יבמות ע ע"א

אבל דיימא מניה [כשחשודה ממנו], אף על גב דדיימא מעלמא [אף על פי שחשודה גם מהכול] — בתריה דידיה שדינן ליה [אחריו אנחנו מטילים אותו את הילד].

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אני אומר זאת] — דקתני [ששנה] בזו שנאנסה או נתפתתה על ידי כהן: ילדה — תאכל. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אילימא דדיימא מניה [אם תאמר שהיא חשודה ממנו] ולא דיימא מעלמא [חשודה מהכול] — האם צריכא למימר דתיכול [צריך לומר שתאכל]?! הרי מן הסתם הילד הוא בנו של הכהן! אלא לאו [האם לא] — דדיימא נמי מעלמא [שהיא חשודה גם כן מהכול],

ומה התם [שם], דלהאי איסורא ולהאי איסורא [שלזה, לאותו כהן, יש איסור, ולזה, לכל אדם אחר, איסור הוא] — בכל אופן בתריה דידיה שדינן ליה [אחריו אנחנו מטילים אותו, את הילד], הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא [כאן שלזה, לאחרים יש איסור לבוא עליה ולזה הארוס היתר] — לא כל שכן שנאמר שהארוס בא עליה ונייחס את הילד אחריו?!

אמר ליה [לו] אביי, אפשר לדחות הוכחה זו: לעולם אימא לך [אומר לך] כל היכא [מקום] דדיימא מעלמא [שהיא חשודה מהאחרים], אף על גב דדיימא מניה [אף על פי שחשודה גם ממנו], אמר רב שהולד ממזר. ומתניתין [ומשנתנו] עוסקת בדלא דיימא [במקרה שאינה חשודה] כלל, שאז, אם שניהם מודים, יש לומר שהוולד הוא שלו.

א שנינו במשנה כי העבד פוסל משום ביאה, אבל אינו פוסל משום זרע. ומבארים: מאי טעמא [ומה הטעם] שאינו פוסל משום זרע — אמר קרא [הכתוב]: "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" (שמות כא, ד), משמע שבנה של השפחה (וכמו כן העבד) מתייחס אחר אמו ולא אחר אביו, ולכן גם לא נקרא זרע של אביו, ואינו פוסל מלאכול בתרומה.

ב עוד שנינו במשנה: ממזר פוסל ומאכיל. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "וזרע אין לה" (ויקרא כב, יג), אין לי ללמוד מזה שפסולה מלאכול בתרומה אלא בשל זרעה, ואולם שהיא פסולה אף בשל זרע זרעה מנין? תלמוד לומר: "וזרע אין לה" — מכל מקום, שאף זרע זרעה בכלל זה.

אין לי שפוסל אותה אלא זרע כשר, ואולם שפוסל אותה אף זרע פסול מנין — תלמוד לומר: "וזרע אין לה" ואנחנו דורשים: עיין עלה (עליה), וכל שתמצא זרע — הרי הוא נחשב, בין זרע כשר, בין לא.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו כבר]? שהרי מכתוב זה למדנו לזרע זרעה שפוסלה מתרומה! ומשיבים: זרע זרעה בעצם לא איצטריך קרא [הוצרך כתוב] מיוחד ללמדנו, שכן הכלל הוא כי בני בנים הרי הן כבנים. וכי איצטריך קרא [וכאשר הוצרך הכתוב], הרי זה לזרע פסול.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: כמאן [כמי] שיטת משנה זו — כדעת ר' עקיבא, שאמר: יש ממזר מחייבי לאוין? ולכן נאמר במשנה שמעבד וגוי הוולד ממזר. ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כדעת רבנן [חכמים], ומכל מקום בגוי ועבד מודו [מודים] אף הם שהוולד ממזר. דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יצחק בר אבדימי משום רבינו (בשם רבי): גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר.

ג שנינו במשנה: כהן גדול, פעמים שפוסל. תנו רבנן [שנו חכמים] בהרחבה בברייתא, שיכולה אשה זו לומר: הריני כפרת, כלומר, חביב עלי ואני מוכנה להיות כפרתו ותמורתו של בן בתי כוזא (כד קטן) כלומר, אפילו צאצא פגום כגון ממזר, שמאכילני בתרומה, שהרי בגללו היא אוכלת עדיין בתרומה, משום שהוא נחשב כזרעה. ואיני כפרת בן בתי כדא (הכד) הגדול, החשוב, שהוא כהן גדול — שפוסלני מן התרומה. כמבואר, שפעמים קורה שנכד פסול מכשיר את סבתו בת ישראל לאכול בתרומה, ונכד כשר פוסל את סבתו כשהיא בת כהן מלאכול בתרומה.

א משנה הכהן הערל (כגון שמחמת סכנה לא נימול) וכל הטמאים בכל מיני טומאה — לא יאכלו בתרומה, אבל נשיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה.

פצוע דכא וכרות שפכה שאסורים לבוא בקהל, אם כהנים הם — הן ועבדיהן יאכלו, שדבר זה אינו פוסל אותם ואת רכושם, אבל נשיהן לא יאכלו, שכן, אם באו על נשים אלה — עשו אותן חללות בביאת איסור, שהרי אסורים לבוא בקהל ה'. ואם לא ידעה (לא בא עליה הכהן) משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה — הרי אלו יאכלו, מכיון שנישאו לכהנים בהיתר.

ואי זהו פצוע דכא — כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו לא נפצעה אלא אחת מהן. וכרות שפכה — כל שנכרת הגיד (אבר הזכרות), ושיעורו של דבר, אם נשתייר מעטרה (החלק הבולט שבראש הגיד) ומטה לצד הגוף אפילו כחוט השערה — כשר, אף על פי שנכרתה כל העטרה. אבל אם לא נשתייר מן הגיד כלום, הריהו כרות שפכה הכתוב בתורה.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר: מנין לערל שאין אוכל בתרומה? נאמר "תושב ושכיר" בקרבן פסח ("תושב ושכיר לא יאכל בו". שמות יב, מה) ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה ("תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש". שם כב, י), מה "תושב ושכיר" האמור בפסח משמעו שערל אסור בו — אף "תושב ושכיר" האמור בתרומה מלמד שערל אסור בו.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא הרי הוא אומר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד), וכפל הלשון "איש איש" — לרבות את הערל, שהוא כטמא, שאסור לאכול בתרומה. ומעתה מבררים ברייתא זו לגופה.

אמר מר [החכם], ר' אליעזר אומר: נאמר "תושב ושכיר" בפסח, ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה, מה "תושב ושכיר" האמור בפסח ערל אסור בו, אף "תושב ושכיר" האמור בתרומה ערל אסור בו.

ומעירים: צריך לומר שהביטוי "תושב ושכיר" מופנה (מיותר) ואינו נחוץ לגופו, דאי לאו [שאם לא] מופנה הוא, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך ולהקשות] על השוואה זו, ולבטל את הגזירה שווה, בדרך זו: מה לפסח, שכן הוא מן הקדשים וחייבין עליו באכילתו כרת, וכן משום פיגול, אם חשבו בשעת ההקרבה לאוכלו שלא בזמנו, ומשום נותר, אם אוכלים לאחר הזמן המותר, וכן טמא, אסור לו לאכול את הפסח, ויש אם כן לומר שמפני חומרתו וקדושתו גם ערל אסור בו, אבל בתרומה מניין לנו. אלא לאיי [אכן, באמת], אפנויי מופנה הוא, ואינו נחוץ לגופו ויש איפוא ללמוד ממנו גזירה שווה.

ושואלים: הי [איזה מהם], מן הביטויים "תושב ושכיר", מופנה, לדרשה? אי [אם] זה שנאמר בתרומה, הלא מצרך צריכי [נצרכות הן המילים הללו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "תושב" — זה עבד עברי הקנוי קנין עולם (עבד נרצע), ו"שכיר" — זה עבד עברי שקנוי קנין שנים, ששניהם אינם אוכלים בתרומה בעודם אצל אדונם.

ושואלים: ויאמר "תושב" שאסור לו לאכול בתרומה ואל יאמר "שכיר", ואני אומר קל וחומר: אם זה הקנוי קנין עולם אינו אוכל — זה שאינו קנוי אלא קנין שנים לא כל שכן!

ומשיבים: אילו היה כתוב כן, הייתי אומר ש"תושב" זה שנאמר זה הקנוי קנין שנים והוא שאינו אוכל בתרומה, אבל הקנוי קנין עולם — אוכל, לכך כתב את שניהם ובא ה"שכיר" ולימד על "תושב" שכוונתו עבד המשועבד לצמיתות לבעליו. שאף על פי שקנוי קנין עולם — אין אוכל.

אלא זה של פסח מופני [מופנה] לדרשה, כי האי [זה] "תושב ושכיר" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בפסח מאי ניהו [מהו]? אי נימא [אם תאמר] שהוא תושב ושכיר ממש, כלומר, עבד עברי שנמכר למספר שנים או לעולם — דבר זה אינו מתקבל על הדעת, וכי משום דהוה ליה [שהריהו] תושב ושכיר איפטר ליה [נפטר לו] ממצות הפסח? ואם תאמר שכן הוא, שהעבד העברי גם הוא נחשב כקנין גמור (כמו העבד הכנעני) ואינו חייב עוד בכל המצוות כבן חורין, — והא קיימא לן גבי [והרי מוחזק לנו, ויודעים אנו אצל] תרומה דלא אכיל [שאינו אוכל] אצל אדוניו הכהן?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - א

אבל דיימא מיניה, כלומר: ידוע לנו שבא עליה הארוס [תוספות], אע"ג דדיימא נמי מעלמא, בתריה דידיה שדינן ליה. ^[1]

אמר רבא: מנא אמינא לה?

דקתני במשנתנו: ילדה תאכל.

והרי היכי דמי?

אילימא דדיימא מיניה ^[2] ולא דיימא מעלמא, וכי אטו צריכא למימר דתיכול! ^[3]

אלא לאו דדיימא נמי מעלמא, ומכל מקום תולים את העובר בביאה הידועה; ואם כן אתה למד בקל וחומר לארוסה שבא עליה ארוס בודאי שאנו תולים את העובר בארוס אף שדיימא מעלמא, כי:

ומה התם - במשנתנו - דלהאי [לכהן שזינתה עמו] איסורא הוא ולהאי [לאחר] איסורא, כלומר: אף לזה שזינתה עמו הרי היא אסורה, מכל מקום בתריה דידיה שדינן ליה ואין חוששים לזנות של אחרים, הכא - גבי ארוס שבא עליה בודאי - דלהאי [לאחר] איסורא הוא, ולהאי [לארוס] התירא, לא כל שכן שלא נחוש לזנות של אחרים.

אמר ליה אביי לרבא: לעולם אימא לך: כל היכא דדיימא מעלמא, אף על גב דדיימא מיניה [ידועה לנו ביאת הארוס], אמר רב הולד ממזר.

ומתניתין - ששנינו: ילדה תאכל - בדלא דיימא כלל, כלומר: לא דיימא מאחרים.

שנינו במשנתנו: העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע, כיצד: בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד, היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה:

ומפרשינן: מאי טעמא?

יש לפרש בשני אופנים:

האחד: מאי טעמא עבד הוא.

השני: מאי טעמא אינו חשוב זרע לפסול ולהאכיל.

כי אמר קרא: האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הרי למדנו שהוא עבד, ואינו חשוב זרע של אביו.

שנינו במשנה: ממזר פוסל ומאכיל:

תנו רבנן: כתיב: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה "וזרע אין לה" ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל.

אין לי אלא זרעה שהוא פוסל אותה בתרומת בית אביה, וכמו שנאמר: "וזרע" אין לה.

אבל זרע זרעה - וכגון שמת הזרע הראשון ונשאר זרע זרעה - מנין שהוא פוסלה?

תלמוד לומר: וזרע אין לה, מכל מקום. ^[4]

אין לי אלא זרע כשר - שיש לה מן הישראל - שהוא פוסלה.

אבל זרע פסול - שיש לה מן הישראל - מנין?

תלמוד לומר: וזרע אין לה, עיין עלה.

ותמהינן: והא אפיקתיה [כבר הוצאתו למקרא זה לדרשה אחרת] ללמד על זרע זרעה שהוא פוסלה?!

ומשנינן: זרע זרעה לא איצטריך קרא, כי בני בנים הרי הן כבנים, ^[5] כי איצטריך קרא ד"ובן אין לו": לללמדך זרע פסול שהוא פוסל מן התרומה.

שנינו במשנה: כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל, וילדה הימנו בת והלכה הבת ונישאת לעבד או לעובד כוכבים וילדה הימנו בן הרי זה ממזר:

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: כמאן היא משנתנו הסוברת: עבד הבא על בת ישראל הרי הולד ממזר?

כרבי עקיבא, דאמר: יש ממזר מביאת חייבי לאוין, והרי בעבד הבא על בת ישראל איכא לאו ד"לא תהיה קדשה", ובגוי הבא על בת ישראל יש לאו ד"לא תתחתן בם", ומטעם זה הולד ממזר.

ודחינן: אפילו תימא רבנן החולקים וסוברים אין ממזר מחייבי לאוין, בעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל מודו שהולד ממזר.

דכי אתא רב דימי אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו [רבי] הסובר בעלמא: אין ממזר מחייבי לאוין:

עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, [ונתבאר כל זה בסוגיא לעיל דף מה].

שנינו במשנה: היתה אם אמו [של הממזר] בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וכו'. כהן גדול פעמים שפוסל, כיצד בת כהן לישראל וילדה הימנו בת והלכה הבת וניסת לכהן וילדה הימנו בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול וכו' ופוסל אם אמו:

תנו רבנן: הריני כפרת בן בתי שהוא כוזא [כלי קטן] כלומר: גרוע הוא שהוא ממזר שמאכילני בתרומה, ואיני כפרת בן בתי שהוא כדא [כלי חשוב] כלומר, שהוא כהן גדול שפוסלני מן התרומה.

הדרן עלך פרק אלמנה לכהן גדול

הערות

^[1] וכן אם לא דיימא מעלמא, אע"ג דלא דיימא מיניה בתריה דידיה שדינן ליה.

^[2] כלומר: בא עליה בודאי.

^[3] הקשה בערוך לנר: והרי ודאי חידוש השמיעתנו משנתנו, שאף עובר הנולד מן הזנות הרי הוא מאכיל את אמו בתרומה, כי הכתוב אומר: ויליד "ביתו" הם יאכלו בלחמו, ומשמע: דוקא יליד שנולד מ"ביתו זו אשתו" של כהן הוא בלבד מאכיל את אמו בתרומה?! ולא יישב.

^[4] בקידושין ד א הגירסא היא: תלמוד לומר: "זרע אין לה" "עיין לה".

^[5] כתב רש"י: בפרק הבא על יבמתו לעיל סב ב; ולשון רש"י בקדושין ד א הוא: נפקא לן במסכת יבמות וכו', כלומר: כבר נלמד הוא ממקרא אחר, ואין צריך ללומדו ממקרא זה. וראה בגמרא לעיל בפירוש רש"י, שעיקר הלימוד הוא על בני בנות שהן כבנים, ולא על בני בנים; ולפי מה שנתבאר בהערה שם, הרי שבדין בני בנות נחלקו אביי ורבא שם, ואם כן לדעת הסובר: בני בנות אינם כבנים, עדיין איצטריך קרא לבני בנות.

פרק שמיני - הערל

מתניתין:

הכהן הערל, ^[6] וכל הכהנים הטמאים - לא יאכלו בתרומה.

אבל נשיהן ועבדיהן - יאכלו בתרומה.

שהרי לא יצאו הערל והטמאים מכלל הכהנים, אלא מחוסרי תקנה הם, ולכן מאכילים הם את נשיהם ועבדיהם בתרומה. ^[7]

אבר הזכרות של אדם מורכב מ"גיד", שבראשו "עטרה", ומכיס של ביצים.

העטרה היא שורת הבשר העבה והגבוהה, המתרוממת בראש הגיד.

אם נחתך חלק מן הגיד, באופן המונע מהאדם את היכולת להוליד, נקרא האיש הזה "כרות שפכה" [לפי שהגיד הוא המקום ממנו נשפכים מי רגליו של אדם].

ואם נחתכו או נפצעו הביצים, נקרא האיש "פצוע דכא".

פצוע דכא וכרות שפכה - אסורים לבוא בקהל ה'

כהן שהוא פצוע דכא, וכן כהן שהוא כרות שפכה [מפרש לה ואזיל], שהם אסורים לבוא בקהל:

הן עצמן, וכן עבדיהן - יאכלו בתרומה.

ואולם נשיהן - לא יאכלו בתרומה. כיון שנפסלו הנשים על ידם, בביאתם, שהרי נבעלו למי שפסול להן. ^[8]

ואם לא ידעה, שלא בא הבעל הכהן על אשתו ^[9] משעה שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה ^[10] - הרי אלו, נשותיהן, יאכלו בתרומה, ^[11] שהרי לא נפסלו בביאה.

ואיזהו פצוע דכא?

כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן

ואיזהו כרות שפכה?

כל שנכרת הגיד.

ואם נחתכה העטרה ונשתייר מן העטרה אפילו כחוט השערה, הרי הוא כשר לבוא בקהל, לפי שהעטרה אינה אלא בשר בעלמא, ולא גיד, שאין הגיד נחשב, אלא מעטרה ואילך, לצד הגוף.

גמרא:

תניא:

אמר רבי אליעזר: מנין לערל שאין אוכל בתרומה? נאמר: "תושב ושכיר לא יאכל בו", בקרבן פסח.

ונאמר: "תושב [של] כהן ושכיר [של כהן] לא יאכל קודש", בתרומה.

והרי אתה למד בגזירה שוה: מה "תושב ושכיר" האמור בפסח, ערל אסור בו. אף "תושב ושכיר" האמור בתרומה, ערל אסור בו.

רבי עקיבא אומר אינו צריך ללומדו מגזירה שוה:

אלא, הרי הוא אומר [ויקרא כב ד]: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל".

וכפלה התורה לשון "איש", כדי לרבות את הערל, שנחשב כמו טמא לענין איסור אכילת תרומה. ^[12]

אמר מר בברייתא: רבי אליעזר אומר: נאמר "תושב ושכיר" בפסח, ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה, מה "תושב ושכיר" האמור בפסח, ערל אסור בו, אף "תושב ושכיר" האמור בתרומה ערל אסור בו:

ומבארת הגמרא: בהכרח, ש"תושב ושכיר" האמור, הוא פסוק מופנה [מיותר, לשם לימוד]!

דאי לא מופנה, אלא צריכים אותו לענין שנאמר בו, לא היינו יכולים ללמוד ממנו גזירה שוה, כי בגזירה שוה כזו, אם יש פירכא, אין למדים הימנה -

וכאן הרי איכא למיפרך:

מה לפסח, שכן חייבין עליו קרבן חטאת באכילתו בשוגג משום פיגול, ^[13] ונותר, ^[14] וטמא [שאוכל קרבן פסח בטומאת הגוף].

תאמר בתרומה, שלא שייך בה פיגול ונותר, והאוכלה בטומאת הגוף אינו חייב חטאת.

ומאשרת הגמרא: לאיי [באמת, רש"י שבת סד א] אפנויי מופנה!

והוינן בה: הי, איזה "תושב ושכיר" מבין השניים הוא מופנה?

האם זה האמור בפסח, או זה האמור בתרומה?

אי "תושב ושכיר" דתרומה הוא המופנה, זה לא יתכן, כי הרי מצרך צריכי הן "תושב" והן "שכיר" ליכתב, ושניהם אינם מופנים!

דתניא: "תושב" של כהן האמור בתרומה: זה עבד עברי שנרצע, שהוא קנוי לכהן קנין עולם, עד שנת היובל. ^[15] "שכיר" של כהן: זה עבד עברי הקנוי לכהן קנין שנים. סתם עבד עברי, היוצא לאחר שש שנים.

ומלמד הכתוב שזה וזה אין גופם קנוי לרבם, כמו עבד כנעני, ולכן אינם אוכלים בתרומת רבם כמוהו.

שמא תאמר, בכל זאת יש כאן כתוב מיותר, והוא מופנה לגזירה שוה:

ויאמר הכתוב ש"תושב" של כהן אינו אוכל בתרומה, ואל יאמר גם ש"שכיר" של כהן אינו אוכל. ואני מעצמי אומר: אם עבד עברי הקנוי לכהן קנין עולם אינו אוכל בתרומה, עבד עברי הקנוי קנין שנים, לא כל שכן שאינו אוכל, ונמצא הכתוב "שכיר" מופנה.

אי אפשר לומר כך. כי:

אילו היה הכתוב אומר כן, הייתי אומר: ש"תושב" האמור בפסוק, שאינו אוכל בתרומה, הוא זה הקנוי קנין שנים.

אבל עבד עברי של כהן הקנוי לו קנין עולם, כן אוכל בתרומה.

ולכן בא "שכיר", ולימד על "תושב", שאף על פי שקנוי קנין עולם אין אוכל;

והיינו, ייתור הכתוב "שכיר" בנוסף ל"תושב", בא ללמד שאחד מהם קנוי קנין עולם.

ומסתבר לפרש "תושב" על הקנוי קנין עולם, שהוא יושב אצלו הרבה [ואילו לשון "שכיר" משמע יותר שהוא עומד לצאת], וללמד, שאף תושב אינו אוכל בתרומת רבו הכהן.

ולכן צריך הכתוב שיאמר בתרומה גם "תושב" וגם "שכיר", ואין אחד מהם מופנה ללימוד של גזירה שוה.

אלא צריך לומר, ש"תושב ושכיר" דקרבן פסח הוא זה שמופני לגזירה שוה.

שהרי האי "תושב ושכיר לא יאכל בו", דכתב רחמנא בפסח - מאי ניהו, באיזה תושב ושכיר הכתוב מדבר?

אי נימא: "תושב ושכיר" ממש, דהיינו עבד עברי הקנוי קנין שנים או קנין עולם, ובא הכתוב לפטור אותם מן הפסח -

הרי ודאי שאי אפשר לומר כן!

כי האם משום דהוה, שנהיה העבד הישראלי לתושב ושכיר של כהן - איפטר ליה בכך מקרבן פסח!?

והא קייימא לן, שהכתוב אומר במפורש גבי תרומה, דעבד עברי לא אכיל בתרומת רבו.

הערות

^[6] כתב רש"י שהמשנה מדברת בערל שמתו אחיו מחמת מילה, שהוא אנוס בערלותו, היות שמתו אחיו מחמת מילה, וסכנה היא למולו. ובתוספות חיזקו דבריו. ורבינו תם חולק על רש"י, ולדעתו, דינו של ערל שמתו אחיו מחמת מילה הוא כדין ערל קודם יום השמיני, שנסתפקו בו בגמרא לקמן עא א האם יש לו דין ערל. ומפרש רבינו תם את משנתנו, במי שלא מל מחמת פחד, כי ראה אחרים שמתו מחמת מילה, או צער, או שמת לו אח אחד מחמת מילה [ראה בראשונים כאן משמו, ובתוספות חגיגה ד ב וזבחים כב ב]. והטעם שהוצרכו הראשונים לפרש את משנתנו במי שאינו מומר לערלות, אלא שמחמת סיבה לא מל, ראה בקרן אורה.

^[7] לעיל בתחלת פרק אלמנה, סברה הגמרא לומר, שכלל הוא בתרומה: כל האוכל בעצמו תרומה הרי הוא מאכיל אחרים בתרומה, וכל שאינו אוכל בעצמו אינו מאכיל. אך הקשתה הגמרא ממשנתנו, שהערל והטמאים מאכילים בתרומה, אף שהם אינם אוכלים, ודחתה הגמרא: התם, פומייהו כאיב להו [וביאר שם רש"י: מחוסרי תקנתא הם, אבל עומדים הם ליתקן ולאכול]. ואולם, דחתה הגמרא יסוד זה, והוכיחה מזרע של בת ישראל מכהן, שהוא מאכיל את אמו כשהוא עצמו זר, ואפילו אם הוא פסול. ובערוך לנר כתב לקמן עב א, שעיקר חידוש משנתנו הוא, שלא נאמר רק מי שאוכל בתרומה מאכיל, ומי שאינו אוכל אינו מאכיל, ראה שם ובהערות. ואולם מה שכתב רש"י כאן "מחוסרי תקנה הם", אין כוונתו לסברת הגמרא דלעיל "פומייהו כאיב להו", שהרי למסקנת הגמרא אין צורך לזה, כי אפילו זר שאינו אוכל כלל הרי הוא מאכיל.

^[8] רש"י כתב בטעם פסולם "דשוויוה חללה בביאתן, שהרי נבעלה לפסול לה". ותמה הרשב"א על דבריו, שהרי אין חללה אלא מפסולי כהונה?! [וכמבואר גם בסוגיא לעיל סח בשאר פסולי קהל, שהביאה הגמרא מקראות אחרים לפוסלה מן התרומה ולא משום חללה]. אלא טעם פסולם הוא, משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", וכמבואר לעיל סח א וב, שמפסוק זה אנו לומדים, לכל האסורים בביאה שאינם מפסולי כהונה ושאינם מחייבי כריתות - שהם פוסלים את נשותיהם בביאתם, מן התרומה. וראה עוד ברש"י לעיל נז א, שכתב גבי נבעלת לפצוע דכא, שהיא נפסלת משום חללה. וראה לשון רש"י במשנה לעיל סט א "ואם אינן ראויין לבוא בישראל, הרי אלו פוסלין", שכתב "הרי נתחללה בביאת פסול לה". וראה מה שהביא וכתב בדעת רש"י, הגר"א יפהן זצ"ל בהגהותיו על הריטב"א, ציון 34. ב. הקשו הראשונים והאחרונים: הרי לעיל [סט א] מבואר, שהמחזיר גרושתו מן הנשואין ובא עליה, אין האשה נפסלת בביאתו הואיל ואין הוא "זר אצלה מעיקרא", כי הרי מתחילה הוא היה מותר בה. ואם כן, אף פצוע דכא, הרי אין הוא זר אצלה מעיקרא, רק אם נולד פצוע דכא [רעק"א], ולמה הוא פוסל אשה בביאתו?! ותירצו בזה כמה תירוצים, ראה תוספות ישנים, רשב"א, ריטב"א, מאירי, רש"ש וקובץ הערות. ורבינו עקיבא איגר כלל קושיא זו בספרו "קושיות עצומות".

^[9] כמו: והאדם "ידע" את חוה אשתו, וכמו שנאמר אצל רבקה: בתולה ואיש לא ידעה.

^[10] לשון רש"י הוא: ואם לא ידעה, לא בא עליה אחרי כן, והיתה נשואה לו קודם לכן. שנעשה פצוע דכא אחר שנשאה, ומאז לא בא עליה. והטעם שפירש רש"י כן, הוא משום דברי רבי יוחנן בגמרא לקמן עה א, וראה תוספות יום טוב.

^[11] חידוש יש בדין זה, שהרי היא משתמרת לביאה פסולה [ראה לעיל נו ונז], וטעם משנתנו, מתבאר בגמרא לקמן עה א.

^[12] ביאר רש"י: בהאי קרא "תרומה" כתיב. דכתיב [איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנוגע בכל טמא נפש. או איש אשר יגע בכל שרץ. נפש אשר תגע בו - וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים]. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים". "כי אם רחץ בשרו במים", היינו לאכילת תרומה, שדי לו בהערב שמש [דאילו בקדשים, יש טומאות שצריך להביא כפרתו קודם שיאכל מהם]. ואולם לשון הרשב"א [וראה גם ברמב"ן]: "איש איש" לרבות את הערל. כלומר: ריבה את הערל להיות כטמא בכל מקום, ופסיל ליה רבי עקיבא בין במעשר, בין בפרה אדומה, בין במצות ראיה במקדש, כטמא, כדאיתא לקמן. וכלשון הגמרא לקמן עב ב גבי קידוש מי פרה, ובחגיגה ד ב גבי מצות ראיה "ערל מנלן? הא מני רבי עקיבא היא, דמרבי לערל כטמא. דתניא רבי עקיבא אומר: איש איש לרבות את הערל". [ואולם רש"י בחגיגה כתב: לרבות את הערל שהוא כטמא שלא יאכל תרומה אם כהן הוא].

^[13] אם חישב הכהן על הקדשים בשעת העבודה לאוכלם חוץ לזמנם, הרי הם פיגול, והאוכלן חייב כרת, כשאכלן במזיד, וחטאת אם אכלן בשוגג.

^[14] האוכל קדשים שנותרו לאחר זמנם, הרי זה חייב כרת במזיד, וחטאת בשוגג.

^[15] עבד עברי יוצא בסוף שש שנים לעבודתו. ואם אמר בסוף שש שנים, כשהוא אמור לצאת לחירות: "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי", הרי רבו רוצע את אזנו, "ועבדו לעולם", עד היובל. וברש"י פסחים צו א ד"ה בן נכר בתוך הדברים כתב: תושב: זה קנוי קנין כסף קנין עולם, ונרצע.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, if she is rumored to have engaged in intercourse with him, even if she is also rumored to have engaged in intercourse with others, we cast the child after him.

Rava said: From where do I say that? My source is the mishna that teaches that if a priest engaged in extramarital intercourse with an Israelite woman and she gave birth, she may partake of teruma due to her child. What are the circumstances? If we say that she is rumored to have engaged in intercourse with him and she is not rumored to have engaged in intercourse with others, need it be said that she may partake of teruma? It can easily be assumed that the priest is the father. Rather, is it not a case where she is rumored to have engaged in intercourse with others as well?

And if there, where for her to engage in intercourse with this priest is in violation of a prohibition and to engage in intercourse with that non-priest is in violation of a prohibition of the same degree, and she is rumored to have engaged in intercourse with both, nevertheless, we cast the child after the priest, then here, where for her to engage in intercourse with that man who is not her betrothed is in violation of a Torah prohibition and to engage in intercourse with this man, her betrothed, is permitted by Torah law, is it not all the more so that he should be considered the father?

Abaye said to him: Actually, I could say to you that anywhere that she is rumored to have engaged in intercourse with others, even if she is also rumored to have engaged in intercourse with him, Rav said that the offspring is a mamzer. And the mishna, which you cited as support for your claim, is referring to a situation where she is not rumored to have engaged in intercourse with anyone at all. Therefore, if they both concur that he is the father, the child is considered his.

§ It is stated in the mishna that a slave disqualifies a woman from partaking of teruma due to his engaging in intercourse with her, but not due to his being her offspring. The Gemara asks: What is the reason that he does not disqualify a woman whose offspring he is? The verse states with regard to a maidservant married to a Hebrew slave, that when he is released, “the wife and her children shall be her master’s” (Exodus 21:4). This indicates that the maidservant’s children are considered her own and are not considered their father’s offspring at all. Therefore, a maidservant’s child does not disqualify his paternal grandmother from partaking of teruma.

§ It is stated in the mishna that a mamzer disqualifies a woman from partaking of teruma, and he also enables a woman to partake of teruma. The Sages taught: The Torah states, “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced, and have no child…she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13). I have derived only that her own child disqualifies her from partaking of teruma; from where do I derive that her child’s child disqualifies her as well? The verse states: “And she has no child [zera]” at all, indicating that even her grandchild disqualifies her, as zera means offspring.

I have derived only that an unflawed child disqualifies her; from where do I derive that an unfit child disqualifies her as well? The verse states: “And she has no [ein la] child,” which can be homiletically interpreted as examine her [ayyein ala] to check if she has any offspring, fit or unfit.

The Gemara asks: But didn’t you already derive from that phrase that her child’s child disqualifies her? The Gemara answers: To derive the halakha with regard to her child’s child, no verse was necessary, as the children of children are considered like children. The verse was therefore necessary for deriving the halakha of an unfit child.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: In accordance with whose opinion is the assumption of the mishna that the child of a Jewess and a slave or a gentile is a mamzer? Is it in accordance only with the opinion of Rabbi Akiva, who said that the offspring of relations for which one is liable for violating a prohibition is a mamzer? The Gemara answers: You can even say that it is in accordance with the Rabbis, who hold that the offspring is a mamzer only if the parents are liable to receive karet. This is because they concede with regard to a slave and a gentile, as when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yitzḥak bar Avdimi said in the name of Rabbi Yehuda HaNasi: With regard to a gentile or a slave who engaged in intercourse with a Jewish woman, the offspring is a mamzer.

§ It was taught in the mishna that even a High Priest sometimes disqualifies his grandmother from partaking of teruma. The Sages taught that she can say in disapproval: I am hereby atonement for my daughter’s son, the small jug [kuza], i.e., the mamzer. He is dear to me and I am willing to suffer to atone for him, as he is my offspring from a priest and therefore enables me to partake of teruma. However, I am not willing to be atonement for my daughter’s son, the large jug [kada], the High Priest, as he is my offspring from an Israelite and therefore disqualifies me from partaking of teruma.

MISHNA: An uncircumcised priest, e.g., one for whom circumcision was considered too dangerous, and all those who are ritually impure with any type of impurity, may not partake of teruma, the portion of produce that must be set aside for the priests. However, their wives and their slaves may partake of teruma.

With regard to both a man with crushed testicles or with other wounds to his genitals [petzua dakka] and one whose penis has been severed [kerut shofkha], it is prohibited for them to marry a woman who was born Jewish. If they are priests they and their slaves may partake of teruma, as this condition does not disqualify them or their property. However, their wives may not partake of teruma, because if a priest has relations with his wife after suffering his injury, he renders her a ḥalala, a woman who is disqualified from marrying a priest, as he has engaged in forbidden sexual relations with her. If such a priest did not know his wife, i.e., did not engage in sexual relations with her, after his testicles were crushed or his penis was severed, she may partake of teruma, as she had married the priest in a permitted manner.

And who is deemed a man with crushed testicles? It is anyone whose testicles have been wounded, even one of them. And one whose penis has been severed is anyone whose sexual member has been cut off. As for the measure that renders him unfit, if there remains a portion of the corona, even as much as a hairsbreadth, he is still fit. However, if nothing at all is left of the corona, he is considered as one with a severed penis, for whom it is prohibited by Torah law to marry a Jewish woman.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Elazar said: From where is it derived that an uncircumcised priest may not partake of teruma? It is stated: “A sojourner and a hired servant shall not eat thereof” (Exodus 12:45) with regard to the Paschal lamb, and it is stated: “A sojourner of a priest and a hired servant shall not eat of the holy thing” (Leviticus 22:10) with regard to teruma. Just as “a sojourner and a hired servant” stated with regard to the Paschal lamb indicates that an uncircumcised man is prohibited from eating it, so too, “a sojourner and a hired servant” stated with regard to teruma teaches that an uncircumcised man is prohibited from eating it.

Rabbi Akiva says: This proof is not necessary, as the verse states: “Any man [ish ish] from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4). The repetition of the word ish, meaning man, comes to include an uncircumcised man, indicating that he is like one who is ritually impure and therefore may not partake of consecrated food.

The Gemara analyzes this baraita in detail. The Master said: Rabbi Eliezer says that it is stated: “A sojourner and a hired servant” with regard to the Paschal lamb, and it is stated: “A sojourner and a hired servant” with regard to teruma. Just as “a sojourner and a hired servant” stated with regard to the Paschal lamb indicates that an uncircumcised man is prohibited from eating it, so too, “a sojourner and a hired servant” stated with regard to teruma teaches that an uncircumcised man is prohibited from eating it.

With regard to this verbal analogy the Gemara comments: The phrase “a sojourner and a hired servant” must be available, i.e., superfluous in its context and therefore available for the purpose of establishing a verbal analogy. As, if it is not available, the verbal analogy can be refuted logically, as it is possible to say: What is unique to the Paschal lamb? It is that one is liable to receive karet for eating it due to its being piggul, an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time, or due to its being notar, the flesh of an offering that is left over beyond its allotted time, or due to the one consuming it being ritually impure. Therefore, it could be argued that it is owing to the Paschal lamb’s special sanctity and severity that an uncircumcised man may not partake of it. But from where is it derived that an uncircumcised priest may not eat teruma? The Gemara concludes: This is not so [la’ei], as the phrase is in fact available for establishing the verbal analogy.

The Gemara asks: Which of the instances of the phrase “a sojourner and a hired servant” is not needed in its own context and is therefore available for establishing a verbal analogy? If one would claim that it is that which is stated with regard to teruma, certainly those words are necessary, as it is taught in a baraita: “A sojourner”; this is referring to a Hebrew slave who was acquired as a permanent acquisition until the Jubilee Year, i.e., a slave who did not wish to terminate his servitude and underwent a ceremony in which his ear was pierced with an awl. “A hired servant”; this is referring to a Hebrew slave who was acquired as an acquisition for a period of six years.

The baraita asks: And let the verse state only that “a sojourner” may not eat teruma, and not state anything about “a hired servant,” and I would say by way of an a fortiori inference: If a slave who was acquired as a permanent acquisition may not partake of teruma, then with regard to one who was acquired as an acquisition for only six years, all the more so is it not clear that he should be prohibited from eating it?

The baraita answers: If it was written so, I would have said with regard to “a sojourner” that this is referring to a slave who was acquired as an acquisition for a period of six years, as he may not eat teruma; but one who was acquired as a permanent acquisition may in fact partake of teruma. Therefore, the term “a hired servant” comes and teaches that “a sojourner” is referring to a slave who had his ear pierced and must now remain with his master until the Jubilee Year, and that although he was acquired as a permanent acquisition, he may not partake of teruma.

The Gemara proposes: Rather, it is the phrase with regard to the Paschal lamb that is available for establishing a verbal analogy. This phrase: “A sojourner and a hired servant,” that the Merciful One writes with regard to the Paschal lamb, to what is it referring? If we say that the verse is referring to an actual sojourner and to a hired servant, i.e., a Hebrew slave who was acquired permanently or for a fixed number of years, can it possibly be that because he is a sojourner or a hired servant he is exempt from the mitzva of the Paschal lamb? If one answers in the affirmative and argues that a Hebrew slave, like his Canaanite counterpart, is considered his master’s property and is therefore no longer obligated in all the mitzvot like a freeman, this conclusion is difficult, as we maintain with regard to teruma that a Hebrew slave may not partake of it on account of his priestly master.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': הערל. פירש"י ז"ל כהן שמתו אחיו מחמת מילה ואיכא דקשיא לי' והא בגמרא (דף ע"א) בעי רמי בר חמא בקטן ערל ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא והא נמי ערלות שלא בזמנה היא דלאו בר ממהליה הוא.
ושמעתי שרת"ם ז"ל היה מפרש ערל שמחמת פחד מיתה לא מל ולפי שראה אחרים שמתו מחמת מילה או שמת לו אח א' מחמת מילה ולפיכך לא מל והיינו דאמרינן לקמן בפ' נושאין (יבמות דף ק') דערל מינס אניס ומ"מ בר ממהליה הוא אבל מתו אחיו מחמת מילה בתרי זמני או בתלתא זמני הוחזקו ואסור למול הילכך אין ערלות מעכבת בהן ואי קשיא טומטום נמי יאכל בתרומה דהא לאו בר ממהליה הוא [יש לומר שאני התם שאפשר לו ליקרע ובר ממהליה הוא] וכן בקטן שאחזתו חמה כיון שאם חלצתו בר ממהלי הוא לאו ערלות שלא בזמנה הוא.
והא לישנא לא דיקא דהכי אשכחן בירושלמי תמן תנינן קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא שמואל אמר אפילו אחזתו חמה שעה אחת ממתינין לו שלשים יום ואותן שלשים יום מהו להאכילו חלבה של תרומה ולהאכילו שמן של תרומה בשמעינה מן הדא הערל והטמא לא יאכלו בתרומה ר' אחא בשם ר' תנחום בר חייא אין ערלה אלא משמיני והלאה וכן כל שלשים יום אסור להאכילו חלבה של תרומה ולסוכו שמן של תרומה.
ונראה שכך פירושו: אחזתו חמה מהו להאכילו שמן של תרומה כיון דלאו בר ממהליה הוא לא מעכבא או דילמא לא שנא ת"ש הערל דמתניתין דסתמא בשמתו אחיו מחמת מילה קא מיירי דאנוס ולאו בר ממהליה הוא אפילו הכי אסור לאכול בתרומה ר' אחא בשם ר' תנחום אין ערלה אלא משמיני ואילך אבל לאחר שמיני בין באונס בין ברצון ערלה היא ומעכבת מלאכול בתרומה, וזה סיועא לדברי רש"י ז"ל ועיקר.

גמרא: ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל. כלומר כטמא כדאמרינן משום האי טעמא דערל פסול מלקדש ואסור במעשר וכן פטור מן הראיה ואי קשיא לר' עקיבא ערל דכתב רחמנא בפסח ל"ל הא מרבינן ערל כטמא וטמא בפסח מיכתב כתיבא איכא למימר אי לא כתב רחמנא בפסח ערלות דפסיל מנא לן ואי משום איש איש הוה מוקמינן לי' למילתא אחריתא אבל כיון דכתביה בפסח נתן לדרוש מעתה לרבות אף בתרומה ובכל מקום כטמא והא דאמרינן בסדר תעניות (דף י"ז) ובמסכת סנהדרין (דף כ"ב) דבר זה לא מתורת משה למדנו עד שבא יחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבואו אל מקדשי לשרתני אליבא דר' אליעזר אתמר דרבנן נמי הכי סבירא להו אבל לר' עקיבא דמרבי לי' לערל מטמא מתורת משה רבינו למדנוה.

משום דהוי ליה תושב ושכיר מיפטר ליה מפסח. והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל וכו'. איכא למידק ואי נמי קני ליה רביה קנין גמור מי מיפטר והא קיימא לן דנשים ועבדים חייבין בפסח והראב"ד ז"ל מתרץ משום דאיכא למאן דאמר בפסחים (דף צ"א) נשים בראשון רשות וה"ה לעבדים דפטורין משום הכי אמר דלא קני לי' לעבד עברי קנין גמור שיפטר מפסח כעבד כנעני מ"מ לישנא דקרא דאמר לא יאכל בו לא ניחא דהא אפי' בכנעני רשות הוא ואינו אסור בו כערל ובן נכר אלא אלומי אלים לקושיא בהא לומר שאפילו לפטרו אי אתה יכול שמא תאמר לא יאכל בו אלא אם כן הוא רוצה ואין הדבר עליו חובה ואפי' למאן דאמר בראשון רשות כ"ש לומר שיהא אסור בו וכ"ש לדברי האומר בראשון חובה.
ולשון אחר בתוספות לא יאכל בו בשנתמנה על הפסח מעצמו אלא א"כ מנהו רבו או שאמר לו רבו צא ושחוט עליך את הפסח ולישנא קמא דיקא מלישנא דגמרא דקאמרינן איפטר ליה מפסח.

הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. פרש״י ז״ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ואיכא דקשיא להו (עיין תוס' ד"ה הערל) דהא בגמרא (עא, א) בעי רמי בר חמא ערלות שלא בזמנה אי מעכבא אי לא מעכבא ואם כן תפשוט מהא דמעכבא דהא נמי ערלות שלא בזמנה היא דלאו בר מימהל הוא. ואפשר לתרץ דלא בעי רמי בר חמא אלא בקטן ערל תוך שמונה דלא נכנס בזמן מילה כלל, אבל ערל דמתניתין אף על גב דלאו בר מימהל הוא מחמת אונס, מכל מקום שכנגדו בריא בר מימהל הוא וההוא ודאי מעוכב מלאכול. והכין איתא בירושלמי (ה"א) והא דאמרינן בגמרא (להלן יבמות עא, בסופו) דהיכא דחלצתן חמה אינו מעכב עד שיעברו עליו שבעה שנותנים לו להבראתו, הני מילי לבעלים הוא דאינו מעכב, אבל איהו ודאי אסור כשאר הערלים (עיין ריטב"א) ותדע לך דהתם אמרינן דטומטום לא מעכב, ואיהו גופיה ודאי אסור כדתניא בברייתא (להלן יבמות עב, א) טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין.
ואי קשיא לך מדאמרינן בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, א) כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל, ואקשינן ולא והא ערל וכל הטמאין שאין אוכלין ומאכילין, ופרקינן התם פומייהו הוא דכאיב להו, כלומר עומדין הן לאכול לכשיבריאו, ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מימהל הוא, איכא למימר דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול, כמעשה דר' נתן דאמר לה המתיני לי עד שיבלע בו דמו.
ורבינו תם ז"ל (מובא בתו"י ובתוס' הרא"ש) מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מחמת מילה אי נמי שמת אחד מאחיו מחמת מילה והרי זה כמו אונס וכל מקום בר מימהל הוא, אבל היכא דמתו אחיו מחמת מילה ומדינא לא מהיל, הרי זה אוכל דערלות שלא בזמנה היא ואינה מעכבת. ואם תאמר אם כן טומטום יאכל. יש לומר שאני התם שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר מימהל הוא. וקטן שחלצתו חמה כיון שאם (לא) חולצתו בר מימהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה היא. ואינו מחוור לי כלל שאם כן דטומטום בר מימהל הוא אף הוא יעכב לאדון כיון דבידו לקורעו ועכשיו בר מימהל הוא. ואנן איפכא אמרינן בגמרא (עא, ב) מדאמר רב חנא בריה דרב נחוניא בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני, כלומר דבשעת אכילה איתיה ובשעת עשיה ליתיה. ועוד דערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי דלמא עכשיו יבריא ויבלע בו דמו או יתחלפו סימניו ויתחייב למול, ועדיף מחולה שחלצתו חמה דהתם אי אפשר לו למול עד שביעי להבראתו, וזה אפשר שיהא בר מימהל עכשיו שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למוד מיד. ופירש"י ז"ל נראה עיקר.
פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו. פירש רש"י ז"ל דשויה חללה בביאתו דהא נבעלה לפסול לה. ואין פירושו מחוור דהא קיימא לן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה כדאיתא בפרק (האומר) [עשרה יוחסין] במסכת קדושין (עז, ב) ויש לפרש משום דמשוה לה זונה דכל שנבעלה ביאה פסולה דאורייתא הויא לה זונה, וזונה פסולה בין לכהונה בין לתרומה, וכדתניא (להלן יבמות צא, א) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת, לויה אין אבל כהנית לגבי תרומה לא, וכדאיתא נמי לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סח, א). ובפרושי המשנה להרמב"ם ז"ל (מ"א) כן פירש משום דמשוה לה זונה. אלא דקשיא לי דהא משמע לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סט, א) דביאת איסורי לאוין לא פסול לה אלא אם כן זר אצלה מעיקרא דקאמרינן התם ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, ופרקינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר אצלה מעיקרא הוא תיכול (עיין לעיל ס"ח, ד"ה מנא דה"ד למ"ד דבחייבי לאוין לא הוי זונה או דבאונס לא הוי זונה וצ"ע). והכי נמי היה משמע לכאורה בברייתא דפצוע דכא אינו פוסל מדמנה להו פסולין הפוסלין בביאתן מן הכהונה ומן התרומה, דתניא (לעיל יבמות סח, א) בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין ממזר חלל שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית פסולה, ולא מני בהו פצוע דכא, ואי אמרת תנא ושייר איזה פסול שייר דהאי שייר. ומיהו לר' אלזער דמוקי לה למתניתין במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא לא קשיא לי, דלר' אלעזר ודאי עשאה זונה דאפילו פנוי הבא על הפנויה לדידיה עשאה זונה, כל שכן זו דקיימא עליה בלאו. ואפילו לר' יוחנן דאוקמה נמי כר' מאיר ולית ליה לרב מאיר בפנוי הבא על הפנויה כר' אלעזר כדמשמע בפרק הבא על יבמתו גמ' כהן גדול לא ישא את האלמנה (נט, א). דלמא ר' מאיר סבירא ליה כר' מתיא בן חרש דאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות סא, ב) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, דלא בעי זר אצלה מעיקרא, ומפקינן לה להאי מתניתין לבר מהלכתא, דהא קיימא לן דזר אצלה מעיקרא בעינן כהא מסקנא דשמעתא במקומה בפרק אלמנה לכהן גדול. אבל ראיתי למחברים שפסקוה למשנתינו בחבוריהם (רי"ף ריש פרקין ורמב"ם הל' תרומות פ"ז הי"ג). ואפשר לומר דזר אצלה מעיקרא לא אתא למעוטי אלא מחזיר גרושתו בלבד משום שאינו מפסולי קהל, אבל פצוע דכא דמפסולי קהל הוא פוסל אף על פי שאין זר אצלה מעיקרא. והכי נמי משמע התם מדאמרינן ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, דאלמא לא קשיא ליה אלא מחזיר גרושתו בלבד. ותנא דברייתא דלא חשיב ליה לפצוע דכא בהדי פסולין דלמא סבירא ליה דאף הוא כיון דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לא פסיל לה. אי נמי תנא ושייר פצוע דכא ושייר נמי כרות שפכה. ומכל מקום להדין פירושא מתניתין לאו משום חללה ולאו משום זונה, אלא משום דנבעלה לפסול לה. ולכלהו תנאי פסלה משום דכתיב ובת כהן כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סח, א) (ועיין להלן (יבמות עד, ב) ד"ה והא ובפי' לתו"כ המיוחס לר"ש משאנץ פר' אמור פר' ב פי' ז).

גמרא. ר' עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל. כלומר ריבה את הערל להיות כטמא בכל מקום ופסיל ליה לר"ע בין במעשר בין בפרה בין בראיה כטמא כדאיתא לקמן (יבמות עב, ב ועוד). ואם תאמר אם כן ערל דכתב רחמנא בפסח למה לי, תיפוק ליה מטמא דכתיב ביה בהדיא. איכא למימר דכתב רחמנא ערל בפסח ערלות דפסול כלל מנא לן, ואי משום איש איש הוה מוקמינן ליה לדברים אחרים, אבל השתא דפסיל ליה רחמנא לערל בהדיא בפסח, מרבינן ליה נמי מאיש איש לגבי תרומה, ומינה גמרינן לכל התורה כולה להיותו כטמא. והא דאמרינן בסנהדרין (כב, ב) ובתענית (יז, ב) דבר זה מתותר משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל וערל בשר לא יבא למקדשי לשרתני, לאו אליבא דר' עקיבא אתמר, דלדידיה מתורת משה רבינו למדנו אותו בפירוש, דהא מתרבי מאיש איש להיותו כטמא, אלא אליבא דר' אלעזר אתמר ורבנן נמי כותיה סבירא להו.

אטו משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה לרביה. קשיא לן מאי קאמר אלמא לא קני ליה, דאלו קני ליה נמי רביה קנין גמור מי מיפטר מפסח, והא קיימא לן דנשים ועבדים חייבין בפסח. ותירץ הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן) משום דאיכא מאן דאמר (פסחים צא, ב) נשים בראשון רשות והוא הדין לעבדים דפטורין, ומכל מקום לישנא דקרא דכתיב לא יאכל בו לא ניחא, דקרא ודאי משמע תושב ושכיר אסור לאכול בו כדרך שהערל ובן נכר אסורין בו. ויש לומר דאלומי אלמיה לקושיא לומר דאפילו לכשתמצי לומר דלא יאכל בו רשות, כלומר אינו חייב לאכול בו ואף כמאן דאמר נשים בראשון רשות, מכל מקום תושב ושכיר חייבין בו דלא קני ליה לרביה קנין גמור, וכל שכן למאן דאמר נשים בראשון חובה.

אין לי זרע כשר וכו' פי' במ' קדושי' בס"ד דמארי שמיא ובהכי סליק לן פירקא תשבחתא למארי שמיא וארקא:

הערל

הערל פרש"י ז"ל שמתו אחיו מחמת מילה דאף על גב דאסור ליה לממהל ערל הוא ולא יאכל בתרומה דערלות באונס מעכבת. והקשו עליו ז"ל דהא איבעי לן בגמרא ערלות שלא בזמנה דהיינו תוך ח' ימים אם מעכבת אם לאו ולא איפשיטה לן דתפשוט ממתני' דהכא דמעכבא דהאי נמי לאו בר ממהל הוא ועוד דהא בריש פ' אלמנ' לכ"ג דאמרי' דכל שאינו אוכל אינו מאכיל הקשו והא ערל וכל הטמאים דאינם אוכלי' ומאכילי' ופרקי התם פומייהו כאיב להו כלומר עומדין הן ליתקן ולאכול וכדפרש"י ז"ל שם. ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה הא לאו בר ממהל היא ועוד הא אמרי' בגמרא דחלצתו חמה אינו מעכב לבעליו באכילת הפסח משום ערלה עד שיעברו עליו ח' ימים שנותנים לו להבראה אלמא כיון שהוא מסוכן למילה ולאו בר ממהל הוא לא חשיבא ערלו' לפי' פי' ר"ת ז"ל דערל דמתני' היינו שלא נימל מפני פחד המילה שראה אחרי' שמתו במילה וערלות באונס לבו היא ומ"מ אינו מסוכן למילה ובר ממהל הוא אבל היכא שמתו אחיו מחמת מילה דלאו בר ממהל הוא דינו כערלו' שלא בזמנה:

וא"ת א"כ טומטום יאכל בתרומה דלאו בר ממהל הוא. וי"ל דטומטום הרי אפשר לו ליקרע ולימהול ובר ממהל הוא קצת ומיהו מפני שאינו עומד לימל לגמרי אינו מעכב לאדון כדאמרי' בגמ' בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני ביני דבשעת עשייה ליתה ובשעת אכיל' איתיה אלמא כ"ז שלא הי' נקרע לא הי' מעכב וכן חליצתו חמה מפני שכבר הוא מכין עצמו להיו' נמול לאח' הבראותו חשוב ערל לענין שהוא עצמו לא יאכל בתרומ' ומפני שבשעתו אינו בר ממהל אינו מעכב לאדון ונמצאו ג' דיני' בדבר ומר"ן ז"ל היה אומר דבירוש' משמע כפרש"י ז"ל ולא דמי לערלות שלא בזמנה דהתם לא נכנס בזיקת מילה כלל ואפי' היה אפשר לומ' שלא יהא חשוב ערל כלל מש"כ בערל שמתו אחיו מחמת מילה שנכנס בזיקת מילה אלא שהאונס פוטרו והא דאמרי' בפ' אלמנה דפומא כאיב ליה ועומד הוא ליתקן ולאכול היינו משום שאפשר שיבלע בו דמו או שיתחזק ויתחלפו סמניו וכמעשה ר' נתן דאמר לה המתינו לו עד שיבלע בו דמו והמתינו לו ומילתהו וחיה. וההי' דחלצתו חמה כל תוך ז' דהבראה אינו מעכב התם לבעלים הוא דאינו מעכב אבל הוא עצמו לא יאכל מכיון דלאו בר ממהל הוא השתא וכדאמרי' גבי טומטו' שאינו אוכל ונשיו ועבדיו אוכלי' ואינו מעכב לאדון וכדכת' לעיל:

פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו ונשיהם לא יאכלו פרש"י ז"ל דאשתו לא תאכל משום דשויי' חללה בביאתו כשנבעל' לפסול לה וחללה אינה אוכלת בתרומה ואינו נכון דהק"ל שאין חללה אלא מאיסו' כהונה ואחרי' פי' משום דשויי' זונה בבאתו והא נמי קמ"ל דהא אמרי' בפ' אלמנה דלא פסיל בה לתרומה אלא בחייבי לאוין דהוא זר אצל' מעיקר' ותדע לך דלא מני התם בפרק אלמנה בברית' דבן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי וכל הפסולים בביאה ומיהו למאן דמוקים מתני' בגמ' במחלוק' שנויה ור' אליעזר היא לק'. והא לדידיה אפי' פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה וכ"ש זו אבל לר' יוחנן דמוקים לה כר' מאיר לית ליה דר' אליעזר כדאיתא בפרק הבא על יבימתו גבי כ"ג לא ישא את האלמנ' וי"א דר"מ סבר לה כר' מתיא בן חרש דאמר התם שאפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך משוי לה זונה ולא בעי זר אצלה מעיקרא ולפי' זה הוייא מתני' דלא כהלכתא. והנכון דלא בעי זר אצלה מעיקרא אלא באות' שאינ' פסולי קהל וכגון מחזיר את גרושתו וכדפרכי' התם ואימא נבעלה לפסול להו חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר את גרושתו דאלמה לא קשי ליה אלא מחזיר את גרושתו דחייבי לאוין דפסולי קהל לא בעי זר אצלה מעיקרא ולהכי לא איצטריך למתניי' בברייתא פ' אלמנה משום דכיון דקתני נתן וכותי ה"ה לכל פסולי קהל:

גמרא אומר איש איש לרבות את הערל פי' ריבה הכתוב את הערל כטמא דלקמן בפרקי' אמרי דלר"ע לכל דבר נתרבה ערל כטמא למעשה וכו' וק"ל דלר"ע ערל דכת' רחמנ' גבי פסח תיפוק ליה מדכתיב טמא ביה בהדיא וי"ל דהא דדריש ר"ע איש איש בתרומה לרבות ערל כטמא לכל דבר היינו משום דגבי פסח השוה אותם הכתוב בפי' דאי לא הוה דריש איש איש למילי אחריני א"נ דברה תור' כלשון בני אדם. א"נ דכ' רחמנא ערל בפסח בפי' שלא יהא פסח דוחה את הערלות ברוב צבור כשם שדוחה את הטומא' כנ"ל:

עוד הקשו בתוס' דהא דאמרינן בסנהדרין ודוכתא אחריני דבר זה מתורת מרע"ה לא למדוה עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני היאך לא למדנו מתורת מרע"ה דהא ערל כטמ' מדכתיב בהדי' שאסר לבא בקודש ותי' דההי' אליב' דר' אליעזר הי' אבל לרבי עקיב' מתור' מרע"ה למדנו:

משום דה"ל תושב ושכיר אוכלי' בפסח וק"ל נהי דמופנ' לג"ש היאך יהא פשוטו של מקר' הפך הדין דכתיב לא יאכל בו וק"ל שאוכלי' בו מי אתי' ג"ש ועקר' ליה לפשטי' דקר' לגמרי דהא דכוותאי פרכי' באלו נערות גבי אשר לא אורשה והכא מפקי' ליה לקרא ממשמעותא טפי מהתם תי' בתוס' דג"ש אשמועינן דנוקים קרא בתושב ושכיר ערלים או עכו"מז ומשום הכי לא יאכלו בו ואע"ג דהא כתיב ערל היינו דאמרי' דמופנ' לג"ש והיינו דאמרינן אלימא תושב שכיר ממש כלום כפשוטיה שהם ישראלים נימולי' כהנהו דגבי תרומה משום דה"ל וכו' אלא לאפנויי ולאו בתושב ושכיר ממש:

זרע פסול לאו דוקא אלא קאי אזרע זרעה דא"ל דדוקא קאמר דהא כיון דזרעה פסיל על כרחין פסולה היא וא"כ תיפוק לי דלא אכלה משום דנפסלה אלא רצה לומר זרע זרעה פסול אבל היא כשרה א"נ נוכל לומר דרוצה לומר זרעה ממש ומיירי בבא עליה מצרי ואדומי דאינו פוסלה ומ"מ הזרע פסול הוא:

הדרן עלך אלמנה

פרק הערל. הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה פ"ה בכ"מ ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ול"נ דא"כ אינה מצוה למולו פי' למול א"ע לפי שהוא אנוס והוי כמו מילה שלא בזמנה וקשה דבגמ' בעי ערל קטן מהו לסוכו שמן של תרומה ערלות שלא בזמנה מעכבה או לא מעכבה ואמאי לא פשיט ממתני' דכיון דמיירי שמתו אחיו מחמת מילה א"כ נאנס הוא וכיון שנאנס ערלות שלא בזמנה הוא לכן פר"ת דערל ר"ל משומד לערלות:

פצוע דכא נשיהם לא יאכלו. תימה אמאי פוסלה בביאתו הא לאו זר מעיקרא הוא וא"ל משום דהוקש לממזר דאין ההיקש רק להורות מהיכן הוא פצוע דכא וי"ל כיון דנשתנה גופו חשיב כמו זר מעיקרא:

מנה"מ דת"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין ת"ל וזרע אין לה מ"מ וכבר פסיקתא הל' לעיל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר:

כ"ג פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן ה"ז ראוי להיות כ"ג עומד ומשמש ע"ג המזבח. מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו וזאת אומרת לא כבני כ"ג שהוא פוסלני מן התרומה:

הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו, פצוע דכה וכרות שפכה הן ועבדיהן יאכלו נשיהן לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכה הרי אלו יאכלו, פי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה נשיהן ועבדיהם ערילות לא נפקו מכללא אלא אינהו מחסרי תקנתא אבל פצ"ע וכ"ש פוסלין נשיהן בביאתן דהו"ל נבעלה לפסול לה, ואם היתה נשואה לו מקודם לכן ונעשה כ"ש ולא ידעה ה"ז אוכלת. תנאי ר"א אומר מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תו"ש האמור בפסח ערל אסור בו אף תו"ש שאמור בתרומה ערל אסור בו. ר"ע אומר א"ל ה"ה אומר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע לרבות הערל כטמא והאי קרא בתרומה כתיב דכתיב ובא השמש וטהר וגו':

תוס' בד"ה איש איש לרבות הערל מהכא אמרינן בכל דוכתא כו' ומ"מ איצטריך למכתב ערל בפסח כו' עכ"ל ומערל דכתיב בפסח גופיה אע"ג דדינו כטמא מ"מ לא משמע ליה למיגמר מיניה דערל כטמא בכל דוכתא אלא מריבוי דאיש איש דמשמע דאיש ערל כאיש טמא:

בד"ה מה לפסח שכן חייבין כו' ואית דגרסינן ליה משום דבפסח איכא כרת לאוכל בטומאת הגוף כו' עכ"ל יש לתמוה אמאי לא ניחא להו בטומאת עצמה דבפסח עובר בלאו וחייב מלקות משא"כ בתרומה דלית בה אלא עשה בשעריך תאכלנו כמ"ש לעיל בסמוך:

גמ' אי דתרומה מצרך צריכי כו' יראה מהאי לישנא דתושב ושכיר דגבי תרומה אתי שפיר תרוייהו לגופיה משום דאי לאו שכיר הוה משמע תושב קנין שנים כדקאמר אבל תושב ושכיר דגבי פסח א"א לאוקמי תרוייהו לגופיה דשכיר ודאי משמע קנין שנים ולא קנין עולם ולהכי לא ה"מ לאוקמא בהיפך דתושב ושכיר דגבי פסח אתו לגופיה ומיירי בתושב ושכיר ממש ולא יאכל בו משום דקני ליה רביה וא"כ תושב ושכיר דגבי תרומה אמאי לא קני רביה אלא דאתי לאפנויי דאיכא למימר דכל מה דמצינן לאוקמא לגופיה מוקמינן ליה וגבי פסח א"א לאוקמי תרוייהו לגופיה דלכתוב שכיר דהוא קנין שנים דקני ליה רביה ולא לכתוב תושב דהוא קנין עולם ועוד נראה דליכא לאוקמא בהיפך משום דקים ליה לתלמודא בשום דוכתא אחריתא דאין עבד עברי קני ליה רביה ולא נקט תלמודא והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל כו' אלא משום דהכי קאמרינן בברייתא בשמעתין נמי גבי תרומה ודו"ק:

ד"ה איש איש וכו' עד אע"ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח. ר"ל וא"כ ממילא משמע דכ"ש דערלות דגופיה מעכבת אפ"ה אי לא הוה כתב בהדיה כל ערל לא יאכל בו לא הוי מוקמינן ריבויא דאיש איש דכתיב בתרומה אערל ולכך לר"ע א"ש הא דאצטריך קרא למכתב כל ערל לא יאכל בו אע"ג דכ"ש הוא ממילת זכריו ועבדיו אלא לר"א דיליף ערל בתרומה מג"ש דתושב ושכיר קשה ל"ל למכתב בפסח כל ערל וגו' הא ק"ו הוא ממילת זכריו ועבדיו וכמ"ש לקמן בגמרא מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבת ביה וערלות דאחריני מעכבת ביה ולפי מה שכתוב בספרים שלנו בתוס' דף זה ע"ב ד"ה אי מה פסח וכו' דלר"א אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת האדון בפסח אלא גמרא לפום ריהטא נקט א"ש קצת דלא הוי ק"ו אע"ג דלזכרים ועבדים עצמם מעכבת דאין אוכלין כל זמן שלא נימולו אבל לפי הספרים שכתוב בהם דאף לר"א מילת זכריו מעכבת האב אלא שמילת עבדיו אין מעכבת האדון קשה אבל אי מעיינת שפיר לא הוי ק"ו דמילת זכריו ועבדיו אין מעכבת אלא כשהן ראוים למול כדלקמן (יבמות דף ע"א) בגמרא אבל ערלה דגופיה מעכבתו מלאכול בפסח אפילו היכי שאין ראוי למול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ולכך לא הוי אתי בק"ו ממילת זכריו ועבדיו ואעפ"כ קאמר בגמרא לקמן מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבת וכו' אע"ג דלא דמי ערלות דגופיה לערלות דעבדיו וזכריו אפ"ה לא מסתבר ליה לומר דשום ערלה דעבדיו וזכריו מעכבת אם אין ערלות דגופיה מעכבת בכל ענין אפילו היכי דא"א למול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה:

במשנה פצוע דכה כו' ונשיהן לא יאכלו. בתור"ע הקשה דהא א"פ אלא בזר אצלה מעיקרא כדלעיל (סט) והכא שנעשה פ"ד לא הוי זר מעיקרא. לכאורה הנ"ל דזה תלוי בפלוגתת ר"מ ור"י בכריתות (סד"ו ורד"ז) דלר"מ לא בעינן זר מעיקרא ואתיא סתם מתניתין כוותיה. אך בל"ז נ"ל דלק"מ מתרי טעמי חדא דהא אם היה נעשה פ"ד תיכף משנולד ה"ל זר מעיקרא ופוסל. לכן אף אם נעשה אחר שגדל פוסל דאין סברה לחלק משא"כ מחזיר גרושתו דלא משכחת לה רק באופן שלא היה זר מעיקרא. שנית דפ"ד מיד שנעשה פצוע ואישתני גופיה ה"ל זר אצלה לכן נקרא זר מעיקרא אבל מחזיר גרושתו לא אישתני גופיה וגוף זה עצמו הותר מעיקרא וכה"ג מחלק הש"ס לעיל (נט) ועמש"כ לעיל (נז):

תוי"ט ד"ה וכל. ומדלא כתיב בקדשים כו' בתרומת ש"מ נמי להא דכיון כו'. אישתמיטתיה דברי התוס' (סח ב) ד"ה לימא ולעיל (ח ב) ד"ה ויבמה שפי' להיפך דאי לא הוה כתיב אלא בקדשים לחוד הוה דרשינן לכיון דנבעלה כו' ומבתרומת דרשינן נמי למורם מהק' עשו"ש:

תד"ה מה תושב. אבל קשה כו' ה"נ נילף תרומה מבכורים כו'. עי' במנחות (טו א) תד"ה לחם ותמצא ישוב:

תד"ה מה לפסח (בסופו). פנ"ק עכ"ס. עי' לקמן (עג ב):

גמ׳ אי דתרומה מצרך "צריכי". נ״ב תושב ושכיר:

(תד"ה הערל כו׳. עי׳ בעל המאור שכתב ובפ' נושאין על האנוסה (ק׳ א׳) מוכחא כוי. ובתוס׳ הרא״ש והרמב"ן בחידושיו דחו זה. וכמה אחרונים לא ראו דבריהם):

מתני' פצוע דכא וכו' ונשיהן לא יאכלו.
קשה לי הא לא הוי זר אצלה מעיקרא דלא נאסר לה מקודם שנעשה פצוע דכא:

הכי גרסינן ה''ד אילימא דדיימא מניה ולא דיימא מעלמא צריכא למימר דתיכול אלא לאו דדיימא נמי מעלמא: לא כ''ש. דאי דיימא מניה ומעלמא דבתריה דידיה שדינן ליה: ומתני' בדלא דיימא כלל. מקמי הכי לאו מניה ולאו מעלמא הלכך איצטריך לאשמועינן דתאכל דאמרינן בהך ביאה נתעברה: בני בנים הרי הן כבנים. בפ' הבא על יבמתו (לעיל סב:): כמאן כר''ע. מתניתין דקתני עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר: משום רבינו. רבי ואע''ג דשמעינן דפליג אדר''ע בפ' ר''ג (לעיל נב:) דאמר אין דברים הללו אמורים אלא לדברי ר''ע וליה לא ס''ל אפ''ה בעובד כוכבים ועבד מודה כדאמר בהחולץ (לעיל מה.) עובד כוכבים לא תתחתן ועבד לא תהיה קדשה: כוזא. כלי קטן כלומר ממזר שהוא גרוע: כדא. כלי חשוב כלומר כהן גדול: מתני' הערל כהן שמתו אחיו . מחמת מילה: נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא: נשיהם. של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשוויוה חללה בביאתן שהרי נבעלה לפסול לה: ואם לא ידעה. לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן: ואם נשתייר מעטרה. שנכרת מעטרה ואילך כשר דהתם בישרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה: גמ' תושב ושכיר בתרומה. דכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש: איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות ערל. כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי קרא תרומה כתיב דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דסגי ליה בהערב שמש: שכן חייבין עליו. קרבן חטאת אם אכלו פגול או נותר או בטומאת הגוף דכולהו בכרת דהא קדשים הוא: קנוי קנין עולם. עבד עברי הנרצע ובא הכתוב ללמדך שאין גופו קנוי לכהן זה שיאכילהו בתרומה ככנעני: קנין שנים. סתם עבד שיוצא בשש שנים: אילו כן. דלא נאמר אלא תושב: הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים. משום הכי אסור בתרומה בא שכיר יתירא ולימד על כרחך דהאי קרא לנרצע אתא וכיון דתרי כתיבי מסתברא דתושב זה המיושב אצלו לזמן מרובה ושכיר זה העומד לצאת: אלא דפסח מופני. האי שכיר ותושב דפסח דכתיב לא יאכלו בו: מאי נינהו אי נימא תושב ושכיר ממש. קנוי קנין שנים או נרצע:

אבל דיימא מיניה אע''ג דדיימא נמי מעלמא בתר דידיה שדינן ליה. פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי ודיימא מעלמא היינו שם רע דאי דיימא מיניה נמי שם רע בעלמא א''כ מאי מייתי רבא ממתני' דהתם בא עליה ודאי משום הכי בתר דידיה שדינן ליה: מתני' הערל. פי' בקונט' שמתו אחיו מחמת מילה וכן נראה דלא דמי לערלה שלא בזמנה דמיבעיא לן בגמ' (לקמן דף עא.) אי הויא ערלה דהתם כיוצא בו לא הוי בר מילה בשום מקום אבל אחר ח' אע''ג דאי אפשר לו למול מפני הסכנה הוי ערל כיון שהגיע הזמן תדע דלא פשיט ליה בגמ' מטומטום שאין אוכל בתרומה אערלה שלא בזמנה אע''ג דאין חייב לקרוע ולמול. כדמוכח בגמרא (שם:) דקאמר זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה משכחת לה בטומטום שנקרע ביני ביני ונמצא זכר דלא קרינן ביה בשעת עשיה המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו דלא מיחייב לקרוע ולמול ובפ''ק דחגיגה (דף ד.) נמי אמר זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס שפטור מן הראיה ומוקי לה כשביציו מבחוץ ובירושלמי מייתי ראיה ממתני' אאחזתו חמה דממתינין לו למול ל' יום דאסור בתרומה משמע דמתניתין איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה ובהדיא מחלק בירושלמי בין ערלות שלא בזמנה ובין שהגיע זמנו למול אלא שסכנה היא לו אלא שבזה חולק על הש''ס שלנו דהתם פשיטא ליה דערלות שלא בזמנה לא הויא ערלות ואכיל בתרומה ובש''ס שלנו בעיא היא בגמ' (דף עא.) ולא איפשיטא: מה תושב ושכיר האמור בפסח. וא''ת באוכל תרומה בטומאת עצמה נילף בהאי ג''ש דלילקי ולקמן (דף עג:) אמרינן דלית בה אלא עשה בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואר''י דהך ג''ש לא ניתנה אלא לענין פסול האדם האוכל כגון ערל ואונן וכיוצא בו אבל לענין פסול גופה כגון טומאת עצמה לא אבל קשה דאכתי נילף מבכורים שילקה עליה בטומאת עצמה דכי היכי דילפינן (שם) בכורים מתרומה משום דתרומה קרינהו רחמנא ה''נ ניליף תרומה מבכורים דהא בהעור והרוטב (חולין קכ:) גמרינן תרומה מבכורים לענין דמשקין היוצאין מהן כמותן: איש איש לרבות הערל. מהכא אמרינן בכל דוכתי (חגיגה דף ד:) דר''ע מרבה ערל כי טמא ומ''מ איצטריך למכתב ערל בפסח דאי לאו דכתיב בהדיא משום מקום שהוא כטמא לא הוה מרבינן ליה מאיש איש אע''ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח: מה לפסח שכן חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. יש ספרים דל''ג טמא דבתרומה נמי איכא איסור טומאה ואית דגרס ליה משום דבפסח איכא כרת לאוכל בטומאת הגוף משא''כ בתרומה ובקונטרס נמי פי' דחייבים עליו חטאת קאמר והוא הדין דהוי מצי למיפרך מכל פנ''ק עכ''ס: