דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

יבמות סח ע"ב - פירוש שטיינזלץ

ההוא מיבעי ליה לגופיה [נצרך לו לגופו, לעצמו] כדי ללמדנו שזר גמור האוכל בתרומה עובר בלאו, אבל בת כהן אינה בכלל זה! ומשיבים: תרי [שני] "וכל זר" כתיבי [כתובים], אחד בפסוק האמור ("וכל זר לא יאכל קודש". ויקרא כב, י), והשני — שנאמר "וכל זר לא יאכל בו" (שם יג), ומאחד מהם למדים אנו לאסור בזר גמור ומן השני לאסור בבת כהן הנשואה לזר.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו כתוב זה] לכ מו שאמר ר' יוסי בר' חנינא, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מה שנאמר "וכל זר" הרי זה בא לצמצם ולומר: זרות בלבד אמרתי לך שפוסלת את האיש מלאכול בתרומה ולא אנינות (אבילות המיוחדת בדיניה ליום הקבורה)! ומשיבים: הלכה זו של ר' יוסי בר' חנינא נלמדה מן הייתור, שהיה די לכתוב "זר לא יאכל קודש "ונאמר "וכל זר", מכאן נפקא [יוצאת] הלכה זו, שרק זרות פוסלת ולא אנינות.

ומיד מקשים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו כתוב זה] של "כי תהיה לאיש זר", ללמדנו לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: בת כהן שנישאה לישראל, כשהיא חוזרת לבית אביה כשמת בעלה — חוזרת לאכילת תרומה, אבל אינה חוזרת לאכילת חזה ושוק מן הקרבנות. ואמר רב חסדא אמר רבינא בר רב שילא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמדנו הלכה זו — דכתיב [שנאמר] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (שם יב), ללמדנו שכיון שנישאה לאיש זר — לעולם לא תאכל עוד במורם מן הקדשים, שאותן מתנות שנותנים מן הקדשים עצמם, חזה ושוק, נפסלת באכילתן עם נישואיה לזר.

ומשיבים: אם כן שרק הלכה זו בא הכתוב ללמדנו לכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] רק "היא בקדשים לא תאכל" מאי [מה] משמעות הביטוי המיותר "בתרומת הקדשים"? שמעת מינה תרתי [למד אתה מכאן שני דברים]: גם לענין תרומה, וגם לענין קדשים. ואם כן, מכאן אנו למדים שבת כהן הנבעלת לזר פסול נפסלת מלאכול בתרומה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה לענין כהנת — לויה וישראלית מנלן [מניין לנו] שאם בא עליהם פסול שפוסל אותן מלאכול בתרומה כאשר הן נישאות לכהן? ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] ר' אבא אמר רב בענין אחר, שיש מקום ללמוד מן הריבוי "בת" "ובת" שתוספת ה־ו' באה לרבות נשים נוספות על זו הנזכרת במפורש, הכא נמי [כאן גם כן] לא נאמר "בת כהן "אלא "ובת כהן"— לרבות גם לויה וישראלית.

ושואלים: כמאן [כמי] נדרשת דרשה זו — כדעת ר' עקיבא, דדריש [שהוא דורש] ווין יתירים, ולומד מהם ריבוי להלכה? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], משום שכאן אין הלימוד מן ה־ו' היתירה דווקא אלא מן המלה כולה, כי כוליה [כל המלה] "ובת" קרא יתירא [כתוב יתר] הוא, כי בת הכהן כבר נזכרה בפסוק קודם ואין צורך להזכיר שנית "ובת כהן", ואם כן יש מותר של מילים, שבא לרבות גם לויה וישראלית.

ושואלים עוד: אשכחן [מצאנו] איפוא הוכחה לענין תרומה, שכל אשה, כהנת לויה וישראלית שבא עליהן פסול — פסלן מלאכול תרומה, אולם שנפסלות ונאסרות להינשא לכהונה מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: אטו [וכי] לויה וישראלית לא לענין נישואין לכהונה מרבנן להו [מרבים אנו אותן]? דאי [שאם] לענין אכילת תרומה, וכי לויה וישראלית בנות מיכל (אכילת) תרומה נינהו [הן]? אלא ודאי כוונת הכתוב היא שאסור להן להינשא לכהן ולאכול על ידו בתרומה.

את הראיה הזאת דוחים: אלמה [מדוע] לא, הרי משכחת לה דקאכלה [מוצא אתה אותה אפשרות שאוכלת] בשביל בנה, שאם היה לה בן מכהן — הריהי אוכלת בתרומה בגללו, ואם עכשיו נבעלה לפסול, למרות שהיא עצמה אסורה לכהן, היינו אומרים שרשאית לאכול בתרומה בגלל בנה, ואם כן, יש צורך בלימוד מיוחד לפסול אותה גם לענין תרומה וגם לענין פסול נישואין.

ודוחים: בשביל בנה קל וחומר הוא שלא תאכל לאחר שנבעלה לפסול: ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה [שבקדושת עצמה היא אוכלת] בתרומה, משום שהיא בת כהן ויש בה קדושת כהונה לעצמה, ובכל זאת פסיל לה [פוסל אותה] הפסול בביאתו מלאכול בתרומה — לויה וישראלית דלא אכלה [שאינה אוכלת] אלא בשביל בנה, לא כל שכן שעל ידי ביאת פסול תיפסל מאכילת תרומה?

את ההוכחה הזו דוחים: והיא הנותנת, אדרבא, מפני נימוק זה עצמו אפשר להגיע למסקנה הפוכה: כהנת דקדיש [שקדוש] גופה, עצמה, לכן ביאת הזר עליה פסיל לה [פוסלת אותה], הא [זו], הלויה והישראלית, דלא קדיש גופה [שאין גופה קדוש] ואוכלת רק מכוח בנה — לא פסיל לה [אין פוסל אותה] הפסול שבא עליה. אלא יש לומר כי איסורן של נשים אלה לכהונה נלמד בקל וחומר מגרושה, ובדרך זו: ומה גרושה בת כהן שמותרת בתרומה — אסורה בכל זאת לכהונה, כמפורש בתורה שגרושה אסורה לכהן, זו הלויה והישראלית שנבעלה לפסול שאסורה בתרומה — אינו דין שפסולה לכהונה?! את ההוכחה הזו מתקיפים מצד אחר: הרי נמצא שעל ידי קל וחומר זה למדנו הלכה חדשה — שיש איסור לא תעשה לכהונה באשה שנבעלה לפסול.

אולם שואלים: וכי מזהירין מן הדין? האם קובעים איסור לאו ("אזהרה") רק על ידי קל וחומר?! ומשיבים: כאן אין יצירת אזהרה חדשה, אלא גלוי מילתא בעלמא [דבר בלבד] הוא, שאת עיקר הדין שהיא נפסלת אנו יודעים כבר, שהרי נפסלה מאכילת תרומה, ולא הוצרכנו אלא ללמוד ענין זה שיש בכך איסור לא תעשה לכהונה, ודבר זה אפשר ללמוד על ידי קל וחומר. מצאנו איפוא בתורה את מקור ההלכה העיקרי, ושואלים לגבי פרטי הדין.

אמרנו שהנבעלת לפסול לה פסולה מן הכהונה, ואימא [ואמור] שנבעלה לפסול לה — הוא דווקא בזו שנבעלה לחייבי כריתות, אבל לא באיסור לאו ועשה? ודוחים: "כי תהיה" אמר רחמנא [אמרה תורה], לומר: הנך דאית בהו [אלה שיש בהם] הויה, קידושין, כלומר הקידושין תופסים, ואילו חייבי כריתות לאו [לא] בני הויה הם, ואם כן מדבר הכתוב בחייבי לאוין שתופסים בהם קידושין, שגם בנבעלה להם נפסלה מלאכול בתרומה.

ומקשים: אם הפסול תלוי רק בהוויה של קידושין אי הכי [אם כך], גוי ועבד שבאו על אשה לא ליפסלו [יפסלו] אותה מלאכול בתרומה, שהרי ברור לנו שאינם בני קידושין! ומשיבים: הנך פסלי [אלה פוסלים] מהטעם שהסביר ר' ישמעאל. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: מנין לגוי או עבד שבא על בת ישראל, או על כהנת, או על לויה, שפסלוה על ידי ביאתם — שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה" (שם יג),

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

ומקשה הגמרא על התירוץ ש"ומכל זר לא יאכל קודש" יש ללמוד את איסור הלאו לבת כהן הנישאת לישראל:

הרי ההוא קרא - וכל זר לא יאכל קודש - מיבעי ליה לגופיה, לזר ממש, שלא יאכל בתרומה, ומנין לך ללמוד ממקרא זה לבת כהן שאינה זרה?!

ומשנינן: תרי "וכל זר" כתיבי.

א. "וכל זר לא יאכל קודש". ומפסוק זה אי אפשר ללמוד לבת ישראל הניסת לכהן, כיון שהיא אינה זרה.

ב. "ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל, וכל זר לא יאכל בו". ומשמעות הפסוק היא: אם עדיין לא שבה לא תאכל ואסורה היא בלאו.

ואכתי מקשינן: הרי מיבעי ליה - וכל זר לא יאכל בו - לכדרבי יוסי ברבי חנינא שלמד ממקרא זה שהאונן מותר בתרומה?!

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: וכל "זר" לא יאכל בו, הרי למדת: זרות אמרתי לך לאסור באכילת תרומה, ולא אנינות.

נמצא שאין לנו לאו לבת ישראל הנישאת לכהן אלא מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ואכתי מנין שהנבעלת לפסול לה הרי היא פסולה?!

ומשנינן: עיקר קרא ש"וכל זר לא יאכל בו" ללמד בא על בת ישראל הנישאת לכהן שהיא בלאו.

ודאמר רבי יוסי ברבי חנינא שהאונן מותר בתרומה, מן "זר" "וכל זר" נפקא, כלומר: מיתור "וכל" יש לנו ללמוד שהאונן מותר בתרומה. [1]

ולכן נשאר הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ללמד על הנבעלת לפסול לה, שהיא פסולה.

ואכתי מקשינן: איך נלמד מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר" לנבעלת לפסול לה, והרי מיבעי ליה - למקרא זה - לכדתניא:

כשם שבת כהן אוכלת בתרומה, כן אוכלת היא בחזה ושוק, הניתנים לכהן מכל קרבן שלמים, וכמאמר הכתוב "ואת חזה התנופה, ואת שוק התרומה, אשר הונף ואשר הורם תאכלו אתה [אהרן הכהן] ובניך ובנותיך אתך".

כשהיא - בת כהן שנישאת לישראל - חוזרת לבית אביה כשנתארמלה או נתגרשה, הרי היא חוזרת רק לתרומה, ואולם אינה חוזרת לחזה ושוק, אלא אסורה היא באכילתם אף לאחר שנתארמלה ונתגרשה, כשם שנאסרה באכילתם משעה שנתארסה לישראל.

ואמר רב חסדא אמר רבינא בר רב שילא, מאי קרא? דכתיב: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ללמדך שלא תאכל ב"מורם" מן הקדשים, דהיינו חזה ושוק. [2]

ומשנינן: עיקר מקרא זה, ללמד על התרומה הוא בא, שהנבעלת לפסול לה הרי היא נפסלת. ומכל מקום, אתה למד ממקרא זה גם את הדין שאינה חוזרת לחזה ושוק, כי:

אם כן - שאין הפסוק בא אלא לפוסלה לתרומה כשנבעלה לפסול לה - לכתוב קרא: היא בקדשים לא תאכל, וממילא נדע שעל תרומה הוא מדבר, כיון שכל הפרשה בתרומה היא מדברת.

מאי "בתרומת" הקדשים?

שמעת מינה תרתי:

א. הנבעלת למי שהוא זר ופסול אצלה, הרי הוא פוסלה לתרומה.

ב. כשהיא חוזרת, הרי היא חוזרת לתרומה אבל אינה חוזרת לחזה ושוק. [3]

ועכשיו שידענו כי "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" ללמד הוא בא שהנבעלת לפסול לה "היא בתרומת הקדשים לא תאכל", מוסיפה הגמרא לפרש את שאר הפרטים שנאמרו בברייתא בפסול זה, ושאר דינים שבו.

אשכחן כוהנת [בת כהן] שהיא פסולה לתרומה, שזה הוא עיקר הכתוב;

לויה וישראלית - מנלן שאף הן נפסלות? ומפרשינן: כדאמר רבי אבא אמר רב לקמן לדרוש את יתור האות וי"ו במילה "בת", דכתיב "ובת כהן כי תהיה אלמנה גרושה", כדי ללמוד ממנו לענין אחר. [4]

הכא נמי, דרשינן מיתור האות וי"ו במילה "בת", דכתיב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", כדי ללמדך שאף הלויה והישראלית נפסלים בביאת פסול.

ותמהינן: כמאן, האם סוברים אנו כרבי עקיבא דדריש אותיות ווין הנוספות, כמו שמצאנו שאמר "בת ובת" אני דורש?!

ומשנינן: אפילו תימא רבנן היא.

היות שאין זו דרשה מיתור האות וי"ו בלבד, אלא כוליה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר"

- קרא יתירא היא.

כי היה לו לומר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. וכי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". ולמה אמר הכתוב "ובת כהן"?

אלא, ללמד אף על כהנת לויה וישראלית, שנבעלה לפסול, שפסלה. [5] ומוסיפה הגמרא לבאר מקור לפרט נוסף בדין זה:

אשכחן שהנבעלת לפסול נפסלת לתרומה.

לכהונה, לאסור אותה לינשא לכהן - מנלן? [6]

ותמהה הגמרא על השאלה:

אטו, האם לויה וישראלית - שנזכרו בברייתא שהם פסולות ולמדנום מיתור "ובת" - לא לענין לפסול לכהונה הוא דמרבינן להו?!

והרי ודאי שלענין כהונה נתרבו להפסל.

דאי לתרומה נתרבו להפסל, יש לתמוה: וכי לויה וישראלית בנות מיכל תרומה נינהו עד שאתה צריך לפסלן מתרומה בביאת פסול!?

ומשיבה הגמרא, בתמיהה על התמיהה:

אלמה לא, וכי לא שייך בלויה ובישראלית אכילת תרומה?!

והרי משכחת לה, דקאכלה לויה או ישראלית בשביל בנה שיש לה מכהן, וצריך ללמדנו שהיא פסולה מלאכול בתרומה כשנבעלה לפסול לה?!

ודוחה הגמרא את האפשרות שהריבוי בא לרבות לויה וישראלית לענין תרומה:

שהרי לויה או ישראלית האוכלת בשביל בנה - קל וחומר הוא שתיפסל, מבת כהן, שנפסלת לאכול בתרומה:

ומה כהנת [בת כהן], דבקדושה דנפשה אכלה [מכח קדושתה העצמית כבת כהן היא אוכלת בתרומה], ומכל מקום פסיל לה בעילת הפסול מלאכול בתרומה.

לויה וישראלית, דלא אכלה אלא בשביל בנה, ואין לה קדושה עצמית, לא כל שכן שתיפסל מלאכול בתרומה כשנבעלה לפסול לה.

וכיון שקל וחומר הוא, אין אנו צריכים את ריבוי "ובת" לרבות לויה וישראלית נפסלות לתרומה, ונמצאת למד שהנבעלת לפסול לה הרי היא פסולה לכהונה.

דוחה הגמרא את הקל וחומר:

והיא - סברא זו עצמה שאתה מחלק בין בת כהן שיש לה קדושה עצמית, ללויה וישראלית האוכלות בשביל הבן - הנותנת לומר: אדרבה אלו לא ייפסלו מלאכול בתרומה:

כי דוקא כהנת דקדיש גופה הוא דפסיל לה הפסול ומחלל קדושתה, ולכן אינה אוכלת בתרומה.

אבל הא, לויה או ישראלית, האוכלת בשביל הבן, דלא קדיש גופה - לא פסיל לה הפסול בביאתו.

ומכח דחיה זו, אכן מפרשינן שהריבוי "ובת" בא לפסול מאכילת תרומה את הלויה וישראלית האוכלות בשביל הבן בתרומה. אך אין לנו מקור לפסול להנשא לכהונה את הנבעלת לפסול לה.

אלא, לפסול את הנבעלת לפסול, שתהיה פסולה להנשא לכהונה, יש ללמוד בקל וחומר מגרושה, שהיא פסולה לכהונה.

וכך הוא הלימוד:

ומה גרושה, שמותרת בתרומה, הרי היא אסורה להנשא לכהונה.

זו שנבעלה לפסול לה, ואסורה בתרומה - אינו דין שתהא פסולה לכהונה.

ותמהינן: וכי מזהירין מן הדין [מקל וחומר]?

והיינו, וכי על ידי קל וחומר הוי לאו גמור? והרי קיימא לן שאין מזהירין מן הדין!

ומשנינן: הלימוד מהקל וחומר - רק גלוי מילתא בעלמא הוא שאיסור "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" הוא פסול לכהונה כמו לתרומה, כי אכילת תרומה מכח קדושת כהונה היא. [7]

כאן שבה הגמרא לגוף הדין שהנבעלת לכל מי שהוא פסול לה, הרי היא נפסלת לכהונה ולתרומה, ולמקור הדין שהוא מן הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".

ומקשינן: [8] ואימא לא פסל הכתוב את זאת שנבעלה לפסול לה, אלא רק את זאת שנבעלה לחייבי כריתות, שאין קידושין תופסין לו בה.

אבל הנבעלת לחייבי לאוין, שקידושין תופסין לו בה - ככל אלו שנזכרו בברייתא - מנין שהם פוסלים? [9] ומשנינן: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" - אמר רחמנא.

ומשמע, הנך דאית בהו הויה [שיש בהן תפיסת קדושין].

ואילו חייבי כריתות - לאו בני הוייה הן. [10]

ומקשינן: אי הכי, שאתה דורש "כי תהיה" בבני הויה, הרי יש לומר להיפך: לא פסלה תורה אלא רק את מי שנבעלה למי שקידושין תופסין לו בה.

אבל עובד כוכבים ועבד [והוא הדין חייבי כריתות [11]], שהם לאו בני הויה וקידושין, [12] - לא ליפסלו את הנשים לתרומה בביאתם!

ומשנינן: הנך - עובד כוכבים ועבד וחייבי כריתות - פסלי לאכילת תרומה מדרבי ישמעאל.

דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: מנין לעובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל ועל כהנת ולויה שפסלוה?

שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה".

ודי היה לו לומר אחד מהם [תוספות].

הערות

[1] ביאר המהרש"א, "כל זר" בין אונן בין אינו אונן אסור, הא כהן בין אונן בין אינו אונן מותר בתרומה. ודעת המהרש"ל [והרש"ש על פי הילקוט], דעיקר קרא ללמד זרות ולא אנינות, "וכל זר" ללמד על בת כהן שנישאת לישראל, ולא כגירסת הגמרא שלפנינו.

[2] ראה הערה בהמשך הסוגיא, מנין שהכתוב בא ל"חוזרת" ולא לפוסלה כשעודה תחת בעלה.

[3] נתבאר על פי התוספות, וכן כתב רש"י לקמן פז א ד"ה במורם מן הקדשים. א. והקשו התוספות: ואימא שכל הפסוק לא בא אלא ללמד שאינה חוזרת לחזה ושוק, ולא נדע שהנבעלת לפסול לה נפסלת?! ותירצו: דפשטא דקרא איירי בתרומה שבה מדברת כל אותה פרשה. ב. ואם תאמר: שמא לא בא הכתוב לומר אלא שהיא פסולה מחזה ושוק כל עוד שהיא תחת בעלה ולא בחוזרת, ביאר רש"י שם: והאי "לא תאכל" לעולם הוא, ולא תימא: ביושבת תחת בעלה ישראל כדמשמע קרא: ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו', דהא אוקימנא לקרא בנבעלה לפסול כגון נתין וממזר וחלל שפסיל עולמית, וכהנת דמנסבא לזר דלא אכלה מ"ושבה אל בית אביה" ילפינן, ומילתיה דרב חסדא מ"בתרומת" נפקא, והכי קאמר: יש לך אחרת שאוכלת בקדשים כגון תרומה ואינה אוכלת במורם ואי זו חוזרת דסמיך לה "ובת כהן כי תהיה אלמנה", והכי תריצנא להא מילתא בפרק אלמנה, [לשון רש"י שם בקיצור מעט].

[4] דברי רבי אבא מובאים שוב בגמרא לקמן בסוגיא זו, ושם יבואר בהערה לענין מה אמר כן רבי אבא בשם רב.

[5] א. וכעין זה מבואר בגמרא לקמן פז א על דברי רבי אבא אמר רב גופיה, שאין דבריו כרבי עקיבא דוקא. ב. נראה מדברי רש"י, כי פשטא דקרא "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" היינו בני ובנותיו של כהן, ולא עבדיו.

[6] א. ואם תאמר: והרי זונה היא לדעת רש"י שפירש לעיל סא א, מה ששנינו: וחכמים אומרים: אין זונה אלא וכו' שנבעלה בעילת זנות, דהיינו: "כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה", וזונה הרי אסורה לכהונה?! תירצו הראשונים, דהכי קאמר: תינח לחכמים, אלא לרבי אליעזר הסובר [לעיל סא ב] אין זונה אלא כשמה [היינו אשת איש שזינתה] מנין שהיא אסורה לכהונה, רשב"א [וראה שם היטב] וריטב"א. ואחרונים תירצו: אם לא שלמדנו איסור לכהונה ממקרא זה, לא היינו כוללים בשם "זונה" אלא חייבי כריתות שאין קידושין תופסין לו בה [וכפי שהיא באמת דעת התוספות לעיל סא א], ולא כתב רש"י שהיא זונה אפילו מאלו, אלא אחר גילוי התורה בפרשה זו, [ראה מה שהביא המגיה לריטב"א הנדמ"ח ציון 281/2]. ב. מהרשב"א והריטב"א נראה שלא הוקשה להם אלא על פסול לכהונה, אבל על פסול לתרומה לא הקשו: תיפוק ליה משום זונה; ובפשוטו הטעם הוא משום דזונה אינה פסול לתרומה אלא לכהונה, ובתוספות צידדו לכאן ולכאן אם שם זונה הוא פסול לתרומה משום דהוקשה לחללה, ראה דבריהם בדף לד א ומה ב; וראה עוד בזה בהערות במשנה הבאה.

[7] לשון רש"י: לאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה, דממילא כיון דאיפסלה לתרומה איפסלה לכהונה, דתרומה היינו קדושת כהונה. ולשון הריטב"א: כיון דפסלה רחמנא לתרומה משום קדושת כהונה, ממילא שמעינן פסול לכהונה, והכי קאמר: ["בתרומת הקדשים לא תאכל"], בתרומה קדושת כהונה לא תאכל, ובכלל זה פסול לכהונה [וראה דברי המגיה בריטב"א הנדמ"ח ציון 287]. וכתב באבני מלואים [ו ב], שאפילו למאן דאמר: אין לוקין על גילוי מילתא, כאן לוקין משום דתרומה היינו קדושת כהונה, ואינו כשאר גילוי מילתא שבש"ס, ראה שם. ובחזון איש [טו י] כתב לפי דעת הרמב"ם לפרש מה שאמרו: גילוי מילתא בעלמא הוא, דהיינו גילוי שם זונה האמורה בתורה, כי מאחר שלמדנו איסור אף לכהונה בקל וחומר מגרושה, שוב הרי הן בכלל זונה האמורה בתורה, [וראה היטב בהערה לעיל על שאלת הגמרא: לכהונה מנלן].

[8] השמועה מתבארת על פי פירושו של רש"י, ורש"י הביא עוד פירוש, ודחאו. ודבריו יובאו בסוף הענין, בדף סט א אחרי המלים בגמרא: קרא יתירא היא.

[9] כתב רש"י: שאם בא עליה אחיה [שהוא מחייבי כריתות] פסלה מתרומה דבי נשא, אבל חייבי לאוין כיון דתפסי להו בה קידושי לא פסלי לה, וכותי ונתין וממזר דפסלי, מנלן? א. מבואר מדברי רש"י דהסלקא דעתין לומר שאין הכתוב בא אלא לחייבי כריתות, אינו משום חומר העבירה [וכמו שכתב הריטב"א, ראה שם], אלא משום דסברא יש יותר לפסול את הנבעלת למי שאין קידושין תופסין לו בה, מאלו שקידושין תופסין לו בה; וכן היא שיטת תוספות [לעיל דף מט, וסא א] לענין זונה, שאין זונה אלא מחייבי כריתות כיון שאין קידושין תופסין לו בה. ב. בביאור לשונו של רש"י שכתב: "אם בא עליה אחיה" ולא שאר חייבי כריתות, יש מי שביאר על פי המבואר ב"מגלת ספר" בפרשת קדושים, שאין לכלול את כל העריות בפסוק זה, כיון שאמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ופירשו הראשונים בריש פרק הבא על יבמתו דהיינו שהוא זר אצלה, ולא שהיא זרה אצלו; ובכל העריות היא ערוה עליו ולא הוא ערוה עליה, מלבד אח ואחות שהם קרובים זה לזו באותה קורבה, ואמרה תורה [מה שלא אמרה בכל העריות]: ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא; [וראה קהלות יעקב הנדמ"ח סימן לט ד"ה ואכתי קשה] ; ואולם גם בהמשך הזכיר רש"י אח שבא על אחותו, אף שאין שייך טעם זה. ג. מה שכלל רש"י בכלל אלו שקידושין תופסין "כותי ונתין" צריך ביאור, שהרי כותי ונתין גרי אריות הן, וכמו שכתב רש"י לעיל עמוד א ד"ה כותי ונתין, וכן כתב רש"י כאן בהמשך הסוגיא בד"ה אי הכי, שכותי היינו עובד כוכבים ואין קידושין תופסין; וראה מה שכתב המהרש"א בזה.

[10] לפירוש הריטב"א שהקושיא היתה משום שחייבי כריתות חמורים הם, ניחא מה שאמרו כאן: חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו; אבל לשיטת רש"י שכל הקושיא היתה משום שבחייבי כריתות אינם בני הויה, צריך ביאור, למה הוצרכה הגמרא להזכיר זה כאן, והרי אף המקשה ידע כן, ומטעם זה הוא שהקשה.

[11] ביאר רש"י: לא הזכירה הגמרא עובד כוכבים ועבד אלא משום שעובד כוכבים נזכר בברייתא [שעליה אנו דנים] שאמרה: "כותי" וכו' שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה, וכותי היינו גוי, שהכותים גרי אריות הן; ועבד שהוא פוסל אשה מן התרומה מבואר במשנה לקמן סט ב: העבד פוסל משום ביאה; אבל שאלת הגמרא היא גם על חייבי כריתות מנין שהם פוסלים לתרומה כיון שאין תופסין קידושין.

