא היא, ועיין בריטב"א שהקשה על רש"י למה הביא קרא דותבא כמים אחר דדרשינן מולא יחללו לרבות הסך משמע דדאורייתא הוא, אכן לק"מ דכבר כתבו התוספ' בנדה (דף ל"ב) דגם לא יחללו הוא אסמכתא בעלמא ומדקאמר שם ואיבעית אימא מותבא משמע דזהו מסקנא מדנקט באיבעית אימא לבסוף ועוד אפילו לא יחללו דרשה גמורה הוא אכתי לא ידעינן רק בזר לענין תרומה דבזר כתוב קרא אבל הכא דאיירי לענין ערל אפשר דלכ"ע לא אתי רק מותבא, אכן הרשב"א ס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים וכבר העיר המשנה למלך (ה' מאכלות אסורות פ' י"ז) עליו מסוגיא דהכא ע"ש, אבל לפ"ז א"ש די"ל דהוא ס"ל כשיטת הריטב"א דסיכה דאורייתא היא ולכן א"ש גם לשיטת ר"ת די"ל דגם ר"ת ס"ל דסיכה היא דאורייתא. וראיתי בים של שלמה שכתב שהרמב"ם השמיט הך דקטן מותר לסוכו ובמכ"ה נעלמו ממנו דברי רמב"ם הנ"ל:
שם ולתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה: ק"ק לפי מה דס"ל רשב"א לקמן (ע"ב:) דמילה שלא בזמנו נמול בלילה א"כ דלמא ברייתא דהכא כוותי' אתיא ומשכחת שפיר אתנהו בשעת אכילה ולתנהו בשעת עשיי' כגון שנולד ע"ש בין השמשות קודם ערב פסח שחל להיות בשבת ח' ימים וא"כ בשבת ע"פ אין ראוי למול מטעם דמילה של"ב לא דוחה שבת והוי אנוס ובשעת אכילה שהוא לילה שפיר ראוי למול ומעכב, וא"ל דגם בלילה אין ראוי משום די"ט הוא ומילה שלב"ז לא דחי י"ט מכ"מ דלמא כתיב קרא דאז אז משום פסח שני דכל מה שנוהג בראשון נוהג בשני ובפסח שני ליכא י"ט, וצ"ל דעדיפא מינה משני ועיין מה שכתבתי בזה לקמן:
שם היכי משכחת לה: הרמב"ם (פ"ה מהל' ק"פ) פסק דאם שחט הפסח בלא שמל זכריו ועבדיו הפסח פסול ולכאורה ק' הא לא שינה הכתוב לעכב, וי"ל ע"פ מה דאמרינן (ריש פ"ב דזבחים) דכל היכי דכתיב חקה מעכב והרי חקה כתיב בפרשה לעכב בפסח ועיקר הדין נ"ל דנפקא להרמב"ם מסוגיא זו דאל"כ מאי פריך היכי משכחת לה הא צריך קרא דאי עבר ושחט הפסח בלא מילת זכריו דאסור לאכלו אע"כ דאי עבר ושחט הפסח פסול:
שם דאתיליד בין עשי' לאכילה: לעיל (דף מ"ח) כתבו התוספ' דקרא דהמול לו כל זכר ליכא לאוקמי' בבניו של גר דמילת זכריו לא שייך רק בבנים שנזרעו בקדושה ע"ש ולכאורה מדכתיב זכר ולא כתיב בניו הי' משמע דגם בנים שנזרעו שלא בקדושה בכלל דלא גרעו מעבדיו כיון שעכ"פ נולדו בביתו אכן יש לשיטת התוספ' ראי' מסוגיא דכאן דאל"כ מאי פריך היכי משכחת לה הא שפיר משכחת בגר שנולד לו בן שנזרע שלא בקדושה בין עשי' לאכילה וזה נמול ביום הולדו כמו עבד יליד בית ומקנת כסף שנמול ביום ראשון כדאמרינן בשבת (דף קל"ה) דמילה לשמנה לא נאמרה רק לישראל אע"כ דבן גר שלא נזרע בקדושה אין מעכב אביו הגר בפסח:
שם בין עשיי' לאכילה: הנה כבר כתבתי דלכאורה מזה ראי' לשיטת הרמב"ם דמי שלא מל זכריו ועבדיו הפסח פסול דאל"כ הרי צריך קרא היכי דעבר ומל אכן נסתפקתי אם נמנו גם אחרים על הפסח שאין להם זכרים למול אם הפסח כשר או לא, ולכאורה יש לפשוט דבכה"ג כשר שהרי אמרינן בפסחים (דף ס"א) דשחטו למולים ולערלים הפסח כשר והרי ודאי לא גרע מילת זכריו ממילת עצמו, ולפ"ז ק"ל דאכתי היאך רצה לפשוט מזה דערלות של"ב לא הוי ערלות הרי צריך קרא דהיכי דעבר ושחטו עם אחרים דהפסח אז כשר שלא יאכל בלא מילת זכריו ואפילו נדחוק דבכה"ג שלא עכבו העשיי' גם האכילה אינו מעכבו מכ"מ משכחת בשמתו המנויים הכשרים או נטמאו בין עשיי' לאכילה ולא נשאר עליו אלא הוא וצריך קרא דמילת זכריו מעכבו וצ"ע:
שם דיהבינן לי' כל שבעה: לפי היוצא מן הסוגיא דכל היכי שמעוכב ע"י אונס מלמול אין מילת זכריו ועבדיו מעכבו וכן פסק גם הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ט) אכן ק"ל דלפ"ז היאך משכחת לעולם שמילת זכריו ועבדיו מעכבו בשעת אכילה דהרי בשעת אכילה שהוא יו"ט ולילה אין ראוי למול עוד וכי תימא כיון דראוי הי' למול ביום לכן מעכבו האכילה זה דוחק שנאמר דמן התורה קנסינן לי' שלא יאכל עוד כיון שלא מל ביום ועוד דלפ"ז אם מעת לעת של ז' ימים שלמו בליל י"ט והי' מותר לאכול פסח ולא תעכבו מילת זכריו ועבדיו כיון שביום לא הי' יכול למול ולא ראיתי לפוסקים שחלקו בכך וצ"ע:
שם בתוספ' ד"ה בו המרת. דאין ערלות פוסלת במעשר: א"ל הא דרשינן מגז"ש דממנו דערלות פוסלת במעשר די"ל שהרי גם למעט מומרת במעשר ע"כ לא צריך מיעוטא רק משום דהוי אמינא דילפינן בגז"ש דממנו מפסח א"כ הקשו ומה ראית דלמא גז"ש דרשינן באמת לענין מומרת וערלות ממעטינן מבו:
בא"ד. דבו דתושב ושכיר לגופי': לפמש"כ התוספ' לקמן (דף ע"ד) דהא דצריך ממנו לגופא היינו שלא נטעה לומר דאמצות ומרורים קאי א"כ זה לא שייך רק שם דכתיב ממנו סמוך למצות ומרורים אבל הכא דכתיב זאת חקת הפסח בתחלת הפרשה וכל הפרשה לא איירי רק בפסח לכאורה ל"ל קרא לגופי':
בא"ד. נמי שייך למידרש בי' בו המרת דת פוסלת: לולא דבריהם הי' נ"ל לפרש ע"פ סוגיא דפסחים (דף צ"ו) דבלא"ה כבר העירו התוספ' לקמן דהכא אמרינן דבו אתי למעט המרת דת במעשר והתם אמרינן דאתי למעט בתרומה וגם איך ילפינן תרומה ומעשר מחד קרא וביותר קשה דהתם בפסחים מביא תרי קראי אתרומה קרא דבן נכר וקרא דתושב ושכיר ולכן גם רש"י שם רצה למחוק גרסת הספרים אבל נ"ל דודאי אי לא הוי כתיב רק בו דגבי בן נכר הוי מוקמינן למעט תרומה דוקא משום דתרומה מוקדם בקרא למעשר אבל אחר שהביא מבו דתושב ושכיר וקאמר דאתי למעט המרת דת בתרומה והיינו כיון דהך דתושב ושכיר דרשינן כאלו כתיב בתרומה חד מינייהו ודרשינן מיני' ערל וא"כ אמרינן דדוקא תושב ושכיר דהיינו ערלות פוסל בתרומה כמו בפסח אבל המרת דת בו דוקא דהיינו בפסח דוקא פוסל ולא בתרומה, והשתא לפ"ז מבו דתושב ושכיר לא שייך למעט רק המרת דת בתרומה ולא במעשר וא"כ בו דבן נכר ע"כ למעוטי ה"ד במעשר אתי ולכן שפיר קאמר הש"ס הכא למסקנא דהתם דבו דבן נכר למעוטי מעשר אתי:
בד"ה דאי כתב. תרווייהו משום בו: לפי מה שפירשו התוספ' בפסחים (דף ק"ך) דהצריכותא היא לענין בו לא קשה מידי ע"ש וכבר כתב המהרש"א בשמעתין דמסוגיא דהכא משמע כפי' זה מדמייתי הכא הצריכותא, אכן לכאורה מסוגיא דזבחים (דף כ"ב) לא משמע כן דשם ע"כ הצריכותא לענין עיקר קרא ולא לענין בו דלא שייך שם ע"ש, אבל מכ"מ גם מה שיש הכא ראי' לפי' התוספ' דפסחים דכי מזהירין מ"ה לא שייך שם דהא מקרא דיחזקאל בלא"ה אין לוקין ואפילו לפי מה דאמרינן בסנהדרין (ספ"ב) דהלכתא גמירי לה ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא ג"כ אין לוקין דעל הל"מ אין לוקין כדאמרינן בבכורות (דף י"ד) ולכן י"ל דבזבחים נקט הצריכותא אעיקר הפסוק אבל הכא ובפסחים לענין מיעוטא דבו ונקט הכא שיגרא דלישנא דזבחים, ובזה א"ש מה שהעירו התוספ' בפסחים (דף ק"ך) למה דנקט הצריכותא אפכא אחר דאיירי לענין בו:
בד"ה שאני. כמו שאיני ישן: עיין בתוספ' שבועות (דף כ') שכתבו שי"ל דדוקא לענין שינה אמרינן כן משום דשינה עצמה אין בה ממש ולפ"ז לשון שאיני גם הכא א"ש:
בד"ה והני מולין. דההוא לא אצטריך אלא לישראל: עיין במהרש"א שפי' דעכו"ם מבן נכר שמעינן והקשה דא"כ למה לא מקשה בקיצור איך אפשר לאוקמי' בערבי וגבעוני מהול תיפוק לי' מבן נכר, ובלא"ה ק"ל דא"כ איך עביד לעיל צריכותא דאצטריך למיכתב ערל ואצטריך למיכתב ב"נ הא ע"כ צריך לכתוב בן נכר דאי לא הוי כתיב אז הוי מוקמינן ערל לערל עכו"ם דוקא והיינו מתירין ערל ישראל בפסח כקושית התוספ' דהכא, גם המהרש"א במ"ב כבר העיר דמסוגיא דזבחים (פ"ב) משמע דבן נכר שנתנכרו מעשיו הוא ישראל, ולכן נ"ל דודאי ב"נ לא שייך רק גבי ישראל דבו שייך נתנכרו מעשיו מה שלא שייך בעכו"ם מעיקרא והא דכתבו התוספ' דקרא לא איירי אלא בישראל היינו משום דלעכו"ם לא נתנה תורה ולא שייך לאזהורי לעכו"ם ואי לאזהורי לישראל שלא יאכילנו ה"ל למיכתב לערל לא יאכיל בו ואף דכי מתרץ דתושב ושכיר לערבי וגבעוני מהול אתיא ע"כ ס"ל דאתי קרא לאזהורי לישראל וכמש"כ באמת הרמב"ם (פ"ט מהל' ק' פסח) מכ"מ המקשן דפריך והני מולין י"ל שפיר דל"ק לי' מוכל ערל דהוא לא ס"ל דקרא לאזהורי לישראל שלא יאכילנו אתיא ולכן קאמר דבאמת אין לאוקמי' גם תושב ושכיר בגבעוני מהול אבל להתרצן דמוקי תושב ושכיר לגבעוני מהול וע"כ דמפרש דלא יאכיל קאמר א"כ גם בערל יש לפרש כן וא"כ א"צ קרא לערבי מהול דהוא בכלל ערל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0