דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - א

אלא ללמדך: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, הוא זה שאין ביאתו פוסלת אותה, ולכן היא שבה לבית אביה.

יצאו עובד כוכבים ועבד, שאין לו אלמנות וגירושין בה [שאין קידושין תופסין לו בה], שלא שייך בה "ושבה אל בית אביה", הואיל וביאת עובד כוכבים ועבד פוסלים אותה מתרומה.

ומכאן אנו לומדים גם לחייבי כריתות, שהם פוסלים אשה בביאתם.

והוינן בה: אשכחן, אמנם מצאנו את הלימוד מ"אלמנה וגרושה", לגבי דין כוהנת בתרומת בית אביה, שהיא נפסלת על ידי גוי, עבד, וחייבי כריתות, הואיל וקדיש גופה.

אבל לויה וישראלית, האוכלת בשביל בנה שיש לה מכהן, שלא קדיש גופה - מנא לן שגם היא נפסלת כשנבעלה למי שאין לו אלמנות וגירושין בה?

ומשנינן: כדאמר רבי אבא אמר רב לקמן, שיש לדרוש את יתור האות וי"ו, כאשר היא נוספת על המילה "בת", כדכתיב "ובת". [1]

הכא נמי דרשינן מתוספת האות וי"ו במילה "בת", שנאמר "ובת כהן תהיה אלמנה וגרושה", לרבות אף לויה וישראלית האוכלות בשביל בניהן, שהן נפסלות בבעילת מי שאין לו בה אלמנות וגירושין.

והוינן בה: כמאן, כמו מי אנו דורשים כך?

האם סוברים אנו כרבי עקיבא, דדריש את האותיות ווי?!

ומשנינן: אפילו תימא רבנן היא, שאינם דורשים "ווין", כאן הם כן דורשים מהאות וי"ו הנוספת, היות וכולה "ובת" - קרא יתירא היא! [2]

שהרי נאמר תחילה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ובפסוק שלאחריו נאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה". והיה לו לומר "וכי תהיה אלמנה וגרושה". [3]

ועתה חוזרת ומקשה הגמרא על הדרשה שלמדנו מ"ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה", שאין שבה לבית אביה אלא אם בא עליה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו גוי ועבד וחייבי כריתות, כיון שאין קדושין תופסין להם בה, הרי הם פוסלים אותה בביאתם.

ואימא לפרש את המיעוט "כי תהיה אלמנה וגרושה", על "וזרע אין לה", ולהקל הוא בא, ולומר:

רק מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, דהיינו זר ישראל, אז -

כי לית ליה [4] זרע - קאכלה בתרומת בית אביה.

כי אית ליה זרע - לא אכלה, כי הזרע שיש לה מישראל הרי הוא פוסלה.

ואילו מי שאין לו אלמנות וגירושין בה ובא עליה, אף על גב דאית ליה זרע, נמי תיכול! [5]

ומשנינן: אם כן, שהפסוק בא להקל, ולומר שאין זרע מגוי ועבד פוסל - רבויי לויה וישראלית לענין זה [כדדרשינן לעיל מ"ובת"] - למה לי?!

וכי היה מקום לומר שכוהנת אינה נפסלת בזרע של גוי, ואילו לויה וישראלית תיפסל בזרע של גוי? והרי אם כוהנת, דקדיש גופה, אינה נפסלת - כל שכן שלא תיפסל בזרע של גוי. [6]

ואכתי מקשינן: ולרבי עקיבא, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ומאי "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", אין "תהיה" לשון קידושין, שהרי אין קידושין תופסים בחייבי לאוין, אלא כאילו אמר הכתוב "ובת כהן כי תיבעל לאיש זר", כי לא יתכנו קידושין באיש זר ופסול [7] - ואם כן, הרי נכללים הכל בפסוק זה, בין הנבעלת לחייבי לאוין ובין הנבעלת לגוי עבד וחייבי כריתות, שהיא נפסלת.

ואם כן "אלמנה וגרושה" - הבא לרבות פסול במי שנבעלה לגוי עבד וחייבי כריתות - למה לי, הרי כבר שמענו את כל אלו מן הכתוב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר"!?

ומשנינן: אכן לדעת רבי עקיבא לא בא הכתוב ללמד על בעילת מי שאין לו אלמנות וגירושין שהוא פוסל את האשה, אלא לשון "אלמנה וגרושה" הוא על עיקר דין הכתוב, המלמד שהיא שבה לבית אביה כשאין לה זרע מן הישראל שנישאת לו, ופסול מתרומה כשיש לה זרע מן הישראל שנישאת לו.

ולשון "אלמנה" - להחמיר עליה הוא בא, ללמד שאף האלמנה אינה שבה לבית אביה אם יש לה זרע.

ולשון "גרושה" - להקל עליה הוא בא, וללמד שאף הגרושה שבה לבית אביה כשאין לה זרע.

וצריכא, צריך הכתוב להשמיע את שני הדברים.

דאי אשמועינן "אלמנה" שהיא שבה לבית אביה כשאין לה זרע, הייתי אומר: רק אלמנה - הוא דכי לית ליה זרע אכלה, משום דחזיא לכהונה [שאינה פסולה אלא לכהן גדול].

אבל גרושה, דלא חזיא לכהונה [שאינה ראויה לינשא לכהונה], אימא: אף על גב דלית לה זרע לא אכלה, שאינה שבה לבית אביה אחר שנישאת ונפסלה מן התרומה אפילו כשאין לה זרע. [8]

ואי אשמעינן "גרושה" שהיא פסולה לתרומה כשיש לה זרע מבעלה, הייתי אומר: רק גרושה הוא דכי אית לה זרע לא אכלה, משום דלא חזיא לכהונה. אבל אלמנה דחזיא לכהונה, אימא: אף על גב דאית לה זרע, נמי תיכול

ולפיכך צריכא לכתוב לומר את שני הדברים.

וכאן שבה הגמרא לבאר את דין "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", שאם נבעלה לפסול לה הרי היא פסולה לתרומה ולכהונה.

ומקשינן: ואימא: נבעלה לפסול לה, היינו אף מחזיר גרושתו לאחר שנישאת לאחר, שהוא פוסל את אשתו מתרומת בית אביה, [9] כיון שאסור הוא בה.

והרי בברייתא לעיל, בפרק החולץ, למדנו שהיא אינה נפסלת?!

ומשנינן: "כי תהיה לאיש זר" אמר רחמנא, ומשמע: מי שזר אצלה מעיקרא הוא זה שפוסל אותה בביאתו.

לאפוקי האי, להוציא מחזיר גרושתו - דלא זר אצלה מעיקרא, שהרי מתחילה, לפני שגירשה, הוא היה כשר אצלה. [10]

ומקשינן: אי הכי, [11], חלל, דלאו "זר" הוא, שאינו בכלל "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" [כי אפילו בת כהן אינה אסורה להינשא לחלל] - לא לפסול אשה לתרומה בביאתו! ואילו בברייתא שנינו גם את החלל?!

ומשנינן: אמר קרא: "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח [הכהן הגדול] וגו' ולא יחלל זרעו בעמיו, מקיש "זרעו" - של כהן גדול באלמנה - לו [לכהן גדול], מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה [12], אף זרעו של כהן גדול באלמנה היינו החלל נמי פוסל אשה בביאתו.

ואכתי מקשינן על הדין הנלמד מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר", שהנבעלת לפסול לה הרי היא נפסלת לתרומה:

ואימא תיפסל כבר משעת הויה [קדושין] ואפילו מת קודם שבא עליה, שהרי אמרה תורה: כי "תהיה" לאיש זר?!

ומשנינן: הפסול והזר אצלה הרי הוא פוסלה דומיא דכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה, הרי הוא פוסלה רק בביאה [13], אף האי - זר ופסול אצלה - נמי אינו פוסלה לתרומה אלא בביאה, אבל בהויה לחוד לא.

ואכתי מקשינן: ואימא לא יפסלנה הזר והפסול עד דאיכא הויה וביאה כאחד, אבל לא בביאה לחוד.

ומשנינן: דומיא דכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה היא נפסלת ואפילו בלי קדושין [14], אף האי - זר ופסול - נמי, בביאה לחודה הוא פוסלה ואפילו בלי קדושין.

למדנו בברייתא: רבי יוסי אומר: כל שזרעו פסול - פוסל, וכל שאין זרעו פסול אינו פוסל:

ומפרשינן: מאי איכא בין תנא קמא לרבי יוסי?

אמר רבי יוחנן: מצרי שני [בנו של גר מצרי] שאין זרעו פסול, שהרי לא אסרה תורה מצרי שלישי, ואדומי שני שאין זרעו שהוא דור שלישי אסור לבוא בקהל, איכא בינייהו.

דעת תנא קמא: כל שהוא זר ופסול אצלה הרי הוא פוסלה, ואפילו כשאין זרעו פסול.

דעת רבי יוסי: כל שאין זרעו פסול אינו פוסל, ולפיכך מצרי שני ואדומי שני אינו פוסל את הנבעלת לו.

ושניהם - תנא קמא ורבי יוסי - לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה שהוא פוסלה. [15] תנא קמא סבר: מה כהן גדול באלמנה שביאתו בה היא בעבירה, ופוסל אותה, אף האי נמי - מצרי שני ואדומי שני, שביאתו בקהל ישראל היא בעבירה - הרי הוא פוסל אותה.

רבי יוסי סבר: ככהן גדול, מה כהן גדול שזרעו פסול - כשבא בעבירה על האלמנה שהרי נתחלל על ידי ביאת פסולי כהונה - ופוסל אותה, אף כל שזרעו פסול כגון עמוני שאף בנו אסור [ואפילו בא בהיתר] הרי הוא פוסל את הנבעלת לו בעבירה, לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול, דכתיב: בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'.

למדנו בברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו [כלומר: את הנבעלת לו], וכל שאין אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו:

ומפרשינן: מאי איכא בין רבי יוסי לרבן שמעון בן גמליאל?

אמר עולא: גר עמוני ומואבי - שבתו אינה פסולה כדלקמן - איכא בינייהו, ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה שהוא פוסלה.

רבי יוסי סבר: מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול, ופוסל, אף כל שזרעו פסול, פוסל רבן שמעון בן גמליאל סבר: מה כהן גדול באלמנה, שכל זרעו - בין בנו ובין בתו - פסול, ופוסל אותה.

אף שכל זרעו פסול ופוסל [הוא שפוסל], לאפוקי עמוני ומואבי, דאין כל זרעו פסול, דאמר מר: "עמוני" אסרה תורה לבוא בקהל ולא עמונית, "מואבי" ולא מואבית, נמצא שאין כל זרעו פסול ואתה נושא את בתו, ולפיכך אתה נושא את אלמנתו.

מתניתין:

בת כהן אינה נפסלת בביאה לזר, אלא בנישואין לזר, ואין כהן מאכיל בת ישראל אלא על ידי אירוסין ונשואין, ולפיכך:

האונס והמפתה אשה ולא נשאה, והשוטה, שאפילו נשאה בחופה וקידושין אין הם חלים [16] - הרי אלו לא פוסלין [17] בת כהן אם זרים הם, ולא מאכילין את בת ישראל אם כהנים הם. [18]

ואם אינן - האונס המפתה והשוטה - ראויין לבוא בישראל [כגון שהיו ממזר או אדומי וכיוצא בזה הפסולים לבוא בקהל ישראל] הרי אלו פוסלין את האשה מלאכול בתרומה, כיון שנתחללה בביאת פסול לה [רש"י]. [19] כיצד האונס והמפתה לא פוסלין ולא מאכילין:

אונס ומפתה לא פוסלין: הרי [ב"ח] ישראל שבא באונס או בפיתוי על בת כהן שהיא בבית אביה, הרי זו תאכל בתרומה.

שהרי אמרה תורה: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל.

אבל קודם שנתאלמנה או נתגרשה אינה אוכלת מלחם אביה, והרי לא למדת לפוסלה אלא במי שהיא מאורסת או נשואה לישראל.

הערות

[1] א. דברי רבי אבא אמר רב, נאמרו לקמן פז א, לבאר את האמור במשנה פו ב: אשה שהיה לה בן מכהן, ונישאת לזר [ונפסלה בכך מתרומה], וילדה הימנו בן, ומת הבן מן הזר, היא חוזרת לאכול בתרומה משום בנה מכהן. ואמרו על זה בגמרא: מנלן? ופירש רש"י: מנלן שזרה האוכלת בשביל בנה, וניסת לזר, ומת, שחוזרת ואוכלת? ואמר רבי אבא אמר רב, שיש לדרוש זאת מיתור האות וי"ו במילה "בת", דכתיב "ובת". ממה שנאמר "ובת" כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ושבה אל בית אביה, אנו לומדים למי שאוכלת משום בנה מכהן, שאף היא חוזרת לאכול אחר שנפסלה על ידי נשואין לזר. והגמרא שואלת שם: כמאן, כרבי עקיבא דדריש ווי. ומתרצת, אפילו תימא רבנן, כולה "ובת" - קרא יתירא הוא, ועל דרך שאמרו כאן. ומאותה סוגיא מבואר, שאף על פי שכבר למדנו שבת כהן דקדיש נפשה חוזרת אחר מיתת הבעל, בכל זאת, אין אנו אומרים שקל וחומר מי שאוכלת בשביל בנה חוזרת, אלא היינו אומרים שרק כהנת מותרת לחזור, אך ישראלית האוכלת בשביל בנה, אסורה לחזור. ומוכח, שלא לכל ענין אמרו שיותר מסתבר לפסול כהנת דקדיש נפשה מאשה האוכלת בשביל בנה. ואף שלענין פסול על ידי בעילה מסתבר יותר לפסול כהנת, לענין חזרה לאכול בתרומה לאחר שנישאת, מסתבר יותר שלא תחזור זו האוכלת בשביל בנה; ובהמשך הסוגיא בהערות יתבאר עוד מזה.

[2] הקשה הריטב"א, הרי המילה הזאת אינה מיותרת, כי היא נצרכת ללמד כדברי רבי אבא אמר רב, שהאוכלת בשביל בנה ונשאת, ומת בעלה, הרי היא חוזרת לאכול משום בנה [וראה תוספות]. ותירץ: הכי קאמר, כיוו דמיותר הוא לדרשה ולא אתא לגופיה כלל, אפילו רבנן מודים דדרשינן וי"ו יתירא לדרשה, דדרשינן מיניה כל מה דאפשר.

[3] רש"י לעיל הביא פירוש אחר בקושיית הגמרא: ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות, ובתירוצה [שלפי פירושו של רש"י, הקושיא היא: אפשר דוקא בחייבי כריתות]: "ואית דמפרשי: ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות נמי, מאי שנא דלא תני להו לעיל?!" פירוש: בברייתא למדנו: גר עמוני מואבי וכו' שבאו על כהנת וכו' פסלוה, ולא נזכרו חייבי כריתות, ומבואר דאכן אלו אינם פוסלים את האשה מתרומה; ומקשינן: למה אין נכללים אלו ב"ובת כהן כי תהיה לאיש זר"?! "ומשנינן: "כי תהיה" כתיב, מדאפקה רחמנא לבעילה בלשון הויה, לא פסיל מתרומה אלא בר קידושי דוקא, דבני הויה, לאפוקי חייבי כריתות דלאו בני הויה נינהו; וסבירא להו [לאית דמפרשי] דחייבי כריתות לא פסלי". ורש"י דחה פירוש זה, כי הוכיח שחייבי כריתות פוסלים אשה.

[4] לכאורה צריך להגיה: במקום "ליה" "לה", וכן הוא בלשונו של רש"י בהמשך: אף על גב דאית "לה" זרע נמי תיכול; ואולם ראה בהערה הבאה.

[5] כתב רש"י: דכבהמה בעלמא חשיב. וטעם הדבר שהוצרך רש"י ליתן טעם לדרשת הכתוב, הוא משום שהקשו התוספות, שבכל דוכתא לחומרא מקשינן והכא פריך דנקיש לקולא?! ויישב תוספות הרא"ש: הכא מסתבר למדרש לקולא, כדפירש רש"י משום דזרעו חשיב כזרע בהמה. ולפי טעמו של רש"י, נמצא כי לפי קושיית הגמרא אין המיעוט בא אלא על גוי ועבד ולא על חייבי כריתות, שהרי בהם לא שייך זרע בהמה, וראה קרן אורה. בעיקר כוונת רש"י "כבהמה בעלמא חשיב", בפשוטו, שאין הזרע מתייחס אחריהם, וזרע כזה אינו פוסל. ואם אכן זו היא כוונת רש"י, יש לומר שבדוקא אמרה הגמרא "אית ליה זרע", ולא "אית לה זרע", ראה בהערה לעיל. וראה בחזון איש שכתב להסתפק להלכה, באשה שעיברה באמבטי מגוי ועבד [שאין כאן ביאה לפוסלה], אם הזרע ממנו פוסלה, לפי מה שכתב הבית שמואל שעיבור באמבטי חשוב כבנו [ראה דבריו על סוגיא זו, באהע"ז טו ד]. ובקרן אורה רצה לפרש כוונת הגמרא בסלקא דעתין, שאין פוסל זרע אלא אם נישאת לישראל ונשאר זרע מן הנשואין, אבל אם בא עליה בזנות ויש ממנו זרע אינו פוסל [ולא כפי האמת, שהזרע פוסל אפילו נולד מזנות, כמבואר במשנה הבאה] ; והיינו דאמרינן: מי שיש לו אלמנות וגירושין, ונשאה, ויש ממנו זרע, אפילו אם מת, הרי אשתו אינה חוזרת לבית אביה. אבל אם בא עליה מי שאין לו אלמנות וגירושין, כלומר, שבא עליה שלא דרך נשואין, אף שיש ממנו זרע, אין זרע לבדו פוסל. ואולם דחה פירוש זה, שהרי לפי האמת מנין אנו יודעים שאף בזנות פוסל הזרע, אף שהכתוב אינו מדבר אלא על החוזרת לבית אביה, ובעל כרחך שאין סברא לחלק בכך, וראה עוד שם; ואולם אחרונים אחרים כתבו, שיש מקום לחלק ביניהם, ואף לפי האמת שני דינים נפרדים הם, ראה דבריהם במשנה בעמוד ב.

[6] לשון רש"י הוא "השתא כהנת גופה, אשמועינן דלא מיפסלא בזרע עובד כוכבים ועבד - לויה וישראלית מיבעיא! ?". ובפשוטו צריך לומר: השתא כהנת דקדיש גופה, וכלשון הגמרא לעיל. וכן הוא לשון התוספות: כיון דאשמועינן בכוהנת דקדיש גופה. ומבואר מסוגיא זו, כי לענין פסול על ידי זרע גוי ועבד, מסתבר יותר לפסול כהנת דקדיש גופה. וכמו נבעלת לפסול, שיותר מסתבר לפסול כהנת, מאשר לויה וישראלית האוכלות בשביל בניהן. ואין אלו דומים לאוכלת בשביל בנה מכהן, ונישאת לזר, והיא באה לחזור ולאכול בשביל בנה. שלענין זה, יותר מסתבר שלא תחזור האוכלת בשביל בנה מאשר האוכלת בקדושה עצמית, וכמבואר בהערה לעיל. עוד כתב רש"י לבאר: "ואי משום לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין אפילו הכי כי אית לה זרע מיניה לא תיכול, ואיצטריך למיסר לויה וישראלית האוכלת בתרומה בשביל בנה כהן, דכי תינשא לזר ויהא לה זרע ממנו לא תשוב לתרומה במיתת בעלה". פירוש: הוקשה לרש"י, הרי יש לומר, שהריבוי אינו בא לרבות - בלויה וישראלית האוכלת בשביל בנה - את הכשר הזרע במי שאין לו אלמנות וגירושין, אלא את פסול הזרע בנישאת לישראל, שאינה שבה לאכול בשביל בנה מכהן כשיש לה זרע מן הזר. "הא פשיטא לן, דכיון דכהנת גופה מיפסלא בזרע ישראל מתרומה דבי נשא, כל שכן ישראלית האוכלת בשביל בנה. אלא ודאי, כי רבי קרא לויה וישראלית - להכי רבייה, שאם אוכלת בשביל בנה, ונבעלה לעובד כוכבים ועבד, אפילו אין לה זרע, נפסלה, דלא נפקא לן מכהנת, כדאמרינן לעיל: כהנת דקדיש גופה". ומבואר בדברי רש"י, כי לענין פסול על ידי זרע מישראל, יותר מסתבר לפסול לויה וישראלית האוכלות בשביל בניהן, מאשר לפסול כהנת; ואינו דומה לפסול על ידי ביאת פסול או לפסול על ידי זרע גוי, שבהם אדרבה, מסתבר יותר לפסול כהנת מאשר לויה וישראלית האוכלות בשביל בניהן, כפי שהתבאר לעיל. וכתב המהרש"א בטעם הדבר, שלא אמרו בכהנת דקדיש גופה שהיא נפסלת יותר מאשר האוכלת בשביל בנה, אלא בביאת פסול או בזרע הבא מאסור לה, אבל בזרע כשר מסתבר יותר כסברא הראשונה, שאמרו בגמרא לעיל "ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה, פסלה, לויה וישראלית דלא אכלה אלא בשביל בנה לא כל שכן", וראה בישרש יעקב; וכבר נתבאר בהערה לעיל בתחילת עמוד זה, שכן מצינו גם לענין פסול על ידי נישואין לזר, שאף כי בכהנת האוכלת בקדושה דנפשה כבר ידענו שהיא חוזרת לאכול בתרומה כשמת בעלה, מכל מקום צריך דרשת "בת ובת" ללמד אף על האוכלת בשביל בנה שהיא חוזרת. ברש"י לקמן במשנה פו ב, כתב בטעם הדין שהאוכלת בשביל בנה מכהן אינה שבה לאכול בשבילו אחר שניסת לישראל ויש לה הימנו בן, באופן אחר מדבריו כאן: "האי בן [מן הזר] פסיל לה מתרומה, שהרי יש לה זרע מן הזר וכתיב: וזרע אין לה ושבה, והא יש לה זרע. ואע"ג דקרא בבת כהן כתיב, [הרי] מרבינן מיניה בגמרא נמי [היא דרשתו של רבי אבא אמר רב מ"בת ובת" שהובאה לעיל בהערה], בת ישראל האוכלת בשביל בנה כהן וניסת לזר, ומת, שחוזרת ואוכלת בשביל בנה. הלכך כי היכי דבת כהן כי אית לה זרע מישראל לא הדרה, בת ישראל האוכלת בשביל בנה כהן נמי, כי אית לה זרע לא הדרה אוכלת בשביל בנה כהן"; ואולם בישרש יעקב במשנה דלקמן, כתב לפרש דברי רש"י שם כדבריו כאן.

[7] אין קושיית הגמרא אלא לדעת הסובר בדעת רבי עקיבא שאפילו באיסור עשה אין תופסין קידושין, שאם לא כן, הרי יש לפרש "כי תהיה" לשון קידושין, ואין הכתוב בא לפסול אלא חייבי עשה, וריבוי "אלמנה וגרושה" בא לרבות את הנבעלת לחייבי לאוין וכריתות, וגוי ועבד. ובתוספות הקשו: הרי בבעולה לכהן גדול לכולי עלמא קידושין תופסין, ואם כן נימא שאין הכתוב מדבר אלא בזו?! ויש מי שהעיר, כי לפי שיטת רש"י והרבה ראשונים שאין הכתוב מדבר אלא בנבעלה למי שהוא זר אצלה, ולא במי שהיא זרה אצלו, אם כן אין מקום לקושיית התוספות.

[8] לשון רש"י הוא: הוה אמינא: אף על גב דלית לה [לגרושה] זרע לא תיכול, דכיון דאיפסלה מכהונה מתרומה נמי מיפסלה. ובפשוטו, משמע שכוונתו לומר, שהייתי אומר שכל גרושה, ואפילו נתגרשה מכהן, כיון שנפסלה לכהונה, אף לתרומה היא פסולה. אבל הקרן אורה פירש שאין כוונתו לומר שהיינו לומדים תרומה מכהונה, כי ודאי לא מצינן למילף מהדדי, אלא דהוה אמינא שהתורה לא התירה לשוב לבית אביה אלא רק לאלמנה, הראויה להינשא לכהונה, אבל גרושה, דלא חזיא לכהונה נשארת באיסורה. ולפי זה, גרושה מכהן, אפילו למאי דסלקא דעתין, אכלה בתרומה.

[9] ברש"י הוסיף להטעים את הקושיא "דהא זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין", והיינו כי אם לא תפסי לו בה קדושין, הרי שאין מקום להקשות מן הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", שהוא אינו מדבר אלא בבני הויה.

[10] הקשה בקהלות יעקב [הנדמ"ח סימן לט סוף ד"ה אבל לשיטת]: הרי מחזיר גרושתו, הוא עצמו אינו בכלל הפסול של "איש זר", שהוא פסול שלו כלפיה, [כמבואר בראשונים בתחלת פרק הבא על יבמתו], כי במחזיר גרושתו משנישאת, הפסול הוא בדידה, שהיא אינה ראויה לו, עיין בדבריו.

[11] כתב בקרן אורה: מרש"י נראה שאינו גורס "אי הכי", וקושיא בפני עצמה היא.

[12] היינו משום דכהן גדול הבא על האלמנה עושה הוא אותה חללה, שהרי אמרה תורה: ולא "יחלל" זרעו בעמיו, ודרשו חכמים: מי שהיה כשר ונתחלל, ובא הכתוב לרבות את האשה שהיתה כשרה מתחילה, שאף היא מתחללת על ידי ביאת הכהן הגדול.

[13] משום שנאמר: ולא יחלל זרעו, ללמדך: אין האשה מתחללת אלא כשיש זרע, כלומר: ראוי הוא לזרע, שבא עליה.

[14] הקשו התוספות: היא גופה מנלן שהיא מתחללת בביאה בלי קדושין, והרי אדרבה כתיב "לא יקח" דהיינו קדושין, וכתיב "לא יחלל" דהיינו ביאה?! ותירצו: דלגבי בן [רש"ל] אין להצריך קדושין, דכל שכן בלי קדושין, וכיון שהבן נפסל גם היא נפסלת.

[15] כתבו התוספות: עיקר טעמא הוי מ"לאיש זר", אלא דמכהן גדול באלמנה ילפינן במאי מסתבר לאוקמי קרא.

[16] א. כי לא תיקנו חכמין נישואין לשוטה כמו שתיקנו לחרש [כמבואר במשנה הקודמת, שהחרש פוסל], לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, נמוקי יוסף. ב. כתבו התוספות: מה שלא שנה התנא "קטן" יחד עם שוטה, שאף לו לא תיקנו חכמים נישואין [כמו שתיקנו לחרש], הוא משום הסיפא דמיירי בילדה האשה "דלא מיתני ליה בקטן", וראה מה שכתב בזה הערוך לנר. ג. כתב הטור: בת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה, ובת ישראל נשואה לכהן חרש שוטה וקטן אינו מאכילה; ותמהו כולם עליו במה שכתב שבת כהן הנשואה לשוטה וקטן הרי הוא פוסלה, שזה נגד המשנה?! ויש אחרונים שכתבו, כי טעות המעתיקים היא, שהיה כתוב "חרש" והמעתיקים חשבו כי הוא "חש"ו" דהיינו חרש שוטה וקטן.

[17] כתבו התוספות: ואפילו לרבי אלעזר הסובר: פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, נראה שאינה נפסלת בתרומה, דאין זה "לאיש זר"; כלומר: "איש זר" משמע פסול ואסור בה, ולא פנוי הבא על הפנויה. וכתבו כל האחרונים, שדבריהם אלו תלויים בנידון שדיברו בו התוספות לעיל לה ומד, אם שם "זונה" בעצמותו הוא פסול אף לתרומה כשם שהוא פסול לכהונה, וכאן סוברים התוספות ש"זונה" אינו פסול לתרומה ; אבל למה שצידדו שם לומר, שזונה הוקשה לחללה ופסולה מתרומה, אם כן אפילו פנוי הבא על הפנויה פסלה לתרומה לדעת רבי אלעזר, וכן כתבו באמת התוספות בגיטין עג ב. וראה בליקוטים החדשים של רבינו עקיבא איגר כאן, שהביא מדברי רעק"א בגיטין להוכיח בדעת רש"י, שפנוי הבא על הפנויה אפילו לדעת רבי אלעזר אינה נפסלת בתרומה; וזכינו לדין, שלדעת רש"י: שם זונה אינו פוסל מתרומה.

[18] כתבו התוספות: לא איצטריך לאשמועינן באונס ומפתה שאין מאכילין, ואגב "לא פוסלין" אמר "לא מאכילין".

[19] לדעת רוב הראשונים לעיל סח א, לשון "ראויין לבוא בישראל" פירושו פסולי קהל, וכן נראה מלשון רש"י כאן שכתב: שנתחללה בביאת פסול לה, משמע שבא עליה אחד שהוא אסור לה ולא חלל; ומיהו לעיל סח א, אמרו בגמרא: על בבא זו - לפי שיטת רש"י - דמיירי בחלל, ראה שם, והראשונים שם נחלקו עליו. ואולם לשון רש"י שכתב: נתחללה בביאת פסול לה צריך ביאור, כיון שאין חללה אלא מפסולי כהונה [ופסולה הוא מדין "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", כמבואר לעיל דף סח], וכעין זה הקשו הראשונים על רש"י בתחילת פרק הערל וראה מה שצויין שם בהערות.

ולמדו: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו גוי ועבד שאין לו אלמנות וגרושין, שהרי אין להם נישואין כלל בבת ישראל.

ואומרים: מפסוק זה אשכחן [מצאנו] דין זה בכהנת — בלויה ובישראלית מנא לן [מניין לנו]? ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] ר' אבא אמר רב: "בת" "ובת" שהוא לשון ריבוי, הכא נמי [כאן גם כן] "בת" "ובת" הוא מרבה אף את הלויה והישראלית.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי] היא — האם לא כר' עקיבא, דדריש ווי [שדורש ואוי"ם] יתירים ללמוד מהם הלכה?! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים עליו — כולה [כל המלה] "ובת" קרא יתירא [כתוב יתר] הוא, שאיננו נחוץ לעניינו, שהרי בה, בבת, מדבר הכתוב ולדעת הכל בא הכתוב לדרשה.

ומקשים מצד אחר: ואימא [ואמור] שהדרשה תידרש כך: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, כי לית ליה [כאשר אין לו] לבעלה זרע ממנה — קאכלה [אוכלת] שוב בתרומה, כי אית ליה [כאשר יש לו] לבעלה זרע ממנה — לא אכלה [אוכלת], ומי שאין לו אלמנות וגירושין בה, אף על גב דאית ליה [אף על פי שיש לו] זרע נמי תיכול [גם כן תאכל]! שכיון שהנישואין אינם תופסים, אין הזרע הבא מהם נחשב כשלו, ואינו פוסל.

ומשיבים: אם כן, רבויי [לרבות] לויה וישראלית למה לי? שהרי ודאי בא הכתוב לרבות דברים שלא למדנו קודם לכן, ואין צורך בכתוב מיוחד להתיר לויה וישראלית אם היתה כהנת עצמה מותרת, אלא ודאי בא הריבוי לאסור.

ושואלים: ולדעת ר' עקיבא שאמר: אין קדושין תופסין אפילו בחייבי לאוין, ומאי [ומה] פירוש "כי תהיה לאיש זר" — לא בהוויה של נישואין אלא כוונתו כי תיבעל, וכל האסורים — פוסלים, וגם גוי ועבד שאין בהם נישואין נכללים בפסוק זה, אם כן אלמנה וגרושה למה לי?

ומשיבים: אלמנה באה להחמיר עליה, וגרושה להקל עליה. וצריכא [ונצרכו] שני הדברים להיאמר. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] את ההלכה באלמנה בלבד, הייתי אומר: אלמנה הוא דכי לית לה [שכאשר אין לה] זרע אכלה [אוכלת] בתרומה, משום דחזיא [שראויה] לכהונה (לכהן הדיוט), אבל גרושה דלא חזיא [שאינה ראויה] לכהונה כלל, אימא אף על גב דלית [אמור שאף על פי שאין] לה זרע לא אכלה [אינה אוכלת] עוד בתרומה. ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] בגרושה, הייתי אומר: גרושה הוא דכי אית שכאשר אין] לה זרע מן הזר לא אכלה [אינה אוכלת] משום דלא חזיא [שאינה ראויה] לכהונה, אבל אלמנה דחזיא [שראויה] לכהונה, אימא אף על גב דאית [אמור שאף על פי שיש] לה זרע מן הזר נמי תיכול [גם כן תאכל], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

ושואלים: ואימא [ואמור] שנבעלה לפסול לה כולל אף מחזיר גרושתו אחרי שנישאה לאחר! ומשיבים: "לאיש זר" אמר רחמנא [אמרה התורה] מי שזר אצלה מעיקרא [מתחילה], לאפוקי האי [להוציא את זה], את בעלה הקודם, שכן לא זר אצלה מעיקרא [מתחילה] הוא.

ומקשים: אי הכי [אם כך], בא עליה חלל, דלאו [שלא] זר הוא מעיקרא [מתחילה], שהרי הוא מותר אף בכהנת, שלא לפסול [יפסול] בביאתו! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "לא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו), מקיש (משווה) הכתוב זרעו לו, מה הוא כהן שנשא אשה האסורה עליו פוסל את אשתו מכהונה — אף זרעו החלל נמי [גם כן] פוסל את אשתו.

ושואלים: ואימא [ואמור] שיהא פסול זה משעת הויה, משעת קידושין. שהרי פסול שמקדש בת כהן, פוסל אותה מיד ואפילו לא בא עליה! ומשיבים: דומיא [בדומה] לדין של כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה, בביאה בלבד הוא שפוסל אותה ולא בקידושין, אף האי נמי [זה גם כן] אינו פוסל אלא בביאה.

ומקשים: ואימא [ואמור]: עד דאיכא [שיש] גם הויה של קידושין וגם ביאה?! ומשיבים: דומיא [בדומה] לכהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה [לבדה] פוסל, אף האי נמי [זה גם כן] פוסל בביאה לחודה [לבדה].

א בברייתא שנינו, ור' יוסי אומר: כל שזרעו פסול — פוסל, וכל שאין זרעו פסול — אינו פוסל. ושואלים: מאי איכא [מה יש] במה ההבדל בין תנא קמא לר' יוסי?

אמר ר' יוחנן: בענין מצרי שני ואדומי שני איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלגביהם הם חלוקים, שהרי דור שלישי שלהם מותר לבוא בקהל ה', ואם כן בניהם אינם פסולים, אבל הם עצמם פסולים. שלדעת תנא קמא כיון שהם פסולים, הריהם פוסלים את האשה בביאתם מלאכול בתרומה. ולדעת ר' יוסי, כיון שזרעם אינו פסול — אף הם אינם פוסלים אשה בביאתם מלאכול בתרומה.

ומעירים: ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה, אבל למדו בדרכים שונות: תנא קמא סבר כך: מה כהן גדול באלמנה, שביאתו אותה היא בעבירה והוא גם פוסל את האשה בביאתו מלאכול בתרומה — אף האי נמי [אף זה מצרי שני גם כן] פוסל.

ור' יוסי סבר: ככהן גדול, מה כהן גדול שזרעו מן האלמנה פסול ופוסל עליה בביאתו מלאכול בתרומה, אף כל שזרעו פסול — פוסל. לאפוקי [להוציא, למעט] מצרי שני שאין זרעו פסול. דכתיב [שנאמר]: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט).

ב עוד שנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא אף את אלמנתו, ושאין אתה נושא את בתו — אין אתה נושא את אלמנתו. ושואלים: מאי איכא [מה יש, מה ההבדל] בין ר' יוסי לרבן שמעון בן גמליאל, שלכאורה אומרים הם אותו דבר, ששניהם תולים את פסול האשה בפסול הבנים הנולדים מאותו איש, ומשיבים:

אמר עולא: בענין גר עמוני ומואבי איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה. ר' יוסי סבר: מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול ופוסל — אף כל שזרעו פסול — פוסל.

ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: מה כהן גדול באלמנה שכל זרעו שהוא מוליד ממנה פסול והוא גם פוסל את אשתו בביאה, אף כל מי שכל זרעו פסול ופוסל, לאפוקי [להוציא, למעט] עמוני ומואבי, שאין כל זרעו פסול, שהרי בת גר עמוני או מואבי כשירה לבוא בקהל, והפסול הוא רק לגבי הבנים. שהרי אמר מר [החכם] בזה שההלכה היא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

ג משנה האונס את האשה או המפתה אותה, והשוטה אפילו נשא אותה בחופה וקידושין — אם היו זרים, לא פוסלין בביאתם את הכהנת מאכילת תרומה, ולא מאכילין בת ישראל בתרומה, אם היו כהנים. ואם אינן ראויין לבא בישראל — הרי אלו פוסלין, שכן בפסולים הביאה היא המחללת את האשה. כיצד? הרי ישראל שבא על בת כהן שלא לשם קידושין, אלא באונס או בפיתוי — תאכל אותה אשה בתרומה, שלא נפסלה בביאה זו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This verse is referring to a man who has potential widowhood and divorce with her, excluding a gentile and a slave, who do not have widowhood and divorce with her, as they cannot marry Jews at all. Therefore, they disqualify a woman from marrying into the priesthood through sexual intercourse, even if she does not have a child with them.

The Gemara asks: We have found a source for the halakha that a gentile and a slave disqualify a priestess. From where do we derive this with regard to a Levite and an Israelite woman? The Gemara answers: It is as Rabbi Abba said that Rav said: The verse “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced” (Leviticus 22:13) could have begun with the words: If a priest’s daughter. The word “but,” the prefix vav, expands the prohibition to include additional women. Here too, it may be derived from the distinction between the phrase: If a priest’s daughter, and the phrase as it actually appears in the verse: “But if a priest’s daughter,” that Levite and Israelite women are subject to the prohibition as well.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this exposition possible? It is in accordance only with the opinion of Rabbi Akiva, as he derives halakhot from the prefix vav. The Gemara responds: Even if you say it is accordance with the Rabbis, the entire phrase: “But if a priest’s daughter,” is superfluous in the verse, as the previous verses had already mentioned the priest’s daughter. Therefore, the inclusion of Levite and Israelite women in the prohibition may be derived from the entire expression.

The Gemara suggests: But perhaps you should say a different interpretation of the mention of widowhood and divorce in the verse: In the case of one who has potential widowhood and divorce with her, if he does not have offspring from her she may partake of teruma upon her widowhood or divorce, whereas if he does have offspring from her she does not partake. However, in the case of one who does not have widowhood and divorce with her, even if she has offspring from him, she should be allowed to partake of teruma, as the offspring is not considered his.

The Gemara answers: If so, why do I need to include a Levite and an Israelite woman? If the daughter of a priest is not disqualified from teruma due to intercourse with a gentile or slave, certainly a Levite or Israelite woman is not. The fact that the verse indicates inclusion of Levite and Israelite women proves that the halakha that is derived from it is a stringency and not a leniency.

The Gemara asks: And according to Rabbi Akiva, who said that betrothal of those who may not engage in intercourse, as they are liable for violating a prohibition, does not take effect, and therefore the meaning of the phrase “And if a priest’s daughter be [tihye] to a common man” (Leviticus 22:12) is not: If she marries him, but rather: If she engages in intercourse with him, why do I need the Torah to mention the phrase “a widow, or divorced” in the verse: “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced…she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13)? It is not necessary for this phrase to teach that a gentile and a slave disqualify a woman from marrying into the priesthood through sexual intercourse, as suggested by Rabbi Yishmael, as they are included in the prohibition proscribing a woman who engaged in intercourse with a man who is unfit for her.

The Gemara answers: A widow is mentioned to be stringent with her, and a divorcée to be lenient with her, and both are necessary. As, had the Torah taught us only the case of a widow, you might have assumed that specifically if this daughter of a priest is a widow she partakes of teruma when she does not have offspring because she is fit for the priesthood, as she may marry a common priest, but with regard to a divorcée, who is not fit for the priesthood at all, you might say that even if she does not have offspring she does not partake of teruma. And had it taught us only the case of a divorcée, you might have assumed that only a divorcée does not partake of teruma when she has offspring from a non-priest because she is not fit for the priesthood, but with regard to a widow, who is fit for the priesthood, you might say that even if she has offspring she should also partake of teruma. It is therefore necessary for both cases to be stated.

The Gemara asks: And perhaps you should say that the category of a woman who engaged in intercourse with a man who is unfit for her and is therefore disqualified from the priesthood applies even to the case of a man remarrying his divorcée after she had been married to another man in the meantime, which is prohibited. The Gemara answers: The Merciful One states in the Torah: “To a common man [ish zar],” literally, a man who is a stranger, “she shall not eat of that which is set apart from the sacred.” The Gemara understands the notion of a stranger to be one whom she was forbidden to marry and interprets homiletically: Only marriage to one who was a stranger, i.e., forbidden, to her from the outset precludes her from partaking of teruma, to the exclusion of one who was not a stranger to her from the outset, such as her ex-husband.

The Gemara asks: If so, a ḥalal, who was not excluded at the outset, as he may marry even the daughter of a priest, should not disqualify a woman from marrying into the priesthood. The Gemara answers that the verse states, with regard to a priest who marries a woman unfit for the priesthood: “He shall not profane his seed among his people” (Leviticus 21:15), thereby juxtaposing his seed to him. Just as he, a priest who married a woman forbidden to him, disqualifies her from the priesthood, so too, his seed, the ḥalal, also disqualifies a woman with whom he engaged in intercourse.

The Gemara asks: And perhaps you should say that a woman who engaged in intercourse with a man unfit for her is disqualified from the time of their betrothal, even before they engaged in intercourse. The Gemara answers that this is similar to a High Priest who engaged in intercourse with a widow: Just as a High Priest who engaged in intercourse with a widow has disqualified her through intercourse, not betrothal, so too, this unfit man has also disqualified her through intercourse.

The Gemara asks: And perhaps you should say that he does not disqualify her until there is both betrothal and intercourse. The Gemara again answers that this is similar to a High Priest who engaged in intercourse with a widow: Just as a High Priest who engaged in intercourse with a widow disqualifies her through intercourse alone, so too, this man also disqualified her through intercourse alone.

§ It was taught in the baraita under discussion (68a) that Rabbi Yosei says: Of the men unfit to enter the assembly of Israel, anyone whose offspring are also unfit disqualifies a woman with whom he engaged in intercourse from the priesthood. However, anyone whose offspring are not unfit does not disqualify her. The Gemara asks: What difference is there between the first tanna of the baraita and Rabbi Yosei?

Rabbi Yoḥanan said: The practical difference between them pertains to a second-generation Egyptian and a second-generation Edomite. The children of these men, i.e., the third generation, may marry Jews of unflawed lineage. Therefore, according to Rabbi Yosei, they too do not disqualify a woman from the priesthood through intercourse with them. The first tanna, however, holds that they have the same status as a first-generation Egyptian or Edomite convert, in that they disqualify a woman from the priesthood through intercourse.

And both tanna’im derived their respective opinions only from the case of a High Priest who engaged in intercourse with a widow, although they reached different conclusions. The first tanna reasoned: Just as with regard to a High Priest who engaged in intercourse with a widow, his act of intercourse with her is a transgression, and therefore he disqualifies her from the priesthood, so too, this man, a second-generation Egyptian or Edomite, also disqualifies her.

And Rabbi Yosei also reasoned: This is like a High Priest who engaged in intercourse with a widow. Just as the High Priest’s children are unfit for the priesthood, and he himself disqualifies the widow from marrying into the priesthood, so too, any man whose children are unfit to marry Jews of unflawed lineage disqualifies a woman with whom he engaged in intercourse from marrying into the priesthood. This inference comes to exclude a second-generation Egyptian, whose children are not unfit, as it is written: “The children of the third generation that are born to them may enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:9).

It is taught in the baraita under discussion that Rabban Shimon ben Gamliel says: Anyone whose daughter you may marry, you may marry his widow; anyone whose daughter you may not marry, you may not marry his widow. The Gemara asks: What difference is there between Rabbi Yosei and Rabban Shimon ben Gamliel? They appear to be stating the same principle, that a man disqualifies a woman from the priesthood only if his children are unfit to marry Jews of unflawed lineage as well.

Ulla said: The practical difference between them is in the case of an Ammonite and a Moabite convert. And both of them derived their respective opinions from none other than the case of a High Priest with a widow. Rabbi Yosei reasoned: Just as with regard to a High Priest who engaged in intercourse with a widow, his children are unfit for the priesthood and he himself disqualifies the widow, so too, any man whose children are unfit disqualifies a woman with whom he engaged in intercourse.

Rabban Shimon ben Gamliel reasoned: Just as in the case of a High Priest who engaged in intercourse with a widow, where all of his children from her are unfit for the priesthood and he disqualifies her as well, so too, in the case of a man all of whose children are unfit, he disqualifies a woman with whom he engaged in intercourse. This is to the exclusion of an Ammonite or a Moabite convert, as not all of his children are unfit to marry Jews of unflawed lineage, as the Master said: An Ammonite man is unfit to enter the assembly but not an Ammonite woman; a Moabite man is unfit but not a Moabite woman. Since only the sons of an Ammonite or Moabite convert are unfit, they do not disqualify a woman with whom they engaged in intercourse from marrying into the priesthood.

MISHNA: In the case of one who rapes a woman without marrying her; or one who seduces a woman without marrying her; or an imbecile who engages in intercourse with a woman, even if he did marry her, if they are non-priests they do not disqualify the daughter of a priest from partaking of teruma, and if they are priests they do not enable an Israelite woman to partake of teruma. And if they are not fit to enter the assembly of Israel through marriage, they disqualify the daughter of a priest from partaking of teruma. How so? If it was an Israelite who engaged in extramarital intercourse with the daughter of a priest, she may partake of teruma, as this act of intercourse does not disqualify her.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאי כי תהיה כי תבעל. קשיא לי דילמא קרא הוי' קאמר ולמצרי ואדומי איכא למימר לר' ישבב דאמר אפילו חייבי עשה קאמר ולשון קצרה הוא דהא איכא נמי תנא דר"ע [דאמר דוקא בח"ל דשאר] דמצי מוקי לה בחייבי לאוין בלאו דשאר.

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דכתיב וכו'. פי' שאין זרעו פסול אפי' לכהונה מדר' יוחנן דאמר הכי לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע"ז) ור' יוחנן הוא דמתרץ לה לטעמי' וא"ת הא תינח לר' יוחנן אלא לריש לקיש קשיא ברייתא איכא למימר ריש לקיש מתרץ הכי ר' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהם כגון כהן גדול באלמנה פוסל לאפוקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל וה"ה לעמוני ומואבי שזרעו כמוהו שפוסל ואתא רשב"ג למימר אף מאותן שזרעו פסול כפגום שבהם אינן פוסלין אלא אותן שכל זרעו פסול לאפוקי גר עמוני ומואבי שבנותיהן אינן כפגום שבהן שהן מותרות לבא בקהל ישראל נמצאת ביאתן מכשרת מקצת זרעם לקהל לפיכך אינן פוסלות אפילו לכהונה.

ומאי כי תהיה כי תבעל. הכי נמי לישנא קייטא הוא, דהא לרבי סימאי (לעיל יבמות מט, א) אליבא דר' עקיבא דאמר דמודה ר' עקיבא בחייבי לאוין דלאו דשאר, מצי מוקי לה בחייבי לאוין דלאו דשאר, אי נמי בחייבי עשה וקרא דכי תהיה הויה דקדושין קאמר, אלא דהכי קאמר תינח לר' סימאי לר' ישבב מאי איכא למימר.

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול. כלומר אפילו לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו כו'. ולאו דוקא מהכא נפקא אלא מבתולה מעמיו כדאיתא בפרק הערל (יבמות עז, ב). ואק"ל תינח לר' יוחנן דאמר לקמן בפרק הערל דמצרי שני שבא על ישראלית והוליד ממנה בת שכשרה לכהונה מתרץ לה להא פלוגתא הכין, אלא לריש לקיש דפסיל לה לכהונה במאי פליגי. איכא למימר דריש לקיש מתרץ לה הכי, תנא קמא סבר כל שביאתו בעבירה פוסל, ור' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהם ככהן גדול באלמנה פוסל, לאפקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל ואינו כפגום. ולר' יוסי הוא הדין לעמוני ומואבי שפוסל, שהרי מקצת זרעו כמוהו דהיינו זכריו, ואתא רשב"ג למימר כל שהוא ככהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול פוסל לאפוקי עמוני ומואבי שאין כל זרעו הולך אחר הפגום, שבנותיהן כשרות ומותרות לקהל, לפיכך אינה פוסלת לכהונה.

כוליה ובת קרא יתירא הוא. ק"ל דאע"ג דיתיר הא צריכא ליה לכדרבי אבא בשלהי יש מותרות ונ"ל דה"ק דכיון דמיותר הוא לדרשא ולא אתא לגופיה כלל אפי' רב מודה דדרשי' בי' וי"ו יתירא לדרשא דדרשי' מיניה כל מאי דאפשר:

ומאי כי תהי' לאיש כי תבעל פי' דר"ע ליכא לפרושי בהוייה דקדושי' דהא לדידיה אפי' בחייבי לאוין אין כאן הוייה. וא"ת והא איכא חייבי עשה לר' סימאי. וי"ל דקושיין לר' ישבב. וא"ת והא איכא חייבי לאוין דלאו דשאר והא דפרכי' לה סתמא ולא אמרי' הניחא כבר כתבנו דאורחא דתלמודא היא:

מה כ"ג באלמנה שזרעו פסול וכו' עד בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'. ק"ל דאנן דומיא דכ"ג שזרעו פסול לכהונה דרשי' ומהאי קרא לא מוכח אלא דבנו של מצרי שני כשר לקהל יש' אבל אכתי אימא לך שהוא פסול לכהונה וי"ל להא נפקא לן לר' יוחנן בקדושין שהוא כשר לכהונה מדכתיב כי אם בתולה מעמיו בתולה הבאה מב' עממים והכא לא דייק תלמודא ונקט חד קרא חלופי קרא אחרינא דהכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי וכדכתיבנא לעיל:

וא"ת ולר"ל דאמר התם דזרעו של מצרי שני פסול לכהונה מאי איכא בין ת"ק ור' יוסי וי"ל דר"ל דומיא דכ"ג מה כ"ג זרעו דאלמנה בפגום שבהם שהרי הולד כמו האם אף כל שזרעו בפגום שבהם לאפוקי מצרי שני הבא על בת ישראל שכשר לבא בקהל ישראל מיהא שאינו בפגום שבמולדיו דהיינו אביו אלא מאמו הכשרה והכא לא בעי למנקט אלא דרשא דר' יוחנן דהלכתא כוותיה:

ואימא נבעלה לפסול לה ח"ל פי' כגון מחזיר גרושתו משנשאת דהיא זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין אלמא תניה בהחולץ היא כשירה ולדה כשירה ואקימנא כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה לאיש זר א"ר מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא, א"ה חלל דלאו זר הוא לא לפסול פי' דהא חלל מותר בכהנת א"ק ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל את זרעו פוסל. פי' מקיש זרעו של כ"ג מאלמנה לו מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה אף זרעו החלל פוסל את האשה בביאתו. ואימא משעת הויה פי' דכתיב כי תהי' אימא משעה שקדשה אע"פ שלא בא עלי' פסלה אלמא תנן נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסן לות מן האירוסין כשרות דומיא דכ"ג באלמנה מה כ"ג בביאה אף היא נמי בביאה, כ"ג אינו פוסל אלא בביאה דכתיב ולא יחלל פשיטא זרע או חלל:

בפרש"י בד"ה א"כ דהאי קרא לקולא כתיב כו' ואי משום לאשמועי' דמי שיש לו אלמנות וגרושין אפ"ה כי אית לה זרע מיניה כו' דכיון דכהנת גופה מיפסלה בזרע ישראל כו' כ"ש ישראלית כו' עכ"ל פירוש דהשתא לית לן למימר היא הנותנת כהנת דקדיש גופה מיפסלא כו' דהא בזרע כשר מיפסלא בזרע ישראל ואית לן למימר כסברא קמייתא דכיון דהיא בקדושה דנפשה אכלה ופסל לה זרע כשר מישראל לויה וישראלית דאכלה בשביל בנה לא כ"ש ולא קאמרינן דהיא הנותנת כו' אלא היכא דמיפסלא בביאה אסורה או בזרע הבא מאסור לה וק"ל:

בד"ה ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר כו' ואוקמינא כשירה לכהונה וכ"ש לתרומה עכ"ל אין פירושו דהיא כשירה לכהונה דהא פסולה וקיימא משעת גרושין כפרש"י ותוספות שם אלא דה"פ דולדה כשר לכהונה כדמסיק התם דליכא למיפסל בנה מק"ו דאלמנה לכ"ג משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה לכ"ג שכן היא עצמה מתחללת וכ"ש דהיא עצמה כשירה לתרומה דהא בנה גופיה לא מתכשר אלא מתוך הך פירכא מה לאלמנה שכן היא מתחללת בתרומה משא"כ במחזיר גרושתו דאינה מתחללת בתרומה ולרבותא בעלמא נקט לה הכי דהא בפשיטות אית לן למימר התם דהיא כשרה לתרומה כדמסיק התם אילימא היא כשרה לקהל פשיטא משום דזניא איפסלא מקהל אלא לכהונה והיינו לתרומה וק"ל:

תוס' בד"ה כי תהיה כי תבעל וא"ת לדידיה נמי איכא לאוקמי באלמנה לכ"ג לר' סימאי כו' עכ"ל צ"ע דהיאך קס"ד למילף אלמנה לכ"ג מהאי קרא דכי תהיה לאיש זר דא"כ תיקשי ליה ואימא משעת הויה כו' או עד דאיכא הויה וביאה כדפרכינן לקמן וע"כ מלא יחלל נפקא כשיש זרע חילל ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה שניהם לא למדוה כו' ואי לאו קרא דלאיש זר ליכא למילף מק"ו וכו' עכ"ל הא ודאי דא"נ איכא למילף מק"ו מאלמנה לכ"ג מ"מ איצטריך איש זר ללאו דאין מזהירין מן הדין אלא דבאו לומר דאפילו איסורא ליכא למילף מק"ו כדפי' התוס' לעיל פ"ק (יבמות דף ט"ו) וע"ש:

בתוספות בד"ה כי תהיה כו' ליה למימר מאי כי תהיה כו' דאמאי איצטריך קרא לר"ע עכ"ל ולא תקשי להו קרא דכי תהיה לאיש זר גופי' ל"ל אפי' לפי האמת דאלמנה גרושה צריכי ועי' בתוס' פ' החולץ:

בד"ה והמפתה והשוטה הא דלא תנן קטן כו' משום דבעי למתני בסיפא וילדה עכ"ל מיהו ק"ק לעיל מתני' דבן ט' שנים ויום אחד דבעו לאוקמי ביבם קטן ומשום לא מאכילין קתני לה אמאי לא מתוקמא ליה בפשיטות גם בשאר קטן שנשא ומשום לא מאכילין קתני לה כמו בשוטה דהכא דהא התם לא תני וילדה וי"ל דהכא גבי שוטה עיקר מלתא משום לא פוסלין קתני לה אבל לא מאכילין מלתא דפשיטא הוא אבל לעיל גבי יבם כיון דזקוקה מדאורייתא סד"א דמאכילין וק"ל:

ד"ה כי תהיה כי תבעל וכו' באלמנה לכהן גדול ובבעולה לכ"ג. פי' דהנך תפסי בהו קדושין ואתא קרא דכי תהיה למילף דאפ"ה פסלי בבעילתן לכהונה וכי תהיה הוי שפיר לשון הויה וקדושין אבל למעוטי מהאי קרא כל חייבי לאוין דלא תפסי קדושין לר"ע דלא ליפסלו ליכא למימר לר"ע דהשתא ממזר הוי פוסל בביאתו מבעיא וזה הטעם נמי שייך בעובד כוכבים ועבד לר"ע כמו שהקשו התוס' סוף דבור זה ואין כוונת התוס' עתה להקשות דאפי' לר"ע וכי תהיה הוה אתי למעוטי עובד כוכבים ועבד ונצטרך לקרא דכי תהיה אלמנה וגרושה למילף מניה עובד כוכבים ועבד דפסול אלא כוונת התוס' להקשות מנא לן דכי תהיה לר"ע כי תבעל דלמא לר"ע נמי הוי לשון קדושין ולרבות הנך לאוין דתפסי בהו קדושין אפי' לר"ע ואתא האי קרא למילף דאפ"ה פסלי וכן הא דהקשו התוס' ולוקמא בסוטה וכו' כוונתן ג"כ למה שאמרנו וע"ל בתוס' דף מ"ד ד"ה ה"נ כיון דבא עליה וכו':

תוס' בד"ה כ"ג כו' וי"ל דלגבי בן אין להצריך כו' כצ"ל:

תד"ה כי. דכל פס"כ נ"ל כו' מלא יחלל. עי' לעיל (ס א) פלוגתת ראב"י ורבנן וצע"ק:

בא"ד בסוטה שבא עליה בעלה כו'. תימה דא"כ היינו נמי כי תבעל כיון דכבר היא אשתו ואי כשגרשה מאי איריא סוטה ספק דאינה אלא בעשה אפי' סוטה ודאי דבלאו תפסי בה קדושין כדלעיל (מט ב) בתוד"ה סוטה:

תד"ה כ"ג. וי"ל דלגבי בן כו'. לפי מאי דקי"ל כראב"י לעיל (ס) וכטעמא דר"א שם דלא יחלל אכולהו קאי יהא מוכח מכאן דלא כהרמב"ם בפי"ט מהל' א"ב הל"ד דבבעל בלא קדושין לא חללה:

תד"ה והמפתה. כדקתני בגמרא. הוא לקמן (בע"ב) והמציין הרחיק המקום:

תוס' ד"ה כי תהיה וכו' דליכא אלא עשה. עיין לעיל דף יא ע"ב תד"ה מאי נסתרה:

אשכחן כהנת. דפסיל לה עבד: כולה ובת קרא יתירא הוא. דהא כתיב בקרא דלעיל מיניה ובת כהן ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה: אע''ג דאית לה זרע תיכול. וכבהמה בעלמא חשיב: אם כן. דהאי קרא לקולא כתיב ולאשמועינן דזרע דעובד כוכבים ועבד לא פסיל רבויי לויה וישראלית דכתיב ביה למה לי דכתב ובת קרא יתירא השתא כהנת גופה אשמועינן דלא מיפסלא בזרע עובד כוכבים ועבד לויה וישראלית מיבעיא ואי משום לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין אפי' הכי כי אית לה זרע מיניה לא תיכול ואיצטריך למיסר לויה וישראלית האוכלת בתרומה בשביל בנה כהן דכי תינשא לזר ויהא לה זרע ממנו לא תשוב לתרומה במיתת בעלה הא פשיטא לן דכיון דכהנת גופה מיפסלא בזרע ישראל מתרומה דבי נשא כל שכן ישראלית האוכלת בשביל בנה אלא ודאי כי רבי קרא לויה וישראלית להכי רבייה שאם אוכלת בשביל בנה ונבעלה לעובד כוכבים ועבד אפי' אין לה זרע נפסלה דלא נפקא לן מכהנת כדאמרינן לעיל (דף סח:) כהנת היא דקדיש גופה כו': ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין. לאדם פסול והאי כי תהיה לאיש זר דלעיל לאו משום הויה נקט ולמימרא דאין ביאת פסול פוסלת אלא במי שראוי לקדש דהא אין קידושין לשום פסול והאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת פסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע שתהא ביאתם פוסלת אפילו עובד כוכבים ועבד: אלמנה וגרושה. לאשמועינן עובד כוכבים ועבד למה לי: אלמנה להחמיר כו'. כלומר לאו למעוטי מי שיש לו אלמנות וגירושין אלא לגופיה איצטריך אלמנה כדי להחמיר עליה דאי לא כתיב ה''א אלמנת ישראל והיא בת כהן תיכול ואע''ג דאית לה זרע וגרושה איצטריך לכתביה רחמנא להקל עליה ולמימר (דכי נתגרשה מישראל להקל) דכי לית לה זרע מישראל תיכול דאי לא כתביה ה''א אע''ג דלית לה זרע לא תיכול דכיון דאיפסלה מכהונה מתרומה נמי מיפסלה: ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו. משנישאת לאחר דהא זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין אלמה תניא בהחולץ (לעיל מד:) היא כשרה וולדה כשר ואוקימנא כשרה לכהונה וכ''ש לתרומה: ה''ג חלל דלאו זר אצלה הוא לא ליפסול. דהא חלל מותר אפילו בכהנת: מקיש זרעו. של כהן גדול מן האלמנה לו מה הוא פוסל האלמנה בביאתו מן התרומה כדיליף בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עז.) ולא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וזו היא האלמנה אף זרעו החלל פוסל אשה בביאתו מן התרומה: ואימא. מדאפקה רחמנא בלשון כי תהיה משעת הויה אי קידש פסול את האשה פסולה עולמית ואפי' מת כאילו בא עליה: כהן גדול בביאה הוא דפסיל. כדכתיב (ויקרא כא) לא יחלל זרעו כשיש זרע חילל והכי נמי תנן בהבא על יבמתו (לעיל דף נו:) נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין פסולות מן האירוסין כשרות: מצרי שני. פסול וזרעו כשר לת''ק כיון דהוא פסול פוסלה בביאה לרבי יוסי לא פסיל: הכי גרסינן מה כהן גדול באלמנה ביאתו בעבירה ופוסל כו': מצרי ואדומי שני. ביאתן בעבירה דכתיב (דברים כג) שלישי ולא שני: כל שאתה. כהן נושא בתו אתה כהן נושא אלמנתו: גר עמוני. הוא ובנו ובן בנו עד סוף העולם פסולין אבל בתו כשרה דקיימא לן (לקמן דף עו:) עמוני ולא עמונית לרבי יוסי דתלי טעמא בכל שזרעו פסול הואיל ויש בזרעו פסול פוסל ולרבי שמעון דתלי טעמא בבתו לא פסיל: מתני' והשוטה. אפי' על ידי חופה וקדושין לא פוסל ולא מאכיל דאין קנינו קנין: הרי אלו פוסלין. שהרי נתחללה בביאת פסול לה: הרי ישראל שבא על בת כהן. באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין:

ואימא מי שיש לו אלמנות וגירושין בה כו'. תימה דבכל דוכתא לחומרא מקשינן והכא פריך דנקיש לקולא: אם כן רבויי לויה וישראלית. תימה דהא איצטריך לרבויי לויה וישראלית לאשמועינן דחוזרת בשביל בנה כדאמרינן בסוף יש מותרות (לקמן דף פז.) ויש לומר דמשמע ליה דאיצטריך לויה וישראלית לכל מילי דאיירי קרא ולאשמועינן דכי אית לה זרע נמי מן העובד כוכבים תיכול בשביל בנה לא איצטריך כיון דאשמעינן בכהנת דקדיש גופה: כי תהיה כי תבעל. ואם תאמר לדידיה נמי איכא לאוקומי באלמנה לכהן גדול לרבי סימאי ובבעולה לכהן גדול אפי' לרבי ישבב ויש לומר דכל פסולי כהונה נפקא לן דמיפסלי בתרומה מלא יחלל אי נמי לא משמע ליה לאוקמי לאיש זר גבי כהן וא''ת ולוקמא בסוטה שבא עליה בעלה בדרך דליכא אלא עשה דונטמאה ויש לומר דזר אצלה מעיקרא בעינן אפילו לרבי עקיבא כיון דלא הוי ממזר ומיהו קשה דלמה ליה למימר מאי כי תהיה כי תבעל בפשיטות הוה מצי למיפרך דאמאי איצטריך קרא לרבי עקיבא לעובד כוכבים ועבד דהשתא ממזר הוי מיפסלא בביאתו מיבעיא כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין עה: ושם): כהן גדול באלמנה בביאה לחודה. כדאמר בפ' עשרה יוחסין (שם דף עח. ושם) בעל לוקה משום לא יחלל ואם תאמר היא גופה מנלן דלא בעינן תרתי הא כתיב לא יקח ולא יחלל ויש לומר דלגבי כהן אין להצריך קידושין דכ''ש בלא קידושין וכיון שהבן נפסל גם היא נפסלת: ושניהם לא למדוה אלא מאלמנה לכהן גדול. עיקר טעמא הוי מלאיש זר אלא דמכ''ג באלמנה ילפינן במאי מסתבר לאוקמי קרא ואי לאו קרא דלאיש זר ליכא למילף מקל וחומר דאלמנה שתתחלל כדפירשתי לעיל (דף טו: ד''ה מה): והמפתה והשוטה. הא דלא תנן קטן בהדייהו דלא תקינו ליה רבנן נישואין כדקתני בגמרא (לקמן דף צו:) שוטה וקטן שנשאו כו' אמר רבי יצחק דהיינו משום דבעי למיתני בסיפא וילדה דלא מיתני ליה בקטן: לא פוסלין ולא מאכילין. לא איצטריך לאשמועינן באונס ומפתה דאין מאכילין ומשום לא פוסלין נקטיה ואפילו לרבי אלעזר דאמר. פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה נראה דלא מיפסלה בתרומה דאין זה לאיש זר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד