יבמות סז ע"א

יבמות סז ע"א - Steinsaltz

and the manumission of a slave release the property from a lien. If someone placed an asset under a lien for his debt and subsequently consecrated it; or if the asset under lien is leavened bread and the festival of Passover arrived; or if the asset is a slave and he freed him, the lien is released, and the creditor must claim his debt from the debtor’s other property. In the case of the robe as well, because it was placed over the corpse, it was consecrated for the dead. Consequently, it is prohibited to derive benefit from it. Therefore, it is released to the woman from under the lien.

Rav Yehuda said: If the wife brought with her into the marriage two belongings of guaranteed investment worth one thousand dinars, and they appreciated until they stood at two thousand, one of them she collects as payment of her marriage contract, as it is now worth her dowry of one thousand dinars. And as for the other one, she pays its monetary value and takes it from her husband because it is an asset of her paternal family.

The Gemara asks: What is he teaching us? Is it that assets of her paternal family are hers? Rav Yehuda already said this once, in his previous statement. The Gemara answers: The latter statement was necessary as well, lest you say that this applies only where she comes to collect her marriage contract, which is rightfully hers, but to give money and take assets that are worth beyond what her husband owes her, you might say that she may not do so, although the property in question is an asset of her paternal family. Rav Yehuda therefore teaches us that she may take all of the assets of her paternal family and pay for what they are worth beyond her husband’s debt to her.

MISHNA: With regard to an Israelite woman who married a priest and he died and left her pregnant, her slaves of guaranteed investment may not partake of teruma during her pregnancy, due to the share of the fetus, as an inheritor of his father, in the ownership of the slaves. In the opposite case, where the Israelite husband of a priest’s daughter died and left her pregnant, the fetus disqualifies her from partaking of teruma. However, in the current case, the fetus does not enable its mother or the slaves to partake of teruma, despite the fact that it is the child of a priest. This is the statement of Rabbi Yosei.

The Rabbis said to him: Since you testified before us about the case of an Israelite woman who was married to a priest, in the case of the daughter of a priest who was married to a priest and he died and left her pregnant, her slaves should not partake of teruma either, due to the fetus’s share. The same halakha should apply whether the woman is an Israelite or the daughter of a priest.

GEMARA: A dilemma was raised before the scholars: Is the reason for the ruling of Rabbi Yosei because he holds that a fetus in the womb of a non-priest is a non-priest, as it is considered part of its mother’s body and it becomes a priest only upon birth, and therefore the slaves in which it owns a share will be allowed to eat teruma only at that stage? Or, is Rabbi Yosei perhaps of the opinion that only one who was born enables others to partake of teruma, whereas one who is not yet born does not enable others to partake, although it is considered a priest?

What is the practical difference between the two possible reasons? It is the case of a fetus in the womb of the priestess, the daughter of a priest. If Rabbi Yosei’s rationale is that the fetus in the womb of a non-priest is a non-priest, that is not the case here, and therefore the slaves should partake of teruma. What is the halakha in this case? Rabba said that this is Rabbi Yosei’s reasoning: He holds that a fetus in the womb of a non-priest is a non-priest. Rav Yosef said: His rationale is that only one who was born enables others to partake of teruma, whereas one who is not yet born does not enable others to partake.

The Gemara raises an objection to Rav Yosef’s opinion from a baraita that continues the last clause of the mishna: The Rabbis said to Rabbi Yosei: Since you testified before us about the case of an Israelite woman married to a priest, in the case of the daughter of a priest married to a priest, what is the halakha? He said to them: With regard to the former case, I heard from my teachers that the slaves do not partake of teruma, but with regard to this one, I did not hear such a thing.

Granted, if you say that Rabbi Yosei’s reasoning is that a fetus in the womb of a non-priest is a non-priest, this is the reason that he said to them: This case I heard but this case I did not hear. There is a logical distinction between the two cases, as in the latter case the fetus is not in the womb of a non-priest. However, if you say that his rationale is that only one who was born enables others to partake of teruma, whereas one who is not yet born does not enable others to partake, what does he mean by saying: This case I heard but this case I did not hear? It is the same case with regard to this principle. The Gemara concludes: This is a difficult objection.

Rav Yehuda said that Shmuel said: This is the statement of Rabbi Yosei. However, the Rabbis say that if the dead husband has children, the slaves partake of teruma due to the children, as they inherit the slaves. If he does not have children, they partake of teruma due to his brothers, who inherit his property. If he does not have brothers either, they partake due to the entire family, which inherits his property. The fetus does not disqualify them, as it does not yet own its share of the inheritance.

The Gemara asks: By saying that this is only Rabbi Yosei’s stance, Shmuel seemingly indicates that he himself does not maintain that opinion. However, Shmuel said to Rav Ḥana of Baghdad: Go and bring me an assembly of ten men and I will say to you before them a halakha that I seek to disseminate: One who transfers ownership of an object to a fetus, the fetus acquires it. Consequently, according to Shmuel, a fetus can own property, which is the premise of Rabbi Yosei’s stance that a fetus shares the inheritance even before he is born. The Gemara answers: Rather, although Shmuel said that this is only Rabbi Yosei’s stance, he holds likewise. What is Shmuel teaching us by saying so? He is teaching us that the Rabbis disagree with Rabbi Yosei.

The Gemara asks: But do they really disagree? Rabbi Zakkai raised an objection to this statement from a baraita: This was a testimony that Rabbi Yosei testified that he heard from the mouths of Shemaya and Avtalyon, and the Rabbis acknowledged his testimony. Apparently, they accepted his opinion. Rav Ashi said: Does that baraita state: And the Rabbis accepted his testimony? It states: And they acknowledged his testimony, which indicates that his opinion is reasonable. However, they did not accept his ruling.

The Sages taught in a baraita: If the priest who was married to an Israelite woman and died left children, both the slaves of usufruct property and the slaves of guaranteed investment may partake of teruma. The slaves of guaranteed investment are owned by the children, who are priests, and the slaves of usufruct property are owned by the woman, who partakes of teruma due to her children. If he left his wife pregnant and did not leave children, both these slaves and those slaves may not partake of teruma. If he left children and left her pregnant, the slaves of usufruct property who belong to her partake of teruma just as she partakes due to her children. However, the slaves of guaranteed investment, who are inherited by the children, may not partake, due to the fetus’s share, as it too inherits them, as a fetus can disqualify one from partaking of teruma but it cannot not enable one to partake. This is the statement of Rabbi Yosei.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, says in the name of his father: If the priest left behind a daughter, she enables the slaves to partake of teruma; however, a son does not enable them to partake. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: If among the priest’s children there are males, the slaves partake of teruma. But if they are all females, they do not partake, lest the fetus be found to be a male, and daughters do not receive any of the inheritance where there is a son. The male fetus would be the sole inheritor, and it does not enable slaves to partake of teruma.

The Gemara asks: Why does Rabbi Shimon ben Yoḥai specifically explain that if the children are females, the slaves may not partake of teruma, lest the fetus be found to be a male? Derive the ruling that the slaves do not partake of teruma from the halakha that a female fetus also disqualifies its slaves from partaking of teruma. Since the priest has only daughters, they inherit from him, and the female fetus receives a share in the inheritance too. The Gemara answers: Rabbi Shimon ben Yoḥai stated one reason and another. One reason is that a female also disqualifies its slaves from partaking of teruma, and another reason is lest the fetus be found to be a male, and daughters have no share in the inheritance at all in a place where there is a son.

The Gemara asks with regard to the first clause of Rabbi Shimon’s statement, that if among the priest’s children there are males, the slaves may partake of teruma: But even though sons inherit from their father, isn’t there a fetus to be accounted for, as perhaps he too is a male, and therefore has a share in the inheritance? The Gemara answers: Rabbi Shimon holds

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

דאמר רבא: הקדש, חמץ, ושחרור מפקיעין מידי שעבוד.

הקדש מפקיע מידי שעבוד: כגון אם עשה שורו "אפותיקי" לבעל חובו, והקדישו למזבח, שהוא קדושת הגוף, פקע שעבודו של בעל חובו. ^[1]

חמץ מפקיע מידי שעבוד: כגון מי שעשה את חמצו אפותיקי לבעל חובו גוי, והרי הוא מונח בידו של הישראל, ובאו שש שעות של ערב הפסח, פקע שעבוד הגוי, הואיל ולא היה החמץ שייך ממש לגוי, ולכן, חייב הישראל לבערו. ^[2]

שחרור מפקיע מידי שעבוד: כגון עשה עבדו אפותיקי לחבירו, ושחררו, הרי הוא משוחרר, ופקע שעבודו של המלוה.

אמר רב יהודה: אשה שהכניסה לו לבעלה, בתורת נכסי צאן ברזל, שני כלים בשווי אלף זוז, ושבחו הכלים, ועמדו על ערך של שני אלפים זוז.

ואותו הרווח של היוקר שייך לבעל, וכמו ששנינו במשנתנו בענין נכסי צאן ברזל: "ואם הותירו הותירו לו". ונמצא, שאין הוא חייב לתת לה מתוך האלפיים אלא אלף זוז, כפי שהיה ערך הנכסים בשעה שהכניסתם לו -

אחד מן הכלים שהכניסה, השוה היום אלף זוז - האשה נוטלתו בכתובתה, כתשלום האחריות על נכסי צאן ברזל שקיבל על עצמו בעלה בכתובתה.

ואחד מן הכלים שהכניסה, דהיינו, הכלי השני גם שוה אלף זוז, אך הוא יתר על החוב שחייב לה בעלה - יש לה לאשה זכות, שתהא נותנת דמים לבעלה כפי ערכו של הכלי השני, ותהא נוטלתו, על כרחו של בעלה, מפני "שבח בית אביה".

ומקשינן: מאי קא משמע לן רב יהודה במימרא זו?!

האם את הדין ש"שבח בית אביה" - דידה הוי, שזכאית היא ליטלו בתשלום?!

והא אמרה רב יהודה חדא זימנא [הרי כבר אמרה רב יהודה, לעיל]?!

ומשנינן: מהו דתימא: הני מילי - שהיא זכאית ליטול כליה משום "שבח בית אביה" - היכא דמטיא למישקל בכתובתה [כאשר ערך הכלים הוא לפי המגיע לה מכח האחריות שנטל עליהם בכתובתה].

אבל מיתן דמי ומישקל, לתת דמים ולקחת את הנכסים שאינם מגיעים לה לפי ערך הדמים של הנכסים שהכניסה לו, הוה אמינא דלא אמר רב יהודה שיכולה לשלם דמים, וליטלם.

קא משמע לן רב יהודה, שאפילו נכסים העולים בשווים על מה שמגיע לה לפי הסכום שהכניסה לו, יכולה היא לשלם עבורם, וליטול את הנכסים שהכניסה לו מבית אביה!

מתניתין:

בת ישראל שניסת לכהן וילדה לו בנים, ומת בעלה והניחה מעוברת -

הרי לא יאכלו עבדיה [עבדי צאן ברזל שהכניסה לבעלה ^[3]] - שירשו אותם בניו - בתרומה, על אף שהם עבדים של בניו הכהנים -

מפני חלקו של עובר, באותם עבדים, ^[4] שאין בכוחו של העובר להאכילם [כדמפרש ואזיל], ולפיכך אין הם אוכלים בתרומה כלל. ^[5]

לפי שהעובר הנמצא במעי אמו:

א. פוסל את אמו בת כהן - שנישאת לישראל ומת בעלה - מלשוב לבית אביה לאכול בתרומה, כשם שבן ילוד פוסלה מלשוב, כמאמר הכתוב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל".

הרי למדת שאם יש לה זרע, ואפילו אינו אלא עובר - אינה שבה לבית אביה. ^[6]

ב. ואינו מאכיל בתרומה את אמו בת ישראל שניסת לכהן ומת בעלה.

ואינו כבן ילוד, שמאכיל את אמו בת ישראל בתרומה, כמאמר הכתוב "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, הוא יאכל בו, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו". ודרשו חכמים: "יאכילו בלחמו!", ללמדך שבת ישראל שניסת לכהן וילדה לו בן, הרי היא אוכלת תרומה בגללו. ^[7]

וכשם שאין העובר, בנו של כהן, מאכיל בתרומה את אמו שהיא בת ישראל, כך אין העובר הכהן מאכיל את עבדיו בתרומה, דברי רבי יוסי. ^[8]

אמרו לו חכמים לרבי יוסי: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל שנישאת לכהן שאין העבדים שירשו בניו של הכהן אוכלים בתרומה, הואיל ואף לעובר, בנו של הכהן, יש חלק בעבדים, והוא אינו יכול להאכילם.

אם כן, אף בת כהן שנישאת לכהן, ומת, והניחה מעוברת, לא יאכלו עבדיה [עבדי צאן ברזל שלה, שהם עבדיו של בני בעלה] בתרומה, מפני חלקו של עובר, שאינו יכול להאכיל את עבדיו בתרומה. ^[9]

גמרא:

שנינו במשנה: בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת, לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר:

איבעיא להו:

האם טעמא דרבי יוסי שאין העובר מאכיל ^[10] הוא משום דקסבר רבי יוסי: עובר במעי זרה ^[11] - זר הוא.

או דילמא מטעם אחר הוא שאינו מאכיל, כי: רק ילוד הוא שמאכיל בתרומה, אבל עובר, שאינו ילוד - אינו מאכיל את העבדים?

למאי נפקא מינה: לעובר במעי כהנת [בת כהן המעוברת מכהן], אם מאכיל הוא את עבדיו.

אם אתה בא עליו מדין "עובר במעי זרה זר הוא", הרי עובר זה שבמעי כהנת כהן הוא, והרי הוא מאכיל בתרומה.

ואם אתה בא עליו משום "ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל", אף עובר שבמעי כהנת אינו יכול להאכיל.

מאי טעמיה דרבי יוסי?

אמר רבה: היינו טעמא דרבי יוסי, דקסבר: עובר במעי זרה זר הוא.

רב יוסף אמר: ילוד מאכיל, שאין ילוד אינו מאכיל. ^[12] מיתיבי לרב יוסף, שביאר טעמו של רבי יוסי משום "ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל", מברייתא שלמדנו:

אמרו לו לרבי יוסי: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן שלא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר -

בת כהן המעוברת לכהן - מהו שיאכלו העבדים בתרומה?

אמר להם רבי יוסי: זו [בת ישראל לכהן] שמעתי לאיסור.

ואולם זו [בת כהן המעוברת לכהן] לא שמעתי לאיסור, אלא להתיר את העבדים בתרומה. ^[13]

והשתא תיקשי:

אי אמרת בשלמא טעמו של רבי יוסי הוא משום ש"עובר במעי זרה זר הוא", שפיר היינו דקאמר להו רבי יוסי: זו שמעתי, וזו לא שמעתי! כי בבת כהן לכהן הרי אין אתה יכול לפוסלם לאכול בתרומה מטעם זה, שהרי אינו עובר במעי זרה אלא במעי כהנת.

אלא אי אמרת שטעמו של רבי יוסי הוא משום "ילוד מאכיל, שאין ילוד אין מאכיל", תיקשי:

מאי "זו שמעתי, וזו לא שמעתי" שאמר רבי יוסי?! והרי איהי - היא! [הרי הכל דבר אחד הוא]!? ^[14]

ומסקינן: קשיא!

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו ששנינו במשנתנו: מי שמת והניח עובר, הרי העובר זוכה בעבדים, וכיון שהעובר אין בכחו להאכילם, הרי העבדים נפסלים מלאכול בתרומה - דברי רבי יוסי הם.

אבל חכמים אומרים: אין לעובר חלק בעבדים. ^[15] ולפיכך:

אם יש לו - לאבי העובר שמת - בנים, הרי העבדים אוכלים משום בנים, הואיל ולעובר אין חלק בהם.

ואף אם אין לו בנים, הרי העבדים אוכלים משום האחים של המת שיורשים אותו כשאין לו בנים. ^[16] ואף אם אין לו למת אחים, הרי העבדים אוכלים משום משפחה כולה. ^[17]

ומדייקת הגמרא את לשונו של שמואל: "זו" דברי רבי יוסי, ומשמע דלא סבירא ליה לשמואל כרבי יוסי, אלא כחכמים הסוברים שעובר אינו זוכה ^[18] -

הא אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה [בעל האגדה ^[19]]: פוק אייתי לי בי עשרה [צא והבא לי עשרה איש], דאימא לך באנפייהו [כדי שאומר לך בפניהם ויתפרסם הדבר על ידיהם] את הדין שהמזכה לעובר קנה! הרי שלדעת שמואל יתכן אפילו לזכות לעובר. וכל שכן בירושה הבאה מאליה שיש לעובר זכיה [ריטב"א]!

ומשנינן: אלא, כך אמר שמואל: "זו" דברי רבי יוסי.

ואף שמואל עצמו סבירא ליה כן.

ותמהינן: וכי מאי קא משמע לן שמואל? דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי?!

ומי פליגי? וכי חלוקים עליו חכמים ולא הודו לו? והאמר רבי זכאי [ב"ח]: זו עדות, העיד רבי יוסי מפי שמעיה ואבטליון, והודו לו חכמים

אמר תירץ רב אשי: מי קתני "וקבלו" הימנו חכמים?

והרי "הודו לו חכמים" הוא דקתני, לומר: דמסתבר טעמיה דרבי יוסי, אך אינם מודים לו בדין.

תנו רבנן:

א. כהן שהיו לו עבדים שהכניסה לו אשתו בנישואיה, ומת, והניח בנים, ואין אשתו מעוברת, הרי אלו [עבדי מלוג], ואלו [עבדי צאן ברזל] אוכלים בתרומה.

עבדי מלוג שהם שלה אוכלים מכוחה, שהרי היא אוכלת בתרומה מכח בניה שיש לה מבעלה הכהן.

עבדי צאן ברזל, שהם של הבנים - אוכלים מכוחם של הבנים.

ב. הניחה מעוברת ולא הניח בנים, הרי אלו ואלו אין אוכלים.

עבדי מלוג שהם שלה אינם אוכלים בתרומה, הואיל ואף היא אינה אוכלת בתרומה, כי העובר שיש לה מבעלה הכהן אינו מאכילה בתרומה, שעובר אינו מאכיל.

עבדי צאן ברזל אינם אוכלים בתרומה, כי העובר יש לו זכיה בעבדים, ואינו יכול להאכילם כי עובר אינו מאכיל.

ג. הניח בנים והניחה גם מעוברת:

עבדי מלוג שהם שלה, אוכלים כדרך שהיא אוכלת, מכח בניה שיש לה מבעלה הכהן.

ואילו עבדי צאן ברזל לא יאכלו בתרומה, מפני חלקו של עובר, שהעובר פוסל ואינו מאכיל, ^[20] דברי רבי יוסי, וכפי שנתבאר במשנתנו.

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: הבת מאכלת, אבל הבן אינו מאכיל, ויתבארו דבריו בהמשך הסוגיא.

רבי שמעון בן יוחי אומר: אף שעובר יש לו זכיה ועובר אינו מאכיל את עבדיו, מכל מקום:

אם הניח בנים זכרים עם העובר, ^[21] הרי יאכלו העבדים כולן [בין עבדי צאן ברזל ובין עבדי מלוג].

עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת מכח בניה.

עבדי צאן ברזל יאכלו, משום שאנו תולים שאין לעובר חלק בירושת אביו, וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא.

אבל אם הניח בנות נקבות בלבד עם העובר, הרי עבדי צאן ברזל שהם של הבנות לא יאכלו מכוחן, כי שמא ימצא עובר זכר, ואין לבנות ירושה במקום הבן כלום, והוא עצמו הרי אינו יכול להאכיל, שעובר אינו מאכיל.

ומקשינן: מאי איריא, מדוע נקט את הטעם שאין העבדים אוכלים מכח הבנות משום "שמא ימצא עובר זכר, ואין לבנות במקום הבן כלום"?

תיפוק ליה, דאפילו אם נקבה היא העובר - נמי פסלה את העבדים מלאכול בתרומה, שהרי אף לעובר יש חלק בעבדים, ועובר אינו מאכיל, וכדרך שאמרו במשנה, שאין העבדים אוכלים מפני חלקו של עובר?!

ומשנינן: "חדא, ועוד" - קאמר.

חדא, דנקבה נמי פסלה, ואפילו אם היינו יודעים שנקבה היא [ולכן יש חלק לאחיותיה בעבדים], מכל מקום חלקו של עובר פוסלם מלאכול בתרומה.

ועוד, הרי אפשר שאין לבנות חלק כלל בעבדים, כי שמא ימצא עובר זכר, ואין לבנות במקום הבן כלום. ^[22]

ועתה מבארת הגמרא את מה שאמר רבי שמעון בן יוחי "זכרים יאכלו כולן";

והוינן בה: וכי כאשר יש בנים זכרים - יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה?!

והאיכא עובר!

ואם כן, יש לנו לומר: שמא ימצא עובר זכר, ויש לו חלק בעבדים, ופוסל אותם מלאכול בתרומה?!

ומשנינן: קסבר רבי שמעון בן יוחי:

הערות

^[1] רש"י לעיל מו א, ביאר שהפקעת השיעבוד היא דוקא על ידי הקדשתו בקדושת הגוף למזבח, אבל קדושת דמים, לא מפקיעה את השיעבוד. וכפי ששנינו בערכין, במי שהקדיש את נכסיו והיו עליו כתובת אשה ובעל חוב, שאין ההקדש חל מעיקר הדין, הואיל והנכסים משועבדים. אולם גזרו חכמים שיפדו הבעלים את ההקדש בדבר מועט, ואם אין לו ללוה אותו דבר מועט כדי לפדותו, מוסיף ומלוה לו בעל חובו דינר נוסף כדי לפדות מיד ההקדש, ובא הבעל חוב ונוטל את הנכסים לכיסוי חובו.

^[2] שם. ולדעת רבא, מה ששנינו בפסחים שהחמץ מותר בהנאה לאחר הפסח, ואין הוא אסור בהנאה כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, מיירי שנתנו ישראל בבית הגוי, שאינו חייב לבערו ואינו נאסר, כיון שאינו מחוסר גוביינא.

^[3] על אף שהמשנה עוסקת בעבדי צאן ברזל שלה, אין הדין הזה נוהג דוקא בעבדים אלו, אלא הוא הדין בשאר עבדים של הכהן.

^[4] כלומר: שמא ימצא עובר זכר, שהרי אם נקבה היא אין לה חלק בעבדים, ואף שזכרים מיעוט הוא כמבואר בגמרא, סבר רבי יוסי "חיישינן למיעוטא", ראשונים.

^[5] ברש"י בברייתא שבגמרא בד"ה עבדי כתב: עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר, שיש לו חלק בהן דאית ליה זכייה, ולא ידעינן הי מיתרמי לחלקו, לפיכך עבדים אסורים לאכול [וכעין זה כתב רש"י בנדה מד א לגבי אחד האחים שהיה חלל, שהוא פוסל את העבדים משום "שאין אנו יודעים לברור מי מגיע לחלקו"]. וכתב הרשב"א על דברי רש"י שלא ירד לסוף דעתו, שאפילו לא יבוא כלום לחלקו, תיפוק ליה משום שעכשיו יש לו חלק בו, והוה ליה כעבד שיש לזר חלק בו, שאינו אוכל, משום חלקו של זר. ועוד, אפילו לא יבוא לחלקו, מכל מקום, קודם שחלקו, חלק היה לו בו, ובדאורייתא "אין ברירה". אלא אם כן יסבור רש"י שיש ברירה אפילו בדאורייתא ; וראה ישרש יעקב.

^[6] בגמרא לקמן סז ב, נלמד דין זה מן הכתוב.

^[7] ואפילו היה הזרע זר או אפילו ממזר, וכפי שנתבאר לעיל סו א ; וטעם הדבר שהעובר אינו מאכיל, יתבאר בגמרא בסמוך, ובהערות.

^[8] נתבאר על פי רש"י, וכפי שפירש דבריו הרש"ש בד"ה רש"י, וכתב שם שהתוספות הבינו את דברי רש"י באופן אחר. והתוספות מפרשים את המשנה באופן אחר: "שהעובר פוסל בעבדי אביו, ואינו מאכיל את אמו", ופירשו כן משום שמשנתנו עוסקת בעבדים. ומיהו, אין לפרש את כל הפיסקא על עבדים, הואיל ואם השמיענו התנא שהוא פוסל בעבדי אביו, ממילא לא משכחת לה שיאכיל העובר את עבדיו.

^[9] בגמרא יתבאר, מה טעם יש לחלק בין בת ישראל שניסת לישראל, לבת ישראל שניסת לכהן.

^[10] ראה הערה בהמשך הסוגיא, אם הספק הוא על מה שאינו מאכיל את אמו, או על מה שאינו מאכיל את עבדיו.

^[11] יש לפרש בשני אופנים: א. אף כשנתעברה אמו ממנו זרה היא, הואיל ובת ישראל היא אלא שנישאת לכהן. ב. הואיל ומת בעלה הרי עכשיו זרה היא, אך כשנתעברה ממנו ככהנת היא חשובה לענין זה.

^[12] מקור הדין "שאינו ילוד אינו מאכיל", נלמד ממה שאמרה תורה: "ויליד ביתו" הם יאכלו בלחמו, הרי למדת, שאין מאכיל אלא הילוד, ולא מי שאינו ילוד. דעת התוספות היא, שלא נחלקו האמוראים בטעם עובר שאינו מאכיל את אמו שהוא משום דרשה זו, כי אין לומר לגבי אכילת האמה בתרומה, "עובר במעי זרה זר הוא", שהרי כל זרע ואפילו זר או אפילו ממזר מאכיל את אמו ואם אמו בתרומה. ולא נחלקו אלא מאיזה טעם אין העובר מאכיל את עבדיו, משום שיש לומר: לא נאמר דין זה בתורה אלא לגבי האכלת אמו, ואילו בעבדים הטעם הוא משום "עובר במעי זרה זר הוא". ובישרש יעקב כתב לולא דבריהם [ועל פי דרכם שכולם מודים בטעם "ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל"], שרבה סובר, כי אם מטעם "ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל", לא היה בכחו לפסול את העבדים מלאכול על ידי אחיו, שהעובר כמי שאינו, ראה שם, [וראה גם במאירי בסוף פירוש המשנה, שכתב לחלק בין עובר "אינו מאכיל" ל"עובר פוסל"; וראה גם באור שמח הלכות נחלות א יג ד"ה לכן, שכתב לבאר הסוגיא בנדה מד א שהיא סוברת: עובר אינו מאכיל, וגם אינו פוסל, ראה שם דבריו בטעמם]. דעת רש"י [כפי שהביאו התוספות בבבא בתרא קמא ב ד"ה דתנן, בשם רש"י ביבמות]: כשם שנחלקו לענין עבדים, כך נחלקו לענין עובר שאינו מאכיל את אמו, אם הוא מטעם "עובר במעי זרה זר הוא", או מטעם "ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל"; שכן כתבו שם בשם רש"י: העובר פוסל ואינו מאכיל: "פוסל את אמו כהנת [בת כהן שניסת לישראל, ומת] אם הוא זר, ואינו מאכיל את אמו אם הוא כהן במעי זרה, דעובר במעי זרה זר הוא"; וכן מבואר בנמוקי יוסף כאן. וכן למד הרש"ש מרש"י במשנתנו, שכתב: ואינו מאכיל, אם בת ישראל לכהן היא ומת והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה והוא הדין לעבדים, הרי שטעם העבדים כטעם האם, ולא עוד אלא שלא הוזכרה האם במשנתנו אלא כדי לדמות את העבדים לה; ואם תמצי לומר, אין טעם האם אלא משום ילוד מאכיל ילוד שאינו מאכיל, הרי בעל כרחך שאף לענין עבדים הוא מטעם זה, אלא ודאי שנחלקו אף בטעם האם, וראה מה שביאר הרש"ש.

^[13] רש"י. והריטב"א פירש: זו שמעתי לאיסור, וזו לא שמעתי לא לאיסור ולא להיתר.

^[14] כתבו התוספות בד"ה היינו דקאמר, ורבנן שהיו אומרים לו כן, הוו סברי דטעמא משום ילוד מאכיל; כלומר: חכמים שבברייתא ששאלו "מהו", נסתפקו בדבר, והחכמים במשנתנו שאמרו בהחלטיות שאין מקום לחלק ביניהם, היו סוברים שהטעם משום "ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל", [ואפשר שהיו גורסים בברייתא כמו במשנה]. כתב הערוך לנר, שמקושיא זו שהקשתה הגמרא הוכיח רש"י בכוונת רבי יוסי שאמר "זו שמעתי וזו לא שמעתי", דהיינו: שמעתי להיתר; שאם לא כן, אלא כפירוש הריטב"א "וזו לא שמעתי לא להיתר ולא לאיסור", מאי מקשה הגמרא לדעת רב יוסף שאמר: ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, שהרי יש לומר כי הוא מפרש את דברי רבי יוסי שאמר: זו שמעתי וזו לא שמעתי, דהיינו שהוא עצמו מסתפק בטעם שמועתו, ואם כן מטעם זה גופה החמיר רב יוסף וביאר שהוא משום ילוד מאכיל, והיינו דלחומרא יש לחוש לטעם זה, ולאסור אפילו עובר במעי כהנת?! ועל כרחך ששמע רבי יוסי בבת כהן שנישאת לישראל להיתר, ואם כן יפה מקשה הגמרא, שהרי מוכח בטעם האיסור שהוא משום "עובר במעי זרה זר הוא"; וראה בריטב"א שמלשון הגמרא הוכיח שלא כרש"י.

^[15] כתבו התוספות, שקבלה היתה בידו לפרש כך את דברי חכמים [שנחלקו עליו במשנתנו], אף שהיה מקום לפרש דבריהם שנחלקו על דין "עובר אינו מאכיל".

^[16] לכאורה שפת יתר היא, שהרי כיון שהשמיענו כבר שמואל שאוכלים משום בנים, ממילא משמע שאם אין למת בנים יאכלו העבדים משום האחים או המשפחה כולה. ויש לפרש, שלהשמיענו בא שמואל, שלא תאמר: לפיכך אוכלים משום בנים, כי "שמא ימצא עובר זכר" אינו אלא מיעוט [וכפי שנתבאר בגמרא לקמן], ואין חוששים למיעוט, ותולים אנו שנקבה היא ואין לה חלק בעבדים. או תאמר: עובר אכן יורש את הנכסים, אלא שאין בכחו לפסול את העבדים מלאכול משום בנים, [וכפי שנזכרה סברא זו בהערה לעיל בשם המאירי, הישרש יעקב והאור שמח]. או תאמר: אף שעובר אינו יורש בפועל את העבדים, מכל מקום שם יורש לא פקע ממנו, ולא בטל עיקר כח ירושתו שיש לו על הנכסים, וזכות ממון אין לו, כי אם שיורש את הנכסים שיהיו לו לאחר שיולד, וכיון שכן אין הבאים אחריו בסדר קורבת משפחה יורשים אותו, קא משמע לן שהאחים יורשים את העבדים, [וכפי שנזכרה סברא זו בחידושי רבינו חיים הלוי תרומות ח ד, ראה שם].

^[17] היינו דוקא באופן ששאר הבנים או האחים או המשפחה כולה שירשה את העבדים היו כהנים, [וכלשון המאירי: ואם אין לו אחים אוכל בשביל המשפחה כולה, ר"ל בשביל הכהנים הראויים לירש אם לא היה שם עובר] ; אבל אם ירשוהו חללים, או שירשוהו בנות הנשואות לישראל הפסולות מלאכול בתרומה, אף העבדים לא יאכלו, [ויתירה מזו אמרו בנדה מד א, שבן חלל פוסל את עבדי אביו שירש יחד עם אחיו]. אלא שצריך ביאור לשון רש"י שכתב: בשביל משפחה, שאין אחד מישראל שאין לו יורשים, והרי אי אתה יכול לומר: אין לך כהן שאין לו יורשים כהנים, אחרונים.

^[18] ביאר הריטב"א: דכל היכא דאמר שום אמורא "זו דברי פלוני אבל חכמים אומרים", לא סבירא ליה כההיא יחידאה דמסתמא להכי אוקמי יחיד אצל רבים, עד שיפרש התלמוד בהדיא ד"זו וסבירא ליה" היא, וכדחזינן זמנין מועטין דפסקי אמוראי הלכה כיחיד במקום רבים.

^[19] א. בסוכה נב ב מצאנו: בהדי חנא באגדתא למה לי [מה לי אצלו בהגדה בקי הוא בהגדה ממני, ולא אוכל לו], וראה מסורת הש"ס. ב. פירוש שני פירש רש"י: שם מקום הוא בבבל ונקרא "בגדד" ורב חנא היה מאותו מקום; ובכתובות ז ב לא הביא רש"י אלא פירוש זה, ושם כתב ששמה "בגדת".

^[20] אף כאן פירש רש"י כמו במשנתנו, שפוסל את אמו ואינו מאכיל את אמו; וראה תוספות במשנתנו הובאו דבריהם בהערה במשנה. והוצרכה הברייתא להשמיענו שעבדי צאן ברזל אינם אוכלים כשהניח בנים והניחה מעוברת, אף שלכאורה יש ללמוד כן מן הרישא בהניחה מעוברת ולא הניח בנים שאין העבדים אוכלים, הרי שעובר יורש ואינו מאכיל; כי היה מקום לומר, שאם הניח בנים אף שיש גם עובר הרי הם אוכלים, או משום שאין אנו חוששים למיעוט זכרים, או משום שאין בכח עובר לפסול אף שאינו מאכיל, וכסברת המאירי הישרש יעקב והאור שמח שנזכרו בהערה לעיל.

^[21] בין שהיו הזכרים לבדם, ובין שהיו נקבות עמם, מאירי.

^[22] כתב הריטב"א: אין זה כענין "חדא ועוד" דעלמא, שהרי אין כאן טעמים מחולקים אלא טעם אחד, והרי זה כאילו אמר "בין כך ובין כך", כלומר, בין שימצא העובר נקבה ובין שימצא זכר הוא פוסל, כי ממה נפשך יש לו זכיה. "והא דקאמר "חדא ועוד", הכי פירושו: דכשאמר "כולן נקבות יאכלו" נקט טעמא דנקבה פסלה [כנדצ"ל], דהא גבי "זכרים יאכלו" טעמא משום חשש נקבה, ואם כן קתני נקבות כולן לא יאכלו, משום דנקבה דלא פסלה בזכרים פסלה בנקבה שהיא יורשת כמותן, והדר נקט טעמא אחריני דדמי דלקמן, דשמא ימצא עובר זכר ויהא הזכר גם כן פוסל".

ושחרור של עבד — מפקיעין מידי שעבוד, שאם שיעבד חפץ מסויים לאדם אחר בחובו, ואחר כך הקדיש בעל החפץ את החפץ הזה, או שהיה הדבר המשועבד חמץ והגיע חג הפסח, או ששיחרר את העבד ששועבד לגביית החוב — הופקע השיעבוד, והמלווה יגבה את חובו ממקום אחר. ואף כאן, פריסת הגלימה על המת היא מעין הקדש, שהרי נאסרה על ידי כך בהנאה, ולכן היא מפקיעה מידי שיעבודה לאשה.

אמר רב יהודה: הכניסה לו בכתובתה שני כלים, שהיו בשווי של אלף זוז, ושבחו (ועלה מחירם) ועמדו על שני אלפים. אחד מהם נוטלתו בכתובתה (עם כתובתה), שהרי עכשיו שווה חפץ זה כדי תשלום הנדוניה שלה, שהוא אלף זוז, ואחד נותנת דמים (משלמת מחירו) ונוטלתו מבעלה, מפני שבח בית אביה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך] — ששבח בית אביה דידה הוי [שלה הוא] — הא [הרי] כבר אמרה רב יהודה להלכה זו חדא זימנא [פעם אחת] בלשון אחרת! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] הני מילי היכא דמטיא למשקל [דברים אלה אמורים דווקא במקום שהדבר מגיע לקחת] בכתובתה שהוא שלה עכשיו, אבל מיתן דמי ומישקל [לתת דמים ולקחת] דבר שהוא בעצם לא שלה — לא, שעד כדי כך אין מקפידים בגלל שבח בית אביה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם בזה אומרים שמשום שבח בית אביה יכולה לקחת את החפץ, אלא שצריכה לשלם עבורו.

א משנה בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעוברת — לא יאכלו עבדיה בתרומה כל זמן ההריון, מפני חלקו של עובר. שכיון שהעובר יש לו חלק וזכות באותם עבדים שהוא יורש אותם, הרי הוא גורם שייאסר להם לאכול בתרומה, שהעובר פוסל, בת כהן שנישאה לישראל ומת, והיה לה עובר ממנו, הרי הוא פוסל אותה מלאכול בתרומה. ואינו מאכיל בתרומה לבת ישראל שנישאת לכהן, וכן אינו מאכיל את העבדים, אלו דברי ר' יוסי.

אמרו לו חכמים: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן — אם כן אף בת כהן שנישאה לכהן, ומת, והניחה מעוברת — גם אז לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר בעבדים, שכיון שהעובר פוסל ואינו מאכיל גם כאן אינו מאכיל.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], שאלה זו: האם טעמא [הטעם] של ר' יוסי הוא משום דקסבר [שהוא סבור] שעובר שבמעי זרה — זר הוא, לפי שהוא חלק מגופה וכל עוד הוא עובר הרי הוא זר, ורק כשיוולד ייעשה כהן, ורק אז יוכלו אותם עבדים שיש לו חלק בהם לאכול בתרומה, — או דלמא [שמא] סבור ר' יוסי כי דווקא ילוד (ילד שנולד) — מאכיל, שאינו ילוד — אינו מאכיל, אף שאינו נחשב לזר?

למאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה] מבירור טעמו של ר' יוסי — לגבי השאלה של עובר במעי כהנת (בת כהן) המעוברת מכהן, מאי [מה] דינו? שהרי אם העובר נחשב כחלק מגופה של האם — הרי עוברה של כהנת הוא ככהן, והטעם של זרות אינו קיים בו, אולם הטעם שצריך שיהיה ילוד עדיין קיים בו. אמר רבה: היינו טעמא [זה הוא הטעם] של ר' יוסי: דקסבר [שהוא סבור] עובר במעי זרה — זר הוא. רב יוסף אמר, הטעם הוא: כי ילוד — מאכיל, שאין ילוד — אינו מאכיל.

מיתיבי [מקשים] ממשנתנו: אמרו לו לר' יוסי: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן, בת כהן לכהן מהו? אמר להם: זו שמעתי, וזו לא שמעתי.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שעובר במעי זרה זר הוא — היינו דקאמר להו [זהו שאמר להם] "זו שמעתי וזו לא שמעתי", ולכן יש הבדל בין ההלכות, שעוברה של בת כהן הנשואה לכהן — מאכיל בתרומה, שהרי אינו זר, אבל זה של בת ישראל אינו מאכיל. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא שילוד מאכיל, שאין ילוד אין מאכיל — מאי [מה פירוש] "זו שמעתי וזו לא שמעתי"? הרי איהי היא [היא היא אותה ההלכה]! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] על רב יוסף.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה זו — דברי ר' יוסי היא. אבל חכמים אומרים: יש לו בנים — אוכלים העבדים משום הבנים. אין לו בנים — אוכלים משום האחים של הכהן שיורשים אותו. אין לו אחים — אוכלים משום משפחה כולה שהיא יורשת את נכסיו, אבל משום העובר אינם אוכלים והעובר גם אינו פוסלם, שעובר אינו יורש עדיין, ואין לו חלק בעבדים.

על דברי שמואל תוהים: כיון שאמר "זו" דברי ר' יוסי, משמע מכאן לכאורה כי ולא סבירא ליה [והוא אינו סבור כך] וקשה: הא [הרי] אמר ליה [לו] שמואל לרב חנא בגדתאה [מבגדד]: פוק אייתי לי בי עשרה, דאימא לך באנפייהו [צא הבא לי עשרה אנשים, כדי שאומר לך בפניהם] הלכה זו בפירסום גדול: המזכה לעובר — קנה. שלדעת שמואל עובר יש לו קנין ויש לו זכיה, והיא היא שיטת ר' יוסי! ומשיבים: אלא כוונת שמואל "זו דברי ר' יוסי "וסבירא ליה [וכן סבור הוא שמואל]. ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] שמואל בדבריו אלה — רק דפליגי רבנן עליה [שחלוקים חכמים עליו] על ר' יוסי.

ושואלים: ומי פליגי [והאם באמת חלוקים הם]? מתיב [מקשה] ר' זכאי מברייתא: זו עדות העיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון, והודו לו, משמע שלא נחלקו עליו! אמר רב אשי: מי קתני [האם שנה שם] "וקבלו" ממנו? "והודו לו" קתני [שנה] וכוונתו: דמסתבר טעמיה [שמסתבר טעמו], אבל הם עצמם חלקו בדבר קודם לכן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הניח הכהן שנשא בת ישראל בנים, ומת — אלו ואלו גם עבדי מלוג וגם עבדי צאן ברזל אוכלים בתרומה. הניחה מעוברת ולא הניח בנים — אלו ואלו אין אוכלים. הניח בנים, והניחה כשהיא מעוברת — עבדי מלוג השייכים לה אוכלים כדרך שהיא אוכלת (שממשיכה לאכול) משום בניה, עבדי צאן ברזל ששייכים לבעל — לא יאכלו, מפני חלקו של עובר, שהוא גם יורשם ועתיד להיות בעליהם. שהעובר פוסל ואינו מאכיל, אלו דברי ר' יוסי.

ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: אם השאיר אחריו הכהן ילדים ועובר יש הבדל: הבת — מאכלת את עבדיו, אבל הבן — אינו מאכיל. ר' שמעון בן יוחי אומר: אם היו בבניו של הכהן זכרים — יאכלו כולן גם העבדים בשביל אותו זכר, ואם היו נקבות — לא יאכלו, שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום הבן חלק בעבדים, כמו בירושה כולה כלום, שהרי הוא היורש, והוא אינו יכול להאכיל.

ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שמא ימצא העובר זכר? תיפוק ליה [תצא לו] אותה המסקנה שנקבה נמי פסלה [גם כן פוסלת], שהרי אם שאר ילדיו הן נקיבות, הרי נקיבה זאת תקבל גם היא חלק בירושה, שבמקום שאין בן — בנות יורשות. ואם כן אף היא פוסלת מאותו טעם! ומשיבים: חדא [טעם אחד] ועוד טעם נוסף קאמר [אמר] ולא פירש את כל טעמיו ודבריו; חדא [טעם אחד] שנקבה נמי פסלה [גם כן פוסלת], ועוד, שמא ימצא עובר זכר — ואין לבנות במקום הבן כלום.

ר' שמעון אמר שזכרים יאכלו, ושואלים: והאיכא [והרי יש] עובר ושמא גם הוא זכר, ויש לו חלק בירושה! ומשיבים: קסבר [סבור] ר' שמעון:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי קמ"ל דפליגי רבנן עלי' דר' יוסי ומי פליגי . לומר שאין זכי' לעובר כלל אלא אפי' בשביל משפחה אוכלין והתניא והודו לו ומיהו ודאי לקמן פליג עלי' ר' שמעון ב"י כשיש לו בנים משום שאין חוששין למיעוט אבל כשאין לו בנים מודה.
וכתב רבנו הגדול ז"ל דלית הלכתא כר' יוסי דתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) תינוק בן יום א' פוסל בתרומה פי' אם הוא בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלין בשביל הכשרין עד שיהא בן יום א' אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנין בגוייהו, וכן הלכתא.
והך לא קשה עלה דהתם בגמרא רב ששת מתרץ לה כגון שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים ממי שאינה גרושה ויש לי בן א' מן הגרושה פוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא לאפוקי דר' יוסי דאמר עובר נמי פסיל קמ"ל וה"פ לאפוקי מדרבי יוסי דחייש למיעוטא ואמר עובר נמי פסיל במקום בנים קמ"ל דכיון שיש לו בנים ממי שאינה גרושה אינו פוסל כר' שמעון אבל ודאי לא הי' לו בנים אחרים פוסל הוא ואין אוכלין בשביל המשפחה דקא סבר יש לעובר זכי' תדע מדקא מתרץ לה בשיש לו שתי נשים וכו' ועוד דהא רב ששת הוא דמתרץ ואיהו אמר בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) המזכה לעובר קנה.
וכולה סוגיא אזלא הכי דהתם בב"ב מקשי' עלי' דרב ששת מסיפא דקתני נוחל ומנחיל אלמא עובר לית ליה זכיי' ואינו נוחל ולא מנחיל ומתרץ לה התם והכא במסכת נדה נוחל בנכסי האם להנחיל לא חין מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מאי טעמא היא מית בריש ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב וש"מ דרב ששת כר' יוסי מוקי לה להך מתני' לומר דעובר יש לו זכיי' אי נמי קא סבר לא פליגי רבנן עליה כלל אלא בחוששין למיעוט.
הילכך ליכא מההיא מתני' ומאוקימת' דמוקי לה בגמ רא ראי' כלל למיפסק בה הלכה דעובר לית לי' זכיי'.
אלא מיהו מסתברא כיון דקי"ל המזכה לעובר לא קנה אע"ג דאשכחן ליה לאביי דאמר התם ירושה הבא מאילי' שאני כיון דאשכחן לי' לרבא דלא מתרץ הכי התם בפ' מי שמת ומוקי לה משום דמרפיא בידייהו הא לאו הכי קנו כדאי' התם ש"מ קסבר רבא זכיי' דעלמא כירושה הבאה מאיליה הלכך כיון דאפסיקו הלכתא במזכה לעובר שלא קנה אף בירושה כן.
וסוגיין נמי התם הכי, מדמקשי' עלי' דרב ששת ממתני' דנדה ומתרץ לה לטעמיה ש"מ דלדידן ל"ש ירושה ול"ש זכיה אין לעובר בהן כלום ועוד דהא לא אשכחן בהדיא אמורא דפליג עלי' דרב יהודה אמר שמואל הכא דקאמר פליגי רבנן עלי' דר' יוסי ואע"ג דאינהו כר' יוסי סבירא להו טעמייהו התם משום דמזכה לעובר קנה ואנן לית לן הכי.
והראב"ד ז"ל אמר כיון דקיימא לן המזכה לעובר שלו קנה משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאמר רבי יוחנן בפ' מי שמת (שם) כ"ש בירושה הבאה מאיליה וזו אינה תשובה שאין אותו הדין אלא תקנה ודוקא בשכיב מרע ולא שזוכה מעכשיו אלא לכשנולד זוכה כעין ירושה כדי שלא תטרף דעתו ואין דינו כן בבריא וכ"כ מקצת המחברים הלכך אין ממנו ראיה לדין תורה בירושה.

הא דמקשינן מאי איריא שמא ימצא עובר זכר תיפוק ליה דנקבה נמי פסלה. לפום מסקנא הוא דמוקמי' פלוגתייהו בחוששין למיעוטא אבל לההיא לישנא דאמרי' דעבדי תקנתא דרב נחמן נקבה לא פסלה אלא פסולא משום שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות כלום.

הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי. פירש רש"י ז"ל שיש לו חלק ואית ליה זכיה ולא ידעינן אי מתרמי לחלקו ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל, דאפילו לא יבא כלום לחלקו תיפוק ליה משום דעכשיו מיהא יש לו חלק בו והוה ליה כעבד ולזר חלק בו שאינו אוכל משום חלקו של זר. ועוד דאפילו לא יבא לחלקו, מכל מקום קודם שחלקו חלק היה לו בו ובדאורייתא אין בריה, אלא אם כן יסבור רבינו ז"ל דיש ברירה אפילו בדאורייתא כנ"ל.
וליתא לדברי יוסי (הזעצער: או שצריך לומר במקום לדברי לדרבי או שצריך להוסיף לדברי רבי.) דהא קיימא לן דאין זכיה לעובר כדאמרינן בריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב) המזכה לעובר לא זכה. ואף על גב דאמר אביי התם ירושה הבאה מאליה שאני גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, אנן כרבא סבירא לן דלא משני ליה הכי אלא משום דמרפיא בידייהו, הא לאו הכי קנו כדאיתא התם. דאלמא לרבא אי לאו הכי קנו וירושה כזכיה בעלמא היא. והלכך כיון דקיימא לן דהמזכה לעובר לא קנה אף בירושה הבא מאליה נמי כך. וכולה סוגיא דהתם מוכחא הכי. והראב"ד (הלכות תרומות פ"ח ה"ד) כתב כיון דקיימא לן המזכה לעובר שלו קנה, משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאמר ר' יוחנן התם בפרק מי שמת (בבא בתרא קמב, ב) כל שכן בירושה הבאה מאליה. והרמב"ן נר"ו (בד"ה מאי) השיב עליו שאין אותו הדין אלא תקנה דוקא בשכיב מרע ולא שזוכה מעכשיו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה כדי שלא תטרף דעתו עליו ואין כן בבריא, הלכך אין ראיה ממנו לדין תורה (עיין רא"ש סי' ד' ומאירי).

הכניסה לו ב' כלים וכו' וכן הלכתא:

זו שמעתי וזו לא שמעתי פרש"י ז"ל זו שמעתי לאיסור וזו לא שמעתי לאיסו' אלא להתר ואינו מחוור דלא דייק לישנא הכי ועוד מדאמרי' בסמוך וזו לא שמעתי היא היא והאי לישנא לא משמע דשמע בפי' להתר אלא דמאידך שמע' לה וכדאמרי' בעלמא זאת אומרת היא היא ולא ה"ל לאורוכי כולי האי לתלמוד' אלא דליפרוך להא מדקאמר לא שמעתי לכך יש לפרש זו שמעתי בפי' לאיסו' וזו לא שמעתי לא לאיסור ולא להתר והיינו דפרכי' התם דאם איתא דטעמ' משום דילוד מאכיל מאי לא שמעתי היא היא והרי היא כאלו שמע כן בפי':

זו דברי ר' יוסי פי' דסבר דעובר יש לו זכיה בין לרב' בין לרב יוסף זו ולא סבירא ליה פי' דכל היכא דאמר שום אמורא זו דברי פי' אבל הוא לא סבירא ליה כההוא יחידאה דלהכי אוקמי יחיד אצל רבים מסתמא עד שיפרש התלמוד בהדיא דזו וסבירא ליה היא וכדחזינן זמנין מועטי' דפסקי אמוראי הלכה כיחיד במקום רבים:

המזכה לעבור קנה פי' אלמא במידי דזכיה דעלמא קנ' וכ"ש בירושה הבאה מאליה דעדיפא טפי כדאמר אביי בפרק יש נוחלין ירושה הבאה מאליה שאני ומיהו לית הלכתא כר' יוסי אלא כרבנן דהכי קי"ל דהמזכה לעובר דעלמא לא קנה כלל ואפילו לעובר בעצמו דאמרי' דקנה מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו דהא פרישנא בדוכתא דההיא אינה אלא בש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו ומתקנתא דרבנן היא וכיון דהמזכה לעובר לא קנה ה"ה אפי' בירושה דאביי הוא דהוה מפליג התם בין ירושה להקנאה בעלמא אבל רבא לא מפליג בה בדברי ר' בפ' יש נוחלין והלכתא כרבא וכי היכא שאין זכיה לעובר במתנה וירושה כך אין משתעבדי' לו דשעבוד וזכיה בהא מילתא דינם שוה וכדמוכח בפ"ק דגיטין בשמעת' דמעמד שלשתן ומיהו יכול אדם לזכות לעובר בקנה ע"מ להקנות וכדאיתא בנדרים וכדכתיבנ' התם בס"ד:

והודו לו פי' שהודו לו חכמים חבריו לר' יוסי כשהעיד כן אלמ' לא פליג עליה:

אמר רב אשי מי קתני קבלו ממנו הודו לו קתני אלא מסתבר טעמיה בהא. ומיהו הם היו מקובלים דעובר אין לו זכיה אלא שחזרו והודו לו מדקתני לישנא דהודאה כמודה לבעל דין חבירו בדבר שהיו חולקים ולעולם פלוגתא איכא במילתא ולא עוד אלא דאע"ג דהודו לו דמסתברא טעמיה לא הניחו קבלתם מדלא קתני וקבלו ממנו:

ה"ג ברישא זכרים יאכלו נקבות כלן לא יאכלו ול"ג כלם זכרים דכלן היכא דאיכא זכרים כלל יאכלו דלא חיישינן לחלקו של עובר כי אולי נקבה היא ואין כלום וכדאמ' בסמוך אבל כלן נקבות לא יאכלו מפני חלקו של עובר דכלהו תנאי אזלי בשיטת ר' יוסי שהעובר יש לו זכיה והיינו דלא מוכחין מהא מתניתין לעיל דפליגי רבנן עליה דר' יוסי ובשכל' נקבות ממ"נ יש לו לעובר זכיה כדמפרש בסמוך:

חדא ועוד קאמר פי' אין זה כענין חדא ועוד דעלמא דאינין טעמא דפליגי דאלו חדא טעמא הוא לזכר ולנקבה ואינו אלא כעין בין כך בין כלומר דבין שימצא העובר נקבה בין שימצא זכר היא פוסל דממה נפשך יש לו זכיה והא דקאמר חדא ועוד ה"פ דכשאמר כלן נקבות יאכלו נקט טעמא דנקב' פסול' דהא גבי זכרים יאכלו טעמ' משום חשש נקבה וא"כ קתני נקבות כלן לא יאכלו משום דנקבה דלא פסלה בזכרים פסלה בנקבה שהיא יורשה כמותן והדר נקט טעמ' אחריני דדמי דלקמן דשמא ימצא עובר זכר ויהא הזכר ג"כ פוסל ואעפ"י שלא ילדה זו אלא לעולם חוששים לזכר:

רב יוסף אמר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל אבל לא ס"ל שיהא הטעם משום דעובר במעי זרה זר הוא דא"כ מאי קא מיבעיא להו לרבנן מאחר שהעדת מה ענין זה לזה בת ישראל שנשאת לכהן עובר במעי זרה [הוא] ולא אכלי אבל במעי כהנת לא פסיל. [ורבה אמר לך אי] טעמא דר' יוסי משום דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל א"כ מה בעו מיניה רבנן בכהן במעי כהנת הלא ההיא היא כדקאמר תלמודא אלא טעמא משום דעובר במעי זרה הוא:

ואימא קמייהו המזכה לעובר קנה. וא"ת והא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וי"ל שאני הכא שהמתנה הויא בעולם ולא נהירא דהא אמרינן בגיטין דלדבר שלא בא לעולם לא קנה אף דבר שישנו בעולם. וצ"ל דעובר חשוב כדבר שהוא בעולם ומיירי הכא בהוכר עוברה. וא"ת ומאי האי דקאמר זו ולא ס"ל וכו' והאמר ליה שמואל וכו' המזכה לעובר קנה ואת אמרת דהלכה כחכמים דאין לעובר זכיה דלמא דגם רבנן [ס"ל] דמזכה לעובר קנה דאית ליה לעובר [זכיה] ובחוששין למיעוט קמיפלגי דהרבה תנאי פליגי בהא ונפרש דר' יוסי סבר חוששין למיעוט שמא יהיה (לה) זכר קיים ורבנן לא חיישי דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה זכרים ומחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא וי"ל דא"א לומר כן מדקאמר שמואל לעיל אליבא דרבנן אין לו אחין אוכלין בשביל כל המשפחה א"כ טעמייהו משום דאין מזכה לעובר קונה דא"ל משום דאין חוששין למיעוט דהא לאו מיעוט איכא דבין יהיה הולד זכר או נקבה יהיה לולד חלק בעבדים שאף נקבה תירש קודם לאחיו ולמשפחה:

כולם זכרים יאכלו. הקונטרס לא גריס כולם זכרים דאפי' אי ליכא אלא חד זכר יאכלו בגללו ולא חיישינן למיעוט שמא ימצא עובר זכר. אבל בנקבות לא יאכלו צ"ל כולם נקבות דאי איכא חד זכר אכלי ודוחק הוא למחוק גרסת הספרים. ונראה לה"ר נתנאל ליישב גרסת הספרים כולם זכרים יאכלו פי' כולם פי' [בין] עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו כיון דאיכא זכר אבל נקבות לא יאכלו כולם. פי' עבדי צאן ברזל אלא עבדי מלוג בלבד לפי שמכח האשה הם באים ולא מכח הבנות:

אר"י הכניסה לו שני כלום באלף זוז ושבחו ועמדו על ב' אלפים א' נוטלתו בכתובתה וא' נותן דמים ונוטלתו משום שבח ב"א וכי היכי דזכי הבעל ביתרון דמיהן הכי מחייב בפחות דמים דאם פחתו בדמיה פחתו לו והכי נמי אמרי' בהל' נהי נמי דמחייב באונסין בהכחשה וביתרון דמים מי מחייב למימר דנ"ב חייב בכחשן. עיין בפסקי בפ' מציאת האשה:

מתניתין בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא. אכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר"י א"ל מאחר שהעדתה לנו על בת ישראל שנשאת לכהן. אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוב' לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר. פי' האי עבדי' דקתני אינן ע"מ דע"מ דידה הוי ואין כח לעובר כלום ולא לבני בעלה וכ"ז שהאי אוכלת ע"מ שלה אוכלים וכ"ז שהיא אינה אוכלת עבדי' מלוג שלה אינן אוכלים. כיצד אם י"ל בנים מכהן ה"ה אוכלת וע"מ שלה אוכלין ואע"פ שהיא מעוברת שאין זכי' לעובר בע"מ שלה, ואם אין לה בנים מכהן שהיא אינה אוכלת גם ע"מ שלה אינן אוכלין. והיא עבדי דקתני הן עבדי צ"ב שהם ברשות הבעל שקבלן עליו בשומא שאם מתו לו ואם הותירו כשמת הבעל הן ברשות היורשין. ואע"ג דאמרן הדין עמה ואין הבעל רשאי למוכר אפ"ה כיון דמחסרי גוביינא וקיימא ברשות היורשים כדאמרן לעיל דאילו מגנב יורשים חייבים לשלם ליורשיה. והכי תנאי בתוס' מת והניח אפרזות פי' בלא בנים ע"מ אין אוכלין כדרך שהאי אניה אוכלת. עצ"ב אוכלין מפני שבחזקת היורשין הן עד שעה שיתנו לה, קסבר ר"י דאין זכי' לעובר בע"מ שלה אעפ"י שלא נולד וקס"ד נמי ילוד מאכיל שאינו לוד אינו מאכיל הלכך מפשני חלקו של עובר אניו אוכל בתרומה והיא דנקט לבת ישראל לרבנן קא"ל וה"ק לדידי אפילו בת כהן לכהן נמי אין אוכלת מפני חלקו של עובר אע"פ שהעובר הוה כהן עד שלא יולד אינו מאכיל לדידכו אודי לי בבת ישראל ורבנן ס"ל בכהן דעובר במעי זרה זר הוא, והלכך אותו העובר הוא פוסלן ולהכי נקטי בת ישראל ורבנן ק"ל לדבריך דקסברת דאין זכי' לעובר מאחר שהעדת לנו על ב"י לכהן אפילו בת כהן נמי לא יאכלו מפני חלקו ש"ע. ור"י ה"נ ס"ל וב"י דנקט כי היכי דלודי לי' רבנן דרבנן פליגי עלי' ואמרי עובר א"ל זכי' וכן בת כהן לכהן אכלין מצ"ב בתרומה מפני היורשים ועבור אינו פוסלות שאין לו זכיה עד שלא יולד והכי אמרי' אר"י א"ש זו דברי ר' יוסי דקסבר יש זכי' לעובר אבל ח"א י"ל בני אוכלים בשביל בנים י"ל אחים אוכלים בשביל אחים א"ל אחים אוכלים עבור משפחה כולה, שהן יורשים נכסי' ועצ"ב בחזקת ירושים הן עומדים עד שלא תגבה אותן האשה ועובר ל"ל זכיה בתרווייהו:

ת"ר הניח בנים אלו ואלו אוכלים, פי' בנים ואל מעוברת הניחה מעוברת אלו ואלו אינם אוכלים, פי' מעוברת בלא בנים אין אוכלין לא ע"מ שלה מפני שהיא אינה אוכלת ולא עצ"ב שהן בחזקת היורשין מפני שהעובר זוכה בהן יולד מאכיל שאינו יולד אינו מאכיל, הניחה בנים הניחה מעוברת ע"מ אוכלין כדרך שהאי אוכלת עצ"ב לא יאכלו מפני תנקו של עובר, שעובר פוסל ואינו מאכיל ד"ר יוסי פי' בין בת ישראל לכהן בין בת כהן לכהן אבל חכמים סברי עובר אין לו זכיה ובין י"ל בנים אוכלים עצ"ב בחזקת בני משפחה שהן ראוים לירש נכסיו, והל' כחכמים דהכי מסיק תלמודא בב"ב והל' המזכה לעובר לא קנה:

תד"ה פוסל ואין כו' דתרוייהו אעבדים כו' פוסל בעבדי אביו כו' עכ"ל ובתוס' פרק מי שמת כתבו בזה דרך אחרת ומה שיש לדקדק כו' ע"ש בחדושים:

בד"ה היינו דקאמר כו' ורבנן שהיו אומרים לו כן הוו סברי כו' עכ"ל לעיל למ"ד עובר במעי זרה זר ה"מ לדקדק כן מרבנן דמתני' שהיו א"ל כן כו' וק"ל:

בד"ה אוכלים בשביל כו' תימה דהא מסתמא מעשה ידיהם עד שיולד כו' עכ"ל ובפשיטות למ"ד המזכה לעובר לא קנה בפ' מי שמת ל"ק להו הכי דאימא דוקא במזכה אבל בירושה דממילא כי הכא אימא דאית ליה זכיה והכי מפליג התם בפרק מי שמת ע"ש וק"ל:

בא"ד דרב ששת לטעמי' כו' קנה ולא אכלי בשביל המשפחה כו' עכ"ל ולשמואל דס"ל דלא קני ואכלי בשביל המשפחה קושטא הוא דה"מ לאוקמי מתני' דהתם שפיר באשה א' גרושה ודוקא בן יום א':

רש"י בד"ה אף בת כהן לכהן כו' אינו מאכיל ועבדים אוכלים בתרומה כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א והיאך עבדים:

בד"ה כולן זכרים לא גרסי' כולן אלא ה"ג זכרים כו' כצ"ל והד"א והס"ד:

רש"י במשנה ד"ה ואינו מאכיל. וה"ה לעבדים. משמע דראיית ר"י הוא מואינו מאכיל וכ"מ מדבריו לקמן בגמרא בד"ה ואינו מאכיל ולא מן פוסל (כאשר הבינוהו התוס') ואפי' לרבה דמפרש טעמו דעובר במעי זרה זר הוא ואת האם אפי' זרע זר מאכיל עי' תד"ה למאי נ"ל דר"ל כיון שהוא עדיין במעיה ה"ה כאחד מאבריה דעובר ירך אמו הוא ולא מתייחס אחר אביו כמו אם יולד ומה"ט נמי א"מ את אמו משום דלא נקרא עדיין זרע כהן. וכן הנ"י פי' במשנה דלקמן על הא דעובר אינו מאכיל דהטעם הוא דעובר במעי זרה זר הוא והוא כמו עבד שא"מ לקמן בס"פ ואמרינן שם בגמרא הטעם משום דכתיב האשה וילדיה כו' והיינו משום דהולד מתייחס אחריה (וכ"נ שהבין התוי"ט. ומה שתמה עליו בתור"ע מדברי התוס' תמוה שהרי התוי"ט בעצמו הרגיש בזה וכ' אח"כ ומיהו כו') ול"ד לממזר שמאכיל משום דעכ"פ זרעו הוא וכ"ז לא כמשמעות התוס' ונכון בס"ד:

המזכה לעובר וכו'. כתוב בשיטה קדמונית כ"י וז"ל מעשה היה בלוניל לפני הראב"ד ז"ל ולפני זקני הרב רבינו משולם ז"ל ולפני הרב רבינו שמואל בר משה ע"ה באחד שנתן מתנה לבן קודם ארבעים יום ליצירתו והיה מחלקת ביניהם יש מהם שאמרו שהמתנה מתנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל העובר ויש מהם שאמרו שאין המתנה מתנה כיון דמ' יום קודם יצירתו מיא בעלמא הוא ונגמר הדין על פי רובם שהמתנה מתנה ולאבא מארי ז"ל הוה מסתברא כמ"ד שאין המתנה מתנה עכ"ל ועמ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו והרב המאירי ז"ל בפסקיו ע"ש. והרב נמוקי יוסף פרק מי שמת משם הריטב"א ז"ל כתב דיש אומרים דדוקא לאחר מ' יום אבל תוך מ' יום מיא בעלמא הוא והוי כאלו לא היה בעולם שלא תקנו בו כלום והכי מסתברא עכ"ל הרב הנמק"י ז"ל משם הריטב"א ז"ל. ומרן בב"י ח"מ סימן ר"י הביא משם הרב העטור דאפילו תוך מ' יום של יצירה אלא דבעינן הוכר העובר וכתב על זה מרן וז"ל ונמוקי יוסף כתב בשם הריטב"א דמסתברא כדברי האומרים דדוקא לאחר מ' יום אבל תוך מ' יום מיא בעלמא הוא ולי נראין דברי בעל העטור עכ"ל מרן ז"ל. ויען בשני דפוסים חדשים כתוב הלשון כמו שהבאתי לכן הגם דהוא פשוט אומר דהוא ט"ס במה שהביא משם העטור דאפילו תוך מ' יום של יצירה אלא דבעינן הוכר העובר והוא ט"ס וצ"ל לא בעינן הוכר העובר וכן הוא בספר העטור דף נ"ט ע"ג ופשוט:
ועין רואה דמרן כתב דנראה לו כהעיטור.וכיוין רבינו ז"ל למעשה רב שעשו הראב"ד ורבינו משולם ורבינו שמואל בר משה ורבים אשר אתם חכמי לוני"ל וביטלו דעת החולקים כמו שהבאתי מדברי השיטה כ"י. והרב שפתי כהן כתב דנ"ל כהריטב"א ואפשר דאם היה רואה מה שעשו מעשה רבוואתה קמאי כהרב העטור גם הוא הוה נקיט הכי. ועיין בהרמ"ה ז"ל דף רי"ד ע"ג ע"ש:
אחרי כתבי ראיתי להרב מהר"יקש ז"ל בהגהותיו שכתב שם בח"מ סימן ר"י ס"א וז"ל ואפילו תוך מ' יום קנה והוא שהוכר העובר עכ"ל ונראה שנסחת הב"י שלפני הרב ז"ל היה כנסחתנו ונמשך אחר נסחא זו וע"פ זה כתב תוך מ' והוא שהוכר וכו' וקשה על הרב ז"ל איך לא הרגיש שהוא ט"ס דהוכר העובר ודאי הוא אחר מ' כמו שנראה החוש"ה אל העי"ן וכמבואר לקמן בפרקין דף ס"ט ושאר דוכתי. והרי לשון זה הוא מהרב העטור ושם כתיב ולא בעינן הוכר העובר וכמו שכתבנו בסמוך:
הן אמת דגם לפי נסח אשר הוא בעטור אינו מתישב כל כך דכיון דכבר כתב דאפילו תוך מ' יום אמאי אצטריך לומר ולא בעינן הוכר העובר. הרי הוכר עוברה הוא אחר מ' ודאי. ואפשר דהכונה דלא בעינן מ' יום וכ"ש דלא בעינן הוכר העובר א"נ אפשר דהרב העטור ידע דיש סברות לכאן ולכאן להכי כתב מסתברא אפילו בתוך מ' יום של יצירת הולד. ונתן טעם לא בעינן הכרת העובר כלומר אל תתמה שאמרתי אפילו בתוך מ' יום שהרי לא בעינן הכרת העובר כלומר לכל הדברות כ"ע מודו דלא בעינן הכרת העובר. וכיון שכן מסתברא אפילו תוך מ' דאי הוא בעינן הכרת העובר אז אפילו אחר מ' לא מהני דבעינן הכרת העובר אבל מאחר דלא בעינן הכרת העובר מסתברא דאפילו תוך מ' דדעתו קרובה אצל בנו ודוק היטב:

ושחרור. ישראל ששיעבד עבדו לב''ח ושחררו הלוה יצא לחירות והמלוה גובה מלוה ממקום אחר: בכתובתה. שהיא אלף זוז דהא מאי דאשבחו ברשותי' אשבחו: אבל למיתן דמי ומישקל לא. אלא שלו הן עולמי' קמ''ל: מתני' והניחה מעוברת. אע''פ שיש לה בנים הימנו והיא אוכלת בתרומה לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה לפי שהן של יורשים ויש לעובר בהן חלק ואין לעובר כח להאכילן בתרומה אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא אי משום דקסבר ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל שנאמר (ויקרא כב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו: שהעובר פוסל. אם בת כהן נישאת לישראל והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה כנעוריה: ואינו מאכיל. אם בת ישראל לכהן היא ומת והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה וה''ה לעבדים: אף בת כהן לכהן. כיון דאמרת שאין ילוד אינו מאכיל היאך העבדים אוכלין בתרומה מפני חלקו של עובר שהרי עבדיו הן ואין אוכלים אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל: גמ' במעי כהנת. בת כהן מעוברת מכהן אי אמרת משום זרות ליכא ואי משום שאין ילוד איכא: וזו לא שמעתי. לאיסור אלא להיתירא: יש לו בנים אחרים. לבד מעובר זה: אוכלים. העבדים בשביל בנים דעובר לית ליה זכיה: בשביל משפחה. שאין אחד מישראל שאין לו יורשין וכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב לירושת כהן ואוכלים בגינו: זו דברי רבי יוסי. ולא סבירא ליה לשמואל דעובר אית ליה זכיה: בגדתאה. בעל אגדה ל''א שם מקום שהוא בבבל ששמו בגדד: בי עשרה. לפרסם את הדבר: הניח בנים. הכהן ולא הניחה מעוברת: אלו ואלו. עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל אוכלין דעבדי מלוג אוכלין בשבילה שהיא אוכלת בשביל בניה ועבדי צאן ברזל אוכלין בשביל בנים: הניחה מעוברת. ולא הניח לה בנים: אלו ואלו אין אוכלין. שהעובר אינו מאכיל לא את אמו ולא את העבדים: הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלים. שהם שלה ואין לעובר חלק בהן והיא אוכלת בשביל בניה: עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר. שיש לו חלק בהן דאית ליה זכייה ולא ידעינן הי מתרמי לחלקו לפיכך עבדים אסורים לאכול: שהעובר פוסל. בת כהן המעוברת מישראל: ואינו מאכיל. בת ישראל המעוברת מכהן ולא את עבדיו: הבת מאכלת. לקמן מפרש לה: כולן זכרים. ל''ג כולן אלא ה''ג זכרים יאכלו כולן נקבות לא יאכלו אם יש זכר בבנים אוכלים העבדים בשבילו ולא חיישינן לחלקו של עובר דשמא נקבה היא ואין לה חלק במקום בן ואת''ל זכר הוא שמא תפיל שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ויש שמפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות הוו להו זכרים הראוים לירש מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן כולן נקבות לא יאכלו שמא יהא עובר זכר כו': תיפוק ליה. דא''נ הויא נקבה פסלה דכיון שכל אותן שלפנינו נקבות יש לעובר חלק בהן אפילו היא נקבה:

פוסל ואין מאכיל. נראה לפרש שהעובר פוסל בעבדי אביו ואין מאכיל את אמו דתרוייהו אעבדים ליכא למימר פוסל בעבדי אביו ואין מאכיל בעבדי אביו דכיון דאשמועינן דפוסל היכי משכחת שיאכיל ובקונטרס פירש כולה מילתא אאמו ואע''ג דאעבדים קאי ה''ק שהעובר פוסל ואין מאכיל את אמו וה''ה לעבדיו דפוסל: למאי נפקא מינה לעובר במעי כהנת. אע''ג דע''כ דרשינן ההיא דרשא דילוד מאכיל דמהאי טעמא אמרינן לקמן דבת ישראל לכהן והניחה מעוברת דלא מאכיל דהתם לא שייך טעמא דעובר במעי זרה זר הוא דאפילו זר מאכיל את אמו ואפילו ממזר כדאמרינן לקמן (ד' סט:) מ''מ מיבעיא ליה לענין עבדים דאיכא למימר דוקא לענין אמו דכתב בה קרא ויליד ביתו הם יאכלו דמיניה דרשינן שמאכיל את אמו דרשינן ילוד מאכיל אבל עבדים שאוכלים מטעם קנין כספו לא קאמר קרא ילוד מאכיל שאינו ילוד לא: היינו דקאמר זו שמעתי כו'. ורבנן שהיו אומרים לו כן הוו סברי דטעמא משום דילוד מאכיל: אוכלין בשביל כל המשפחה כולה. ה''מ למימר דטעמא דרבנן משום דלא סבירא להו דרשא דשאין ילוד אין מאכיל לגבי עבדים ולית להו נמי דעובר במעי זרה זר הוא אלא קבלה היתה בידו דטעמא משום דלא זכי בהו עובר וקצת תימה דהא מסתמא מעשה ידיהם עד שיולד הוא לעובר ולא לבני משפחה קשה לר''י דתנן בפרק יוצא דופן (נדה ד' מד.) דבן יום אחד פוסל מן התרומה ופריך בגמרא מאי איריא בן יום אחד אפי' עובר נמי ומשני רב ששת מתניתין בכהן שיש לו ב' נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ובן יום אחד מן הגרושה פוסל בעבדי אביו ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ''ל בן יום אחד אין עובר לא והשתא למה ליה לאוקמי כשיש לו שתי נשים אפי' אין לו אלא אחת גרושה ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דאוכלין בשביל כל המשפחה כולה לרבנן ואר''י דרב ששת לטעמיה דאית ליה במי שמת המזכה לעובר קנה ולא אכלי בשביל המשפחה ולהכי מוקי בשיש לו בנים משאינה גרושה ואין העובר שבמעי גרושה פוסל משום דלא חיישינן למיעוטא דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא כדלקמן ולאפוקי מדר' יוסי דרבי יוסי חייש למיעוטא ואתי שפיר דבפרק מי שמת (ב''ב קמב. ושם) פריך למ''ד המזכה לעובר קנה מדתנן ביוצא דופן (נדה דף מד. ושם) בן יום אחד נוחל ומנחיל אבל עובר לא ולא פריך מרישא דבן יום אחד פוסל דאיכא לאוקמא בשתי נשים כו': זו וסבירא ליה. אע''ג דשמואל פסיק באע''פ (כתובות דף נט.) כרבי יוחנן הסנדלר דאין אדם מקנה דשלב''ל שמואל חשיב עובר כבא לעולם:

יבמות סז ע"א