[12] ביאר רש"י: עבד כנעני לית ליה קדושין, דכתיב גבי עבד: שבו לכם פה "עם החמור", "עם הדומה לחמור", וכעין זה לעיל סב א] ; עובד כוכבים לית ליה קדושין דאמרינן: "אשת רעהו" פרט לאשת גוי, ובשאלתות דרבי אחאי יליף לה מדתני רב חנניא: בעולת בעל יש להם [לגויים] מידי אחרינא לא [הרי למדת שאין קידושי כסף ושטר לגוי], וגבי ישראל [כלומר: גבי בת ישראל] מקיש הוייות להדדי [הוקשו קידושי כסף ושטר לקידושי ביאה, שנאמר: ויצאה "והיתה" לאיש אחר, ללמדך:], מאן דאית ליה [בבת ישראל] קדושי כסף ושטר אית ליה בה קידושי ביאה, אבל גוי דלית ליה קידושי כסף ושטר, לית ליה [בבת ישראל] קידושי ביאה.

ההוא מיבעי ליה לגופיה [נצרך לו לגופו, לעצמו] כדי ללמדנו שזר גמור האוכל בתרומה עובר בלאו, אבל בת כהן אינה בכלל זה! ומשיבים: תרי [שני] "וכל זר" כתיבי [כתובים], אחד בפסוק האמור ("וכל זר לא יאכל קודש". ויקרא כב, י), והשני — שנאמר "וכל זר לא יאכל בו" (שם יג), ומאחד מהם למדים אנו לאסור בזר גמור ומן השני לאסור בבת כהן הנשואה לזר.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו כתוב זה] לכ מו שאמר ר' יוסי בר' חנינא, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מה שנאמר "וכל זר" הרי זה בא לצמצם ולומר: זרות בלבד אמרתי לך שפוסלת את האיש מלאכול בתרומה ולא אנינות (אבילות המיוחדת בדיניה ליום הקבורה)! ומשיבים: הלכה זו של ר' יוסי בר' חנינא נלמדה מן הייתור, שהיה די לכתוב "זר לא יאכל קודש "ונאמר "וכל זר", מכאן נפקא [יוצאת] הלכה זו, שרק זרות פוסלת ולא אנינות.

ומיד מקשים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו כתוב זה] של "כי תהיה לאיש זר", ללמדנו לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: בת כהן שנישאה לישראל, כשהיא חוזרת לבית אביה כשמת בעלה — חוזרת לאכילת תרומה, אבל אינה חוזרת לאכילת חזה ושוק מן הקרבנות. ואמר רב חסדא אמר רבינא בר רב שילא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמדנו הלכה זו — דכתיב [שנאמר] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (שם יב), ללמדנו שכיון שנישאה לאיש זר — לעולם לא תאכל עוד במורם מן הקדשים, שאותן מתנות שנותנים מן הקדשים עצמם, חזה ושוק, נפסלת באכילתן עם נישואיה לזר.

ומשיבים: אם כן שרק הלכה זו בא הכתוב ללמדנו לכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] רק "היא בקדשים לא תאכל" מאי [מה] משמעות הביטוי המיותר "בתרומת הקדשים"? שמעת מינה תרתי [למד אתה מכאן שני דברים]: גם לענין תרומה, וגם לענין קדשים. ואם כן, מכאן אנו למדים שבת כהן הנבעלת לזר פסול נפסלת מלאכול בתרומה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה לענין כהנת — לויה וישראלית מנלן [מניין לנו] שאם בא עליהם פסול שפוסל אותן מלאכול בתרומה כאשר הן נישאות לכהן? ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] ר' אבא אמר רב בענין אחר, שיש מקום ללמוד מן הריבוי "בת" "ובת" שתוספת ה־ו' באה לרבות נשים נוספות על זו הנזכרת במפורש, הכא נמי [כאן גם כן] לא נאמר "בת כהן "אלא "ובת כהן"— לרבות גם לויה וישראלית.

ושואלים: כמאן [כמי] נדרשת דרשה זו — כדעת ר' עקיבא, דדריש [שהוא דורש] ווין יתירים, ולומד מהם ריבוי להלכה? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], משום שכאן אין הלימוד מן ה־ו' היתירה דווקא אלא מן המלה כולה, כי כוליה [כל המלה] "ובת" קרא יתירא [כתוב יתר] הוא, כי בת הכהן כבר נזכרה בפסוק קודם ואין צורך להזכיר שנית "ובת כהן", ואם כן יש מותר של מילים, שבא לרבות גם לויה וישראלית.

ושואלים עוד: אשכחן [מצאנו] איפוא הוכחה לענין תרומה, שכל אשה, כהנת לויה וישראלית שבא עליהן פסול — פסלן מלאכול תרומה, אולם שנפסלות ונאסרות להינשא לכהונה מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: אטו [וכי] לויה וישראלית לא לענין נישואין לכהונה מרבנן להו [מרבים אנו אותן]? דאי [שאם] לענין אכילת תרומה, וכי לויה וישראלית בנות מיכל (אכילת) תרומה נינהו [הן]? אלא ודאי כוונת הכתוב היא שאסור להן להינשא לכהן ולאכול על ידו בתרומה.

את הראיה הזאת דוחים: אלמה [מדוע] לא, הרי משכחת לה דקאכלה [מוצא אתה אותה אפשרות שאוכלת] בשביל בנה, שאם היה לה בן מכהן — הריהי אוכלת בתרומה בגללו, ואם עכשיו נבעלה לפסול, למרות שהיא עצמה אסורה לכהן, היינו אומרים שרשאית לאכול בתרומה בגלל בנה, ואם כן, יש צורך בלימוד מיוחד לפסול אותה גם לענין תרומה וגם לענין פסול נישואין.

ודוחים: בשביל בנה קל וחומר הוא שלא תאכל לאחר שנבעלה לפסול: ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה [שבקדושת עצמה היא אוכלת] בתרומה, משום שהיא בת כהן ויש בה קדושת כהונה לעצמה, ובכל זאת פסיל לה [פוסל אותה] הפסול בביאתו מלאכול בתרומה — לויה וישראלית דלא אכלה [שאינה אוכלת] אלא בשביל בנה, לא כל שכן שעל ידי ביאת פסול תיפסל מאכילת תרומה?

את ההוכחה הזו דוחים: והיא הנותנת, אדרבא, מפני נימוק זה עצמו אפשר להגיע למסקנה הפוכה: כהנת דקדיש [שקדוש] גופה, עצמה, לכן ביאת הזר עליה פסיל לה [פוסלת אותה], הא [זו], הלויה והישראלית, דלא קדיש גופה [שאין גופה קדוש] ואוכלת רק מכוח בנה — לא פסיל לה [אין פוסל אותה] הפסול שבא עליה. אלא יש לומר כי איסורן של נשים אלה לכהונה נלמד בקל וחומר מגרושה, ובדרך זו: ומה גרושה בת כהן שמותרת בתרומה — אסורה בכל זאת לכהונה, כמפורש בתורה שגרושה אסורה לכהן, זו הלויה והישראלית שנבעלה לפסול שאסורה בתרומה — אינו דין שפסולה לכהונה?! את ההוכחה הזו מתקיפים מצד אחר: הרי נמצא שעל ידי קל וחומר זה למדנו הלכה חדשה — שיש איסור לא תעשה לכהונה באשה שנבעלה לפסול.

אולם שואלים: וכי מזהירין מן הדין? האם קובעים איסור לאו ("אזהרה") רק על ידי קל וחומר?! ומשיבים: כאן אין יצירת אזהרה חדשה, אלא גלוי מילתא בעלמא [דבר בלבד] הוא, שאת עיקר הדין שהיא נפסלת אנו יודעים כבר, שהרי נפסלה מאכילת תרומה, ולא הוצרכנו אלא ללמוד ענין זה שיש בכך איסור לא תעשה לכהונה, ודבר זה אפשר ללמוד על ידי קל וחומר. מצאנו איפוא בתורה את מקור ההלכה העיקרי, ושואלים לגבי פרטי הדין.

אמרנו שהנבעלת לפסול לה פסולה מן הכהונה, ואימא [ואמור] שנבעלה לפסול לה — הוא דווקא בזו שנבעלה לחייבי כריתות, אבל לא באיסור לאו ועשה? ודוחים: "כי תהיה" אמר רחמנא [אמרה תורה], לומר: הנך דאית בהו [אלה שיש בהם] הויה, קידושין, כלומר הקידושין תופסים, ואילו חייבי כריתות לאו [לא] בני הויה הם, ואם כן מדבר הכתוב בחייבי לאוין שתופסים בהם קידושין, שגם בנבעלה להם נפסלה מלאכול בתרומה.

ומקשים: אם הפסול תלוי רק בהוויה של קידושין אי הכי [אם כך], גוי ועבד שבאו על אשה לא ליפסלו [יפסלו] אותה מלאכול בתרומה, שהרי ברור לנו שאינם בני קידושין! ומשיבים: הנך פסלי [אלה פוסלים] מהטעם שהסביר ר' ישמעאל. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: מנין לגוי או עבד שבא על בת ישראל, או על כהנת, או על לויה, שפסלוה על ידי ביאתם — שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה" (שם יג),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this assertion: That verse is necessary to teach its own basic halakha, that a non-priest is prohibited from partaking of teruma. The Gemara responds: Two prohibitions with regard to a “common man” are written, one in the verse previously cited and the other in Leviticus 22:13: “But there shall no common man eat of it.” One of them prohibits a non-priest from partaking of teruma, while the other is referring to the daughter of a priest married to a non-priest.

The Gemara asks: One of these verses is still necessary to teach another halakha that is taught by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the phrase “no common man” indicates that I, God, said to you that commonness, i.e., non-priesthood, renders one unfit to partake of teruma, but acute mourning, i.e., mourning on the day when one’s close relative died, does not render one unfit to eat teruma. The Gemara answers: This teaching of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, is derived from a superfluous word in the verse, as it could have stated: A common man may not eat of the holy thing, and it actually states: “No common man.”

The Gemara asks: The verse “And if a priest’s daughter be married to a common man” (Leviticus 22:12), from which Rav derived the halakha being discussed, that intercourse with an unfit man renders a woman unfit to partake of teruma and marry a priest, is still necessary for that which is taught in a baraita: When a priest’s daughter returns to her father’s house after the death of her Israelite husband, she resumes partaking of teruma, but she does not resume partaking of the breast and the right hind leg of sacrificial offerings. And Rav Ḥisda said that Ravina, son of Rav Sheila, said: What is the verse from which this is derived? As it is written: “And if a priest’s daughter be married to a common man, she may not eat of that which is set apart from the sacred” (Leviticus 22:12). This implies that even after her husband’s death, she may not partake of the portion separated from consecrated offerings. Therefore, the verse cannot be the source for the above halakha.

The Gemara answers: If so, if this is the only halakha derived from this verse, let the verse merely write: She may not eat of the sacred. What is the significance of the seemingly superfluous expression “that which is set apart from the sacred”? Conclude from this that the prohibition is referring to two deeds: The daughter of a priest who engaged in intercourse with an unfit man may not partake of teruma, and if she weds a non-priest she may not partake of the priestly portion of offerings, the breast and right hind leg.

The Gemara asks: We found a source for a priestess; from where do we derive the same halakha with regard to a Levite or an Israelite woman who engaged in intercourse with an unfit man, i.e., that they do not partake of teruma even if they marry a priest? The Gemara answers that it is as Rabbi Abba said that Rav said: The verse states: “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced” (Leviticus 22:13). It could have begun: If a priest’s daughter. The word “but,” the prefix vav, is seemingly superfluous, and therefore it may indicate the expansion of the prohibition to include additional women. Here too, it may be derived from the distinction between the phrase: If a priest’s daughter, and the phrase: “And if a priest’s daughter,” which utilizes the prefix vav, that Levite and Israelite women are subject to the prohibition as well.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this exposition possible? It is in accordance only with the opinion of Rabbi Akiva, as he derives halakhot from the prefix vav, which means “and” or “but.” The Gemara responds: Even if you say it is in accordance with the Rabbis, who do not derive halakhot from the prefix vav, the entire phrase: “And if a priest’s daughter,” is superfluous in the verse, as the previous verse already mentioned the priest’s daughter. Therefore, the inclusion of Levite and Israelite women in the prohibition may be derived from the entire expression.

The Gemara asks: We found a source for the woman’s disqualification from partaking of teruma; from where do we derive that she is disqualified from marrying into the priesthood? The Gemara counters: Is that to say that we did not include a Levite and an Israelite woman in the verse “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced, etc.” (Leviticus 22:13), with regard to their marriage to a member of the priesthood? The derivation that a Levite and an Israelite woman are included in this verse was clearly with regard to their marriage to a priest; as if the inclusion was with regard to teruma, are these women fit to partake of teruma at all, regardless of their having engaged in intercourse with an unfit man? Clearly, their inclusion pertains to their marriage to a priest and their partaking of teruma as his wife.

The Gemara rejects this assertion: Why not? Why can’t the inclusion be referring to the partaking of teruma exclusively? You find that possibility when she partakes of teruma due to her son. If an Israelite woman has a son from a priest, she may partake of teruma. Therefore, it is necessary to include a Levite or Israelite woman in the prohibition against partaking of teruma if she engaged in intercourse with an unfit man.

The Gemara responds: The halakha that this woman does not partake of teruma due to her son is deduced through an a fortiori inference: If a priestess, who partakes of teruma by virtue of her own sanctity, is disqualified from partaking of teruma by an unfit man who engaged in intercourse with her, then with regard to a Levite or Israelite woman, who partakes of teruma only due to her son, is it not all the more so that it should be prohibited for her to partake of teruma after this act?

The Gemara rejects that response: But that provides support for the contrary reasoning. It is logical that a priestess, who is herself sacred, is disqualified by intercourse with an unfit man. However, with regard to this woman, who is not sacred herself, and who eats teruma only due to her son, intercourse with an unfit man should not disqualify her. Rather, the prohibition against these women marrying into the priesthood is derived by an a fortiori inference from the case of a divorcée: If a divorcée who is the daughter of a priest, who is permitted to partake of teruma, is nevertheless prohibited from marrying into the priesthood, as is written in the Torah (Leviticus 21:7), then with regard to this woman, for whom it is prohibited to partake of teruma, is it not right that she should be disqualified from marrying into the priesthood?

The Gemara raises an objection to that inference: But do we warn, i.e., do we deduce a prohibition through logical derivation? The Gemara answers: This is not a new prohibition; rather, it is merely a revelation of the above prohibition’s scope. In other words, the prohibition against marrying a priest is subsumed under the prohibition against partaking of teruma.

Now that the source has been established, the Gemara asks: And perhaps you should say that this halakha pertaining to a woman who engaged in intercourse with a man unfit for her applies only to those liable to receive karet for their act of intercourse, but not to intercourse with a man who is unfit to marry into the assembly of Israel. The Gemara answers that the Merciful One states in the Torah: “If a priest’s daughter be married” (Leviticus 22:12), indicating that this halakha is referring to those who can have a valid marriage, while those liable to receive karet for their act of intercourse are not fit for marriage.

The Gemara asks: If so, a gentile or a slave who engaged in intercourse with a Jewish woman should not have disqualified her from marrying into the priesthood, as they cannot marry her. The Gemara answers: These disqualify her, as derived by Rabbi Yishmael, as Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yishmael: From where is it derived with regard to a gentile or a slave who engaged in intercourse with an Israelite woman, or with a priestess, or a Levite woman, that they have disqualified her? As it is stated: “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced, and have no child, and is returned to her father’s house, as in her youth, she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות. כלומר ולא חייבי לאוין ומהדרינן כי תהי' אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו כלומר ועל כרחך קרא בחייבי לאוין איירי ואתו חייבי כריתות מק"ו חייבי לאוין פסלי חייבי כריתות לא כ"ש.
ואקשי' אי הכי עכו"ם ועבד דלאו בני הויה נינהו לא לפסלו כלומר דאי מק"ו לא אתו דהני והני חייבי לאוין נינהו ואי משום דלא תפסי בהו קידושין היא הנותנת כיון דלא תפסי בהו קדושי זרעו כמוה ואיכא למיפרך ומפרקי' פסלי מדר' יוחנן דאף לדידהו אין להם אלמנות וגרושין כך נראה לי.
אבל מה שפירש"י ז"ל ואימא קרא דוקא בני קדושין נקט אבל עכו"ם ועבד לא לפסלוה וה"ה דמ"ל חייבי כריתות אלא משום דאיירי בהן לעיל דקתני כותי' דהיינו עכו"ם לא דאיק משום דאדרבה חייבי כריתות אלימא ליה לאקשויי משום דבדידהו קא מיירי ועוד דהא אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל מניין לעכו"ם ועבד לימא נמי מניין לחייבי כריתות אלא ש"מ חייבי כריתות מק"ו נמי נפקא וכי איצטריך קרא לעכו"ם ועבד איצטריך ומיהו [השתא שפיר] אף חייבי כריתות במשמע. ומשמע דעכו"ם ועבד וה"ה לחייבי כריתות כיון דרבינהו רחמנא כשאר חייבי לאוין דבני הויה עבדינהו ולוקין עליהן משום היא בתרומות הקדשי' לא תאכל ולא להאי קרא בלחוד רבינהו דא"כ בעשה הוא.

א"כ לימא קרא היא בקדשים לא תאכל מאי בתרומה ש"מ תרתי פי' א"כ דקרא לא אתא אלא לנבעלה לפסול לה שפסלה אפי' בתרומ' לימא קרא היא בקדשי' לא תאכל וכל קדשי' במשמע מאי בתרומת הקדשים הא ודאי למדרשיה ביה קרא כפשטיה דכי תהיה לאיש זר שנשאת לישראל שלא תאכל עולמית במורם מן הקדשים דהיינו חזה ושוק ואעפ"י שחוזרת לבית אביה וכ"ת ודילמא כולי קרא להכי הוא דאחא ונבעלה לפסול מ"ל י"ל א"כ לימא קרא לא תאכל שלמים א"נ בקדשים ומוקמי' בשלמים בתרומת הקדשים למה לי ש"מ תרתי ולשון הגמרא כולל שתי אלו ודוק:

כוליה בת קרא יתיר' הוא פרש"י ז"ל דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ומצי למכתב וכי תהיה לאיש זר פירוש לפי' דכי כתיב וכי תהיה לאיש זר הוא קאי על יליד ביתו הכתוב למעלה שכולל בניו זכרים ונקבות ואם תהיה הנקבה לאיש זר שלא תאכל בתרומה קמ"ל. וא"ת והא כיון דנבעלה לפסול לה זונה היא כדאית' בפרקין דלעיל איזו היא זונה גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות וזונה פסולה לכהונה כדאיתא בקרא בהדיא י"ל דסוגין הכא אליבא דר' אליעזר דאמר התם זונה כשמה והא דנקטי לה סתמא ולא אמרינן הניחא לרבנן אורחא דתלמודא הוא בהכי:

גלויי מילתא בעלמא הוא פרש"י ז"ל דלאו למימרא דילפי' איסורא דכהונה מתרומה אלא דכיון דפסלה רחמנא לתרומה משום קדושת כהונה ממילא שמעי פסול לכהונה וה"ק בתרומה קדושת כהונה לא תאכל ובכלל זה פסול לכהונה וי"א דדרשי' לא תאכל לשון תשמיש כדכתב אכלה ומחתה פיה ואינו נכון מדלא מפרש לה בגמ' והנכון כדפרש"י ז"ל:

ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות פי' דכיון דקרא סתמא כתיב אוקמי' בחמור שבפסולי' כגון חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד אבל לא בלאו גרידא שאין איסורן חמור ומיהו בחייבי מיתות ב"ד בלחוד לא מוקמי' לה דסברא הוא דלגבי הא חייבי כריתות ראויים ליפסל כחייבי מיתות ב"ד:

כי תהיה אמר רחמנא הנך דאית בהו הוייה פי' כגון חייבי לאוין דאלו חייבי כריתות ליכא מאן דאמר דתפסי בהו קדושין וכתב רש"י ז"ל דל"ג לאפוקי חייבי כריתות דאע"ג דהכא ליכא למשמע אלא חייבי לאוין דהוייה ולא ילפי' מיניה חייבי כריתות שאין מזהירין מן הדין מהא דלקמן נפקי לה חייבי כריתות מדכתיב כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגרושין בה וכדנפקא לן מהתם עכומ"ז ועבד ה"ה חייבי כריתות נמי אין להם בה אלמנות וגרושי' ובחדא ממעטי' עכומ"ז ועבד וחייבי כריתות דהא שקולי' הם בדרשא דקרא דהי מינייהו מפקת כיון שהן שוין והכי סוגיין בכולי תלמודא דחייבי כריתות משוי להו זונה ופסלי לה ולית לן למדרש דכי תהיה לאיש דאתא לאפוקי חייבי כריתות דא"כ סתרי קרא אהדדי. והא דפרי' עכומ"ז ועבד דלאו בני הוייה נינהו לא ליפסלוה ה"ה דמצי למנקט חייב כריתות אלא משו' דמילתא דר' יוחנן דלעיל איירי בכותי שהוא עכומ"ז וכן בנתין ובמתני' תנן העבד פוסל משום ביאה כל זה מיסודו של רבי' ז"ל ועיקר:

מה"מ אר"י א"ר א"ק ובת כהן כי תהי' לאיש פסלה כיון שנבמלה לפסול לה פי' שהוא זר גמור דלא תפסי בהו קידושין אבל ת"ל תפיסי בהו קידושין לא, כי תהי' א"ר הנך דאית בהו הוי' וח"כ לאו בלי הויה נינהו פי' לא מצית למימר דדוקא בח"כ מיירי דהא דמדאפקא רחמנא לבעלת פסולים בלשון הויה ש"מ באותן הפסולים דבני הויה נינהו מיירי דהיינו ח"ל דאילו ח"כ לאו בלי הויה נינהו השתא ומה ח"ל הוי זרים אצלה כ"ש ח"כ דלא תפיסי בהו קידושין, א"ה גוי ועבד דלא בלי הויה נינהו לא לפסלי' פי' כיון דכתב רחמנא לא תהי' אימא דוקא הנהו ת"ל דאית בהו הויה אבל גוי ועבד דלית בוה הויה אימא לא יפסלי אלא יהי' דומין לזנות דבהמה דלא פסלה אבל ח"כ ליכא למעוטי דח"ל פסלי כ"ש ח"כ דהן זרים יותר אבל גוי ועבד איכא למיעוטינהו מידי דהוה אבהמה דאין לה זנות וכיון דגוי ועבד לאו בלי קדושין נינהו שוב הוא דמי לבהמה. ומהדר פסלי כרר"י דאר"י משום ר"י מנין לגוי ועבד שבא על כהנת לוי' וישראלית שפסולו' שנ' ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה מי שיש לה אלמנות וגירושין בה יצאו עבד וגוי שאין אלמנות וגירושין בה דדמי לבהמה:

גמ' דרבי יוסי בר חנינא מן זר וכל זר נפקא כתב מהרש"ל הגירסא הנכונה דל"ג דרבי יוסי בר חנינא אלא גרסינן מן זר וכל זר נפקא וקאי אבת כהן כו' וגירסא זו עדיף דלא יתכן שפיר למילף הא דריב"ח מריבוי דכל וכן משמע להדיא מסמ"ג דמריבוי דכל נפקא בת כהן ע"ש עכ"ל ולפום חורפיה לא דק היטב דהא כתב הסמ"ג שם ודרשינן בפרק הערל זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות ומה שכתב הסמ"ג שם אשת הזר הרי היא כזר שנאמר וכל זר בין הוא ובין אשתו לאו מריבוי דכל הוא אלא מדכתיב תרי וכל זר דרשינן חד לגופיה וחד לבת כהן אשת זר כדמסיק הכא ומריבוי דכל שפיר ילפינן הא דריב"ח וה"פ דכל זר בין אונן בין אינו אונן אסור הא כהן בין אונן בין אינו אונן מותר בתרומה וכל נוסחאות הגמרות בשמעתין ובר"פ הערל אינן נוחין לדברי מהרש"ל וק"ל:

תוס' בד"ה כמאן כר' עקיבא כו' ועי"ל דר' ישמעאל לא דריש וו"י והא דקאמר בסנהדרין כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דר' ישמעאל ודאי לא דריש וו"י דא"כ הדרא קושייתם לדוכתא אדפריך לקמן כמאן כר"ע טפי ה"ל לאקשויי דר' ישמעאל אדר"י דהכא דריש מובת לויה וישראלית והתם לא דריש וו"י אלא דה"פ דנוכל לומר דרבי ישמעאל לא דריש וו"י כו' ומיהו מצינן למימר דהוא נמי דריש לה וכדמסיק התם ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' ק"ו ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה פסל לה כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דהא אי נמי אתא פסול תרומה בלויה וישראלית מק"ו זה ואתא ריבוי ע"כ לפסול כהונה בלויה וישראלית אכתי פסול כהונה בכהנות מנלן דהא איכא למיפרך מה לויה וישראלית דפסלינן לה משום דלא אכלה אלא בשביל בנה (ב) אבל כהנת דבקדושה דנפשה אכלה לא פסל לה די"ל דהשתא כיון דלא איצטריך ריבוי לפסול תרומה כלל אלא לפסול כהונה טפי אית לן למימר דאתא ריבוי דובת כהן לכהנת גופה לפסול כהונה ולויה וישראלית אתי לפסול כהונה נמי מק"ו וק"ל:

בפרש"י בד"ה אימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות כו' אבל חייבי לאוין כיון דתפסי להו בה קידושין לא פסלי וכותי ונתין וממזר דפסלי מנלן עכ"ל שגירת לישנא דכולי תלמודא נקט דכותי לאו בתורת עובד כוכבים נקטו ליה אלא לפסולי בעלמא כמ"ש התוספות אבל כותי דקתני לעיל בברייתא סבירא ליה לתלמודא היינו עובד כוכבים וקסבר דכותים גירי אריות הן כפרש"י לקמן בשמעתין וק"ל:

בד"ה א"ה אימא כו' ומהאי קרא גופיה משתמעי חייבי כריתות לפסולא עכ"ל פירוש דלאו בני אלמנות וגרושין הוו לגבה דערוה דאין קדושין תופסין בה ולפיכך אית דמפרשי שכתב רש"י דלא פסלי חייבי כריתות צ"ל דסבירא להו כדברי התוס' דחייבי כריתות לא משתמעי מהאי קרא דבני אלמנות וגרושין הוו לאחריני ומהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ואין צורך להאריך (ג) ויש להקשות לשיטת רש"י כיון דחייבי כריתות משתמעי שפיר מהאי קרא דכי תהיה אלמנה וגרושה וגו' א"כ ל"ל כי תהיה למימר דבהנך דאית בהו הויה דהיינו חייבי לאוין קמשתעי קרא דהא ע"כ קרא דלאיש זר אתא לחייבי לאוין דחייבי כריתות נפקי מכי תהיה אלמנה וגרושה גו' וי"ל דאי לאו כי תהיה הוה מוקמינן קרא דלאיש זר לחייבי כריתות וקרא דכי תהיה אלמנה וגרושה הוה דרשינן מיניה צריכותא כדדרשינן אליבא דר"ע אבל השתא דכתיב תהיה דאתא קרא דכי תהיה לאיש זר לחייבי לאוין אית לן למימר מסברא לפסול נמי בחייבי כריתות ולאוקמי קרא דכי תהיה אלמנה וגרושה בהו ולא למימר דאתא לצריכותא בעלמא ודו"ק אך קשה לשיטתו כיון דבכלל מי שאין לו אלמנות וגרושין הוה נמי חייבי כריתות היאך קבעי למימר לקמן דבמי שאין לו אלמנות וגרושין בה אע"ג דאית לה זרע נמי תיכול דבשלמא בעבד ועובד כוכבים איכא למימר טעמא כפרש"י דכבהמה בעלמא חשיב אבל בחייבי כריתות מ"ט אית בהו דתיכול אפילו ביש לה זרע טפי מיש לה זרע מישראל כשר לה וצ"ע:

ברש"י בד"ה עבד כנעני. עכו"ם לית ליה קידושין דאמרינן אשת רעהו כו' עכ"ל ובפ' החולץ פי' בע"א מדכתיב ואח"כ תבא אליה ובעלתה גו':

בא"ד דתמיה היא דהא חמירי חייבי כריתות מחייבי לאוין ועוד עכ"ל הוא כפול דהא לקמן הקשה ועוד ק"ו חייבי לאוין כו' גם בפי' ישן אינו ומהרש"ל דחק לקיימו ואין צורך להאריך אך ק"ל עיקר הקושיא דאם ק"ו גמור הוא תקשי לנפשיה לפי' שפירש דה"ה דה"מ למיפרך חייבי כריתות לא ליפסלו ולפי האמת נמי מפ' חייבי כריתות מכי תהיה אלמנה וגרושה ולמאי איצטריך הא ק"ו הוא מחייבי לאוין ואם נאמר דה"מ למפרך משום דכי תהיה מעוטא הוא דלא נילף מק"ו לאית דמפרש נמי איכא למימר הכי גם לפי האמת וק"ל:

תד"ה כמאן כר' עקיבא כו' אלא לאפוקי שאר תנאי עכ"ל והא דפריך התם ורבי ישמעאל בת ובת מאי דריש ביה כו' צ"ל דפסיקא ליה בשום דוכתא דר"י דריש ווי ולא ס"ל כשאר תנאי דלא דרשי ווי:

גמ' ולא אנינות דרבי יוסי בר חנינא כו'. נ"ב הגירסא הנכונה דל"ג דרבי יוסי בר חנינא אלא גרסי' מן זר וכל זר נפקא וקאי אבת כהן ודברי ר"י ב"ח יליף מגוף הקרא השני וכל זר זרות אמרתי וגירסא זו עדיף דלא יתכן שפיר למילף הא דר"י ב"ח מריבויא דכל וכן משמע להדיא מסמ"ג דמריבוי דכל נפקא בת כהן ע"ש (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה אי הכי כו' לא פסלי וה"ה דמצי נמי למימר כו' כצ"ל. ונ"ב אף שמפי' רש"י דוקא הוא היינו לפי האמת שמרבינן אף חייבי לאוין דעובד כוכבים ועבד אלמא לאו אהויה דוקא קפיד אבל בתחילה שבא למעט נמי עובד כוכבים ועבד ה"ה דמעטינן חייבי כריתות ונימא דגזירת הכתוב הוא בהויה דוקא קפיד ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה עבד כנעני לית ליה כו' אלא בר קדושי דוקא כו'. נ"ב ביש ספרים אינו אבל לפי הלשון נראה לפרש דלא בא למעט אלא דוקא שיש בר קדושי ומ"מ לית להו הויה כגון חייבי כריתות לאפוקי עובד כוכבים ועבד אע"ג דלאו בני הויה נינהו מ"מ נמי לא הוי בר קדושי בשום דוכתא ולא קא ממעט ומ"מ תלמודא פריך לקמי שפיר א"ה עובד כוכבים ועבד מנין דלמא בא למעוטי כל דליכא בר הויה אפילו אי לית בר קדושי בשום דוכתא ודו"ק:

בא"ד דהא חמירו כו'. נ"ב פי' שעונש כרת חמור וק"ל. בא"ד חייבי כריתות לא פסלי כו'. נ"ב פי' מדין ק"ו מה חייבי לאוין דקיל דהרי תפסי בהו קדושין חייבי כריתות דחמירי לא כ"ש ודו"ק:

גמרא תרי וכל זר כתיבי. עפרש"י דוכל זר ל"י בו אתא לב"כ הנשאת לישראל. לכאורה קשה מהא דתנן בפ"ז דתרומות מ"ב דאינה משלמת אה"ח אליבא דכ"ע. ובתו"כ ממעט לה מן וכל זר ל"י בו (כ"ה גי' הילקוט ולא כגי' שלפנינו בתו"כ וכ"ז ל"י קדש ע"ש בק"א. ומה שפי' שם דהוא יתר. נראה דנעלם מכ"ת סוגיית הגמרא שלפנינו) דכתיב גבי ואיש כי יאכל קדש בשגגה לומר לך דוקא זר ממש ע"ש וי"ל ע"פ מש"כ בס"ד בכתובות (לד) ע"ש: ואגב עיוני ראיתי בתו"כ שם דדריש מן ו' דואיש כ"י קדש כו' לרבות ב"ט שנים ויום א' (והגר"א ז"ל נראה דל"ג לה אך מהק"א שם בה"ג מוכח דגריס לה) ותמיהא טובא דלא מצינו חילוק בין ב"ט לפחות בכהת"כ רק לענין שתהא ביאתו ביאה. וכן לענין טומאת ש"ז בנדה (לב ב) אבל לענין עונש אכילתו אין ביניהם חילוק עד שיהא בן י"ג ויום א' ולענין נדריו שיעורו בי"ב שנים ויום א' אם יודע להפלות. וכן בתו"כ בס"פ בחוקותי דריש כזה לענין פדיון מע"ש דאיש פרט לקטן יכול שאני מוציא (כצ"ל וכן העתיק המל"מ בפ"ג מהל' מטמאי מו"מ ה"ג וכן הביא הגר"א ז"ל) ב"ט שנים ויום א' ת"ל ואם כו' וזה י"ל קצת ע"פ הא דאיתא בגיטין (נט א) דפעוטות מקחן מקח כו' ובברייתא שם איתא כבר תשע כו' וע"ע שם (סד ב) בכל הסוגיא:

שם דריב"ח מן זר וכל זר נפקא. עי' רש"ל ורש"א ובילקוט ראיתי הגי' וריב"ח בו' ויל"פ וריב"ח אמר לך מן זר וכל זר נפקא הך דב"כ שנשאת לישראל:

שם דאריו"ח משום רשב"י מניין כו' על ב"י כו'. לעיל ובסוטה וקידושין וברי"ף ורא"ש כאן הגי' על כהנת לויה וישראלית:

גמ' א"כ לכתוב קרא היא. עיין לעיל דף ח ע"ב תד"ה ויבמה:

שם גלוי מילתא בעלמא הוא. עיין בר"ש פ"ב מ"ג דטבול יום ועיין סנהדרין דף עו ע"א:

האי מיבעי ליה לגופיה. לזר. גמור אבל הך דלאו זרה היא איצטריכא ובת כהן לאסרה: תרי וכל זר כתיבי. וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב) ועוד גבי בת כהן כתיב ושבה אל וגו' מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו (שם) ומהכא תיפוק לאו לבת כהן הנשאת לישראל לאוסרה תחת בעלה לתרומה: דרבי יוסי בר' חנינא. בפרק הערל להתיר אונן בתרומה: ואכתי. האי דבת כהן כי תהיה מיבעי ליה לליקוחין גמורים ולאשמועינן כשהיא חוזרת לבית אביה במיתת הבעל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק של שלמים לאכול כשאר אחיות האוכלות כדכתי' אתה ובניך ובנותיך (ויקרא י): אשכחן כהנת. דמיפסלא לתרומה בביאת פסול כדא''ר אבא. בפ' יש מותרות: ר' עקיבא דורש ווין. בסנהדרין בפרק ד' מיתות (ד' נא:) ישמעאל אחי בת ובת אני דורש: כוליה ובת קרא יתירא הוא. דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר: לכהונה מנלן. שלא תנשא עוד לכהן משבא עלה פסול: אלמה לא. בתמיה והא משכחת לה דקאכלה בשביל בנה ואיצטריך לאשמועינן דאם תיבעל לפסול לה תיאסר: ק''ו. ולא איצטריך ובת לרבויה: והיא הנותנת. קושיא היא כלומר איצטריך לרבויה דק''ו ההוא דקילפת מיניה איסורא היא המדה נותנת הדין להתיר ולא לאסור כהנת דקדיש גופה כו': וכי מזהירים מן הדין. מדין ק''ו לאוקמיה בלאו גמור הא קיי''ל (מכות דף יז:) דאין מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא. ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלה לתרומה איפסלה לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה: ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות. שאם בא עליה אחיה פסלה מתרומה דבי נשא אבל חייבי לאוין כיון דתפסי להו בה קידושי לא פסלי לה וכותי ונתין וממזר דפסלי מנלן: הנך דאית בהו הויה. מדאפקה להך ביאה בלשון הויה שמע מיניה בבני קדושין משתעי קרא ואפ''ה פסלי: לאפוקי חייבי כריתות ל''ג: אי הכי. אימא קרא דוקא בני קידושין נקט ועובד כוכבים ועבד לא פסלי וה''ה דמצי נמי למימר חייבי כריתות לא ליפסלי אלא משום דאיירי בהו לעיל דקתני כותי היינו עובד כוכבים ובמתניתין (לקמן דף סט:) תנן העבד פוסל משום ביאה: עבד כנעני לית ליה קדושין דכתיב (בראשית כב) עם החמור עם הדומה לחמור עובד כוכבים לית ליה קידושין דאמרינן (סנהדרין דף נב:) אשת רעהו פרט לאשת אחרים ובשאלתות דרב אחאי. יליף לה מדתני רב חנניא (שם נז:) בעולת בעל יש להן מידי אחרינא לא וגבי ישראל מקיש הוויות להדדי מאן דאית ליה קידושי כסף ושטר אית ליה בה קידושי ביאה אבל עובד כוכבים דלית ליה קידושי כסף ושטר לית ליה קידושי ביאה. ומשני פסיל מדרבי יוחנן ומהאי קרא גופיה משתמעי חייבי כריתות לפסולא ואית דמפרשי ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות נמי מ''ש דלא תני להו לעיל ומשני כי תהיה כתיב מדאפקה רחמנא לבעילה בלשון הויה לא פסיל מתרומה אלא בר קידושי דוקא דבני הויה לאפוקי חייבי כריתות דלאו בני הויה נינהו כו' וסבירא להו דחייבי כריתות לא פסלי וקשיא לי בגוה טובא חדא (דתמיה היא דהא חמירי חייבי כריתות מחייבי לאוין ועוד) דתנן בפ' ד' אחין (לעיל דף לג:) אם היו כהנות נפסלו מתרומה בבעילת אשת איש ועוד ק''ו חייבי לאוין פסלי חייבי כריתות לא פסלי ועוד הא אמרינן בעשרה יוחסין (קדושין דף עז:) דכהן הבא על אחותו עשאה זונה וכיון דזונה היא בעילתו פוסלתה דתניא (לקמן דף צא.) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת לויה אין אבל תרומה לכהנת לא ועוד הא תנן במתניתין (לקמן דף סט:) ממזר פוסל ומאכיל ולא משכחת לה אלא באם אמו ואי חייבי כריתות לא פסלי בביאתם משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישראל וילדה לו בן פוסל מן התרומה ובת ישראל שבא עליה אחיה מאמה כהן וילדה לו בן הרי זה ממזר ומאכילה אלא מדלא נקט אמו ש''מ ביאת אחיה אפי' בלא ילדה נמי פוסלתה: חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו. בקדושין בפרק האומר לחבירו (ד' סז:): שפסלוה. מן התרומה: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה. אני קורא בה ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל ולא מעובד כוכבים ועבד.

לימא קרא היא בקדשים לא תאכל. פי' דאי לתרומה לחודה אתא א''כ לימא קרא היא בקדשים דכולה פרשתא לתרומה קדריש ומדכתיב בתרומת הקדשים שמע מינה דלמורם מן הקדשים נמי אתא ואם תאמר ואימא דכוליה להכי אתא לומר שאין חוזרת לחזה ושוק ואמר רבינו יצחק דפשטא דקרא איירי בתרומה דאיירי בה בכל הפרשה: רבי עקיבא דדריש ווין. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף נא.) (רבי) ישמעאל אחי בת ובת אני דורש: כמאן כר' עקיבא דדריש ווין. הק' הר' משה מריגנשבור''ג דמאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא התם גבי בת ובת בפ' ארבע מיתות (שם דף נא:) רבי ישמעאל והתם בההיא שמעתא גופא אמרינן ור' ישמעאל האי בת ובת מאי דריש ביה לרבות בת בעלי מומין אלמא דר' ישמעאל נמי דריש ווי ותירץ דה''פ כמאן כרבי עקיבא דדריש ווי דמוקי ויו דובת לרבות נשואה ולא מצריך לרבות בת בעלי מומין והוא הדין דמרבה הכא לויה וישראלית אבל רבי ישמעאל דמצריך התם לרבות בת בעלי מומין כדקאמר לפי שמצינו שחילק הכתוב בין תמימים לבעלי מומין יכול נחלוק בבנותיהן ה''נ יהא צריך כאן לרבות בת בעלי מומין ולא נוקמיה לרבות לויה וישראלית וק''ק בסמוך דקאמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל מנין לעובד כוכבים ועבד שבאו על כהנת לויה וישראלית כו' ומרבינן. (ליה) לויה וישראלית מובת ופריך כמאן כרבי עקיבא דדריש ווי טפי הוה ליה לאקשויי דר' ישמעאל אדר' ישמעאל דהיכי דריש מובת לויה וישראלית והא איצטריך לבת בעלי מומין כדדריש התם ואר''י דלא נקט הכא ר' עקיבא לאפוקי ר' ישמעאל דהא ר' ישמעאל נמי דריש ווי אלא לאפוקי שאר תנאי דלא דרשי ווי בעלמא תדע דלא קאמר אפי' תימא רבי ישמעאל אלא אפילו תימא רבנן ועוד יש לומר דר' ישמעאל לא דריש ווי והא דקאמר בסנהדרין (שם:) ורבי ישמעאל האי בת ובת מאי עביד ליה לא מסיק הכי אלא ליישב דרשא דרבי ישמעאל למאן דדריש ווי: עובד כוכבים ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו. פירש בקונטרס דה''ה דה''מ למימר נמי חייבי כריתות לא ליפסלו אלא נקט עובד כוכבים ועבד משום דאיירי בהו לעיל דקתני כותי דהיינו עובד כוכבים ובמתני' (לקמן דף סט:) תנן העבד פוסל משום ביאה ומשני דפסלי מדר' יוחנן כו' ומהאי קרא משתמעי נמי חייבי כריתות וק' לר''י דכל היכא דקתני כותי לאו בתורת עובד כוכבים נקיט ליה אלא לפסולא בעלמא כי ההיא דתנן (קדושין דף . עד.) אלו הספקות שתוקי ואסופי וכותי ובאלו נערות (כתובות דף כט. ושם) דתנן הבא על הממזרת והנתינה והכותית יש להן קנס ודייקינן בפ' שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף לח: ושם) דקסבר כותים גירי אמת הן מדיש להן קנס ועוד ר' יוחנן משום ר' ישמעאל דנקט עובד כוכבים ועבד אמאי לא נקט חייבי כריתות ונראה לר''י דפשיטא ליה להש''ס דעיקר קרא דלאיש זר איירי בחייבי כריתות כדאמר פ' עשרה יוחסין (קדושין דף עה:) גבי עובד כוכבים ועבד השתא ממזר הוי מיפסל בביאתו מיבעיא ואפילו לר' יהושע דלא הוי ממזר מחייבי כריתות מ''מ כיון דחמירי חשיבי לאיש זר ואפי' אותם חייבי כריתות דלא הוו זר אצלה מעיקרא כיון דעיקר קרא בחייבי כריתות איירי והכי פריך ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות דוקא ולא חייבי לאוין ומשני כי תהיה אמר רחמנא לרבות חייבי לאוין ומיהו חייבי לאוין כיון דלא חמירי בעינן דליהוי זר אצלה מעיקרא כדלקמן ופריך עובד כוכבים ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו דלא אתרבו מכי תהיה וזרים נמי לא איקרו דאין בהם ממזרות ולא חמירי דאין בהם אלא לאו בעלמא ומשני דפסלי מדרבי ישמעאל אבל חייבי כריתות לא נפקי מהתם דבני אלמנות וגירושין הוו לאחריני אלא מלאיש זר ועיקר קרא בדידהו משתעי: עובד כוכבים ועבד. וא''ת והא איצטריך למכתב אלמנה וגרושה לומר שחוזרת כשנתאלמנה או נתגרשה וי''ל דא''כ לכתוב חד מינייהו דלית ליה צריכותא דר' עקיבא דבסמוך ומדכתב תרוייהו דריש למי שיש לו אלמנות וגירושין יצאו כו':

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד