יבמות סז ע"ב

אין חוששין למיעוטא [למיעוט], שהרי מתוך כלל העוברים רק מיעוט הנולדים הם זכרים, שכן יש בערך מחצית זכרים ומחצית נקיבות, ועוד חלק הם נפלים, נמצא שהילדים הזכרים הם רק מיעוט. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם קסבר [סבור] כי חוששין למיעוטא [למיעוט], אלא דעבדינן ליה תקנתא [שעושים אנו לו תקנה] לוולד הזה כדברי רב נחמן אמר שמואל.

שאמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידין להם אפוטרופוס לכל אחד ואחד, ובורר להם חלק יפה. ולאחר שהגדילו היתומים — יכולין למחות ולדרוש לחלוק מחדש. ורב נחמן דידיה [משלו, לא בשם שמואל] אומר: אם הגדילו — אין יכולין למחות, שאם לא כן מה כח בית דין יפה. ואף כאן, אפשר לזכות לעובר חלק מסויים מן הנכסים של אביו המת, ושאר העבדים ייחלקו לבנים הקיימים ויוכלו לאכול בתרומה. מה שאין כן כאשר כולם בנות, שמא יוולד זכר, ונמצא שהכל שייך לו.

כיון שתלינו את דברי ר' שמעון בסברתו של רב נחמן שואלים: לימא [האם לומר] שמה שאמר רב נחמן תנאי [מחלוקת תנאים] היא, שר' שמעון סבור כמוהו, וחכמים חולקים על כך? ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [הכל, כל הדיעות, יש להם, מקבלים את דבריו] של רב נחמן לחלק את הנכסים חלוקה גמורה, שלא מדעת הקטנים ולהוציא את העבדים מחלקו של העובר. והכא [וכאן] רק בשאלה של חוששין למיעוטא קמיפלגי [חלוקים הם], כשלא חילקו את הנכסים.

ועוד בביאורה של אותה ברייתא, ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: הבת מאכילה, הבן אינו מאכיל. ושואלים מאי שנא [במה שונה] הבן שהוא לא מאכיל — משום חלקו של עובר, שמא יהא העובר זכר ויש לו חלק בנכסים, אם כן בת נמי [גם כן] לא תאכיל, מפני חלקו של עובר. ומדוע חילק בין דיניהם?

אמר אביי: הכא [כאן] בשיש נכסים מועטים בירושה עסקינן [עוסקים אנו], המספיקים רק לפרנס את הבנות עד שתגדלנה, ובמקרה כזה תיקנו חכמים שהבנות מקבלות את פרנסתן, והבנים אינם מקבלים דבר בירושה. וכגון דאיכא [שיש] כבר בן בהדי [יחד עם] הבת ואז

מה נפשך [מה רצונך, בכל מקרה]: אי האי דמעברא [אם זה, שמעוברת בו] בן הוא — לא עדיף הוא מהאי דקאי [מזה שכבר עומד], שהרי כמו שהבן הקיים אינו זוכה בנכסים המועטים — כך הבן שיוולד לא יהיה לו חלק בנכסים. אי [ואם] בת היא, אמאי אכלה [על מה, בכוח מה, היא אוכלת] — בתקנתא דרבנן [בכוח תקנת חכמים] שתיקנו שהבנות יש להן זכות קדימה על פני הבנים בנכסים, אולם כמה [כל עוד] שלא נפק [יצא] הוולד לאויר העולם לא תקינו רבנן [תיקנו חכמים] שתירש. לכן הבת הקיימת יכולה להאכיל את העבדים בתרומה, שרק היא יורשת אותם.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את הברייתא — בנכסים מועטים, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום בן כלום. אולם במקרה שהעמדנו אדרבה [להיפך], נכסים מועטים — של הבנות נינהו [הם]! ומשיבים: סיפא אתאן [בסופה של הברייתא הגענו] למקרה אחר, שאנחנו עוסקים בו בנכסים מרובין.

ושואלים לגופו של דבר: ונכסים מועטים האם של הבנות נינהו [הם] כקנין גמור? והאמר [והרי אמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן: בנים יתומין שקדמו ומכרו בנכסים מועטים, אף שהנכסים הללו היו צריכים לשמש לפרנסת הבנות — מה שמכרו מכרו, שהרי מן התורה יורשים הם, ואין מוציאים מן הקונים מהם בשל תקנת חכמים. ואם כן מפני מה אומרים שבנכסים מועטים אין מתחשבים כלל בבנים?

ואלא, מאי [מה פירוש] "בת" דקתני [ששנה] "הבת מאכילה והבן אינו מאכיל" — כוונתו אם. כלומר, "בת" במובן נקיבה, ומדובר בשני מקרים: שאמו של הילד מאכילה את עבדי מלוג שלה שאין ליורשים חלק בהם, והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר. ושואלים: אי הכי, היינו [אם כך הרי זו] שיטת ר' יוסי האמורה קודם, ומה הוסיף ושינה ר' ישמעאל בנו? ואומרים: אכן אם כל הברייתא כולה ר' ישמעאל בר' יוסי קתני לה [שנה אותה] ואין מחלוקת בדבר, אלא שבא להסביר מי הוא התנא ששנה ברייתא זו.

א משנה העובר שהיתה אשת ישראל מעוברת בו, והיבם שהיא "שומרת", ממתינה, לו, והאירוסין, והחרש שקידש אשה, ובן תשע שנים ויום אחד שבא עליה — אם היה אחד מכל אלה ישראל, הרי אלו פוסלין מתרומה את מי שהיתה בת כהן. ואף אחד מהם לא מאכילין בתרומה אם היא ישראלית והם כהנים משום שאף לאחד מהם אין כוח שלם לקנות אותה.

ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו, שבא על אשה, או ספק הביא שתי שערות ובוגר הוא, וספק שלא הביא, ואירס אשה, וכן

נפל הבית עליו ועל בת אחיו שהיתה גם אשתו, ואין ידוע אי זה מת ראשון — מחמירים מספק וצרתה חולצת ולא מתייבמת. שאם היתה צרה לאותה אשה שהיא בתו של היבם, הרי הצרה רק חולצת אבל לא מתייבמת, שמא היא מתה אחריו וצרתה היא צרת ערוה, ואסורה באיסור אשת אח.

ב גמרא שנינו במשנה כי העובר פוסל ואינו מאכיל. ומסבירים: אי [אם] בת כהן הנשואה לישראל היא, ומת בעלה, והיא נשארה מעוברת — פסיל לה [פוסל אותה] מלשוב ולאכול בתרומה של בית אביה, משום שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג), שמה שנאמר "כנעוריה" בא למעט: פרט למעוברת, שכבר השתנתה ממה שהיתה בנעוריה. אי [ואם] בת ישראל הנשואה לכהן היא ומת בעלה — לא מאכיל לה העובר, כי ילוד (ילד שנולד) — מאכיל, שאינו ילוד — אינו מאכיל.

וכן היבם פוסל ואינו מאכיל הוא בשני הצדדים. אי [אם] בת כהן שנישאה לישראל היא, ומת בעלה וממתינה ליבם ישראל שיחלוץ או ייבם אותה — פסיל לה [פוסל אותה], שנאמר: "ושבה אל בית אביה" (שם) — פרט לשומרת יבם, שאינה יכולה עדיין לשוב, משום שממתינה ליבם. אי [אם] בת ישראל שנישאה לכהן היא ומת בעלה והיבם כהן הוא — לא מאכיל לה, משום ש"קנין כספו הוא יאכל בו" (שם יא) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא [וזו] הרי קנין של אחיו הוא, שהיבם איננו קונה אותה אלא מכוח אחיו.

והאירוסין המוזכרים במשנה שאף הם פוסלים ולא מאכילים; אי [אם] בת כהן שנתארסה לישראל היא — פסיל לה [פוסל אותה] הארוס

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

אין חוששין למיעוטא של עוברים שהם זכרים בני קיימא, אלא יש לנו לתלות שהעובר הוא מן הרוב שהן נקבות או נפלים. ^[1]

ואיבעית אימא: לעולם קסבר רבי שמעון בן יוחי שחוששין למיעוטא של עוברים זכרים בני קייימא.

ודקשיא לך, אם כן, למה יאכלו העבדים מכח שאר הבנים הזכרים, והרי יש לנו לחוש שמא ימצא עובר זכר, ויש לו חלק בעבדים ופוסלם מלאכול בתרומה - לא תיקשי:

דעבדינן ליה לעובר תקנתא, ^[2] כרב נחמן אמר שמואל [כדמפרש ואזיל], שבוררין לעובר חלק אחר בנכסי האב, ונמצאו העבדים שייכים לאחיו הזכרים בלבד. ^[3]

דאמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, הרי בית דין מעמידים להם אפוטרופוס לכל אחד ואחד, ובורר להם [כל אפוטרופוס ליתום שהתמנה עבורו] חלק יפה. ^[4]

ואם הגדילו היתומים, יכולים הם למחות על אופן החלוקה, ולבטלה, ואין מועילה החלוקה אלא כדי לאכול פירות עד שידילו וימחו.

ורב נחמן דידיה - שלא בשם שמואל - אומר: הגדילו היתומים, אין הם יכולים למחות.

היות דאם כן, שאתה אומר יכולים הם למחות ולבטל את החלוקה - מה כח בית דין יפה!?

ומאחר שביארנו את טעמו של רבי שמעון בן יוחי, שהוא על ידי תקנה שעושים ומעמידים אפוטרופוס לעובר, אם כן, חכמים שנחלקו עליו בברייתא, בהכרח שאפילו על ידי תקנה הוא שנחלקו.

וכיון שכך, יש לנו לדון:

לימא שיטתו דרב נחמן - תנאי היא, ולדעת חכמים אין בית דין עושין תקנה!? ^[5]

ומשנינן: לא. אין לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחי הם על ידי תקנה, עד שתשמע מכאן שלפי חכמים אין עושים תקנה.

אלא דכולי עלמא - בין חכמים ובין רבי שמעון בן יוחי - אית להו דרב נחמן, שעושים תקנה.

ואילו היו רוצים לעשות תקנה זו, היו אפילו חכמים מודים שעושים אותה, ויאכלו העבדים. אלא מדובר כשלא עשו תקנה.

והכא, בחוששין למיעוטא קמיפלגי

כלומר: טעמו של רבי שמעון בן יוחי הוא משום דלא חיישינן למיעוטא, ולא משום תקנה, וכתירוץ הראשון של הגמרא. ^[6]

שנינו בברייתא: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: הבת מאכלת, הבן אינו מאכיל:

ומניחה הגמרא שכוונתו לומר שאם היו נקבות, יאכלו כולם, ואם היו זכרים, לא יאכלו עבדי צאן ברזל.

ולפיכך תמהינן:

מאי שנא בן - שנותר עם העובר - דלא מאכיל את העבדים, משום חלקו של עובר שמא ימצא זכר ויש לו חלק בעבדים.

בת נמי ^[7] - שנותרה עם העובר - לא תאכיל, מפני חלקו של עובר?!

אמר, פירש אביי את דברי רבי ישמעאל ברבי יוסי משום רבי יוסי אביו:

תיקנו חכמים: מי שמת והניח בנים ובנות.

בזמן שהנכסים "מרובין", שיש לבנים ולבנות כדי ליזון מן הנכסים עד שיתבגרו - הבנים יירשו את הנכסים, והבנות ייזונו מן הנכסים, עד שיתבגרו, או עד שיינשאו לאיש [שהרי תנאי כתובה הוא, שייזונו הבנות מן הנכסים עד אז].

ובזמן שהנכסים מועטים מן השיעור הנזכר - הבנות יזונו מן הנכסים, והבנים ישאלו למזונותיהם על הפתחים. הכא - דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: הבת מאכלת - מיירי בבת שעדיין לא בגרה ולא נישאה לאחר, שיש לה זכות לקבלת מזונות מנכסי הירושה.

ובעבדים שהם "נכסים מועטים" ^[8] עסקינן, שהבת זוכה בהם מתקנת חכמים, ומאכילה אותם בתרומה.

וכגון דאיכא בן בהדי בת [עם הבת], ^[9] ומתוך כך מסתלק העובר, אם נקבה הוא, מדין ירושה דאורייתא, שהרי הבן קודם לה. ולכן יכולה הבת הקיימת להאכיל את העבדים בתרומה. שהרי:

מה נפשך [בין אם זכר הוא העובר, ובין אם נקבה היא], הרי הבת הילודה לבדה היא זו שזוכה בעבדים מתקנת חכמים, ואילו לעובר אין חלק בעבדים כלל, ואינו פוסלם מלאכול בתרומה -

כי אי האי דמעברא בן הוא [אם העובר שהיא מעוברת הימנו זכר הוא], הרי אין לו חלק בעבדים, היות ולא עדיף העובר מהאי בן דקאי [מהבן האחר שנותר], שאין לו חלק בעבדים הואיל והבת זוכה בהן מתקנת חכמים.

ואי עובר זה בת היא, הרי אין לה חלק בעבדים כלל, כיון שיש בן זכר לפנינו ומסלק את הבנות מירושה של תורה.

שמא תאמר: תזכה אף היא חלק בעבדים מדין "נכסים מועטים", ותפסול את העבדים מלאכול בתרומה על ידי הבת הילודה, זה אינו, שהרי:

אמאי אכלה בת בנכסים מועטים? - בתקנתא דרבנן!

אבל כמה דלא נפק לאויר העולם [עובר שעדיין לא יצא לאויר העולם] לא תקינו לה רבנן זכות בנכסים מועטים. ^[10]

ותמהינן עלה: במאי אוקימתא לברייתא - בנכסים מועטים.

אם כן, אימא סיפא, בדברי רבי שמעון בן יוחי: שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום בן כלום.

ואם הברייתא עוסקת בנכסים מועטים, הרי אדרבה, נכסים מועטים - דבנות נינהו?! ומשנינן: סיפא - דברי רבי שמעון בן יוחי

- אתאן לנכסים מרובין [מיירי בנכסים מרובין].

ואכתי תמהינן: וכי אטו נכסים מועטים דבנות נינהו, כלומר: וכי עבדי נכסים מועטים כשלהן ממש הם חשובים, שיאכילום בתרומה?!

והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: יתומין זכרים שקדמו קודם שבאו הבנות לבית דין והעמידום בית דין לנכסים בחזקת בנות [רש"י בסוטה ובכתובות] ומכרו בנכסים מועטים, מה שמכרו מכרו, הרי שלענין מכירה ברשות הבנים הם עומדים, וכיון שכן האיך תאכיל הבת בתרומה, והרי שמא העובר זכר הוא ויש לו חלק בעבדים. ^[11]

ומכח קושיא זו מבארת הגמרא ביאור אחר בדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי: ואלא מאי ה"בת מאכלת" דקתני בדבריו: "אם מאכלת" ^[12] את עבדי מלוג שלה מכח בניה שיש לה מבעלה ואף שהניח גם עובר שאין יכול להאכילה, ו"הבן - בין זכר בין נקבה - אינו מאכיל" את עבדי צאן הברזל שלו, מפני חלקו של עובר; והרי זה כאילו אמר: עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו.

ותמהינן: אי הכי היינו תנא קמא בשם רבי יוסי, שהרי אף הוא אמר: עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר.

ומשנינן: כולה ברייתא רבי ישמעאל ברבי יוסי קתני לה, כלומר: הכי קאמרה הברייתא: וכן היה רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו, הבת מאכלת והבן אינו מאכיל, [מאירי].

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו: "העובר פוסל" את אמו בת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה מבעלה מלשוב ולאכול בתרומת בית אביה, וכשם שהילוד פוסל; "ואינו מאכיל" את אמו בת ישראל שניסת לכהן ונתעברה ממנו, ואינו כמו ילוד שהוא מאכיל את אמו.

המשנה שלפנינו, מונה יחד עם העובר עוד אחרים, שהם פוסלים את בת כהן מלאכול בתרומת בית אביה, ומאידך אין בכחם להאכיל בת ישראל בתרומה, כמו הדומים להם שמאכילים.

העובר שעיברה אותו בת כהן מבעלה ישראל, או שעיברה אותו בת ישראל מבעלה הכהן. ^[13] והיבם כלומר: אשה בת כהן שנתאלמנה מבעלה והיא זקוקה ליבם ישראל להתיבם, או אשה בת ישראל שנתאלמנה מבעלה והיא זקוקה ליבום לאחיו הכהן. ^[14]

והאירוסין, כלומר: אשה בת כהן שנתארסה לישראל, או אשה בת ישראל שנתארסה לכהן.

והחרש [אינו שומע ואינו מדבר, ואין בו דעת] ישראל שנשא אשה בת כהן, ואין נישואיו חלים אלא מתקנת חכמים, או שהיה כהן ונשא את בת ישראל.

הקטן נעשה ראוי לביאה משעה שנעשה בן תשע שנים ויום אחד, אבל בפחות מגיל זה אין ביאתו ביאה לגבי כל התורה.

ובן תשע שנים ויום אחד, פיסקא זו מתבארת בגמרא.

הרי אלו פוסלין את בת הכהן מלאכול בתרומת בית אביה, ולא מאכילין אשה בת ישראל בתרומה כשהם כהנים, [ביאור פיסקא זו לענין בן תשע שנים ויום אחד מתבאר בגמרא].

ואף אם ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו, הרי אף הוא לחומרא בכלל הדין האמור בודאי בן תשע.

וכן מה ששנינו: האירוסין פוסלין, הרי דין זה אמור אף בקטן שקידש את האשה ספק הביא שתי שערות וקידושיו קידושין, וספק שלא הביא שתי שערות, ואין קידושיו קידושין, כי הואיל וספק הוא מחמירים בו.

ומתוך ששנינו שני דינים בספיקות לחומרא, מוסיפה עוד המשנה:

נפל הבית עליו ועל אשתו שהיא בת אחיו ומתו שניהם, ולא היו לו בנים והיתה לו אשה אחרת צרתה של בת אחיו, ואין ידוע אי זה - הוא או בת אחיו - מת ראשון.

הואיל וספק הוא, מחמירים בו ואומרים: צרתה של בת אחיו חולצת לאחיו ולא מתייבמת לו.

שהרי ספק הוא אם צרתה זקוקה ומותרת ביבום.

כי אם הבעל מת ראשון ונפלו לפני אחיו ליבום בתו וצרתה, הרי נפטרה צרתה מן היבום ומן החליצה כדין צרת ערוה, ואסורה ביבום כאשת אח שלא במקום מצוה, ולפיכך אינה מתיבמת.

ואם האשה, בתו של היבם, היא זו שמתה קודם לבעלה, הרי שלא נפלה לפני אחיו ליבום אלא צרתה בלבד, וזקוקה היא ליבום, ולפיכך הרי היא חולצת.

גמרא:

שנינו במשנה: העובר פוסל ולא מאכיל:

ומפרשינן טעמא: אי אמו המעוברת בת כהן לישראל היא שמת בעלה, פסיל לה העובר מלשוב לתרומת בית אביה, הואיל ואמרה תורה: ושבה אל בית אביה "כנעוריה", ללמדך: אינה שבה לבית אביה אלא בזמן שהיא דומה לנעוריה - פרט למעוברת.

ואי אמו המעוברת בת ישראל לכהן היא שמת בעלה, לא מאכיל לה העובר בתרומה, ומשום שאמרה תורה: "ויליד" ביתו הם יאכלו בלחמו, וקרינן ביה "יאכילו בלחמו", ללמדך: ילוד הוא שמאכיל, אבל שאינו ילוד אינו מאכיל.

שנינו במשנה: היבם וכו' פוסלין ולא מאכילין:

ומפרשינן טעמא: אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה היבם מתרומת בית אביה, הואיל ואמרה תורה "ושבה" אל בית אביה.

מי שבידה לשוב לבית אביה - פרט לשומרת יבם, שאינה יכולה לשוב, כיון שזקוקה היא ליבום.

ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה היבם הכהן בתרומה עד שלא כנסה, הואיל: וכהן כי יקנה נפש "קנין כספו" הוא יאכל בו אמר רחמנא, והא קנין דאחיו הוא

שנינו במשנה: והאירוסין פוסלין ולא מאכילין:

בת כהן שנישאה לישראל, שהוא פוסלה מתרומת בית אביה, נלמד ממה שאמרה תורה: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל.

הרי למדת: עד שלא שבה לבית אביה אינה אוכלת בתרומה.

ואף שאין אנו צריכים למקרא זה, שהרי אמרה תורה: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", פירשו חז"ל, שאין פסוק זה בא ללמד שהנישאת לאיש זר הרי היא נפסלת בתרומה, שהרי יש לנו ללומדו מן הכתוב: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה.

ולא בא כתוב זה אלא ללמד על הנבעלת לאיש זר ופסול, שהיא נפסלת מלאכול בתרומה, [וכפי שמבואר כל זה בגמרא לקמן בדף זה].

ומכל מקום, כיון שאם לא הכתוב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה", היינו מפרשים את הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" על הנישאת לישראל, מביאה הגמרא כאן מקרא זה כדי ללמד פרטי דינים בדין בת כהן שנישאת לישראל [תוספות].

ומפרשינן טעמא: אי ארוסתו בת כהן לישראל היא, פסיל לה הארוס הישראל מתרומת בית אביה,

הערות

^[1] עוברים מתים. תוספות כאן, ובבא בתרא דף קמב א. לשון רש"י [בעמוד א ד"ה כולן] הוא: ולא חיישינן לחלקו של עובר, דשמא נקבה היא ואין לה חלק במקום בן. ואם תמצי לומר זכר הוא, שמא תפיל, שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, ויש שמפילות. סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות, הוו להו זכרים הראויים לירש מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ולכאורה כרך רש"י בדבריו שני ענינים נפרדים: א. ספק ספיקא הוא, כי ספק זכר הוא העובר ספק נקבה, ואפילו תמצי לומר שהעובר זכר הוא, שמא נפל הוא. ב. מיעוטא הוא, ולמיעוטא לא חיישינן, שהרי קיימא לן: זיל בתר רובא. ובספר "שב שמעעתתא" שמעתתא א פרק יח דן בדבר, האם טעם הדין הוא משום הכלל שהולכים אחר הרוב, או משום הכלל שיש להקל בספק ספיקא. וכתב להוכיח מלשון הגמרא "חיישינן למיעוטא", וכן מלשון רש"י, שעיקר הטעם הוא משום הכלל שהולכים אחר הרוב, ולא משום הכלל שיש להקל בספק ספיקא. וכתב עוד להוכיח כן, שאם תימצי לומר משום ספק ספיקא הוא, אם כן אין מקום לדיון הגמרא אם חיישינן למיעוטא או לא חיישינן למיעוטא, שהרי אף לרבי מאיר הסובר שבעלמא חיישינן למיעוטא, מודה הוא שבמקום ספק ספיקא אין לחוש, וכמו שהוכיח שם. ובטעם הדבר שאין אנו באים לדונו מדין ספק ספיקא, כתב בשב שמעתתא שם, כי הואיל וספק מפילות "אינו ספק שקול", שהרי יש רוב שיולדות בני קיימא כנגד ספק זה, שוב אין מצטרף הספק הזה לספק ספיקא.

^[2] בביאור לשון "תקנתא", ראה מה שכתבו התוספות קידושין מב א ד"ה יתומים, ובתוספות הרא"ש כאן.

^[3] אבל היכא דכולן נקבות, לא מצינו למעבד תקנתא, כי שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו, רש"י. נמצא, שלפי ה"איבעית אימא" אין אנו צריכים לתרץ "חדא, ועוד - קאמר", אלא בדוקא הוא שאמר רבי שמעון בן יוחי "שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום", שאם לא כן, היינו עושים תקנה, ונותנים את העבדים לנקבות, ובוררין לעובר חלק אחר.

^[4] ראה נמוקי יוסף בביאור הלשון "בורר להם חלק יפה".

^[5] רש"י כתב: לימא דרב נחמן תנאי היא, מכלל דתנא קמא דאמר: עבדי צאן ברזל לא יאכלו, אפילו בתקנתא קאמר, ולית ליה דרב נחמן, ואינן רשאין לחלוק עד שיגדילו.

^[6] האור שמח הלכות נחלות [א יג] כתב על פי הסוגיא בנדה [מד א], לבאר ביאור אחר בדברי רבי שמעון בן יוחי, וליישב את שתי קושיות הגמרא: א. למה לי כשהניח נקבות לטעם "שמא ימצא עובר זכר", והרי תיפוק ליה דנקבה נמי פסלה; ב. למה כשהניח בנים זכרים יאכלו העבדים, אף שיש לומר "שמא ימצא עובר זכר" - עובר יש לו זכיה ואינו מאכיל את עבדיו. ואולם גם אינו פוסל את אחיו מלהאכיל. [וכבר נזכרה סברא זו לעיל בהערות]. ולפיכך: הניח האב נקבות, הרי העובר פוסלם דוקא משום "שמא ימצא עובר זכר", ולו בלבד שייכים העבדים. ואם הניח זכרים, הרי האחים מאכילים אותו בתרומה, ואין חלק העובר פוסלם. ובחידושי רבינו חיים הלוי הלכות תרומות [ח ד] כתב על פי אותה סוגיא לבאר דברי רשב"י, דסבר עובר אין לו זכות ממון בנכסים, ואין לו אלא שם יורש להפקיע את הבאים אחריו בסדר הירושה מלירש [וכבר נזכרה סברא זו לעיל בהערות] ; ולפיכך: אם הניח נקבות אין אוכלים העבדים, כי שמא ימצא עובר זכר שהוא קודם להם בסדר הירושה [אבל אם אף היא נקבה, אינה מעכבת על אחיותיה מלרשת את העבדים]. ואם הניח זכרים יאכלו העבדים, כי אף אם זכר הוא העובר, אין הוא מעכב עליהם מלירש את העבדים. ובסוגייתנו אפשר שמודה ביסוד הגר"ח שיש מקום לומר שעובר יש לו שם יורש להפקיע את המאוחרים מן הירושה. אלא שכל זה הוא כשהעובר הוא - דרך משל - בן המת והאחרים הם אחי המת, אבל כשהעובר הוא בן ואחיותיו קיימות, אף דבעלמא בן קודם לבת, מכל מקום אין זה כבן ואח אלא דין קדימה בעלמא [וכמו שכתבו אחרונים, כיון שבן ובת שוים בקורבתם למת], וכיון שכן, אם הבן אין לו זכות בנכסים וכעובר זכר במקום נקבות, אין העובר מעכב על אחיותיו מלירש את העבדים ; ומטעם זה הוצרכה סוגייתנו לפרש דברי רשב"י באופן אחר.

^[7] ואדרבה, כיון שאפילו אם נקבה היא העובר יש לה חלק בעבדים, כל שכן שלא תאכיל הבת את העבדים.

^[8] שלא היה בנכסים יותר משיעור כדי מזונות לבת עד שתיבגר, כי אם היה יותר משיעור זה [אף שאין בהם כדי שיעור מזונות לזה ולזה עד שייבגרו] הרי יש גם לעובר חלק במה שנותר, והוא אינו אוכל, וממילא פוסל את העבדים.

^[9] כלומר: הכי קאמר רבי יוסי: הבת שנותרה עם הבן מלבד העובר, הרי היא מאכלת את העבדים בתרומה; אבל הבן שנותר לבדו עם העובר הרי זה אינו מאכיל.

^[10] אם היתה נותרת הבת לבדה עם העובר, לא היתה היא יכולה להאכיל את העבדים בתרומה, כי העובר הרי יש לו ירושה בנכסים מדאורייתא, ואף שאם בן זכר הוא אכן מפסיד הוא את חלקו לטובת הבת מדין נכסים מועטים, מכל מקום אם נקבה היא לא תיקנו חכמים לנקבה שתתן נכסים מועטים לאחותה אף כשהיא עצמה אינה זכאית בתקנת נכסים מועטים כיון שעדיין לא יצאה לאויר העולם. ולפיכך הוצרכה הגמרא לומר שנותר בן עם הבת, שמתוך כך נסתלק העובר מן העבדים אם נקבה היא כי הבן קודם לו, ועל הצד שזכר הוא העובר הרי מפסיד הוא את חלקו לטובת אחותו מדין נכסים מועטים. הקרן אורה הביא בשם הרשב"א לפרש מה שמועיל תקנת חכמים ד"נכסים מועטים" להתיר להאכיל עבדים בתרומה דאורייתא, שהוא משום "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה"; והקרן אורה דידיה אמר: "הפקר בית דין הפקר".

^[11] כתבו התוספות שני ביאורים בלשון "קדמו": א. קדמו קודם שהחזיקו בית דין בנכסים לצורך הבנות, וכפירוש רש"י בסוטה ובכתובות; ב. קדמו קודם שאכלו הבנות. ולפי הביאור השני, ביאור קושיית הגמרא היא: שאין נכסים מועטים חשובים כשל הבנות אפילו אחר שהחזיקו בהם, ואם כן אין יכולות הם להאכיל בתרומה. אבל לפירוש רש"י נתקשו התוספות, שאם כן משמע, כי לאחר שהחזיקו בהם בנות שלהן הם חשובים, ואם כן הרי יש לפרש משנתנו כגון שכבר החזיקו בהם הבנות?! וביארו: דמשמע ליה דבת אוכלת מיד אחר מיתת הבעל בלא החזקה על פי בית דין, ועל זה מקשה: אמאי יאכילו בתרומה ; וראה עוד בריטב"א הנדמ"ח עמוד תשח הערה 214 עוד ארבע ישובים בשיטת רש"י בשם הראשונים והאחרונים.

^[12] ביאור לשון "בת" כתב הריטב"א: פירוש, דהאי "בת" דקתני: היינו האם דקרינן לה "בת כהן", והכי קאמר: בת כהן שנישאת לישראל ויש לה בן והיא מעוברת, הבת הזאת שהזכרנו מאכלת עבדי מלוג שלה; ולשון המאירי: רצה לומר אותה בת ישראל שנשאת לכהן, [ביאור דבריו, שהברייתא הפותחת במלים: "הניח בנים", ודאי שהמשך היא למשנה שנאמר בה: בת ישראל שנישאת לכהן ומת וכו', ועל אותה בת אמרו שמאכלת]. והיעב"ץ כתב: כדכתיב "ובחיקו תשכב ותהי לו כבת", קרי ביה לבית, וכן הוא אומר "לקחה מרדכי לו לבת, [מגילה יג א].

^[13] כתב רש"י: העובר פוסל, בת כהן "שניסת לישראל" ומת והניחה מעוברת; וראה גם ברש"י במשנה הקודמת: שהעובר פוסל, פוסלה מלשוב לבית אביה כנעוריה, ומבואר שמפרש את הענין בבת כהן שניסת לישראל. ובפשוטו, לאו בדוקא הוא, כי עובר מישראל פוסל אף אשה שנתעברה ממנו בזנות כשהיא בבית אביה, וכמו ששנינו לקמן במשנה הבאה: ישראל שבא על בת כהן וכו' עיברה לא תאכל בתרומה. ולפי מה שכתב רבי אהרן קוטלר זצ"ל [אוסף חידו"ת סימן יא ד"ה והנה אמרינן, וד"ה ונראה דבזרע], שדין פסול זרע מישראל כשניסת לו והניח בן או עובר, ודין פסול זרע מישראל כשלא ניסת לו, שני דינים נפרדים הם, ראה שם היטב; ניחא שפיר דברי רש"י, כי רש"י סובר שמשנה זו מלמדתנו: עובר פוסל בנישואין, והמשנה דלקמן מלמדתנו: עובר פוסל בזנות.

^[14] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: בת כהן שומרת ליבם ישראל, פסלה מתרומת אביה, ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינו מאכילה; ולשון המאירי הוא: אם היתה בת כהן הנשאת לישראל ומת ואין לה זרע ממנו, אלא שנזדקקה ליבם ישראל, אותה זיקת ישראל פוסלת מן התרומה עד שיחלוץ; וראה מה שנתבאר בהערה על הגמרא המבארת פיסקא זו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that we are not concerned about the minority of cases. Only a minority of fetuses are male inheritors, as roughly half are female, and some are stillborn. Therefore, the majority of fetuses will not become male children. And if you wish, say that actually he holds that we are concerned about the minority. However, we make an arrangement for the slaves, in accordance with what Rav Naḥman said that Shmuel said.

This is as Rav Naḥman said that Shmuel said: With regard to minor orphans who came to court to divide up their father’s property, the court appoints for each of them a steward [apotropos], and he selects for them a fine share. When the orphans have grown up, they may object to the manner in which the property was divided and redistribute it. And Rav Naḥman himself said that when they have grown up they may not object, as, if they may object, what good is the power of the court? Here too, an appointed steward selects a share of the inheritance on behalf of the fetus, and this share does not include any of the slaves. Therefore, the slaves may partake of teruma. However, if all of the children are females, this arrangement is impossible because if the fetus is a son all the property belongs to him.

Based on the use of Rav Naḥman’s ruling to explain Rabbi Shimon’s opinion, the Gemara suggests: Let us say that Rav Naḥman’s opinion is corresponding to one side of a dispute between tanna’im, as the Rabbis disagree with Rabbi Shimon. The Gemara rejects this suggestion: No; it is possible that everyone in the dispute accepts Rav Naḥman’s ruling, and here they disagree only with regard to whether we are concerned about the minority, as previously suggested, in a case where the arrangement was not made.

It was taught in the previous clause of the baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, says in the name of his father: If the priest left behind a daughter, she enables the slaves to partake of teruma; however, a son does not enable them to partake of it. The Gemara asks: What is different about a son, who does not enable them to partake, due to the fetus’s share, as it owns a share of the property if it is a male? A daughter should not enable them to partake either, due to the fetus’s share.

Abaye said: Here we are dealing with a case of an inheritance of insufficient property that is enough only to sustain the daughters until they come of age. With regard to this case, the Sages instituted that the daughters receive their sustenance while the sons get nothing. This is also a case where there is a surviving son together with the daughter.

Therefore, no matter what, the slaves do not partake of teruma. If this fetus, with which she is pregnant, is a son, it is no better than this son who already exists. Just as the existing son does not inherit the insufficient property, the same applies to the male fetus. If it is a daughter, it does not yet receive a share of the inheritance. This can be explained: Why does the daughter partake of the inheritance? It is by virtue of a rabbinic ordinance. Therefore, as long as the fetus has not emerged into the atmosphere of the world, the Sages did not establish that it should receive the inheritance. Consequently, the slaves partake of teruma by virtue of the existing daughter, as only she inherits them.

The Gemara asks: In what manner did you establish the baraita? You established it as referring to insufficient property. However, say the latter clause of the baraita: Lest the fetus be found to be a male, and daughters do not receive any of the inheritance where there is a son. Yet according to Abaye’s explanation, on the contrary, the insufficient property is the daughters’, whether or not there are any sons. The Gemara answers: In the latter clause we have come to a different case, in which there is sufficient property.

The Gemara raises another objection to Abaye’s explanation: Does an inheritance of insufficient property belong to the daughters? Didn’t Rabbi Asi say that Rabbi Yoḥanan said: If the male orphans proceeded to sell the insufficient property, although by rabbinic ordinance it is designated for the daughters’ sustenance, what they sold was sold. Apparently, the Sages did not expropriate the properties from the male inheritors, but merely designated them for the daughters’ sustenance. How, then, can the sons’ ownership be disregarded with regard to the slaves’ partaking of teruma?

Rather, what is the meaning of the word daughter in the context of the ruling that is taught by Rabbi Yishmael? It means female and is referring to the mother of the fetus. She enables her slaves of usufruct property to partake of teruma, as her husband’s heirs have no share in them, whereas the son does not enable the slaves of guaranteed investment to partake, due to the fetus’s share. The Gemara asks: If so, this is the same as Rabbi Yosei’s statement in the first clause. What was added by Rabbi Yishmael? The Gemara answers: Indeed, the entire baraita is taught by Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. There are not conflicting versions of Rabbi Yosei’s opinion. Rather, Rabbi Yishmael is clarifying that he is the author of that baraita.

MISHNA: With regard to the fetus of a divorcée or a widow whose husband left her pregnant; and a man whose married brother died childless [yavam]; and betrothal; and a married deaf-mute; and a nine-year-and-one-day-old boy who engaged in intercourse with a woman; if any of these men are Israelites and the woman is the daughter of a priest, they disqualify her from partaking of teruma. But if she is an Israelite and they are priests, they do not enable her to partake of teruma.

Likewise, in the case of a boy with regard to whom there is uncertainty as to whether he is nine years and one day old and uncertainty whether he is not, who engaged in intercourse with a woman; and in the case of a boy who betrothed a woman, with regard to whom there is uncertainty as to whether he has grown two pubic hairs and is considered an adult and uncertainty whether he has not grown, they too can disqualify the woman from partaking of teruma and cannot enable her to partake, as in the previous cases.

If the house fell upon a man and upon his brother’s daughter, to whom he was married, and it is unknown which of them died first, her rival wife performs ḥalitza and does not enter into levirate marriage. Entering into levirate marriage is not possible, as, if the wife died after her husband, the surviving wife would be rendered the rival wife of a forbidden relative, since the yavam is the father of the wife who died. This status prevents the creation of a levirate bond between him and the surviving wife as well. On the other hand, ḥalitza is necessary in case the wife died before her husband, thereby allowing the creation of a levirate bond between her rival wife and her father, the yavam.

GEMARA: It is taught in the mishna that the fetus disqualifies its mother from partaking of teruma and does not enable her to do so. The Gemara explains: If she is the daughter of a priest married to an Israelite, and her husband died and left her pregnant, the fetus disqualifies her from partaking of teruma, as it is stated: “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced, and have no child, and is returned to her father’s house, as in her youth, she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13). The phrase “as in her youth” excludes a pregnant woman, whose body has changed from her youth. If she is an Israelite woman married to a priest, the fetus does not enable her to partake, as one who was born enables others to partake of teruma, whereas one who is not yet born does not enable others to partake.

It is taught in the mishna that the same principle applies to a yavam. The Gemara explains: If she is the daughter of a priest who has a levirate bond to an Israelite, he disqualifies her, as it is stated in the verse cited above: “And is returned to her father’s house,” which excludes a widow waiting for her yavam, who has not returned to her father’s house, as a levirate bond was created with her yavam. If she is an Israelite woman with a levirate bond to a priest, he does not enable her to partake of teruma, as the Merciful One states in the Torah: “The purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this woman is his brother’s acquisition. The bond with her yavam ensued from his late brother’s marriage to her, not through any action of his own.

The mishna teaches that the same principle also applies to betrothal. The Gemara explains: If she is the daughter of a priest betrothed to an Israelite, he disqualifies her,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והכא בחוששין למיעוט קמפלגי. ור' יוסי סבר חוששין למיעוט. אי קשיא ומי חייש ר' יוסי למיעוט הא אמרינן במכילתין (דף ק"ה) רבי יוסי אומר קטנה חולצת ואין חוששין שמא תמצא איילונית וכל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולאו קושיא היא דאלו אתא אניהו ואמר דלאו איילונית היא הא משגחינן ביה כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ"א) והא דתנן בכתובות (דף י"ד) מעשה בתינוקת אחת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה והכשירה ר' יוסי משום דאזיל בתר ריבא לא קשיא התם דיעבד הכא לכתחלה חוששין א"נ התם בקרונה של צפורי הי' מעשה [והוי תרי רובי].

והאי קנין אחיו הוא. מפורש במסכת כתובות.

הא דאתינן לאוקומי טעמיה דרשב"י כדרב נחמן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס. לכאורה הוה משמע דדין אפוטרופין לחלוק אפילו מידי דאית ביה דינא דגוד או אגוד כעבדים. וליתא דדלמא הכא כשבוררין לחלק העובר קרקע כנגד עבדים, ועל דרך מה שאמרו בפרק (השולח) [צ"ל הניזקין] (גיטין נב, ב) מוכרין עבדים ולוקחין להן קרקע. ואי נמי הכא משום תקנתו של עובר דלא ליתכחיש עבדיה. וכבר הארכתי בזה בקדושין ריש פרק ובגיטין ריש פרק השולח (גיטין לג, ב ד"ה ורבא).

כגון דאיכא בן בהדה דהא בת כו' דאי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אבראי. תמיהא לי דאין הכי נמי דעדיף מהאי דקאי אבראי לאסור, דאלו האי דקאי אבראי מאכיל מדינא דאורייתא אבל האי דמיעברא אי זכר הוא יש לו זכיה מדאורייתא, לדידיה דיש זכיה מדאורייתא לעובר, וכל שכן בירושה הבא מאליה. ואף על גב דליכא אלא נכסים מעוטין שורת הדין לאו דבנות הוו אלא מן התקנה, והיאך אתיא תקנתא דרבנן ומפקא מאיסור תרומה לזרים דאורייתא. ואפשר לי לומר דמאן דמוקי לה בהכי סבירא ליה כרב חסדא דאמר בפרק האשה רבה (להלן יבמות צ, ב) דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ומפקינן תרומה לחולין ומשום תקנת העבדים ותקנת היורשין כי היכי דלא ליתכחיש וצ"ע.

מדמקשינן הכא והא קיימא לן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. משמע דאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בב"ד, אם עמדו הבנים וקדמו קודם שאכלום הבנות ומכרו מה שמכרו מכרו, ואין קדימת גביית הבנות מעכבת. דאי לא לוקמה דמגבית להו העבידם ותו לא מצו יתומים למכור. וכבר כתבתי כן בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמ, א ד"ה מועטין) בשם רבינו יצחק הזקן ז"ל. ויש דוחקים (רמב"ן ב"ב שם ד"ה פי') דאי אפשר להגבותן כולן לנקבות הילודות משום מזונות העובר דשמא נקבה היא. והראשון נראה עיקר ושם הארכתי יותר בס"ד.

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין כספו דאחיו הוא. כתבתיה במסכת כתובות בפרק אף על פי במשנת עשתה ששה חדשים בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם (במתניתין הציון לא ברור) בס"ד.

קסבר ר"ש אין חוששי' למיעוט' פי' וק"מ איהו ור"י בהא וכדאמר' בסמו' דר"ש סבר אין חוששי' למיעוט' והקשו בתו' מדקאמר בפ"ק דכתבות מעשה בתינוקת א' שירדה למלאת מן העין ונאנס' ובא מעשה לפני ר' יוסי ואמר אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה אלמא לא חיישינן למיעוט. וי"ל דהא אוקימנא לההיא דבקרונ' של צפורי היה מעשה דאיכ' תרי רובי וה"ל אידך כמיעוט' א"נ דשאני התם דאיתת' בחזק' כשרות קיימא ומשום מיעוט' לא מפיק לה ר' יוסי לחזק' פסול' מדאמרי' בפ' מצות חליצה קטן וקטנ' לא חולצי' זו דברי ר"מ אבל חכמי' אומר' איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה ואמרי' מאן חכמים ר' יוסי היא דסבר דלא מקשי' אשה לאיש וכיון דקטנה לר' יוסי חולצת ה"ה שמתייבמת דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא לא חיישינן למיעוט שמא תמצא אילונית וי"ל דמאן דסבר הכא דחוששי' למיעוט לית ליה האי סברא דחכמים היינו ר' יוסי ומ"ד לההיא מילתא סבר דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרן בסמוך א"נ דאילונית לר' יוסי מיעוטא דמיעוטא הוא דלא חיישי' ליה ור"מ סבר דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאלו למיעוט' דמעוט' אף ר"מ לא חייש כדאיתא בריש פ' בנות כותיים ובדוכתי' אחריני א"נ דאע"ג דקטנה חולצת לר' אינה מתייבמת דכל היכא דמשום ספקא הוא דאינה מתייבמת לא קריא שאינה עולה ליבום כיון שאם יבא אליהו ויאמר שאינה אילונית הית' מתייבמ' וכדאמרי' בריש פ' החולץ (יבמות ד' מ"א ע"א) גבי מעוברת:

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופו' ובורר להם חלק יפה פרש"י ז"ל יתומים קטנים שבאו לחלוק מעמידים להם אפוטרופוס לכל א' ובורר כל אפוטרופוס לחלקו חלק יפה וק"ל כיון שכלן קטנים למה להו למפליגינ' השתא שיהא להם שום חשש ערעור כשיגדילו ונאמר שלא יוכלו למחות דהא סוף סוף לבתר חלוקה אפטרופוס בעי דליפקח בהו ועוד מאי שבאו לחלוק שייך גבי קטנים ועוד דלשנא דאפטרופוס ולישנא דבורר להם לא דייק טפי לה"פ ובתוספות פי' וכפי' הר"ם הלוי ז"ל דהכא ביתומים גדולים עם קטנים והגדולים רוצים לדעת חלקם שיפקחו בו ועוד דאפטרופוס ליתומים גדולים שיפקח בנכסיהם לא מוקמי' הילכך ב"ד מעמידי' אפטרופו' א' ליתומים הקטנים שיטול לכלן עתה לכל אחד חלקו ויעשה לכלן מכל חלקיהם חלק א' גדול ויפקח בו עד שיגדילו ואח"כ יחלקו בניהם ובורר להם חלק יפה דקאמר לומר שידקדק יפה בחלקו ושיטול החלק היפה להם ולא יהיה מוותר אל הגדולים כלום ומיהו חלוקת' כאחי דעלמא בהשואת חלקים וגורל:

אבל הר"ם הלוי ז"ל פי' דלהכי נקט חלק יפה מפני שנוטל שלא בגורל החלק שנר' לו שהוא יותר יפה בין עדית לעדית או עדית לזבורית אחר שיהיו החלקים שוים דעבדו להו רבנן האי ניחא מפני שהם קטנים כדעבדו בכמה מילי והיינו דשייך ובורר להם חלק יפה ואי על פי הגורל שקיל לה מאי בורר אלא ודאי כדאמרן ופי' נכון ומתקבל הוא וי"א שאפילו לת"ח וכהן עושי' כן משום וקדשתו ליטול מנה יפה ראשון וליתא דההיא לענין מתנות או לענין אורחים בסעודה של בעל הברית כדכתיב ולחנה יתן מנה אחד אפים וכאותה ששנינו אבל לא על המנו' ושנינו שלא יוליכנו בידם מנות והרבה כיוצא בזה וכ"פ הר"ם הלוי ז"ל:

ה"נ עבדי להו תקנתא כדרב נחמן שיעמידו אפטרופוס לעובר שיברור לחלקו כנגד העבדי' קרקע יפה. ואיכא מאן דהוה דייק מהכא שיש לאפטרפוס של יתומים רשות לחלוק בדינא דגוד או אגוד דהא שדה כנגד עבד אינו דין חלוקה שאין חולקים שדה כנגד כרם ואפילו שני עבדים שאין מלאכתם שוה אין להם חלוקה זה כנגד זה ואפי' הם שוים בדמים כדמוכח בפ"ק דבבא בתרא מעובד' דהנהו תרתי אמהתא וכדכתי' בס"ד. אבל הכא בדין גוד או איגוד ואיכא מאן דאמר שאין רשות לאפטרופוסים לחלוק בדינא דגוד או אגוד דההוא מזבן או זבוני הוא אלא אי מידי דלית ביה חלוקה הוא יהא עומד בשתוף עד שיגדילו וכן פסק הר"ם הלוי ז"ל:

והא דהכא לאו דחייא היא כלל דהכא לאו מדינא עבדי' ליה אלא בתקנתא דרבנן משום תקנתא דלא ליכחשו עבדי' וה"ה דכל היכ' דאיכא פסידא ליתמי יהבי להו לאפטרופס' רשות למפליג בדינ' דגוד או איגוד והכא עבדי' להו כעין חלוק' שמוכרים חלק' שבעבדי' ונוטלים קרקע והא טבא הוא לעובר דהא אפטרופוס' מוכרים עבדים ולוקחים קרקע ולא ידך קטנים דקיימי נמי איכא תקנתא דלא לכחשו עבדי וזה בכור:

כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקון רבנן ומיהו אלו לא הוה בן בהדה ליכא למימר הכי דדילמא האי עובר נקבה היא וכלן באות בכח ירושה ואיכא לעובר זכיה:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו מכאן דקדק ר"י ז"ל דאיתא להא אפי' לאחר שהחזיקו ב"ד לבנות בנכסים מדלא אוקמה להא כשהחזיקום בנכסים דשוב אינו פוסל. ואינה ראיה דהא בחלקם של עובר לא מצו לאחזוקינהו להני ואלו בחלקו פשיטא שאין העובר פסול ומאי קמ"ל ומיהו עיקר הדין אמת כדברי רבי ז"ל וכדכתיבנא בפרק מי שמת בתחלתו בס"ד. מאי בת (דקתני) אם פי' דהאי בת דקתני היינו האם דקרינן לה בת כהן וה"ק בת כהן שנשאת לישראל ויש לה בן והיא מעובר' הבת הזאת שהזכרנו מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיא אוכלת שאין העובר פסול בה ובעבדיה כלום כיון דאיכא שום ילוד דאכלי מחמתיה ואין הבן מאכיל עבדי צאן ברזל שלו מפני חלקו של עובר וכל זה לשיטת ר' יוסי דסבר עובר יש לו זכיה ואין הלכה כמותו:

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחי הוא פי' וכיון דכן מחמת יבם מיהת לא אכלה וכדק' שאינו מאכיל אבל מחמת המת היינו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונ' בפ' אעפ"י כדאמרי' בירוש' זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכל' בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמא למשנה ראשונה היבמה אוכל' ולא פליגא אמתני' דהכא דא"כ ה"ל למימר הכא דמשנתי' כמשנה אחרונה אלא ודאי כדאמרן דבמתני' לא איירי אלא שאין היבם מאכיל מחמתו וניחא אפי' למשנה ראשונה ביבמה מן האירוסי' קודם שהגיע זמן שהיא אוכלת משלו אוכלת בתרומה. ואף כשהגיע זמן ואכלו מחמתו בחייו ומת אומ' רש"י ז"ל דלא אכלה לאחר מיתה דקנין אחיו הוא וכיון שמת פקע קנינה ואינם אוכלות עוד כיון דמיתה קודם כניסה לחופה. ור"ת ז"ל כתב שאם התחילה לאכול בחייו ומת אוכלת לאחר מותו למשנה ראשונ' ובמקומו הארכתי בזה במ' נדרי' בס"ד:

ועוד כתב ר"ת ז"ל דקרא דנקטיה הכא אינו אלא אסמכתא דאלו מדאורית' זיקא באירוסין היא שמאכילה מן התורה ומדרבנן הוא דמיפסלא כדרך שפסלו בארוסה דעלמא וקרא דנקט אסמכת' בעלמא ושם פי' גם זה בס"ד:

והאירוסין אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בהויי' פרש"י ז"ל ומשעת הויי' אפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' ונסחי איכא בהדיא כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהוייה וק"ל לפי פי' רש"י ז"ל דאלו קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר בנבעלה לפסול לה מוקמי' ליה לקמן ולא בבת כהן שנתקדשה לישראל ואע"ג דבמסקנא דשמעתי' אמרי' ש"מ תרתי לא שמעי' מנה פסול בשעת הוייה בתרומה אלא פסול חזה ושוק וי"ל דכיון דפשיטא דקרא מיירי בבת כהן שנשאת לישראל נקטיה ליה ואע"ג דנפקא לן אלא מושבה אל בית אביה בנעוריה ויותר נאה לומר דהיינו הוייה דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וכו' דמיניה שמעי' איסור בת כהן לישרא' בלאו ועשה כדאיתא לקמן בסמוך בשמעתיה. ותשקה לאחיה ואחיותיה לאו דוקא אלא שיאכלו מן התרומה בשוגג ושלא במתכוין וכדפרי' בדוכתא בס"ד. וה"ה דמצי נקיט הכא טעמא דסמפון וחדא מינייהו נקט ומשום דסוגייא בכל דוכתא כעולא:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. פ"ה קדמו קודם שהגבו ב"ד לבנות ולא נהירא דא"כ מה פריך הכא לוקמה כשכבר הגבו ב"ד הנכסים לבנות ולכן נ"ל קדמו ומכרו קודם שאכלו הבנות הנכסים:

א) ור' יצחק בר' אברהם פי' דודאי דרשה גמורה היא והאי דמשמע התם דלמשנה ראשונה אוכלת כי הגיע זמנה בפני הבעל היינו דווקא בתרומ' דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא אכלה אפי' למשנה ראשונה דקנין כספו אמרה רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. וכן משמע פרק נערה המאורסה (דף עג) גבי בוגרת ששהתה י"ב חדש וכו' וקאמר ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן היבם אינו מאכיל וכו' וקאמר אביי ודלמא לא היא עד כאן לא אשמעי' משנה ראשונה אלא להאכילה בתרומה דרבנן משמע דבכתובות בתרומה דרבנן מיירי:

אי בת כהן לישראל פסל לה דהא קניה בהאי הויה ולא נהירא לגרוס כן שהרי אצטריך כי תהיה לומר בת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה וצ"ל דטעמא משום דכתיב ושבה אל בית אביה וזו עומדת בבית בעלה ואיגררא ביה:

מתניתין העובר והיבם והאירוסין והחרש בן ט' שנים ויום א' פוסלין ולא מאכילין. פסק שהוא בן ט' שנים ספק שאינו, ספק שהביא שתי שערות ס' שלא הבאי נפל הבית עליו ועל בת אחיו וא"י איזה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתיבמות. פי' העובר פוסל. בת כהן שנשאת לישראל ומת וה"ה מעוברת ואינו מאכיל. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת. והיבמה בת כהן שומרת ליבם ישראל פסולה מתרומת אביו, ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינה מאכילה, והאירוסין בת כהן מאורסת לישראל פסולה, ובת ישראל מאורסת לכהן אינה מאכילה, והחרש ב"כ מאורסת לחרש ישראל פסולה. ובת ישראל אפי' נשואה לחרש כהן אינו מאכילה, ובן ט' שנים נמי מפרש לקמן ס' שהאו בן ט' שנים ס' שאינו הוי נמי כבהן ט' ופוסל, ס' שהבאי שתי שערות קידושיו קידושין ס' שלא הבאי פוסל. בת כהן המאורסת לי' לי' מן התרומה:

נפל הבית עליו ועל ב"א שהיא אשתו ס' הוא מת ראשון או נפלו שתיהן לפני אחיו ופטורת צרתה משום צרת הבת, ס' בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפלה ליבם לא הוי צרתה צרת ערוה דתנן אם מתו או מיאנו או נתקדשו צרותיהן מותרות צרתה חולצת ולא מתיבמת. ואיידי דאיידי בס' לחומרא תני' להאי בהדייהו:

האי עובר אי ב"כ לישראל פסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעורי' פרט למעוברת, אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל לה ילוד מאכיל שאינו ילוד איני מאכיל, היא יבם אי ב"כ לישראל הוא לא מפסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לש"י, אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל לה קנין כספו דאחיו הוא, והאירוסין אי ב"כ לישראל הוא פסיל לה דכתיב ובת כהן כי תהי' לאשי זר והוא קניא בהך הויה אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל משום דעולא דאמר עולא ד"ת ארוסה ב"י אוכלת בתרומה ומ"ט אמרו אינה אוכלת גזירא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ובית אביה.

תובד"ה אין חוששין למיעוטא כו' ולא דמיא לחולצת תוך ג' חדשים דאפילו יבא אליהו כו' עכ"ל הכי אמרינן בפרק החולץ ומייתי ראיה שם דהא קטנה דלאו בת איעבורי צריכה להמתין ג' חדשים:

בד"ה מועטים עסקינן כו' ה"ל למימר דסבר לה רשב"י כרשב"א דקי"ל כוותיה דמזוני כו' עכ"ל והשתא דסבר דמזון האשה ממקרקעי ולא ממטלטלי וסבר דעבדי כמקרקעי ליכא לאקשויי הכי דנימא דסיפא סבר לה דעבדי כמטלטלי וכדקי"ל כרב נחמן דא"כ אתו הני אמוראי ר"א ור"ן בפלוגתא דתנאי דהכא וק"ל:

בד"ה קנין כספו אמר רחמנא כו' אור"ת דאסמכתא בעלמא היא דמדאורייתא מיכל אכלה כו' עכ"ל ובתוס' פ' אע"פ הקשו התוס' לשיטתו מתוך סוגיין דקאמר בשומרת יבם בת כהן לישראל דפסל לה דכתיב ושבה אל בית גו' הל"ל דהא קנייה כדקאמר גבי אירוסין כו' ע"ש:

ד"ה (בנכסים) מועטים עסקינן וכו' עד אבל אין לומר וכו' עד הל"ל דסבר לה כרבי שמעון ב"א וכו'. ויש לדקדק השתא נמי לפי פירש התוס' דפירשו דסוגיא דהכא סבר דעבדי כמקרקעי דמי כר"א דלא כהלכתא קשה נמי מאי פריך מסיפא לישני דסבר לה עבדי כממלטלי דמי כרב נחמן דקי"ל כוותיה וי"ל דא"כ הוי אתו ר"א ורב נחמן דאמוראי נינהו ופליגי בעבדים אי כמקרקעי דמי אי כמטלטלי דמי כתנאי אבל הא דמזון האשה והבנות אי גובין מטלטלין או דוקא מקרקעי הוה פלוגתא דתנאי וק"ל:

רש"י במשנה ד"ה ספק שהביא ש"ש. לעיל קאי לענין האירוסין כו'. מצינו לפרש גם לענין לא מאכילין דקתני רישא ובכהן שנשא ישראלית. והרע"ב פ' דקאי אדלקמיה דחולצת ול"מ ע"ש והתוי"ט תמה דתתייבם ממ"נ כו'. ול"נ דנ"מ אם נולד אח אחר מיתתו וייבם השני את אשת הספק ומת אז היא (גם צרתה) חולצת ול"מ ובשם הרמב"ם הביא דאם חלץ ונפל הספק אם הביא ב"ש ע"ש. וק"ל דמאי איריא (בהא דול"מ) משום ספק הביא ב"ש אפי' קטן ודאי פוסל בחליצתו לסתמא דמתניתין לקמן (קד ב) ואולי דס"ל להרמב"ם דלר"מ (דסתמא דמתניתין שהזכרתי כוותיה) חליצת קטן א"פ אלא בתחלה כמאמרו דאיתא לקמן (צו א) וכן גיטו משמע שם בתוס' ומהרש"א דא"פ אלא בתחלה והכא אשמעינן דאפי' עשה בה גדול מאמר חליצת הספק שלאחריו פוסל ודלא כתוס' שם ד"ה רמ"א:

שם בגמרא כנעוריה פרט למעוברת. כצ"ל בכ"ף:

גמ׳ מאי בת דקתני אם. נ"ב כדכתיב ובחיקו תשכב ותהי לו כבת קרי ביה לבית. וכה"א לקחה מרדכי לו לבת (מגילה י"ג א'):

תוס' ד"ה אין חוששין וכו'. וי"ל דחשיב עולה ליבום. עיין לעיל דף מא ע"ב:

בא"ד בסופו ויש לחלק. עי' בר"ן שבת פ' יט דף נט ע"ב ובב"י יו"ד סי' קצא בשם תשובת הר"ן וצ"ע:

אין חוששין למיעוטא. לשמא יהא זכר ויש לו חלק בהן דבתר רובא אזלינן ורובא יולדות או נקבות או מפילות כדפרישית לעיל: דעבדינן ליה תקנתא. בוררין לעובר שאר נכסים לחלקו ונמצאו העבדים כולן לחלק הנולדים אבל היכא דכולן נקבות לא מצינו למיעבד תקנתא שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו: יתומים. קטנים שבאו לחלוק מעמידין אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובורר כל אפוטרופוס חלק אחד יפה לחלקו: הגדילו. היתומים יכולים למחות ומהניא חלוקה לפירות דעד מחאה: לימא דרב נחמן תנאי היא. מדאמר ר' שמעון זכרים יאכלו משום תקנתא דרב נחמן מכלל דת''ק דאמר עבדי צאן ברזל לא יאכלו אפי' בתקנתא קאמר ולית ליה דרב נחמן ואינן רשאין לחלוק עד שיגדילו: לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן. ואי דעבד להו תקנתא הכי נמי דאכלי אפילו לתנא קמא והכא בדלא עביד תקנתא פליגי וקאמר רבי שמעון יאכלו ולא חייש למיעוטא ותנא קמא חייש למיעוטא: הבת מאכיל. קס''ד ה''ק אם יש כאן בת ולא בן מאכיל עבדים אבל אם זכרים הם לא יאכלו העבדים: בנכסים מועטים. דתקון רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: וכגון דאיכא בן בהדה. דהך בת דהוו כולהו בחזקת הבן מדאורייתא דהשתא ממה נפשך אי עובר זכר הוא לא עדיף מהאי דשקלינהו רבנן מיניה ואוקמינהו ברשות בת ואי עובר בת היא כיון דיש בן זכר לפנינו אין לעובר נקיבה חלק בהן אלא בתקנתא דרבנן וכמה דלא נפק כו' ולהכי נקט בן בהדה דאי לא הוה בן אית ליה זכייה לעובר נקבה מדאורייתא בנכסים בתורת ירושה בהדי הך בת והכי מפרש מילתא דר' ישמעאל הבת עם הבן מאכלת אבל אם יש בן בלא בת אינו מאכיל: מה שמכרו מכרו. וכיון דלענין מכירה ברשותייהו קיימי היכי אכלי: אלא מאי הבת דקתני אם. והכי קאמר האם מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיתה אוכלת והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר: מתני' העובר פוסל. בת כהן שניסת לישראל ומת והניחה מעוברת: ואינו מאכיל. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת: והיבם. בת כהן שומרת ליבם ישראל פסלה מתרומת אביה ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינו מאכילה: והאירוסין. בת כהן מאורסת לישראל פסלה ובת ישראל מאורסת לכהן אינו מאכילה: ובן ט' שנים. בגמרא מפרש לה: ספק שהוא בן ט' ספק שאינו. הוי נמי כבן ט' ופוסל ואמילתא דלעיל קאי: ספק שהביא שתי שערות כו'. לעיל קאי לענין האירוסין דקתני פוסלין והכי קאמר קטן שקדש האשה ספק הביא שתי שערות וקדושיו קדושין ספק שלא הביא פוסל בת כהן המאורסת לו מן התרומה: נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו ספק הוא מת תחלה ונפלו שתיהן לפני אחיו ופוטרת צרתה משום צרת הבת ספק בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבם לא הואי צרתה צרת ערוה דתנן (לעיל דף ב:) וכולן אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות: צרתה חולצת ולא מתייבמת. איידי דאיירי בספק לחומרא תני לה בהדייהו: גמ' ושבה אל בית אביה כנעוריה. משמע בזמן שהיא דומה לנעוריה: ילוד מאכיל. ישראלית האוכלת בשביל בנה אינה אוכלת אלא אם כן ילוד בן מאכיל את אמו נפקא לן בתורת כהנים (ויקרא כב) מויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ומהכא ילוד הוא דמשתמע: ושבה פרט לשומרת יבם. שאינה ברשותה לשוב דהא אגידא ביה:

אין חוששין למיעוטא כו'. הקשה הר''ר שמואל בר' חיים הא כי הוי נמי נפל פסיל כדמוכח בפ' מי שמת (ב''ב דף קמב. ושם) דלמאן דאמר המזכה לעובר קנה זוכה העובר בנכסי אביו עד שתפיל האשה דתניא (שם) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שאשתו מעוברת והחזירו ואחר כך שמעו שהפילה והחזיקו החזיק בשניה זכה בראשונה לא זכה ואר''י דהכא יש להסתפק שמא כבר הוא נפל וא''ת דהכא חייש רבי יוסי למיעוטא ובפ' מצות חליצה (לקמן דף קה:) קאמר דקטנה חולצת ואמאי הא אין עולה לייבום כיון דחייש למיעוטא דחיישינן שמא תמצא אילונית וכיון דאין עולה לייבום אין עולה לחליצה וי''ל דחשיב עולה לייבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דאינה אילונית היתה יכולה להתייבם ולא דמיא לחולצת תוך ג' חדשים דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא לא משגחינן ביה וא''ת דבפ''ק דכתובות (דף יד:) לא חייש ר' יוסי למיעוטא בתינוקת שנאנסה ואר''י דברובא דאיתיה קמן כ''ע מודו דלא חיישינן למיעוטא ומיהו צ''ע בריש המוכר פירות (ב''ב דף צג:) דאזיל רבי יוסי בתר רובא דזריעה להוציא ממון ואייתי מינה ראיה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב אלמא לא חייש רבי יוסי למיעוט לענין ממונא וכל שכן לענין איסורא ויש לחלק: יתומים שבאו לחלוק כו'. מפורש בהשולח (גיטין דף לד.): מועטים עסקינן. אע''ג דפסקינן בפ' נערה בכתובות (דף נא.) דמזון האשה והבנות ממקרקעי ולא ממטלטלי סוגיא דהכא סברא דעבדא כמקרקעי דמי כרבי אלעזר דאמר בפ''ק דב''ק (דף יא: ושם) הלכה גובין מן העבדים ומיהו אין הלכה כן אלא כרב נחמן דפליג עלי' דקי''ל ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא פרק יש נוחלין (ב''ב דף קכח.) דמסיק התם דשלח ליה אין גובין אבל אין לומר דחשיב עבדא כמטלטלי וסבר כרבי דאמר בפרק נערה (כתובות דף נא.) מזון האשה והבנות בין ממקרקעי בין ממטלטלי דא''כ בסמוך דפריך במאי אוקימתא בנכסים מועטים ודוחק לומר דסיפא אתא לנכסים מרובין ה''ל למימר דסבר לה ר''ש בן יוחאי כר''ש בן אלעזר דקי''ל (שם) כוותיה דמזוני מקרקעי ולא ממטלטלי: שקדמו ומכרו כו'. מלשון קדמו משמע דאיירי שקדמו למכור קודם שהחזיקו בהן בית דין לצורך בנות אבל אין נראה לר''י דא''כ הוה ליה לאוקמי כגון שכבר החזיקו בהן בנות ע''פ ב''ד אלא אין שום חזקה מועלת אלא קדמו קודם שיאכלו הבנות קאמר ומיהו אר''י דיש לדחות דמשמע ליה דבת אוכלת מיד אחר מיתת הבעל בלא החזקה על פי ב''ד: מה שמכרו מכרו. והדמים שלהם דאם לא כן בחזקת הבנות הן וכן משמע בסוטה (דף כא:) דחשיב ליה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים: קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. אמר ר''ת דאסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא מיכל אכלה דהא למשנה ראשונה דפרק אף על פי (כתובות דף נז. ושם) היכא דאכלה בחיי הבעל אכלה נמי בחזקת היבם ודייק ר''ת מדקתני התם ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד משמע הא כולן בפני הבעל אוכלת ועוד דתניא בתוספתא (דכתובות פ''ה) זו משנה ראשונה אבל רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה ולא היבמה עד שתיבעל משמע דלמשנה ראשונה אוכלת ובירושלמי דפרק אע''פ הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והיינו בלא ביאה דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא והיינו טעמא דמשנה